סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

בִּרְשׁוּת וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ שֶׁנְּשָׁכוֹ כַּלְבּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר נָגַח הוּא שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת חַיָּיב נָפַל לְבוֹרוֹ וְהִבְאִישׁ מֵימָיו חַיָּיב הָיָה אָבִיו אוֹ בְּנוֹ לְתוֹכוֹ מְשַׁלֵּם אֶת הַכּוֹפֶר וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב
רַבִּי אוֹמֵר בְּכוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו לִשְׁמוֹר
גְּמָ' טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת הָא בִּרְשׁוּת לָא מִיחַיַּיב בַּעַל קְדֵירוֹת בְּנִזְקֵי בְהֶמְתּוֹ דְּבַעַל חָצֵר וְלָא אָמְרִינַן קַבּוֹלֵי קַבֵּיל בַּעַל קְדֵירוֹת נְטִירוּתָא דִּבְהֶמְתּוֹ דְּבַעַל חָצֵר
מַנִּי רַבִּי הִיא דְּאָמַר כֹּל בִּסְתָמָא לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא
אֵימָא סֵיפָא אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל חָצֵר חַיָּיב אֲתָאן לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי בִּסְתָמָא נָמֵי קַבּוֹלֵי קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא
וְתוּ רַבִּי אוֹמֵר בְּכוּלָּן אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר רֵישָׁא וְסֵיפָא רַבִּי וּמְצִיעֲתָא רַבָּנַן
אָמַר רַבִּי זֵירָא תִּבְרַאּ מִי שֶׁשָּׁנָה זוֹ לֹא שָׁנָה זוֹ רָבָא אָמַר כּוּלַּהּ רַבָּנַן הִיא וּבִרְשׁוּת שְׁמִירַת קְדֵירוֹת קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הֶחָצֵר וַאֲפִילּוּ נִשְׁבְּרוּ בָּרוּחַ
הִכְנִיס פֵּירוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת וְכוּ' אָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁהוּחְלְקָה בָּהֶן אֲבָל אָכְלָה פָּטוּר מַאי טַעְמָא הֲוָה לַהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמֵינָא כִּי נָיֵים וְשָׁכֵיב רַב אֲמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא דְּתַנְיָא הַנּוֹתֵן סַם הַמָּוֶת לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְחַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם סַם הַמָּוֶת הוּא דְּלָא עֲבִידָא דְּאָכְלָה אֲבָל פֵּירוֹת דַּעֲבִידָא דְּאָכְלָה בְּדִינֵי אָדָם נָמֵי מִיחַיַּיב וְאַמַּאי הֲוָיא לַהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל
אָמְרִי הוּא הַדִּין אֲפִילּוּ פֵּירוֹת נָמֵי פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ סַם הַמָּוֶת נָמֵי דְּלָא עֲבִידָא דְּאָכְלָה חַיָּיב בְּדִינֵי שָׁמַיִם
וְאִיבָּעֵית אֵימָא סַם הַמָּוֶת נָמֵי בְּאַפְרַזְתָּא דְּהַיְינוּ פֵּירֵי
מֵיתִיבִי הָאִשָּׁה שֶׁנִּכְנְסָה לִטְחוֹן חִטִּים אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר אִם הוּזְּקָה חַיֶּיבֶת וְאַמַּאי נֵימָא הֲוָה לַהּ שֶׁלֹּא תֹּאכַל
אָמְרִי וּמִי עֲדִיפָא מִמַּתְנִיתִין דְּאוֹקֵימְנָא שֶׁהוּחְלְקָה בָּהֶן
וּדְקָאָרֵי לַהּ מַאי קָאָרֵי לַהּ אָמַר לָךְ בִּשְׁלָמָא מַתְנִיתִין קָתָנֵי אִם הוּזְּקָה בָּהֶן שֶׁהוּחְלְקָה בָּהֶן הוּא אֲבָל הָכָא קָתָנֵי אִם הוּזְּקָה וְלָא קָתָנֵי בָּהֶן אֲכִילָה הוּא דְּקָתָנֵי
וְאִידַּךְ אָמַר לָךְ לָא שְׁנָא
תָּא שְׁמַע הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְאָכַל חִטִּין וְהִתְרִיז וָמֵת פָּטוּר וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב וְאַמַּאי הֲוָה לֵיהּ שֶׁלֹּא יֹאכַל
אָמַר רָבָא בִּרְשׁוּת אַשֶּׁלֹּא בִּרְשׁוּת קָרָמֵית בִּרְשׁוּת שְׁמִירַת שׁוֹרוֹ קִבֵּל עָלָיו וַאֲפִילּוּ חֶנֶק אֶת עַצְמוֹ
אִיבַּעְיָא לְהוּ הֵיכָא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא מַהוּ דְּנַפְשֵׁיהּ הוּא דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ נְטִירוּתָא דְּעָלְמָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ
תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי רַב יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בִּנְזָקִין דְּבֵי קַרְנָא הִכְנִיס פֵּירוֹתָיו לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּבָא שׁוֹר מִמָּקוֹם אַחֵר וַאֲכָלָן פָּטוּר וְאִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת חַיָּיב מַאן פָּטוּר וּמַאן חַיָּיב לָאו פָּטוּר בַּעַל חָצֵר [וְחַיָּיב בַּעַל חָצֵר]
אָמְרִי לָא פָּטוּר בַּעַל הַשּׁוֹר וְחַיָּיב בַּעַל הַשּׁוֹר
וְאִי בַּעַל הַשּׁוֹר

רש"י

מתני': היה אביו או בנו. של בעל הבית בתוכו: משלם את הכופר. בגמ' פריך הא תם הוא ואמאי נקט הכי: גמ' טעמא דשלא ברשות. משום הכי אם הוזקה בהם בעל קדירות חייב: מני רבי היא. דאמר בסיפא בכולן אינו חייב כו' דקס''ד דלרבנן כי היכי דבעל חצר ברשות מיחייב בנזקי קדירות דבסתמא קביל עליה נטירותא הכי נמי מיחייב בעל קדירות בנזקי בעל הבית דבסתמא כי יהיב ליה בעל הבית רשותא למיעל קביל עליה קדר נטירותא דלא ליזקו קדירותיו לבעל החצר: תברא. קשה אהדדי רישא וסיפא דת''ק ומי ששנה זו לא שנה זו ותנאי היא אליבא דרבנן מר סבר פליגי רבנן עליה דרבי ומר סבר לא פליגי: אפי' נשברין ברוח. דעול ואנטריה לך קאמר ליה אבל בעל קדירות לא קביל עליה מידי: לא שנו. הא דקתני אם הוזקה בהן בעל הפירות חייב: אבל אכלה. יותר מדאי ומתה: באפרזתא. עשב דעבידא למיכליה והוא סם המות לבהמה: והתריז. אנפורד''א בלע''ז: היכא דקביל עליה נטירותא. כגון לרבנן סתמא ולרבי דאמר ליה כנוס שורך ואני אשמרנו: דנפשיה. שלא יגחנו שורו ולא ישכנו כלבו:

תוספות

אימא סיפא אם הכניס ברשות כו'. תימה לר''י אמאי לא דייק מתחלת הבבא דקתני שלא ברשות ושברתן בהמתו של בעל הבית פטור ברשות חייב דבסתמא קביל עליה נטירותא כרבנן וקשה להוזקה בהן בעל הקדירות חייב כרבי ועל הבבא בפני עצמה היה יכול להקשות רישא וסיפא רבנן ומציעתא רבי וי''ל דמרישא אין יכול לדקדק דשפיר מתוקמא כרבי ושלא ברשות דנקט משום דבעי למתני ואם הוזקה בהם בעל הקדירות חייב אבל לא מצי למימר דכולה רבנן ושלא ברשות דנקט משום שברתן בהמה של בעל הבית פטור דמשום הא לא אצטריך דהא בהדיא קתני סיפא ואם הכניס ברשות בעל החצר חייב וא''ת בבא דהכניס שורו היכי מצי למימר נגח לשורו של בעל הבית חייב דוקא שלא ברשות הא ברשות פטור בשלמא קדירות ופירות פטור דכיון דמאליה הוזקה בהמתו של בעל הבית דין שיפטר לרבי דאמר בסתמא לא קביל עליה נטירותא אבל כשנגח שורו לשורו של בעל הבית אפילו לרבי דלא מקבל עליה נטירותא אמאי פטור ברשות לא יהא אלא חצר השותפין ובחצר השותפין חייב וי''ל דעכשיו סובר דלרבי כשמכניס שורו ברשות הרי הוא כאילו מפרש בהדיא שיפטר כל אחד ואחד בנגיחות שורו ובכל נזקין ולפי האמת לרבי אם הכניס שורו ברשות הזיק חייב הוזק פטור כדאמרינן לקמן גבי כנוס שורך ואשמרנו: ואפילו נשברו ברוח. ולא דמי להא ביתא קמך דפרק הזהב (ב''מ מט: ושם.) דאין אלא מראה מקום הוא לו ואפילו נותן לו שכר אמר התם דלא מקבל עליה נטירותא ואין נוטל שכר שמירה אלא שכר בית: הוה לה שלא תאכל. אין לפרש דלכך פטור דחשיב כרוח שאינה מצויה דהא לקמיה אמרינן דברשות חייב גבי היה אוכל חטין והתריז ומת משום דברשות מקבל עליה נטירותא ומה בכך והלא ש''ח פטור ברוח שאינה מצויה כדפי' בריש המניח (לעיל דף כז:) אלא היינו טעמא כיון שבמתכוין מביא עליו דבר שמזיקו אינו ראוי זה להתחייב בכך: באפרזתא. והא דלא אשמעינן בשאר פירות לרבותא נקט סם המות אע''פ שהיתה אבודה לגמרי מן העולם אפ''ה פטור מדיני אדם: שנכנסה לטחון. רבותא נקט שאף על גב שזה משתכר ברחיים צריך רשות: או דלמא אפילו מעלמא נמי. וא''ת דאפילו נשברו ברוח מצויה אמר לעיל דקביל וי''ל דמבעיא ליה אי הוי דחוי בעלמא או לא ועי''ל נטירותא דעלמא כגון בבהמות של אחרים דלא מסיק אדעתיה שיכנסו בחצרו ויגחו את שורו של זה מבעיא ליה אבל אם יצא השור חוץ מחצרו של בעל הבית ובאו שוורים ונגחוהו לא מבעיא ליה דהא פשיטא דמקבל עליה נטירותא אפילו מעלמא כיון שיצא חוץ לחצר: מאי לאו פטור בעל החצר וחייב בעל החצר. וא''ת וילך ויתבע מבעל השור ויש לומר כגון דההוא שור הוי של חרש שוטה וקטן דלאו בני תשלומין נינהו א''נ זה יתבע מבעל החצר ובעל החצר יתבע מבעל השור:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר