הוה סיים מסאני אוכמי [היה נועל נעליים שחורות] שלא כמנהג ישראל, וקאי בשוקא [ועומד בשוק] של נהרדעא, אשכחוהו דבי ריש גלותא [מצאוהו אנשי בית ראש הגולה] ואמרו ליה [לו]: מאי שנא הני מסאני [מדוע שונים נעליים אלה] שאתה נועל? אמר להו [להם]: דקא מאבילנא [שאני מתאבל] על ירושלים ומשום כך נועל אני נעליים שחורים, שכן דרך האבלים בלבושים שחורים. אמרו ליה [לו]: וכי את חשיבת לאיתאבולי [אתה אדם חשוב מספיק כדי להתאבל] בפרהסיה על ירושלים? סבור יוהרא הוה [חשבו שגאוה סתם היא], וכיון שנוהג שלא כמנהג ישראל אתיוה וחבשוה [הביאוהו לבית הסוהר ואסרוהו שם כעונש].

אמר להו [להם]: גברא רבה אנא [אדם גדול אני], כלומר, תלמיד חכם אני הראוי להתאבל על ירושלים בפרהסיה. אמרו ליה [לו]: מנא ידעינן [מניין אנו יודעים] שכן הוא? אמר להו [להם]: או אתון בעו מינאי מילתא [אתם תשאלו אותי דבר] ואענה לכם, או אנא איבעי מינייכו מילתא [אני אשאל אתם דבר]. אמרו ליה [לו]: בעי את [שאל אתה].

אמר להו [להם]: האי מאן דקץ כופרא [מי שקוצץ תמרי בוסר] של חבירו מאי [מה] משלם? אמרו ליה [לו]: משלם דמי כופרא [תמרי בוסר]. אמר להם: והא הוו תמרי [והרי יהיו בסופו של דבר תמרים בשלים] ונמצא שהפסיד אותם יותר! אמרו ליה [לו]: אם כן משלם דמי תמרי [תמרים]. אמר להו [להם]: והא לאו תמרי שקל מיניה [והרי לא תמרים לקח ממנו] וכיצד נחייב אותו בנזק על דבר שלא עשה?

אמרו ליה [לו]: אם כן אימא לן את [אמור לנו אתה]. אמר להו [להם]: מעריכים את הנזק אגב הקרקע בששים כיוצא בו. אמרו ליה [לו]: מאן אמר כוותיך [מי אומר כמותך] שיוכיח שאתה צודק? אמר להו [להם]: הא [הרי] שמואל חי ובית דינו קיים, יכולים אתם לשאול אותו. שדרו קמיה [שלחו לפני] שמואל את הבעיה ומה שפסק אליעזר זעירא, אמר להו [להם]: שפיר קאמר לכו [יפה אמר לכם] כי בששים מעריכים, וכיון ששמעו כך הבינו שאדם גדול הוא ושבקוהו [והניחוהו].

א שנינו במשנה שר' שמעון אומר: אכלה פירות גמורים משלם מחיר של פירות גמורים לעצמם, ואין מחשבים את מחירם אגב הקרקע. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם, מקור, הדבר]? שכן הא דאמר רחמנא [זה שאמרה התורה] "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד) וכתוב זה מלמד ששמין (מעריכים) על גב השדה, הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא במידי [בדבר], בפירות, שצריך לשדה כדי לגדול בו, ואילו הני [אלה] הפירות הגמורים כיון שלא צריכי [צריכים] לשדה — בעינייהו בעי שלומי [בעינם, כמות שהם, צריך לשלם].

אמר רב הונא בר חייא אמר ר' ירמיה בר אבא: דן רב הלכה למעשה בנושא אחד כר' מאיר למרות שבדרך כלל פוסקים כדעת החולק עליו, ופסק הלכתא [הלכה] לתלמידים כר' שמעון אף שדעתו היא דעת יחיד.

ומסבירים: דן רב עצמו כר' מאיר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שדה שייחד הבעל לאחריות לגביית כתובתה של אשתו, ורצה אחר כך הבעל למוכרו. אם כתב הבעל ומכר את השדה לראשון ולא חתמה לו אשתו שהיא מאשרת את הדבר, והתבטלה המכירה, ואחר כך מכר וכתב לשני וחתמה לו — הרי אבדה בכך האשה את כתובתה, שהרי המכירה חלה ושוב אין לה ממה לגבות, אלו דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר, יכולה היא שתאמר: נחת רוח עשיתי לבעלי אבל לא התכוונתי לוותר באמת על זכותי, ועדיין השעבוד קיים, אתם התובעים מה לכם עלי.

ופסק רב הלכתא [הלכה] כר' שמעון, כי הא דתנן [כמו זו ששנינו] במשנתנו, ר' שמעון אומר: אכלה פירות גמורין — משלמת פירות גמורין, אם אכלה סאה — סאה, אם אכלה סאתים — משלמת סאתים.

ב משנה המגדיש (עושה גדיש) תבואתו בתוך שדה חבירו שלא ברשות בעל השדה, ואכלתן בהמתו של בעל השדה את פירות התבואה — פטור בעל השדה, ואם הוזקה בהן על ידי אכילתה — בעל הגדיש חייב, ואולם אם הגדיש ברשות — הרי בעל השדה חייב בנזק שאירע לתבואה.

ג גמרא ומבררים: לימא תנן [האם נאמר ששנינו משנה] שלא כשיטת רבי, דאי [שאם] כשיטת רבי, האמר [הרי אמר]: מי שנתן לחבירו רשות להכניס דברמה לחצירו, אינו חייב באחריותו עד שיקבל עליו בעל הבית לשמור, וכאן הרי לא קיבל עליו לשמור! אמר רב פפא: הכא בנטר בי דרי עסקינן [כאן בשומר הגרנות עוסקים אנו], שאנשים מכניסים את תבואתם לרשותו על מנת שישמור עליה. שכיון דאמר ליה [שאומר לו] השומר לבעל התבואה: "עייל [היכנס] וגדוש", הרי זה כמי שאומר לו "עייל ואנטר [היכנס ואשמור] לך" הוא זה.

ד משנה השולח את הבערה (אש) ביד חרש שוטה וקטן שאינם בני דעת ואינם אחראים למעשיהם, אם נגרם על ידי כך נזק — פטור בדיני אדם שהרי הוא עצמו לא עשה מעשה, וחייב בדיני שמים, שהרי מבחינה מוסרית יש עליו אחריות. שלח את האש ביד פקח וגרם שריפה — השליח הפקח חייב, שאין שליח לדבר עבירה.

ועוד לענין אחריות על בעירה: אם אחד הביא את האור (אש) ואחריו אחד הביא את העצים ומתוך כך יצאה האש והזיקה — המביא את העצים חייב. ולהיפך, אחד הביא את העצים ואחריו אחד הביא את האור — המביא את האור חייב, שהאחרון הגורם לשריפה הוא שחייב.

בא אחר וליבה את האש ומתוך כך יצאה האש והזיקה — המלבה חייב, שהוא האחרון שגרם. ליבתה הרוח את האש — כולן פטורין שהרי הקודמים לא עשו בעצמם את הנזק.

ה גמרא אמר ריש לקיש משמיה [משמו] של חזקיה: לא שנו שהמשלח את האש ביד חרש שוטה וקטן פטור אלא שמסר לו גחלת וליבה אותה החרש עצמו, אבל אם מסר לו שלהבת — חייב, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מעשיו של המשלח הם גרמו לו במישרין שתהא דליקה.

ור' יוחנן אמר: אפילו מסר לו שלהבת — פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? צבתא [אחיזתו] של החרש גרמה לו, שהרי סתם שלהבת אינה גורמת דליקה, והמשלח את החרש לא מחייב [חייב] בנזקים שגרם עד שימסור לו גווזא [ענפים]