בבא קמא פה ע"ב

לרבות מי שהזיק בשוגג כמזיד ואונס כרצון, שחייב בכל דרך שהזיק! ומשיבים: אם כן, אם רק בשביל כך בלבד בא המקרא, נכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] רק "פצע בפצע", מאי [מה פירוש], מדוע כתבה התורה בלשון "פצע תחת פצע"? — שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], גם לענין זה שהחובל משלם בכל דרך שהזיק, וגם לענין זה שצריך להוסיף תשלומי צער נוסף לנזק. זהו המקור לתשלום צער במקום נזק.

ובאשר לתשלום ריפוי במקום נזק רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר, אמר קרא [הכתוב]: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט), והדגשה זו באה לחייב את החובל ליתן דמי רפואה במקום שמשלם דמי נזק.

ושואלים: האי מבעי ליה לכדתנא דבי [דבר זה צריך אותו לכמו ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מה שנאמר "ורפא ירפא" — מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות! ומשיבים: אם כן, נכתוב קרא [שיכתוב הכתוב] "ורופא ירפא", ומדוע נאמר "ורפא ירפא"? שמע מינה [למד מכאן] את הלכה זו ליתן רפואה במקום נזק.

ומקשים: ואכתי מבעי ליה [ועדיין צריך אותו] לכדאמרן [לכפי שאמרנו קודם], למיתני ביה קרא [לשנות בו הכתוב] זה בריפוי, שהרי למדו מכפילות זו של המלים כמה הלכות! ומשיבים: אם כן, לימא קרא [שיאמר הכתוב] רק אותן מילים בהכפלה: או "רפא רפא" או "ירפא ירפא", מאי [מה] פירוש "ורפא ירפא" בשינוי? שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר ליתן חיוב תשלומי רפואה במקום נזק.

א שואלים: מתוך ששנינו בברייתא שתשלומי צער, ריפוי, שבת ובושת משולמים גם במקום שיש תשלום נזק מכלל דמשכחת להו [מכאן שאתה מוצא אותם] את חיובי התשלומים הללו גם שלא במקום נזק, שלא במקום שעשה נזק היכי משכחת להו [כיצד אתה מוצא אותם]?

ומשיבים: צער שלא במקום נזק, כדקתני [כמו ששנה] במשנה במפורש: צער — שכוואו בשפוד או במסמר, ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה, אלא רק כאב בלבד. ריפוי שלא במקום נזק — דהוה כאיב ליה מידי [שהיה כואב לו דבר], וסליק ואייתי ליה סמא חריפא [ובא זה המזיק והביא לו סם חריף] ואחווריה לבישריה [והלבין את בשרו] על ידי כך, דצריך לאותבי ליה סמא לאנקוטיה גוונא דבישריה [שצריך לתת לו סם תרופה כדי להחזיר לו את גוון הבשר] ואף שלא גרם לו נזק, אבל עדיין צריך ריפוי.

שבת שלא במקום נזק — דהדקיה באינדרונא ובטליה [ששם אותו במקום סגור וביטל אותו מעבודתו] ולא גרם לו כל נזק בגופו. בושת שלא במקום נזק — כגון דרק ליה באפיה [שירק לו בפניו] אף על פי שלא גרם לו נזק.

ב שנינו במשנה: שבת — רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ובאותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים]: שבת — רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין. ואם תאמר: לקתה בכך מדת הדין, ומסבירים: דכי מיתפח האי גברא, לאו אגרא [שכאשר מתרפא אדם זה, לא שכר] של שומר קישואין הוא שקיל [שלוקח], אלא דלי דוולא ושקיל אגרא [דולה דליים ומקבל שכר] מרובה יותר, אי נמי אזיל בשליח ושקיל אגרא [או גם כן הולך כשליח ונוטל שכר] או דברים חשובים יותר!

יש לענות על כך שבכל זאת מדת הדין לא לקתה, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושילם לו עבור ההפחתה בדמיו שנוצרה על ידי החבלה.

ובפרטי הדברים בענין זה אמר רבא: קטע את ידו — נותן לו דמי ידו כתשלום הנזק, ושבת — רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שמהלך סביב הקישואים ושומר אותם. אם שיבר את רגלו — נותן לו דמי רגלו, ושבת — רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח, לפי שאם הוא קטוע רגל אינו יכול לשמש כשומר קישואים, משום ששומר קישואים צריך ללכת מסביב לשדה כדי לשומרו.

אם סימא את עינו — נותן לו דמי עינו, ושבת — רואין אותו כאילו הוא מטחינו, נותן לו עבודה כטוחן בריחים, שגם עיוור יכול לעשות זאת (וראה שופטים טז, כא). אם חירשו — נותן לו דמי כולו, משום שהוא נחשב אז כמי שאינו ראוי לכל מלאכה.

ג בעי [שאל] רבא שאלה זו: אם קטע את ידו ולא אמדוהו בית דין כמה הוא צריך לתת לו, ואחר כך הוסיף ושיבר את רגלו ולא אמדוהו אף על כך, ואחר כך סימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו, מהו דינו? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שלא אמדוהו בכל פעם, בחד אומדנא סגי ליה [באומדן אחד די לו], ויהיב ליה [ויתן לו] את דמי כוליה בהדי הדדי [כולו ביחד], או דלמא חדא חדא אמדינן [שמא אחת אחת אנו אומדים] ויהבינן ליה [ונותנים אנו לו]?

נפקא מיניה [ויוצא מזה] מדרך זו של ההערכה הנפרדת שוני מההערכה אחת על הכל משום שכך דבעי למיתב ליה [צריך לתת לו] צער ובושת של כל חדא וחדא [אחת ואחת] מן הפגיעות שפגע בו. שכן נהי [אם אמנם] שנזק וריפוי ושבת של כל חדא וחדא לא יהבינן ליה [אחת ואחת אין אנו נותנים לו], שכיון דקא יהיב ליה דמי כוליה כמאן דקטליה דמי [שנותן לו לבסוף את דמי כולו משום שחירשו, כמי שהרגו נחשב], והא יהיב ליה [והרי נותן לו] את דמי כוליה [כולו], אבל צער ובושת מיהת [בכל זאת] של כל חדא וחדא יהיב [אחת ואחת נותן], דהא הוה ליה [שהרי היה לו] צער ובושת בכל פעם.

ואם תימצי [תמצא] לומר בפתרון שאלה זו כי כיון שלא אמדוהו בזמנו קא יהיב ליה [נותן לו] את דמי כוליה בהדי הדדי [כולו ביחד], יש לשאול עוד: אם אמדוהו על ידו, רגלו ועינו קודם לכן, ולא שילם לו לפני שחירשו מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: כיון שאמדוהו חדא חדא בעי למיתב ליה [אחת אחת צריך לתת לו], או דלמא [שמא] כיון שלא שלים [שילם] עדיין לפני שחירשו — יהיב ליה [נותן לו] את דמי כוליה [כולו]? לשאלות אלה לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמודנה] במקומן.

ד בעי רבה: המכה את חבירו הכאה המביאתו לידי שבת (בטלה ממלאכה) הפוחתתו בדמים, מהו [דינו]? ומסבירים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? — כגון שהכהו על ידו וצמתה (התכווצה, שותקה) ידו ואינו יכול עתה לעבוד עבודתו וסופה לחזור למצבה הרגיל, מאי [מה] הדין? האם נאמר כיון שסופה לחזור לא יהיב ליה [נותן לו] ולא מידי [דבר], או דלמא השתא מיהת אפחתיה [שמא עכשיו עד שתחזור ידו לפעילותה על כל פנים הפחית אותו מערכו]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: המכה את אביו ואמו ולא עשה בהן חבורה (פצע שיש בו דימום) ואין עליו באופן זה חיוב מיתה אלא אם כן עושה בהם חבורה, והחובל בחבירו ביום הכפורים שחייב כרת בידי שמים ואינו נענש בידי אדם —

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - ב

החובל בחבירו בשוגג, פטור מתשלומי שבת, ריפוי, צער ובושת, ואינו מחוייב אלא במזיד או קרוב למזיד, דומיא ד"כי יריבון אנשים" [שמות כא יח] דהתם כתיב ריפוי ושבת - רש"י כו א. ^[1] לרבות לחיוב תשלומי "נזק" בשוגג כמזיד ובאונס ^[2] כרצון ^[3] ולא אמרינן: פטור הוא מתשלומין, דומיא דשאר "ארבעה דברים", שאינו מחוייב אלא אם היה "מזיד" או לפחות "קרוב למזיד".

ומשנינן: מהאי קרא יש ללמוד לחייב על צער במקום נזק, וגם לחייב על השוגג כמזיד, כי אם תאמר: לא בא הכתוב אלא ללמדינו חיוב תשלומי צער במקום נזק, אם כן, נכתוב קרא: "פצע בפצע", ^[4] ומאי "פצע תחת פצע"? שמעת מינה תרתי. ^[5]

רב פפא משמיה דרבא אמר: וכולן משתלמין במקום נזק יש ללמוד מהא דאמר קרא: [שמות כא יט]: "ורפא ירפא" בלשון כפולה, ולמדנו לחייבו ליתן רפואה במקום נזק, שאם חבל בו ונפחת מדמיו, מחוייב הוא לרפאותו, מלבד מה שצריך לשלם לו את נזקו. וכשם שברפואתו מתחייב הוא לשלם אף במקום נזק, כך הדין אף בצער, שבת ובושת.

ופרכינן: היאך ילפינן מהכא ליתן רפואה במקום נזק, הא האי קרא ד"רפא ירפא" מבעי ליה לכדדריש תנא דבי רבי ישמעאל!?

דתנא דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות: אם כן, מנין לנו ללמוד מכאן גם על חיוב רפואה במקום נזק!? ^[6]

ומשנינן: אם כן, נכתוב קרא: "ורופא ירפא", מאי ורפא, שמעת מינה נמי ליתן רפואה במקום נזק. ופרכינן: ואכתי מבעי ליה לכדאמרן [לעיל עמוד א] למתני ביה קרא בריפוי, לאשמועינן חיוב תשלומין באגד יתירה או בעלו בו צמחים מחמת המכה, ומנלן למילף מיניה הא דריפוי במקום נזק!?

ומשנינן: אם כן לימא קרא בלשון שוה: או רפא רפא, או ירפא ירפא, מאי "ורפא ירפא"? - שמעת מינה למידרש נמי ליתן רפואה במקום נזק.

שואלת הגמרא: מדקתני וכולן משתלמין במקום נזק, מכלל [משמע] דמשכחת להו שלא במקום נזק, והיות ויש אופנים ששבת, ריפוי, צער ובושת מצויים בלא נזק, על כן היתה הברייתא צריכה לחדש שחיובן שייך אפילו במקום נזק.

ואכן, שלא במקום נזק, היכי משכחת לה [היכן תמצאם]!?

ומפרשינן: צער שלא במקום נזק משכחת לה: כדקתני מתניתין: צער - כוואו בשפוד או במסמר, ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה. וכשאינו עושה "חבורה" הרי הוא צער שאינו במקום נזק.

ריפוי שלא במקום נזק משכחת לה: כגון דהוה כאיב ליה מידי וסליק ואייתי ליה סמא חריפא ואחווריה לבישריה. [כשהיתה לו מכה בבשרו והיתה מתרפאת, והוא בא ונתן על גבה סם חריף מדאי שהפך את מראה בשרו לחיוור כמראה צרעת.] ובאופן זה, לא פחת ערכו אלא דצריך לאותבי ליה סמא אחרינא לאנקוטיה גוונא דבישריה. [צריך לתת על אותו מקום סם אחר כדי להחזיר לבשר את מראיתו.]

שבת שלא במקום נזק משכחת לה: כגון דהדקיה באינדרונא ובטליה. [סגר אותו בחדר ועל ידי כן אינו יכול לצאת למלאכתו.] ^[7]

בושת בלא נזק משכחת לה: כגון דרק ליה באפיה [ירק בפניו ^[8]] וביישו, דלא אפחתיה מכספיה ואין בו צער ולא ריפוי ושבת.

שנינו במשנה: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.

תנו רבנן: שבת [דמי ביטולו ממלאכתו במשך ימי חוליו] כיצד מעריכים אותה רואין אותו כאילו הוא שומר על גינה של קישואין ומשלם לו עבור כל ימי חוליו, סכום השוה למשכורתו של שומר קישואין באותה תקופה. ^[9]

ואם תאמר ותשאל: הרי לקתה מדת הדין כלומר, אין עושים עמו כהוגן, שהרי דכי מתפח האי גברא [מעיקרא כשהיה בריא] ^[10] לאו אגרא דשומר קישואין בלבד הוה שקיל, אלא דלי דוולא [שואב מים בדליים] ושקיל אגרא [שכר] מרובה, אי נמי הוה אזיל בשליחות ושקיל אגרא, ומדוע אינך נותן לו אלא כשכר שומר קישואין שהוא מועט משכרו של שואב מים ושליח שמבצע שליחויות!?

משיבה הברייתא: מדת הדין לא לקתה, כי אמנם כאשר היה בריא בידיו וברגליו היה ראוי למלאכות אלו, אבל עכשיו אינו ראוי אלא לשמור קישואים, ועל הפסד המלאכה שבידיו ורגליו השלימות פטור הוא, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, ^[11] ואינו משלם לו אלא מה שהחולי גורם לו עכשיו שלא יוכל להשתכר, והם - דמי שומר קישואים. ^[12]

אמר רבא:

א. קטע את ידו, נותן לו דמי ידו לתשלומי "נזק", ולענין "שבת" רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין היות ולאחר שיבריא מחולי המכה יהיה ראוי לשמור קישואין.

ב. שיבר את רגלו [שתי רגליו ^[13]] נותן לו דמי רגלו לתשלומי "נזק", ולענין "שבת" רואין אותו כאילו הוא שומר את הפתח, ונותן לו כשיעור שכרו של שומר הפתח במשך כל תקופת חוליו, אבל כשיעור שכרו של שומר קישואין אינו נותן לו היות וקיטע שתי רגליו אינו יכול להלך סביב הגינה ולשמור את הקישואין.

ג. סימא את עינו [שתי עיניו] של חבירו, ^[14] נותן לו דמי עינו לתשלומי "נזק", ולענין "שבת" רואין אותו כאילו הוא מטחינו בריחים, היות ולאחר שיבריא יהיה ראוי לטחינה בריחים.

ד. חירשו [אדם שהכה את חבירו ועשאו חרש] נותן לו דמי כולו, כי מעתה אינו ראוי לשום מלאכה, ואין לו דמים בשוק. ^[15]

בעי [הסתפק] רבא: קטע את ידו ולא אמדוהו בית דין, ^[16] כמה עליו לשלם, חזר ושיבר את רגלו ועדיין לא אמדוהו, חזר וסימא את עינו ולא אמדוהו, ולבסוף חירשו, מהו דינו, כמה החובל צריך לשלם?

מי אמרינן [האם נאמר]: כיון דלא אמדוהו מעיקרא בחד אומדנא סגי ליה, אין אומדין כל חבלה וחבלה בפני עצמה, אלא באומדן אחד כוללים את הכל, ויהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי [בבת אחת].

או דלמא כל חדא וחדא בפני עצמה אמדינן ויהבינן ליה.

נפקא מיניה, אם תאמר כל חבלה אומדים בפני עצמה: דבעי למיתב ליה [לתת, לשלם לו] צער ובושת דכל חדא וחדא, והיות ודרך העולם הוא, שאם קובעים תשלום אחד עבור כמה דברים, פוחתים בכך מן התשלום שיצטרף אם יעריכו כל דבר ודבר בפני עצמו. ^[17]

נהי [אמנם] לענין תשלומין דנזק וריפוי ושבת, דכל חדא וחדא לא יהבינן ליה [אין משערים כל חבלה בנפרד]

כי לענין "נזק" אין חילוק אם נשער בנפרד בכמה נפחתו דמיו כל פעם ופעם, או אם נשער את הכל בבת אחת, כי סוף סוף צריך הוא לתת לו את דמי כולו. ^[18]

ואף לענין "ריפוי" אין חילוק בכך, אם הטיפול לא התחיל לפני החבלה האחרונה, שהרי סכום התשלום נקבע לפי מה שידרוש הרופא על הטיפול בו, ואין זה תלוי אם הוא נחבל כמה פעמים או בבת אחת. ^[19]

וכן לענין "שבת" אין מקום לחשב כל חבלה בפני עצמה, דכיון דיהיב ליה בסופו של דבר דמי כוליה הרי כמאן דקטליה דמי, והא יהיב ליה דמי כוליה, והרי הוא כעבדו שאינו צריך לשלם לו שכר פעולתו. ^[20]

אבל לענין תשלומי "צער" ו"בושת" מיהת [על כל פנים] יש לומר: דכל חדא וחדא יהיב, דהא הוה ליה כמה פעמים צער ובושת, או דילמא בחד אומדנא סגי ליה, ומשלם לו על הצער והבושת של כל החבלות כאילו נעשו כולן בפעם אחת. ^[21] ואם תימצי לומר: כיון דלא אמדוהו מעיקרא, אינו משלם לו על כל צער ובושת בפני עצמו, אלא קא יהיב ליה דמי כוליה בהדי הדדי [אומדין את הכל בבת אחת].

יש להסתפק: אמדוהו בין חבלה לחבלה ואמרו למזיק תן לו כך וכך, ועדיין לא שילם לו עד שחזר וחבל בו, מהו דינו?

מי אמרינן: כיון דאמדוהו כבר ואמרו בית דין למזיק תן לו כך וכך, הרי הוא כגבוי ^[22] וחדא חדא בעי למיתב ליה.

או דלמא כיון דלא שלים [לא שילם] עדיין, ומחוסר גוביינא הוא, יהיב ליה דמי כוליה.

ומסקינן: תיקו. בעיה זו בספק היא עומדת.

בעי [הסתפק] רבה: הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו, וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת, אלא שאם היה בא להמכר עכשיו, היו דמיו פוחתין, נמצאת מכה זו הכאה הפוחתתו עכשיו בדמים, מהו דינו? והיכי דמי? כגון שהכהו על ידו וצמתה [יבשה ונתכווצה] ידו מחמת המכה, וסופה לחזור לבריאותה וכוחה כבתחילה.

מאי דינו? כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה ולא מידי עבור ידו, רק שבתו יתן. ^[23]

או דלמא השתא מיהת סוף סוף אפחתיה מכספיה ^[24] ועליו לשלם לו מה שנפחת ערכו על ידי החבלה.

תא שמע ממתניתין [לקמן פז א] דמשלם לו "נזק":

א. החובל באביו או באמו חבלה שיש בה דם ["חבורה"] חייב מיתת בית דין [חנק].

ב. החובל בחבירו ביום הכיפורים חבלה שיש בה דם, אף על פי שמלאכה היא [נטילת נשמה - שבת עה ב] אינו חייב מיתת בית דין אלא כרת בלבד.

ג. עבר עבירה שמתחייבים עליה מיתת בית דין, ובאותה שעה חבל בחבירו, הרי הוא פטור מלשלם, אבל אינו פטור מלשלם אם אין מתחייבים על אותה עבירה אלא כרת או מלקות.

המכה את אביו ואמו [או אמו] ולא עשה בהן חבורה, שאינו מתחייב מיתת בית דין על הכאתו, חייב בכולן - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

הערות

^[1] א. אין חיוב בושת אלא במתכוין לכך, אמנם אם נתכוין להזיק אף על פי שלא נתכוין לבייש חייב לשלם - לעיל כז ב. ב. הא דבעינן בצער קרוב למזיד, ראה בהערה להלן.

^[2] נחלקו הראשונים מה הוא "אונס" שחייבתו תורה ב"נזק"? א. שיטת התוספות [כז ב ד"ה ושמואל]: ב"אונס גמור" אין אדם המזיק מתחייב, ואף לא באונס כעין גניבה, אלא רק באונס כעין אבידה הוא מתחייב [ולדעת הריב"א ב"שיטה מקובצת" כז א אף ב"אונס כעין גניבה" חייב אדם המזיק.] ב. שיטת הרמב"ן [בבא מציעא פב ב]: אדם מועד לעולם, היינו אפילו באונס גמור, כל שהיה לו להעלות בדעתו שיתכן ויארע נזק, והיה יכול להשמר מלהזיק - "חזון איש" יא כא.

^[3] מזיד ורצון חדא מילתא היא אלא תנא רצון אצל אונס - רש"י עבודה זרה נד א ד"ה מזיד.

^[4] והוה דרשינן: פצע - זה הנזק בפצע - גם הצער שבפצע, והא דכתב "פצע תחת פצע" הוי יתור לשון ושמע מינה תרתי - רבינו חננאל כו ב. ואם תאמר: הא לעיל ה א ילפינן דמשלם במיטב מגזירה שוה "תחת" - "תחת", אם כן אין כאן יתור לשון, דהא איצטריך "תחת" לגזירה שוה! ? יש לומר: אף "פצע בפצע" משמעותו "תחת פצע" ושפיר ילפינן גזירה שוה אם כן הא דכתב רחמנא "תחת פצע" יתור לשון הוא לרבות צער במקום נזק - "הלכה למשה". [כעין זה כתב רש"י לעיל ה א לענין "נפש בנפש" דעדים זוממין.]

^[5] צער במקום נזק, ומזיק באונס שחייב בנזק ולא בארבעה דברים. ואם תאמר: כיון דהאי קרא מידריש אף לענין צער, אם כן אמאי לא נימא אף לענין צער שוגג כמזיד ואונס כרצון! ? יש לומר: חיוב באונס ושוגג חידוש הוא, לפיכך לא מוקמינן הך דרשא אלא לענין נזק דאיירי ביה עיקר קרא - תוספות כו ב. והראב"ד [שם] תירץ שמסתבר להשוות צער לריפוי שבת ובושת.

^[6] א. בפשוטו הכוונה: אם לא בא הכתוב אלא לתת רשות לרופא לרפאות, לכתוב להדיא "ורופא ירפא", ומדכתיב "ורפא ירפא" שמע מינה נמי ליתן רפואה במקום נזק, ולפי זה למסקנה ילפינן מהאי קרא שלש ילפותות, [וכן משמע ב"שיטה מקובצת" בשם גאון] אך יש שפירשו דהכי קאמר: מדלא כתיב ורופא ירפא, שמע מינה לאו להכי אתי קרא אלא לרפואה במקום נזק - ראה בספר "הליכות עולם - יבין שמועה" [שער ב פרק ב דף טז ב.] ב. ויש לתמוה, אם נימא דרב פפא סבירא ליה: לא דרשינן הך קרא לכדרבי ישמעאל, איך פליג רב פפא האמורא על התנא דבי רבי ישמעאל! ? ובהגהות מהרי"ץ חיות תמה על כך שהרמב"ם לא הזכיר הך דרשא ד"רפא ירפא" ובפירוש המשנה נדרים לח ב כתב הרמב"ם: חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל, וזה נכלל בפירוש מה שאמר הפסוק [דברים כב ב] "והשבותו לו" - לרפאות את גופו, שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, ותמוה מדוע השמיט הרמב"ם את הדרשא המפורשת בסוגיא לענין רפואת גופו?! ויש שפירשו דרב פפא סבירא ליה כשאר תנאי [רבי יהודה ורבנן קמאי] דלא דרשי ליה לקרא להא דניתנה רשות לרפא אלא לריפוי באגד יתירה. והרמב"ם פסק כוותייהו, דלא כרבנן בתראי. [וכן הוא ב"מראה הפנים" על הירושלמי.]

^[7] א. כתב הרמב"ן ב"דינא דגרמי" [עמוד קפד בהוצאת מכון מערבא]: שבת שחייבה עליו תורה היזק ניכר הוא, ואפילו בהדקיה באינדרונא, ואי קשיא לרבנן דלא דייני דינא דגרמי היכי מיחייב, הא אינו אלא גורם לו לבטלו ממלאכתו וגורם לו שלא ירויח?! לא קשיא דכיון דהדקיה, מההיא שעתא הוא דאפסדיה עד דפתח ליה. וראה ב"ברכת שמואל" סימן ה. ב. כתב הרא"ש: ומסתברא דמיירי שהכניסו לחצר וסגרו בתוכו, אבל אם היה כבר בחדר וסגר עליו הפתח גרמא בנזיקין הוא. [לכן עבד עברי שברח מעם אדוניו פטור מלשלם לו על ביטול מלאכתו - ראה ריטב"א קידושין טז ב. ואשה שלא עשתה מלאכה לבעלה פטורה מטעם זה - "אבני מילואים" ע ג.] וב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן יח אות ז] תמה על דברי הרא"ש: הלא מה שחידשה תורה בחיוב שבת הוא לחייבו על מה שנטל ממנו את כושר המלאכה, וזה נעשה בנעילת הדלת, ומאי נפקא מינה אם דחפו אל החדר או לא! ? וכתב שאכן הרמ"ה פליג וסובר שחייב גם אם מונע אותו ממלאכה בלא שעשה מעשה בגופו. ג. כתב הרא"ש [פרק כיצד הרגל סימן ו]: אפילו גירש חבירו מביתו [העומד להשכרה] ונעל הדלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב [לשלם מה שהפסיד בכך שלא השכיר את ביתו.] והב"ח [שסג ו] תמה: מאי שנא מהא דאהדקיה באינדרונא דמיחייב לשלם לו שבת! ? ותירץ הב"ח: יש לחלק בין אהדקיה באינדרונא דהוה ליה מזיק בידים היות ומיד כשהכניסו לחדר התחיל ההיזק לבין גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו שלא התחיל ההיזק מיד אלא אחר כך כשלא יוכל להכניס דיוריו בתוכו מפני נעילתו ואלמותו. אך ב"קצות החושן" [שסג ג] תמה על דבריו: הרי גם באהדקיה באידנרונא ההפסד בא אחר כך - שאינו יכול אחר כך להשכיר את עצמו! ? וכתב ב"קצות החושן" שהחילוק בין הנידונים הוא כך: חיובא דאהדקיה באינדרונא הוא משום "שבת", וקיימא לן [חושן משפט שז ו]: אין שבת לבהמה ולא לשום נזקי ממון. לפיכך המונע אדם מלהשכיר את ביתו, אינו מחוייב משום "נזק" אלא משום "שבת", ואין שבת בנזקי אדם בשור. [בביאור הגר"א שפח לח משמע שהחילוק בין אדם לבהמה הוא דבאדם נחשב מעשה בידים ובבהמה הוי גרמא בעלמא.] ושיטת הרמ"ה [הביאו בנמוקי יוסף לעיל כ א] שאף גירש את חבירו מביתו ומנע אותו מלהשכירו הרי הוא חייב מדין "שבת" אם עומד הבית להשכרה. וביאר ב"חידושי רבי שמואל" [שם] שאין זה שבת דבהמה, אלא שמנע את הבעלים מלהרויח. וסובר הרמ"ה שלא רק אם מבטלו ממלאכה שייך חיוב שבת, אלא גם כשמונעו מלהרויח. [וגם אין צריך שיעשה מעשה בגופו של ניזק.] ד. ב"צפנת פענח" כתב דהא דחייב הבעל במזונות אשתו, אם הגיע זמן נישואין ואינו נושא אותה [כתובות נז א] הוא משום גדר שבת דהדקא באינדרונא, דכיון דהוא מחוייב לישא אותה, ואז יתחייב לה מזונות, שוב הוה מזיק במה שאין נושאה. וכן הא דאמרינן בירושלמי [סנהדרין א א] דמי שטימא כהן, צריך לשלם לו מה שעל ידי זה אינו יכול לאכול תרומה' הוי כמו "שבת".

^[8] דווקא אם פגע הרוק בגופו, אבל אם לא פגע אלא בבגדיו - פטור כמבואר בגמרא לקמן צא א.

^[9] אם היה מלמד תינוקות, לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין, כי היות וכאשר יבריא יוכל ללמד תינוקות - ששכרו מרובה, אין משערים אותו כאילו הוא שומר קישואין, וכן אם היה חייט או נוקב מרגליות ושבר את רגלו, לא נאמר כאילו הוא שומר את הפתח, דאם כן לקתה מדת הדין, שהרי עליו לשלם לו בזמן מחלתו את מה שהוא מפסיד, ולא שייך לשער בשומר קישואין או שומר הפתח, אלא בסתם בני אדם שאינם בעלי אומנות - על פי תוספות. וכתב ב"תוספות יום טוב": הני מילי אם שבתו מרובה משבת של סתם בני אדם, אבל אם מחלתו אינה מונעת אותו מלהמשיך באומנותו, ואילו לשמור קישואין אינו יכול מחמת מחלתו, אזי משערים אותו כסתם אדם היות ומסתבר שלא יפסיד באומנתו ומעלתו, כמו שכתב הרא"ש. וב"תוספות רבי עקיבא איגר" תמה על דבריו: הלא תשלום שבת הוא כשיעור מה שהחולי מפסידו ממלאכה שיכול לעסוק אחרי שיתרפא, ומאי נפקא מינה שהיה יכול להיות בעל מלאכה אחרת ולהיות נפסד, השתא מיהא לא הפסיד.

^[10] תוספות, וכן פירש רש"י לפי גירסת המהרש"ל. [ולפני תוספות רבינו פרץ היתה הגירסא ברש"י דלא כמהרש"ל, וראה שם מה שתמהו על פירוש רש"י.] ובעל המאור פירש "לכי מתפח" - כאשר יבריא, ואף על פי כן אין משלמים לו בזמן חוליו אלא דמי שומר קישואים, ראה בדבריו, ב"מלחמות" ובפירוש ר"י מלוניל.

^[11] א. משמע דלולא שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו, היה השבת מתחשב בכל אדם לפי ערך של דלי דוולא, ולא אמרינן כפחותה שבמלאכות, אף על פי שאין לו אומנות [כמו שכתבו תוספות] לפי זה אם אהדקיה באינדרונא לאדם זה, שמחוייב לשלם לו שבת, יצטרך לתת לו שבת של דלי דוולא או אזיל בשליחות - חידושי רבי שלמה היימן. ב. כתב ב"אבן האזל" [חובל ומזיק ה ו]: לשיטת הרמב"ם ש"נזק" הוא קנס, ו"שבת" הוא תשלום ממון, ואם הודה שחבל פטור מלשלם את ה"נזק" וחייב לשלם "שבת", והנה מן הברייתא משמע שאם אינו נותן לו דמי ידו ודמי רגלו, יש לחשב את השבת לפי ערך של דלי דוולא ולא כשומר קישואים, ולפי זה חלוק חיוב תשלום "שבת" של המודה בחבלה, מחיובו על ידי עדים, אם הודה בחבלה צריך לשלם "שבת גדולה" - כאילו יש לו יד ורגל הראויים למלאכה, ואילו אם באו עדים וחייבו אותו בנזק לא ישלם אלא "שבת קטנה" כמי שאין לו יד ואינו ראוי אלא לשמירת קישואים. וב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן ד ס"ק ו] כתב לחדש שגדר חיוב תשלומי נזק אינו חיוב ממוני על פחיתת ערכו של הנחבל אלא הוי דין "כופר לאברים". [כדמשמע בברייתא לעיל פד ב, ראה שם בהערות.] וחיוב כופר דחבלה פוטרו מן החיוב ממון דמזיק, וגם מן החיוב ד"שבת גדולה", ואף אם הודה ונפטר מלשלם את הקנס, מכל מקום המעשה חבלה עצמו הוא מעשה המחייב קנס בלבד [אלא דהכא נפטר מחמת הודאתו], ולכן אין מעשה החבלה מחייב שאר חיובי ממון, ראה שם.

^[12] א. הקשה המהרש"א: אכן, אם נקטעה ידו אינו יכול לשאוב מים בדלי, ואם נקטעה רגלו אינו יכול ללכת בשליחות, אבל הרי בנקטעה ידו יכול הוא ללכת בשליחות, ובנקטעה רגלו יכול הוא לשאוב מים, ומדוע משלם לו החובל רק דמי שומר קישואים ולא דמי שואב מים או עושה שליחויות ששכרם מרובה! ? וכתב לתרץ בדוחק, דאם ידוע שהוא בעל אומנות זו [שואב מים או הולך בשליחויות], בודאי חייב לשלם לו שבת כאילו היה עושה אותה מלאכה, אבל הכא מיירי בסתם בני אדם, שאין ידוע בו מה מלאכה הוא עושה, ואפשר שהיה בטל מכל מלאכה, על כן אינו משלם לו אלא כפחותה שבמלאכות דשייך בו אם לא היה חולה, דהיינו כשומר קישואים, [ודבר חידוש הוא לשלם שבת לאדם שאינו בטל משום מלאכה.] ב. ובחידושי רבי שלמה היימן [בבא קמא סימן יא] תמה על דברי מהרש"א: הלא אם אהדקיה באינדרונא לאדם בריא שאין לו אומנות ידועה, בודאי צריך לשלם לו שבת של דלי דוולא או אזיל בשליחות, כמו שמוכח בברייתא [ראה בהערה הקודמת], אם כן, אם נאמר דגם בנקטעה רגלו ראוי הוא לדלות דוולא, ובנקטעה ידו ראוי הוא ללכת בשליחות, מדוע לא ישלם לו השבת כמו דלי דוולא! ? ולפי פירוש הראב"ד בסוגיא, קושיית המהרש"א היא היא קושיית הברייתא דלקתה מידת הדין, ומשני שכבר נתנו לו דמי ידו ודמי רגלו, כי הלוקח אינו משלם עליו אלא כשומר קישואים שהיא רוב מלאכתו, וכששמו את הנזק כמה הוא שוה עכשיו בלא יד, נכלל בה גם מה שאינו שואב מים או הולך בשליחויות. [וב"מראה הפנים" לירושלמי כתב שכן היא שיטת רש"י.]

^[13] מסקנת תוספות והרא"ש. אבל אם לא נשברה לו אלא רגל אחת ראוי הוא עדיין להיות שומר קישואים, וכמו שאמרו בתוספתא [ט א]: הכהו וקטע ידו וקטע רגלו, אין רואין אותו כאילו עושה סלע ביום וכאילו עושה מנה ביום [כמו מתחילה כשהיה בריא], אלא רואין אותו כאילו חגר שומר קישואין. וכן הוא פשטות לשון המשנה [פג ב]: שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו. [וכן משמע מדברי רש"י ד"ה אזיל בשליחותא, לפי גירסת מהרש"ל.] ומה שאמרו שבר את רגלו לאו דוקא, אי נמי אם היתה רגלו אחת שבורה ובא זה ושיבר את רגלו השניה - "ים של שלמה".

^[14] כתבו התוספות: לא איירי באותו שקיטע ידו ושיבר רגלו, דהא בשיבר רגלו אין נותן אלא כשומר הפתח שהיא מלאכה הפחותה מטחינת הריחים, אלא מיירי באדם שאינו קיטע שראוי הוא לטחינה בריחים, אבל קיטע אינו ראוי לכך. אמנם רבינו יהונתן כתב: סימא את עינו אחר ששבר את ידו ואת רגלו שוב אינו ראוי לשמור את הפתח שהרי לא יכיר בין אותם שבאים לקנות ירק מן הגינה, ובין מי שירצה לגנוב או להזיק, אלא ראוי הוא לצעוק על החמור הטוחן בריחים שלא יתבטל מלסבוב, שאף על פי שאינו רואה בעינו כיון ששומע מה שמצוים עליו בעלי החיטים הבאים לטחון שם ואומרים עשה כן או כן, והוא עושה כמצותן.

^[15] א. בערכין ב א תנן: חרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, כלומר אדם שאומר הרי עלי לתת ל"בדק הבית" את דמיו ושויו של חרש שוטה או קטן [או שאמר "ערכו" של החרש עלי], חייב לתת ל"בדק הבית" את שויו של החרש [או את ערכו - המפורש בסוף פרשת בחוקותי.] משמע שיש לחרש שווי ממוני, שאם לא כן אינו חייב כלום כשאמר דמי חרש זה עלי. ותיקשי מהכא דאמרינן חירשו נותן לו דמי כולו, משמע שאין החרש שוה כלום! ? ורבינו יהונתן פירש לשיטתו [בהערה הקודמת] דהכא מיירי במי שחירשו אותו אחרי שנשתברו ידיו ורגליו ונסתמאו עיניו ואז אינו שוה כלום, ושוב לא קשיא מהא דערכין. אבל התוספות לשיטתם קשיא להו מאי שנא ההיא דערכין, ומאי שנא הא דהכא! ? ותירץ רבינו תם: יש לחלק בין חרש בידי אדם שאינו שוה כלום, לבין חרש בידי שמים שעדיין יש לו שיווי מסויים. ור"י תירץ: הכא מיירי באדם שאינו בר אומנות, לפיכך משנתחרש אין לו שום ערך, אבל בערכין מיירי במי שהיתה לו אומנות מעיקרא, ויכול הוא להמשיך באותה אומנות שלמד לעשות קודם שנתחרש. ב. כתב הרא"ש [על פי דברי ר"י]: אם היה בעל אומנות ועדיין הוא ראוי לאותה אומנות, אין נותן לו דמי כולו, אלא שמין אותו כמה נפחתו דמיו. וכתבו ה"לבוש" וה"פלפולא חריפתא": דוקא אם ההפרש בין מה שהיה שוה מעיקרא כבעל אומנות לבין מה שהוא שוה עכשיו, גדול משוויו של אדם רגיל שאינו בעל אומנות [שאז היה נותן לו דמי כולו] דמסתבר שלא יפסיד מחמת אומנותו ומעלתו [כמו שכתב הרא"ש כעין זה בסוף סימן ד]. אך ב"ערוך השלחן" [תכ לד] תמה על דבריהם: חדא, דמלשון הרא"ש משמע דבאו להקל במי שיש לו אומנות ולא להחמיר, ולדברי ה"לבוש" וה"פלפולא חריפתא" חומרא היא ולא קולא! ? ועוד, איך יתכן שפחיתת דמיו כשהוא בעל אומנות תהיה יותר מדמי כולו בסתם בני אדם! ? [וראה שם מה שחילק בין נידון הרא"ש בסימן ד לנידון דהכא.] ג. כתב הראב"ד: חרש אינו ראוי לכלום מפני שהאדם קץ בו, ואינו ראוי לכלום.

^[16] כתב רש"י: ולא אמדוהו בית דין, ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך. וראה לעיל סח ב: גנב שחייבוהו בבית דין ואמרו לו: "חייב אתה ליתן לו כך וכך", אכתי גנב הוא, ואם טבח ומכר משלם ארבעה וחמישה, אבל אם אמרו לו בית דין "צא תן לו" ואחר כך טבח ומכר פטור הוא, כי פסק הדין הזה הוא גמר הגניבה וכאשר הוא טובח ומוכר הוה ליה גזלן וגזלן אינו משלם ארבעה וחמישה. משמע, שאומדן בית הדין איננו פסק של הערכה ואומדנא בעלמא, אלא הוי חלות חיוב ממון על ידי אמירתם צא תן לו.

^[17] רא"ש. [דוגמא לדבר בפרק השואל (בבא מציעא צט ב): לענין חביצא דתמרי שיש בה חמישים תמרים, כשמוכרים אחד אחד נמכרים התמרים בחמשים, ואם מוכרים את כולם יחד הרי הם נמכרים בארבעים ותשע].

^[18] כן הוא פשטות כוונת רש"י והרא"ש, וראה ב"פלפולא חריפתא" אות ז.

^[19] רש"י. ובתוספות כתבו שריפוי הרי הוא כשבת ובושת שנסתפק בו רבא אם כל חבלה נאמדת בפני עצמה, או דאומדין את כולן יחד. וביאור מחלקותם יש לומר על פי מה שחקרו האחרונים [בהערה 37 לעיל עמוד א] אם ריפוי הוי חיוב מזיק בתשלומי ממון, או חיוב לרפאותו ממש [או לשכור לו רופא.]: אם חיוב הריפוי הוי כפשוטו דין של רפואה, אם כן אין מקום לחייב על מה שהרופא לא גבה. [ומה שהרופא גבה בין חבלה אחת לשניה פשיטא שמשלם הכל, וגם בזה אין מקום לספק.] אבל אם הוי חיוב ממון יש לומר: בשעת החבלה הראשונה חלו חיובי תשלומין, ושוב לא יפטר על ידי שהרופא מוזיל את המחיר היות והוא צריך לטפל בשתים ושלוש הכאות כאחת. והראב"ד כתב: נזק וריפוי דכל חדא וחדא לא יהיב ליה, דהא כמאן דקטליה דמי, ויהיב ליה דמי כוליה, ואין ריפוי למתים. ולדבריו אתי שפיר הא דאמרינן כמאן דקטליה. וב"תורת חיים" כתב שגם לפירוש תוספות ניחא.

^[20] רש"י. וראה מה שהועתק לעיל [עמוד א הערה] 12 מפירוש רש"י על התורה. וכתב הרא"ש: ושבת שבין מום למום פשיטא שיתן לו, כי עדיין היה ראוי למלאכה לכשיתרפא כל זמן שלא חרשו, ובשביל איחור השומא עד שנתחרש לא יפסיד, כי בית דין שמין שבת שמזמן החבלה ואילך.

^[21] כך פירשו תוספות והרא"ש משום דפשיטא שאין לפוטרו מלשלם על הצער והבושת במה שאחר כך חזר וחבל בו עד שחירשו. [והביאו ראיות לכך]. ובתוספות רי"ד כתב שאם עושים אומד אחד בלבד, אינו משלם לו אלא כמו צערו של חרש שאינו דומה לצערו של פקח, שהחרש הרגיש באותה שעה כשחירשו, אבל לאחר שחירשו אינו מרגיש בצער, והפיקח מרגיש בצער עד שיתרפא, וכן נמי בבושת. [ב"לחם משנה" חובל ומזיק ב יג משמע שרש"י רמב"ם וראב"ד חולקים על תוספות ורא"ש הנ"ל.]

^[22] רא"ש.

^[23] דהא לא גרע מאהדקיה באינדרונא דלעיל דמחוייב ליה שבת - תוספות רבינו פרץ. [וכן שאר ארבעה דברים - ראב"ד].

^[24] א. כתבו התוספות: שאין בני אדם בקיאים להכיר בידו אם סופה לחזור, ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו באותם דמים של בריא השולט בשתי ידיו, היות שהם חוששים שמא לא יתרפא עוד, אבל בדבר הידוע לכל שסופו לחזור פשיטא שאינו נותן לו "נזק" אלא שבת של אדם שלם בגופו שאינו עושה מלאכה מחמת חולי. ב. והנה מן התוספות משמע, שגם בשעת ההכאה ברור הוא שסופה של היד לחזור לבריאותה, אלא שבני אדם שאינם בקיאים חוששים שמא לא תתרפא, ועל כן נפחת ערכו של הנחבל, אם כן יש להוכיח מדברי התוספות ש"יוקרא דלקמיה" אינו נחשב כערכו של החפץ, שאם לא תאמר כך, הרי היות שבודאי תחזור היד לקדמותה, נמצא שהעבד לא ירד בערכו, ומה שייך לשלם לו "נזק", אלא על כרחך אין העבד עכשיו נידון כאילו הוא שוה כמו שיהיה בעתיד - על פי "קהילות יעקב" סוף סימן ה. [וראה שם שרש"י חולק על זה]. ובספר "חידושי בתרא" הקשה דמאי נפקא מינה במה שבני אדם אינם בקיאים בכך שסוף היד לחזור, הא כיון דסופה לחזור, אם כן אין כאן "הפסד", ומאי טעמא מחוייב לשלם את מה שפחתו דמיו של הנחבל! ? ותירץ: גם "סופו לחזור" היזק והפסד הוא, דסוף סוף חסר משהו מגופו, אלא שהאומדנא היא לפי דעת בני אדם, כמה הם משלמים עכשיו על עבד במצב כזה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

This serves to include in the category of those liable to pay compensation one who causes injury unwittingly just as one who causes injury intentionally is liable, and one who causes injury due to circumstances beyond his control just as one who causes injury willingly. The Gemara answers: If so, and the verse teaches only this, let the verse write the more succinct phrase: A wound [petza] for a wound [befatza]; what is taught by the expanded phrase: “A wound [petza] for a wound [taḥat patza]”? Conclude two conclusions from the verse, that the one who caused the injury is liable to pay compensation regardless of how he caused the injury, and that he must pay compensation for pain in addition to compensation for damage.

With regard to compensation for medical costs in a case where one pays compensation for damage, Rav Pappa said in the name of Rava that the verse states: “He shall cause him to be thoroughly healed [verappo yerappe]” (Exodus 21:19), and the doubled term teaches that the one who caused the injury is liable to give monetary compensation for medical costs in a case of compensation for damage.

The Gemara challenges: This verse is necessary for teaching a different halakha, that which the school of Rabbi Yishmael taught. As the school of Rabbi Yishmael taught: When the verse states: “Verappo yerappe,” from here it is derived that permission is granted to a doctor to heal. The Gemara answers: If so, let the verse write: Verofeh yerappe, meaning: And a doctor shall heal. Learn from the phrase employed that the one who caused the injury is liable to give monetary compensation for medical costs in a case of damage.

The Gemara challenges: But it is still necessary for the halakhot that we stated previously, i.e., it was necessary for the verse to repeat the language of healing, as the Gemara explained. The Gemara answers: If so, let the verse say one of the two words twice, either: Rappo rappo, or: Yerappe yerappe. What is taught by repeating the language with a change: “Verappo yerappe”? Learn from this wording that the one who caused the injury is liable to give monetary compensation for medical costs in a case of damage.

The baraita stated that compensation for pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation are paid even where the one who caused the injury pays compensation for damage. The Gemara notes: By inference, it must be that you find these examples of cases where the one who caused an injury must pay compensation for these indemnities that are not in a case of damage. The Gemara asks: How would you find examples of these cases that are not in a case of damage?

The Gemara answers: An example of a case where one must pay compensation for pain alone is as that which the mishna teaches explicitly: How is payment for pain assessed? If he burned another with a skewer or with a hot nail, or even if he burned him on his fingernail, which is a place where he does not cause a bruise, i.e., there was no personal injury, only pain, the court evaluates the monetary value of the pain. An example of a case where one must pay compensation for medical costs alone is where some body part was hurting and another came and brought him a strong drug, and it whitened his flesh; the halakha is that the second person must give him another drug to restore the color to his flesh, even though he caused no damage, i.e., loss of function.

An example of a case where one must pay compensation for loss of livelihood alone is a case of one who locked another in a room [be’inderona] and forced him to be idle, but did not cause him any personal injury. An example of a case where one must pay compensation for humiliation alone is a case of one who spit in the face of another, without causing any personal injury.

§ The mishna teaches: How is payment for loss of livelihood assessed? The court views the injured party as though he were a watchman of cucumbers. The Sages taught in a baraita (Tosefta 9:2): How is payment for loss of livelihood assessed? The court views the injured party as though he were a watchman of cucumbers. And if you say: But the standard of justice was compromised. The Gemara interjects to clarify this statement of the baraita: It appears to be compromised, as when this man will recover, he will not collect the wage of a watchman of cucumbers, but rather he will carry buckets and collect a higher wage, or he will travel as an agent and collect an even higher wage. The assessment of loss of livelihood should also account for one of these types of labor.

The Gemara returns to quoting the baraita: The standard of justice was not compromised, because the one who caused him injury already gave him the value of his hand or the value of his leg, and that compensation took into account the professional opportunities he lost due to the injury.

Rava says: If one severed the hand of another, he gives him the value of his hand as compensation for damage, and for loss of livelihood the court views the injured party as though he were a watchman of cucumbers. If one broke the leg of another, he gives him the value of his leg as compensation for damage. And for loss of livelihood the court views the injured party as though he were a watchman at the opening to a courtyard, because he cannot work even as a watchman of cucumbers, as that requires walking around the cucumber field.

Rava continues: If one blinded the eye of another, he gives him the value of his eye as compensation for damage; and as for loss of livelihood, the court views the injured party as though the one who caused the injury caused him to grind with a mill, as even a blind person can do this. If one deafened another, he gives him his entire value as compensation for damage, because one lacking the ability to hear is not fit for any form of employment.

§ Rava raises a dilemma: If one severed the hand of another, and the court did not yet evaluate him to determine the compensation, and then he broke his leg, and the court did not yet evaluate him for this additional injury, and then he blinded his eye, and the court did not yet evaluate him for this further injury; and ultimately he deafened him, what is the halakha? Do we say: Since the court did not evaluate him each time, one evaluation is sufficient for the court to determine his compensation, and the one who caused him injury must give him his entire value at once, as that is the compensation for deafening him? Or perhaps we say: We evaluate each injury one by one, and we obligate the one who caused him injury to give him compensation for each.

Rava explains the dilemma: The difference is with regard to whether the one who caused the injury must give him monetary compensation for pain and humiliation for each and every one of the injuries. Although he does not give him monetary compensation for damage, medical costs, and loss of livelihood for each and every one of the injuries, since, ultimately, he is giving him his entire value after deafening him, he is like someone who killed him, and therefore he gives him his entire value and no more; in any event, must he give compensation for pain and humiliation for each and every one of the injuries, as the injured party had pain and humiliation each time?

Rava continues: And if you say as a resolution to this dilemma that since the fact is that the court had not evaluated him after each injury, the one who caused him injury pays him his entire value all together, then there is another dilemma: If the court had evaluated him after each injury but the one who caused the injury had not paid the compensation before he deafened him, what is the halakha? Do we say: Since it is so that the court evaluated him, the one who caused him injury is required to give him the compensation for each and every one of the injuries? Or perhaps, since the one who caused him injury had not yet paid those compensations before deafening him, he must give him his entire value. The dilemma shall stand unresolved.

Rabba raises a dilemma: If one injured another, causing him loss of livelihood that diminishes his monetary value, what is the halakha? The Gemara explains: What are the circumstances of this case? For example, in a case where he struck him on his hand and his hand became weakened so that he could not work, but his hand will ultimately return to its original health, what is the halakha? Should one say: Since his hand will ultimately return to its original health, he does not need to give him any compensation whatsoever for the damage? Or perhaps, in any event, he has diminished his value for now.

Come and hear a resolution to this dilemma from a mishna (87a): One who strikes his father or his mother and did not cause them to have a bruise, and who therefore is not liable to receive court-imposed capital punishment, which is the penalty for one who causes his parent a bruise, and one who injures another on Yom Kippur, and therefore is liable for excision from the World-to-Come [karet] and not liable to receive court-imposed capital punishment,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

שבת רואין אותו כאילו שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו. הא דקתני כשומר קישואין לאו אדמי ידיו ורגליו קאי, דבגמרא אמרו בשבר ידו כשומר קישואין ובשבר רגלו כשומר הפתח. וי"ל דכולהו קאמר שנותן לו כשומר קישואין, ומה שאמרו בגמרא בשובר את רגלו רואין אותו כשומר הפתח בששבר שתי רגליו דאז אינו יכול לילך כלל ואינו ראוי אלא לשמור הפתח, וכן משמע בתוספתא (פ"ט, ה"א) דקתני רואין אותו כאילו חגר שומר קישואים. ואמרו בתוספות דאם היה מלמד תינוקות נותן לו כמלמד ולא כשומר קשואים שהרי לאחר שיתרפא ראוי הוא למלאכתו זאת, וכן אם נוקב מרגליות ושבר את רגלו אין אומר רואין אותו כשומר את הפתח, דאם כן לקתה מדת הדין בכך.

וכי מתפח האי גברא לא אקרא שומר קשואין הוא וכו'. פירשו בתוספות וכן הר"א אב"ד ז"ל כי מתפח בתחלה כשהיה בריא. ונראה שהזקיקום לומר כן מדאמרינן לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואי כשיתרפא קאמר אכתי לקתה מדת הדין שהרי מבטלו עכשיו מאותה מלאכה. אלא קודם שנקטעה ידו ונשברה רגלו קאמר ואמרינן דלא לקתה מדת הדין שהרי אמדוהו מה היה שוה מחמת מלאכתו ומה הוא שוה עכשיו והכל נכנס בכלל תשלומי נזק ידו ונזק רגלו. ואינו מחוור, דלשון כי נתפח לא משמע כשהיה בריא אלא לכשיבריא לאחר שחלה. ועוד, אי מתחלה כשהיה בריא קאמר מאי שנא דלי דולא ואזיל בשליחותיה דנקט יתר משאר מלאכות שהיה ראוי להן, אלא שבזו י"ל דנקט המלאכות הקטנות והגרועות שכל הבריאין ראויין לעשותן. והראב"ד ז"ל פירש ואם תאמר כי מתפח ההוא גברא לא להוי שומר קישואין אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק וכן אם נבקעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה הוא שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו אינו לוקח אותו אלא כשומר קשואין שהיא רוב מלאכתו משום הכי אין לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. עד כאן. והר"ז הלוי פירש בענין אחר, ויש לי בו גמגומין על כן לא כתבתיו.

סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת כאילו הוא מטחינו בריחיים. ודוקא בשסימא שתי עיניו אבל כשסימא באחת מעיניו ראוי הוא לכל מלאכתו.

חרשו נותן לו דמי כולו. כלומר שאין ראוי לכלום וכמת הוא חשוב. ויש לדקדק דהא אמרינן בפרק קמא דערכין (ב, א) דחרש גמור נערך. ותירץ רבינו תם ז"ל דההוא בחרש בידי שמים אבל נתחרש על ידי אדם חשוב כמת ואין לו דמים ובתוספות תירצו דהא בשיש לו מלאכה עדיין ראוי הוא למלאכתו דחרש אפילו שאינו שומע ואינו מדבר רומז הוא ונרמז (גיטין נט, א), ודהכא בשאין יודע לעשות מלאכה.

נהי דנזק שבת וריפוי כל חדא לא יהיב ליה. תימה וריפוי למה לא יהיב ליה והלא צריך הוא רפואה לכל חדא וחדא. ועוד למה יצא רפוי בדמי נזק והלא יש ריפוי שלא במקום נזק, וכדאמרינן לעיל רפוי דהא כאיב ליה מידי ואתאי ליה סמא חריפא (ואחודיה) [ואחווריה] לבשריה דצריך לאותובי ליה סמא אחרינא לאנקיטיה גוונא דבשריה. ועוד, שאם אתה אומר כן פעמים שהחובל מרויח שחרשו לבסוף דפעמים שיהא דמי רפואתו יתירים על דמי כולו, ואפילו גרסינן רפוי בהדי צער ובושת הוא. תימה למה הוצרך לשאול דפשיטא שחייב ברפוי דכל חדא וחדא. ותרצו בתוספות דפשיטא דיהיב ליה צער ובשת וריפוי דכל חדא וחדא, ולא מבעיא אלא מי שיימינן כל חדא וחדא באפי נפשה כיון שחב לו חבלות אלו בימים מוחלקים או שיימינן כולהו בהדדי בשומא חדא כאילו חבל בו בכולן בפעם אחת, ונפקא מינה שהשומא הנעשית על כולן ביחד אינו עולה כל כך כשומא שעושים לכל אחת ואחת בפני עצמה. ובהא מיתרצא הא דאמרינן בסמוך החובל באביו ובאמו ולא עשה בהן חבורה חייב בכולן ואתינן לאוקמיה בשחרשו, ואיכא למידק בשחרשו מאי כולן והא יהיב ליה דמי כולו, ולפי פירוש זה ניחא דמכל מקום בשת ונזק וצער ורפוי שמין לו, ואף על גב דשבת נכלל בכלל נזק נקט חייב בכולן משום אחריני.

כבר בארנו במשנה שאם קטע את ידו נותן לו דמי ידו והשבת רואין אותו כאלו הוא שומר קשואים ושבר את רגלו נותן לו דמי רגלו והשבת רואין אותו כאלו הוא שומר את הפתח והיא בדמיון שמירת קשואים אלא מצד ששמירת קשואין צריך לילך בו סביבות השדה לפעמים תפש בנשברה רגלו שמירת הפתח שאינו צריך בה לזוז ממקומו וסמא את עינו נותן לו דמי עינו והשבת רואין אותו כאלו מטמינו ברחים על אחד מן הדרכים שפרשנו מעתה אם חרשו הן שהכהו על אזנו הן שאחזו ותקע בו וחרשו נותן לו בכלל שבת גדולה דמי כלו שהרי אינו מוצא מי שיקחהו לשום מלאכה כלל ויש מפרשים דוקא חרשו אחר קיטוע ושיבור וסימוי שאז אינו ראוי לכלום ואין שטת הסוגיא מוכחת כן:

קטע את ידו ולא אמדוהו לענין הנזק ואח"כ שיבר את רגלו ואף עדין לא אמדוהו ואח"כ סימא את עינו ואף עדין לא אמדוהו ואחר כך חרשו לענין נזק ושבת ורפוי אין כאן שאלה שנותן דמי כלו שהרי משחרשו אינו נמכר כלל ומשנתן דמי כלו אין לנו אומדנא לאבריו הא לענין צער ובשת שמא אתה סבור לומר שיפרע לו דמי צער ובשת על כל אחת ואחת אין הדבר כן אלא נותן לו דמי כלו והכל בכלל אמדוהו על כל אחת ואחת ולא נפרע ואח"כ חרשו הדבר בספק ואין גובין ממנו אלא דמי כלו ואם תפש הניזק דמי צער ובשת של כל אחת ואחת אין מוציאין מידו ודבר זה בחרשות הגמור ושאין לו רפואה הא חרשות שאינו גמור או שיש לו רפואה הרי הוא כשאר חבלות ואין בה דמי כלו גובה על כל אחת ואחת:

החובל בחברו ולא חסרו אבר אלא שחלה ונפל למשכב או שהכהו על ידו וצבתה או צמתה וסופה לחזור אע"פ שאם בא לימכר עכשו יש כאן פחת דמים מחשש שמא לא יתרפא יפה אין זה נזק הואיל וסופו לחזור שאין נזק אלא באבר שחסר כחו ואין סופו לחזור הא כל שסופו לחזור אינו בכלל נזק:

ולענין השבת כבר ידעת ששבת גדולה ר"ל בטול מלאכה שהיה רגיל בה מקודם הוא בכלל הנזק ומאחר שאין שם נזק אין כאן שבת גדולה ושבת קטנה והיא שמירת קשואין אין ראוי לאמרה בכאן שהרי לא נתן לו דמי ידו ודמי רגלו הא כיצד נותן דמי שבתו שבכל יום ויום מאותה מלאכה שהיה רגיל בה קודם וגדולי הפוסקים יראה להם ששמין לו כפועל בטל ומ"מ בתלמוד המערב אמרו הכהו וצמתה ידו הכהו וצמתה רגלו רואין אותו עושה סלע ביום נותן לו סלע בים מנה ביום נותן לו מנה ביום אלמא שאין שמין אותו כפועל בטל והטעם שנוח לו לעשות מלאכה כזו משיעמוד בדרך זו קצת חכמי ספרד כתבו להלכה שיש כאן דין כזה הואיל ואם ימכר עכשו דמיו פוחתין ויש להם ראיה מסוגיא שבמסכת גיטין פרק השולח מ"ב ב' בסוגית יום של רבו לרבו כמו שכתבנו שם ולא יראה כדבריהם:

המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה הואיל ואין כאן חבורה אין כאן מיתה ומאחר שאין כאן מיתה חייב בכל החמשה דברים וכיצד אתה מוצא את כולן בהכאה שאין בה חבורה כגון שהיו לו חטטין בראשו וגלחו בחוזק בעל כרחו ובקע בגלוחו את החטטין וסכו בסם המונע את השער שלא לחזור הרי יש כאן נזק הואיל ואין סופן לחזור וצער מצד הבקעים ושבת כגון שהיה מרקד בבית השמחות והיה צריך להראות פאות ראשו אע"פ שאין בהם שער בנענוע ראשו כדרך הליצנים אלמלא צער החטטין שנתבקעו שמונעין אותו עתה וכן רפוי בבקיעת החטטין ובשת אין לך בשת גדולה מזו:

פיסקא שכת' רואין אותו כו' חרשו נותן לו דמי כולו פי' לא תימא דשמין אותו כעבד ותו לא דא"כ אין כאן אלא נזק בלבד ויותר מגיעים לו מחבלת ידו מנזק כל גופו א"ו גם בושת נותן לו ואע"פ שעכשיו אין לו דעת להכלם דשמין כמה היא בשתו של אדם כיוצא בזה להיות חרש וצער נותן לו שא"א שלא הרגיש בעת שהכהו ונצטער ושמין כמה יש לחרשו בין סם להכאה וריפוי נמי אע"ג דחרש לאו בר רפואה היא שיתרפא מחרשותו שאם הי' בר רפואה לא הי' נותן לו דמי כולו אפ"ה אם עשה בו חבלה שאם לא נתרפאת תבאיש מכתו ותסריח וימות חייב לרפאותה:

כיון דלא אמדוהו בחד אומדנא סגי לי' פי' ונ"מ לצע' ולבוש' שאם תעשנו אומד אחר כדאמרן חירשו נותן לו דמי כולו אין צער בחרש מרובה כצער הפקח שהחרש הרגיש באותה שעה כשחרשו אבל לאחר שחירשו אינו מרגיש בצער והפיקח מרגיש בצער עד שיתרפא וכן נמי בבושת החרש נתבייש לפי שעה כשחרשו אבל לאחר שנתחרש אינו משים אל לבו להכלם אבל הפקח היא נכלם תדיר והילכך בושתו מרובה ואי אמדי' ליה חד אומדנא כמו חרש מסתכר החובל ואם תאמוד כל אבר ואבר בפני עצמו פורע כל צערו וכל בשתו ומכחיש החובל

וכי מיתפח האי גברא לאו וכו'. כתבו בתוספות וכן הראב"ד ז"ל פירש כי מיתפח מתחילה כשהיה בריא. ונראה שהזקיקם לומר כן מדאמרינן לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואי לכשיתרפא קאמר אכתי לקתה מדת הדין שהרי מבטלו עכשיו מאותה המלאכה אלא קודם שנקטעה אכתי לקתה מדת הדין ידו ונשברה רגלו קאמר ואמרינן דלא לקתה מדת הדין שהרי אמדוהו מה היה שוה מחמת מלאכתו ומה הוא שוה עכשיו והכל נכנס בכלל תשלומי נזק ידו ונזק רגלו. ואינו מחוור חדא דלשון כי מיתפח לא משמע כשהיה בריא אלא לכשיבריא לאחר שחלה ועוד אי מתחילה כשהיה בריא קאמר מאי שנא דנקט דלי דוולא ואזיל בשליחותא יותר משאר מלאכות שהיה ראוי בהן אלא שבזו יש לומר דנקט המלאכות הקטנות והגרועות שכל הבריאין ראויין לעשותם. והראב"ד ז"ל פירש וא"ת לקתה מדת הדין דלכי מיתפח האי גברא לא להוי שומר קשואים אלא אף על פי שנשברה רגלו יכול הוא לדלות ולהשקות את הירק. וכן אם נקטעה ידו אף על פי כן יכול הוא ללכת בשליחות וליטול שכר יותר משמירת קשואים לא לקתה מדת הדין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ואמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה עכשיו בלא יד וכל הלוקח אותו בלא יד אינו לוקח אותו אלא כשומר קישואין מפני כי הוא רוב מלאכתו ופוחת מדמיו עד שומר קישואין וכל מה שפוחתה זה מדמיו מוסיף זה בתשלומין משום הכי אין לנו לשום את שבתו עכשיו אלא כשומר קישואין. ע"כ. והרז"ה ז"ל פירש בענין אחר ויש לי בו מקצת גמגומין על כן לא כתבתיה. הרשב"א ז"ל.

ופירש בספר המלחמות שבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין. וא"ת לקתה מדת הדין כלומר אדם נוקב מרגליות יקח שכירות שומר קישואין פחות שבשכירות. מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו בשומת יד נוקב מרגליות ולא יצלח להיות נוקב מרגליות אלא לשומר קישואין שאין צריך יד אלא בקול בלבד וזה מפני שהוא חולה ואינו יכול לשמור אפילו קישואין נותן לו שכר שומר קישואין. רבינו חננאל ז"ל.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואם תאמר לקתה מדת הדין שהרי לכשיתרפא יהיה ראוי למלאכה גדולה משמירת קישואין שאם נקטעה ידו הרי הולך בשליחות אילך ואילך וכו'. ומשני מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו פירוש שכבר אמדוהו בנזק כמה הוא יפה קודם חבלה וכמה הוא יפה לאחר חבלה ושומא זו שאחר חבלה היא לאחר שיתרפא ונמצא שביטולו בימי החולי ממלאכה שהיה רגיל בה קודם חבלה כבר נחשבה בכלל הנזק שהרי שומת כמה הוא יפה לאחר חבלה אינה מתחלת אלא משיתרפא והיה ראוי למלאכה ונמצא בטולו שבימי החולי נחשב בחשבון פחת שלו מחמת מלאכה שהיה רגיל בה והרי בכלל אותה מלאכה זו אחרת שאתה אומר עליה שיהא ראוי לה לכשיתרפא והיא דליית המים והליכת השליחות שהרי אי אפשר לעשות מלאכה זו עם האחרת. ומעתה אין שמין לו מתוך חליו אלא שמירת קישואין שהיה ראוי לה ואף עם עשיית אותה מלאכה שחשבה בשעת הנזק ומעתה אין שבת במקום נזק אלא בדרך זו הא שלא במקום נזק נותן לו דמי בטולו מחמת מלאכה שהוא רגיל בה. ומה שאמרו בגמרא סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו מטחינו ברחיים אתה מפרש לדעת זו שעת עשיית מלאכה שהיה רגיל בה היה יכול להטחין את הריחיים אם ברגלו ואם בגופו או שמנהיגו על ידי חמור וגער את החמור עד שמנהיג מחמת קולו. וגדולי המפרשים פירשו שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שבשעה שאמדוהו כמה היה שוה ביד וכמה היה שוה בלא יד אמדוהו עד שמירת קישואין שכל הלוקחו אינו לוקחו אלא לשמירת קישואין וכיוצא בו מפני שזו היא רוב מלאכתו וכו'. וכן לפירוש זה בסימא את עינו עד טחינה בריחיים וזהו עיקר הפירושים מפני שענין טחינה בריחיים מתבאר יותר לפירוש זה. ע"כ.

והרמ"ה ז"ל פירש כפירוש ראשון וז"ל בפרטיו שבת רואין כאלו הוא שומר קישואין שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ושמעינן מינה דלא שקיל שבת כשומר קישואין אלא כשקטע את ידו או ששבר את רגלו כדקתני שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אבל סימא את עינו לא שקיל שבת כאלו הוא שומר קישואין דמכדי רישא דמתניתין כי היכי דאיירי גבי קטע את ידו ושבר את רגלו הם הכי נמי איירי גבי סימא את עינו דקתני נזק כיצד סימא את עינו קטע את ידו וכו'. מאי שנא גבי שבת דשומר קישואין דנקט שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו ולא קתני נמי ודמי עינו אלא לאו שמע מינה דכי סימא את עינו לא יהיב ליה שבת כאלו הוא שומר קישואין אלא שבת ממלאכה הראויה לאברים הנשארים הוא דיהיב ליה כגון טחינה ברחיים וכן לכל אבר ואבר כי יהיב ליה שבת למלאכה הראויה לאברים הנשארים הוא דיהיב ליה ודוקא ממלאכה שהיה יכול לעשותה כאחת עם מלאכת האבר שאבד כיצד קטע את ידו ונתן לו דמי ידו ושבת אם תאמר נותנים לו דמי מלאכה שהיה עושה מתחילה הרי הוא בכלל דמי ידו וכבר נתן לו דמי ידו אלא שאין נותנין לו אלא דמי מלאכה הראויה לאברים הנשארים אם תאמר נתן לו דמי מלאכה הראויה לידו שניה או לרגלו אי אפשר שהרי כשהיה עושה מלאכה בידו שאבדה לא היה יכול לעשות עמה מלאכה אחרת בידו שניה ולא ברגלו ונמצאת מלאכת ידו שניה ורגלו בכלל דמי ידו שאבדה וכבר נתן לו דמי ידו אלא נותנין לו דמי מלאכת עינו שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו שאבדה וזו היא שמירת קישואין. וכן אם סימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאלו הוא מטחינו ברחיים שהוא דמי מלאכת אחד מאבריו הנשארים שהיה יכול לעשותם עם מלאכת עינו שאבדה וכן כל כיוצא בזה. ע"כ.
עוד כתב הרמ"ה ז"ל וז"ל אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין שהיא אחת ממלאכת אבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת ידו כאחת ואם לאחר שנתן לו דמי ידו ודמי שבתו וחיתה מכת ידו חזר ושבר את רגלו נותן לו דמי רגלו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר את הפתח שהיא מלאכה הראויה לאיבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת רגלו לדרוך בגת ולשמור את הפתח שכנגדו אבל כשומר קישואין לא יהבינן ליה דמי שידו ורגלו קטועות אין דרכו להשכיר עצמו למלאכה שבשדות ואם לאחר שנתן לו דמי ידו ורגלו ושבתו וחיתה המכה חזר וסימא את עינו נותן לו דמי עינו ושבת רואין אותו כאילו הוא מטחינו ברחיים שהיא מלאכה הראויה לאבריו הנשארים שהיה יכול לעשותה עם מלאכת עינו כאחת לשמור את הפתח ולטחון ברחיים ואם לאחר שנתן לו כל הראוי לו חזר וחרשו נותן לו דמי כולו שהרי אינו ראוי לכולם וכמאן דקטליה דמי. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל קטע את ידו אם לא היה חולה עדיין ראוי הוא לשמור קישואין שבר רגלו אחר כך שוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגינה אלא אם היה הגינה מוקפת חומה שאין גנב יכול להיכנס בה אלא דרך פתח ראוי זה לעמוד בפתח ולשמור. סימא את עינו אחר ששבר את ידו ואת רגלו שוב אינו ראוי לשמור הפתח שהרי לא יכיר בין אותם שבאים לקנות ירק מן הגינה ובין מי שירצה לגנוב אלא להזיק אלא ראוי הוא לצעוק לחמור הטוחן ברחיים שלא יתבטל מלסבוב שאף על פי שאינו רואה בעינו כיון ששומע מה שמצוים עליו בעלי החטים הבאים לטחון שם ואומרים עשה כן או כן והוא עושה כמצוותן. אבל אם חרשו אחר כך אינו ראוי גם להטחין החמור ברחיים שהרי אינו שומע מה שמצווה עליו בעל החטים ומשום הכי משלם לו דמי כולו שהרי אינו ראוי לכלום מלבד צער ובושת דכל אחד ואחד. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רבא קטע את ידו נותן לו דמי ידו ושבת רואין אותו כאלו הוא שומר קישואין כי הוא ראוי לשמור שהולך סביב למקשאות ושומר. שבר את רגלו אינו ראוי לשמור מקשאים אבל הוא ראוי לישב בפתח ולשמור את הבית. סימא את עינו אינו ראוי לא לזה ולא לזה אבל ראוי הוא לטחון ברחיים. חרשו אינו ראוי לכלום מפני שהאדם קץ בו ואינו ראוי לכלום. ע"כ.

וכתב ה"ר ישעיה ז"ל וזה לשונו חרשו נותן לו דמי כולו על כרחך לא קאי אקטע ידו וסימא עינו וכו'. ולר"י נראה הכא באדם שאין בר אומנות וכו' ככתוב בתוספות דכי חרשו אינו ראוי לשום מלאכה דכן משמע מדקאמר שבר רגלו רואין אותו כאלו הוא שומר הפתח ואי ביודע אומנות הרי עדיין ראוי הוא לכמה אומניות. וההיא דערכין מיירי אבעל אומנות דאף על פי שחרשו יכול לעשות אומנות. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל חרשו הן שהכהו על אזנו הן שאחזו ותקע בו וחרשו נותן לו בכלל שבת גדולה דמי כולו שהרי אינו מוצא מי שיקחהו לשום מלאכה כלל. ויש מקום דוקא חרשו אחר קיטוע ושיבור וסימוי שאז אינו ראוי לכלום ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן. ע"כ.

למיתב צער וריפוי דכל חדא וחדא. הקשה ר"י מאי קא מיבעיא ליה פשיטא דמשלם כל חדא דהא אם חרשו ואחר כך פצעו מי לא מחייב למיתב צער אכל פציעה ופציעה. ואומר ר"י דהא לא מיבעיא ליה דפשיטא דחייב אכל חדא וחדא אלא מיבעיא ליה אם שמין צער ובושת לכל הפציעות בפעם אחת כאלו היו בשעה אחת או מכל פציעה לבדה כמו שהיו בשלשה ימים ונפקא מינה שאין חייב כל כך כשאומדין אותו יחד וכו'. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכענין זה מצינו בהשואל גבי חצבא דתמרי חדא חדא מזדבני חמשים אגב אהדדי מזבני חמשים נכי חדא. תוספות שאנץ.

למיתב צער לחודיה לכל חדא וחדא. תימה לר"י בשלמא נזק ושבת לא יהיב דיהיב ליה דמי כוליה והם בכלל אלא ריפוי אמאי לא חשיב לא ליתב ליה. ולפירושו ניחא דודאי ריפוי אומדין אותו בפני עצמו אבל מצער ובושת מיבעיא ליה שאין האומד שוה בפעם אחת כמו בשלשה ימים. ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל נפקא מינה למיתבא ליה צער ובושת דכל חדא וחדא דנהי דנזק וריפוי לא יהיב דכל חדא וחדא דהא כמאן דקטליה דמי ויהיב ליה דמי כוליה ואין ריפוי למתים אבל צער ובושת דכל חדא וחדא יהיב ליה שהרי הרבה בבושותיו ובצער (חסר מכאן).

בד"ה לקתה מדת כו' וזה שנקטע רגלו כו' אלא דויל דוולא כו' א"נ כי נקטעה ידו אזיל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל נראה בעיני ט"ס מ"ש ברש"י לעיל נקטעה רגלו ובסוף נקטעה ידו אלא להיפך הוא כמ"ש התוספות דאל"כ לא מיושב כלל מה שמשיב מדת הדין לא לקתה כו' עכ"ל ע"ש באורך ודאי דכן נראה מדברי התוס' אבל קשה מיהא דאנן תקשי לן הכי דהא לקתה מדת הדין במה שלא נותן לו אלא כשומר הפתח דהא אי לא היה חולה בנקטעה ידו הוה מצי אזיל בשליחות וכן בנקטעה רגלו דכי הוה מתפח מחולי זה הוה דויל דוולא וכמ"ש גם התוס' במלמד תינוקות שלא נאמר בו כאילו הוא שומר קישואין דא"כ לקתה מדת הדין ויש ליישב בדוחק דודאי בידוע שהוא בעל אומנות נאמר בו כאילו הוא היה עושה אותה מלאכה אבל בסתם בני אדם שאין ידוע בו מה מלאכה הוא עושה ואפשר שהיה בטל מכל מלאכה לא נאמר בו אלא בפחותה שבמלאכות דשייך בו אי לא היה חולה דהיינו כאילו שומר קישואין:

תוס' בד"ה נהי דנזק וריפוי כו' ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק כו' עכ"ל לכאורה בכוונתם שהוא גם כן קושיא דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת כיון דנותן דמי כולו דהיינו נזק דהא אשכחן דחייב בכולן שלא במקום נזק אבל אין כאן ראיה ללמוד במקום נזק משלא במקום נזק דהא איצטריך תלמודא לעיל קרא לכל חדא וחדא ונראה בכוונתם דר"ל ועוד דליכא ראיה מחובל בחרש דחייב דהיינו שלא במקום נזק דהא אשכחן דחייבה התורה ריפוי שלא במקום נזק וק"ל:

רש"י בד"ה לקתה כו' זה שנקטע רגלו כו' נ"ב נראה בעיני ט"ס מ"ש ברש"י לעיל שנקטע רגלו ובסוף שנקטעה ידו אלא להיפך הוא כמ"ש התוס' דאי לאו הכי לא מיושב כלל מה שמשיב מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו' ועוד בנקטע רגלו לאו בר שומר קישואין הוא כמו שמסיק ובגמרא מסיק להדיא גבי דלי דולא לאו אגרא דשומר קישואין הוא שקיל אלא ט"ס הוא מי שטעה ברש"י ולא הבין שמיתפח מחולי זה הוא כמ"ש התוס' ומדעתו בודאי הגיה ושיבש ותדע דהא במתני' כבר הוזכר ידו קודם רגלו וכן הברייתא גופא מסיק בשינויא שכבר נתן לו דמי ידו ורגלו ומזכיר ידו קודם נ"ל ואחר רוב העיון בא לידי פי' ישן ונמצא בזה הלשון דכי איתפח גברא מחולי זה קודם שנקטע כו' והיינו כמו שהגהתי [עיין במהרש"א]:

בד"ה צמתה כו' שהגידים צומתין הס"ד:

גמרא דהדקיה באינדרונא. כה"ג לקמן צא ב:

תד"ה שבת אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה כו'. לכאורה תמוה מהא דאמר לקמן גילחו מיהדר הדר והיינו בעיין והא זהו ידוע שסופו לחזור:

גמ' א"כ לימא קרא או רפא רפא. וכן לעיל דף סה ע"א וש"נ:

בפרש"י בד"ה לקתה מדת הדין וכו' דהא כי מתפח וכו' מחולי זה שנקטעה ידו עכ"ל. וכמו שהגיה מהרש"ל ולפ"ז צ"ל דמ"ש בסמוך בד"ה מדת הדין וכו' ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות וכו' עכ"ל היינו דלצדדים קתני דבנקטעה ידו ונתרפא אינו ראוי לדלות ומרגלו אינו ראוי לילך בשליחות וא"כ אכתי קשה דלקתה מדת הדין אמאי יהבינן ליה כשומר קשואין הא אף לכשיתרפא זה שנקטעה ידו ראוי הוא לילך בשליחות וכן בנקטעה רגלו לכשיתרפא ראוי הוא לדלות מים כמו שהקשה מהרש"א ויש ליישב קצת משום דהאי אגרא דדלי דוולא ודאזיל בשליחות אינו עולה הרבה יותר משכר שמירת קישואין כיון שכל אדם ראוי לאלו המלאכות ואין בהם שום אומנות דבכה"ג איירי הכא מסתם בני אדם וא"כ זה השכר שעולה יותר דדלי דוולא ודאזיל בשליחות משכר השמירה אינו אלא שכר טורחו שטורח באלו המלאכות יותר מטורח השמירה וא"כ זה הטורח ראוי לנכות עכ"פ לזה החולה דלא יהבינן ליה אלא כפועל בטל דאינו דומה הטורח במלאכה ליושב בטל הלכך אי יהבינן ליה כשומר דהיינו פועל בטל נוטל כמעט כל הראוי לו אף דמ"מ בלא שכר טורחו נוטל מעט יותר הטורח במלאכה כבידה מבקלה והיינו דוקא לבני אדם הבריאים שראוים לכל המלאכות הכבדים הן לדלות דוולא והן לילך בשליחות אבל זה שנקטעה ידו אף לכשיתרפא מחליו וראוי לילך בשליחות מ"מ כיון שאינו ראוי לדלות דוולא ע"כ מוזיל קצת אף אי אזיל בשליחות כיון שאינו ראוי לשום מלאכה אלא לזו והוא צריך לחפש ולחזור תמיד להשכיר עצמו לשליחות דוקא וכן להיפך בנקטעה רנלו לכשיתרפא צריך להשכיר עצמו בזול לדלות דוולא תמיד כיון שאינו ראוי לילך בשליחות וא"כ כד מנכית מהאי אגרא שכר טורחו כפועל בטל ליכא שום רווחא לשכר השמירה לכך יהבו רבנן מלתא דפסיקא ליתן לו כשומר דהיינו כפועל בטל אבל למאי דקס"ד מעיקרא לשער כפי שהיה קודם שנקטע ס"ד שפיר דלקתה מדת הדין כן נ"ל ודו"ק. ועיין בבעל המאור שפי' הסוגיא כפי הגירסא שלפנינו בפרש"י ע"ש באריכות ובמלחמות ה':

שבת הפוחתתו בדמים. תוס' שאין ב"א בקיאין אם סופו לחזור ולא יכניסו עצמם בספק ע"ש. לכאורה קשה מזה דלקמן צ"ט מוגרמת כו' וכן פ' בש"ע במזיק שעשה ס' טריפה דאין חייב שזה רק גרמא אף שנפחת משויו ע"י שהיא ס' טריפה מ"מ אי באמת כשר הוי רק גרמא ולמה וחייב כאן כיון שבאמת סופו לחזור רק ע"י שא"י נפחת כו'. וצ"ל כיון דבאדם חייב שבת אף דבבהמה פטור דרק גרמא שלא ירויח כמ"ש בהג"א מ"מ חייבה תורה באדם. כן בנזק ג"כ כיון דעכ"פ נפחת משויו אף דחשיב גורם. ואף דמבעית וכנגד עינו כו' פטור היינו שלא מקרי מעשה בגופו ע"ש. ובזה נתישב לי דתמוה למה קורא אותו שבת הפוחתתו כו' ושבק לשון נזק אי חייב נזק בסופו לחזור או לא וכן אביי ורבא נקטו שבת גדולה וקטנה כו'. ולהנ"ל מיושב דרק ע"י חיוב שבת הוא דמבעי' לו כנ"ל. וגם י"ל דקי"ל כרבא דגם בזה אינו נותן אלא שבת שכל יום ואפשר דרבה ואביי סברי גם בעושה ס' טריפה דפטור ודוחק. ונראה יותר כנ"ל:

תוס' הנ"ל דבידוע שסופו לחזור מודה אביי. ולשון הגמ' משמע אף בידוע דסתמא אמר וסופה לחזור. והא דפשיטא לתוס' הוא משום דאין נ"מ בין לשום שגם הלוקה ינכה לו הכל עד זמן שיבריא וממילא הכל בכלל שבת עד שיתרפא. אך למ"ש הרא"ש דשבת נותן לו כפועל בטל א"כ יש נ"מ דנפחת בדמים למכור דהלוקחו לעבד ויקדים המעות יפחות כל הזמן עד שיתרפא כפי שהי' עושה מלאכה לא כבטל וצריך לשלם לו כל הפחת ממלאכה כנ"ל בתורת נזק. ושבת קטן כשומר קשואין עד שיתרפא קודם שתחזור ידו שזה לא שמין רק כפועל בטל דניחא לי' בבטל לפחות. משא"כ לרבא הכל כפועל בטל שאין דין נזק כנ"ל. עוד י"ל דנ"מ דאף דאמר לקמן צ"א ה' דברים כו' נותנין לו מיד שבת וריפוי עד שיתרפא ופי' תוס' דגם שבת שמין ונותן מיד. מ"מ למאי דאמר התם ומי יהבינן זמן לחבלות כו' כי לא יהבינן זמן לחבלה דחסרי' ממונא אבל בושת דלא חסרי' יהבינן זמן ע"ש. א"כ י"ל דשבת ניהו דאומדין לחייב מיד על כל המשך מ"מ אם אין לו מעות ומבקש זמן ב"ד נותנין לו על שיתן כל יום ויום דהא ליתן היום בעד ביטול מלאכה דמחר עדיין לא חסר ממונא ואף שחייב הוא בבושת לענין זה לבקש מעות שישלם בכל יום דחסרי' כנ"ל. משא"כ אי חשיב נזק נפחת מיד מדמיו למכור וצריך ליתן מיד בתורת נזק לאביי אף שסופו לחזור כנ"ל. ורבא סבר בכל יום. ומדויק מה דנקיט רבא שבכל יום ויום דמיותר ולמ"ש א"ש:

(פה ב תוספות) ד"ה נהי וכו'.—נראה שהעיקר כנוסח שלפנינו, והביאור כפשוטו וכפירש"י. ולתרץ קושית התוס', מ"ש ריפוי מצער ובשת, נאמר דודאי חילוק גדול ביניהם, דעיקר ריפוי בנזקין הוא כדי שיבריא כשאר כל אדם ויוכל לעשות מלאכתו, ואם אינו מרפאהו אפשר שיהיה חולה כל ימיו או ימות. וכל זה אין לו ענין כאן, דמאחר שנותן לו דמי כולו הרי הוא כאילו כבר עבר ובטל מן העולם. ומ"מ חייב ליתן לו צער ובושת, אע"פ שכבר נתן לו דמי כולו, שאין זה צריך לקבל עליו בחנם צער ובושת במה שסימא ושיבר אותו טרם שחירשו.

ומה שהקשו עוד: מ"ש מקיטע ידו, שאע"פ שנתן לו דמי ידו, נותן גם ריפוי צער ובושת? אינו דומה לזה כל עיקר, שידוע דנזק שנותנים בעד איזה אבר אינו אלא מה ששמין בין עבד שלם לעבד חסר יד או רגל, ונותן לו מה שביניהם, והרי אין בכלל זה לא ריפוי ולא צער ולא בושת, מה שאין כן בנותן לו דמי כולו, דכאילו הרגו הוא, ומה לו ליתן עוד.

ומה שהוסיפו להקשות: "אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת" - תמוה מאד: וכי תעלה על דעתך, שיהא מותר להכות ולהזיק את החרש, ומובן מאליו, שמי שמזיק את החרש-אף שנתחרש בידי אדם וגם שאינו אומן - ה"ז חייב בריפוי וצער ובושת. אלא שבאופן זה דווקא, שעדיין לא הספיק לשלם לו דמי עינו ורגלו, וחזר וחירשו ונותן לו דמי כולו, אפשר דהכל בכלל.

ומה שתמהו עוד דלפעמים מרויח אם הצער והריפוי יותר מדמי כולו, י"ל שע"פ הרוב דברו חכמים, וענין זה אינו מצוי ורחוק מאד. ואם יקרה כזה ודאי חייב לשלם לו כל החמשה דברים כאן כמו במזיק שאר כל אבר.

לרבות שוגג כמזיד. בפ' שני (דף כו:): דהוה כאיב ליה מידי וסליק. שהיה לו מכה בבשרו והיתה מתרפא: ואחווריה לבשריה. הפכו למראה צרעת: דהדקיה. סגרו במסגר: לקתה מדת הדין. כלומר לא שלם לו כל צרכו דהא כי מתפח האי גברא מחולי זה שנקטע (רגלו) לא אגרא דשומר קישואין שקיל אלא דויל דוולא ושקיל אגרא יתירא ונמצא שכל ימי חליו אבד את זאת: א''נ. כי נקטעה (ידו): אזיל בשליחותא ושקיל אגרא. יתירא ואיגלאי מילתא דלאו בר שימור קישואין: מדת הדין לא לקתה שכבר נתן לו כו'. ולכשיתרפא אינו ראוי לדלות ולילך בשליחות: קיטע ידו. עדיין הוא ראוי לשומר קישואין הלכך שבת כל ימי חליו נותן לו שכר שימור קישואין: שיבר את רגלו. ושוב אינו ראוי לשמור קישואין שצריך להלך סביב הגנה: חירשו. אין ראוי לכלום: קיטע את ידו ולא אמדוהו. בית דין ולא אמרו למזיק תן לו כך וכך ריפוי כך וכך שבת צער ובושת ואחרי כן שיבר את רגלו קודם שיתרפא: חדא חדא אמדינן. ואע''ג דבנזק לא נפקא לן מינה מידי דהא סוף סוף כל שעה הולכין ופוחתין את דמיו הלכך בין אומד כולה בין אומד כל אחד בפני עצמו מדה אחת היא: נפקא מינה למיתב ליה צער ובשת דכל אחד. אבל ריפוי לא שהרי לא נתרפא בינתים ושבת לא שהרי נותן לו דמי כל מה שהיה שוה מתחילה והרי הוא עבדו: שבת הפוחתתו מדמים. הכהו מכה שהוא צריך לשבות ממלאכתו וסופו להיות שלם כבתחילה ואין כאן אלא שבת אבל פוחתו עכשיו בדמים שאם היה בא לימכר עכשיו היו דמיו פוחתין: מהו. מי מחייב אפחת דמיו דהשתא או לא: צמתה. דשטריר''ט בלע''ז לשון צומת הגידין מקום שהגידין צומתין (חולין דף עו.): כיון דסופה לחזור לא יהיב ליה. דמי ידו: ולא עשה בהן חבורה. דאין עליו חיוב מיתה עד שיעשה בהם חבורה באלו הן הנחנקין (סנהדרין דף פד:):

רואין אותו כאילו שומר קישואין. שכבר נתן לו דמי ידו או דמי רגלו שומר קישואין לא קאי ארגל דברגלו קאמר בגמרא שבת כשומר הפתח אבל קישואין אין יכול לשמור א''נ בגמ' איירי בשיבר שני רגליו דומיא דסימא את עינו דאיירי בסימא שתי עיניו דאי עינו אחת עדיין הוא ראוי לכל זה שהיה ראוי בתחילה ובתוספתא (פ''ט) נמי קתני רואין אותו כאילו הוא חיגר שומר קישואין משמע דחיגר יכול לשמור ונראה דאם היה מלמד תינוקות לא נאמר כאילו הוא שומר קישואין ובשיבר רגלו אם היה עושה מעשה מחט או נוקב מרגליות לא נאמר כאילו הוא שומר הפתח דאם כן לקתה מדת הדין אלא הכא בסתם בני אדם שאין בעלי אומנות: דכי מתפח האי גברא. כלומר . בתחילה כשהיה בריא: חרשו נותן לו דמי כולו. ע''כ לא מיירי באותו שקיטע את ידו ושיבר את רגלו וסימא עינו אלא אפילו באדם שלם דומיא דסימא עינו דלא איירי באותו שקיטע ידו ושיבר רגלו דהא בשיבר רגלו אין נותן אלא כשומר הפתח שהוא פחות מטחינת הריחים ותימה דמשמע הכא דחרש לא שוי מידי מדנותן לו דמי כולו ובפ''ק דערכין (דף ב. ושם) תנן חש''ו נידרין ונערכין ואור''ת דיש לחלק בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים ולר''י נראה דהכא באדם שאין בר אומנות כדפי' לעיל וכן משמע מדנקט דלי דוולא ואזיל בשליחות הלכך כשנתחרש אין שוה כלום והתם מיירי כשיש לו אומנות: נהי דנזק וריפוי ושבת דכל חדא וחדא לא יהיב ליה. תימה בשלמא נזק ושבת דין שלא יתן שכל זה בכלל דמי כולו אלא ריפוי למה פשיטא ליה שיהיה בכלל דמי כולו יותר מצער ובושת ונראה דגרס ריפוי בהדי צער ובושת ולא (הכא) בהדי נזק ושבת אך אכתי קשה דמאי קמיבעיא ליה דלמה יפטר מריפוי וצער ובושת דכל חדא וחדא בשביל שחרשו לבסוף ונותן לו דמי כולו מ''ש מקיטע ידו שאע''פ שהוא נותן נזק שהוא דמי ידו נותן ריפוי צער ובושת ועוד אטו אם חבל בחרש וכי יפטר מריפוי צער ובושת מיהו מהא דתנן לקמן (דף פז.) החובל בחרש חייב אין לדקדק דמצ''ל דהתם בחרש בידי שמים כדברי ר''ת או הוא בר אומנות ועוד דלעיל אשכחן דחייב ריפוי שלא במקום נזק ועוד תימה דפעמים מרויח במה שחרשו לבסוף כגון שהצער והריפוי היה עולה יותר מדמי כולו ונראה לר''י דפשיטא דמשלם צער ובושת וריפוי דכל חדא וחדא ומבעי ליה כגון שקיטע ידו יום ראשון ולא אמדוהו וביום שני שיבר רגלו ולא אמדוהו וביום השלישי חרשו מי אמרינן דחשיב כאילו עשה הכל בפעם אחת ואומדין הכל ביחד או דלמא כיון שהחבלות היו בזה אחר זה אומדין לכל אחת ריפוי וצער ובושת שלה בפני עצמה ונ''מ שאין עולה כ''כ כשאומדין הכל ביחד כמו שעולה כשאומדין כל אחת בפני עצמה: שבת הפוחתתו בדמים מהו. כגון שהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור שמלבד שבתו שבכל יום ויום עד שיתרפא נפחתו דמיו שאין בני אדם בקיאין להכיר בידו אם סופה לחזור ולא יכניסו עצמן בספק לקנותו כבריא ושולט בשתי ידיו וסבורין שלא יתרפא עוד אבל בדבר הידוע שסופו לחזור מודה אביי שאין נותן לו אלא שבת שבכל יום ויום:

בבא קמא פה ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף פה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד