דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא קמא פה ע"א - פירוש שטיינזלץ

אם למדים במקום שכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי [חלוקים הם], לפי שהכתוב אומר "כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות כא, כד) ש"כויה" היא כלל, שיש בו גם כויה שיש בה חבורה וגם כויה שאין בה חבורה, ולאחריה בא פרט בענין חבורה.

רבי סבר [סבור]: כיון שאין הכלל והפרט סמוכים זה לזה (שהרי "פצע תחת פצע" מפסיק ביניהם), אין דנין אותו בכלל ופרט, לומר לפי כללי ההלכה שאין בכלל אלא מה שבפרט ויהיה חייב רק על כויה שיש בה חבורה, ולכן לשיטתו על כל כויה משלם, ואף על זו שאין בה חבורה. ובן עזאי סבר [סבור]: דנין אותו בכלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואין משלמים עבור כויה אלא אם כן יש בה חבורה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כן "חבורה" לרבי למה לי? שהרי בכלל "כויה" נאמר הכל! דבר זה בא ללמד לדמים יתרים, שאם גרם נוסף לכוויה גם חבורה — עליו להוסיף תשלום כסף על מה שהזיק לו.

א שנינו במשנה כיצד משלם צער — אומדין כמה אדם כיוצא בזה (כמוהו) רוצה ליטול להיות מצטער כך. ושואלים: צער במקום שהיה בו גם נזק, היכי שיימינן [איך אנו מעריכים אותו], איך מעריכים את הצער בנפרד מהנזק?

אמר אבוה [אביו] של שמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו. ותוהים על כך: לקטוע לו ידו? הרי לא צער לחודיה [בלבד] הוא, הא כולהו [הרי כל] החמשה דברים איכא [יש כאן]! ועוד, וכי בשופטני עסקינן [בשוטים אנו עוסקים], באדם שמוכן לקבל שכר על מנת שיקטעו לו את ידו? אלא, השאלה היא כמה מוכן לקבל כדי לקטוע לו לגמרי את ידו הקטועה כבר (שאינה פועלת). ותוהים: ידו הקטועה נמי [גם כן] לא צער לחודיה איכא [בלבד יש כאן], הא [הרי] צער ובושת איכא [יש כאן] גם כן, שהרי כסיפא ליה מילתא [מבוזה לו הדבר] למשקל [לקחת] מבשרו למשדייה [לזורקו] לכלבים!

אלא כך עושים: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות, שהמלכות גזרה עליו שיקטעו את ידו, כאשר הברירה היא בידו בין קטיעה על ידי סם שאין הדבר מלווה בכאב, לבין קטיעה בסייף שיש בו צער, בעד איזה סכום יהא מוכן לעשות זאת בסייף. אמרי [אומרים] בדחייה לכך: הכא נמי לא שקיל [כאן גם כן אין אדם נוטל כסף] ומצער נפשיה [את עצמו] בצער זה, ובוודאי יעדיף שיחתכו בסם ולא ניתן לאמוד דבר כזה!

אלא כך עושים: אומדין כמה אדם כמוהו רוצה ליתן (לשלם) כדי לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין קטיעה בסייף לקטיעה בסם, כלומר, על מנת שיעשו זאת בסם ולא בסייף.

ותוהים: אם כן האי [זה] הלשון "ליטול" אינה נכונה, "ליתן" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]: כמה אדם רוצה ליתן כדי לא להצטער! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכוונה היא ליטול זה מזה הניזק מהמזיק מה שנתן, כלומר, שהיה נותן, זה, הניזק למלך כדי שלא יצטער בצער זה.

ב שנינו במשנה: רפוי מהו? — אם הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים (מוגלה וגידולים אחרים), אם מחמת המכה — חייב, שלא מחמת המכה — פטור. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה (ונפתחה) המכה — חייב לרפאותו שוב וחייב ליתן לו דמי שבתו, שביטל מזמן עבודתו בריפוי המכה שנפתחה. אבל אם עלו בו שלא מחמת המכה — אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו, זאת דעה אחת.

ואילו ר' יהודה אומר: אף מחמת המכה — אכן חייב לרפאותו, ואולם אינו חייב ליתן לו דמי שבתו. ואילו חכמים אומרים: במקרה זה אינו חייב כלל, כי שבתו ורפואתו נאמרו כאחד, והרי זה בא ללמד כי כל שחייב בשבת — חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת — אינו חייב בריפוי.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי את החכמים בבית המדרש שיושבים ואומרים]: הכא [כאן] בשאלה האם מכה ניתנה לאגד (לחבישה) קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם מותר לאדם לחבוש את מכתו כדי שלא יסבול בכך אף שבכך הוא גורם לתוצאות לוואי מזיקות ביצירת מוגלה וכיוצא בה.

רבנן סברי [חכמים כלומר, התנא הראשון בברייתא סבורים]: מכה ניתנה לאגד, וגם אם גרמה התחבושת להוצאות כספיות נוספות בשל תוצאות הלוואי, הרי אף אלה נחשבות כנגרמות מחמת המכה. ור' יהודה סבר [סבור]: מכה לא ניתנה לאגד, ומשום כך על ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] בלשון "רפא ירפא" (שמות כא, יט) — הרי זה ריבוי מיוחד, ולכך מיחייב [חייב] המכה לשלם לו, אבל שבת שלא תנא ביה קרא [שנה בו הכתוב] — לא מיחייב [חייב]. כך הסבירו חכמי בית המדרש את המחלוקת.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני, רבה]: אי [אם] לדעת ר' יהודה מכה לא ניתנה לאגד ואסור לו לעשות כן, ריפוי נמי [גם כן] לא מיחייב [יהיה חייב]! אלא ההסבר למחלוקת כך הוא: דכולי עלמא [לדעת הכל] מכה ניתנה לאגד ואולם לא ניתנה לאגד יתירה [יתר], להוסיף בה תחבושת יתירה, והוא עשה זאת לנוחיותו.

ר' יהודה סבר [סבור]: כיון שלא ניתנה לאגד יתירה [יתר] ומכל מקום ניתנה לאגד, לכן ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] — מיחייב [חייב] בו, שבת שלא תנא ביה קרא [שנה בו הכתוב] — לא מיחייב [חייב] בו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] בריפוי, אשבת נמי מיחייב [על שבת גם כן חייב], דאיתקש [שהוקש בכתוב] לריפוי.

ומעירים: ור' יהודה סבר [סבור]: אף שהוקשו זה לזה, מכל מקום שבת לא מיחייב [חייב], משום דמעטיה רחמנא [שמיעט אותו הכתוב] שנאמר "רק שבתו יתן" (שמות כא, יט), ו"רק" לשון מיעוט היא. ומן הצד השני ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — לדעתם "רק" זה לעלו בו צמחים שלא מחמת המכה הוא דאתא [שבא] למעט שפטור מלשלם.

ושואלים: ולרבנן בתראי דאמרי [ולחכמים האחרונים שאומרים] שכל שחייב בשבת חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי, ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכדתנא דבי [לכפי ששנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתניא [שכן שנינו בברייתא], התנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל אומר: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) — מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ואין אומרים שצריך לסמוך על הקדוש ברך הוא בלבד.

ובענין זה מביאים את מה ששנינו בברייתא נוספת. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה, שחייב החובל בחבירו לרפאותו שוב וחייב ליתן לו שבתו על הימים הנוספים לשביתתו ממלאכה? — תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". יכול שיהא הדין כן אפילו עלו בו שלא מחמת המכה? — תלמוד לומר: "רק", למעט. והרי זה כדעת חכמים ראשונים שבברייתא. ר' יוסי בר יהודה אומר: אף אם עלו בו צמחים מחמת המכה — פטור, שנאמר: "רק".

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדעת ר' יוסי בר' יהודה: אף מחמת המכה — פטור לגמרי בלי לשלם כל דבר, לא ריפוי ולא שבת, והרי זה כדעת רבנן בתראי [חכמים אחרונים]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף מחמת המכה — פטור מתשלום על השבת ואולם חייב בריפוי, כמאן [כמי] הוא אומר זאת? — כאבוה [כדעת אביו ר' יהודה], כן גם דעתו.

ג ושבים לדון בדעת חכמים ראשונים שבברייתא. אמר מר [החכם]: יכול אפילו עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו? — תלמוד לומר: "רק". ותוהים: שלא מחמת המכה בעי קרא [צריך כתוב] מיוחד להשמיענו שהחובל אינו חייב לשלם, וכי מדוע שישלם אם הוא לא גרם לכך?

אמרי [אומרים]: מאי [מה] פירוש "שלא מחמת המכה"? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שעבר הניזוק על דברי הרופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה שאסר עליו לאוכלם, מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין (מזיקים) למכה, והעלה מכתו גרגותני [נמק] מחמת כך, יכול יהא חייב החובל לרפאותו? — תלמוד לומר: "רק". ושואלים: מאי [מה] פירוש גרגותני? אמר אביי: נאתא כריכתא [בשר מת]. מאי אסותיה [מה רפואתו]? — אהלא וקירא וקלבא [אהל ושעווה ושמרים].

ד ומביאים מספר הלכות בפרטי תשלום הריפוי: ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: אסייך אנא [ארפאך אני], שהוא עצמו רופא, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: דמית [דומה אתה] עלי כאריא ארבא [כאריה אורב] ואני מפחד ממך ואיני רוצה להתרפא ממך. ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: מייתינא אסיא דמגן במגן [אני אביא רופא של חינם שירפא אותך בחינם] ולא אצטרך לשלם, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: אסיא דמגן במגן [רופא שמרפא בחינם] — מגן [חינם, לא כלום] הוא שוה.

ואי אמר [ואם אומר] המזיק: מייתינא [אביא] לך אסיא רחיקא [רופא ממקום רחוק] שיוריד מן המחיר בשבילי, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: אסיא רחיקא עינא עוירא [רופא רחוק מעוור את העין], כי רופא הדר באותו מקום דואג שהחולה יתרפא, ורופא הגר במקום רחוק לא איכפת לו לאחר שמקבל שכרו.

ומן הצד השני ואי אמר ליה היאך [ואם אומר לו האחר, הניזק]: הב [תן] לי לדידי [לעצמי] את הכסף ואנא מסינא נפשאי [ואני אדאג לרפא את עצמי], אמר ליה [יכול לומר לו המזיק]: פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי [תתרשל בעצמך ובסוף תיקח ממני יותר] משום שלא תתרפא כראוי. ואי אמר ליה [ואם אומר לו הניזק]: קוץ לי מקץ [קצוב לי קיצבה] סכום מסויים לריפוי ואני אטפל בדבר, אמר ליה [יכול לומר לו] המזיק: כל שכן דפשעת בנפשך [שתתרשל בעצמך] שתרצה להרויח ולא תשלם לרופא כראוי ותישאר חולה, וקרו [ויקראו] לי הבריות "שור המזיק", שאני גרמתי לך לנזק שאינו מתרפא.

ה על המשנה המסבירה את תשלומי הצער והריפוי השבת והבושת תנא [שנה החכם]: וכולן, כל אלה, משתלמין במקום שמשלם נזק. כלומר, בנוסף לתשלום הנזק. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם? אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא, אמר קרא [הכתוב]: "פצע תחת פצע" (שמות כא, כה) — ליתן צער במקום נזק, שצריך להוסיף גם תשלום צער במקום שמשלם על הנזק.

ותוהים: הלא האי מבעי ליה [הכתוב הזה צריך אותו] ללימוד אחר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

והכא ב"כלל" ו"פרט" המרוחקים זה מזה - אם יש בכתוב הפסק בין ה"כלל" לבין ה"פרט" קמפלגי רבי ובן עזאי: [1]

רבי סבר: כלל ופרט המרוחקים זה מזה, אין דנין אותו בכלל ופרט, לפיכך, אין ה"פרט" מפרש את ה"כלל" לומר: "אין בכלל אלא מה שבפרט", והרי זה כאילו נאמר "כלל" בלא "פרט", והכל בכלל.

והכא נמי, "כויה" - "כלל" היא, שהרי הכל במשמע, בין כויה שיש בה חבורה, בין שאין בה חבורה, ו"חבורה" - "פרט" היא, ואם היתה "חבורה" סמוכה במקרא ל"כויה", היינו אומרים: "אין בכלל אלא מה שבפרט", אך היות ו"פצע תחת פצע" מפסיק בין "כויה" ל"חבורה" על כן אין דנים כאן במידת "כלל ופרט", אלא הרי הוא כמו שנאמר "כלל" בלבד, והכל בכלל. [2]

ובן עזאי סבר: כלל ופרט המרוחקים זה מזה, דנין אותו בכלל ופרט, לפיכך ה"פרט"

- "חבורה" הוא פירושו של "כלל", ואין חיוב תשלומין על כויה אלא כאשר יש עמה חבורה. [3]

וכי תימא [אם תשאל]: "חבורה" לרבי למה לי!? הרי לדבריך אינה באה לפרש "כויה" שנאמרה בכתוב תחילה!?

יש לומר: "חבורה" באה לחייבו דמים יתירים. שלא תאמר: כויה שיש עמה חבורה, הרי היא ככויה שאין עמה חבורה, ואינו משלם אלא צער. קא משמע לן: כויה שיש עמה חבורה משלם הוא בנוסף לצער הכויה גם על החבורה. [4] שנינו במשנה: צער כו' אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך.

ומתמהינן: צער שהוא במקום נזק, כגון, שקטע לו את ידו ושילם לו את היד, על פי מה שנפחת ערכו כעבד הנמכר בשוק, היכי שיימינן [כיצד משערים] את הצער בפני עצמו!? [5] [6] אמר [פירש] אבוה דשמואל: אומדין כמה ממון אדם רוצה ליטול בכדי שיסכים לקטוע לו את ידו.

ומתמהינן: אם מתרצה הוא לקטוע לו ידו, לא צער לחודיה [בלבד] הוא, דהא כולהו חמשה דברים איכא, אם כן אינך יכול לאמוד את הצער בפני עצמו!? ועוד, וכי בשופטני [שוטים] עסקינן, ומי יסכים לקטוע את ידו, בעד כל הון!? [7]

ומפרשינן: [8] אלא, אומדים עבור כמה ממון אדם מתרצה לקטוע [שיקטעו לו] את ידו הקטועה ומחוברת עדיין בגידים צמותים, [9] שאינה ראויה למלאכה, נמצא שאין כאן "נזק" אלא "צער".

ומקשינן: אכתי לא ניחא, דהא לקטוע ידו הקטועה נמי, לא צער לחודיה איכא, דהא גם צער וגם בושת איכא, דהא כסיפא ליה מילתא [10] [הוא מתבייש בדבר] למשקל [ליטול] מבשרו למשדייה [להשליכו] לכלבים!? [11]

ומפרשינן: אלא הכי קאמר אבוה דשמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות, בין סם לסייף. [אדם שהמלך העניש אותו שיקטעו לו את ידו בסם שאין צער כלל [12] בקציצת היד, עבור כמה ממון הוא יסכים שיקצצו לו את היד בסייף.] אמרי [תמהו] בני הישיבה: הכא [באופן זה] נמי לא שקיל [לא יקח] ומצער נפשיה, והרי אין אדם מוכן לצער את עצמו כל כך עבור כל ממון שבעולם!? ועוד, הרי אי אפשר לתבוע את החובל לשלם סכום כה גדול, כי אי אפשר להשוות את ערכו של הצער שכבר היה, עם הסכום הגדול שאדם ידרוש כדי להסכים לסבול!? [13] ומסקינן: אלא, אומדין כמה אדם רוצה ליתן, לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין סייף לסם. [אדם שהמלך גזר לקטוע את ידו בסייף, כמה ממון הוא מוכן לשלם לשליח המלך כדי שיקטע את ידו בסם בלא כאב במקום בסייף.] [14] ומתמהינן: האי [15] "ליטול", "ליתן" מבעי ליה!? כלומר, אמאי קאמרינן: כמה אדם רוצה "ליטול". כדי להצטער כך, הרי לדבריך משערים. כמה ממון אדם מוכן "לתת" כדי לא להצטער!?

אמר [פירש] רב הונא בריה דרב יהושע: ליטול זה [הניזק] מזה [מן החובל] מה שנתן זה [מה שהיה הנחבל מוכן לשלם לשליח המלך, כדי שלא יצטער].

שנינו במשנה: ריפוי - הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים, אם מחמת המכה - חייב, שלא מחמת המכה - פטור; חייתה ונסתרה, חייתה ונסתרה - חייב לרפאותו. חייתה כל צורכה - אינו חייב לרפאותו.

תנו רבנן: עלו בו צמחים [אבעבועות, מוגלה] אם מחמת המכה עלו בו, אף על פי שנתרפאה המכה ונסתרה המכה [חזרה לקדמותה] חייב לרפאותו [16] וגם חייב ליתן לו דמי שבתו, אם נפל למשכב מחמת הצמחים.

עלו בו צמחים שלא מחמת המכה, אינו חייב לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו, ולקמיה מפרש ד"שלא מחמת המכה", היינו שעבר על דברי הרופא ומחמת כן עלו בו צמחים.

רבי יהודה אומר: אף אם עלו בו מחמת המכה, חייב הוא לרפאותו, ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו, ולקמן מפרשינן פלוגתייהו.

וחכמים אומרים: שבתו ורפואתו חייב הכתוב והקישן זה לזה. ועל כן, כל שחייב בשבת חייב בריפוי, ושאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי. לפיכך, היות ואינו חייב בשבת, למרות שעלו בו מחמת המכה וכדעת רבי יהודה, אף בריפוי אינו חייב.

שואלת הגמרא: במאי קא מיפלגי תנא קמא ורבי יהודה!?

אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי תלמידים בבית המדרש [17] שישבו ופירשו את המחלוקת כך]:

הכא, במכה ניתנה לאגד קמיפלגי, האם רשאי הנחבל לאגוד את המכה ולעטוף אותה כדי שלא יסבול מן הצינה, למרות שעל ידי תחבושת זו מתחמם מקום המכה ומחמת כן עולים בו "צמחים". [18]

רבנן [תנא קמא] סברי: מכה ניתנה לאגד, כלומר יש לנחבל רשות לחבוש את מכתו. לפיכך, אם עלו בו צמחים כתוצאה מהחבישה, הרי אלו צמחים הבאים מחמת המכה, וחייב לשלם לו את רפואתו ואת שבתו.

ורבי יהודה סבר: מכה לא ניתנה לאגד ואין הנחבל רשאי לחבוש את מכתו מפני הצינה, ואף על פי כן ריפוי דתנא ביה קרא. [ששנה בו הכתוב] וכפל את לשונו: "ורפא ירפא" מיחייב לשלם לו - מגזירת הכתוב.

שבת דלא תנא ביה קרא, שהרי נאמר: "רק שבתו יתן" לא מיחייב. [19]

ולדעת חכמים: כיון שאינו חייב בשבת, אינו חייב בריפוי, ולהלן מפרש מאי דרשי במאי דתנא ביה קרא בריפוי.

ואמינא להו אנא [רבה אמר לרבנן דיתבי בבי רב]:

אי מכה לא ניתנה כלל לאגד, ריפוי נמי לא מיחייב כי לא יתכן שהנחבל ינהג בדרך שכלל אינה מקובלת, ויוכל לתבוע רפואתו ושבתו מן החובל.

אלא כך תתפרש מחלוקתם: דכולי עלמא סברי: מכה ניתנה לאגד, ולא ניתנה לאגד יתירה, [אגד מהודק ביותר], [20] והכא במאי עסקינן כאשר הנחבל אגד את המכה ב"אגד יתירה" להנאתו, ועל ידי כך עלו בו הצמחים ונפל למשכב.

ובהא קמיפלגי: רבי יהודה סבר: כיון דלא ניתנה לאגד יתירה, אם כן, צמחים אלו באו בפשיעתו של ניזק, ומצד הסברא יש לומר שלא יתחייב החובל לא ברפואתו ולא בשבתו.

ומכל מקום, ריפוי דתנא ביה קרא - מיחייב לשלם, [21] אבל שבת דלא תנא ביה קרא - לא מיחייב.

ורבנן [תנא קמא] סברי: כיון דתנא ביה קרא בריפוי, ומחוייב הוא לרפאותו אף כשנתן אגד יתירה, אם כן אשבת [על שבתו] נמי מיחייב דהא איתקש שבת לריפוי.

ורבי יהודה סבר: על שבת לא מיחייב, היות דמעטיה רחמנא ואמרה "רק שבתו יתן", והאי "רק" מיעוטא הוא - לפטור את החובל מתשלום דמי שבתו, אם הנחבל חבש את עצמו ב"אגד יתירה".

ורבנן סברי: מה שאמר הכתוב "רק", לעלו בו צמחים שלא מחמת המכה, הוא דאתא [בא] ללמד, אבל בעלו בו צמחים מחמת אגד יתירה, לא מעטיה רחמנא, ויש לחייבו בהיקשא דריפוי, וריפוי הא תנא ביה קרא לחייבו אף על פי שחבש את המכה באגד יתירה.

ומקשינן: ולרבנן בתראי ["חכמים" דברייתא] דאמרי: ריפוי הוקש לשבת, וכל שחייב בשבת חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי, ובאגד יתירה פטור הוא בין משבת בין מריפוי, [22] ריפוי דתנא ביה קרא למה לי, הא לא איצטריך לאגד יתירה!?

ומשנינן: מיבעי ליה כפילות לשון הכתוב לכדתנא דבי רבי ישמעאל.

דתניא בברייתא: דבי רבי ישמעאל אומר: מדוע כפל הכתוב ואמר: "ורפא ירפא" ולא היה די לו לומר "וירפא"?

אלא יש ללמוד מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, בין במכה הבאה בידי אדם, בין במכה הבאה בידי שמים, [23] ואין אנו אומרים: אם משמים הביאוהו לידי חולי גזירת המלך היא ואסור לרופא לסתור אותה, אלא רשות ניתנה לרפאות כל חולי. [24] תנו רבנן: מנין שאם עלו בו "צמחים" מחמת המכה, לאחר שנתרפאה המכה, ונסתרה המכה [חזרה לקדמותה], שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו שבתו? [25] תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא" וממה שכפל הכתוב את לשונו אנו למדים לחייבו, אף על פי שכבר חיתה המכה, היות וה"צמחים" שבאו מחמת המכה הם שגרמו לכך שחזרה המכה ונסתרה.

יכול [האם יכול אתה ללמוד מכאן]: אפילו אם עלו בו צמחים שלא מחמת המכה?

תלמוד לומר: "רק" מיעוט הוא, שאינו חייב אלא אם עלו בו מחמת המכה.

רבי יוסי בר יהודה אומר: אף אם עלו מחמת המכה פטור הוא, ודבר זה אנו למדים ממה שנאמר "רק".

בביאור דברי רבי יוסי בר יהודה נחלקו אמוראים: איכא דאמרי [יש אומרים] אף אם עלו בו מחמת המכה פטור הוא לגמרי כדעת רבנן בתראי שלמדו בהיקש ריפוי משבת: כל שפטור משבת פטור מריפוי.

ואיכא דאמרי: לא אמר רבי יוסי בן רבי יהודה: אף מחמת המכה פטור אלא משבת, שהרי נאמר "רק שבתו יתן" וחייב הוא בריפוי שהרי שנה בו הכתוב "ורפא ירפא".

וכמאן סובר רבי יוסי בר יהודה? כאבוה [כאביו] רבי יהודה, דאמר לענין אגד יתירה: בריפוי הוא חייב ולא בשבת.

אמר מר בברייתא דלעיל: יכול יהא חייב אפילו אם עלו בו צמחים שלא מחמת המכה? תלמוד לומר: "רק" שבתו יתן, קא סלקא דעתין, הכא במאי עסקינן, כשנתרפאה המכה לגמרי, ואחר כך באו צמחים מאליהם. [26]

ומתמהינן: שלא מחמת המכה בעי קרא!? פשיטא דאין החובל חייב לשלם ריפוי ושבת שלא באו כתוצאה מהחבלה שלו!?

אמרי [תירצו] בני הישיבה: מאי שלא מחמת המכה דבעי קרא למיפטריה, כדתניא בברייתא: הרי שעבר הנחבל על דברי הרופא, [27] ואכל דבש או כל מיני מתיקה למרות שהרופא הזהירו שלא יאכל מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין הן למכה, [28] והעלתה מכתו גרגותני מחמת מה שאכל, יכול יהא החובל חייב לרפאותו [כי אף על פי שלא שמר הנחבל על עצמו, להמנע מאכילת דברי מתיקה, מכל מקום אין כאן פשיעה גמורה, וסלקא דעתין שיהא החובל חייב לרפאותו. [29]]

תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא", מיעט הכתוב שלא יתחייב בשבתו ורפואתו אף בפשיעה מועטת זו שעבר על דברי הרופא.

ומאי "גרגותני" שאמרה הברייתא?

אמר [פירש] אביי: נאתא כריכתא ["בשר מת" שישנו אצל אדם חי].

ומאי אסותיה [כיצד מרפאים אותו] על ידי אהלא [שם של עשב [30]] וקירא [שעוה] וקלבא [שרף שנוטף מן העץ [31]].

ואי אמר ליה חובל לנחבל: "אינני רוצה שתתרפא על ידי רופא אחר שיטול דמים מרובים אלא אסייך אנא" [אני ארפא אותך] מצי אמר ליה [יכול הנחבל לומר לו]: דמית עלי כאריא ארבא" [כאריה אורב] כלומר, היות ואתה חבלת בי, אם תטפל בי לרפאות אותי, הרי זה כאילו מטפל בי אריה שאורב להכות ולטרוף, ואין אדם מתרפא בכך, כי צריך שיהיה לחולה נחת רוח מן הרופא. [32]

ואי אמר ליה מזיק: "מייתינא אסיא דמגן במגן" [אביא לך קרוב משפחה שלי [33] שיטפל וירפא אותך ללא תשלום].

מצי אמר ליה ניזק: "אינני מוכן להתרפאות ממנו כי אסיא דמגן במגן מגן שוה". [רופא שמרפא בחינם, רפואתו "חינם" היא, כלומר אין לה ערך.] שמא יתן לו רפואות שאינן מועילות, כי אין לבו ומחשבתו לדקדק בעיקר צורך החולה, היות ואינו מצפה לקבל שכר. [34]

ואי אמר מזיק: "מייתינא לך אסיא רחיקא" [אביא לך רופא שמתגורר בריחוק מקום] והוא ירפא אותך במחיר נמוך משאר רופאים.

מצי אמר ליה ניזק: אי אפשר לסמוך על אסיא רחיקא כי עינא עוירא, אפשר שהוא יסמא את עינו של מי שהוא מטפל בו, ואינו חושש, היות והוא עתיד לילך לדרכו. [35]

ואי אמר ליה היאך [ניזק]: "הב לי לדידי דמי רפואתי, ואנא מסינא נפשאי". [אני ארפא את עצמי.]

מצי אמר ליה חובל: אינני מסכים, כי חושש אני שמא פשעת בנפשך ולא תטפל בחבלתך כראוי ושקלת מינאי טפי [תדרוש ממני תשלום מרובה] יותר ממה שרופא אחר היה נוטל. [36]

ואי אמר ליה נחבל: "קוץ לי מקץ [נקצוץ מראש את סכום הריפוי] ואם אפשע ולא אטפל בעצמי כראוי, לא תצטרך לשלם את ההפרש.

מצי אמר ליה חובל: כל שכן [אדרבה] דפשעת בנפשך מחמת חימוד הממון ולא תטפל בעצמך כראוי, ואז קרו לי כל רואי המכה: "שור המזיק". [37] תנא בברייתא: וכולן [שבת ריפוי בושת וצער] משתלמין לניזק אף במקום שבלאו הכי משלם על הנזק שהוא עשה. שואלת הגמרא: מנא הני מילי. [38] אמר [פירש] רב זביד משמיה דרבא: אמר קרא [שמות כא כה] "פצע תחת פצע" ומקרא יתר הוא ללמדינו ליתן צער אף במקום נזק. [39]

ומתמהינן: האי קרא "דפצע תחת פצע" מבעי ליה.

הערות

[1] א. בנדה לג א נחלקו אביי ורבא אם כלל ופרט המרוחקים זה מזה נידונים ככלל ופרט או לא, ותיקשי: הא הכא הוי פלוגתא דרבי ובן עזאי, והלכה כרבי מחבירו?! ויש לומר: לישנא בתרא דרב פפא דיחויא בעלמא היא, ולישנא קמא עיקר, גם ממתניתין דקתני: צער כיצד כו' ואפילו על צפורנו משמע שדין צער שיש בו רושם ודין צער שאין בו רושם שוים הם, דלא כלישנא בתרא דרב פפא דנפקא מינה לדמים יתרים - "ים של שלמה". [וב"שיטה מקובצת" בשם הרמ"ה משמע שלישנא בתרא עיקר, וכן משמע ברש"י פסחים ז ב ד"ה למאן.] ב. כתבו התוספות: לא נחלקו התנאים בסוגיין [והאמורנים בנדה לג א] אלא אם הכלל והפרט נכתבו באותו עניין, אלא שמרוחקים הם זה מזה, אבל אם נכתבו בשני עניינים - לכולי עלמא אין דנים אותם בכלל ופרט, כדאיתא בפסחים ז ב. [ורב אדא בר אהבה סובר במנחות נה ב שאף בשני עניינים דנים - תוספות שם, וראה כאן בשיטה מקובצת]. ולעיל נד ב פרכינן ואימא "בהמתך" דדברות ראשונות [שמות כ י] - כלל, "שורך וחמורך" דדברות אחרונות [דברים ה יד] - פרט, כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. אף על גב דמרוחקין טובא זה מזה! ? יש לומר, "עשרת הדברות" ראשונות ואחרונות חשיבי כחד עניינא, שהרי "זכור ושמור בדבור אחד נאמרו" - תוספות לעיל נד ב. ג. בסנהדרין מו א כתבו התוספות דהא דאמרינן כלל ופרט המרוחקין זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט, אין הכוונה שאין דנים כלל אלא שאין דנים אותו ממש ככלל ופרט, ואהני ריחוקם לרבות איזה דבר [והוי ככלל ופרט וכלל - תוספות שבועות ז א ד"ה אחת. ובמנחות נה ב ד"ה כלל כתבו דאין דנים כלל, ומה שאמרו בסנהדרין לרבויי עבודת כוכבים, הוא משום מדת "דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד".]

[2] והא דקאמר רבי כויה נאמרה תחילה, הכי קאמר: מתחילת הפסוק אנו למדים לחייבו אף על כויה שאין עמה חבורה, כי אין כאן "פרט" שבא לפרש את ה"כלל" ולצמצמו לכויה שיש עמה חבורה היות וכלל ופרט המרוחקים זה מזה אין דנין אותו בכלל ופרט.

[3] והא דקאמר בן עזאי חבורה נאמרה תחילה, הכי קאמר: מסוף המקרא אנו למדין שכויה שחייב הכתוב בתחילתו אינו אלא אם כן יש עמה חבורה, שהרי "כויה" היא "כלל" ו"חבורה" - "פרט", והיות שדנים אותם ב"כלל ופרט" - אין בכלל אלא מה שבפרט.

[4] א. רש"י. ודוקא אם דמי הצער מרובים מדמי נזקו. דאם דמי נזקו מרובים פשיטא שלא ירויח בזה שגם ציערו - "מרומי שדה". ב. ובתוספות תמהו: מה סברא הוא לומר שהתשלום על הצער יפטור אותו מתשלום על הנזק! ? ועוד, הרי להלן ילפינן מ"פצע תחת פצע" ליתן צער במקום נזק, ואם תשלום הנזק אינו פוטר מתשלום על הצער, כל שכן שתשלום הצער לא יפטרנו מלשלם את הנזק - על פי "מהדורא בתרא" למהרש"א. על כן פירשו התוספות [לשיטתם ש"חבורה" היינו צער שיש בו רושם.] ד"חבורה" קא משמע לן דמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם, ואף על פי שאינו מצטער בזה יותר מבזה, משלם יותר לפי שמחמת הרושם הוא מתגנה יותר. ותמה על כך ב"תוספות יום טוב" הלא מה שמצטער בגנותו, בכלל "בושת" הוא, שהרי זה עניינו של "בושת" - מה שמצטער בגנותו! ? ותירץ ב"דרכי דוד": כוונת תוספות למה שהוא מתגנה יותר בעיני עצמו וזה - בכלל צער הוא. ג. והרא"ש כתב בשם הרמ"ה [הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" ובנמוקי יוסף] דהכא מיירי בשנים שחבלו זה בזה, סלקא דעתך אמינא: יצא צערו של זה בצערו של זה, ואין מקפידים אם צערו של זה מרובה מצערו של זה. וקא משמע לן קרא: "כויה תחת כויה" דוקא, ו"חבורה תחת חבורה" דוקא, ולא כויה תחת חבורה, כי התורה הקפידה שמי שציער יותר ישלם את המותר. וראה בראב"ד לעיל כו א דהא דפירט הכתוב לענין נזק עין תחת עין, שן תחת שן וכו', הוא משום דאם לא היה הכתוב אומר אלא אחד מהם, הייתי אומר: בין אם חבלתו מרובה, בין אם חבלתו מועטת אינו משלם אלא תשלום קבוע כמו שהזכיר הכתוב. ונתבאר ב"חברותא" [שם ב] שהראב"ד סובר כמו שכתבו האחרונים שנזקי אדם באדם אין עניינם השלמת חסרון ממונו כנזקי אדם בבהמה, אלא דין תשלומין מחודש הוא מגזירת הכתוב, על כן סלקא דעתין, אם היה נאמר בתורה רק "יד תחת יד", שישלם דמי יד בין אם קטע את ידו ובין אם סימא את עינו או הפיל את שינו. וכן יש לומר בהא דסלקא דעתין שיצאה חבורה בדמי כויה.

[5] א. עיקר שאלת הגמרא היתה באופן כללי איך שמים, אלא דבעי נמי איך תעשה השומא באופן שלא תהיה בכלל הנזק - חידושי מהר"ם קזיס, וכן משמע בתוספות רי"ד וב"ים של שלמה" שנידון הגמרא הוא כיצד להעריך את הצער בנפרד מן הנזק. וראה עוד ב"שיטה מקובצת" בשם גאון. ב. וברש"י כתב: צער במקום נזק, היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה; היכי שיימינן את הצער, הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל. משמע שהיות והוא שילם על היד על כן אין שייך כל כך לשלם את צערו, אך אם כן לא מובן מה תירצה הגמרא! ? וראה מה שכתבו בזה ב"שואל ומשיב" [ח"ד סוף סימן קפ עב - ב] וב"לחם אבירים".

[6] כתב בתוספות רי"ד: זה שלא שאל על הבושת במקום נזק, מפני שמופרד הוא הבושת מן הנזק, שהנזק אנו שמין בעבד, והבושת בבן חורין, ושמין יד עבד כמה שוה, ושמין בן חורין כזה בכמה היה פודה ידו מן המלכות שגזר לקוטעה בסם שאין שם אלא בושת ונזק, ומה שעודפין בדמי יד בן חורין על דמי יד העבד הוא הבושת, אבל הצער אינו מבורר, שכך צער יש לעבד כמו שיש לבן חורין.

[7] קושיא זו קשה גם על המשנה שאמרה: אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול להיות מצטער כך, אלא אגב דמקשה על אבוה דשמואל הא כולהו חמישה דברים איכא, אקשי נמי קושיא זו, כדי למצוא שומא לצער בלא תוספת וגירוע - "ים של שלמה". [לשיטת הרא"ש להלן בהערה] 14.

[8] סתמא דתלמודא בא לפרש דברי אבוה דשמואל, ולא חש עכשיו לישב קושיא דאטו בשופטני עסקינן, שהיא אינה עיקר הקושיא, ואמתניתין נמי קשיא, כמו שנתבאר בהערה הקודמת - "ים של שלמה".

[9] א. ב"ים של שלמה" כתוב: ומעורה עדיין בגידין צמותין, משמע שהחיבור בין היד אל הגוף הוא רק על ידי גידין אלו, וצריך תלמוד, וכי אטו צערו של אדם שקוטעים ממנו יד שמחוברת כדרך בריאתה שוה לצערו של מי שקוטעים ממנו יד מדולדלת שמעורה ומחוברת בגידין בלבד! ? ב. וב"שיטה מקובצת" בשם גאון כתב: שנשמטה ידו, ודמי ליה כמו שנקטעה, אי נמי שכבר נקטעה ידו לגמרי, אבל אומדין כמה אדם רוצה ליטול בצער חתיכת זרועו במקום החתך. [ואף שיש בזה שבת וריפוי, יתכן דלא קשיא ליה אלא מנזק ובושת, כי שבת וריפוי נערכים בפני עצמם.]

[10] לפי הביאור [ב"ידו הקטועה"] שהיתה לו יד שנראית כאילו היא יד בריאה, אלא שנשמטה ידו ואינה ראויה למלאכה, יש כאן בושת גם במה שעכשיו רואים את חסרון ידו - "שיטה מקובצת" בשם גאון.

[11] משמע שאבר הנחתך מאדם חי מותר בהנאה, ואינו כמו מת שאסור בהנאה - רש"ש גיטין כא ב. ואף אינו טעון קבורה - "נודע ביהודה" תנינא יורה דעה סימן רט. אמנם ב"אגרות משה" [יורה דעה סימן רלא] כתב להוכיח שיש חיוב קבורה באבר מן החי, שאם לא כן, מדוע הוצרך רבי יהודה [בנזיר מג ב] לדרוש מפסוק שאין כהן מיטמא לאבר מן החי של אביו, והרי שלא לצורך פשיטא שאין היתר להטמא! ? וב"ים של שלמה" כתוב: דכסיפא ליה מילתא למשקל מבשריה ולשדייה, דהוי כמו דשדייה לכלביה.

[12] רש"י. ובפירושו על התורה [שמות כא כה] כתב רש"י: שאף על פי שנותן לו דמי ידו אין פוטרין אותו מן הצער, לומר: הואיל וקנה ידו, יש לו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים: יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וצערו. משמע שאינו משלם אלא את ההפרש שבין סייף לסם, אבל את הצער של חתיכה בסם אינו משלם היות וקנה ממנו את ידו, ואי אפשר לחתוך בפחות מצער זה. וכן משמע מלשון רש"י לעיל ד ב ד"ה צער וראה ברש"ש.

[13] א. על פי רש"י. וברא"ש כתב: ואף ידו שהיא מוכתבת למלכות לקוטעה בסם, אין אומרים: כמה אדם רוצה ליטול שיקטענה בסייף, דשומא רבה היא, דלא מקבל איניש עילויה לכתחילה אלא בדמים מרובים, אבל צער זה כבר נעשה. ואם תאמר: מאי קושיא היא, ומה בכך שהיא שומא רבה, אם זה התשלום שמגיע לו - שישלם לו כפי שמגיעו! ? יש לומר: כבר כתב הרא"ש לעיל דמקרא ד"וביער בשדה אחר" [שמות כב ד] ילפינן להקל בשומא [כמו שאמרו לעיל מז א, נח ב]. כלומר, היות ואפשר לשער בין סייף לסם - לקולא, לא משערינן בין סם לסייף - לחומרא. ומה שכתבו רש"י והרא"ש אבל צער זה כבר נעשה, לרווחא דמילתא כתבו כן, דהא בלאו הכי נמי ילפינן מ"ובער בשדה אחר" להקל בשומות - "פלפולא חריפתא". ב. כתב ב"ים של שלמה" היות שידו תיקצץ בכל אופן, נמצא שאין כאן נידון אלא על "צער שלא במקום נזק", אם כן מוכח מהגמרא, דאף בצער שלא במקום נזק אי אפשר לשערו כמה היה נוטל בכדי להצטער, כשיטת הרא"ש, ודלא כהרמב"ם, ראה בהערה הבאה.

[14] א. הסוגיא מיירי בצער שהוא במקום נזק, אבל לענין צער שלא במקום נזק נחלקו הראשונים. שיטת הרמב"ם [וכן סלקא אדעתיה דהרא"ש]: דוקא במקום נזק משערינן כמה היה נותן כדי שלא להצטער, אבל שלא במקום נזק משערים כמה רוצה הוא כדי להסכים שיצערוהו. וטעם החילוק הוא, כי אמנם במקום נזק מצוי הוא שאדם נותן ממון כדי לא להצטער - אם אין המלך מקפיד איך יקצצו את היד, אבל שלא במקום נזק לא שייך נתינת ממון, כי אם המלך גזר לצער אותו, אינו יכול להפטר מצער זה על ידי ממון - על פי "פלפולא חריפתא". ומסקנת הרא"ש שאף בצער שלא במקום נזק, שמין מי שחייב למלכות לכוותו בשפוד על צפרניו, כמה היה נותן שלא יעשו לו צער זה. כלומר, אם היה שייך לתת על זה ממון ולהפטר, או אם יוכל לתת שוחד שלא יצערוהו, כמה היה מוכן לשלם. וב"ים של שלמה" [סימן ח] תמה על שיטת הרמב"ם: הלא לדבריו יוצא שעל צער שלא במקום נזק צריך לשלם יותר מאשר על צער במקום נזק, שהרי במקום נזק משערים כמה אדם יתן כדי שלא להצעטר, ושלא במקום נזק משערים כמה ממון יטול כדי להסכים להצטער, ובאדם מפונק ועשיר שאינו מוכן לסבול שום צער יהיה הצער לחוד גדול מן הצער עם הנזק! ? ועוד הקשה מסוגיית הגמרא, דמאי מקשה הכי נמי לא שקיל ומצטער בין סם לסייף, הא כיון שהמלך גזר לקטוע את ידו, ובין כך ובין כך הרי הוא מחוסר יד, נמצא צערו כמו צער שלא במקום נזק, ובכהאי גוונא סובר הרמב"ם שמשערים בין סם לסייף - להצטער, ולא בין סייף לסם - שלא להצטער! ? ולפי מה שביאר ה"פלפולא חריפתא" יש ליישב קושיא זו: הרי החילוק בין צער במקום נזק לאינו במקום נזק, הוא האם משכחת לה שאנשים משלמים שלא להצטער, וכאשר המלך גזר לקצוץ ידו משכחת לה תשלומין בין סייף לסם, והרי זה כצער במקום נזק. וב"ערוך השלחן" [תכ יח] כתב שהרמב"ם דיבר דוקא בצער כוייה שיש לו שומא, ולא בצער קטיעת אבר, ולפי זה מיושבים שתי קושיות ה"ים של שלמה". וזה לשון רבינו יהונתן [הובאו דבריו ב"שיטה מקובצת" פג ב ד"ה נזק]: כואו בשפוד כו' וכיצד שמין [צערו] אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול וכו' ואף על גב דבגמרא משמע דלאו בשופטני עסקינן שירצה לסבול שום צער רב בשום ממון שבעולם, הני מילי בחתיכת יד ורגל שהוא חסרון גדול, אבל בצער מועט כזה אפשר שיסבול. ב. כתב הרא"ש [פרק הכונס סימן ט] בשם ר"י: כששמין את הצער אין שמין אלא צער של שעת החבלה והמכה, אבל צער הנמשך אחר כך, הרי הוא כגרמא ואינו משלם; לא חייבה תורה צער אלא בשעת המכה. והא דאמרינן כמה אדם רוצה ליתן על ידו המוכתבת למלכות בין סם לסייף היינו דוקא אומד צער החתיכה בלבד. [והוכיח דבר זה מהא דכתובות לט א דלא משכחת צער באנוסה אלא של פיסוק רגלים, ובמפותה ליכא צער כלל, והרי ידוע שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה, וכמה קטנות חולות מזה, אלא ודאי שאינו מתחייב אלא על צער שבשעת חבלה, וצער דבתולה אינו בא אלא אחר כך.] ורבינו שמשון חולק על ר"י וסובר דמשלם כל הצער שבין סייף לסם, בין צער דחתיכה בין צער דאחריה עד שיתרפא. [וראה שם ב"פלפולא חריפתא" אות ד.]

[15] לשיטת הרמב"ם שבצער שלא במקום נזק משלם הוא כמה אדם רוצה ליטול כדי להצטער, אם כן הקושיא היא על אבוה דשמואל בלבד, אבל על המשנה דמיירי בצער שלא במקום נזק לא קשיא, אך לשיטת הרא"ש שבכל גווני משערים כמה אדם רוצה לתת כדי שלא להצטער, אם כן הקושיא היא גם על המשנה.

[16] הברייתא השמיעתנו חידוש שאינו מבואר במשנה, כי המשנה חייבה לרפא "צמחים" וחייבה לרפא מכה שחיתה ונסתרה, אך הברייתא קא משמע לן: אפילו נסתרה מחמת הצמחים חייב לרפאותו - על פי "אמרי הצבי".

[17] רש"י קידושין מז ב.

[18] רש"י. וכן דעת הגאון שהובא ב"שיטה מקובצת", אך הראב"ד כתב שלדעת רבנן אין האגד מזיק כלל, [ולדעת רבי יהודה כתב הראב"ד שהאגד מחמם את המכה, מקלף את עורה ואינו מניח לה להתייבש.]

[19] ולא מקשינן שבת לריפוי מדכתיב "רק שבתו יתן", ומשמע מיעוטא, כדלקמן.

[20] מאירי.

[21] יש לשאול: אם לא ניתנה לאגד יתירה, ריפוי נמי לא מיחייב, כמו שהקשה רבה למאן דאמר מכה לא ניתנה לאגד! ? יש לומר: אם לא ניתנה לאגד כלל, אם כן הויא פשיעה גמורה היות והוא דבר שאין דרך לעשותו כלל, אבל אם הדרך לאגוד, אלא שהוא אגד "אגד יתירה", אין כאן פשיעה גמורה, ושייך לדרוש הא דתנא ביה קרא לרבויי - על פי רשב"א ותוספות רבינו פרץ.

[22] כי "רק שבתו יתן" למעוטי שבת באגד יתירה, ואיתקש ריפוי לשבת - על פי מהרש"א [וכן מוכח בברייתא דלקמן.] וראה "מהדורא בתרא".

[23] א. כי מלשון "וירפא" היינו יודעים שניתנה רשות לרפא מכה הבאה בידי אדם, שהרי בזה עוסקת הפרשה: "וכי יריבון אנשים" וכו', ומדתנא ביה קרא ואמר "ורפא ירפא" אמרינן אם אינו עניין למכה שבאה בידי אדם תנהו עניין למכה הבאה בידי שמים - על פי תוספות. ב. ובפירוש "אבן עזרא" [שמות כב יט] כתב: ורפא ירפא, לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שייראו בחוץ, רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאותו, וכן כתוב "כי הוא יכאיב ויחבש" [איוב ה יח] וכתוב באסא [דברי הימים ב טז יב]: "וגם בחליו לא דרש את ה' כי אם ברופאים". וכן משמע בדברי רבינו בחיי כהראב"ע. [ולדברי הרמב"ן בפרשת בחוקותי, הטענה על אסא היתה מדוע שאל ברופאים היות ובבית עושי רצון השם אין מקום כלל לרופא. וראה בהערה להלן שיטת הרמב"ן ו"חובות הלבבות".] וב"שערי אהרן" הביא מספר "מטה משה" שהאריך להקשות על דבריהם, דאם כשיטת הראב"ע ורבינו בחיי, למה הורו לנו חז"ל בכמה מקומות ענייני רפואות ורובם על מכות פנימיות, וכי עשו תקנה לעוברי עבירה! ? וגם מצינו ברבי דהוה חלש בעיניה ושמואל אסייה דרבי הוה, וחלילה לשני מאורות הגדולים לעשות דבר שלא ניתן רשות לעשות. ג. בתוספות רבי יהודה החסיד [ברכות ס א] כתוב: הקשה הרב רבי יעקב מאורליינש, פשיטא כי למה לא ירפאו הרופאים, והכתוב "והשבותו לו" - זו אבדת גופו, וכתיב "לא תעמוד על דם רעך"! ? ופירש: שניתנה רשות לרופא לרפאות בשכר, דקא סלקא דעתך שיעשה בחינם מטעמא דפרישנא.

[24] א. רש"י. והרמב"ן [בספר "תורת האדם"] כתב: מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, פירוש שמא יאמר הרופא מה לי בצער הזה, שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג, לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות, והאי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא, ופקוח נפש מצוה רבה היא, וכל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו הרי זה שופך דמים [ואפילו שלא במקום סכנת נפשות, מצוה דרמיא עליה היא משום השבת אבידה דגופו]. ב. ובפירוש הרמב"ן על התורה [בחוקותי כו יא] כתב: ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, ואילו לא היה דרכם של בני אדם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות, והוא לא היה מעדת השם ושחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו. ג. אך ב"חובות הלבבות" [שער הבטחון פרק ד סוף פירוש החלק הראשון] כתב: וכן נאמר בעניני הבריאות והחולי, כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות אשר מטבען זה, ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו, כמו שציוה הבורא יתעלה [שמות כא יט]: "ורפא ירפא" מבלי שיבטח על סיבות הבריאות והחולי, שהן מועילות או מזיקות, אלא [יאמין שהם] ברשות הבורא, וכאשר יבטח בבורא, ירפאהו מחוליו בסיבה ובלתי סיבה, כמו שנאמר [תהלים קז כ]: "ישלח דברו וירפאם", וכבר ידעת מה שהיה מענין אסא, כשבטח על הרופאים והניח בטחונו באלקים בחליו. וכן כתב הרשב"א בשו"ת חלק א סימן תיג. וראה עוד בפירוש הב"ח ובט"ז ביורה דעה ריש סימן שלו.

[25] לרבנן דבי רב מיירי באגד סתם וסבירא ליה מכה ניתנה לאגד, וצריך תלמוד, אם כן מאי בעי קרא להכי, פשיטא שחייב לרפאותו היות ומכה ניתנה לאגד! ? אבל לדברי רבה ניחא דהא מיירי באגד יתירה ומהך קרא ילפינן דאף באגד יתירה חייב לרפאותו.

[26] שיטה מקובצת" בשם גאון.

[27] אם אכל דבש ומיני מתיקה אינו חייב לרפאותו, אפילו אם לא הזהירו הרופא, כי דרכם של דברים אלו שהם קשים למכה, וסתמן כפירושן - "מלאכת שלמה".

[28] כלומר, קשים הם לאכלם למי שיש לו מכה, לפי שמחממין את הגוף, ומעלה החום למכה גרגותני - מין חולי הנודע לבא במכה - רבינו יהונתן מלוניל.

[29] דמדתנא ביה קרא בריפוי מרבינן "אגד יתירה" וסלקא דעתין דמרבינן אף אם עבר על דברי הרופא, דתרוייהו לאו פשיעה גמורה נינהו, קא משמע לן: אגד יתירה - אין, עבר על דברי רופא - לא. וב"תוספות יום טוב" כתב: סלקא דעתך אמינא מחמת המכה חשיבא, שאילו לא הוכה לא היה צריך להזהר בדברי הרופא קא משמע לן דלא.

[30] מכבסין בו בגדים ורוחצין בו ידים ושמעתי כי עיקרו מין עשב - ספר הערוך.

[31] הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא על ידי האור והיא לבנה - רש"י שבת קלג ב ד"ה קירא וקלבא [ראה עוד ביצה לג ב ד"ה מוסתקי].

[32] רא"ש. [בטור כתב טעמא דאסיא דמגן במגן מגן שויא, גם על הא דאמר ליה חובל אסייך אנא, כי טעם זה שייך גם לעיל.]

[33] אורחא דמילתא נקט, והוא הדין נמי אם מצד עצמו רוצה לרפאות בחינם, אם שחושב בזה שעושה גמילות חסד ועובד את ה' ואם שעושה לשם איזו תועלת - "פלפולא חריפתא".

[34] רא"ש.

[35] אבל רופא שהוא ממקומו, מדקדק יותר, כדי שלא יפסיד את מה שהוא מוחזק כאן כרופא מומחה - רש"י ורא"ש. ובערוך פירש שיש לחשוש שמא העין תתעוור, עד שיגיע הרופא ממרחקים. ובמאירי כתב: פירוש שהוא מרמה את העולם ומחזיק עצמו כמומחה, ואינו כן, והוא מעוור את העולם בדבריו.

[36] כתבו התוספות דהכא מיירי כשלא אמדוהו. כי אם אמדו כמה יעלה ריפויו, ואחר כך הכביד חוליו, אין החובל צריך להוסיף על אומד הראשון, כמבואר להלן צא א. וכתב שם הרשב"א דאף מה שאמרו דלא מצי למימר ליה קוץ לי מיקץ, משום דאמר ליה פשעת בנפשך וקרו לי שור המזיק, הני מילי כשלא אמדוהו בית דין, אבל באומדנא דבי דינא תו לא קרו ליה שור המזיק דמידע ידעינן דבי דינא אמדוהו לחיים ולהתרפאות בכך, והוא הוא שפשע בעצמו. וב"מגיד משנה" [חובל ומזיק ב טז] משמע שהכל תלוי בדעתו של מזיק, אם ירצה יקצוץ מראש את התשלום על כל הריפוי, ואם ירצה יאמר איני רוצה שיקראוני "שור המזיק" ורוצה אני לשלם רפואתו דבר יום ביומו.

[37] א. ב"שיעורי רבי שמואל" [גיטין יב ב עמודים רמה רמו] חקר בגדר חיוב תשלומי ריפוי, האם הוי חיוב לרפא אותו, אלא שבמקום לרפא אותו בפועל, הוא משלם לו ממון שבו יתרפא, או דהוי חיוב תשלומין היות והוא הביא אותו למצב שצריך ריפוי. ובגיטין יב ב אמרו דהיכא דאמדוהו לחולה שיתרפא בחמישה ימים, ונתנו לו סם חריף והתרפא בשלושה ימים, חייב הוא לשלם כפי מה שאמדוהו בתחילה, משמע דהוי חיוב תשלומין ושיעור ההיזק תלוי באומדנא דאמדוהו בתחילה שהוא כפי דרך הרגיל, ומה שאחר כך עביד סמא חריפא, אין זה משנה את השם מזיק שבדבר, אבל אם נימא דהחיוב הוא לרפאותו, הרי השתא כבר אין צריך ריפוי, ואמאי חייב כפי שאמדוהו מתחילה. אלא דלפי זה תיקשי: אמאי אין הנחבל יכול לומר לחובל "הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי", וביותר, הא משמע שאם יתבע הנחבל את דמי הריפוי, בלא שירפא את עצמו, פשיטא שאי אפשר לו לתבוע את החובל, ואם הוי חיוב ריפוי אתי שפיר, אבל אם הוי חיוב ממון גרידא [שנובע מהצורך לריפוי] אמאי אי אפשר לו לומר הב לי לדידי ואנא מסינא נפשאי! ? ויש לומר: אמנם, גדר החיוב הוי לרפאותו, אך היות שהוא צריך ריפוי, ואינו מרפאו בפועל, אלא צריך לשלם לו את הריפוי, על כן חל עליו חיוב תשלומין דריפוי, וחיוב תשלומין זה נקבע לפי מה שאמדונו תחילה בדרך הריפוי, ושוב אינו נפטר על ידי מה דאיתסי בזמן קצר יותר על ידי סמא חריפא. ב. וב"קובץ שיעורים" [כתובות אות ריח] כתב להוכיח שהוי חיוב לרפאותו ממש [או לשכור רופאים עבור כך] מהא דפשיטא לגמרא [גיטין יב ב] שמי שחבל בעבד כנעני של חבירו, דמי הריפוי הם של העבד, ולא אמרינן מה שקנה עבד קנה רבו. וכתב דלפי זה אם נתחייב החולב בריפוי ואחר כך נהרג הנחבל אין צריך לשלם ליורשיו, ולא אמרינן כבר זכה הנחבל בדמי רפואתו. ובפירוש הרמב"ן על התורה [שמות כא יט] כתב: ואמר "רק שבתו יתן ורפא ירפא" ולא אמר שבתו ורפואתו יתן, להגיד שיתן השכר אל הרופאים וירפאו אותו ולא יוכל לתבוע שיתן לו השכר, והוא יעשה בו דברים אחרים. ורק ירפא בו על כל פנים. וכן כתבו ב"חידושים מכתב יד" [גיטין יב ב]: כי זכי ליה רחמנא ריפוי לנחבל, לאיתסויי בה הוא דזכי ליה דכתיב "ורפא ירפא" ואי לא בעי לאיתסויי בה לא יהיב ליה מידי. ועל פי זה ביאר ב"חזון יחזקאל" [פרק ט הלכה א] הא דאיתא במכילתא דרשב"י דאם עלו בו צמחים שלא מחמת המכה פטור משבת [שבתו - ולא שבת שבתו], וחייב ברפואתו [אלא אם כן עבר על דברי הרופא]. וביאור הדבר: חלוק דין ריפוי מדין שבת, חיוב ריפוי הוא לרפא את הנחבל, על כן כל עוד לא נרפאה המכה לגמרי, הרי הוא עומד בחיובא דרפא ירפא המוטל עליו מקודם. אבל שבת, הוא תשלום נזק על שביטלו ממלאכתו, ומדין תשלומי נזק אינו חייב אלא על שבת שהוא בטל על ידי עצם מעשה החבלה, ולא על "שבת שבתו" - שנתבטל על ידי עיכוב שנתגלגל אחר כך. וראה ב"חזון איש" [סנהדרין כב ד] שכתב דאף אם היתה המכה ראויה למשך זמן מסויים, ואחר כך ריחמו משמים על הנחבל ונתרפא במהרה, אין החובל חייב לשלם לו דמי רפואה על שאר הזמן היות וסוף סוף לא הוזק יותר, אבל אם אמדוהו בית דין, כבר נקבע דינו ואינו משתנה בין לקולא בין לחומרא. [ומיושבת ראית ר' שמואל מהא דאמדוהו לחמישה יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי.] ג. ובהא דמייתינא לך אסיא דמגן במגן, אם הוי חיוב רפואה, אתי שפיר דמצי לאתויי רופא שאין צריך לשלם לו, אך אם הוי חיוב תשלומין, צריך תלמוד איך יפטר מחיובו על ידי אסיא דמגן במגן! ? וצריך לומר: היות ויכול להשיג רופא בחינם, אם כן מעולם לא נתחייב לו ממון. [ועל כל פנים מוכח שאין משערים את דמי רפואתו לפי מה שרגילים לשלם.]

[38] קא סלקא דעתין: כיון דיהיב דמי נזק, הכל בכלל - נמוקי יוסף כו ב. ובפירוש רש"י על התורה [שמות כא כה] כתב: שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער, לומר: הואיל וקנה ידו יש לו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים: יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל וציערו, וכן הוא במאירי כו ב. [וצריך תלמוד, אטו שותף החולק רשאי להזיק תוך כדי חלוקה?]

[39] וממה שחייבה תורה צער במקום נזק יש ללמוד גם לגבי שבת ריפוי ובושת - תוספות כו ב ד"ה האי.

אם למדים במקום שכלל ופרט המרוחקים זה מזה קמיפלגי [חלוקים הם], לפי שהכתוב אומר "כויה תחת כויה פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה" (שמות כא, כד) ש"כויה" היא כלל, שיש בו גם כויה שיש בה חבורה וגם כויה שאין בה חבורה, ולאחריה בא פרט בענין חבורה.

רבי סבר [סבור]: כיון שאין הכלל והפרט סמוכים זה לזה (שהרי "פצע תחת פצע" מפסיק ביניהם), אין דנין אותו בכלל ופרט, לומר לפי כללי ההלכה שאין בכלל אלא מה שבפרט ויהיה חייב רק על כויה שיש בה חבורה, ולכן לשיטתו על כל כויה משלם, ואף על זו שאין בה חבורה. ובן עזאי סבר [סבור]: דנין אותו בכלל ופרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואין משלמים עבור כויה אלא אם כן יש בה חבורה. וכי תימא [ואם תאמר] אם כן "חבורה" לרבי למה לי? שהרי בכלל "כויה" נאמר הכל! דבר זה בא ללמד לדמים יתרים, שאם גרם נוסף לכוויה גם חבורה — עליו להוסיף תשלום כסף על מה שהזיק לו.

א שנינו במשנה כיצד משלם צער — אומדין כמה אדם כיוצא בזה (כמוהו) רוצה ליטול להיות מצטער כך. ושואלים: צער במקום שהיה בו גם נזק, היכי שיימינן [איך אנו מעריכים אותו], איך מעריכים את הצער בנפרד מהנזק?

אמר אבוה [אביו] של שמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו. ותוהים על כך: לקטוע לו ידו? הרי לא צער לחודיה [בלבד] הוא, הא כולהו [הרי כל] החמשה דברים איכא [יש כאן]! ועוד, וכי בשופטני עסקינן [בשוטים אנו עוסקים], באדם שמוכן לקבל שכר על מנת שיקטעו לו את ידו? אלא, השאלה היא כמה מוכן לקבל כדי לקטוע לו לגמרי את ידו הקטועה כבר (שאינה פועלת). ותוהים: ידו הקטועה נמי [גם כן] לא צער לחודיה איכא [בלבד יש כאן], הא [הרי] צער ובושת איכא [יש כאן] גם כן, שהרי כסיפא ליה מילתא [מבוזה לו הדבר] למשקל [לקחת] מבשרו למשדייה [לזורקו] לכלבים!

אלא כך עושים: אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו המוכתב למלכות, שהמלכות גזרה עליו שיקטעו את ידו, כאשר הברירה היא בידו בין קטיעה על ידי סם שאין הדבר מלווה בכאב, לבין קטיעה בסייף שיש בו צער, בעד איזה סכום יהא מוכן לעשות זאת בסייף. אמרי [אומרים] בדחייה לכך: הכא נמי לא שקיל [כאן גם כן אין אדם נוטל כסף] ומצער נפשיה [את עצמו] בצער זה, ובוודאי יעדיף שיחתכו בסם ולא ניתן לאמוד דבר כזה!

אלא כך עושים: אומדין כמה אדם כמוהו רוצה ליתן (לשלם) כדי לקטוע לו ידו המוכתב למלכות בין קטיעה בסייף לקטיעה בסם, כלומר, על מנת שיעשו זאת בסם ולא בסייף.

ותוהים: אם כן האי [זה] הלשון "ליטול" אינה נכונה, "ליתן" מבעי ליה [צריך היה לו לומר]: כמה אדם רוצה ליתן כדי לא להצטער! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: הכוונה היא ליטול זה מזה הניזק מהמזיק מה שנתן, כלומר, שהיה נותן, זה, הניזק למלך כדי שלא יצטער בצער זה.

ב שנינו במשנה: רפוי מהו? — אם הכהו חייב לרפאותו. עלו בו צמחים (מוגלה וגידולים אחרים), אם מחמת המכה — חייב, שלא מחמת המכה — פטור. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה (ונפתחה) המכה — חייב לרפאותו שוב וחייב ליתן לו דמי שבתו, שביטל מזמן עבודתו בריפוי המכה שנפתחה. אבל אם עלו בו שלא מחמת המכה — אינו חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו, זאת דעה אחת.

ואילו ר' יהודה אומר: אף מחמת המכה — אכן חייב לרפאותו, ואולם אינו חייב ליתן לו דמי שבתו. ואילו חכמים אומרים: במקרה זה אינו חייב כלל, כי שבתו ורפואתו נאמרו כאחד, והרי זה בא ללמד כי כל שחייב בשבת — חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת — אינו חייב בריפוי.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? אמר רבה: אשכחתינהו לרבנן בבי רב דיתבי וקאמרי [מצאתי את החכמים בבית המדרש שיושבים ואומרים]: הכא [כאן] בשאלה האם מכה ניתנה לאגד (לחבישה) קמיפלגי [חלוקים הם], כלומר, האם מותר לאדם לחבוש את מכתו כדי שלא יסבול בכך אף שבכך הוא גורם לתוצאות לוואי מזיקות ביצירת מוגלה וכיוצא בה.

רבנן סברי [חכמים כלומר, התנא הראשון בברייתא סבורים]: מכה ניתנה לאגד, וגם אם גרמה התחבושת להוצאות כספיות נוספות בשל תוצאות הלוואי, הרי אף אלה נחשבות כנגרמות מחמת המכה. ור' יהודה סבר [סבור]: מכה לא ניתנה לאגד, ומשום כך על ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] בלשון "רפא ירפא" (שמות כא, יט) — הרי זה ריבוי מיוחד, ולכך מיחייב [חייב] המכה לשלם לו, אבל שבת שלא תנא ביה קרא [שנה בו הכתוב] — לא מיחייב [חייב]. כך הסבירו חכמי בית המדרש את המחלוקת.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני, רבה]: אי [אם] לדעת ר' יהודה מכה לא ניתנה לאגד ואסור לו לעשות כן, ריפוי נמי [גם כן] לא מיחייב [יהיה חייב]! אלא ההסבר למחלוקת כך הוא: דכולי עלמא [לדעת הכל] מכה ניתנה לאגד ואולם לא ניתנה לאגד יתירה [יתר], להוסיף בה תחבושת יתירה, והוא עשה זאת לנוחיותו.

ר' יהודה סבר [סבור]: כיון שלא ניתנה לאגד יתירה [יתר] ומכל מקום ניתנה לאגד, לכן ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] — מיחייב [חייב] בו, שבת שלא תנא ביה קרא [שנה בו הכתוב] — לא מיחייב [חייב] בו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: כיון דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] בריפוי, אשבת נמי מיחייב [על שבת גם כן חייב], דאיתקש [שהוקש בכתוב] לריפוי.

ומעירים: ור' יהודה סבר [סבור]: אף שהוקשו זה לזה, מכל מקום שבת לא מיחייב [חייב], משום דמעטיה רחמנא [שמיעט אותו הכתוב] שנאמר "רק שבתו יתן" (שמות כא, יט), ו"רק" לשון מיעוט היא. ומן הצד השני ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — לדעתם "רק" זה לעלו בו צמחים שלא מחמת המכה הוא דאתא [שבא] למעט שפטור מלשלם.

ושואלים: ולרבנן בתראי דאמרי [ולחכמים האחרונים שאומרים] שכל שחייב בשבת חייב בריפוי, וכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי, ריפוי דתנא ביה קרא [ששנה בו הכתוב] למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [צריך אותו] לכדתנא דבי [לכפי ששנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתניא [שכן שנינו בברייתא], התנא דבי [של בית מדרשו] של ר' ישמעאל אומר: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) — מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות, ואין אומרים שצריך לסמוך על הקדוש ברך הוא בלבד.

ובענין זה מביאים את מה ששנינו בברייתא נוספת. תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה, שחייב החובל בחבירו לרפאותו שוב וחייב ליתן לו שבתו על הימים הנוספים לשביתתו ממלאכה? — תלמוד לומר: "רק שבתו יתן ורפא ירפא". יכול שיהא הדין כן אפילו עלו בו שלא מחמת המכה? — תלמוד לומר: "רק", למעט. והרי זה כדעת חכמים ראשונים שבברייתא. ר' יוסי בר יהודה אומר: אף אם עלו בו צמחים מחמת המכה — פטור, שנאמר: "רק".

איכא דאמרי [יש שאומרים] בדעת ר' יוסי בר' יהודה: אף מחמת המכה — פטור לגמרי בלי לשלם כל דבר, לא ריפוי ולא שבת, והרי זה כדעת רבנן בתראי [חכמים אחרונים]. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: אף מחמת המכה — פטור מתשלום על השבת ואולם חייב בריפוי, כמאן [כמי] הוא אומר זאת? — כאבוה [כדעת אביו ר' יהודה], כן גם דעתו.

ג ושבים לדון בדעת חכמים ראשונים שבברייתא. אמר מר [החכם]: יכול אפילו עלו בו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו? — תלמוד לומר: "רק". ותוהים: שלא מחמת המכה בעי קרא [צריך כתוב] מיוחד להשמיענו שהחובל אינו חייב לשלם, וכי מדוע שישלם אם הוא לא גרם לכך?

אמרי [אומרים]: מאי [מה] פירוש "שלא מחמת המכה"? כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הרי שעבר הניזוק על דברי הרופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה שאסר עליו לאוכלם, מפני שדבש וכל מיני מתיקה קשין (מזיקים) למכה, והעלה מכתו גרגותני [נמק] מחמת כך, יכול יהא חייב החובל לרפאותו? — תלמוד לומר: "רק". ושואלים: מאי [מה] פירוש גרגותני? אמר אביי: נאתא כריכתא [בשר מת]. מאי אסותיה [מה רפואתו]? — אהלא וקירא וקלבא [אהל ושעווה ושמרים].

ד ומביאים מספר הלכות בפרטי תשלום הריפוי: ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: אסייך אנא [ארפאך אני], שהוא עצמו רופא, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: דמית [דומה אתה] עלי כאריא ארבא [כאריה אורב] ואני מפחד ממך ואיני רוצה להתרפא ממך. ואי אמר ליה [ואם אומר לו] המזיק: מייתינא אסיא דמגן במגן [אני אביא רופא של חינם שירפא אותך בחינם] ולא אצטרך לשלם, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: אסיא דמגן במגן [רופא שמרפא בחינם] — מגן [חינם, לא כלום] הוא שוה.

ואי אמר [ואם אומר] המזיק: מייתינא [אביא] לך אסיא רחיקא [רופא ממקום רחוק] שיוריד מן המחיר בשבילי, אמר ליה [יכול לומר לו] הניזק: אסיא רחיקא עינא עוירא [רופא רחוק מעוור את העין], כי רופא הדר באותו מקום דואג שהחולה יתרפא, ורופא הגר במקום רחוק לא איכפת לו לאחר שמקבל שכרו.

ומן הצד השני ואי אמר ליה היאך [ואם אומר לו האחר, הניזק]: הב [תן] לי לדידי [לעצמי] את הכסף ואנא מסינא נפשאי [ואני אדאג לרפא את עצמי], אמר ליה [יכול לומר לו המזיק]: פשעת בנפשך ושקלת מינאי טפי [תתרשל בעצמך ובסוף תיקח ממני יותר] משום שלא תתרפא כראוי. ואי אמר ליה [ואם אומר לו הניזק]: קוץ לי מקץ [קצוב לי קיצבה] סכום מסויים לריפוי ואני אטפל בדבר, אמר ליה [יכול לומר לו] המזיק: כל שכן דפשעת בנפשך [שתתרשל בעצמך] שתרצה להרויח ולא תשלם לרופא כראוי ותישאר חולה, וקרו [ויקראו] לי הבריות "שור המזיק", שאני גרמתי לך לנזק שאינו מתרפא.

ה על המשנה המסבירה את תשלומי הצער והריפוי השבת והבושת תנא [שנה החכם]: וכולן, כל אלה, משתלמין במקום שמשלם נזק. כלומר, בנוסף לתשלום הנזק. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקורם? אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא, אמר קרא [הכתוב]: "פצע תחת פצע" (שמות כא, כה) — ליתן צער במקום נזק, שצריך להוסיף גם תשלום צער במקום שמשלם על הנזק.

ותוהים: הלא האי מבעי ליה [הכתוב הזה צריך אותו] ללימוד אחר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Yehuda HaNasi and ben Azzai disagree over whether the hermeneutical principle of a generalization and a detail is applied with regard to a generalization and a detail that are distant from each other. When a generalization is followed by a detail, the halakha applies only in the case specified in the detail. The verse states: “Keviyya for keviyya, a wound for a wound, ḥabura for ḥabura” (Exodus 21:25). The word “keviyya,” as stated in the beginning of the verse, is a generalization that includes burns not accompanied by bruises as well as burns accompanied by bruises. “Ḥabura,” as stated at the end of the verse, is a detail of a burn that is accompanied by a bruise. The Torah distances the detail, “ḥabura,” from the generalization, “keviyya,” by stating the halakha of: “A wound for a wound” between them.

Rabbi Yehuda HaNasi holds that since there is an intervening phrase between the generalization and the detail, one does not derive the halakha from the verse concerning burns and bruises by employing the principle of a generalization and a detail. Therefore, the one who caused the injury is liable to pay compensation for pain in all cases of burns, even those that are not accompanied by bruises. And ben Azzai holds that one does derive the halakha from the verse concerning burns and bruises by employing the principle of a generalization and a detail, and therefore the one who caused the injury is liable to pay compensation for pain only if the burn is accompanied by a bruise. And if you would say: According to the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, why do I need the Torah to state the halakha of “ḥabura for ḥabura,” as that is included as a subset of “keviyya”? The phrase mentioning “ḥabura” is necessary to teach the halakha of additional money, i.e., in a case where someone caused a burn with a bruise, he pays additional compensation for the bruise beyond that for the burn.

§ The mishna teaches: How is the payment for pain assessed? The court evaluates how much money a person with a similar threshold for pain as the victim is willing to take in order to be made to suffer in this way. The one who burned the victim must then pay this amount. The Gemara asks: How do we appraise pain in a case where the injured party also suffered personal injury?

Shmuel’s father says: The court evaluates how much money a person is willing to take to allow someone to sever his hand. The Gemara objects: Do you really mean to sever his hand? Wouldn’t this evaluation be not just for pain, but to include all five types of indemnity? Moreover, are we dealing with fools, who would accept money to have their hands severed? The Gemara answers: Rather, the court evaluates how much money a person would accept to allow someone to sever his already severed hand, which is of no use. The Gemara objects: In the case of his severed hand also, there is not pain alone, but there is both pain and humiliation, because it is an embarrassing matter for him if someone were to take a part of his flesh to throw it to dogs.

The Gemara answers: Rather, the court evaluates how much a person is willing to take to allow someone to sever his hand, which is already condemned by a written decree from the government to be severed, changing the decree from having it severed by means of a drug, which is not accompanied by pain, to having it severed by means of a sword, which is accompanied by pain. The amount of money he would accept to have his hand severed by a sword instead of by the drug is his compensation. The Sages say in objection: Here too, one would not take money and cause himself pain in this way, so there is no indemnity to evaluate.

The Gemara answers: Rather, the court evaluates how much a person would give to have someone sever his hand, which is already condemned by a written decree from the government to be severed, changing the decree from having it be severed by means of a sword, which is accompanied by pain, to having it be severed by means of a drug, which is not accompanied by pain.

The Gemara objects: If this is the case, then this wording of the mishna: To take, is imprecise; it should have said: To give. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: The mishna means that the court evaluates how much this one, the injured party, will take from that one, i.e., the one who caused the injury, based on what this man, the injured party, would have given to the government to have his hand severed by a drug rather than with a sword.

§ The mishna teaches: How is payment for medical costs assessed? If one struck another, then he is liable to heal him by paying for his medical costs. The Sages taught in a baraita (Tosefta 9:4): If growths appeared on the injured area due to the injury, and the wound reopened, then the one who caused the injury is again liable to heal him by covering his medical costs, and is liable to give him the value of his loss of livelihood while he recovers from the reopened wound. But if the growths that appeared are not due to the injury, he is not liable to heal him by covering his medical costs, and he is not liable to give him the value of his loss of livelihood.

The baraita continues: Rabbi Yehuda says that even if the growths appeared due to the injury, he is liable to heal him by covering his medical costs, but he is not liable to give him the value of his loss of livelihood. And the Rabbis say: The one who caused the injury is not liable at all, because the Torah states the halakhot of compensation for his loss of livelihood and his medical costs together. This teaches that anyone who is liable to pay compensation for loss of livelihood is also liable to pay compensation for medical costs, and anyone who is not liable to pay compensation for loss of livelihood is also not liable to pay compensation for medical costs.

The Gemara asks: With regard to what do they disagree? Rabba said: I found the Sages in the study hall of Rav when they were sitting and were stating an explanation: Here, Rabbi Yehuda and the Rabbis disagree about whether a wound may be wrapped in a bandage, i.e., whether one is permitted to bandage his wound to lessen the pain, at the risk of causing damaging side effects.

Rabba explains: The Rabbis, i.e., the first tanna in the baraita, hold that a wound may be wrapped in a bandage. Consequently, if the bandage causes side effects which lead the injured party to incur additional medical expenses, those expenses are considered to have resulted from the original injury. And Rabbi Yehuda holds that a wound may not be wrapped in a bandage. Therefore, with regard to medical costs, about which the verse repeated the obligation to pay them, by stating: “And shall cause him to be thoroughly healed [verappo yerappe]” (Exodus 21:19), the one who caused the injury is liable to pay compensation. But for loss of livelihood, about which the verse did not repeat the obligation to pay it, the one who caused the injury is not liable to pay compensation.

Rabba continues: And I said to them that if Rabbi Yehuda were to hold that a wound may not be wrapped in a bandage, then the one who caused the injury should also not be liable to pay compensation for medical costs, as he is not liable to compensate the injured party for damage resulting from his own irresponsible behavior. Rather, the disagreement is as follows: Everyone agrees that a wound may be wrapped in a bandage, but may not be wrapped in an excessive bandage.

He explains the dispute: Rabbi Yehuda holds that since a wound may not be wrapped in an excessive bandage, then with regard to medical costs, about which the verse repeated the obligation to pay them, by stating: “Verappo yerappe” (Exodus 21:19), the one who caused the injury is liable to pay compensation. But for loss of livelihood, about which the verse did not repeat the obligation to pay, the one who caused the injury is not liable to pay compensation. And the Rabbis, i.e., the first tanna in the baraita, hold: Since the verse repeated the obligation to pay compensation for medical costs, one is also liable to pay compensation for loss of livelihood, which is juxtaposed to the obligation to pay for medical costs, as the verse states: “Only he shall pay for the loss of his time, and shall cause him to be thoroughly healed.”

The Gemara comments: And Rabbi Yehuda holds that even though medical costs and loss of livelihood are juxtaposed, the one who caused the injury is not liable to pay compensation for loss of livelihood in this case, because the Merciful One restricted it in the Torah, as the verse states: “Only he shall pay for his loss of livelihood, and shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19). “Only” is a restricting term. And the Rabbis, who hold that one must pay for loss of livelihood in this case as well, hold that the word “only” is coming to exclude growths that were not due to the injury, with regard to which the one who caused the injury is exempt from liability.

The Gemara asks: And according to the opinion of the latter Rabbis in the baraita, who say: Anyone who is liable to pay compensation for loss of livelihood is liable to pay compensation for medical costs, and anyone who is not liable to pay compensation for loss of livelihood is not liable to pay compensation for medical costs, why do I need, i.e., how do I account for, the fact that the verse repeated the obligation to pay medical costs? The Gemara answers: It is necessary for that which the school of Rabbi Yishmael taught. As it is taught in a baraita that the school of Rabbi Yishmael says: When the verse states: “And shall cause him to be thoroughly healed [verappo yerappe]” (Exodus 21:19), it is derived from here that permission is granted to a doctor to heal, and it is not considered to be an intervention counter to the will of God.

§ The Sages taught in a baraita: From where is it derived that if growths appeared due to the injury, and the wound reopened, then the one who caused the injury is again liable to heal him by covering his medical costs, and is liable to give him the value of his loss of livelihood while he recovers from the reopened wound? The verse states: “And he shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19). One might have thought that this is the halakha even if the growths were not due to the injury. Therefore, the verse states: “Only he shall pay for his loss of livelihood,” in order to exclude this case. This is in accordance with the opinion of the first tanna in the previous baraita. Rabbi Yosei bar Yehuda says: Even if the growths appeared due to the injury, the one who caused the injury is exempt, as it is stated: “Only.”

There are those who say that Rabbi Yosei bar Yehuda says: Even if the growths appeared due to the injury, the one who caused the injury is completely exempt from paying compensation, both for medical costs and loss of livelihood. And this is in accordance with the opinion of the latter Rabbis in the previous baraita. And there are those who say that Rabbi Yosei bar Yehuda says: Even if the growths appeared due to the injury, the one who caused the injury is exempt from paying compensation for loss of livelihood, but is liable to pay compensation for medical costs. In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of his father, Rabbi Yehuda.

The Gemara analyzes the statement of the baraita: The Master said: One might have thought that this is the halakha even if the growths were not due to the injury. Therefore, the verse states: “Only he shall pay for his loss of livelihood,” to teach that he is exempt in this case. The Gemara asks: Is there a need for the verse to teach that he is exempt in the case of growths that were not due to the injury?

The Sages say: What did the baraita mean when it said that the growths were not due to the injury? As it is taught in a baraita: In the case of one who violated his doctor’s instructions and ate honey or any type of sweet food, which the doctor had instructed him not to eat because of the fact that honey or any type of sweet foods are detrimental to the recovery from the injury; and his injury developed garguteni; one might have thought that the one who caused the injury should be liable to heal him by covering his medical costs. Therefore, the verse states: “Only,” to teach that he is exempt in this case. The Gemara asks: What is the meaning of garguteni? Abaye said: Necrosis. What is its remedy? Crystalline ice plant, and wax, and wine dregs.

§ The Gemara presents several halakhot concerning compensation for medical costs: And if the one who caused the injury says to the injured party: I will heal you myself, as I am a doctor; the injured party may say to him: You are to me as a predatory lion, in that I fear you and do not trust you to heal me. And if the one who caused the injury says to the injured party: I will bring a doctor who heals for no cost, so that I will not need to pay for your medical costs; the injured party may say to him: A doctor who heals for no cost is worth nothing.

And if the one who caused the injury says to the injured party: I will bring you a doctor from a distant place, the injured party may say to him: A doctor from a distant place blinds the eye. A local doctor has an incentive to ensure that the patient fully heals, while a doctor from a distant place has no incentive to monitor the patient once he has received his fee.

And if that one, the injured party, says to the one who caused him injury: Give the money to me and I will take responsibility for healing myself; the one who caused him the injury may say to him: You will be negligent with yourself and you will take more from me than was originally necessary. And if the injured party says to the one who caused him injury: Settle a fixed sum for me to cover my medical costs, and I will take care of my own recovery; the one who caused him the injury may say to him: All the more so with this proposal is there a concern that you will be negligent with yourself, as you will wish to profit and you will not spend the money on your recovery, and people will call me: An ox that causes damage, because I caused an injury from which you did not recover.

§ With regard to compensation for pain, medical costs, loss of livelihood, and humiliation, the Sages taught in a baraita: And all of these types of indemnity are paid in a case where the one who caused injury must also pay compensation for damage. The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Zevid said in the name of Rava: The verse states: “A wound for a wound” (Exodus 21:25), to teach that the one who caused injury is liable to give compensation for pain in a case of damage.

The Gemara asks: But isn’t this verse necessary to teach an additional halakha:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לדמים יתירין. פירש רש"י ז"ל שיתן גם נזק גם צער. וזה תימה, דהיכא תיסק אדעתין שיהיה הצער פוטרו מן הנזק. ועוד, דהא ילפינן מפצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק. ובתוספות פירשו לדמים יתירין ליתן יותר בשיש בו רושם משאין בו רושם אף על פי שהצער שבזה ושבזה שוה.

עלו בו צמחין כו'. בשלא אמדוהו קאמר, דאי אמדוהו הא אמרינן לקמן (בבא קמא לא, א) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו.

ולא ניתנה לאגוד יתירא. ואף על גב דלא ניתנה לאגוד יתירא, אף על גב דאגדו אגוד יתירא לאו פושע גמור הוא, ומדשנה בו הכתוב רפוי חייב, מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה לאגוד כלל דאז הוה פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב ברפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו [ו]עבר על דברי רופא ואכל (דבר) [דבש], שיש לטעות ולומר שאינה פשיעה גמורה [ו]חייב לרפאתו לפיכך הוצרך הכתוב לומר שאינו חייב.

ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ואם תאמר הא אפילו מירפא לחוד נפקא. י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם אבל חולי הבאה בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים לפיכך הוצרך הכתוב לשנות ברפוי לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות.

הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש וכל מיני מתיקה הקשים למכה אינו חייב לרפאתו הרי שאגד את המכה להנאתו ר"ל והוא מפני הצנה ומתוך חום הנסגר שם מצד האגד עלו שם צמחים חייב לרפאתו שמכה נתנה לאגד אם אגדה באגד יתירה והוא אגד המהודק ביותר הרי זו פשיעה ואין הלה חייב לרפאתו:

הרי שהיה החובל עצמו רופא ואמר לנחבל אני מרפא אותך אם רצה הנחבל חולק ואומר שאינו מקבל רפואה ממנו אלא שישכור לו רופא אחר מפני שזה אומר לו דמית עלאי כאריא ארבא וכן אם אמר לו יש לי רופא שמרפאך בחנם אינו מקבל הימנו מפני שהוא אומר לו אסיא דמגן מגן שוה וכן אם אמר לו אני מביא לך רופא מרחוק אף זה אומר לו אסייא רחיקא עינא עור ויראה לי בפירושו שהוא מרמה העולם ומחזיק עצמו במומחה ואינו מומחה ומעור העולם בדבריו:

הרי שאמר הנחבל תן לי מה ששמו לי לרפוי ואני מרפא עצמי אין החובל מקבל הימנו מפני שאומר לו שמא אתה חס על הפרוטה שתשאר בידך ואהא אני מוחזק במזיק אם כן כיצד הוא עושה כתבו גדולי המחברים שאומדים בכמה ימים החולי מתרפא ונותן מיד ולא שנחשוב לו רפואת יום ביומו ולא שיהא נותן לו אלא פוסק על הכל ונותן לבית דין ואם אמר המזיק אני מרפאו יום ביום שומעין לו:

כבר ביארנו שכל שאין מקום לתשלומי החמשה דברים שמשתלם מה שראוי להשתלם מהם מעתה כואו בשפוד מקום שאין עושה חבורה ולא מבטלו ממלאכה משלם את הצער בלבד סכו בסם המשנה מראה עורו וצריך להחזירו למראה הראשון משלם רפוי לבד אסרו בתוך החדר ובטלו ממלאכה משלם לו דמי שבת לבד רקק בפניו משלם דמי בשת לבד:

צער במקום נזק. היכי שיימי' זה שלא שאל על הבשת במקום נזק מפני שמופרד היא הבשת מן הנזק שהנזק אנו שמין בעבד והבשת בבן חורין ושמין יד עבד כמה שוה ושמין בן חורין בזה בכמה הי' פודה ידו מן המלכות שגזר לקוטעה בסם שאין שם אלא בשת ונזק ומה שעודפין בדמי יד בן חורין על דמי יד העבד הוא הבשת אבל הצער אינו מבורר שכך צער יש לעבד כמו שיש לבן חורין:

כלל ופרט המרוחקים זה מזה. נראה לר"י דבכלל ופרט המרוחקים זה מזה דפליגי תנאי דהכא וכו' כמו שכתוב בתוספות. וההוא תנא דהוה בעי למימר מעיקרא דדנין התם בפרק כל המנחות נראה לר"י דלאו מכח כלל ופרט קאמר אלא אפילו בפרט וכלל המרוחקים זה מזה בתרי עניני הוה אמר נמי הכי כדקא מייתי מברייתא דשחיטת חטאת בצפון דהוי פרט בויקרא וכלל בצו את אהרן. ואין נראה דטועה היה בסדר הפסוקים והיה סבור שהם להיפך. ועוד האיך היה רוצה לומר דנין גבי לא תאפה ונעמיד כלל דלא תעשה חמץ דוקא באפיה ולא נאמר שיצתה אפיה ללמד על הכלל כולו וכי שכח מה שאנו אומרים בכל מקום דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא ואומר כגון הבערה לחלק וכיוצא בזה הדבר אלא היה סובר דדוקא בהבערה אין לתלות שתבא כי אם לחלק דליכא למימר דלפרושי אתא שזו המלאכה לבדה אסר הכתוב שהרי לא תעשה כל מלאכה אמר רחמנא. וכן ההיא דשלמים בכלל כל הקדשים היו ליכא למימר דשלמים לפרושי אלו הקדשים שנאסרו בטומאה דהקדשים משמע גווני קדשים טובא ולא שלמים לבדם אבל התם גבי עשייה ואפיה דמנחה יש לנו לומר כיון דלא פירש באיזו עשייה דבר הכתוב ובמקום אחר פירש דאפיה קא קפיד ילמוד סתום מן המפורש דהאי עשייה אפיה היא. וכן בחטאת אף על פי שהפרט תחילה כיון שהצריך צפון בחטאת ולא פירש באיזו חטאת ובמקום אחר פירש בהדיא אחת מן החטאות אפילו בענין הקודם לזה יש ללמוד סתום מן המפורש. והאי מקשה שמקשה האי כלל ופרט פרט וכלל הוא הכי קאמר אם מכח כלל ופרט אתה בא והלא הפרט תחילה וסברא דאין לעשותן כלל ופרט ולא חש המקשה לפרש שאין לעשותן בכלל ופרט מטעם דילמוד סתום מן המפורש כדפירשתי כי פשוט היה לו שאין לחלק בין יצא ללמד על הכלל דהכא לאחריני. תוספות שאנץ.

לדמי יתירי. פירש הר"מ דאי לא כתיב אלא כויה דמשמע בין אית בה חבורה בין לית בה חבורה הוה אמינא בין דאית בה חבורה ובין דלית בה חבורה שוין לכל מילי ושני בני אדם שחבלו זה בזה ראובן עשה לשמעון חבורה וחזר שמעון והכה לראובן כויה דלית בה חבורה קרינן כויה תחת כויה ויצא זה בזה ולא ישלם במותר כלום להכי הדר כתיב חבורה תחת חבורה להשמיענו שיש חילוק בין חבורה ובין היכא דלית בה חבורה ולא אמרינן שיצא זה בזה דהכי משמע חבורה תחת חבורה ולא כויה תחת חבורה וכיון דאשמועינן דלא אמרינן כויה תחת חבורה אף על גב דתרווייהו מקרי כויה אלמא קפיד רחמנא במותר אם כן אי נמי לא אמרינן אפילו חבורה תחת חבורה היכא דאין שוין דמאי שנא והיינו דקאמר לדמי יתירי אם חבלתו של זה מרובה בדמים יותר משל זה. הרא"ש ז"ל.

והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו וז"ל צער שלא במקום נזק מאן תנא דמיחייב ואסיקנא דברי הכל היא דכתיב כויה תחת כויה וכו'. דמי צער קא משמע לן ודכולי עלמא כויה בין דאית בה חבורה בין דלית בה חבורה משמע ואי משום דכתיבה חבורה לבסוף הוה ליה בכלל ופרט המרוחקין זה מזה ואין דנין אותו בכלל ופרט וכי תימא אם כן חבורה למה לי לדמי יתירי לאשמועינן דכויה דאית בה חבורה בעי למיתב צער בפני עצמו ונזק בפני עצמו. ע"כ.
צער במקום נזק היכי שיימינן כלומר הואיל דלאו אורחא בעלמא הוא למשקל ממונא משום דליקטע ליה ידיה או דליסמוה לעיניה היכי בו שיימינן ליה דהא תינח היכא דשלא במקום נזק הוא מילתא דעבידא הוא דאומדין כדקתני תנא דמתניתין אומדין כמה אדם רוצה ליטול כדי להצטער בכך אטו בשופטני עסקינן דשקלי ממונא משום קטיעת יד ותו במקום קטיעת יד לאו צער לחודיה הוא דבעי למיתב ליה אלא כולהו חמשה דברים. אלא לקטוע לו ידו הקטועה כלומר שנשמטה ידו ודמי ליה כמו שנקטעה אי נמי שכבר נקטעה ידו לגמרי אבל אומדין כמה אדם רוצה ליטול בצער חתיכת זרועו במקום החתך אכתי לא צער לחודיה הוא דאיכא אלא צער ובושת הוא דאיכא דכסיפא ליה מילתא דלשקול מבשריה ולשדייה לכלבא ולאידך לישנא אף על גב דנשמטה כסיפא דתקום בלא יד המוכתבת למלכות כדי לקטעה בהם שאינו מצטער כל כך ואומדין כמה הוא נוטל על שיניח לו לקטעה בסייף דאיכא צערא טפי דהכא צערא הוא דאיכא אבל נזקא לא דבלאו הכי נמי שקלי מיניה ידיה אלא בין סייף לסם שהיא מוכתבת לו לקטוע לו בסייף וכמה שיהא זה רוצה ליתן כדי שיהו קוטעין לו בסם שלא יהא לו צער יתן לו הלה. אי הכי מאי האי דקאמר אבוה דשמואל כמה אדם רוצה ליטול ליתן מיבעי ליה אמר רב הונא הכי קאמר ליטול ניזק מן המזיק כמה שנתן זה לקטוע לו בסם. והמורה רבי יעקב שונה למשנתנו בשתי מחלוקות צער כיצד כוואו בשפוד או במסמר ואפילו על צפרניו במקום שאינו עושה חבורה אומדין כמה אדם רוצה ליטול לחיות מצטער כל כך וקא סלקא דעתך דאצער במקום נזק קא מהדר וקא בעי עלה בגמרא והאי צער במקום נזק היכי שיימינן דהא תינח צער שלא במקום נזק מילתא דעבידא הוא וכדלעיל אלא צער במקום נזק היכי אפשר אמר אבוה דשמואל וכו' ליטול ליתן מיבעי ליה למיתני לתנא דמתניתין. גאון ז"ל.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר רב הונא ליטול זה מה שיתן זה והכי קאמר כמה אדם וכו'. רוצה ליתן כדי ליטול זה וכו'. מיהו שלא במקום נזק קאמר כמה אדם רוצה ליטול שיימינן ותנא לישנא דמשמע להכא ולהכא. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו כלומר באיזה ממון שיתנו לו ותרצה לקטוע לו ידו. לאו צער לחודיה הוא כלומר זו האומדנא גדולה יותר מדאי שהרי אי אפשר שיתרצה בכך אלא אם כן יתנו לו דמי נזקו שיפחות ממלאכתו ודמי בשתו ורפואתו. המוכתבת למלכות בין סייף לסם כלומר כמה אדם רוצה ליתן לשליח המלך לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות וכו'. הא ליטול ליתן מיבעי ליה גבי נחבל שפודה עצמו מן היסורין נתינה שייכא ביה ולא נטילה ומשני ליטול זה מה שנתן זה כלומר ליטול הנחבל מן המזיק כמה שיתן הוא למלך. ע"כ.

וכתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל צער במקום נזק היכי שיימינן ואם יקרה אומדין כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות לקטעה בין סייף לסם דאי אמרת כמה אדם רוצה לקטוע לו ידו אטו בשופטני עסקינן ותו לאו צער לחודיה איכא אלא כולהו חמשה דברים קא שיימינן ליה ואי לקטוע לו ידו קטועה סוף סוף בושת נמי איכא דכסיפא ליה וכו'. ואי אמרת כמה אדם רוצה ליטול בידו המוכתבת למלכות לקטעה בסם כמה הוא רוצה ליטול לקטעה בסייף צערא רבה הוא ולא מצי מקבל. ומסתברא דגבי בושת במקום נזק הכי שיימינן אומדין כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול ממזיק זה לקטוע לו ידו קטועה או שצמקה ואין סופה לחזור אי נמי כמה רוצה ליתן שלא לקטוע לו ידו שצמקה שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה כדקתני בושת הכל לפי המבייש והמתבייש דבכהאי גוונא ודאי בושת בלחוד הוא דאיכא והיינו טעמא דלא שיימינן הכי כמה אדם כזה רוצה ליתן בידו שמוכתבת למלכות לקטעה על ידי מזיק זה גלוי לחשאי דכי שיימינן הכי במידי דלית בה בושת אלא בשעת מעשה אבל הכא אי נמי קטעי ליה בחשאי כיון דלא סגיא דלא מגליא מילתא דידו קטועה היא כולהו יומי בבושת קאי הילכך ליכא למישם אלא כדפרשינן. ע"כ.

לרבנן דבי רב תלמידים בבית רבן. גאון ז"ל.

במכה ניתנה ליאגד קמיפלגי. ליאגד כמו לא זורו ולא חובשו רבנן סברי האגד אינו מזיק הילכך אם נסתרה נותן לו שבת וריפוי ורבי יהודה סבר לא ניתנה ליאגד כי האגד מזיק במכה שמחמם אותה ומקלף את עורה ואינו מניח לייבשה הילכך ריפוי דתנא ביה קרא ורפא ירפא מחייב שבת לא מחייב כי הוא פשע בעצמו כשאגדה ורבנן בתראי סברי לה כרבי יהודה ומקשו ריפוי לשבת. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל במכה ניתנה ליאגד כלומר אם נתן לו רשות למוכה שיהא מעטף מכתו שהוא נוח לו בשביל שמתחמם לו ומעכב אותה מלרפאות שאין עולה בשרו לעגל ומרבה לו בדמי שבת ובדמי רפואתו דרבנן סברי מכה ניתנה ליאגד ואף על גב דעלו בה צמחים מחמת האגד חייב ליתן לו דמי רפואתו ושבתו דבדינא הוא דקא עביד ולא פושע הוא ורבי יהודה סבר מכה לא ניתנה ליאגד והילכך אריפוי דתנא ביה קרא וכתיב ביה ורפא ירפא מחייב אבל אשבת דלא תנייה קרא תרי זימני לא מיחייב ורבנן בתראי סברי פטור על זה ועל זה. ואמינא להו אנא אם איתא דלרבי יהודה לא ניתנה ליאגד אף על גב דתנייה לא לחייב ואפילו אריפוי דהא ודאי פושע הוא אלא דכולי עלמא אית להו דניתנה ליאגד אלא בלא ניתנה לאגד יתירה קא מיפלגי שאם היתה מכתו עד כדי אצבע אינו קושרה באצבעו כדי שלא יתחמם ויעלו בה צמחים דרבי יהודה סבר כיון דלא ניתנה לאגד יתירה ריפוי דתנא ביה קרא וכו' ורבנן קמאי דמחייבי אתרווייהו מקשי שבת לריפוי אבל רבי יהודה לא מקיש משום דכתיב רק וכו'. גאון ז"ל.
והרב המאירי ז"ל פירש דאגד יתירה היינו אגד מהודק ביותר. ע"כ.
ולא ניתנה לאגד יתירה ואף על גב דלא ניתנה לאגד יתירה ואגדו אגד יתירה לאו פושע גמור הוא ומדשינה בו הכתוב ריפוי חייב מה שאין כן אי אמרינן דלא ניתנה ליאגד דאז הוי פושע גמור ואי אפשר שחייב הכתוב בריפוי מי שפשע פשיעה גמורה בעצמו. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו תניא אידך מניין שאם עלו בו צמחים מחמת המכה שחייב לרפאותו וחייב ליתן לו דמי שבתו שנאמר ורפא ירפא יכול אפילו שלא מחמת המכה תלמוד לומר רק. וקיימא לן כהאי סתמא דקאי כאידך סתמא דברייתא וכסתמא דמתניתין דקיימא לן סתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין. ואף על גב דמתניתין איכא לאוקמה בין לרבנן קמאי בין לרבי יהודה דהא לא מיירי בה אלא גבי ריפוי מכל מקום שמעינן מינה דליתא לדרבנן בתראי הדר הוה ליה רבי יהודה ורבנן קמאי יחיד ורבים והלכה כרבים. ע"כ.
והרב המאירי ז"ל כתב וז"ל צמחין שעלו מחמת המכה חייב לרפאותם וחייב בדמי שבתו שלא מחמת המכה אינו חייב לרפאותם ולא ליתן לו דמי שבתו. ומגדולי המחברים כתבו שחייב לרפאותו ולא הבנתי דבריהם. ע"כ.

אמר מר יכול אף שלא מחמת המכה תלמוד לומר וכו'. קסלקי ליה אדעתא דהאי תנא דפריך הכי דקא בעי למימר תנא ואפילו במקום שנתרפא לגמרי ואחר כך פרחה עליו מכה מאליו. ע"כ.
שהדבש וכל מיני מתיקה קשים למכה כלומר קשים לאכלם למי שיש לו מכה לפי שמחממין את הגוף ומעלה החום למכה. גרגותני מין חולה הנודע לבא במכה. ה"ר יהונתן ז"ל.

אהלא כעין מרואה. קירא שעוה. קלבא זפת. גאון ז"ל.

אסיא רחיקא עינא עוירא פירוש שהוא מרמה העולם ומחזיק עצמו כמומחה ואינו ומעוור העולם בדבריו. הרב המאירי ז"ל.

וכולן משתלמין במקום נזק כלומר כולהו ארבעה דברים משתלמין עם הנזק ואף על גב דמשכחינן לכל אחד ואחד בפני עצמו דשייך ביה האי ולא שייך ביה האי צער בלא נזק כגון שכוואו בשפוד וכו'. וריפוי כגון שהיה לו מכה על בשרו ופסק עם הרופא שירפאנו בסלע בסמנין נוחין והוא הביא לו סמנין חריפין והכביד המכה שצריך שיתן עוד סלע אחר לרופא אחר. שבת דדחקיה באנדרונא וכו' וקמשמע לן ברייתא זו דאף על פי שמשלם לו נזק שהוא דמי רגלו וידו והם דמים הרבה אפילו הכי אינם נכללים צער במקום נזק וברייתא זו תנינא לה בכמה משניות דתנן חייב בחמשה דברים. ה"ר יהונתן ז"ל.

והראב"ד ז"ל כתב וז"ל תנא וכולם משתלמין במקום נזק ואי קשיא לך הא מתניתין היא החובל בחברו חייב בחמשה דברים וכו'. אלא משום דאיכא לפרושי הכי החובל בחברו תמצא בו חמשה תשלומין פעמים נזק פעמים צער פעמים ריפוי וכן כולם ומשום דקאמר לצער שלא במקום נזק איכא למיטעי בהו בכולהו אתא מתניתא ופרשה. ואף על גב דלגבי שבת מיפרשא מילתא דאמרינן שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו אתא מתניתא למימר כי היכי דשבת משתלם במקום נזק כן הדין לכלם. ע"כ.
אמר קרא פצע תחת פצע ליתן צער במקום נזק דהא תינח כויה תחת כויה וחבורה תחת חבורה מיבעי ליה אי כרבי אי כבן עזאי אלא פצע תחת פצע למה לי אלא כדי ליתן צער במקום נזק דאף על גב דאית ביה חבורה ליתיב ליה דמי צער אמר קרא ורפא ירפא ורפא יתירה ליתן ריפוי במקום נזק והוא הדין לאינך דגלי רחמנא בחד מינייהו. הכי גרסינן והא מיבעי ליה לכדתנא דבי רבי ישמעאל או כרבי יהודה לכתוב רחמנא ורפא רפא או ירפא ירפא אלא מדשני קרא בדיבוריה שמע מינה לכלהו. מכלל דאיתנהו שלא במקום נזק כלומר שמע מינה דמדאיצטריך ליה למיתני דכולן משתלמין במקום נזק מנא לן דאית ליה להאי תנא דכולן במקום נזק משלמי והיכי משכחת להו צער כדקתני כוואו בשפוד וכו'. ואחווריה לבשריה דהיכא דעביד ליה סמא כדי לרפאותו מהפך לו עד כדי שיעשה הבשר במקום הכאב כמין בהרת לבנה בעי למיתב ליה סמא אחרינא אנקוטי גוונא לבשריה כדמעיקרא דבהך ריפוי ליכא שום נזק. גאון ז"ל.
וכבר כתבתי לעיל לשון ה"ר יהונתן ז"ל בזה.

בגמרא הכא בכלל ופרט כו' וכ"ת חבורה לר' ל"ל לדמים יתירים כו' ק"ק אמאי לא קאמר בפשיטות דכ"ע כויה דלית בה חבורה משמע ובן עזאי סבר כתב רחמנא חבורה לגלויי עלה דכויה דאי אית בה חבורה אין אי לא לא ורבי סבר דחבורה אתא לדמים יתירים ודו"ק:

תוס' בד"ה לדמים יתירים כו' תרוייהו צער במקום נזק כו' עכ"ל אין זה לשון הקונטרס ונראה כוונתו בהיפך קמ"ל דמשלם תרוייהו נזק במקום צער ואי לא הוה כתיב אלא כויה ה"א דמי כויה הוא דמשלם דהיינו צער לחוד גם ממ"ש ועוד דלמה היה לנו למימר שהצער יפטור את הנזק כו' נראה כן וק"ל:

בפרש"י בד"ה ה"ג וחכמים אומרים כו' היקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת כו' עכ"ל הכי ודאי משמע לישנא דכל שחייב בשבת כו' אבל צ"ע ל"ל היקישא לתלות ריפוי בשבת דהא משמע בין לרבנן דבי רב ובין לרבא דרבנן בתראי ס"ל לא ניתן לאגד וא"כ ריפוי ושבת דאינו חייב מסברא הוא ורפא ירפא אתא לכדרבי ישמעאל ורק אתא לשלא מחמת המכה ואפשר לומר דרבנן בתראי ממעטי שבת מרק וילפי ריפוי משבת אבל אי לאו מיעוטא דרק הוה מוקמינן ורפא ירפא לרבות ריפוי והוה ילפינן שבת מריפוי וק"ל:

גמ' ואי אמר מייתינא לך אסיא רחיקא א"ל כו' עינא עוירא ואי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ר' סבר כו' עמה חבורה אין ואי לא לא השתא כו' כשיש חבורה דאין דנין כו' כצ"ל:

בד"ה ואי א"ל מזיק הס"ד:

בד"ה אסיא כו' וקריבא הוא נ"ב פי' קרוב שלי וכן בסימני אשר"י:

גמרא אסיא רחיקא עינא עוירא. עי' פרש"י ולעד"נ ע"ד שפי' בפ' (בחוקותי כו טז) דתוחלת ממושכה קרויה כליון עינים:

רש"י ד"ה בין סם בסם שאין שם צער כלל. ובחומש פי' בסם שאינו מצטער כ"כ וכ"כ (לעיל ד ב) משמע דאינו נותן לו רק מה שביני לביני וכמו שבאר שם בפי' החומש אלא אומרים יש לו לחתכה בסם כו' ע"ש כה"ד ותמוה דהרי בנזק לא שלם לו רק מה שפחת דמיו וצערו ודאי חייב לתת משלם כפי מה שהוא ואין לנכות אפי' צער קטן דסם ופי' שבכאן הוא נכון:

אַסְיָא רְחִיקָא עֵינָא עֲוִירָא. פירוש הנכון בזה הוא פירוש הרב המאירי ז"ל שהביאו בשיטה מקובצת כלומר מעויר עניני העולם ברמאותו שאינו יודע לרפאות ומחזיק עצמו לרופא מומחה לרפאות גם חלאים קשים ולא אכפת לו מן הגנות לבסוף מאחר דאינו תושב אלא אורח והולך אחר כך למקומו הרחוק עיין שם.

גמ' אמר רבה אשכחתי' לרבנן. סוכה יז ע"א וש"נ:

בפרש"י בד"ה רבי סבר וכו' ולקמן פריך חבורה לרבי ל"ל עכ"ל. ויש לתמוה מה כוונתו בזה כיון דתלמודא גופא מסיק למילתא בחדא ריהטא. ונראה ליישב משום דבלא"ה קשיא נהי דר' סובר דכלל ופרט המרוחקין אין דנין מ"מ כיון דחבורה מייתר נימא דאתי לגלויי על כויה דאית בה חבורה דוקא כיון דהשתא קיימינן בסברא דסתם כויה אף ע"ג דלית בה חבורה משמע ולעיל מסיק התלמודא בפשיטות דמאן דס"ל סתם כויה דלית בה חבורה ממילא משמע דאתא חבורה לגלויי עליה דכויה דאית בה חבורה אין ע"ז כתב רש"י דבלא"ה פריך לקמן חבורה לרבי ל"ל ומסיק לדמים יתירים וכיון דאיצטריך להאי מלתא לכך לא אמרינן נמי דאתא לגלויי עליה דכויה משא"כ לעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך דרשא קאמר דאתא לגלויי וק"ל:

גמרא וכ"ת חבורה לרבי ל"ל. לעיל דקאמר כויה דלית בה חבורה משמע ואתא חבורה לגלויי עליה דכויה דאית בה חבורה אין לא שייך להקשות א"כ כויה דכתב רחמנא ל"ל די"ל דאי לא הוי כתיב אלא חבורה לחוד אפשר שהייתי אומר מסברא או מאיזה ילפותא דה"ה אף על גב דלית בה חבורה נמי חייב לכך כתב רחמנא כויה ודקדקו עוד לכתוב חבורה כדי למעט בפירוש היכא דלית בה חבורה וע"ד זה כתבתי בריש פרק מרובה לענין מדת כלל ופרט ע"ש:

שם לדמים יתירים. והא דלא מוקי לה בן עזאי נמי להכי היינו משום דסבר דבכה"ג כלל ופרט הוא וכל היכא דשייך למידרש כו"פ לא דרשינן לה לדרשא אחריתי לפי שכו"פ היא מדה בתורה וכמ"ש נמי בריש מרובה ובזה נתישבה קושיית מהרש"א דאי לאו דהוי דריש ב"ע כלל ופרט היה הש"ס מקשה ואידך הא מיבעיא ליה לדמים יתירים כסוגית הש"ס בכל מקום ודו"ק:

שם ואיכא דאמרי אף מחמת המכה פטור משבת וחייב בריפוי. ויש לדקדק לפ"ז מאי אף כיון שאינן שוים ואיכא למימר דלהאי לישנא הא דפטר ת"ק בשלא מחמת המכה היינו נמי משבת לחוד דכתיב ביה רק וכמ"ש הכ"מ באריכות לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' חובל ע"ש:

מכאן שנתנה רשות לרופא. הרמב"ן בפירושו עה"ת פרשת בחוקותי כתב שבני אדם נהגו ברפואות והניחם למקרה הטבעים וז"ש שנתנה רשות לרופא ולא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאת אלא כיון שהלה ובא להתרפאת כי נהג ברפואות אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו זה תורף דבריו בקצור נמרץ ע"ש באורך:
ועל פי דבריו אפשר לישב דרך דרש קושית התוספות שהקשו וז"ל וא"ת והא מרפא לחוד שמעינן ליה וי"ל דה"א מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזרת המלך קמ"ל דשרי עכ"ל ולפי דברי הרמב"ן דמן הראוי היה כי הוא יכאיב ויחבש ולא יצטרכו לרופא אך מאחר שנהגו ברפואות הונחו למקרה והתיר לרופא וז"ש ורפא מאחר שנהגו ברפואות וזהו ורפא. אני מתיר לרופא ירפא:
נמשך לדברי התוס' שמעתי משם גדול אחד שפירש מ"ש רז"ל פתח שלא נפתח לעני ליתן צדקה יפתח לרופא שהוא מדה כנגד מדה בדקדוק שמי שאינו עושה צדקה בחושבו שאם הקב"ה עשאו לזה עני איך האדם יסתור גזרתו לתת לו צדקה. ובתוכחות על עונו יחלה ויקרא לרופא שירפאהו ולדעתו המשובש איך יבקש לסתור גזרתו יתברך שנתן לו החולי אלא מוכרח שיאמר שה' מתרצה בזה כי רחום הוא ומזה יתעורר לבטל דעתו בעצת יצרו ויתן צדקה לעניים:

(פה א תוספות) ד"ה בשעת וכו' היכא דלא אמדוהו.—עי' לקמן צא א.

רבי סבר אין דנין. הכא נמי כויה נאמרה תחילה כלל דכויה משמע בין שיש עמה חבורה בין שאין עמה חבורה ואי הוי חבורה סמיך ליה הוי דרשי חבורה פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט יש עמה חבורה אין אין עמה חבורה לא השתא דכתיב פצע בינתים לא דיינינן ולקמן פריך חבורה לרבי למה לי והיינו דקאמר כויה נאמרה תחילה כלומר מתחילת הפסוק אנו למדין שהוא חייב בכויה גרידא ולא נאמר סופו מוכיח שמתחילתו לא חייב אלא כשיש חבורה ואין דנין ומתני' רבי היא: למה לי. הואיל ומרישא שמעינן לתרוייהו: לדמים יתרים. דאי לא כתיב אלא כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית ביה חבורה דמי כויה משלם אבל תרתי לא משלם קמ''ל דמשלם תרוייהו: צער במקום נזק. היכא דקטע את ידו ונתן לו דמיה: היכי שיימינן. את הצער הלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנוטל: ידו הקטועה. ומחוברת בגידין צמותין ואינה ראויה לו למלאכה: בין סם לסייף. ידו המוכתבת למלך לקוצצה בסם שאין שם צער כלל כמה רוצה ליטול לקוצצה בסייף: הא לא שקיל. כל ממון שבעולם לצער נפשיה לקוצצה וכאן כבר נעשה מעשה: כמה אדם רוצה ליתן. לשליח המלך מידו המוכתבת למלכות לקוטעה בסייף ויקטענה השליח בסם: ליטול. מן המזיק מה שנתן זה למלך: דמי שבתו. דמחמת הצמחים נפל למשכב: ה''ג וחכמים אומרים שבתו ורפואתו כל שישנו כו'. הקישן הכתוב וזה שאין חייב בשבת אינו חייב בריפוי ורבנן קמאי מחייבי ליה לתרוייהו: נתנה לאגד. נתנה רשות לנחבל לאוגדה ולעטפה מפני צער הצנה ועולין הצמחים מחמת הבל וחום האגד: לא נתנה. רשות לאגד וזה להנאתו אגד הלכך צמחים שעלו בה אין על המזיק להתחייב עליהן: דתנא ביה. דשנה עליו הכתוב: ורבנן. ת''ק: רק לשלא מחמת המכה אתא. שעבר על דברי רופא כדמפרש לקמן: נתנה רשות לרופאים לרפאות. ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי: תלמוד לומר שבתו יתן ורפא ירפא. שינה הכתוב בריפוי לחייבו אף על הצמחים והקיש שבת לריפוי: נאתא כריכתא. בשר מת: אהלא. אהלמ''י בלע''ז: וקירא. שעוה: וקלבא. רשינ''א שבחביות של יין: ואי אמר ליה. מזיק אסייך אנא אני מרפא אותך ואיני נותן דמי אסייך: אסיא רחיקא. ומוזיל גבי: עינא עוירא. שעתיד לילך לדרכו ואין חושש אם עיור עינו של זה: אסיא דמגן. שירפא בחנם וקרובו הוא: כ''ש. דלא ניחא לי בהכי דאי פשעת בנפשך גנאי גדול הוא לי דקרו לי שור המזיק:
כלל ופרט המרוחקין זה מזה. נראה לר''י דבכלל ופרט המרוחקין זה מזה דפליגי תנאי דהכא וההוא דפליגי נמי אביי ורבא בריש בנות כותים (נדה דף לג.) היינו דוקא בחד ענינא אבל בתרי עניני לכ''ע אין דנין כדמוכח בפ''ק דפסחים (דף ו: ושם) ובכל המנחות (מנחות נה: ושם) וההיא דנגמר הדין (סנהדרין דף מו: ושם) גבי והומת ותלית אם נחשבנו כתרי עניני לפי שמרוחקין יותר מאותם שבכאן ושבנדה אתיא ההיא דנגמר הדין ככ''ע אבל אם נחשביה כחד ענינא אתי סוגיא דהתם כמ''ד אין דנין: לדמים יתרים. פי' בקונטרס דאי לא כתיב אלא כויה ה''א אפילו אית ליה חבורה דמי כויה הוא דמשלם אבל תרתי לא משלם קמ''ל דמשלם תרוייהו צער במקום נזק ואין נראה לר''י דהא צער במקום נזק נפקא לן מפצע תחת פצע ועוד דלמה היה לנו לומר שהצער יפטר את הנזק ואת הרפוי ונראה לר''י לדמים יתרים שמשלם בצער שיש בו רושם יותר מבצער שאין בו רושם אע''פ שאין מצטער בזה יותר מבזה משלם יותר לפי שמתגנה מחמת הרושם: עלו בו צמחים כו'. כשלא אמדוהו מיירי דאי באמדוהו הא אמרינן לקמן (דף צא.) אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנין לו אלא כמו שאמדוהו: שניתנה רשות לרופא לרפאות. וא''ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה וי''ל דה''א ה''מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך קמ''ל דשרי: עבר על דברי הרופא. לא חשיב ליה פושע כ''כ: פשעת בנפשך ומפסדת לי. היכא דלא אמדוהו:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד