בבא קמא לז ע"ב

שׁוֹר שׁוֹר וָשׁוֹר חֲמוֹר וְגָמָל מַהוּ
הַאי שׁוֹר בָּתְרָא בָּתַר שְׁוָורִים שָׁדֵינַן לֵיהּ וְאַכַּתִּי לִשְׁוָורִים הוּא דְּאִיַּיעַד לְמִידֵּי אַחֲרִינָא לָא אִיַּיעַד אוֹ דִילְמָא הַאי שׁוֹר בָּתְרָא בָּתַר חֲמוֹר וְגָמָל שָׁדֵינַן לֵיהּ וְאִיַּיעַד לֵיהּ לְכוּלְּהוּ מִינֵי
חֲמוֹר וְגָמָל שׁוֹר שׁוֹר וָשׁוֹר מַהוּ הַאי שׁוֹר קַמָּא בָּתַר חֲמוֹר וְגָמָל שָׁדֵינַן לֵיהּ וְאִיַּיעַד לֵיהּ לְכוּלְּהוּ מִינֵי אוֹ דִילְמָא בָּתַר שְׁוָורִים שָׁדֵינַן לֵיהּ וְאַכַּתִּי לִשְׁוָורִים הוּא דְּאִיַּיעַד לְמִינָא אַחֲרִינָא לָא אִיַּיעַד
שַׁבָּת שַׁבָּת וְשַׁבָּת אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת מַהוּ הָא שַׁבָּת בָּתְרָיְיתָא בָּתַר שַׁבָּת הוּא דְּשָׁדֵינַן לֵיהּ וְאַכַּתִּי לְשַׁבָּת הוּא דְּאִיַּיעַד לִימוֹת הַחוֹל לָא אִיַּיעַד אוֹ דִילְמָא בָּתַר אֶחָד בְּשַׁבָּת וְשֵׁנִי בְּשַׁבָּת שָׁדֵינַן לֵיהּ וְאִיַּיעַד לֵיהּ לְכוּלֵּי יוֹמָא
חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת וְעֶרֶב שַׁבָּת וְשַׁבָּת שַׁבָּת וְשַׁבָּת מַהוּ הָא שַׁבָּת קַמַּיְיתָא בָּתַר חֲמִישִׁי בְּשַׁבָּת וְעֶרֶב שַׁבָּת שָׁדֵינַן לֵיהּ וְאִיַּיעַד לְכוּלְּהוּ יוֹמֵי אוֹ דִילְמָא הָא שַׁבָּת קַמַּיְיתָא בָּתַר שַׁבָּתוֹת הוּא דְּשָׁדֵינַן לֵיהּ וּלְשֶׁבָּתוֹת הוּא דְּאִיַּיעַד
תֵּיקוּ
נָגַח שׁוֹר יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּחוֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּחוֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּחוֹדֶשׁ זֶה פְּלוּגְתָּא דְּרַב וּשְׁמוּאֵל
דְּאִתְּמַר רָאֲתָה יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר בְּחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם שִׁבְעָה עָשָׂר בְּחֹדֶשׁ זֶה רַב אָמַר קָבְעָה לָהּ וֶסֶת וּשְׁמוּאֵל אָמַר עַד שֶׁתְּשַׁלֵּשׁ בְּדִילּוּג
אָמַר רָבָא שָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר וְנָגַח קוֹל שׁוֹפָר וְנָגַח קוֹל שׁוֹפָר וְנָגַח נַעֲשָׂה מוּעָד לְשׁוֹפָרוֹת
פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא הָךְ שׁוֹפָר קַמָּא סְיוּטָא בְּעָלְמָא הוּא דְּנַקְטֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן
מַתְנִי' שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹר רֵעֵהוּ וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ
שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נׇכְרִי פָּטוּר וְשֶׁל נׇכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
גּמ' מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא דְּתַנְיָא שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר שׁוֹר רֵעֵהוּ וְלֹא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶדְיוֹט פָּטוּר וְשֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
אָמְרִי מַאי קָא סָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִי רֵעֵהוּ דַּוְקָא אֲפִילּוּ שֶׁל הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שֶׁל הֶקְדֵּשׁ לִיפְּטַר וְאִי רֵעֵהוּ לָאו דַּוְקָא אֲפִילּוּ דְּהֶקְדֵּשׁ נָמֵי כִּי נָגַח דְּהֶדְיוֹט לִיחַיַּיב
וְכִי תֵּימָא לְעוֹלָם קָסָבַר רֵעֵהוּ דַּוְקָא וּמִיהוּ דְּהֶדְיוֹט כִּי נָגַח דְּהֶקְדֵּשׁ הַיְינוּ טַעְמָא דְּמִיחַיַּיב מִשּׁוּם דְּקָא מַיְיתֵי לֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר דְּהֶדְיוֹט וּמָה הֶדְיוֹט שֶׁנָּגַח שֶׁל הֶדְיוֹט חַיָּיב כִּי נָגַח דְּהֶקְדֵּשׁ לֹא כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִיחַיַּיב
דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן מָה לְהַלָּן תָּם חֲצִי נֶזֶק הָכָא נָמֵי חֲצִי נֶזֶק
אֶלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הַכֹּל הָיוּ בִּכְלַל נֶזֶק שָׁלֵם כְּשֶׁפָּרַט לְךָ הַכָּתוּב רֵעֵהוּ גַּבֵּי תָם רֵעֵהוּ הוּא דְּתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִכְּלָל דְּהֶקְדֵּשׁ בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

א. אם נגח שור, שור ושור [שלשה שוורים בזה אחר זה], ושוב נגח חמור וגמל, מהו? האם נעשה מועד לשוורים בלבד, כדין הנוגח שלשה שוורים שהוא מועד לשוורים בלבד, או שמא דינו כמי שנגח שלשה מינים בזה אחר זה, שהוא מועד לכל? ^[1]

וצדדי הספק הם:

האם האי שור בתרא, בתר שוורים שדינן ליה, האם דין הוא שנצרף את השור השלישי לשני השוורים שלפניו כיון שהם מינו, ונמצאו החמור והגמל שאחריו עומדים לבדם, ואם כן אכתי לשוורים הוא דאייעד למידי אחרינא לא אייעד [לא נעשה מועד אלא לשוורים ולא למינים אחרים], שהרי לא הועד אלא שתי פעמים לשאר מינים.

או דילמא האי שור בתרא, בתר חמור וגמל שדינן ליה [שמא מצרפים את השור השלישי לחמור ולגמל שלאחריו], ואם כן אייעד ליה לכולהו מיני ^[2] [נעשה מועד לכל המינים], כדין הנוגח שלשה מינים, שהוא נעשה מועד לכל. ^[3] עוד הסתפקו בני הישיבה בספק זה, באופן שהיו שלשת השוורים בסוף:

ב. אם נגח חמור וגמל, שור ושור, ושור, מהו?

וצדדי הספק הם:

האי שור קמא [האם השור הראשון משלשת השוורים] בתר חמור וגמל שדינן ליה [מצטרף הוא לחמור ולגמל שלפניו], ואייעד ליה לכולהו מיני [ונעשה מועד לכל המינים].

או דילמא, דין הוא דאת השור הראשון בתר שוורים שלאחריו שדינן ליה [לצרפו לשוורים שלאחריו] כיון שהם מינו, ואכתי לשוורים הוא דאייעד, ^[4] למינא אחרינא לא אייעד [נעשה הוא מועד לשוורים בלבד, ולא לשאר מינים]. ^[5]

ועוד נסתפקו בני הישיבה בשני ספיקות אלו, לענין העדאה לשבתות:

ג. אם נגח בשבת, ובשבת שלאחריה, ובשבת לאחריה, ולאחריהם נגח באחד בשבת ובשני בשבת, מהו?

האם נעשה הוא מועד לשבתות בלבד, כדין מי שנגח בשלש שבתות זו אחר זו, או שמא נעשה הוא מועד לכל הימים, כדין שור שנגח בשבת, וביום ראשון וביום שני? ^[6] וצדדי הספק הם:

הא שבת בתרייתא, האם בתר שבת הוא דשדינן ליה, האם את השבת האחרונה אנו מצרפים לשתי השבתות שלפניה, כיון ששתי השבתות אותו יום הוא, ואכתי רק לשבת הוא דאייעד, אבל לימות החול לא אייעד [ונמצא שלא נעשה מועד אלא לשבתות].

או דילמא, בתר אחד בשבת ושני בשבת שלאחריה שדינן ליה [מצרפים את השבת לימי אחד ושני בשבת שלאחריהם], ואייעד ליה לכולהו יומי [ונמצא זה מועד לכל יום].

ועוד הסתפקו: ^[7]

ד. אם נגח חמישי בשבת, וערב שבת, ושבת שבת ושבת, מהו?

וצדדי הספק הם:

האם הא שבת קמייתא, בתר חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה [מצרפים את השבת הראשונה לימי חמישי וערב שבת שלפניו], ואם כן אייעד ליה לכולהו יומי [נעשה מועד לכל יום].

או דילמא: הא שבת קמייתא, בתר שבתות הוא דשדינן ליה [את השבת הראשונה מצרפים לשבתות שלאחריו], כיון שיום אחד הם, ואם כן לשבתות בלבד הוא דאייעד.

ומסקינן בכל ארבע הבעיות: תיקו!

ועתה מדמה הגמרא את קביעת המועדות של השור לקביעת מועד הוסת של אשה כמו שיבואר להלן.

א. שור הנוגח שלש פעמים בזה אחר זה ביום מסויים בחודש, אין הוא מועד אלא לאותו יום בחודש שנגח בו, בשלשת הפעמים.

ב. אשה שיוצא דם ממקור דמיה [מהרחם], נטמאת בטומאת נידה.

דרך הנשים היא לראות דם נידה במחזוריות חדשית.

לעתים המחזוריות היא קבועה ליום מסויים בחודש, או להפרש קבוע של מספר ימים בין הראיות, ולעתים המחזוריות אינה קבועה.

קביעת המחזוריות ליום מסויים בחודש, או להפרש ימים מסויים בין הראיות, נקרא "קביעת וסת". והגמרא משווה כאן את קביעות הווסת לראיית הדם לקביעות הנגיחה של שור המועד.

לקביעות הוסת אצל אשה, יש כמה משמעויות לדינא.

האחת מהן היא, האיסור לבעלה בעת הווסת, גם אם לא ראתה עדיין דם נידה.

והשנית, לענין "דיה שעתה", וכפי שיתבאר להלן:

הדם היוצא ממקור דמיה, מטמא את האשה מהרגע שיצא מהרחם אל הפרוזדור [שממנו יוצא הדם החוצה]. ולכן, נטמאת האשה בטומאת נידה עוד בטרם ראתה את הדם היוצא מגופה. כי לעתים שוהה הדם בפרוזדור זמן מה טרם צאתו החוצה, ונמצא שהאשה נטמאת עוד לפני שהיא יודעת מטומאתה.

מן התורה, אין לה לאשה טהורה לחוש שמא יצא דם נידה ממקור דמיה אל הפרוזדור, ושמא היא טמאה, כי יש לנו להעמיד אותה בחזקת טהרתה.

וגם אם ראתה דם נידה, אין לנו לחוש שמא יצא הדם אל הפרוזדור קודם לשעת הראיה, וטימאה את כל הטהרות שנגעה בהם מאותה שעה, כי כאמור, יש לנו להעמידה על חזקת טהרתה עד השעה שיצא הדם מהגוף, וראתה אותו. אך חכמים החמירו לטמאות למפרע את כל הטהרות שנגעה בהם האשה שראתה דם, משעה שבדקה עצמה בפעם האחרונה ומצאה עצמה טהורה, או עשרים וארבע שעות למפרע, מלפני שעת הראיה.

במה דברים אמורים שגזרו חכמים על טומאת "מעת לעת" למפרע בנידה, באשה שאין לה קביעות "וסת" לראיית הדם. אבל אשה שיש לה קביעות וסת, אין לה לחשוש על טהרות שנגעה בהם, למפרע, לפני שעת הראיה, אלא "דיה שעתה", שתטמא משעת הראיה בלבד, כיון שראתה את הדם בעת הקביעות של ווסתה.

כיצד האשה קובעת לה וסת לראיית הדם?

אשה הרואה דם נידה שלש פעמים רצופות, בזה אחר זה, ביום מסויים בחודש, קבעה לה "ווסת" ליום זה. ומעתה, היא אסורה בעת הזאת לבעלה, גם אם לא ראתה בה דם. וכמו כן, תולים אנו לומר, שדוקא ביום זה למודה היא לראות דם, ולא ביום אחר. ^[8]

ולפיכך, אם ראתה ביום זה דם, אומרים אנו "דיה שעתה". שאין אנו חוששים שמא יצא הדם מן המקור אל הפרוזדור יום או יומיים לפני תאריך זה, והתעכב הדם בפרוזדור, וכבר טמאה היא קודם לכן, אלא תולים אנו לומר שרק בעת שהיא למודה לראות בו - ראתה.

אם נגח שור יום ט"ו בחודש זה, ויום ט"ז בחודש זה, ויום י"ז בחודש זה, דין זה תלוי בפלוגתא דרב ושמואל, שנחלקו בכעין זה לגבי וסתות של נדה.

דאיתמר: אשה שראתה דם ביום ט"ו בחודש זה, ויום ט"ז בחודש זה, ויום י"ז בחודש זה:

רב אמר: קבעה לה וסת לראות בכל חודש בדילוג של יום, דהיינו, בחודש הבא אמורה היא לראות ביום י"ח, ובחודש שלאחריו ביום י"ט, וכן הלאה.

ושמואל אמר: אין זו קביעת ווסת, היות ולא היה דילוג של יום אלא שתי פעמים. ולכן, אינה קובעת ווסת לדלג יום בכל חודש, עד שתשלש בדילוג. כלומר, עד שתראה אף בחודש הבא ביום י"ח, שאז נהיה קביעות ווסתה לגבי החודש הבא, ביום י"ט.

וכן יהיה הדין גם לגבי שור המועד, שלפי רב, הרי השור מועד לדלג יום בכל חודש. ואילו לשמואל, אינו מועד לדילוג יום אלא רק לאחר הפעם הרביעית שידלג בה. ^[9]

אמר רבא: אם שמע השור קול שופר, ונגח, ושוב שמע קול שופר, ונגח, ושוב שמע קול שופר, ונגח, הרי הוא נעשה מועד לשופרות, שבכל פעם שישמע קול שופר מועד הוא ליגח.

ומקשינן עליו: והרי דבר זה פשיטא הוא, שהרי מוכח בשלש פעמים שתקיעת שופר היא הגורמת לו ליגח, ולמה הוצרך רבא להשמיענו כן!?

ומשנינן: יש חידוש בדברי רבא, היות והיה מקום לחלק בין קביעות מועד רגילה לבין קביעות מועד של שמיעת שופר.

כי מהו דתימא, שמא הייתי אומר, שהנגיחה הראשונה עקב תקיעת הך שופר קמא אינה מוכיחה דבר על הרגלו של השור לנגוח עקב תקיעת שופר שהוא שומע, אלא סיוטא בעלמא הוא דנקטיה. והייינו, ששמיעת התקיעה הראשונה גרמה לו לסיוט, שהוא ביעות מחמת פחד באופן חד פעמי, ונגח רק מחמת הסיוט ההוא, אך אין הנגיחה הזאת מצטרפת לשתי הנגיחות האחרות כדי להוכיח שהשור הזה "רגיל" הוא לנגוח מחמת תקיעת שופר, ומועד הוא לכך. ורק אם תהיינה שלש נגיחות נוספות, מלבד הנגיחה הראשונה, יהיה השור מועד לנגיחות.

לכן קא משמע לן רבא שגם הנגיחה הראשונה מצטרפת לשתי הנגיחות שלאחריה, וביחד הן נחשבות לשלש נגיחות שמחמתן הוא נעשה ל"שור המועד לנגוח מחמת שמיעת קול שופר".

מתניתין:

בפרשת שור תם כתיב [שמות כא לה]: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו ומת, ומכרו את השור החי וחצו את כספו, וגם את המת יחצון". וכיון שנאמר בה "שור רעהו", יש ללמוד מכך למעט שור של גוי, שאינו רעהו, בין אם שורו נוגח שור שלנו, ובין אם שורו נוגח על ידי שור שלנו. והוא הדין בשור של הקדש, שאינו נחשב שור "רעהו".

ובפרשת שור המועד כתיב [שמות כא לה]: "או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום, ולא ישמרנו בעליו, שלם ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו". וזו היא פרשת שור מועד, שלא נאמר בה "רעהו".

שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושור של הקדש שנגח לשור של הדיוט, בין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד, פטור מלשלם -

משום שנאמר בפרשת נזקי קרן "שור רעהו", וממעט הכתוב "רעהו", ולא שור של הקדש. ^[10]

שור של ישראל שנגח לשור של נכרי, ין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד, הרי הישראל פטור מלשלם לנכרי.

ואילו שור של נכרי שנגח לשור של ישראל, בין שהיה השור תם, ובין שהיה השור מועד, הרי הנכרי משלם נזק שלם לישראל. ובגמרא לקמן לח א יתבאר טעם החילוק בין שור הקדש לשור נכרי, על אף ששניהם אינם בכלל "רעהו".

גמרא:

שנינו במשנה: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור:

ומבארת הגמרא: מתניתין, משנתנו, הפוטרת את ההדיוט מלשלם להקדש - היא דלא כרבי שמעון בן מנסיא. לפי שהוא מחייב את ההדיוט, אפילו כשהיה השור תם, לשלם נזק שלם להקדש.

דתניא: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, ושל הקדש שנגח שור של הדיוט, פטור, שנאמר "שור רעהו" ולא שור של הקדש, וכדעת התנא של משנתנו.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, אכן פטור. ואולם, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם. ^[11]

אמרי, הקשו בני הישיבה: מאי קסבר רבי שמעון בן מנסיא!?

והרי ממה נפשך תיקשי:

אי קסבר רבי שמעון ש"רעהו" דוקא, אם כן, אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר [אף שור הדיוט שנגח שור של הקדש יש לו ליפטר]!?

ואי קסבר רבי שמעון ש"רעהו" לאו דוקא, אם כן, אפילו שור דהקדש נמי כי נגח שור דהדיוט, ליחייב [אף שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, יש לו להתחייב].

וכי תימא ליישב, שלעולם קסבר רבי שמעון בן מנסיא ש"רעהו" דוקא, ואין לנו מקור לרבות את ההקדש שיתחייב להדיוט, ולכן פטור ההקדש מלשלם.

ומיהו, שור דהדיוט כי נגח דהקדש, אף על גב שאינו בכלל פרשת נזיקין שבתורה, שהיא אינה עוסקת אלא בשור רעהו, מכל מקום, היינו טעמא דמיחייב, משום דקא מייתי ליה להקדש מקל וחומר דהדיוט [יש לנו לחייב את המזיק הקדש, מקל וחומר ממזיק את ההדיוט]:

ומה שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט, הרי הוא חייב.

כי נגח שור של הדיוט את השור דהקדש לא כל שכן דמחייב!

אף כך אי אפשר לומר.

כי כלל הוא בידינו ש"דיו לבא מן הדין, להיות כנדון". ^[12] [אי אפשר שיהיה דינו של הדבר הנלמד בקל וחומר, גדול מן המלמד, אלא דיו שיהא כמותו], ואם כן:

מה להלן, גבי שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט, אם היה השור תם, חצי נזק בלבד הוא משלם.

הכא, גבי שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, שהוא נלמד בקל וחומר משור שנגח שור של הדיוט, נמי, תם חצי נזק בלבד הוא שישלם.

ואם כן, האיך אמר רבי שמעון שאף התם משלם נזק שלם להקדש!?

אלא, אמר ריש לקיש בביאור טעמו של רבי שמעון בן מנסיא, המחייב שור של הדיוט שנגח שור של הקדש בין תם ובין מועד נזק שלם: ^[13]

הכל, בין הנוגח שור של הדיוט ובין הנוגח שור של הקדש, היו בכלל נזק שלם של מועד. כלומר, היות ובפרשת מועד לא נאמר כלל "רעהו", הרי בכלל חיוב הפרשה היו הכל, בין נגיחת שור של הדיוט ובין נגיחת שור של הקדש -

וכשפרט לך הכתוב "רעהו" גבי תם, יש לנו לומר, שאין כוונת הכתוב לפטור את המזיק שור של הקדש, אלא להיפך, להחמיר בא הכתוב, ללמדך שרק אצל "רעהו", הוא שאמר הכתוב דתם משלם חצי נזק, שרק בשור "רעהו" התמעט שור תם מלשלם נזק שלם. ומכלל זה אתה למד, דאצל הקדש, בין תם בין מועד, משלם נזק שלם.

וההכרח לכך הוא:

הערות

^[1] לכאורה אין מקום להסתפק בזה אלא לדעת רב פפא, שהמועד לשוורים אינו מועד לשאר מינים, ואכן כן דעת הרי"ף שכתב: "וסוגיין כרב פפא" [כלומר, היות ומהלך הסוגיא הוא כרב פפא, בהכרח שכן ההלכה]. וביארו התוספות את כוונתו, שלדעתו, הספק אינו שייך אלא לרב פפא ; אך התוספות חלקו עליו, ופירשו את סוגייתנו אפילו אליבא דרב זביד, וכגון שבין השוורים ראה מינים אחרים ולא נגח אותם, שבאופן זה לדעת כולם אינו מועד אלא לשוורים.

^[2] לשון הגמרא "לכולהו מיני", משמע לכאורה בהדיא שהוא נעשה מועד לכל המינים, כי לשיטת הרמב"ם [הובאה בהערות בעמוד א], היה לו לומר: "לכולהו" בלבד.

^[3] ב"אילת השחר" נסתפק, כיצד יהא הדין אם נגח ארבעה שוורים חמור וגמל, אם אף באופן זה יש להסתפק שמא השור הרביעי אינו שייך לשוורים שלפניו, או שנאמר: מאחר שברור לנו שהוא מועד לשוורים, אם כן תולים אנו את השור הרביעי במועדות הידועה לנו, ואינה תחילת מועדות לכל המינים. וכבר נפשט ספק זה ברמב"ן נדה סד א, שכתב שם: "וכן נמי בשור שור שור ושור וחמור וגמל, שור בתרייתא בתר שוורים שדינן ליה, דהא אייעד להו, והשתא הוא דקמייעד נפשיה לשאר מיני", והביאו ב"אבן האזל" נזקי ממון פרק ו הלכה י יב בסוף דבריו במוסגר.

^[4] ביארו התוספות, שבאופן הראשון שקדמו שני השוורים לשור שאנו מסופקים עליו, יש יותר סברא לצרף אליהם את השור המסופק, מאשר באופן השני ששני השוורים נתאחרו לאחר השור המסופק. ולפי זה ביארו, ששתי ספיקות הגמרא הם בדרך "ואם תמצי לומר", שאם תאמר בספק הראשון שמצרפים את השור המסופק לקודמים לו, שמא אין מצרפים אותו אלא משום שקדמו לו השוורים שהם מינו, אבל באופן השני שהשוורים שהם מינו מאוחרים לשור המסופק שמא אין מצרפים אליהם את השור, ואף שהם מין אחד, [וכן מבואר ברש"י, שהוא בדרך "ואם תמצי לומר"].

^[5] א. יש להסתפק: לפי מה שנתבאר לעיל בשם הרמב"ן, דבארבעה שוורים חמור וגמל, ודאי אינו מועד אלא לשוורים, אם הוא הדין באופן שנגח תחילה חמור וגמל ואחר כך ארבעה שוורים, פשיטא שהוא מועד לשוורים בלבד, או נאמר, שרק בהיו השוורים תחילה כי אז "שור בתרייתא בתר שוורים שדינן ליה, דהא אייעד להו", אבל כאן שבנגיחת השור הראשון עדיין לא אייעד, הספק במקומו עומד, להיכן שדינן ליה. ב. כתב ב"אילת השחר" שהספק אינו אלא אם נעשה מועד לשוורים או לשאר מינים, ולענין זה בלבד אנו מסתפקים שמא השור הראשון מישך שייך לשנים שלאחריו, אבל לענין תשלום נזק שלם על הנגיחה הרביעית, פשיטא שאנו משייכים את השור הראשון לשנים הקודמים, לעשותו מועד על כל פנים לשוורים, ראה שם.

^[6] ברמב"ם [נזקי ממון ו יב] מבואר, שלפי צד זה אינו מועד אלא לשבת ראשון ושני, והראב"ד השיג עליו: "אי נמי לכל הימים", וראה מה שכתב ה"מגיד משנה", וראה בהערות על המשנה גבי מועד לשבתות.

^[7] ראה מה שנתבאר בהערה 4 לעיל על שתי האיבעיות הקודמות, שכתבו ההתוספות שהם בדרך "ואם תמצי לומר"; ומסתבר שהוא הדין בשתי האיבעיות האחרונות, ואף שלא כתבו כן התוספות במפורש.

^[8] כך קיימא לן להלכה, וכן מבואר בתוספות כאן, שיש וסת התלוי בימי החודש, ועל פי שיטה זו מתבארת סוגייתנו בפנים. אך יש ראשונים [ראה רמב"ן נדה סד א], שלדעתם, אין וסת התלוי בימי החודש ולא בימות השבוע, אלא בהפלגת ימים בין וסת לוסת, ומה שאמרו בסוגייתנו ראתה טו לחודש וטז לחודש ויז לחודש, אין הכוונה שהיא קובעת וסת לימים המסוימים האלה בחודש בדילוג יום, אלא הכוונה שהיו החדשים שוים וההפלגה שביניהם שוה, ראה שם.

^[9] א. כתב רש"י: "ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג: אין לה וסת קבוע עד שתראה ראייה שלישית ביח, דראייה קמייתא לאו ממניינא, דלאו בדילוג חזית; והכא [גבי שור המועד] נמי, לרב: בשלש נגיחות נעשה מועד לדילוג, ומשלם נזק שלם בשלישית, ולשמואל: עד שיגח בי"ח בחודש רביעי, דקמייתא לאו ממניינא". וביארו המהרש"א והמהר"ם, שהמתבאר מדברי רש"י, שעל הנגיחה השלישית בה נעשה הוא מועד לרב, עליה עצמה הוא משלם נזק שלם, הוא לפי מה שהיה סבור רש"י בתחילה, שכל מועד משלם נזק שלם כבר על הנגיחה השלישית בה נעשה הוא מועד, וזה הוא שכתב כאן בשלישית, אבל כבר כתבו התוספות לעיל כג ב בד"ה ולא, שרש"י חזר בו, ומודה שכל מועד אינו משלם נזק שלם אלא ברביעית, והוא הדין כאן. ומבואר עוד בדבריהם, שאף לפי דעת שמואל הסובר: "עד שישלש בדילוג", אינו משלם נזק שלם אלא בנגיחה החמישית, לפי חזרתו של רש"י; וכן מבואר ב"שיטה מקובצת" בשם תלמיד הר"פ. וצריך לכאורה לומר, שלא כתבו כן אלא באופן שבין הנגיחות של ט"ו ט"ז וי"ז ראה שוורים ולא נגחם, שבאופן זה, אם אינו מועד לסירוגין אינו מועד כלל, אבל אם לא ראה שוורים בינתיים, אם כן לכאורה ודאי ישלם על נגיחה רביעית נזק שלם, כי היות ועדיין לא שילש בדילוג, ולא נקבע שהוא מועד רק לדילוג' אם כן הוא מועד לכל הימים, וישלם על נגיחה רביעית נזק שלם [ויש להסתפק, כיצד יהיה הדין אם אחר כך ישלש בדילוג, ונמצא שהוא אינו מועד אלא לסירוגין, אם יהיה למפרע תם על הנגיחה הרביעית? וראה היטב ב"אילת השחר" ד"ה חמור. ב. עוד כתב רש"י: ונראה, דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [לז סוף עמוד א]: "ראה שור ונגח שור ולא נגח, [שור נגח שור לא נגח, שור נגח שור לא נגח, נעשה מועד לסירוגין לשוורים] ", לרב "נעשה מועד" דקתני - אשלישית קאי, ולשמואל, הכי קאמר: נעשה מועד לסירוגין, דכי הדר נגח משלם נזק שלם, אבל בהך שלישית תם הוא. ביאור דבריו לכאורה הם: רש"י סובר, שכשם שנחלקו אם צריך לשלש בדילוג או לא, כך נחלקו אם צריך לשלש בסירוג, ונמצא שלדעת רב "שור נגח, שור לא נגח, שור נגח, שור לא נגח, שור נגח שור לא נגח", כדאיתא בברייתא, אף שלא שילש בסירוג, הרי הוא מועד בנגיחה השלישית שלו לסירוג, [ועליה הוא משלם נזק שלם לפי שיטת רש"י כאן קודם חזרתו], וניחא מה שכתוב בברייתא, שהוא נעשה מועד לסירוגין בנגיחות אלו שלא היה בהם שילוש בסירוג. אבל לדעת שמואל, הסובר, שצריך שילוש בדילוג והוא הדין בסירוג, אם כן תיקשי: הרי בנגיחות שהוזכרו בברייתא עדיין אינו נעשה מועד לסירוגין, ותיקשי הברייתא שעשתה אותו מועד לסירוגין בנגיחות שלא שילש בהם בסירוג! ? כן נראה לכאורה בכוונת רש"י, אלא שלפי זה תירוץ רש"י דהכי קאמר: "נעשה מועד לסירוגין, דכי הדר נגח משלם נזק שלם, אבל בהך שלישית תם הוא", צריך ביאור. ג. ואולם התוספות חלוקים על רש"י, ראה בדבריהם, שהוכיחו, שלענין וסת הפלגה [וסת שהיא תלויה במספר ימים בין ראיה לראיה] לכולי עלמא [ואפילו לרב] אין נקבע וסת אלא בראיה רביעית, לאחר שלש הפלגות שוות בין ראיה לראיה. וכתבו: "ולפי זה אם נגח יום א ויום ב לא נגח, יום ג נגח ויום ד לא נגח, יום ה נגח ויום ו לא נגח, אין נעשה מועד לכולי עלמא עד שישלש בדילוג וכו"', והיינו משום שזה דומה לוסת ההפלגה בנידה, שעד ראיה רביעית לא נקבע הוסת. והוסיפו: "ותימה, דגבי ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח הוי ראשון מן המנין [כלומר: אין צריך לשלש בסירוג, וכמבואר בברייתא לעיל], וצריך לחלק בין סירוגים של ימים, לסירוגים של שוורים"; ובודאי משמע מדבריהם, שאף לפי שמואל אין צריך שישלש בסירוג של שוורים, וזה דלא כרש"י.

^[10] לענין נזקי שן ורגל בהקדש, ואדם המזיק את ההקדש, ראה לעיל ו ב ברש"י ובתוספות.

^[11] בענין הנידון אם תם משלם להקדש נזק שלם מגופו או מן העלייה, ראה ב"ספר המפתח" לעיל ז א.

^[12] ואפילו רבי טרפון שאינו סובר "דיו", אין זה אלא במקום דמיפרך קל וחומר, אבל כאן דלא מיפרך קל וחומר, שהרי צריכים אנו ללמוד שיהיה ההקדש כהדיוט, אפילו רבי טרפון מודה, כמבואר בגמרא לעיל כה א.

^[13] ביאור תירוצו של ריש לקיש בקצרה, הוא: מאחר שלא נכתב "רעהו" בפרשת מועד, משמע שלא בא הכתוב לפטור את המזיק הקדש מן הניזקין, שהרי אם כן היה לו לכותבו בפרשת מועד; אלא ודאי שבא הכתוב לפוטרו מפרשת תם שהקילה בו התורה לחייבו רק בחצי נזק, וכתבה התורה "רעהו" כדי להוציא את מזיק ההקדש מפטור זה.

שור שור ושור, חמור וגמל, מהו דינו, למה יהא מועד?

האם נאמר האי [זה] השור בתרא [האחרון] שנגח בפעם השלישית — בתר [אחר] שני השוורים הראשונים שנגח שדינן ליה [אנו מטילים, מייחסים אותו] ונאמר שנגח שלושה שוורים בזה אחר זה, ואכתי [ועדיין] רק לשוורים הוא דאייעד [שנעשה מועד], ואילו למידי אחרינא [לדבר אחר] שאינו שוורים לא אייעד [נעשה מועד], שהרי נגח רק שנים — חמור וגמל. או דילמא [שמא] האי [זה] השור בתרא [האחרון] — בתר [אחר] נגיחת החמור וגמל שדינן ליה [אנו מטילים אותו], שאומרים שנגח שור חמור וגמל, ואייעד ליה לכולהו מיני [ונעשה בכך מועד לכל המינים]?

וכיוצא בזה עוד שאלה: נגח חמור וגמל, שור, שור ושור מהו דינו? האם האי [זה] השור קמא [הראשון] שנגח לפני השוורים האחרים, בתר [אחר] חמור וגמל שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואייעד ליה לכולהו מיני [ונעשה מועד לכל המינים], או דילמא בתר [שמא אחר] שני השוורים שנגח אחרי כן שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואכתי [ועדיין] לשוורים הוא דאייעד [שהועד], ואילו למינא אחרינא [למין אחר] לא אייעד [הועד]?

ועוד שאלה דומה: נגח שבת שבת ושבת, אחד בשבת ושני בשבת מהו? הא [זו] השבת בתרייתא [האחרונה] בתר [אחר] שבת הוא דשדינן ליה [שאנו מטילים אותו], ואכתי [ועדיין] לשבת הוא דאייעד [שנעשה מועד], לימות החול לא אייעד [נעשה מועד]. או דילמא בתר [שמא אחר] אחד בשבת ושני בשבת שדינן ליה [מטילים אנו אותו], ואייעד ליה לכולי יומא [ונעשה מועד לכל הימים]?

וכן אם נגח חמישי בשבת וערב שבת ושבת, ושבת הבאה, ועוד שבת, מהו? הא [זו] השבת קמייתא [הראשונה] בתר [אחר] חמישי בשבת וערב שבת שדינן ליה [מטילים אנו אותו] ואייעד לכולהו יומי [ונעשה מועד לכל הימים], או דילמא [שמא] הא [זו] השבת קמייתא [הראשונה] בתר [אחר] שבתות הוא דשדינן ליה [שאנו מטילים אותה], ולשבתות בלבד הוא דאייעד [שנעשה מועד]?

לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצא פתרון, ותיקו [ותעמודנה] השאלות במקומן.

ושאלה אחרת בנושא דומה נגח שור ביום חמשה עשר בחודש זה, ואחר כך נגח ביום ששה עשר בחודש זה הבא אחריו, ויום שבעה עשר בחודש זה שלאחריו. שנגח לא באותו יום בחודש, חודש אחר חודש, אלא בהבדלי ימים, הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רב ושמואל בענין אחר, המקביל לכך.

דאתמר [שנאמר] שנחלקו בענין אשה שראתה דם נידה ביום חמשה עשר בחדש זה, ויום ששה עשר בחדש זה, הבא, ויום שבעה עשר בחדש זה לאחריו. רב אמר: קבעה לה וסת, שעל ידי ראיות אלה קבעה לה זמן קבוע לנידתה בכל חודש ויום אחד, ושמואל אמר: עד שתשלש בדילוג, כלומר, לא התאריך הוא הגורם לקביעות, אלא תוספת היום היא שיוצרת אותה, ולכן רק אם תדלג שלוש פעמים רצופות, דהיינו בפעם הרביעית — הרי זו קביעות.

ועוד בענין העדאה, אמר רבא: שמע השור קול שופר ונגח, שמע קול שופר ונגח, ושמע שוב קול שופר ונגח — נעשה מועד לשופרות.

ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכך הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: הך [בקול זה] של השופר קמא [הראשון] סיוטא בעלמא [פחד בלבד] הוא דנקטיה [שאחזו] ומשום כך נגח, ונגיחה זו אינה נחשבת לעשותו מועד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שחוזר ונוגח בשמיעת קול השופר, רואים שדבר זה גורם לו לנגוח.

א משנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש, וכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט, כלומר, של איש פרטי — פטור מתשלומי השור הנוגח, שנאמר: "וכי יגוף שור איש את שור רעהו" (שמות כא, לה), ומהלשון "שור רעהו" מובן — ולא שור של הקדש, בין אם היה זה השור הנוגח או הננגח.

שור של ישראל שנגח לשור של גוי — פטור, ואילו שור של גוי שנגח לשור של ישראל, בין שהיה השור הנוגח תם ובין שהיה מועד — משלם נזק שלם.

ב גמרא ומעירים: מתניתין [משנתנו] היא שלא כשיטת ר' שמעון בן מנסיא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, וכן של הקדש שנגח שור של הדיוט — פטור, שנאמר "שור רעהו" — ולא שור של הקדש. ר' שמעון בן מנסיא אומר: שור של הקדש שנגח שור של הדיוט — אכן פטור, ואולם שור של הדיוט שנגח שור של הקדש, בין שהיה תם בין שהיה מועד — משלם נזק שלם. ובאים לברר את השיטות.

אמרי [אומרים]: מאי קא סבר [מה סבור] ר' שמעון בן מנסיא שמבחין בין שור הקדש שנגח שפטור, לנוגח את שור הקדש שחייב? אי [אם] "רעהו" שכתוב בפסוק דוקא [מדוייק] — אם כן אפילו של הדיוט שנגח של הקדש ליפטר [יהא פטור], שהרי אינו "שור רעהו", ואי [ואם] "רעהו" לאו דוקא [אינו מדוייק] וכל שור בכלל זה, אפילו שור של הקדש נמי [גם כן] כי נגח דהדיוט ליחייב [כאשר נוגח של הדיוט שיתחייב]!

וכי תימא [ואם תאמר]: לעולם קסבר [סבור] ר' שמעון בן מנסיא כי "רעהו" דוקא [מדוייק], ולכן שור של הקדש שנגח שור של הדיוט — פטור. ומיהו [ומכל מקום] שור של הדיוט כי נגח [כאשר נוגח] שור של הקדש היינו טעמא דמיחייב [זה הטעם שמתחייב] — משום דקא מייתי ליה [שהוא מביאו לומד את הדבר] מקל וחומר של הדיוט, וכך הוא לומד: ומה שור של הדיוט שנגח שור של הדיוט הריהו חייב, כי נגח [כאשר נוגח] של הקדש לא כל שכן דמיחייב [שיתחייב]? וכיון שהתחייב להקדש — משלם הוא נזק שלם בכל אופן שהזיק, בין הוא תם בין מועד.

ואולם אם בקל וחומר הוא לומד, הלא במקרה זה קיים הכלל של דיו לבא מן הדין להיות כנדון שאין למדים להחמיר בדבר הנלמד יותר מן המלמד עצמו, ולפיכך נאמר: מה להלן בהדיוט תם משלם חצי נזק בלבד הכא נמי [כאן גם כן] שור תם הנוגח שור של הקדש ישלם חצי נזק ולא יותר!

אלא אמר ריש לקיש, זה הטעם של ר' שמעון בן מנסיא: הכל, כל המזיקים בעצם היו בכלל נזק שלם, שמעיקרו של דבר כל מי שמזיק או גורם נזק צריך לשלם תשלום מלא עבורו, וכשפרט לך הכתוב: "רעהו" גבי [אצל] שור תם, הרי הוא בא להוציא מן הכלל, ויש לדייק בו: דווקא במקרה שנגח את שור רעהו הוא שתם משלם חצי נזק, מכלל הדברים נשמע שאם נגח שורו שור של הקדש, בין תם בין מועד — משלם נזק שלם.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

an ox, another ox, and a third ox, and then a donkey and a camel, with regard to what is it considered forewarned?

The Gemara presents the possibilities: With regard to this last ox that was gored together with the donkey and the camel, do we place it together with the previously gored oxen, and accordingly the belligerent ox was still rendered forewarned only with regard to oxen, whereas with regard to other species it was not rendered forewarned? Or perhaps we place this last ox together with the donkey and the camel, and it was rendered forewarned with regard to all of the species it gored.

The Gemara adds a similar dilemma: If an ox gored a donkey and a camel, and then an ox, an ox, and another ox, what is the halakha? The Gemara presents the possibilities: With regard to this first ox that it gored, do we place it together with the camel and donkey, and the belligerent ox was accordingly rendered forewarned with regard to all species? Or perhaps we place it together with the two oxen that it gored afterward, and accordingly, it was still rendered forewarned only with regard to oxen, whereas it was not rendered forewarned with regard to other species.

Similarly, if it gored on Shabbat, on Shabbat, and on Shabbat, i.e., on three consecutive Shabbatot, and then on Sunday and on Monday, what is the halakha? With regard to this last Shabbat, do we place it together with the previous Shabbat, and the ox was still rendered forewarned only with regard to Shabbat, whereas with regard to weekdays it was not rendered forewarned? Or perhaps we place it together with the goring on Sunday and Monday, and it was thereby rendered forewarned with regard to all days of the week.

If an ox gored on Thursday, and Friday, and Shabbat, and then the next Shabbat and the next Shabbat after that, what is the halakha? With regard to this first Shabbat, do we place it together with Thursday and Friday, and thereby hold that the ox was rendered forewarned with regard to all days of the week? Or perhaps we place this first Shabbat together with the other Shabbatot, and the ox is rendered forewarned only with regard to Shabbatot?

These dilemmas shall stand unresolved.

§ If an ox gored on the fifteenth day of this month, and subsequently gored on the sixteenth day of the month after that, and then on the seventeenth day of the month after that, the halakha is subject to a dispute between Rav and Shmuel with regard to a parallel discussion concerning a woman whose menstrual cycle begins on a different day each month.

As it was stated: If a woman saw menstrual blood on the fifteenth day of this month, and on the sixteenth day of the month after that, and on the seventeenth day of the month after that, Rav says: She has thereby established her menstrual cycle [veset], i.e., a month and one day. And Shmuel says: Her menstrual cycle is not established until she skips a day three times. According to Shmuel, the cycle is established in this case not by the date per se, but rather by the pattern of one additional day every month. Only when this occurs for three consecutive months, i.e., when she menstruates in the fourth month, is this pattern established.

§ Rava said: If an ox heard the sound of a shofar and gored, and again heard the sound of a shofar and gored, and a third time heard the sound of a shofar and gored, it is rendered forewarned with regard to the sound of shofarot.

The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: Lest you say that this first shofar merely startled [siyyuta] the ox, prompting it to gore, and that consequently it should not count for the purpose of rendering the ox forewarned, Rava teaches us that since the ox repeatedly gored upon hearing the sound of a shofar, this sound is considered a consistent impetus for its goring.

MISHNA: With regard to an ox of a Jew that gored a consecrated ox, and conversely, a consecrated ox that gored a non-sacred ox, i.e., an ox owned by a Jew, the owner of the ox is exempt from paying compensation, as it is stated: “And if one man’s ox hurts the ox of another” (Exodus 21:35). It is derived from the phrase “the ox of another” that one is liable only if it is a non-sacred ox, but not if it is a consecrated ox, which belongs to the Temple treasury, regardless of whether the latter was the ox that gored or the ox that was gored.

With regard to an ox of a Jew that gored the ox of a gentile, the owner of the belligerent ox is exempt from liability. But with regard to an ox of a gentile that gored the ox of a Jew, regardless of whether the goring ox was innocuous or forewarned, the owner of the ox pays the full cost of the damage.

GEMARA: The mishna is not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon ben Menasya, as it is taught in a baraita: With regard to a non-sacred ox that gored a consecrated ox, or a consecrated ox that gored a non-sacred ox, the owner of the ox is exempt from liability, as it is stated: “The ox of another,” indicating: But not a consecrated ox. Rabbi Shimon ben Menasya says: With regard to a consecrated ox that gored a non-sacred ox, the Temple treasury is exempt from liability; but with regard to a non-sacred ox that gored a consecrated ox, whether it was innocuous or forewarned, the owner pays the full cost of the damage.

The Sages said: What does Rabbi Shimon ben Menasya hold? Why does he distinguish between a consecrated ox that gored a non-sacred ox and a non-sacred ox that gored a consecrated ox? If the phrase “of another” is meant in a precise manner, then even with regard to a non-sacred ox that gored a consecrated ox the owner of the belligerant ox should be exempt from liability, as the victim is not the ox of another, but belongs to the Temple treasury. And if the phrase “of another” is not meant in a precise manner, but rather, includes all oxen, then a consecrated ox that gored a non-sacred ox should render the Temple treasury liable as well.

And if you would say that actually Rabbi Shimon ben Menasya holds that “of another” is meant in a precise manner, and accordingly, if a consecrated ox gores a non-sacred ox the Temple treasury is exempt from liability; but nevertheless, when a non-sacred ox gores a consecrated ox, this is the reason its owner is liable: Because Rabbi Shimon ben Menasya infers it a fortiori from the case of a non-sacred ox, as follows: If in the case of a non-sacred ox that gores another non-sacred ox the owner of the belligerent ox is liable, is it not clear all the more so that when it gores a consecrated ox the owner of the ox is liable?

If this is Rabbi Shimon ben Menasya’s reasoning, then his ruling that the owner of the ox pays the Temple treasury the full cost of the damage, whether his ox was innocuous or forewarned, is problematic, as it is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. In other words, a halakha derived by means of an a fortiori inference cannot be more stringent than the halakha of the source from which it is derived. Therefore, just as there, in a case where an individual’s innocuous non-sacred ox gores another non-sacred ox, the owner pays only half the cost of the damage, here too, if an innocuous non-sacred ox gores a consecrated ox, its owner should be liable to pay only half the cost of the damage.

Rather, Reish Lakish said that Rabbi Shimon ben Menasya’s reasoning is as follows: In principle, all cases of damage were included among those in which the owner pays the full cost of the damage. The halakha that in a case of an innocuous ox the owner pays only half the cost of the damage is an exception to the rule, and when the verse specified the term “of another” with regard to an innocuous ox, it intended that it is specifically when one’s innocuous ox gores the ox of another that the owner pays only half the cost of the damage. And by inference, if it gores a consecrated ox, whether the belligerent ox is innocuous or forewarned its owner pays the full cost of the damage.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

איבעיא להו נגח שור שור שור חמור וגמל מהו האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה ואכתי לשוורים הוא דאייעד.

למינא אחרינא לא אייעד ועלתה בתיקו. ותיקו דממונא לקולא. ובעיא זו אליבא דרב פפא הוא ש"מ איתא לדרב פפא.

פי' רב אמר קבעה לה ווסת לדילוג. נגח ט"ו בניסן ט"ז באייר י"ז בסיון וחזר ונגח ט"ו בתמוז ויום י"ו באב ויום י"ז באלול וחזר ונגח יום ט"ו בתשרי ויום י"ו במרחשון ויום י"ז בכסלו זהו שילוש בדילוג. ובענין הזה גבי נדה כי האי גוונא ראתה בט"ו בתמוז ועוד ראתה בי"ו באב ועוד ראתה בי"ז באלול וחזרה וראתה ט"ו בתשרי וי"ו במרחשון וי"ז בכסלו. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג פי' הראייה הראשונה שראתה בט"ו בניסן אינה מן החשבון אלא צריכה לראות י"ו באייר י"ז בסיון י"ח בתמוז י"ט באב וכן לכל חודש:

[מכאן ואילך לא נמצא פי' ר"ח בכ"י וחבל על דאבדן].

ליומא אחרינא לא איעד תיקו. וכל הני הוו תיקו דממונא ולא מפקינן ממונא.

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. פרש"י ז"ל משום דקמייתא לאו בדילוג חזיתא והלכך לא קבעה עד שתראה יום י"ח בחדש הרביעי ואם ראתה י"ח לחדש הרביעי קבעו לה וסת לדילוג יום אחד בכל חדש וחדש כלומר יום י"ט לחדש חמישי ויום כ' לחדש ששי וכן לעולם וא"ת א"כ לשמואל תקשי לי' ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואמאי והא נגיחה קמייתא לאו בדילוק נגחה ועד שישלש בדילוג ויגח רביעית בדילוג לא הוי מועד לסירוגין ואפשר דיש הפרש בין שוורים לראיות לדבר זה. ואינו מחוור שהרי משוה אותן כאן ופר"ח ז"ל דרב דאמר קבעה לה וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחדש חמישי וי"ו לחדש ו' וי"ז לחדש ז' וכן לעולם משלשה חדשים לשלשה חדשים חוזרות חלילה. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג כלומר שתשלש בחזרת שלשה שלשה חדשים וכנדה וכן בספר תורת הבית כתבתיה בארוכה בס"ד.

דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה להלן חצי נזק אף כאן חצי נזק. קשיא לי אבירא ק"ו מיהא איכא א"כ לרבנן לישלם חצי נזק ואי משום רעהו נוקמה לפטור הקדש כהדיוט וניחא לי דהא לא אפשר דלפטור הקדש כהדיוט לא אצטריך דבלאו רעהו נפיק לן פטורא דהקדש משום דלא קרינא ביה שור איש וכן והועד בבעליו וכי אקשינן הכא וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ה"ק אי משום ק"ו דיו לבא מן הדין להיות כנדון והא לא אפשר דא"כ הוה לי הקדש כהדיוט ואי משום פטורא דהקדש כהדיוט לא אצטריך דמשור איש ומוהועד בבעליו נפיק לן פטורא דהקדש בין דתם בין מועד ועוד נראה לי לומר דליכא למדרש ק"ו בכי הא דדלמא גזרת הכתוב היא שהרי יש לנו כיוצא בזו באונאה דאמרינן אונאה להדיוט ואין אונאה להקדש ותנן אלו דברים שאין להם אונאה ההקדשות וכו' וא"ת א"כ היכי הוה ס"ד למדרש ק"ו לר' שמעון בן מנסיא י"ל דמשום דלא קאי לא חש כולי האי. ומלתא בעלמא הוא דקאמר אפילו את"ל דרשינן ק"ו בכי הא הכא לא אפשר דאם כן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ועוד דדלמא לכשת"ל דדריש ליה אפשר לומר דס"ל כרב חסדא דאמר אין דין אונאה להקדש לומר דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר כדאיתא בפרק הזהב כנ"ל.

נגח שלשה שוורים בשלשה ימים וברביעי נגח חמור ובחמישי נגח גמל הרי זה ספק אם שור שלישי אנו דנין אחר חמור וגמל ויהא מועד לכל או אם דנין אותו אחר השוורים ולא יהא עדין מועד לכל וכן בנגח תחלה בשני ימים חמור וגמל ואחרי כן בשלשה ימים שור שור ושור וכן שלשה שבתות זו אחר זו ואחריהן יום ראשון ויום שני או שנגח יום חמישי ויום ששי ויום שבת ואחריהם שתי שבתות הרי זו ספק אם מועד לכל אם לשבתות וכל שהוא ספק דנין בחצי נזק ואם תפש נזק שלם אין מוציאין מידו:

שמע קול שופר ונגח קול שופר ונגח קול שופר ונגח נעשה מועד לשופרות:

נגח יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה אינו מועד לדלוג עדיין עד שישלש בדלוג ר"ל שיעשה נגיחה רביעית בדלוג והוא שיגח בשמנה עשר לחדש רביעי שהראשון אינו בכלל דלוג:

לענין נדה אינו כן אלא כל שקבעה לה וסת שלשה פעמים בדלוג כגון שראתה יום חמשה עשר בחדש ויום ששה עשר בחדש ויום שבעה עשר בחדש זה קבעה לה וסת בדלוג ודיה שעתה לשמנה עשר שבחדש רביעי ויש חולקין בזו כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים בדלוג זה שראתה שלשה פעמים בשלשה חדשים חמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר ר"ל חמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר של תשרי ומרחשון וכסלו וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר של חדש טבת ושבט ואדר וחמשה עשר וששה עשר ושבעה עשר של ניסן אייר סיון שבדרך זה קבעה וסתה לדלוג זה כמו שיתבאר במקומו:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה שור של הדיוט שנגח לשור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הקדש ושל הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור ושל נכרי שנגח שור של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם אמר הר"ם כשאירע דין לישראל עם עכו"ם ענין הדין ביניהם כך הוא אם יש לנו בדיניהם זכות נדין להם כדיניהם ונאמר להם כך דינכם ואם טוב לנו בדיננו נדין להם כפי דיננו ונאמר להם כך דיננו ואל תתמה על דבר זה אל יקשה בעיניך כמו שלא יקשה בעיניך שחיטת הבהמות ואע"פ שלא חטאו לפי שמי שלא בו המדות האנושיות אינו בכלל האדם על האמת אבל תכלית מציאותו לצורך האדם והמאמר בזה הענין היה צריך חבור בפני עצמו:

אמר המאירי שור של ישראל שנגח שור של הקדש או של הקדש שנגח של ישראל פטור רעהו נאמר ולא של הקדש ושמא תאמר ומה הוצרך לרעהו והרי הנהנה מעל כתבו גדולי פרובינצא בחבוריהם שלא נאמר כן אלא בנהנה שלא לצורך אבל כל חובות שההקדשות חייבים לפרוע אף מתרומת הלשכה וכל שכן מבדק הבית המקבלו ונהנה ממנו אינו מועל והרי שוכרים היו מכאן אומני בית אבטינס ודברים הרבה והוא הדין לפרוע נזקין ודבר זה בין למיתה בין לנזקין בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הא אם נפדו אע"פ שאין המתה שלו שהרי לקבורה אזלא כמו שהתבאר חייב שהרי הוא בכלל רעהו ואע"פ שבשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אנו פוטרין ממה שדרשו והמת יהיה לו מי שהמתה שלו וכו' מפני שפסוק והמת יהיה לו האמור בבור מיותר הוא ואינו צריך לבעלים מיטפלין בנבלה שכבר למדנוה מאותו האמור בשור ואין למדין שור מבור לפסולי המוקדשין שנפדו שהרי מצינו קולא אחרת בבור והוא פטור אדם וכלים:

שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור מדין רעהו ושל נכרי שנגח של ישראל בין תם בין מועד משלם נזק שלם מתוך שאין חסים על ממון זולתם קונסין אותם שלא ירגילו עצמם להזיק ולפי מה שנאמר בגמרא דוקא בעממים שאינם גדורים בדרכי דתות ונימוסים כמו שאמר עליהם בגמרא ראה שבע מצות שקבלו עליהם בני נח שלא קיימום עמד והתיר ממונם כל שעה שהדין מחייבם בכך הא כל ששבע מצות בידם דינם אצלנו כדיננו אצלם ואין נושאין פנים בדין לעצמנו ומעתה אין צריך לומר שכן באומות הגדורות בדרכי דתות ונימוסים:

זהו ביאור המשנה ועל הצד שבארנוה הלכה היא ודברים ונכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שבת שבת ושבת וכו'. קשה לי דהנך בעיי דשבת וכו' לא צריכי כלל דהיינו ממש הנך בעיי קמייתא דשוורים ואם כן למאי צריכי הני. ושמא יש לחלק דבעיי דשוורים איכא למיבעי משום דרצופין זה לזה ויש סברא להך גיסא ולהך גיסא אבל שבתות דמופלגין זה מזה והשבת האחרון הוא קרוב לאחד ושני שלאחריו אימא דבתרווייהו שדינן ליה קמשמע לן דאפילו הכי איכא למיבעי. שיטה.

יום חמשה עשר בחודש זה וכו'. כתבו בתוספות נראה דשלוש פעמים בט"ו בחודש לכולי עלמא הוי מועד וכו' עד דלאו סוף שלושים יום גריס וכו'. ונראת לי סעד לדבר דלאו סוף שלושים קא גריס שהרי כשרואה שלש פעמים בחודש אין כל הראיות לסוף שלושים כי חודש אחד מלא ואחד חסר וכן שלש פעמים ריש ירחא אין כל הראיות לסוף שלושים וכן סירוגין דשמעתין פעמים שהימים שבין שנייה לשלישית כימים שבין ראשונה לשניה ופעמים וכו'. הרא"ש ז"ל.

עוד כתבו אלמא בעי שלשה ימים ליום עשרים ואין הראשונה של ט"ו יום מן המנין. וקשה ט"ו ט"ו ט"ו למה הראשונה מן המנין. וי"ל דכשהוא יום חמשה עשר שהוא יום ידוע ט"ו הראשון מן המנין. וכן שבת ושבת ושבת שהוא יום ידוע שבת הראשון מן המנין אבל כשהראשונה ביום חמשה עשר והשניה בעשרים והג' בכ' שאינו יום ידוע הראשונה של החמשה עשר אינה מן המנין. עוד כתבו בתוספות וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים והטעם כי כשהוא סירוגין של שוורים כשמסתלק הדילוגין ישאר מועד לשוורים כמו לצירופים דממה נפשך מועד לשוורים הוא משום הכי השור הראשון מן המנין אבל בסירוגין דימים כשנגח ביום אחד ויום שני לא נגח איירי שביום שני ראה שוורים אחרים ולא נגח דאם לא ראה דלמא אם היה רואה היה נוגח וכיון שיש שני דילוגים דילוג הימים ודילוג השוורים אם כן אין יום הראשון מן המנין שאם לא היה דילוג השוורים אלא דילוג הימים לכך היינו אומרים שיום ראשון מן המניין כמו שבת ושבת ושבת אבל דאיכא דילוג השוורים מסתברא שיש לנו ללכת אחר דילוג השוורים ומיום שני ואילך אין שם אלא שני דילוגים הילכך יום ראשון אינו מן המניין. גליון.

ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. פירוש הקונטרס ולדידיה נעשה מועד בנגיחה רביעית משמע שרוצה לומר דבנגיחה רביעית ישלם נזק שלם. ואין זה מחוור דהא כיון דזימנא קמייתא לא ממניינא הוא אם כן לא ישלם נזק שלם עד נגיחה חמישית דהא פירשנו לעיל דקיימא לן דעד נגיחה רביעית לא מחייב. אלא נראה דבנגיחה רביעית הוא מוחזק להיות מועד לכשיגח עוד שישלם נזק שלם. וא"ת והא בברייתא דלעיל קתני נעשה מועד לסירוגין אלמא זימנא קמייתא ממניינא ופירש הקונטרס כי היכי דפליגי הכא פליגי התם דלשמואל לא מחייב עד נגיחה חמישית. וי"ל דמוקי לה לברייתא דלעיל כרבי דאמר בתרי זימני הויא חזקה ולכך הוי מועד לסירוגין אף דזימנא קמייתא לאו ממניינא היה. אי נמי לא דמי דהתם הסירוגין הן שוין והוי כמו חמשה עשר בחודש זה וחמשה עשר בחודש זה דפירשתי לעיל דזימנא קמייתא הוי ממניינא אבל בשאין הסירוגין שוין אז לא הויא קמייתא ממניינא. תלמיד הר"פ ז"ל.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ראתה יום חמשה עשר וכו'. בפרק האשה במסכת נדה משמע דאפילו לרב דאמר הכא דראשון מן המנין היינו משום דקבוע לזמן החודש אבל אשה שהיה לה וסת מחמשה עשר יום לחמשה עשר יום ושינתה ליום עשרים שלש פעמים אין הראשון מן המניין הואיל ואין לה לוסת הזו קביעות זמן לחידוש הלבנה דתנן התם היתה למודה לראות יום חמשה עשר וכו'. וקשה לעיל דקאמר ראה שור ונגח וכו' אמאי מועד לסירוגין הרי אין נגיחה ראשונה מן המניין. וצריך לחלק בין סירוגין של דמים לסירוגין של נגיחות. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. פירש רש"י משום דקמייתא לאו בדילוג חזיתא והילכך לא קבעה עד שתראה יום י"ח בחודש הרביעי ואם ראתה י"ח לחודש הרביעי קבעה לה וסת לדילוג ולעולם חוששת לדילוג יום א' בכל חודש וחודש כלומר יום י"ט לחודש החמישי ויום כ' לחודש הששי וכן לעולם. ואם תאמר אם כן תיקשי לשמואל ברייתא דשור שנגח שור ולא נגח וכו'. ואפשר שיש הפרש בין שוורים לראיות. ואינו מחוור שהרי משווה אותם כאן. ופירש רבינו חננאל דרב דאמר קבעה לה וסת לדילוג כלומר דלעולם חוזרת חלילה וחוששת ליום ט"ו לחודש חמישי וט"ז לחודש ששי וי"ז לחודש שביעי וכן לעולם משלשה חדשים לשלשה חדשים חוזרת חלילה. ושמואל אמר עד שתשלש בחזרת של שלשה שלושה חדשים ובנדה וכן בספר תורת הבית כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא. ע"כ לשון הרשב"א ז"ל.

שנאמר שור רעהו ולא שור של הקדש. ואם תאמר ומה הוצרך לרעהו והלא הנהנה מעל. וכתבו גדולי פרובינציא בחיבוריהם שלא נאמר כן אלא בנהנה שלא לצורך אבל כל חובות שהקדשות חייבין לפרוע אף מתרומת הלשכה וכל שכן מבדק הבית המקבלה והנהנה ממנו לא מעל והרי שוכרים הוי מכאן אומני בית אבטינס ודברים הרבה והוא הדין לפרוע נזיקין. ודבר זה בין למיתה בין לניזקין בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית הא אם נפדו ואף על פי שאין המתה שלו שהרי לקבורה אזלא כמו שהתבאר חייב שהרי הוא בכלל רעהו ואף על פי שבשור פסולי המוקדשין שנפל לבור אנו פוטרין ממה שדרשו והמת יהיה לו וכו' אין למדין שור מבור לפסולי המוקדשין שנפדו שהרי מצינו קולא אחרת בבור והוא פטור אדם וכלים. הרב המאירי ז"ל.

אי רעהו דוקא וכו'. כלומר והוא הדין לשור איש או רעהו לאו דוקא והוא הדין לשור איש. אי נמי דכל מידי מיקרי איש כדאשכחן אפילו ביריעות המשכן אשה אל אחותה אבל הכי קאמר אי רעהו דוקא שיהא רעהו דומיא דאיש כלומר שיהו השוורים שוים המזיק והניזק והכי משמע לישנא דקרא דכי יגח שור איש וכל היכא דלאו שוין פטורין או לאו דוקא. הרא"ה ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ואי רעהו לאו דוקא ולא ישמרנו בעליו נמי ושור איש נמי לאו דוקא דהקדש נמי כי נגח דהדיוט ליחייב ואף על גב דלית ליה בעלים וליתיה שור איש. ע"כ.
ואי רעהו לאו דוקא אפילו הקדש דנגח הדיוט מחייב הוי מצי למיפרך נמי דנהי דרעהו לאו דוקא אכתי מנא ליה דאפילו תם משלם נזק שלם ועדיפא מינה קא פריך. תלמיד הר"פ ז"ל.

דיו לבא מן הדין להיות כנדון. קשיא לי איברא ק"ו מיהא איכא אם כן לרבנן ישלם חצי נזק ואי משום רעהו נוקמיה לפטור ההקדש. וניחא לי דהא לא אפשר דלפטור כהדיוט לא איצטריך דבלאו רעהו נפיק לן פיטורא דהקדש משום דלא קרינא ביה שור איש וכן הועד בבעליו וכי אקשיה הכא אם כן דיו לבא מן הדין וכו' הכי קאמר אי משום ק"ו דיו וכו' והא לא אפשר דאם כן הוי ליה הקדש כהדיוט ואי רעהו אתא לפטור הקדש כהדיוט לא איצטריך דמשור איש ומוהועד בבעליו נפיק לן פיטורא דהקדש בין בתם בין במועד. ועוד נראה לי לומר דליכא למדרש ק"ו בכי הא דדילמא גזירת הכתוב היא שהרי יש לנו כיוצא בזה באונאה דאמרינן אונאה להדיוט ואין אונאה להקדש. ואם תאמר היכי הוה סלקא דעתך למדרש ק"ו לרבי שמעון בן מנסיא. יש לומר דמשום דלא קאי לא חש ליה כולי האי ומילתא בעלמא הוא דקאמר אפילו תמצי לומר דדרשינן קל וחומר הא הכא לא אפשר דאם כן דיו וכו'. ועוד דדילמא לכשתמצי לומר דדריש ליה אפשר לומר דסבירא ליה כרב חסדא דאמר אין דין אונאה להקדש לומר דאפילו פחות מכדי אונאה חוזר כדאיתא בפרק הזהב. הרשב"א ז"ל.

בפרש"י בד"ה ושמואל אמר כו' ומשלם נ"ש בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי"ח כו' עכ"ל אלו דבריו לפי שיטתו שפרש"י בפרק כיצד דלרבא בנגיחה שלישית משלם נ"ש וכבר כתבו התוספות שם שרש"י חזר בו וא"כ לרב אינו משלם עד שיגח רביעית בי"ח ולשמואל עד שיגח חמישית בי"ט והך דראה שור ונגח וראה שור ולא נגח כו' לא מתיישב אפילו לרב אם לא שנחלק בין סירוגין של ימים לסירוגין של שוורים כמ"ש התוספות ודו"ק:

תוס' בד"ה שור שור כו' וכגון שבין שוורים ראשונים ראה כו' עכ"ל פירוש ראשונים דחמור וגמל וכן אחרונים דחמור וגמל ונראה דלקמן גבי איבעיא דשבת ושבת ושבת ואחד בשבת כו' לכ"ע צ"ל הכי דבין השבתות ראה בחול ולא נגח דהא במועד לשבתות לכ"ע אינו מועד קתני וסתמא הוי מועד נמי לחול מיהו לא מצי לכ"ע לאשכוחי הך איבעיא בהיפך ובראה בין ימי החול ולא נגח דא"כ ודאי דבתר שבת שדינן ליה כיון דאי הוה שדינן ליה בתר ימי החול לא הוה מועד כלל ודו"ק:

רש"י ד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג וכו' והכא נמי לרב בשלש נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישי וכו' זה כתב רש"י לפי מה דהוה ס"ל מעיקרא דכל מועד משלם נזק שלם בנגיחה שלישית אבל כבר חזר בו רש"י כמו שכתבו התוס' לעיל (בבא קמא דף כ"ג) סוף ע"ב וכל מועד אינו משלם נזק שלם בנגיחה שלישית אלא דבנגיחה שלישית נעשה מועד וכשיגח אחר כך נגיחה רביעית משלם נזק שלם ולפ"ז ה"נ לרב בשלש נגירות נעשה מועד לדילוג וכשיגח נגיחה רביעית בי"ח בחדש רביעי משלם נזק שלם ולשמואל לא נעשה מועד עד שיגח רביעית בי"ח בחדש רביעי וכשיגח אח"כ נגיחה חמישית בי"ט בחדש חמישי משלם נזק שלם ועל דרך זה בברייתא דלעיל דקתני שור נגח שור לא נגח וכו' לרב נעשה מועד בנגיחה שלישית וכשיגח אח"כ ברביעית משלם נזק שלם ולשמואל נעשה מועד דקתני היינו דכי הדר נגח בד' הוי מועד לסירוגין וכשיגח בחמשה בסירוגין משלם נזק שלם ולפ"ז אתי שפיר דמסיים בברייתא דלעיל שור נגח שור לא נגח אפי' לרב דלא נגח בתרא נקט לרב כדי שאם יגח לאלתר אחר זה משלם נזק שלם אבל לפי מה שפרש"י השתא דבהך נגיחה ג' לרב נעשה מועד ומשלם נזק שלם אהך שלישית לא יתישב הא דנקט בברייתא לא נגח בתרא לרב וצ"ל לפ"ז לרב דלא נקט נגח בתרא אלא לומר דלעולם צריך לנהוג מנהג זה חד נגח וחד לא נגח וק"ל:

ד"ה הכל הוי בכלל נזק שלם וכו' אבל דהקדש בהדיוט כיון דרעהו דוקא לא היה בכלל נזק שלם דכיון דהקדש תם לגמרי פטור דהא ליכא למדרשי וכו' דהא אין רעהו להקדש וכו' יש לדקדק דכי אמרי דליכא למדרשיה לחיובא ולמימר רעהו פירוש כשהקדש מזיק את רעהו הוא דתם משלם חצי נזק וכו' משום דאין רעהו להקדש אם כן לפטורה נמי ליכא למדרשיה דאיך נימא כשהקדש מזיק את דעהו הוא דמשלם ח"נ הא דלאו רעהו פטור לגמרי הא אין רעהו להקדש ואי דרשינן הכי רעהו ר"ל במקום דשייך רעהו דהיינו הדיוט בהדיוט הוא דמשלם חצי נזק הא הקדש בהדיוט פטור לגמרי א"כ לחיובא נמי איכא למדרש הכי ונראה דלר"ש בן מנסיא משמע ליה פירושו דקרא כמדבר ואומר כשיגח את שור רעהו משלם ח"נ אכל כשיגח שור שאינו של רעהו כגון שור של הקדש חייב נזק שלם ולשון זה לא שייך גבי הקדש לומר כשיגח שור הקדש את שור רעהו חייב ח"נ וכו' דהא אין רעהו להקדש לכך לא שייך למדרשי' לחיובא והואיל ואין שייך למדרש לישנא דקרא אהקדש ממילא נשמע דהקדש פטור לגמרי אפילו מחצי נזק דמהיכי תיתי לחייבו כיון דלישנא דקרא לא קאי עליה וכיון דבתם פטור לגמרי אינו ג"כ בכלל חיוב דנזק שלם במועד דלא חייבה התורה במועד נזק שלם אלא היכא דחייב בתם חצי נזק וק"ל:

תוס' שור שור ושור וכו' וכגון שבין שורים ראשונים וכו' ר"ל דבין ג' שורים ראשונים שנגח ראה שאר מינים ולא נגח דלא הוי מועד לכל המינים ע"י זה אפילו לרב זביד דאי בלא ראה שאר מינים איירי לא הוי אתי הך בעיא אליביה דרב זביד דלדידיה בג' שורים לחוד בסתמא הוי מועד לכל המינים א"כ אפילו שדינן האי שור בתרא בתר שורים אייעד לכל המינים אבל בין שור חמור וגמל האחרונים צ"ל דלא ראה שאר מינים דאי ראה אפילו שדינו האי שור בתרא בתר חמור וגמל לא אייעד לכל המינים דבראה לכ"ע לא הוי מועד לכל המינים וכמו שכתבו התוס' בדבור שלפני זה ובבעיא שניה דחמור וגמל שור שור ושור צ"ל ג"כ דבין חמור וגמל ושור דראשונים לא ראה מינים אחרים ובין שורים אחרונים ראה וגם צ"ל דבשורים האחרונים לא ראה כ"א פעם אחת דאי ראה ג' פעמים שאר מינים ולא נגח א"כ אפי' אי הוי מועד לכל המינים מחמת החמור וגמל ושור הראשונים הא הואיל והשתא בין שורים האחרונים ראה ג' פעמים שאר מינים ולא נגח חזר לתמותו אלא ודאי צריך לומר דלא ראה כי אם פעם אחת וק"ל:

ד"ה יום ט"ו בחדש זה וכו' תימה דגבי ראה שור ונגח הוי ראשון מן המנין וכו' תמיהת התוס' הוא משום דמשמע להו פירוש הברייתא דקתני נעשה מועד לסירוגין היינו שעתה בנגיחה שלישית נעשה מועד ונקט לא נגח בתרא כדי שאם יגח אחר זה לאלתר ישלם נזק שלם כמו שכתבו התוס' לעיל משום דאינהו ס"ל דכל מועד אינו משלם נזק שלם עד נגיחה רביעית אבל מ"מ משמע להו מברייתא דלעיל דבנגיחה שלישית נעשה מועד כדי שאם יגח אח"כ בסירוגין משלם נ"ש ולפי מה שכתבו השתא דכשאין שם היום או שם החדש גורם לכ"ע אין הנגיחה האחת מן המנין א"כ לעיל נמי היכי דראה שור ונגח וראה שור ולא נגח אין הראשונים מן המנין וא"כ לא נעשה מועד עד שיגח אחר הלא נגח בתרא דקתני בברייתא ואח"כ צריך לדלג ולא יגח וכשיגח אחר זה אז משלם נזק שלם:

תוס' בד"ה יום ט"ו כו' הוי ראשון מן המנין כו' נ"ב ואף שפירשו התוס' לעיל דנקט לא נגח יתירא כדי שישלם בנגיחה רביעית נזק שלם מ"מ קשה דהא בעינן נגיחה חמישית דבנגיחה רביעית נעשה מועד וא"כ לא ישלם נזק שלם עד נגיחה חמישית ודו"ק:

בתוס' בד"ה שור שור כו' דהני תרי אבעיות באת"ל כו'. וכפרש"י. ואפשר דמש"ה נמי לא בעי הכל בשוורים שור נגח ולא נגח שור נגח ולא נגח נגח נגח נגח מאי האי נגיחה בתרא בתר קמאי דסירוגין שדינן ליה כו' משום דהשתא לא מצי למיבעי תו באת"ל כו' וק"ל:

תד"ה שור. עי' רש"א דפסיקא ליה דבמועד לשבתות לכ"ע בסתמא הוה מועד לחול וזהו ע"פ מש"כ הנ"י דלכ"ע הך בבא תנינן ואינו כלומר שידוע לנו כו' ע"ש והן לפי מש"כ לעיל דגם לר"פ תנן בכולהו וא"מ רק שמפרשו דלא חזינן כו' א"כ גם וא"מ לחול יפרש הכי דלא חזינן ושאלתם כפשטא אם יש לחלק בין שבת לחול ולא הוה מועד מסתמא לחול או לא והוה מועד לכה"י ולא נצטרך ג"כ למש"כ שם ולא לפי' הנ"י אלא אפי' להנ"י (וכדמשמע מדיוקא דר"א) היינו למאי דס"ד דהשואלים דאולי אין חילוק בין שבת לחול אבל לפי מה שהשיב להם דיש חילוק י"ל דדמיין למינים חלוקים דמסתמא ג"כ א"מ וכ"נ להדיא ברמב"ם פ"ו הל"ח וכמ"ק בנ"י עצמו בד"ה נעשה מועד לסירוגין לשוורים שכ' לשוורים דוקא כו' דכיון כו' ה"ל כמועד לשבתות דא"מ לימה"ח אלא דדבריו קשים קצת דתלי תניא בדל"ת:

במשנה שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הקדש שנגח שור של הדיוט פטור כו'. לכאורה יפלא דפתח בשל ישראל וסיים בשל הדיוט ונ"ל דבדיוק תני ולאשמעינן דשור של מצרי שנגח שור של הקדש דחייב עי' בגמרא אח"ז ראיתי בהגהת הב"ח שמגיה ברישא נמי של הדיוט ול"נ כמש"כ ובמשניות וכן בסדר המשנה דירושלמי וברי"ף הגירסא בסיפא ג"כ של ישראל:

בתוספות בד"ה שור כו' וא"ש כולה סוגיא כר' זביד כו' ונראה לר"י דהני תרי בעיות באם תמצי לומר כו' עכ"ל. ונ"ל דדברי ר"י מקושרים דוקא למה שכתבו בסמוך דסוגיא אליבא דר"ז אבל לפי' רב אלפס דסוגיא אליבא דר"פ לא שייך לומר כן דהא מצינן למימר נמי להיפוך דאף אם תמצי לומר נמי בבעיא קמייתא דבתר חמור גמל שדינן ליה היינו משום דאין נראה לנו שום סברא שריבוי הנגיחות באין לגרע ההעדאה וא"כ כיון דבלא תרי שוורים קמייתא הוי מועד לכל כמו כן הוא מועד מכ"ש כשנגח יותר מעיקרא אבל בבעיא בברייתא ודאי אדרבא יש סברא יותר לשדייה בתר חמור וגמל אף על גב דהוי קמאי והיינו ג"כ מזו הסברא שכיון שבשעה שנגח השור הראשון יצא עליו שם מועד לכל לא שייך לומר שבשביל שנגח יותר יחזור לתמותו אבל אליבא דר"ז א"ש דלדידיה ודאי נראה סברא שיחזור לתמותו כשנגח השוורים האחרונים כיון שראה באותו הזמן ממינים אחרים ולא נגח ואף על גב שלא ראה ג"פ מ"מ כיון שלא נעשה מועד עדיין אלא ע"י צירוף השור נאמר שתיכף בשעת נגיחת השור חזר בו משאר מינים ויש סברא לומר כן כיון שעינינו רואות שנגח אחר כך שוורים ולא שום מין אחר ואם כן מפרשים התוספות שפיר דמהיכא תיתי נשדייה בתר חמור וגמל כיון שיותר סברא לשדיי' בתר שוורים א"ו משום דקמאי נינהו וא"כ היינו דרך את"ל ודו"ק ומה שכתב מהרש"א בדיבור זה וז"ל ונראה דלקמן גבי איבעיא דשבת כו' מיהו לא מצי לכולי עלמא לאשכוחי להך איבעיא בהיפוך ובראה בין ימות החול ולא נגח דא"כ ודאי בתר שבת שדינן ליה דאי בתר ימות החול לא הוי מועד כלל עכ"ל לכאורה דבריו אינם מובנים לי דאי אפשר לומר שכוונתו כגון שבראשון בשבת ובשני בשבת גופא ראה עוד בהמות ולא נגח דזה אינו עולה על הדעת כלל ועוד דבכה"ג הוי מצי לכתוב ג"כ בחמור וגמל אלא עיקר כוונתו ליישב לשון הש"ס אמאי שני ללישנא בהך אבעיא בתרייתא ונקט חמישי בשבת וע"ש ואמאי לא נקט בגונא קמייתא כגון שנגח באחד בשבת ושני בשבת ואחר כך שבת שבת ושבת דודאי אפי' בכה"ג מצטרף שבת ראשון לא' בשבת ושני בשבת דכל היכא שלא ראה בינתיים לא בעינן ימים רצופים ממש לכך כ' דלפי פירושו הקודם לזה אתי שפיר כיון דלפירושו אפי' ר"פ מודה דמועד לשבת סתמא הוי מועד לחול וא"כ ע"כ דהבעיא איירי שראה בינתיים וכה"ג לא מצינו לומר שראה בין יום ראשון וב' ובין נגיחה של שבת ראשון דא"כ ודאי לא מצטרף נגיחה של שבת ראשון כיון שראה בנתיים ולא נגח כן נ"ל פי' דבריו אבל בעיקר דבריו שכתב דר"פ מודה דמועד לשבת סתמא הוי מועד לחול לא ראיתי לשום פוסק שהסכים עמו בזה וא"כ הדר הדיוק של מהרש"א למקומו אמאי לא אבעיא ליה כגון שנגח בראשון ושני בשבת ולא ראה עוד עד לשבת ואח"כ נגח ג' שבתות אם נאמר דשבת ראשון בתר חול שדינן או בתר שבתות ויש ליישב וק"ל. ואפי' בזה דבריו אינם מובנים דמהיכא תיתי לאשכוחי כה"ג ועוד דא"כ מ"מ תיקשי ליבעי כגון שנגח א' וב' בשבת ושבת שבת שבת וב' שבתות ראה ולא נגח דהאי הוי ממש דומיא דחמור וגמל ואם נאמר דכוונת מהרש"א דאבעי' בתרייתא לא מתיישב' באמת דכשנגח בה' בשבת וע"ש שבת שבת שבת ובין השבתות ראה ולא נגח וכוונתו דבכה"ג אי שדינן לשבת ראשון בתר ימי החול הוי אינך ימי החול חזרה ג"ז אינו נכון דהא משכחת שפיר שלא ראה ג"פ ועוד דהא קי"ל הלכה כר' יוסי דאינו חוזר לתמותו עד שיהו התנוקות ממשמשין בו ואינו נוגח וא"כ סוגיא דשמעתין אליבא דהלכתא:

בפרש"י בד"ה ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דנקט אחר נגיחה שלישית שור ולא נגח לאו דוקא ואפשר דלרש"י לא נעשה מועד בכה"ג אשלישית אלא לאחר שחזר וראה ונגח נעשה מועד למפרע כיון דאיכא ג' הפלגות אבל זה דוחק וכל זה פי' רש"י לשיטתו דאנגיחה שלישית משלם נזק שלם אבל התוס' סברי דאנגיתה רביעית הוא דמשלם נזק שלם לכך כתבו לעיל ד"ה שור ולא נגח דבתרא דנקט היינו כדי שאם יגח משלם נ"ש והיינו ברביעית וק"ל:

בתוספות בד"ה יום ט"ו בחודש כו' ולפ"ז אם נגח יום א' כו' ואין הראשונים מן המנין עכ"ל. וכוונתם בזה דכיון שכ' דבהפלגה של עשרים יום אין הראשונה מצטרף כדמוכח מסוגיא דנדה ואם כן מה לי הפלגה של כ' ומה לי הפלגה של יום אחד דהיינו בסירוגין וק"ל:

חמור וגמל שור שור ושור מהו. אם תמצא לומר היכא דהתחיל בשוורים שדינן לשור בתראה בתר מינו הכא מאי: ראתה יום ט''ו בחדש זה ויום ט''ז בחודש זה כו'. ומתחילה היתה לימודה בימים אחרים: קבעה לה וסת. לדילוג וכי חזיא הך ראייה שלישית בי''ז בחדש שלישי דיה שעתה ואינה מטמאה טהרות מעת לעת כדתנן כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה: ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. אין לה וסת קבוע עד שתראה ראייה רביעית בי''ח דראייה קמייתא לאו ממניינא דלאו בדילוג חזית והכא נמי לרב בג' נגיחות נעשה מועד לדילוג ומשלם נזק שלם בשלישית ולשמואל עד שיגח רביעית בי''ח בחדש רביעי דקמייתא לאו ממניינא ונראה דהך ברייתא נמי דאייתינן לעיל [ראה] שור ונגח שור ולא נגח כו' לרב נעשה מועד דקתני אשלישית [קאי] ולשמואל ה''ק נעשה מועד לסירוגין דכי הדר נגח משלם נזק שלם אבל בהך שלישית תם הוא: סיוטא. ביעותא שנבעת מקול השופר: כי נגח דהקדש ליפטר. לגמרי: הכל היו בכלל נזק שלם. האמור במועד דכתיב במועד שלם ישלם שור ובמועד לא נאמר רעהו הלכך כולם במשמע הרי לך הדיוט חייב בהקדש הלכך כשפרט לך הכתוב רעהו בתם לא לפטור הדיוט בנזק הקדש בא אלא להחמיר עליו בא לשלם נזק שלם בהקדש לימדך שלא להוציא תם מכלל נזק שלם אלא גבי רעהו: דא''כ. דליפטר בא נכתביה גבי מועד אבל הקדש בהדיוט פטור דהקדש אפילו בכלל מועד לא היה דליכא למימר והועד בבעליו וכ''ש בתם דכתיב וכי יגוף שור איש. לשון אחר מפי המורה אלא אמר ר''ל הכל היו בכלל נזק שלם האי אלא לאו לאפוקי מכולה מלתא דלעיל קאתי אלא לאפוקי ק''ו קאתי וארעהו דוקא סמיך וה''ק אלא אמר ר''ל פטור דהקדש בהדיוט כדקאמרי' דרעהו דוקא אבל חיוב דהדיוט בהקדש לאו בק''ו אתיא דא''כ פרכינן דיו אלא היינו טעמא דחייב דאע''ג דרעהו דוקא ליכא למדרשיה גבי הדיוט תם שנגח הקדש לפטורא דהכל היו בכלל נזק שלם של מועד אחד הדיוט בהדיוט ואחד הדיוט בהקדש דכתיב במועד שלם ישלם שור וגו' ולא פרט הכתוב כאן רעהו לפטור הדיוט בהקדש ומדלא פרט לפטורא במועד ש''מ כשפרט לך רעהו בתם לא לפטור הדיוט בהקדש בא אלא להחמיר עליו לחייב הדיוט תם נזק שלם להקדש וללמדך שלא להוציא תם מכלל מועד אלא בשור רעהו דאי לפוטרו לגמרי בא נכתביה לפטורא גבי מועד אבל דהקדש בהדיוט כיון דרעהו דוקא לא היה בכלל נזק שלם דכיון דהקדש תם לגמרי פטור דהא ליכא למדרשיה כדדרשינן גבי הדיוט ולמימר רעהו הוא דתם משלם חצי נזק דהא אין רעהו להקדש ועל כרחך לגמרי קא ממעט ליה הלכך הקדש מועד נמי לא היה בכלל נזק שלם דכי היכי דתם פטור מועד נמי פטור דכי כתיב במועד נזק שלם היכא דמיחייב חצי נזק בתמותו כתיב דאתם דלעיל קאי או נודע כי שור נגח הוא:

שור שור ושור חמור וגמל. וכגון שבין שוורים ראשונים ראה בהמות אחרות ולא נגח ובבעיא שנייה בין שוורים אחרונים ואתי שפיר כולה סוגיא כרב זביד ולא כרב אלפס שפירש סוגיא דשמעתין כרב פפא ונראה לר''י דהני תרי בעיות באם תמצא לומר דשור בתר שוורים שדינן ליה דאיכא תרי טעמי דסברא למשדייה בתר קמאי ובתר שוורים שהן מינו חמור וגמל שור שור ושור מהו משדינן ליה בתר קמאי או בתר שוורים שהן מינו: יום ט''ו בחדש זה כו'. נראה דג' פעמים בט''ו בחדש לכ''ע הוי מועד ובנדה נמי קובעת וסתה אע''ג דליכא אלא שתי פעמים סוף ל' יום דלאו סוף ל' יום גרים אלא ט''ו בחדש גרים כמו ריש ירחא וריש ירחא וריש ירחא דקבע וסתה בג' ראיות הללו כדמשמע בשילהי בנות כותים (נדה ד' לט:) וכמו שבת שבת ושבת דסגי בשלש פעמים דלאו סוף ז' גרים אלא יום שבת והיכא דאין שם היום גורם ולא שם מנין החדש כגון אם ראתה היום ולסוף עשרים לראייתה זו ראתה וחזרה וראתה לסוף עשרים לכ''ע אין הראשונות מן המנין דהא סוף עשרים גרים וכן משמע בנדה בפ' האשה (ד' סג:) דתנן היתה למודה לראות ליום ט''ו ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורים שינתה ג''פ ליום עשרים הותר יום ט''ו ונאסר יום כ' שאין האשה קובעת כו' אלמא בעי' ג''פ ליום כ' ואין הראשונים של ט''ו יום מן המנין ואין נראה לחלק משום דהתם למודה לראות ועוד מדקתני שאין האשה קובעת כו' משמע דפסיקא ליה הכי בכל הנשים ולפ''ז אם נגח יום א' ויום ב' לא נגח יום ג' נגח ויום ד' לא נגח יום ה' נגח ויום ו' לא נגח אין נעשה מועד לכ''ע עד שישלש בדלוג ואין הראשונים מן המנין ותימה דגבי ראה שור ונגח וראה שור ולא נגח הוי ראשון מן המנין וצריך לחלק בין סירוגים של ימים לסירוגים של שוורים: