בבא קמא פז ע"א

וכן היה ר' יהודה פוטרו את הסומא מכל דינים (דיני ממונות) שבתורה. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה בענין זה? — אמר קרא [הכתוב]: "ושפטו העדה בין המכה ובין גאל הדם על המשפטים האלה" (במדבר לה, כד), ללמדנו: כל שישנו בדין מכה (מלקות) ובדין גואל הדם — ישנו במשפטים כולם, ואילו כל שאינו במכה ובגואל הדם כגון סומא — אינו במשפטים, שאינו בכלל ענין משפטי.

ומציעים עוד בשיטת ר' יהודה בדין סומא: תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת], ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצו‍ת האמורות בתורה. אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה? אמר קרא [הכתוב]: "ואלה המצו‍ת החקים והמשפטים" (ראה דברים ו, א) ללמדנו: כל שישנו במשפטים — ישנו גם במצו‍ת וחקים, וכל שאינו במשפטים, כגון סומא (כאמור בברייתא הקודמת) — אינו גם במצו‍ת וחקים.

אמר רב יוסף שהיה עיוור: מריש הוה אמינא [מתחילה הייתי אומר]: מאן דאמר [מי שיאמר] ויקבע שהלכה כשיטת ר' יהודה, שאמר: סומא פטור מן המצו‍ת, קא עבדינא יומא טבא לרבנן [אעשה אז לכבוד זאת יום טוב סעודה ומשתה לחכמים], מאי טעמא [מה טעם]? — דלא מפקדינא וקא עבדינא [שאיני מצווה ובכל זאת אני עושה] מצו‍ת.

והשתא דשמעית להא [ואולם עכשיו אחרי ששמעתי את זו] שאמר ר' חנינא, שאמר ר' חנינא: גדול המצווה בדבר ועושה אותו יותר ממי שאינו מצווה ועושה, משום כך מאן דאמר [מי שיאמר] לי שאין הלכה כשיטת ר' יהודה, עבדינא יומא טבא לרבנן [אעשה אז יום טוב לחכמים], מאי טעמא [מה טעם]? — דכי מפקדינא אית [שכאשר אני מצווה יש] לי אגרא טפי [שכר יותר] על עשייתי את המצוות.

א משנה זה חומר (חומרה) שיש בהלכה באדם המזיק מבשור המזיק, שהאדם המזיק משלם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, ומשלם דמי ולדות אם גרם לאשה שתפיל כפי שנאמר בתורה (שמות כא, כב), ואילו שור שהזיק — אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות.

בן המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהן חבורה (פצע שיש בו דם), ובמקרה זה אינו חייב מיתה, וכן מי שחובל בחבירו ביום הכפורים, כיון שאינו מחוייב על מעשהו זה בעונש בדיני אדם החמור יותר — חייב בכולן, בכל התשלומים שמשלם אדם החובל בחבירו.

החובל בעבד עברי — חייב בכל התשלומים כולן, חוץ מן תשלום השבת בזמן שהעבד שחבל בו הוא שלו, שהרי עבודתו שייכת לאדוניו, והוא עצמו האדון זה שהפסיד מבטלת עבדו ממלאכה. החובל בעבד כנעני של אחרים — חייב בכולן. ר' יהודה אומר: אין לעבדים בושת ולכן עבור הבושת אינו צריך לשלם.

ועוד: חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, כלומר, כל מי שמגיע לידי היתקלות עימם לא טוב לו הדבר בכל אופן שהוא, כי החובל בהן — חייב בכל התשלומים, והם שחבלו באחרים — פטורין, שהרי אין הם נחשבים כבעלי דעת ואין הם בעלי אחריות למעשיהם.

וכן העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהם — חייב, והם שחבלו באחרים — פטורין, שהרי אין להם כעת כסף לשלם, אבל משלמין לאחר זמן, כלומר, אין זה פטור מוחלט, אלא לשעתו. שאם נתגרשה האשה או נשתחרר העבד ויש להם עתה כסף משלהם — חייבין לשלם.

המכה אביו ואמו ועשה בהן חבורה, והחובל בחבירו בשבת — פטור מכל עונשי הממון כולן, מפני שהוא נדון בנפשו, שחייב מיתה על מעשהו זה, ואין מענישים אותו עונש נוסף.

והחובל בעבד כנעני שלו — פטור מכולן, מכל תשלום של ממון לעבד, שהרי העבד קניינו הוא.

ב גמרא ודנים בשאלה הנוגעת לתשלום חבלה בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים, דמי חבלה למי, לאב או לבת?

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון דאקני ליה רחמנא [שהקנתה לו התורה] שבח נעורים של בתו לאב, שהוא מקבל את כסף קידושיה, דמי חבלה נמי דאבוה הוי [גם כן של אביה הוא]; מאי טעמא [מה הטעם]? — דהא אפחתה [שהרי הפחית אותה] מכספה, מערכה, שמפני החבלה שיש בה לא יתנו לו מוהר כמו שנותנים לבת שלימה ובריאה, ונמצא שהאב הוא המפסיד בזה. או דילמא [שמא] שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא [שהקנתה לו התורה], ומדוע? — דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר [שהרי אם הוא רוצה למסור אותה למוכה שחין יכול הוא למסור אותה], ואם כן יש לו זכות בלעדית בכל מה שנוגע לקידושיה, אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל [שאם ירצה לחבול] בה בעצמו לא מצי חביל [אינו יכול לחבול בה], שאסור לו לחבול בילדיו כשם שאסור לחבול בכל אדם, אם כן לא קנייה ליה רחמנא [הקנתה לו התורה זכות ממונית זו]?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - א

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה, אינו דן ואין דנים אותו, ואין בית דין חייבים להזקק לדינו. ^[1]

מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא [במדבר לה כד]: "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם, על המשפטים האלה", הקיש הכתוב "משפטים" ל"מכה" ו"גואל הדם":

כל שישנו [שהוא שייך] במכה ובגואל הדם - ישנו במשפטים, כל שאינו במכה ובגואל הדם - אינו במשפטים, והיות וסומא נתמעט מדין מיתת בית דין, ^[2] אף ממשפטים פטור הוא.

תניא אידך: רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. ^[3]

אמר [פירש] רב שישא בריה דרב אידי: מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא [דברים ו א]: "וזאת המצוה החקים והמשפטים אשר ציוה ה' אלהיכם אתכם", הקיש הכתוב מצות וחוקים למשפטים.

כל שישנו במשפטים - ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים - אינו במצות וחקים, ^[4] ^[5] והיות וסומא נתמעט ממשפטים מקרא ד"ושפטו העדה", כדלעיל,

אף מכל המצוות פטור הוא. רב יוסף סומא היה. ^[6] אמר רב יוסף: מריש הוה אמינא [הייתי רגיל לומר]: מאן דאמר לי: הלכה כרבי יהודה ^[7] דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבידנא יומא טבא לרבנן [סעודה לתלמידים] מרוב שמחה.

ומאי טעמא הייתי שמח כל כך? דלא מפקדינא [אינני מחוייב במצוות] ואף על פי כן קא עבידנא מצות, וסלקא דעתאי ששכרי מרובה, היות והנני עושה אף על פי שאינני מצווה לעשות. ^[8]

והשתא דשמעית להא דאמר רבי חנינא, דאמר רבי חנינא: גדול ^[9] הוא המצווה במצוה ועושה אותה, ממי שאינו מצווה ועושה, היות ומי שמצווה דואג יותר שמא יכשל מאשר מי שאינו מצווה שיש לו "פת בסלו" שהרי אם ירצה - לא יעשה. ^[10] מאן דאמר לי: אין הלכה כרבי יהודה אלא כחכמים האומרים: סומא מחוייב בכל הדינים, העונשים והמצות שבתורה, עבדינא יומא טבא לרבנן. ^[11]

ומאי טעמא הייתי שמח כל כך, דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי [אם אכן מצווה אני במצות, הרי שכרי מרובה] יותר מאשר אם אינני מצווה.

מתניתין:

זה חומר בדין אדם המזיק מבשור שהזיק: שהאדם שחבל בחבירו משלם חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. ואם הכה אשה מעוברת והפילה משלם דמי ולדות לבעל האשה.

ואילו שור שחבל באדם אינו משלם אלא נזק ופטור הוא מצער, ריפוי, שבת ובושת, שנאמר [ויקרא כד יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו" ודרשינן: "איש בעמיתו" מתחייב בדין נתינת מומין [ארבעה דברים] ולא - שור החובל בעמיתו של בעליו. ^[12]

וכן שור שחבל באשה מעוברת והפילה הרי בעליו פטור מדמי ולדות, שנאמר [שמות כא כב]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [מיתה] ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" ודרשינן: ^[13] "וכי ינצו אנשים" - ולא שוורים.

א. "מכה אביו ואמו מות יומת" [שמות כא טו] ומיתתו בחנק, ודוקא אם חבל ועשה בהם חבורה [מכה שיש בה דם].

ב. העושה מלאכה בשבת במזיד חייב סקילה אם התרו בו, אבל העושה מלאכה ביום הכיפורים, אינו נהרג בבית דין, אלא חייב "כרת" ואם התרו בו - לוקה.

ג. חבלה שיש בה דם [חבורה] מלאכה היא בשבת וביום הכיפורים, כי הדם הוא הנפש, והרי הוא כשוחט שמתחייב משום "נטילת נשמה" [שבת עה ב].

ד. עשה עבירה שמתחייבים עליה מיתת בית דין, ובאותה שעה הזיק ממון חבירו או חבל בו, הרי הוא פטור מלשלם [אפילו אם עשה עבירה זו בשוגג שאינו מתחייב עליה]; עבר עבירה שמתחייבים עליה כרת או מלקות בלבד, אפילו אם עשה זאת במזיד, אין הוא נפטר מחיובי חבלה שנתחייב באותה שעה. ^[14]

המכה ^[15] את אביו ואת אמו [או אמו] ולא עשה בהן חבורה [מכה שיש בה דם], שאינו מתחייב מיתת בית דין על הכאתו, חייב בכולן - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

וכן החובל בחבירו ביום הכיפורים, אף על פי שעשה בו חבורה, חייב בכולן, היות ואין מיתת בית דין למי שעושה מלאכה ביום הכיפורים. ^[16]

החובל בעבד עברי [ישראל שנמכר לעבד] חייב בכולן כחובל בבן חורין, חוץ מן השבת שאינו חייב בה בזמן שהוא שלו [אם חבל האדון בעבד שלו]. ^[17]

החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן ואפילו בושת, רבי יהודה חולק ואומר: אין למי שחבל בעבדים חיוב תשלום "בושת", ^[18] לפיכך, אינו חייב אלא בנזק, צער, ריפוי ושבת, ולא בבושת, ובגמרא [פח א] מפרש פלוגתייהו.

חרש, שוטה וקטן אין בהם דעת ואין מעשיהם מחייבים אותם, ^[19] לפיכך פגיעתן רעה - החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין.

וכן העבד [עבד כנעני] והאשה [אשה נשואה] פגיעתן רעה - החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין, כי אין להם במה לשלם, עבד אין לו נכסים, כי "מה שקנה עבד קנה רבו"; ^[20] אשה אין לה אפשרות לשלם מנכסיה, כי הם משועבדים לבעל. ^[21]

אבל אין האשה והעבד שוים לחרש שוטה וקטן, כי חרש שוטה וקטן פטורים לגמרי, גם לאחר זמן כשייעשו בני דעת, אבל האשה ועבד משלמין לאחר זמן, כשיהיה להם ממון. ^[22]

כיצד, נתגרשה האשה, נשתחרר העבד, וקנו נכסים, הרי הם חייבין לשלם.

המכה אביו ואמו [או אמו] ועשה בהן חבורה, פטור מכולן [מכל תשלומי ממון על חבלתו].

וכן החובל בחבירו בשבת מכה שיש בה דם, פטור מכולן, מפני שהוא נדון בנפשו [הוא עבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין] ^[23] ופטור מתשלומי ממון הבאים באותה שעה.

והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן. ^[24]

גמרא:

א. האב מקדש את בתו וכסף קידושיה שלו.

ב. מעשה ידיה של בת וכן מציאתה לאביה.

בעא [שאל] מיניה רבי אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים, תשלומי החבלה למי הם ניתנים?

מי [האם] אמרינן: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב דכתיב ^[25] [במדבר ל יז]: "בנעוריה בית אביה" ודרשינן: כל שבח נעורים לאביה, ואפילו כסף קידושיה שלו, אם כן תשלומי חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא? דהא אפחתה מכספה ואף זה כ"שבח נעורים" הוא.

או דילמא, לא דמי, "שבח נעורים" [כסף קידושיה] הוא דאקני ליה רחמנא, דהא נתנה לו תורה רשות לקדשה למי שירצה, ואי בעי לממסר לה אפילו למוכה שחין מצי מסר לה, לפיכך, סברא הוא דכסף קידושיה שלו.

אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל בה [לחבול בה] לא מצי חביל, דאין אדם רשאי לחבול בבתו, דהא בת ישראל היא ועובר על "לא יוסיף, פן יוסיף להכותו" [דברים כה ג] אם כן, אינה ברשות אביה לענין חבלה, ולא קנייה ליה רחמנא תשלום חבלה. ^[26]

הערות

^[1] א. ראב"ד. הקשו התוספות: מאחר ורבי יהודה פוטר את הסומא מכל דינים שבתורה, ודיני חבלות בכלל, אם מה הוצרך רבי יהודה ללמוד גזירה שוה "עינך" - "עינך" מעדים זוממים לפטור את הסומא מדין בושת! ? והנה לשיטת רש"י צח ב קטן שהזיק בקטנותו והגדיל חייב לשלם, ומסתבר דהוא הדין נמי סומא שהזיק ונתרפא חייב לשלם, אם כן שפיר איצטריך קרא לפוטרו מבושת, אף אם יתרפא - על פי "חידושי רבי מאיר שמחה". ולפי שיטת הראב"ד דהא דסומא אין לו בושת, היינו בין ליתן - אם הוא בייש, בין ליטול - אם ביישו אותו, שפיר איצטריך קרא לפטור מי שבייש סומא - "פני יהושע". וקושיית התוספות היא לשיטתם [פו ב ד"ה סומא] שמבייש את הסומא חייב, וסבירא להו כהרא"ש [לקמן סימן ט] דקטן שהזיק והגדיל אינו מחוייב לשלם. ב. וכתבו התוספות: ונראה לר"י שלבסוף חזר בו רבי יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד, כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות אי נמי אי לאו דגלי גזירה שוה דעיניך לפטור סומא הוה סברא למדרש גבי גלות כרבי מאיר - וממילא סומא היה חייב בעונשי בית דין, בדינים ובכל המצות. [לפי זה ניחא לשון "וכן" בברייתא.] וב"פני יהושע" תמה על תירוצם הראשון: הרי לפי מסקנתו של רבי יהודה, שוב אין צורך בגזירה שוה דעיניך, והרי אין אדם דורש גזירה שוה מעצמו, אלא צריך שיקבל אותה מרבו, ואיך יכול רבי יהודה לפטור את הסומא מכל המצות, היפך ממה שקיבל מרבו שיש לדרוש גזירה שוה דעיניך! ? ואפשר דרבי יהודה קיבל מרבו ש"עיניך" נמסר להדרש בגזירה שוה, אבל הוא לא קיבל ממנו באלו מילים נדרש גזירה שוה זו, או מה יש ללמוד מגזירה שוה זו [על פי "מגילת אסתר" על ספר המצות בשורש השני בשם "הליכות עולם" ד ב]. קא סלקא דעתיה דרבי יהודה דיש ללמוד פטורא דסומא מבושת בהך גזירה שוה, אך כאשר התחדש לו פטורא דסומא מכל המצות, חזר ודרש גזירה שוה זו לענין אחר. וב"שיירי הקרבן" על הירושלמי [מכות פרק ב הלכה ה ד"ה בלא ראות.] כתב: וכי תימא גזירה שוה צריך לקבל מרבו, ולא שייך בו חזרה, יש לומר הכי קאמר, לא צריך גזירה שוה לפטור סומא, אבל איצטריך לה למילי אחרינא.

^[2] רש"י. משמע שרש"י מפרש את הפסוק על תביעתו של גואל הדם, שהוא תובע לדון אותו כרוצח במזיד. אמנם היה אפשר לפרש דרשא זו על חיוב גלות, שהרי ברוצח בשוגג הכתוב מדבר דכתיב: "ואם בפתע בלא איבה הדפו" וגו', "ויפל עליו וימות, והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם, על המשפטים האלה. והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו". והרי סומא פטור מגלות, כדילפינן לעיל: "בלא ראות" - פרט לסומא - "תורה תמימה".

^[3] הא דפטר רבי יהודה סומא מכל המצות, אין לפרש דוקא בסומא מעיקרא, אלא אפילו פתוח ונסתמא. חדא, דהא לפי הטעם המפורש כאן [דילפינן מצות ומשפטים ממיתת בית דין וגלות] אף פתוח ונסתמא פטור. ועוד הא לקמן מבואר דרב יוסף היה פטור מכל המצות אליבא דרבי יהודה, ורב יוסף פתוח ונסתמא היה, כמבואר בהערה להלן - ר"ן קידושין לא א.

^[4] א. במגילה כד א אמר רבי יהודה כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע להוציא את הרבים ידי חובתן, שהיות ומעולם לא נהנה מן המאורות פטור הוא מברכת יוצר אור. ותמהו בירושלמי [מכות ב ה]: הלא רבי יהודה פטר את הסומא מכל מצות שבתורה, ואפילו פתוח שנסתמא, אם כן מדוע אמר רבי יהודה שרק מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע! ? ותירצו: "מי שלא ראה מאורות מימיו" לאו בסומא מיירי, אלא במי שנולד במערה אפילה והיה בה כל ימיו, אבל סומא ממש פטור בלאו הכי. ב. אמנם הבבלי מפרש דברי רבי יהודה בסומא ממש, והדרא קושיא לדוכתה. וכתבו התוספות: לא פטר רבי יהודה את הסומא מן המצות אלא מדין תורה, אבל חכמים חייבו אותו במצות, על כן יכול הוא להוציא את הרבים ידי חובתם. [ובמרדכי מגילה תשצח כתב דיכול להוציאם אפילו במצוה דאורייתא.] ואם תאמר: מאי שנא סומא מאשה, שפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא ולא חייבוה חכמים! ? יש לומר: סומא עדיף שהוא ממין של בר חיובא - תוספות עירובין צו ב. עוד יש לומר: אם סומא יהא פטור לגמרי מכל המצוות, הרי הוא כגוי שאין נוהג בתורת ישראל כלל, אבל לנשים יש הרבה מצות שהן מחוייבות, ואין צורך לחייבן מדרבנן במצות שהזמן גרמן. ג. ואם תאמר: מאי שנא סומא מקטן שחייבוהו חכמים במצות ואף על פי כן אינו פורס על שמע, ולא מוציא את הרבים ידי חובתן! ? יש לומר: קטן שאני שאין מחוייב אלא משום חינוך - תוספות בסוגיין. [הר"ן בקידושין לא א כתב דכלל אינו מחוייב, ומצוה דחינוך עליה דאבוה רמיא.] עוד יש לומר: קטן אינו מוציא גדול אפילו במצוה דרבנן היות והקטן אינו אלא "תרי דרבנן" [מצוה דרבנן, וחיוב קטן בחינוך מדרבנן] והגדול הוא "חד דרבנן", אבל סומא יכול להוציא פקח, למרות שהסומא הוא "תרי דרבנן", דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן - תוספות מגילה כד א. ביאור דבריהם: קטן שאינו בר דעת, מיקלש קליש חיוביה, על כן יש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן, אבל סומא שהוא בר דעת, מה לי חד דרבנן, מה לי תרי דרבנן, סוף סוף מחוייב הוא מדרבנן. עוד יש לומר: סומא שהיה פתוח מעיקרא עדיף מקטן, שהרי כבר היה מחוייב מדאורייתא, מה שאין כן קטן שמעולם לא היה מחוייב מדאורייתא - תוספות מגילה יט ב. [יש שביארו את דבריהם כך: היות ומעיקרא היה חיובו חיוב גמור, על כן גם כאשר הוא נעשה סומא, השאירו חכמים את חיובו באותה דרגא, אך קטן שמעולם לא היה מחוייב אלא מדרבנן - לא אתי "תרי דרבנן" ומפיק "חד דרבנן".] ולשיטה זו צריך תלמוד: בסומא שלא ראה מאורות מימיו, למה לי טעמא דמעולם לא נהנה מן המאורות, תיפוק לי דהוה כקטן שמעולם לא נתחייב מהתורה, ואין תרי דרבנן מוציא חד דרבנן! ? - על פי "טורי אבן" מגילה כד א. וב"מלא הרועים" הקשה: למה לי סומא שלא ראה מאורות מימיו, אפילו אם ראה בקטנותו, ונסתמא, הרי מעולם לא היה מחוייב מן התורה! ? וברשב"א [מגילה שם] כתב: אפילו נסתמא בעודו קטן, מכל מקום ראוי היה לבא לכלל מצות, אבל סומא מן הבטן פטור לגמרי.

^[5] במהר"ץ חיות נקט שאף לרבי יהודה שפטר את הסומא מכל המצות, הני מילי מצות "עשה", אבל ב"לא תעשה" מודה רבי יהודה שהסומא ככל אדם. ולפי זה תמה המהר"ץ חיות במה שכתבו תוספות [ראה בהערה הקודמת] שאם לא נחייב את הסומא מדרבנן, הרי הוא כגוי, והרי היות והוא חייב על כל פנים ב"לא תעשה", ניכר הדבר שאינו גוי! ? והנה רבי עקיבא איגר [גליון שולחן ערוך יורה דעה א ט] הוכיח שסומא חייב בלא תעשה מהא דמצרי סומא אסור לבא בקהל ה', וכתב דאף על פי שאיסור מצרי הוא "לאו הבא מכלל עשה" וסומא פטור ממצות עשה, מכל מקום היות והוא איסור ב"קום ועשה" - הסומא מוזהר עליו. לפי זה יש לומר: אכן סומא אסור לעבור על לאוין, ומכל מקום אין ניכר עליו שהוא יהודי, היות ואינו מקיים מצות בקום ועשה, ולא די במה שאינו עובר עבירות בקום ועשה - על פי "פרי מגדים" [פתיחה ג כט] ו"נודע ביהודה" [תנינא אורח חיים קיב] ראה שם. אלא שבשו"ת רבי עקיבא איגר [תנינא קנג] הוכיח שסומא חייב בלא תעשה ממה שכתבו תוספות שסומא יכול לברך על המצות ולומר "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" היות והוא מחוייב בהם מדרבנן, והרי נצטוינו על מצות דרבנן ב"לא תסור" [שבת כג א]. ואם תמצי לומר: אין סומא חייב מן התורה בלאוין, אם כן אינו מצווה ב"לא תסור", ואיך יאמר "וציוונו", אלא על כרחך סומא חייב בלאוין דבר תורה. משמע, שסומא חייב בלאוין אף לענין חיובים שהם ב"קום ועשה", ושוב תיקשי: אמאי אין ניכר שהוא יהודי, אם אינו מחוייב בעשין מדרבנן, הרי במה שהוא מקיים את הלאוין ניכר שהוא יהודי! ? וצריך לומר שהיות ועיקר הלאוין הוא בשב ואל תעשה על כן הוצרכו חכמים לחייבו במצות עשה כדי שתהא יהדותו ניכרת. אי נמי, לעולם אין סומא חייב מדאורייתא אלא באיסורים שעוברים עליהם בקום ועשה, ואף לאו ד"לא תסור" עיקרו לסייגים שעשו חכמים, ועוברים עליהם בקום ועשה, והיות ונתחייב סומא בעיקר לאו דלא תסור, אף באופן שקיום הלאו הוא בקום ועשה הוא מחוייב למרות שביטולו אינו אלא בשב ואל תעשה. והחיד"א [ב"עין זוכר" ס כ] הביא שרבינו ישעיה [בספר המכריע סימן עח] סובר שלדעת רבי יהודה פטור הסומא גם מלאוין, וכן רבינו פרץ שכתב בסוגין דאשה לא דמי לסומא שהרי יש היכר בינה לבין גויה כמו דם נדה ושאר מצות, משמע דסומא פטור מלאוין. [וכן מבואר בירושלמי סוטה פרק ב סוף הלכה ה] וראה בציון 96 לרשב"א שכתב דיש לומר שלאו דלא תסור שעניינו לקיים דברי חכמים שאני משאר לאוים. וכתבו החיד"א [שם] וה"מנחת חינוך" [מצוה ב אות כה] דבשבע מצות בני נח לכולי עלמא הסומא חייב.

^[6] ולא היה סומא מתחילתו, אלא פתוח ונסתמא היה דאמרינן באגדה דסמי נפשיה משום דלא מצי קאי דלא לאסתכולי בר מארבע אמות דיליה - ר"ן קידושין לא א.

^[7] כתב הרמב"ן [קידושין לא א]: מילתא בעלמא קאמר רב יוסף, דפשיטא הוא דהלכה כרבנן, ועל כן היה רב יוסף, מוציא את בני ביתו בהגדה [פסחים קטז ב] אף על גב דקיימא לן מצה וסיפור יציאת מצרים בזמן הזה דאורייתא. [ובריטב"א שם משמע שאמנם בפשוטו ידע רב יוסף שהלכה כרבנן, אבל אם היו אומרים לו שהלכה כרבי יהודה היה מקבל דבר זה, ועל כן היה שמח ועושה סעודה.]

^[8] כתב רבינו תם [קידושין לא א בתוספות ד"ה דלא]: אשה שמקיימת מצות עשה שהזמן גרמא יכולה לברך עליה אף על פי שהיא פטורה לגמרי ואינה חייבת אפילו מדרבנן. שאם לא תאמר כך, הרי סומא לרבי יהודה פטור מכל המצות, ומדוע היה רב יוסף שמח אם היו אומרים לו שהלכה כרבי יהודה, הרי לדעת רבי יהודה הוא מפסיד את כל הברכות! ? וכתב ה"נודע ביהודה" [תנינא אורח חיים סוף תשובה קיב] שלדעת רבינו תם סבר רב יוסף שסומא פטור לגמרי אליבא דרבי יהודה, ולכן שמח לשמוע שהוא אינו מצווה ועושה, כי אם תאמר: שמחוייב הוא מדרבנן, אם כן הרי הוא "מצווה ועושה". והיות שכן שפיר הוכיח רבינו תם שאף אשה יכולה לברך למרות שהיא פטורה לגמרי, דומיא דסומא לדעת רב יוסף. [ואמנם שאר האמוראים סוברים שסומא חייב על כל פנים מדרבנן, כמו שהוכיחו התוספות, אבל ראיית רבינו תם היא משיטת רב יוסף, שמוכח מדבריו שאף מי שפטור לגמרי יכול לברך, ולא נחלקו עליו שאר האמוראים בסברא זו.] ותוספות [ראש השנה לג א ד"ה הא] חלקו על רבינו תם וכתבו שאף לדעת רב יוסף סומא חייב בכל המצוות מדרבנן, ולכן היה מברך על כל המצות, ולא הוי כאשה שפטורה לגמרי ממצות עשה שהזמן גרמן. ומה ששמח רב יוסף הוא היות שמדאורייתא לא היה מחויב ואף על פי כן היה עושה, וחיוב דרבנן לגבי דאורייתא הוי בגדר "אינו מצווה ועושה". וברשב"א כתב שבהכרח סבר רבי יהודה שפטור הוא לגמרי, ועל כן שמח רב יוסף, אבל מכל מקום ממדת חסידות יש לחייבו בכל הברכות [ועל כן יכול סומא להוציא את הרבים ידי חובתן.]

^[9] א. מדקאמר "גדול" אלמא למי שאינו מצווה ועושה שכר יש לו, הלכך נשים המקיימות מצות עשה שהזמן גרמן, בכלל מצוה הן ומברכות עליהן - ר"ן ראש השנה לג א. ב. הקשה הרמב"ן: הא אמרינן בירושלמי [שבת א ב]: כל העושה דבר שאינו מצווה בו נקרא הדיוט, ואיך יעשה מי שאינו מצווה ויטול שכר! ? ותירץ: התם בעושה דבר שאינה מצווה מן התורה כלל, שהוא כמוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצות התורה כתקנן, אף על פי שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים, מקבלים עליהם שכר, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. [וצריך תלמוד, הלא הירושלמי מיירי במי שמפסיק באמצע סעודתו כדי להתפלל, למרות שהוא פטור מלהפסיק כדתנן התם, וכי אטו אשה עדיפא מיניה! ? וב"ביאור הלכה" תרלט ז ד"ה הדיוטות הביא מ"בכורי יעקב" דלא אמרו שהפטור מן הסוכה ויושב בה הוא מעשה הדיוט ואינו מקבל שכר, אלא באופן שגם כאשר הוא יושב בה עדיין הוא בפטורו, כגון מצטער, אבל מי שפטור משום טירחה, שאינו מחוייב לחזור לסוכה, כגון פסקו גשמים באמצע סעודתו, לזה יש קבול שכר דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח, אף שפטור הוא מן הדין.] כתב המאירי: דבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו, ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או פלפול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה, [וצריך לומר שכל דבר שאצל אחרים הוא מצוה, יש בו שכל או מוסר וכו' לגבי כל אדם וכמו שכתב הרמב"ן שכל דרכיה דרכי נועם.] ג. כתב בספר "דברי יחזקאל" [כח א]: נראה דאף על גב דפטרינהו רחמנא לנשים ממצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום אי מקיימי הוה ליה עשה גמורה, דלא פטרינהו רחמנא אלא מחיוב המצוה בלבד אבל קיום המצוה יש להם, ומשום הכי לדעת רבינו תם הן מברכות על המצוה, כי עיקר ברכה ניתקנה על קיום המצוה, ומה שאינן מחוייבות, אינו מגרע בגוף המצוה. ועל כן שמח רב יוסף בתחילה כשהיו אומרים לו שהלכה כרבי יהודה, כי את גוף המצוה הוא מקיים גם לפי רבי יהודה, אבל אם נימא שכאשר אינו מצווה אין לו את גוף המצוה, אם כן למה שמח רבי יוסף והלא מפסיד את גוף כל המצוות. [ואף למסקנה כרבי חנינא, אין חילוק אלא בשכר, אבל בגוף המצוה אין שום גריעותא. וראה שם ב"דברי יחזקאל" שלפי זה יש לומר בדעת הרמב"ן שעשה שהזמן גרמא דוחה לא תעשה, היות וסוף סוף יש כאן "קיום" של מצות עשה.]

^[10] תוספות קידושין לא א. ובעבודה זרה ג א כתבו: שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו ובתוספות ר"י הזקן כתב שהוא מפני שמצוה ומקבל מרות המצוה עליו. אבל ב"שיטה מקובצת" כתוב: גדול המצווה ועושה, פירש גאון ז"ל: לפי שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו, ונראה כאילו יורד לאומנות חבירו. ושם בשם המהר"י כהן צדק: מפרש רבינו תם: דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב, כגון שבעה מצוות דבני נח. [משמע, במצות שהן חידוש התורה, אדרבה מי שאינו מצווה ועושה עדיף, כי בנדבה הוא עושה, ורק בכגון שבע מצוות בני נח שמחוייב הוא לעשות אף אם לא נכתבו בתורה, על ידי שנכתבו בתורה, עדיף המצווה ועושה וראה ב"תורת כהנים" ויקרא פרשה יג אות ג לענין "מנחת העומר" דנדבה עדיף.]

^[11] כתב ב"ים של שלמה" [פרק ז סימן לז]: סעודת בר מצוה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שעושים שמחה ונותנים שבח והודיה שנעשה הנער בר מצוה, וגדול המצוה ועושה. וראיה להדיא מדברי רב יוסף לבסוף השתא דאמר רבי חנינא גדול המצוה ועושה, מאן דאמר לי שאין הלכה כרבי יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, אף על פי שהיה כבר חייב, אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות יומא טבא, כל שכן על הגעת העת והזמן.

^[12] גמרא ורש"י לעיל כו א ד"ה איש. וראה כאן ב"תוספות יום טוב".

^[13] לעיל מב א.

^[14] א. לא מיבעיא לרבי מאיר דאמר [מכות ג א]: אדם לוקה ומשלם, אלא אפילו לדעת חכמים הסוברים: בעלמא אין אדם לוקה ומשלם, אלא לוקה ואינו משלם, חבלה שאני דמשלם ואינו לוקה, כדאמרינן בכתובות לב ב: בפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. ב. קיימא לן [ראה כתובות ל ב]: עבירה שיש בה כרת אינה פוטרת מתשלומין.

^[15] אליבא דרבא דאמר פו א "שבת הפוחתתו בדמים" לא חשיבא "נזק", מפרשינן כגון דסכו נשא ואית ליה קרטופני ברישיה וכו', ולפי זה "המכה" לאו דוקא.

^[16] כתב הרמב"ם [חובל ומזיק ד ט]: החובל בחבירו ביום הכיפורים אפילו במזיד [והתראה - מאירי] חייב בתשלומין, אף על פי שעבר עבירה שהוא חייב עליה מלקות:. בפירוש רבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין. והיינו שהרמב"ם סובר: לאו דוקא בלאו דחבלה ["לא יוסיף, פן יוסיף להכותו" - דברים כה ג], אלא אפילו בשאר לאוין שעבר יחד עם החבלה, הרי הוא משלם ממון ואינו לוקה. ורבי עקיבא איגר [בליקוטים לכתובות לב א] כתב שמדברי התוספות ישנים שם מוכח שאינו סובר כהרמב"ם, ודוקא בלאו דחבלה נאמר דמשלם ואינו לוקה, אבל בשאר לאוין לוקה ואינו משלם, ולשיטה זו צריך לפרש דהא דקתני דהחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב בכולן, מיירי כשהיה שוגג ולא מזיד. [וראה כאן ברש"ש וב"דבר יעקב" אות יג שהאריך בפלוגתא זו.]

^[17] למאן דאמר [פו א]: החובל בעבד עברי של חבירו נותן "שבת גדולה" [נזק] ושבת קטנה לעבד ויקח בהן קרקע ויאכל הרב את הפירות. תיקשי: אמאי בחובל עבד עברי של עצמו לא נימא דישלם שבת לעבדו! ? יש לומר: הא דמקבל העבד את השבת כאשר חבל בו אדם אחר, ואין הרב זוכה בו, אף שהעבד משועבד למלאכת רבו, הוא מטעם ספק, דמאן יימר שהיה עושה בו מלאכה כל אלו הימים בלי הפסק, שהרי אינו רשאי בו אלא במלאכות הצריכות לו ולא יותר. אם כן, מאותו הטעם, לא יוכל העבד להוציא דמי שבת מרבו, דמאן יימר שלא היה עושה בו מלאכה כו' - "פני יהושע".

^[18] אבל הרגשת בושה יש לעבדים. [ראה לעיל פו א למישם שיימינן בהו], ואף שאין חיוב תשלומין, מכל מקום יש עונש למי שמביישן כדמשמע מתוספות בנדה מז א ד"ה בדק.

^[19] ב"קובץ שיעורים" [חלק ב סימן מד אות ב ובקידושין אות פא] הקשה: לשיטת הרמב"ן [בבא מציעא פב ב] שמזיק באונס גמור חייב, מדוע קטן פטור על מה שהוא הזיק, הלא אף שאינו בר דעת, מכל מקום לא גרע מאנוס גמור! ? בשלמא לעניין "עונשים" מצאנו שקטן אינו בר עונשים, אבל תשלומי היזק הרי אינם מטעם "עונש"! ? וכתב דקטן שאני מאנוס היות שאינו גברא בר חיובא. [וראה ב"חזון איש" (סימן יא ס"ק כא) דהא דחייב הרמב"ן באונס אינו אלא כשאפשר לו להזהר אף אם אין הנזק מצוי כלל, אבל כשאי אפשר לו להזהר כלל, אונס רחמנא פטריה.]

^[20] קידושין כג ב. והא דאין הרב חייב בנזקי עבדו הכנעני הוא תקנת חכמים, שמא יקניטנו רבו, וילך וידליק גדישו של חבירו, ונמצא זה מחייב את רבו מאה מנה בכל יום - משנה ידים ד ז הובאה לעיל ד א.

^[21] "נכסי מלוג" משועבדים לבעל לאכילת פירות ולירושתה - רש"י. ו"נכסי צאן וברזל" הם תחת ידו לגמרי - ראה להלן פח ב פט א.

^[22] על פי הרא"ש [כי הם היו כאנוסים בשעת ההיזק - מאירי], אבל בהגהות אשר"י כתב דקטן שהגדיל חייב לשלם, ושכן מבואר ברש"י להלן צח ב ד"ה ואכפייה. ויש לשאול: מדוע לא קתני גבי חרש שוטה וקטן שהם חייבים לאחר זמן! ? יש לומר: עבד ואשה דנים מיד, ואינם משלמים אלא לאחר זמן אבל קטן אין דנים אותו עד שיגדיל - מהר"י ברונא. [וראה עוד בב"ח אורח חיים סוף סימן שמג.]

^[23] ואפילו אם היה שוגג בדבר, קיימא לן [כתובות לה א]: "חייבי מיתות שוגגין פטורין" מחיובי ממון של שעת העבירה.

^[24] אם אחרים שחבלו בעבדו משלמים לו ואין העבד זוכה בתשלומין, הוא עצמו שחבל בו אינו דין שיזכה בעצמו ויפטר מלשלם. ובתוספות הקשו: הלא מבואר בגיטין יב ב שמי שחבל בעבדו של חבירו משלם רפואה לעבד ולא לרבו, אם כן אף החובל בעבדו שלו יתחייב לרפאותו! ? ותירצו: אכן עצם רפואתו לעבד, והכא דקתני פטור מכולן דמשמע אפילו מרפואתו, הכא במאי עסקינן, באמדוהו להיות חולה חמישה ימים, ואחר כך נתנו לו סם חריף, והבריא בשלשה ימים. ובהפרש הוצאות הרפואה מיירי מתניתין, והרי הוא לרבו כי כל שבח הבא לידו זכתה לו תורה כשורו וחמורו. ועוד תירצו: שמא יש לחלק דאף על גב דכשחבל בו אחר נותן רפואתו לעבד, הוא שחבל בעבדו לא מחייב. [מפני שכבר זכה בו - רשב"א]. ובשיעורי רבי שמואל [גיטין אות רלה] פירש בכוונת תוספות: כשאחר חובל בעבדו יש לו דין מזיק, וכל הנידון אינו אלא למי לשלם, בזה אמרינן דהוי דעבד, היות ובעי איתסויי ביה, אבל חבל בעבדו אין "דין מזיק" כלל כיון דהוא ממונו, ולא מהני מאי דבעי איתסויי ביה. אך תמה על דבריהם: הלא מה שהרב מקבל את התשלום הוא מדין "מה שקנה עבד קנה רבו", ואף על פי כן ברפואתו זוכה העבד היות דבעי איתסויי ביה [ראה בהערה לעיל פה ב גדר תשלומי ריפוי], אם כן אף בחובל בעבדו, נהי דאינו מתחייב לו שאר תשלומין אבל רפואה יתחייב משום דבעי איתסויי ביה! ? וראה ב"ברכת שמואל" גיטין סימן כב. וברש"ש בגיטין יב ב.

^[25] לאו מהאי קרא ילפינן לה, דהא האי קרא בנדרים מיירי, ולא ילפינן ממונא מאיסורא [קידושין ג ב], והא דאמרינן האי לישנא סימנא בעלמא הוא - תוספות. [וכתבו דכן משמע גם מרש"י ד"ה דאי בעי.] והב"ח תכד י כתב דבהא גופא נסתפק רבי אלעזר אם כסף קידושין נלמד מ"בנעוריה בית אביה" או לא.

^[26] נתפרש על פי רש"י. ובתוספות רבינו פרץ הקשה: אם כפירוש רש"י אמאי קאמר דאי בעי מסר לה למוכה שחין, הוה ליה למימר דאי בעי מקדש לה! ? ועוד: מהיכי תיתי ללמוד דין חבלה מדין קידושין, במאי שייכי אהדדי! ? [עוד צריך ביאור: מה הוסיפה הגמרא במה שאמרה "דהא אפחתה מכספה", הרי מה שהאב זכאי בכסף קידושיה אינו נובע ממה שנפחתו דמיה! ? ועוד למה הוצרכו להזכיר שיכול למוסרה למוכה שחין ולא אמרו בפשטות שיכול לקדש אותה למי שירצה! ?] על כן פירש רבינו פרץ: "שבח נעורים" היינו "בושת ופגם" שהאונס והמפתה משלמים בושת ופגם לאביה, והשתא שפיר ילפינן חבלה מפגם - שגם הוא "נזק". [והיינו דקאמרינן "דהא אפחתה מכספה".] וניחא נמי הא דקאמר דאי בעי מסר לה למוכה שחין, דהיינו שיש בידו לפגום אותה, אם כן דין הוא שיהיה הפגם שלו [ראה רש"י כתובות מו ב ד"ה שייך בה], אבל חבלה שאין בידו לחבול בה לא אקני ליה רחמנא.

והחובל בעבד כנעני שלו — פטור מכולן, מכל תשלום של ממון לעבד, שהרי העבד קניינו הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and so did Rabbi Yehuda exempt a blind person from all judgments of civil law that are in the Torah. The Gemara explains: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The verse states with regard to an unintentional killing: “Then the congregation shall judge between the smiter and the avenger of blood, according to these laws” (Numbers 35:24), to teach that anyone who is subject to the halakha of a smiter and to the halakha of an avenger of blood is subject to civil laws, and anyone who is not subject to the halakha of a smiter or to the halakha of an avenger of blood, including a blind person, is not subject to civil laws.

The Gemara presents another statement of Rabbi Yehuda. It is taught in another baraita that Rabbi Yehuda says: A blind person does not have, i.e., receive, compensation for humiliation, and so did Rabbi Yehuda exempt a blind person from all mitzvot that are stated in the Torah. Rav Sheisha, son of Rav Idi, said: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? The verse states: “And this is the commandment, statutes, and laws” (Deuteronomy 6:1), to teach that anyone who is subject to civil laws is also subject to the commandments and statutes, and anyone who is not subject to civil laws, including a blind person, is also not subject to the commandments and statutes.

Rav Yosef, who was blind, said: At first, I would say: If I hear one who says that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: A blind person is exempt from the mitzvot, then I will host a festive day for the Sages. What is the reason? It is that I am not commanded and nevertheless I perform mitzvot.

Rav Yosef continues. But now that I heard this statement of Rabbi Ḥanina, as Rabbi Ḥanina says: One who is commanded and performs a mitzva is greater than one who is not commanded and performs it, I say: If I hear one who says to me that the halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, then I will host a festive day for the Sages. What is the reason? It is that as I am commanded, I have more reward.

MISHNA: This halakha is a stringency with regard to a person who caused injury, compared to the halakha with regard to an ox that caused injury: The halakha is that the person pays compensation for damage, pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation; and if he caused a woman to miscarry he also pays compensation for miscarried offspring, as the verse states (see Exodus 21:22). But in the case of an ox that caused injury, the owner pays only compensation for damage, and he is exempt from paying compensation for miscarried offspring.

The mishna continues: One who strikes his father or his mother but did not cause them to have a bruise, and therefore is not liable to receive court-imposed capital punishment, and one who injures another on Yom Kippur, the punishment for which is not court-imposed capital punishment, is liable to pay for all of the five types of indemnity.

One who injures a Hebrew slave is liable to pay for all of the five types of indemnity. This is except for compensation for loss of livelihood suffered during the time that the injured slave belongs to the one that injured him. Since the right to the slave’s labor belongs to his master, his inability to work is his master’s loss. One who injures a Canaanite slave belonging to others is liable to pay for all of the five types of indemnity. Rabbi Yehuda says: Canaanite slaves do not have humiliation, so the one who injures the slave pays only the other four types of indemnity.

The mishna continues: With regard to a deaf-mute, an imbecile, or a minor, an encounter with them is disadvantageous. In other words, no favorable outcome is possible for someone involved in an incident with one of these people, since one who injures them is liable. But if they were the ones who injured others, they are exempt. This is because they lack awareness and are not responsible for their actions.

Similarly, with regard to a slave and a married woman, an encounter with them is disadvantageous, since one who injures them is liable. But if they were the ones who injured others, they are exempt, because they do not have money with which to pay compensation. But they pay compensation at a later time. The exemption is only temporary, as, if the woman becomes divorced or the slave becomes emancipated, and they then have their own money, they are liable to pay compensation.

The mishna continues: One who strikes his father or his mother and causes them to have a bruise, or one who injures another on Shabbat, is exempt from paying all of the five types of indemnity, because he is judged with losing his life. The court imposes capital punishment for these acts, so there is no additional monetary punishment.

And one who injures his own Canaanite slave is exempt from paying all of the five types of indemnity, because his slave is his property.

GEMARA: The Gemara discusses a case of compensation for injury. Rabbi Elazar raised a dilemma before Rav: In a case of one who injures the minor daughter of others, to whom does he pay compensation for the injury?

Rabbi Elazar explains the dilemma: Do we say that since the Merciful One granted the profits of her youth to the father, as he receives her betrothal money, compensation for injury also belongs to her father? What is the reason that he should receive it? The reason is that the one who injured her lowered her monetary value, resulting in her father receiving gifts of lesser value when she is betrothed. Or perhaps it is only the profits of her youth that the Merciful One granted to her father, because if he desires to give her in marriage to a man afflicted with boils, he can give her to him, but with regard to injury, since if he desires to injure her he may not injure her, just as he may not injure any other person, the Merciful One did not grant him the right to receive the compensation when she is injured.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. יש לדייק דהא דתנן במגילה בפרק הקורא את המגילה (כד, א) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע, ואם איתא דסומא פטור מכל המצות מאי שנא שלא ראה מאורות מאי שנא פקח ונסתמא. ובירושלמי פריך לה במגילה (פ"ב, ה"ז) וכן במכות בפרק אלו הן הגולין (ה"ה) ומשני ביושב בבית אפל לא יפרוס על שמע. פירוש, ביושב בבית אפל משעה שנולד כגון שנולד במערה ולא ראה מאורות מימיו ולא נהנה מהם. ומיהו לא משמע הכין בגמרין, תדע דהתם במגילה מפרש טעמא דרבי יהודה משום דאינו נהנה מן המאורות ואמרו רבנן אית להו כרבי יוסי, פעם אחת הלכתי באישון לילה ואפילה וראיתי סומא ואבוקה בידו ואמרתי לו בני אבוקה זו למה אמר לי כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים ומן הברקנים, ולא שייך זה באדם שנולד במערה ורואה אלא שלא נהנה בעודו יושב באפילה. ובתוספות תירץ דאף על גב דפטר רבי יהודה כל סומא מן המצות מדאורייתא מדרבנן מיהא מחייב בכל המצות שאלמא כן עשיתו אינו ישראל והילכך מי שראה המאורות ונהנה מהן אף על פי שנסתמא חייב מדרבנן ופורס אפילו על שמע להוציא את אחרים משום דקריאת שמע דרבנן ואתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל מי שלא ראה מאורות מימיו אף על פי שחייב בכל המצות מדרבנן בזו שהיא מחמת הנאת המאורות וזה לא נהנה פטור אפילו מדרבנן והלכך אינו פורס. ועדיין קשיא לי קצת, שאילו סומא לרבי יהודה חייב במצות דרבנן מיהא מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקידנא ועבידנא והא על כרחין עביד מדרבנן וחייב משום לא תסור, אלא נראה דלרבי יהודה פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב והיינו דרב יוסף, ופריסת שמע כיון דאינו אלא מדרבנן אפילו סומא שראה מאורות ונסתמא ואילו בא לומר ברכת יוצר אור רשאי וחסיד מפני שכבר נהנה אף הוא מוציא את הרבים, אבל מי שלא ראה מאורות אפילו בא לומר אין כאן מדת חסידות איך יפרוס על שמע להוציא אחרים שנהנו עשאה רבי יהודה כברכת הנהנין דעלמא ורבנן סבירא להו דאף הוא נהנה כדברי רבי יוסי. כנ"ל.

מתני': בעבד כנעני שלו פטור מכולן. איכא למידק, רפוי מיהא ליתיב ליה דהא בעי לאתסויי נפשיה וכדאמר בפרק קמא דגיטין (יב, ב) הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה הוא דבעי אתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדי סמא חריפא ואתסי בתלתא. וי"ל דהכי נמי פטור מכולן קאמר היינו מאותו היתרון שאמדוהו בחמשה ואתסא בתלתא. ובתוספות אמרו דהכא פטור לגמרי מכולן, דחילוק יש בין אחרים שחבלו בו, דאי לא נימא הכי מאי קא משמע לן התם דאמרי שנותן לו רבו היתרון דבין ה' יומי דאמדוהו לתלתא דאתסי הא מתניתין דהכא היא דקתני החובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן דהיינו שפטור מאותו יתרון לכל הפחות אלא נראה דהכא פטור לגמרי מפני שכבר זכו בו אבל התם נותן לרבו היתרון לבד ואין למידין דין אחים שחבלו בו מדין החובל בעבדו.

כיון דאקני רחמנא שבח נעורים לאביה. פירש רש"י ז"ל בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה, וכן בפרק שנים אוחזין (ב"מ יב, א) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים פירש דמציאת בתו הקטנה משום דשבח נעורים לאביה. ואינו מחוור, דבפרק קמא דקידושין (ג, ב), וכן בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות מ, ב) אמרינן דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב, אלא כל מקום שאמרו שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטינן ועיקר טעמא משום דכסף קידושין שלו דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין. ובגירסת הספרים שלנו ישנה כן בפירוש כאן שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא לאב דכיון דאי בעי מסר לה למנוול ולמוכה שחין משום הכי שבח נעורים לאביה. ומציאתה נמי שלו מהאי טעמא כדי שלא תהיה לו איבה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מז, א ושם בתוספות) ואיבה דקאמר היינו שלא ימסרנה מתוך איבה למנוול ולמוכה שחין.

חבלה מאי. ואהדר ליה רב דחבלה לא קני ליה דלא זכתה לו תורה אלא שבח נעורים. כלומר, כסף קדושין, ובכלל הזכותים מציאתה כמו שאמרו וכן מעשה ידיה עד שעת בגרותה שאף על פי שאין יכול למוכרה משהביאה סימני נערות כדאמרינן (ערכין פט, ב) מכורה כבר יצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ואפילו הכי מעשה ידיה שלו עד שתבגור הואיל ויכול למוסרה לחופה עד שתבגור והיינו דאמר אביי מודה רב בשבת שמעשה ידיה עד שעת בגרותה דאב הוה. ולמה לי למימר עד שעת בגרותה דאנן בבת קטנה קיימינן אלא מהאי טעמא דאמרן. כנ"ל.

ואיכא למידק, האיך אפשר לו לרב לומר כן שאין חבלות קטנה לאב, וריש לקיש נמי דאמר כרב לקמן ואפילו פצעה בניה היאך אפשר לו לחלוק בכל על רבי יוחנן והא אי בעי אב מזבין לה כל שהיא קטנה והאי איתה מכסף מכירתה. ועוד הא משמע בברייתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מג, ב) דפציעה בפניה דאב הוי. וי"ל דמודה רב וריש לקיש בפחיתות כסף דעד שעת נעורים דשמין ונותנין לאב ואומדין שפחה הנמכרת משעה זו עד שהגיע לימי הנעורים כמה יפחתו דמיה בחלבה זו ונותנין לאב, ולא נחלקו אלא בשומת חבלה דלאחר נעורים שאין רשות לאב למוכרה דרבי יוחנן סבר דכיון דחבל בה בזמן שיש לאב רשות עליה למוכרה הכל לאב. ולפי זה נראה לי דהא דקמותיב מהחובל בבתו קטנה פטור אינו אלא מדקתני פטור סתם דמשמע מכל חבלתה ואפילו דלאחר (בוגרת) [נערות], וכי פריק בשבת הוא הדין דהוי מצי לפרוקי לשומת חבלה דעד שעת [נערות] (בגרות) אלא משום דלעיל פריק אביי בשבת ניחא ליה טפי לאפרוקי הא נמי בשבת.

לאביה משום איבה בקידושין שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין, והיינו דכל הזכותים שהם של אב שייכים לכסף קידושין דדיד'.

כבר בארנו שהסומא ישנו בדין בשת הן ליטול אם נתבייש הן ליתן אם בייש ומ"מ פסול הוא לעדות ואע"פ שידע הענין מצד הכרה וידיעה וכן הוא פסול לדין ואין צריך לומר בסנהדרין שאף סומא באחת מעיניו פסול בהם:

כשם שהסומא ישנו בדין בשת כך הוא בכל עניני הדינין הן בחיוב גלות הן בחיוב מיתה בית דין הן בחיוב מלקות הן בכל דינין שבתורה וכן הוא חייב בתפלה ואע"פ שאינו יכול לכוין את הרוחות מכוין לבו לצד שכינה כמו שהתבאר במקומו וכן חייב בקרית שמע ותפלין ואפילו בציצית שנאמר בו וראיתם אותו חייב אע"פ שאינו רואה אחרים רואין אותו ומראין לו וכן הדין ברוב מצות אלא שקצתן יצאו מן הכלל כמו שבארנו בחגיגה בעולת ראיה:

מי שהוא פטור מן המצוה ורוצה לעשותה הרשות בידו ואף לענין ברכה יש מי שאומר שהוא מברך עליה ויש חולקים בזו ואין דבריהם נראין וכבר כתבנו דברים אלו בסדר מועד ומ"מ גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה:

במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין חלק השני והוא שאמר המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בם חבורה חייב החובל בחברו ביום הכיפורים חייב בכולן החובל בעבד עברי חייב בכולן חוץ משבת שהוא שלו והחובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכלן ר' יהודה אומר אין לעבדים בשת חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב הם שחבלו באחרים פטורין ואחרים שחבלו בהם חייבין ומשלמין לאחר זמן נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם המכה אביו ואמו ועשה בהם חבורה והחובל בחברו בשבת פטור מכלם מפני שמתחייב בנפשו החובל בעבד כנעני שלו פטור מכלם אמר הר"ם וכבר בארנו מן העיקריים שבדיננו אין אדם לוקה ומשלם אלא כשיעשה אדם דבר שחייב אדם מלקות ותשלומין לוקה ואין משלם זולתי חובל בחברו ביום הכפורים בלבד שזה משלם ואינו לוקה לפי שהמקרא מפורש בחובל שישלם על כל פנים והוא שנאמר יד ביד ובא הפירוש בזה הדבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון אחר שאמר כאשר עשה כן יעשה לו לא היה צריך לומר יד ביד וזהו ענין מה שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל בחברו בתשלומין ואין הלכה כר' יהודה חרש שוטה וקטן וכו' כל זה מבואר ויש לדיינין ליסר אותם כדי להסיר הנזקים מבני אדם המכה אביו וכו' כבר בארנו בפרק ד' במסכת שבת כי החובל לא יהיה מתחייב בנפשו אלא כשנתכוון לקחת הדם השותת מן המכה שישתמש במה שירצה אבל אם נתכוון להכאיב ולהזיק בלבד הוא מקלקל ופטור מצד חיוב שבת וזהו בחובל בבהמה וחיה אבל חובל בחברו הוא חייב סקילה מפני שכששכך רגזו ורפתה רוחו בהזיקו לבעל ריבו הוא כמתקן כמו שהתבאר בקורע בחמתו על מתו שהוא חייב לפי שתנוח דעתו בזה המעשה ואע"פ שהוא קלקול ולפיכך הוא פטור מכלום מחמת הנזקין ודע זה ולא תטעה כן:

אמר המאירי המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה חייב בכלן שהרי אין כאן חיוב מיתה שתפקיעהו מן התשלומין וכן החובל בחברו ביום הכפורים שהוא בכרת ואפילו התרו בו למלקות שאע"פ שאין אדם לוקה ומשלם אין בחבלה כן כמו שאמרו בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין כמו שבארנו למעלה:

החובל בעבד עברי בזמן שהוא שלו חייב בכלם חוץ מן השבת הן שבת קטנה אם יש שם נזק הן גדולה שבכל יום ויום אם אין שם נזק שהרי מלאכתו שלו היתה ומ"מ ילקח בהם קרקע ורבו אוכל פירות כמו שבארנו למעלה ואם הוא של אחרים חייב בכלן:

החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכלן הואיל ומל וטבל לשם עבדות והכל לרבו כמו שבארנו ור' יהודה אומר שאין לעבדים בשת ואין הלכה כדבריו ועבד כנעני שלו פטור מ"מ שהרי הכל לרבו כמו שיתבאר בסוף משנה זו:

חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב פי' חייב בחמשה דברים או בקצתם כפי מה שהוא שלחרש משלמין את כלן ואפילו בחרש שדברו חכמים והוא שלא שמע ולא דבר מעולם הואיל ומ"מ היה יודע באיזו מלאכה ולשוטה נזק וצער ורפוי אבל לא שבת שאינו בר מלאכה ולא בשת שאינו בר בשת ואם מפני בשת בני משפחה כיון שנשתטה אין לך בשת גדולה מזו והקטן אין לו שבת אבל בשת פעמים יש לו פעמים אין לו כמו שבארנו למעלה:

והם שחבלו באחרים פטורין ואפילו נתרפאו אין מחייבין אותם על מה שעשו בשעת חליין או קטנן מפני שבשעה שעשו אנוסין היו:

העבד והאשה אף הם פגיעתם רעה לענין זה שהחובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים אלא שאינם פטורים מצד אונס אלא מצד שאין להם במה לשלם שהרי כל מה שקנו לאדון ולבעל ומ"מ משלמין לאחר זמן והוא כשנתגרשה האשה או נשתחרר העבד ויהיו מעשי ידיהם לעצמן או יקנו נכסים מאיזה מקום:

המכה את אביו ואמו ועשה בהם חבורה פטור אפילו לא התרו בו שהרי יש כאן דין מיתה וכן החובל בחברו בשבת שהרי יש כאן דין מיתה מצד השבת ואע"פ שמקלקל הוא מ"מ מתקן הוא אצל יצרו כמו שהתבאר וקצת חכמי ספרד חולקים לומר שהחובל בשבת לענין שבת פטור ומעתה לענין ממון חייב:

החובל בעבד כנעני שלו פטור ואע"פ שאם הרגו נדון עליו בדין יום או יומים בחבלות מיהא פטור שהרי אף אם חבלו בו אחרים הכל שלו כמו שבארנו:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא להשלמת ענינים אלו ולדברים שנתגלגלו עמהם אלו הן:

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה שאינו דן ואין דנין אותו ואין בית דין חייבין להזקק לדינו. הראב"ד ז"ל.

ושפטו העדה. אף על גב דהאי קרא בדיינים כתיב מסתבר ליה לפטור סומא אף מלהיות נידון. תוספות הרא"ש ז"ל.

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות וכו'. פירשו בתוספות דאף על גב דפטר רבי יהודה. ועדיין קשה לי קצת שאלו סומא לרבי יהודה חייב במצות מדרבנן מיהא מאי קאמר רב יוסף דאנא לא מפקדנא והא על כרחך עביד ומפקיד מדרבנן וחייב משום לא תסור. אלא נראה דלרבי יהודה פטור לגמרי מכל המצות ואפילו מדרבנן וממדת חסידות בלבד חייב והיינו כרב יוסף ופריסת שמע כיון שאינו אלא מדרבנן סומא שראה מאורות ונסתמא אלו בא לומר ברכת יוצר אור רשאי וחסיד מפני שכבר נהנה אף הוא מוציא את הרבים אבל מי שלא ראה מאורות אפילו בא לומר אין כאן מדת הסידות לפי שלא הרגיש ולא נהנה כדעת רבי יהודה ואם אפילו מדת חסידות אין כאן איך יפרוס על שמע להוציא את הרבים עשאה רבי יהודה לזו כברכת הנהנים דעלמא ורבנן משום דאף הוא נהנה כדברי רבי יוסי. הרשב"א ז"ל.

גדול המצווה ועושה. פירש גאון ז"ל לפי שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חברו. ע"כ.

גדול המצווה ועושה. מפרש רבנו תם דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראויין להכתב כגון שבע מצוות דבני נח דאמרינן לעיל. מהר"י כהן צדק ז"ל.
במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה. הרב המאירי ז"ל.

בד"ה וכן היה רבי יהודה כו' כשמצא דרשא לפוטרו ממיתה וגלות כו' עכ"ל וה"ה דהמ"ל דמעיקרא נמי הוה ידע דרשא לפוטרו ממיתה וגלות עד שמצא דרשא לפוטרו מכל דינים שבתורה וק"ל:

בד"ה בעבד כנעני שלו כו' ומיהו קשה מאי קמ"ל ר"י כו' ע"כ נראה שיש לחלק כו' שכבר זכה בכל עכ"ל הך קושיא ה"ל להקדים אבל נטרו עד הכא דבתירוצם זה ניחא נמי לגבי שבת דהכא כבר זכה במה שבידו וק"ל:

במשנה וחובל בחבירו ביוה"כ חייב. וכתב הרע"ב דנ"ל מיתורא דקרא כו'. וכ"ה בפי' הרמב"ם ובחבורו פ"ד מהל' חובל ה"ט וק"ל דבגמ' (כתובות לב ב) לא משמע דבא לרבות אלא שלא יפטור מתשלומין מחמת מלקות דחובל גופיה אבל אם בא עליו חיוב מלקות עוד מחמת ד"א כמו משום יוה"כ מנ"ל וכמו דחובל בשבת פטור דלא ילפינן מיתת ב"ד דלא ליפטריה משום דאמרי' דלא אתי היתורא אלא למלקות ה"נ נימא דלא אתי אלא למלקות דידיה וכמו חובל גופיה בפחות מש"פ ובהדי דמחייה קרע שיראין פטור (כתובות לה ב) אלמא דגם מלקות דידיה פוטר תשלומין דד"א ה"נ נימא דתשלומין דידיה נפטרו מפני מלקות דד"א ומתניתין איכא לאוקמי דומיא דטבח ביום הכפורים (לעיל ע"א ובתוספות שם ד"ה ובטובח ובמש"כ שם) והא (דכתובות לב) הס"ד דעולא גמר בא על אחותו נערה לתשלומין מחובל אע"ג דהתשלומין הוא משום ביאה בעלמא והמלקות הוא מצד אחר שהיא אחותו יש לומר דהתם שאני דהס"ד למיגמר לכהת"כ אבל לדידן דקיימא לן דבכל התורה כולה לוקה ואין משלם. אלא דבחובל חדשה תורה דמשלם ואין לוקה יש לומר דאין לך בו אלא חדושו ועי' מה שכתב (לקמן צא ב) ועי' תוס' (כתובות ל ב) ד"ה זר וד"ה רב אשי:

כִּי מַפְקִידְנָא אִית לִי אַגְרָא טְפֵי. לא קאי על שכר טוב עולם הזה או טוב עולם הבא אלא קאי על שכר אחר שהוא מה שאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ד, ב) 'שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה' שממציא לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת לעשותה ועל זה השכר קאמר אִית לִי אַגְרָא.
והנה לדעת רבי יהודה דפוטר יש לפרש הכתוב מִצְוַת הֳ' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם (תהלים יט, ט) אמתי ברה וחשובה טפי? כאשר איכא מאירת עינים דאז גדול המצווה ועושה.

מתני' רי"א אין לעבדים בושת. עיין נדה דף מז ע"א תוספות ד"ה בדק:

שם החובל בהן חייב. עיין לעיל דף פה ע"ב תוספות ד"ה נהי דנזק:

תוספות בד"ה וכן היה ר"י וכו' תימא א"כ מאי איריא וכו'. ונראה לר"י שחזר בו ר"י לבסוף וכו' עכ"ל. וקשה דכיון דר"י מעיקרא מג"ש דעיניך פטר ליה מבשת וא"כ ע"כ שקיבל האי ג"ש דעיניך מרבותיו דאין אדם דן ג"ש מעצמו וא"כ איך חזר בו לבסוף דא"כ קשיא האי ג"ש דעיניך למאי אתא ובשלמא אם נאמר דהא דקאמר ר"י סומא אין לו בשת היינו אפילו אם נתבייש א"ש דמוקי ג"ש להכי אבל למ"ש התוספות לעיל דבנתבייש מודה קשיא ויש ליישב:

גמרא אמר ר' יוסף מריש ה"א וכו' מ"ט דלא מפקידנא ועבידנא וכו'. וכתבו תוספות בסוף ר"ה דמכאן מוכח דמי שאינו מחויב בדבר ועושה אפ"ה יכול לברך ולא אמרינן דהוי ברכה לבטלה דא"כ אמאי קאמר ר"י דהוי עביד י"ט דלא מיפקד ועביד ות"ל שהיה מפסיד שכר כל ברכות המצוות אע"כ שהיה יכול לברך ע"ש באריכות דף ל"ג:

במשנה החובל בע"ע חייב בכולם חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. ויש לדקדק לדברי הגורסים לעיל הקוטע יד ע"ע של חבירו קאמר רבא נותן הכל לעבד וילקח בהם קרקע והיינו אפילו שבת קטנה וא"כ ה"נ כשחבל בו הוא עצמו למה לא יתן לו השבת קטנה המגיע לחלקו וילקח בו קרקע אמנם לפמ"ש שם הטעם שיש לעבד חלק בשבת היינו משום דמאן יימר שהיה הרב משתמש בו כל הימים וכמ"ש שם באריכות אם כן מה"ט לא מצינו לאפוקי ממונא מן הרב מספק כשחבל בו בעצמו:

תוספות בד"ה בעבד כנעני וכו' וא"ת והא ברפואתו חייב כדאמר פ"ק דגיטין עכ"ל. ויש לדקדק דמאי ראיה מייתי דודאי התם אמרינן שפיר כיון שהחובל נותן ריפוי ע"כ היינו כדי שיתן להרופא שהרי אפילו אם הנחבל אומר הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי יכול לעכב כדלעיל וא"כ מקשה שפיר רפואתו דיליה הוא דבעי אתסויי ביה אבל הכא כשחבל בו רבו מאי פשיטותא שחייב לרפאותו דלמא פטור לגמרי אפילו לרפאותו ואין זה תימא שהרי מצינו שאפילו אם הרג עבד כנעני שלו אקיל רחמנא לגבי' שישנו בדין יום או יומים ונתן טעם כי כספו הוא ואם כן י"ל דה"ה לענין חבלה ועוד דבהדיא כתב הסמ"ע בסימן ת"כ ותכ"ד שאינו חייב מלקות על הכאת עבד כנעני שלו ע"ש וכ"נ מל' הרמב"ם והטור ועוד שיש לפוטרו מהקישא דקרא דאיתקש שבת לריפוי וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי כדלעיל ואם נאמר שזהו באמת בכלל מה שכתבו בסוף שיש לחלק בין חובל בעצמו לחבלו בו אחרים וכו' א"ש אבל אין הל' משמע כן ומלשון הטור ודאי יש לדקדק שאם חבל בו בעצמו אינו חייב אפילו ברפואתו:

בא"ד וא"ת ותפשוט ממתני' דיכול הרב וכו' וי"ל דהכא מיירי בזן את העבד עכ"ל. ויש לתמוה מאי ס"ד דלא איירי בהכי הא בהדיא דחה התם מלתא דרבי יוחנן ומוקי ליה ג"כ במעלה מזונות כי היכי דלא תפשוט שיכול הרב לומר וכו' וא"כ מאי אולמא הא דמתני' וי"ל דהיא גופא קשיא להו להתוספות מעיקרא דבעי התם למיפשט מדרבי יוחנן אמאי לא פשיט ממתני' דהכא וע"ז תירצו דמתני' דהכא וודאי מיירי בזן את עבדו דהכי אורחא דמלתא אבל התם מלתא דר"י משמע ליה דלא איירי כשרבו מעלה לו מזונות מדנקט בהדיא ואותו עבד ניזון מן הצדקה כדאיתא שם כנ"ל והמשך קושיית התוספות עיין במהרש"א:

גמרא בעי מיניה ר"א מרב החובל בבת קטנה וכו' ויש לדקדק אי נקט קטנה דוקא ולאפוקי נמי נערה דכיון שאינו יכול למוכרה ממילא אין הנזק דאפחתה מכספה של אב או דלמא דנערה נמי נזקה לאביה כיון שיכול למוסרה לקידושין ונקט קטנה למעוטי בגרות ונ"ל דדבר זה תלוי בסברת התוס' לקמן אם נפרש דעיקר האיבעיא היינו על פחיתת הכסף של קידושין ממילא דנערה נמי דינה כקטנה ואם נפרש כאידך תירוצא דהאי אפחתה מכספה היינו פחיתת המכירה עד שעת בגרות ממילא דנערה כיון שאין האב יכול למכרה נזקה לעצמה ותמיה ששום פוסק לא כתב כלום בזה וק"ל:

שם חבלה למי ונראה דהאי חבלה למי לא קאי אלא אנזק לחוד אבל צער וריפוי ובשת פשיטא ליה לר"א דהוי לעצמה וכדמשמע לקמן בהדיא דאפי' ר"א גופא לא קמיבעיא ליה אלא חבלה דאפחתה מכספה והיינו נזק לחוד ואפשר דמשבת נמי מיבעיא ליה דהיינו נמי בכלל אפחתה מכספה אבל צער וריפוי ובשת ודאי פשיטא ליה ובזה הסכימו כל הפוסקים וק"ל:

תוספות בד"ה כיון דאקני ליה רחמנא כו' פירש בקונטרס דכתיב בנעוריה כו' וקשה דבריש פ"ק דקידושין אמר דההיא בהפרת נדרים הוא דכתיב עכ"ל. ולפענ"ד דברי רש"י ז"ל מוכרחין כאן לפי סברת בעל האיבעיא דאי ס"ד דאסיק אדעתיה הך סוגיא דקידושין דא"כ ע"כ מעשה ידי בתו גופא דלאביה לא ילפינן אלא מהקישא דבתו לאמה א"כ מאי קמיבעיא ליה חבלת בתו למי מי עדיף בתו גופא מאמה דפשיטא לן דלעצמה כדתנן במתני' דהכא דאפילו חבל בע"ע שלו חייב ליתן הכל חוץ משבת ור"א גופא מותיב לרב בסמוך מהך מתניתין אלא ע"כ דר"א בעל האיבעיא לא אסיק אדעתיה הקישא דאמה אלא יליף לה מקרא דבנעוריה ולפ"ז אה"נ דבתו עדיפא מאמה. ורב משני ליה הך סברא גופא דלא זיכתה תורה לאב אלא שבח נעורים בלבד מסברא דנפשיה מהקישא דבתו לאמה כנ"ל ועיין מה שאכתוב לקמן במימרא דר"י ומכ"ש דא"ש טפי למ"ש לעיל דעיקר מילתא דרב דאמר לא זיכתה תורה לאב אלא כו' מהקישא דבתו לאמה דייק לה א"כ ע"כ עיקר מיעוטא דכוותיה קא ממעט דאפילו עד שעת בגרות לא זיכתה תורה לאביה שבח חבלה:

אמר רב יוסף וכו' סומא פטור וכו'. הר"ן פ"ק דקדושין כתב דרב יוסף פתוח ונסתמא היה כדאמרינן בהגדה דסמי נפשיה דלא יכיל למיקם דלא לאסתכולי בר מד' אמות וכו' ע"ש וכ"כ רש"י בספר הפרדס ונעלם זה מקצת אחרונים כמ"ש אני עני בקונטרס פתח עינים סוף מנחות ע"ש בס"ד:

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות שבתורה. לכאורה נראה דהיינו דוקא ממצות עשה אבל לא מסתבר דליתיה במצות לא תעשה ואם חלל שבת או אכל חמץ בפסח או אכל ביה"ך וכיוצא אין בו עון אשר חטא והאי דקאמר פוטרו מכל מצות הוי כמו שאמרו באונן דפטור מכל מצות בתורה ואינו אלא ממ"ע ולא מלאוין וכמ"ש בפשיטות הגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סימן א'. ברם מדברי רבינו ישעיה בספר המכריע סימן ע"ח מוכח דסבר דסומא אליבא דר' יהודה פטור גם בלאוין ובהגהה שם בדפוס תמה עליו ובספרי הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן ג"ן כתבתי בעניותי דיש לישב דברי רבינו ישעיה דהא אמרו בבריתא דר' יהודה מקיש מצות וחקים למשפטים ומהא משמע לרבינו ישעיה דפטור גם מלאוין וכן משמע קצת ממ"ש התוס' בשמעתין ור"ה דף ל"ג והרמב"ן בחידושי קידושין דף ל"א והרא"ש בפסקיו שם דחייב מדרבנן דאי לא הוי כגוי:
אמנם נראה דגם לרבינו ישעיה לר' יהודה חייב בז' מצות דבני נח ובזה תתישב קצת סברתו דלא פטר לסומא מע"ז ג"ע וש"ד כאשר חשב הרב המגיה בספר המכריע בהגהה הנזכרת והגם דפטרו ממשפטים וב"נ מצוה על הדינין אפשר דפטריה ממשפטי ישראל אבל לא מדינין של ב"נ. אכן ראיתי בשיטה מקובצת בשמעתין שכתב וז"ל גדול המצוה ועושה מפרש ר"ת דוקא בדברים שאם לא נכתבו ראוין להכתב כגון ז' מצות דבני נח עכ"ל ובהשקפה ראשונה היה מקום להוכיח דלר' יהודה פטור גם מז' מצות בני נח מדברי ר"ת הללו כי מוכח דכונתו דלא שייך לומר גדול המצווה ועושה אלא בדברים שאם לא נכתבו ראויות להכתב ובהא קאמר גדול המצוה אבל במצות שמעיות שאם לא נכתבו לא נודעו אין לומר גדול המצוה כיון דמי שאינו מצוה אינו יודע שהיא מצוה. ואי אמרת דגם לר"י סומא חייב בז' מצות ב"ן מאי קאמר רב יוסף כיון דשמענא לדר' חנינא גדול המצוה וכו' מ"ד לי אין הלכה כר"י וכו' והלא הא דר' חנינא היא במצות ב"נ כמ"ש ר"ת ולר' יהודה סומא חייב בז' מצות. ברם אי מהא לא איריא דר"ת דנקט ז' מצות לדוגמא נקטה אמנם איכא דכוותא כגון מצות כבוד או"א שהיא מצוה שהשכל מחייבו גם מצות ואהבת לרעך כמוך הכוללת כמה מצוות השכל הוא מחייבה וכן שאר מילי ולהכי אמר רב יוסף מ"ד לי אין הלכה כר"י וכו':
וחוזרני למה שכתבו התוס' והרא"ש ודעמיהו שהסומא לר"י חייב מדרבנן דאי לא הוי כגוי דהגם דיש לומר דסברי כרבינו ישעיה כדכתיבנא בעניותין דייקנא לומר דמשמע קצת משום דאיכא למימר דכונתם שהוא נראה כנכרי במה שאינו מקיים עשין משום דלאוין הוא בשב ואל תעשה ואינו ניכר אלא בקיום העשין ציצית ותפלין וק"ש ותפלה ומזוזה וכיוצא וכשאין הסומא מקיים מ"ע הוא נראה כגוי וכן מדוקדק בלשון הרמב"ן והרא"ש בפסקיו בקדושין ובתוס' ראש השנה:
הן אמת דהרא"ש שם בקדושין כתב וז"ל שלא יראה כגוי שאינו נוהג בתורת ישראל אי פטרת ליה מכל המצות אבל אשה מחייבא במ"ע שלא הז"ג ומצות לא תעשה עכ"ל וממ"ש דאשה היא חייבת בלא תעשה מכלל דהסומא פטור מלאוין וכסברת רבינו ישעיה. וכבר ראיתי להרב קרבן נתנאל שמחק מהרא"ש תיבות ומצוות לא תעשה וטעמו דהסומא ג"כ חייב בל"ת כאשה שהיא חייבת בלא תעשה ע"ש ואם הרב ז"ל היה רואה בים של שלמה בקידושין סימן ס"ד שהעתיק לשון הרא"ש כמות שהוא בנסחתין לא היה מוחקו. גם אלו שלטו מאורי אור עיניו בדברי רבינו ישעיה דקרי בחיל דפטור הסומא מלאוין לא היה מוחקו דאימור דהרא"ש סבר כרבינו ישעיה:
ברם נראה דאין מדברי הרא"ש הנזכרים ראיה דסבר כרבינו ישעיה דסומא פטור גם מלאוין דלעולם דהרא"ש סבר דבלאוין חייב הסומא לר' יהודה אמנם כבר מפורש בבריתות דשמעתין דרבי יהודה פוטרו מגליות ומלקות ומיתות ב"ד ויליף למלקיות ומיתות בג"ש וא"כ הגם דנימא דמחייב בלאוין הוא איסורא בעלמא והאשה חייבת בלאוין כמאמרם למלקיות ולמיתות והיינו דקאמר הרא"ש דאשה מחייבא במ"ע שלא הז"ג ומצות לא תעשה כלומר כהלכתן ומצותן משא"כ הסומא דאינו חייב בשום עונש וכתב הרא"ש זה אגב ריהטא דלישנא אבל העיקר דמחייבא במ"ע שלא הז"ג וניכר שהיא ישראלית. ותו דכיון דהסומא אם עבר על הלאוין אין עונשין אותו אינו ניכר שהוא ישראל משא"כ האשה דניכרת גם מלאוין דאם עוברת נענשה ומעתה גם מ"ש התוס' והרמב"ן ודעמיהו שאינו נראה הסומא ישראל היינו בין במ"ע שאינו מקיים וגם מל"ת שאם עובר אינו נענש:
ויש להוכיח קצת דר' יהודה לא פטר ליה מלאוין דאי ס"ד דמהקשא דמשפטים למצות וחקים פטר ליה גם מלאוין אמאי אצטריך רחמנא לפוטרו ממיתות ב"ד וממלקיות דכיון דאינו לא בעשין ולא בלאוין כלל מהיכא תיתי לחייבו במלקיות ומיתות ב"ד אלא מוכח דרחמנא פטריה מעונש גליות ומלקיות ומיתות ב"ד אבל אסור בכל הלאוין מדאוריתא איסורא בעלמא וההקש למצות וחקים היינו לעשין. וכן יש להוכיח קצת מהתוס' שהקשו דמאי איריא דפטר ליה מבשת ולמה לי ג"ש דעיניך ותירצו ולא הקשו אמאי אצטריך לפוטרו ממלקיות ומיתות ב"ד משמע דהוה פשיטא להו. דמחייב בלאוין. ויש לדחות. עוד יש מקום להוכיח קצת ממ"ש הראב"ד הביאו בשיטה מקובצת וז"ל וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל דינין שבתורה שאינו דן ואין דנין אותו ואין ב"ד חייבין להזקק לדינו הראב"ד ז"ל עכ"ל ויש במשמע לשון זה דב"ד אין חייבין להזקק לו אבל אם רצו להזקק לו נזקקין כמ"ש התוס' ודעמיהו דמ"ש מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה היינו דאין מוזהרין אך אם ירצו כופין כידוע. ומזה מוכח קצת דאיתיה בלאוין מן התורה ואם רצו נזקקין לו. ויש לדחות:
ורבינו ירוחם פסק כר' יהודה בריש נתיב י"ג וכתב הרדב"ז בח"א סימן נ"ט וח"ב סימן ל"ט דלא מצינו חבר לרבינו ירוחם ואין ראיה מדברי התוס' להוכיח שפסקו כר' יהודה ע"ש גם מהרש"ל בים של שלמה סימן ך' כתב דאין ראיה מדברי המרדכי ע"ש. ולפום ריהטא נראה מהאגודה דסבר דהלכה כר' יהודה עיין בדבריו ובתחילת דברי האגודה יש חיסור לשון כאשר יראה הרואה. ואם כנים אנחנו בזה שהאגודה סבר דהלכה כר' יהודה מסתמא סבר דכן הוא דעת התוס' והמרדכי דתדיר הולך בשיטתם כידוע ודוק הטב:

דלא מפקידנא ועבידנא מצות. לכאורה תיבת מצות יותרת היא. ונראה דרמז דברי הרמב"ן בחידושיו לקדושין פ"ק שהקשה לדעת ר"ת דהני נשי ברוכי מברכו על מ"ע שהז"ג והא הן פטורות ואמרו בירושלמי וכו' ותירץ דכיון דמצות אלו הם מצות לאנשים שפיר דמי ע"ש באורך והביאו הריטב"א ג"כ בחידושיו. והיא קושית הרב שלטי הגבורים בהלכות ציצית וקשה עליו דהוא עצמו הדפיס חידושי הריטב"א לקדושין ולא זכר מדבריו. והרב יד אהרן סימן טו"ב תירץ תירוץ הרמב"ן מדנפשיה. וזהו שדקדק רב יוסף בלשונו ועבידנא מצות כלומר שהן מצות שנצטוו אחרים אבל אם לא היו מצות כלל לא נכון לעשותם וק"ל:

דא"ר חנינא גדול המצווה ועושה וכו'. פירש הרב תורת חיים לפי שהיצר הרע מתגרה טפי במצוה כדי להכשילו לכך שכרו גדול עכ"ד והם דברי התוס' בע"ז דף ג' ע"א בסגנון אחר ע"ש ועמ"ש הריטב"א בקדושין דף ל"א:

ממי שאינו מצווה ועושה. מוכח דאגרא מיהא אית ליה לשאינו מצווה ועושה כדמשמע הכא ומבואר בש"ס לעיל דף ל"א. ואי יקשה לך דהא אמרו בירושלמי פ"ב דברכות ופ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. כבר פריק לה הרמב"ן בחידושי קדושין דף ל"א דבירושלמי מיירי במי שעושה דבר שאינו מצוה כלל וכו' ע"ש כמו שכתבנו בסמוך. ואני בעניי כתבתי בזה בספרי הקטן שער יוסף בסוף סימן ח' דף כ"ה ע"א. ואחר זמן רב נדפסה שיטה מקובצת ובסוגיין מייתי מדברי הרב המאירי על דרך שכתבתי אני הצעיר בשערי ע"ש ודו"ק:

דכי מפקדנא אית לי אגרא טפי. כלומר ואני הייתי עושה שלא ע"מ לקבל פרס ופשוט:

מתני' בע"ע כו' חוץ מן השבת בזמן שהוא שלו. י"ל בזמן אתי לאורויי בחבל סוף שש חייב גם שבת שימשך אחר זמן. וי"ל דאף לר"י שכ' תוס' ע"ב ד"ה א"ל בנזק אף שנמשך אחר שיצא מרשותו הואיל ואירע הפחת בנערות הכל שלו. י"ל דוקא בשבת גדול דהיינו נזק שהפחת בב"א. משא"כ שבת שבכל יום החיוב כל יום ביטל מלאכה ואף דהעומד עכשיו מ"מ החיוב י"ל דבכל יום והוא אחר שיצא מרשותו. וי"ל דתליא בבעי' דרבא אי בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא לעיל י"ו ע"ב ורבה בזרק כלי מגג ובא אחר ושברה ע"ש. ויש לדחות:

המכה אביו ואמו ולע"ב חבורה. קשה מה קמ"ל הא דאין חיוב מפורש במשנה בסנהדרין ואין לאו יותר רק מכלל מכה שאר ישראל כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה"מ. ולמ"ד לעיל שבת הפוחתתו כו' חייב א"ש דקמ"ל בלא חבורה חייב נזק ע"ש רק למ"ד פטור קשה ודוחק דקמ"ל סכו נשא חייב דהול"ל בכל אדם וי"ל לאפוקי ממ"ש תי"ט סנהדרין פרק י"א ממכילתא דיליף דבעי חבורה מכה או"א מה אם מדת נזקין כו' אינו חייב עד שיעשה חבורה דאל"כ אין כאן נזק מדת עונשין מעוטה כו' ע"ש. וש"ס דילן ע"כ לא ס"ל כן דדייק לעיל דמתני' בלא חבורה ומ"מ חייב נזק דע"כ בצמחה ידו וסופו לחזור יש נזק כו'. והא אם יש נזק שוב חייב מיתה ג"כ כמו חבורה. רק הש"ס דידן ממכה נפש בהמה כו' דמה שתמה התי"ט שם לק"מ דכוונת הגמ' על קרא דמכה נפש בהמה דל"צ בבהמה דגם הכחישה באבנים חייב ומה לי קטלא פלגא כו' וע"כ למכה אביו כו'. עכ"פ קמ"ל מתני' חייב בכולן בלא עשה חבורה והיינו דאף שחייב נזק אין חייב מיתה דלא כלימוד הנ"ל. ומיושב דיוק הגמ' לעיל מלשון חייב בכולן דעיקר רק קמ"ל חיוב נזק כנ"ל:

או י"ל דקמ"ל דהא תוס' שם סנהדרין תמהו למה בהכאה שאין ש"פ לוקה הא הוי לא יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד על מכה אביו כו' ע"ש. ולע"ד י"ל דלמאי דמסיק התם דאין הבן נעשה שליח ב"ד להלקותו והכי קי"ל א"כ ברייתא דמייתי התם כפשטיה ומה מי שמצוה להלקותו מצוה שלא להלקותו ק"ו מי שאינו מצוה כו' שמצוה כו' היינו בנו ע"ש. וא"כ גופיה דקרא דלא יוסיף לא מיירי בבן דמיירי במי שמצוה כו' רק מק"ו אתי א"כ נהי דהק"ו חשיב רק גילוי מילתא דאל"ה אין מזהירין מהדין. מ"מ שוב לא חשיב לא יוסיף ניתן לאזהרת מב"ד כיון דלא מיירי פשטיה בבן רק באחר רק ממילא מוכח כו' וכדאמר עירובין ח' דלוקין אתחומין למ"ד משום דאל יצא כ' ולא אל יוציא אף דעיקר הוצאה משם ויש בו מיתת ב"ד מ"מ כיון דפשטא דקרא בתחומין לא חשיב ניתן כו' ע"ש. כן בהנ"ל ומיושב ע"ש. ושוב לוקה גם באביו בלא חבורה ואין בו ש"פ כמו באחר וכ"כ הרמב"ם דשוה לגמרי לאחר בלא חבורה. וא"כ למה דאמר פ"ג דכתובות ל"ב מחובל דממונא משלם ולא לקי כו' ואי ממונא לקולא מה לחובל שהותר מכללא בב"ד ע"ש. א"כ בנו דלא הותר בב"ד שפיר ס"ד דלוקה ואינו משלם דא"א ללמוד משאר חובל כנ"ל. וקמ"ל מתניתין דחייב דעכ"פ לאו דחובל הותר אף דנגדו לא הותר כנ"ל או י"ל דס"ד כיון דקרא דחובל כן ינתן בו ע"כ באחר מיירי דכ' ביה חבורה כו' ומום כו' דבאביו פטור דחייב מיתה. וכיון דמיירי באחר ואביו חמור כדאמר התם ק"ו דאף בב"ד אסור. א"כ א"א ללמוד אביו מאחר שיהי' ממונא משלם ולא לקי כיון דחמור י"ל דפטור ולקי. קמ"ל דלא דחייב כנ"ל. יעויין מה שכ' אח"כ:

והחובל ביה"כ. כתב ברטנורה אף דיש מלקות ביה"כ מ"מ בפירוש ריבתה כו' חובל לתשלומין מכדי כ' כו' יד ביד ל"ל אלא להביא חובל בחבירו ביה"כ שמשלם ואינו לוקה כו' ע"ש. ותמוה אנה מצא זה ונמשך לו זה מלשון הרמב"ם בפי' המשנה ובה' חו"מ ג"כ. וכוונתו כיון דבפירוש ריבתה כו' חובל דג"כ איכא מלקות דלא יוסיף ומ"מ גלי דמשלם ואינו לוקה שוב גם ביה"כ אין מלקות דיה"כ פוטר תשלומין דחובל וישלם ואינו לוקה אבל לא כמו שסבור הרב הנ"ל דגלי חובל ביה"כ. ותימה על תי"ט שלא העיר כלום. וגם על הרמב"ם ז"ל קשה מנ"ל הא נהי דגלי בלאו דחובל מנ"ל במלקות לאו דיה"כ שלא יפטרנו בהתרו בו משום יה"כ ועיין תוס' כתובות פרק א"נ גבי אוכל תרומת חמץ אי אמרינן כיון דגלי גלי וגם כרת דחמץ אינו פוטר או דוקא היכא דגלי גלי ע"ש ופ"ו מהלכות מעילה פ' כיון דחידוש מה דיש שליח לד"ע כשיש עוד עבירה אין שליח ע"ש ופ"ג מהלכות גניבה במל"מ. גם אין דרכו לכתוב מה שלא נזכר בגמ'. וע"כ דמפורש משנתינו חובל ביה"כ בהתראה ומנ"ל והא כמה משניות דביה"כ חייב והם לאפוקי מדר' נחוניא אבל לא בהתרו למלקות. פ"ב לעיל ושבועות שהדליק גדישו ביה"כ ומדברי רש"י כתובות פרק א"נ ל' דפריך לר"ל מיה"כ ומוקי או כר"י דאין מלקות בח"כ או כר"ט והביא רש"י הדליק כו' ולא הזכיר החובל ביה"כ. משמע כהרמב"ם ואפשר דרמב"ם ז"ל דייק דכבר תנן לעיל במשנה פטור על מעשה עצמו כו' חבל באביו בשבת. ולמה תני הכא. ועוד שבכמה מקומות תני מפני שמתחייב בנפשו. ומפרש לה הגמ' פרק א"נ ופ"ק דחולין דכשהי' מזיד הי' מתחייב ע"ש. וכאן תני מפני שנדון בנפשו דמשמע מזיד ממש בהתראה. והא באמת גם שוגג פטור. ולכך י"ל דתני רק לגלויי על רישא דמיירי בהתרו בו. דהא תמוה כמ"ש לעיל למה תני מכה אביו ולא עשה חבורה וכן פ' שה"ע שהכני בני שחבל בי חבור' ביה"כ. וכתב שם תי"ט דקמ"ל שהכני בני אף שקרוב למיתה ע"ש. ואינו מובן דלא מצאנו חילוק. ולע"ד קמ"ל דהנה בהני דגלי קרא דמשלם ואינו לוקה כמו חובל סתם שוב בתר דגלי אין כאן התראה ומלקות דבאמת אינו חייב ושוב אין חידוש מה שמשלם רק החדוש מה דאמרה תורה דישלם כו' דהי' ראוי להיות לוקה והיה כדין בהתראה. משא"כ עכשיו. ואף דיכולין להתרות על אם תהי' הכאה שאינו ש"פ ילקה. ז"א כיון דבאמת ש"פ ואין חיוב כנ"ל. רק דא"כ לכאורה דלמא דוקא כנ"ל אמרה תורה דישלם ושוב אין חיוב מלקות. משא"כ חובל ביה"כ והתרו משום יה"כ דבאמת יש חיוב מלקות שוב י"ל דפטור ממון. אך באמת מוכח מלימוד הש"ס פרק א"נ מאם יתהלך כו' דע"כ בהתרו בו למיתה אם ימות ומותרה לחמור הוי מותרה לקל ממילא אף שהיה על הספק ולא מת מ"מ חשיב הספק התראה לחמור כהתראה לקל ואעפ"כ אמרה תורה אם יקום כו' שבתו יתן כו'. וא"כ מזה מוכח שפיר דאף שיש התראה ויש חיוב מלקות דלא יוסיף דחשיב מותרה כנ"ל מ"מ אמרה תורה דישלם ולא ילקה. וא"כ נראה דהיינו דקמ"ל מכה אביו ולא עשה חבורה והיינו שהתרה בו על הכאה זו חייב מיתה אם יחבול רק שלא עשה חבורה אבל חשיב התראה למלקות דלא יוסיף דמותרה לחמור כנ"ל. ומ"מ חייב בכולן ואינו לוקה והוי רבותא אף דיש החיוב מלקות כנ"ל. ואח"כ תני ג"כ חובל ביה"כ ג"כ אמזיד והתראה דומיא דסיפא שנדון כו'". וא"כ ע"כ בהתרו בו משום יה"כ דמשום חובל אין חיוב דספק מלקות דאין ש"פ לא חשיב התראה על שיש ש"פ רק חמור לקל מהני הספק כנ"ל. ולכך ע"כ בהתרו משום דיה"כ דחשיב התראה וקמ"ל דמ"מ משלם כנ"ל:

המכה או"א ועשה בהן חבורה פטור כו'. קשה למ"ל ב' או"א ושבת. וי"ל דמכה אמו ובושת בגלוי ב"ח לאב וס"ד דהוי מיתה לזה ותשלומין לאביו. קמ"ל דפטור דהוי כרק בבגדו רק משום דאשתו כגופו כדאמר פרק נערה. וא"כ הוי כדמי ולדות שכ' תוס' דחשיב מו"ת לאחד כיון שהולדות בגופה ע"ש. ובהנ"ל עדיף כיון דאין החיוב משום בושת בעלה רק שלה זוכה הוא כנ"ל משום דשייך ביה כנ"ל. וחובל בשבת קמ"ל אף דמקלקל כו'. או דקמ"ל פטור מכולן אף דחיוב שבת בכל יום שבטל ממלאכה וס"ד דחשיב חיוב מיתה קודם וממון אח"כ למ"ד שזרק כלי מראש הגג דבתר תברא מנא אזלינן קמ"ל דמ"מ החיוב ממון בא על המעשה שבא חיוב מיתה ועדיף מעקירה צורך כו' כנ"ל. גם ס"ד למאן דיליף ריש פירקין אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים. ס"ד דכופרא כפרה ואין מיתה פוטרו כמו תשלומי תרומה שכ' תוס' קמ"ל דפטור:

(פז א משנה) חש"ו פגיעתן רעה וכו'.—מסתבר לנו דאפי' קרה שאחר שחבלו הם באחרים חזרו אותם אחרים וחבלו בהם אין אומרים תצא חבלה בחבלה, אלא שהאחרים חייבים לשלם להם כל הנזק.

ודע שמזה דאיתא לעיל (פו ב) "השוטה אין לו בושת" משמע דשאר ד' דברים יש לו, ותניא נמי הכי בתוספתא פ"ט, אלא שמצינו בכתובות (לב ב), דשוטה אנוסה ומפותה אין לה פגם, ונראה שאין זה אלא בפגם של בתולים בלבד, מפני שאין מי שירצה ליתן בעד שפחה שוטה שאינה בעולה יותר משוטה בעולה, שאין משיאין לעבד שיש לרבו קורת רוח הימנו שפחה שוטה (ע"ש מ ע"ב), שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת (עי' יבמ' קיב ב). ומ"מ אפשר שיהא השוטה ראוי למלאכה, ולכך יש לו שאר ד' הדברים. אבל רש"י בכתובות (לב א) כתב בשוטה, שאין לה דמים למכור בשוק, ומשמע שלדעתו אין לה דמים כלל.

כל שאינו במכה כו'. וסומא הא אפיקתיה מדין מיתת בין דין: כל שישנו במשפט כו'. דהא אפיקתיה מכלל ושפטו: רב יוסף. סגי נהור הוה: מתני' ושור אינו משלם אלא נזק. כדאמר בפ''ב (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: ופטור מדמי ולדות. כדאמר בשור שנגח את הפרה (לעיל דף מב.) אנשים ולא שוורים: מכה אביו ואמו. אין חייב עד שיעשה בהן חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פה:): עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים. שאין להם מה לשלם: נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים: חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה: גמ' בבת קטנה של אחרים חבלה למי. גדולה ודאי דידה הויא: [שבח נעורים לאב. דכתיב] בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי' כסף קדושין שלו: דאי בעי מסר לה אביה למוכה שחין. דכתיב (דברים כב) את בתי נתתי לאיש הזה אלמא בידו לתתה למי שירצה הלכך כסף קדושין נמי לאביה: לא מצי חביל בה.

משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום שאין צריך דמגופיה דקרא שמעינן דאין משלשים במכות ובאלו נערות (כתובות דף לה. ושם) גבי חייבי מלקיות שוגגין ודבר אחר דאמר ר''ל בפירוש ריבתה תורה חייבי מלקיות כחייבי מיתות היכן ריבתה תורה אביי אמר רשע רשע רבא אמר מכה מכה התם ודאי לא דריש רבא רשע רשע וכן ר' יוחנן פליג אר''ל ומחייב חייבי מלקיות שוגגין בתשלומין לא דריש רשע רשע וכן בההוא פירקא (דף לז.) אמר גבי לא יהיה אסון ענוש יענש והא מהכא נפקא מהתם נפקא כדי רשעתו משום רשעה אחת אתה מחייבו כו' ומסיק חדא במיתה וממון וחדא במלקות וממון לא דריש רשע רשע והיינו טעמא דרבא ור' יוחנן וההיא סוגיא סברי דלא דרשי רשע רשע אלא לענין דברים שהן בגוף המלקות דקרא דרשע בגוף המלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע אבל לפטור מממון שהוא בהדי מיתה ומלקות שאין בגוף המלקות לא דרשינן אבל ממכה יליף לה רבא שפיר דבתשלומין כתיב מכה בהמה ישלמנה ואביי אית ליה אפי' התם ג''ש דרשע רשע וסוגיא דהתם גבי רשעתו אליבא דרבא אתיא ואביי הוה מוקי כרבי מאיר במיתה ומלקות דמלקות וממון לא צריך קרא דאתיא רשע רשע: וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה. תימה א''כ מאי איריא דפטר ר' יהודה בבושת לעיל ולמה לי ג''ש דעיניך עיניך ונראה לר''י שלבסוף חזר בו ר' יהודה ממה שהיה פוטרו מבושת לבד כשמצא דרשה לפוטרו ממיתה וגלות א''נ אי לאו דגלי ג''ש דעיניך לפטור סומא הוה סברא למדרש גבי גלות כר' מאיר: וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצות [האמורות] בתורה. תימה הא דתנן בפרק הקורא את המגילה (מגילה דף כד. ושם) רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס על שמע אפי' ראה ונסמא נמי אמר הכא דפטור מכל המצות והיאך יפרוס על שמע להוציא אחרים ובירושלמי דמוקי שלא ראה מאורות מימיו ביושב בבית אפל [או] שנולד במערה ואינו סומא א''ש אבל בגמרא דידן משמע דמיירי בסומא ממש ומפרש טעמא דרבי יהודה דאמר אין פורס משום דאין נהנה מן המאורות ורבנן [סברי] אית ליה הנאה כר' יוסי שראה סומא ואבוקה בידו אמר ליה בני אבוקה זו למה אמר ליה כל זמן שאבוקה זו בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתים והאי טעמא לא שייך אלא בסומא ממש ונראה דאף ע''ג דפטר ר' יהודה סומא מכל המצות מ''מ מדרבנן חייב דאע''ג דאשה מיפטרא במצות עשה שהזמן גרמא ולא מחייבינן אפילו מדרבנן משום שיש מצות הרבה דמחייבת בהו אבל סומא אי פטרת ליה מכל המצות אפי' מדרבנן א''כ ה''ל כמו נכרי שאין נוהג בתורת ישראל כלל ולכך אותו שלא ראה מאורות מימיו אפילו מדרבנן לא יפרוס על שמע כיון דלית ליה הנאה אבל אם ראה ונסתמא חייב מדרבנן ומוציא אחרים ידי חובתן דאחרים נמי לא מחייבי אלא מדרבנן דק''ש דרבנן היא כדאמר במי שמתו (ברכות דף כא.) ולא דמי חיוב דסומא לחיובא דקטן שהגיע לחינוך שאין אלא לחנכו דאע''ג דחייב מדרבנן אין פורס על שמע להוציא אחרים ידי חובתן: בעבד כנעני שלו פטור. מכולם. וא''ת והא ברפואתו חייב כדקאמר בפ''ק דגיטין (דף יב: ושם) גבי קיטע יד עבדו של חבירו . נותן שבתו ורפואתו לרבו ופריך רפואתו דידיה היא דבעי איתסויי ביה ומשני לא צריכא דאמדוהו לה' יומי ועבדו סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי וי''ל דה''נ פטור מכולם היינו מן היתרון דאמדוהו בה' ואיתסי בג' ואם תאמר ותפשוט ממתני' דיכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך מדפטור משבת וי''ל דהכא מיירי בזן את העבד ומיהו קשה מאי קמ''ל רבי יוחנן שנותן רפואתו לרבו דהיינו היתרון דאתסי בג' מתני' היא דפטור מכולם ע''כ נראה שיש לחלק בין אחרים חובלין בו בין להרב עצמו חובל בו שכבר זכה בכל.: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב. פי' בקונטרס דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ובשנים אוחזין (ב''מ דף יב. ושם) גבי מציאת בנו ובתו הקטנים נמי פי' דבתו מציאתה לאביה משום דשבח נעורים לאביה וקשה לפירושו דבריש פרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ובאלו נערות (כתובות דף מ:) אמר דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב ולא ילפינן מהתם שאר דברים ונראה דבכל דוכתי דנקיט שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה ולא משום דמפיק מבנעוריה ובשמעתין נמי פירש בקונטרס בסוף דבריו דכסף קדושין שלו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין ומציאתה נמי לאב משום איבה כדמפרש גמרא בפרק נערה שנתפתתה (שם דף מו: ושם) דחיישינן שמא מתוך שנאה שלא תתן לו מציאה ימסרנה למנוול ומוכה שחין ומבעיא ליה בחבלה לרבי אלעזר דאע''ג דאין שייך בה איבה דלא קפיד במידי דאית להו צערא בגופייהו כדאמר לקמן מ''מ ראוי הוא להיות של אב משום דאפחתה מכספה: