|
טקסט הדף מנוקד
נֶאֱמַר בָּהֶם טוֹב אָמַר לוֹ עַד שֶׁאַתָּה שׁוֹאֲלֵנִי לָמָּה נֶאֱמַר בָּהֶם טוֹב שְׁאָלֵנִי אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אִם נֶאֱמַר בָּהֶן טוֹב אִם לָאו כְּלָךְ אֵצֶל רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי שֶׁהָיָה רָגִיל אֵצֶל רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שֶׁהָיָה בָּקִי בְּאַגָּדָה
אֲזַל לְגַבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ מִמֶּנּוּ לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא כָּךְ אָמַר לִי שְׁמוּאֵל בַּר נַחוּם אֲחִי אִמּוֹ שֶׁל רַב אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא וְאָמְרִי לַהּ אַבֵּי אִמּוֹ שֶׁל רַב אַחַי בְּרַבִּי חֲנִינָא הוֹאִיל וְסוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר וְכִי סוֹפָן לְהִשְׁתַּבֵּר מַאי הָוֵי אָמַר רַב אָשֵׁי חַס וְשָׁלוֹם פָּסְקָה טוֹבָה מִיִּשְׂרָאֵל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָרוֹאֶה טֵית בַּחֲלוֹמוֹ סִימָן יָפֶה לוֹ מַאי טַעְמָא אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב טוֹב אֵימָא וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד חַד טֵית קָאָמְרִינַן אֵימָא טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ טֵית בֵּית קָאָמְרִינַן אֵימָא טָבְעוּ בָּאָרֶץ שְׁעָרֶיהָ אֶלָּא הוֹאִיל וּפָתַח בּוֹ הַכָּתוּב לְטוֹבָה תְּחִילָּה שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית עַד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר לָא כְּתִיב טֵית וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הָרוֹאֶה הֶסְפֵּד בַּחֲלוֹמוֹ חָסוּ עָלָיו מִן הַשָּׁמַיִם וּפְדָאוּהוּ הָנֵי מִילֵּי בִּכְתָבָא וְכֵן חַיָּה וָעוֹף כַּיּוֹצֵא בָּהֶן וְכוּ' אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כָּאן שָׁנָה רַבִּי תַּרְנְגוֹל טַוּוֹס וּפַסְיוֹנִי כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה פְּשִׁיטָא אָמַר רַב חֲבִיבָא מִשּׁוּם דְּרָבוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי מַהוּ דְּתֵימָא מִין חַד הוּא קָא מַשְׁמַע לַן אָמַר שְׁמוּאֵל אַוּוֹז וְאַוּוֹז הַבָּר כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מַתְקֵיף לַהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן מַאי טַעְמָא אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּהַאי אֲרִיךְ קוֹעֵיהּ וְהַאי זוּטַר קוֹעֵיהּ אֶלָּא מֵעַתָּה גַּמְלָא פָּרְסָא וְגַמְלָא טַיָּיעָא דְּהַאי אַלִּים קוֹעֵיהּ וְהַאי קַטִּין קוֹעֵיהּ הָכִי נָמֵי דְּהָווּ כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי זֶה בֵּיצָיו מִבַּחוּץ וְזֶה בֵּיצָיו מִבִּפְנִים רַב פָּפָּא אָמַר הָא טְעוּנָה חֲדָא בֵּיעֲתָא בְּשִׁיחְלָא וְהָא טְעוּנָה כַּמָּה בֵּיעָתָא בְּשִׁיחְלָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַמַּרְבִּיעַ שְׁנֵי מִינִים שֶׁבַּיָּם לוֹקֶה מַאי טַעְמָא אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא אָתְיָא לְמִינֵהוּ לְמִינֵהוּ מִיַּבָּשָׁה בָּעֵי רַחֲבָה הַמַּנְהִיג בְּעִיזָּא וְשִׁיבּוּטָא מַהוּ מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּעִיזָּא לָא נָחֵית בַּיָּם וְשִׁיבּוּטָא לָא סָלֵיק לַיַּבָּשָׁה לֹא כְּלוּם עָבֵיד אוֹ דִלְמָא הַשְׁתָּא מִיהַת קָא מַנְהֵיג מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא אֶלָּא מֵעַתָּה חִיבֵּר חִטָּה וּשְׂעוֹרָה בְּיָדוֹ וְזָרַע חִטָּה בָּאָרֶץ וּשְׂעוֹרָה בְּחוּצָה לָאָרֶץ הָכִי נָמֵי דְּמִחַיַּיב אָמְרִי הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אֶרֶץ מְקוֹם חִיּוּבָא חוּצָה לָאָרֶץ לָא מְקוֹם חִיּוּבָא הָכָא אִידֵּי וְאִידֵּי חִיּוּבָא הוּא הֲדַרַן עֲלָךְ שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הַפָּרָה רש"ינאמר בהן טוב. גבי כיבוד אב ואם דכתיב בהן למען ייטב לך: ופתח בו. טי''ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה: הספד. תיבה זו לבדה הראוהו: כאן שנה. במשנה זו דקתני כלאים נוהג בעופות למדנו דכל עופות כלאים זה בזה מין בשאינו מינו: טווס. פווא''ן בלע''ז: פסיוני. מין שליו שקורין פירדי''ץ: קועיה. חרטומו בי''ק בלע''ז: טייעא. ערבי: אלים קועיה. צוארו עב: קטין. דק: ביציו מבחוץ. ביצי הזכרות ניכרין באווז הבר מבחוץ: בשיחלא. בטעינה אחת אווז בר אינו טוען ביצה שניה עד שתלד את הראשונה: הנהיג בעיזא ושיבוטא. קשר קרון לעז ודג זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים: כלאים. בחוצה לארץ לא נהגה דמצוה התלויה בארץ היא וכל חובת קרקע אין נוהג אלא בארץ מן התורה: אידי ואידי מקום חיובא. אם היה מנהיג ספינה בים בשני דגים של שני מינין חייב דהא דרשינן למינהו למינהו מיבשה: תוספותאמר ר''ל כאן שנה רבי תרנגול טווס ופסיוני כו' מהו דתימא מין אחד הוא קמ''ל. ואע''ג דלא אשמעי' ממתניתין דליהוו תרי מיני אע''ג דרבו בהדי הדדי ולא שמעינן אלא דאיסור כלאים שייך בעופות מ''מ אתי שפיר דהכי קאמר ר''ל כאן שנה רבי כלומר כיון ששנה רבי דיש כלאים בעופות א''כ תרנגול טווס ופסיוני כלאים זה בזה כי מסברא דנפשין יש לנו לדעת שאלו המינים חלוקים זה מזה ואינם מין אחד ואע''ג דרבו בהדי הדדי וכיוצא בזה יש ביבמות בפרק חרש (דף קיג:) ובהנזקין (גיטין נה.) אמר רבא מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא שהעיד על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת מי לא א''ר יוחנן בן גודגדא לא בעינן דעת ה''נ כו' פשיטא מהו דתימא כיון דאמר כנסי שטר חוב זה בטולי בטליה קמ''ל אע''ג דלא ידע רבא ממילתיה דרבי יוחנן בן גודגדא דלא בטליה במה שאמר כנסי שטר חוב זה אלא מסברא דנפשיה אפ''ה קאמר מעדותו שמעי' ליה וכיוצא בזה יש הרבה בגמרא: המרביע שני מינים. ר''י ב''ר יהודה היה מגיה המנהיג ב' מינים שבים לוקה משום דבבראשית רבה (פ''ז) ובירושלמי דכלאים (פ''א) משמע דאי אפשר להרביע דגים ומיהו אין צריך להגיה דדגים דוקא הוא דמשמע דאין להרביעם אבל מין חיות הים שייך ביה איסור הרבעה והכא איכא לאוקמי במין חיה שיכול אדם להרביע דקאמר בבראשית רבה המרביע מין חית הים לוקה ובתר הכי קאמר כל מקום שנאמר בו למינהו כלאים נוהג בו ופריך אהך ברייתא והרי דגים שנאמר בהו למינהו וכי כלאים הרבעה בהם והיאך יכול להרביעם ומשני דהא דקאמר בדגים כלאים נוהג בהם היינו דוקא בהנהגה אבל בהרבעה לא משכחת לה משמע דבחיות הים משכחת שפיר הרבעה להכי לא פריך שם אמרביע חיות הים היאך לוקה אלא אמאן דאמר כל שנאמר בו למינהו דהיינו אפילו סתם דגים כלאים נוהג בהם: אתיא למינהו למינהו מיבשה. ומשבת לא מצי למילף דמרבוי דוכל בהמתך לית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה שאדם רגיל לחמר אחריהם דבחמר כתיב קרא דבהמתך גבי שבת: למינהו מיבשה. וא''ת ומה צריך ללמוד מיבשה תיפוק ליה מדכתיב בגופיה למינהו דבאלו טריפות (חולין דף ס. ושם) משמע דאי הוה כתיב למינהו בצווי של דשאים אסור להרכיב שני דשאים זה בזה וי''ל דלמינהו לחודיה לא הוה משמע שנכתב איסור כלאים אי לאו חוקותי תשמרו דדריש שמואל חוקות שחקקתי לך כבר ומפרש ר''ת שחקק במעשה בראשית שכתוב בו למינהו והיינו למינהו דיבשה דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי אבל מלמינהו דים לחודיה ליכא למילף מיניה דגים וא''ת דסוגיא דגמרא דלא כרבנן דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף ס. ושם) דלא מיחייבי בני נח לא בכלאים ולא בהרבעה אלמא לא דרשינן למינהו וי''ל נהי דלא דרשינן למינהו לגבי בני נח דלא אשכחן דמזהר בהו רחמנא לגבי ישראל דהוזהרו גבי כלאים דרשינן ליה ונ''מ לגבי דגים א''נ להרכבת אילן דקרא דשדך לא מיירי אלא בזרעים והשתא דכתיב למינהו באילן דרשינן מיניה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבת אילן ובהא פליגי ר''א ורבנן דר''א יליף מחוקותי שחקקתי לך כבר שהוזהרו בני נח על הכלאים כלומר מלמינהו ורבנן לא ילפי מיניה אלא שנרמזו מלמינהו דמעשה בראשית ומ''מ לא נאסרו לבני נח ואתי שפיר דאתיא אפילו כרבנן מילתיה דשמואל וא''ת ל''ל למילף כלאים דהרבעה בהמתך בהמתך משבת לרבויי עופות תיפוק ליה מלמינהו כי היכי דילפינן דגים וי''ל דאי לאו ג''ש לא הוי מפקי קרא דבהמתך ממשמעותא אבל השתא דאתי ג''ש ומפקא לקרא ממשמעותא מרבינן אפילו דגים למינהו למינהו מיבשה: המנהיג בעיזא ושיבוטא. וא''ת דמשמע דפשיטא ליה דבשני מינים שבים חייב והא למינהו גבי הרבעה והרכבה כתיב ולא גבי זריעה והנהגה כדמוכח בפ' ד' מיתות (שם) דלא מיתסרי בני נח בחרישה וזריעה ולא אוקמינן חוקות שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך לא תרביע מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה וי''ל דסברא דמוקמינן למינהו בין בישראל בין לבני נח לכל אחד כמו שמצינו איסורו במקום אחר לבני נח בהרבעה ולישראל אף בהנהגה ועי''ל כי היכי דילפינן כולהו משבת ה''נ ילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה והדר ילפינן כלאים דהנהגה משבת: אלא מעתה חיבר חטה ושעורה וזרע חטה בארץ ושעורה בחוצה לארץ. כגון בערוגה אחת בסמוך בפחות מג' טפחים דצריך להרחיק בין זרע לזרע כדמוכח במס' שבת פרק א''ר עקיבא (דף פה.) והא דבעי ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד להתחייב בכלאי הכרם קאמר אבל בכלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחודה והך סוגיא נקט כרבנן דלא בעו אלא ב' מינין אבל ר''י פליג ומצריך שלשה זרעים או מב' מינין או מג' מינין דתנן (כלאים פ''א מ''ט) הזורע חטה ושעורה כאחד חייב ר''י אומר שני חטין ושעורה אחת או שני שעורים וחטה אחת או חטה ושעורה וכוסמת ובלבד שיהיו שלשה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|