בבא קמא פג ע"א

השימוש בלשון סורסי (ארמי סורי) למה? מדוע ידברו יהודים בלשון ארמית, שבה היו רגילים? אלא ידברו או לשון הקדש שהוא לשונם או לשון יונית שהיא לשון השלטון! וכיוצא בזה אמר ר' יוסי: בבבל לשון ארמי שמדברים בו יהודים למה? או שידברו לשון הקדש שהיא לשונם, או שידברו לשון פרסי שהיא לשון השלטון, והרי שחכמת יוונית מותרת! ומתרצים, אמרי [אומרים]: יש להבחין בין הדברים, לשון יוני לחוד שהוא מותר, חכמת יונית לחוד והיא שנאסרה.

ומקשים על כך: וחכמת יונית מי אסירא [האם היא אסורה]? והאמר [והרי אמר] רב יהודה אמר שמואל משום (בשם) רבן שמעון בן גמליאל, על הכתוב "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא), אמר שכך אירע לו עצמו: אלף ילדים (צעירים) היו בבית אבא, בבית הנשיאים ממשפחת הלל, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות האחרים למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם לאחר המלחמות ומפלת ביתר אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא! משמע שמותר ללמוד חכמת יוונית!

אמרי [אומרים] בתשובה: שאני [שונים] בית רבן גמליאל, שהיו קרובים למלכות, ומשום כך היו צריכים ללמוד חכמת יוונית. וכדתניא [וכמו ששנויה ברייתא]: המספר קומי (תספורת מיוחדת לגויים) — הרי זה מדרכי האמורי ואסור. ואולם אבטולמוס בר ראובן התירו לו חכמים לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות. וכיוצא בזה של בית רבן גמליאל התירו להם לספר (לעסוק) בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.

א שנינו במשנה שלא יגדל אדם את הכלב אלא אם כן קשור בשלשלאות כו'. ומביאים באותו ענין: תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: לא יגדל אדם את הכלב — אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלב בעיר הסמוכה לספר (לגבול), וקושרו ביום ומתירו בלילה לצורך שמירה.

ועוד באותו ענין, תניא [שנויה ברייתא] ר' אליעזר הגדול אומר: המגדל כלבים הרי הוא כמגדל חזירים. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] ומה הוסיף על האיסור שבמשנה לגדל כלבים? ומשיבים: למיקם עליה [לעמוד, להתחייב על כך] ב"ארור", שלא רק איסור, אלא גם קללה יש בדבר.

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: בבל כעיר הסמוכה לספר דמי [היא נחשבת] ומותר לגדל בה כלבים. ומעירים: תרגמה [תרגם, הסביר אותה] שאין הדבר מתייחס לכל ארץ בבל, אלא על העיר נהרדעא שבבבל שהיתה סמוך לספר.

ומעין הסבר לאיסור לגדל כלב, דריש [דרש] ר' דוסתאי שמן העיר בירי: מה שנאמר "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (במדבר י, לו), הרי זה בא ללמדך, שאין שכינה שורה על ישראל אם היו פחות משני אלפים ושני רבבות, שהוא "רבבות" ו"אלפי", ומיעוט רבים שנים. ואם היה חסר נפש אחת מביניהם, והיתה אשה מעוברת ביניהם וראויה להשלים מספר זה, ונבח בה עליה כלב ונבהלה וכתוצאה מכך הפילה את עוברה, נמצא זה בעליו של הכלב גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ומטעם זה אסרו לגדל כלבים.

וכעין זה מסופר: ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא [אשה אחת שהיתה הרה שנכנסה לאפות לחם בבית אחד], נבח בה כלבא [הכלב] ונבהלה מאד. אמר לה מריה [בעליו של הכלב]: לא תיסתפי מיניה, שקולי ניביה [אל תפחדי ממנו כי נטולות שיניו] ואינו יכול לנשוך, אמרה ליה [לו]: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי [קח את טובתך וזרוק אותה לקוצים], כלומר, אין כבר תועלת בטובה זו שאתה מודיעני בה, שכן כבר נגרם נזק, וכבר נד ולד ממקומו, ועומדת אני להפיל.

ב שנינו במשנה שאין פורסין נישבין (מלכודות) ליונים במרחק של שלושים ריס (ארבעה מילין) מן העיר. ושואלים: ומי אזלי כולי האי [האם היונים הולכות רחוק כל כך]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה כדי שלא יזיקו היונים לגני העיר. נמצא שאין תחום מעופן אלא בחמישים אמה! אמר אביי: מישט שייטי טובא [לשוט, לעוף, שטות הן הרבה] יותר מזה, ולכן אסור לפרוס מלכודות בתוך שלושים ריס מן העיר, ואולם כרסייהו [כרסן] בחמשים אמה מליא [מלאה], ולכן כשמרחיקן יותר מחמישים אמה אינן מזיקות הרבה, ולא גזרו על כך.

ושואלים: ומישט [וכי לשוט] שטות הן רק שלשים ריס ותו [ויותר] לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: בישוב (איזור מיושב) אפילו מאה מיל לא יפרוס את הנישבין ליונים! רב יוסף אמר בתשובה לכך: מדובר בברייתא בישוב כרמים, שיש בו כרמים סמוכים זה לזה, והיונים עוברות מכרם לכרם. רבה אמר: מדובר כאן בישוב שובכין ודרך היונים לעוף למרחקים גדולים משובך לשובך.

ומקשים על רבה: ותיפוק ליה [ותצא לו] הלכה זו שאין פורסים משום שובכין גופייהו [עצמם] שהרי עלול הוא לצוד את היונים שמאותם השובכים! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמדובר כאן בשובכים שהם של גוי. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בשובכים שהם של יוני הפקר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] בשובכים דידיה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

בארץ ישראל לשון סורסי [לשון קרובה לארמית] ^[1] למה לספר בה, שהיא לשון נלעגת!? אלא או לשון הקודש, או לשון יונית ^[2] שהיא לשון צחה.

ואמר רבי יוסי: ^[3] בבבל לשון ארמי למה לספר בה!? אלא או לשון הקדש, או לשון פרסי. ^[4]

הרי למדנו שלשון יונית מותרת!?

אמרי בני הישיבה ליישב:

לשון יוני לחוד, וחכמת יונית לחוד, לשון יוני מותרת, וחכמת יוונית אסורה. ^[5]

ואכתי מקשינן: וחכמת יונית מי אסירא [וכי אטו זו אסורה]!?

והאמר רב יהודה אמר שמואל, משום רבי שמעון בן גמליאל, שהיה קורא על עצמו את הכתוב:

"עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", [עלי לעולל את עיני בבכי יותר מן הכל], שהרי אלף ילדים היו בבית אבא, חמש מאות מהם למדו תורה, חמש מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם, אלא: אני כאן, ובן אחי אבא בעסיא.

הרי שאף חכמת יוונית מותרת!?

אמרי בני הישיבה ליישב:

שאני בית רבן גמליאל, שהיו לומדים חכמת יוונית משום שהיו קרובים למלכות. ^[6]

וכדתניא:

המספר קומי [מגלח שערות ראשו מלפניו, ומניח בלורית מאחוריו] ^[7] הרי זה מדרכי האמורי שהם מניחים בלורית לשם עבודת כוכבים, אבל אבטולמוס בר ראובן התירו לו לספר קומי, מפני שהוא קרוב למלכות. ^[8]

וכן של בית רבן גמליאל התירו להם לספר בחכמת יונית, מפני שקרובים למלכות.

שנינו במשנה: לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן הוא קשור בשלשלאות:

תנו רבנן: לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא בעיר הקרובה לספר [סמ"ך שבאית, ופ"א קמוצה, והוא הגבול המבדיל בין ישראל לעמים], כי היא צריכה שימור, וקושרו ביום, ומתירו בלילה.

תניא: רבי אליעזר הגדול אומר:

המגדל כלבים כמגדל חזירים.

ומפרשינן: למאי נפקא מינה לדמותו לחזירים?

למיקם עליה - על המגדל כלבים ב"ארור" כמגדל חזירים, וכדאמרינן לעיל [פב ב]: "ארור האיש שיגדל חזירים".

אמר רב יוסף בר מניומי, אמר רב נחמן:

בבל כעיר הסמוכה לספר דמי.

תרגמה, פירשוה: דהיינו העיר נהרדעא אשר במדינת בבל שהיתה עיר הסמוכה לספר, ועיקר כוונת רב נחמן ללמד, שאף בבבל - שיש בה ישוב קבוע, וישראל הרבה - מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כמו בארץ ישראל.

דריש רבי דוסתאי דמן בירי [שם מקום]: כתיב: "ובנחה יאמר, שובה ה' רבבות אלפי ישראל", ללמדך: שאין שכינה ^[9] שורה על ישראל, פחות משני אלפים [מיעוט "אלפי" שנים] ושני רבבות [מיעוט "רבבות" שנים] ^[10] -

הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, והיתה אשה מעוברת ביניהם, וראויה להשלים את המספר הזה לכשתלד, ונבח בה כלב והפילה את עוברה מפחד הכלב, נמצא זה - שמגדל כלבים - גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

מעשה בההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא [מעשה באשה שנכנסה לאפות באחד הבתים], נבח בה כלבה [ונבח בה כלבו של בעל הבית].

אמר לה מריה: לא תיסתפי מיניה, כי שקולי ניביה, [אמר לה בעל הכלב, אל תפחדי ממנו, כי ניטלו שיניו הנושכות]. ^[11]

אמרה ליה: שקילי טיבותיך ושדיא אחיזרי [פתגם הוא], כבר נד ולד, [אמרה לו האשה: נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים, ^[12] כי כבר זע הולד], כלומר: נחמת הבל אתה מנח מני.

שנינו במשנה: אין פורסין נישבין ליונים אלא אם כן היה רחוק מן הישוב שלשים ריס:

ומקשינן: ומי אזלי כולי האי [וכי הולכים היונים מרחק גדול כל כך], עד שיש לחוש במרחק זה שיילכדו היונים של הישוב!?

והתנן בבבא בתרא כג א:

מרחיקין את השובך מן העיר חמשים אמה, כדי שלא יפסידו היונים הבאים ממנו את התבואה והפירות שסביב לעיר, הרי שאין הם מתרחקות מעל חמשים אמה!?

אמר אביי:

מישט שייטי טובא, כרסייהו בחמשים אמה מליא [שטות הם בעולם למרחק רב, אך כריסם מתמלאת בחמשים אמה], ולכן, במשנתנו שהחשש הוא שמא יילכדו יוני הישוב בנשבין, צריך להרחיק שלשים ריס, ואילו במשנה בבבא בתרא שסיבת הרחקת השובך הוא כדי שלא יפסידו היונים בבואם למלאות כריסם, אין צריך להרחיק את השובך אלא חמשים אמה.

ומקשינן: ומישט שלשים ריס, ותו לא [וכי אטו אין הם שטות ומתרחקות אלא שלשים ריס בלבד]!?

והתניא:

"אין פורסין נשבים ליונים, אלא אם כן הרחיק מן הישוב שלשים ריס, במה דברים אמורים במדבר, אבל בישוב: אפילו במרחק מאה מיל [מן העיר] לא יפרוס נשבין!? ^[13]

רב יוסף אמר: זו ששנינו ש"בישוב" אפילו מאה מיל לא יפרוס היינו בישוב כרמים, כשהיונים נמצאות בין הכרמים, שטות הן מכרם לכרם אפילו מאה מיל.

רבה אמר: זו ששנינו ש"בישוב" אפילו מאה מיל לא יפרוס היינו בישוב שובכין, שהן מדלגות משובך לשובך ואפילו למרחק גדול.

ומקשינן עלה: ותיפוק ליה - שלא יפרוס נשבין - משום שובכין גופייהו, כלומר: הרי בלאו דילוגן של היונות הרחוקות, צריך הוא להרחיק משום השובכים הקרובים אליו!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן, כשמשום אותם שובכים קרובים אינו צריך להרחיק, ויש לפרשו בשלשה אופנים:

איבעית אימא: בדגוי, שהיו השובכים הקרובים של גוי. ^[14]

ואיבעית אימא: בדהפקר, שהיו השובכים הקרובים של הפקר.

ואיבעית אימא: בדידיה, שהיו השובכים הקרובים שייכים לפורס הנשבין.

הדרן עלך פרק מרובה

הערות

^[1] כן פירש רש"י בסוטה מט ב, והוסיף: "ואומר אני שהוא לשון גמרת ירושלמי". והתוספות פירשו כאן, שהוא לשון ארמי, ונתנו טעם למה מתחילה גבי ארץ ישראל קורהו: "לשון סורסי", ואחר כך גבי בבל קורהו: "לשון ארמי", כי השפה משתנית קצת לפי המקום, והיה הבדל בין השפה שהיו מדברים בארץ ישראל, לזו שהיו מדברים בבבל; וראה עוד בדבריהם.

^[2] ומשום שארץ ישראל קרובה ליון, נקט לשון זו.

^[3] ב"שיטה" שב"שיטה מקובצת", נתקשה לשם מה הביא את רבי יוסי, שאינו שייך לעניננו, ולא יישב.

^[4] משום שבבל קרובה לפרס, נקט לשון פרסי.

^[5] ב"שיטה מקובצת" הביא בשם גאון ז"ל, ש"האי חכמת יוונית ברמיזה הוה", וכן כתב רש"י במנחות סד ב שחכמת יוונית היא רמיזות; ומהרמ"ה ז"ל הביא: "דחכמת יוונית היינו כגון אלו חוזים בכוכבים מודיעים לחדשים וגו"'; וראה עוד בהערה לקמן בשם המאירי.

^[6] כתב המאירי: "חכמת יוונית אסור ללמדה, מפני שמושכת לבו של אדם, והורסת הרבה מפנות הדת, וקרובי מלכות שלהם, מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בטכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה, ולא היו מקרבין כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים, הותר להם ללמדה ; ואף החכמים השלמים שכבר מילאו כריסם בשר ויין, רצה לומר התורה ותלמודה וסודות מצוותיה, אין לך קרובים למלכות יותר מהם, והרי נאמר "בי מלכים ימלוכו", מותר להם ללמדה, כדי להשיב עליהם, ולחזק הדת במסמרים לא ימוט".

^[7] על פי רש"י בלשון ראשון; ובשם תשובות הגאונים הביא, שדרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן; והמאירי כתב, שהיו מסתפרין על פני המסתפר מאוזן לאוזן, להיות מצויינין בתספורת שלהן בין שאר העממין, וכל עם שהוא מכוון לכך הרי הוא בכלל חוקי העמים, ואסור.

^[8] "כדי שלא יהיו אצל המלכים, כמו שנשתנו מנהגיו בדבר שאין צד אמונה סובבת בו", מאירי.

^[9] כתבו התוספות, שהכוונה היא לנביאים ומשכן.

^[10] א. שכך היו מנין הלויים במדבר, רבינו יהונתן. ב. בתוספות דחו את הגירסא: שני אלפים רבבות, שהרי במדבר לא היו כי אם ששים ריבוא, ומכל מקום שרתה שכינה. וב"שיטה מקובצת" בשם גאון ז"ל גורס כן, ופירש: "כמו שהיו במדבר בין נשים וטף, אבל מהנהו דהוו מבן עשרים ומעלה, לא הוו אלא ששים רבוא".

^[11] פירש רש"י בפירוש שני: שניבי הכלב הן ארבעת שיניו הארוכות הנושכות.

^[12] נתבאר על פי רש"י; וגאון ז"ל ב"שיטה מקובצת" מפרש שהוא מלשון חזרה, כלומר: קח את טובתך והשליכהו לאחוריך.

^[13] נחלקו הראשונים בביאור קושיית הגמרא, [ולפי פשוטו צריך ביאור, מאי קשיא על אביי, שהרי הברייתא גופה צריכה ביאור, מה הוא "ישוב" ומה טעם החילוק, ואינו ענין לתירוצו של אביי]: שיטת הריצב"א בתוספות: הגמרא הבינה בקושייתה, ש"ישוב" היינו ישוב של זרעים, כלומר: שעל יד העיר יש שדות זרועות, ואז אפילו אם נמשכות השדות עד מאה מיל ואפילו יותר, לא יפרוס נשבין, ומשום שהם מתרחקות יותר משלשים ריס כדי למלאות כריסם בזרעים, הרי שאין כריסם מתמלאת בחמשים אמה! ? וביאור לשון הגמרא הוא: ומישט בישוב של זרעים שלשים ריס, ותו לא! ? ומתרצת הגמרא שאין הנידון בישוב של זרעים, ואין הטעם משום אכילה [ועל דרך זה פירש הרא"ש ב"שיטה מקובצת" בבא בתרא כג א]. והרמב"ן בבבא בתרא כג א [על הסוגיא דשם, שהיא כעין סוגייתנו], סובר אף הוא, שלפי הבנת הגמרא בקושייתה, "ישוב" היינו ישוב של זרעים, ומשום שממלאים הם את כריסם אפילו עד מאה מיל, אלא שהוסיף: "ואפשר דמישט נמי שייטי בישוב [של זרעים] טפי ממדבר, מאילן לאילן ומסוכה לסוכה; אלא לאביי, כיון דאמר דאפילו מישט נמי לא שייטי אלא שלשים ריס, וממלא כרסייהו בחמשין אמהתא, מאי "ובישוב", ואתרתי מילי דאביי קשיא, וחדא מינייהו נקט, משום דאית ביה תרתי, דקאמר [אביי]: לעולם לא שייטי אלא שלשים ריס בין למזונות בין לשוט", [וראה שם שהביא, שיש משנים הגירסא בגמרא, והוא לא ניחא לו בזה]. והרשב"א כתב שם: "והנכון, שהמקשה הזה לא היה יודע פירוש הברייתא, ולברר הברייתא הוא בא, וכן נראה מדברי התוספות".

^[14] ואף על גב דגזל גוי אסור, הכא שבישראל אינו אסור אלא מפני דרכי שלום, לכן בגוי מותר לגמרי, ה"ר ישעיה ב"שיטה מקובצת", וכן היא דעת הרמ"ה שהובא שם. אבל המאירי [הובא שם] כתב: "תפתר בשובכין של גויים עובדי אלילים וטלסמאות, שאינן נכללין תחת גדר שום דת בעולם, שכגון אלו אין אנו מצווין בשמירתן", ומסוף לשונו נראה, שלא התיר גזל מגויים אלו, אלא שכאן חיוב שמירה הוא, ובשאר גויים אסור, ובאלו מותר, וצריך תלמוד.

פרק שמיני - החובל

מתניתין:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

why would one speak the Syriac [Sursi] language? One should speak either the sacred tongue, Hebrew, or the Greek language. And Rabbi Yosei said similarly: In Babylonia, why would one speak the Aramaic language? One should speak either the sacred tongue or the Persian language. At any rate, Rabbi Yehuda HaNasi’s statement indicates that there is nothing wrong with learning and speaking Greek. The Sages say in response: The Greek language is discrete, and Greek wisdom is discrete. In other words, these are two separate issues; only Greek wisdom is prohibited, not the Greek language.

The Gemara further pursues this line of inquiry: And is Greek wisdom itself actually prohibited? But doesn’t Rav Yehuda say that Shmuel says in the name of Rabban Shimon ben Gamliel: It is written: “My eye affected my soul, because of all the daughters of my city” (Lamentations 3:51). Rabban Shimon ben Gamliel applied this verse to a personal tragedy: There were a thousand children in the household of my father, Rabban Gamliel; five hundred of them studied the Torah, and five hundred of them studied Greek wisdom. All of them were killed by the Romans; and the only ones that remain of them are I, who is here, and the son of my father’s brother, who is in Asia Minor [Asya]. Rabban Shimon ben Gamliel’s statement indicates that it is permitted to study Greek wisdom.

The Sages say in response: The household of Rabban Gamliel is different, as they held close ties with the government. Since knowledge of Greek wisdom was crucial for the members of this family, the Sages exempted them from the general decree, as it is taught in a baraita: With regard to one who cuts his hair in the fashion of komi, a certain haircut favored by the Romans, this is considered one of the ways of the Amorites, i.e., a gentile practice prohibited by the Torah (Leviticus 18:3). Despite this, the Sages permitted Avtolmos bar Reuven to cut his hair in the fashion of komi, because he had close ties with the government. Likewise, they permitted the members of the household of Rabban Gamliel to discuss matters of Greek wisdom, because they had close ties with the government.

§ The mishna teaches: A person may not raise a dog unless it is tied with chains. The Sages taught in a baraita: A person may not raise a dog unless it is tied with a chain. But he may raise a dog in a city that is close to the border of the country, and in that case he should tie it during the day but may release it at night.

It is taught in a baraita that Rabbi Eliezer the Great says: One who raises dogs is like one who raises pigs. The Gemara asks: What is the practical significance of this statement? Since both are prohibited, what is the point of this comparison? The Gemara answers: The significance is with regard to determining when one is liable to be cursed for it. Rabbi Eliezer is saying that the same curse meted out to one who raises pigs also applies to one who raises dogs.

Rav Yosef bar Minyumi says that Rav Naḥman says: Babylonia is considered like a city close to the border, and therefore it is permitted to raise dogs there. The Gemara qualifies this statement, and in this context, Babylonia is interpreted as referring only to Neharde’a, a city that was close to the border.

With regard to raising dogs, Rabbi Dostai from Biri expounded: It is written in connection to the Ark of the Covenant: “And when it rested, he said: Return, O Lord, to the myriads of the thousands of Israel” (Numbers 10:36). This verse serves to teach you that the Divine Presence does not rest upon the Jewish people if they number fewer than two thousand and two myriads, where one myriad is equal to ten thousand. The plural form of “myriads” and “thousands” indicates at least two of each. If they are lacking one individual from this total, and there was a pregnant woman among them, who was fit to complete the number by giving birth, and a dog barked at her and she miscarried as a result of the fright, this owner of the dog is found to have caused the Divine Presence to depart from the Jewish people.

There was a certain woman who entered a certain building to bake. A dog barked at her. Its owner said to her: Do not be afraid of it; its canine teeth have been removed. She said to him: It is too late for your reassurances. Take your favors and throw them on the thorns! I have felt that the baby has already moved from its place in the womb and will not be born alive.

§ The mishna teaches: One may spread out traps for pigeons only if this was performed at a distance of at least thirty ris, which is eight thousand cubits, from any settled area, to ensure that privately owned pigeons are not caught in the traps. The Gemara asks: And do pigeons really travel that far from their established places? But didn’t we learn in a mishna (Bava Batra 23a): One must distance a dovecote fifty cubits from the city, so that the pigeons that settle in the cotes do not eat the crops that grow in the gardens of the city. This shows that the range of a pigeon is only fifty cubits, whereas four mil is eight thousand cubits. Abaye said: Pigeons fly much more than fifty cubits away from their cotes, but their stomachs become full from the food they find within fifty cubits, and therefore they do not eat any more beyond that range.

The Gemara asks: And with regard to flying, is their range only thirty ris and no more? But isn’t it taught in a baraita: In a settled area, one may not spread out a trap for pigeons even at a distance of one hundred mil from the settlement? This indicates that a privately owned pigeon might be trapped even one hundred mil away from a settled area. Why, then, does the mishna permit trapping beyond four mil? Rav Yosef said: The baraita is not talking about an ordinary city but about a settled area where vineyards are grown. Since the pigeons rest in the vineyards as they travel, they are able to traverse great distances. Rabba stated a different answer: The baraita is dealing with a settled area where there are many dovecotes in which they can rest from their flight.

The Gemara asks: If there are many dovecotes along the way, let the tanna derive the prohibition against setting pigeon traps due to the dovecotes themselves. Since the mishna teaches that it is prohibited to trap pigeons within four mil of privately owned dovecotes, it should be irrelevant that there is a city one hundred mil away. The Gemara answers: If you wish, say that the baraita is dealing with dovecotes that belong to a gentile, and the prohibition against trapping pigeons from private dovecotes applies only to birds owned by Jews. Or if you wish, say that the baraita is dealing with abandoned dovecotes that are ownerless. Or if you wish, say that it is referring to dovecotes that are his, i.e., they belong to the same individual who is setting the pigeon trap.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן מרחיקין את השובך מן העיר. סוגיא זו כתבתי בפרק לא יחפור (ב"ב כג, א).

לשון יוני כבר בארנו במגלה שהוא ממאושרים שבלשונות ומ"מ חכמה שלהם אסור ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בתכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבים כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כרסם בשר ויין ר"ל התורה ותלמודה וסודות מצותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו ומותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק ענין הדת במסמרים לא ימוט:

מדרכי האמורי שהיו מספרים על פני המסתפר מאזן לאזן להיות מצוינים בתספורת שלהם בין שאר העממים וכל עם שהוא מכוין לכך הרי זה בכלל חקי העמים ואסור להתנהג בכך אלא לקרובי מלכות שלא יהו אצל המלכים כמי שנשתנו מנהגיו בדבר שאין צד אמונה סובבת בו:

אע"פ שבארנו במשנה שאסור לגדל כלבים מ"מ בעיר הסמוכה לספר רשאי הוא לגדל ביום קושר ובלילה מתיר ומ"מ יזהר בהיזקם כמה שיוכל וישם לנגד עיניו מאמר ולא תשים דמים בביתך ולא יהא לבו בטוח שלא יזיק שמאחר שנעשה נעשה ואין עוד תקון מעשה היה באשה אחת מעוברת שנכנסה לאפות בבית אחד ונבח בה הכלב ונזדעזעה ובא בעל הכלב והיה מחזקה בדברים ואמרה לו שקילא טיבותיך ושדי אחיזרי כבר נד ולד:

זה שהתרנו במשנה לפרוס נשבים ליונים ברחוק שלשים ריס לשובכי העיר יש צדדין שהוא אסור אפילו עד מאה מיל כגון שהיה משובך זה עד מקום פריסתו ישוב שובכים שהם נעתקים משובך לשובך עד כמה ושמא תאמר מ"מ יאסר משום שובכין אלו שביניהם תפתר בשהשובכין של מינים עובדי האלילים והטליסמאות שהם אינם נכללים תחת גדר שום דת בעולם שכגון אלו אין אנו מצווים בשמירתם או שהם של הפקר או שהם שלו ודבר זה יתבאר יותר במסכת בבא בתרא בעזרת הצור ובישועתו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

מה דכתיב עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי פי' האי עוללה מלשון עלילות דברים וה"ק עיני העלולה לעצמו בעין רעה יותר מכל בנות עירי שאני בעצמי שמתי בי עין רעה מרוב טובה שהייתי רואה לעצמי יותר ממה שהכניסו בי עין רעה כל בנות עירי ועין רע שבי שלטה בי ולקיתי וחסרתי כל אותה הטובה שהרי מאלף ילדים שהיינו לומדי תורה וחכמת לא נשארנו כי אם שנים:

ואמר רבי יוסי בבל לשון ארמי למה וכו'. קצת קשה למאי מייתי הא דרבי יוסי דלא פריך מינה מידי. שיטה.

לשון סורסי. זהו לשון סוריא או לשון הקדש או לשון יוני דמשום דהוו כבושים תחת ידי יונים הוה אמר הכי ואמר רבי יוסי וכו' דבבל נמי ביד פרס הוה. גאון ז"ל

חכמת יונית לחוד. דחכמת יונית אסורה והאי חכמת יונית ברמיזה הוה. גאון ז"ל.
והרמ"ה ז"ל כתב בפרטיו דחכמת יונית היינו כגון אלה חוזים בכוכבים מודיעים לחדשים ע"כ.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל חכמת יונית אסורה ללמדה מפני שמושכת לבו של אדם והורסת הרבה מפנות הדת וקרובי מלכות שלהם מצד שהם צריכים בה לכמה דברים בטכסיסי מלכיהם שהיו נמשכים אחר חקירת החכמה עד להרבה ולא היו מקרבין כל כך אלא מי שהוא שלם בחכמות ודעתו צלולה בכל הדברים הותר להם ללמדה ואף החכמים השלמים שכבר מלאו כריסם בשר ויין רצה לומר התורה ותלמודה וסודות מצוותיה אין לך קרובים למלכות יותר מהם והרי נאמר בי מלכים ימלוכו מותר להם ללמדה כדי להשיב עליהם ולחזק הדת במסמרים לא ימוט. ע"כ. מדרכי האמורי שהיו מספרין על פני המסתפר מאוזן לאוזן להיות מצוינין בתספורת שלהן בין שאר העממין וכל עם שהוא מכוון לכך הרי הוא בכלל חוקי העמים ואסור להתנהג בכך אלא לקרובי מלכות שלא יהיו אצל המלכים כמו שנשתנו מנהגיו בדבר שאין צד אמונה סובבת בו. הרב המאירי ז"ל.
וזה לשון גאון ז"ל המספר קומי שמסתפרין לפנים כנגד המצח ומגדלים שער לאחור כנגד העורף יש בו משום דרכי האמורי דמיחזי כמגדלי בלורית. עוללה לשון בכיה. ע"כ.
של בית רבן גמליאל התירו לספר קומי מפני שהיו קרובים למלכות ואף על פי שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין יש לומר דראשונים לא גזרו על קרובים למלכות. ה"ר ישעיה ז"ל.

ח"מ תט"ז רבי אליעזר הגדול אומר המגדל כלבים וכו'. ואליבא דתנא קמא דמתניתין ליכא אלא מלקות משום ולא תשים דמים בביתך ואליבא דרבי אליעזר הגדול איכא משום ארור דהיינו שמתא. ה"ר יהודה ז"ל.
וכי האי גוונא הא דאמרי בעלמא פתו פת כותי לפי שהחרים עזרא וכל סייעתו שהם אנשי כנסת הגדולה החרימו הכותיים כדי שלא יתחתנו ישראל עמהן ושלא יאכלו את פתם אפילו בחותי חתויי דמשתרי פת שאפאו גוי אבל פת שאפאו כותי יש בו חרם ואסור ליהנות ממנו. ה"ר יהונתן ז"ל.

ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו רבי אליעזר הגדול אומר כל המגדל כלבים וכו'. ודוקא בדלא קטיר. ולא תימא הני מילי היכא דיכול לאזוקי אלא אפילו היכי דשקילי ניביה וטופריה נמי אי קטיר ליה בשלשלת שרי ואי לא אסור וחיישינן דילמא נבח באתתא דמעבריה ואגב ביעתותה מפילה הילכך אי קטיר בשלשלת דחזיא דלא מצי מזיק לה ולא דחלת מיניה שרי ואי לא אסור דחיישינן דילמא לא ידעה דשקילי ניביה וטופריה ואגב ביעתתיה נאיד ולד וגרם לה לשכינה שתסתלק מישראל. ע"כ.

פחות משני אלפים וריבואות הכי גרסינן והם כ"ב אלף שכן היו מנין הלוים. ולא גרסינן משני אלפים רבואות דהא כל ישראל לא היו כי אם ששים ריבוא ואיך שרתה עליהם שכינה. ה"ר ישעיה ז"ל.
אבל גאון ז"ל גריס לה וז"ל שני אלפים רבבות מישראל כמו שהיו בדור המדבר בין נשים וטף אבל מהנהו דהוו מבן עשרים ומעלה לא הוו אלא ששים ריבוא. ע"כ.

שדי אחיזרי. שמעתי לשון חזרה הוא כאדם שאומר לחבירו טול טיבותך וזרוק לאחריך. גאון ז"ל.

שלושים ריס. כלומר שלושים פעמים ר"ע אמות שהם שמונה אלפים ומאה אמות שהם ארבעה מילין ומאה אמות יותר כי המיל הוא אלפים אמה וכיון שהוא רחוק מן הישוב ארבעת מילין מרווחין ליכא למיחש תו ליונים שיש להם בעלים דכולי האי אינם מרחיקין עצמן משובכיהן. ה"ר יהונתן ז"ל.

הא תניא ובישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס. תימה דהא סיפא דההיא דאין פורסין היא ובלא פירוקא דאביי תיקשי ליה סיפא לרישא. וי"ל דאי לאו פירוקא דאביי הוה אמינא דהא דקאמר ברישא דרחוק משלושים ריס יפרוס היינו במדבר דכיון דמרחיק מן הישוב יוני היישוב בשלשים ריס כרסייהו מליין דאין הולכין לשוט במדבר והא דאמר בסיפא אפילו מאה מיל היינו בישוב דלאחר שמלאו כריסם הולכים לשוט ביישוב אבל לפירוקא דאביי דאמר כרסייהו בחמשים אמה מליין אם כן רישא דקאמר שלשים ריס לשוט קאמר ואם כן סיפא במאי מיתוקמא בדגוי דאף על גב דגזל גוי אסור הכא בישראל גופיה ליכא איסורא אלא משום דרכי שלום ולכך בגוי שרי לגמרי. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל שמעינן מינה דלא מחייב לארחוקי משובכיה דגוי ע"א משום גזל גוי ולא מידי. ע"כ.
אבל הרב המאירי ז"ל כתב וזה לשונו זה שהתרנו במשנה לפרוס נשבין ליונים בריחוק שלשים ריס לשובכי העיר יש צדדים שהוא אסור אפילו עד מאה מיל כגון שהיה משובך זה עד מקום פרישתו ישוב שובכים שהן נעתקים משובך לשובך עד כמה. ושמא תאמר מכל מקום יאסר משום שובכין אלו שביניהן תפתר בשהשובכין של גוים עובדי אלילים והטלסמאות שאינן נכללין תחת גדר שום דת בעולם שכגון אלו אין אנו מצווין בשמירתן או שהן של הפקר או שהן שלו. ע"כ.
סליק פרק שביעי
פרק שמיני
נתחיל פרק החובל בסייעתא דשמיא
כבר ביארנו בראש המסכתא שהחלק השלישי בזאת המסכתא הוא לבאר בתביעות הבאות על ידי היזק הבא מאדם לחברו דרך הכאה וחבלה ובא זה הפרק לבאר עניני זה החלק כלם על השלמות. ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לחמשה חלקים האחד לבאר בכמה דברים החובל חייב וביאור כל אחד מאותם הדברים בפרט. השני הצדדין שהחובל נפקע בהם מתשלומין אלו והצדדין שאינו נפקע בהם אף על פי שהיו הדברים מראים לומר כן. השלישי בקצת חבלות שאין חייב בהן אלא באחד מחמשה דברים והיא הבושת ותוספות ביאור בדין הבושת יתר על מה שלא ביאר בו בחלק הראשון. הרביעי סובב על דרכי שאינו מתכפר בתשלומין עד שירצה את חברו וימחול לו. החמישי החובל בחברו ברשות הנחבל או במצוותו על איזה צד חייב ועל איזה צד פטור. זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכוונה כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.

בד"ה לשון סורסי כו' וע"ש שתקרובה לא"י אין לשון הארמי שלה צח כ"כ עכ"ל הכי משמע להו דהלשון הנקרא ארמי שלא נשתנה שמו מלישנא דקרא הוא הצח וסורסי שנשתנה שמו הוא נשתנה מלשון צח וק"ל:

בד"ה והתניא ובישוב כו' לא ידע פירוש הברייתא וקשה דהא משמע כו' עכ"ל כצ"ל:

סליק פרק מרובה

גמ' שאין שכינה שורה על ישראל פחות כו' אשה מעוברת ביניהם כו' כצ"ל:

גמ' וא"ר יוסי "בבל". צ״ל בבבל:

תוס' ד"ה לשון. היא ארם כו'. נ"ב ארם דמשק:

וְאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בְּבָבֶל לְשׁוֹן אֲרַמִּי לָמָּה. הקשה בשיטה מקובצת למאי מייתי הא דרבי יוסי כיון דלא פריך מינה מידי? עיין שם.
ונראה לי בס"ד דבלאו הכי הייתי מפרש דברי רבי שלא בא לדבר בשבח הלשונות ולומר שיפה לדבר בלשון סורסי או בלשון יון אלא בא לומר מי הכניס את לשון סורסי בארץ ישראל לדבר בו? כי מצד ההרגל לא היה ראוי שימצא שם אלא לשון הקודש או לשון יון שהיה שם קודם הגזרה וגם שהוא קרוב להם, ואין כונתו לומר שיפה להם לדבר בו אלא תמה על מציאות הלשון שנמצא שם שהוא לשון סורסי אשר מן הראוי מצד המדיני לא ימצא שם אלא לשון הקודש או לשון יון מחמת שהיה מצוי שם קודם הגזרה וגם בשביל שהם קרובים ליון.
ואם כן אין מזה קושיא ולכך הביא דברי רבי יוסי גם כן שדבריו אי אפשר לפרשם בהכי לומר דקא מתמה על מציאות הלשון של ארמי הנמצא בבבל איך נכנס שם ואיך בא לשם דהא ודאי בבבל ראוי שימצא לשון ארמי דעיקר לשונם מעיקרא היה וגם שהם קרובים לאור כשדים ושאר עיירות אשר לשונם הוא לשון ארמי ואין זה תימה איך נמצא בבבל לשון ארמי, ולכן מוכרח לפרש דברי רבי יוסי דקא מתמה מצד גנות לשון ארמי ושבח של לשון הקודש ולשון פרסי דכוונתו לומר למה ידברו בלשון בזוי זה של ארמי טוב שידברו בלשון הקודש או בלשון פרסי לפחות ומאחר כי כונת רבי יוסי בדבריו אלו כך הם ודאי גם דברי רבי אשר באו בסגנון זה של רבי יוסי ונקיט להו תנא דברייתא בהדי דברי רבי יוסי כך הם כונת דבריו דקא מתמה למה ידברו בארץ ישראל בלשון סורסי שהוא לשון נלעג טוב שידברו בלשון הקורש או בלשון יונית? ולהכי קא מקשי שפיר מהכא.

"וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", לְלַמֶּדְךָ שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה עַל יִשְׂרָאֵל פָּחוֹת מִשְּׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁנֵי רְבָבוֹת (במדבר י, לו). נראה לי בס"ד טעם למספר כ"ב אלפים כנגד כ"ב אותיות התורה שישראל אחוזים בכ"ב אותיות התורה וכמו שאמרו המקובלים 'יִשְׂרָאֵל' ראשי תיבות יש ששים רבוא אותיות לתורה וכן הוא מספר אותיות שקודם אותיות הוי־ה שהם טדה־ד [22] וכן הוא ראשי תיבות (דברים ו, ד) יְיָ אֱלֹקֵינוּ יְיָ אֶחָד [22] להורות מה שאמר בתיקונים (זהר חלק ב' צ:) קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל כולא חד.
והנה כ"ב אלף הוא מספר טוֹבָה [22] ובזה יובן בס"ד וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה (קהלת ט, יח) 'חוֹטֶא' רצונו לומר מחסר נפש אחת מישראל אז נחסר מספר הכ"ב שהוא מספר טוֹבָה.

שְׁקִילָא טִיבוּתִיךְ וְשַׁדְיָא אַחִיזְרֵי. פירש רש"י ז"ל על קוצים. ונראה לי כונתה כי הולד אף על פי שעדיין הוא בבטנה שלא הפילתו הרי הוא סופו ליפול כקוצים אלו שנמצאים לפניה שעומדים להסקה דאחר שעה יהיו אפר.
אי נמי חזיר לשון חזירים דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, א) החזיר מראה טלפים לומר שהוא טהור שיש לו סימן אחד ברגלו שפרסותיו סדוקות אך באמת בראשו נגעו דאינו מעלה גרה וזה סימן טומאה נמצא סימן טהרה אשר מראה הוא הבל אין בו מועיל, כן טובתך דזו דאמרת 'שְׁקִילֵי נִיבֵיהּ' אין בה מועיל דכבר נד ולד.
ובספר שיטה מקובצת הביא בשם גאון שפירש 'אַחִיזְרֵי' לשון חזרה כאדם האומר טול טובתך וזרוק לאחוריך עיין שם. ונראה לי דכונתה בחזרה זו לומר טובה שעשית למשקל ניביה תחזירה אל הכלב כי הוא מזיק בנביחתו קודם שישוך ומה הועילה עקירת שניו דכבר נד ולד מן הנביחה בלבד.

גמ' או לשון פרסי. בתוס' ב"ב דף צ ע"ב ד"ה לסוריא הגי' או לשון סורסי:

תוס' ד"ה לשון וכו' אין לשון ארמי שלה צח כל כך. ועיין ב"ב דף צ ע"ב תוס' ד"ה לסוריא:

גמרא וחכמת יוונית מי אסירא וכו' ויש לדקדק דבמנחות פ' שתי הלחם אמרינן שאל בן דמא את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה מהו שאלמוד חכמת יוונית והשיב לו צא בדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה ותיפוק ליה דבלא"ה אסור משום גזירה דהכא וא"ל דההיא עובדא דר"י קודם גזירה דפולמוס של טיטוס הוי דר"י כ"ג הוי קודם החורבן ולגזירה קמייתא דבימי הורקנוס לא חייש כיון דלא קבלו עלייהו כמ"ש תוספות לעיל דא"כ מאי מקשה הכא מדרשב"ג דהא רשב"ג ור"י בחדא דרא הוי ושניהם נהרגו כאחד ויש ליישב וק"ל:

תוספות בד"ה התירו לספר קומי מתחילה לא גזרו וכו' והוא היה רגיל עכ"ל. פי' משום דקשיא להו לישנא דברייתא דקאמר אבטולמוס בן ראובן התירו לספר קומי וכו' של בית ר"ג התירו לספר יוונית וכו' דמשמע דוקא בהאי עניינא התירו ומאי שנא הרי לכל הקרובים למלכות יש להתיר שניהם לכך כתבו דההיא התירו באמת לאו דוקא אלא לפי שאבטולמוס בן ראובן היה רגיל לספר קומי ושל בית ר"ג היו רגילין בחכמת יוונית וכולם משום שהיו קרובים למלכות נהגו כך וק"ל:

בד"ה והתניא וכו' ונראה לריצב"א וכו' ואין זה אלא משום אכילה עכ"ל. פי' דקושית הגמרא ממ"נ אי אמרת דמישט שלשים ריס ותו לא היינו אפילו ביישוב זרעים קשה סיפא דברייתא דקתני בישוב אפילו מאה מיל לא יפרוס וע"כ דבישוב זרעים מודים דשייטא טובא והיינו משום אכילה אלמא דלא מליא כרסייהו בנ' אמה ויותר א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא אמאי דתנן מרחיקין השובך מן העיר נ' אמה וק"ל:

הדרן עלך מרובה

החובל פרק שמיני

שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושתי רבבות. כבר כתבו התוספות דהכא אנביאים ואמשכן קאמר דהוא בפרסום אמנם בהעלם הרי אמרו כל בי עשרה שכינתא שריא וכיוצא:
ואפשר לומר דרך רמז טעם למספר זה כ"ב אלף דישראל זכו לקבל התורה שעיקרה כ"ב אותיות. אל"ף לשון ואאלפך חכמ"ה ולכן זוכים להשראת שכינה וגורם ליראה את ה' וכמ"ש הרב מהר"א מינסון ז"ל שזה טעם השראת שכינה בארץ דאע"ג דאיהו לא חזי נשמתיה חזי וירא את ה':
וזה פירש הרב מהר"ש פרימו ז"ל פסוק יהי ה' אלהינו עמנו וכו' דכשבנה שלמה בית המקדש שתשרה שם השכינה התפלל דכשם דעד שלא נבנה הבית היתה שכינה שורה על הצדיקים כן גם כן הגם דשכינה שורה בקבע בבית המקדש עם כל זה יהי ה' אלהינו עמנו שתשרה שכינה עלינו כאשר היה עם אבותינו עד שלא נבנה בית המקדש. והטעם להטות לבבנו אליו לשמור מצותיו וכו' דע"י שתשרה בנו השכינה הוא תועלת לירא את ה' ולשמור מצותיו כמדובר:
וכך הבטיחנו הוא יתברך ברב רחמיו כדכתיב ועשו לי משכן להשראת שכינה בקבע ובפרסום ועם כל זה ושכנתי בתוכה ממש שיהיה השראת שכינה בצדיקים ודוק הטב:

(פג א תוספות) ד"ה התירו וכו' שהלך אבטולמוס בן ראובן וכו'.—לפנינו במעילה שם הנוסח ר' ראובן בן איצטרובילי, כמו שהעיר ביוחסין סדר תנאים ע' אבטולמוס, ואחריו בסה"ד שם. וראיתי בכ"מ (הל' ע"ז פי"ג ה"ג), שהעתיק גם ממעילה: אבטולס בר ראובן.

ודע שמהתוס' כאן יוצא שסיפור קומי כחכמת יונית אין איסור שניהם אלא מדבריהם. אבל דעת הרמב"ם (ע"ז רפי"א), שסיפור קומי איסורו מן התורה ולוקין עליו. ולפ"ז צ"ל דמה שהתירו לספר קומי לקרובים למלכות - הטעם הוא משום פקוח נפש כדי שימצאו מקום להציל ישראל מן הגזירות, וכ"ש בכ"מ (שם ה"ג). ועי' בדב"ר פ"ב, שמפורש כדעת הרמב"ם.

לשון סורסי למה אלא או לשון הקודש או לשון יוני. הוא לשון צח וסורסי לשון נלעג הוא: פרסי. לשון נאה מארמי בארץ ישראל הסמוכה ליון נקט יוני ובבל הסמוך לפרס נקט לשון פרסי: חכמת יונית. בני פלטין הקרובים למלכות מספרין בה: עיני עוללה לנפשי. לא גרסינן מאי דכתיב כלומר כך אמר רבן שמעון קורא אני על עצמי המקרא הזה שיש עלי לעולל עיני בבכי ודמעה מכל משפחות העיר: ילדים. בחורים: המספר קומי. לפנים במצח: מדרכי האמורי. שמספרים מלפניהם ומשיירין בלורית מאחריהן ל''א דרך רומיים לגלח שער שלמעלה מן האוזן בתשובת הגאונים: לספר. מרקא בין ישראל לעובדי כוכבי' וצריכה שימור: בארור. כדתניא לעיל ארור ישראל שיגדל חזירים: בבל. שם המדינה ועיר אחת שבה נקראת נהרדעא ואותה העיר סמוכה לספר ואשמועינן רב נחמן דהואיל ויש בבבל ישוב קבוע וישראל הרבה מותר לגדל כלבים בעיר הסמוכה לספר כאילו היא מארץ ישראל: ניבי. ינייבי''ש ל''א ארבע שיני הכלב הארוכות שבהן נושך כך שמעתי (חולין דף נט.) (בבכורות): שקילי טיבותיך. נטולה היא טובתך ומוטלת על הקוצים (שלא קשרת את הכלב) מה שאתה מנחמני הבל: כבר נד. ונעקר ממקומו: מרחיקין את השובך. שלא יפסידו תבואה ופירות שסביב העיר: כרסייהו בחמשים מליא. במה שהן מלקטות ומנקרות בקרקע מלאין בחמשין אמה הלכך לגבי אכילת תבואת עיר אין לחוש ביותר: בישוב כרמים. שהולך מכרם לכרם עד למרחוק: בדידיה. שאותן שובכין שלו ומשום יוני שובכין שלא ילכדו בפחין אין לחוש דשלו הן אבל יש לחוש ליוני הישוב שבאין דרך השובכין למרחוק:

לשון סורסי. נראה דלשון סורסי הוא לשון ארמי כדאמר (בראשית רבה פ' עה) אל יהי לשון סורסי קל בעיניך שהרי בתורה ובנביאים ובכתובים חלק לו הכתוב כבוד תורה דכתיב יגר שהדותא בנביאים דכתיב כדנן תימרון להון בכתובים דניאל ועזרא ולבן היה מארם נהרים ודניאל נמי קורהו לשון סורסי אף על גב דכתיב ביה וידברו הכשדים למלך ארמית והא דנקט הכא בארץ ישראל לשון סורסי ובבבל נקט לשון ארמי אור''ת לפי שמעט משתנה כעין לשון לעז שמדברים אותו לשון צח במדינה אחת יותר מבאחרת כי אונקלוס הגר תירגם עד הגל הזה סהיד דגורא הדין ולבן קרא ליה יגר שהדותא ונ''ל לשון שדיבר לבן הוא לשון סורסי ועל שם סוריא נקרא סורסי דסוריא היא ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד ועל שם שקרובה לארץ ישראל אין לשון ארמי שלה צח כל כך: התירו לספר קומי. מתחילה לא גזרו על קרובים למלכות והוא היה רגיל כדאשכחן במעילה (דף יז.) שהלך אבטולמוס בן ראובן וסיפר קומי שלא יכירו שהוא יהודי והטעה אותם: שני אלפים ושני רבבות גרסינן ולא גרסינן שני אלפים רבבות דבמדבר לא היו כי אם ס' ריבוא ושרתה שכינה ולא שייך כאן הא דאחד דיני ממונות (סנהדרין דף לט.) דכל בי עשרה שכינה שריא דהכא אנביאים ואמשכן קאמר: והתניא ובישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס. ע''כ השתא לא ידע פירוש הברייתא [וקשה] דהא משמע דק' מיל לאו דוקא אלא אפילו אלף לא יפרוס וא''כ האי ישוב היכי דמי אי קרי העיר ישוב א''כ לא יפרוס בשום מקום אפילו במדבר דאפילו המדבר רחוק אלף מיל דהא אמר דק' מיל לאו דוקא ואפילו נאמר דק' מיל דוקא אכתי תקשה רישא לסיפא דהא רישא קתני דרחוק שלשים ריס מן הישוב פורסין ובסיפא קתני אפילו ק' מיל לא יפרוס דהכי תניא בתוספתא בפירקין (פ''ח) אין פורסין נשבים ליונים אא''כ הרחיק מן הישוב שלשים ריס בד''א במדבר אבל בישוב אפילו ק' מיל לא יפרוס וליכא למימר נמי דס''ד דבישוב של זרעים שייטי טובא ורישא דברייתא מיירי בישוב עיר וקרי ליה מדבר משום דליכא זרעים דא''כ מאי קשה ליה ונראה לריצב''א דודאי ס''ד דאיירי בישוב זרעים וה''פ ומישט שייטי שלשים ריס ותו לא אפילו בישוב זרעים והא מוכחא סיפא דבישוב זרעים שייטי טובא ואין זה אלא משום אכילה אלמא דלא מליא כריסה בחמשים אמה ומשני דלא איירי בישוב זרעים אלא בישוב כרמיה ובישוב שובכין וקרי מדבר היכא דליכא ישוב כרמים וישוב שובכין: