בבא קמא פו ע"ב

מדובר באופן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש] ולכן צריך לשלם לגדול כשיעור בושתו של קטן כזה.

א משנה המבייש את הערום, וכן המבייש את הסומא, והמבייש את הישן — על כל אלה חייב, ואולם ישן שבייש — פטור. נפל מן הגג על אדם והזיק את מי שנפל עליו ובתוך כך גם בייש אותו — חייב על הנזק, שאדם מועד לעולם, ופטור על הבושת, לפי שאין משלמים על הבושת עד שיהא המבייש מתכוין לבייש.

ב גמרא ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: ביישו ערום אם בייש אדם מסויים כשהיה אותו אדם ערום — חייב, ואולם אינו דומה מידת הבושה, ולכן גם מידת התשלומים של מי שביישו כשהוא ערום למי שביישו כשהוא לבוש, שכשהוא ערום בושתו פחותה. וכן אם ביישו בבית המרחץ — חייב, ואולם אינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק, כלומר, מקום ציבורי בו מהלכים אנשים.

ומבררים את הברייתא: אמר מר [החכם]: ביישו ערום — חייב. ושואלים: וכי ערום בר [בן] בושת הוא? הרי הוא עכשיו נמצא במצב שאי אפשר לבייש אותו! אמר רב פפא: מאי [מה] פירוש "ערום" שאמרנו? — דאתא זיקא כרכינהו למאניה [שבאה רוח והרימה את בגדיו], ואתא [ובא] הוא דלינהו טפי וביישיה [והרים אותם יותר ובייש אותו] בכך.

עוד שנינו שאם ביישו בבית המרחץ — חייב. ושואלים: וכי אדם הנמצא בבית המרחץ בר [בן] בושת הוא? האם מקום זה הוא מקום שמתביישים בו באופן של הסרת בגדים? אמר רב פפא: כאן מדובר כשביישו לא בבית המרחץ ממש אלא על גב (שפת) הנהר, שאף שרוחצים שם ומתפשטים — נוהגים שם ביתר צניעות.

ג בעי [שאל] ר' אבא בר ממל: ביישו את האדם כשהוא ישן, ומת אותו האיש שביישו אותו, בתוך שנתו, ולא ידע כלל שביישוהו מהו הדין? ושואלים: מאי קמבעיא ליה [מה נשאלה לו], מה הם צדדי השאלה הזו? אמר רב זביד, הכי קמבעיא ליה [כך נשאלה לו]: האם תשלום בושת משום כיסופא [בושה], הוא שהוא מתבייש וסובל מחמת מה שביזהו קודם, והא מית ליה ולית ליה כיסופא [והרי מת לו ואין לו בושה], שלא ידע כלל שביישו אותו. או דלמא [שמא] משום זילותא [זלזול פגיעה בכבודו] בפני אנשים אחרים הוא, והא אוזליה [והרי זלזל בו]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא, ר' מאיר אומר: חרש וקטן יש להן תשלומי בושת, שוטה אין לו בושת. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהוא משום זילותא, היינו דקתני [זהו ששנה] קטן, שאף על פי שאינו מתבייש — יש בו זלזול, אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שהוא משום כיסופא [בושה] וכי קטן בר [בן] בושת הוא?

ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר, משום זילותא [זלזול]? אפילו שוטה נמי [גם כן]! אמרי [אומרים] על כך: אדם שהוא שוטה — אין לך בושת גדולה מזו, כלומר, אי אפשר לזלזל בו, שמחמת שטותו הוא כבר מזולזל כמה שאפשר.

וחוזרים ואומרים: מכל מקום ניפשוט מינה [נפתור מכאן] שמשום זילותא [זלזול] הוא, דאי [שאם] משום כיסופא [בושה], וכי קטן בר כיסופא [בן בושה] הוא? וראיה זו דוחים: כפי שאמר רב פפא, שמדובר בקטן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש], הכא נמי דמיכלמו ליה ומיכלם [כאן בברייתא זו גם כן מדובר בקטן שמביישים אותו ומתבייש]. זו היתה שיטת רב זביד בהבנת שאלתו של ר' אבא בר ממל.

ואילו רב פפא אמר: הכי קמבעיא ליה [כך נשאלה לו], זו היתה שאלתו של ר' אבא בר ממל במי שביישוהו כשהוא ישן ומת אחר כך: האם תשלום בושת רגיל הוא משום כיסופא דידיה [בושה שלו עצמו] הוא, והא מיית ליה [והרי הוא מת לו ולא התבייש], או דלמא [שמא] משום בושת משפחה ואם כן צריכים לתת דמי בושתו לבני המשפחה?

ומציעים פתרון: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: חרש וקטן יש לו תשלומי בושת, שוטה אין לו תשלומי בושת. ומעתה נברר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] משום בושת משפחה, היינו דקתני [זהו ששנה] קטן שיש לו בושת, משום שבני משפחתו מתביישים מכך. אלא אי אמרת [אם אתה] שהוא משום כיסופא דידיה [בושה שלו], וכי קטן בר [בן] בושת הוא?

ודוחים: אלא מאי [מה] אתה אומר? משום בושת של בני משפחה? אם כן אפילו בושתו של שוטה נמי [גם כן] ישלמו משום בושת משפחתו! ומשיבים: שוטה — אין לך בושת גדולה מזו.

וחוזרים ושואלים: מכל מקום ניפשוט מינה [נפתור מכך] שמשום בושת משפחה, דאי [שאם] משום כיסופא [בושה], וכי קטן בר כיסופא [בן בושה] הוא? אמר רב פפא: אין [כן], מדובר פה בקטן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש].

ומוסיפים: והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], רבי אומר: חרש יש לו בושת, שוטה אין לו בושת, קטן — פעמים יש לו, פעמים אין לו. כיצד יש להסביר דבר זה? הא דמיכלמו ליה ומיכלם [זה שיש לו הוא מי שמביישים אותו ומתבייש], הא דמיכלמו ליה ולא מיכלם [זה שאין לו הוא מי שמביישים אותו ואינו מתבייש] ובמקרה זה אין צריך לתת לו דמי בושת.

ד שנינו במשנה שם: המבייש את הסומא — חייב בבושת. ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: סומא שבייש אדם אין לו (עליו) תשלומי בושת, וכך היה ר' יהודה פוטר את הסומא מלהיכלל בכלל חייבי גליות אם רצח בשוגג ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות בית דין אם עבר עבירות כאלה שפיקח חייב עליהם עונשים אלה.

ומבררים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' יהודה לענין בושת — גמר [למד] בגזירה שווה "עינך" "עינך" מעדים זוממין, שנאמר בבושת "לא תחוס עינך" (דברים כה, יב) ונאמר בעדים זוממים "ולא תחוס עינך" (דברים יט, כא) ללמדנו: מה התם [שם] בדין עדים זוממים סומין לא נכללים, שהרי אם סומים הם לא ראו דבר ואינם יכולים להעיד, אף הכא [כאן] סומין לא בכלל דין בושת.

ומסבירים: מחייבי גליות, מדוע ר' יהודה פוטר סומא? — דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב ברוצח בשגגה שגולה: "בלא ראות" (במדבר לה, כג), ומלשון זה למדו — פרט לסומא, אלו דברי ר' יהודה. ר' מאיר אומר: להיפך, בא הכתוב לרבות את הסומא.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה למעט סומא מגלות? אמר [יכול היה לומר] לך: מה שנאמר בדין רוצח בשגגה "ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים" (דברים יט, ה) הרי זה כלל, ובכלל זה אפילו סומא, כתב רחמנא [כתבה התורה] "בלא ראות" (במדבר לה, כג) למעוטי [למעט] את הסומא.

ושואלים: ור' מאיר מה הוא סבור? — כתב רחמנא [כתבה התורה] "בלא ראות" למעוטי [למעט] מי שאינו רואה, וכתב רחמנא [וכתבה התורה] גם "אשר יכה את רעהו בבלי דעת" (דברים יט, ד), למעוטי [למעט] סומא, שהרי סומא בכל מקרה אינו יודע היכן חבירו, אם כן הוי [הרי זה] מיעוט אחר מיעוט, וכלל בידינו: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ולכן אף סומא בכלל דין גלות.

ושואלים: ור' יהודה מה אומר הוא על כך? ומסבירים: לדעתו הכתוב ההוא "בבלי דעת" אין עניינו למעט מי שאינו יודע כגון רואה, אלא פרט למתכוין הוא דאתא [שבא], שמי שאכן התכוון להרוג אבל לא אדם זה אלא אדם אחר — אינו גולה.

ושבים להסביר את שיטת ר' יהודה: חייבי מיתות בית דין מנין שאין הסומא חייב? — אתיא [באה] נלמדת הלכה זו בגזירה שווה "רצח" שנאמר שחייב מיתה ("וימות רוצח הוא מות יומת הרוצח". במדבר לה, טז) מ"רצח" שנאמר בחייבי גליות ("ונס שמה רוצח". במדבר לה, יא).

חייבי מלקיות מניין שסומא פטור לדעת ר' יהודה? — אתיא [באה] נלמדת הלכה דזו בגזירה שווה של "רשע" "רשע" מחייבי מיתות בית דין, שנאמר בחייבי מלקות "והיה אם בן הכות הרשע" (דברים כה, ב) ונאמר בחייבי מיתות בית דין "אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא).

ומציעים עוד בשיטת ר' יהודה בדין סומא, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

מיירי בקטן דמיכלמו ליה ומיכלם.

מתניתין:

המבייש את הערום חייב, ומפרש לה בגמרא.

המבייש את הסומא חייב, כי אף על פי שאינו רואה, מכל מקום מתבייש הוא בלבו, כשהוא יודע שזילזלו בו בפני רבים. ^[1]

והמבייש את הישן חייב, ^[2] ומאידך - ישן שבייש פטור. ^[3] נפל מן הגג והזיק ובייש, אם ב"רוח שאינה מצויה" נפל, חייב על הנזק כדילפינן לעיל [פה ב] מ"פצע תחת פצע" - לחייב על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון.

ופטור הוא מריפוי שבת וצער דבעינן דומיא ד"כי יריבון אנשים" [שמות כא יח] דהיינו או מזיד או קרוב למזיד. ^[4]

וכל שכן שפטור הוא מתשלום על הבושת שבייש.

ואם ב"רוח מצויה" נפל, חייב הוא בנזק, צער, ריפוי ושבת, היות וקרוב למזיד הוא, ופטור על הבושת, שנאמר [דברים כה יא]: "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו", משמע, שבכוונה עשתה כן, לפיכך, אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין. ^[5]

גמרא:

תנו רבנן: בייש אותו כשהוא ערום חייב לשלם לו ומכל מקום אינו דומה אם בייש אותו כשהוא ערום לבייש אותו כשהוא לבוש, וכשאומדים את הבושת, אומדים כמה רוצה אדם ערום ליטול כדי שיעשו לו בושת זו, ^[6] ואין אומדים דבר זה באדם לבוש.

וכן אם בייש אותו בבית המרחץ חייב לשלם לו, ואינו דומה אם בייש אותו בבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם ערומים, ואין להם בושת כל כך, לבייש אותו כשהוא בשוק. אמר מר בברייתא: ביישו ערום חייב.

ומתמהינן: אמאי, וכי ערום בר בושת הוא!? כיון שאינו מקפיד ללכת ערום בפני בני אדם, מה שייך לבייש אותו, הרי הוא מבוייש ועומד!? ^[7]

אמר [פירש] רב פפא: לא מיירי באדם שאינו מקפיד על בושתו, ומהלך ערום בפני בני אדם, אלא מאי "ערום" דברייתא: כגון דאתא זיקא כרכינהו למאניה [הרוח נשבה בו, כרכה את בגדיו והרימה קצת את שולי בגדו] ^[8] ואתא הוא דלינהו טפי [הוסיף להרים את הבגד] וביישיה. ^[9]

אמר מר בברייתא: ביישו בבית המרחץ חייב.

ומתמהינן: אמאי, וכי בית המרחץ בר בושת הוא!? הרי כולם עומדים שם ערומים ואין להם בושת!? ^[10] אמר [פירש] רב פפא: לא מיירי בבית המרחץ ממש, שכולם עומדים שם ערומים, אלא שביישו על גב הנהר שגילה הוא קצת את גופו כדי לרחוץ רגליו או שוקיו, וזה בא ועשאו ערום. ^[11]

בעי [הסתפק] רבי אבא בר ממל: בייש אותו כשהוא ישן ומת מתוך השינה ולא הכיר בבושת שעשה לו זה מהו דינו?

ושאלינן: מאי קמבעיא ליה [מה הם צדדי הספק]?

אמר [פירש] רב זביד: הכי קמבעיא ליה: האם חיוב בושת משום כיסופא וחפיית פנים ^[12] הוא, והא מית ליה, והיות שלא נודעה לו בושתו, הרי לא חפו פניו, ולית ליה כיסופא. ^[13]

או דלמא, חיוב בושת משום זילותא הוא, ^[14] שמזלזל בכבודו בפני רבים, ואף על פי שהוא אינו מכיר בכך, סוף סוף הא אוזליה [זילזל בכבודו], ^[15] לפיכך, המבייש את הישן ומת משלם דמי בושתו ליורשיו. ^[16] תא שמע מברייתא דמשום זילותא הוא, ואם ביישו ומת חייב:

רבי מאיר אומר: חרש וקטן יש להן בושת, והמביישן חייב; שוטה אין לו בושת והמביישו פטור.

אי אמרת בשלמא חיוב דבושת משום זילותא הוא, היינו דקתני קטן יש לו בושת, שאף על פי שאינו מבין ומכיר בבושתו, והרי הוא כמבייש את הישן, מכל מקום הרי זילזל בכבודו, וחייב. ^[17]

אלא אי אמרת חיובא דבושת משום כיסופא הוא, אמאי חייב, וכי קטן בר בושת הוא, והרי אינו מכיר בבושתו!?

ומתמהינן: אלא מאי בעית למימר: משום זילותא, אם כן תיקשי לך: אפילו שוטה נמי יתחייב המבייש אותו, דהא אף גב דלית ליה "כסיפותא", מכל מקום "זילותא" שייך אצלו!? אמרי [תירצו] בני הישיבה: לא שייך "זילותא" אצל שוטה, כי אין לך בושת וזילותא גדולה מזו, ולא שייך להוסיף זלזול לאדם פחות ונקלה כשוטה.

ושאלינן: מכל מקום ניפשוט מינה [מהברייתא] דמשום "זילותא" הוא, דאי משום "כיסופא", וכי קטן בר כיסופא הוא!?

ודחינן: לעולם משום "כיסופא" הוא, ואף אצל קטן שייך כיסופא, וכדאמר רב פפא לקמן דשייך בושת בקטן שגדל קצת דמיכלמו ליה ומיכלם [שמצטער כאשר מזכירים לו דבר שהוא מתבייש בו].

הכי נמי לא מיירי בכל קטן ^[18] אלא בגדול קצת דמיכלמו ליה ומיכלם.

רב פפא אמר: הכי קמבעיא ליה לרבי אבא בר ממל: האם חיובא דבושת משום כיסופא דידיה דווקא הוא, והא מיית ליה ולא איכסיף.

או דלמא חיובא דבושת אף ^[19] משום בושת משפחה הוא, שהם מתביישים במה שזילזלו בכבודו של קרובם, ואף על פי שמת ולא נודעה לו בושתו, הרי בני משפחתו מתביישים.

תא שמע מברייתא דמשום בושת משפחה הוא: חרש וקטן יש לו בושת, והמבייש חייב. שוטה אין לו בושת והמביישו פטור.

אי אמרת בשלמא חיובא דבושת אף משום בושת משפחה הוא, היינו דקתני: המבייש את הקטן חייב.

אלא אי אמרת חיובא דבושת לא שייך אלא משום כיסופא דידיה, וכי קטן בר בושת הוא!?

ומתמהינן: אלא מאי בעית למימר: משום בושת דבני משפחה, אם כן, אפילו שוטה נמי יתחייב המבייש אותו, דהא איכא בושת דבני משפחה!?

ומשנינן: לא שייך בושת אצל שוטה אפילו לגבי בני משפחה, כי אין לך בושת גדולה מזו, ולא שייך להוסיף בושת לבני משפחה על ידי שיזלזלו בכבודו של קרובם השוטה.

ושאלינן: מכל מקום ניפשוט מינה [מהברייתא] דחיוב בושת אף משום בושת משפחה, דאי משום כיסופא דידיה בלבד הוא, וכי קטן בר "כיסופא" הוא, הלא אין בו דעת להכיר בבושתו!?

אמר רב פפא: אין, אכן יש קטן שהוא בר בושת וכיסופא, וכגון דמיכלמו ליה ומיכלם, ולעולם משום כיסופא דידיה הוא, והא דקתני: קטן יש לו בושת, בקטן שהוא גדול קצת ומכיר הוא בבושתו.

והתניא בברייתא כדברי רב פפא: רבי אומר: חרש יש לו בושת, שמכיר הוא בבושתו ומצטער, לפיכך המביישו חייב.

שוטה - אין לו בושת כי אין לך בושת גדולה מזו.

קטן - פעמים יש לו בושת, והמביישו חייב; פעמים - אין לו בושת והמביישו פטור.

כיצד: ^[20] הא [יש לו בושת] דמיכלמו ליה ומיכלם, הא [אין לו בושת] דמיכלמו ליה ולא מיכלם, והיות שהוא אינו מכיר בבושתו, אין המביישו חייב, אף על פי שזלזל בכבודו ונתביישו בני משפחתו. ^[21]

שנינו במשנה: המבייש את הסומא והמבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור.

וממה שחילקה המשנה לענין ישן, בין ביישו אותו, לבין אם בייש הוא את אחרים, ולעניין סומא לא חילקה המשנה, משמע דלענין סומא בין ביישו אותו בין בייש את אחרים - חייב. ^[22] אם כן, מתניתין דלא כדעת רבי יהודה היא, דתניא בברייתא: רבי יהודה אומר: סומא שבייש את אחרים אין לו דין בושת, ופטור הוא.

וכך היה רבי יהודה פוטר את הסומא מחייבי גליות [שלא יתחייב גלות] אם רצח בשוגג, ומחייבי מלקיות [שלא יתחייב מלקות בבית דין] ומחייבי מיתות בית דין [שלא יתחייב "מיתת בית דין"] אם עבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת בית דין, כשם ^[23] שפטר אותו רבי יהודה מחיוב בושת, וכולה מפרש ואזיל:

א. מאי טעמא דרבי יהודה דפטר סומא מחיוב בושת? גמר [לומד] "גזירה שווה" "עיניך" - "עיניך" ^[24] מעדים זוממין.

מה התם [בעדים זוממין] כתיב [דברים יט כא]: "ולא תחוס עינך" וסומין לא חייבים בעונש עדים זוממין, כי אם סומא הוא בשתי עיניו, אי אפשר לו להעיד שקטע ידו של חבירו, שהרי אינו רואה. ^[25]

אף הכא [בחיוב בושת] כתיב [דברים כה יב]: "וקצותה את כפה, לא תחוס עינך" וסומין לא חייבים בתשלום זה.

ב. ומאי טעמא דרבי יהודה דפטר לסומא מחייבי גלויות? דתניא בברייתא: נאמר בפרשת רוצח בשוגג [במדבר לה כב - כג] "ואם בפתע בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי בלא צדיה. או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימות, והוא לא אויב לו, ולא מבקש רעתו. "

וממה שאמר הכתוב: "בלא ראות", משמע, שהוא רואה במקום אחר, וכאן היה בלא ראות, - פרט לסומא שאינו רואה כלל, כך הם דברי רבי יהודה.

רבי מאיר חולק ואומר: אדרבה, "בלא ראות" - לרבות את הסומא.

ומפרשינן פלוגתייהו: מאי טעמא דרבי יהודה? אמר לך רבי יהודה: נאמר בפרשת רוצח בשוגג במקום אחד [דברים יט ה]: "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ, ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת, הוא ינוס אל אחת הערים האלה [ערי מקלט], וחי". וממה שסתם הכתוב ולא מיעט את הסומא, משמע, כל הנכנס ליער לחטוב עצים בכלל ואפילו סומא.

לפיכך, כשכתב רחמנא במקום אחר [במדבר לה כג]: "בלא ראות", אמרינן: למעוטי אתא ואין הסומא חייב.

ורבי מאיר מאי טעמיה דאמר "בלא ראות" לרבות את הסומא, הרי אדרבה, משמעות הכתוב היא למעט את הסומא!?

ומפרשינן: כתב רחמנא: "בלא ראות" - למעוטי, כדאמרן; וכתב רחמנא [דברים יט ד]: "וזה דבר הרוצח אשר ינוס שמה [לעיר מקלט] וחי, אשר יכה את רעהו בבלי דעת, והוא לא שונא לו מתמול שלשום". והרי "בבלי דעת" משמע שבמקום אחר יש לו ידיעה היכן הוא מכה ולהיכן נופלת האבן שהוא זורק, וכאן אין לו ידיעה, למעוטי סומא שלעולם אינו יכול לדעת בבירור היכן הוא מכה.

הוי ליה מיעוט ["בלא ראות"] אחר מיעוט ["בבלי דעת"], וקיימא לן: כל היכא דכתב רחמנא כהאי גוונא: "אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", לפיכך, אמר רבי מאיר: "בלא ראות" לרבות את הסומא. ^[26] ורבי יהודה אמר לך: אין כאן שני מיעוטים כי ההוא קרא ד"בבלי דעת" לא בא למעט סומא אלא פרט למתכוין להרוג את מי שאין חייבים על הריגתו [בהמה, גוי, או נפל] והרג את מי שחייבים על הריגתו [ישראל בר קיימא] הוא דאתא. ^[27]

ג. ומאי טעמא דרבי יהודה דפטר סומא מחייבי מיתות בית דין אתיא ב"גזירה שוה": "רוצח" - "רוצח" מחייבי גליות:

נאמר בחייבי גלות [במדבר לה ו] "לנוס שמה הרוצח", ונאמר בחייבי מיתות בית דין [שם לא]: "ולא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות, כי מות יומת" [בבית דין].

מה "רוצח" האמור בחייבי גלות - סומא פטור, אף "רוצח" האמור בחייבי מיתות בית דין - סומא פטור.

ד. ומאי טעמא דרבי יהודה דפטר סומא מחייבי מלקיות? אתיא ב"גזירה שוה" "רשע" - "רשע" מחייבי מיתות בית דין.

נאמר בחייבי מיתות בית דין [שם]: "אשר הוא רשע למות", ונאמר בחייבי מלקיות [דברים כה ב]: "והיה אם בן הכות הרשע".

מה "רשע" האמור בחייבי מיתות בית דין - סומא פטור, אף "רשע" האמור בחייבי מלקיות - סומא פטור.

תניא אידך [ברייתא נוספת]: רבי יהודה אומר סומא אין לו בושת.

הערות

^[1] מאירי.

^[2] כי כאשר הקיץ משנתו הרגיש בבושתו, וקא משמע לן דאף על גב דבשעה שביישו לא נתבייש, וכשנתבייש אחרי שהקיץ הרי כבר כלה מעשה הביוש ולא הוי אלא כגרמא בעלמא, מכל מקום חייב - תוספות יום טוב.

^[3] צריך עיון, מאי איריא הך דנקט ישן שבייש פטור, הא בכל ארבעה דברים [חוץ מנזק] ישן פטור, כמבואר לעיל כו א?! ויש לומר: לאו לגופיה איצטריך, אלא לדיוקא, לאשמעינן דסומא שבייש חייב, מדלא קתני פטור, כדקתני ישן שבייש פטור, דלא כרבי יהודה, כדאמרינן לעיל עמוד א.

^[4] רש"י כו א ד"ה נזק אין.

^[5] א. כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש. ובמשנה שבמאירי גרסינן: אינו חייב עד שיתכוין לשלוח. ב. תניא לעיל כז א: ממשמע שנאמר: "ושלחה ידה" איני יודע שהחזיקה, מה תלמוד לומר: "והחזיקה" לומר לך כיון שנתכוין להזיק, אף על פי שלא נתכוין לבייש. וכתב רבינו יהונתן [בפירוש המשנה כאן]: מ"ושלחה ידה" נראה שנתכוונה לבייש, ומ"החזיקה" משמע שנתכוונה להזיקו, שבחוזק גדול אוחזתם למעך אותם או לשומו דכא, וקא משמע לן שכיון שנתכוונה להזיק, אף על פי שלא נתכוונה לבייש - "וקצותה את כפה", ממון ולא ממש. ג. בחידושי רבי אריה ליב מאלין סימן עא חקר בהא דבעינן כוונה לענין בושת, האם גדר הדין הוי דבלא כוונה חסר במעשה היזק שלו, או דמצד המעשה מזיק בושת הוי כמו שאר ארבעה דברים, אלא דנאמר דין מיוחד של כוונה שיתכוין למעשה שהוא עושה. ולפי זה ביאר ר' ליב מאלין את פלוגתת התוספות והרב ר' ישעיה [הובאו דבריהם בהערה לעיל עמוד א] אם אפשר ללמוד פטורא דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה, מהא דנתכוין להרוג את זה והרג את זה: תוספות סוברים: כוונה בבושת אינה דין במעשה ההיזק, אלא הוי דין נפרד של כוונה [ועל כן כתבו תוספות נג ב ד"ה שור דמהני כוונה גם אחרי מעשה ההיזק,] אם כן לא שייך ללמוד דין כוונה בבושת מדין כוונה ברציחה, ובכל דין בעינן דרשא בפני עצמה. והרב ר' ישעיה סובר: דדין כוונה הוא במעשה היזק ומשום הכי מיתלא תלי בקטלא, דאם שם חשוב מעשה רציחה במתכוין, גם לענין בושת חשוב מעשה היזק במתכוין. וכן דעת הרמב"ם [נזקי ממון יד טו] שיש חיוב בושת באש, כי הא דבעינן כוונה הוא הגדרה בעצם המעשה, והיכא דלא שייך כוונה הוי כאדם שהזיק בכוונה.

^[6] על פי רש"י בסוף עמוד א, ראה שם בהערה. וכן דעת הרמ"ה [הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" פג ב].

^[7] א. רש"י. כי אין לך שוטה גדול מזו ואין לו בושת כלל - "ים של שלמה". לפי זה מי שרקק בו או שסטר את לחיו פטור, כשוטה שאין לו בושת כלל, [וב"שלטי הגבורים" אות ג כתוב: לאו בר בושת הוא ואפילו כו' רוקקין בו אינו מתבייש.] וכן דעת הרמב"ם שכתב [חובל ומזיק ג ב]: המבייש את הערום או את מי שהוא במרחץ פטור, ולא חילק באופני הביוש. [וצריך תלמוד לדברי ה"ים של שלמה", ערום בבית המרחץ, אמאי נידון כשוטה הלא כך הוא דרך בני אדם! ?] אבל תוספות כתבו: דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו. ומה שהקשתה הגמרא "ערום בר בושת הוא", "בית המרחץ בר בושת הוא", הוא משום דמשמע שבייש אותו במה שהוא ערום, דהיינו שמגלה את גופו ומערימו. [ועל כן קתני ביישו ערום ולא קתני בייש את הערום - "שיטה מקובצת" בשם הרא"ש]. ועל זה מקשה הגמרא וכי בר בושת הוא, כלומר היאך יכול לביישו בהערמה אם הוא כבר ערום. ב. הקשה הב"ח [תכ כד]: לפירוש רש"י והרמב"ם מאי פריך הכא ערום בר בושת הוא, הלא אף על גב דאדם רשאי לבייש את עצמו, מכל מקום אחרים שמביישים אותו חייבים [כדאמר רבי עקיבא לקמן צ ב]! ? ותירץ: ערום שאני, דכיון דמבזה את עצמו כל כך שהולך ערום בשוק, אינו מקפיד כלל על שום בושת, מה שאין הא דלקמן דלא מיירי אלא בקצת בושת, דומיא דאותה אשה שגילתה את ראשה בלבד, [לשון הב"ח משמע כה"שלטי גבורים" שבמציאות אינו מתבייש, ולדברי ה"ים של שלמה" יש לומר: אשה שמגלה את ראשה, אינה נחשבת כשוטה שאין לו בושת, היות ואין כאן אלא קצת בושת.] עוד יש לומר: יש לחלק בין אדם שמבייש את חבירו באותה שעה שהוא מבייש את עצמו, לבין אם בהזדמנות אחרת בייש את עצמו. ג. ביבמות סג ב איתא: "אמר נבל בלבו אין אלהים" וגו' במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שמהלכין ערומים בשוק, שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום. ולכאורה יש לומר שבאנשים כאלו שייך בושת ברקיקה וסטירה, היות שדרך מקומם שלא להקפיד על הלבוש, אך מדברי הרמב"ם שגם במרחץ, שדרך בני אדם לילך ערומים, לא שייך בושת, הוא הדין נמי באנשי ברבריא ואנשי מרטנאי.

^[8] א. כתבו התוספות: דוקא אם אתא זיקא ודלינהו למאניה, אבל אם הוא עצמו דלינהו, ובא חבירו ודלינהו טפי - פטור, כיון שזה אינו מקפיד, או שמא ה"ה אם הוא עצמו דלינהו, והא דנקט אתא זיקא, אורחא דמילתא נקט. ויש לבאר את ספיקם כך: הרי שנינו לקמן צא ב שמי שבייש את חבירו אינו יכול להפטר בכך שהוא יוכיח שחבירו בייש את עצמו בהזדמנות אחרת, אם כן יש לומר שגם הכא, אף על פי שהוא בייש את עצמו בגילוי גופו, אין זה פוטר את חבירו, או יש לומר אם הוא גילה את גופו הרי מוכח שהוא איננו מקפיד על כך, אם כן אף אם יבוא חבירו ויוסיף על כך יהיה פטור, וראה מה שהובא בהערה הקודמת בשם הב"ח. [ברשב"א גם כן משמע לפטורא, ראה שם.] ב. לקמן צא א אמר רב פפא: לא שנו שאדם חייב אם רקק בחבירו, אלא אם רקק בגופו של חבירו, אבל אם הגיע הרוק בבגדו, הרי זה כמבייש בדברים שהוא פטור מלשלם, אם כן תיקשי: אמאי מחוייב בתשלומי בושת אם הגביה את בגדו, הרי לא נגע בגופו של חבירו! ? ויש לומר: היות שגילה את גופו, הרי זה כהגיע הרוק לגופו, אף על פי שהוא לא נגע בגופו - על פי חידושי הרי"ם. לפי זה, אם הרים את חלוקו העליון, ונתגלה הבגד שתחתיו, אינו חייב בתשלומין, והכא מיירי בסתם אדם שלבוש חלוק אחד בלבד, וכשהרים אותו נתגלה גופו - על פי "חסדי דוד".

^[9] תיבת "וביישיה" לכאורה מיותרת - "בית אהרן". וב"שיטה מקובצת" בשם גאון כתוב: ואתא איהו דלינהו טפי, ואמר ראו איש פלוני זה שעומד ערום. וצריך תלמוד: מה צורך בדיבור זה, מדוע אינו מתחייב על ידי פעולת הגבהת הבגד לחוד! ? ועוד, הרי ביישו בדברים פטור [צא א] ואיך דיבורו יחייבו בתשלומים! ? אך על כל פנים לדברי הגאון מתיישבת הערת ה"בית אהרן".

^[10] רש"י. ולשיטת תוספות יש לפרש כך: מה שייך לבייש בהערמה, הרי הוא כבר ערום. ולשיטת רש"י יש לתמוה, מאי מקשה, בשלמא מי שמהלך ערום בשוק, אות הוא שאינו חס על כבודו וכשוטה הוא, אבל בבית המרחץ, הרי כולם עומדים כך, ואמאי יהיה המביישו פטור! ? ויש שתירצו: כאן מודה רש"י לפירוש התוספות, כי אמנם מעיקרא הבינה הגמרא ש"ערום שביישו" הוא כפשוטו - שבייש מי שמהלך ערום בשוק, אך כשתירצה הגמרא דמיירי באופן שהרים את בגדו, אם כן לא מיירי באדם ערום [שהרי אינו ערום לגמרי], אלא בבושת של ערמימות. ולפי זה אף סיפא דבית המרחץ יש לפרש באדם לבוש שהיה בבית המרחץ, ובא אחד והפשיטו, ומקשינן: וכי בר בושת הוא מקום זה, הלא כולם עומדים כך, ואין להם בושת במה שהם ערומים, ומה בושת יש במה שהפשיטו [ראה כעין זה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון. ולפי זה אם יבייש אותו ברוק וכיוצא פשיטא דחייב, אך ברמב"ם משמע שבכל גווני פטור.]

^[11] רשב"א. ולדבריו, ביישו ערום חייב, כי הוא לא בייש את עצמו, אלא הרוח ביישתו; ביישו בבית המרחץ חייב, אף שהוא גילה את בשרו, כי הוא גילה את עצמו בעל כרחו כדי לרחוץ את גופו, וחבירו גילה אותו ללא צורך וכדי לביישו. וב"ים של שלמה" פירש: אף שדרך העולם לפעמים מגולים על גב הנהר, מכל מקום מאחר שזה היה לבוש - חייב. וכעין זה ב"שיטה מקובצת" בשם הרב ר' ישעיה: שיש בני אדם שאין מפשיטין בגדיהן כשרוחצים בנהר, עד שהם בתוך המים. ובשם גאון כתב ב"שיטה מקובצת": על גבי הנהר ועיכבו מלירד שם כדי להסתכל בו [ובמאירי על אתא זיקא כרכינהו למאניה כתב שעיכב את כנפיו שלא לחזור ולכסותו]. וחידוש יש בדבריהם, כי הרי אינו עושה מעשה כדי לבייש, אלא מונע את המתבייש שלא יוכל להנצל מן הבושה. [והוי כמו אדם שהיה בחדר ואהדקיה באינדרונא שאינו חייב בשבת לדברי הרא"ש כפי שהובא לעיל פה ב בהערות.]

^[12] רש"י. והוא מלשון הכתוב [אסתר ז ח]: "ופני המן חפו" ומתרגמינן "איתחפיאו בהתא" - התכסו בושה.

^[13] שמעת מינה, המבייש את המת פטור. לפיכך, אף על פי שמי שמבזה את החכם לאחר מותו בר נידוי הוא, כדמוכח בברכות יט א, מכל מקום הא דאמרינן בירושלמי [הלכה ו] דהמבייש את החכם קונסים אותו לשלם ליטרא דדהבא, אם ביישו לאחר מותו פטור הוא, כי ליטרא דדהבא זו דמי בשתו הוא, ואין בושת למת - שו"ת ריב"ש סימן כז. [ואף על פי שתלמיד חכם שאני משאר כל אדם, כי לכבוד תורתו מחייבים אותו אף על ביוש בדברים, כמו שכתב הרמב"ם והריב"ש בתשובה רטז, מכל מקום לענין לאחר מותו אין חילוק בין תלמיד חכם לשאר כל העם.]

^[14] אם תימצי לומר משום זילותא, יש לומר אף משום זילותא, ויש לומר משום זילותא ולא משום כיסופא - על פי "לחם משנה" [ג ג] ונפקא מינה: האם בייש את הישן ומת חייב לשלם ליורשים כמו שמשלם מי שבייש את הישן וניעור משנתו ונודעה לו בושתו. והנה מבואר בסמוך של"שוטה" אין כיסופא ולא זילותא, כי אין לך בושת גדולה מזו, ובאדם שהוא לפעמים שוטה ולפעים פקח, ובייש אותו כאשר היה שוטה, יש לומר: זילותא אין כאן, אבל כיסופא - כאשר תעבור שטותו יש כאן, אמנם ב"מנחת חינוך" מצוה מט אות יג כתב על פי המבואר בסוגיא כאן שהמביישו פטור. [ראה להלן הערה 18.]

^[15] על כן מצינו שיש חיוב כיבוד והידור לתלמיד חכם סומא [קידושין לג א], כי אמנם הוא אינו מרגיש בכך, אבל כיבוד והידור יש כאן - על פי "גינת וורדים".

^[16] לפי דרכך למדת שהיורש יורש תשלומי חמשה דברים - מאירי.

^[17] א. מחרש לא הביאו ראיה, כי היות ויש לו דעת קלושה, כדאיתא ביבמות קיג א, אם כן יש לומר שהוא עצמו מרגיש בבשתו. [ומכל מקום אינו דומה מבייש חרש למי שבייש פקח - מאירי.] ב. בברייתא מבואר להדיא שחרש יש לו בושת, וכן פסק הרמב"ם [חובל ומזיק ג ד] ויש לתמוה במה שכתב הרמב"ם [נערה ב יא] בחרשת שנאנסה שאינו משלם לה אלא צער ולא בושת! ? - מנחת חינוך מצוה סא אות כא - ו. ואין לומר: חיוב תשלומי אונס ומפתה אינם כחיוב חובל ומזיק, שהרי "נזק" לדעת הרמב"ם [חובל ומזיק ה ו] הוא "קנס" והמודה בקנס פטור ואילו "פגם" באונס ומפתה הוא חוב "ממון" [נערה ב יב], כי אם באת לחלק ביניהם ולומר שחרשת איננה שייכת לפרשת אונס ומפתה, ועל כן פטרוהו מתשלום בושתה, אם כן אף מן הצער יש לפוטרו מאותו הטעם, ואם חייב האונס בצער החרשת [ובפשוטו הוא תשלום "ממון" מדין אונס, ולא תשלום "קנס" מדין חובל], אם כן, חרשת הרי היא בכלל פרשת אונס ומפתה, ומה שפטרו אותו מבושת הוא היות ולחרשת אין בושת, ותיקשי הא קיימא לן יש לחרש בושת וכדפסק הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק! ?

^[18] יש שהקשו, לשיטת רבינו שמשון [הובאו דבריו לעיל פה א הערה 14] שחיוב צער אינו מתייחס לשעת ההיזק בלבד, אלא גם על הצער המתמשך הוא חייב, אם כן, אמאי בקטן דמיכלמו ליה ולא מיכלם, אין חיוב "בושת", הלא כשיגדל יתבייש כשיזכירו לו מה שעשו לו בקטנותו! ? ויש לומר: הא דמחייבינן בצער המתמשך אינו אלא באופן שהוא המשך ישיר למעשה שנעשה בשעת ההיזק [כצער הבתולים וכצער קטיעת ידו ורגלו עד שיתרפא], אבל הכא, כשיזכירו לו את בושתו, דבר חדש הוא, ולא הוי אלא גרמא [וכן משמע בשו"ת הרא"ש (קא ב) דפשיטא לכולי עלמא שאין מתחייבים על בושת הבא לאחר זמן על ידי שמזכירים לו את בושתו.]

^[19] א. בפשוטו יש לפרש דבודאי עיקר בושת כיסופא דידיה הוא, אלא דמספקא ליה אם שייך אף בושת דמשפחה, לפיכך המבייש את הגר חייב [רמב"ם ג ד] אף על פי שאין לו משפחה [ובפשוטו בייש גר ישן ומת הוי בכלל ספיקא דרבי אבא בר ממל] אך ב"לחם משנה" משמע דמספקא ליה אם בושת משפחה דוקא. ב. אם תימצי לומר דיש חיוב גם משום בושת משפחה, יש לעיין מדוע אין חיוב תשלומין נפרד לבני המשפחה, בכל בושת ובושת! ? עוד צריך תלמוד הלא לקמן צא א מבואר דביישו בדברים פטור, ואפילו אם רקק בו והגיע הרוק לבגדו פטור הוא, היות ובעינן שיפגע בגופו, אם כן מאי טעמא יש חיוב תשלומין על בושת המשפחה, הרי לא בייש אותם בגופם, והוה ליה כמבייש בדברים! ? [וכן איתא בכתובות סו א דאין חיוב תשלום בושת למשפחת עני בן טובים היות ולא הזיק את גופם.] ויש שפירשו: הא פשיטא דהמעשה המחייב הוא מה שבייש את הישן, וכל ספיקת הגמרא הוא, האם יש להחשיב את המעשה הזה כמעשה ביוש, היות והתוצאה שלו איננה כלפי אותו אדם, אלא כלפי אחרים, אבל גם אם ננקוט שבושת משפחה הוי ביוש, אין זה אלא סיבה להחשיב את מה שפגע בישן עצמו כמעשה ביוש, לפיכך, חיוב התשלומין הוא לישן עצמו [ולבני משפחתו - רק מדין ירושה]. ושפיר הוי מבייש בגופו ולא מבייש בדברים. [ובב"ח תכ כו כתב אליבא דהרמב"ם שמי שבייש את הקטן דמיכלמו ליה ומיכלם מיחייב תרתי משום בושת דידיה ומשום בושת דבני משפחה.]

^[20] אין זה מדברי הברייתא, אלא רב פפא הוא דמפרש לה הכי - "חילופי גירסאות".

^[21] על פי תוספות. לפי זה נפשט ספיקו של רבי אבא בר ממל, ואם בייש את הישן ומת פטור הוא מלשלם, כי אין בושת אלא כיסופא דידיה, ולא זילותא או בושת משפחה, שהרי אם תאמר משום זילותא או בושת משפחה, אף בקטן דמיכלמו ליה ולא מיכלם שייך בושת. אמנם הרמב"ם [חובל ומזיק ג ג] כתב: ואם מת מתוך שנתו ולא הקיץ, ולא הרגיש בזה שביישו, אין גובין בושת זו מן המבייש, ואם תפסו היורשים אין מוציאין מידם. כלומר דבר זה מוטל הוא בספק, לפיכך אין גובין בושת זו, ואם תפסו אין מוציאין מהם. וכתב הגר"א [תכ מא] שהרמב"ם לא גרס בגמרא את הברייתא הזו, ולא נפשטה בעיא דרבי אבא בר ממל, אך ב"אבן האזל" כתב שאמנם לא קשה מן הגמרא על הרמב"ם, אבל דברי הרמב"ם עצמן קשים, שהרי לקמן בהלכה ד כתב הרמב"ם לחלק בין קטן שמתבייש לבין קטן שאינו מתבייש, ומשמע דבקטן שאינו מתבייש פטור לגמרי, ולא הוי ספיקא דדינא דילמא בתר זילותא או בושת משפחה אזלינן. וב"לחם משנה" תירץ שבקטן שאינו מתבייש אין אפילו זילותא ובושת משפחה, לפיכך המביישו פטור, אבל לא תפשוט מהכא בעיא דישן ומת [וכן כתב ב"אבן האזל" וראה ב"לחם משנה" עוד תירוץ. ובב"ח [תכ כו] כתב שבקטן שמתבייש חייב לשלם גם על בושת עצמו, ובאינו מתבייש רק על בושת משפחה.]

^[22] רש"י ותוספות. אבל ממה שהמשנה מחייבת את מי שבייש את הסומא, אין ראיה, כי גם רבי יהודה מחייב אותו, ורק אם הסומא בייש אחרים פטר אותו רבי יהודה, וכדאמרינן לעיל עמוד א. והראב"ד כתב: סומא פטור ואינו בדין בושת כלל, לא ליתן ולא ליקח.

^[23] ומאן דפליג ארבי יהודה לענין בושת, פליג נמי לענין חייבי גלויות, מלקיות ומיתת בית דין. אמנם מצד דרכי הדרשות, אין הפטור מבושת ומשאר עונשים תלויים זה בזה [ראה להלן פז א בתוספות ד"ה וכן] על כן שנה התנא את דברי רבי יהודה בשתי בבות.

^[24] "עיניך" לאו דוקא, כי בפסוק נאמר "עינך" בלשון יחיד.

^[25] רש"י. ותמה על כך רבי עקיבא איגר: אי משום האי טעמא. הרי אם ראה את העדות, ואחר כך נסתמא, יוכל להעיד ושייך בו הזמה, אף שהמעשה עליו הוא מתחייב, הוא העדות בשעה שהיה סומא, אם כן אף אם בייש כשהוא סומא יש לחייבו! ? ולפי המבואר בבבא בתרא קכח ב סומא פסול להעיד בכל עדות ופירש הרא"ש דהוא מדכתיב [ויקרא ה א]: "והוא עד או ראה" - להוציא את הסומא, אתי שפיר. [דרשא זו מקורה מתוספתא שבועות ג ו וכתבה רש"י נדה מט סוף עמוד ב.]

^[26] א. ואם תאמר: לא ליכתוב רחמנא שום מיעוט, וממילא מרבינן סומא, ממשמעותיה ד"אשר יבא את רעהו ביער" - כל שהוא ראוי לבא אל היער! ? יש לומר: שמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או קל וחומר או בנין אב, להכי איצטריך מיעוט אחר מיעוט - לרבות - תוספות יומא ס א ד"ה תרי בשם רבינו שמואל ב. כתב הרמ"ה [סנהדרין מו א]: אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כלומר שהמיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון, ונמצא מרבה בעיקר. [בפירוש המלבי"ם באילת השחר רלז פירש דבר זה, וב"אדרת אליהו" פרשת חוקת פסוק יט כתב כעין זה בשם הירושלמי: מה שלא כתיב ריבוי וכתב מיעוט אחר מיעוט, שהמיעוט השני אינו עוקר המיעוט הראשון לגמרי, רק שמרבה קצת. וראה פירוש נוסף ביד רמ"ה שהמיעוט השני מיותר ובא ללמד על הראשון שהוא ריבוי ולא מיעוט.]

^[27] מכות ז ב.

מדובר באופן דמיכלמו ליה ומיכלם [שמביישים אותו ומתבייש] ולכן צריך לשלם לגדול כשיעור בושתו של קטן כזה.

ומציעים עוד בשיטת ר' יהודה בדין סומא, תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ר' יהודה אומר: סומא אין לו בושת,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

say that the baraita discusses a case involving a minor who has reached a stage in which when others humiliate him he feels humiliation.

MISHNA: One who humiliates a naked person, or one who humiliates a blind person, or one who humiliates a sleeping person is liable, but a sleeping person who humiliates another is exempt. If one fell from the roof onto another person, and thereby caused him damage and humiliated him, then the one who fell is liable for the indemnity of damage, since a person is always considered forewarned, and exempt from the indemnity of humiliation, since a person is not liable for humiliation unless he intends to humiliate the other person.

GEMARA: The Sages taught in a baraita (Tosefta 9:12): If one humiliated another who was naked, he is liable, but the magnitude of humiliation felt when he humiliated him while naked is not comparable to the magnitude of humiliation felt had he humiliated him while clothed, since one who chooses to be naked is less sensitive to humiliation. Similarly, if one humiliated another in a bathhouse, he is liable, but the magnitude of humiliation felt when he humiliated him in a bathhouse is not comparable to the magnitude of humiliation felt had he humiliated him in the marketplace.

The Gemara clarifies the baraita: The Master says: If one humiliated another who was naked, the one who humiliated him is liable. The Gemara asks: Is a naked person subject to humiliation? Is it possible to humiliate him in this state? Rav Pappa said: What does the baraita mean when it says: Naked? It means a case where a gust of wind came and lifted his clothes, and then this one came and raised them higher and humiliated him.

The baraita also teaches: If one humiliated another in a bathhouse, he is liable. The Gemara asks: Is one in a bathhouse subject to humiliation? In a place where people stand naked, can a person be humiliated by having his clothes removed? Rav Pappa said: This is a case where he humiliated him not in an actual bathhouse, but on the bank of the river, which is a place where people behave more discreetly when they undress.

§ Rabbi Abba bar Memel raises a dilemma: If one humiliated another who was asleep, and he died before he awoke, so he never knew of his humiliation, what is the halakha? The Gemara asks: What is his dilemma? Rav Zevid said that this is his dilemma: Is the compensation for humiliation due to embarrassment, i.e., that his feelings suffer because of what he experienced, and this one died and does not have that feeling of embarrassment? Or perhaps the compensation for humiliation is due to disgrace, i.e., lessening of his honor in front of other people, and he disgraced him.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to the dilemma from a baraita: Rabbi Meir says: A deaf-mute and a minor have the right to receive compensation for humiliation; an imbecile does not have the right to receive compensation for humiliation. The Gemara explains: Granted, if you say that the compensation is due to disgrace, this explanation is consistent with that which the baraita teaches concerning a minor, who can be disgraced; but if you say that the compensation is due to embarrassment, is a minor subject to humiliation?

The Gemara rejects this suggestion: Rather, what do you mean by stating that the compensation is due to disgrace? If compensation is granted due to disgrace, then an imbecile should receive compensation as well. The Sages say in response: With regard to an imbecile, you can have no greater humiliation than this. It is impossible to degrade him further.

The Gemara returns to the original suggestion: In any case, resolve from this baraita that the compensation is due to disgrace, as, if it is due to embarrassment, is a minor subject to embarrassment? The Gemara rejects this proof: This is as Rav Pappa said with regard to a different halakha, cited later by the Gemara: The case involves a minor who has reached an age in which when others humiliate him he feels humiliation; here, too, say that this baraita discusses a case involving a minor who has reached an age in which when others humiliate him he feels humiliation. This is how Rav Zevid understands the dilemma of Rabbi Abba bar Memel.

Rav Pappa explains Rabbi Abba bar Memel’s dilemma differently: Rav Pappa said that this is his dilemma: Is the compensation for humiliation due to his own embarrassment, and this one died and was not embarrassed? Or perhaps the compensation for humiliation is due to his family’s humiliation, and therefore the one who humiliated him must pay compensation to his family?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from the same baraita: A deaf-mute and a minor have the right to receive compensation for humiliation; an imbecile does not have the right to receive compensation for humiliation. The Gemara explains: Granted, if you say that the compensation is due to his family’s humiliation, this explanation is consistent with that which the baraita teaches concerning a minor, whose family can experience humiliation based on what was done to their relative; but if you say that the compensation is due to his own embarrassment, is a minor subject to humiliation?

The Gemara rejects this suggestion: Rather, what do you mean by stating that the compensation is due to the humiliation of members of his family? If this is the case, an imbecile should receive compensation as well. The Sages say in response: If one is an imbecile, you can have no greater humiliation than this.

The Gemara returns to the original suggestion: In any case, resolve from this that the compensation is due to his family’s humiliation, as, if it is due to embarrassment, is a minor subject to embarrassment? Rav Pappa said: Yes, he is subject to embarrassment, as the baraita discusses a case involving a minor who has reached an age in which when others humiliate him he feels humiliation.

The Gemara adds: And this distinction is taught in a baraita, as Rabbi Yehuda HaNasi says: A deaf-mute has the right to receive compensation for humiliation; an imbecile does not have the right to receive compensation for humiliation. With regard to a minor, sometimes he has the right to receive compensation for humiliation, and sometimes he does not have the right. Why is this so? This case where he has the right to receive compensation for humiliation is one involving a minor who has reached the stage in which when others humiliate him he feels humiliation; that case where he does not have the right to receive compensation for humiliation is one involving a minor who has not reached the stage in which when others humiliate him he feels humiliation.

§ The mishna teaches: One who humiliates a blind person is liable to pay compensation. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda says: A blind person who humiliated another does not have liability for humiliation. And in this way Rabbi Yehuda deemed a blind person exempt from being among those liable to be exiled for killing unintentionally, and from being among those liable to receive lashes, and from being among those liable to receive court-imposed capital punishment, if he transgresses a prohibition for which the Torah mandates one of these punishments.

The Gemara asks: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He derives a verbal analogy to: “Your eye shall not pity” (Deuteronomy 25:12), stated with regard to humiliation, from: “Your eye shall not pity” (Deuteronomy 19:21), stated with regard to conspiring witnesses. The analogy teaches that just as there, with regard to the halakha of conspiring witnesses, blind people are not included, as blind people cannot see events occur in order to testify, so too here, with regard to the halakha of compensation for humiliation, blind people are not included.

The Gemara continues its explanation: Why did Rabbi Yehuda deem a blind person exempt from being among those liable to be exiled for killing unintentionally? As it is taught in a baraita that the verse states with regard to an unintentional killing: “Or with any stone, whereby one may die, seeing him not” (Numbers 35:23), this formulation serves to exclude a blind person; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: The verse serves to include a blind person.

The Gemara explains the dispute: What is the reasoning of Rabbi Yehuda? He would say to you: The verse states with regard to an unintentional killing, without any further limiting clause: “As when one goes into the forest with his neighbor to hew wood” (Deuteronomy 19:5), and this includes even a blind person; therefore, the Merciful One wrote in the Torah: “Seeing him not” (Numbers 35:23), to exclude a blind person.

And what is the reasoning of Rabbi Meir? The Merciful One wrote in the Torah: “Seeing him not” (Numbers 35:23), apparently to exclude one who happened to not see the one he killed; and the Merciful One wrote in the Torah: “Who kills his neighbor unawares” (Deuteronomy 19:4), apparently to exclude a blind person, who is not aware of where others are standing. This is a restriction following a restriction, and there is a hermeneutical principle that a restriction following a restriction serves only to amplify the halakha and include additional cases. Therefore, a blind person is included in the halakha of those liable to be exiled for unintentional killing.

The Gemara asks: And what would Rabbi Yehuda respond to this reasoning? The Gemara explains: That verse: “Who kills his neighbor unawares,” does not exclude one who could not see, but rather, it comes to exclude one who was intending to kill a particular person and unintentionally killed someone else. That killer is not exiled.

The Gemara continues to explain the opinion of Rabbi Yehuda. Why did he deem a blind person exempt from being among those liable to receive court-imposed capital punishment? That halakha is derived by means of a verbal analogy to: “But if he smote him with an instrument of iron so that he died, he is a killer; the killer shall be put to death” (Numbers 35:16), written with regard to capital punishment, from: “You shall appoint for yourselves cities, to be cities of refuge for you, that a killer who killed any person unintentionally may flee there” (Numbers 35:11), written with regard to those liable to be exiled.

Why did Rabbi Yehuda deem a blind person exempt from being among those liable to receive lashes? That halakha is derived by means of a verbal analogy to: “Then it shall be, if the guilty one deserves to be beaten” (Deuteronomy 25:2), written with regard to lashes, from: “Moreover you shall take no ransom for the life of a murderer, that is guilty of death” (Numbers 35:31), written with regard to those liable to receive court-imposed capital punishment.

The Gemara presents another statement of Rabbi Yehuda: It is taught in another baraita that Rabbi Yehuda says: A blind person does not have humiliation,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר מר ערום חייב ערום בר בושת הוא. פירש רש"י ז"ל כיון שאינו מקפיד לילך ערום בשוק בפני כל אדם מי הוי בר בושת. והקשו עליו בתוספות אם כן אמאי שביק מתניתין ואקשינן אברייתא ליקשי אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב. ופירשו הם דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו או שסטרו חייב דבר בושת הוא והיינו מתניתין, אבל ברייתא קשיא לן דמדקתני ביישו ערום ולא קתני המבייש את הערום כדקתני במתניתין משמע דלא ביישו כשהוא ערום קאמר אלא ביישו בערמימותו כלומר ביישו דרך הפשטו וסלוק בגדיו כשהוא מערים עצמו ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערים גם כן בר בושת הוא והלא מסייעו במה שהוא עושה, וכן ביישו בערמימותו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא רוצה לעשות, ואוקמה שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך, וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא אגב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. זו שיטה נראית לי מן התוספות.

והא דבעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו. ולא אפשיטא. ויש תימה, למה לא פשטיה מדרב ששת דאמרה בהדיא (ומ)דפרכינן בריש פרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פה, א) והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ויש שדוחקין מחמת קושיא זו ואין גורסין שם ומת אלא ביישו ישן חייב. ואין ממש בדבריהם כלל, דהא לא איצטרכינן ליה לרב ששת דמתניתין היא דקתני הכא בפירוש המבייש את הישן חייב. ורבינו תם ז"ל גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב, ופירש הוא ז"ל דאיוצא ליהרג קאמר. ואין צריך לכל זה, דאפשר דהכא לא בעי למפשט' מדברי אמורא אלא ממתניתין או ממתניתא. ויש לנו כיוצא בזו בנדרים בריש פרק אין בין המודר (נדרים לה, ב) דאיבעי להו הני כהני שלוחי דרחמנא אינון או שלוחא דידן אינון ולא אפשטי' התם, דאף על גב דהוי יכול למפשטיה מדרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקידושין (כג, ב) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי אמרת שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ואינהו עבדי.

גמר עיניך עיניך מעדים זוממין כו'. ואם תאמר אם כן אפילו פסולין וקרובין לא יהא להם בשת דגמרינן מעדים זוממין, ואם תאמר אשה תוכיח שישנה בבשת כדכתיב והחזיקה במבושיו אם כן סומין נמי לא אתי. וי"ל דאין לפטור גזלנין שאם כן חוטא ונשכר. וקרובים נמי בני עדות נינהו בעלמא. ועבד שהוא חייב בנזקין כדתנן (פז, א) נשתחרר העבד חייב לשלם איכא למימר חייב בארבע דברים ופטור מן הבשת. ועוד י"ל דלא יליף גזירה שוה מעדים זוממין אלא במה שתלוי בראיית עדים זוממין ולא ילפינן מינייהו אלא סומא.

מי שנתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול נותן לגדול דמי בשת שהיה ראוי לתת לקטן אלו ביישו וכן נתכוון לבייש את העבד ובייש את בן חורין נותן לבן חורין דמי בשתו של עבד לפי דרכך למדת שהמבייש את העבד חייב בבשת ואין צריך לומר במבייש את הגר ומ"מ זה שאמרנו גם כן שיש לקטן בשת דוקא כשהוא עומד נכלם כשמכלימים אותו הא אם כשמכלימים אותו אינו עומד נכלם אין לו בשת ולמדת מ"מ שאינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול ולא מבייש את העבד למבייש את בן חורין וכן בכל כיוצא בזה וענין נתכון להרוג את זה והרג את זה כבר כתבנו דינו בפרקים הקודמים ולענין בשת מיהא נתכוון לבייש את שאינו בר בשת כלל ובייש את שהוא בר בשת פטור מכל וכל ויש חולקין לומר שכל שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור כר' שמעון:

כבר בארנו שזה שנאמר במשנה שהמבייש את הערום חייב לא ערום ממש אלא כגון שנשבה הרוח והפכה את שוליו והוסיף זה בהפשטתו או שעכב את כנפיו שלא לחזור מ"מ אינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש המבייש את חברו במרחץ פטור שהרי ערום הוא ואם ביישו על גב הנהר אע"פ שכבר הגביה הוא את בגדיו לעבור חייב ומ"מ אינו דומה מבייש זה למי שמבייש מי שהוא לבוש לגמרי:

כבר בארנו במשנה שהמבייש את הישן חייב מת מתוך אותה שינה שלא ידע בבשתו מעולם הרי זה ספק ואין מגבין אותו ליורשים ואם תפשו היורשים אין מוציאין מידם ולמדת לפי דרכך שהיורש יורש תשלומי חמשה דברים:

המבייש את השוטה והוא שכבר נתפרשו סמניו במסכת חגיגה ג' ב' פטור מן הבשת אבל המבייש את החרש חייב ומ"מ אינו דומה למבייש את הפקח:

ערום מי אית ליה בושת. כתוב בתוספות וקשה לפירושו מאי שנא דפריך וכו' ועוד מאי קא פריך בתר הכי בית המרחץ בר בושת הוא וכי אם רקק בו וסטרו בבית המרחץ לאו בר בושת הוא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל לפיכך פירשו בתוספות דפשיטא להו דמבייש את הערום כגון שרק בפניו וכו'. ככתוב בתוספות. ולפיכך הקשה ערום שמערים עצמו וזה מערימו גם כן בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייע במה שהוא עושה וכן ביישו בערמומיתו בבית המרחץ בר בושת הוא והלא אינו אלא כמסייעו במה שהוא רוצה לעשות ומשני שהוא לא היה מערים עצמו מדעת אלא שהרוח כרך את בגדיו קצת ובא זה וגילה יותר וביישו בכך וכן בבית המרחץ לא בית המרחץ ממש אלא על גב הנהר שגילה הוא קצת כדי לרחוץ רגליו או שוקיו וזה בא והערימו. וזה השיטה נראה לי מן התוספות. ע"כ לשונו.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב על פי התוספות וזה לשונו ומשני שביישו על הנהר שיש בני אדם שאין מפשיטין בגדיהן כשרוחצין בנהר עד שהם בתוך המים. ע"כ.
וגאון ז"ל פירש וז"ל דאתא זיקא וכרכינהו למאניה ואתא איהו ודלינהו טפי ואמר חזו גבר פלניא דנן דקאי ערום. בית המרחץ בר בושת הוא בתמיהא והלא כל העומדים בו הם ערומים. על גב הנהר ועכבו מלירד שם כדי להסתכל בו. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש וכו'. פירוש ולא קתני מבייש הערום למבייש הלבוש אלא ביישו ערום ביישו לבוש משמע הכל באדם כלומר ביישו ערום בהערמה לביישו לבוש בהערמה. הרא"ש ז"ל.

מה להלן סומא לא. ואם תאמר אי מה להלן גזלנין וכו'. וי"ל כיון דעיניך עיניך גמר וכו' כמו שכתוב בתוספות. ולא מסתבר כלל לפטור גזלן דאם כן מצינו חוטא נשכר וקרובין נמי בני עדות נינהו לענין רחוקים הילכך מוקים גזרה שוה דעיניך בדבר התלוי בראיה להקל בסומא. ואף על גב דבספרי דריש דבושת משלם ממיטב בגזרה שוה דעיניך עיניך מעדים זוממין מכל מקום לענין לפטור פסולי עדות מבושת מסתברא דדרשינן דוקא בדבר התלוי בראיה מטעמא דפרישנא. הרא"ש ז"ל.

וכענין זה תירצו בתוספות שאנץ לקושיית התוספות ז"ל וי"ל דגזלנים אין לפטור דאם כן מצינו חוטא נשכר וקרובים נמי בני עדות נינהו וכו'. ועבד נמי אף על גב דתנן לקמן נשתחרר העבד חייב לשלם מצינו למימר דחייב בכל חוץ מן הבושת ואפילו תלמוד לומר דבושת נמי חייב אין סברא להקל לא בעבד ולא בשאר פסולים יותר מישראל הכשר לעדות ואף על פי שהקלנו בסומא. ועוד יש לומר וכו' כמו שתירצו בתוספות. ע"כ לשונן.

בד"ה ערום בר בושת כו' והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי כו' עכ"ל ר"ל דמשום האי טעמא נמי לא בעי למימר ביישו בבית המרחץ שסטרו או רקק משום דקתני אינו דומה ביישו ערום כו' ואי הוה סוטרו כולו כמו שכתבו התוספות לעיל וק"ל:

בד"ה סומא אין לו בושת כו' וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפירש דדייק מתניתין דלא כר"י מדלא קתני כו' עכ"ל לכאורה לא מפרש"י אנו חיין אבל גמ' ערוכה היא לעיל דדייק לה דלא כר"י מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני גבי ישן ולא דייק ליה מדקתני המבייש את הסומא חייב ואפשר לפרש דה"ק תלמודא לעיל מדשני בלישנא דר"י דקתני סומא אין לו בושת ולא קתני סומא שבייש פטור כדקתני במתניתין גבי ישן משמע דסומא אין לו בושת והמביישו נמי פטור ולכך לא דקדקו כך אלא מפירוש הקונטרס ודו"ק:

גמרא ופטור על הבושת שנאמר ושלחה ידה והחזיקה במבושיו אינו חייב על הבושת עד שיהא מתכוין כו' ניפשוט מיניה דמשום כו' כצ"ל:

במשנה והמבייש את הישן חייב. בתוי"ט אבל כו' שנסתלק כו' הוי בכלל כו' ע"ש משמע מדבריו שאם הערימו כשהוא ישן ואחר כך כסהו קודם שהקיץ דנסתלק הבושה אע"פ שנודע לו בהקיצו שגלהו בתוך שינתו פטור ומדמהו למת ואינו נכון כלל דהא הכא מרגיש עתה בקומו הבשת שבישהו כבר משא"כ במת לא הרגיש ולא ירגיש לעולם:

שם נפל מן הגג כו'. ופטור על הבשת שנאמר ושלחה כו'. כ"ה הגי' במשניות וכמו שהגיהו המהרש"ל והב"ח ובתוי"ט מושלחה דייק כו' ע"ש ונראה דאשתמיטתיה הגמ' לעיל ס"פ כיצד דיליף מן והחזיקה דכיון שנתכוון להזיק אע"פ של"נ לבייש חייב ולפי זה פשוט דהמשנה דנקטה נפל הוא בדיוק לאשמועינן דדוקא בכה"ג דל"נ אפי' להזיק ולכן סיימא עד שיהא מתכוון סתם דמשמע כוונה כל דהוא דהיינו אפילו רק להזיק וע"ז מביאה בדיוקא קרא דוהחזיקה ג"כ:

תד"ה סומא. עי' מהרש"א ודבריו דחוקים ול"נ משום דאדרבה סתמא דגמרא דלעיל דקאמר ואי ר"י מתניתין קתני המבייש אה"ס חייב ואלו ר"י כו' הרי דמפרש דר"י פוטר אף המביישו רק דדחי כי אר"י כו' ר"ל דאפשר לומר כן והשיב לו לטעמיה דאפי' א"ת כן מ"מ לא אתיא מתניתין כוותיה אבל אליבא דאמת י"ל דנשאר בדעתו הראשונה דר"י פוטר גם המביישו דמה לן לדחוקי בכוונתו כיון דסוף סוף לא אתיא מתניתין כוותיה:

רש"י ד"ה בעדים זוממין וכו' היאך יעיד. תמוה לי הא יכול להעיד שראה קודם שנסתמא שזה קטע ידו והחיוב על מעשה שלו שהיה בעידן סומא וה"נ בבושת וצ"ע. ולמ"ש תוספות ב"ב דף קכט ע"א ד"ה אי דלמסקנא סומא פסול להעיד בהלואה ובהרא"ש שם דסומא פסול דכתיב או ראה פרט לסומא ניחא סוגיא דהכא:

תוס' ד"ה ביישו וכו' ומיהו אין תימה כ"כ. עי' ברמב"ן במלחמות פ"ג דברכות באיבעיא דנשים בבהמ"ז דאורייתא:

תוספות בד"ה ערום בר בושת הוא פי' בקונטרס כו' וקשה לפירושו מ"ש דפריך אברייתא עכ"ל. ולפרש"י יש ליישב דאמתני' לא מצי למיפרך ערום בר בשת הוא דאיכא למימר דמתני' איירי במקום שדרך לילך ערום כגון בבית המרחץ וכיוצא בו לכך חייב אבל בברייתא א"א לפ' כן דהא בכלל ביישו בבית המרחץ שמעינן ליה אלא על כרחיך דאיירי מהולך בשוק ערום וא"כ מקשה שפיר ערום בר בשת הוא אף אם סטרו ורק בו כיון שאינו מקפיד על בזיונו והא דמקשה בסמוך בבית המרחץ בר בשת היא משום דמשמע ליה בדברים שאין דרך להקפיד בבית המרחץ וק"ל:

בד"ה ביישו ישן וכו' אך קשה דבמסקנא דהכא משמע וכו' דמשום כסופא הוא עכ"ל. היינו ממאי דמייתי בסוף המסקנא סייעתא ממלתא דרבי דקטן פעמים יש לו בושת פעמים אין לו ואי ס"ד דמשום זילותא לעולם יש לו דלא שייך לחלק בין מכלמו ליה ומיכלם וק"ל:

בד"ה סומא אין לו בושת וכו' וכן משמע מתוך פי' הקונטרס עכ"ל. ויש לתמוה דהא כמו שפי' בקונטרס כאן מפרש לעיל בהדיא בגמרא בהיפך הדף וכן התמיה מהרש"א ונראה ליישב דלעיל אומר התלמוד דרך דחי' לפי מאי דבעי לאוקמי מתני' כר"י ודלא כר"ש משום דלשון המשנה שאמ' הכל לפי המבייש והמתבייש משמע לגמרי כר"י ולא כר"ש ועוד קי"ל הלכתא כר"י לגבי ר"ש ולהכי קאמר דאיכא לאוקמי כר"י ונאמר דר"י דקאמר סומא אין לו בושת היינו אם בייש אחרים אבל אם נתבייש חייב ולבסוף מסיק דאפ"ה לא מיתוקמא כר"י וא"כ לפ"ז לעולם איכא למימר דמלתא דר"י משמע דלגמרי אינו בבשת ל"ש אם בייש ל"ש אם נתבייש ועיקר כוונת תוספ' להוכיח דאף לפי האמת מודה ר"י דאם נתבייש חייבים עליו לכך לא הוי מצי לאתויי מגמ' דלעיל אלא מל' רש"י כאן שפי' להדיא מלתא דר"י דבבייש חבירו איירי ודו"ק:

גמרא חייבי מלקות אתי' רשע רשע ופרש"י במלקות כתיב והיה אם בן הכות הרשע עכ"ל. ויש לדקדק אמאי איצטריך למילף חייבי מלקיות מחייבי מיתות ב"ד ות"ל דקרא דוהיה אם וכו' קאי על עדים זוממין כדדרשינן במס' מכות ובכמה דוכתי וא"כ מהאי קרא גופא ממעטי סומין דהא לא שייכי בעדים והדר ילפינן כל חייבי מלקות מעדים זוממין גופייהו דבכלל חייבי מלקות הם וי"ל דג"ש עדיפא ליה מיהו עפ"ז יש ליישב קושיית התוספות בד"ה ואין מיעוט וכו' דהקשו אמאי איצטריך דממילא איתרבו ולפמ"ש א"ש דאי לאו דאיתרבו סד"א למעוטי ולמיגמר חייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין אבל עכשיו דכתיב מיעוט אחר מיעוט ברוצח ילפינן אדרבא חייבי מלקות מחייבי מיתות דג"ש עדיפא ודו"ק. אלא דלר"י יש להקשות אמאי איצטריך בלא ראות למעט סומא ותיפוק ליה דנילף חייבי גלות מרוצח רוצח דחייבי מיתות ב"ד וחייבי מיתות ב"ד מג"ש דרשע רשע מעדים זוממין וצ"ע:

תוספות בד"ה חייבי מלקיות וכו' לענין מחזירין לזכות כו' לא שייך כ"כ מלקות תחת מיתה עומדת עכ"ל. ויש לדקדק הכא דבעי למיפטר סומא מחייבי מלקות אמאי לא סגי בהאי טעמא דמלקות תחת מיתה עומדת וצ"ל נמי דלא שייך כ"כ לענין זה האי טעמא וק"ל:

תוס' ד"ה סומא אין לו בושת וכו'. וכן משמע מתוך פירוש הקונטריס וכו'. כתב מהרש"א בהלכתיה וז"ל לכאורה לא מפירש"י אנו חיין אבל גמרא ערוכה לעיל וכו' ואפשר לפרש דהכי קאמר תלמודא לעיל מדשני בלישנא דר"י דקתני סומא אין לו בשת ולא קתני סומא שבייש פטור כדקתני במתניתין משמע דסומא אין לו בושת והמביישו נמי פטור ולכך לא דקדקו וכו' עכ"ל עש"ב ויש להשיב על דבריו ז"ל דאין לפרש האי פירושא בש"ס לעיל כלל דלישנא דגמרא משמע בהדיא דמאי דקאמר ולא קתני סומא שבייש אמתניתין קאי ולא אר' יהודה דאי קאי אר' יהודה לא א"ש כלל האי לישנא והול"ל אי הכי לימא ר' יהודה סומא שבייש פטור כדקתני במתניתין סומא שבייש פטור ומאי מאריך בלישניה וקאמר והא מדקתני וכו' דמשמע דאמתניתין קאי ותו דלמה ליה למקשן לסתור סברת התרצן דס"ל דלמיתבא ליה יהבינן ליה לפרוך ליה אפילו כפי דעתו דאפילו תימא דר"י הכי ס"ל מ"מ מתניתין ס"ל דסומא דבייש נמי חייב מדלא קתני בסומא כי היכי דקתני בישן וכמו שהוא פשט הש"ס הן היום. אלא מוכח דהפשט מוכרח דכונת הש"ס אמתניתין:
ולי ההדיוט אפשר לישב דברי התוס' דהוכרחו לדקדק מפירש"י דאי מהש"ס הוה אמינא דמעולם לא עלה על דעת התרצן דקאמר אפילו תימא ר"י וכו' לומר הכי אלא משום דסבר דגם משנתנו הכי סברא דסומא שבייש פטור ולהכי ניחא ליה לאוקומי מתניתין אליבא דר' יהודה וקאמר דכי אמר ר"י למשקל וכו' ודחיק בלשון ר' יהודה דקאמר סומא אין לו בשת דמשמע דהמבייש הסומא פטור לאוקומיה מתניתין אליביה. ברם בהגלות נגלות דמשנתנו סוברת דגם סומא שבייש חייב מאין הרגלים לומר דר"י כי אמר היינו למשקל מיניה וכו' ולדחוק לשונו דאמר סומא אין לו בשת דמשמע דהמבייש הסומא פטור. והדעת נותנת דר"י בכל גונא קאמר סומא אין לו בשת אמטו להכי אצטריכו לדייוקי מפירוש רש"י ודוק הטב ועוד הארכתי בקונטריסי:

גמ' זיקא כו' ואתי איהו דלינהו טפי. לכאורה הא אמר לקמן צ"א הגיע בו הרוק אבל בבגדו פטור. א"כ גם כאן הביוש שע"י דדלו בגדיו או הערימו הוי כמו על בגדו דפטור שביישו ע"י בגדיו. וצ"ל כיון שאדם ערום מבויש משא"כ כשמלובש חשיב זה הדלי' כמו ביישו במעשה בגופו שמה שנשאר ערום חשיב מעשה בגופו כנ"ל:

שם מ"ט דר"י גמר עיניך כו' מעדים זוממין מה התם סומין לא כו'. ופירש"י עדים א"א בסומין דאם לא ראה שקיטע ידו של חבירו היך יעיד. ותמוה א' כיון דא"א שיעיד מה שייך ללמוד מעדים כיון שלא העיד כלל. ב' ממ"נ לשמואל ור"ש ב"ב קכ"ח דהי' יודע עדות עד שלא נסתמא ונסתמא כשר א"כ אדרבא קאי לא תחוס עיניך דעדים זוממין גם אסומא בשעה שהעיד ונתחייב כן סומא שבייש. ולברייתא דמסיק שם בתיובתא דהי' יודע כו' ונסתמא פסול א"כ אין הטעם שכתב רש"י ז"ל דהא ראה העדות כדינו ומ"מ פסול. ועוד תמוה ק' תוס' דא"כ כל הפסולי עדות נמעט מבושת. והא וקצותה באשה כתיב כו' ותירוצם דחוק מאד כיון דעיניך אב"ד קאי מה ראיה דלענין ראיית הנדון קאי הג"ש. עוד תמוה מ"ש תוס' ד"ה וכן כיון דר"י פטרו מכל דינין שבתורה מה אר"י בושת ולמה ליה ג"ש דעיניך ומה שתירצו דלבסוף חזו בו ג"כ תמוה הא בברייתא זו עצמו תני ר"י אומר סומא אין לו בושת וכן הי' ר"י פוטרו מכל דינין שבתורה כו'. ולמה תני ליה בושת כנ"ל:

ונראה לע"ד דקרא דגלות בלא ראות ודאי דבשעה שהרג הי' סומא דבהכי מיירי קרא וכן חייבי מיתות ומלקות דיליף ג"כ בשעה שעבר הי' סומא כנ"ל. ומה דפוטרו מכל הדינין היינו אף שהי' פקח כשעבר ואח"כ נסתמא דהיינו בשעה שדנין אותו ג"כ פוטרו מקרא דושפטו בין המכה כו' דכשאינו במכה כו' אינו במשפטים וכיון שעכשיו סומא ואינו במכה וגה"ד אלו הי' עובר אינו במשפטים לשפוט אותו. אף למ"ד דל"א אישתני דיניה אישתני קטלא מ"מ פטור בנסתמא כנ"ל. אבל בעבר כשהי' סומא וכשדנין אותו נתפתח לא אימעט מהאי קרא דמשפטים דשפיר יכולין לשפטו עתה. רק בגלות וח"מ ומ' אימעוט מקרא דבלא ראות והיקש דרשע כו' אבל בושת כשבייש שהי' סומא ונתפתח הי' שפיר יכולין לחייבו דעתה פתח ויליף מג"ש דע"ז והיינו דלא תחוס עיניך קאי פרט לסומין היינו אף שהי' פתח כשהעיד דכשר ואח"כ נסתמא והוזם מ"מ פטור דאינו המשפטים והחיוב בקנס בשעת העמדה בדין וא"א לחייבו סומא. א"כ לא תחוס היינו סומין לא דלית ביה משום לא תחוס הנאמר בבושת וקצותה כו' לא תחוס דקאי על שעת החיוב דבושת ממון ונתחייב בשעה שבייש ג"כ סומין לא. דעל כשסומא בשעה שמחייבין אותו לא איצטריך קרא דאינו במשפטים כנ"ל. רק על שעת החיוב אף שנתפתח אח"כ כנ"ל. וא"ש הכל בעה"ש

וי"ל גם פירש"י דמשמע שם ב"ב הנ"ל דגם לשמואל ור"ש כשר דוקא בקרקע כו' או כו' דמצי מכוין אבל באותן עדיות שא"י לכוין כראוי גזה"כ לפוסלו דהא רשב"ם פי' קושית הש"ס שם רק דמזה הכלל מוכח דמיעט כו' ע"ש ולא מגופי' דברייתא דפקח בשעת ראי' וסומא בשעת הגדה למה יפסל הא ראה שפיר ובאותן שאינו יודע א"צ למיתני. וע"כ דבאותן עדיות שא"י לכוין פסלתו תורה כמו א"י חקירות ושייך גם בזה תוס' בכשרות. וכן משמע גיטין כ"ג דשני רש"י סומא לפי שא"י ממי נוטלו כו' ואביי דחי ט"ע דקלא. ולר"ש קשה ג"כ למה ליה למתני כיון שא"י. ולכך י"ל דר"ש לטעמי' שם ב"ב הנ"ל דבאותן דברים שא"י לכוין הטיב פסלתו תורה גם במה שמעיד שכן הוא. ולכך אף דיודע בט"ע דקלא מ"מ כיון שאינו בירור כמו ראיה פסלתו תורה. ולכך פירש"י בקטע ידו היך מעיד. ולכך פסול גם שהיה פתח ונסתמא בשעת הגדה ככל פסול דבעי תוס' בכשרו'. ושפיר יש ללמוד מעיניך דסומין לא כשהי' סומא בשעת עדות כו' דהוא שעת החיוב כמו בייש כנ"ל:

והנה פסול סומא כתב הרא"ש ז"ל מאי ראה כו' כמו' דממעט אלם מלא יגיד כו' ע"ש. וכן פירש"י ותוס' נדה נ'. וקשה דמלא יגיד שפיר אבל בראיה כ' ראה או ידע ויליף פרק שה"ע דמיירי בעדות ממון דמתקיים בראיה בלא ידיעה וידיעה בלי ראיה כגון הודעה ע"ש. וא"כ א"א למעט סומא מראה דהא ישנו בידיעה בלא ראיה דהכשירה תורה. וצ"ל דדריש סמוכים דכשישנו בראיה ישנו בידיעה ומנ"ל למדרש הכי מנפשינו. גם הרמב"ם ז"ל פ"י מה"ע כתב מאו ראה ותמה הכ"מ דלא נמצא דרשא זו ע"ש. ובאמת דע"כ שמואל ר"ש ור"פ לא כנ"ל. אך י"ל כנ"ל. והנה לר"י אפשר להיפך דעיקר הפסול סומא בהגדה דהוי עשאאי"ל דאינו במשפטים כנ"ל וממילא פסול בשעת ידיעה ג"כ דצריך שיהי' ראוי להגדה בשעת ראיה דמה"ט פסול תחלתו בפסול וס' בכשרות כנ"ל. אך א"כ אמאי מסיק בתיובתא שם דלמא ברייתא כר"י ולכך פסול בהגדה כנ"ל דאינו במשפטים והם קי"ל כרבנן. ואפשר דחשיב יכול להזימו אם יתפתח כמ"ש תוס' גבי ב"מ נדון בחמורה כנ"ל:

דמיכלמו ליה ומיכלם. כשמזכירין לו בושת ומכלימין אותו בה מצטער: ערום בר בושת הוא. בתמיה. כיון דאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם מי הוי בר בושת: בית המרחץ. בני אדם עומדים ערומים ואין להם בושת: ביישו ישן. בייש אדם ישן: ומת. מתוך שנתו ולא הכיר בבשתו שעשה לו זה מהו: כיסופא. חפיית פנים: זילותא. שמזלזל בו בפני רבים ואף על פי שאינו שם על לבו: והתניא. בניחותא: דלא כרבי יהודה. דאמר סומא אין לו בושת אם בייש חבירו פטור ומתניתין קתני ישן שבייש פטור ובסומא לא תנא הכי הלכך סומא חייב: בעדים זוממין. כתיב (דברים יט) לא תחוס עינך עליו בבושת נמי כתיב (שם כה) וקצותה את כפה לא תחוס עינך עדים אי אפשר בסומין דבעינן ראיה דאם לא ראה שקטע ידו של חבירו היאך יעיד: בלא ראות. משמע שהוא רואה במקום אחר וכאן היה בלא ראות: אתיא רוצח רוצח מחייבי גליות. במיתה כתיב (במדבר לה) לא תקחו כופר לנפש רוצח ובגלות כתיב (שם) לנוס שמה רוצח: במלקות. כתיב (דברים כה) אם בן הכות הרשע ובמיתה כתיב (במדבר לה) אשר הוא רשע למות:

ערום בר בושת הוא. פי' בקונטרס כיון דאין מקפיד להלוך ערום בפני בני אדם מי הוי כלל בר בושת וק' לפירושו מ''ש דפריך אברייתא הוה ליה למפרך אמתניתין דקתני המבייש את הערום חייב ונראה לפרש דאמתניתין לא פריך דפשיטא דערום בר בושת הוא אם רוקק בו או סטרו אבל לשון הברייתא משמע ליה ביישו ערום שמביישו במה שמגלהו ומערימו ועוד דקתני אין דומה ביישו ערום לביישו לבוש ואם רוקק בו או סוטרו כך מתבייש כשהוא ערום כמו כשהוא לבוש ולכך פריך ערום בר בושת הוא אם הוא ערום היאך הערימו והא דקתני נמי בברייתא ביישו בבית המרחץ חייב אביישו ערום נמי קאי שהערימו בבית המרחץ והשתא א''ש הא דפריך בית המרחץ בר בושת הוא בערמומי' והלא דרך בני אדם להיות ערומים במרחץ: דאתא זיקא כו'. אבל אם הוא עצמו דלינהו ובא חבירו ודלינהו טפי פטור כיון שזה אין מקפיד או שמא אורחא דמילתא נקט דאתא זיקא: ביישו ישן ומת מהו. תימה דלא מייתי הכא מילתיה דרב ששת דבריש הנחנקין (סנהדרין דף פה. ושם) פריך בפשיטות והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב ויש ספרים שכתוב בהן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ול''ג ומת ולא נהירא כלל דמה ענין ישן לגברא קטילא שיוצא ליהרג ועוד מאי קמ''ל רב ששת מתניתין היא המבייש את הישן חייב ומיהו אין תימה כ''כ שלא הביא כאן מילתא דרב ששת למיפשט בעיין דכה''ג אשכחן באין בין המודר (נדרים דף לה: ושם) דאיבעיא הני כהני שלוחי דידן הוו או שלוחי דשמיא הוו ולא מייתי מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצי עבדי ואינהו מצו עבדי אך קשה דבמסקנא דהכא משמע דביישו ישן ומת פטור דמסיק דמשום כיסופא דידיה הוא ור''ת גריס התם והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי: סומא אין לו בושת. דסומא שבייש פטור אבל המבייש את הסומא חייב דהא לא משתמע מעיניך שיהא פטור וכן משמע מתוך פירוש הקונטרס דפי' דדייק מתניתין דלא כרבי יהודה מדלא קתני סומא שבייש פטור כדקתני ישן שבייש פטור משמע דלא מצי דייק מדקתני המבייש את הסומא חייב דמודה רבי יהודה דמבייש את הסומא חייב: מה להלן סומא לא. וא''ת אי מה להלן גזלנים ועבדים לא אף גבי בושת ליפטרו וכ''ת אשה תוכיח דפסולה לעדות וחייבת בבושת כדכתיב והחזיקה במבושיו א''כ סומא נמי לא אתי וי''ל כיון דעיניך עיניך גמר אע''ג דעיניך אבית דין קאי סברא הוא דלענין דבר התלוי בראיה ניתנה ג''ש: ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. תימה לא ליכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי וכן יש להקשות גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט: חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע. רבי יהודה דריש הכא ג''ש דרשע רשע ורבנן לא פליגי אלא דלא פטרי סומא אפילו בחייבי גליות ובאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לג: ושם ד''ה אתיא) גבי דיני נפשות מחזירין לזכות נמי אמר חייבי מלקיות מנין אתיא רשע רשע תניא נמי הכי כו' וסתמא דגמרא דריש לה בפ''ק דמכות (דף ה:) גבי אין העדים זוממין נהרגים עד שיגמר הדין על פיהם והא דאמר בפרק קמא דסנהדרין (דף י.) מאי טעמא דרבי ישמעאל דאמר מכות בכ''ג אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת לאו משום דלית ליה לרבא רשע רשע אלא משום דלא צריך דמגוף המלקות שמעינן דהוי בכ''ג דמלקות תחת מיתה ומיתה בכ''ג ולענין מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה לא שייך כל כך מלקות תחת מיתה עומדת דשמא במיתה דוקא משום ושפטו העדה והצילו העדה וכן בפרק קמא דמכות (דף ה.) גבי משלשים בממון ואין משלשים במכות דאמר מנא הני מילי אמר אביי אתיא רשע רשע רבא אמר בעינן כאשר זמם וליכא לאו