וחכמים אומרים: נאמר בכופר בפקדון "ושלם אותו בראשו וחמשיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה, כד), לומר: ממון המשתלם בראש, כלומר, כאשר משלם את הקרן בלבד, רק אז מוסיף עליו חומש, ואולם כאשר משלם ממון שאין משתלם בראש ונותן יותר ממה שלקח — אין מוסיף עליו חומש. ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין חומש ואף לא אשם משתלם במקום שיש תשלומי כפל.

קתני מיהת [שנה על כל פנים]: חומשו עולה לו בכפילו, אלו דברי ר' יעקב. ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דמעיקרא שויא [אם נאמר שמתחילה היתה שווה] הגניבה ארבעה זוזים ולבסוף שויא [שווה] ארבעה, כיצד יכול הוא לומר חומשו עולה לו בכפילו?

הלא כפילא [הכפל] ארבעה הוא, ואילו חומשא [והחומש] אינו אלא זוזא [זוז] אחד! אלא לאו [האם לא] מדובר כאן דמעיקרא שויא [שמתחילה שווה] הגניבה ארבעה זוזים, ולבסוף שויא זוזא [שווה זוז אחד], ובמקרה זה יהיה דכפילא זוזא [שהכפל הוא זוז] לפי ערכה עכשיו וחומשיה זוזא [והחומש זוז] לפי ערכה כשנגנבה,

אלמא [מכאן] תסיק כי קרן (וכן חומשו) משלם כעין הערך שגנב, תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין, וכדברי רב!

את ההוכחה הזו דוחים, אמר רבא: לעולם תפרש שמדובר במקרה דמעיקרא שויא [שמתחילה היה שווה] ארבעה והשתא נמי שויא [ועכשיו גם כן שווה] ארבעה זוזים, ודקא קשיא [ומה שהיה קשה] לך הרי כפילא [הכפל] ארבעה וחומשיה זוזא [וחומשו רק זוז אחד]! — הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שנשבע וחזר ונשבע ארבע פעמים לשקר והודה, והתורה אמרה "וחמשתיו" (ויקרא ה, כד) שהוא לשון רבים, לומר:

התורה ריבתה חמישיות הרבה בקרן אחת, שככל שמוסיף ונשבע לשקר משלם עוד ועוד חמישיות.

א לעצם בירור הענין בברייתא שהבאנו, אמר מר [החכם], וחכמים אומרים: "בראשו וחמשתיו" — ממון המשתלם בראש מוסיף חומש, ממון שאין משתלם בראש אין מוסיף חומש. ומדייקים: אבל אף לשיטתם קרבן אשם מייתי [מביא].

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] חומש שלא משלם — דכתיב [שנאמר]: "בראשו וחמשתיו", אם כן אשם נמי [גם כן] לא משלם, דהא כתיב [שהרי נאמר באותו כתוב]: "בראשו וחמשתיו... ואת אשמו" (ויקרא ה כד–כה)!

ומשיבים: אמרי [יכולים היו לומר] לך רבנן [חכמים]: המלה "את" הבאה באמצע ("ואת אשמו") פסקיה קרא [הפסיקה את הכתוב] לומר שדין הקרן ("ראשו וחמישיתו") ודין החמישית שווים, ואין כן דין האשם, שאותו מביא בכל אופן.

ולעומתם ר' שמעון בן יוחאי הסבור שאף מאשם פטור מה הוא אומר? "ואת" אותה "את" עצמה שנאמרה עם וי"ו החיבור ("ואת") ערביה קרא [ערב אותו את האשם הכתוב] לומר שדין החומש ודין האשם שווים. שמשלם שניהם רק כאשר משלם קרן בלבד. ומן הצד השני ורבנן אמרי [וחכמים היו יכולים לומר] לך בתשובה לסברתו של ר' שמעון בר יוחאי: אם כן ש"ואת" בא לערב, עדיף היה שלא ליכתוב רחמנא [תכתוב התורה] לא וי"ו ולא "את", ושתכתוב רק "אשמו", וכיון שנאמר שם "ואת" — הרי זה להפסיק.

ור' שמעון בן יוחאי אמר [יכול היה לומר] לך כך בתשובה לטענה זו: בכל מקרה "את" בלבד לא סגיא [די, אי אפשר] שלא כתב [ייכתב], משום שהוא צריך לאפסוקי [להפסיק] בין ממון גבוה (אשם, שהוא קרבן לה') לממון הדיוט (חומש, הניתן לנגזל), הלכך אתא [על כן באה] וי"ו ערביה קרא [ועירב את הפסוק] שנית, לצרף דין חומש ואשם עם הקרן.

ב ודנים עוד באותו ענין של חובת התשלומים במקרה שינוי שנעשה בדבר שנגנב אצל הגנב. אמר ר' אילעא: גנב טלה וגדל ונעשה איל, או גנב עגל ונעשה שור — נעשה הדבר הגנוב שינוי בידו של הגנב וקנאו בכך, שנעשה כקניינו של הגנב, אף שחייב להשיב לבעלים את מחירו ואת כפילו. ולכן, אם טבח ומכר אותם כשהם כבר איל או שור — שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר, ואינו צריך לשלם ארבעה וחמישה.

איתיביה [הקשה לו] ר' חנינא לר' אילעא ממה ששנינו בברייתא: גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור — משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב. ואי סלקא דעתך קנייה [ואם עולה על דעתך לומר שקנאו] בשינוי כאשר נעשה איל או שור, אמאי [מדוע] משלם ארבעה וחמישה? הלא לשיטתך שלו הוא טובח, שלו הוא מוכר!

אמר ליה [לו] ר' אילעא: ואלא מאי [מה] תאמר, כי שינוי לא קני [קונה], אם כן אמאי [מדוע] משלם כעין שגנב? לשלם כי השתא [שישלם כמו שווים עכשיו], כבהמה גדולה, איל או שור!

אמר ליה [לו] ר' חנינא: כי השתא היינו טעמא [כמו עכשיו זהו הטעם] שהוא לא משלם — משום דאמר ליה [שאומר לו] הגנב לבעל הבהמה: וכי תורא גנבי [שור גנבתי] ממך, או דיכרא גנבי [איל גנבתי] ממך? לא גנבתי אלא עגל או טלה, ולכן אני משלם כפי הערך שהיה כשגנבתי. אמר ליה [לו] ר' אילעא: רחמנא ניצלן מהאי דעתא [ה' יצילנו מדעה כזו], מן הטענה המוזרה שלך! אמר ליה [לו] ר' חנינא: אדרבה (להיפך), רחמנא ניצלן מדעתא דידך [ה' יצילנו מהדעה שלך] שאינה מבוססת.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: וניקנינהו [ושיקנה אותם] הגנב את הבהמות הללו שבידו בשינוי השם בלבד, שהרי קודם היו קרויות בשמות אחרים: "טלה" ו"עגל" ועכשיו נקראות "איל" ו"שור"!

אמר רבא: זה אינו נחשב שינוי, כי אפילו שור בן יומו קרוי כבר "שור", וכן איל בן יומו קרוי "איל". וראיה לדבר, שור בן יומו קרוי "שור" — דכתיב [שנאמר]: "שור או כשב או עז כי יולד" (ויקרא כב, כז), הרי שמשעה שנולד קרוי הוא "שור", וכן

איל בן יומו קרוי "איל" — דכתיב [שנאמר] שאמר יעקב ללבן: "ואילי צאנך לא אכלתי" (בראשית לא, לח), נדייק מדבריו שאילים הוא שלא אכל, אבל כבשים שהם קטנים יותר אכל? אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי איל בן יומו קרוי "איל", והתכוון יעקב לומר שלא אכל כלל מהם לא כגדולים ולא כקטנים.

ושואלים: מכל מקום קשיא [קשה] לר' אילעא מן הברייתא שהביא ר' חנינא, שאם גדילתה של הבהמה אכן נחשבת שינוי וקנין מדוע משלם ארבעה וחמישה? אמר רב ששת: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? — כשיטת בית שמאי היא, דאמרי [שהם אומרים]: שינוי במקומו עומדת, כלומר, השינוי אינו מועיל להפקיע את הדבר הנגנב מרשות הבעלים, אלא נחשב הוא עוד ברשות הבעלים, ולכן הגנב לא קני [קונה] את החפץ בשינוי ומשום כך משלם ארבעה וחמישה.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אדם שנתן לה, לזונה, באתננה חיטין ועשאן הזונה סולת, או נתן לה זיתים ועשאן שמן, ענבים ועשאן יין. תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שאסור להביא דברים אלה לקרבן, משום אתנן זונה, שאסרה התורה להקריב דבר שניתן כתשלום לזונה ("לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך". דברים כג, יט). ותני חדא [ושנויה ברייתא אחת] שמותר משום שאין זה שוב אותו חפץ. ואמר רב יוסף: תני [שנה] החכם גוריון שמן העיר אספורק: בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין, ששתי ברייתות חלוקות אלה הן שיטותיהן החלוקות של בית שמאי ובית הלל.

ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי האוסרים? — דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך... כי תועבת ה' אלהיך גם שניהם" (דברים כג, יט), "גם" בא לרבות את שינוייהם, שגם אם נשתנו הדברים עדיין הם אסורים. ובית הלל המתירים סבורים כי הכתוב במקרא "הם" ("שניהם"), בא להדגיש: ולא שינוייהם.

ובית שמאי משיבים לכך: ההוא [אותו]