להכי [משום כך] פטרי רבנן [פטרו חכמים] מארבעה וחמישה מי שגנב וטבח בשבת, משום ששחיטת שבת שחיטה שאינה ראויה היא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שהנשחט בשבת אסור רק דרבנן [מדברי סופרים], אמאי פטרי רבנן [מדוע פטרו חכמים]?

ומשיבים: יש לומר שלא לענין שבת נאמר בברייתא שחכמים חולקים על ר' מאיר ופוטרים, אלא אשארא [על שאר] ההלכות הנזכרות שם, שהן שחיטה לעבודה זרה ושחיטת שור הנסקל, שהם אסורים בהנאה מן התורה.

ושואלים: ור' מאיר, אף אם הוא סבור ששחיטה זו נחשבת שחיטה. אמאי [מדוע] מחייב בשוחט לעבודה זרה?

הלא כיון ששחט בה פורתא [מעט] לשם עבודה זרה כבר אסרה בהנאה, אידך [שאר] פעולת השחיטה, כשממשיך לשחוט וגומר וטובח את הבהמה, הרי בהמה זו כבר בכלל איסורי הנאה הוא, ולא דמריה קא טבח [של בעליו הוא טובח], שהרי הופקעה הבהמה מרשות הבעלים, ולא דידיה קא טבח [שלו הוא טובח]!

אמר רבא: צריכים לומר כי מדובר באומר בגמר זביחה הוא עובדה, שהתכוון שעבודת האלילים תתחיל לא מתחילת שחיטה אלא בסופה של השחיטה, ולכן רק כאשר הוא גומר את השחיטה אז מתחייב משום עבודה זרה, ונמצא שאיסור ההנאה וגמר מעשה הטביחה היו בבת אחת.

ושואלים עוד: הלא גם שור הנסקל איסורי הנאה נינהו [הם], ואם כן, גנב שטבח שור הנסקל נמצא שלאו דמריה קא טבח ולאו דידיה קא טבח [לא של בעליו הוא טובח ולא של עצמו הוא טובח] ומדוע מחייבו ר' מאיר בארבעה וחמישה!

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שמסרו בעליו את השור לשומר, והזיק השור בבית שומר, והועד והזיק שלוש פעמים בבית שומר, ונגמר דינו כשעודו בבית שומר לסקילה, וגנב זה גנבו מבית השומר וטבחו, ועליו לשלם תשלומי ארבעה וחמישה לשומר. ור' מאיר סבר לה [סבור בענין זה] גם כשיטת ר' יעקב וסבר לה [וסבור בענין זה] גם כן כשיטת ר' שמעון. כיצד?

סבר לה [סבור בזה] כשיטת ר' יעקב, שאמר: אף משנגמר דינו של השור שהרג, אם החזירו שומר לבעלים כל עוד לא נהרג השור בפועל — הרי זה מוחזר, ואינו צריך לשלם שור אחר. אף שהשור הזה עתה אין לו ערך כספי, לפי שהנזק שנגרם בו באובדן ערכו (על ידי פסק הדין) אינו נזק ניכר.

וסבר לה [וסבור בזה] כשיטת ר' שמעון, שאמר: דבר הגורם לממון כממון דמי [הוא נחשב]. ומנין שהוא סבור כך?

דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' שמעון אומר: הגונב קדשים שחייב בעליהם באחריותן שצריך להביא אחרים תחתיהם אם אבדו הראשונים שהקדיש — חייב בתשלומי כפל, שאף על פי שהקדשים עצמם אינם שייכים לבעלים, מכל מקום כיון שהמקדיש חייב להביא אחרים תחתיהם נמצא שהגנב הפסידו ממון, אלמא [מכאן] כי לדעתו דבר הגורם לממון כממון דמי [נחשב]. ומשום כך אף הגונב את השור מבית השומר וטבחו, הואיל וגרם לכך שאין השומר יכול עתה להחזירו עוד לבעלים — נמצא שגרם לשומר להפסיד את דמי השור. ולכן אף שהשור עצמו לאחר שנגמר דינו לסקילה הוא איסור הנאה ואינו שווה מאומה, מכל מקום יש משמעות ממונית לגניבה ולטביחה, ולכן משלם הגנב לשומר ארבעה וחמישה.

וחוזרים לעיקר הסוגיה, לפיה העמדנו דין טובח ביום הכיפורים שבמשנתנו כר' מאיר. אמר רב כהנא, אמריתא לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה הסוגיה הזו לפני] רב זביד מנהרדעא ושאלתיו: מי מצית מוקמת מתניתין [האם יכול אתה להעמיד את משנתנו] כשיטת ר' מאיר ולא כשיטת ר' שמעון? והא קתני סיפא [והרי שנה בסופה]: ר' שמעון פוטר בשני אלו, מכלל זה נלמד דבכולה מתניתין [שבכל משנתנו] הוא מודה לחכמים!

אמר ליה [לו]: לא כך יש לדייק, אלא מכלל הדברים תלמד שמודה ר' שמעון בטבח ומכר לרפואה ולכלבים, שאף שאין השחיטה מיועדת לאכילת אדם, מכל מקום היתה זו שחיטה העושה את הבהמה ראויה למאכל, ולכן נחשבת כשחיטה ראויה.

א שנינו במשנה: גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו — חייב בתשלומי ארבעה וחמישה ליורשי האב. בעא מיניה [שאל אותו] רבא מרב נחמן: גנב שור של שני שותפין וטבחו, ואחר כך הודה בעצמו לאחד מהן שעשה זאת, מהו הדין לענין תשלום ארבעה וחמישה, שהוא קנס? שהרי כיון שהודה לשותף אחד — הריהו פטור מלשלם לו קנס, כדינו של כל מודה בקנס, ונמצא שחייב לשלם רק מחצית הקנס לאחד מהם.

וצדדי השאלה: האם בהגדרת קנס זה "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חמשה חצאי בקר, שהתורה עמדה על כך שישלם דווקא את מלוא הקנס. או דלמא [שמא] "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ואפילו חמשה חצאי בקר בכלל זה? אמר ליה [לו]: "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ולא חמשה חצאי בקר.

איתיביה [הקשה לו] רבא ממה ששנינו במשנה: גנב משל אביו וטבח ומכר, ואחר כך מת אביו — משלם תשלומי ארבעה וחמשה. והא הכא [והרי כאן] כיון שמת אביו, והוא יורשו עם שאר האחים — ולכן גם הוא זכאי עם אחיו בתשלומים אלה של ארבעה וחמישה, כמו שקדם והודה לאחד מהן דמי [נחשב] הדבר, שהרי בוודאי אינו משלם לעצמו את חלקו, וקתני [ושנה] בכל זאת: משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון שעמד עם אביו כנגדו בדין על הגניבה והטביחה, ונתחייב לשלם ממון לאביו קודם שנפטר. וכיון שנתחייב כבר חוב של ממון, הרי שאר האחים יורשים את כל החמישה בקר וארבעה הצאן, שהוא כשאר חובות שחבים אנשים לאביהם.

וחזר רבא והקשה: אבל אם לא עמד בדין, מאי [מה] יהא הדין לפי זה — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה? אי הכי, אדתני סיפא [אם כך, עד שהוא שונה בסופה של המשנה] אופן של פטור מארבעה וחמישה: גנב משל אביו ומת ואחר כך טבח ומכר — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ניפלוג בדידיה [שיחלק באותו אופן עצמו] וישנה כך: במה דברים אמורים — כשעמד בדין, אבל אם עדיין לא עמד בדין — אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה!

אמר ליה [לו] רב נחמן: הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין. אלא איידי דנסיב רישא [מתוך שנקט בראשונה] את המקרה של גנב משל אביו וטבח ומכר ואחר כך מת אביו, נסיב סיפא נמי [נקט בסוף גם כן] את הדוגמה של גנב משל אביו ומת אביו ואחר כך טבח ומכר, שלשם יפי הניסוח הביא הלכה זו בלשון דומה.

כל משא ומתן זה היה בערב, ואולם לצפרא [בבוקר] למחרתו אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא היפך הדברים בתשובה לשאלתו: "חמשה בקר" אמר רחמנא [אמרה תורה] ואפילו חמשה חצאי בקר, והסביר רב נחמן את שינוי הדברים: והאי [וזה] שלא אמרי [אמרתי] לך כך באורתא [בערב] —