ותוהים: ונימא [ויאמר ויקשה] ר' עקיבא לנפשיה [לעצמו על שיטתו זו] כדרך שהוא הקשה לר' אליעזר שדרש ממילים אלו עצמן ששור תם פטור מחצי כופר (לעיל בבא קמא מא,ב): מה צורך בלימוד מיוחד לענין זה? והרי גם בלעדיו היינו יודעים הלכה זו, והלא בשור תם עצמו אין משתלם הנזק אלא מגופו, אם כן הביאהו לבית דין וישלם לך! והרי כאשר הרג השור אדם נוטלים את השור וסוקלים אותו ואסור הוא בהנאה, וכיצד איפוא יכול שור תם לשלם את דמי העבד שהרג?

אמר רב שמואל בר רב יצחק: דברי ר' עקיבא נאמרו כשקדם בעליו ושחטו לפני שנגמר דינו לסקילה, מהו דתימא [שתאמר]: לישתלם מיניה [שיקח תשלום ממנו], מן הבשר, שכן טרם נאסר השור בהנאה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] כי הואיל ובר קטלא [ובן מוות] הוא, אף על גב דשחטיה [אף על פי ששחטו] — לא לישתלם מיניה [יקבל תשלום ממנו].

ושואלים: אי הכי [אם כך] מדוע הקשה לר' אליעזר? לר' אליעזר נמי [גם כן] אפשר לפרש שמדובר באותו אופן כשקדם ושחטו!

ומשיבים: הכי נמי [כך גם כן] אפשר להסביר. ומה שהקשה לו ר' עקיבא, הרי זה משום שסבר: דלמא אית ליה טעמא אחרינא דעדיף מהאי ונימא ליה [שמא יש לו לר' אליעזר טעם אחר שעדיף מטעם זה ויאמר לו]. ואכן מצא ר' אליעזר נימוק אחר, ולא השתמש בנימוק הזה.

ושואלים: ור' אליעזר נמי [גם כן] לישני ליה [שיתרץ לו] באופן זה שקדם ושחטו ומדוע תירץ באופן אחר? ומשיבים: אמר [יכול היה ר' אליעזר לומר] לך: התם [שם] הוא במקרה שהעמיד הוא את הדברים, שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, כיון שהשור לאו בר קטלא [לא בן מוות] הוא כלל, דסלקא דעתך אמינא ניחייב [שיעלה על דעתך לומר שיתחייב] וישלם מגופו — אצטריך קרא למעוטי [הוצרך הכתוב למעטו] שאינו משלם חצי כופר מגופו. אבל הכא דמעיקרא בר קטלא הוה [כאן, שמתחילה בן מוות הוא] — לא צריך קרא [כתוב] ללמדנו שאינו משלם חצי כופר מגופו אף על גב דשחטיה [אף על פי ששחטו], שהדבר מובן מאליו.

ומקשים: ולשיטת ר' עקיבא נמי [גם כן], ודאי הכי הוה [כך הוא], שאין צורך לכתוב מיוחד ללמד שפטור אם עבר ושחטו!

אלא יש לדחות מה שאמרנו בהסבר דברי ר' עקיבא, ולומר כפי שאמר רב אסי: האי מילתא מפי דגברא רבה שמיע לי [דבר זה מפיו של אדם גדול שמעתי אותו] ומנו [ומי הוא] אדם גדול זה — ר' יוסי בר' חנינא, וכך אמר: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] הואיל ואמר ר' עקיבא במשנה לעיל: אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם, שלדעתו לגבי נזקי שור באדם אין חילוק בין תם לבין מועד, אם כן משתלם נמי [גם כן] [דמי עבד] שהמית מעלייה, כלומר, שלא יגבה תשלום זה מגוף השור התם, אלא יגבה אותו מנכסי הבעלים, ונמצא שאין מקום לפוטרו בטענת "הביאהו לבית דין" — על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ו בעל השור נקי", ללמדנו שפטור.

אמר ליה [לו] ר' זירא לרב אסי: והא תבריה [והרי כבר שבר] ר' עקיבא לגזיזיה [את אגרופו], כלומר, ר' עקיבא עצמו חזר בו מדעתו זו ואינו סבור כן, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' עקיבא אומר: יכול ישלם התם נזקי אדם מן העלייה — תלמוד לומר: "כמשפט הזה יעשה לו" (שמות כא, לא) ללמד כי מגופו משלם התם בכל מקרה, ואינו משלם כלל מן העלייה! ואם כן אין לתרץ כך אף לדעת ר' עקיבא.

אלא אמר רבא: כך יש להסביר את שיטת ר' עקיבא, אצטריך [הוצרך] כתוב זה ללמדנו, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ומחמירני בנזקי שור מועד בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין אם היה יפה (שווה) סלע — נותן המזיק דמי כופר סלע, היה שווה שלשים סלעים — נותן שלשים, ואילו עבד, אפילו היה יפה (שווה) רק סלע — נותן שלשים סלעים, שכך קבעה תורה קנס. וכיון שהחמירה בו התורה, הייתי אומר משתלם נמי [גם כן] בשור תם דמי עבד מן העלייה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "ובעל השור נקי" לומר שאינו גובה דמי עבד בשור תם.

ומעירים, תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא בהסבר דברי ר' עקיבא "ובעל השור נקי" — ר' עקיבא אומר: נקי מדמי עבד.

והוא נושא ונותן: והלא דין הוא, שלכאורה אפשר היה ללמוד את הדבר מן הסברה בלא להזדקק לפסוק: הואיל וחייב הכתוב בעבד תשלומים וחייב בבן חורין, מה כשחייב בבן חורין — חלקת בו בין תם למועד שתם אינו משלם כופר, אף כשחייב בעבד נחלק בו בין תם למועד.

ועוד, אפשר לומר קל וחומר: ומה בן חורין שנותן כל שוויו — חלקת בו בין תם למועד, עבד שאינו נותן אלא שלשים ולא יותר, אפילו היה שווה יותר — אינו דין שנחלוק בו בין תם למועד וייפטר התם?

והוא עצמו דוחה: לא, אפשר לומר להיפך: מחמירני בעבד יותר מבן חורין, שבן חורין יפה סלע — נותן סלע בלבד, היה שווה שלשים — נותן שלשים, ועבד אפילו היה יפה סלע — נותן שלשים סלעים, ואם כן, יכול יהא שור תם חייב לשלם דמי עבד? תלמוד לומר: "ו בעל השור נקי", ללמד: נקי מדמי עבד.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בשור מועד "ואם שור נגח הוא... והמית איש או אשה השור יסקל" (שמות כא, כט), אמר ר' עקיבא: וכי מה בא זה ללמדנו? אם לחייב על הריגת האשה כהריגת איש — הרי כבר נאמר בשור תם "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקל יסקל השור

"(שמות כא, כח)! אלא להקיש (להשוות) אשה לאיש לענין אחר: מה איש — תשלומי נזקיו משולמים ליורשיו, אף אשה — נזקיה משולמים ליורשיה ולא לבעלה.

ושואלים: והאם סבר [סבור] ר' עקיבא: שאשה לא ירית לה [יורש אותה] הבעל? והתניא: [והרי שנינו בברייתא] על מה שנאמר "וירש אתה" (במדבר כז, יא) — מכאן שהבעל יורש את אשתו, אלו דברי ר' עקיבא!

אמר ריש לקיש: לא אמר ר' עקיבא שנזקיה ליורשיה ולא לבעלה אלא בכופר, הואיל ואין משתלם הכופר אלא לאחר מיתה של האדם שנפגע על ידי השור, והוה ליה [והרי זה] דבר שבחייה לא היה נכס ממשי אלא רק ראוי, וכלל הוא שאין הבעל נוטל חלק בנכסי האשה בדבר הראוי לה כמו שהוא נוטל במוחזק בידה. כגון ירושה הראויה לאשה, שאם נפלה לה לאחר מותה — אינה מגיעה לבעל אלא ליורשי האשה.

ומבררים: מאי טעמא [מה טעם], מה ההוכחה שמשלם כופר רק לאחר מיתה (ולא בחיים, אף אם ברור שעומד הוא למות)? — אמר קרא [הכתוב] "והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת. אם כפר יושת עליו" (שמות כא, כט–ל), הרי שחיוב הכופר תלוי בסקילת השור, וזה אינו נסקל עד שימות האדם שנגח, כפי שאמר הכתוב.

ושואלים: והאם בנזקין לא אמר ר' עקיבא שנזקיה משולמים ליורשיה ולא לבעל, כמו בכופר?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הכה את האשה ויצאו ילדיה, שהפילה את וולדה — נותן נזק וצער של האשה לאשה עצמה, ודמי ולדות לבעל. אין הבעל חי — נותן את חלקו (דמי הוולדות) ליורשיו, אין האשה קיימת — נותנת חלקה (הצער והנזק) ליורשיה. היתה האשה שפחה כנענית ונשתחררה, ומשנשתחררה נישאה לעבד משוחרר, ונתעברה ממנו,