בבא קמא פב ע"ב

דף פב - ב

ואתא איהו עזרא ותיקן חפיפה במסרק דוקא, משום הרחקה. ^[1]

ט. ושיהו רוכלין מחזרין בעיירות, הטעם הוא משום תכשיטי נשים [תמרוקי הנשים], כדי שיהיו מצויים להן, ולא יתגנו על בעליהם.

י. ותיקן טבילה לבעלי קריין: ותמהינן: וכי אטו עזרא תיקן כן!? והרי דאורייתא הוא!?

דכתיב: "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע, ורחץ את בשרו במים"!?

ומשנינן: טבילה דאורייתא היא לתרומה וקדשים, שאסור לטמאותם או לאוכלם בטומאה, וצריך לטבול תחילה -

ואתא הוא, בא עזרא ותיקן אפילו לדברי תורה, שלא ילמד אלא אם כן טבל תחילה לקריו.

תניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וטעם כולם מתבאר בגמרא לקמן:

א. אין הבית חלוט בה, דהיינו: אף שאמרה תורה [ויקרא כה כט]: "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה [בית בעיר המוקפת חומה מימות יהושע], והיתה גאולתו [של המוכר מיד הקונה] עד תום שנת ממכרו, ימים [שנה] תהיה גאולתו. ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל", [והיא נקראת חליטה ללוקח] - אין דין זה אמור בירושלים, ואף שהיא עיר חומה, המוכר גואל את הבית לעולם, ולכשיבוא היובל הרי הוא חוזר ללוקח, כדין מי שמכר בית בערי החצרים שאין להם חומה.

ב. ואינה מביאה עגלה ערופה, דהיינו: אף שאמרה תורה [דברים כא]: כי ימצא חלל [הרוג] באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושופטיך, ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל. והיתה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר ... והורידו זקני העיר ההיא את העגלה ... וערפו את העגלה בנחל ... וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ... וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל ... " - מכל מקום אם נמצא החלל קרוב לירושלים, מניחין אותה, ומודדין אל שאר העיירות הסמוכות לו. ^[2]

ג. ואינה נעשית עיר הנדחת, דהיינו: אף שאמרה תורה [דברים יג יג]: כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבת שם לאמר. יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם לאמר, נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם ... הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת כל בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך ... " - מכל מקום אם אירע כן בירושלים, אין היא נידונית כעיר הנדחת, אלא העובדים נידונים כיחידים שעבדו עבודה זרה, והם נסקלים, וממונם ליורשיהם כשאר הרוגי בית דין.

ד. ואינה מטמאה בנגעים [נגעי בתים], דהיינו: אף שאמרה תורה [ויקרא יד לד]: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם ... ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע בקירות הבית. וצוה הכהן וחילצו את האבנים אשר בהם הנגע ... ואת הבית יקציע מבית סביב ... " - מכל מקום אם אירע כן בירושלים, אינו נוהג דין זה.

ה. ואין מוציאין בה זיזין [קורות היוצאות מן הכתלים] וגזוזטראות [מרפסות על פני העליה מבחוץ].

ו. ואין עושין בה אשפתות.

ז. ואין עושין בה כבשונות [משרפות סיד לקדרות].

ח. ואין עושין בה גנות ופרדסות, חוץ מגינת ורדין ^[3] [שהיו] [שהיתה] שם מימות נביאים הראשונים.

ט. ואין מגדלין בה תרנגולין. ^[4]

י. ואין מלינין בה את המת, שאם מת בה אדם, באותו היום קוברים אותו מיד. ^[5]

ומבארת הגמרא את טעמם של הדינים האלו:

א. אין הבית חלוט בה: משום דכתיב: "וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו" -

וקסבר התנא של הברייתא: לא נתחלקה ירושלים לשבטים שחלקו את שאר הארץ, ואין אני מקיים בירושלים "לקונה אותו לדורותיו", כי מי הקנה לו. ^[6]

ב. ואינה מביאה עגלה ערופה: משום דכתיב: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נותן לך לרשתה", וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ^[7] ג. ואינה נעשית עיר הנדחת משום דכתיב: "עריך", וירושלים לא נתחלקה לשבטים.

ד. ואינה מטמאה בנגעים משום דכתיב: "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם", וירושלים לא נתחלקה לשבטים. ^[8]

ה. ואין מוציאין בה זיזין וגזוזטרות, הטעם הוא:

מפני אוהל הטומאה, שמא יהא כזית מן המת מוטל בארץ, והגזוזטראות מאהילות עליו ועל אנשים הרבה, ונמצא מרבה את הטומאה.

וגם משום דלא ליתזקו עולי הרגלים [שלא יינזקו עולי רגלים], כשייכשלו בזיזין ובגזוזטראות. ^[9] ו. ואין עושין בה אשפתות, הטעם הוא משום שרצים, ^[10] שדרכן ליגדל באשפה, ומרבים טומאה, לפי שמתים שם, ומטמאים את הקדשים שבירושלים.

ז. ואין עושין בה כבשונות, הטעם הוא משום קוטרא [עשן], שמשחיר את החומה, וגנאי הוא, ובעינן שתהיה ירושלים עיר "כלילת יופי".

ח. ואין עושין בה גנות ופרדסין, הטעם הוא משום סירחא [סרחון], ^[11] של עשבים רעים הגדלים שם, ותולשים אותם וזורקים בחוץ; וגם דרך לזבלן ויש סרחון.

ט. ואין מגדלין בה תרנגולין, הטעם הוא משום קדשים, שהתרנגולים מנקרים באשפה, ומביאים בשר שרצים מתים בפיהם, ומטמאים את הקדשים.

י. ואין מלינין בה את המת: גמרא היא, מסורת היא בידינו, ואין טעם לדבר. ^[12] שנינו במשנה: אין מגדלין חזירין בכל מקום:

תנו רבנן: כשצרו מלכי ^[13] בית חשמונאי זה על זה שהיו אחים מבית חשמונאי רבים על דבר המלוכה, היה הורקנוס [אחד האחים] מבפנים, ואריסטובולוס [אח שני] מבחוץ, ^[14], שהיה צר על ירושלים, והביא עמו חיל רומיים -

ובכל יום היו משלשלים להם - אנשי ירושלים הנתונים במצור לאלו שצרו עליהם - בקופה דינרים [מתרומת הלשכה] דרך החומה, והיו מעלין להם - אלו שצרו מבחוץ - תמידים להקרבה על המזבח.

היה שם - בפנים בין אנשי ירושלים - זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית, ולעז להם - לאותם שבחוץ - בחכמת יוונית:

"כל זמן שעוסקין אלו שבפנים בעבודה, אין הם נמסרים בידכם"! למחר שילשלו דינרין בקופה, והעלו להם - אותם שבחוץ - חזיר.

כיון שהגיע החזיר לחצי החומה, נעץ החזיר צפרניו בחומה כדרך החזיר כשגוררים אותו, ונזדעזעה ארץ ישראל - מחמת המלך שבערה על חילול שמו - ^[15] ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה.

באותה שעה אמרו:

א. ארור האיש שיגדל חזירים. ^[16]

ב. וארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית.

ועל אותה שעה - שצרו על העיר, והחריבו את תבואות השדה שסביבות ירושלים - שנינו במשנה במנחות סד ב: "מצות העומר להביא מן הקרוב [ממקום קרוב לירושלים], ^[17] לא ביכר הקרוב לירושלים, מביאין אותו מכל מקום, מעשה שבא העומר מגנות הצריפין, ^[18] [שהוא שם מקום מרוחק מאד מירושלים], ושתי הלחם מבקעת עין סוכר", [שם מקום מרוחק מאד מירושלים].

קא סלקא דעתין ש"חכמת יוונית" היא לשון יוונית, ולפיכך מקשינן: וחכמת יוונית מי אסירא [וכי אטו אסורה היא]!?

והתניא: אמר רבי:

ותיקן טבילה לבעלי קריין. והאידנא נהוג כרבי יהודה דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה. ואם תאמר היאך בטל רבי יהודה מה שתיקן עזרא ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין (מגילה ג, א). וי"ל דשמא סבור דמעולם לא תיקן עזרא בכך. אי נמי שהתנה עזרא שהרוצה לבטל יבטל וכדאמר בריש פרק קמא דמועד קטן (ג, ב) שמותר לבטל.

לא יגדל (יהודים) [אדם] חזירים. ואם תאמר תיפוק ליה דאסור לעשות סחורה בדברים האסורים כדתנן במסכת (שבועות) [שביעית] (פ"ז מ"ג) אין עושין סחורות בנבלות וטרפות, ובפרק כל שעה (פסחים כג, א) אמרינן ציידי חיה ועוף יהודים אסור לצוד חיה ועופות הטמאים אלא אם נזדמנו להם מותר, ושם אמרו שאסור דבר תורה דכתיב ושקץ יהיו לכם בהוייתן יהו. וי"ל דהכא אפילו נזדמנו לו שנפלו לו בירושה קאמר דאסור לגדלם וכדתניא לעיל (בבא קמא פ, א) מי שנפלו לו כלבים וחזירין בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר הוא על יד על יד.

ירושלמי: כתיב טמאים הם לכם וכתיב טמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. כל דבר שאיסורו דברי תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה. הרי חמור למלאכתו הוא גדל הרי גמל למלאכתו הוא גדל.

התשיעית שיהו רוכלים והם המביאים קשוטי נשים רשאים לחזר בעיירות ולא יוכלו בני העיירות לעכב כדי שיזדמן להם מה שצריך להם ולא יתגנו על בעליהן:

העשירית שתקן טבילה לבעלי קריין ר"ל שלא יעסקו בתורה עד שיטבלו שמן התורה אין טומאת קרי אלא לתרומה וקדשים ובא הוא ותקנה אף לדברי תורה וכבר נתבטלה תקנה זו כמו שבארנו עניניה במסכת ברכות:

עשרה דברים נאמרו בירושלים הראשונה אין הבית חלוט בה ר"ל שכל המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה אם לא גאלה לשנים עשר חדש נחלט ביד הלוקח אבל ירושלם אע"פ שהיא מערי חומה אין הבית חלוט בה לעולם:

השנית במה שכבר ידעת בחלל שנמצא באדמה שמודדין העיר הקרובה ומביאין משם עגלה ועורפין אותה כמו שהתבאר במקומו אין ירושלם בכלל מדידה זו ואין מודדין לה מפני שאין מביאה עגלה ערופה אלא אם נמצא קרוב לירושלם מניחין אותה ומודדין לשאר עיירות:

השלישית שאינה נעשית עיר הנדחת:

הרביעית שאינה מיטמאה בנגעים:

החמישית שאין מוציאין בה זיזין וגזוזטראות משום חשש טומאת אהל וכן מחשש שלא יזוקו שם עולי רגלים:

הששית שאין עושין בה אשפות מפני שגדלין בהם שרצים וכל שהשרצים מצויין לשם טומאה מצוייה לשם:

השביעית שאין עושין שם כבשונות מפני שעשנם מרובה והוא משחיר כותלי החומה וכן שלא יתערב עם עשן המערכה:

השמינית שאין עושין בה גנות ופרדסים מפני שהעלים נושרין ונעשין זבל וכן בעליהם תולשין עשבים הרעים ומניחין אותם ונעשים זבל ובא לידי סרחון:

התשיעית שאין מגדלין תרנגולים בתוכה מפני שמצויין לנקר באשפות ומביאים כעדשה מן השרץ אצל הקדשים כמו שבארנו למעלה:

העשירית שאין מלינין בה את המת אלא או קוברין אותו או מוציאין אותו בבית שחוצה לה:

אע"פ שאין מגדלים גנות ופרדסים בירושלם גנת ורדים היה שם מימות נביאים הראשונים שלא עקרוה ופרשו בה חכמי הצרפתים מפני שהיא היתה צריכה לקטרת ופרשו ענינה בענין כיפת הירדן האמור בפטום הקטרת ואין הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו:

באבות של ר' נתן שנינו שאין מעבירין עצמות המת בירושלם ואין נותנין בה מקום לגר תושב ואין מקיימין בה בית הקברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיה שם מימות נביאים הראשונים ויש מי שאמר שם שאין דין בן סורר ומורה בירושלם וכן שאין ממזר נכנס לירושלם:

אתא הוא ותקן חפיפה. אומר רבינו תם דאין חפיפה אלא בראש וכו' וניחא הא דאמרינן בפרק בתרא דנדה טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול וכו'. ובפרק קמא דחולין אמרינן טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אפילו נתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה ולא מפליג בסמוך לחפיפה טבל. ויש לומר דההיא מיירי בגוף דליכא חפיפה והא דרבא מיירי בראש. ויש מתרצין דהאי דחולין מיירי בכהנות דאמרינן דאין צריכות חפיפה מפני שרגילות בכל יום לטבול לטהרות ודוחק. ה"ר ישעיה ז"ל.

אין הבית חלוט בה. אינו נמכר לצמיתות שלא נתחלקה לשבטים ולא מצי לאקנויי לדירה. וזה לשון הרמ"ה ז"ל בפרטיו אין הבית חלוט בה דכתיב לצמיתות לקונה אותו לדורותיו וקסבר ירושלים אינה מתחלקת לשבטים מאן מקנה ליה. ואין מביאה עגלה ערופה דגבי עגלה ערופה לרשתה אמר רחמנא וקסבר ירושלים אינה מתחלקת לשבטים. ע"כ.

ואין מביאין עגלה ערופה. תימה למאן דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וסבר דאין מביאין אלא בעיר היושבת בין ההרים תיפוק ליה הכא דאינה מביאה משום דאזלינן בתר רובא דעלמא וכו'. וצריך לומר דיש צד אחד לירושלים שאין רגילין לבא לדרך אותו צד. ונראה שלצד צפון היה שירושלים היתה לדרום הר הבית והיתה קרובה לצד מזרח ומערב ורחוקה מן הצפון ועל כל השערים קתני במדות שהיו משמשין כניסה ויציאה חוץ משער טדי בצפון דלא קתני משמשת כניסה ויציאה. ה"ר ישעיה ז"ל.

משום קוטרא. שהכבשונות כיון שעשנם מרובה משחיר כותלי החומה וכן שלא יתערב עם עשן המערכה. הרב המאירי ז"ל.
וגאון ז"ל פירש משום קוטרא שלא ישחיר העשן כותלי בית המקדש. כבשונות חפירות ששורפין בהן סיד. משום סירחא דכי מזבני להו הוי היזקא לעולי רגלים. ע"כ לשון גאון ז"ל.

אף על פי שאין מגדלין גנות ופרדסין בירושלים גנת ורדים היתה שם מימות נביאים הראשונים שלא עקרוה. ופירשו בה חכמי הצרפתים מפני שהיא היתה צריכה לקטורת ופירשו עניינה כענין כפת הירדן האמור בפיטום הקטורת. ואין הדברים נראין כמו שיתבאר במקומו. הרב המאירי ז"ל.

ואין מלינין בה את המת. קשה לי מאי איריא ירושלים והרי הלכה רווחת שאסור להלין את המת והמלין את מתו עובר בלאו שנאמר וכו' כדאיתא בפרק אלו מגלחין ועוד מאי קאמר ואין מלינין בה את המת גמרא ופירש רש"י מסורת בידינו ואין טעם לדבר ומאי גמרא דקאמר הא קרא הוא וכדאמרינן. ושמא יש לומר דבירושלים אין מלינין ואפילו לכבודו דאלו בעלמא לכבודו מותר. שיטה.
באבות של רבי נתן שנינו שאין מעבירין עצמות המת בירושלים ואין נותנין בה מקום לגר תושב ואין מקיימין בה בית הקברות חוץ מקברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה שהיה שם מימות נביאים הראשונים. ויש מי שאמר שם שאין דין בן סורר ומורה בירושלים וכן שאין ממזר נכנס בירושלים. הרב המאירי ז"ל.
באותה שעה אמרו ארור האיש שיגדל חזירים ואף על פי שבכל מקום כבר היה אסור שאין עושין סחורה בנבלות וטרפות הוסיפו על זה עונש החרם. הרב המאירי ז"ל.
והרשב"א ז"ל תירץ דהכא אפילו אם נזדמנו או נפלו לו בירושה קאמר שאסור לגדלם וכדתניא לעיל מי שנפלו לו כלבים וחזירים בירושה אין מחייבין אותו למכור מיד אבל מוכר הוא על יד. ירושלמי.
כתיב טמאים הם לכם וכתיב טמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכל דבר שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה הרי חמור למלאכתו הא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

ארור שילמד בנו חכמת יונית. וא"ת והלא בפולמוס של טיטוס וכו'. ויש לומר דמעיקרא וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי מעיקרא קיימי בארור ותו לא והשתא גזור לנדות ולרדות על כך. הרב רבי ישעיה ז"ל.

בד"ה ואין מטמא בנגעים כו' ובהמ"ק עצמו כו' שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם כו' עכ"ל לא מצאתיו שם גם רש"י פירש שם דבהמ"ק עצמו לא נתחלק דכשקנה דוד את גורן מארונה גבה כסף מכל שבט ושבט כדאמרינן בספרי ובשחיטת קדשים עכ"ל ע"ש:

בד"ה ואסור לאדם כו' ונראה דלא יגדל דמתני' היא היתה גזירה דפולמוס של טיטוס עכ"ל דכיון דמתניתין דינא קתני אין מגדלין חזירים משמע דגזור וקבלו והעובר נקרא עבריין ואע"ג דלא הוזכר התם במתני' בסוף סוטה גזירה דלא יגדל בפולמוס של טיטוס איכא למימר כיון דהוזכר שם גזירה דלא ילמוד בנו יונית מה"ט גזרו נמי דלא יגדל חזירים דחדא טעמא אית בהו משום הך עובדא דאחים דהתם אפולמוס של טיטוס מייתינן ליה נמי האי עובדא דמה שגזרו כבר בהך עובדא דאחים בפולמוס של טיטוס קיימו להיות גזירה דרבנן וק"ל:

כשצרו בית חשמונאי כו' העלו להם חזיר עיין בחידושי אגדות דסוף מס' סוטה:

וחכמת יונית מי אסירא כו' ולא נשתייר אלא אני כו' וליכא למימר הכא שלא עשו כהוגן וחזי מאי סליק בהו דכי האי גוונא אמרינן פרק אמר להם הממונה גבי דואג בן יוסף דמשמע שאמר רבן גמליאל שיש לו להתאונן על מעלת בני בית אביו יותר מכל שאר בני העיר ועוד דבית אביו של רבן גמליאל שהיו נשיאים ודאי לא היו מניחים את בניהם ללמוד בחכמת יונית אם היה בו חשש איסור וק"ל:

גמרא מכיר בחכמת יונית לעז להן בחכמת יונית אמר להן כו' כצ"ל:

שם שבא עומר מגנות הצריפים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה גינות ורדין כו' כיפת הירדן נ"ב בפ"ק דכריתות:

גמרא מגנות הצריפין. עמש"כ בשלהי סוטה:

רש"י ד"ה אין הבית יוצא ביובל כבתי ערי חצרים. כצ"ל בכ':

תד"ה ואינה שקרויה רוכלת העמים. אמת דהוא לישנא דקרא (ביחזקאל כז ג) אבל שם נאמר על צור:

תד"ה ואסור לאדם. ט"ס וצ"ל וארור האדם:

תד"ה ועל דבית חשמונאי לא היו כי אם ר"ו שנים. כצ"ל:

גמ' ארבע מאות פרסה על א"מ פרסה. נ״ב כמו שהיא מדתה כלומר כולה [ודוגמת זה איתא במגילה ג' א' ונזדעזעה א"י אמ״פעל אמ"פ]:

תוס' ד״ה ועל כו' לא היה כי אם כו'. נ"ב וזה היה בסוף ימי מלכי חשמונאי קרוב למאה שנה אחר התחלתם:

לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקֻפָּה וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. יש להבין למה העלו חזיר ולא בהמה אחרת שאינה בת הקרבה והלא אותם הפרים בעליהם ישראלים היו ואינם עכו"ם אשר אוהבים החזיר? ועוד יש להבין והלא החומה היתה חומת ירושלים ולמה נזדעזעה ארץ ישראל שהיא חוצה לירושלים תזדעזע ירושלים בלבד?
ונראה לי בס"ד דידוע החזיר הוא קליפה גדולה ולכן תוך 'חֲזִיר' יש י"ז מספר טוֹב [17] שבלוע בקליפתו חלק טוב אשר על ידי כך תהיה קליפתו קשה וכתב מהר"ן [רבי נתן נטע שפירא] ז"ל דקליפת חזיר היא 'רע עין' ולכן החזיר התחתון אם יסמו את עיניו ימות וכתב דעשו דבוק בקליפת חזיר לכן היה רע עין ולכן אדום יש להם עין רעה וכנזכר בספרו מגלה עמוקות עיין שם.
ובזה פרשתי הטעם מה שנאמר וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) שהביא ארבע מאות איש כמנין 'רע עין' [400] ועיין בספר ראשית חכמה (בשער התשובה פרק ג' דף קלא) שכתב בשם המקובלים ז"ל שיש ארבע מאות כחות של סטרא אחרא כסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ עיין שם ואפשר דהם כוונו לדבר זה גם כן ולכן אדום אוהבים את החזיר ולכן 'יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר' נו"ן רבתי (תהלים פ, יד).
ובזה מובן היטב הטעם שהעלו להם חזיר לומר להם על מה אתם תופסים המקום הזה וסגרתם פתח החומה כנגדינו הלא עתיד לעלות למקום הזה חזיר שהוא אדום שכבר התנבא על זאת דוד המלך ע"ה במזמור 'עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל' באומרו זְכֹר הֳ' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָ‍ִם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ (תהלים קלז, ז) וכן היה אחר כך שעלה טיטוס ופרץ החומה והחריב בית המקדש ולרמוז להם על זאת לכך העלו להם חזיר על החומה.
ובזה מובן הטעם שנזדעזעה כל ארץ ישראל שהיא ארבע מאות פרסה כמנין 'רע עין' דקליפת חזיר שהגבירו אותה בכך באותה שעה.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ: אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים, וְאָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית. קשא דעליית החזיר באה ונהייתה מחמת לימוד חכמת יונית ועל ידי כך פסק התמיד והיה צריך לקלל את המלמד חכמת יונית קודם?
ונראה לי בס"ד כי בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לא ידעו ולא הרגישו דעליית החזיר היתה מכח אותו זקן שסיפר עמהם בחכמה יונית לכן תכף כשראו שהעלו להם חזיר ונזדעזעה החומה קללו להמגדל חזירים ואחר שידעו שזה הדבר נעשה מכח אותו זקן שספר יונית אז קללו את המלמד לבנו חכמה יונית ולכן דקדק בעל המאמר למנקט בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים 'באותה שעה' דייקא.
והא דנקטי במגדל חזירים אִישׁ ובלימוד חכמה יונית אָדָם נראה לי בס"ד תואר אדם יאמר על חכם וחשוב אבל איש יאמר על כל המון העם ולימוד החכמה ימצא אצל החשובים ולגדל בהמות וחיות ימצא אצל סתם אנשים דעלמא.
והא דְנִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּנְעִיצַת צִפָּרְנָיו נראה לי בס"ד כי החזיר יש לו סימן טהרה בעקביו דפרסותיו סדוקות אך סימן טומאה בפיו דאינו מעלה גרה כמו שנאמר וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְלֹא גֵרָה טָמֵא הוּא לָכֶם (דברים יד, ח) נמצא סימן טהרה מראה בעקביו אבל הוא בראשו נגעו כי פיו הוא בראשו ולכן נעץ צפרניו בחומה להראות סימן טהרה שיש בו כי אותו החזיר שהעלו הגם דאין בו דעת הנה הקליפה נתלבשה בו והניחתו לנעוץ צפרניו להראות שראוי הוא לקרבן מצד סימן זה של טהרה שיש בו, ולכן נזדעזעה ארץ ישראל בעת שהראה סימן טהרה זה שלו דכפי האמת טמא הוא מכח סימן טומאה אשר בפיו ולכן קללו את המגדל חזירים בקללה של ארור כי 'עקבי חזיר' גימטריא ארור [407] ולזה אמרו 'אָרוּר' הַמְּגַדֵּל חֲזִירִים שסמך והסתכל רק בעקבי חזיר שיש ברגליו סימן טהרה ולכך גדלו על כן ארור יהיה כמנין 'עקבי חזיר' שהסתכל בהם ולא נסתכל בראש החזיר ששם סימן טומאה.

גמ' הורקנוס מבפנים. במנחות דף סד ע"ב ובסוטה דף מט ע"ב איתא בהיפך הורקנוס מבחוץ ואריסטובלוס מבפנים:

בתוספות בד"ה אתא איהו ותיקן וכו' והא דדריש וכו' מה להלן בעלי קריין אסורים אסמכתא היא עכ"ל. וליכא למימר דמדאורייתא אסור בבעל קרי מחמת תשמיש דומיא שנאסר להם בחורב אל תגשו אל אשה ואתא עזרא וגזר אף בבעל קרי לאונסו דבברכות משמע להדיא דאפילו בריא המרגיל מחמת תשמיש נמי מתקנת עזרא היתה וק"ל:

בד"ה ואין מטמא וכו' וא"ת מנ"ל דלא נתחלקה כו' אלא משום שנתנו דושנה של יריחו תחתיו כדאמר התם עכ"ל. והתמיה מהרש"א דהאי מלתא לא מצינו התם וכו' ויש ליישב דהאי כדאמר התם אדלעיל קאי על מ"ש אף על גב דנתחלקה דמשמע מזה דר"י ס"ל דמקום מקדש נמי נתחלק ואפ"ה לא מיטמא ולא אמרינן נהי דלר"י ירושלים נתחלקה מקום מקדש מיהא לא נתחלק וע"ז הביאו ראיה כדאמר התם והיינו דאמרינן שם בפלוגתא דהני תנאי מה היה בחלקו של יהודה הר הבית וכו' נמצא משמע להדיא דמאן דס"ל ירושלים נתחלקה ה"ה למקום מקדש וא"כ קשה מ"ט דר"י דמקום מקדש אינו מטמא אע"כ משום שנתנו תחתיו דושנה של יריחו כנ"ל וכן נראה מסברא דא"א לומר דמקום מקדש לחוד לא נתחלק שהרי לא היו יודעין מקומו דאפילו בימי דוד סבור למבני בעין עיטם אבל אי אמרינן דירושלים כולה לא נתחלקה א"ש ודו"ק:

ושיהיו קורין בשני ובחמשי עזרא תקן והא מעיקרא הוה מתקנא וכו'. מדברי הירושלמי ריש מגילה ופרק בני העיר ומסכת סופרים משמע דפליגי אתלמודין וסברי דקריא' ב' וה' ומנחת שבת הכל תקנת עזרא לחוד וכ"כ הרב המאירי ריש מגילה דמסכת סופרים פליג אגמרין וכמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף סימן קל"ה וסימן תרפ"ה וע"ש במחזיק ברכה וכן רבינו ירוחם נתיב ב' ח"ג מייתי הירושלמי דשבתות וי"ט ור"ח וח"ה תקן משה רבינו ע"ה ועזרא תקן ג' בב' וה' ומנחת שבת וכן בספר האגודה הביא מהירושלמי דעזרא תקן ב' וה' ומנחת שבת ע"ש דף קל"ב ע"ב ע"ש ומיהו הרא"ש בתוספותיו ריש מגילה רצה להשוות הירושלמי לבבלי ועמ"ש אנכי עפר דל בספרי הקטנים בר"י ומחב"ר שם:

מכבסין בה' מפני כבוד שבת. מדברי רבינו יהונתן והרב המאירי הובאו בשיטה מקובצת מוכח דאין הקפידא אלא שלא יהיו מכבסין בע"ש וכן משמע מדברי מהרש"ל בים של שלמה וקצת אחרונים והכי מסתברא ודלא כהרב ידי אליהו תקון כ"א דסבר דהקפידא לכבס ביום חמשי דוקא ע"ש:

אוכלים שום בערב שבת. מהרש"ל בים של שלמה טרח להוכיח שהוא בליל שבת ולא זכר שהוא מפורש בירושלמי פרק הקורא עומד. והרמב"ם השמיט תקנה זו לפי שסובר שהיא תקנה לפי זמנם ולפי מקומם וכמ"ש בפירוש המשנה פרק קונם יין:

זה המשמש מטתו מע"ש לע"ש. והיא עונת ת"ח והאחרונים נסתפקו אם היה לו אונס בליל שבת אם חייב להשלים ומדברי הגאון אב"ד דק"ק פפד"מ בספר כתובה הנדפס מחדש בדף צ"ט ע"א וע"ד מוכח דחייב להשלים אם הי"ל אונס ולא דמי לנדה ע"ש ולי ההדיוט נראה [דגם לדבריו] אם תלמיד חכם זה הוא פשטני ואינו נוהג בעניניו כי אם על פי הש"ס והפוסקים ישלים. ואם זהיר לישר ארחתיו ע"פ הזהר הקדוש וגורי האר"י זצ"ל אינו מחוייב להשלים כפי טעמו של דבר שמפרש בזהר. והכל לפי מה שהוא אדם והחכם עיניו בראשו. [ובסגנון אחר כתבתי בכתובות שם ע"ש ודוק הטב]:

ושתהא אשה משכמת ואופה. בספר האגודה כתוב משכמת ואופה בערב שבת וכן נראה מדברי רבינו יונתן שהביא במקובצת לחד פירושא ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן מחב"ר סימן תר"ב ע"ש:

תוס' ד"ה כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה וא"ת מ"ש שתקנו ב' וה' וכו'. הרב רצוף אהבה צידד כמה צדדים בכונת קושיתם. והרשב"א בחידושיו פירש הקושיא דיתקנו שלישי וחמישי ע"ש והוא אחד מהצדדים שצידד הרב הנזכר. ומה שביאר הרב הנזכר לאיזה צדדים שצידד דיתקנו יום הששי הא ל"ק דיום הששי דבעו למטרח להכין צרכי שבת לא רצו לקבוע שיקראו ס"ת יום הששי:
ובספר רגל ישרה כתב דמ"כ טעם להא דלא יהיו שלשה ימים בלא תורה דאמר הקב"ה בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין ואם ישארו שלשה ימים בלא תורה נשרש היצר הרע בלבו כשור שנעשה מועד בג' ימים עכ"ד והוא טעם נכון ואפשר לרמוז בהך קרא דמייתי הש"ס הוי כל צמא לכו למים צמ"א גימטריא ס"מ וז"ש הוי כל צמ"א שיש לו יצה"ר הנמשך מפלוני לכו למים שזהו התבלין. ואמר כל צמא כלל כל מיני יצה"ר דמאכל ומשתה ועריות וחמדת ממון וכיוצא לכלם צועק הוי לכו למים כי המים זו תורה מגין בעד כל מין יצה"ר:

תוס' ד"ה לא יגדל אדם חזירין וכו'. מדברי התוס' מוכח דאיסור סחורה הוא מדאורייתא וכן מוכח ממ"ש התוס' בשאר דוכתי. וכן מוכח לכאורה מדברי הרשב"א בחידושיו שילהי פרקין בדפוס פראג וכן מטין דבריו בתשובותיו ח"א סימן ש"א ובמיוחסות סימן קע"ג. אמנם גם בתשובות ח"ג סימן רכ"ג פירש בהדיא דהוי דרבנן ועיין מה שרמזתי לעיל פ"ז דשביעית בס"ד:

(פב ב) חוץ מגנת וורדין וכו'.—עי' בערוך ע' ורד שתרגום שושנה ורד. וכתב במוסף הערוך שם, שכ"ה גם בלשון ישמעאל^*ועי' חולין מז א ופירש"י שם ובפיה"מ להרמב"ם כלאים סופ"ה ושביעית פ"ז מ"ז, וצ"ע ביד החזקה הל' ברכות פ"ט ה"ו דמשמע, דשושנה אינה ורד, כ"ש בכ"מ שם (ע"ש).. ותמוה מ"ש רש"י כאן דורד היינו כיפת הירדן. והנה בערוך ע' כפת ב' כתב בלשון שני: רעי של דג הגדל בירדן והוא עמברא בלעז. וכ"כ הרמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ב ה"ב וה"ד), דכיפת הירדן הוא ענבר בלשון ערבית. וכן כתב בשמ"ק רפ"ה דב"ב בשם תוס' הרא"ש, דכיפת הירדן הוא ענברא וריחו נודף ורעי של דג הוא. ולפ"ז ברור שאין זה ורד.

(שם תוספות) ד"ה ואין וכו' שנתנו דושנו וכו'.—כ"ה בספרי בהעלותך פיס' פ"א (ע"ש).