בבא קמא עו ע"ב

וריש לקיש אמר הסבר אחר בשיטת ר' שמעון: מדובר כאן בגנב השוחט קרבנות בעלי מומין ושחטם בחוץ, שכיון שהם בעלי מומים אינם עוד קדשים, ושחיטתם בחוץ מתירתם באכילה.

תהי [תהה] בה בשמועה זו כולה ר' אלעזר: לדעת ר' יוחנן יש להקשות: וכי שחיטה מתרת את הקרבן? והלא הזריקה של הדם על המזבח היא המתרת! ואם נשפך הדם ולא נזרק נמצא שלא הותר הקרבן על ידי שחיטתו, ונמצא שהיתה זו שחיטה שאינה ראויה.

וכן לדעת ריש לקיש יש לתהות: וכי שחיטה מתרת קרבנות בעלי המומים להיאכל בחוץ? והלא פדייה מתרת, וכאן לא נעשתה פדייה!

ומעירים: אישתמיטתיה [נשמט ממנו, שכח] ר' אלעזר הא [כלל זה] שקבע ר' שמעון: כל דם קרבנות העומד לזרוק וראוי לזריקה — כזרוק כבר דמי [הוא נחשב], ואף שלא נזרק בפועל — אין זה משנה את דינו של הקרבן, והריהו מותר, וכן כל קרבן בעל מום העומד לפדות — כפדוי כבר דמי [הוא נחשב].

ומקור לדברים אלה: כל העומד לזרוק כזרוק דמי [הוא נחשב], — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון אומר שדבר מאכל האסור בהנאה אין דינו כאוכל, ואינו מטמא טומאת אוכלים, ובכל זאת, יש קרבן נותר (שלא נאכל בתוך הזמן המותר לאכילתו ונאסר בהנאה), שהוא מטמא טומאת אוכלין, ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין,

כיצד? — אם לן בשר הקרבן יותר מהזמן הראוי לו לפני זריקה של דם הקרבן — אינו מטמא טומאת אוכלין, שכיון שלא נזרק דמו לא הוכשר כלל הבשר באכילה עד שנאסר. ואולם אם לן הבשר לאחר זריקת הדם, שהוקרב הקרבן כדינו — מטמא טומאת אוכלין.

וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שכך יש לפרש את דברי ר' שמעון: מאי [מה] פירוש "לפני זריקה" — הכוונה: קודם שנראה (שהיה ראוי) לזריקה. "לאחר זריקה" כוונתו: לאחר שנראה לזריקה.

קודם שנראה לזריקה לן מאי היא [מה הוא] כיצד יכול להיות דבר זה — כגון שלא הויא [היתה] שהות ביום למזרקיה [לזרוק אותו], דשחטיה [ששחטו] סמוך לשקיעת החמה, ומשום כך אינו מטמא טומאת אוכלין שהרי לא היה נחשב כאוכל מעיקרו.

אם לאחר שנראה לזריקה לן, דהויא [שהיתה] שהות ביום למזרקיה [לזרוק אותו] — מטמא טומאת אוכלין. אלמא [מכאן] נסיק שלדעת ר' שמעון: כל העומד לזרוק כזרוק כבר דמי [הוא נחשב].

ומנין שר' שמעון סבור גם כן שכל העומד לפדות כפדוי כבר דמי [הוא נחשב] — דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - ב

וריש לקיש אומר ליישב, שלא תיקשי לרבי שמעון: והא שחיטה שאינה ראויה היא: ^[1] הכא במאי עסקינן במשנתנו: בשוחט בעלי מומין שאינם ראויים למזבח בחוץ, ^[2] והם מותרים באכילה על ידי פדיון, ורבי שמעון הרי סובר: "כל העומד לפדות כפדוי דמי", וכמבואר בהמשך הענין.

תהי בה ^[3] רבי אלעזר [הקשה על כך רבי אלעזר] על תירוצי רבי יוחנן וריש לקיש: לרבי יוחנן - שתירץ: בשוחט תמימים בפנים - ^[4] תיקשי: דאכתי שחיטה שאינה ראויה היא משום שקדשים הם, דכי אטו שחיטה מתרת את הקדשים באכילה!? והלא זריקה היא המתרת את הקדשים באכילה, ונמצא שבשעת שחיטה, אינה ראויה היא השחיטה, ואין זו טביחה להתחייב עליה.

לריש לקיש - שתירץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ - תיקשי: והלא אכתי שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי קדשים הם, וכי אטו שחיטה מתרת אותם באכילה!? והלא פדייה מתרת אותם, כי עד שלא נפדו הקדשים הרי הם אסורים באכילה. ^[5]

ודוחה הגמרא את דברי רבי אלעזר, כי אישתמיטתיה לרבי אלעזר הא דאמר רבי שמעון עצמו [שבביאור שיטתו אנו עוסקים]:

"כל העומד לזרוק כזרוק דמי", והיות ומיד אחר השחיטה עומדת היא ליזרק דמה, הרי זה כאילו כבר נזרק דמה, לענין שתיחשב השחיטה "שחיטה ראויה".

וכל העומד לפדות כפדוי דמי", ואם כן שחיטה ראויה היא, שהרי בהמה בעלת מום עומדת היא לפדיון ולהיתר אכילה. ^[6]

ומפרשת הגמרא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי לשיטת רבי שמעון, מנין? מהא דתניא:

רבי שמעון אומר: כל אוכל שהוא אסור בהנאה, אינו מיטמא "טומאת אוכלין", ^[7] אבל אם היה האוכל מותר בהנאה ונאסר, הרי הוא מקבל "טומאת אוכלין"; ולפיכך:

יש נותר מן הקדשים שהוא אסור בהנאה, שאף על פי כן הוא מטמא טומאת אוכלין, היות והיתה לו שעת הכושר, ומפרש לה ואזיל.

ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין היות והוא אסור בהנאה; כיצד:

בשר קדשי קדשים או תודה - הנאכלים ליום של השחיטה והלילה לאחריו בלבד - שלן [עבר עליו הלילה שלאחר שחיטה], לפני זריקה של הדם, ונמצא שלא הותרו בהנאה מעולם, שהזריקה היא המתרת את הקדשים באכילה, והרי נעשה נותר קודם זריקה, נותר זה אינו מטמא טומאת אוכלין, שהרי לא היה לו שעת הכושר.

אבל אם לן בשר זה לאחר זריקה, וכבר הותר באכילה משנזרק דמה, אלא שנאסר לאחר שעבר הלילה, נותר זה מטמא טומאת אוכלין, שכבר היתה לו שעת הכושר. ^[8] וקיימא לן במנחות: מאי לן "לפני זריקה" שאינו מטמא טומאת אוכלין, היינו דוקא כשלן קודם שנראה לזריקה, כדמפרש ואזיל; ומאי לן "לאחר זריקה" שהוא מטמא טומאת אוכלין, היינו כשלן לאחר שנראה לזריקה, ואפילו לא נזרק דמו.

קודם שנראה לזריקה לן, מאי היא [כלומר: כיצד אינו נראה לזריקה]?

דלא הויא שהות ביום למזרקיה [לא היתה אפשרות ביום לזרוק את הדם], משום דשחטיה סמוך לשקיעת החמה, ובאופן זה בלבד אינו מטמא טומאת אוכלין, ומשום שביום בלבד יכול לזרוק. ^[9]

לאחר שנראה לזריקה לן מאי היא? דהויא שהות ביום למזרקיה, והיות והיה אפשר לזורקו ביום, הרי הוא כאילו כבר נזרק דמו והותר בהנאה, ובאופן זה מטמא הוא טומאת אוכלין, אף שמעולם לא היה מותר בהנאה.

אלמא הרי מוכח: "כל העומד לזרוק כזרוק דמי"! וכל העומד לפדות כפדוי דמי לרבי שמעון, מנין? מהא דתניא:

רבי שמעון אומר:

הערות

^[1] א. כתבו התוספות, שריש לקיש אמר את דבריו שלא לפי פירוש סוגייתנו במשנה, כי הוא הרי מפרש את דברי רבי שמעון באופן אחר, וכמבואר לעיל סט ב וכמבואר בעמוד א בהערה 11 אות ב. ולכאורה אין כוונתם אלא להעמיד את הדברים על דיוקם, שהרי מכל מקום לענין "שחיטה שאינה ראויה" אין הבדל בין הפירושים, ותירוצו של ריש לקיש לפי ביאורו במשנה, יש לאומרו גם לפי פירושו של רבי יוחנן בסוגיא, אך ראה מה שיתבאר באות ג. ב. הקשה ה"פני יהושע" [בתוספת ביאור בדבריו]: הרי ריש לקיש גופיה סבירא ליה בחולין קלט, שהאומר "הרי עלי" ליתן לבדק הבית, והפריש, אינו חייב באחריות גניבה ואבידה, כיון "דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה", ואם כן האיך אפשר לחייבו על הגניבה, והרי בגניבת הדבר לא נתחייבו הבעלים ליתן אחר תמורתם! ? ויש לבאר את קושייתו בשני אופנים: האחד: כל שלא נתחייבו הבעלים בתמורתם, אין הם נחשבים כבעלים מדין "גורם לממון", וכסברא שהובאה בשם ה"קצות החושן" בעמוד א בהערה 5, וכן נראה שהבין את הקושיא ב"אפיקי ים" חלק ב סימן י, ראה שם שהאריך בקושיא זו. השני: היות ולא נתחייבו הבעלים בתמורת הבהמה, יכול הגנב לומר להם: "מאי אפסדתיך"; וראה שם מה שכתב בזה. ג. וכתב ב"אחיעזר" חלק ב סימן מו אות י על קושייתו של ה"פני יהושע", שלא קשיא מידי, כי ריש לקיש לשיטתו, שהוא מפרש את דברי רבי שמעון במי שגנב מן הבעלים, ואחר כך הקדישוהו הבעלים, ואין אנו דנים לחייבו משום "גורם לממון" אלא על הטביחה ולא על הגניבה, והרי כשטבח נתחייב הבעלים באחריותו אפילו לריש לקיש, [וכן כתב ב"אפיקי ים" חלק ב סימן י ד"ה עוד הקשה הפני יהושע, וראה שם היטב]. ולפי דבריו, מה שכתבו התוספות שהובאו דבריהם באות א, אין זה רק כדי להעמיד דברים על דיוקם, אלא שבאמת, ריש לקיש עצמו לא אמרה אלא לפי שיטתו.

^[2] כתב הרע"ב: "אבל אם שחטן תמימים בחוץ, הויא שחיטה שאינה ראויה", והוסיף עליו ב"תוספות יום טוב": "וכן נמי אם שחטן בעלי מומין בפנים", והיינו, שסובר ה"תוספות יום טוב", שהשוחט בעלי מומין בפנים הרי הם אסורים כמו חולין שנשחטו בעזרה, ושחיטה שאינה ראויה היא; וראה מה שכתב בזה הרש"ש.

^[3] כתב רש"י: לשון "מריח בקנקן", וכמו "תהי ליה אקנקניה" ["הריח לו בקנקנו אם יין הוא או חומץ, כלומר: בדקהו בהלכות אם תלמיד חכם הוא או אם לאו, ריח היין כשמריחין אותו אם טוב הוא קרי: תהי", רשב"ם בבא בתרא כב א; ובלשוננו: "תהה על קנקנו"], כלומר: דייק לה רבי אלעזר". וכתב ב"תורת חיים": כמה אמוראים מצינו, שכל אחד נקט לשון לעצמו, כמו "מגדף רבי אבהו", "פריך רב אחאי", ["פשיט רב אחאי", "תהי בה רבי יוחנן", "לייט עלה אביי", וכמו שכתבו התוספות בכתובות ב ב ד"ה פשיט].

^[4] כתב רש"י, שהקושיא היא לרבין אליבא דרבי יוחנן, שתירץ: בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעלים ; ומשמע לכאורה, שלרב דימי אליבא דרבי יוחנן לא קשה קושיא זו, ותמה המהרש"א: למה לא תיקשי אף לרב דימי! ? ודעת התוספות ועוד ראשונים, שכל קושיית הגמרא, אינה אלא לרב דימי בשם רבי יוחנן, שהוא מפרש את המשנה ב"נשפך הדם", אבל לדעת רבין המפרש בלא "נשפך הדם", בזה אין צורך לומר: "כל העומד לזרוק כזרוק דמי", כיון שנזרק הדם לבסוף, ראה בתוספות ובראב"ד. וכתב ה"פני יהושע", שרש"י כתב שהקושיא היא לרבין, לרבותא, שאפילו לשיטתו קשה, וכל שכן לרב דימי; וכן נראה מלשון "תוספות רבינו פרץ", שלדעת רש"י הקושיא היא לשניהם.

^[5] ואין לפרש את משנתנו באופן שהיא כבר פדויה [ומכל מקום לדעת חכמים הוא פטור, היות ובשעת גניבה היתה של הקדש, אחרונים], שהרי אם פדאה הגנב, שלו היא, ואינו חייב עליה, חידושי רבי מאיר שמחה. ולכאורה, אף בלי סברא זו אין שייך לפרש בכי האי גוונא, שהרי אם פדאה הגנב, אם כן כבר אינו "גורם לממון" אצל הבעלים, שאפילו אם תאבד הבהמה הפדויה, הרי לא יתחייב ליתן תמורתה; אך ראה ב"פני יהושע" מה שכתב בזה, והוא נשאר בקושיא למה לא אומרת הגמרא שכבר פדאה הגנב, ראה שם; וראה עוד ב"ספר המפתח".

^[6] א. כתב רש"י: "ובעלי מומין כפדויין דמו, הואיל וסופן לכך", ומשמע, שאינו חשוב כפדוי אלא משום שעומד הוא לפדיון וסופו לכך; וראה מה שיתבאר בהערה לקמן עז ב גבי פרה שהיא חשובה "עומד ליפדות". ב. עוד כתב רש"י: שצריך לפרש את משנתנו באופן שכבר קודם ההקדש היתה הבהמה בעלת מום, ומתחילה לא הוקדשה אלא לבדק הבית, אבל אם בשעת ההקדש הקדשה הבהמה למזבח, ואחר כך נפל בה מום, כי אז אינה נפדית אלא ב"העמדה והערכה", ומשנשחטה אינה ראויה ל"העמדה ". ואם תאמר: והרי לעיל אמרה הגמרא, שמשנתנו עוסקת בקדשי מזבח, ולפי ריש לקיש עצמו, דברי רבי שמעון הם המשך לדין "גנב והקדיש" [וכמו שנתבאר בהערה לעיל על פי התוספות], שהעמדנוהו בקדשי מזבח וכדאמרינן "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" דהיינו דוקא ב"קדשי מזבח", כמו שכתבו התוספות שהובאו בהערה בסוגיא שם, ואם כן איך כתב רש"י שאנו עוסקים בבעלי מומין מעיקרן! ? זה אינו, כי עד כאן לא העמדנוהו בקדשי מזבח, אלא משום שהוקשה לנו: "מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים", וקושיא זו אינה אלא לפירושו של רבי יוחנן שהמשנה עוסקת בהקדש של הגנב, אבל לפי ריש לקיש שהמשנה עוסקת בהקדש הבעלים, הרי מעיקרא לא קשיא מידי.

^[7] כלומר: אין בו דין קבלת טומאה של אוכל. וטעמו של רבי שמעון הוא, משום שנאמר [ויקרא יא לד]: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא", ודורש רבי שמעון "מכל האוכל אשר יאכל" אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לגוי או לישראל קרוי אוכל, הרי הוא מקבל טומאה; אבל אוכל שאי אתה יכול להאכילו אפילו לגוי, משום שהוא אסור לך בהנאה, אינו מקבל טומאה.

^[8] נתבאר על פי רש"י שפירש את הענין בקדשים שנפסלים ונאסרים משום נותר לאחר לילה אחד; ואמנם צריך ביאור, שהרי אף בלי דין נותר כלל ואף בשלמים שנאכלים לשני ימים ולילה, אין הבשר ראוי לאכילה כשלן, שהרי לעולם לא ייזרק דמו, כיון שדם כל הקדשים נפסל ב"לינה" דהיינו בשקיעת החמה של יום השחיטה! ? [והנה לשון "לן" יותר משמע באמת שהוא עולה על הדם שפסולו נקרא "פסול לינה", אך לשון "נותר" נראה שהנידון הוא משום "פסול נותר"]. וראה מה שהאריך בזה הרש"ש, וראה עוד ב"ספר המפתח", וראה עוד שם, מה שהובא להקשות בשם המהרש"ם.

^[9] כלומר: ומשנראה לזריקה ביום שלמחרת כבר הוא נותר; ואין צריך לפרש משום שכשהגיע שקיעת החמה, כבר נפסל הדם בזריקה משום לינה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Reish Lakish says yet another explanation as to why the principal has not been returned to the owner: This is referring to a case where the thief slaughters blemished animals outside the Temple. A blemished animal may be slaughtered outside the Temple and its meat may be eaten, provided that it is redeemed with money.

Rabbi Elazar wondered about this discussion: According to the explanations attributed to Rabbi Yoḥanan, which are based on the assumption that this is referring to slaughtering a sacrificial animal inside the Temple, is it the slaughtering of the animal that renders it permitted for consumption? But isn’t it the sprinkling of the blood that renders it permitted? It is prohibited to eat sacrificial meat immediately after the slaughter; only after the sprinkling of the blood is it permitted to consume the meat. As the slaughter itself does not render the animal’s meat permitted, there should be no liability to pay the fourfold or fivefold payment.

Rabbi Elazar continues: And according to the explanation of Reish Lakish, who states that the case is referring to the slaughter of a consecrated blemished animal outside the Temple, is it the slaughtering of the animal that renders it permitted for consumption? But isn’t it the redemption of the animal that renders it permitted? Since the thief slaughtered a sacrificial animal, it is prohibited to eat its meat until its sanctity is removed by redeeming it with money. Once again, the slaughter itself does not render the meat permitted, and here too, there should be no liability to pay the fourfold or fivefold payment.

The Gemara comments: Apparently, this following statement of Rabbi Shimon escaped Rabbi Elazar, who asked these questions. Rabbi Shimon holds that any blood that is ready to be sprinkled is considered as though it had already been sprinkled, and likewise, any animal that is ready to be redeemed is considered as if it had already been redeemed.

The Gemara proves that Rabbi Shimon maintains these two opinions. Rabbi Shimon holds that any blood that is ready to be sprinkled is considered as though it had already been sprinkled, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: There are cases involving leftover sacrificial meat after the time allotted for its consumption [notar], in which the meat is susceptible to contracting ritual impurity of food, and there are cases of leftover sacrificial meat in which the meat is not susceptible to contracting ritual impurity of food.

How so? If sacrificial meat was disqualified due to the fact that it remained overnight, i.e., after the allotted time for that offering, before the sprinkling of its blood, it is not susceptible to contracting ritual impurity of food, as it was never fit for consumption. According to Rabbi Shimon, for an item to be susceptible to contracting ritual impurity of food it must have been permitted for consumption or benefit, either at present or at some point in the past. Sacrificial meat may not be consumed before the sprinkling of its blood, nor may it be consumed if it had been left over after a specific period of time, in most cases overnight. If it was disqualified by being left overnight before its blood had been sprinkled, there was never a time when the meat was permitted. By contrast, if the meat was disqualified by being left over after the sprinkling of the blood, it is susceptible to contracting ritual impurity of food, as it was permitted for consumption at some point after the sprinkling of the blood.

And we maintain, as a result of a discussion recorded in tractate Menaḥot (101b): What is the meaning of: Before the sprinkling of the blood? It means before the blood became fit for sprinkling. And what is meant by: After the sprinkling of the blood? This means after the blood became fit for sprinkling, i.e., immediately subsequent to the slaughter.

The Gemara elaborates: What is the case in which the meat remained overnight before the blood became fit for sprinkling? Since the blood is fit for sprinkling almost immediately after the animal’s slaughter, how is it possible for the meat to become notar before that stage? The Gemara answers: This is referring to a case where there was not enough time in the day to sprinkle the blood, as he slaughtered the offering immediately prior to sunset. The blood was never fit for sprinkling, as the act of sprinkling must be performed before sunset. And in this case the meat is not susceptible to contracting ritual impurity of food, as there was never a time when it was permitted for consumption.

What is the case where the meat remained overnight after the blood became fit for sprinkling? It was when there was enough time remaining in the day after the slaughter to sprinkle the blood, and therefore the meat is susceptible to contracting ritual impurity of food. The Gemara states its conclusion: Evidently, Rabbi Shimon maintains that any blood that is ready to be sprinkled is considered as though it had already been sprinkled.

And Rabbi Shimon holds that any animal that is ready to be redeemed is considered as though it is already redeemed, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תהי בה רבי אלעזר וכי שחיטה מתרת. מסתברא דלרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן דאוקימנא בשנשפך הדם קא מקשי דכיון שנשפך הדם תו לא מתכשר הבשר ושחיטה שאינה ראויה היא אבל לרבין לא קשיא מידי דכיון דזרק דם לבסוף שחיטה ראוי היא אפילו לר' שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו (חולין פא, א) לפי הגירסא הנכונה שם דאסיקנא התם דמאי דאמר רב המנונא אומר היה ר"ש אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר ר"ש שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרס התם אמר רב הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זרק דם לא משתרי בשר ובעידנא דשחט הוי התראת ספק והתארת ספק לא שמה התראה, אם כן לרבין שחיטה ראויה היא, ואין לומר דר"א סבר לה כר' הושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כר"ש ואמר דלר"ש כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק דם הבשר לא משתרי וראשון מקטל קטליה שני אמאי סופג את הארבעים דאין לומר דר"א אליביה דרב הושעיא קא פריך דהא איתותב התם רב הושעיא ואיך אפשר לומר דתהי ר"א כי אמר ר' יוחנן דלא כר' הושעיא והאיך אפשר דלא אהדריה ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרב הושעיא הא איתותב, א"ו אדרב דימי שאמר משמיה דר' יוחנן תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראוי היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב (¨?¨) ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל (פסחים עז, ב), וכן נמי לר"ל לאחר שנשחט אינה (בר פדיה) [פדוי', ש"מ]. ופריק אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק ולפדות כזרוק וכפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותמה אני על מה שכתב בפירוש רש"י ז"ל ופריק לרבין אליבא דר' יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא ע"כ, והפירוש הראשון שפירשתי הוא עיקר.

וכל העומד כו'. פירש רש"י בשקדם מומן להקדישן, דאי קדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו, דשמעינן ליה לריש לקיש ואליבא דרבי שמעון בשמעתתא בתרייתא דמסכת תמורה קדשי המזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד בתמורה. עכ"ל. ואני תמה, כיון דבבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קמיירי דלא בעי העמדה והערכה, מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי בדרבי יוחנן אההיא דרבין דכל שעתיד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם, ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדותן ומאי קא תהי בה. ועוד, מדקמייתי לה מפרה נפדתד על גב מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה לה אף על פי שאין לו עכשיו, הוא הדין בעלי מומין דרוצה לומר נמי אף בשאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להן שעת הכושר לעדותן מעיקרא קאמר, ואם כן אפשר לומר שכל העומד לפדות ואפילו קודם שחיטה קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישן למומן, דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן, דאי לא כששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינן ראויה לפדות, וריש לקיש אינה לשחיטה אלא בסוף סבירא ליה (חולין כט, ב). ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דר' אלעזר ארבין קמקשה, אתי שפיר ולא קשיא קושיא ראשונה דמה קא תהי דסבר לה ר' אלעזר כרבי הושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק ואף על פי שזרק לבסוף מכל מקום אינה ראויה מיקרי. וצריך לי עיון.

עוד יש מפרשים, דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא אפילו הכי עומדין הן לפדות לאחר שחיטה בעדיין מפרכסין, דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמר בחולין פרק השוחט (חולין ל, א) מכי שחטה ביה פורתא נהי דאדחי מפסח מדמי פסח מי אדחי וכי תימא בעינן העמדה והערכה והתניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה, אלמא אף בשעת פירכוס בר העמדה והערכה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל. וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא (חולין פב, א בד"ה וליפרקינהו). ולפי זה אתי שפיר דתהי בה ר"א, דאפשר לומר דהכי קאמר ר' אלעזר מדתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב, משמע בטביחה בלחוד חייב בתשלומיו בין פדה בין לא פדה, ובשלא פדאו היכי מחייב וכי יש שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא נפדה אפילו בעודה מפרכס הא לא אשתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה מיקרי [וער"ן _ ס"מ]. צריך לי עיון.

בהמת קדשים שנפל בה מום מצות עשה לפדותה ויביא בדמיה קרבן והיא תצא לחולין ותאכל והיתר שחיטתה בחוץ ואם לא נפדית קודם שחיטתה אין רשאי עוד לפדותה שהרי צריכה העמדה והערכה וזו אי אפשר להעמידה שהרי מתה אבל בהמה שקדם מומה להקדשה אע"פ שאסור להקדישה מ"מ שם הקדש חל עליה כמו שבארנו בפרק הזרוע והלחיים ואם שחטה קודם פדיון פודה אותה לאחר שחיטה שאינה צריכה להעמדה והערכה ובמין זה דברה שמועה זו ואע"פ שלא נפדו קראם שחיטה ראויה:

כל אוכל שהוא ראוי לאכילה מטמא טומאת אוכלין ואפילו הם אסורין באכילה או אף אם נאסרו בהנאה כגון ערלה וכיוצא בה כמו שבארנו במסכת חולין מעתה הנותר מטמא טומאת אוכלין ואין צריך לומר בשהיתה לה שעת הכושר כגון שזרק הדם מבעוד יום ולן לאחר זריקה אלא אפילו לא נזרק הדם ביום ולן כל הלילה שלא היתה לו שעת הכושר ולא מטעם שמ"מ הואיל והיה לו שהות לזרוק דמו הרי הוא כאלו נזרק אלא אף אם לא היתה לו שהות לזרוק את הדם ביום כגון ששחטו סמוך לשקיעת החמה הרי זה מטמא טומאת אוכלין:

תהי בה רבי אלעזר. פירוש תהי מקשה ולישנא דאתמוהי הוא. גאון ז"ל.

והלא זריקה מתרת. כתוב בתוספות ובכריתות בפרק אשם תלוי אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק וכו'. ועוד דקחשיב ליה התראת ספק שמע מינה דלא כזרוק דמי דאי כזרוק דמי ואפילו נשפך הדם אם כן התראת ודאי היא דאין לומר דחשיב התראת ספק משום דשמא לא יתקבל הדם בכוס וקודם קבלה אינו נחשב כזרוק כדמוכח בפרק קמא דפסחים דמכל מקום כיון שהכלי נתון תחת צואר הבהמה דאינו מחוסר שום מעשה לאו התראת ספק היא כמו שמפרש ריב"א גבי הדביק פת בתנור בפרק קמא דשבת ומשמע דלמאן דאמר התראת ספק לא שמה התראה הוא דלא לקי אלא למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה הראויה היכא דנזרק לבסוף. עוד כתוב בתוספות ואף על נב דלמידי אחריני חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחיטת חוץ מיהא מחייב וכו'. והוא הדין באותו ואת בנו כיון שלא בא האיסור אלא מחמת אותו ואת בנו שהרי נזרק הדם ובסוף שחיטה הראויה להתחייב משום אותו ואת בנו. וא"ת ואמאי בעינן לענין אותו ואת בנו דקדשים שחיטה הראויה וכו' עיין תוספות פרק אותו ואת בנו (חולין דף פב.) תוספות שאנץ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל תהי בה רבי אלעזר לרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת. מסתבר דלרב דימי דאוקי בשנשפך הדם קא פריך אבל לרבין לא קשה מידי דכיון דזריק דם לבסוף שחיטה ראויה היא אפילו לרבי שמעון וכדמשמע התם בפרק אותו ואת בנו לפי הגירסא הנכונה דאסיקנא התם דכי אמר רב המנונא אומר היה רבי שמעון אין אותו ואת בנו נוהג בקדשים מאי טעמא כיון דאמר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה וקדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דלאו אינה ראויה כלל קאמר אפילו לאחר זריקת דמים אלא קודם זריקה וכדגרסינן התם אמר רבא הכי קאמר רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים תדע דכמה דלא זריק דם וכו' הוה התראת ספק וכו'. ואין לומר דרבי אלעזר סבר לה כרבי אושעיא דאמר התם דכולה מתניתין דאותו ואת בנו דלא כרבי שמעון ואמר דלרבי שמעון כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זריק דם לא משתרי וראשון מקטל קטליה דאין לומר דרבי אלעזר אליבא דרבי אושעיא קפריך דהא איתותב התם רבי אושעיא והאיך אפשר דלא אהדרו ליה הכא דשחיטה ראויה היא דרבי אושעיא הא איתותב אלא ודאי אדרב דימי קא תהי דכל שנשפך הדם מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דהא לא מתכשר בשר אלא בזריקה דכתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל. וכן נמי לריש לקיש לאחר שנשחט אינה פדויה ופריך אתרווייהו דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על פי שעכשיו נשפך הדם ואי אפשר לזרוק הואיל ובשעת שחיטה היה ראוי לזרוק וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי שלכך הוא עומד לבסוף. ותימה לי על מה שכתוב בפירושי רש"י ז"ל ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא. ע"כ. והפירוש הראשון שפירש הוא נראה לי עיקר. ע"כ.
וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל והלא זריקה מתרת. מתוך פירוש הקונטרס משמע דפריך לכולי עלמא אף למאן דמוקי לה בשוחט בפנים שלא לשם בעליהם דלדידיה לא מיירי בנשפך הדם ואף על גב דנזרק הדם בהכשר מכל מקום כיון דזריקה מתרת ובשעת שחיטה שחל ארבעה וחמשה אכתי לא נזרק הדם אשתכח דשחיטה שאינה ראויה היא. וקשה דהכי נמי בעי למימר בפרק אותו ואת בנו דכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא ומכל מקום במסקנא לא מתוקם הכי אלא משמע במסקנא דהיכא דנזרק לבסוף שחיטה ראויה היא. לכן נראה דהכא לא פריך למאן דמוקי לה בנשפך הדם. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל תהי בה רבי אלעזר וכו'. והלא זריקה מתרת וכל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא סבר לה כרבי אושעיא דאמר שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא דבעידנא דשחיט אכתי בשר לא חזי לאכילה כדמקשה במסכת חולין לריש לקיש וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת ובשעת שחיטה עדיין לא נפדה ושחיטה שאינה ראויה היא. אשתמטתיה הא דאמר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפילו נשפך הדם. ולא נראה לי כרבי אושעיא דאמר כל שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה היא וכן כל העומד לפדות כפדוי דמי. וא"ת והא בעינן העמדה והערכה וכיון דקא שחיט לה לא מצי תו פריק לה. איכא למימר בבעלי מומין שקדם מומן להקדישן קאמר דהנהו לא בעי העמדה והערכה כדאיתא בתמורה. עוד נראה דלא צריכינן לכל הנך מילי ורבי אלעזר נמי דמקשה לרבי יוחנן וכי שחיטה מתרת לא סבירא ליה דרבי אושעיא כלל דהא איתותב בהדיא התם אלא לדעת רב דימי אמר רבי יוחנן דמוקי לה בשוחט תמימין בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם הוא דמקשה דכיון שנשפך הדם ודאי לאו שחיטה ראויה היא כלל דלא אתו לידי היתר אכילה אבל קדשים אחרים דאתו לידי היתר אכילה שחיטה ראויה היא דשני דברים המתירים הם. וכן לריש לקיש דאותיב ליה וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת מפני שכבר נשחט קודם פדייה ועוד אינו ראוי לפדייה ולא אתי תו לכלל היתר אכילה. ותריץ ליה אתרווייהו דכיון דהוה ליה שעת הכושר שחיטה ראויה היא ושחיטת תמימים קודם שנשפך הדם היא ראויה לזריקה וכל העומד לזרוק כזרוק דמי ושחיטת בעלי מומין נמי כל זמן שהיא מפרכסת כהעמדה והערכה היא אף על פי ששחט בה רוב שנים כדאיתא ביבמות שחט בו שנים וכמו כתבו גט ותנו לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חי הוא וסופו למות והאי (חסר כמו ה' שורות) אבל במסכת חולין (חסר כמו שורה אחת) משום דהויא התראת ספק וכל זה אינו כלום לא אתיא ליה תיבותא כלל דקדשים בפנים שני אמאי סופג את הארבעים והא שחיטה שאינה ראויה היא בין שזרק דמו של ראשון בין שלא זרק דהא כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואפילו נשפך דמו של ראשון הואיל והיתה לו שעת הכושר מעתה שני מחוסר זמן הוא הילכך מהא מתניתין לא איתותב כלל. אלא מהא מתניתין דאיתותב רב המנונא דקאי בשיטתיה דרבי אושעיא איתותב איהו וקאי נמי אטעמיה דרב המנונא דלענין מלקות לא אתיא מתניתין כרבי שמעון משום התראת ספק ומשום מחוסר זמן כדאיתא במסכת חולין והתם פרישנא לה שפיר.

עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל וכל העומד לפדות כפדוי דמו וכו'. אבל בבעל מום מעיקרא מודה. ואני תמה כיון דבקדם מומן להקדישן קא מיירי דלא בעי העמדה והערכה מאי קא תהי בהא לריש לקיש לפי הפירוש הראשון שפירשתי דלא תהי לרבי יוחנן אההיא דרבין דכל העומד לזרוק כזרוק דמי הואיל ולא נשפך הדם ואם כן כל שקדם מומן להקדישן עדיין עתידין לפדות ומאי קא תהי בה. ועוד מדקא מייתי ראיה נפדית על גבי מערכתה הואיל והיתה לה שעת הכושר ומשמע שהיתה אף על פי שאין לה עכשיו אלמא בעלי מומין דקאמר ריש לקיש שאין יכול לפדותן עכשיו אלא שהיה להם שעת הכושר לפדותם מעיקרא קאמר ואפילו בקדשים שקדם הקדישם למומן. וקשה דאנן העומד לפדות אחר שחיטתן בעינן דאי לא בששחט מיהא שחיטה שאינה ראויה היא דמשעת שחיטה ואילך אינם ראויין לפדות וריש לקיש אינה לשחיטה אלא לבסוף סבירא ליה. ולפי פירושו של רש"י ז"ל שפירש דרבי אלעזר אדרבין קא מקשה אתי שפיר דסבר לה לרבי אלעזר כרבי אושעיא דכל שבשעת שחיטה ממש אינה ראויה אף על פי שיש דם במזרק אינה ראויה ואף על פי שזרק לבסוף וכן צ"ל. עוד יש מפרשים דהכא אפילו בשקדם הקדישן למומן היא ואפילו הכי עומדין הן ליפדות לאחר שחיטה בעודם מפרכסין דבשעת פירכוס בני העמדה והערכה הן וכדאמרינן בחולין בפרק השוחט מכי שחיט בה פורתא נמי דאי דחיא מפסח מדמי פסח מי דחיא וכי תימא בעי העמדה והערכה והא תניא שחט בה שנים או רוב שנים והרי היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה אלמא אף בשעת פירכוסה בר העמדה היא. וכן דעת רבינו תם ז"ל וכבר הארכתי בדבר זה בפרק כיסוי הדם בסייעתא דשמיא. ולפירושו אתי שפיר דאפשר לומר דהכי קאמר רבי אלעזר מדקתני סתם קדשים שחייב באחריותן חייב משמע דבטביחה בלחוד חייב בתשלומין בין פדה בין לא פדה וכשלא פדאו היכי מחייב וכי שחיטה מתרת והלא פדייה מתרת וכיון שלא פדה אפילו בעודו מפרכס הא לא אישתרי בשר באכילה ושחיטה שאינה מתרת אינה ראויה ועדיין צריך עיון. ע"כ.
כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וז"ל הא דאמר רבי יוחנן השוחט תמימין בפנים לשם בעליהן ואחר כך נשפך הדם דהויא שחיטה הראויה לאכילה ודקאמר רבי שמעון נמי דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי לאו למימרא דאף על גב דלא נזרק הדם ולא נפדה הקדש מותר באכילה חדא דהא קרא כתיב ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלקיך והבשר תאכל ועוד דאם כן אדקא מיירי בה רבנן לענין טמויי טומאת אוכלין ילמוד לענין היתר אכילה וכל שכן לטמויי טומאת אוכלין אלא הא קא משמע לן דדיינינן בהו כדין דבר הראוי לאכילה ואוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרינן ביה שהרי היה ראוי לזרוק את הדם ולהתיר את הבשר באכילה ולפדותו ולהתירו לאכילה לאחר פדיון והיינו דקאמר רבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי. ע"כ.

בפרש"י בד"ה תהי לשון כו' ופריך לרבין אליבא דר"י כו' עכ"ל לא ידענא אמאי נקט לרבין והתוספות כתבו היפך זה דלרב דימי פריך דמוקי לה בנשפך הדם אבל לרבין לא פריך מידי כיון דנזרק לבסוף ודו"ק:

תוס' בד"ה כל העומד לזרוק כו' דשני כבר מפסיל כו' דשחיטה שאינה ראויה כו' ולעיל כתבו דשחיטה ראויה היא היינו משום שחיטת קדשים גופייהו אבל אינה ראויה משום דהוי מחוסר זמן מיהו הוה לקי דבהכי חייב רחמנא אי לאו למ"ד דהתראת ספק לאו שמיה התראה ודו"ק:

גמרא ואינו מטמא טומאת אוכלין לאחר שנראה לזריקה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל העומד כו' דלא אמרי' כזרוק דמי כו' כצ"ל:

בא"ד דפריך התם ארב המנונא כו' נ"ב דאמר בשם ר"ש שאין קדשים נוהג באותו ואת בנו כו' ומקשה עליו דנוהג ומשני אלא אמר רבא אין מלקות כו' כדאיתא בדבור דלעיל [ואם כן] ה"נ היה לו להקשות לרבי אושעיה דאמר שחיטת קדשים שחיטה שאינה ראויה וא"כ אינו נוהג באותו ואת בנו דהא גם כן פריך ר' אושעיה שני אמאי פסול ועל זה היה לתרץ לעולם לר' אושעיה נוהג קדשים באותו ואת בנו ולא פריך אפסול אלא אסופג וא"כ לפי' ר"ת דלא גריס ופסול בדברי ר' אושעיה א"כ לא היה קשה מידי ודו"ק:

גמרא ורל"א בשוחט בע"מ בחוץ. אנכי מסתפק אם דוקא נקיט בחוץ אבל בפנים אסור ממעוטי דושחטו ושחט אותו ושחט אותו דמביא הש"ס (בקדושין נז ב) או כיון דעדיין לא נפדו ומועלין בהם שם קדשים עלייהו עוד ולא אימעיטו אלא חולין דוקא או לאחר שנפדו וזה דוחק לומר דגם לענין זה אמרי' כל העומד ליפדות כפ"ד והא דנקיט בחוץ ל"ד אלא כלפי שאריו"ח בפנים דוקא אמר איהו דאיירי אפי' בחוץ ועמל"מ בפ"ב מהל' שחיטה ולהתוי"ט פסיקא ליה דכה"ג הוי שחיטה פסולה ע"ש:

שם ויש נותר שא"מ ט"א כיצד לן לפני זריקה כו'. ופרש"י קדשים הנפסלים כו' בלילה א' כגון כו'. לכאורה אפי' שלמים נמי דהלא הדם נפסל בשקה"ח ותו לא חזי למיזרק ואין לומר משום דלא פסיקא ליה דאם היה הדם בראש המזבח ולן שם יוכל לזרוק הדם למחר (ויהיה הבשר מותר כיון דעדיין לא נעשה נותר) דאין לינה מועלת שם חדא דלרבא דא"ל (בזבחים פז) דלינה מועלת בראש המזבח מא"ל שנית דבדם לכ"ע לא מהני העלאה לראש המזבח לפרש"י (שם נו) בהא דדם נפסל בשקה"ח וי"ל דמש"ה לא פסיקא ליה דקי"ל בלן אם עלה לא ירד (שם פ"ד במשנה) ופרש"י בין דם כו' ומשמע דאפילו לרבי יהושע שם בר"פ דס"ל דוקא הראוי לאישים אבל דם לא שאני לן דכשר בבשר כדאיתא שם בגמרא אליבא דר' יהודה וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין הל"ז בלן הדם דל"י אף דפסק שם לעיל כר' יהושע וזה דלא כהתוס' (שם נו) דפסיקא להו דלר' יהושע בלן הדם ירד ובלא"ה הא אנן בר"ש קיימינן דס"ל שם בפסולי דם כר"ג דל"י אבל בהנאכלין ליום אחד לא מהני דמונין מיום הזביחה כדמשמע (שם נו ב) אולם עדיין צריך אני להתלמד בעלה דם פסול אף דל"י אם מתרת בשר באכילה ומהש"א בתשו' יז משמע לי דפסיקא ליה דא"מ הבשר באכילה מדלא פתר להא דפריך הגמרא שם ודלמא כו' ואי קריב דם למחר נתאכל הבשר למחר וליומא אחרא דר"ל אם לן הדם ועלה לרה"מ ביום מחר לכן נראה דר"ש לרבותא דרישא נקיט נותר ודו"ק:

גמרא ור"ל אמר בשוחט בעלי מומין בחוץ ופרש"י דבבעלי מומין מעיקרו איירי. וקשיא לי טובא דא"כ היאך משכחת בכה"ג קדשים שחייב באחריותן דהא בעל מום מעיקרו לא חל עליו כלל קדושת הגוף אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד דה"ל כקדשי ב"ה ושמעינן ליה לר"ל בפרק שלוח הקן דבקדשי ב"ה אפילו אי אמר הרי עלי אינו חייב באחריות דגניבה משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא והייתי רוצה לחלק ולומר כגון דקאמר שור זה לעולה דקי"ל בתמורה סוף פ' כיצד מערימין דבכה"ג אי הוי בעל מום ימכר ויביא בדמיו עולה. וא"כ י"ל דבכה"ג מוטל טורח ההבאה על הנודר וא"כ י"ל שפיר דחייב באחריות עד שיביא בדמיו עולה משא"כ בחולין איירי בקדשי ב"ה גמור דלא מחוסר מעשה דהקרבה כדמשמע שם להדיא ואף על גב דפריך התם משור זה עלי עולה וכו' ומסיק דאפ"ה לא מחייב אלא באחריות דמיתה אבל לא בגניבה י"ל דלמסקנא לא קאי אלא אבית זה ונפל דהוי לגמרי קדשי ב"ה. וכן משמע קצת מל' רש"י שם. אבל אחר העיון בסוגיא דערכין דף כ' ובל' התוספות שם משמע להדיא דשור זה עולה ובית זה ונפל שווין לגמרי ואתרווייהו מסקינן בפרק שלוח הקן אליבא דר"ל דלא מחייב אלא באחריות דמיתה ולא בגניבה כיון דאינם אלא קדושת דמים ע"ש באריכות בתוספות ובאמת לישנא דגמרא דחולין הכי דייק דבשור זה ומת דוקא חייב כיון דליתיה אבל בגניבה לא מיחייב דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא וא"כ דאפילו בשור תם מסקינן כיון דלא הקדישו אלא לדמיו אינו חייב באחריות דגניבה לר"ל מכ"ש הכא דאיירי בבעל מום מעיקרו דגרע טובא ואל יעלה על לבך מה ששנינו בפ"ד דתמורה המפריש חטאתו והרי היא בעלת מום מוכרה ויביא בדמיה אחרת וא"כ קרינן ביה שפיר קדשים שחייב באחריות' כיון שצריך להביא בדמיה חטאתו ואם כן י"ל דבכה"ג איירי מתני' דהכא אלא דא"א לומר כן דהתם ע"כ איירי שנמצאת בעלת מום לאחר שהקדישה אבל כשהקדישה בעלת מום לא חלה עליה שום קדושה כלל אלא קדושת דמים גרידא ודמי' יפלו לנדבה וממילא דלא מחייב באחריות וכמ"ש. ולענ"ד דבר זה צריך תלמוד דאפשר דאפילו בכה"ג בבעל מום מעיקרו יכול למוכרה ולהביא בדמיה חטאתו שהוא מחוייב ועומד וא"כ קרינן ביה שפיר קדשים שחייב באחריותן וצ"ע:

שם לר"ל וכי שחיטה מתרת והלא פדיה מתרת. וקשה אמאי לא מוקי לה כגון שפדאה ואח"כ שחטה וא"ל דא"כ ה"ל חולין גמורים ומ"ט דת"ק דפוטר דמ"מ יש לפטור כיון דבשעת גניבה היתה של הקדש ולא קרינן ביה וגונב מבית האיש וממילא פטור מכפל וכיון דפטור מכפל ממילא לא שייך דו"ה ויש לומר דא"א לאוקמי בהכי כיון דע"כ לר"ש עיקר החיוב דו"ה שמשלם לבעלים היינו משום שהם חייבים באחריות ולמאי דמוקמינן לה בבעלי מומין עיקר האחריות הוא שיבואו דמי השור ליד הגזבר וא"כ אי ס"ד שהגנב פדאה קודם שחיטה א"כ כבר חזר הקרן לבעלים שהרי הגיע דמי הבהמה ליד הגזבר ותו אפטר ליה מאחריותו וא"כ אמאי משלם דו"ה לר"ש כנ"ל נכון אי מוקמינן לסוגיין שהקדישה ואח"כ נמצאת בעלת מום וע"כ צריכין לאוקמי כגון דאמר הרי שור זה עלי עולה דא"כ עיקר החיוב הוא על מה שהבעלים חייבים באחריות הדמים עד שיבואו ליד הגזבר וליקח בהם עולה וכיון דאסתאב איפטר ליה מאחריות הגוף ואין עליו אלא אחריות דמים וע"כ דאיירי באומר שור זה עלי עולה דהא בהקדישו בעלים בבית גנב עסקינן לר"ל אבל לפרש"י דבבעל מום מעיקרו איירי וא"כ א"א לאוקמי בעולה דא"כ לא מחייב כלל באחריות דגניבה כמ"ש בסמוך וע"כ דאיירי במי שהיה מחוייב חטאת והפריש בעל מום לחטאתו וכדכתיבנא בסמוך וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי לא מוקי לה כשפדאה ואח"כ שחטה ואפ"ה מחייב ר"ש ד' וה' לבעלים דאף על גב שהגיע הממון ליד הגזבר ממש לא חזר הקרן לבעלים שהרי מ"מ הפסידם שהיו יכולים למכרה וליקח בדמים חטאתו שהיה מחוייב ועומד ועכשיו צריכין להביא חטאת אחרת וצ"ע ודוק היטב:

בפרש"י בד"ה תהי וכו' ופריך לרבין אליבא דר"י וכו' עכ"ל. נ"ל כוונתו דכ"כ לרבותא דאפילו לרבין נמי שייך להקשות שחיטה שאינה ראויה היא והיינו משום דרש"י אזיל לשיטתו וגרסתו במסכת חולין דכל שחיטת קדשים אף על גב שנזרק לבסוף אפ"ה שחיטה שאינה ראויה מקרי וכמו שהביאו תוס' כאן בשמו וק"ל:

תוספות בד"ה והלא זריקה מתרת וכו' וא"ת ואמאי צריך בפ"ב דזבחים וכו' ויש שהיו רוצין לתרץ וכו' ואין נראה לר"י וכו'. לכאורה אין המשך קושיא ותירוץ זה לדבריהם הקודמים ולא לסוגיא דשמעתין אבל אחר העיון בסוגיא דחולין גבי הא דקאמר ר' אושעיא כולה מתניתין דלא כר"ש ובדברי התוספות שם יש ליישב המשך לשון התוספות כאן דקאי על מה שהקשה ר"י לפי' הקונטרס דבאותו ואת בנו בקדשים לא שייך שחיטה שאינה ראויה כיון דגזירת הכתוב הוא כך וכו'. וע"ז יש להקשות א"כ אמאי קאמר ר' אושעיא התם להדיא קדשים בפנים אמאי סופג מ' שחיטה שאינה ראויה היא וע"כ צ"ל כמ"ש התוספות שם דאבהמה קמייתא קאמר דשחיטה שאינה ראויה היא לכך יש לפטור משום די"ל דהא דקאמר רחמנא דאותו ואת בנו נוהג בקדשים היינו היכא דבהמה קמייתא הוי חולין דהוי שחיטה ראויה ואז חייב כשהשני' הוא קדשים אף על גב דהאי שחיטה בתרייתא לאו ראויה היא אפ"ה חייב דגזירת הכתוב הוא כך אבל היכא דקמייתא נמי שחיטה שאינה ראויה היא יש לפטור לר"ש ואפשר שלזה דקדק ר"י בלשונו כאן לכתוב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה"נ באותו ואת בנו דמשמע דכל היכא דאיכא שחיטה שאינה ראויה מצד אחר שאינה מגזירת הכתוב יש לפטור וע"ז הקשו התוספות לסתור דברי ר"י משום דקשה וא"ת אמאי צריך בפ"ב דזבחים למעוטי רובע תיפוק ליה דשחיטה שאינה ראויה היא וצ"ל כסברת יש שהיו רוצים לתרץ דסברא הוא דילפינן מגופייהו פי' דכיון דגלי קרא בשחוטי חוץ דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דבע"כ כך הוא אם כן ה"ה אם אינה ראויה ג"כ מצד אחר נמי לא איכפת לן אי לאו דגלי קרא למעוטי רובע וא"כ ממילא קשה נמי לפי' ר"י דגזירת הכתוב באותו ואת בנו דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כיון דמצינו דנוהג בקדשים א"כ איך קאמרינן בחולין בכל הסוגיא דמתני' דלא כר"ש דהא שפיר מיתוקמא כר' שמעון ואפ"ה חייב כיון דגזירת הכתוב כך הוא ואף על גב דהתם איירי בכל הסוגיא שהאיסור מחמת דבר אחר וכן בבבא דקדשים בפנים קאי אקמייתא וכדכתיבנא מ"מ הא קאמרינן כיון דגלי גלי וסברא למילף מגופייהו וא"כ ה"ה באותו ואת בנו ובזה נסתר שפיר סברת ר"י וע"ז מסקו התוספות דסברת יש שהיו רוצים לתרץ באמת אין נראה לר"י וכדמסקו ודו"ק:

בד"ה והלא פדיה מתרת תימא מאי פריך דלמא כשנפדית איירי עכ"ל. לולי דברי התוספות היה נראה לומר דבלא"ה א"א לאוקמא בהכי דא"כ כיון שאין החיוב דטביחה חל אלא עד שנפדית ובשעת פדיה כבר החזיר הגנב הקרן לבעלים דהיינו ליד הגזבר דכל בעלי מומין דינם הוא לפדותם מיד הגזבר ומה"ט גופא דכתיבנא לעיל דלא מוקי לה שנפדית קודם שחיטה וא"כ ה"ה לאחר שחיטה כיון שהוחזר הקרן קודם שאפשר להעמידו בדין ועמ"ש בלשון הגמרא באריכות:

בעלי מומין. שחיטתן היתר בחוץ: תהי. לשון מריח בקנקן כמו תהי ליה אקנקניה (ב''ב ד' כב.) כלומר דייק לה רבי אלעזר ופריך לרבין אליבא דרבי יוחנן וכי שחיטתו מתרת והלא זריקה מתרת ובשעת טביחה שחיטה שאינה ראויה היא: אישתמיטתיה. לרבי אלעזר הא דלר' שמעון כל העומד כו': וכל העומד לפדות כו'. ובעלי מומין כפדוים דמו הואיל וסופן לכך ובבעלי מומין מעיקרן עסקינן דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לרבי שמעון בן לקיש אליבא דר' שמעון בשמעתא בתרייתא דמסכת תמורה (ד' לב:) קדשי מזבח בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אינה יכולה לעמוד אבל בבעל מום מעיקרו מודה: יש נותר שמטמא כו'. לרבי שמעון איסורי הנאה אין מטמאין טומאת אוכלין דדריש מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים או לנכרי או לישראל קרוי אוכל בפרק קמא דבכורות (ד' ט:) ואם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה ירדה עליו דין קבלת טומאה ואפילו נאסר לאחר כן מקבלת טומאה: לן לפני זריקה. קדשים הנפסלין להיות נותר בלילה אחת כגון תודה וקדשי קדשים כולן אם לא נזרק דמן ולא ניתר באכילה ואין מטמא טומאת אוכלין: וקיימא לן. בפרק המנחות והנסכים דהאי לפני זריקה קודם שנראה לזריקה קאמר דלא הוה ליה שהות ביום דלאו עומד לזרוק ביום הוה דליכא למימר כזרוק דמי לשוויה אוכלא: לן. לאחר שנראה לזריקה דהוי שהות ביום אוכלא הוא אלמא כזרוק דמי:

ור''ל אמר כו'. ריש לקיש לא קאי אסוגיא דידן דלדידיה לא צריך למימר דרבי שמעון קאי אמילתא אחריתי אלא לפי דבריו דמוקי מתניתין לעיל (ד' סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב מוקי לה בשוחט בעלי מומין בחוץ: בשוחט בעלי מומין בחוץ. פי' בקונטרס דבבעלי מומין מעיקרא עסקינן דאי בשקדם הקדשן למומן תו לא חזו לפדיון משנשחטו דשמעינן ליה לר''ל אליבא דרבי שמעון בשמעתא בתרייתא דתמורה (ד' לב:) דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה ומשנשחטה אין יכולה לעמוד ובבעל מום מעיקרו מודה ורבינו תם מפרש דבשעת פירכוס בעודן יכולין לעמוד בני העמדה והערכה נינהו כדאמרינן בפ''ב דחולין (ד' ל. ושם) ומיהו לאותן המפרשים דבשחיטה גמורה אין מועיל פירכוס כמו שפירשתי לעיל (עמוד א) צריך לאוקמי בבעל מום מעיקרו כמו שפי' בקונטרס: והלא זריקה מתרת. למאן דמוקי לה כשנשפך הדם פריך דאי למאן דאמר שלא לשם בעליהן כיון דנשחט ונזרק בהכשר שחיטה ראויה היא בלא טעם כל העומד לזרוק כזרוק דמי ואף על גב דבפרק אותו ואת בנו (חולין ד' פ: ושם) בעי למימר דכל שחיטת קדשים שחיטה שאין ראויה היא לא קיימא מסקנא הכי אלא במסקנא משמע היכא דנזרק הדם לבסוף שחיטה ראויה היא אע''פ שלא היה עומד לזרוק כגון באותו ואת בנו דהוי מחוסר זמן דלא אמרינן לרבי שמעון כזרוק דמי אלא במקום שמצוה לזרוק כדאמר בפרק המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) בשלמא פרה עומדת לפדותה פירוש דאם מצא נאה ממנה מצוה לפדותה אלא הני מנחות אין מצוה לפדותן ובכריתות בפ' אשם תלוי (ד' כד:) אמר בהדיא אימור דאמר רבי שמעון במידי דעומד לזרוק והכי איתא הגירסא בספרים אלא אמר רבא ה''ק רב המנונא אין מלקות אותו ואת בנו נוהג בקדשים דכיון דכל כמה דלא נזרק דם לא משתרי בשר בעידנא דקא שחיט הויא התראת ספק ולא שמיה התראה ולא לקי משמע למאן דאמר שמה התראה לקי אם כן שחיטה ראויה היא היכא דנזרק לבסוף ובקונטרס פי' התם דגרס אין מלקות אותו ואת בנו בקדשים ולא יותר ולא משום דהוו התראת ספק אלא משום דמחוסר זמן הוא דשחיטה שאינה ראויה היא וקשה לר''י אי חשיב מחוסר זמן ואסור לשוחטו משום אותו ואת בנו אם כן הוא לוקה משום לא תשחטו כיון דאמר רחמנא אותו ואת בנו נוהג בקדשים וא''א אלא בשחיטה שאין ראויה בעל כרחך גזירת הכתוב כך היא שהיא כשחיטה הראויה להתחייב עליה מידי דהוה אשחוטי חוץ ואע''ג דלמידי אחרינא חשיב שחיטה שאינה ראויה לענין שחוטי חוץ מיהא מחייב כיון שאין האיסור מחמת דבר אחר ה''נ באותו ואת בנו וא''ת ואמאי צריך בפרק בתרא דזבחים (דף קיג:) למעוטי רובע ונרבע דלא מחייב משום שחוטי חוץ מדכתיב ואל פתח אהל כו' תיפוק . ליה דשחיטה שאין ראויה היא מחמת איסור אחר ודוחק לומר דלרבנן איצטריך קרא ולא לרבי שמעון ויש שהיו רוצים לתרץ דאע''ג דבעלמא ילפינן מוטבוח טבח והכן בשחוטי חוץ גופיה סברא הוא דילפינן מגופייהו ואין נראה לר''י דאם כן שוחט טריפת חולין בעזרה אמאי מתיר רבי שמעון בהנאה בספ''ב דקדושין (דף נח. ושם) ובכיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) משום דהויא שחיטה שאינה ראויה נילף מגופה דלעולם שחיטת חולין בעזרה שחיטה שאין ראויה היא דקסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא אלא משום דאפילו הכי בעינן שלא יהא בה פסול אחר: והלא פדייה מתרת. תימה מה פריך דלמא כשנפדית איירי שהרי יכול לפדות אחר שחיטה לפי' הקונטרס דאיירי בבעל מום מעיקרו וכיון דלבסוף נפדה הויא שחיטה ראויה כדמוכח בחולין (דף פ: ושם) ומיהו לפר''ת דמיירי בהקדישו קודם למומו אע''ג דבשעת פירכוס היה יכול לפדות סתמא דמילתא דגנב אין נודע לו שהוא דקדשים עד אחר זמן שכבר אין מפרכס אבל לפירוש הקונטרס קשה מיהו לפירושו נמי מצי למימר דסתם גניבה שחיטה וכל מעשיה בסתר ומיד אחר השחיטה רגילין לאוכלה וסתמא דמילתא לא נודע לו שהיא דהקדש עד שנאכלה דתו לא מיפרקא: כל העומד לזרוק כזרוק דמי. תימה דבפרק אותו ואת בנו (חולין דף פ. ושם) אמר רבי אושעיא כולה מתניתין דלא כרבי שמעון כו' עד קדשים בפנים מכדי שמעינן ליה לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא דכל כמה דלא זרק הדם לא משתרי בשר שני אמאי סופג את הארבעים ופסול כלומר דחשבינן ליה לקמא כאילו קטליה והוה ליה שני כשר גמור ואמאי חשיב ליה שחיטה שאין ראויה נהי דלא משתרי בשר אלא בזריקת הדם הלא משעת שחיטה הוי כזרוק דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ומפרש רבינו תם דרבי אושעיא לית ליה כל העומד לזרוק כזרוק דמי אלא סבירא ליה כתנא קמא דמתניתין דהתם (ד' פא:) דתנן השוחט ונמצאת טריפה השוחט פרת חטאת רבי שמעון פוטר דלא מחייב משום אותו ואת בנו דשחיטה שאין ראויה היא ולית ליה כל העומד לפדות כפדוי דמי והתם בגמרא פריך עלה מההיא דפרה מטמא טומאת אוכלין ומשני פרת. חטאת אינה משנה אבל ר' אושעיא סבר דאדרבה מתניתין דהתם עיקר וההיא דפרה ליתא ועוד י''ל דקסבר ר' אושעיא כיון דלא אמרינן כזרוק דמי עד שיתקבל בכוס כדמשמע בפ''ק דפסחים (דף יג: ושם) דמצוה הוא להמתין מלזרוק עד שתקבל כל דם הנפש הלכך בגמר השחיטה שעדיין לא נתקבל כל הדם לא אמרינן כזרוק דמי ועי''ל דקסבר ר' אושעיא דאפילו הוי כזרוק בשעת שחיטה כיון דבשחיטה לחודה לא משתרי בשר אלא מחמת דהוי כזרוק לא הוי דומיא דטבוח טבח והכן ושחיטה שאין ראויה היא וא''ש דבריש המנחות והנסכים (מנחות דף קא: ושם) פריך ליה לר' אושעיא מכדי שמעינן ליה לר' שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כו' ומיהו סוגיא דשמעתין חשיב ליה שפיר שחיטה ראויה וכן במסקנא דהתם וכי היכי דפריך התם ארב המנונא הוי מצי למפרך לר' אושעיא וכי היכי דמתרץ לרב המנונא הוי מצי לתרץ לרבי אושעיא דהא דלא מוקי מתניתין כרבי שמעון משום דלרבי שמעון שני אין סופג את הארבעים דה''ל התראת ספק ור''ת לא גרס ושני אמאי סופג את הארבעים ופסול דשני כבר נפסל דשחיטה ראשונה שחיטה ראויה היא כיון דנזרק הדם בהכשר והוי שני מחוסר זמן אלא גרסינן אמאי סופג את הארבעים ותו לא ומן השני דייק דשחיטה שאינה ראויה היא ואמאי סופג את הארבעים הא ה''ל התראת ספק דשמא לא יזרוק וכזרוק לא הוי כיון דאין מצוה לזורקו ופריך פשיטא דהכי איתא דהיאך ילקה דהא התראת ספק היא ועוד דאסור לזרוק הדם ופשיטא דלא תגמר השחיטה ומשני קדשים כו' והשתא ארבי אושעיא לא מצי פריך מידי אלא לרב המנונא:

בבא קמא עו ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף עו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד