דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 223ימים לסיום הש״ס

בבא קמא פד ע"א - פירוש שטיינזלץ

קטן (אדם קטן בקומתו) שהרג את הגדול וכן גדול שהרג את הקטן, היכי קטלינן ליה [איך הורגים אנו אותו]? הלא התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), משפט השוה לכולכם, ובמשפט כזה אין שויון בעונשם של כל הרוצחים! אלא אומרים שאף במקרים אלה נחשב הדבר למשפט שווה כי נשמה שקיל מיניה [לקח ממנו] הרוצח מהנרצח, נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה [אמרה התורה שיקחו ממנו], הכי נמי [כאן גם כן] במקרה של עין נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה [את אור עיניו לקח ממנו, לכן את אור עיניו אמרה התורה שיקחו ממנו].

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין, ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" (שמות כא, כד) כוונתו לתשלומי ממון, והוא נושא ונותן בדבר. אתה אומר שכוונתו לתשלומי ממון, או אינו אלא הכוונה לתשלום עין ממש? לכן יש להשיב: הרי שהיה סומא וסימא אדם אחר, או שהיה קיטע יד — וקיטע ידו של אחר, או שהיה חיגר — וחיגר את רגלו של אחר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והרי אי אפשר לעשות לו כן, והתורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה לכולכם!

על דרך זו של הוכחה אמרי [אומרים] בדחייה: ומאי קושיא [ומה הקושי שבדבר]? דלמא [שמא] היכא [במקום] שאפשר להעניש באברי גופו — אפשר ומענישים אותו בכך, היכא [היכן] שלא אפשר — לא אפשר, ופטרינן ליה [ופוטרים אנו אותו] לגמרי. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], איש טרפה (מי שעומד למות בשל מחלה או פגיעה קשה) שהרג את השלם, מאי עבדינן ליה [מה אנו עושים לו]? הרי רוצח זה נחשב כבר כאדם הרוג, שאי אפשר להרוג אותו!

אלא מוכרחים לומר היכא [במקום] שאפשר — אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר — לא אפשר ופטרינן ליה [ופוטרים אנו אותו]. ועוד בהוכחה שחובל בחבירו משלם ממון ולא באיברי גופו.

דבי ר' ישמעאל תנא [התנא של בית מדרשו של ר' ישמעאל שנה], אמר קרא [הכתוב]: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ), ואין מובנה של נתינה זו אלא ממון. ומקשים: אלא מעתה (לפי זה), שאתה מפרש את הפועל נתן האמור כאן כמתייחס לממון בלבד, הרי נאמר באותו הכתוב "כאשר יתן מום באדם" (שם), הכי נמי [כך גם כן] שממון הוא? והרי בוודאי אינך יכול לפרש כך!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: דבי ר' ישמעאל קרא יתירא דרשי [של בית מדרשו של ר' ישמעאל מקרא יתר באותה פרשיה דרשו], מכדי כתיב [הרי נאמר] בפסוק הקודם: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (שם יט), "כן ינתן בו" האמור בפסוק הבא אחריו למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: שעונש זה הוא בנתינת ממון. ושואלים: אם כן שאתה דורש ייתור לשון נתינה שבמקרא זה מה שנאמר "כאשר יתן מום באדם" למה לי לכתוב בלשון "יתן" ומה בא זה ללמדנו? ומשיבים: אין אנו למדים דבר, שכן איידי דבעי מיכתב [משום שרצה לכתוב] "כן ינתן בו", שלשון נתינה בענין זה היא מדוייקת והכרחית, כתב נמי [גם כן] "כאשר יתן מום באדם".

דבי ר' חייא תנא [התנא של בית מדרשו של ר' חייא שנה] באותו ענין, אמר קרא [המקרא] לענין עונש עדים זוממים: "לא תחוס עינך נפש בנפש... יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא), לומר: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו [ומה הוא]? ממון. ומקשים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר באותו פסוק "רגל ברגל" נמי הכי הוא [גם כן כך הוא] לשון מדוייקת וכוונתה: דבר הנעשה ברגל?!

אמרי [אומרים]: דבי [החכמים של בית מדרשו של] ר' חייא קרא יתירא קא דרשי [מקרא יתר הם דורשים], וכך הם דורשים: מכדי כתיב [הרי נאמר] בפסוק הקודם: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם יט), אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שהכוונה שמענישים אותו באותו דבר ממש, אם כן הפירוט "יד ביד" למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: שהכוונה היא ממון. שואלים אם כן, "רגל ברגל" למה לי? ומשיבים: איידי דכתיב [מתוך שכתוב] "יד ביד", כתב נמי [גם כן] "רגל ברגל".

אביי אומר: אתיא [באה הלכה זו] ש"עין תחת עין" — ממון, מדתני דבי חזקיה [ממה ששנה החכם בבית מדרשו של חזקיה], דתנא [ששנה] החכם דבי [של בית מדרשו של] חזקיה: כתוב "עין תחת עין" (שמות כא, כד) ובפסוק קודם כתוב "נפש תחת נפש" (שם, כג), להדגיש: ולא נפש ועין תחת עין; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שנוטלים ממנו עין ממש, זימנין דמשכחת לה [פעמים שאתה מוצא אותה אפשרות מתקיימת] שיהיה עונש עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה [שבתוך שמעוור אותו גם יוצאת נשמתו] שמפני חולשתו של הנאשם גורמת הוצאת העין למותו.

ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבדבר]? דלמא מימד אמדינן ליה [שמא אומדים אנו אותו], אי מצי מקבל — עבדינן [אם הוא יכול לקבל עונש זה — עושים אנו לו], ואי לא מצי מקבל — לא עבדינן [ואם אינו יכול לקבל עונש זה — אין אנו עושים]. ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה [וגם אם אמדנו אותו שיכול לקבל ועשינו בו את העונש ויצאה נשמתו בתוך כך] בכל זאת על ידי מעשה זה, אי מיית — לימות [אם מת — שימות], מי לא תנן [האם לא שנינו] כיוצא בזה גבי [אצל] מלקות: מי שאמדוהו למספר מסויים של מלקות ומת תחת ידו של המלקה בתוך המספר הזה — פטור, שאף על פי שעונשו הוא למלקות בלבד כיון שעשה המלקה כדין — אינו חייב עליו.

רב זביד משמיה [משמו] של רבה אמר הסבר נוסף: אמר קרא [הכתוב באותה פרשיה]: "פצע תחת פצע" (שם כד), וכתוב זה שהוא מיותר בא ללמדנו: ליתן לחייב תשלומי צער גם במקום שמשלם נזק. ומעתה נברר: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ש"עין תחת עין" ממש, ועושים לחובל מה שעשה לחבירו, הרי כי היכי דלהאי הוי ליה צערא, להאי נמי אית ליה צערא [כמו שלזה לנחבל יש לו צער, לזה לחובל גם כן יש לו צער] בהוצאת עינו, ואם כן מפני מה צריך הוא גם לשלם דמי צער בנוסף לכך?

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי [שמא יש אדם שהוא מפונק יש לו צער יותר], ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא [ויש אדם שאינו מפונק שאין לו צער], ואם כן, אף אם נקיים "עין תחת עין" כפשוטו עדיין יש צורך לחייב צער במקום נזק, ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שכתבה התורה "פצע תחת פצע" ללמדנו שמשלם דמי צער? הרי זה כדי למתבי ליה היאך דביני ביני [לתת לו את ההבדל שבין זה לזה], שאם הנחבל הוא אדם מפונק והחובל אינו מפונק צריך להוסיף לו דמי צערו היתר.

רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר ראייה נוספת, אמר קרא [הכתוב עוד באותה פרשיה]: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) ובא זה ללמדנו, ליתן, כלומר, לחייב תשלום רפואה גם במקום שמשלם נזק; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ש"עין תחת עין" ממש, אם כן, מדוע ישלם החובל דמי רפואה והרי כי היכי דהאי בעי אסייא, האי נמי בעי אסייא [כמו שזה, הנחבל, צריך רופא, זה, החובל, גם כן צריך רופא] לרפואת עינו שנעקרה ממנו כעונש.

ודוחים: מאי קושיא [מה הקושיה בדבר]? דלמא איכא דסליק בשריה הייא [שמא יש מי שמתרפא בשרו במהרה], ואיכא [ויש] מי שלא סליק בשריה הייא [מתרפא בשרו במהרה], ונמצא שגם אם נפרש "עין תחת עין" ממש, יש צורך לחייב גם על ריפוי. למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שכתבה התורה "ורפא ירפא" לתשלום דמי רפואה? — הרי זה כדי למיתב ליה היאך דביני ביני [לתת לו מה שיש בין זה לזה] בהבדל בזמן הריפוי.

רב אשי אמר ראיה נוספת שתשלום על חבלת גוף הוא ממון ולא ממש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "תחת" "תחת" משור. כתיב הכא [נאמר כאן]: "עין תחת עין" (שמות כא, כד), וכתיב התם [ונאמר שם] בשור מועד שנגח שור חבירו: "שלם ישלם שור תחת השור" (שמות כא, לו), מה להלן בשור הכוונה שמשלם ממון, ולאו דווקא שנותן תחתיו שור ממש, אף כאן בחבלות הגוף ממון.

ושואלים: מאי חזית [מה ראית] דילפת [שאתה לומד] "תחת" "תחת" משור? נילף [נלמד] "תחת" "תחת" מאדם, דכתיב [שנאמר] באדם ההורג אדם אחר: "ונתת נפש תחת נפש" (שמות כא, כג), מה להלן עונשו הוא נפש ממש, אף כאן בענין חבלת הגוף הכוונה לעונש אבר ממש!

אמרי [אומרים]: עדיף הלימוד משור משום שדנין (לומדים) נזקין מנזקין, ואין דנין נזקין ממיתה. ודוחים: אדרבה, להיפך: עדיף הלימוד מאדם ההורג משום שדנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה!

אלא חזר בו רב אשי מראיה זו ואמר רב אשי ראיה אחרת: מ"תחת אשר ענה" (דברים כב, כט) יליף ליה [לומד את זאת], שהמפתה נערה נותן כסף במקום העינוי, ונמצא שיש פה לימוד של "תחת" "תחת" שהוא של אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

א תניא [שנויה ברייתא] באותו ענין, ר' אליעזר אומר: מה שנאמר "עין תחת עין", הכוונה היא — ממש. ותוהים: ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? וכי ר' אליעזר לית ליה ככל הני תנאי [אין לו, אינו מקבל את שיטתם של כל התנאים הללו] הסוברים כולם שהכוונה לממון?

אמר רבה: הכוונה היא לומר, שאין שמין אותו את הניזק לצורך תשלום הנזק כעבד לצורך חישוב תשלום הנזק. אמר ליה [לו] אביי: אלא כמאן [כמי יעשו], כיצד יאמדו אותו? אם תאמר כבן חורין, בן חורין מי אית ליה דמי [האם יש לו מחיר]? ואם כן באיזו דרך נקצוב את המחיר של הנזק שלו? אלא אמר רב אשי: כוונת ר' אליעזר לומר, שאין שמין אותו כעבד — בניזק לאמוד כמה הוזק הנחבל, אלא במזיק, כמה שוויו עכשיו כעבד, ויפחת מחירו אם באמת היו עושים בו את העונש ממש, והיו מוציאים ממנו עין. ואת הסכום הזה משלם.

ב מסופר: ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא [מעשה בחמור אחד שקטע את ידו של ילד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב פפא בר שמואל, אמר להו [להם]: זילו שומו ליה [לכו והעריכו לו] ארבעה דברים שצריך לשלם בעליו של החמור. אמר ליה [לו] רבא בשאלה: והא אנן [והרי אנו] חמשה תנן [שנינו] במשנתנו! אמר ליה [לו]: ארבעה דברים לבר [חוץ] מנזק קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] אביי בשאלה: והא [והרי] חמור הוא שהזיק, וחמור אינו משלם אלא נזק! אמר להו [להם] רב פפא בר שמואל: זילו שומו ליה נזקיה [לכו העריכו לו את נזקו בלבד]. אמרו לו: והא כעבדא בעי למשיימיה [והרי צריך להעריך אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק]! אמר להו [להם]: זילו שיימוהו כעבדא [לכו העריכו אותו כעבד].

אמר להו אבוה דינוקא [אמר להם אביו של התינוק]: לא בעינא, דזילא ביה מילתא [אינני רוצה, שמזולזל בו הדבר] שיעריכו אותו כאילו היה עבד. אמרו ליה [לו] לאב: והא קא מחייבת ליה לינוקא [והרי בכך אתה מחייב אותו, את הילד], שהרי כסף זה שייך לילד, ומגיע לו סכום זה ואין אתה יכול לוותר על המגיע לו! אמר להו [להם]: לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי [כאשר יגדל, אפייס, אפצה, אותו מכספי שלי] ואינני רוצה שיתבזה עכשיו.

ג עוד מסופר: ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא [מעשה בשור אחד שלעס וחיבל ידו של ילד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר להו [להם]: זילו שיימוהו כעבדא [לכו והעריכו אותו כעבד]. אמרו ליה [לו]: והא מר [אדוני] עצמו הוא דאמר [שאומר]: כל תשלום שאומדנו הוא הנישום כעבד — אין גובין אותו בית דין בבבל! אמר להו [להם]: לא צריכא [נצרכה] הערכה זו שיעריכוהו אלא דאי תפס [שאם יתפוס] הניזק סכום זה מן המזיק לא יוציאו מידו.

ומעירים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: נזקי שור בשור, כלומר, שור שניזוק על ידי שור, וכן נזקי שור באדם, כלומר, שור שניזוק על ידי אדם — גובין אותו בבבל, אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שור שהזיק אדם — אין גובין אותו בבבל.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שלא? — שאתה אומר ש"אלהים", כלומר, דיינים סמוכים, בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין] בבבל, ואולם נזקי שור בשור ושור באדם נמי [גם כן]

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

קטן [ננס] שהרג את הגדול, וגדול שהרג את הקטן, הרי אינם שוים, והיכי קטלינן ליה, הרי התורה אמרה: [ויקרא כד כב] "משפט אחד יהיה לכם" - משפט השוה לכולכם!? [1]

אלא על כרחך אתה צריך לומר: אין הולכים אחרי "גדול" ו"קטן" בגוף, אלא אומרים: נשמה שקיל מיניה, נשמה אמר רחמנא דנשקול מיניה שנאמר [שמות כא כג]: "ונתתה נפש תחת נפש".

הכי נמי אמרינן לענין "עין תחת עין": נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה, ואין מכאן ראיה [2] לומר: עין תחת עין - ממון.

ב. תניא אידך [בברייתא אחרת]: רבי שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" - ממון.

ואל תתמה ותאמר: אתה אומר ממון, מנין לך!? או [אולי] אינו אלא עין ממש!?

כי מעצמך אתה אומר [3] הרי שהיה החובל סומא, וסימא את עין חבירו: הרי שהיה החובל קיטע, [בידו] וקיטע את חבירו; הרי שהיה חיגר [ברגלו], וחיגר את חבירו, היאך אני מקיים במקרה זה "עין תחת עין"!?

אלא על כרחך אתה אומר: "עין תחת עין"

- ממון.

ואם תאמר: לעולם "עין תחת עין" - ממש, כאשר אפשר לסמא את עינו, אבל סומא שסימא ישלם ממון.

כך אי אפשר לומר, כי לדבריך, דינו של החובל משתנה מאדם לאדם, והרי התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" - משפט השוה לכולכם. ובעל כרחך אתה אומר: "עין תחת עין" - ממון, בכל אדם.

אמרי [שאלו] בני הישיבה: ומאי קושיא היא זו!?

דלמא, לעולם "עין תחת עין" - ממש והיכא דאפשר לקיים בו את המקרא כפשוטו, אפשר, ומסמאים את עינו, והיכא דלא אפשר לסמא את עינו לא אפשר, ופטרינן ליה לגמרי!?

א. אדם ההורג את ה"טריפה" [כגון אדם שניקב הושט שלו או קרום המוח] פטור ממיתה, כי הנרצח הוא "גברא קטילא" [נחשב כמת] ואי אפשר לחייב על הריגתו.

ב. "עדות שאי אתה יכול להזימה" כלומר כל עדות שאי אפשר להזים את העדים ולהענישם - אינה עדות.

ג. "טריפה" שהרג בפני עדים, אין מחייבים אותו מיתה, כי עדותם של עדים אלו היא "עדות שאי אתה יכול להזימה", שאם תקבל את העדות על מנת להרוג את הרוצח שהוא טריפה, ואחר כך יוזמו העדים, הרי לא נהרוג את העדים, משום "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" [דברים יט יט] כי הם זממו להרוג "גברא קטילא" בלבד.

והיות שאי אפשר להעניש את העדים אם תוזם עדותם, ממילא מעיקרא אי אפשר לקבל את עדותם, ונמצא שטריפה שהרג פטור. [4]

דאי לא תימא הכי [היכא דלא אפשר, לא אפשר] ותאמר: אי אפשר לפטור אותו לגמרי, ולענין חבלה - בעל כרחך ממון הוא משלם.

איך תתקיים סברתך לענין רציחה, באדם "טריפה" שהרג את השלם, שהרי התורה אמרה [שמות כא יב]: "מכה איש ומת - מות יומת", ואת הטריפה אי אפשר להרוג, כי הוא "גברא קטילא", ועדות שמעידים עליו "עדות שאי אתה יכול להזימה" היא, ואינה עדות? ומאי עבדינן ליה!? [5]

אלא על כרחך, אמרינן: היכא דאפשר - לקיים את דין התורה - אפשר, והיכא דלא אפשר - לא אפשר, ופטרינן ליה לגמרי.

והכי נמי בסומא שסימא, פטרינן ליה לגמרי, ואין מכאן ראיה לומר: "עין תחת עין" - ממון.

ג. דבי רבי ישמעאל תנא [בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו ברייתא]: "עין תחת עין"

- ממון, כי אמר קרא [ויקרא כד כ]: "כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו", ואין "נתינה" האמורה כאן נתינת מום אלא ממון. [6]

ומקשינן: אלא מעתה, אם כדבריך, שאתה אומר "נתינה" - נתינת ממון היא, מה שאמרה תורה ברישא דקרא: "כאשר יתן מום באדם" הכי נמי דנתינת ממון הוא!?

הרי פשיטא שלשון "נתינה" דרישא מתפרשת על החבלה, אם כן גם "נתינה" דסיפא יש לפרש כך, ומנא לן לפרשה בלשון נתינת ממון!?

אמרי [פירשו] בני הישיבה: דבי רבי ישמעאל לאו ממשמעות לשון נתינה למדו, אלא קרא יתירא דרשי [מיתור המקרא למדו לדרוש כך].

כי מכדי [הרי] כתיב [שם יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו" ולמדנו מכאן את עונשו של החובל בחבירו.

"כן ינתן בו" שנאמר בפסוק שלאחריו למה לי, ומאי קא משמע לן!? שמע מינה אין נתינה האמורה כאן נתינת מום, אלא חיוב ממון שמחייבים אותו הדיינים. [7]

ומקשינן: אם מקרא יתר אתה דורש, רישא דקרא "כאשר יתן מום באדם" למה לי ומאי אתא לאשמועינן!?

ומשנינן: איידי [אגב] דבעי מיכתב סיפא "כן ינתן בו" למידרש מיניה לתשלומי ממון, כתב נמי "כאשר יתן מום באדם".

ד. דבי רבי חייא תנא [בבית מדרשו של רבי חייא שנו ברייתא]: אמר קרא לענין "עד זומם": "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" וגו' "ולא תחוס עינך" וגו' "עין בעין, שן בשן, יד ביד, רגל ברגל". [דברים יט יט, כא]

ודרשינן: "יד ביד" היינו דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו - ממון. כלומר מה ששינה הכתוב ולא אמר "יד תחת יד", בא ללמדינו שיתן לו ממון שהוא דבר העובר מיד ליד, וכשם שבעד זומם "עין בעין" - ממון, כך בחובל "עין תחת עין" - ממון. [8]

ומתמהינן: אלא מעתה, אם כדבריך, שאתה אומר "יד ביד" שינוי לשון הוא, ולדרשא הוא בא, "רגל ברגל" שאמר הכתוב נמי הכי הוא כלומר, וכי גם שינוי זה בא לדרשא!? [9]

אמרי [פירשו] בני הישיבה: דבי רבי חייא קרא יתירא קא דרשי כלומר, לא ממשמעות הלשון בלבד למדו, אלא מיתור לשון המקרא.

כי מכדי [הרי] כתיב לעיל מיניה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" הרי שמענישים אותו באותו עונש שהוא זמם לגרום למי שהוא העיד עליו.

ואי סלקא דעתך "עין בעין" - ממש "יד ביד" - ממש, "יד ביד" למה לי, כי מה היה המקרא חסר, פשיטא שאם העיד לקצוץ את ידו והוזם, שקוצצים את ידו!?

אלא לאו שמעת מינה לדרשא בא הכתוב, ללמדנו דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו - ממון. [10]

ומתמהינן: אכתי "רגל ברגל" למה לי, ומה בא הכתוב ללמדינו!?

ומשנינן: איידי דכתיב "יד ביד" לדרשא, כתב נמי "רגל ברגל".

עתה מביאה הגמרא, כמה דרשות של אמוראים ש"עין תחת עין" - ממון: [11]

א. אביי אומר: אתיא כלומר יש להביא מקור ש"עין תחת עין" - ממון מהא דתני דבי חזקיה:

דתנא דבי חזקיה: כתיב [שמות כא כג - כד]: "ונתתה נפש תחת נפש, עין תחת עין". ודרשינן: עין בלבד תחת עין. נפש בלבד תחת נפש, ולא - נפש ועין תחת עין, כלומר, שלא תדון להעניש אותו באופן שיתכן ותיטול ממנו את עינו וגם את נפשו תחת העין שהוא חבל.

ואי סלקא דעתך "עין תחת עין" - ממש הרי זימנין דמשכחת לה [יתכן שלפעמים יקרה] שתיטול ממנו עין ונפש תחת עין.

וכיצד יתכן הדבר? באופן דבהדי דעויר ליה [תוך כדי ששליח בית דין מסמא את עינו] נפקא ליה נשמתיה [תצא נפשו וימות]. [12]

ומתמהינן: מה ראיה היא זו, ומאי קושיא!? דלמא לעולם "עין תחת עין" - ממש, אלא דמימד אמדינן ליה מתחילה, אי אמדינן ליה דמצי מקבל [אם אמדנו אותו שיכול הוא לקבל] את חבלת העין בלא שימות, עבדינן ומסמאים את עינו.

ואי לא מצי מקבל, ויש חשש שימות תוך כדי שיסמאו את עיניו - לא עבדינן ופטור הוא לגמרי.

ואי אמדינן דמצי מקבל את החבלה בלא שימות, ועבדינן ביה [סימאנו את עינו] ואף על פי כן נפק רוחיה בזמן החבלה, אי מיית לימות, ואין להמנע בגלל חשש זה.

מי שנתחייב מלקות, אומדים אותו אם יכול הוא לקבל שלשים ותשע מלקות שחייבתו תורה, ואם לאו - פוחתין מהן לפי כוחו, שאם יכה את החלש מכה רבה שמא ימות על ידה, והוא לא נתחייב מיתה אלא מלקות.

מי [האם] לא תנן במתניתין לגבי מלקות: דלא חיישינן למיתה, אם אמדנוהו שלא ימות: מי שנתחייב מלקות ואמדוהו שיכול הוא לקבל אותן בלא שימות, ומת תחת ידו של שליח בית דין המלקה אותו, פטור הוא מגלות, ואינו נידון כרוצח בשוגג, היות ואמדנוהו מעיקרא שלא ימיתוהו המלקות. [13]

הכי נמי "עין תחת עין" - ממש, ואומדים אנו אותו מתחילה שלא ימות, ואין לחשוש שמא ימות.

ב. רב זביד משמיה דרבה אמר: יש ללמוד ש"עין תחת עין" - ממון מהא דאמר קרא [שמות כא כה]: "פצע תחת פצע" ומקרא זה נדרש [לקמן פה א] לחייב ליתן תשלום "צער" במקום שיש גם "נזק".

ואי סלקא דעתך: "עין תחת עין" - ממש, אמאי מחוייב לשלם על הצער, הרי כי היכי [כמו] דלהאי [לניזק] הוי ליה צערא בשעה שחבל בו, להאי [למזיק] נמי אית ליה צערא כאשר נחבול בו!?

נמצא שהחובל מקבל צער תחת צער בעצם מה שחובלים בו, ומדוע נחייב אותו חיוב נפרד על צערו של ניזק!?

אלא, על כרחך: "עין תחת עין" - ממון, ואין חובלים ומוציאים ממנו את עינו. והתשלום על הנזק אינו כולל את ה"צער", לפיכך, חייבה התורה תשלום על הצער, בנוסף על מה שהוא משלם בלאו הכי על הנזק.

ודחינן: ומאי קושיא היא זו!?

דלמא יש לומר: לעולם "עין תחת עין" - ממש, ואם צערו של החובל שוה לצערו של הנחבל, אכן אין מחייבים אותו בנפרד על הצער.

אבל, הרי איכא איניש דמפנק [ישנו אדם שהוא מפונק ומעונג] ואית ליה צערא טפי [מרובה], ואיכא איניש דלא מפנק ולית ליה צערא כל כך. [14]

אם כן יש לומר: מה שריבה הכתוב תשלומי צער במקום נזק, הוא באופן שצערו של הנחבל גדול מצערו של החובל.

למאי נפקא מינה? למתבי ליה היאך דביני ביני [שישלם החובל על ההפרש שבין הצער שלו לבין צערו של נחבל]. [15]

ג. רב פפא משמיה דרבא אמר: יש ללמוד "עין תחת עין" - ממון מהא דאמר קרא [שמות כא יט]: "ורפא ירפא" ומקרא זה נדרש [לקמן פד ב]: לחייב ליתן תשלום רפואה במקום נזק.

ואי סלקא דעתך: "עין תחת עין" - ממש, אמאי מחוייב לשלם על רפואת הנחבל!?

הרי, כי היכי דהאי בעי אסייא [כמו שהנחבל זקוק לרופא] האי [החובל] נמי בעי אסייא כאשר נחבול בו!?

והיות והחובל צריך לשלם על רפואת עצמו, נמצא שהוא כבר משלם הוצאות רפואה תחת רפואתו של הנחבל, ומדוע נחייב אותו בעוד תשלום על כך!?

אלא על כרחך, "עין תחת עין" - ממון, ואין מוציאים לחובל את עינו בתמורה לעינו של הנחבל, אלא ממון הוא משלם לו. לפיכך, מחוייב הוא להוסיף תשלום על רפואתו של הנחבל.

ודחינן: ומאי קושיא, וכי ראיה היא זו!?

דלמא יש לומר: לעולם "עין תחת עין" - ממש, ואם רפואתם של החובל והנחבל שוים, אכן אינו משלם בנפרד על רפואתו של הנחבל, היות והוא מוציא על רפואת עצמו.

אבל הרי איכא איניש דסליק בשריה הייא [יש אדם שבשרו מעלה ארוכה ומתרפא במהרה], ואיכא דלא סליק בשריה הייא.

אם כן יש לומר: לא בא הכתוב לחייב תשלומי רפואה במקום נזק, אלא באופן שרפואתו של הנחבל ממושכת ויקרה מרפואתו של החובל.

למאי נפקא מינה? למיתב ליה היאך דביני ביני [על המזיק לשלם את הפרש ההוצאות לניזק].

ד. רב אשי אמר: "עין תחת עין" - ממון אתיא [יש להביא וללמוד] ב"גזירה שוה" "תחת" - "תחת" משור: [16] כתיב הכא בנזקי אדם שחבל בחבירו "עין תחת עין", וכתיב התם [שמות כא לו] בשור שנגח והמית שור: "שלם ישלם שור תחת שור".

מה להלן בשור שנגח: ממון הוא משלם, אף כאן באדם שחבל: משלם ממון. ופרכינן: ומאי חזית דילפת [מנין לך ללמוד] "גזירה שוה" "תחת" - "תחת" משור לחייבו ממון.

נילף "גזירה שוה" "תחת" - "תחת" מאדם, דכתיב [שם כג]: "ונתתה נפש תחת נפש". ונאמר: מה להלן מי שהמית אדם "נפש תחת נפש" ממש, כי הורגים אותו תחת נפשו של נרצח, אף כאן "עין תחת עין" - ממש!? [17]

אמרי [תירצו] בני הישיבה: דנין ולמדים ב"גזירה שוה" דין נזקין מדין נזקין שהם שוים זה לזה, ואין דנין דין נזקין בחובל בחבירו, ממיתה של רוצח.

לפיכך, יש ללמוד "עין תחת עין" מ"שור תחת שור" - לשלם ממון, ולא מ"נפש תחת נפש" - ממש.

ופרכינן: הרי אדרבה, אם באת להשוות אותם זה לזה, יש לומר: דנין אדם מאדם [אף על פי שזו חבלה וזו רציחה], ואין דנין אדם מבהמה.

אלא אמר רב אשי: "גזירה שוה" "תחת" - "תחת" מ"תחת אשר ענה" [דברים כב כט] יליף ליה מה התם תשלומי ממון אף "עין תחת עין" - ממון, והתם הרי שוים הם לגמרי: אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

עתה שבה הגמרא לדון בעצם הדין של "עין תחת עין" - ממון.

תניא בברייתא: רבי אליעזר אומר: "עין תחת עין" - ממש.

ומתמהינן: וכי "עין תחת עין" ממש סלקא דעתך דסבירא ליה לרבי אליעזר!?

וכי רבי אליעזר לית ליה "עין תחת עין" - ממון ככל הני תנאי דלעיל!? [18]

אמר [פירש] רבה: לעולם רבי אליעזר נמי "עין תחת עין" - ממון סבירא ליה, והא דקאמר: "עין תחת עין" - ממש, היינו לומר שאין שמין אותו כעבד כדאמר תנא דמתניתין.

ומאי דקאמר רבי אליעזר "ממש" היינו "כמות שהוא", ואין שמין אותו "כאילו" הוא עבד.

אמר [שאל] ליה אביי לרבה: אם אין שמין אותו כעבד, אלא כמאן נשום אותו? אם תאמר: כבן חורין שמים אותו, בן חורין מי [האם] אית ליה דמי, ואיך אפשר לשום אותו כבן חורין!? [19]

אלא אמר [פירש] רב אשי: לומר שאין שמין אותו [את התשלום] בניזק לומר: כמה היה יפה קודם שחבל בו וכמה הוא יפה עכשיו, וישלם לו את מה שביניהם.

אלא בעינו של מזיק שיימינן, כמה הוא שוה להמכר עכשיו, וכמה הוא יפה בלא עין, והיינו "ממש" דקאמר, עינו של מזיק נישומה תחת עינו של ניזק. [20]

ההוא חמרא דקטע ידיה דינוקא, אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל. [מעשה בחמור שקטע ידו של תינוק, ובא לדון לפני רב פפא בר שמואל].

כאשר באו לדון לפני רב פפא בר שמואל, לא סיפרו לפניו דברים כהוייתם, וקא סלקא דעתיה אדם הוא דחבל ביה בינוקא.

אמר להו רב פפא: זילו שומו ליה ארבעה דברים: [לכו והעריכו את הנזק ושאר ארבעת הדברים שעליו לשלם].

אמר [שאל] ליה רבא לרב פפא בר שמואל: אמאי סגי ליה בארבעה תשלומין והא אנן חמשה תשלומין תנן [נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת]!? אמר [השיב] ליה רב פפא: ארבעה דברים שאמרתי לבר [חוץ] מתשלום נזק קאמינא, היות שבנזק אף בהמה חייבת, ובאדם נוספו עוד ארבעה דברים. [21]

אמר [שאל] ליה אביי: אמאי חייבת לשלם "ארבע דברים" והא חמור הוא, וחמור וכל בהמה שהזיקה אינו משלם אלא נזק!?

אמר להו רב פפא: אם כן, זילו שומו ליה נזקיה בלבד!

מדלא פירש רב פפא שישומו אותו כעבד, קא סלקא דעתין דלאו כעבד שיימינן ליה.

ופרכינן: והא כעבדא בעי למשיימיה [הרי צריך לשום אותו כעבד]!? אמר להו: אכן לכך נתכוונתי וזילו שיימוהו כעבדא!

אמר להו אבוה דינוקא [אבי התינוק]: לא בעינא שישומו אותו כעבד, משום דזילא ביה מילתא [גנאי הוא לבני] שיהא נישום כעבד.

אמרו ליה לאבוה דינוקא: והאיך אתה יכול למנוע לשום את בנך, הא קמחייבת ליה לינוקא [אתה גורם לו הפסד]. [22]

אמר להו אבוה דינוקא: לא יפסיד התינוק בכך היות ולכי גדיל [כאשר יגדל הילד] מפייסנא ליה בממון מדידי [משלי]. [23] ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא [מעשה בשור שלעס וכסס [24] ידו של תינוק]. אתא לקמיה דרבא [בא לפני רבא לשאול אותו כיצד להעריך את הנזק].

אמר להו רבא לדיינים: זילו שיימוהו כעבדא [לכו והעריכו את הנזק כעבד הנמכר בשוק] כמה היה שוה קודם שהזיקו וכמה הוא שוה עכשיו, ועל המזיק לשלם את חצי ההפרש. [25]

אמרו [שאלו] ליה רבנן: והא מר [אדוני] הוא דאמר: כל הנישום כעבד [כל נזק שדינו להיות נישום ונערך כעבד] אין גובין אותו בבבל, היות ודייני בבל אינם דיינים סמוכים [וכדמפרש ואזיל]; אם כן, היאך יתכן שאתה מחייב את המזיק לשלם את דמי היד של התינוק, שהרי ציוית להעריך את הנזק בשומא כעבד!?

אמר [השיב] להו רבא: אין כוונתי לחייבו ממון בבית דין, ולא צריכא מה שציויתי לשומו כעבד, אלא דאי תפס, [26] שהרי אף על פי שאין דנים דין זה בבבל, מכל מקום הרשות נתונה ביד הניזק לתפוס ממונו של המזיק ולעכב אותו אצלו תמורת נזקו, על כן יש לשום את הנזק כדי לדעת כמה יוכל הניזק לעכב אצלו אם יתפוס. [27] ורבא דקאמר: כל הנישום כעבד אין גובין אותו בבבל, לטעמיה אזיל:

דאמר רבא: נזקי שור בשור ונזקי שור באדם [שור שהוזק על ידי שור או על ידי אדם] - גובין אותו בבבל.

אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור [אדם שהוזק על ידי אדם או על ידי שור] - אין גובין אותו בבבל, וכולה מפרש ואזיל:

מאי שנא נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור דלא גובין אותו בבבל, משום ד"אלהים" [דיינים מומחים וסמוכים] בעינן וליכא בבבל.

הא נזקי שור בשור ושור באדם נמי.

הערות

[1] כלומר, אם קטן שהרג את הגדול נהרג ומתכפר לו, למרות שהרוצח נענש פחות ממה שהוא עשה, איך יתכן להרוג גדול שהרג את הקטן, הרי עונשו מרובה מן הרציחה שלו, ואין מתקיים כאן "משפט אחד יהיה לכם"! ? [על פי "מרומי שדה"]. ויש מפרשים: נאמר [שמות כא כג]: "ונתתה נפש תחת נפש", ואיך יתקיים מקרא זה בקטן שהרג את הגדול! ? ואיך יתקיים מקרא זה בגדול שהרג את הקטן! ? ואם תאמר אין הורגים את הרוצח אלא כאשר הם שוים, אי אפשר לומר כך, כי "משפט אחד יהיה לכם" אמר רחמנא.

[2] ראה בהערה לעיל מה דעת רבי דוסתאי.

[3] על פי גירסת הב"ח ותוספות נזיר כט ב.

[4] ואם הטריפה הרג בפני בית הדין, הורגים אותו משום "ובערת הרע מקרבך" [דברים יג ו] - סנהדרין עח א.

[5] א. רש"י. והנה בפשוטו היה אפשר לפרש את קושיית הגמרא כך: היות והתורה אמרה, "ונתתה נפש תחת נפש", והרי הטריפה הוא "גברא קטילא" ואין נפשו חשובה כנפש הנהרג, אם כן תיקשי: איך יתקיים מקרא זה בטריפה שהרג את השלם! ? אך לשון "מאי עבדינן ליה" משמע שהקושיא היא שאין עושים לו כלום, לפיכך פירש רש"י שהגמרא הקשתה שבטריפה כלל אין מענישים אותו אם הוא הרג את השלם. - על פי "חידושי הרי"ם". ב. ויש להקשות: כיון דהויא "עדות שאין אתה יכול להזימה", אם כן לא מיקרי עדות, ואמרינן שמא באמת לא הרג. אם כן מאי פרכינן, הא שפיר מתקיים "משפט אחד" בכל רוצח שבית דין דנים אותו על רציחתו, וטריפה שאינו נהרג הוא משום דליכא עדות שהרג. ושמא באמת לא הרג, אם כן אין כאן סתירה למה שאמרה תורה "משפט אחד יהיה לכם", ושוב אין הכרח לומר היכא שלא אפשר לא אפשר! ? - על פי רבי עקיבא איגר. ולכאורה אין זו קושיא אלא אם נאמר שהפסול של "עדות שאי אתה יכול להזימה" הוא משום "חשש משקר", כלומר אנו חוששים שמא אין העד אומר אמת, אבל אם הפסול הוא מגזירת הכתוב בעלמא, לא קשיא, כי יש כאן "עדות", אלא שאין אנו דנים על פיה, ואין מתקיים כאן "משפט אחד". ולכאורה פשיטא שפסול עדות שאי אתה יכול להזימה שייך גם במשה ואהרן אף על פי שאינם חשודים בשקר [ראה בבא בתרא קנט א], אם כן על כרחך גזירת הכתוב הוא, ומיושבת קושיית רבי עקיבא איגר - "חזות קשה". [ולכאורה יש לתלות חקירה זו בפלוגתא דרבנן וסומכוס לעיל עה ב אם כאשר הנידון מודה לדברי העדים נחשב עדות שאי אתה יכול להזימה, היות שלא שייך "חשש משקר" [כדעת סומכוס], או שגזירת הכתוב היא לפוסלם בכל אופן [כדברי חכמים] - ראה ב"אור שמח" עדות כ ח ד"ה אמנם. ו"קובץ שיעורים" כתובות אות קיב.]. אמנם נראה שיש מקום לקושיא זו אף אם נאמר גזירת הכתוב היא לפסול את העדות כאשר אי אפשר להזימה, היות וסוף סוף אין כאן "עדות" שבית הדין צריכים לדון על פיה, ונמצא שבכל עדות שבית דין מקבלים מתקיים משפט השוה לכולכם. וה"חזון איש" [בליקוטים] כתב לתרץ קושיית רבי עקיבא איגר, דכיון דאף אם יהרוג - יפטר, נמצא שלא מתקיים המשפט בטריפה שהרג שלא בפני בית דין, ו"משפט אחד" דבעינן, היינו שהיסורים שתקבל הנפש החוטאת ישתחוו בכל אדם, ולא די במה שה"מושכל של המשפט" יהיה אחד. ג. וב"קובץ שעורים" [חלק ב סימן לט] הביא דברי הרמב"ם [נזקי ממון י ז] שטריפה שהרג פטור היות והוא חשוב כמת. ותמה, הרי בסנהדרין עח א אמרו שטריפה שהרג פטור היות ואי אפשר להזים את העדים, כנ"ל! ? אלא שמקורו של הרמב"ם הוא מסוגיא דידן שהקשו טריפה שהרג את השלם מאי עבדינן ליה, פירוש דהא כתיב ברוצח "נפש תחת נפש", וטריפה אין לו "נפש", ואי אפשר לקיים בו את הפסוק ולפיכך הוא פטור מעונש. [ומה שהורגים טריפה שהרג בפני בית דין אינו משום עונש על רציחתו, אלא משום שמצוה לבער את הרע מן העולם] וכדומה לזה הובא בליקוטי רבי עקיבא איגר מספר "קושיות עצומות". ד. הא שלא פריך מממון, דאם אין לו ממון מאי עבדינן ליה, דמכל מקום החיוב מוטל עליו, וכשיהיה לו - ישלם, אבל סומא וכיוצא בו לעולם פטור - "חידושי הרי"ם".

[6] לפי מאי דקא סלקא דעתין, יש לומר שרבי ישמעאל לומד "נתינה" - "נתינה" בגזירה שוה, ראה לעיל ה א.

[7] א. כתב המלבי"ם: רבי ישמעאל דייק מכפל הלשון "כן יעשה לו" - "כן ינתן בו" שמיותר, ומפרש שרצה לומר: מן הדין ראוי שכך יעשה לו ממש, אבל כיון שזה אי אפשר, לכן - "כן ינתן בו", ואין נתינה אלא ממון, כלומר נתינה שאחריה אות ב [ינתן בו] היא נתינת דת ודין, כמו "להנתן דת בכל מדינה" [אסתר ג יד], "ותנתן דת בשושן" [שם ט יד], רצה לומר, שיחרצו כן פסק דינו. ב. במשך חכמה הקשה: מדוע לא כתב החיוב על האדם עצמו, כמו שכתוב אצל בהמה "ישלמנה", שהוא חיוב על גוף האדם לשלם ממה שיש לו, כן חייב לשלם החבלה שחבל בחבירו! ? ותירץ: מכאן עד מוכיח לשיטת הרמב"ם דאין משלם נזק אם הודה בלא עדים, ורק אם יש עדים שיצא חבול מביתו הוא משלם, וכיון שלא רמי עליה תשלומין על ידי הודאתו בפני בית דין בלא עדים, לא רמיא עליה תשלומין, רק על בית דין מוטל לגבות הימנו על ידי העדים, לכך נאמר כן ינתן בו כו' דרק לבית דין אזהר רחמנא.

[8] צריך תלמוד, מאי ראייה מייתי מהא דעד זומם משלם ממון, לדין חובל! ? שמא הקוטע יד חבירו, קוטעים את ידו, ואף על פי כן, עדים שהעידו על אחד שקטע את יד חבירו, אין קוטעים את ידם אלא משלמים הם ממון ונפטרים! ? וצריך לומר: כיון דכתיב "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", אם כן מוכרח הוא שהקוטע יד חבירו משלם ממון, כי אם נימא שקוטעים את ידו, נמצא שהם זממו לקטוע יד, ומדין "ועשיתם לו כאשר זמם" יש לקטוע את יד העדים - "פני יהושע". ויש להוסיף ביאור על פי מה שכתב ב"קובץ שיעורים" [מכות אות ה - ח וכתובות אות קז קח] שגדר עונש עד זומם הוא שאותו חיוב שחל על הנידון עובר אל העדים, אם כן יש לדון את העדים כמי שחבל וקטע את יד חבירו, ואם בחבלה "עין תחת עין" - ממש, בעל כרחך שגם בעדים זוממין יעשו כך, ואם נאמר בעדים זוממים "יד ביד" שמשמעותו ממון, על כרחך שגם החובל משלם ממון ותו לא.

[9] הוא הדין נמי דמ"עין בעין שן בשן" קא קשיא ליה.

[10] על פי תוספות כתובות לב ב ד"ה מכדי.

[11] אין לתמוה איך נחלקו האמוראים על התנאים, ראה להלן הערה 16.

[12] ראה עבודה זרה כח ב: שורייני דעינא בליבא תלו, ואיכא בעין סכנת נפש.

[13] צריך עיון, מאי מייתי מהא דאמדוהו ומת פטור, הרי אפילו אם היה חייב גלות כאשר אמדוהו ומת תחת ידו, עדיין אין זה אומר שאי אפשר לסמוך על אומדנא דבית דין! ? יש לומר: הא דאמדוהו ומת פטור אינו נלמד מפסוקים, אלא דאנו סומכים על אומדנא דבית דין כל כך, עד שאנו אומרים: בודאי לא מחמת ההכאה מת, אלא שבאה שעתו למות, לפיכך המכה אותו פטור. אם כן, אם אמדוהו בית דין שלא ימות על ידי שיסמאו את עינו, ואחר כך מת, אין אנו אומרים שבית דין טעו באומדן דעתם, אלא שאנו תולים שהגיע שעתו למות, ושפיר נתקיים "עין תחת עין" ולא עין ונפש תחת עין - על פי "אגרות משה" [חושן משפט א ג].

[14] אין להקשות מכאן על שיטת הרמב"ם [ראה לעיל פג ב בהערה 9] הסובר שמשערים את הצער גם לפי ממונו של הנחבל, מדוע כאן הזכירה הגמרא רק את פינוקו של הנחבל ולא את ממונו! ? כי עד כאן לא אמר הרמב"ם אלא כאשר משלמים לנחבל על צערו, כי אז היות והוא עשיר ומוכן לשלם הרבה כדי לא לסבול, על כן משערים את הצער לפי ממונו, אבל השתא שאנו דנים לתת צער ממש תמורת צערו של הנחבל, מה לנו ולממונו.

[15] א. והוי שפיר "משפט אחד" היות שכל המצער את חבירו - מצטער. ב. כתב בנמוקי יוסף: שמעינן מהא דשנים שהכו זה את זה אפילו בענין אחד, מי שנראית מכתו וצערו יותר, צריך חבירו לשלם לו אותו דביני ביני. ג. יש להקשות: איך מענישים אותו בגופו - להוציא את עינו, וגם מענישים אותו בממונו - לשלם מאי דביני ביני, והרי קיימא לן אין אדם מת ומשלם ואין אדם לוקח ומשלם! ? יש לומר: לא למדנו אלא על מיתה וממון או מלקות וממון אבל נטילת אבר ענין אחר הוא ואין ללמוד משם לפוטרו - "חדושי הרי"ם". והנה לענין כופר כתבו התוספות [ד א ד"ה כראי] שאם היה הדין שאדם ההורג אדם נהרג ומשלם כופר, לא היה בזה סתירה להא דאין אדם מת ומשלם, ונאמרו בזה שני ביאורים: המהר"ם כתב שהיות והכל הוא דין אחד - בשביל נפש הנהרג, לא אמרינן קים ליה בדרבה מיניה, ורק אם עונשי המיתה והממון הם על שני דברים אנו פוטרים אותו מטעם הנ"ל. ובתוספות רבינו פרץ [מג א ד"ה כגון] כתב בטעם הדבר שכופר - כפרה הוא, ואין אומרים קים ליה בדרבה מיניה לפטור מדבר שהוא בא לכפרה. [ראה שם שהוכיח יסוד זה משבת צג ב]. ולפי דברי מהר"ם מתורצת קושיית החידושי הרי"ם, שהרי גם כאן הכל הוא דין אחד - עין וממון בשביל עין הנחבל.

[16] יש להקשות: הרי קיימא לן [פסחים סו א], "אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו", אם כן איך יתכן שרב אשי ידרוש גזירה שוה מעצמו! ? [שהרי כל התנאים לא דרשו גזירה שוה זו.] שתי תשובות בדבר: האחת, כאשר הדין עצמו ברור לנו, ואין אנו מסתפקים אלא מה הוא המקור לדין זה, הרשות ביד כל אדם לדון ולדרוש, וכן איתא בירושלמי. [עירובין י א וכתב ב"פני משה" שהוא מטעם שלא הוי כי אם אסמכתא.] ועוד, גזירה שוה ד"תחת" - "תחת" אינה גזירה שוה חדשה שרב אשי חידש, וכבר למדו אותה לענין אחר לעיל ה א, וכל מה שהתחדש כאן הוא ללמוד גזירה שוה זו גם לענין הסוגיא שעין תחת עין ממון - ראה בנמוקי יוסף בשם הרא"ה. [וב"מגילת אסתר" על ספר המצות להרמב"ם שורש שני עמוד ע בשם "הליכות עולם" ושם ב"קנאת סופרים" ד"ה ואחרי שהארכתי עמוד עא.]

[17] ואם תאמר, אם מאדם ילפינן דעין תחת עין ממש, לשם מה ניתנה גזירה שוה זו, הלא אף בלא ילפותא מיוחדת, ממילא הוה אמרינן עין תחת עין - ממש! ? [וכמו שהקשו תוספות לעיל פג ב בד"ה מאי חזית, ותירוצם לא שייך להכא.] יש לומר: גזירה שוה ד"תחת" - "תחת" ניתנה ללמוד ממנה עניינים אחרים, ורב אשי רצה ללמוד ממנה גם לענין הסוגיא [כמו שנתבאר בהערה לעיל], לפיכך דחינן דאפילו אם תרצה לפרש גזירה שוה זו גם בעניינינו הרי יש ללמוד "תחת" - "תחת" מאדם.

[18] צריך תלמוד, מהיכן היה ברור לגמרא שלא יתכן לומר שרבי אליעזר אינו סובר כמו שאר התנאים ומפרש עין תחת עין ממש! ? ובהגהות מהר"ץ חיות הביא מה שכתב הרמב"ם [חובל א ו]: אף על פי שדברים אלו [שמשלם ממון ולא עין ממש] נראה מענין תורה שבכתב, וכולן מפורשים הם מפי משה רבינו, כולן הלכה למעשה בידינו, ובזה ראינו דנין בבית דינו של יהושע ובבית דינו של שמואל הרמתי. [והביא עוד ממה שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות בענין אתרוג, וראה מה שהובא לעיל הערה 16 בשם הנימוקי יוסף.] אם כן, ברור היה לגמרא שעין תחת עין הוא תשלום ממון, וכל אריכות הסוגיא הוא למצוא לכך אסמכתא בכתוב, לפיכך מקשינן אטו רבי אליעזר לית ליה ככל הני תנאי. [ולכן, למסקנה, לא מקשינן על הא דרבי אליעזר פליג על כל התנאים וסובר בדמזיק שיימינן].

[19] משמע שמשערים את הנזק בעבד כנעני, אבל "בן חורין" אין לו דמים - ב"ח [תכ יז].

[20] א. ולפעמים שומת עינו של אחד מרובה משל חבירו שהרי השומא היא לפי מה שהוא משובח באומנות - ראב"ד. וראה ב"שיטה מקובצת" בשם גאון. ב. בתוספות ד"ה אלא כתבו בביאור מחלוקת רבי אליעזר וחכמים, שרבי אליעזר סובר: היות ולמדנו תשלום ממון לחובל מקרא ד"לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" ודרשינן, לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינם חוזרים, אם כן תשלומי חבלה הרי הם ככופר, מה כופר דמי מזיק [כדעת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא - מ ב], אף ראשי איברים בדמזיק שיימינן. וחכמים סוברים: שאני כופר מתשלומי חבלה, כי כופר הוא פדיון נפשו של מזיק. ונראה לבאר מחלוקת רבי אליעזר וחכמים בזה, על פי מה שהובא [לעיל פג ב הערה 17] מהרמב"ם שיסוד תשלומי חבלה, הוא על פי הכתוב "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" - שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כמו שעשה, אלא דחס רחמנא עליה שישלם ממון ולא יחסרוהו אבר. רבי אליעזר סובר: היות ודינו להתחסר עין, אם סימא את עין חבירו, על כן צריך המזיק לתת את דמי העין של עצמו, והרי הוא כאילו נחסרה עינו - בדמים. וחכמים סוברים: התשלום אינו במקום העין שצריך להחסיר לו, אלא כאשר הוא משלם את דמי עינו של ניזק, הרי הוא כקונה ממנו את עינו, וכאילו נסתלק הנזק בכך. [ראה מה שהובא להלן פה א הערה 38 מפירוש רש"י על התורה בגדר תשלום נזק.] ג. והנה להלכה קיימא לן אף לענין "כופר" כדעת חכמים דבניזק שיימינן [רמב"ם נזקי ממון יא א], אם כן יש לומר עוד: רבי אליעזר סבר בדניזק שיימינן כרבי ישמעאל, אבל חכמים פליגי עליה וסבירא להו בדמזיק שיימינן את הכופר, וכל שכן בחובל ראשי איברים.

[21] "מהדורא בתרא". וב"פני יהושע" פירש שרב פפא בר שמואל סבירא ליה דאין גובין נזק בבבל, היות והוא נישום כעבד, אבל שאר ארבעה דברים גובין בבבל, אף שלא שכיחי, וכדרב פפא שגבה בושת בבבל [לקמן עמוד ב], ומשמע דהוא הדין צער ריפוי ושבת. ודוקא אדם דאזיק אדם אין גובין נזק בבבל, אבל שור דאזיק אדם - גובין. [וכדעת רבינו תם דאי אפשר לתפוס אלא את המזיק עצמו ראה להלן הערה 27].

[22] יש ללמוד מכאן שאדם הרוצה לבייש את עצמו תמורת תשלום, אין קרוביו יכולים למנוע אותו, אלא אם כן הם מתחייבים לפצות אותו על הפסידו הממוני - הגהות אשר"י ו"ים של שלמה". [ב"דקדוקי סופרים" הביא גירסא: לא בעינא, דזילא בי מילתא, ולפי זה אין ראיה לנידון הנ"ל.]

[23] קרובים שהפסידו בממון קרובם, שהלך למדינת הים, משום כבודו, כי נראה להם שאם לא יעשו זאת יבוא לזילותא, אם בא הוא אחר כך ותבע את פסידתו, מוכח מסוגיין שאינם יכולים להפטר בטענת בעבור כבודך עשינו, כי קרובינו אתה, כי היה להם לאבד משלהם בעבור כבודו - "ים של שלמה" סימן ג.

[24] בנמוקי יוסף - וקצץ.

[25] "פרישה" [חושן משפט א ז], כי היות ואין דרך שוורים לאכול להנאתם ידים של תינוקות, אם כן נזק זה תולדת "קרן" הוא ולא "שן". ומן הסתם היה שור זה "שור תם" כדאמרינן לקמן אין מועד בבבל, ושור תם משלם חצי נזק. [ולפי דברי "ים של שלמה" (להלן הערה 27 אות ו) הכא הוי חיוב ממון ונזק שלם.]

[26] א. כך היא גירסת הרי"ף. והרא"ש גורס אם תפס ראה בהערה הבאה. ב. ב"גידולי שמואל" בשם "נחל יצחק" הוכיח מכאן דמהני תפיסה על ידי שליח, שהרי האב תופס בשביל בנו, ואין כאן חסרון של תופס במקום שחב לאחרים. אמנם אפשר לדחות דשאני הכא דאביו הוי כאפוטרופוס [ועל כרחך לומר דאביו הוי כאפוטרופוס דאם לא כן, איך יוכל למחול ולומר לא בעינא דזילא ביה מילתא, כמו שכתב ב"ברכת אברהם"] - "דבר יעקב".

[27] א. כתב רש"י: הכי אמר להו שומו ליה, והיום או למחר אם יתפוס משלו יעכבנו. כלומר, עושים היום שומא כדי לדעת כמה יהיה לו רשות לעכב אם יתפוס מנכסי המזיק. והרא"ש כתב: ולא נהירא, דאין שמין כלל לגבות הנזק, אלא אם תפס הניזק שמין ואומרים לניזק כך וכך תחזיר לו. [וכן כתב ב"שיטה מקובצת" בשם גאון.] וביאור דברי הרא"ש הוא על פי מה שנתבאר לעיל טו ב: רבינו תם סובר בשור תם שנגח ומחוייב לשלם "חצי נזק" [שהוא קנס] שאין הניזק רשאי לתפוס אלא את השור המזיק עצמו, אבל ממון אחר מנכסי המזיק לא תיקנו חכמים שיוכל לתפוס, כי יש לחשוש שמא יגזול הניזק את כל אשר למזיק, ואנו לא נוכל להוציא ממנו היות ואין דנין דיני קנסות בבבל, ונמצא המזיק מפסיד יותר על מה שהזיק. כלומר, רבינו תם סובר שלעולם אין אנו דנים לשום את חיובו של המזיק היות ואין דנים דיני קנסות בבבל, ואף אחרי התפיסה אין אנו יכולים לשום את הנזק, כדי לדעת כמה מחוייב הניזק להחזיר, כי גם זה נחשב שומא ודיון בדיני קנסות. והרא"ש [שם סימן כ] תמה על דברי רבינו תם וכתב: לא יכולתי לעמוד על דבריו, דאם לקח יותר מכדי נזקיו יכולין בית דין לדון כדי שיחזיר לו המותר, ולא מיקרי דיני קנסות בבבל, שהרי כבר נפרע מנזקו בתקנת חכמים שאמרו לא מפקינן מיניה, ואין אנו דנים אלא להחזיר את הנותר. [והרי אלו דיני גזילות ולא דיני קנסות - מהר"י כץ ב"שיטה מקובצת".] וכך הם דברי הרא"ש בסוגיין: הרי השור שחבל בינוקא שור תם הוא [כי "אין מועד בבבל" - לקמן עמוד ב] וחייב בעליו לשלם קנס של חצי נזק, לכן אין אנו שמים את הקנס מעיקרא, כי שומא כזו היא שומא של דיני קנסות, אבל אחרי שיתפוס יכולים לשום את הנזק כדי לדעת כמה עליו להחזיר, והרי זו שומא לצורך דיני גזילות, ו"דיני גזילות" דנים בבבל. ב. וב"חידושי רבי שמואל" [בבא קמא סימן טו אות ז] ביאר את פלוגתת רבינו תם והרא"ש על פי מחלוקת ה"ים של שלמה" [פרק קמא סימן מג] ו"נתיבות המשפט" [א ה] שה"ים של שלמה" סובר: אם תפס הניזק שוב אין המזיק יכול לחזור ולתפוס ממנו, כי אחרי שבא ליד הניזק כבר זכה בו מן הדין. ו"נתיבות המשפט" סובר שהמזיק יכול לחזור ולתפוס מן הניזק. [וראה מה שהאריך בזה הגר"ש בתחילת הסימן.] רבינו תם סובר שהניזק אינו זוכה בחפץ הנתפס [כ"נתיבות המשפט"], לכן אין בית הדין מוציאין ממנו את החפץ שהוא תפס, כי אם יוציאו ממנו, הרי יצטרכו למכור את החפץ ולתת לו את דמי נזקו, וכיון דעד השתא לא זכה במה שתפס נמצא שבית הדין נותנים לניזק כסף של המזיק, והרי זה נחשב שדנים עכשיו "דיני קנסות". אבל הרא"ש סובר שעל ידי תפיסתו כבר נפרע הניזק את חובו [כדעת ה"ים של שלמה] ושפיר יכולים בית הדין להוציא ממנו את המותר ואין זה חשוב "דיני קנסות", אלא "דיני גזילות. ג. בספר "משמרות כהונה" תמה על שיטת רבינו תם מסוגיין, דהא אם תפס ממון אחר - מוציאים מידו, ואם תפס את השור המזיק עצמו, הרי אין מוציאים מידו כלום, אף אם השור שוה יותר מחיובו, אם כן למה לי שומא. ויש לומר כגון שתפס כבר, ואומר שומו לי כי איני רוצה לתפוס יותר ממה שמגיע לי - פרישה חושן משפט א ז. ד. לעיל טו ב נחלקו הר"מ הלוי והרא"ש האם תפיסה מועילה דוקא לענין פלגא נזקא וכן בנדון סוגיין, שאינו בא לתפוס יותר משיעור נזקו, אבל גנב שמתחייב תשלומי כפל ארבעה וחמישה סובר הרמ"ה שבאופן זה לא תקנו חכמים שיוכל לתפוס. והרא"ש חלק עליו וכתב: ולא נראה לי שלאו תקנתא היא אלא דינא הוא, דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו, בכל כהאי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה, ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחייב ליה מדאורייתא. כלומר, הרמ"ה והרא"ש נחלקו ביסוד הדין דאי תפס לא מפקינן מיניה: הרמ"ה סובר שמן הדין אינו מחוייב לו, ותקנת חכמים מחודשת יש כאן, שאם יתפוס לא יוציאו ממנו. והרא"ש סובר שהמזיק מחוייב לשלם לו, אלא שאי אפשר לכפות אותו לשלם, והטעם שאם תפס לא מפקינן הוא, משום "עביד איניש דינא לנפשיה" [ראה לעיל כז ב]. ה. וראה ב"חידושי רבי שמואל" [שם סעיף קטן ב, ו] שאין כונת הרא"ש לומר שמשעת הנזק כבר חל חיוב ממוני על המזיק, שהרי עד העמדה בדין אין חוב הקנס נחשב לחוב ממוני [ראה תוספות לעיל לג ב ד"ה איכא ובכתובות לג ב ד"ה לאו]. אלא כוונת הרא"ש לומר שעל ידי תפיסתו של הניזק נחשב כמו שבית דין גמרו את דינו של המזיק לחיוב [ראה שם באורך על פי דברי ה"שערי יושר" ז יט]. או - דאמנם מעיקרא כבר חל חיוב הקנס [ולכן מועיל תפיסה] אבל חוב ממוני לא יחול אלא על ידי העמדה בדין. ו. לעיל לו ב כתב רש"י ד"ה ההוא דתקע ליה: והיה זה תפוס משלו, דאי לאו הכי לא מגבינן ליה בבבל. משמע, שהנידון היה אחרי התפיסה ולא קודם התפיסה. ויש לתמוה: הרי רש"י בפרקין מפרש להדיא שיש לשום את הנזק מיד, ואפילו קודם שתפס, ואילו רש"י לעיל משמע כדברי הרא"ש! ? וב"ים של שלמה" סימן ב כתב להכריע כשיטת רש"י נגד הרא"ש משום דדוקא דיני קנסות לא שיימינן עד שיתפוס, ויהפך להיות חיוב ממוני [כמו שנתבאר לעיל אות ה בשיטת הרא"ש], אבל הכא הוי ממון מעליא, ולכן - לא עבדינן שליחותייהו לגבות את הנזק, כי הנזק לא שכיח, אבל תפיסה שכיחה, דבודאי יעשה כל מאמץ לתפוס את הממון שמגיע לו, וראוי לשום אף קודם שתפס. לפי זה יש לומר: לעיל מדובר בתשלום בושת [רש"י שם ד"ה נותן לו], ובושת קנס הוא [רש"י לעיל כז ב], ובדיני קנסות מודה רש"י לדעת הרא"ש שאין שמין אלא אחרי שיתפוס. ואמנם רש"י להלן [עמוד ב ד"ה ופגם] כתב שבושת הוי ממון ולא קנס, וחזרה קושיא למקומה! ויש לומר: בושת שלא חסריה ממונא הרי הוא כקנס, ולא דמי לנזק דחסריה ממונא [כמו שכתב שם ב"ים של שלמה"].

קטן (אדם קטן בקומתו) שהרג את הגדול וכן גדול שהרג את הקטן, היכי קטלינן ליה [איך הורגים אנו אותו]? הלא התורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם" (ויקרא כד, כב), משפט השוה לכולכם, ובמשפט כזה אין שויון בעונשם של כל הרוצחים! אלא אומרים שאף במקרים אלה נחשב הדבר למשפט שווה כי נשמה שקיל מיניה [לקח ממנו] הרוצח מהנרצח, נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה [אמרה התורה שיקחו ממנו], הכי נמי [כאן גם כן] במקרה של עין נהורא שקיל מיניה, נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה [את אור עיניו לקח ממנו, לכן את אור עיניו אמרה התורה שיקחו ממנו].

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו ענין, ר' שמעון בן יוחי אומר: "עין תחת עין" (שמות כא, כד) כוונתו לתשלומי ממון, והוא נושא ונותן בדבר. אתה אומר שכוונתו לתשלומי ממון, או אינו אלא הכוונה לתשלום עין ממש? לכן יש להשיב: הרי שהיה סומא וסימא אדם אחר, או שהיה קיטע יד — וקיטע ידו של אחר, או שהיה חיגר — וחיגר את רגלו של אחר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והרי אי אפשר לעשות לו כן, והתורה אמרה: "משפט אחד יהיה לכם", משפט השוה לכולכם!

על דרך זו של הוכחה אמרי [אומרים] בדחייה: ומאי קושיא [ומה הקושי שבדבר]? דלמא [שמא] היכא [במקום] שאפשר להעניש באברי גופו — אפשר ומענישים אותו בכך, היכא [היכן] שלא אפשר — לא אפשר, ופטרינן ליה [ופוטרים אנו אותו] לגמרי. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], איש טרפה (מי שעומד למות בשל מחלה או פגיעה קשה) שהרג את השלם, מאי עבדינן ליה [מה אנו עושים לו]? הרי רוצח זה נחשב כבר כאדם הרוג, שאי אפשר להרוג אותו!

אלא מוכרחים לומר היכא [במקום] שאפשר — אפשר, היכא [במקום] שלא אפשר — לא אפשר ופטרינן ליה [ופוטרים אנו אותו]. ועוד בהוכחה שחובל בחבירו משלם ממון ולא באיברי גופו.

דבי ר' ישמעאל תנא [התנא של בית מדרשו של ר' ישמעאל שנה], אמר קרא [הכתוב]: "כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו" (ויקרא כד, כ), ואין מובנה של נתינה זו אלא ממון. ומקשים: אלא מעתה (לפי זה), שאתה מפרש את הפועל נתן האמור כאן כמתייחס לממון בלבד, הרי נאמר באותו הכתוב "כאשר יתן מום באדם" (שם), הכי נמי [כך גם כן] שממון הוא? והרי בוודאי אינך יכול לפרש כך!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: דבי ר' ישמעאל קרא יתירא דרשי [של בית מדרשו של ר' ישמעאל מקרא יתר באותה פרשיה דרשו], מכדי כתיב [הרי נאמר] בפסוק הקודם: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (שם יט), "כן ינתן בו" האמור בפסוק הבא אחריו למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: שעונש זה הוא בנתינת ממון. ושואלים: אם כן שאתה דורש ייתור לשון נתינה שבמקרא זה מה שנאמר "כאשר יתן מום באדם" למה לי לכתוב בלשון "יתן" ומה בא זה ללמדנו? ומשיבים: אין אנו למדים דבר, שכן איידי דבעי מיכתב [משום שרצה לכתוב] "כן ינתן בו", שלשון נתינה בענין זה היא מדוייקת והכרחית, כתב נמי [גם כן] "כאשר יתן מום באדם".

דבי ר' חייא תנא [התנא של בית מדרשו של ר' חייא שנה] באותו ענין, אמר קרא [המקרא] לענין עונש עדים זוממים: "לא תחוס עינך נפש בנפש... יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא), לומר: דבר הניתן מיד ליד, ומאי ניהו [ומה הוא]? ממון. ומקשים: אלא מעתה, לפי זה, מה שנאמר באותו פסוק "רגל ברגל" נמי הכי הוא [גם כן כך הוא] לשון מדוייקת וכוונתה: דבר הנעשה ברגל?!

אמרי [אומרים]: דבי [החכמים של בית מדרשו של] ר' חייא קרא יתירא קא דרשי [מקרא יתר הם דורשים], וכך הם דורשים: מכדי כתיב [הרי נאמר] בפסוק הקודם: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שם יט), אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך לומר] שהכוונה שמענישים אותו באותו דבר ממש, אם כן הפירוט "יד ביד" למה לי? שמע מינה [למד מכאן]: שהכוונה היא ממון. שואלים אם כן, "רגל ברגל" למה לי? ומשיבים: איידי דכתיב [מתוך שכתוב] "יד ביד", כתב נמי [גם כן] "רגל ברגל".

אביי אומר: אתיא [באה הלכה זו] ש"עין תחת עין" — ממון, מדתני דבי חזקיה [ממה ששנה החכם בבית מדרשו של חזקיה], דתנא [ששנה] החכם דבי [של בית מדרשו של] חזקיה: כתוב "עין תחת עין" (שמות כא, כד) ובפסוק קודם כתוב "נפש תחת נפש" (שם, כג), להדגיש: ולא נפש ועין תחת עין; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שנוטלים ממנו עין ממש, זימנין דמשכחת לה [פעמים שאתה מוצא אותה אפשרות מתקיימת] שיהיה עונש עין ונפש תחת עין, דבהדי דעויר ליה נפקא ליה נשמתיה [שבתוך שמעוור אותו גם יוצאת נשמתו] שמפני חולשתו של הנאשם גורמת הוצאת העין למותו.

ושואלים: ומאי קושיא [ומה הקושיה שבדבר]? דלמא מימד אמדינן ליה [שמא אומדים אנו אותו], אי מצי מקבל — עבדינן [אם הוא יכול לקבל עונש זה — עושים אנו לו], ואי לא מצי מקבל — לא עבדינן [ואם אינו יכול לקבל עונש זה — אין אנו עושים]. ואי אמדינן דמצי מקבל ועבדינן ביה ונפק רוחיה [וגם אם אמדנו אותו שיכול לקבל ועשינו בו את העונש ויצאה נשמתו בתוך כך] בכל זאת על ידי מעשה זה, אי מיית — לימות [אם מת — שימות], מי לא תנן [האם לא שנינו] כיוצא בזה גבי [אצל] מלקות: מי שאמדוהו למספר מסויים של מלקות ומת תחת ידו של המלקה בתוך המספר הזה — פטור, שאף על פי שעונשו הוא למלקות בלבד כיון שעשה המלקה כדין — אינו חייב עליו.

רב זביד משמיה [משמו] של רבה אמר הסבר נוסף: אמר קרא [הכתוב באותה פרשיה]: "פצע תחת פצע" (שם כד), וכתוב זה שהוא מיותר בא ללמדנו: ליתן לחייב תשלומי צער גם במקום שמשלם נזק. ומעתה נברר: ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ש"עין תחת עין" ממש, ועושים לחובל מה שעשה לחבירו, הרי כי היכי דלהאי הוי ליה צערא, להאי נמי אית ליה צערא [כמו שלזה לנחבל יש לו צער, לזה לחובל גם כן יש לו צער] בהוצאת עינו, ואם כן מפני מה צריך הוא גם לשלם דמי צער בנוסף לכך?

ודוחים: ומאי קושיא [ומה הקושיה] שבכך? דלמא איכא איניש דמפנק אית ליה צערא טפי [שמא יש אדם שהוא מפונק יש לו צער יותר], ואיכא איניש דלא מפנק לית ליה צערא [ויש אדם שאינו מפונק שאין לו צער], ואם כן, אף אם נקיים "עין תחת עין" כפשוטו עדיין יש צורך לחייב צער במקום נזק, ומסבירים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שכתבה התורה "פצע תחת פצע" ללמדנו שמשלם דמי צער? הרי זה כדי למתבי ליה היאך דביני ביני [לתת לו את ההבדל שבין זה לזה], שאם הנחבל הוא אדם מפונק והחובל אינו מפונק צריך להוסיף לו דמי צערו היתר.

רב פפא משמיה [משמו] של רבא אמר ראייה נוספת, אמר קרא [הכתוב עוד באותה פרשיה]: "ורפא ירפא" (שמות כא, יט) ובא זה ללמדנו, ליתן, כלומר, לחייב תשלום רפואה גם במקום שמשלם נזק; ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] ש"עין תחת עין" ממש, אם כן, מדוע ישלם החובל דמי רפואה והרי כי היכי דהאי בעי אסייא, האי נמי בעי אסייא [כמו שזה, הנחבל, צריך רופא, זה, החובל, גם כן צריך רופא] לרפואת עינו שנעקרה ממנו כעונש.

ודוחים: מאי קושיא [מה הקושיה בדבר]? דלמא איכא דסליק בשריה הייא [שמא יש מי שמתרפא בשרו במהרה], ואיכא [ויש] מי שלא סליק בשריה הייא [מתרפא בשרו במהרה], ונמצא שגם אם נפרש "עין תחת עין" ממש, יש צורך לחייב גם על ריפוי. למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] שכתבה התורה "ורפא ירפא" לתשלום דמי רפואה? — הרי זה כדי למיתב ליה היאך דביני ביני [לתת לו מה שיש בין זה לזה] בהבדל בזמן הריפוי.

רב אשי אמר ראיה נוספת שתשלום על חבלת גוף הוא ממון ולא ממש: אתיא [בא, נלמד הדבר] בגזירה שווה "תחת" "תחת" משור. כתיב הכא [נאמר כאן]: "עין תחת עין" (שמות כא, כד), וכתיב התם [ונאמר שם] בשור מועד שנגח שור חבירו: "שלם ישלם שור תחת השור" (שמות כא, לו), מה להלן בשור הכוונה שמשלם ממון, ולאו דווקא שנותן תחתיו שור ממש, אף כאן בחבלות הגוף ממון.

ושואלים: מאי חזית [מה ראית] דילפת [שאתה לומד] "תחת" "תחת" משור? נילף [נלמד] "תחת" "תחת" מאדם, דכתיב [שנאמר] באדם ההורג אדם אחר: "ונתת נפש תחת נפש" (שמות כא, כג), מה להלן עונשו הוא נפש ממש, אף כאן בענין חבלת הגוף הכוונה לעונש אבר ממש!

אמרי [אומרים]: עדיף הלימוד משור משום שדנין (לומדים) נזקין מנזקין, ואין דנין נזקין ממיתה. ודוחים: אדרבה, להיפך: עדיף הלימוד מאדם ההורג משום שדנין אדם מאדם, ואין דנין אדם מבהמה!

אלא חזר בו רב אשי מראיה זו ואמר רב אשי ראיה אחרת: מ"תחת אשר ענה" (דברים כב, כט) יליף ליה [לומד את זאת], שהמפתה נערה נותן כסף במקום העינוי, ונמצא שיש פה לימוד של "תחת" "תחת" שהוא של אדם מאדם ונזיקין מנזיקין.

א תניא [שנויה ברייתא] באותו ענין, ר' אליעזר אומר: מה שנאמר "עין תחת עין", הכוונה היא — ממש. ותוהים: ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? וכי ר' אליעזר לית ליה ככל הני תנאי [אין לו, אינו מקבל את שיטתם של כל התנאים הללו] הסוברים כולם שהכוונה לממון?

אמר רבה: הכוונה היא לומר, שאין שמין אותו את הניזק לצורך תשלום הנזק כעבד לצורך חישוב תשלום הנזק. אמר ליה [לו] אביי: אלא כמאן [כמי יעשו], כיצד יאמדו אותו? אם תאמר כבן חורין, בן חורין מי אית ליה דמי [האם יש לו מחיר]? ואם כן באיזו דרך נקצוב את המחיר של הנזק שלו? אלא אמר רב אשי: כוונת ר' אליעזר לומר, שאין שמין אותו כעבד — בניזק לאמוד כמה הוזק הנחבל, אלא במזיק, כמה שוויו עכשיו כעבד, ויפחת מחירו אם באמת היו עושים בו את העונש ממש, והיו מוציאים ממנו עין. ואת הסכום הזה משלם.

ב מסופר: ההוא חמרא דקטע ידא דינוקא [מעשה בחמור אחד שקטע את ידו של ילד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רב פפא בר שמואל, אמר להו [להם]: זילו שומו ליה [לכו והעריכו לו] ארבעה דברים שצריך לשלם בעליו של החמור. אמר ליה [לו] רבא בשאלה: והא אנן [והרי אנו] חמשה תנן [שנינו] במשנתנו! אמר ליה [לו]: ארבעה דברים לבר [חוץ] מנזק קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] אביי בשאלה: והא [והרי] חמור הוא שהזיק, וחמור אינו משלם אלא נזק! אמר להו [להם] רב פפא בר שמואל: זילו שומו ליה נזקיה [לכו העריכו לו את נזקו בלבד]. אמרו לו: והא כעבדא בעי למשיימיה [והרי צריך להעריך אותו כאילו היה עבד נמכר בשוק]! אמר להו [להם]: זילו שיימוהו כעבדא [לכו העריכו אותו כעבד].

אמר להו אבוה דינוקא [אמר להם אביו של התינוק]: לא בעינא, דזילא ביה מילתא [אינני רוצה, שמזולזל בו הדבר] שיעריכו אותו כאילו היה עבד. אמרו ליה [לו] לאב: והא קא מחייבת ליה לינוקא [והרי בכך אתה מחייב אותו, את הילד], שהרי כסף זה שייך לילד, ומגיע לו סכום זה ואין אתה יכול לוותר על המגיע לו! אמר להו [להם]: לכי גדיל מפייסנא ליה מדידי [כאשר יגדל, אפייס, אפצה, אותו מכספי שלי] ואינני רוצה שיתבזה עכשיו.

ג עוד מסופר: ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא [מעשה בשור אחד שלעס וחיבל ידו של ילד], אתא לקמיה [בא הדין לפני] רבא, אמר להו [להם]: זילו שיימוהו כעבדא [לכו והעריכו אותו כעבד]. אמרו ליה [לו]: והא מר [אדוני] עצמו הוא דאמר [שאומר]: כל תשלום שאומדנו הוא הנישום כעבד — אין גובין אותו בית דין בבבל! אמר להו [להם]: לא צריכא [נצרכה] הערכה זו שיעריכוהו אלא דאי תפס [שאם יתפוס] הניזק סכום זה מן המזיק לא יוציאו מידו.

ומעירים: רבא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר רבא: נזקי שור בשור, כלומר, שור שניזוק על ידי שור, וכן נזקי שור באדם, כלומר, שור שניזוק על ידי אדם — גובין אותו בבבל, אבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שור שהזיק אדם — אין גובין אותו בבבל.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור שלא? — שאתה אומר ש"אלהים", כלומר, דיינים סמוכים, בעינן [צריכים אנו], וליכא [ואין] בבבל, ואולם נזקי שור בשור ושור באדם נמי [גם כן]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in the case of a small person who killed a large person, or a large person who killed a small person, how do we kill the murderer? If one suggests that in such a case a monetary penalty will be imposed, the Torah stated: “You shall have one manner of law” (Leviticus 24:22), teaching that the law shall be equal for all of you, so the punishment must be the same for all murderers. Rather, explain that since the murderer took the life of the victim, the Merciful One states that the court should likewise take the life from him. So too, since the one who caused the injury took the sight from the eye of the injured party, the Merciful One states that the court should likewise take the sight from his eye. Therefore, the Gemara does not accept the derivation of Rabbi Dostai ben Yehuda, in accordance with the objection of the Sages.

The Gemara presents another derivation: It is taught in another baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: “An eye for an eye” (Leviticus 24:20), is referring to monetary restitution. Do you say that this is referring to monetary restitution, or is it only teaching that the one who caused the injury must lose an actual eye? There may be a case where there was a blind person and he blinded another, or there was one with a severed limb and he severed the limb of another, or there was a lame person and he caused another to be lame. In this case, how can I fulfill “an eye for an eye” literally, when he is already lacking the limb that must be injured? If one will suggest that in that case, a monetary penalty will be imposed, that can be refuted: But the Torah stated: “You shall have one manner of law” (Leviticus 24:22), which teaches that the law shall be equal for all of you.

The Sages object to this derivation and say: And what is the difficulty? Perhaps in a case where it is possible to render the guilty party liable according to the punishment listed in the Torah, it is possible and the court does so; but in a case where it is not possible to enact such a punishment, it is not possible, and we exempt him. As if you do not say so, that punishing one and exempting another is not counter to the principle of: “One manner of law,” then by the same logic, in the case of one who has a wound that will cause him to die within twelve months [tereifa] and who killed a healthy person, what do we do to him?

Rather, one must say that in a case where it is possible to render the guilty party liable according to the punishment listed in the Torah, it is possible and the court does so; but in a case where it is not possible to do so, it is not possible, and we exempt him. Therefore, the Gemara does not accept the derivation of Rabbi Shimon ben Yoḥai, in accordance with the objection of the Sages.

The Gemara presents another derivation: The school of Rabbi Yishmael taught that the verse states: “A fracture for a fracture, an eye for an eye, a tooth for a tooth; as he has given a blemish to a person, so shall it be given unto him” (Leviticus 24:20), and giving can refer only to a payment of money. The Gemara challenges: But if that is so, then when the same verse states: “As he has given [yitten] a blemish to a person,” does this word, “yitten,” also refer to money? The word “yitten” means that he caused an actual injury, even though it employs a term whose literal meaning is give.

The Sages say in response: The rabbis of the school of Rabbi Yishmael are interpreting a superfluous verse. Now, it is written: “And if a man gives a blemish to his neighbor; as he has done, so shall it be done to him” (Leviticus 24:19), so why do I need the verse: “So shall it be given unto him” (Leviticus 24:20)? Learn from the repetition that the verse is referring to monetary restitution. The Gemara asks: But if this is so, why do I need the verse: “As he has given [yitten] a blemish to a person” (Leviticus 24:20)? What does the usage of the term “yitten” teach? The Gemara answers: In fact, it does not teach anything, but rather, since the Merciful One needs to write at the end of that verse: “So shall it be given unto him,” where the employment of a term of giving is accurate, the Merciful One also wrote earlier in the verse: “As he has given [yitten] a blemish to a person.”

The Gemara presents another derivation: The school of Rabbi Ḥiyya taught that the verse states with regard to conspiring witnesses: “And your eye shall not pity; a life for a life, an eye for an eye, a tooth for a tooth, a hand for a hand, a foot for a foot” (Deuteronomy 19:21). This teaches that the witnesses pay compensation with that which is given from hand to hand. And what type of compensation is that? Monetary restitution. The Gemara challenges: But if that is so, is the phrase: “A foot for a foot” (Deuteronomy 19:21), also like that, i.e., is it teaching that the witnesses pay compensation with an item passed from foot to foot?

The Sages say: The rabbis of the school of Rabbi Ḥiyya are interpreting a superfluous phrase in the verse. Now, it is written: “And you shall do to him as he purposed to do to his brother” (Deuteronomy 19:19). If it enters your mind to say that the verse means this literally, why do I need the Torah to specify: “A hand for a hand” (Deuteronomy 19:21)? The punishment will be whatever he purported to do to his brother. Learn from the extra phrase that the punishment is monetary restitution. If so, why do I need the phrase: “A foot for a foot” (Deuteronomy 19:21)? Since it is written: “A hand for a hand,” the Merciful One also wrote in the Torah: “A foot for a foot.”

The Gemara presents another derivation: Abaye says that this principle is derived from that which was taught by the school of Ḥizkiyya, as the school of Ḥizkiyya taught that the Torah states: “An eye for an eye” (Exodus 21:24), and: “A life for a life” (Exodus 21:23), but not an eye and a life for an eye. And if it enters your mind to say that the verse means this literally, there could be times when you find a case where both an eye and a life are taken for an eye, i.e., when the one who caused the damage is so weak that as the court blinds his eye, his soul departs from his body.

The Gemara objects: And what is the difficulty? Perhaps we evaluate the physical condition of the guilty party; if he can withstand this punishment, then we do blind his eye; if he cannot withstand this punishment, then we do not do so and he goes unpunished. And if we evaluate him and determine that he can withstand this punishment, and we do so to him and blind his eye, and yet his soul departs his body as a result, if he dies, he will die. Didn’t we learn in a mishna with regard to lashes (Makkot 22b): If one was sentenced to be flogged, and the court evaluated him and determined that he could withstand a certain number of lashes, and he dies at the hand of the officer tasked with administering the lashes, then the officer is exempt, even though the one who was flogged was not sentenced to the death penalty? Therefore, the Gemara does not accept the derivation of Abaye.

The Gemara presents another derivation: Rav Zevid said in the name of Rabba that the verse states: “A wound for a wound” (Exodus 21:25), to teach that one who injures another must pay compensation for pain, even in a case where he pays compensation for damage. And if it enters your mind that the phrase: “An eye for an eye” (Exodus 21:24), refers to the removal of an actual eye from the one who injured the other, then just as it is so that the injured party has pain from the loss of his eye, the one who caused him injury also has pain when the court removes his eye; why then does the Torah require that he pay compensation for pain as well?

The Gemara objects: And what is the difficulty? Perhaps there is a person who is delicate, so he has more pain, and there is a person who is not delicate, so he does not have the same amount of pain. Therefore, even if the court actually removes an eye for an eye, the one who caused the injury might still need to compensate the injured party for pain. What is the practical difference when the Torah states: “A wound for a wound” (Exodus 21:25)? It renders the one who caused the injury liable to give the injured party compensation for the difference between them in pain tolerance. Therefore, the Gemara does not accept the derivation of Rav Zevid.

The Gemara presents another derivation: Rav Pappa said in the name of Rava that concerning one who was injured by another, who must pay for damage, the verse states: “If he rises again, and walks outside upon his staff, then he that struck him shall be absolved; only he shall pay for his loss of livelihood, and shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19), which teaches that one who injures another must pay compensation for medical costs even in a case where he pays compensation for damage. And if it enters your mind that the phrase: “An eye for an eye” (Exodus 21:24), is referring to an actual eye, then just as it is so that the injured party needs healing, the one who caused him the injury also needs healing after the court removes his eye; why, then, does the Torah require that he pay compensation for medical costs as well?

The Gemara objects: What is the difficulty? Perhaps there is one whose flesh heals quickly, and there is another whose flesh does not heal quickly. Therefore, even if the court actually removes an eye for an eye, the one who caused the injury might still need to compensate the injured party for medical costs. What is the practical difference when the Torah states: “And shall cause him to be thoroughly healed” (Exodus 21:19)? It renders the one who caused the injury liable to give the injured party compensation for the difference between their respective medical costs.

The Gemara presents another derivation: Rav Ashi said that the fact that one who injures another pays monetary restitution is derived from a verbal analogy of the word “for,” as written with regard to injuries caused to people from the word “for,” as written with regard to an ox that gored another ox. It is written here: “An eye for an eye” (Exodus 21:24), and it is written there, with regard to a forewarned ox that gored the ox of another: “He shall pay an ox for an ox” (Exodus 21:36). Just as there, the verse does not mean that the owner pays compensation with an actual ox, but rather pays monetary restitution, so too here, one who injures another pays monetary restitution.

The Gemara asks: What did you see that led you to derive the halakha from a verbal analogy of the word “for” as stated in the verse with regard to injuries to a person from the word “for” as stated with regard to an ox? Let us learn a verbal analogy of the word “for” as stated in the verse with regard to injuries to a person from the word “for” as stated with regard to a person, as it is written about one who kills another: “You shall give a life for a life” (Exodus 21:23). Just as there, the court punishes the guilty party by taking his actual life, so too here, why not say that the court should take his actual eye?

The Sages say in response: The halakha concerning damages is derived from a verse concerning damages, and the halakha concerning damages is not derived from a verse concerning death. The Gemara objects: On the contrary, say that the halakha concerning a person is derived from a verse concerning a person, and the halakha concerning a person is not derived from a verse concerning animals.

Rather, Rav Ashi retracted his original statement and said a different derivation: The halakha is derived from a verbal analogy of the word “for” as written with regard to injuries from the word “for” as written with regard to a man who rapes a woman, who must pay monetary compensation. The verse states: “Then the man that lay with her shall give to the girl’s father fifty shekels of silver, and she shall be his wife, for he has afflicted her; he may not send her away all his days” (Deuteronomy 22:29). Based on this verbal analogy, the halakha concerning a person is derived from a verse concerning a person, and the halakha concerning damages is derived from a verse concerning damages.

§ It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: The verse that states: “An eye for an eye” (Exodus 21:24), is referring to an actual eye. The Gemara asks: Can it enter your mind that the verse is referring to an actual eye? Doesn’t Rabbi Eliezer understand the verse like all these tanna’im, who explained that this verse is referring to monetary payment?

Rabba said in response: Rabbi Eliezer means to say that the court does not appraise the injured party as a slave to assess the compensation for the injury. Abaye said to Rabba: Rather, like whom does the court appraise the injured party? If you say that the court appraises him like a freeman, does a freeman have monetary value? Rather, Rav Ashi said: Rabbi Eliezer means to say that the court does not appraise the injured party as if he were going to be sold as a slave, but rather, they appraise the one who caused him damage. The court appraises how much the latter’s value would be reduced were he to sustain the same injury he caused to the injured party, and he pays this amount as indemnity.

§ The Gemara relates: There was a certain donkey that severed the hand of a child. The case came before Rav Pappa bar Shmuel. He said to the officers of the court: Go appraise the four types of indemnity for the child. Rava said to him: But didn’t we learn in the mishna that there are five types of indemnity? Rav Pappa bar Shmuel said to him: I was saying to include the indemnities the responsible party is liable to pay other than damage. Abaye said to him: But was this not a donkey that caused this injury, and the owner of a donkey that causes injury pays only for the damage? Rav Pappa bar Shmuel said to the officers of the court: Go appraise for the child the value of his damage. They said to him: But doesn’t the child need to be appraised as a slave? He said to them: Go appraise him as a slave.

The father of the child said to them: I do not want my child to be appraised as a slave, because this matter would demean him. They said to the father: But you are acting to the detriment of the child, as he will not receive compensation for his injury. He said to them: When he matures, I will appease him with my own money, rather than see him demeaned now.

The Gemara relates another incident: There was a certain ox that chewed [da’alas] the hand of a child, injuring him. The case came before Rava. He said to the officers of the court: Go appraise him as a slave. They said to Rava: But wasn’t it you, Master, who said: With regard to anyone who is appraised as a slave in order to determine the amount of a monetary penalty, that penalty is not collected by courts in Babylonia? Rava said to them: It is not necessary to appraise his value in order to force the guilty party to pay restitution, but it is nevertheless necessary to determine his value. This is because if the injured party seizes property from the one who caused him injury, and that property is equal in value to what the payment should be, the court will not compel him to return it.

The Gemara notes: Rava conforms to his standard line of reasoning, as Rava says: Compensation for damage to an ox caused by an ox and for damage to an ox caused by a person is collected by courts in Babylonia, but compensation for damage to a person caused by a person and for damage to a person caused by an ox is not collected by courts in Babylonia.

The Gemara clarifies: What is different about compensation for damage to a person caused by a person and for damage to a person caused by an ox, that it is not collected in Babylonia? If you say that we require ordained judges to collect damages, and there are not any ordained judges in Babylonia, then so too, in a case of damage caused by an ox to an ox, and damage caused by a person to an ox,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זילו שיימו ליה ארבעה דברים. סבור היה דאדם קטע ידו וקטן דכי מכלמי ליה מכלם הוי (לקמן בבא קמא סו, א) דאי לא בשת לא משתלם.

אי נמי אית ביה חסרון כיס ולא שכיח לא עבדינן שליחותייהו. ואיכא למידק, דבשמעתין קמייתא דסנהדרין (ב, ב) משמע דגזלות וחבלות בג' מומחין והודאות והלואות אפילו בג' הדיוטות, וזה תימה, דבכמה מקומות בתלמוד מצאנו שהיו דנין דיני גזילות בבבל בהגוזל קמא (צו, ב) גבי ההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה ובהגוזל בתרא (צו, ב) גנב גלימא ונרשאה גנב ספרא, ופרק השואל (ב"מ קטו, א) ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ובפרק חזקת הבתים (ב"ב לח, ב) פלוני גזלנא הוא והרבה יש בגמרא. וי"ל דהתם גזילות שעל ידי חבלות קאמר שצריכין מומחין משום דלא שכיחי, אבל גזלנות בעלמא שכיחין ועבדינן שליחותייהו. והרי"ף ז"ל כתב מנהג שתי ישיבות אף על פי שאין גובין מנדין עד דמפייס לבעל דיניה. ובתוספות אמרו שאין מנדין על התשלומין דאם כן נקטינן בכובסיה דלשבקה לגלימיה הוא (עיין ב"מ קא, ב). ובשלהי פרק קמא (טו, ב) אמרינן גבי כלבא דאכיל אמרי משמתינן ליה עד דמסלק הזיקיה מדרבי נתן שאמר מנין שלא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר ולא תשים דמים בביתך, אבל משום תשלומין לא משמתינן, ובכתובות בפרק אלו נערות כתבתי יותר זה בסוף הפרק וכן למעלה בפרק כיצד הרגל (יט, ב בד"ה ההוא חמרא) בסייעתא דשמיא.

סי' ר"מ בענין זה, ושם כתב שאר הראיות כמו כאן והשמיט הראיה מב"ב.

אדם שלם שהרג את הטרפה פטור שהרי גברא קטילא קטל ואדם טרפה שהרג את השלם אף הוא פטור שהרי עדות המעידה עליו אי אפשר להזימה שהרי אף בשהוזמה אין זוממיה נהרגין שהרי גברא קטילא קטלו וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינו עדות ויתבאר במקום אחר שאם הרג בפני בית דין נהרג:

לעולם אין מלקין אלא ארבעים חסר אחת אפילו היה חזק כמה ואם היה אדם חלש אומדין אותו ומלקין אותו כפי כחו ואם אמדוהו ומת תחת ידו פטור כמו שיתבאר במקומו:

שנים שחבלו זה בזה והיה צערו של זה או רפוי שלו או שבתו וכיוצא באלו גדול על של חברו אין אומרין יצא אחד בחברו אלא שמין לו אותו היתר ומשלמו כפי מה שהוא נשום:

כבר בארנו במשנה שהשור שהזיק אינו משלם אלא נזק ושהנזק אינו נשום אלא כעבד הנמכר בשוק:

הרי שהיה הנחבל תינוק ולא רצה אביו ליטול ולעשות לו סגלה על הדרך שיתבאר אלא שאומר שיהא שלו אין כח בידו למחול ואם אמר שהוא יתפייס עמו לכשיגדל והוא אמוד בכך מקבלין הימנו:

טרפה שהרג את הנפש היכי קטלינן לי' ומעידין אנו את איש פלוני שהוא בן גרושה הרי אי אתה יכול להזימה שא"א לקיים בו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וא"כ אל נקבל עדותם ויהי' כשר תשובה הטרפה שהרג הוא הגורם שלא תוכל להזימה מפני שאין חייבין עליו מיתה שהרי אף ההורג את הטריפה פטור אבל כשמעידין שהוא בן גרושה אין זה שמעידין עליו גורם שלא תוכל להזימה אלא מפני שא"א לעשותן בני גרושה ומש"ה עדותן קיימת:

ובן חורין מי אית ליה דמי בתמיה דבן חורין אינו נמכר דהא אין לו אדון. אלא אמר רב אשי האי דקאמר רבי אליעזר עין ממש הכי קאמר שאין שמין את הניזק כמה היה יפה קודם שנסתמה עינו וכמה הוא יפה עכשיו דהואיל ונסתמית עינו ועינו נראה שלם אין דמי עינו מרובין אלא שמין אותו במזיק כמה היה יפה כשהוא בשתי עיניו וכמה יהא יפה אם לא יהא לו אלא עין אחת דהיינו רווחא דניזק. גאון ז"ל.

זילו ושיימו ליה בארבעה דברים. היה סבור דאדם קטע ידו ואותו קטן הוה מכלמי ליה ומיכלם דלא היה טועה במתניתא דפרקין דשור אינו משלם אלא נזק. לשון הרא"ש ז"ל.

כל הנישום כעבד גובין אותו בבבל. ודוקא בבן חורין שנישום כעבד אבל עבד עצמו גובין. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.

לא צריכא דאי תפס. דהאי דקאמר להו רבא זילו שיימוהו כעבדא כגון דתפס אבוה דתינוק קאמר והכי קאמר להו הואיל דתפס אין אנו יכולין להוציא מידו וכדאמרינן בפרק קמא גבי כלבא ושונרא דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא זילו שיימו ליה כעבדא ומה שתפס יותר ישיב לבעליו. גאון ז"ל.
וכן פירש הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל נפקא מינה דאי תפס ניזק כשיעור נזקיה ממזיק לא מפקינן מיניה אבל לאפוקי ממזיק בדינא לא מפקינן. ע"כ. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

ורבא לטעמיה הא דאמר רבא כל שנישום כעבד אין גובין אותו בבבל איהו הוא לטעמיה דאמר נזקי שור בשור וכו'. אבל אדם באדם או אדם בשור שאין שום זה אלא כעבד הנמכר בשוק אין גובין אותו בבבל ופרושי קא מפרש לה למילתא דרבא בענין דהואיל דבחמשה דברים מחייב ליה דיינים מומחין הוא דמצטריכו ליה ובבבל ליכא דיינים מומחין. נזקי שור בשור נמי אמאי מגבינן להו בבבל הא ליכא מומחין דליהוו ידעי כמה אזקיה דלישלם ליה אלא מאי אית לך למימר דמאי טעמא הוא דמגבינן דשליחותייהו קא עבדינן הכא נמי בנזקי אדם באדם נמי נימא דשליחותייהו נעביד ולגבינן להו. אמר ליה הא לא איריא דאנן לא עבדינן שליחותייהו אלא במידי דקים לן כגון בהודאות והלואות דקא חזינן בהדיא דהא שור בשור נמי לא קים לן אמאי עבדינן שליחותייהו. אמרי נזקי שור בשור קים לן דאמרינן פוק חזי וכו'. ועוד הואיל דלא תלי טעמא אלא משום דכל דקים לן עבדינן ודלא קים לן לא עבדינן בתשלומי ארבעה וחמשה דקים לן על אחד ארבעה ועל אחד חמשה ליעבדינן שליחותייהו ואמאי לא עבדינן. הכי גרסינן אמרי כי עבדינן שליחותייהו כלומר אי מהאי פירכא בתרא דקא מותבת לי דבתשלומי ארבעה וחמשה לעבדין שליחותייהו לא חיישינן לה ולא מידי דבמידי דקנסא לא קאמינא לך דקא עבדינן שליחותייהו. וספרים דכתיב בהו אלא שבושא דבהך שנויא דקא משני ליה לאו כולה פירכא קא משני ליה ובדין דהוה ליה למפרך כדקא פריך לה אדם נמי פוק חזי היכי מזדבני אלא תנא קא אזיל ופסק כולה שמעתא עד דאתי ליה אמסקנא דשמעתא והכי קא מותיב ליה דהואיל דאמרת דבמידי דממונא עבדינן שליחותייהו אדם באדם נמי דמותיבנא לך ודממונא הוא נעביד בממונא נמי איכא חילוק במילתא דשכיח שור בשור ושור באדם שכן דרכו של עולם שהאדם מזיק את השור ושור מזיק את חברו אבל אדם באדם לחתוך את ידו ולסמא עינו ושור שמזיק את האדם היינו מילתא דלא שכיח. בושת דשכיח שכן דרכן של בני אדם להכות את חבירו לעביד וכו'. אמר ליה אנן נמי הא קא מגבינן דהא רב פפא קמגבי וכו' דשלח ליה רב חסדא לרב נחמן בפרק המניח הרי אמרו לרכובה שלש וכו'. גאון ז"ל.

בד"ה אלא בדמזיק דס"ל לר"א כו' ותנאי דלעיל ס"ל דדוקא בכופר כו' עכ"ל לא מצינו תנאי דס"ל בכופר דמי מזיק אלא רבי ישמעאל בנו של ר"י ב"ב לחוד ס"ל הכי בפרק ד' וה' אלא ר"ל דכל הני תנאי דלעיל בשמעתין דקיימי אמתני' ולא ס"ל בעין תחת עין בדמזיק מצי סברי שפיר בכופר דמי מזיק כר"י בנו של ריב"ב משום דכתיב שם פדיון נפשו ודו"ק:

בד"ה זילו שומו ליה ד' דברים היה סבור דאדם הזיקו כו' עכ"ל ונ"ל להוסיף על דבריהם כמו דלא הוה ידע דחמור הוה לא ידע נמי דקטע לידיה ואפחתיה מכספא אלא דהוה סבור דלא אפחתיה ולכך אמר מעיקרא ד' דברים לבר מנזק וק"ל:

רש"י ד"ה מאי עבדינן ליה וכו' עדות שאי אתה יכול להזימה. ק"ל כיון דהוא עדות שא"א יכול להזימה לא מיקרי עדות ואמרי שמא באמת לא הרג א"כ מאי פרכינן הא שפיר מתקיים משפט אחד אלא דפטרינן ליה דליכא עדות דהרג וצ"ע:

תוד"ה אלא בדמזיק וכו' דמשלם דמי מזיק. לעיל דף מ ע"א:

בפרש"י בד"ה יד ביד גבי עד זומם כתיב עכ"ל. וממילא ידעינן דחובל גופא נמי אין לחייב אלא ממון דאי אבר ממש ה"ל לחייב העדים נמי אבר ממש דכאשר זמם כתיב וק"ל:

גמרא רב אשי אמר אתיא תחת תחת וכו' וכתיב התם שלם ישלם שור תחת השור. לכאורה יותר ה"ל לאתויי תחת תחת ממכה בהמה ישלמנה נפש תחת נפש דכתיבא בהאי עניינא והוי דרשה יותר פשוטה מה להלן נפש תחת נפש לאו ממש אף עין תחת עין לאו ממש אלא די"ל לפי שאין אדם דן ג"ש מעצמו וההיא דרשא דג"ש מנפש תחת נפש לא הוי קים להו לכך מייתי מתחת השור דהאי ג"ש וודאי קיבלו דהא מייתי לה בריש מכילתין לענין מיטב:

תוספות בד"ה רב אשי אמר וכו' ושאר אמוראי סברי וכו'. וכן לא קשיא להו מג"ש דהכאה הכאה די"ל דכל הני אמוראי מוקי לה לכדרבא פ' אלו נערות כמ"ש התוספות לעיל:

שם בגמרא ההיא חמרא דקטע וכו' א"ל לבר מנזק קאמינא א"ל אביי והא חמור הוא וכו' א"ל זילו שומו ליה נזקיה. ונ"ל דההיא שומו ליה נזקיה דקאמר היינו פלגא נזקא דהא חמרא דקטעיה לידיה דינוקא תולדה דקרן היא וכן בעובדא דרבא בסמוך נמי צ"ל דפ"נ קאמר וא"ל דאיירי בדאייעד דהא קי"ל אין מועד בבבל וההיא עובדא דהכא נמי ע"כ בבבל הוי מדאיירי ביה הני אמוראי אביי ורבא דהוו בבבל וכן ר"פ בר שמואל היינו דייני דפומבדיתא כדאיתא בסנהדרין ולפ"ז צ"ל דההיא עובדא נמי איירי אי תפיס כמו בסמוך דאף אם נאמר דר"פ בר שמואל לית ליה ההיא דרבא בסמוך דאמר כל הנישום וכו' מ"מ קי"ל פ"נ קנסא ואין גובין בבבל אע"כ בדתפס איירי ולפ"ז יש ליישב הסוגיא לפי שיטת ר"ת בפ"ק דהא דאמרי' כל מידי דלא גבינן בבבל אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כשתפס דבר המזיק עצמו ע"ש והביאו ג"כ בהגהות אשרי בשמעתין וא"כ הא דקאמר ר"פ בר שמואל מעיקרא לבר מנזק קאמינא היינו לפי שהיה סובר דנזקי אדם באדם הוא וס"ל דבכה"ג אין גובין הנזק בבבל לפי שנזק היינו נישום כעבד ולא ס"ל לגמרי כרבא דאמר כל נזקי אדם באדם אין גובין משום דלא שכיח אלא כר"פ לקמן דאגביה בשת ומשמע דה"ה לכל ד' דברים וכ"ש הוא וסברא זו הובאה בפוסקים ואין להאריך אבל בנזק מיהו כ"ע מודו דהוי לגמרי נישום כעבד אבל לבתר דאיגלי מלתא דחמרא הוא דאזיק קאמר שומו ליה נזקיה והיינו ח"נ כמ"ש ונ"מ אי תפס החמור עצמו ואפשר דאיירי שכבר היה תפוס ועומד משא"כ באדם המזיק לא שייך כלל שתפס האדם עצמו דדוקא בבהמה תמה שייך תפיסה כיון שמשתלם מגופו ודו"ק:

שם ההיא תורא דאלס וכו' א"ל והא מר הוא דאמר כל הנישום וכו'. לפמ"ש בסמוך דהא דקאמר זילו שיימיהו ע"כ היינו פ"נ דתורא דאלס תולדה דקרן היא וכמו שפרש"י לעס וכסס וא"כ יש לדקדק דאף בלא שמעתא דכל הנישום יכול להקשות בפשיטות דפ"נ קנסא ולא מגבינן בבבל אלא לפי שהיה אפשר לדחות דרבא ס"ל פ"נ ממונא לכך ניחא ליה להקשות מכל הנישום דהיינו שמעתא דנפשיה וק"ל:

רש"י נזקי אדם וכו' דבעי למישיימיה כעבדא. לאו אנזק לחוד קאי האי טעמא אלא ה"ה לאדם באדם בכל מידי דלא קייצי דמים ועיין בח"מ סימן א':

רשב"י אומר כו' חיגר כו' דאלת"ה טריפה כו'. אינו מובן הדמיון בטריפה פטור משום עשאאי"ל ואין עדות שחייב. ובהרג בפני ב"ד באמת חייב כדאמר בגמ' סנהדרין ע"ח. וי"ל דהא לענין שפטור לגמרי לא שייך טעם דמשפט א' שוה כו' כמו מי שאין לו שפטור לשלם. ומה דאמר רשב"י טעם דמשפט א' הוא דלא נימא סומא משלם כדאמר לעיל בעיני קטנה. ולכך מה דאמר דאלת"ה היינו שאין סברא שסומא יסמא ויפטר. וע"ז אמר שפיר טריפה שיהרג ויהיה פטור שיודע שא"א שיהיה עדות עליו כשהורג שלא בפני ב"ד ויפטר כן בהנ"ל. והיה אפשר לפרש גם על בפני ב"ד דנהרג מ"מ גברא קטיל' הוא והוא הרג בר קיימא והאיך קרי נפש ת' נפש והפי' מה עבדינן ליה דלא מיקרי כלל שהורגין וע"כ משום דלא אפשר דאין לו יותר. כן סומא שאין לו עין פטור. דעל טריפה לא אמר גמ' פטרינן ליה רק לא אפשר אלא ע"כ מסיים דפטרינן ליה. אלא דלא משמע ליה לרש"י ז"ל לפרש כן לשון מאי עבדינן ליה והא דלא פריך גם אי ממון בלית ליה מאי עבדינן ליה. דמ"מ יש חיוב עליו וכשיהיה לו ישלם אבל סומא וכה"ג לעולם פטור:

שם ופטרינן ליה. קשה דיהיה חייב מלקות כיון דליכא תשלומין. וגם עדים זוממין מיקיים במלקות רק לענין לחייב מיתה לא חשיב מקיים כמ"ש תוס'. וי"ל דגם זה ממשפט א' שוה כו'. וזה מלקות וזה עין אינו שוה. דמשמע דאי היה הפי' ממש לא הי' לוקה ולסמא עיניו דגם זה ב' רשעיות או כמו דלא עין ונפש כו' כן לא עין ומלקות תחת עין. והיה חשיב בפי' רבתה תורה חובל לא ילקה רק עין כו' וממילא אם סומא הי' לוקה אינו משפט שוה כנ"ל. וא"ש דנקיט רשב"י דרשא דמשפט א' אף דעל פטור לא שייך מ"מ אמר סומא כו' מקיים כו' ומלקה ואינו שוה. לכאורה אי ממש ושבתו יתן מפורש ממון הוי ב' רשעיות עונש גוף וממון. י"ל כמו מוציא ש"ר דהיה כמפורש תרווייהו. ועוד דכדי רשעתו רק על מלקות ומ' ומצריך הש"ס כתובות פרק א"נ מיתה וממון ומלקות וממון לא סימא עין וממון א"א ללמוד מהתם:

דבי ר"ח תני יד ביד כו' ניתן כו'. פירש"י עדים זוממין שהעידו שקטע ידו כו'. והא דיליף חובל כו' כתב פ"י דאי ממש א"כ מכאשר זמם נפקע לקטע ידם ולמה לי יד ביד ע"ש. וקשה דתוס' מכות ה' ע"ב כ' דבממון דא"נ זוממין עד שיגמר הדין מוכח רק מיד ביד ע"ש. א"כ אף אם הפי' בחובל יד ממש ג"כ צריך קרא דיד ביד שאין חייבין על קטיעת יד עד שיוגמר הדין לקטע יד חובל ודוחק לומר דבכלל חייבי מלקיות דשם דוקא מלקות מ' ע"ש. ולפירש"י שם מכות א"ש דע"כ לא בעי חייבי מלקות וגלות רק הני דלאו מכאשר זמם אבל הני דמכאשר זמם ממילא כמו דנפש תחת נפש מוכח שנגמר הדין כן כל הני דכ' גבי' לא תחוס נפש יד כו'. וי"ל גם תוס' ס"ל כן גם אי לא הוי כ' יד ביד רק מכאשר זמם דקאי אמיתה ושם דוקא נגמר הדין כן כל החיובים דמכאשר זמם כנ"ל.

שם פצע כו' צער במקום נזק ואי ס"ד ממש כו'. תמוה לי הא לס"ד דממש גם כוי' ת' כוי' ממש וא"כ צריך קרא דפצע כו' שיחתכו יד החובל בסייף ולצערו במקום נזק לא בסם דג"כ פצע ממש כנ"ל. וי"ל דמה דבעי קרא לצער במקום נזק אף דסברא הוא למה יהיה פטור בשביל שקטע ידו וע"כ משום דצער אינו דבר השוה ממון לא ס"ד דלשלם וחדוש הוא וס"ד דוקא שלא יפטר לגמרי משא"כ במקום נזק אינו משלם צער שאינו ממון ובעי קרא דפצע כו' משא"כ אי נימא צער ממש שפיר סברא הוא ממילא לצערו כמו שצערו ואין חילוק בין במקום נזק או שלא במקום נזק ומיותר פצע וע"כ דכוי' לממון ופצע שישלם במקום נזק וממילא מוכח דגם עין ממון כנ"ל:

שם למיתב ליה הנך דביני וביני. מוכח דלא שייך בזה משום רשעה א' כו' דמחייב ליה לחתוך ידו ולשלם מותר הצער וצ"ל כמ"ש לעיל:

שם ורפא כו' רפואה במקום נזק כ"ה דהאי בעי אסיא כו'. וקשה מה בכך דהוא בעי אסיא מ"מ אמרה תורה שחייב לרפאות את הנחבל. וצ"ל דאין סברא שיהיה עדיף מנזק שהפסידו ממש ואעפ"כ פטור רק לינקם ממנו כן ריפוי ג"כ. ודוחק דגם עבד כנעני שלו חייב ברפוי. אך שם דממונו הוא משא"כ באחר כ"ש מנזק כנ"ל:

שם אלא במזיק. כ' תוס' דהוי ככופר דרחמנא קרי' כופר מלא תקחו כו' ותנאי דלעיל כו' דוקא שם דכ' פדיון נפשו כו'. וק' כיון דגם לשאר תנאי קרוי כופר לרוצח א"א כו'. ב' שחבלו בא' לא ישלמו נזק כדבעי לעיל מ' בשור של ב' שותפים לא חצי כופר כו' ולא ב' ונראה די"ל דמוכח דאף דקרי כופר תחת עין כו' מ"מ לאו כפרה כדקי"ל בשור באדם רק ממונא דהא קי"ל ריש מכות דעדים זוממין אינם משלמין כופר שרצו לחייב משום דכופרא כפרה ע"ש ברש"י. ועיקר הטעם כיון שהיה שקר לא הי' חיוב עליו כלל ע"ש וא"כ כיון דדמי נזק כופר איך כ' בע"ז יד ביד דהפי' כשהעידו שקטע ידו וחייב דמי יד ישלמו גם הם והא אין משלמין כשרצו לחייב כופר. ועוד דהם שנים ושייך חצי כופר או ב'. ומוכח מקרא דהך כופר ממונא ולא כפרה כנ"ל. ומה"ט י"ל דגם ר"י ב"ב דסבר דמי מזיק בכופר נפש מודה כאן שדמי ניזק. אך לר"א קשה דהא מבואר לעיל ומכות ב' ע"ב דפשיטא ליה לגמ' דאי כופר ממון דלכ"ע בדניזק שיימינן רק אי כפרה פליגי בדניזק או בדמזיק ע"ש. וא"כ ר"א דסבר בדמזיק ע"כ ס"ל כפרה וא"כ למה יתחייבו עדים זוממין. וי"ל דר"א ס"ל דלא כברייתא דהתם רק דע"ז משלמין כופר כשרצו לחייב כופר. או דמוכח דממון אף שהוא דמי מזיק מדמחייבו עדים. וכן לענין ממשכנין ודוחק:

שם האי חמרא דקטע כו' דר"פ ב"ש ארבעה דברים א"ל רבא והא ה' תנן א"ל לבר מנזק קאמינא א"ל אביי והא חמור הוא כו' א"ל שלמו ליה נזקא והא כעבדא כו'. תמוה מאוד ותוס' כ' דהיה סבור שאדם הזיקו ע"ש. ואיך פסק דין שלא ידע המעשה ולא הוזכר בגמ' שטעה וגם למה הביא הש"ס כל הטעות ומה קמ"ל בזה. ואפשר לומר דס"ל לרפב"ש כמ"ד לעיל מ"ב נקי מדמי ולדות וכדשני רבא ולא שורים הדומים לאנשים כו' תם פטור ומועד חייב וכדפריך אביי גבי בושת נמי כו' וכ"ת ה"נ לימא נקי מדמי ולדות ובושת כו'. ולא חייש להך פירכא דחד מינייהו נקיט. ע"ש וכמ"ש תוס' ד"ה כתב דמתני' דשור אינו משלם אלא נזק ופטור מדמי ולדות כר"ע אתי' או בתם. וממילא סבר דגם מה שאינו משלם ד' דברים ג"כ כר"ע והוא ס"ל כריה"ג וחייב ד"ד מועד כנ"ל. ומ"מ גם לדידיה דוקא שורו דומיא דידיה דמתכוין ובשור פיקח כדאמר לעיל ל"ה מי איכא כה"ג כו'. ולכך א"ל אביי אף לסברתך הא חמור הוא כו' ולכ"ע אינו משלם אלא נזק. עוד אפשר דקשה למה אמר לבר מנזק קאמינא ולא אמר באמת ה' דברים. וי"ל דסבר כיון דיש ק"ו דשור יהיה חייב ד' דברים לעיל כ"ו רק דאמעיט מאיש כו' מום בעמיתו כו' או מזה לרבנן לעיל לג' וזה במקום נזק י"ל דלא אמעיט רק היכא דמשלם נזק דבהכי מיירי הך קרא ומשלם עוד ד' דברים ואמעיט שור כשמשלם נזק פטור מד' דברים ולכך אמר במשנה שור א"מ אלא נזק כו'. וכן לגמרי שלא במקום נזק כ"ש דפטור כמו כשמשלם נזק כמ"ש תוס' כו' ע"ב. אבל כשיש נזק ואינו משלם כגון קטע ידיה דלאו אורחיה וקנס שאין דנין ולא מחייב כלל בלא ב"ד שוב חייב ד"ד דלא אפשר ללמוד משלא במקום נזק כמ"ש תוס' הנ"ל. ושפיר אמר רפב"ש דסבר רק קנס לא מגבינן בבבל א"ל שומי ליה ד' דברים כו' וא"ל רבא ה' תנן אמר לבר מנזק דקנס ומה"ט חייב ד"ד. ודחי אביי דא"מ אלא נזק אף במקום נזק ופטור. ולכך א"ל אח"כ שומו ליה נזקיה היינו דאי תפיס דמקודם לא הי' רוצה שישומו נזקו לענין תפיסה דיפסיד הנחבל דכשיהי' חיוב נזק ע"י תפיסה לא ישלם ד' דברים. רק כשדחה אביי דגם שפטור אינו משלם ד"ד. א"ל לשיימו' נזק לתפיסה כנ"ל:

ולפי' תוס' י"ל כיון דהזכיר הגמרא דא"ל אביי והא חמור הוא וחמור א"מ אלא נזק הוי כהזכיר שהיה סבר ר"פ דאדם הוי דאל"כ לא היה אומר אביי אלא והא חמור אמא"נ וי"ל דסבר רפב"ש דדוקא נזק קטיעת אבר לא שכיח אבל כל ד' דברים שכיח שלא במקום נזק וממילא לא מגרע ע"י דאיתרמי במקום נזק ודנין ולא ס"ל כהחילוק דגזילה ע"י חבלה או דלא דמי כמ"ש בש"ע. וסבר דאף בושת וצער דלית ח"כ דנין כיון דיוכיח כדסבר ר"ח דשלח לר"נ לפנדא דמרא כו' ולכך אמר שומו ד"ד ורבא הי' סבור דהשומא כדי שיועיל תפיסה והקשו לו הא ה' תנן וא"ל לבר מנזק קאמינא היינו שומא לגבות וא"ל אביי כו'. אמר שומא כדי לתפוס כו'. ושפיר קמ"ל הגמרא בהך טעות דנ"מ לדידן לענין שבת וריפוי דשכיח ואית בי' ח"כ דדנין גם כשהוא ע"י קטיעת אבר דאינו מגרע כנ"ל. דבסברא זו לא נחלקו על ר"פ כנ"ל:

קטן שהרג. אדם ננס שהרג את הגדול: קיטע וקיטע היאך אני קורא כו'. וכי תימא הכא נשקול ממונא התורה אמרה משפט שוה: ופטרינן ליה. בולא כלום והוי משפט שוה או ליטול אבר ממש או לפטור לגמרי: מאי עבדינן ליה. הא גברא קטילא הוא והוה ליה עדות שאי אתה יכול להזימה דהא אי משתכחי עדים זוממים פטורים דגברי קטילא בעו למקטל והלכך איהו נמי פטור והכי אמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עח.): יד ביד. גבי עד זומם כתיב ואשמועינן דאם העיד באיש פלוני שקיטע יד חבירו משלם ממון הניתן מיד ליד: במקום נזק. ואע''פ שיש שם תשלומי הנזק משלם אף הצער ומקרא יתירא קדריש דהא כתיב כויה תחת כויה למה לי פצע תחת פצע וכויה וחבורה מדריש לקמן: ואיכא איניש דלא מפנק כו' נפקא מינה. מפצע תחת פצע למיתב ליה היאך דביני ביני: הייא. מהר כמו אשור הייא במסכת שבת (דף קיט.): אלא במזיק. עינו של מזיק שיימינן כמה הוא שוה לימכר עכשיו וכמה הוא יפה בלא עין והיינו ממש דקאמר עינו של מזיק נישומה תחת עינו של ניזק: וחמור אין משלם אלא נזק. כדאמרינן בפ' ב' (דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: והא קמחייבת ליה לינוקא. אתה חב ומריע לו שמוחל אתה על חבלותיו דהא תשלומין של תינוק הן ולא שלך כדתניא לקמן (דף פז:) קטנים יעשה להם סגולה: דאלס. לעס וכסס: כל הנישום כעבד. הואיל ודבר שאין קצוב הוא אין גובין אותו בבבל וטעמא מפרש לקמן: דאי תפס. הכי אמר להו שומו ליה והיום או למחר אם יתפס משלו יעכבנו: נזקי שור בשור. נזקי שור שבאו לו על ידי השור: נזקי שור באדם. נזקין שבאו לשור על ידי אדם: נזקי אדם בשור. אדם שהוזק על ידי שור דבעי למשיימיה כעבדא:
רב אשי אמר אתיא תחת תחת משור. ושאר. אמוראי סברי דאותה ג''ש לענין מיטב ואין להוציא מג''ש עין תחת עין מפשטיה דמשמע עין ממש אלא מדרשא אחריתא: אלא בדמזיק. דס''ל לרבי אליעזר דהוי ככופר דמשלם דמי מזיק דרחמנא קרייה כופר אבל אתה לוקח כופר כו' ותנאי דלעיל ס''ל דדוקא בכופר משלם דמי מזיק משום פדיון נפשו: זילו שומו ליה ד' דברים היה סבור דאדם הזיקו ואותו קטן כל כך גדול היה דמכלמי ליה ומכלם:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד