דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 222ימים לסיום הש״ס

בבא קמא עו ע"א - פירוש שטיינזלץ

תשלום של כפל. כלומר, הם משלמים לו בהמה אחת כנגד מה שרצו לחייבו בכפל, אבל הוא עצמו נותן את הקרן.

א שנינו במשנה: גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר — אינו חייב תשלומי ארבעה וחמישה על הטביחה והמכירה. ועל כך אמרי [אומרים] בשאלה: בשלמא [נניח] שעל הטביחה וכן על המכירה אחר ההקדש הוא לא מחייב [מתחייב], משום דכי קא טבח [שכאשר הוא טובח] — של ההקדש קא טבח [הוא טובח], ולא את דמריה קא טבח [של בעליו הוא טובח].

אלא על ההקדש עצמו שהקדש ליחייב [שיתחייב] ותהא פעולת ההקדש נחשבת כמכירה, שהרי מה לי מכרו להדיוט שחייב על המכירה מה לי מכרו לשמים על ידי הקדשה?

ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים שהמקדיש אותם חייב באחריותן, כלומר, שאם נגנבו או אבדו מבית הבעלים, הריהו חייב להביא קרבן אחר תחתיהם — ברשותיה דמריה קיימי [ברשות בעליהם עדיין הם עומדים] ולכן אין עצם ההקדשה נחשב כמכירה של הבהמה, ובסוג כזה של הקדש עוסקת משנתנו.

ומקשים: הא מדסיפא [הרי מאחר שסופה של המשנה] הם דברי ר' שמעון, הוי [הרי] נראה כי רישא [תחילתה] לאו [לא] כשיטת ר' שמעון, אלא שיטה אחרת!

אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר כך: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שהקדישם הגנב לשם קדשים קלים (כגון שלמים), ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא, וברשותיה קיימי [וברשותו הם עומדים].

ועל כך מקשים: לדרך זו אבל אם הגנב הקדישם לשם קדשי קדשים מאי [מה] יהא דינו? — משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הקדשתם כמו על מכירה, שאלו כבר אינם ממונו, אם כן, אדתני רישא [עד שהוא שונה בתחילה] במשנה קודמת (לעיל בבא קמא ע,א): גנב וטבח ואחר כך הקדיש — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה באותה פיסקה עצמה] בפרטי הדין במשנה שלנו, כשהקדיש ואחר כך טבח ומכר, ויאמר כך:

במה דברים אמורים שאינו משלם ארבעה וחמישה על שהקדיש את הבהמה שגנב — בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים — משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הקדשתם!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, ולעולם לא שנא [שונה] קדשי קדשים ולא שנא [שונה] קדשים קלים, שעל עצם הקדשתם של אלו ושל אלו — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. ודקשיא [ומה שהיה קשה] לך: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, שלכאורה העברת רשות לבעלים אחרים נחשבת למכירה ומה ההבדל ביניהם — יש לחלק: אם מכרו להדיוט — מעיקרא תורא [מתחילה היה זה השור] של ראובן המוכר, והשתא תורא [ועכשיו הוא השור] של שמעון הקונה, אולם אם מכרו לשמים כלומר, הקדישו — מעיקרא תורא [מתחילה, לפני שהקדישו, היה נקרא השור] של ראובן והשתא תורא [וגם עכשיו הוא נקרא השור] של ראובן, שעל ידי ההקדש לא חדל להיקרא על שמו, אלא עדיין הוא מזוהה כקרבן שלו. ולכן אין דינו של ההקדש כמכירה לאדם אחר, ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה על ההקדשה.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ארבעה וחמישה. אמרי [אומרים] בשאלה על שיטה זו: נהי דסבר [אמנם שסבור] ר' שמעון: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, שעצם ההקדשה הריהי כמכירה, ואולם לסברה זו איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לומר]:

קדשים שחייב באחריותן — פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמישה משום שבהקדשה אכתי [עדיין] לא נפק מרשותיה [יצאו מרשותו] כמו במכירה, לעומת זאת,

קדשים שאינו חייב באחריותן — חייב הגנב, דמפקי ליה מרשותיה [שהרי בהקדשתו הוציאם לגמרי מרשותו] כאילו מכרם!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: ר' שמעון אמילתא אחריתי קאי [על דבר אחר הוא עומד, מתייחס],

והכי קתני [וכך שנה]: שעל מה ששנינו קודם (לעיל בבא קמא סב,ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה, יש להוסיף: וכן גונב הקדש מבית בעלים — פטור, ומסבירים:

מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדבר]? — משום גזירת הכתוב, שנאמר בדינים אלו: "וגנב מבית האיש" (שמות כב, ו) להדגיש: דווקא מבית האיש הפרטי — ולא מבית הקדש.

ועל כך ר' שמעון אומר: הגונב קדשים שהמקדישם חייב באחריותן וטבחם — חייב הגנב עליהם ארבעה וחמישה, מאי טעמא [מה הטעם] — קרינא ביה [קוראים אנו בו] "וגנב מבית האיש", שכיון שלאחר שנגנב הבעלים חייבים להקדיש קרבן אחר נמצא שמחסר אותו ממון, ודבר הגורם לממון נחשב כממון. ושאינו חייב באחריותן — פטור, שלא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "וגנב מבית האיש", שבהקדש זה אין עוד קשר ממוני בין בעל הקרבן והקרבן.

ג ולעצם שיטתו של ר' שמעון, המחייב תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה של קדשים, שואלים: מכדי שמעינן ליה [הלא שמענו אותו] את ר' שמעון, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שאינה מכשרת את הבשר לאכילה לא שמה (אינה נחשבת) שחיטה לכל ענין שבו שייך דין שחיטה, ומשום כך פטר במשנה לעיל (בבא קמא ע,א) את השוחט טריפה מתשלומי ארבעה וחמישה. אם כן, שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי אם שחט קדשים מחוץ למקדש נפסלו ואסורים בהנאה!

ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן שמדובר כאן בגנב השוחט קרבנות תמימים (שאינם בעלי מום, כלומר, כשרים להקרבה) מבפנים במקדש עצמו, כלומר, במקום הראוי, ושוחט אותם לשם בעלים הראשונים והרי זו שחיטה הראויה.

ותוהים על כך: אם כך הרי חזרה קרן לבעלים ונמצא שלא נגנב דבר מהם, שהרי הוקרב הקרבן לשם בעליו הראשון כפי שהיה צריך לעשות, ומדוע יתחייב הגנב? אמר ר' יצחק בר אבין: מדובר באופן שנשפך הדם, שאירעה תקלה בקרבן, שלא נזרק הדם ולא כיפר הקרבן על בעליו, ואולם הגנב עצמו בשעת שחיטה שחט את הקרבן כראוי לו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן הסבר אחר לשיטת ר' שמעון: כאן מדובר בשוחט קרבנות תמימים בפנים אלא שלא לשם בעלים הראשונים. שאמנם הקרבן כשר ומותר והרי זו שחיטה ראויה, אלא שלא יצאו בו הבעלים ידי חובתם, ואם כן לא חזרה קרן לבעלים.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עו - א

"והן משלמים תשלום דכפל", כלומר: את החלק המשלים ל"תשלומי כפל", דהיינו חציו השני של הכפל בלבד, שהוא קנס, ובאו לחייבו קודם שעמד בדין. [1]

שנינו במשנה: גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר, משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה: אמרי בני הישיבה להקשות:

בשלמא אטביחה שטבח אחר שכבר הקדיש, אכן ניחא שלא מחייב הגנב לשלם לבעלים, משום דכי קא טבח דהקדש קא טבח [כי את של הקדש הוא טובח] [2], ולא דמריה שנגנב ממנו קא טבח, [אין הגנב טובח את בהמת הבעלים], ולכן פטור הוא על הטביחה.

אלא אמעשה דהקדש גופיה, על עצם מעשה ההקדש שהקדיש הגנב ליחייב ארבעה וחמשה משום "מכירה" להקדש!? שהרי:

מה לי מכרו הגנב להדיוט שהוא חייב על זה ארבעה וחמשה, ומה לי מכרו הגנב לשמים כשהקדישו!? ואף על זה יש לו להתחייב ארבעה וחמשה. [3]

ומשנינן: משנתנו עוסקת כשהקדיש הגנב הקדש זה לתשלום נידרו, כך, שאם יאבד ההקדש יהא חייב הגנב באחריותו - והא מני משנתנו, רבי שמעון היא, דאמר: [4] קדשים שהבעלים המקדישים חייב באחריותן, שאם ייגנבו או יאבדו חייב להביא אחרים במקומן, וכגון שהקדישום על נידרם שנדרו: "הרי עלי קרבן" -

עדיין ברשותיה דמריה קיימי [כאילו עדיין של בעלים הם], שכל "דבר הגורם לממון כממון דמי", כלומר: כל מי שאי מציאותו של החפץ תגרום לו לחיוב ממון, ומציאותו מונעת ממנו חיוב ממון, כאילו ממונו של אותו אדם הוא.

ולפיכך: אין הגנב חייב על ההקדש שהקדיש, שהרי עדיין ברשות הגנב שהקדישה היא עומדת, היות וחייב הוא באחריותה. [5]

ומקשינן על תירוץ זה: והרי בסוף משנתנו שנינו: "רבי שמעון אומר וכו'", ואם כן: הא מדסיפא של משנתנו רבי שמעון הוי, שנחלק על דין גונב קדשים שהוא פטור לתנא קמא, ולרבי שמעון הרי הוא חייב, כדמפרש לקמן.

הרי אם כן משמע, שהרישא לאו רבי שמעון היא!? שאם לא כן, כשם שבסיפא שנינו: "רבי שמעון אומר", כך היה לו לתנא להזכיר את שמו ברישא בדין "גנב והקדיש"!? אלא מכח קושיא זו מיישבת הגמרא באופן אחר, למה אינו חייב על מעשה ההקדש ארבעה וחמשה:

הכא - במשנתנו - במאי עסקינן: בכגון שהקדיש הגנב את הבהמה לקדשים קלים כגון לשלמים, ומשנתנו אליבא דרבי יוסי הגלילי היא, דאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא, וברשותיה דגנב קיימי [עומדים] הקדשים, ואין זו מכירה. [6]

ותמהה הגמרא: אבל כשהקדיש הגנב את הבהמה לקדשי קדשים כגון לעולה, מאי יהיה הדין - לפי תירוצך - שהגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ומשום שההקדש חשוב כמכירה!?

והרי אם כן תיקשי:

אדתני רישא, היא המשנה לעיל ע א, שנשנו בה אופנים דומים למשנתנו, שבהם מכל מקום חייב הוא בתשלומי ארבעה וחמשה:

גנב וטבח, ואחר כך הקדיש, הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה; ונשנתה שם בבא זו, כנגד מה ששנינו במשנתנו: גנב והקדיש ואחר כך טבח, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

הרי שלפי דבריך תיקשי: ליפלוג התנא וליתני בדידה, כלומר: יאמר התנא את האופן שהוא חייב בו בארבעה וחמשה ואף שהקדיש, באותו אופן שהוא שונה במשנתנו, דהיינו באופן שלא היתה טביחה קודמת להקדש; וכך ליתני:

במה דברים אמורים - שאם גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר, הרי הוא פטור מתשלומי ארבעה וחמשה - בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמשה, אף שלא היתה טביחה קודמת להקדש, ומשום שההקדש עצמו כמכירה היא לחייב עליה ארבעה וחמשה.

ואילו מן המשנה משמע, שאי אתה יכול למצוא, הקדש קודם לטביחה שיתחייב בארבעה וחמשה.

אלא מכח קושיא זו חוזרת בה הגמרא, ולעולם עוסקת משנתנו בכל אופן: לא שנא בהקדישו הגנב לקדשי קדשים, ולא שנא אם הקדישו הגנב לקדשים קלים, ובלבד שיקדישנה קדושת הגוף למזבח - [7]

ודקשיא לך: למה לא יתחייב על עצם ההקדש, והרי מה לי מכרו הגנב להדיוט, מה לי מכרו הגנב לשמים!? הא לא תיקשי:

כי כאשר מכרו הגנב להדיוט, מעיקרא - מתחילה, קודם שהקדישו הגנב - היה נקרא השור: "תורא דראובן" [שורו של ראובן] הגנב, ואילו השתא - משמכרו הגנב - הרי הוא נקרא: "תורא דשמעון" הלוקח.

אבל כשמכרו הגנב לשמים, היינו כשהקדישה קדשי מזבח, הרי מעיקרא - קודם שמכרו - "תורא דראובן" הגנב הוא, כלומר: נקרא השור על שמו של הגנב, ואף השתא - לאחר שהקדישו הגנב - עדיין שם "תורא דראובן" הגנב עליו, שכך הוא נקרא: "קרבנו של פלוני".

ולפיכך אין זו "מכירה" להתחייב עליה. [8]

שנינו במשנה: גנב והקדיש, ואחר כך טבח ומכר, משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

רבי שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותם: משלם תשלומי ארבעה וחמשה, וקדשים שאין חייב באחריותם, פטור:

אמרי בני הישיבה שסבורים היו בפירוש משנתנו, שרבי שמעון נחלק על תנא קמא הפוטר ב"גנב והקדיש ואחר כך טבח" מתשלומי ארבעה וחמשה, והיינו:

תנא קמא סבר: גנב המקדיש ואחר כך טבח, אינו חייב ארבעה וחמשה לא על ההקדש עצמו, ולא על הטביחה; ואילו רבי שמעון סבר: יש לחייבו על ההקדש עצמו כשהקדיש קדשים שהוא חייב באחריותם, אבל לא כשהקדיש קדשים שאינו חייב באחריותם - [9]

ולפיכך תמהו בני הישיבה:

נהי [אם כי] דסבר רבי שמעון: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, ומשום כך מחייב הוא על הקדש כעל מכירה, מכל מקום תיקשי:

איפכא מיבעי ליה לרבי שמעון לחלק!? שכך היה לו לומר:

הקדישה הגנב קדשים שחייב באחריותן, הרי זה פטור, ומשום ש"דבר הגורם לממון כממון דמי", ונמצא דאכתי לא נפק [עדיין לא יצתה] הבהמה מרשותיה דגנב.

ואם הקדישו הגנב קדשים שאינו חייב באחריותן, הרי זה חייב ארבעה וחמשה, משום דמפקי ליה מרשותיה [הוציאה הגנב מרשותו].

אמרי בני הישיבה לפרש את משנתנו, שאין כוונת רבי שמעון לחלוק על דינו של תנא קמא שנזכר במשנתנו, אלא רבי שמעון אמילתא אחריתי קאי, [על דין אחר שהחסירה משנתנו מדברי תנא קמא, על זה הוא שנחלק רבי שמעון].

וחסורי מחסרא והכי קתני, וכך תשנה את משנתנו:

אין הגונב בהמה אחר הגנב וטבחה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ומשום שנאמר: "וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים" ולא מבית הגנב, ואם אין כפל אין ארבעה וחמשה.

וכן הגונב הקדש מבית בעלים, וטבחן, הרי זה פטור, מאי טעמא: קרינא ביה [קורא אני עליו את הפסוק]: "וגונב מבית האיש, אם ימצא הגנב ישלם שנים", דמשמע: ולא מבית הקדש, ואם אין כפל אין ארבעה וחמשה. [10]

רבי שמעון אומר: הגונב קדשים שהבעלים חייב באחריותן, וטבחן, הרי זה חייב.

ומאי טעמא: קרינא ביה "וגונב מבית האיש", כי "דבר הגורם לממון כממון דמי".

ורק הגונב קדשים שהבעלים אינו חייב באחריותן, הרי זה פטור, משום דלא קרינא ביה: "וגונב מבית האיש". [11]

ומקשינן על רבי שמעון שחייב את הגונב הקדש מבית בעלים, וטבחן: מכדי, והרי שמעינן ליה לרבי שמעון, [12] דאמר: "שחיטה שאינה ראויה" לאכול על ידה, וכגון השוחט את הטריפה שהיא אסורה באכילה, לא שמה שחיטה וטביחה לשום ענין - וקדשים שנשחטו בחוץ, הרי נמי "שחיטה שאינה ראויה" היא, כי "שחוטי חוץ" אסורים באכילה, ואם כן למה מחייב רבי שמעון על טביחתם!? כי אתא רב דימי, כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר לתרץ בשם רבי יוחנן:

הכא במאי עסקינן במשנתנו: בשוחט תמימים בפנים העזרה, לשם בעלים, ולא ב"שחוטי חוץ" עסקינן. [13]

ותמהה הגמרא: והרי אם שחט הגנב לשם הבעלים, הרי זה כמי שחזרה קרן של הגניבה לבעלים קודם שהעמידוהו חכמים בדין, שאינו חייב. [14]

אמר רבי יצחק בר אבין: הכא במאי עסקינן כגון ששחטן בפנים לשם בעלים, ונשפך הדם לאחר השחיטה, ולא חזרה הקרן לבעלים, שהרי אינן מתכפרין אלא בזריקת הדם; ואף שאין הקדשים ניתרים באכילה אלא בזריקת הדם, מכל מקום "שחיטה ראויה" היא, כי רבי שמעון סובר: "כל העומד ליזרק כזרוק דמי", וכדמפרש ואזיל. [15]

כי אתא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי יוחנן - לתרץ את דעתו של רבי שמעון במשנתנו - באופן אחר ממה שאמר רב דימי משמו: הכא במשנתנו במאי עסקינן: בשוחט תמימים בפנים, שלא לשם בעלים, ולא עלתה להם לשם חובה, ואין זה חשוב "חזרה קרן לבעלים". [16]

הערות

[1] נתבאר על פי הראב"ד, שנראה מדבריו שהוא מפרש "תשלום דכפל", מלשון השלמה; ואף ברש"י אפשר שצריך לומר: "משלימין את הכפל", ולא "משלמין את הכפל".

[2] כתב רש"י: "דהא בלאחר יאוש קיימינן, דאי לפני יאוש לא קדשה, וכיון דאייאוש, קנייה ביאוש ושינוי רשות". ולכאורה יש לומר שההקדש חל משום "יאוש ושינוי השם", וכמבואר בגמרא לעיל סז א, שהקדש חל משום יאוש ושינוי השם, וראה הערות 5 ו- 6.

[3] כי לענין חיוב ארבעה וחמשה, אף על המתנה חייב הגנב כמו על מכר [וכמבואר לקמן עט א], מאירי במשנה.

[4] הוא מה שאמר רבי שמעון במשנתנו, וכפי שפירשה הגמרא בעמוד זה, שרבי שמעון בא לומר, שהגונב קדשים מבית בעלים החייבים באחריותן, הרי הוא חייב כפל לבעלים, ואין אומרים: "וגונב מבית האיש" ולא מבית הקדש, וטעמו משום "דבר הגורם לממון כממון דמי". וראה עוד לעיל עא ב, שמבואר שם, כי לפי דברי רבי שמעון שבמשנתנו: הגונב בהמה מבית שומר, חייב הוא בתשלום כפל לשומר, שכאילו של שומר היא, היות והיא אצלו "דבר הגורם לממון".

[5] כתב רש"י: "ומיהו לענין טביחה פטור, דאף על גב דברשות גנב קיימא, דאם אבדו חייב באחריותם להקדש, חל עליה מיהא שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא [הבעלים הראשונים] ולאו דמרה קטבח". ויש לפרש כוונתו, שהוקשה לו: היות ו"מכירה" אינה, ומשום שעדיין ברשות הגנב היא עומדת, אם כן אף "שינוי רשות" אין כאן, להוציאו מרשות בעלים ולפוטרו על הטביחה, [וכאשר כתבו התוספות לעיל סו ב ד"ה שמע מינה], ולזה ביאר, שההקדש יוצא מרשות הבעלים משום "שינוי השם", [וכמבואר בתוספות שם], וראה גם בהערה 6. תוספת ביאור בדין "גורם לממון": כתב ב"קצות החושן" סימן שפו סק"ז, שעד כאן לא קאמר רבי שמעון דבר הגורם לממון כממון, אלא לענין שיתחייב בהיזקו ובגניבתו ולא נדוננו כמזיק וגונב את ההקדש, כיון שעל ידי זה הרי ייפסדו הבעלים ממון שהם צריכים לתת משום אחריותם, וכמו בקדשים שחייב באחריותן, שחייב מהאי טעמא לרבי שמעון בהיזקן ובגניבתן; אבל כל זמן דאיתיה בעיניה לאו ממון הוא כלל. והביא כן מסוגיא דפסחים ה ב, שיש שם שתי לשונות בדין מי שהחזיק ברשותו חמץ שאם יאבד או ייגנב יצטרך לתת אחר בתמורתו, אם הוא חייב לבערו בפסח, מדין "דבר הגורם לממון כממון דמי"; וללישנא בתרא שם, אינו מחוייב לבערו [אם לא מקרא מפורש]: "הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי", ופירש רש"י: "הואיל וכי איתיה הדר הוא [החמץ] גופיה למריה בעיניה, וזה עדיין לא נאבד; כי אמרה רבי שמעון לההוא היכא דאינו בעין, כגון גבי גונב קדשים שהיו הבעלים חייבים באחריותן, אמר רבי שמעון, אף על פי שאין כפל להקדש דכתיב: "לרעהו" ולא להקדש, הכא חייב, דכיון דזה חייב באחריותן "רעהו" קרינן ביה, דהא גרם לו להתחייב ממון", הרי מבואר בלישנא בתרא כפי שנתבאר, ראה עוד שם. ואולם סוגייתנו סותרת לכאורה יסוד זה, שהרי בסוגייתנו אין אנו דנים על "הפסד ותשלום" כלל, אלא שאנו מחשיבים את ההקדש כמי שלא יצאה מרשות המקדיש, היות ועדיין שלו היא משום "דבר הגורם לממון כממון דמי". וב"חידושי רבינו מאיר שמחה" כאן, לא הזכיר דברי "קצות החושן" והקשה מסוגיא דפסחים, וכתב, דגם כאן הוי כמו "ליתיה בעיניה", "כיון דקני גנב על ידי הקדשו ביאוש ושינוי רשות, ומיפסל [הקרבן להקרבה לתשלום נדרו] מטעם מצוה הבאה בעבירה, ומשום "קרבנו ולא הגזול", אם כן הרי צריך להביא קרבן אחר, וזה ירעה עד שיסתאב, והוי כמו דליתא בעינא, וזה פשוט מאד", [ולפי סברתו, חידוש הוא לומר שחל ההקדש, ואינו הקדש טעות]. ואולם בתירוצו לא העלינו ארוכה לדברי "קצות החושן", ומשום שבדבריו מבואר, שלכך צריך "ליתיה בעיניה", משום שאין לחייבו משום "גורם לממון" אלא אם על ידי מעשה הגניבה שעליה אנו מחייבים אותו, נעשה אצל הבעלים ליתיה בעיניה ונתחייב באחריותו, וזה נעשה על ידי הגנב; ולפי זה כל שאין אנו דנים לחייבו משום שגנב או הזיק ועשה את זה אצל הבעלים ליתיה בעיניה, אין מקום לחייבו משום "גורם לממון", [וגם דברי רש"י בפסחים מורים כן, שהרי כתב: "דהא גרם לו להתחייב ממון"] ; וראה עוד ב"קובץ שעורים" לפסחים אות יז ויח, וב"ספר המפתח" כאן. וראה עוד ב"אפיקי ים" [חלק ב סימן י ד"ה וקשה לי], שהביא בשם כמה אחרונים, שפירשו את הסוגיא בפסחים, שלפי האמת דגלי קרא בחמץ שהוא חייב אפילו באופן ד"איתיה בעיניה", שוב אין חילוק לרבי שמעון, ובכל אופן הרי הוא חייב, ודלא כה"קצות החושן", ואם כן ניחא סוגייתנו; וראה עוד שם ביאור נרחב בהגדרת "דבר הגורם לממון כממון דמי", לפי שתי הלשונות שבפסחים.

[6] כתב רש"י: "ומיהו מרשות מרא קמא אפקינהו שם הקדש, וכי קא טבח לאו דמרה קטבח". ויש לפרש כוונתו על דרך שנתבאר בהערה 5, שמרשות בעלים היא יוצאת ביאוש ו"שינוי השם"; וראה עוד ברש"י שהביא פירוש אחר, ודחאו.

[7] מלשון הגמרא "לא שנא קדשי קדשים ולא שנא קדשים קלים" משמע, שאי אפשר לפרש את משנתנו אלא בקדשי מזבח, ולא בקדשי בדק הבית, וכן מבואר בתוספות בד"ה והשתא; ומיהו בתוספות רי"ד כתב, שאף בקדשי בדק הבית "שמו עליו, שהרי הבעלים מוסיפים חומש בפדיונו, וכל אדם אין מוסיפין חומש", ולקמן עט א הקשו התוספות והראשונים, על הברייתא שם, דגנב והקדיש חייב ארבעה וחמשה - ממשנתנו, והתוספות חילקו בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, ואילו הרבה ראשונים שם לא חילקו בזה, וכתבו שאין הלכה כאותה ברייתא מכח המשנה כאן, ומבואר שאין הם מחלקים בין הקדשים, וראה "ספר המפתח" כאן ולקמן עט א. ואם תאמר לשיטת התוספות: אם כן אכתי תיקשי: אבל קדושת בדק הבית לא! ? אדתני רישא: גנב וטבח ואחר כך הקדיש משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לפלוג וליתני בדידה, במה דברים אמורים בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית, משלם תשלומי ארבעה וחמשה". הקשו כן התוספות לקמן עט א ד"ה גנב, ותירצו, שדוקא לעיל שהכל הוא קדשי מזבח, מקשה הגמרא שפיר, שיחלק בהם בין קדשים שחייב באחריותסן, לקדשים שאין חייב באחריותם, אבל מקדשי בדק הבית לא קשה, כי סתם קדושה של שור ושה מחיים הוא למזבח; וראה עוד על קושיא זו, ב"ספר המפתח" על דברי התוספות כאן.

[8] א. נתבאר על פי רש"י; ומשמע לפי פשוטו, שכוונת הגמרא לומר, שההקדש אינו חשוב מכירה, משום שאם כי הקדש חשוב "חילוף רשות ממונית", מכל מקום אין זו מכירה, משום שאין כאן "חילופי שמות", שמתחילה "נקרא" השור שורו של גנב, ואף עכשיו נקרא השור "שורו של גנב". אבל ראה לקמן בהערה 11 אות ג, ב"תוספת לסוגיית גונב הקדש" מה שנתבאר עוד שם. ב. כתבו התוספות: שאין סברא זו ד"מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן" מגרעת אלא לענין "מכירה" שאין זו נקראת מכירה מטעם זה, אבל לענין "שינוי רשות" חשוב גם הקדש של הגנב "שינוי רשות", והביאו לזה ראיה מדברי הגמרא לעיל סו ב.

[9] לכאורה יכולה היתה הגמרא לפרש את דברי רבי שמעון בפשיטות, שהוא נחלק על עיקר דינו של תנא קמא, הפוטר את הגנב מטביחה שאחר ההקדש; ואילו רבי שמעון מחלק בזה: אם הקדיש הגנב ועדיין הוא חייב באחריותו, כי אז אין זה שינוי רשות היות ו"דבר הגורם לממון כממון דמי", ונמצא שלא יצאה הבהמה מרשות הנגנב, ואם טבח הגנב אחר ההקדש הרי הוא חייב ארבעה וחמשה, ואינו פטור אלא כשהקדיש ושוב אינו חייב באחריותם! ? וכתב על זה רש"י: "דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב רבי שמעון, דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות, [מכל מקום] נפק מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר להקדש, וכי קא טבח לאו דמריה קא טבח". וסתם רש"י ולא פירש למה פשוט הוא כן; ולעיל נתבאר שלכאורה הטעם הוא משום "שינוי השם".

[10] ראה בגמרא בתחילת הפרק שהיא ממעטת כפל בהקדש, מן הפסוק "ישלם שנים לרעהו" ולא להקדש, וברש"י לעיל סח ב כתב בביאור משנתנו שפטרה את הטובח אחר שהקדיש את הבהמה: גנב והקדיש משלם כפל לבעלים, ואינו משלם ארבעה וחמשה, דהא כי טבח דהקדש טבח, ו"רעהו" אמר רחמנא, ישלם שנים לרעהו ולא להקדש". ואילו בסוגייתנו ממועט הגונב את ההקדש וטבחו, משום שנאמר: "וגונב מבית האיש"! ? וכבר הקשו כן התוספות לעיל סג א ד"ה רעהו, וביארו שם, שאף כאן אין כוונת הגמרא למעט מ"וגונב מבית האיש", ומשום שזה לא משמע למעט הקדש, וכמו שנאמר: "ה' איש מלחמה", ואין כוונת הגמרא אלא לומר, שאין חייב אלא אם גונב הוא מבית האיש ששייך בו לשון "רעהו", ולא נזכר לשון "וגונב מבית האיש" אלא אגב גונב מן הגנב שהוא נלמד מ"וגונב מבית האיש", נקטה הגמרא לשון זה גם גבי הקדש. וראה "ספר המפתח" על דברי התוספות, מה שצויין שם בישוב הקושיא, וראה עוד בהערה 11 אות ג, ב"תוספת לסוגיא".

[11] א. דברי הגמרא נתבארו לפי פשוטם. אך ב"תורת חיים" הקשה: למה אין הגמרא אומרת כדרכה: "חסורי מיחסרא והכי קתני"! ? ועוד, למה הזכירה הגמרא כלל את דין "אין הגונב אחר הגנב" כאן! ? ועל פי תירוצו יש לפרש, [ראה לשונו שם, שכתב בשינוי קצת, וצריך תלמוד], שאין הגמרא מוסיפה על המשנה כלום, אלא כוונת הגמרא לומר, שרבי שמעון במשנתנו מתיחס לדברי תנא קמא במשנה הראשונה בפירקין, ששנינו שם: "אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, ולא הטובח ולא המוכר אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה", והטעם הוא משום שנאמר: "וגונב מבית האיש", וכמבואר טעם זה בגמרא לעיל סט ב, שמטעם זה אין מתחייב הגונב מן הגנב - לגנב. ונמצא מבואר לדעת תנא קמא, שאם כי הגניבה ביד הגנב היא "דבר הגורם לממון" שהרי נפטר בה מחיובו לבעלים, מכל מקום הרי הוא פטור, ואין אומרים "דבר הגורם לממון כממון דמי", וקרינא ביה "וגונב מבית האיש", ואם כן הוא הדין שהגונב קדשים שהבעלים חייבים באחריותן אינו חייב, שטעם אחד לשניהם, ועל זה נחלק רבי שמעון ומחייב בקדשים שחייב באחריותם, וכן בגונב מן הגנב, [וראה בליקוטים החדשים לרעק"א, שתמה: למה לא נחלק רבי שמעון בברייתא דידן גם על גונב מן הגנב, שהרי הוא גורם לממון! ? ובפירוש זה מיושב]. ב. ביארו התוספות [בתחילת עמוד ב], שלא נצרכנו לפרש את משנתנו באופן זה, אלא לפי מה שפירש רבי יוחנן לעיל סט ב, ש"גנב והקדיש" פירושו: הקדיש הגנב את הבהמה; אבל לפי פירוש ריש לקיש שם שהקדישוהו הבעלים ביד הגנב, מתבארת המשנה כפשוטה, שלדעת רבי שמעון: אם הקדישו הבעלים את הבהמה ועדיין היא "גורם לממון" אצלם, הרי הגנב חייב לשלם להם אם טבח, שהרי זה כמי שטבח את שורם. ג. תוספת לסוגיית גונב הקדש: כתב הרמב"ם בפרק ב מגניבה הלכה א: גנב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן לבד, שנאמר: "ישלם שנים לרעהו", לרעהו ולא להקדש וכו'; וכן הגונב קדשים מבית בעליהן בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבין באחריותן, בין קדשים שהבעלים חייב באחריותן, הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמשה, שנאמר: "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש". וכבר עמדו נושאי כלי הרמב"ם, על מה שחילק הרמב"ם בין גונב הקדש ל"גונב קדשים מבית בעליהן", ובמה שלמד הרמב"ם שני דינים אלו משני פסוקים. ובחידושי הגר"ח "בענין הגונב מן ההקדש" [אות רמט בהוצאת "מישור"] כתבו לפרש על פי מה שייסד הגר"ח לחלק בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית, שבקדשי בדק הבית החפץ הוא תחת רשות של ההקדש, מה שאין כן בקדשי מזבח, הבהמה היא של הבעלים, אם כי דין "ממון גבוה" יש לה, ראה שם ביתר הרחבה. וביאר בזה הגר"ח את הגמרא לעיל: "מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן", והיינו שכוונת הגמרא היא כפשוטה, שבקדשי מזבח אין זו "מכירה", היות ועדיין שורו של ראובן הוא, ואף שעל ידי הקדושה שחלה על החפץ, יש לו דין "ממון גבוה". וזו היא כוונת הרמב"ם, שמתחילה דיבר הרמב"ם בנכסים שהם תחת רשות ההקדש, שהגונב אותם פטור משום "ישלם שנים לרעהו" ולא להקדש, שהרי אילו היינו מחייבים אותו לשלם, היה התשלום להקדש, וההקדש נתמעט מתשלום כפל; אבל בסוף דבריו דיבר הרמב"ם על גונב קדשים מבית בעליהן, והיינו קדשי מזבח שהם של הבעלים, ואי אפשר למעטם מ"ישלם שנים לרעהו", כי הרי אנו דנים שישלם לבעלים; ועל זה הביא הרמב"ם מיעוט אחר: "וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש", שהוא מיעוט מלשלם לבעלים, כיון שהוא קדוש [וכמו "וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב", שהוא ממעט חיוב לבעלים, משום שהוא ברשות הגנב]. ומיהו הסוגיא טעונה ביאור לפי זה, שהרי אם כן מתמעט הקדש מ"וגונב מבית האיש" אף לפי רבי שמעון הסובר "דבר הגורם לממון כממון דמי", וכמבואר שם, ואם כן צריך ביאור למה נחלק רבי שמעון, ומחייב בגונב קדשים מבית בעליהן! ? וראה היטב ב"לחם משנה" על הרמב"ם, וב"חידושי הגר"ח" שם. וראה עוד ב"ברכת אברהם" [מהדורא בתרא לדף סג א אות ג], שהקשה ממה שהוכיחו התוספות [הובא באות ב], שהקדש חשוב "שינוי רשות", וראה מה שביאר שם את כוונת הגר" ח.

[12] הוא במשנה לעיל ע א: "השוחט ונמצאת טריפה, השוחט חולין בעזרה, משלם תשלומי ארבעה וחמשה, רבי שמעון פוטר בשני אלו", וטעמו של רבי שמעון הוא, משום ש"שחיטה שאינה ראויה היא", וכן בחולין פא ב, פוטר רבי שמעון את השוחט ונמצאת טריפה, מדין "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

[13] א. אין הכרח לפרש שהיתה השחיטה לשם בעלים, ואכן בהמשך הסוגיא מפרשת הגמרא ששחטם שלא לשם בעלים, אלא שניחא לו לפרש באופן השייך בכל הקדשים ואפילו פסח וחטאת, ואילו אם נפרש ששחטן שלא לשם בעלים, כי אז בפסח וחטאת הקרבן נפסל, ואין זו שחיטה ראויה, תוספות בד"ה שלא. ב. לעיל בהערה 5 הובאו דברי ה"קצות החושן", שכתב על פי דברי הגמרא בפסחים, שלא אמר רבי שמעון לחייב משום "גורם לממון", אלא כשאנו דנים על תשלומי היזק או גניבה שעל ידה אכן נגרם לו שיצטרך להביא אחר תמורתה, שלענין תשלום זה דנים אנו אותו כבעלים של הדבר, ראה שם. ולכאורה יש לתמוה, שאם כן כששחט תמימים לשם בעלים, ולא נתחייב הבעלים בתמורתה, למה יהיה חייב לשלם לו על הטביחה! ? [וראה היטב ב"חזון איש" בליקוטים כאן על קושיית הגמרא "והא חזרה קרן לבעלים", הובאו מקצת דבריו בהערה 14].

[14] א. כעין זה מבואר לעיל דף סח ב, שאם הקדיש הבעלים את הגניבה ביד הגנב, קודם שהעמידוהו בדין על הגניבה לחייבו כפל, שוב אינו חייב כפל, כיון שעל ידי שהקדישוה הבעלים, הרי זה כמי ש"חזרה קרן לבעלים"; ופירש רש"י שם את מקור הדין, שאם חזרה קרן לבעלים הרי הוא פטור, ממאמר הכתוב: "אם המצא תמצא בידו הגניבה, משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם", הרי משמע שאין הגנב חייב שנים, אלא אם בידו נמצאת עדיין הגניבה. והיות ומיעוט זה על כפל נאמר, ולא על חיוב משום טביחה ומכירה, צריך לפרש בכוונת הגמרא, שהיות וטבח לשם בעלים וחזרה הקרן לבעלים, שוב אינו חייב כפל, ואם אין כפל אין ארבעה וחמשה; אלא שלפי זה, לכאורה יכולה היתה הגמרא ליישב: כגון שכבר עמד בדין על הכפל, ואמרו לו "חייב אתה ליתן לו", ששוב אינו נפטר אם חזרה הקרן לבעלים, ואילו אם טבח ומכר אחר העמדה בדין זו, הרי הוא חייב, כמבואר כל זה בגמרא לעיל סח ב וסט א. וה"חזון איש" בליקוטים כאן, יצא לדון - מכח קושיא זו - בדבר החדש, שעיקר קושיית הגמרא היא, משום שאין זו טביחת איסור, אלא טביחת היתר [כי לכך הוא עומד], וראה שם עוד תוספת דברים בזה. ב. כתב בתוספות רי"ד: "בשוחט תמימים לשם בעליהם: פירוש, והאי דאמרן לעיל [סו ב] "קרבנו ולא הגזול", כגון דאקרביה אדעתיה דנפשיה, אבל היכא דאקרביה אדעתא דבעלים הראשונים הכי נמי דעולה להן"; וכוונת התוספות רי"ד להקשות, משום שהוא סובר כפירוש רש"י שם בד"ה דגזל קרבן דחבריה, שכתב: "ואיצטריך לאשמועינן [ב"קרבנו ולא הגזול"], דאינו עולה לרצון כלל, ואפילו לבעלים הראשונים", וועל זה תירץ, שדוקא אם הקריבו סתם אינו עולה לבעלים לרצון, אבל אם הקריבו הגזלן לשם הבעלים, כי אז עולה הוא לבעלים לרצון, [וראה גם בתוספות רי"ד בסוגיא שם]. והוא מדויק בלשון הגמרא כאן, שאם לא כן למה הוצרך לומר: "כגון ששחטן בפנים לשם בעלים", והרי בכל הזבחים אפילו סתמן לשמן ; ולדברי התוספות רי"ד ניחא, כי דוקא כששחט בהדיא לשם בעלים, אז עולה הוא לו לרצון, וראה עוד מה שיתבאר על פי זה הסוגיא לקמן עז ב, ראה שם בהערה בישוב קושיית ה"עמודי אור".

[15] לשון רש"י שלפנינו הוא: "שנשפך הדם: ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא", ובספר "שינויי נוסחאות" הביאו גירסא ברש"י: "ולא חזרה הקרן לבעלים, דאינן מתכפרים אלא בזריקת הדם", ועל פי נוסחא זו נתבאר בפנים.

[16] כתבו התוספות, שלאו דוקא שלא לשם בעלים, אלא הוא הדין כששחטן שלא לשמן [כגון: עולה לשם שלמים], היות ולא עלו לבעלים לשם חובה; ועוד כתבו, שאפשר לפרש שבכלל "שלא לשם בעליהן" גם "שלא לשמן", כיון שלא עלו לבעלים לשם חובה. עוד ביארו התוספות, שרבין לא ניחא לו לדחוק לפרש בשנשפך הדם, ולכן פירש כששחט שלא לשם בעלים, ורב דימי לא רצה לפרש כרבין, כי ניחא לו לפרש את משנתנו בכל קדשים שחייב באחריותן, ובפסח וחטאת אי אפשר לפרש כששחטן שלא לשם בעליהן, כי הם נפסלים, כשנשחטו שלא לשמן, ואם כן אין זו "שחיטה ראויה".

תשלום של כפל. כלומר, הם משלמים לו בהמה אחת כנגד מה שרצו לחייבו בכפל, אבל הוא עצמו נותן את הקרן.

א שנינו במשנה: גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר — אינו חייב תשלומי ארבעה וחמישה על הטביחה והמכירה. ועל כך אמרי [אומרים] בשאלה: בשלמא [נניח] שעל הטביחה וכן על המכירה אחר ההקדש הוא לא מחייב [מתחייב], משום דכי קא טבח [שכאשר הוא טובח] — של ההקדש קא טבח [הוא טובח], ולא את דמריה קא טבח [של בעליו הוא טובח].

אלא על ההקדש עצמו שהקדש ליחייב [שיתחייב] ותהא פעולת ההקדש נחשבת כמכירה, שהרי מה לי מכרו להדיוט שחייב על המכירה מה לי מכרו לשמים על ידי הקדשה?

ומשיבים: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? — כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: קדשים שהמקדיש אותם חייב באחריותן, כלומר, שאם נגנבו או אבדו מבית הבעלים, הריהו חייב להביא קרבן אחר תחתיהם — ברשותיה דמריה קיימי [ברשות בעליהם עדיין הם עומדים] ולכן אין עצם ההקדשה נחשב כמכירה של הבהמה, ובסוג כזה של הקדש עוסקת משנתנו.

ומקשים: הא מדסיפא [הרי מאחר שסופה של המשנה] הם דברי ר' שמעון, הוי [הרי] נראה כי רישא [תחילתה] לאו [לא] כשיטת ר' שמעון, אלא שיטה אחרת!

אלא יש לדחות תירוץ זה ולומר כך: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במקרה שהקדישם הגנב לשם קדשים קלים (כגון שלמים), ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי, שאמר: קדשים קלים ממון בעלים הוא, וברשותיה קיימי [וברשותו הם עומדים].

ועל כך מקשים: לדרך זו אבל אם הגנב הקדישם לשם קדשי קדשים מאי [מה] יהא דינו? — משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הקדשתם כמו על מכירה, שאלו כבר אינם ממונו, אם כן, אדתני רישא [עד שהוא שונה בתחילה] במשנה קודמת (לעיל בבא קמא ע,א): גנב וטבח ואחר כך הקדיש — משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ליפלוג וליתני בדידה [שיחלוק וישנה באותה פיסקה עצמה] בפרטי הדין במשנה שלנו, כשהקדיש ואחר כך טבח ומכר, ויאמר כך:

במה דברים אמורים שאינו משלם ארבעה וחמישה על שהקדיש את הבהמה שגנב — בקדשים קלים, אבל בקדשי קדשים — משלם תשלומי ארבעה וחמשה על הקדשתם!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, ולעולם לא שנא [שונה] קדשי קדשים ולא שנא [שונה] קדשים קלים, שעל עצם הקדשתם של אלו ושל אלו — פטור מתשלומי ארבעה וחמישה. ודקשיא [ומה שהיה קשה] לך: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, שלכאורה העברת רשות לבעלים אחרים נחשבת למכירה ומה ההבדל ביניהם — יש לחלק: אם מכרו להדיוט — מעיקרא תורא [מתחילה היה זה השור] של ראובן המוכר, והשתא תורא [ועכשיו הוא השור] של שמעון הקונה, אולם אם מכרו לשמים כלומר, הקדישו — מעיקרא תורא [מתחילה, לפני שהקדישו, היה נקרא השור] של ראובן והשתא תורא [וגם עכשיו הוא נקרא השור] של ראובן, שעל ידי ההקדש לא חדל להיקרא על שמו, אלא עדיין הוא מזוהה כקרבן שלו. ולכן אין דינו של ההקדש כמכירה לאדם אחר, ואינו חייב בתשלומי ארבעה וחמישה על ההקדשה.

ב שנינו במשנה שר' שמעון אומר: קדשים שחייב באחריותם משלם תשלומי ארבעה וחמישה. אמרי [אומרים] בשאלה על שיטה זו: נהי דסבר [אמנם שסבור] ר' שמעון: מה לי מכרו להדיוט מה לי מכרו לשמים, שעצם ההקדשה הריהי כמכירה, ואולם לסברה זו איפכא מיבעי ליה [ההיפך היה צריך לו לומר]:

קדשים שחייב באחריותן — פטור הגנב מתשלומי ארבעה וחמישה משום שבהקדשה אכתי [עדיין] לא נפק מרשותיה [יצאו מרשותו] כמו במכירה, לעומת זאת,

קדשים שאינו חייב באחריותן — חייב הגנב, דמפקי ליה מרשותיה [שהרי בהקדשתו הוציאם לגמרי מרשותו] כאילו מכרם!

אמרי [אומרים] בתשובה לכך: ר' שמעון אמילתא אחריתי קאי [על דבר אחר הוא עומד, מתייחס],

והכי קתני [וכך שנה]: שעל מה ששנינו קודם (לעיל בבא קמא סב,ב) אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי ארבעה וחמשה, יש להוסיף: וכן גונב הקדש מבית בעלים — פטור, ומסבירים:

מאי טעמא [מה הטעם, מקור הדבר]? — משום גזירת הכתוב, שנאמר בדינים אלו: "וגנב מבית האיש" (שמות כב, ו) להדגיש: דווקא מבית האיש הפרטי — ולא מבית הקדש.

ועל כך ר' שמעון אומר: הגונב קדשים שהמקדישם חייב באחריותן וטבחם — חייב הגנב עליהם ארבעה וחמישה, מאי טעמא [מה הטעם] — קרינא ביה [קוראים אנו בו] "וגנב מבית האיש", שכיון שלאחר שנגנב הבעלים חייבים להקדיש קרבן אחר נמצא שמחסר אותו ממון, ודבר הגורם לממון נחשב כממון. ושאינו חייב באחריותן — פטור, שלא קרינן ביה [קוראים אנו בו] "וגנב מבית האיש", שבהקדש זה אין עוד קשר ממוני בין בעל הקרבן והקרבן.

ג ולעצם שיטתו של ר' שמעון, המחייב תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה של קדשים, שואלים: מכדי שמעינן ליה [הלא שמענו אותו] את ר' שמעון, שאמר: שחיטה שאינה ראויה שאינה מכשרת את הבשר לאכילה לא שמה (אינה נחשבת) שחיטה לכל ענין שבו שייך דין שחיטה, ומשום כך פטר במשנה לעיל (בבא קמא ע,א) את השוחט טריפה מתשלומי ארבעה וחמישה. אם כן, שחיטת קדשים נמי [גם כן] שחיטה שאינה ראויה היא, שהרי אם שחט קדשים מחוץ למקדש נפסלו ואסורים בהנאה!

ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן שמדובר כאן בגנב השוחט קרבנות תמימים (שאינם בעלי מום, כלומר, כשרים להקרבה) מבפנים במקדש עצמו, כלומר, במקום הראוי, ושוחט אותם לשם בעלים הראשונים והרי זו שחיטה הראויה.

ותוהים על כך: אם כך הרי חזרה קרן לבעלים ונמצא שלא נגנב דבר מהם, שהרי הוקרב הקרבן לשם בעליו הראשון כפי שהיה צריך לעשות, ומדוע יתחייב הגנב? אמר ר' יצחק בר אבין: מדובר באופן שנשפך הדם, שאירעה תקלה בקרבן, שלא נזרק הדם ולא כיפר הקרבן על בעליו, ואולם הגנב עצמו בשעת שחיטה שחט את הקרבן כראוי לו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן הסבר אחר לשיטת ר' שמעון: כאן מדובר בשוחט קרבנות תמימים בפנים אלא שלא לשם בעלים הראשונים. שאמנם הקרבן כשר ומותר והרי זו שחיטה ראויה, אלא שלא יצאו בו הבעלים ידי חובתם, ואם כן לא חזרה קרן לבעלים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the payment of the extra part of the double payment, i.e., the amount that exceeds the principal.

§ The mishna teaches: If one stole an animal and subsequently he consecrated it as an offering, and afterward he slaughtered or sold it, the thief pays the double payment but he does not pay the fourfold or fivefold payment. The Sages say: Granted, he is not liable to pay the fourfold or fivefold payment for the slaughter of the animal, as when he slaughtered it, he slaughtered an animal belonging to the Temple treasury, and he did not slaughter the animal belonging to its owner.

But let him be liable to pay the fourfold or fivefold payment for having consecrated the animal in the first place, as what difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person, and what difference is it to me if he sold it to Heaven by consecrating it? Consecration should be considered tantamount to a sale, as in either case ownership of the animal is transferred to another party.

The Gemara answers: In accordance with whose opinion is this mishna taught? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who says that sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility to replace with another animal if one of the original animals is lost or dies are considered to be in the possession of their owner (see 74b). The mishna is referring a case where the thief consecrated the animal in such a manner that he is obligated to replace it if it is lost or damaged before being sacrificed. One consequence of this potential financial loss is that the animal is considered to be in the thief’s possession even after he consecrated it. Therefore, the animal’s consecration is not tantamount to a sale to another party.

The Gemara rejects this answer: But from the fact that the latter clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, it follows that the first clause of the mishna, which is stated before his opinion is introduced, is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon.

Rather, with what are we dealing here in the mishna? We are dealing with a case where the thief consecrated the animal as an offering of lesser sanctity, and the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that an offering of lesser sanctity is the property of its putative owner, and is considered in his possession. Therefore, its consecration is not tantamount to a sale to another party.

The Gemara rejects this answer as well: But what would be the halakha had the thief consecrated the animal as an offering of the most sacred order? Would he have to pay the fourfold or fivefold payment? If so, rather than teaching the following in the earlier clause of the mishna (70a), in the case that stands in opposition to this one: If he stole an animal and slaughtered it and afterward he consecrated it, he must pay the fourfold or fivefold payment, let the tanna distinguish and teach the opposing halakha within the same category itself.

The Gemara elaborates: The tanna could have taught: In what case is this statement, that the thief is exempt if he consecrated the stolen animal and then slaughtered or sold it, said? It is said only if he consecrated the animal as an offering of lesser sanctity; but if he consecrated it as an offering of the most sacred order he pays the fourfold or fivefold payment, as the consecration itself would be tantamount to a sale to another party.

Rather, the Gemara states that actually there is no difference whether the thief consecrates the animal as an offering of the most sacred order and there is no difference whether he consecrates it as an offering of lesser sanctity. And as for the matter that presented a difficulty for you, namely: What difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person and what difference is it to me if he sold it to Heaven by consecration, one can answer as follows: If someone, e.g., Reuven, sold an ox to an ordinary person, e.g., Shimon, at the outset it was Reuven’s ox and now, after the sale, it is Shimon’s ox. By contrast, if he sold it to Heaven, i.e., he consecrated it as an offering, it is not considered to have been transferred into the possession of another party, as at the outset it was Reuven’s ox and now, after consecration, it is still Reuven’s ox.

§ The mishna teaches: Rabbi Shimon says: In the case of sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility to replace with another animal if one of the original animals that one stole is lost or dies, the thief is obligated to pay the fourfold or fivefold payment if he slaughters one of the animals. If it is a sacrificial animal for which the owner bears no financial responsibility, the thief is exempt from the fourfold or fivefold payment. At this stage the Gemara assumes that Rabbi Shimon requires the fourfold or fivefold payment as a fine for the act of consecration itself rather than for the act of slaughtering the animal. The Gemara says: Although Rabbi Shimon holds that there is a logic of: What difference is it to me if he sold the animal to an ordinary person and what difference is it to me if he sold it to Heaven via consecration, nevertheless, he should have said the opposite.

The Gemara elaborates: He should have said that if they are sacrificial animals for which one bears financial responsibility, the thief is exempt from paying the fourfold or fivefold payment. In other words, if the thief stole a non-sacred animal and subsequently consecrated it as an offering in such a manner that he bears responsibility to replace it, he should be exempt from the fourfold or fivefold payment for the act of consecration. The reason is that the animal has not yet left his possession, and therefore this act of consecration should not be considered a sale.

By contrast, if they are sacrificial animals for which one does not bear financial responsibility, the thief should be liable to pay the fourfold or fivefold payment. If the thief stole a non-sacred animal and then consecrated it as an offering in such a way that he does not bear responsibility to replace it, he should be liable to pay the fourfold or fivefold payment for the act of consecration, as he has thereby removed the animal from his possession.

The Sages say in response: Rabbi Shimon is not discussing the issue of whether the consecration of an animal is tantamount to its sale. Rather, he is referring to a different matter, one that is not explicitly mentioned in the mishna.

And this is what the mishna is teaching: One who steals an animal after a thief has already stolen it, i.e., he steals it from the thief, does not pay the double payment, and if he slaughtered or sold the animal he does not pay the fourfold or fivefold payment. And similarly, one who steals consecrated property from the house of its owner is exempt from the double payment, and if it was a sacrificial animal and the thief slaughtered or sold it, he is exempt from the fourfold or fivefold payment.

What is the reason for this last ruling? The reason is as it is written: “If a man gives his neighbor money or vessels to safeguard and it was stolen from the house of the man, if the thief shall be found he shall pay double” (Exodus 22:6). The phrase “from the house of the man” indicates that a thief is obligated to pay the double payment only when they are stolen from a person, but not if the item in question was stolen out of the house of the Temple treasury.

Rabbi Shimon says: If the stolen items were sacrificial animals for which the owner bears financial responsibility, the thief who steals them is liable to pay the double payment, as well as the fourfold or fivefold payment if he slaughters or sells them. What is the reason for this? Since the owner must replace the animals, one applies to this case the phrase “and it was stolen from the house of the man.” But if the stolen animals are those for which the owner does not bear financial responsibility, the thief is exempt from the double payment and from the fourfold and fivefold payment, as one does not apply to this case the phrase “and it was stolen from the house of the man.”

Now, we have heard elsewhere concerning Rabbi Shimon that he said: An act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose is not considered an act of slaughter at all. And if the thief slaughtered the sacrificial animal he stole, this is also an act of slaughter that is not fit for accomplishing its full ritual purpose, as it does not render the animal’s meat fit for consumption, in light of the halakha that it is prohibited to eat a sacrificial animal slaughtered outside the Temple.

When Rav Dimi came from Eretz Yisrael, he said that Rabbi Yoḥanan says: This is referring to a case where the thief slaughters the animal, unblemished, inside the Temple, for the sake of its owner. In this case, its meat may be eaten.

The Gemara asks: But by slaughtering and sacrificing the sacrificial animal on behalf of the owner, it is as though the principal, i.e., the animal itself, has been returned to the owner, and the fourfold or fivefold payment should no longer apply. The owner had designated the animal as his offering, and it was in fact used for that purpose. Rabbi Yitzḥak bar Avin said in response: This is referring to a situation where the animal’s blood was spilled before it could be sprinkled on the altar. Consequently, the owner did not achieve atonement through this offering, which is why it is not considered as though the animal has been returned to the owner.

When Ravin came from Eretz Yisrael, he cited a different version of this answer, and said that Rabbi Yoḥanan says: This is referring to a case where the thief slaughters the animal, unblemished, inside the Temple, but not for the sake of its owner. The halakha in this case is that the animal’s meat may be eaten but the owner has not fulfilled his obligation with this offering. In such a case, the slaughter of the animal does render its meat fit for consumption. Yet, it is not considered as though the animal has been returned to the owner.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

דכי קא טבח דהקדש קא טבח. כלומר דלאחר יאוש היא מתניתין דאיכא יאוש ושינוי רשות דכל כי האי סוגיא אתיא כר"י ודלא כר"ל דאוקמא לעיל גבי אין הגונב אחר הגנב בשהקדישוהו בעלים בבית גנב.

מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן. כלומר דהשתא נמי נקרא עולת ראובן וחטאת ראובן. קשה לי אכתי לפלוג ולתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם תשלומי ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דראובן דאינו נקרא על שם הבעלים וכדתניא לקמן (בבא קמא עט, א) גנב והקדיש וכו' משלם תשלומי ארבעה וחמשה וההיא בקדשי בדק הבית היא דאי בקדשי מזבח הא תניא הכי במתניתין דאינו חייב על הקדישו דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורה דראובן, ויש לומר דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בקדשי מזבח נמי הוא וליתא מקמי מתניתין וכן דחאה מהלכה הרי"ף ז"ל בהלכות אי נמי יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאיפלוגי בשוורים של הקדש מזבח בין טבח ואחר כך הקדיש להקדיש ואחר כך טבח מלמפלג (וליתני) בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית.

וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש. ואף על גב דבריש פרקין (בבא קמא סג, א ושם בתוס') מפקינן שפטור מכפל מדכתיב רעהו כיון דממעט נמי גונב מבית הגנב והטובח אחר הגנה מדכתבי וגונב מבית האיש דרש נמי ולא גונב מבית הקדש בגררא דהנך.

קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב (¨?¨) הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן (חולין פה, א) מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשי לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמהח שחיטה אי סבירא לן כרב יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מחייב עד גמר שחיטה דטבחו כולו בעינן (לעיל בבא קמא עב, א) וכיון שכן מכי שחט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט, ומסתברא לי דמכיון דאקשינן הכי לעיל (שם) גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה בששחט מקצת סימנים בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידיעי דהוה משני ליה בששחט קצת סימנים בפנים וגמרן בחוץ, אבל לר"ש דאמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אף כשתמצי לומר ששחט רק קצת בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינו ראויה. אלא שעדיין ק"ל דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחד וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעי מיניה רב חביבי מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחלה ועד סוף כיון ששחט בה סימן פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף ניחא דאסורו וחיובו באין לו כאחד ויש לומר דהתם היינו טעמא דשחיטה הוה אלא דמשום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קא שחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לר' שמעון ואם כן אפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא בסוף מכל מקום אותו מקצת אחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב. וכן הדבר לר' שמעון בשגמרה באיסור שחיטה. כך נראה לי.

ואוקמה רב דימי משמיה דרב יוחנן בשוחט תמימים בפנים לשם בעליהן. ופריך והרי חזרה קרן לבעלים ומשני ר' יצחק בר אבין שנשפך הדם ורבין תירץ ששחט בפנים שלא לשם בעליהן משום דלא משמע ליה סתמא דמתניתין בשנשפך הדם ורב דימי נמי דמוקי בשנשפך משמע ליה מתניתין דקתני קדשים אפילו פסח וחטאת שאינן כשרים אם נזבחו שלא לשם בעליהן (זבחים ז, ב; ח, א).

מה שבארנו במשנה שההקדש אינו נדון במכירה לא סוף דבר שהקדישו לקדשים קלים אלא אף לקדשי קדשים וכן מה שאמרו שאם גנב והקדיש ואח"כ טבח משלם כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה לא סוף דבר בקדשי קדשים אלא אף בקדשים קלים וקדשים קלים אינן נקראים ממון בעלים אלא ממון גבוה כמו שבארנו בפרק ראשון:

כל הזבחים שנשפך דמן מצואר הבהמה לרצפה אע"פ שאספו והחזירו בכלי נפסל הזבח הא אם נתקבל בכלי ונשפך מן הכלי לרצפה וחזר ואספו כשר כמו שיתבאר במקומו:

פיסקא גנב והקדיש כו' מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא נמי תורא דראובן פי' שהרי צריך לשחוט לשם בעליו ואם הקדישו לבדק הבית נמי שמו עליו שהרי הבעלים מוסיפין חומש בפדיונו וכל אדם אין מוסיפין חומש:

בשוחט תמימים לשם בעליהם פי' והא דאמרן לעיל קרבנו ולא הגזול כגון דאקרבי' אדעתא דנפשי' אבל היכא דאקרבי' אדעתא דבעלים הראשונים ה"נ דעולה להן:

ר"ש אומר קדשים שחייב באחריותן חייב לריש לקיש שחיטה מתרת פדיי' מתרת פי' וזה לא נפדה שאין כח לגנב להוציא קדשי חבירו לחולין כדאמרן בצנועין לגבי חולין דמעשר שני וכיון שלא נפדה נמצא ששחיטתו אינו ראוי לאכילה כל העומד לפדות כפדוי דמי פי' המורה ובבעלי מומין מעיקרן עסקי' דאי בשקדם הקדישן את מומן תו לא חזי לפדיון משנשחטו כו' ואי קשיא היאך שייך למימר בבעלי מומין מעיקרא קדשים שחייב באחריותן כגון שאמר הרי עולה ואחרי כן הפריש שור בעל מום ואמר יהא קדוש זה לדמיו שאביא מדמיו עולתי וחלה עליו קדושת דמים וחייב באחריותו שאם יאבד צריך להפריש דמים אחרים לקנות עולתו:

אלא אהקדש ליחייב כיון שהמתנה כמכר לענין תשלומי ארבעה וחמשה. הרב המאירי ז"ל.
הא מני רבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמאריה קאי ומכל מקום אטביחה לא מחייב דמכל מקום דהקדש קא טבח ולאו דידיה קא טבח או משום דקני ליה ביאוש ושינוי רשות. תלמיד הר"פ ז"ל.

והא מדסיפא רבי שמעון הוי רישא לאו רבי שמעון הוי. קשה לי והמתרץ דבעי לאוקמה אליבא דרבי שמעון מאי קסבר ומאי סלקא דעתיה וכי לא ראה דסיפא הויא רבי שמעון. ועוד קשה לי כיון דאסיקנא לקמן דרבי שמעון לא קאי אמילתא דסמיכא ליה דהיינו גנב והקדיש וכו' אלא אהך מילתא דבתחילת הפרק קאי דהיינו אין הגונב אחר הגנב וכו' אם כן מאי פריך מדסיפא רבי שמעון וכו' דהא שפיר איכא למימר דהך רישא דגנב והקדיש אליבא דרבי שמעון היא הואיל ורבי שמעון בסיפא לא קאי עלה כלל. ועוד קשה לי דליקשי נמי אהך תירוצא קמא ליפלוג וליתני בדידה כדמקשה לקמן אאידך תירוצא ולימא הכי אבל קדשים שאין חייב באחריותם מאי חייב אדתני רישא גנב וטבח והקדיש משלם וכו' ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים פטור בקדשים שחייב באחריותן דלא הוי מכירה אבל קדשים שאין חייב באחריותן חייב. אלא שבזו יש לומר דאין הכי נמי שהיה יכול להקשות כך אלא דעדיפא מינה קא פריך ליה דלא מצית למימר רבי שמעון היא כלל דמדסיפא רבי שמעון רישא לאו רבי שמעון ואף הקושיות הראשונות יש לתרצם. עיין. עד כאן משיטה.

אי הכי אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם ארבעה וחמשה ליפלוג בהקדיש ואחר כך מכר דאיכא נמי ארבעה וחמשה והיכי דמי בקדשי הקדשים וליתני בסיפא הכי במה דברים אמורים בקדשים קלים דאף על גב דממונו הוא הא איכא אימורין דלאו דידיה נינהו ובעינן ומכרו כולו והקדש גופיה לאו מכירה הוא דהא איכא בשר דדידיה הוא אבל בקדשי הקדשים חייב משום הקדש גופיה ארבעה וחמשה אלא לא דמי מכרו להדיוט מעיקרא תגרא דראובן וכו'. הראב"ד ז"ל.

כתוב בשיטה ליפלוג וליתני בדידה וכו'. פירוש בסיפא וכדכתב רש"י ז"ל. וקשה האי ליפלוג וליתני בדידה דהכא לא שייך בכל דוכתא לומר ליפלוג וליתני בדידה אלא בדרישא דהכי אמרינן בכל דוכתא אדתנא סיפא וכו' ליפלוג וליתני בדידה רוצה לומר ליפלוג בהך גוונא גופה דנקט ברישא ואמאי פליג בסיפא בגוונא אחרינא אבל בדסיפא לא שייך כלל בשום דוכתא למיפרך ליפלוג וליתני וכו'. ע"כ.

ליפלוג וליתני בדידה. הקשה ר"מ אמאי לא תירץ דכולו בקדשים קלים קא מיפלגי. ותירץ דהכי פריך אדתני רישא גנב וטבח ומכר ואחר כך הקדיש משלם וכו' דמילתא דפשיטא היא דכיון שטבח כשהוא חולין כבר נתחייב ומה בכך אם הקדישו אחר כך חד צד לחיובא וחד צד לפטורא לא משכח צד חיובא בהקדש אלא אם כן טבח ואחר כך הקדיש ותנייה אף על גב דלא הוי חידוש כלל ואם איתא וכו' ליתני צד חיוב בגנב והקדיש ולשמעינן דחשיב מכירה דמה לי מכירה להדיוט וכו'. הרא"ש ז"ל.

מעיקרא תורא דשמעון וכו'. ואם תאמר והא לעיל גבי קרבנו ולא הגזול פירשנו דכי הקדישו לאחר יאוש קני ליה ביאוש ושינוי רשות אפילו למאן דאמר דשינוי לא קני דמחמת שינוי השם לא מצינו למימר דאכתי לא אתינן לה הא טעמא עד בתר הכי אלמא חשיב הקדש דקרבן כמכירה. וי"ל אף על גב דהכא לא הוי הקדש כמכירה כיון דשם בעליו עליו מכל מקום לענין קנייה חשיב שפיר שינוי כמכירה. ועוד יש לומר דודאי לפי מאי דסברינן לעיל דהקדש חשיב שינוי רשות לא ידעינן האי מסקנא דהכא טעמא דמתניתין הוי משום דלא חשיב הקדש מכירה משום דשם בעליו עליו ולפי מסקנא זו דהכא ודאי נאמר לעיל משום שינוי השם. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

מעיקרא תורא דשמעון וכו'. קשה לי אכתי תקשה ליפלוג וליתני בדידה במה דברים אמורים בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית משלם ארבעה וחמשה דקדשי בדק הבית לאו תורא דשמעון מיקרי כדתניא לקמן גנב והקדיש וכו'. וי"ל דסתם הקדישו של שור הקדש מזבח הוא וההיא ברייתא דלקמן בהקדש מזבח נמי היא ולימא מקמי מתניתין. וכן דחה הרי"ף ז"ל בהלכות. ועוד יש לומר דניחא ליה לתנא דמתניתין טפי לאפלוגי בשוורים של קדשי מזבח. הרשב"א ז"ל. וזאת היא קושיית התוספות לקמן (בבא קמא דף ע"ט.)

אמרי רבי שמעון נהי נמי דסבירא ליה מה לי אם מכרו להדיוט. פירוש אמרי בני הישיבה נהי דלא קשיא לן אדרבי שמעון כדאקשי לעיל אדתנא קמא דרבי שמעון סבירא ליה מה לי מכרו וכו' מכל מקום איפכא מיבעי ליה וכו'. שיטה.

נהי נמי דקסבר מה לי מכרו להדיוט וכו'. לאו על הקדיש ואחר כך מכר קא מיירי אלא על הקדיש לחודיה ושחייב באחריותן אמאי חייב ארבעה וחמשה על כרחך משום הקדש גופיה דקחשיב ליה כמכירה אם כן איפכא מיבעי ליה. הראב"ד ז"ל.

איפכא מיבעי ליה. פירוש דסבירא ליה דאקדשינהו קאמר רבי שמעון ולא אטביחה. ואם תאמר ולישני ליה דאטביחה קאי הא דמחייב רבי שמעון ארבעה וחמשה והשתא ניחא דקדשים שחייב באחריותם חייב דכיון דברשותיה קיימי הילכך לא חשבינן ליה דהקדש קא טבח אבל שאין חייב באחריותם פטור דקחשיב בדהקדש קא טבח. ויש לומר דהך סוגיא כרבי יוחנן דמוקי לעיל דהקדישו אגנב קאי ולאחר יאוש הילכך בקדשים נמי לא מצינן לחיוביה אטביחה דנהי דלא חשיב דהקדש קא טבח מכל מקום שלו הוא טובח ולאו דמריה קא טבח דהא קנייה אגנב ביאוש ושינוי השם של הקדש ואם כן על כרחך רבי שמעון לאו אטביחה קאי אלא אהקדישו דחשיבי כמו מכירה ולהכי פריך איפכא מיבעי ליה אבל ודאי לריש לקיש דהקדישו אבעלים קאי לדידיה מצי קאי רבי שמעון על הטביחה כדפירשתי. תלמידי הר"פ ז"ל.
רבי שמעון אהא קאי הגונב הקדש מבית בעלים פטור מארבעה וחמשה דכתיב וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דכל היכא דאיתיה בית הקדש הוא. רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותם משלם כפל דבית בעלים קרינא ביה וחייב נמי ארבעה וחמשה על הטביחה דמאריה קטבח. הראב"ד ז"ל.

קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. ואף על גב דלגבי שחוטי חוץ הויא שחיטה דהא אשר ישחט מחוץ למחנה כתיב הני מילי לענין לאו וכרת דשחוטי חוץ בלחוד הא לשאר מילי לא הויא שחיטה דגמרינן מטבוח טבח והכן. ואיכא למידק אמאי לא אקשו לכולי עלמא דאפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אי סבירא ליה כרבי יוחנן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה תשלומי ארבעה וחמשה לא מיחייב עד גמר שחיטה וטבחו כולו בעינן וכיון שכן מכי שחיט בה פורתא אסרה ואידך כי קא שחיט לאו דידיה קא שחיט. ומסתבר לי דמכיון דאקשי לה הכי לעיל גבי השוחט חולין בעזרה ופרקינן לה כששחט מקצת סימנין בחוץ וגמרן בפנים הכי נמי מידע ידע דהוה משני ליה בששחט קצת סימנין בפנים וגמרן בחוץ אבל לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה וכו' אף כשתמצא לומר בששחט קצת בפנים וגמר בחוץ מכל מקום כי גמרה שחיטה באיסורא קא גמרה ואינה ראויה. אלא שעדיין קשה לי דאפילו גמרה באיסור איסורו וחיובו באין לו כאחת וחייב כדמוכח לעיל גבי השוחט חולין בעזרה דבעא מיניה רב פפא מחוזנאה מרב אשי שמע מינה אינה לשחיטה אלא בסוף דאי ישנה מתחילה ועד סוף כיון דשחט בה פורתא אסרה אלמא למאן דאמר אינה אלא בסוף ניחא דאיסורו וחיובו באין לו כאחד. וי"ל דהתם היינו טעמא דשחיטה היא אלא משום שאסרה אף בהנאה קאמר דמכי שחט בה פורתא אסרה ואידך לאו דידיה קשחיט אבל הכא שאני דאינה שחיטה כלל לרבי שמעון ואפילו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף מכל מקום אותו מקצת האחרון דמשוי לה שחיטה אינה ראויה והרי זה כאלו עקרו שאינו חייב וכן הדבר לרבי שמעון כשגמרו באיסור שחיטה. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל לרבי שמעון דאמר שחיטה שאינה ראויה שמה וכו'. הוא הדין דהוה מצי למיפרך אף לרבנן מכי שחיט בה פורתא אסרה וכו' אלא דהוה מצי לשנויי כגון שחט מקצת סימנין בפנים וגמרן בחוץ. אי נמי משום דהאי קושיא לא הויא אלא למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף להכי ניחא ליה למיפרך לרבי שמעון בהדיא. ע"כ.

שחיטה שאינה ראויה היא. וא"ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס וכו' כמו שכתוב בתוספות. וי"ל דכיון שנפסל בשחיטת חוץ אין לו פדייה. והא דקאמר בפרק שני דחולין דמכי שחט בה פורתא נהי דמדחי ליה מפסח מדמי פסח לא מדחי היינו למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דאליביה איירי בסתם אבל למאן דאמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון שנאסרה בשחיטת פורתא אידחי לגמרי אפילו מדמי פסח והוא הדין למאן דאמר אינה לשחיטה אלא לבסוף דלאחר שחיטה שכבר נפסל דאידחי לגמרי. והא דמייתי עלה ההוא דשחט בה שנים ועדיין היא מפרכסת שהיא כחיה ובת פדייה לא עלה דההיא מיתניא אלא היכא דלא מיפסלה בשחיטה כגון לענין פרה אדומה או בעלי מומין שיכול לפדותן אחר שחיטה כל זמן שמפרכסין. ומיהו דבר תימה הוא מניין לנו זה שהפיסול יגרום לו שלא יהא בר פדייה דאין לומר מידי דהוי אפיגול שאין לו פדייה דהא טעון שרפה וכו' כמבואר בתוספות עד ונשחט על פיו הרי זה יקבר. ומיהו היכא דאינה יכולה לעמוד אחר שחיטה אין לה פדייה ודאי למאן דאמר דקדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה מידי דהוי אגוסס בפרק קמא דערכין ואף על פי שהוא חי לאו בני העמדה והערכה הוא ואינו נידר ונערך אבל למאן דאמר וכו' לא היו דק"מ למה לא יהא בר פדייה בשעת פירכוס. ומיהו לדברי המפרשים דלא חשיב מפרכסת בחיה וכו' כמו שכתוב בתוספות עד דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין. ואין לומר שהשחיטה והמיתה אינם כמום לפדות על ידם דאפילו שחיטה חשיבא שינוי לענין גזלה דלא דמי להזקינה דלא חשיב מום וחשיב שינוי דמיתה ודאי אין לך מום גדול מזה. ואין לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין הוא נשחט וניתר על ידי אותו המום דמסתבר דמדאורייתא הוא דאין להם תקנה דלא משתמיט בשום מקום דליהוי איסורייהו דרבנן אלא משום דמילתא דפשיטא הוא דהוי שחיטה שאינה ראויה ולאו דוקא לרבי שמעון דאית ליה קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה אלא אפילו לרבנן ואפילו אליבא דריש לקיש. ויש לומר וכו' כמו שכתוב בתוספות. תוספות שאנץ.

והרי חזרה קרן לבעלים קודם שיעמוד בדין שהרי נשחט לשמו עלתה לו. שנשפך הדם ואפילו הכי שחיטה ראויה היא דכל העומד לזרוק כזרוק דמי כדאיתא לקמן ושחיטה ראויה היא. הראב"ד ז"ל.

שלא לשם בעליהן. כתוב בתוספות ורב דימי דאוקמה כשנשפך הדם משום דניחא ליה וכו' עד סוף הדיבור. ועוד ניחא לאוקמה בסתם זבחים שנשחטים לשמן דלמאי דאמר רב דימי הכא משמיה דרבי יוחנן דלרבי שמעון כל העומד לזרוק כזרוק דמי כי פרכינן בפרק קמא דמעילה לחזקיה ומסייע לרבי יוחנן מי שניתר וכו' הוי מצי לאהדוריה ולטעמיך הא לרבי יוחנן גופיה אליבא דרב דימי מיבעיא ליה לפרושי לך לפני זריקה עד שלא נראה לזריקה. תוספות שאנץ.

בגמ' הא מני ר"ש היא דאמר קדשים שחייב באחריותן ברשותיה דמריה קיימי כו' מלתיה דר"ש מפרש לקמן בגונב הקדש מבית בעלים כיון דחייבי בעלים באחריות ברשותיה דמריה קאי וחייב הגנב על הטביחה והכי נמי הכא בהקדישו גנב באחריות ברשותיה קאי ולא הוה מכירה ופטור אשעתא דהקדש ופריך מדסיפא ר"ש כו' דקתני ר"ש אומר כו' משמע דרישא לאו ר"ש ולית ליה לת"ק הך סברא דברשותיה דמריה ופטור הגנב על הטביחה בגונב הקדש מבית בעליו וא"כ ה"נ הכא לאו ברשותיה קאי והוי מכירה וחייב אשעתא דהקדש וק"ל:

גמרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמרי נהי כו' דאפי' הפרישו לשם כו' נ"ב נ"ל לגרוס ואפי' ולפ"ז מיושב שפיר לישנא קס"ד ופרש"י דהא לפי המסקנא מחייב ר"ש בטביחה כגון בגונב קדשים ואח"כ מסיק רש"י ואפילו אם הפרישו כו' וחוזר על דעת המקשן דאפילו אם הקדישו הגנב באחריות כו' ודו"ק:

תד"ה תשלום צ"ל נמי תשלום דכפל. כצ"ל בל"ו:

תד"ה והשתא והא כו' גנב והקדיש חייב כו'. היינו בקב"ה ועי' (לקמן עט) תד"ה גנב:

תוס' ד"ה שחיטה וכו' דלאחר מיתה לא חשיב מום. עי' ברש"י ריש מעילה ד"ה כמאן דחנקינון:

תוספות בד"ה והשתא תורא דשמעון והא דאמר לקמן וכו' היינו בקדשי מזבח וכו' עכ"ל. והרמב"ן בס' המלחמות פרק הגוזל בתרא הקשה דא"כ אכתי קשה בשמעתין אדתני רישא גנב וטבח וכו' לפלוגי וליתני בדידיה בד"א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית חייב דהא בלא"ה רישא דטבח ואח"כ הקדיש ע"כ היינו הקדש בדק הבית ע"ש באריכות. ומסיק דברייתא דלקמן פליגא אמתני' וכן ראיתי שלשון הרי"ף בעצמו מוכח כן. וכן הסכים הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה ע"ש בראב"ד ובמ"מ אח"ז ראיתי שהתוספות בעצמם מקשים כן לקמן דף ע"ט ע"ש:

בא"ד וקדשי מזבח אור"י וכו' מ"מ חשיב כיאוש ושינוי רשות וכו' עכ"ל. פי דאף ע"ג דאמרינן הכא דלא חשיב שינוי רשות דמעיקרא תורא דשמעון כו'. היינו דוקא לענין ד' וה' דגזירת הכתוב הוא דבעינן דומיא דמכירה דוקא שישתקע שם בעלים הראשונים ממנו. אבל לענין הקנין לא איכפת לן בזה והוי שפיר שינוי רשות. אבל קשה למה להו להתוספות להאריך דחל הקדש מטעם שינוי רשות ותיפוק ליה דהוי שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש וכדאית' להדיא בגמרא לעיל דף ס"ז ועוד דשם כתבו התוספות להדיא דטעם שינוי רשות בקדשים לא שייך אלא בקדשים שאינו חייב באחריותן אבל בקדשים שחייב באחריותן צריך לטעמא דשינוי השם מיהו בלא"ה דברי התוספות שם צ"ע דהא משמע הכא דלא שייך לחלק בין קדשים שחייב באחריותן וכו' אלא לר"ש דוקא אבל לרבנן אין חילוק ואפילו קדשים שחייב באחריותן נמי ברשות הקדש קיימי וא"כ חשיב שפיר שינוי רשות. ויש ליישב דעיקר כוונת התוספות מה שכתבו כאן דחשיב שפיר שינוי רשות היינו ליישב הסוגיא דלעיל לאביי במה שרוצה להוכיח מקרבנו ולא הגזול וכו' וכדמסקו הכא להדיא וכוונתם דקשי' להו לאביי איך ניחא ברייתא דקרבנו אי יאוש לא קני א"כ אמאי חל הקדש דהא משמע הכא דלא חשיב שינוי רשות משום דמעיקרא תורא דשמעון כו'. לכך כתבו דלענין זה חשיב שפיר שינוי רשות. ובזה נתיישב קישור דברי ר"י דוקא למ"ש התוספות קודם לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב"ה. משום דבלא"ה היה מהכרח לומר דתנא דברייתא דגנב והקדיש לקמן פליג אמתני' וס"ל דהוי שפיר שינוי רשות דמה לי מכרו להדיוט וכו' וכמ"ש בסמוך בשם הרי"ף והה"מ וא"כ הייתי אומר דאביי לעיל ס"ל דברייתא דקרבנו ולא הגזול ס"ל נמי כהאי תנא דברייתא דגנב והקדיש דמה"ט גופא חל הקדש דה"ל יאוש ושינוי רשות. אבל כיון שכבר כתבו דיש לחלק בין קדשי ב"ה לקדשי מזבח וא"כ ברייתא דלקמן לא פליגא אמתני' וא"כ הדרא קושיא לדוכתא על דברי אביי לעיל לכך צריכין אנו לפר"י ודו"ק. ומה שכתבו התוספות לעיל גבי הגנב והגזלן הקדישן הקדש לחלק בין קדשים שחייב באחריותן וכו' יש לומר דהיינו למאן דמוקי לה פרק הגוזל בתרא כר"ש וק"ל:

תשלום דכפל. משלמין את הכפל והוא משלם שלשה לבד הקרן: כי קא טבח דהקדש קא טבח. דהא בלאחר יאוש קיימינן דאי לפני יאוש לא קדשה וכיון דאייאוש קנייה הקדש ביאוש ושינוי רשות הלכך לאו דמריה קטבח: ר''ש היא. וכגון שאמר הרי עלי עולה והפריש גניבה זו לנדרו דכיון דחייב באחריותו ודבר הגורם לממון הוא כממון דמי ולאו מכירה היא ומיהו לענין טביחה פטור דאע''ג דברשות גנב קיימא דאם אבדו חייב באחריותם להקדש חל עליה מיהא שם הקדש לאפוקי מרשות מרה קמא ולאו דמרה קא טבח: בקדשים קלים. שהקדישו לשלמים: דר' יוסי הגלילי. בפ''ק (דף יב:) הלכך לאו מכירה היא ומיהו מרשות מרה קמא אפקינהו שם הקדש וכי קא טבח לאו דמרה קא טבח ל''א בטביחה משום הכי לא מחייב דבשעת טביחה דהקדש נינהו דאמר בפ''ק דכי אמר רבי יוסי הגלילי ממון בעלים מחיים אבל לאחר טביחה לא אלא משלחן גבוה קא זכו ולא נהירא לי דבכי האי שחיטה לא אמר ר' יוסי הגלילי דמשלחן גבוה קא זכו אלא במקדש בחלקו שחלקו בקדשים דהויא התם שחיטה וזריקה והקטרת חלבים אבל בשעת טביחה אכתי ממון בעלים הם: אדתני רישא כו'. דמשמע דלא מצי למיתני חיובא בתר דאקדיש: לפלוג וליתני. בסיפא ולאשמועינן חיובא אפילו היכא דאקדיש קודם טביחה: מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן. קודם שמכרו קרוי השור על שמו של גנב ומשמכרו קרוי על שם לוקח אבל מכרו לשמים עדיין שם המקדישו עליו שקרוי עולתו של פלוני: אמרי נהי דסבר רבי שמעון כו'. דקא סלקא דעתך משום טביחה לא מחייב ליה ר''ש דאפילו הפרישו לשם נדר המוטל עליו אחריות נפק מרשות מריה קמא ונעשה זה שומר להקדש וכי טבח לאו דמריה קא טבח וכי מחייב ליה ר''ש אשעתא דהקדש קמחייב ליה דהויא מכירה הלכך מיבעי ליה למימר איפכא: דאכתי לא נפיק מרשותיה. הלכך לאו מכירה היא ואטביחה נמי לא מחייב דמרשות מריה קמא נפיק: שאין חייב באחריותן חייב. אשעת הקדש דמכירה היא: אמילתא אחריתי קאי. דהיכא דאקדיש גנב בין לנדר בין לנדבה לא מחייב ליה ר''ש לאו אשעתא דהקדש משום דעדיין שמו עליו נדבתו של פלוני ולאו אטביחה דהא מרשות מריה קמא נפק אלא אגונב הקדש שהקדישו בעלים קאי דכיון דחייב בעלים באחריות כי קא טבח דמריה קא טבח דדבר הגורם לממון כממון דמי: שמעינן ליה לרבי שמעון. דמתני' דפטר אטביחת טריפה: קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה היא. דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומאי טעמא דרבי שמעון דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב דמשמע שאם גנב קדשים וטבחן דחייב בתשלומי ד' וה': והרי חזרה קרן לבעל הבית. הואיל ולשם בעלים נזבחו: שנשפך הדם. ומיהו בשעת שחיטה ראויה היא: שלא לשם בעליהן. דשחיטה ראויה היא דקיימא לן (זבחים ד' ב.) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים וקרן לא חזרה לבעלים דקיימא לן שלא עלו לבעלים לשם חובה:
תשלום דכפל. ולעיל (דף סח:) דמוקי ריש לקיש מתני' דגנב והקדיש ואח''כ טבח משלם תשלומי כפל כשהקדיש בעלים ביד גנב צריך לומר נמי תשלום דכפל: אלא אהקדש ליחייב. כולה הך סוגיא כר' יוחנן ודלא כריש לקיש דמוקי לה לעיל (דף סח:) כשהקדישו בעלים ביד גנב: והשתא תורא דשמעון. והא דאמר לקמן גנב והקדיש חייב ד' וה' דהוי כמוכרו להדיוט היינו בקדשי בדק הבית דלא מיקרו על שם בעלים וקדשי מזבח אומר ר''י אע''ג דמיקרו על שם בעלים ולא הוי הקדש כמכירה מ''מ למ''ד יאוש לא קני חשיב כיאוש ושינוי רשות לענין דחל הקדש אחר יאוש כדמשמע לעיל (דף סו:) דבעי לאוכוחי אביי לרבה דיאוש לא קני מקרבנו ולא הגזול ואפילו הכי אמר שם דחל הקדש אע''ג דאכתי לא אסיק אדעתיה דהוי יאוש ושינוי השם אלא משום דהוי יאוש ושינוי רשות: ורבי שמעון הא אמר שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה. הא לא איצטריך אלא משום מ''ד אין לשחיטה אלא לבסוף דלמ''ד דישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף מצי למפרך אפילו סבר ר''ש שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה אמאי חייב אשחוטי חוץ ד' וה' מכי שחט ביה פורתא אסרה ואידך לאו דמרה קטבח: שחיטה שאינה ראויה היא ולא שמה שחיטה. לגבי ארבעה וחמשה דגמר מוטבוח טבח והכן בר מלגבי לאו דשחוטי חוץ דבהכי חייב רחמנא וא''ת ואמאי חשיב ליה שחיטה שאינה ראויה הא יכול לפדות בשעת פירכוס דבר העמדה והערכה היא כדאמרינן בפ''ב דחולין (דף ל.) ואין לך מום גדול יותר משחיטה ואין סברא לומר דלפי שנפסל שוב אין לו פדיון דבשלמא פסול שהוא בשריפה כגון פיגול אין לו פדייה משום דמצוה לשורפו כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים ד' כד.) כל שבקדש פסול באש ישרף אבל שחיטת חוץ אינה בשריפה אלא בקבורה כדאמרינן בפרק עד כמה (בכורות דף כח.) מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר ומיהו לדברי המפרש דלא חשיב המפרכסת כחיה. אלא כגון ישראל בטמאה ונכרי בטהורה דלאו שחיטה היא דההיא דשחט בה שנים או רוב שנים ועדיין ' מפרכסת הרי היא כחיה דבפ''ב דחולין (ד' ל: ושם) אין משנה בשום מקום אלא היינו ההיא דהעור והרוטב (שם ד' קכא.) דשונים ישראל בטמאה כו' אבל היכא דשחטה כתיקונה לא חשיב מפרכסת כחיה מתיישב כאן דשחיטת חוץ לאו בת פדייה היא כיון דשחיטה גמורה היא להוציא מידי נבילה וגם להתירה באכילה אם היה לה פדיון דהכא אליבא דר''ש קיימי דבין רבי יוחנן ובין ר''ל מודו דקדשי מזבח לר''ש היו בכלל העמדה והערכה כדאמרינן בפרק בתרא דתמורה (ד' לב:) ולא פליגי אלא אליבא דרבנן אבל מ''מ קשה לריש לקיש אליבא דרבנן דקדשי מזבח לא הוי בכלל העמדה והערכה כדאמר התם דלא משתמיט בשום מקום לשום תנא שיהיו נפדין ודוחק לומר דמדרבנן הוא דאין נפדין לפי שעשה מום זה בידים כשאר מטיל מום שאין נשחט וניתר על ידי אותו מום וי''ל דמום שהוא מחיים חשיב מום לפדות על ידו אבל מום דלאחר מיתה לא חשיב מום כדתניא בסוף תמורה (לג.) בהדיא מתו תמימים יקברו בעלי מומים יפדו דלא בעי העמדה והערכה ואפילו הכי תמימים יקברו: שלא לשם בעליהן. וה''ה שלא לשמן אי נמי ההוא נמי קרי ליה שלא לשם בעליהן משום שלא עלו לבעלים לשם חובה ונראה לו דוחק להעמיד בנשפך הדם ורב דימי דאוקמא כשנשפך הדם משום דניחא ליה לאוקמא בכל קדשים שחייב באחריותן [דבשלא] לשם בעליהן לא מתוקמא בפסח וחטאת דמפסלי שלא לשמן:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד