הערות

^[1] מאירי.

^[2] כי כאשר הקיץ משנתו הרגיש בבושתו, וקא משמע לן דאף על גב דבשעה שביישו לא נתבייש, וכשנתבייש אחרי שהקיץ הרי כבר כלה מעשה הביוש ולא הוי אלא כגרמא בעלמא, מכל מקום חייב - תוספות יום טוב.

^[3] צריך עיון, מאי איריא הך דנקט ישן שבייש פטור, הא בכל ארבעה דברים [חוץ מנזק] ישן פטור, כמבואר לעיל כו א?! ויש לומר: לאו לגופיה איצטריך, אלא לדיוקא, לאשמעינן דסומא שבייש חייב, מדלא קתני פטור, כדקתני ישן שבייש פטור, דלא כרבי יהודה, כדאמרינן לעיל עמוד א.

^[4] רש"י כו א ד"ה נזק אין.

^[5] א. כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש. ובמשנה שבמאירי גרסינן: אינו חייב עד שיתכוין לשלוח. ב. תניא לעיל כז א: ממשמע שנאמר: "ושלחה ידה" איני יודע שהחזיקה, מה תלמוד לומר: "והחזיקה" לומר לך כיון שנתכוין להזיק, אף על פי שלא נתכוין לבייש. וכתב רבינו יהונתן [בפירוש המשנה כאן]: מ"ושלחה ידה" נראה שנתכוונה לבייש, ומ"החזיקה" משמע שנתכוונה להזיקו, שבחוזק גדול אוחזתם למעך אותם או לשומו דכא, וקא משמע לן שכיון שנתכוונה להזיק, אף על פי שלא נתכוונה לבייש - "וקצותה את כפה", ממון ולא ממש. ג. בחידושי רבי אריה ליב מאלין סימן עא חקר בהא דבעינן כוונה לענין בושת, האם גדר הדין הוי דבלא כוונה חסר במעשה היזק שלו, או דמצד המעשה מזיק בושת הוי כמו שאר ארבעה דברים, אלא דנאמר דין מיוחד של כוונה שיתכוין למעשה שהוא עושה. ולפי זה ביאר ר' ליב מאלין את פלוגתת התוספות והרב ר' ישעיה [הובאו דבריהם בהערה לעיל עמוד א] אם אפשר ללמוד פטורא דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה, מהא דנתכוין להרוג את זה והרג את זה: תוספות סוברים: כוונה בבושת אינה דין במעשה ההיזק, אלא הוי דין נפרד של כוונה [ועל כן כתבו תוספות נג ב ד"ה שור דמהני כוונה גם אחרי מעשה ההיזק,] אם כן לא שייך ללמוד דין כוונה בבושת מדין כוונה ברציחה, ובכל דין בעינן דרשא בפני עצמה. והרב ר' ישעיה סובר: דדין כוונה הוא במעשה היזק ומשום הכי מיתלא תלי בקטלא, דאם שם חשוב מעשה רציחה במתכוין, גם לענין בושת חשוב מעשה היזק במתכוין. וכן דעת הרמב"ם [נזקי ממון יד טו] שיש חיוב בושת באש, כי הא דבעינן כוונה הוא הגדרה בעצם המעשה, והיכא דלא שייך כוונה הוי כאדם שהזיק בכוונה.

^[6] על פי רש"י בסוף עמוד א, ראה שם בהערה. וכן דעת הרמ"ה [הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" פג ב].

^[7] א. רש"י. כי אין לך שוטה גדול מזו ואין לו בושת כלל - "ים של שלמה". לפי זה מי שרקק בו או שסטר את לחיו פטור, כשוטה שאין לו בושת כלל, [וב"שלטי הגבורים" אות ג כתוב: לאו בר בושת הוא ואפילו כו' רוקקין בו אינו מתבייש.] וכן דעת הרמב"ם שכתב [חובל ומזיק ג ב]: המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, ולא חילק באופני הביוש. [וצריך תלמוד לדברי ה"ים של שלמה", ערום בבית המרחץ, אמאי נידון כשוטה הלא כך הוא דרך בני אדם! ?] אבל תוספות כתבו: דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו. ומה שהקשתה הגמרא "ערום בר בושת הוא", "בית המרחץ בר בושת הוא", הוא משום דמשמע שבייש אותו במה שהוא ערום, דהיינו שמגלה את גופו ומערימו. [ועל כן קתני ביישו ערום ולא קתני בייש את הערום - "שיטה מקובצת" בשם הרא"ש]. ועל זה מקשה הגמרא וכי בר בושת הוא, כלומר היאך יכול לביישו בהערמה אם הוא כבר ערום. ב. הקשה הב"ח [תכ כד]: לפירוש רש"י והרמב"ם מאי פריך הכא ערום בר בושת הוא, הלא אף על גב דאדם רשאי לבייש את עצמו, מכל מקום אחרים שמביישים אותו חייבים [כדאמר רבי עקיבא לקמן צ ב]! ? ותירץ: ערום שאני, דכיון דמבזה את עצמו כל כך שהולך ערום בשוק, אינו מקפיד כלל על שום בושת, מה שאין הא דלקמן דלא מיירי אלא בקצת בושת, דומיא דאותה אשה שגילתה את ראשה בלבד, [לשון הב"ח משמע כה"שלטי גבורים" שבמציאות אינו מתבייש, ולדברי ה"ים של שלמה" יש לומר: אשה שמגלה את ראשה, אינה נחשבת כשוטה שאין לו בושת, היות ואין כאן אלא קצת בושת.] עוד יש לומר: יש לחלק בין אדם שמבייש את חבירו באותה שעה שהוא מבייש את עצמו, לבין אם בהזדמנות אחרת בייש את עצמו. ג. ביבמות סג ב איתא: "אמר נבל בלבו אין אלהים" וגו' במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שמהלכין ערומים בשוק, שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום. ולכאורה יש לומר שבאנשים כאלו שייך בושת ברקיקה וסטירה, היות שדרך מקומם שלא להקפיד על הלבוש, אך מדברי הרמב"ם שגם במרחץ, שדרך בני אדם לילך ערומים, לא שייך בושת, הוא הדין נמי באנשי ברבריא ואנשי מרטנאי.

^[8] א. כתבו התוספות: דוקא אם אתא זיקא ודלינהו למאניה, אבל אם הוא עצמו דלינהו, ובא חבירו ודלינהו טפי - פטור, כיון שזה אינו מקפיד, או שמא ה"ה אם הוא עצמו דלינהו, והא דנקט אתא זיקא, אורחא דמילתא נקט. ויש לבאר את ספיקם כך: הרי שנינו לקמן צא ב שמי שבייש את חבירו אינו יכול להפטר בכך שהוא יוכיח שחבירו בייש את עצמו בהזדמנות אחרת, אם כן יש לומר שגם הכא, אף על פי שהוא בייש את עצמו בגילוי גופו, אין זה פוטר את חבירו, או יש לומר אם הוא גילה את גופו הרי מוכח שהוא איננו מקפיד על כך, אם כן אף אם יבוא חבירו ויוסיף על כך יהיה פטור, וראה מה שהובא בהערה הקודמת בשם הב"ח. [ברשב"א גם כן משמע לפטורא, ראה שם.] ב. לקמן צא א אמר רב פפא: לא שנו שאדם חייב אם רקק בחבירו, אלא אם רקק בגופו של חבירו, אבל אם הגיע הרוק בבגדו, הרי זה כמבייש בדברים שהוא פטור מלשלם, אם כן תיקשי: אמאי מחוייב בתשלומי בושת אם הגביה את בגדו, הרי לא נגע בגופו של חבירו! ? ויש לומר: היות שגילה את גופו, הרי זה כהגיע הרוק לגופו, אף על פי שהוא לא נגע בגופו - על פי חידושי הרי"ם. לפי זה, אם הרים את חלוקו העליון, ונתגלה הבגד שתחתיו, אינו חייב בתשלומין, והכא מיירי בסתם אדם שלבוש חלוק אחד בלבד, וכשהרים אותו נתגלה גופו - על פי "חסדי דוד".

^[9] תיבת "וביישיה" לכאורה מיותרת - "בית אהרן". וב"שיטה מקובצת" בשם גאון כתוב: ואתא איהו דלינהו טפי, ואמר ראו איש פלוני זה שעומד ערום. וצריך תלמוד: מה צורך בדיבור זה, מדוע אינו מתחייב על ידי פעולת הגבהת הבגד לחוד! ? ועוד, הרי ביישו בדברים פטור [צא א] ואיך דיבורו יחייבו בתשלומים! ? אך על כל פנים לדברי הגאון מתיישבת הערת ה"בית אהרן".

^[10] רש"י. ולשיטת תוספות יש לפרש כך: מה שייך לבייש בהערמה, הרי הוא כבר ערום. ולשיטת רש"י יש לתמוה, מאי מקשה, בשלמא מי שמהלך ערום בשוק, אות הוא שאינו חס על כבודו וכשוטה הוא, אבל בבית המרחץ, הרי כולם עומדים כך, ואמאי יהיה המביישו פטור! ? ויש שתירצו: כאן מודה רש"י לפירוש התוספות, כי אמנם מעיקרא הבינה הגמרא ש"ערום שביישו" הוא כפשוטו - שבייש מי שמהלך ערום בשוק, אך כשתירצה הגמרא דמיירי באופן שהרים את בגדו, אם כן לא מיירי באדם ערום [שהרי אינו ערום לגמרי], אלא בבושת של ערמימות. ולפי זה אף סיפא דבית המרחץ יש לפרש באדם לבוש שהיה בבית המרחץ, ובא אחד והפשיטו, ומקשינן: וכי בר בושת הוא מקום זה, הלא כולם עומדים כך, ואין להם בושת במה שהם ערומים, ומה בושת יש במה שהפשיטו [ראה כעין זה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון. ולפי זה אם יבייש אותו ברוק וכיוצא פשיטא דחייב, אך ברמב"ם משמע שבכל גווני פטור.]

^[11] רשב"א. ולדבריו, ביישו ערום חייב, כי הוא לא בייש את עצמו, אלא הרוח ביישתו; ביישו בבית המרחץ חייב, אף שהוא גילה את בשרו, כי הוא גילה את עצמו בעל כרחו כדי לרחוץ את גופו, וחבירו גילה אותו ללא צורך וכדי לביישו. וב"ים של שלמה" פירש: אף שדרך העולם לפעמים מגולים על גב הנהר, מכל מקום מאחר שזה היה לבוש - חייב. וכעין זה ב"שיטה מקובצת" בשם הרב ר' ישעיה: שיש בני אדם שאין מפשיטין בגדיהן כשרוחצים בנהר, עד שהם בתוך המים. ובשם גאון כתב ב"שיטה מקובצת": על גבי הנהר ועיכבו מלירד שם כדי להסתכל בו [ובמאירי על אתא זיקא כרכינהו למאניה כתב שעיכב את כנפיו שלא לחזור ולכסותו]. וחידוש יש בדבריהם, כי הרי אינו עושה מעשה כדי לבייש, אלא מונע את המתבייש שלא יוכל להנצל מן הבושה. [והוי כמו אדם שהיה בחדר ואהדקיה באינדרונא שאינו חייב בשבת לדברי הרא"ש כפי שהובא לעיל פה ב בהערות.]

^[12] רש"י. והוא מלשון הכתוב [אסתר ז ח]: "ופני המן חפו" ומתרגמינן "איתחפיאו בהתא" - התכסו בושה.

^[13] שמעת מינה, המבייש את המת פטור. לפיכך, אף על פי שמי שמבזה את החכם לאחר מותו בר נידוי הוא, כדמוכח בברכות יט א, מכל מקום הא דאמרינן בירושלמי [הלכה ו] דהמבייש את החכם קונסים אותו לשלם ליטרא דדהבא, אם ביישו לאחר מותו פטור הוא, כי ליטרא דדהבא זו דמי בשתו הוא, ואין בושת למת - שו"ת ריב"ש סימן כז. [ואף על פי שתלמיד חכם שאני משאר כל אדם, כי לכבוד תורתו מחייבים אותו אף על ביוש בדברים, כמו שכתב הרמב"ם והריב"ש בתשובה רטז, מכל מקום לענין לאחר מותו אין חילוק בין תלמיד חכם לשאר כל העם.]

^[14] אם תימצי לומר משום זילותא, יש לומר אף משום זילותא, ויש לומר משום זילותא ולא משום כיסופא - על פי "לחם משנה" [ג ג] ונפקא מינה: האם בייש את הישן ומת חייב לשלם ליורשים כמו שמשלם מי שבייש את הישן וניעור משנתו ונודעה לו בושתו. והנה מבואר בסמוך של"שוטה" אין כיסופא ולא זילותא, כי אין לך בושת גדולה מזו, ובאדם שהוא לפעמים שוטה ולפעים פקח, ובייש אותו כאשר היה שוטה, יש לומר: זילותא אין כאן, אבל כיסופא - כאשר תעבור שטותו יש כאן, אמנם ב"מנחת חינוך" מצוה מט אות יג כתב על פי המבואר בסוגיא כאן שהמביישו פטור. [ראה להלן הערה 18.]

^[15] על כן מצינו שיש חיוב כיבוד והידור לתלמיד חכם סומא [קידושין לג א], כי אמנם הוא אינו מרגיש בכך, אבל כיבוד והידור יש כאן - על פי "גינת וורדים".

^[16] לפי דרכך למדת שהיורש יורש תשלומי חמשה דברים - מאירי.

^[17] א. מחרש לא הביאו ראיה, כי היות ויש לו דעת קלושה, כדאיתא ביבמות קיג א, אם כן יש לומר שהוא עצמו מרגיש בבשתו. [ומכל מקום אינו דומה מבייש חרש למי שבייש פקח - מאירי.] ב. בברייתא מבואר להדיא שחרש יש לו בושת, וכן פסק הרמב"ם [חובל ומזיק ג ד] ויש לתמוה במה שכתב הרמב"ם [נערה ב יא] בחרשת שנאנסה שאינו משלם לה אלא צער ולא בושת! ? - מנחת חינוך מצוה סא אות כא - ו. ואין לומר: חיוב תשלומי אונס ומפתה אינם כחיוב חובל ומזיק, שהרי "נזק" לדעת הרמב"ם [חובל ומזיק ה ו] הוא "קנס" והמודה בקנס פטור ואילו "פגם" באונס ומפתה הוא חוב "ממון" [נערה ב יב], כי אם באת לחלק ביניהם ולומר שחרשת איננה שייכת לפרשת אונס ומפתה, ועל כן פטרוהו מתשלום בושתה, אם כן אף מן הצער יש לפוטרו מאותו הטעם, ואם חייב האונס בצער החרשת [ובפשוטו הוא תשלום "ממון" מדין אונס, ולא תשלום "קנס" מדין חובל], אם כן, חרשת הרי היא בכלל פרשת אונס ומפתה, ומה שפטרו אותו מבושת הוא היות ולחרשת אין בושת, ותיקשי הא קיימא לן יש לחרש בושת וכדפסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק! ?

^[18] יש שהקשו, לשיטת רבינו שמשון [הובאו דבריו לעיל פה א הערה 14] שחיוב צער אינו מתייחס לשעת ההיזק בלבד, אלא גם על הצער המתמשך הוא חייב, אם כן, אמאי בקטן דמיכלמו ליה ולא מיכלם, אין חיוב "בושת", הלא כשיגדל יתבייש כשיזכירו לו מה שעשו לו בקטנותו! ? ויש לומר: הא דמחייבינן בצער המתמשך אינו אלא באופן שהוא המשך ישיר למעשה שנעשה בשעת ההיזק [כצער הבתולים וכצער קטיעת ידו ורגלו עד שיתרפא], אבל הכא, כשיזכירו לו את בושתו, דבר חדש הוא, ולא הוי אלא גרמא [וכן משמע בשו"ת הרא"ש (קא ב) דפשיטא לכולי עלמא שאין מתחייבים על בושת הבא לאחר זמן על ידי שמזכירים לו את בושתו.]

^[19] א. בפשוטו יש לפרש דבודאי עיקר בושת כיסופא דידיה הוא, אלא דמספקא ליה אם שייך אף בושת דמשפחה, לפיכך המבייש את הגר חייב [רמב"ם ג ד] אף על פי שאין לו משפחה [ובפשוטו בייש גר ישן ומת הוי בכלל ספיקא דרבי אבא בר ממל] אך ב"לחם משנה" משמע דמספקא ליה אם בושת משפחה דוקא. ב. אם תימצי לומר דיש חיוב גם משום בושת משפחה, יש לעיין מדוע אין חיוב תשלומין נפרד לבני המשפחה, בכל בושת ובושת! ? עוד צריך תלמוד הלא לקמן צא א מבואר דביישו בדברים פטור, ואפילו אם רקק בו והגיע הרוק לבגדו פטור הוא, היות ובעינן שיפגע בגופו, אם כן מאי טעמא יש חיוב תשלומין על בושת המשפחה, הרי לא בייש אותם בגופם, והוה ליה כמבייש בדברים! ? [וכן איתא בכתובות סו א דאין חיוב תשלום בושת למשפחת עני בן טובים היות ולא הזיק את גופם.] ויש שפירשו: הא פשיטא דהמעשה המחייב הוא מה שבייש את הישן, וכל ספיקת הגמרא הוא, האם יש להחשיב את המעשה הזה כמעשה ביוש, היות והתוצאה שלו איננה כלפי אותו אדם, אלא כלפי אחרים, אבל גם אם ננקוט שבושת משפחה הוי ביוש, אין זה אלא סיבה להחשיב את מה שפגע בישן עצמו כמעשה ביוש, לפיכך, חיוב התשלומין הוא לישן עצמו [ולבני משפחתו - רק מדין ירושה]. ושפיר הוי מבייש בגופו ולא מבייש בדברים. [ובב"ח תכ כו כתב אליבא דהרמב"ם שמי שבייש את הקטן דמיכלמו ליה ומיכלם מיחייב תרתי משום בושת דידיה ומשום בושת דבני משפחה.]

^[20] אין זה מדברי הברייתא, אלא רב פפא הוא דמפרש לה הכי - "חילופי גירסאות".

^[21] על פי תוספות. לפי זה נפשט ספיקו של רבי אבא בר ממל, ואם בייש את הישן ומת פטור הוא מלשלם, כי אין בושת אלא כיסופא דידיה, ולא זילותא או בושת משפחה, שהרי אם תאמר משום זילותא או בושת משפחה, אף בקטן דמיכלמו ליה ולא מיכלם שייך בושת. אמנם הרמב"ם [חובל ומזיק ג ג] כתב: ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ, ולא הרגיש בזה שביישו, אין גובין בושת זו מן המבייש, ואם תפסו היורשים אין מוציאין מידם. כלומר דבר זה מוטל הוא בספק, לפיכך אין גובין בושת זו, ואם תפסו אין מוציאין מהם. וכתב הגר"א [תכ מא] שהרמב"ם לא גרס בגמרא את הברייתא הזו, ולא נפשטה בעיא דרבי אבא בר ממל, אך ב"אבן האזל" כתב שאמנם לא קשה מן הגמרא על הרמב"ם, אבל דברי הרמב"ם עצמן קשים, שהרי לקמן בהלכה ד כתב הרמב"ם לחלק בין קטן שמתבייש לבין קטן שאינו מתבייש, ומשמע דבקטן שאינו מתבייש פטור לגמרי, ולא הוי ספיקא דדינא דילמא בתר זילותא או בושת משפחה אזלינן. וב"לחם משנה" תירץ שבקטן שאינו מתבייש אין אפילו זילותא ובושת משפחה, לפיכך המביישו פטור, אבל לא תפשוט מהכא בעיא דישן ומת [וכן כתב ב"אבן האזל" וראה ב"לחם משנה" עוד תירוץ. ובב"ח [תכ כו] כתב שבקטן שמתבייש חייב לשלם גם על בושת עצמו, ובאינו מתבייש רק על בושת משפחה.]

^[22] רש"י ותוספות. אבל ממה שהמשנה מחייבת את מי שבייש את הסומא, אין ראיה, כי גם רבי יהודה מחייב אותו, ורק אם הסומא בייש אחרים פטר אותו רבי יהודה, וכדאמרינן לעיל עמוד א. והראב"ד כתב: סומא פטור ואינו בדין בושת כלל, לא ליתן ולא ליקח.

^[23] ומאן דפליג ארבי יהודה לענין בושת, פליג נמי לענין חייבי גלויות, מלקיות ומיתת בית דין. אמנם מצד דרכי הדרשות, אין הפטור מבושת ומשאר עונשים תלויים זה בזה [ראה להלן פז א בתוספות ד"ה וכן] על כן שנה התנא את דברי רבי יהודה בשתי בבות.

^[24] "עיניך" לאו דוקא, כי בפסוק נאמר "עינך" בלשון יחיד.

^[25] רש"י. ותמה על כך רבי עקיבא איגר: אי משום האי טעמא. הרי אם ראה את העדות, ואחר כך נסתמא, יוכל להעיד ושייך בו הזמה, אף שהמעשה עליו הוא מתחייב, הוא העדות בשעה שהיה סומא, אם כן אף אם בייש כשהוא סומא יש לחייבו! ? ולפי המבואר בבבא בתרא קכח ב סומא פסול להעיד בכל עדות ופירש הרא"ש דהוא מדכתיב [ויקרא ה א]: "והוא עד או ראה" - להוציא את הסומא, אתי שפיר. [דרשא זו מקורה מתוספתא שבועות ג ו וכתבה רש"י נדה מט סוף עמוד ב.]

^[26] א. ואם תאמר: לא ליכתוב רחמנא שום מיעוט, וממילא מרבינן סומא, ממשמעותיה ד"אשר יבא את רעהו ביער" - כל שהוא ראוי לבא אל היער! ? יש לומר: שמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או קל וחומר או בנין אב, להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט - לרבות - תוספות יומא ס א ד"ה תרי בשם רבינו שמואל ב. כתב הרמ"ה [סנהדרין מו א]: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כלומר שהמיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון, ונמצא מרבה בעיקר. [בפירוש המלבי"ם באילת השחר רלז פירש דבר זה, וב"אדרת אליהו" פרשת חוקת פסוק יט כתב כעין זה בשם הירושלמי: מה שלא כתיב ריבוי וכתב מיעוט אחר מיעוט, שהמיעוט השני אינו עוקר המיעוט הראשון לגמרי, רק שמרבה קצת. וראה פירוש נוסף ביד רמ"ה שהמיעוט השני מיותר ובא ללמד על הראשון שהוא ריבוי ולא מיעוט.]

^[27] מכות ז ב.