דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא עז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

ואמר ריש לקיש בהסבר שיטת ר' שמעון: מדברים אלו יש ללמוד כי אומר היה ר' שמעון: פרה אדומה נפדית אפילו היא על גבי מערכתה, שאפילו לאחר שנשחטה והיתה כבר מונחת על גבי מערכת העצים שהכינו לה כדי לשורפה — אפשר לפדותה. וזו היא שעת הכושר של הפרה להיות מותרת באכילה. אלמא [מכאן] שכל העומד לפדות כפדוי כבר דמי [הוא נחשב]. שהרי אף שלא נפדתה הפרה האדומה בפועל, כיון שראויה היתה להיפדות אמר ר' שמעון שהיתה לה שעת הכושר לאכילה. ומשום כך שחיטת בעלי מומים בחוץ — שחיטה ראויה היא, שהרי עומדים הם לפדייה, ולכן מחייב ר' שמעון באלו תשלומי ארבעה וחמישה.

ושואלים: בשלמא [נניח] שר' יוחנן לא אמר ופירש את דברי ר' שמעון כר' שמעון בן לקיש, משום דקא בעי לאוקמה למתניתין [שרוצה להעמיד, להסביר, את משנתנו] אפילו בקרבנות תמימין, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן?

ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: נאמר בענין תשלומי ארבעה וחמישה: "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז), השוה הכתוב את הדברים, ללמדנו: כל היכא דאיתיה [היכן במקום שישנו] בדין מכירה שמשלם ארבעה וחמישה — איתיה [ישנו] בדין טביחה לשלם ארבעה וחמישה, וכל היכא דליתיה [היכן שאינו] במכירה — ליתיה [אינו] בטביחה. ולכן הני [אלה] הקדשים הואיל דכי מזבין [שכאשר הוא מוכר] קדשים תמימים לא הויא [אין היא] מכירה, שהרי אין אפשרות לקנות בהמת קדשים תמימה, אף ליתנהו [אינם] בדין טביחה, ולכן היה צריך לפרש שמדובר בבעלי מומים, שאלה ניתנים למכירה, ובאלה יש גם דין טביחה.

א ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו ר' יוחנן וריש לקיש לטעמם, לשיטתם] בנושא דומה. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בענין גנב המוכר בהמה שהיא טריפה, לדברי ר' שמעון שפוטר על טביחתה מתשלומי ארבעה וחמישה. ר' יוחנן אמר: חייב בתשלומי ארבעה וחמישה על מכירתה, וריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר: חייב, אף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בדין טביחה שהרי טריפה היא, ואין שחיטתה מכשרתה, ולדעת ר' שמעון שחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת שחיטה — מכל מקום איתיה [ישנו] בדין מכירה לשלם ארבעה וחמישה, שהרי חלה המכירה. וריש לקיש אמר: פטור, כיון דליתיה [שאינו] בטביחה אף ליתיה [אינו] במכירה. שרק בהמה שנגנבה שיש אפשרות לעשות בה גם פעולה זו וגם פעולה זו יש בה קנס ארבעה וחמישה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו בברייתא זו: גנב בהמת כלאים (שנולדה מהכלאת כבש ועז, שאינה ממש "שה") וטבחה, או גנב בהמה טריפה ומכרה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי לאו [האם לא] שיטת ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, אלמא [מכאן] ממקרה זה של טריפה נלמד שאף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בטביחה איתיה [ישנו] במכירה!

אמר ליה [לו] ריש לקיש בתשובה: לא, ברייתא זו אינה כשיטת ר' שמעון אלא כשיטת רבנן [חכמים] היא.

והקשה לו ר' יוחנן: אי רבנן [אם כשיטת חכמים] היא, וכי טריפה שמפורשת בברייתא במכירה איתא [ישנה], בזביחה (שחיטה) ליתא [אינה]? הרי לשיטת חכמים גם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וחייב עליה!

ודחה ריש לקיש: ואלא מאי [מה] תאמר, שזו שיטת ר' שמעון? הלא גם לשיטתו אפשר לשאול שאלה זו: וכי כלאים, שמפורשת בברייתא בטביחה איתא [ישנה], במכירה ליתא [אינה]? והלא אין הבדל בין זה לזה!

אלא אין להבין את דברי הברייתא בדרך של דיוק, ויש להסביר אף לשיטתך כי תנא [שנה] החכם בענין כלאים טביחה, והוא הדין למכירה. אם כן, אימא לרבנן נמי [אמור לדעת חכמים גם כן], כך יש לפרש את הברייתא, ובאופן שתנא [שנה] בענין טריפה מכירה והוא הדין לטביחה. ובתשובה לכך

ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: האי מאי [הסבר זה, מה הוא]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהברייתא כדעת ר' שמעון, אזי יכול אני לומר בברייתא איידי דתנא [מתוך ששנה] טריפה בחדא [בדין אחד] של מכירה, שהרי לדעתו אינה בדין טביחה, שאין זו שחיטה ראויה — תנא [שנה] כלאים בחדא [בדין אחד] של טביחה, אף שישנם גם במכירה, שכך היא דרך הברייתות.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא כדעת רבנן [חכמים], נערבינהו וניתנינהו [שיערבם וישנה אותם, את שני המקרים] ביחד, כך: גנב כלאים וטריפה, טבחן ומכרן — משלם תשלומי ארבעה וחמשה! ומעירים: אכן, זה קשיא [קשה] לריש לקיש.

ב ומבררים עתה עיקרה של הלכה זו שנזכרה בברייתא: מדוע יהא דין זה של תשלומי ארבעה וחמישה בכלאים? הלא "שה" כתיב [נאמר] בפרשה זו (שמות כא, לז), ואמר רבא: הכתוב בענין בהמות הכשרות לאכילה "שה כשבים ושה עיזים" (דברים יד, ד) זה בנה (בנין) אב: כלומר, מה שנתפרש בו הוא המקור להלכות רבות אחרות: כל מקום שנאמר בתורה "שה", אינו בא אלא להוציא (למעט) את הכלאים ולומר שאינם בכלל אותו ענין, וכיון שבדין תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה ומכירה נאמר גם כן "שה", יש לומר שבא הכתוב להוציא את הכלאים!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דאמר קרא [שאומר הכתוב] "או" ("שור או שה") — לרבות את הכלאים.

ושואלים: והאם כל "או" שבכתוב לרבות הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב בכשרים לקרבן "שור או כשב או עז... ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז), דרשו: "או" שנאמר במילים "שור או כשב" בא ללמד: פרט לכלאים, "או עז" (ויקרא כב, כז) — פרט לנדמה, לבעל חיים שאינו דומה לאביו ואמו, הרי ש"או" בא למעט ולא לרבות!

אמר רבא: אף ש"או" מיעוט הוא בדרך כלל, אין לקבוע כלל בדבר, אלא הכא מענייניה דקרא, והכא מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב, וכאן מעניינו של הכתוב]. הכא לגבי [כאן אצל] גניבה, דכתיב [שנאמר] בה: "שור או שה", והרי אלו בעלי חיים שאי (שאין) אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, שאי אפשר שיוולד ולד כלאים משור ושה, ואי אפשר להבין "או" זה כממעט כלאים — יש להבין שהמילה "או" באה לרבות כלאים (של שה ועז), ואילו לגבי [אצל] קדשים דכתיב [שנאמר] בהם: "כשב ו"עז" ("כשב או עז), שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם מהכלאת כשב ועז, הביטוי "או" למעט הוא.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עז - ב

ואמר ריש לקיש לבאר, למה היא חשובה שהיה לה שעת הכושר משנשחטה, והרי אסורה היא בהנאה:

כי אומר היה רבי שמעון: פרה נפדית אפילו על גב מערכתה, כלומר: אפילו משנשחטה הפרה כדין על גבי מערכת של עצים שהיא נשחטת עליה, [1] עדיין יכול הוא לפדותה - אם מצא אחרת נאה הימנה - ולהתירה בהנאה; והיות ובאותה שעה ראויה היתה לפדיון, אם כן אומרים אנו לענין זה: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וכאילו היתה ראויה לקבל טומאה בין שחיטה להזאת דמה.

אלמא, הרי מוכח שלדעת רבי שמעון: "כל העומד לפדות כפדוי דמי".

כאן שבה הגמרא לתירוצי רבי יוחנן וריש לקיש על הקושיא לרבי שמעון המחייב בגונב קדשים מבית בעלים וטבחן: "והא שחיטה שאינה ראויה היא" שהרי שחוטי חוץ היא; ורבי יוחנן פירשה, בשחיטה בפנים לשם בעלים, וכגון שנשפך הדם, או: בשחיטה בפנים שלא לשם בעלים; וריש לקיש פירשה, בשוחט בעלי מומין בחוץ; ומבארת הגמרא:

בשלמא רבי יוחנן לא אמר כישובו של רבי שמעון בן לקיש, משום דקא בעי לאוקמה למתניתין [מפני שרוצה היה רבי יוחנן להעמיד את משנתנו] אפילו בתמימין, ואילו לריש לקיש משנתנו עוסקת רק בבעלי מומין, ותירוץ דחוק הוא.

אלא ריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן, שהעמידה אפילו בתמימין!? [2]

אמר לך ריש לקיש: היות ונאמר: וטבחו ומכרו ["וטבחו או מכרו"], הוקש טביחה למכירה ומכירה לטביחה, כדי ללמדנו:

כל היכא דאיתיה במכירה, איתיה בטביחה [בהמה ששייך בה "או מכרו", חייבים עליה על "וטבחו"], ואולם כל היכא דליתיה במכירה, ליתיה בטביחה.

והני קדשים תמימים, הואיל דכי מזבין קדשים לא הויא מכירה היות ואין שייכת מכירה בקדשים, שהרי אין פדיון לקדשים תמימים, לכן ליתנהו אף בטביחה. [3] אבל קדשים בעלי מומין, הרי אפשר למוכרם, שהפודה אותם זכה בהם. [4]

ומבארת הגמרא, כי מה שנחלקו כאן רבי יוחנן וריש לקיש אם לא חייבה התורה אלא בבהמה ששייך בה הן טביחה והן מכירה, אזדו בזה לטעמייהו [הלכו בזה לשיטתם]:

דאיתמר: המוכר טריפה, לדברי רבי שמעון הסובר שאין חייבים על טביחתה היות ו"שחיטה שאינה ראויה היא", [5] נחלקו בו רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר: הרי זה חייב, ואף שאינה בטביחה, הרי הוא חייב עליה אם מכרה.

וריש לקיש אמר: הרי זה פטור אף על מכירתה, כיון דליתיה בטביחה שהרי "שחיטה שאינה ראויה" היא, לכן ליתיה אף במכירה. [6]

הרי שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש, באותו טעם שמחמתו נחלקו בפירוש משנתנו.

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש - הסובר: כיון דליתיה בטביחה ליתיה במכירה - מהא דתניא:

שור שחייבה עליו התורה בטביחה ומכירה, היינו כל הבהמות שהם ממין זה, בין גדולים [הנקראים "פרים"] בין קטנים [הנקראים "עגלים"], בין זכרים ובין נקבות, ו"שה" שחייבה עליו התורה, היינו בין ממין הכבשים ובין ממין העיזים, בין גדולים [הנקראים: "אילים ותישים"] ובין קטנים [הנקראים "כבשים ועיזים"], בין זכרים ובין נקבות. [7]

גנב בהמת כלאים הבאה מתיש [מין "עז"] הבא על הכבשה, [8] וטבחה.

או שגנב טריפה, ומכרה -

בין בזה ובין בזה, הרי הוא משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

מאי לאו - ברייתא זו - רבי שמעון היא, אלמא הרי מוכח: אף על גב דליתיה לטריפה בטביחה, מכל מקום איתיה לטריפה במכירה.

אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: לא כאשר פירשת, שברייתא זו רבי שמעון היא, אלא רבנן - המחייבים בטריפה אף על הטביחה - היא.

ומקשינן עלה: אי ברייתא זו רבנן היא, אם כן למה שנינו: "טריפה ומכרה", דמשמע: דוקא אם מכרה הרי הוא חייב עליה!?

וכי אטו טריפה במכירה איתא, בזביחה [בטביחה] ליתא!? והרי לרבנן, אף על טביחתה של הטריפה הוא חייב.

שבה הגמרא ותמהה על הקושיא: ואלא מאי רצונך להוכיח מכח קושיא זו, שברייתא זו רבי שמעון היא!? והלוא לדבריך נמי תיקשי רישא דברייתא: "גנב כלאים וטבחה", ומשמע נמי: דוקא בטביחה הוא חייב ולא במכירה:

שהרי, וכי אטו כלאים בטביחה איתא, במכירה ליתא!?

אלא בהכרח - ואף לשיטתך - דתנא טביחה של כלאים והוא הדין למכירה של כלאים, ואם כן אימא לרבנן נמי, כלומר: אם כן אף אם תוקמה כרבנן, יש לך לומר שגבי טריפה תנא מכירה של טריפה, והוא הדין לטביחה של טריפה.

ורבי יוחנן - שהכריח ממה ששנינו מכירה ולא טביחה בטריפה, שרבי שמעון היא - אמר לך ליישב שלא תיקשי כן אף בכלאים:

האי מאי [וכי מה קושיא היא]!?

אי אמרת בשלמא: ברייתא זו רבי שמעון היא, אם כן ניחא מה ששנה התנא בכלאים טביחה בלבד, כי: איידי דתנא טריפה בחדא [היות ובטריפה בהכרח צריך לשנות רק אחד מהם: טביחה או מכירה], לפיכך תנא נמי כלאים בחדא [לפיכך שנה התנא אף בכלאים אופן אחד בלבד], ובחר התנא בטביחה, משום שהיא נאמרה ראשונה בתורה.

אלא אי אמרת רבנן היא, אם כן ישנה התנא בשניהם טביחה וגם מכירה, וניערבינהו וניתנינהו [יערב התנא כלאים וטריפה] וישנה כך: גנב כלאים וטריפה [או טריפה], וטבחן ומכרן [או מכרן] משלם תשלומי ארבעה וחמשה. [9] ומסקינן: אכן קשיא מברייתא זו לריש לקיש, כי ודאי משמע שברייתא זו רבי שמעון היא, ומכל מקום חייב הוא על מכירת הטריפה.

ומקשינן על מה ששנינו בברייתא: גנב כלאים וטבחה משלם תשלומי ארבעה וחמשה:

והרי: "כי יגנוב איש שור או שה" כתיב בפרשת טביחה ומכירה, והרי אמר רבא:

זה [10] בנה אב [לשון "בנין אב"]: כל מקום שנאמר "שה", אינו אלא להוציא את הכלאים כגון תיש הבא על הכבשה, ואף ש"שה" הוא בין ממין עז ובין ממין כבש, מכל מקום צריך שיהיו אביו ואמו כבשים או אביו ואמו עזים. [11]

ואם כן בפרשת טביחה ומכירה שאמרה התורה: "ושור או שה", היה לנו למעט את הכלאים!?

ומשנינן: שאני הכא - בטביחה ומכירה - דאמר קרא: "כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה", ונתבאר לעיל סז ב, שהיה לו לומר: "כי יגנוב איש שור, וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וארבע צאן תחת השה", ונמצא ש"או שה" מיותר הוא -

אלא שלכך נאמר: "או" כדי לרבות את הכלאים. [12]

ומקשינן: וכי אטו כל "או" לרבות את הכלאים הוא בא!?

והתניא: כתיב [ויקרא כב כז]: "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", ודרשינן:

"שור או כשב", ייתר הכתוב "או" כדי ללמד: פרט לכלאים שהוא פסול לקרבן. [13]

ולכך נאמר "או עז" כדי ללמד: פרט לנדמה, שאינו דומה לא לאביו ולא לאמו, וכגון שבא מכבש וכבשה והוא דומה לעז. [14]

הרי שאנו דורשים מיתור "או" למעט כלאים, ואילו גבי טביחה ומכירה אתה דורש מ"או" לרבות את הכלאים!?

אמר תירץ רבא:

הכא - בגניבה טביחה ומכירה - נדרש ה"או" מענייניה דקרא, ואף הכא - גבי קדשים - נדרש ה"או" מענייניה דקרא.

הכא גבי גניבה, דכתיב: "שור או שה", שהאחד בהמה גסה, והשני בהמה דקה, ואי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם [אין מתעברים זה מזה ויולדים], הרי הכלאים ממועטים מעצמם, ואם כן:

"או" לרבות כלאים הוא בא. [15] אבל גבי קדשים, דכתיב ה"או" בין "כשב ועז" ששניהם בהמות דקות, ואתה יכול להוציא כלאים מביניהם, כי הם מתעברים זה מזה ויולדים, נמצא שעדיין לא נתמעטו הכלאים, ואם כן:

"או" למעט הוא. [16]

הערות

[1] א. כמבואר במשנה בפרה פרק ג משנה ט: "כפתוה בחבל של מגג, ונתנוה על גבי המערכה, ראשה בדרום ופניה למערב, הכהן עומד במזרח ופניו למערב, שחט בימינו וקיבל בשמאל. ב. כתב רש"י בחולין פב א לבאר למאי נפקא מינה ב"טומאת אוכלין" של הפרה, שהרי פרה אדומה מטמאה אדם ובגדים; וביאר, שהיא מצטרפת לחצי שיעור אוכל שקיבלו כאחד טומאה ממקום אחר, שנטמא האוכל המצורף לפרה; וראה בתוספות ד"ה פרה שהאריכו בדברי רש"י. ג. בגמרא מנחות קא ב מבואר, שאין אומרים גבי פרה "כל העומד לפדות כפדוי דמי", אלא משום שאם מצא אחרת נאה הימנה, מצוה לפדותה; ומכל מקום משמע שאף על פי שאינה עומדת למצוא אחרת נאה הימנה וליפדות, מכל מקום אנו אומרים "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וראה לשון רש"י לעיל עו ב ד"ה וכל העומד ליפדות, שכתב: ובעלי מומין כפדויים דמו, הואיל וסופן לכך".

[2] הקשה בשו"ת עמודי אור [סוף סימן קיב בהגהה]: הרי יש לומר בטעמו של ריש לקיש, שהוא הולך לשיטתו [מכות טו ב]: דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואף סובר הוא [כתובות לד ב]: חייבי מלקיות שוגגין פטורים מן התשלומין; והרי מבואר בזבחים כט ב שכל מחשבת שינוי בקרבן, עובר בלאו ד"לא יחשב", אלא שאינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה; ואם כן ריש לקיש לשיטתו אינו יכול לפרש כרבי יוחנן, שמשנתנו עוסקת כגון ששחטו שלא לשם בעליו, שהרי אם כן לא יהיה חייב על הטביחה, כי ייפטר מלשלם כדין חייבי מלקיות ואפילו כשיהיה שוגג, לדעת ריש לקיש עצמו! ? ואין לומר, שהכהן שחטו שלא לשם בעליו ולא הגנב, ומתחייב הגנב על ידי שחיטת השליח בארבעה וחמשה, ונמצא שהגנב לא עבר בלאו; שהרי ממה נפשך: אם אמר לו לשחוט סתם, והוא שחטו שלא לשם בעליו, אם כן בודאי שלא יתחייב השליח, שהרי לפי מה שהוא ציוה לשליח היה הקרן אמור לחזור לבעלים, שהרי "סתמן לשמן" כמבואר בזבחים מו ב, והכהן מדעתיה דנפשיה הפסידו לבעלים; ואם אמר לו לשחוט שלא לשם בעלים, הרי בכי האי גוונא כתב ה"משנה למלך" [פרק ג מגנבה], שאין שליח לדבר עבירה אפילו בטביחה, ולא יתחייב הגנב בטביחת הכהן. וכתבו אחרונים ליישב, על פי הנראה מדברי התוספות רי"ד הובא לעיל עו א בהערה 14 [וכן הוא לכאורה מוכרח לשיטת רש"י, ראה שם], שבאמת אין קרבן זה ראוי לעלות לבעלים, שהרי נתמעט מ"קרבנו ולא הגזול" שאינו עולה אפילו לבעלים לרצון, אלא שאם שחטו מפורש לשם בעלים, אז עולה לו; ואם כן ניחא, דהרי משכחת לה, כגון ששחטו סתם, שאינו עולה לבעלים לשם חובה, ומכל מקום אינו עובר בלאו ד"לא יחשב", או כגון שאמר לכהן לשוחטו סתם.

[3] א. כתב רש"י: "לא הוי מכירה: דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין", והרש"ש העיר: מה שייך זה למכירה, שהקרבן יישאר בקדושתו, רק שיקרב לשם הלוקח! ? וכתב לפרש, שכוונת הגמרא לדין "המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום"; וראה במאירי שכתב: "קדשי מזבח התמימים אינם נפדים, מעתה מכירתם אינה מכירה כלל, שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח, ולמדת מכאן, שאפילו מכרן להקריבם לאותו קרבן עצמו, ותהא כפרה ללוקח, אין זה כלום, והרי היא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהם". ב. הקשו התוספות בכתובות לג ב ד"ה גנב שור, מהברייתא לעיל עא א: "גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה, דברי רבי מאיר", ומפרשת הגמרא לעיל עא ב, שגנבו מבית שומר, שהשור הוא אצלו "דבר הגורם לממון", ורבי מאיר סובר "דבר הגורם לממון כממון דמי"; ולדעת ריש לקיש תיקשי: הרי שור הנסקל "ליתיה במכירה", [וכמבואר לעיל מה א: "שור שהמית וכו' משנגמר דינו מכרו אינו מכור"]. וכתבו התוספות שם: "דהתם [בסוגייתנו גבי קדשים], קדשים חמירי, דליתנהו כלל במכירה, אבל שור הנסקל, אם ימכרנו לגוי אין תופס דמיו", ודבריהם צריכים ביאור, וכמו שכתבו האחרונים. ג. כתב שם ב"קובץ שעורים" אות קיז, שלכאורה יש לתמוה על עיקר קושייתם, שהרי "מכירה" שחייבים עליה, אינה צריכה ש"יהנו מעשיו", ואם כן אף בשור הנסקל, מה בכך שלא הועילה מכירתו, מכל מקום חייב בארבעה וחמשה! ? וביאר שזה אינו, שאם כן אף בשור הקדש, נאמר, שאם כי אינו במכירה, מכל מקום חייב עליה ; אלא בהכרח שאין מתחייב בלא אהנו מעשיו, אלא אם כן מניעת המכירה היא משום שהוא גנוב אצלו, ואילו לא היה גנוב היה יכול למכור, דבהכי חייב רחמנא; אבל אם בלא מה שהוא גנוב אי אפשר למוכרו, בזה לא חייבה התורה, שאין לך בו אלא חידושו. ד. אבל ב"פרי יצחק" חלק ב סימן נה ד"ה ולכן נלענ"ד, ביאר עיקר כוונת התוספות בתירוצם, שהיות ובלאו הכי אין מכירתו של הגנב כלום, שהרי אינו שלו, אם כן לא מגרע מה שהוא גם איסורי הנאה ואין חל המכירה; וראה שם בסוף הדיבור מה שכתב לבאר החילוק מקדשים לשור הנסקל, וראה עוד שם בד"ה ומש"כ, בביאור כוונת תוספות בענין תפיסת הדמים.

[4] הקשו אחרונים: לפי סברת ה"קצות החושן" [לעיל עו א הערה 5], שאין לחייב משום "גורם לממון" אלא לענין מעשה שגורם לחיוב ממון אצלו, אם כן למה יתחייב הגנב במכירת בעלי מומין, וכי אטו משום שהלוקח פדה את הבהמה, יתחייבו הבעלים לתת אחר תמורתם! ?

[5] וכמבואר במשנה לעיל ע א.

[6] כתבו התוספות: ומוכר בשבת שהוא חייב, כמבואר במשנה לעיל ע א, אף על פי שאינו בטביחה, היינו משום שהוא ישנו בטביחה בחול. וב"תוספות רבינו פרץ" הוסיף: "אי נמי גם בשבת איתיה בטביחה על ידי אחר", [ראה לעיל עא א].

[7] כמו שכתב ה"מנחת חינוך" מצוה נד אות כח בנדמ"ח.

[8] כן פירש רש"י, ומשמע שאם הוא בא מאב או מאם שאינם ממין שחייבים עליו ארבעה וחמשה, כגון הבא מבהמה וחיה, כי אז אין חייבים ארבעה וחמשה על הנולד מהם. והרמב"ם [גניבה ב ט] כתב: "וכן הגונב כלאים הבא מן השה וממין אחר וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה", [וראה "מנחת חינוך" מצוה נד אות כח בנדמ"ח]. ולשיטת הרמב"ם, אפשר, שכל הנידון בגמרא בהמשך הסוגיא לפטור את הכלאים, היינו דוקא כשבא משה וממין אחר, אבל באופן של רש"י ודאי חייב.

[9] כן נראה בפשוטו כוונת לשון הגמרא בקושייתה, אלא שמרש"י משמע קצת לא כן.

[10] שיטת רש"י בחולין עח ב, שדברי רבא נאמרו על הא דכתיב [דברים יד ד]: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים ושה עזים", ומאחר שלא אמר הכתוב "שה כשבים ועזים", הרי משמע שלא נקרא "שה" עד שיהיו אביו ואמו כבשים, או שיהיו אביו ואמו עזים. והתוספות הקשו מהמשך הסוגיא על פירוש רש"י, וכפי שיתבאר בהערות לקמן עח א; ולכן פירש הר"י בתוספות, שהוא ממה שנאמר בפסח [שמות יב ה]: "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם, מן הכבשים ומן העזים תקחו", וראה בדבריהם שהאריכו בזה.

[11] היינו אף במקום שהן מין הכבש ומין העז נוהג בהם אותו דין, מכל מקום כשהוא בא משניהם יחד שהוא כלאים משני מינים, אין נוהג בו הדין, כן הוא לפי פירוש רש"י; וראה לעיל הערה 8 בדעת הרמב"ם.

[12] הקשה ב"שיטה מקובצת" [ד"ה שאני]: הרי בגמרא שם מבואר ש"או" בא ללמד שלא נאמר: "עד דגניב תרי [שור ושה] וטבח חד ומזבין חד"! ? וראה מה שביאר בזה ב"פני יהושע" ד"ה בפירש"י.

[13] פירש הראב"ד את הדרשה, כי "או" בא לחלק ולא שיהיו מעורבין.

[14] כן פירש רש"י; ומשמע שאם הוא דומה למין שהוא פסול לקרבן, הרי הוא פסול אף שאביו ואמו כשרים לקרבן.

[15] הקשו התוספות: למה צריך לזה, שהרי ודאי אם לא היה נכתב "או" לרבות את הכלאים, הייתי ממעטם מבנין אב דרבא! ? ותירצו התוספות: שדברי רבא לא נאמרו אלא במקום שנאמר "שה" בלבד, ולא במקום שנאמר גם שור. ובפשוטו, תירוצם תמוה, שהרי בתחילת הסוגיא הקשינו על הברייתא המחייבת ארבעה וחמשה בכלאים מבנין אב דרבא; הרי שאף בגניבה יש ללמוד מבנין אב דרבא! ? וביאר המהרש"א את כוונתם, שאין הכי נמי יכולה היתה הגמרא לעיל ליישב כן, אלא שמכל מקום יש למעט את הכלאים, משום שאי אתה יכול להוציאו מביניהם של שור ושה, וכמבואר הכא, ולכן הוצרכה הגמרא לעיל ליישב ש"או" בא לרבות.

[16] מסתבר, שכאשר הקשתה הגמרא ממה דדרשינן "או" למעט, לא היתה הקושיא דוקא מ"או" שנדרש לכלאים, והוא הדין שיש להקשות גם ממה דדרשינן "או" למעט את הנדמה, ולא לרבותו; ולפי זה עדיין לא נתיישב למה אנו דורשים מ"או" למעט נדמה ולא לרבותו! ? ולכאורה צריך לפרש: כיון ד"או" ראשון למעט, "או" שני נמי למעט הוא.

ואמר ריש לקיש בהסבר שיטת ר' שמעון: מדברים אלו יש ללמוד כי אומר היה ר' שמעון: פרה אדומה נפדית אפילו היא על גבי מערכתה, שאפילו לאחר שנשחטה והיתה כבר מונחת על גבי מערכת העצים שהכינו לה כדי לשורפה — אפשר לפדותה. וזו היא שעת הכושר של הפרה להיות מותרת באכילה. אלמא [מכאן] שכל העומד לפדות כפדוי כבר דמי [הוא נחשב]. שהרי אף שלא נפדתה הפרה האדומה בפועל, כיון שראויה היתה להיפדות אמר ר' שמעון שהיתה לה שעת הכושר לאכילה. ומשום כך שחיטת בעלי מומים בחוץ — שחיטה ראויה היא, שהרי עומדים הם לפדייה, ולכן מחייב ר' שמעון באלו תשלומי ארבעה וחמישה.

ושואלים: בשלמא [נניח] שר' יוחנן לא אמר ופירש את דברי ר' שמעון כר' שמעון בן לקיש, משום דקא בעי לאוקמה למתניתין [שרוצה להעמיד, להסביר, את משנתנו] אפילו בקרבנות תמימין, אלא ריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן?

ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: נאמר בענין תשלומי ארבעה וחמישה: "וטבחו או מכרו" (שמות כא, לז), השוה הכתוב את הדברים, ללמדנו: כל היכא דאיתיה [היכן במקום שישנו] בדין מכירה שמשלם ארבעה וחמישה — איתיה [ישנו] בדין טביחה לשלם ארבעה וחמישה, וכל היכא דליתיה [היכן שאינו] במכירה — ליתיה [אינו] בטביחה. ולכן הני [אלה] הקדשים הואיל דכי מזבין [שכאשר הוא מוכר] קדשים תמימים לא הויא [אין היא] מכירה, שהרי אין אפשרות לקנות בהמת קדשים תמימה, אף ליתנהו [אינם] בדין טביחה, ולכן היה צריך לפרש שמדובר בבעלי מומים, שאלה ניתנים למכירה, ובאלה יש גם דין טביחה.

א ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והלכו ר' יוחנן וריש לקיש לטעמם, לשיטתם] בנושא דומה. דאתמר [שנאמר] שנחלקו בענין גנב המוכר בהמה שהיא טריפה, לדברי ר' שמעון שפוטר על טביחתה מתשלומי ארבעה וחמישה. ר' יוחנן אמר: חייב בתשלומי ארבעה וחמישה על מכירתה, וריש לקיש אמר: פטור.

ומסבירים את השיטות: ר' יוחנן אמר: חייב, אף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בדין טביחה שהרי טריפה היא, ואין שחיטתה מכשרתה, ולדעת ר' שמעון שחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת שחיטה — מכל מקום איתיה [ישנו] בדין מכירה לשלם ארבעה וחמישה, שהרי חלה המכירה. וריש לקיש אמר: פטור, כיון דליתיה [שאינו] בטביחה אף ליתיה [אינו] במכירה. שרק בהמה שנגנבה שיש אפשרות לעשות בה גם פעולה זו וגם פעולה זו יש בה קנס ארבעה וחמישה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לר' שמעון בן לקיש ממה ששנינו בברייתא זו: גנב בהמת כלאים (שנולדה מהכלאת כבש ועז, שאינה ממש "שה") וטבחה, או גנב בהמה טריפה ומכרה — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. מאי לאו [האם לא] שיטת ברייתא זו כשיטת ר' שמעון היא, אלמא [מכאן] ממקרה זה של טריפה נלמד שאף על גב דליתיה [אף על פי שאינו] בטביחה איתיה [ישנו] במכירה!

אמר ליה [לו] ריש לקיש בתשובה: לא, ברייתא זו אינה כשיטת ר' שמעון אלא כשיטת רבנן [חכמים] היא.

והקשה לו ר' יוחנן: אי רבנן [אם כשיטת חכמים] היא, וכי טריפה שמפורשת בברייתא במכירה איתא [ישנה], בזביחה (שחיטה) ליתא [אינה]? הרי לשיטת חכמים גם שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, וחייב עליה!

ודחה ריש לקיש: ואלא מאי [מה] תאמר, שזו שיטת ר' שמעון? הלא גם לשיטתו אפשר לשאול שאלה זו: וכי כלאים, שמפורשת בברייתא בטביחה איתא [ישנה], במכירה ליתא [אינה]? והלא אין הבדל בין זה לזה!

אלא אין להבין את דברי הברייתא בדרך של דיוק, ויש להסביר אף לשיטתך כי תנא [שנה] החכם בענין כלאים טביחה, והוא הדין למכירה. אם כן, אימא לרבנן נמי [אמור לדעת חכמים גם כן], כך יש לפרש את הברייתא, ובאופן שתנא [שנה] בענין טריפה מכירה והוא הדין לטביחה. ובתשובה לכך

ר' יוחנן אמר [יכול היה לומר] לך: האי מאי [הסבר זה, מה הוא]? אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהברייתא כדעת ר' שמעון, אזי יכול אני לומר בברייתא איידי דתנא [מתוך ששנה] טריפה בחדא [בדין אחד] של מכירה, שהרי לדעתו אינה בדין טביחה, שאין זו שחיטה ראויה — תנא [שנה] כלאים בחדא [בדין אחד] של טביחה, אף שישנם גם במכירה, שכך היא דרך הברייתות.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהוא כדעת רבנן [חכמים], נערבינהו וניתנינהו [שיערבם וישנה אותם, את שני המקרים] ביחד, כך: גנב כלאים וטריפה, טבחן ומכרן — משלם תשלומי ארבעה וחמשה! ומעירים: אכן, זה קשיא [קשה] לריש לקיש.

ב ומבררים עתה עיקרה של הלכה זו שנזכרה בברייתא: מדוע יהא דין זה של תשלומי ארבעה וחמישה בכלאים? הלא "שה" כתיב [נאמר] בפרשה זו (שמות כא, לז), ואמר רבא: הכתוב בענין בהמות הכשרות לאכילה "שה כשבים ושה עיזים" (דברים יד, ד) זה בנה (בנין) אב: כלומר, מה שנתפרש בו הוא המקור להלכות רבות אחרות: כל מקום שנאמר בתורה "שה", אינו בא אלא להוציא (למעט) את הכלאים ולומר שאינם בכלל אותו ענין, וכיון שבדין תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה ומכירה נאמר גם כן "שה", יש לומר שבא הכתוב להוציא את הכלאים!

ומשיבים: שאני הכא [שונה כאן] דאמר קרא [שאומר הכתוב] "או" ("שור או שה") — לרבות את הכלאים.

ושואלים: והאם כל "או" שבכתוב לרבות הוא? והתניא [והרי שנינו בברייתא] על הכתוב בכשרים לקרבן "שור או כשב או עז... ירצה לקרבן אשה לה'" (ויקרא כב, כז), דרשו: "או" שנאמר במילים "שור או כשב" בא ללמד: פרט לכלאים, "או עז" (ויקרא כב, כז) — פרט לנדמה, לבעל חיים שאינו דומה לאביו ואמו, הרי ש"או" בא למעט ולא לרבות!

אמר רבא: אף ש"או" מיעוט הוא בדרך כלל, אין לקבוע כלל בדבר, אלא הכא מענייניה דקרא, והכא מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב, וכאן מעניינו של הכתוב]. הכא לגבי [כאן אצל] גניבה, דכתיב [שנאמר] בה: "שור או שה", והרי אלו בעלי חיים שאי (שאין) אתה יכול להוציא כלאים מביניהם, שאי אפשר שיוולד ולד כלאים משור ושה, ואי אפשר להבין "או" זה כממעט כלאים — יש להבין שהמילה "או" באה לרבות כלאים (של שה ועז), ואילו לגבי [אצל] קדשים דכתיב [שנאמר] בהם: "כשב ו"עז" ("כשב או עז), שאתה יכול להוציא כלאים מביניהם מהכלאת כשב ועז, הביטוי "או" למעט הוא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Reish Lakish says, in explanation of Rabbi Shimon’s statement: Rabbi Shimon would say that the red heifer can be redeemed with money even when it has already been slaughtered upon its pyre, i.e., for the sake of purification. For this reason Rabbi Shimon claimed that the meat had a time when it was fit for consumption, as it can be rendered permitted for consumption through redemption. The Gemara states its conclusion: Evidently, Rabbi Shimon holds that any animal that is ready to be redeemed is considered as though it has already been redeemed.

The Gemara discusses the relative merits of the answers provided by Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish: Granted, Rabbi Yoḥanan did not state an answer in accordance with that of Rabbi Shimon ben Lakish, i.e., Reish Lakish, that the mishna is referring to a blemished animal, because he wants to interpret the mishna as dealing with all kinds of sacrificial animals, even with unblemished ones. But what is the reason that Reish Lakish did not state an answer in accordance with that of Rabbi Yoḥanan?

Reish Lakish could have said to you that the verse states: “If a man steals an ox or a sheep, and slaughters it or sells it” (Exodus 21:37). This verse compares slaughtering to selling, thereby indicating that anywhere that the fourfold or fivefold payment is applicable for the sale of a particular animal it is likewise applicable for its slaughter, and anywhere that the fourfold or fivefold payment is not applicable for the sale of an animal it is not applicable for its slaughter either. And with regard to this case of sacrificial animals, since when one sells sacrificial animals it is not a valid sale, and no fourfold or fivefold payment is incurred, so too, there is no fourfold or fivefold payment for their slaughter.

And these two Sages follow their own lines of reasoning. As it was stated: According to the statement of Rabbi Shimon that an act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose is not considered an act of slaughter at all and does not entail liability to pay the fourfold or fivefold payment, in the case of a thief who sells a stolen animal with a wound that will cause it to die within twelve months [tereifa], Rabbi Yoḥanan says: The thief is liable to pay the fourfold or fivefold payment if he sells the animal rather than slaughters it. And Reish Lakish says: He is exempt.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says that he is liable, as even though the fourfold or fivefold payment is not applicable for the slaughter of a tereifa according to the opinion of Rabbi Shimon, as its meat may not be eaten, nevertheless, it is applicable for its sale. And Reish Lakish says that the thief is exempt, as, since the fourfold or fivefold payment is not applicable for the slaughter of a tereifa according to Rabbi Shimon, it is not applicable for its sale either.

Rabbi Yoḥanan raised an objection to the opinion of Rabbi Shimon ben Lakish from the following baraita: If one stole an animal of diverse kinds, e.g., a sheep-goat hybrid, and slaughtered it, or if he stole a tereifa and sold it, he pays the fourfold or fivefold payment. What, is it not correct to say that this baraita, which mentions the case of selling a stolen tereifa but not slaughtering it, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon? Apparently, according to Rabbi Shimon, even though the fourfold or fivefold payment is not applicable for the slaughter of a tereifa, it is nevertheless applicable for its sale.

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan in response: No; this baraita is not taught in accordance with the opinion of Rabbi Shimon. Rather, it follows the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Shimon and maintain that a thief is liable for the fourfold or fivefold payment for slaughtering an animal even if the act of slaughter does not render its meat fit for consumption, as in the case of a tereifa.

The Gemara asks: If the baraita reflects the opinion of the Rabbis, why does it mention the sale of a tereifa but not its slaughter? According to the opinion of the Rabbis, is the fourfold or fivefold payment applicable for the sale of a tereifa while it is not applicable for its slaughter? This is certainly not the case.

The Gemara responds with a counter-question: Rather, what would you say, that the baraita reflects the opinion of Rabbi Shimon? The same difficulty could be raised in the case of diverse kinds, as the baraita mentions the animal’s slaughter but not its sale: Is the fourfold or fivefold payment applicable for the slaughter of an animal of diverse kinds, while it is not applicable for its sale? There is certainly no difference between slaughtering and selling in this case.

Rather, one cannot make such inferences from the baraita, as it teaches liability with regard to the slaughter of diverse kinds, and the same is true with regard to its sale. If so, one can say the same for the opinion of the Rabbis as well: The baraita teaches liability with regard to the sale of a tereifa, and the same is true with regard to its slaughter. Once the baraita is interpreted in accordance with the opinion of the Rabbis and not that of Rabbi Shimon, it has no bearing on the dispute between Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish.

And Rabbi Yoḥanan could say to you: What is this comparison? Granted, if you say that the baraita reflects the opinion of Rabbi Shimon, and that is why it referred specifically to the sale of a tereifa, the baraita can be explained: Since it necessarily taught the case of tereifa in only one manner, that of selling, it maintained the same style of presentation and taught the case of diverse kinds in only one manner, that of slaughtering.

But if you say that the baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, there is no reason for it to present just one scenario in either case. Rather, let the baraita combine them and teach them in a single sentence: If one stole an animal of diverse kinds or a tereifa and then slaughtered or sold either one of them, he pays the fourfold or fivefold payment. The Gemara concludes: This is difficult according to the opinion of Reish Lakish.

§ The baraita teaches that a thief is liable to pay the fourfold or fivefold payment in the case of an animal of diverse kinds. The Gemara asks: It is written in the Torah: “If a man steals an ox or a sheep [seh]” (Exodus 21:37), and Rava says, concerning the verse: “These are the animals that you may eat: The ox, the seh of a sheep, and the seh of a goat” (Deuteronomy 14:4), that this verse establishes a paradigm for other cases: Wherever the word seh is stated in the Torah, it serves to exclude only an animal of diverse kinds. The Hebrew word seh denotes either a sheep or a goat. A hybrid, which is neither a sheep nor a goat, does not qualify as a seh. Why, then, is the fourfold or fivefold payment applicable to one who stole this kind of animal?

The Gemara answers: It is different here, in the case of the fourfold or fivefold payment, as the verse states “or” (Exodus 21:37), a term that could have been avoided, as explained earlier (67b). This extra word serves to include an animal of diverse kinds, i.e., the sheep-goat hybrid.

The Gemara asks: And does every instance of the word “or” serve to include diverse kinds? But isn’t it taught in a baraita: It is written: “When a bull or a sheep or a goat is born, it shall be seven days under its mother and from the eighth day onward it may be accepted as a fire-offering to the Lord” (Leviticus 22:27). The phrase “a bull or a sheep” serves to exclude diverse kinds, i.e., an animal of diverse kinds may not be brought as an offering. The phrase “or a goat” serves to exclude an animal that resembles another, i.e., a sheep that is the offspring of two sheep but that looks like a goat, or vice versa.

Rava said in response: The derivation from the word “or” depends on the verse in question. Here, it is interpreted based on the context of the verse, and there, it is also interpreted based on the context of the verse. Here, with regard to theft, the reason the word “or” serves as an inclusion is that it is written: “An ox or a sheep,” which are two animals from which you cannot produce diverse kinds, as they cannot procreate together, and therefore the word “or” serves to include an animal of diverse kinds. By contrast, with regard to sacrificial animals, the reason the word “or” serves as an exclusion is that it is written “sheep” and “goat,” which are two animals from which you can produce diverse kinds. Consequently, the word “or” serves to exclude diverse kinds.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכל דליתיה במכירה ליתה בטביחה. ואף על גב דגנב ומכר בשבת חייב אף על גב דליתא בשחיטה ההיא בהמה מיהא בטביחה היא כבמכירה.

זה בנין אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. פירש רש"י ז"ל דבנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים. והקשה עליו בתוספות דהא אמרינן דאתיא דרבא לרבי אלעזר לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דנפקא ליה משה כשבים ושה עזים אלמא בנין אב דרבא לא משה כשבים הוא ועוד דהא אסיקנא דכי אתמר דרבא לענין פטר חמור אתמר ופטר חמור מפיק ליה בסוף פרק קמא דבכורות (יב, א) משה שה דפסח, על כן פירשו בתוספות דבנין אב דהכא משה שה דפסח קאמר, וכן פירש גם הראב"ד ז"ל דלגבי פסח כתיב שה מיותר דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה לא היה צריך לומר אלא זכר תמים יהי' לכם ולמה חזר וכתב שה תמים לאגמורי אעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים.

פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצאו נאה הימנה יכול לפדותה אע"פ שאין בה מום ואע"פ שאין קדשי מזבח נפדים אם שמא אין זה קדשי מזבח לענין זה אם שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה אבל משנשחטה כראוי על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה בהר הזיתים ובמקום הבדוק לה מקבר התהום אפילו מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפילו היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שהתבאר במסכת חולין ומ"מ הרי היא מטמאה טומאת אוכלין אע"פ שמשנשחטה ונעשית אפר לא היתה לה שעת כושר לאכילה:

קדשי מזבח התמימים אינם נפדים מעתה מכירתם אינה מכירה כלל שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח ולמדת מכאן שאפילו מכרן להקריבם לאותו קרבן עצמו ותהא כפרה ללוקח אין זה כלום והרי היא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהם:

הכלאים והוא שבא מן הרחל עם התיש או מרבעי הכבש הרי הוא נקרא שה לענין תשלומי ארבעה וחמשה ואין צריך לומר בנדמה והוא שבא מן הכבשה עם הכבש ודומה לנולד מן התיש והעז ומ"מ לענין קרבן אין הכלאים והנדמה ראויים כלל:

בהמה גסה אינה מתעברת מן הדקה לעולם שאין זמן עבורן שוה אבל דקה מן הדקה וגסה מן הגסה מתעברות זו מזו לפי סוגית התלמוד ואף חכמת הטבע מעידה לנו כן ובלבד כשיש ביניהם קצת דמיון וכבר כתבנו הענין במסכת חולין:

אומר היה רבי שמעון פרה נפדית וכו'. כתוב בתוספות וי"ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא וכו'. ועוד יש לומר דרבנן סברי קדשי מזבח הוא ולהכי קאמר שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית. והא דקאמר שנפדית על כל הפסול שבה כגון מתה ונשחטה או מצא אחרת נאה הימנה היינו משום דלב בית דין מתנה עליה כדאיתא התם בשבועות אבל מי שסובר קדשי בדק הבית היה פשוט לו לריש לקיש דסבירא ליה דנפדית על גב מערכתה. תדע דכי פריך התם אי רבי שמעון אימא סיפא שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית והתניא וכו' מאי קושיא לימא דהא תנא בהך מילתא לחודה בקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה סבר כרבי שמעון. ומיהו קשיא לפירוש זה דאין משמע שסובר שום תנא וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו פרה אדומה כל זמן שלא נשחטה אם מצאו נאה הימנה יכול לפדותה אף על פי שאין בה מום ואף על פי שאין קדשי מזבח נפדין אם שמא אין זו קדשי מזבח לענין זה אם שמא מתוך שדמיה יקרים לב בית דין מתנה עליה אבל משנשחטה כראוי על מערכתה של עצים שהיא נשחטת עליה בהר הזיתים ובמקום הבדוק מקבר התהום אפילו מצאו נאה הימנה אינה נפדית ואפילו היא מפרכסת שהיא בכלל העמדה כמו שיתבאר במסכת חולין ומכל מקום הרי היא מטמאה טומאת אוכלין אף על פי שמשנשחטה ונעשית אוכל לא היתה לה שעת הכושר לאכילה. קדשי מזבח התמימים אינם נפדים מעתה מכירתם אינה מכירה כלל שהרי לא יצאו לחולין ביד הלוקח ולמדת מכאן שאפילו מכרן להקריבן לאותו קרבן עצמו ותהא כפרה ללוקח אין זה כלום והרי היא כזבחים שנזבחו שלא לשם בעליהם. ע"כ.

כל היכא דאיתיה במכירה וכו'. ומוכר בשבת דחייב אף על גב דאם טבח וכו' כמו שכתוב בתוספות. אי נמי איתיה בטביחה על ידי אחר. אבל קשה טבח שור הנסקל דחייב אמאי הא ליתיה במכירה דאסור בהנאה לדברי רש"י ז"ל וריש לקיש איירי לעיל בההיא מילתא. אבל לרבינו תם ז"ל איתיה במכירה דשרי לאיתהנויי ביה מחיים. הרא"ש ז"ל. ועיין תוספות פרק אלו נערות (כתובות ל"ג ב)'.

והאמר רבא זה בנה אב וכו'. והא דרבא לא ידענא היכא איתמר בכוליה תנויי. גאון ז"ל.

זה בנה אב כל מקום וכו'. פירש רש"י ז"ל דמשור שה כשבים ושה עזים דריש בנין אב. ותימה דבסוף סוגיין דהכא דמסיק כי איתמר דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא ודלא כרבי יהושע דאי רבי יהושע משה כשבים ושה עזים נפקא ומאי קאמר הא רבא גופיה מהתם מפיק לה. והקונטרס דקדק דכל בנין אב ללמד על מקום אחר בא ולפי המסקנא דמוקי ליה לטמא שנולד מן הטהור לא בא ללמד אלא לעצמו. ואומר ר"י דמשה דפסח דריש ליה דלגופיה לא איצטריך דמשה דקדשים נפקא דאמעוט בהו כלאים דפסח קדשים הוא ומייתר שה בפסח לבנין אב. וכן משמע דלקמן מסיק תלמודא דלרבנן דרבי אליעזר איתמר דרבא לענין פטר חמור דאינו נפדה בכלאים ומייתי מתניתין דבכורות דתנן אין פודין וכו' ובבכורות פרק קמא מפיק כל האי משנה שה שה מפסח. אמנם משם קשה דמפיק ליה מגזרה שוה דשה שה והכא מפיק ליה מבנין אב. ואין לומר דהאי בנין אב גזרה שוה דהתם הוא דאם כן אמאי לא אמעיט מינה רבא כל הני דממעט התם דתנן אין פודין בעגל ולא בחיה ולא בטרפה וכו'. ואין לומר דאין הכי נמי וחדא מינייהו נקט דאם כן כי בעי לקמן לרבי אליעזר דמתיר בכלאים שה למאי הילכתא לימא דאיצטריך למעט שארא. ואומר ר"י דודאי רבא דריש הכא בנין אב והתם דריש גזרה שוה למעט אינך דמבנין אב אין למעט אלא כלאים. וא"ת בנין אב למה לי תיפוק ליה כלאים מגזרה שוה עם שארא. יש לומר דהוה מרבינן כלאים מתפדה תפדה כדמרבי מיניה מילי אחריני דלא משתמעי לרבותן כמו כלאים. ה"ר ישעיה ז"ל.
ולהלן כתב גבי הא דאמרינן אי לקדשים בהדיא כתיב בהו צריך עיון לפירוש ר"י היכי מצי למילף פסח מקדשים והלא כל עיקרנו שעשינו בנין אב מפסח אינו אלא משום דילפי פסח מקדשים ואייתר שה דפסח לבנין אב. וצריך לומר דלרווחא דמילתא קאמר אי לקדשים כלומר אם תמצא ייתור בפסח לייתורי שה לבנין אב ללמוד לקדשים ממנו הא בהדיא כתיב. ע"כ לשונו.

וזה לשון תוספות חיצוניות התם בפרק קמא דבכורות גבי הא דאמר התם נאמר כאן שה וכו'. מה להלן פרט לכל השמות הללו פ"ה בפסח דפסה בעיא שה ולא בעגל וחיה ולא בשחוט וכו'. ותימה לרבינו תם דהא אמרינן בפרק מרובה זה בנה אב כל מקום שנאמר שה להוציא כלאים ובשה דפסח קמיירי ותימא דהתם קרי ליה בנין אב והכא עביד גזרה שוה. ועוד אמאי נקט כלאים טפי מכל השמות דמתניתין עגל ושחוט. ועוד דרבי אליעזר דמתיר בכלאים אמאי לא שרי בכל אינך דמתניתין. ועוד דבאותו ואת בנו דכתיב בשה אתיא אמאי נוהג בכל איסור. ותירץ רבינו תם דאיצטריך הגזרה שוה ואיצטריך הבנין אב דאי מגזרה שוה לחוד לא הוה ממעטינן כלאים דהוה אמינא תפדה תפדה ריבה להכי איצטריך בנין אב דרבא דשה דכתיב גבי פסח להוציא הכלאים על כרחיה שה דפטר חמור דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות בכלאים דהא קדשים הוא ואי מבנין אב לחוד ולא כתיב הגזרה שוה הוה מוקמינן הבנין אב לטמא שנולד מן הטהור ועבורו מן הטמא. ואם תאמר איך אמרינן דלגופיה לא איצטריך דפשיטא דלא מצי להיות מכלאים הלא בפסח מצרים כתיב ועדיין לא היה נכתב איסור כלאים בקדשים. ויש לומר דמכל מקום כשכתבו משה דאז ניתנה תורה לא איצטריך לגופיה. והשתא ניחא דאותו ואת בנו דליכא גזרה שוה אמרינן שנוהג בכלאים. עד כאן לשון תוספות חיצוניות שם.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ונראה לר"י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח. וקשה דאם כן היינו גזרה שוה דבכורות אם כן מאי שנא דנקט רבא כלאים טפי מעגל וכו'. ועוד דאם כן אמאי חייב תשלומי ארבעה וחמשה בטרפה אפילו למאן דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה מכל מקום ליפטר משום גזרה שוה דשה שה מפסח כמו לענין פטר חמור. וכי תימא דמתרביא מאו כמו כלאים אם כן הוה ליה לתלמודא למיפרך מטרפה כי היכי דפריך מכלאים ולשנויי או לרבות. ועוד קשה וכו'. לכן נראה דבנין אב דרבא וגזרה שוה דבכורות לאו חדא מילתא מיהו תרווייהו מקרא דפסח וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

ולהלן גבי הא דאמרינן אלא אי איתמר דרבא לענין פטר חמור וכו'. כתבו וזה לשונם וא"ת למה לי בנין אב דרבא למעוטי כלאים בפדיון פטר חמור תיפוק מגזרה שוה דשה שה כמו טרפה ושחוטה. וי"ל דאי מגזרה שוה הוה אמינא תפדה תפדה ריבה לרבות כלאים דכי היכי דלא ממעטינן שאינו זכר תמים ובן שנה מגזרה שוה דשה שה משום דאמרינן תפדה תפדה ריבה כדאיתא בבכורות הכי נמי הוה אמינא לענין כלאים וסברא הוא למעוטי כולהו מגזרה שוה טפי מכלאים. וגבי ארבעה וחמשה דחייב הטרפה ולא ממעטי מגזרה שוה דשה שה מפסח היינו משום דשה דגנבה לא מייתר ואינו מופנה. וכן נמי אותו ואת בנו דנוהג בטרפה ולא ממעטינן מגזרה שוה דשה שה מפסח משום דלא מייתר. ויש להביא ראיה דכלאים לא אמעוט מגזרה שוה דשה שה כמו טרפה ושחוטה כי אם מבנין אב כדפירשתי מדקאמר ולרבי אליעזר דמתיר בכלאים משמע דלא מפליג באחרים בטרפה ושחוטה כמו בכלאים היינו משום דאית ליה גזרה שוה אבל לית ליה בנין אב דרבא ולהכי הוא מתיר כלאים יותר מטרפה ושחוטה. ע"כ.

והרשב"א ז"ל כתב וז"ל זה בנה אב כל מקום שנאמר שה וכו'. פירש רש"י ז"ל מדכתיב שור שה כשבים. והקשו עליו בתוספות דאמרינן לקמן דאתיא דרבא לרבי אליעזר לטמא שנולד מן הטהור וכו' ודלא כרבי יהושע דנפקא משה כשבים אלמא בנין אב דרבא לאו משה כשבים נפקא. ועוד דהא אסיקנא דכי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר ופטר חמור מפיק ליה בסוף פרק קמא דבכורות משה שה דפסח. על כן פירשו בתוספות דבנין אב דרבא משה שה דפסח. וכן פירש גם הראב"ד ז"ל דגבי פסח כתיב שה מיותר דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה שלא היה צריך לכתוב אלא זכר תמים יהיה לכם ולמה חזר וכתב שה תמים לאגמורי אעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל כלאים שה כתיב ואמר רבא כל מקום וכו'. דיליף שה שה מפסח דכתיב שה תמים וכו' דמייתר וכו' דהא כתיב לעיל ויקחו להם איש שה וגו' ולמה ליה למיהדר שה אלא לאגמורי בכל מקום שנאמר שה שיהא כזה. ולקמן מקשה רבא אמאי איצטריך למיגמר מהתם משה שה. ע"כ.

עוד כתב הרשב"א ז"ל לקמן גבי הא דאמרינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור וכו'. איכא למידק אם כן כי אקשינן לעיל כלאים שה כתיב הוי לן למיפרך נמי אטרפה. ומסתבר לי דהוא הדין דפריך אטרפה אלא רישא נקט דקתני גנב כלאים וטבחה טרפה ומכרה וכאלו אמר ברייתא דכלאים האיך אפשר והא שה כתיב. ועוד דכלאים קשה לכולי עלמא אבל טרפה לא קשה אלא לרבנן כדברי ריש לקיש דאלו רבי שמעון לא מודה בה הלכך הקשה מכלאים דכלהו מודו ביה ומינה לטרפה לרבנן לכשתמצא לומר דרבנן היא ולא רבי שמעון. כן נראה לי. ע"כ לשונו.

שאני הכא דאמר קרא או לרבות וגו'. וקצת קשה דהא או מיבעי ליה לחלק דלא תימא עד דגנב תרווייהו איצטריך או לחלק או זה או זה והכי אמרינן לעיל עיין לעיל בתוספות. שיטה.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אלא ודאי או למעוטי הוא ולא שיהו מעורבין אלא הא דדרשינן או לרבות משום דאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם ולמעט לא צריך קרא ומשום הכי לא דרשי שור או כשב לרבות נדמה או עז לרבות כלאים דסתם או למעוטי הוא. מיהו היכא דאין כלאים יוצא מביניהם על כרחיה דרשו ליה בריבוי. ע"כ.

גבי גנבה דכתיב שור שאי אתה יכול וכו'. וא"ת בלאו הכי נמי הוה מצי למימר גבי גנבה דכתיב שה וכו'. וי"ל וכו' כמו שכתוב בתוספות. הקשה ר"מ מההיא דפריך לקמן אי לקדשים אי לבכור בכולהו נמי כתיב שור. ותירץ דמילתיה דרבא לא איתמר היכא דכתיב שור שה בלא או כגון הכא גבי גנבה אי הוה כתיב שור ושה ולא הוה כתיב או שאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. הרא"ש ז"ל.

בד"ה אומר היה ר"ש כו' נראה שר"ל דאפי' מדרבנן כו' ואם כן מנליה לר"ל דר"ש פליג ארבנן כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דאר"ל לא קשיא מידי דמצי סבר כקושייתם דמודה ר"ש דמדרבנן לאו בת פדייה אלא מדאורייתא ולהכי מטמא כו' אבל עיקר קושייתם מסוגיא דשבועות דמוקי הך דאין לה פדייה דלא כר"ש ודו"ק:

בד"ה זה בנה אב כל כו' וכ"ת דטריפה ושחוטה ממשמעותיה דשה כו' דשה טריפה נמי חשיבה שה דמחייב במוכר טריפה ד' וה' כו' מתוס' דפ' אותו ואת בנו ע"ש וק"ל:

בד"ה גבי גניבה כו' אלא היכא דכתיב שה לחוד אבל הכא כתיב נמי שור עכ"ל ולעיל דפריך כלאים שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כו' ה"מ לשנויי הכי דלא אתמר דרבא אלא אהיכא דכתיב שה לחוד אלא כיון דאכתי תקשי למעט כלאים משור ושה דאי אתה יכול להוציא כלאים מביניהם מש"ה הוצרך לשנויי או לרבות וק"ל:

גמרא המוכר טרפה כו' ריוח"א חייב אע"ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה כו'. עי' (לקמן עח ב) ורבי סבר וטבחו כו' ומכרו דומיא דטביחה:

רש"י ד"ה לא הויא מכירה דאין קדשים תמימים יוצאין לחולין. תמוה דמאי שייך זה למכירה דהקרבן ישאר בקדושתו רק שיקרב לשם הלוקח וכה"ג הקשו עליו התוס' (בפסחים עה ב) ע"ש ולע"ד הכוונה בכאן להא דאמרי' (שם פט ב) דהמוכר עולתו ושלמיו לעול"כ ומשמע שם דאפי' קדשים שחייב באחריותן לר"ש מדלא מוקי ההיא דנתן לה מוקדשים באתננה כוותיה ובקדשים שחייב באחריותן וע"ש בצל"ח דאפי' לריה"ג ובקדשים קלים לעול"כ ושכן דעת הרמב"ם:

תוספות בד"ה אומר היה וכו' וא"כ מנ"ל לר"ל דפליג ר"ש עכ"ל. וכתב מהרש"א שאין הל' מדוקדק דלר"ל גופא לק"מ. ולענ"ד דשפיר קשה לר"ל דמדקאמר אומר היה ר"ש מכלל דרבנן פליגי עליה בהא דפרה נפדית וק"ל:

בפרש"י בד"ה או שור וכו' דאמר בפרק דלעיל שור דסיפא ושה דרישא מיותר הלכך או נמי מיותר עכ"ל. כוונתו נראה מבואר דלא תיקשה האי או מיבעיא ליה לחלק לכך מפרש דלגמרי מיותר ומסיפא דקרא ידענו לחלק אבל אכתי קשיא דאף ע"ג דאי לא הוי כתיב שה דרישא הוי משמע שפיר לחלק אבל עכשיו דאיצטריך שה דרישא ושור דסיפא למידרש שור ושה דוקא כדאמרינן לעיל א"כ ודאי איצטריך נמי או לחלק דבלא"ה ה"א דעד דגנב תרי ומזבין או טבח חד ומשייר חד לא מחייב. וע"ק דכיון דאיצטריך הכא לרבות כלאים מאו א"כ ממילא איצטריך נמי למכתב שה דרישא ולא מייתר ואם כן מנ"ל למידרש לעיל שור ושה אין מידי אחרינא לא ויש ליישב:

תוספות בד"ה זה בנה אב וכו' פירש בקונטרס דעביד בנין אב וכו' וקשה לר"י דלקמן אמר וכו' דלא כרבי יהושע וכו' ואדרבה מההיא קרא וכו' עכ"ל. ולענ"ד שאין בזה סתירה לפרש"י דמ"מ קאמר שפיר דלא כר"י דלדידיה כיון דאסר ליה באכילה לא שייך תו בנין אב דרבא לא לענין גבוה דהא אפילו להדיוט אסור ואף למאי דאוקימנא לענין פטר חמור נמי לא איצטריך למעוטי כיון דאסר ליה באכילה דבכלל בהמה טמאה הוא פשיטא דאין פודין כנ"ל וק"ל:

ואמר ריש לקיש. איזו שעת הכושר היתה לה דאומר היה ר''ש פרה נפדית אפילו נשחטה על המערכה כמשפט אם מצא אחרת יפה ממנה וזהו שעת הכושר שלה ואע''פ דלא נפדית אפילו הכי משוי לה אוכלא הואיל וראויה לפדות: אפילו בתמימין. וכ''ש בבעלי מומין בחוץ דשינויא דחיקא הוא: לא הויא מכירה. דאין קדשים תמימים יוצאים לחולין הלכך בבעלי מומין עסקינן דאיתנהו בתרוייהו: ואזדו לטעמייהו. דאיפליגו בה אי בעינן תרוייהו אי לא: לדברי ר''ש. שפוטר על טביחתה: גנב כלאים. מכבשה ותיש בא ואע''ג דכתיב גבי טביחה שה ואמר רבא לקמן כל מקום שנאמר שה אין כלאים במשמע הכא מחייב דאיתרבי בהדיא כדלקמן: מאי לאו ר''ש היא. מדנקט בטריפה מכירה ולא נקט טביחה: דתנא טריפה בחדא. דלא מצי לערובי כלאים וטריפה ולמיתני טביחה ומכירה בתרוייהו בהדדי ואצטריך למיתני טריפה בחדא במכירה ולא בטביחה: תנא נמי כלאים בחדא. ואף על גב דאיתיה בתרוייהו ונקט ביה טביחה דפתח ביה קרא ברישא: או. שור או שה דאמר בפ' דלעיל (דף סז:) שור דסיפא ושה דרישא מייתר הלכך או נמי מייתר: פרט לכלאים. דפסול לקרבן: נדמה. דאינו דומה לאביו ולא לאמו שבא מאיל ורחל ודומה לעז: גבי גניבה דכתיב שור או שה. דאי לא הוה כתיב או לרבות לא משתמע כלאים מינייהו שהרי אין מתעברין זה מזה שאין עיבורן שוה דבהמה גסה יולדת לתשעה ודקה לחמשה הלכך או לרבויי אתא ולא להוציא דהא בלאו הכי לא אתי כלאים במשמעות דקרא:
אומר היה ר''ש פרה נפדית כו' נרא' שר''ל דאפילו מדרבנן מותר לפדותה דבספ''ק דשבועות (דף יא:) דייק אמתניתא (תוספתא פ''א) דמסכת פרה דקתני שחטה על גב מערכתה אין לה פדייה עולמית דלא אתי כר''ש דלר''ש נפדית היא כדאשכחן הכא ותימה דע''כ מה שאין נפדית לרבנן אין זה מן התורה דהא בת העמדה והערכה היא כל זמן שמפרכסת לפי . פי' אחד דלעיל (ד' עו.) ואם כן מנ''ל לר''ל דר''ש פליג ארבנן דלמא מודה ר''ש דמדרבנן לאו בת פדייה היא אלא מדאורייתא ולהכי מטמא טומאת אוכלים הואיל והיתה לה שעת הכושר וזה דוחק לומר דאף על גב דמדאורייתא בת פדייה היא כיון דמדרבנן לאו בת פדייה לא חשיב אוכל שאתה יכול להאכיל לאחרים וי''ל דמאן דאסר אסר אפילו מדאורייתא כיון ששחט לשמה בהכשר קרבן ומאן דשרי שרי אפילו מדרבנן עד שיעשו הזיותיה כדפרישית לעיל ואם היינו אומרים דלרבנן פרה קדשי מזבח היא הוי א''ש אך אין נראה שיסבור שום תנא דפרה קדשי מזבח היא מדקא מתמה גמרא בריש אין מעמידין (ע''ז ד' כג: ושם) שמע מינה דפרה קדשי מזבח היא ובכמה מקומות קאמר דחטאת קרייה רחמנא משמע דקדשי בדק הבית היא אע''ג דתנן בשקלים (ד' ו) שהיא מתרומת הלשכה היינו לפי שצריכין לה כהנים העובדים קרבנות חשיב צורך קרבן ולב ב''ד מתנה עליהן דאפילו מלמדי הלכות קמיצה לכהנים נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ואפילו בלא ב''ד מתנה על הלשכה יכול להיות שבאה ממנה מן התורה הואיל וצורך קרבנות היא והא דאמר דקדשי בדק הבית היא לא שתהא קנויה מקדשי בדק הבית אלא דינה כקדשי בדק הבית דקדושה קדושת דמים ולא קדושת הגוף כקדשי מזבח: כל היכא דאיתיה במכירה איתיה בטביחה כו'. ומוכר בשבת דחייב אע''ג דאם טבח פטור ההיא בהמה איתא בטביחה בחול: זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. בפרק אותו ואת בנו (חולין ד' עח: ושם) פי' בקונטרס דעביד בנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים וקשה לר''י דלקמן אמר דלרבי אליעזר אתאי דרבא לטמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא דלא כר' יהושע דאי כר' יהושע משה כשבים ומשה עזים נפקא כלומר ולא צריך לבנין אב דרבא ואדרבה מההוא קרא הוי בנין אב דרבא ונראה לר''י דבנין אב דרבא הוי משה דפסח דכתיב (שמות יב) שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם תדע דהא מסקינן כי איתמר דרבא לענין פטר חמור איתמר דתנן אין פודין כו' ובספ''ק דבכורות (ד' יב. ושם) מפיק ליה משה שה דפסח וא''ת ומ''ש דהכא קרי ליה בנין אב ובבכורות קרי ליה ג''ש דקאמר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה ועוד מ''ש דנקט רבא . כלאים טפי מעגל וחיה טריפה ושחוטה דכל הני נפקא לן דאין פודין פטר חמור משה דפסח דקאמר התם מה להלן פרט לכל השמות הללו ועוד אמאי לא פריך טריפה שה כתיב כי היכא דפריך כלאים שה כתיב ועוד דלרבי אליעזר דשרי לפדות בכלאים פטר חמור אמאי לא שרי בשחוטה וטריפה כיון דמוקי לה בנין אב לטמא שנולד כו' כדאמרינן לקמן בשמעתין ועוד כי בעי לקמן לרבי אליעזר בנין אב דרבא למאי הלכתא לימא למעוטי אחריני אתא דאין פודין וכ''ת דטריפה ושחוטה ממשמעותיה דשה נפקא כמו עגל וחיה דהא אמר בפרק הוציאו לו (יומא ד' מט: ושם) דפר אפילו שחוט קרוי פר וכן שה דפסח אי לאו דכתיב מהיות משה מחיותיה דשה ונראה לר''י דבנין אב דרבא וג''ש דבכורות לאו חדא מילתא היא דודאי תרוייהו נפקי משה דפסח ובנין אב דרבא אתי מיתורא דכשבים ומן העזים תקחו דמשמע עד שיהא אביו כבש ואמו כבשה ולגופיה לא איצטריך דמשאר קדשים נפקא דתניא בסמוך שור או כשב או עז פרט לכלאים אלא ללמוד בעלמא אתי . דכל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא כלאים ואי לאו בנין אב מגזירה שוה דשה שה לא הוה ממעטינן כלאים משום דה''א תפדה תפדה ריבה כי היכי דלא ממעטינן התם שאינו זכר תמים ובן שנה מג''ש משום תפדה תפדה ריבה וסברא הוא למעט כולה מגזירה שוה דשה טפי מכלאים [דאיהו נמי מקרי שה] ומש''ה רבי אליעזר דמוקי בנין אב דרבא לטמא שנולד כו' שרי בכלאים ולקמן דקאמר. אי לקדשים בהדיא כתיב בהו משמע דאי לא הוה כתיב בהדיא הוה אתי ליה שפיר אע''ג דעיקר בנין אב לא הוה מייתר בפסח אלא משום דבפסח גופיה לא איצטריך דמקדשים נפקא כן דרך הגמרא שעושה כאילו קים ליה ממקום אחר וה''ק אי לקדשים ותאמר דמקרא אחרינא נפקא לן בפסח למעוטי כלאים כו' וכענין זה יש. בריש קדושין (דף ג: ושם) ובפרק נערה (כתובות דף מו:) גבי קידושי הבת לאביה דקאמר וכ''ת נילף מבושת ופגם אע''ג דבושת ופגם גופיה לא קים לן דאבוה הוא אלא מקדושין בס''פ אלו נערות (שם דף מ: ושם. '): גבי גניבה דכתיב שור או שה שאין אתה יכול להוציא כלאים מביניהם. ואם תאמר בלאו הכי נמי המ''ל גבי גניבה דכתיב שה למעט כלאים כדרבא אתי או לרבויי וי''ל דמילתא דרבא לא איתמר אלא היכא דכתיב שה לחוד אבל הכא כתיב נמי שור:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד