הלוקח (הקונה) יין מבין הכותים (השומרונים) בערב שבת, והם מן הסתם לא הפרישו תרומות ומעשרות, ואין לו עתה פנאי להפריש בפועל את המעשרות מן היין, ורוצה לשתות מן היין בשבת, אם קנה מאה לוגים אומר כך: שני לוגין שאני עתיד להפריש לאחר השבת כדין תרומה גדולה מיין זה הרי הן תרומה, עשרה לוגים הרי הם מעשר ראשון, תשעה לוגים הרי הם מעשר שני, ומיחל (מחלל) את המעשר השני שביין זה על כסף ושותה מיד מן היין, אלו דברי ר' מאיר.

ואילו ר' יהודה ור' יוסי ור' שמעון אוסרין לעשות כן. וטעמו של ר' יהודה משום שהוא סבור שאין ברירה, שאין אומרים שיתברר לאחר מעשה למפרע שמה שהופרש היה תרומה ומעשר, ומה ששתה היה חולין.

אמרי [אומרים]: סוף סוף אמאי קא אפכת לה למתניתין [מדוע הפכת את הברייתא]? משום דקשיא [שקשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, השתא נמי [עכשיו גם כן] קשיא [קשה] מדברי ר' יוחנן על דברי ר' יוחנן,

דאמרת [שהרי אומר אתה] לדעת ר' יוחנן: לא תימא [אל תאמר] לשיטת הצנועים "כל הנלקט בעבר מחולל על המעות הללו ", אלא אימא [אמור] "כל המתלקט" בעתיד. אלמא אית ליה [מכאן שיש לו] דין ברירה, והא [והרי] ר' יוחנן עצמו לית ליה [אין לו] דין ברירה, ש

אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: האחין שחלקו בירושה את נכסי אביהם — הרי כלקוחות הן נחשבים והריהם כאילו קנו זה מזה, ולכן מחזירין זה לזה את חלקם בקרקעות ובבתים ביובל כדין כל קנין שחוזר ביובל. ולאחר מכן חוזרים וחולקים שוב את הנכסים. ומכאן שר' יוחנן סבור שאין ברירה, ולכן אין אומרים שנתברר למפרע שכל אח קיבל את חלקו המגיע לו בתורת ירושה, ואין צורך להחזיר!

אלא לעולם צריך לשנות בברייתא לדעת ר' יוחנן "כל הנלקט" משום שאין דין ברירה, ואף שיש מכאן לכאורה ראיה שיכול אדם להקדיש דבר שאינו ברשותו,

ומה שפסק ר' יוחנן שאין אדם יכול להקדיש מה שאינו ברשותו הוא משום שסתמא אחרינא אשכח [סתם משנה אחר מצא], דתנן [שכן שנינו במשנה]: אין הגונב אחר, מן, הגנב משלם תשלומי כפל. ויש לשאול: אמאי [מדוע] הגנב השני לא משלם תשלומי כפל? בשלמא [נניח] שלגנב ראשון לא משלם תשלומי כפל — אפשר לומר שהוא מדייק מלשון הכתוב בדין תשלומי כפל "וגנב מבית האיש... ישלם שנים" (שמות כב, ו), להדגיש: ולא מבית הגנב. אלא לבעלים נשלם [שישלם] את הכפל!

אלא לאו [האם לא] שמע מינה [למד מכאן] שאין כאן תשלום כפל לא לגנב הראשון ולא לבעלים, כי זה הגנב הראשון לפי שאינו שלו, וזה הבעלים לפי שאינו ברשותו.

ושואלים: אף שיש סתם משנה המסייע לדברי ר' יוחנן, מכל מקום ומאי חזית דאזיל בתר ההיא סתמא, ליעביד כי האי סתמא [ומה ראית לומר שהולך אחרי אותו סתם, שיעשה כמו סתם זה] של הצנועין?

ומשיבים: משום שמסייע ליה [לו] לר' יוחנן בשיטתו זו קרא [הכתוב], שהרי נאמר: "ואיש כי יקדש את ביתו קדש לה'" (ויקרא כז, יד), ללמד: מה ביתו ברשותו, אף כל דבר שהוא מקדיש צריך להיות ברשותו.

א אמר אביי: אי לאו [אם לא] שאמר ר' יוחנן כי צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, כלומר, שהם בשיטה אחת, הוה אמינא [הייתי אומר]: צנועין אית להו [יש להם, מקבלים] את דברי ר' דוסא, ואילו ר' דוסא לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי צנועין.

ומסביר: צנועין אית להו [יש להם, מקבלים] את תקנתו של ר' דוסא, וטעמם: ומה בגנב, כלומר, זה שלקח בגניבה מכרם רבעי עבדו רבנן תקנתא [עשו חכמים תקנה] לטובתו והתירו לבעלים לפדות דבר שאינו ברשותו, על מנת שלא ייכשל הגנב באיסור, עניים שלקחו בלקט יותר ממה שזכאים הם בדין, שאינם גונבים במזיד אלא לוקחים בטעות, צריכא למימר [צריך לומר] שיעשו להם תקנה שלא יכשלו באיסור? ואילו ר' דוסא לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את תקנתם של צנועין, כי דווקא עניים הוא דעבדו להו רבנן תקנתא [שעשו להם חכמים תקנה] אבל גנב לא עבדו ליה רבנן תקנתא [עשו לו חכמים תקנה] ואומרים בו "הלעיטהו לרשע וימות".

ובדומה לכך אמר רבא, אי לאו [אם לא] שאמר ר' יוחנן: צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] הלכה זו של צנועין בכרם רבעי? — שיטת ר' מאיר היא.

לאו [האם לא] אמר ר' מאיר כי מעשר שני ממון גבוה הוא, שהמעשר השני שייך בעצם להקדש, ואפילו הכי [כך] לענין פדייה שיכול הוא לפדותו אוקמיה רחמנא ברשותיה [העמידתו, את המעשר, התורה ברשותו], דכתיב [שנאמר]: "ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמשתו יסף עליו" (ויקרא כז, לא),

קרייה רחמנא [קראה אותו התורה] "מעשרו" השייך לו, ולפיכך מוסיף עליו חומש כדין בעלים של דבר הפודהו מן ההקדש.

וכן כרם רבעי נמי [גם כן] נחשב הדבר ברשותו לענין חילולו משום שגמר [למד] בגזירה שווה, "קדש" "קדש" ממעשר שני, כתיב הכא [נאמר כאן] בכרם רבעי: "קדש הלולים" (ויקרא יט, כד), וכתיב גבי [ונאמר אצל] מעשר: "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קדש לה'"(ויקרא ה כז, ל),

מה "קדש" דכתיב גבי [שנאמר אצל] מעשר, אף על גב [אף על פי] שממון גבוה הוא, מכל מקום לענין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה [העמידתו התורה ברשותו], אף האי [אותו] "קדש" נמי דכתיב גבי [גם כן שנאמר אצל] כרם רבעי, אף על גב דלאו ממון דידיה [אף על פי שלא ממון שלו] הוא אלא ממון גבוה, מכל מקום לענין אחולי אוקמיה רחמנא ברשותיה [חילול העמידתו התורה ברשותו],

דהא כי איתיה ברשותיה נמי הא לאו דידיה [שהרי גם כאשר ישנו ברשותו גם כן לא שלו] הוא, והא מצי מחיל [והרי יכול לחלל], משום הכי [כך] מצי מחיל [יכול לחלל] גם כשלקטוהו אחרים ואינו ברשותו.

אבל גבי [אצל] לקט, כיון דממונא דידיה [שהממון הוא שלו], דווקא כי איתיה ברשותיה [כאשר ישנו ברשותו] הוא דמצי מפקר ליה [שיכול להפקיר אותו], כי ליתיה ברשותיה לא מצי מפקר ליה [כאשר אינו ברשותו אינו יכול להפקיר אותו] לכן היה ראוי לצרף את שיטת צנועין לדברי ר' מאיר, ולא לשיטת ר' דוסא שהתיר להפקיר בלקט שאינו ברשותו.

וכיוצא בו אמר רבינא: אי לאו [אם לא] שאמר ר' יוחנן צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאן תנא [מי הוא התנא ששנה] צנועין? זו עצמה דעת ר' דוסא היא, והיא דעת יחיד. כי היכי [כדי] שלא תקשי [תקשה] סתם משנה של צנועים לר' יוחנן. וטעם הדבר — שהרי ר' יוחנן שאמר הלכה כסתם משנה,