בבא קמא לז ע"א

אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוּל
וְכֵן תָּנֵי רָמֵי בַּר חָמָא הַיְּתוֹמִים אֵינָן צְרִיכִין פְּרוֹזְבּוּל רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִין הָיוּ
חָנָן בִּישָׁא תְּקַע לֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא אֲמַר לֵיהּ זִיל הַב לֵיהּ פַּלְגָא דְזוּזָא הֲוָה לֵיהּ זוּזָא מָכָא בָּעֵי לְמִיתְּבֵהּ לֵיהּ מִינֵּיהּ פַּלְגָא דְּזוּזָא לָא הֲוָה מִשְׁתְּקִיל לֵיהּ תְּקַע לֵיהּ אַחֲרִינָא וְיַהֲבֵיהּ נִהֲלֵיהּ
מַתְנִי' שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ מוּעָד לְאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לִבְהֵמָה מוּעָד לִקְטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לִגְדוֹלִים אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי זֶה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחוֹל אָמַר לָהֶם לַשַּׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם לִימוֹת הַחוֹל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
אֵימָתַי הוּא תָּם מִשֶּׁיַּחְזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת
גְּמָ' אִיתְּמַר רַב זְבִיד אָמַר וְאֵינוֹ מוּעָד תְּנַן רַב פָּפָּא אָמַר אֵינוֹ מוּעָד תְּנַן
רַב זְבִיד אָמַר וְאֵינוֹ מוּעָד תְּנַן הָא סְתָמָא הָוֵי מוּעָד רַב פָּפָּא אָמַר אֵינוֹ מוּעָד תְּנַן דִּסְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד
רַב זְבִיד דָּיֵיק מִסֵּיפָא רַב פָּפָּא דָּיֵיק מֵרֵישָׁא
רַב זְבִיד דָּיֵיק מִסֵּיפָא דְּקָתָנֵי מוּעָד לִקְטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לִגְדוֹלִים אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא וְאֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי הָא סְתָמֵיהּ הָוֵי מוּעָד הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ מִקְּטַנִּים לִגְדוֹלִים נָמֵי מִסְּתָמָא הָוֵי מוּעָד
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד
הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר מִקְּטַנִּים לִקְטַנִּים דְּעָלְמָא סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד מִקְּטַנִּים לִגְדוֹלִים צְרִיכָא לְמֵימַר דְּלָא הָוֵי מוּעָד
וְרַב פָּפָּא אָמַר לָךְ אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּ(י)ךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּפְרַץ בֵּיהּ בְּהָהוּא מִינָא פְּרַץ בֵּיהּ לָא שְׁנָא גְּדוֹלִים דִּידֵיהּ וְלָא שְׁנָא קְטַנִּים דִּידֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא הָוֵי מוּעָד
רַב פָּפָּא דָּיֵיק מֵרֵישָׁא דְּקָתָנֵי מוּעָד לְאָדָם אֵינוֹ מוּעָד לִבְהֵמָה אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אֵינוֹ מוּעָד תְּנַן סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ מֵאָדָם לִבְהֵמָה נָמֵי סְתָמָא לָא הָוֵי מוּעָד
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ וְאֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי הָא סְתָמָא הָוֵי מוּעָד הַשְׁתָּא יֵשׁ לוֹמַר מִבְּהֵמָה לִבְהֵמָה סְתָמָא הָוֵי מוּעָד מֵאָדָם לִבְהֵמָה צְרִיכָא לְמֵימַר דְּהָוֵי מוּעָד
וְרַב זְבִיד אָמַר לָךְ רֵישָׁא אַחֲזָרָה קָאֵי כְּגוֹן דַּהֲוָה מוּעָד לְאָדָם וּמוּעָד לִבְהֵמָה וַהֲדַר בֵּיהּ מִבְּהֵמָה דְּקָאֵי גַּבֵּי בְהֵמָה תְּלָתָא זִימְנֵי וְלָא נָגַח מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּלָא הֲדַר בֵּיהּ מֵאָדָם חֲזָרָה דִבְהֵמָה לָאו חֲזָרָה הִיא קָא מַשְׁמַע לַן דַּחֲזָרָה דִבְהֵמָה מִיהָא חֲזָרָה הִיא
מֵיתִיבִי סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מוּעָד לָאָדָם מוּעָד לִבְהֵמָה מִקַּל וְחוֹמֶר וּמָה לְאָדָם מוּעָד לִבְהֵמָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא אֵינוֹ מוּעָד קָאָמַר
אָמַר לְךָ רַב זְבִיד סוֹמְכוֹס אַחֲזָרָה קָאֵי וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ לְתַנָּא קַמָּא דְּקָאָמְרַתְּ חֲזָרָה דִבְהֵמָה חֲזָרָה הִיא חֲזָרָה דִבְהֵמָה לָאו חֲזָרָה הִיא מִקַּל וָחוֹמֶר מֵאָדָם וּמָה מֵאָדָם לָא קָא (מ)הָדַר בֵּיהּ מִבְּהֵמָה לֹא כׇּל שֶׁכֵּן
אָמַר רַב אָשֵׁי תָּא שְׁמַע אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה הֲרֵי זֶה מוּעָד לְשַׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לִימוֹת הַחוֹל אָמַר לָהֶן לְשַׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם לִימוֹת הַחוֹל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא וְאֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי שַׁיּוֹלֵי הוּא דְּקָא מְשַׁיְּילִי [לֵיהּ] וְהוּא נָמֵי קָמַהְדַּר לְהוּ אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי אַגְמוֹרֵי הוּא דְּקָא מַגְמְרִי לֵיהּ וְתוּ אִיהוּ מַאי קָא מַהְדַּר לְהוּ
אָמַר רַב יַנַּאי מֵרֵישָׁא נָמֵי דַּיְקָא דְּקָתָנֵי אֶת שֶׁמּוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ [מְשַׁלֵּם] חֲצִי נֶזֶק
אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא וְאֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי פָּרוֹשֵׁי קָא מְפָרֵשׁ לַהּ
אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵינוֹ מוּעָד קָתָנֵי פַּסְקַהּ מַאי תּוּ אֶת שֶׁמּוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק עַד הַשְׁתָּא לָא אַשְׁמְעִינַן דְּהָתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
וְאִי תִּימְצֵי לוֹמַר נָמֵי אִיתָא לִדְרַב פָּפָּא נָגַח שׁוֹר חֲמוֹר וְגָמָל נַעֲשָׂה מוּעָד לַכֹּל
תָּנוּ רַבָּנַן רָאָה שׁוֹר נָגַח שׁוֹר לֹא נָגַח שׁוֹר נָגַח שׁוֹר לֹא נָגַח שׁוֹר נָגַח שׁוֹר לֹא נָגַח נַעֲשָׂה מוּעָד לְסֵירוּגִין לִשְׁוָורִים
תָּנוּ רַבָּנַן רָאָה שׁוֹר נָגַח חֲמוֹר לֹא נָגַח סוּס נָגַח גָּמָל לֹא נָגַח פֶּרֶד נָגַח עָרוֹד לֹא נָגַח נַעֲשָׂה מוּעָד לְסֵירוּגִין לַכֹּל
אִיבַּעְיָא לְהוּ נָגַח

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

יתומים אינן צריכין פרוזבול, כי אף בלי פרוזבול אין משמטת השביעית את החוב שלהם, כי אנו, כיד היתומים אנו נחשבים, ומוטל עלינו להפך בזכותם, ולפיכך השטרות שלהם נחשבים כאילו הם מסורים ועומדים לבית דין, ואין צריך לכתוב פרוזבול על כך.

וכן תני רמי בר חמא בברייתא שנשנתה בימי רבן גמליאל:

דתניא: היתומים, אינן צריכין פרוזבול, משום שרבן גמליאל שהיה נשיא, ובית דינו [שהיה בית דין חשוב] - אביהן של יתומים היו.

וכמו כן בכל דור ודור, כל בית דין חשוב בדורו, נחשב כאביהם של יתומים, ולכן שטרי חובותיהם של היתומים נחשבים כאילו הם מסורים ביד בית דין, ויכולים הם לגבות חובותיהם גם מבלי לכתוב עליהם פרוזבול

מעשה בחנן בישא [איש רע, ושמו חנן], שתקע ליה לההוא גברא [תקע באזנו של אדם מסוים], אתא לקמיה דרב הונא לשאול את דינו:

אמר ליה רב הונא לחנן: זיל, הב ליה פלגא דזוזא [לך ותן לו חצי זוז, שהוא סלע מדינה].

הוה ליה, היה לו לחנן זוזא מכא, ולא הוה משתקיל ליה [היה בידו של חנן, זוז שהיתה צורתו פחותה, ולא היה יוצא היטב בהוצאה].

בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא [ורצה חנן לשלם מאותו זוז את חצי הזוז שהוא חייב], אך לא הוה ליה לנפגע עודף לתת לחנן.

תקע ליה חנן בישא לאותו אדם, תקיעה אחרינא, ויהביה ניהליה, הכהו שוב, כדי שיתחייב עוד חצי זוז, ונתן את הזוז השלם, כדמי בושת עבור שתי המכות.

מתניתין:

שור שהוא מועד ליגח את מינו [היה מועד ליגח שוורים בלבד], ואינו מועד ליגח את שאינו מינו [בהמות אחרות] -

או שהיה מועד לאדם, ואינו מועד לבהמה -

או שהיה מועד לשוורים קטנים [עגלים], ואינו מועד לגדולים -

בכל אלו: אם נגח את שהוא מועד לו, הרי זה משלם נזק שלם. ואם נגח את שאינו מועד לו, הרי זה משלם חצי נזק, כדין שור תם.

אמרו, שאלו תלמידיו של רבי יהודה לפני רבי יהודה: הרי שהיה השור מועד לשבתות, ואינו מועד לימות החול, מה דינו?

אמר להם רבי יהודה לתלמידיו: לשבתות, דינו כמועד, ^[1] ומשלם נזק שלם. ואילו לימות החול, אין דינו כמועד, ומשלם חצי נזק.

אימתי הוא [השור הזה, שהיה מועד לשבתות] חוזר להיות תם? - משיחזור בו שלש שבתות, שיראה בהן שוורים, ולא יגח אותם.

גמרא:

שנינו במשנה: שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו, את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק: ויתכן לפרש את כוונת משנתנו בכל חלקיה, במה שאמרה "שור שהוא מועד לזה ואינו מועד לזה, משלם נזק שלם לזה ולא לזה", בשני אופנים:

האחד: שור שהועד למה שהזכירה משנתנו, בסתם אין לו דין מועד לגבי אותם הגופים האחרים או הזמנים האחרים, כל עוד לא הועד להם, גם אם אין לנו הוכחה שהוא אינו מועד להם. ולכן, אינו משלם נזק שלם כשהזיק גופים אחרים או בזמנים אחרים.

השני: שור שהועד למה שהזכירה משנתנו, בסתם הוא מועד לכל. ואינו מועד לאחרים רק אם ידוע לנו שאינו מועד לגופים או לזמנים אחרים, וכגון שראינוהו שאינו נוגח את הגופים האחרים או בזמנים האחרים, ורק אז אינו משלם אלא למה שהועד לו.

ובדבר זה נחלקו רב זביד ורב פפא.

וכך איתמר:

רב זביד אמר: "ואינו מועד" תנן במשנתנו. והיינו, שהמשנה עוסקת רק במי שידוע לנו שאינו מועד לגופים או זמנים אחרים. ^[2]

רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן! כלומר, המשנה מלמדת אותנו, כי במה שהועד לאלו, לא הועד לאחרים, ואין צורך בהוכחה שאינו נעשה מועד לאחרים. ^[3] ומבארת הגמרא את הנפקא מינה בין שני הפירושים:

רב זביד אמר, "ואינו מועד" תנן. ומדייק, הא סתמא, כשאין אנו יודעים את טבעו ביחס לאחרים, הוי מועד, ומשלם נזק שלם, אפילו כשנגח את מה שלא הועד לו.

רב פפא אמר, "אינו מועד" תנן, היות דסתמא, עד שלא נוכחנו שטבעו ליגח גם את האחרים, לא הוי מועד להם, ומשלם הוא רק חצי נזק אם נגח אותם.

ומפרשת הגמרא את טעמיהם של רב זביד ושל רב פפא: רב זביד, הסובר "ואינו מועד" תנן - דייק כפירושו מהסיפא של משנתנו, וכמו שמבארת הגמרא.

ואילו רב פפא, הסובר "אינו מועד" תנן - דייק כפירושו מהרישא של משנתנו, וכמו שמבארת הגמרא.

ומבארת הגמרא:

רב זביד דייק מסיפא, מהא דקתני בסיפא של משנתנו: מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. את שהוא מועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק.

ומדייק רב זביד: אי אמרת בשלמא "ואינו מועד" קתני, שאומרת המשנה שמדובר במקום שיודעים בו שאינו נוגח את הגדולים, ולפי זה, הא סתמיה, כשלא ראינו שאינו נוגח את הגדולים, הוי מועד אפילו לגדולים, שפיר הוצרכה משנתנו להשמיענו חלק זה, כי יש בו חידוש -

כי הא קא משמע לן משנתנו, דאפילו מקטנים [שקל לו ליגח אותם] לגדולים [שקשה לו לנוגחם] נמי, מסתמא הוי מועד. וזה הוא החידוש שבחלק זה של המשנה.

אלא אי אמרת "אינו מועד" קתני, ומשמיעה המשנה שבסתמא לא הוי מועד, אם כן, למה הוצרכה משנתנו להשמיענו כלל את הענין של קטנים וגדולים!?

והרי השתא יש לומר, מקטנים ממין אחד לקטנים ממין אחר דעלמא - סתמא לא הוי מועד, שכבר השמיענו התנא שהעדאה למין אחד אינה העדאה למין שני, האם מקטנים לגדולים, ואפילו באותו מין, צריכא למימר דלא הוי מועד!?

ורב פפא אמר לך: אכן איצטריך להשמיענו שמקטנים לגדולים באותו מין אינו מועד, אף שכבר ידענו שממין למין אינו מועד!

כי סלקא דעתך אמינא: הואיל ופרץ ביה השור בההוא מינא, פרץ ביה, לא שנא גדולים דידיה ולא שנא קטנים דידיה, והיינו, כיון שהורגל השור להזיק מין זה, מזיק הוא אותו, ושוב אינו מבחין בין קטנים לגדולים -

לפיכך קא משמע לן משנתנו, דמקטנים לגדולים לא הוי מועד.

ואילו רב פפא דייק מרישא דמשנתנו, ש"אינו מועד" תנן, מהא דקתני ברישא: מועד לאדם אינו מועד לבהמה.

אי אמרת בשלמא "אינו מועד" תנן, ובסתמא [עד שלא ראינוהו נוגח גם בהמה] לא הוי מועד, שפיר הוצרך התנא להשמיענו ענין זה. כי הא קא משמע לן, דאפילו מאדם לבהמה נמי, סתמא, לא הוי מועד. על אף שיש לומר, שאם נוגח הוא את האדם, שיש לו מזל, כל שכן שהוא יגח בהמה, שאין לה מזל.

אלא אי אמרת "ואינו מועד" קתני, הרי הא סתמא, שאין אנו יודעים שאינו מועד לאחרים, הוי מועד על אף שלא נגח אותם - תיקשי, מה החידוש בכך? והרי השתא יש לומר, מבהמה ממין אחד לבהמה ממין אחר, סתמא, הוי מועד. אם כן, מאדם לבהמה, האם צריכא למימר דהוי מועד!?

הרי זאת ודאי, שאין המשנה באה לחדש ולומר כי לגבי דבר שידענו בודאי שאינו מועד לו, הוא אינו משלם אלא חצי נזק. שהרי דבר פשוט הוא.

ובהכרח, שהחידוש הוא דין סתמא, לומר, שאם לא ידענו שהוא אינו מועד לדבר אחר, הוא כן מועד לו.

ואם כן, החלק במשנה שמועד לאדם הוי בסתמא מועד לבהמה, הוא דבר שאין צורך להשמיעו, אחר שכבר שמענו שאפילו ממין אחד למין אחר הוא מועד.

ורב זביד, הסובר ש"ואינו מועד" קתני, אמר לך: רישא, האומרת "מועד לאדם ואינו מועד לבהמה" - אחזרה קאי.

כלומר, אין משנתנו עוסקת בשור שנגח אדם וידוע שאינו נוגח בהמות, כי בזה אכן אין שום חידוש, לא במה שאמרה המשנה שאינו משלם נזק שלם על בהמה, ולא מהדיוק שיש לדייק מהמשנה שסתמא הוא מועד.

אלא המשנה עוסקת בכגון דהוה מועד לאדם ומועד לבהמה, שנגח את אלו ואת אלו, ושוב הדר ביה מבהמה [חזר בו מליגח בהמות], וכגון דקאי גבי בהמה תלתא זימני ולא נגח [ראה שלש פעמים שוורים ולא נגח].

ומשמיעתנו המשנה, שהיות ואחר חזרתו הוא שוב אינו מועד לבהמה, אין הוא משלם נזק שלם על בהמות.

וחידוש יש בדבר, כי מהו דתימא, כיון דלא הדר ביה גם מאדם [היות ולא חזר בו גם מנגיחת אדם], חזרה דבהמה לבד לאו חזרה היא אפילו לגבי בהמה -

קא משמע לן משנתנו, דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא. שהועילה חזרתו שלא להיות מועד לבהמה, ופטור הוא על הבהמות מנזק שלם.

מיתיבי לרב זביד, הסובר "ואינו מועד" תנן, שלפי שיטתו נמצא, שמועד לאדם בסתם הרי הוא מועד לבהמה, מהא דתניא:

סומכוס אומר: מועד לאדם בסתם, הרי הוא מועד לבהמה, מקל וחומר:

ומה לאדם, שיש לו מזל, הרי הוא מועד. לבהמה, שאין לה מזל, לא כל שכן שהוא מועד לה.

ויש לנו לדייק: מכלל, דתנא קמא, "אינו מועד" קאמר, שבסתם אינו נעשה מועד לבהמה כשלא ראינוהו נוגח בהמות, ותיקשי לרב פפא!?

ומשנינן: סומכוס - אחזרה קאי!

כלומר, סומכוס לא נחלק על מועד לאדם בסתם, אלא על שור שהועד תחילה לאדם ולבהמה, שחזר בו מן הבהמה ולא חזר בו מן האדם, שלדעת תנא קמא [כפי שנתבאר], מועילה חזרתו לבהמה, ליפטר מלשלם עליה נזק שלם.

והכי קא אמר ליה סומכוס לתנא קמא:

מה דקאמרת שחזרה דבהמה חזרה היא, זה שאתה אומר, שאם חזר בו מן הבהמה, שוב אינו מועד לה, אף שלא חזר בו מן האדם, בזה חלוק אני עליך, וסובר שחזרה דבהמה לאו חזרה היא, מקל וחומר מאדם:

ומה מאדם לא קא מהדר ביה, מבהמה לא כל שכן [אם מאדם לא חזרה בה, מבהמה לא כל שכן שלא חזרה].

אמר רב אשי: תא שמע מסוף משנתנו ש"ואינו מועד" תנן, דהיינו, שבלשון זו לא נאמר איזה דין, אלא מציאות, שלדבר זה לא הועד:

שהרי שנינו: אמרו תלמידיו לפני רבי יהודה: הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול. אמר להן: לשבתות משלם נזק שלם, לימות החול משלם חצי נזק.

אי אמרת בשלמא "ואינו מועד" קתני, אם כן במה שאמרו "הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול" שיולי הוא דקא משיילי ליה [שאלה הם שואלים אותו]. שהדברים האלו הם חלק מהשאלה, דהיינו, מי שהיה מועד לשבתות ולא לימות החול, מה דינו? והוא, רבי יהודה, נמי, קמהדר להו. כלומר, כשאמר להם רבי יהודה "לשבתות משלם נזק שלם, לימות החול משלם חצי נזק", תשובה היא על שאלתם.

אלא אי אמרת: "אינו מועד" קתני, נמצא, שבאומרם "הרי שהיה מועד לשבתות אינו מועד לחול", לא אמרו זאת כשאלה, אלא קבעו את הדין שאינו מועד לימות החול, ואם כן, תיקשי, האם אגמורי הוא דקמגמרי ליה [וכי באו ללמד את רבי יהודה מה היא ההלכה בענין זה]!? ותו, ועוד תיקשי: אם קבעו הם את ההלכה בשאלתם, אם כן, איהו, רבי יהודה, מאי קא מהדר להו [מה השיב להם רבי יהודה]!? והרי הם בעצמם כבר קבעו את ההלכה בשאלתם, שהוא אינו מועד לימות החול, וברור שהוא משלם בימות החול חצי נזק.

אמר רבי ינאי: גם מרישא, מכל הבבות הקודמות לשאלת תלמידי רבי יהודה - נמי דיקא ש"ואינו מועד" שנינו!

דהרי קתני על כל שלשת הבבות: את שמועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק.

אי אמרת בשלמא "ואינו מועד" קתני, שפיר הוצרך התנא לומר כי למה שהוא מועד משלם נזק שלם ולמה שאינו מועד אינו משלם חצי נזק, משום דפרושי קא מפרש לה, שהוצרך להשמיענו במה שאמר "ואינו מועד", שבסתם הוא מועד, ולכן הוצרך לסיים את דבריו, ולומר: לדבר שהוא אינו מועד לו, אינו משלם נזק שלם.

אלא אי אמרת "אינו מועד" קתני, הרי כבר פסקה, כבר קבע התנא של המשנה את הדין, שהוא אינו מועד אלא למה שהועד לו, ואם כן, מאי תו [מה הוצרך התנא להוסיף] "את שמועד לו משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק"!? וכי עד השתא לא אשמעינן [עד משנה זו לא השמיענו התנא] דהתם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם!?

אלא בהכרח ש"ואינו מועד" תנן, וכרב זביד.

ומוסיפה הגמרא ומבארת: ואם תמצי לומר נמי איתא לדרב פפא, אפילו אם תאמר שהלכה כרב פפא ש"אינו מועד" תנן [שלא כדיוקנו], ^[4] וממילא נשמע מן המשנה, שהמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו, מכל מקום, אם נגח שור, חמור וגמל, שלשה מינים שונים, נעשה מועד לכל. ^[5]

תנו רבנן: ראה השור המזיק שור, ונגח אותו, ושוב ראה שור אחר ולא נגח אותו, ושוב ראה שור ונגח אותו, ושוב ראה שור ולא נגח, ושוב ראה שור ונגח, ושוב ראה שור ולא נגח, ^[6] נעשה השור מועד לסירוגין, לשוורים. ^[7]

כלומר, מעתה יהיה מועד לשור הראשון שיראה, ולשור שלאחריו לא יהיה מועד, ולשור שאחריו יהיה מועד, ולשור שלאחריו לא יהיה מועד, וכן הלאה, ולשאר בהמות אינו מועד כלל.

תנו רבנן: ראה שור ונגח אותו, ושוב ראה חמור ולא נגח, ושוב ראה סוס ונגח אותו, וראה גמל ולא נגח, ראה פרד ונגח, וראה ערוד [חמור הבר] ולא נגח -

נעשה השור המזיק מועד לסירוגין לכל. ^[8]

איבעיא להו, נסתפקו בני הישיבה שתי בעיות שהן ארבע:

הערות

^[1] א. פירש רש"י: לפי שהוא בטל ממלאכה, וזחה דעתו עליו; ובתוספות כתבו בשם הירושלמי: לפי שרואה אותם במלבושים נאים אחרים, וחשובים בעיניו נכרים, ואינו מכירם. ומשמע בפשוטו, שבלי טעמים אלו אינו נעשה מועד לשבתות, אלא אף שנגח רק בשבתות הרי הוא מועד לכל יום; והנה בגמרא מדמינן מועדות של שור לוסתות של נדה, ובוסתות של נדה הרי מצאנו וסת שהוא תלוי בימי השבוע, ואם כן אף אנו נאמר שהוא מועד ליגח בשבת, וגם אם יהא מועד לימי רביעי, יש לנו לעשותו מועד לימי רביעי! ? וראה ב"מגיד משנה" [נזקי ממון סוף פרק ו] שהביא מדברי הרמב"ם, שיש מועד לימות השבוע [ראה שם סוף הלכה יב ובראב"ד שם], והקשה על זה, הרי לא מצאנו חילוק בימות השבוע אלא בשבתות, ומטעם שכתב הירושלמי; וביאר בדעת הרמב"ם, שבאמת כל שהועד ליום מסוים בשבוע, הרי הוא מועד לאותו יום בלבד וכמו נדה, והירושלמי לא בא לומר שרק מטעם זה הוא מועד לשבתות, אלא בא ליתן טעם למה נקטה המשנה שבתות, ועל זה ביאר הירושלמי, שהוא משום שהוא מצוי יותר, אבל באמת הוא הדין שלשאר ימות השבוע הוא מועד. וראה ברמב"ן נדה סד א, שהביא מחכמי הצרפתים, שהוכיחו מממשנתנו שיש וסת התלוי בימות השבוע, וז"ל: "וחכמי הצרפתים מוסיפין, שאף היום [בשבוע] גורם וסת, כדאשכחן בשור המועד: שבת שבת ושבת נעשה מועד לשבתות, הלכך חד בשבא וחד בשבא וחד בשבא קבעה וסת לימי השבוע". ב. והרש"ש הקשה, מה נסתפק להם לתלמידי רבי יהודה, והרי למה לא נאמר שהוא מועד לדילוג, דכשם שאנו אומרים שיש מועד לדילוג שוורים, שרואה שור ונוגח ורואה שור ואינו נוגח כמבואר בגמרא, אם כן נאמר שהוא שור המועד לדלג ימים, וראה שם שתירץ שלענין דילוג צריך שישלש בדילוג, ואינו מועד עד שיעשה כן ארבעה שבתות. ועוד כתב שם, שיש נפקא מינה במה שהוא מועד לשבתות, שמטעם זה הוא מועד גם לימים טובים; אך ראה במאירי שכתב: "ואיני יודע מועד לשבתות מה דינו ליום טוב, אלא שנראה מלשון תלמוד המערב [ירושלמי], הואיל ועסוקין במלאכת אוכל נפש, שדינו לענין זה כחול, ולטעם גדולי הרבנים [רש"י], נראה שדינם שוה".

^[2] כתב רש"י: "דידעינן ביה דלא נגח, וכגון דעברינהו להו קמיה ולא נגח", וראה ב"פני יהושע" שהוסיף ביאור בזה, מתי הוא חשוב כמי שאינו מועד לשאר, ראה שם.

^[3] לכאורה היה נראה לפרש, שהספק הוא בגירסת המשנה, וקצת משמע כן בלשון ה"נמוקי יוסף" שכתב: "מסקינן בגמרא דלא תנינן וי"ו, אלא "אינו מועד" ודינא קאמר"; אך לשון הרמב"ם בפירוש המשניות הוא: "וכאילו אמר: שור שהוא מועד למינו, אינו מועד לשאינו מינו", וכן מוכח מדברי המאירי, שפסק כרב זביד, משום ש"כן יראה לשון המשנה כמו שהתבאר בגמרא, ומכל מקום גדולי הפוסקים [הרמב"ם] פסקו, שסתמו אינו מועד, ודעתם בזה לפסוק כמו שפירש בגמרא בלשון המשנה, שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו, כלומר: אף מן הסתם". והיה מקום לפרש עוד את הספק, שודאי "ואינו מועד" תנן, אלא שבזה גופא יש להסתפק מה הכוונה, אם ידענו שאינו מועד, או שלא הועד בפנינו ואין לנו ידיעה בהעדאתו לאחרים, ומה שאמר רב פפא: "אינו מועד" תנן, אינה אלא לשון קצרה להבהיר את הדברים, והיה אף מקום לפרש כן את כוונת הרמב"ם בפירוש המשניות. אך מלבד שמן המאירי הנזכר מוכח לא כן, גם מן הגמרא הוא מוכח, מראיית הגמרא מן הסיפא של המשנה, גבי שאלת תלמידי רבי יהודה לרבי יהודה, ראה בהמשך הסוגיא.

^[4] כתב ה"נמוקי יוסף", שמכאן יש להוכיח שהלכה כרב פפא, ומשום "דקיימא לן דכל "אם תמצי לומר" דלא איתמר למיבעיא בעיא עליה [שלא נאמר כדי להוסיף ולהסתפק בבעיה אחרת], אלא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, הלכתא היא", ראה עוד שם; וכן היא דעת הרמב"ם; אך המאירי פסק כרב זביד וכמבואר בהערה לעיל, וראה עוד בענין ההלכה, בדברי התוספות בעמוד ב בד"ה שור, במה שהביאו מדברי הרי"ף ובמה שדחו דבריו.

^[5] פשטות משמעות הלשון היא, שהוא נעשה מועד לכל המינים, ומיהו ה"מגיד משנה" [נזקי ממון ו ט] דקדק מדברי הרמב"ם [שם הלכה י ויב], שאם כי כתב הוא עצמו: "נעשה מועד לכל", מכל מקום אין כוונתו אלא לשלשת מינים אלו בלבד; ומיהו דעת הראב"ד בהלכה יב שם היא, שהוא נעשה מועד לכל המינים.

^[6] ביאור הלשון "שור ולא נגח" האחרון, ראה במהר"ם דיבור ראשון בעמוד ב בסוף דבריו.

^[7] בענין אם די בנגיחות אלו כדי לעשות מועד לסירוגין, ראה רש"י בעמוד ב בד"ה ושמואל, ובמהר"ם שם, ובתוספות שם.

^[8] כתב הרמב"ם [נזקי ממון ו י]: "ראה שור היום ונגחו, ולמחר ראה חמור ולא נגחו, ובשלישי ראה סוס ונגחו, וברביעי ראה גמל ולא נגחו, ובחמישי ראה פרד ונגחו, ובששי ראה ערוד ולא נגחו, נעשה מועד לסירוגין לכל, ואם נגח ביום שהוא מועד לו [את] אחד משלשת המינין שנגח בסירוגין, הרי זה מועד [כלומר: הרי זה משלם נזק שלם על אותה נגיחה] ". וביאר ה"מגיד משנה" בהלכה ט, שלדעת הרמב"ם, שור שהועד לשלשה מינים, אינו נעשה מועד לכל, אלא לאותם מינים שנגח, [וכדמוכח מדבריו בהלכה יב, ראה שם], ולכן כתב הרמב"ם "אחד משלשת המינין". והנה בהלכה יב, עוסק הרמב"ם במי שנגח שור חמור וגמל, ולא הזכיר הרמב"ם שראה בינתיים מינים אחרים ולא נגחם, ושם השיג עליו הראב"ד, שהוא מועד לכל המינים, אבל כאן בהלכה זו לא השיג הראב"ד; ולכאורה נראה, שאם כי חולק הראב"ד על הרמב"ם בנגח שור חמור וגמל, מכל מקום מודה הוא כאן שאינו נעשה מועד אלא לשלשת מינים אלו בלבד, היות ובינתיים ראה מינים אחרים ולא נגחם, וכעין מה שכתבו התוספות תחילת עמוד ב, שלדעת הסובר שהמועד לשוורים הרי הוא מועד לכל המינים, מכל מקום אם ראה בינתיים מינים אחרים ולא נגחם, אינו נעשה מועד אלא לשוורים. ומיהו מלשון ה"מגיד משנה" יראה, שהוא אינו סובר לחלק בזה, וראה "מרכבת המשנה". ב. ב"קהלות יעקב" [הנדמ"ח סימן כט], תמה: איך אפשר לומר שנעשה מועד לשלשה מינים אלו בלבד, ודוקא לסירוגין, דאחרי שאנו אומרים שלא הועד אלא לשור סוס ופרד, ואין דרכו ליגח שאר בהמות, אם כן מה שלא נגח בימים שבינתיים חמור גמל וערוד אינו ראיה כלל שדרכו לסרג את הימים, שהרי אנו אומרים שלאותם מינים אינו נגחן, ולא היה נוגחן גם ביום נגיחתו, והרי זה כמי שלא ראה כלל בימים שבינתיים, שהוא מועד לכל הימים, ואם אנו אומרים, שמטעם סירוגין הוא נמנע בימים אלו, בהכרח שבימים שהוא נוגח בהם הרי הוא נוגח גם את המינים האלו, אבל האיך נתפוש את שני הדברים כאחד, שהוא נגחן דוקא לאלו, ודוקא לסירוגין! ? וראה שם מה שכתב לבאר בזה.

אינן צריכין פרוזבול שהוא נוסח שטר שתיקן הלל הזקן, שמוסר אדם חובותיו לבית דין כדי שלא תשמטנו השנה השביעית. וטעמו של דבר — כי בית הדין נחשב כאפוטרופוס של היתומים, וכל חובותיהם ממילא מסורים לבית הדין, אף בלא המסירה המיוחדת שעושים על ידי פרוזבול.

וכן תני [שנה] רמי בר חמא: היתומים אינן צריכין פרוזבול, משום שרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין היו וכן בית דין שבכל דור, וכאילו קיבל בית דין חשוב זה לגבות את כל חובותיהם.

אגב מעשה זה בקנס על הסוטר לחבירו, מסופר: אדם אחד שהיה קרוי חנן בישא [הרע] תקע ליה לההוא גברא [סטר לו לאיש אחד], אתא לקמיה [בא לפני] רב הונא לדון, אמר ליה [לו] רב הונא: זיל הב ליה פלגא דזוזא [לך תן לו חצי זוז] כפי שאמרנו שהוא סכום הקנס לעבירה זו. הוה ליה זוזא מכא [היה לו לחנן זוז פחות] שנפחתה צורתו, בעי למיתבה ליה מיניה פלגא דזוזא [רצה לתת לו ממנו חצי זוז], לא הוה [היה] איש שרצה משתקיל ליה [לקחת לו] את הזוז הזה ולפרטו, תקע ליה אחרינא [סטר לו חנן בישא סטירה אחרת] שאף עליה הקנס הוא חצי זוז, ויהביה נהליה [ונתן לו אותו] את הזוז כולו.

א משנה שור שהוא מועד למינו, שנגח שלוש פעמים שוורים והרי הוא מועד להם, ואינו מועד לשאינו מינו, וכן השור המועד לאדם ואינו מועד לבהמה, או זה שמועד לבעלי חיים קטנים ואינו מועד לגדולים, בכל אלה אם נגח את שהוא מועד לו — משלם עליו נזק שלם, ואם נגח את שאינו מועד לו — משלם חצי נזק.

אמרו לפני ר' יהודה: ומה הדין אם הרי זה השור מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול? אמר להם: לנגיחות בשבתות — משלם נזק שלם, ולימות החול — משלם חצי נזק.

אימתי הוא תם לאחר שנעשה מועד לשבתות — משיחזור בו ולא יגח שלשה ימי שבתות הרי הוא נעשה שוב תם לשבתות.

ב גמרא איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בפירוש המשנה, רב זביד אמר: "ואינו מועד לשאינו מינו "תנן [שנינו], שמדובר בשור שאנו יודעים בו שאינו מועד למין אחר, ועליו אומרת המשנה שאם נגח את שאינו מינו משלם חצי נזק. רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן [שנינו], לומר שאף שמועד הוא למין אחד אין אומרים שהוא מועד למין אחר עד שייודע הדבר.

ומסבירים: רב זביד אמר: "ואינו מועד" תנן [שנינו], כלומר, שצריך שיהא מוכח שאינו מועד למין אחר, הא סתמא [הרי מן הסתם], כאשר אין מוכח להיפך — הוי [הריהו] מועד לכל. ואילו רב פפא אמר: "אינו מועד" תנן [שנינו], כלומר, דסתמא [שמן הסתם] לא הוי [נהיה] מועד למין אחר עד שיוכח שהוא מזיק אותו.

ומסבירים עוד: רב זביד דייק והוציא את סברתו מסיפא [מסופה] של משנתנו, רב פפא דייק מרישא [מראשה].

ומפרשים: רב זביד דייק מסיפא [מסופה], דקתני [ששנה] בה: מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים. וכך הוא מוכיח: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] "ואינו מועד" קתני [שנה במשנה], כלומר, הא סתמיה הוי [הרי סתמו, מן הסתם, הריהו] מועד, אם כן הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו מקטנים לגדולים שיש פחות חשש שיבוא לנגחם נמי [גם כן] מסתמא הוי [מן הסתם הריהו] מועד ואין אומרים שיש הבדל ביניהם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "אינו מועד" קתני [שנה], כלומר, סתמא לא הוי [מן הסתם אין הוא נעשה] מועד לשאינו מינו, אם כן,

השתא [עכשיו] יש לומר שאם מקטנים לקטנים דעלמא [בכלל] סתמא לא הוי [מן הסתם אין הוא נעשה] מועד, אם כן מקטנים לגדולים ואף מאותו מין צריכא למימר [צריך לומר] דלא הוי מועד [שאינו מועד]? אלא ודאי יש לשנות "ואינו מועד", כלומר, דווקא אם ברור לנו שאינו מועד למין אחר משלם רק חצי נזק. ורב

פפא אמר [יכול היה לומר] לך כמענה לכך: גם אם נפרש "אינו מועד" אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר, כי סלקא דעתיך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ופרץ ביה בההוא מינא [נעשה פרוץ במין זה] שהוא נוגח אותם — פרץ ביה [בו] בכל המין כולו, לא שנא [שונה] גדולים דידיה [שלו, של מין זה] ולא שנא [שונה] קטנים דידיה [שלו] שהוא נוגח את כולם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא הוי [נהיה] מועד לגדולים. עד כאן דנה הגמרא בהוכחתו של רב זביד מן המשנה.

ואילו רב פפא דייק מרישא [מראשה] של משנתנו, דקתני [ששנינו] בה: מועד לאדם אינו מועד לבהמה. וכך הוא מוכיח: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי "אינו מועד" תנן [שנינו], כלומר, סתמא [בסתם] לא הוי [נהיה] מועד, אם כן הא קא משמע לן [חידוש זה השמיע לנו] שאפילו מאדם לבהמה נמי [גם כן] למרות שמצוי שיפגע השור בבהמה יותר מבאדם, בכל זאת סתמא לא הוי [בסתם אין הוא] מועד.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "ואינו מועד" קתני [שנה], כלומר, הא סתמא הוי [הרי בסתם הריהו] מועד, מה חידוש אם כן יש בדבר? השתא [עכשיו, הרי] יש לומר: מבהמה לבהמה סתמא הוי [בסתם הריהו] מועד, מאדם לבהמה צריכא למימר דהוי [צריך לומר שהוא] מועד?!

ורב זביד אמר [יכול היה לומר] לך כמענה לכך: רישא [ראשה] של המשנה אחזרה [על דין חזרה] ממועד קאי [עומד, מתייחס], כגון דהוה [שהיה] אותו שור מועד לאדם ומועד לבהמה, והדר ביה [וחזר בו] מלנגוח בהמה, כיצד? — דקאי גבי [שעמד אצל] בהמה תלתא זימני [שלוש פעמים] ולא נגח, מהו דתימא [שתאמר]: כיון שלא הדר ביה [חזר בו] מנגיחת אדם — חזרה של בהמה שאינו נוגח אותה לאו [לא] חזרה היא, כל כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחזרה של בהמה מיהא [על כל פנים] חזרה היא, ואינו מועד עוד לבהמה.

על שיטת רב זביד מיתיבי [מקשים] מברייתא שנשנית על האמור במשנתנו, סומכוס אומר: מועד לנגוח אדם הרי הוא מועד לבהמה, מקל וחומר זה: ומה לאדם מועד אותו השור — לבהמה לא כל שכן שיהא מועד? ומכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא [הראשון] של משנתנו "אינו מועד" קאמר [אומר], כדברי רב פפא!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב זביד כתשובה על כך: לדרך שבה פירשתי את המשנה יש לפרש כי סומכוס אחזרה קאי [על ענין חזרה עומד, מתייחס] והכי קאמר ליה [וכך אומר לו] לתנא קמא [הראשון]: דקאמרת [מה שאומר אתה] חזרה מבהמה חזרה היא אף שעדיין לא חזרה מאדם — אני סבור כי חזרה של בהמה לאו [לא] חזרה היא, מקל וחומר מאדם: ומה מאדם לא קא מהדר ביה [אינו חוזר בו], מבהמה לא כל שכן?

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנתנו, אמרו לפני ר' יהודה: הרי זה מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול. אמר להן: לשבתות — משלם נזק שלם, לימות החול — משלם חצי נזק.

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] "ואינו מועד" קתני [שנה], שיולי [לשאול] הוא דקא משיילי [ליה] [ששואלים אותו] בהלכה זו, מה הדין בשור שאינו מועד לימות החול, והוא נמי קמהדר להו [גם כן משיב להם] מה הדין. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי "אינו מועד" קתני [שנה], וכי אגמורי הוא דקא מגמרי ליה [מלמדים הם אותו] הלכה? שהרי לפי דרך זו הם האומרים לו ששור המועד לשבתות אינו מועד לימים אחרים. ותו, איהו מאי קא מהדר להו [ועוד, הוא מה משיב להם]? הרי כבר הם עצמם אמרו שאינו מועד לימות החול!

אמר רב ינאי: מרישא נמי דיקא [מראשה של המשנה גם כן מדוייק] שיש לפרש כך, דקתני [ששנה] שם: את שמועד לו — משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו — משלם חצי נזק.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי "ואינו מועד" קתני [שנה], אם כן — פרושי קא מפרש לה [מפרש הוא אותה הלכה שאמר קודם], שבמקרה שלא הועד אלא למין אחד, רק עליו משלם נזק שלם.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] "אינו מועד" קתני [שנה] הרי פסקה [פסק אותה] קבע פה הלכה פסוקה, שלמינים אחרים אינו מועד, ואם כן מאי תו [מה עוד] היה צריך לפרש: את שמועד לו — משלם נזק שלם, ואת שאינו מועד לו — משלם חצי נזק? וכי עד השתא [עכשיו] לא אשמעינן [השמיע לנו] שהתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם?

ומעירים: ואי תימצי לומר נמי איתא [ואם תמצא לומר גם כן שיש מקום] לשיטת רב פפא ומועד למין אחד אינו מועד למין אחר, מכל מקום אף לשיטתו אם נגח שור חמור וגמל הרי זה נעשה מועד לכל ואין צורך שיגח כל אחד ממינים אלה שלוש פעמים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: ראה שור — ונגח אותו, ואחרי כן ראה שור אחר — ולא נגח אותו, ושוב ראה שור — נגח, שור — לא נגח, שור — נגח, שור — לא נגח — נעשה מועד לסירוגין לשוורים. שהוא מועד לנגוח כל שור שני אותו הוא רואה, ולגבי השוורים שבאמצע הרי הוא לפי שעה תם, ואינו משלם אלא חצי נזק.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ראה שור — ונגח אותו, חמור — לא נגח, סוס — נגח, גמל — לא נגח, פרד — נגח, ערוד — לא נגח — נעשה מועד לסירוגין בכל פעם שניה שהוא רואה בעל חיים, לכל, לכל מיני בעלי חיים.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: נגח

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

do not require a document that prevents the Sabbatical Year from abrogating an outstanding debt [prosbol] by transferring the right of collection to the court. The reason that orphans do not require this document is because the court is legally considered to be their steward, and their debts are therefore transferred to the court automatically, even without a prosbol.

Similarly, Rami bar Ḥama taught: Orphans do not require a prosbol, as Rabban Gamliel and his court were tantamount to the fathers of orphans, as they were vigilant to collect all of the debts owed to orphans. Subsequently, the courts in every generation have this status.

The Gemara relates: Ḥanan the wicked slapped a certain man. He then came before Rav Huna for judgment. Rav Huna said to him: Go give him a half-dinar, which is the fine imposed for such an act. Ḥanan the wicked had a clipped dinar, and wanted to give him a half-dinar from it, but there was no one who wanted to take it from him to give him smaller coins for it. Ḥanan the wicked then gave him another slap, rendering himself liable to pay an additional fine of half a dinar, and gave him the clipped dinar as payment.

MISHNA: With regard to an ox that is forewarned with regard to its own species, as it already gored other oxen three times, but is not forewarned with regard to other species; or an ox that is forewarned with regard to people, but is not forewarned with regard to animals; or one that is forewarned with regard to small specimens of a species, but is not forewarned with regard to large specimens of that species; in all these cases, if the ox gores the type of animal or person with regard to which it is forewarned, its owner pays the full cost of the damage, and if it gores an animal or person with regard to which it is not forewarned, he pays half the cost of the damage.

The Sages said before Rabbi Yehuda: What would be the halakha if this ox is forewarned with regard to Shabbatot but is not forewarned with regard to weekdays? He said to them: For damage it causes on Shabbatot its owner pays the full cost of the damage, and for damage it causes on weekdays, he pays half the cost of the damage.

When is it rendered innocuous again after being forewarned with regard to Shabbat? It reverts to its innocuous status when its behavior reverts to normal, i.e., when it refrains from goring for three days of Shabbat, i.e., Shabbat in three successive weeks.

GEMARA: It was stated that Rav Zevid said: The version of the mishna that we learned states: With regard to an ox that is forewarned with regard to its own species but is not forewarned with regard to other species, referring to an ox that is proven to be innocuous with regard to other species, if it gores another species, its owner pays only half the cost of the damage. Rav Pappa said: The version of the mishna that we learned states: An ox that is forewarned with regard to its own species is not forewarned with regard to other species. Accordingly, the mishna is teaching that the fact that it is forewarned with regard to goring one species does not render it forewarned with regard to goring other species, until it is proven otherwise.

The Gemara explains: Rav Zevid said that the version of the mishna that we learned states: With regard to an ox that is forewarned with regard to its own species but is not forewarned with regard to other species, indicating that it is referring specifically to an ox that is proven to be innocuous with regard to other species. This implies that in an ordinary case, where there is no such proof, the ox is considered forewarned with regard to all species. Rav Pappa, by contrast, said that the version of the mishna that we learned states: An ox that is forewarned with regard to its own species is not forewarned with regard to other species, meaning that in an ordinary case, the ox is not considered forewarned with regard to other species.

Rav Zevid inferred his opinion from the latter clause of the mishna, whereas Rav Pappa inferred his opinion from the former clause.

Rav Zevid inferred his opinion from the latter clause, as it teaches: An ox that is forewarned with regard to small specimens of a species, but is not forewarned with regard to large specimens of that species. Granted, if you say that the mishna teaches in the first clause: With regard to an ox that is forewarned with regard to its own species but is not forewarned with regard to other species, indicating that in an ordinary case the ox is considered forewarned with regard to all animals, this clause of the mishna teaches us that even from being forewarned with regard to small specimens of a species, in an ordinary case the ox is thereby considered forewarned with regard to large specimens of that species, which is a more far-reaching statement, as an ox is less likely to gore large animals.

But if you say that the mishna teaches: An ox that is forewarned with regard to its own species is not forewarned with regard to other species, meaning that in an ordinary case, where there is no proof to the contrary, the ox is not considered forewarned with regard to other species, there is a difficulty with the latter clause of the mishna.

The Gemara explains: Now that it can be said that from being forewarned with regard to small oxen, in an ordinary case, the ox is not thereby considered forewarned with regard to small animals in general, need it be said that from being forewarned with regard to small specimens of a species it is not thereby considered forewarned with regard to large specimens of that species? It must be that the mishna reads: But is not forewarned, indicating that only when the ox is proven to be innocuous with regard to other species and then it gores another species is its owner liable to pay only half the cost of the damage. Otherwise, he must pay the full cost of the damage.

And Rav Pappa could have said to you in response that even if the mishna reads: An ox that is forewarned with regard to its own species is not forewarned with regard to other species, the latter clause is necessary, as otherwise it might enter your mind to say that since it breached the norm by attacking one of that species, it is considered to have breached the norm entirely with regard to that species, and there is no difference with regard to large members of the species and there is no difference with regard to small members of it, as the ox is now likely to gore any of them. Therefore, this clause of the mishna teaches us that it is not considered forewarned with regard to the large animals of that species.

As stated previously, Rav Pappa inferred his opinion from the former clause of the mishna. As the mishna teaches: An ox that is forewarned with regard to people is not forewarned with regard to animals. Granted, if you say that we learned that the mishna states: An ox that is forewarned with regard to its own species is not forewarned with regard to other species, which would indicate that in an ordinary case, where there is no proof to the contrary, it is not considered forewarned with regard to other species, then the mishna, in the next clause, teaches us this, that even from being forewarned with regard to people, in an ordinary case, the ox is not considered forewarned with regard to animals. The ox is considered innocuous with regard to animals, although it is more common for an ox to gore an animal than a person.

But if you say that the mishna teaches in the first clause: With regard to an ox that is forewarned with regard to its own species but is not forewarned with regard to other species, indicating that in an ordinary case it is considered forewarned with regard to other species, then there is a difficulty with the following clause of the mishna. Now that it can be said that even from being forewarned with regard to one species of animal, in an ordinary case, it is thereby considered forewarned with regard to other species of animals, need it be said that from its being forewarned with regard to people it is also considered forewarned with regard to animals?

And Rav Zevid could have said to you in response: The former clause in the mishna relates to the ox reverting to its innocuous status, i.e., a case where the ox was forewarned with regard to man and forewarned with regard to animals, and reverted to its innocuous status with regard to animals, as it stood in close proximity to an animal three times and did not gore. Lest you say that since it did not demonstratively revert to its innocuous behavior toward people, as it did not refrain from goring people, its reversal with regard to animals is not considered a reversal, the mishna teaches us that its reversal with regard to animals is nevertheless considered a reversal, and it no longer has the status of a forewarned ox with regard to goring animals.

The Gemara raises an objection to Rav Zevid’s opinion from a baraita: Sumakhos says: An ox that is forewarned with regard to people is considered forewarned with regard to animals, due to an a fortiori inference: If it is forewarned with regard to people, is it not clear all the more so that it is forewarned with regard to animals? The Gemara elaborates: By inference, the first tanna, i.e., the tanna of the mishna, is saying that the ox is not considered forewarned with regard to animals, in accordance with the opinion of Rav Pappa.

The Gemara answers: Rav Zevid could have said to you that Sumakhos’s statement can be interpreted as relating to the ox reverting to its innocuous status, and this is what he is saying to the first tanna: Contrary to what you are saying, that the ox’s reversal with regard to animals is considered a reversal although it has not yet reversed its behavior toward people, I maintain that its reversal with regard to animals is not considered a reversal, due to an a fortiori inference from the halakha of an animal forewarned with regard to people: If the ox has not reverted to its innocuous behavior toward people, is it not clear all the more so that it has not truly reverted to its innocuous behavior toward animals?

Rav Ashi said: Come and hear a proof for Rav Zevid’s opinion from the mishna: The Sages said before Rabbi Yehuda: What would be the halakha if this ox is forewarned with regard to Shabbatot but is not forewarned with regard to weekdays? He said to them: For damage it causes on Shabbatot its owner pays the full cost of the damage, and for damage it causes on weekdays, he pays half the cost of the damage.

Granted, if you say that the mishna teaches: But was not forewarned with regard to weekdays, they were asking him about the halakha in that case, and likewise, he was answering them with a ruling. But if you say that it teaches: This ox that is forewarned with regard to Shabbatot is not forewarned with regard to weekdays, the mishna would be understood as saying that an ox that is forewarned with regard to Shabbat is not considered forewarned with regard to weekdays. Is it possible that the Sages were teaching him this halakha? And furthermore, what was he responding to them? They had already stated themselves that the ox is not considered forewarned with regard to weekdays.

Rav Yannai said: Rav Zevid’s opinion can be inferred from the former clause of the mishna as well, as it teaches: If the ox gores an animal or person with regard to which it is forewarned, its owner pays the full cost of the damage, and if it gores an animal or person with regard to which it is not forewarned, he pays half the cost of the damage.

Granted, if you say that the mishna teaches in the first clause: With regard to an ox that is forewarned with regard to its own species but is not forewarned with regard to other species, this clause is explaining the halakha in that case, i.e., if the ox is forewarned only with regard to its species, its owner is liable to pay the full cost of the damage only if it gores another ox.

But if you say that the mishna teaches: An ox that is forewarned with regard to its own species is not forewarned with regard to other species, and the halakha was already determined at the beginning of the mishna, namely, that the ox is not considered forewarned with regard to other species, then what need is there for the mishna to further state: If the ox gores an animal or person with regard to which it is forewarned, its owner pays the full cost of the damage, and if it gores an animal or person with regard to which it is not forewarned, he pays half the cost of the damage? Has the mishna not taught us until now that for an innocuous ox its owner pays half the cost of the damage and for a forewarned ox he pays the full cost of the damage?

The Gemara comments: And even if you say that Rav Pappa’s opinion, which says that an ox that is forewarned with regard to its own species is not considered forewarned with regard to other species, is accepted, nevertheless, if an ox gored an ox, a donkey, and a camel, it is thereby rendered forewarned with regard to all of them. The ox is rendered forewarned with regard to all three species, regardless of the fact that it did not gore each individual species three times.

§ The Sages taught: If an ox saw an ox and gored it, and subsequently saw another ox but did not gore it, again saw an ox and gored it and then saw an ox but did not gore it, and a third time saw an ox and gored it and saw an ox and did not gore it, in this case it is rendered forewarned with regard to alternate oxen. The ox is considered forewarned with regard to goring every other ox that it sees and is considered innocuous with regard to the oxen in between. If it then gores two oxen in a row, the owner of the ox is liable for only half the cost of the damage for the second ox.

The Sages taught: If an ox saw an ox and gored it, and then saw a donkey but did not gore it, and saw a horse and gored it, then saw a camel and did not gore it, and saw a mule and gored it, and then saw a wild donkey [arod] and did not gore it, in this case it is rendered forewarned with regard to alternate animals of all species.

A dilemma was raised before the Sages: If an ox gored

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומין וכן הלכה:

מתני' שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו. כו' רב זביד אמר ואינו מועד כגון שעומד יום עם מי שאינו מינו ואינו מנגחם אבל סתמא מועד הוי. ר' פפא אמר אינו מועד תנן. סתמיה לא הוי מועד. מועד למינו לא הוי מועד לשאינו מינו. ושקלינן וטרינן ואוקימנא למתני' כדוקי' דרב זביד שאם נגח ג' ימים ג' שוורים נעשה מועד מכאן ולהבא לכל בהמה ואפילו לחמורין ולגמלין וכיוצא בהן אבל אם נגח שור וראה חמור ומהלך עמו או עומד עמו ואינו נוגחו וכן שאר בהמה זולתי שור כי ראה שור מנגחו אינו מועד אלא לשוורים בלבד ואם עמד לנגח אפי' לנגח שאר בהמות תם הוא ואינו משלם נזק שלם עד שיעידו עליו שנגח ג' ימים לשאר בהמות.

ודרב פפא נמי איתא דאסקינן לה ואם תימצא לומר נמי איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל וקיימא לן כל אם תמצא לומר הלכה היא.

ת"ר ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח ראה שור ונגח ראה שור ולא נגח ג' ימים נעשה מועד לסירוגין לשוורים. ת"ר ראה שור ונגח ראה חמור ולא נגח ראה סוס ונגח גמל ולא נגח פרד ונגח ערוד ולא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל. ואיברר לן פירושא (בנדה סד ע"א) דסירוגה ליום כ"ד דהכי קאמר לא חזאי בכ"ג וחזאי בכ"ד.

מתני': הרי הוא מועד לשבתות. ירושלמי מאי טעמא דר' יהודה מכיון דאזלן חמי לובשין מנין נקיים עוד הוא משני דעתיה ורש"י ז"ל פירש מפני שהוא נח ממלאכה.

משיחזור בו ג' שבתות. וא"ת הא אשמועינן הכי ר' יהודה בפרק כיצד הרגל דתנן ותם משיחזור בו ג' ימים דברי רבי יהודה. י"ל דאצטריך הכא דמהו דתימא כיון דאינו מועד אלא לשבתות בלבד לא בעי חזרה כל כך קמ"ל ולפי מה שפירש"י ז"ל אתי טפי שפיר דקמ"ל דאפילו שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה.

קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה הוא. כלומר לגבי בהמה ולכאורה משמע דלרב זביד אפילו מועד לבהמה הוי מועד לאדם ועוד דבהדיא אמרה רב זביד לקמן גבי מתניתין דשור שנגח את האדם דאמר התם רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ואקשינן עליה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם אלמא לדידיה הוי מועד לאדם וא"כ לפי דבריו כי קתני במתניתין לאדם מועד ואינו מועד לבהמה ה"ה דהוא מצי למתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם וזה תימא דא"כ ליתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דהוי רבותא טפי ועוד דתקשי ליה הא דאמרינן בריש מכלתין הא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה הוי מועד לאדם וי"ל דהדר ביה רב זביד ושפיר אית ליה דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.

את"ל איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. ר"ח ז"ל פסק כרב פפא דקי"ל כל תמצא לומר הלכה היא ובעיא דנגח שור חמור וגמל מהו אליבא דרב פפא היא ושמע מינה אית ליה לדרב פפא וכן פסק הריא"ף ז"ל ואמר דסוגיין כותיה אזלא והיינו משום האי בעיא ובעיא דשבת ואחד בשבת ושני בשבת דהני ודאי לכאורה כר' פפא אתיין ואע"ג דרב אשי ורבינא אמרי דמתניתין דייקא כרב זביד דהא איכא ברייתא דראה שור נגח שור ולא נגח דקתני נעשה מועד לסירוגין לשוורים דמשמע מועד לשוורים לא הוי מועד לכל המינין ודק' אם ת"ל איתא לדרב פפא על הא ברייתא סמוך ומיהו לאו ראי' גמורה היא דאפשר לפרשה נמי כרב זביד וכגון שראה בנתים שאר מינים ולא נגח והנך בעי' נמי אפשר לפרשן כי כן פירשו אותן בתוס'.

היתומים אין צריכים פרוסבל דיינים הקבועים והחשובים שבכל דור ודור הם הם אביהם של יתומים והרי הם כאלו נמסרו שטרותיהם לידם ומכאן למדו הגאונים במי שחייב מעות לכיס של צדקה אינו משמט:

המשנה השניה והכונה לבאר בה ענין החלק השני ואמר על זה שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם ואינו מועד לבהמה מועד לקטנים ואינו מועד לגדולים למין שהוא מועד משלם נזק שלם לשאינו מועד משלם חצי נזק אמרו לפני ר' יהודה הרי הוא מועד לשבתות ואינו מועד בחול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובימות החול משלם חצי נזק מאימתי הוא תם משיחזור בו ימי שבתות שלשה אמר הר"ם אמנם מה שהיה מועד למין אחר אינו מועד לשאר המינין אלא הרי הוא בחזקת תם עד שיועד וכאלו אמר שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו וכן ענין שאר ההלכה על הטעם הזה ודברי ר' יהודה נכוחים:

אמר המאירי שור שהוא מועד למינו ר"ל לשוורים ואינו מועד לשאינו מינו כגון שראינוהו עומד עם סוסים וגמלים ואינו נוגחם וכן שהוא מועד לאדם ואינו מועד לבהמה וכל שכן לבהמה ולא לאדם וכן שמועד לקטנים שבמינו ולא לגדולים בכל אלו למין שמועד לו מועד ולמין שאינו מועד לו אינו אלא תם ואינו משלם אלא חצי נזק אמרו לו לר' יהודה אם הוא מועד לשבתות ואינו מועד לחול כגון שראינוהו שעמד בימות החול עם בהמות ולא נגח מה דינו ואמר להם שהוא נעשה מועד לשבתות ולא לימות החול ופירשו גדולי הרבנים שמפני שהוא נח ממלאכתו הוא נוגח ובתלמוד המערב אמרו מכיון דאיחמי לון לבישין מנין נקיין הוא משני דעתיה למדנו שמועד לחול מיהא מועד לשבתות ואיני יודע מועד לשבתות מה דינו ליום טוב אלא שנראה מלשון תלמוד המערב הואיל ועסוקין במלאכת אוכל נפש שדינו לענין זה כחול ולטעם גדולי הרבנים נראה שדינם שוה ושור זה שהוא מועד לשבתות ולא לימות החול חזרתו משיחזור בו שלשה שבתות:

ולענין פסק יראה ממה שכתבנו שסתמו מועד ר"ל שמועד למינו ואם לא ידענו טיבו בשאינו מינו היאך הוא מסתמו מועד הוא וכן מאדם לבהמה ומקטנים לגדולים וכן פסקו רבים וכן יראה מלשון המשנה כמו שהתבאר בגמרא ומ"מ גדולי הפוסקים פסקו שסתמו אינו מועד ודעתם בזה לפסוק כמו שפירש בגמ' בלשון המשנה שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו כלומר אף מן הסתם ומה שאמרו בראש המסכתא מועד לאדם מועד לבהמה אין הלכה כמו שכתבנו שם:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מועד לאדם ולבהמה וחזר בו מבהמה כגון שראינוהו עומד סמוך לבהמות כשיעור הידוע ולא נגח הרי זו חזרה לענין בהמה מ"מ ואע"פ שאינה חזרה באדם:

לדעת זה שפסקנו שמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו נגח שלשה מינין כגון שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל:

ראה שור ונגחו שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין ולשוורים ראה שור ונגח חמור ולא נגח סוס ונגח גמל ולא נגח פרד ונגח ערוד ולא נגח נעשה מועד לסירוגין לכל וסרוגין אלו כלם בימים שאין דין העדה אלא בימים כמו שהתבאר:

ורב זביד אמר לך רישא אחזרה קאי כגון דהוי מועד לאדם דכיון דהוי מועד לאדם הוי נמי מועד לבהמה. והדר בי' מבהמה דקאי גבי בהמה תלתא זימנא ולא נגח מהו דתימא כל כמה דלא הדר ביה מאדם חזרה דבהמה ולא כלום היא קמ"ל דחזרה דבהמה מיהת חזרה הוא. פי' ההיא בבא דמועד לאדם ואינו מועד לבהמה לא לדיוקא דידה אתא דמשמע דוקא כשראינו שאינו מועד לבהמה דקא חזי לה ולא נגח הא מסתמא הוי מועד דהא ודאי מרישא דרישא שהיא ממין לשאינו מינו שמעי' מינה דהשתא מבהמה לבהמה הוי מועד כ"ש מאדם לבהמה. אלא היא גופא קמ"ל שאם הוא מועד לאדם ואינו מועד לבהמה כגון דחזי בהמה ולא נגח לאדם שהוא מועד משלם נזק שלם ולבהמה שאינו מועד משלם חצי נזק והו"ל האי שור מועד לאדם ולא לבהמה. ולא אמרינן לא יתכן דבר זה שיהא מועד לאדם ולא לבהמה דאע"ג דחזא בהמה ולא נגח כ"ז שהוא מועד לאדם יהא מועד גם לבהמה אלא אמרי' כיון דחזא בהמה ולא נגח בודאי לא הוי מועד לבהמה. ואע"ג דהוא מועד לבהמה (לאדם) ופירש רב זביד דאימת אמרי' דלא הוי מועד לבהמה כגון דחזא בהמה תלתא זימני ולא נגח דמכי נגח אדם תלתא זימני מסתמא הוי מועד גם לבהמה ולא יהי' תם לבהמה. אא"כ יראה בהמה ג"פ ולא יגח אותה אם חזר מהעדאה דבהמה. וקאי בהעדאה דאדם ואתא לאשמועי' דחזרה דבהמה חזרה הויא. ואע"ג דלא הדר בי' מאדם והו"ל האי שור מועד לאדם ולא לבהמה. ולפי מה שמפרש רב זביד האי בבא כך יש לנו לפרש כל המשנה מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו כגון דחזא שאינו מינו שלשה פעמים ולא נגח דהו"ל חזרה אצל שאינו מינו. ודוקא בתלתא זימני הוי חזרה אבל בתרי זימני לא דכיון דהועד למינו ומסתמא הוי מועד לשאינו מינו לא מהניא ביה חזרה עד תלתא זימני דאי הדר ביה תלתא זימני משאינו מינו הוחזק להיות מועד למינו ותם לשאינו מינו. אבל בתרי זימני אכתי הוי מועד לזה ולזה. שאם אתה רוצה לפרש ואינו מועד לשאינו מינו כגון שראה פעם אחת שאינו מינו ולא נגח והו"ל מועד למינו ותם לשאינו מינו בעבור פעם אחת. אי הכי גבי אדם נמי נפרש הכי מועד לאדם שנגח אדם תלתא זימני ואינו מועד לבהמה שראה פעם אחת בהמה ולא נגח דהו"ל מועד לאדם ולא לבהמה והיא גופא קמ"ל דאע"ג דמסתמא מכי הועד לאדם הוי מועד לבהמה מזימנא חדא דחזי בהמה ולא נגח הויא חזרה לבהמה. ויהי' מועד לאדם ולא לבהמה ומה צורך לו לומר דחזא בהמה תלתא זימני ולא נגח. אלא ש"מ ס"ל דכל כמה דאמרי' מסתמא הוי מועד לשאינו מינו או לבהמה לא יעשה תם אצלו אלא בתלתא זימני דכי היכי דבחזרת אדם בעי' תלתא זימני ה"נ בחזרת הבהמה ואע"ג שלא הועד לבהמה אלא מסתמא דהעדאה דאדם וכולה מתני' צריך לפרושי בענין אחר:

אינן צריכין פרוזבול משום דכמאן דאכתיב פרוזבול עליה דמי דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים הן וכן כל בית דין קבוע שבכל עיר והיכא דהוו בעיר שאין בה בית דין קבוע או בכפר קטן נראה לומר שבית דין הקבועים בכל מקום שהן הן אביהן ולא ישמיטו חובותיהן. הר"מ מסרקסטה ז"ל.
וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אינן צריכין פרוזבול דיינין הקבועים והחשובין שבכל דור ודור הם הם אביהם של יתומים והרי הם כאלו נמסרו שטרותיהן לידם. ומכאן למדו הגאונים ז"ל במי שחייב מעות לכיס של צדקה אינו משמט. ע"כ.

חנן בישא תקע וכו'. האי דאתיוה להאי עובדא למימר דרב הונא סבר כתנא קמא דאמר סלע. הרא"ה ז"ל.

הוה ליה זוזא מכא. פירוש שנפחתה צורתו. ונראה לי שהוא יוצא על ידי הדחק ואמרינן הא דמוקי נפשיה אזוזא מקרי נפש רעה ומשום הכי כי תקע ליה באידך יהבינן ליה כוליה דאי לא כי תקע ליה באידך היכי מצי יהיב ליה כוליה וקביל ליה מיניה וכי הפרש יש בין כוליה לפלגיה. אי נמי יש לומר דכיון שנפחתה צורתו אי פליג ליה לא הוה נפיק כלל אבל כוליה נפיק ואפילו פלגיה לא הוה שקיל אבל כוליה שקיל. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא מועד לשבתות. רש"י ז"ל פירש טעם אחר ובירושלמי מפרש טעם אחר וטעם הירושלמי וטעם רש"י היינו לתת טעם אמאי נקט מועד לשבתות טפי משאר הימים דהוא הדין אם נגח אחד בשבת או שני בשבת מידי דהוה אתלתא ריש ירחא או תשעה בחודש ונפקא מינה שאין טעם הירושלמי וטעם רש"י ז"ל עיקר דמועד לשבתות אינו מועד לימים טובים.
וכתב תלמיד הר"ר פרץ ז"ל וז"ל הרי הוא מועד לשבתות פירש הקונטרס לפי שהוא בטל ממלאכה. ובירושלמי מפרש טעמא לפי שרואה וכו' מיהו לא שייך האי טעמא אלא כשנוגח אדם. ע"כ.

משיחזור בו שלש שבתות אף על גב דכבר אשמועינן רבי יהודה בפרק כיצד הרגל וכו'. ככתוב בתוספות. עוד יש לומר לפירוש הקונטרס איצטריך דאפילו היה בטל שלשה ימים כל ימות החול ולא נגח לא הוי חזרה. וגם לפירוש הירושלמי אשמועינן דאפילו ראה בני אדם מלובשים בבגדי שבת כגון בימים טובים שלשה ימים ולא נגח לא הוי חזרה עד שיחזור שלש שבתות. שאף הזמן גורם. ה"ר ישעיה ז"ל.

רב זביד אמר ואינו מועד תנן. לכאורה משמע דלרב זביד אפילו מועד לבהמה הוי מועד לאדם. ועוד דבהדיא אמרה רב זביד לקמן וכו' ככתוב בתוספות. ואם כן לפי דבריו כי קתני במתניתין מועד לאדם וכו' הוא הדין דהוה מצי למיתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם. וזה תימה דאם כן ליתני מועד לבהמה ואינו מועד לאדם דהוי רבותא טפי. ועוד דתיקשה ליה הא דאמרינן ריש מכילתין הא קמשמע לן וכו'. וי"ל דהדר רב זביד וכו'. הרשב"א ז"ל.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב וז"ל לרב זביד הוה מצי למיתני במתניתין מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמועינן האי סתמא דהוי מועד לאדם ולפירוש המסקנא דמוקי לה בחזרה ניחא דתנא ואינו מועד לבהמה לאשמועינן דכל כמה דלא חזר בו מאדם חזרה דבהמה לאו חזרה היא. ע"כ.

רב פפא אמר אינו מועד וכו'. סברי רבוותא דהלכתא כרב פפא ומסייעי מילתייהו דסוגיין דלקמן אתיא כוותיה וליתא כדפרישנא עלה דכולה ההיא סוגיא רב זביד מוקי לה במתניתין דתני אליבה ואינו מועד כלומר בבירור שעמד עמהם ולא נגח הכא נמי כולה סוגיין מיירי בכהאי גוונא שאי אפשר לומר שיהא מועד לשאר מינין אלא לאותם שהזכיר וכגון שעמד עמהם ואינו נוגח דכולה סוגיין אמתניתין קיימא ולא עדיפא מינה ובכהאי גוונא דמפרשא מתניתין מפרשא כולה סוגיין. וכיון דכן תימה מילתא האיך אפשר לפסוק כרב פפא דהא איתותב. ונראה לי לפרש יפה דבריהם כראוי דאנן מעיקרא לא הוה משמע לן בדרב פפא שיהא בסתם מועד לשלם לכל אלא אם כן נגח שלשה מינין כל אחד שלש פעמים והיינו דאיתותב דלרב פפא לא אפשר למיתני ואינו מועד לשאינו מינו ולפרושי שלא נתייעד לשאינו מינו שלא נגחו שלש פעמים דאם כן ליתני שור שהוא מועד למינו בלחוד ולשתוק דהא איכא למשמע מינה הכי כאלו דקתני ואינו מועד ולא הוה אתי לאשמועינן נמי מידי ולא הוה אמר מתניתין מידי דהא איכא למימר או כוותיה או כרב זביד ואדרבה אי איתא ודאי הכי הוה מודה ליה רב פפא לרב זביד דלרב זביד אתא שפיר שמעינן מינה רבותא משום הכי נדי רב פפא מהאי גירסא ותני אינו מועד למימרא דהשתא אתי שפיר דאתי לאשמועינן רבותא דסתמא לא הוי מועד. ואפילו להא קשיא ליה דסתמיה הוי מועד מוכחא ודאי מתניתין אף על גב דלא נגח כל מין שלש פעמים מההיא דרב אשי וההיא דרבינא אבל הדרינן השתא לסברא אחריתי למימר דודאי מועד למין אחד שלא נגח מין אחר כלל לא הוי מועד אלא לאותו מין בלבד אבל נגח שלשה מינין הוי מועד לכל. והשתא להאי סברא שפיר שייך למיתני ואינו מועד בכולה מתניתין לרב פפא כרב זביד דהשתא אתי שפיר הא דלא תני שור שהוא מועד למינו ולשתוק ותנא שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו והכי קאמר שור שהוא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו שלא נגחו הא אם נגח אף על פי דלא נגח כל מין שלש פעמים מכיון שנגח שלשה מינין כל מין פעם אחת נעשה מועד לכל והשתא אשמועינן רבותא. וסיפא אתי שפיר דאת שהוא מועד לו משלם נזק שלם ואת שאינו מועד לו משלם חצי נזק והשתא ודאי איכא למימר פרושי קא מפרש. מועד לאדם ואינו מועד לבהמה השתא איכא למימר כדאמרינן אליבא דרב זביד דאחזרה קאי אם כן אתי שפיר לדידן השתא דאיכא למימר דהכי קאמר מועד שנגח אדם שלש פעמים ואינו מועד לבהמה שלא נגח בהמה באחד מהם לאדם הוי מועד ולא לבהמה דמועד לאדם לא הוי מועד לבהמה ודוקא בשלא נגח בהמה באחד מהם הא אם נגח בהמה באחד מהם נעשה מועד לכל בין לאדם בין לבהמה והא רבותא יתירתא דנגיחה דבהמה מצטרפת בהדי נגיחה דאדם להעידו לאדם. מועד לקטנים ולא לגדולים שלא נגחן כלל הא אם נגח קטן ובינוני וגדול או שני קטנים וגדול או שני גדולים וקטן אפילו פעם אחת לכל אחד נעשה מועד לכולם. למי שהוא מועד לו משלם נזק שלם למי שאינו מועד לו משלם חצי נזק השתא ודאי איכא למימר אכולה מתניתין פרושי קא מפרש. אמרו לפני ר"י הרי הוא מועד לשבתות וכו' שלא נגח ימות החול הא אם נגח שתי שבתות ויום אחד חול או שני חול ושבת אחת נעשה מועד לכל אבל זה שהוא מועד לשבתות ואינו מועד לימות החול מה דינו. אמר להם לשבתות משלם נזק שלם וכו' והשתא דהכי הוא דאתיא ממתניתין שפיר ושפיר מצי למיתני ואינו מועד תו ליכא ראייה לחדא מהני סברא ובכולן סוגיין לא איירינן ולא מייתי ראיה ופרכינן ושקלינן וטרינן אלא אי אינו מועד תנן ואסיקנא ודאי בהכרח דאינו מועד תנן והכי ודאי קושטא נמי לדידן כדפרישנא. ומסתברא ודאי דהאי סברא בתרייתא דאתינן למימר לאו היינו סברא דרב פפא ולאו רב פפא אמרה אלא סברא קמייתא דרב פפא דאפליג בהדי רב זביד בהדי כולה שקלא וטריא דלעיל ואיתותב דודאי ואינו מועד תנן והדר אמר תלמודא אם תמצי לומר איתא לדרב פפא כלומר לקיומי סברא דרב פפא דלא נימא דסתמי הוי מועד לגמרי הכי אפשר למימר נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל דבהכי אפשר לקיומי מתניתין. השתא קיימי הני תרי לשני דאיכא לספוקי בהו בהי מינייהו קיימא לן ותהוי הלכתא כוותיה ומסתברא דרב זביד לא אתי למימר סברא דלעיל מסברא דנפשיה אלא משום דדייק מסיפא ואינו מועד תנן סבר רב זביד דכיון דהכי תנן ואינו מועד היכי דייקינן מתניתין בהאי לישנא דסתמא הוי מועד דכיון שנגח מין אחד שלש פעמים נעשה מועד לכל ואנן השתא כיון דאשכחנא סברא דאף על גב דתנן ואינו מועד ליכא למידק מינה הא סתמא הוי מועד בשביל מין אחד לכל אלא בתלתא מיני שנגח אחד לכל אחד אזלה לה דרב זביד ודיוקיה. ורב זביד גופיה אי הוה שמיע ליה הוה מקבל והדר ביה דאנן לית לן למיפשט מדיוקא דמתניתין אלא בבציר מאי דיכליה הא אין לך לדון כלשון ראשון אלא כלשון אחרון. כן נראה לי. הרא"ה ז"ל. עיין לקמן בלשון הראב"ד ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל ורבינו ישעיה ז"ל דיבור המתחיל נעשה מועד לסירוגין.

קמשמע לן דחזרה דבהמה נמי חזרה. השתא סבר רב זביד דמועד למינו מסתמא הוי מועד לשאינו מינו וסבר נמי דחזרה דבהמה לאו חזרה היא כמו שפירשו התוספות לעיל בפרק קמא בדיבור ומילתא אגב אורחין קמשמע לן וכו'. וקשה דהויא סברא הפוכה לגמרי בין רב זביד ורב פפא. וי"ל דקאמר רב פפא דחזרה דבהמה לאו חזרה היא היינו שראינו אותו שהועד לאדם וגם ראינו אותו שהועד לבהמה הילכך התם מודה אפילו רב זביד דחזרה דבהמה לאו חזרה היא אבל הכא איירי רב זביד כגון שהיה מועד לאדם ולא ראינו אותו שהועד לבהמה אלא מסתמא הוי מועד לבהמה הלכך חזרה דבהמה חזרה היא ובזה מודה אפילו רב פפא. אבל קשה מאי קאמר אמר לך רב זביד אחזרה קאי ורצונו לומר שהיה מועד לאדם ומסתמא הוי מועד לבהמה כמו שהוא סובר וחזר בו מבהמה מאי קא משמע לן דחזרה דבהמה חזרה היא וכיון מדסתמא הוי מועד לבהמה צריך להיות דאינו מועד תנן תיקשי מה שמקשה הספר. השתא יש לומר מבהמה לבהמה וכו' ואם כן מה תירץ רב זביד דקאמר אמר לך רב זביד אחזרה קאי וכו'. וי"ל דרב זביד איירי כגון שבתוך העדאת האדם קודם שנעשה מועד לאדם לגמרי ראה בהמות ולא נגח הילכך לאחר שנעשה מועד לאדם לגמרי מסתמא הוי מועד לבהמה ואם כן כשחזר מבהמה חזרה היא כיון שבתוך העדאתו להיות מועד לאדם ראה בהמות ולא נגח אבל רב פפא איירי כמו שתירצנו לעיל כגון שראינו אותו שנעשה מועד לאדם וגם ראינו אותו שנעשה מועד לבהמה משום הכי חזרה דבהמה לאו חזרה היא. גליון.

רישא אחזרה קאי. וקשה לי אם כן אמאי תני במתניתין מועד לאדם ואינו מועד לבהמה באמצע הוי ליה למיתני רישא וסיפא גבי הדדי דשייכי דתרווייהו לדיוקא צריכי לאשמועינן הא סתמא הוי מועד והדר ליתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה לאשמועינן היא גופה לענין חזרה. ושמא יש לומר דתני שני מינין גבי הדדי דהיינו רישא ומציעתא והדר תני קטנים וגדולים דמיירי במין אחד וכללא דסוגיין לרב זביד מתניתין לגופה לא איצטריך אלא לדיוקא הא סתמא הוי מועד ולרב פפא מתניתין לגופה איצטריכא. שיטה.

קמשמע לן דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא כלומר לגבי בהמה. רשב"א ז"ל.

מיתיבי סומכוס אומר וכו'. ומשני סומכוס נמי אחזרה קאי. ותימה ודקארי לה אמאי קארי לה וכי לא ידע דיתרץ כמו שתירץ אמילתיה דתנא קמא. ויש לומר דוקא במילתיה דתנא קמא שייך שפיר לשנויי דאחזרה קאי משום דלא הוו תחילת דבריו ואיידי דנקט ברישא לישנא דמועד נקט נמי גבי חזרה האי לישנא אבל מסומכוס פריך שפיר משום דהיינו תחילת דבריו וסלקא דעתין דאי הוה מיירי לענין חזרה היה לו לפרש בהדיא ומכל מקום משני דבחזרה מיירי דנקט האי לישנא אגב דתנא קמא. תלמיד הר"פ ז"ל.

מכלל דתנא קמא אינו מועד קאמר לא קאי אמתניתין דאם כן לא שייך לומר תנא קמא אלא תנא דמתניתין. ושמא מיירי מתנא קמא דברייתא. שיטה.

אם תימצי לומר איתא לדרב פפא נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל דמועד למין אחד הוא שאין מועד למין אחר אבל כיון שנגח שלשה מינים אף על פי שלא נגח בכל מין אלא פעם אחת נעשה מועד לכל והאי דקאמר אם תימצי לומר אי איתא לדרב פפא אף על גב דאותביניה ממתניתין מיהו ברייתא כוותיה אזלה דתניא ראה שור נגח שור לא נגח וכו'. נעשה מועד לשוורים לשוורים הוא דהוי מועד אבל למינים אחרים לא הוי מועד ואף על גב דלאו ראיה גמורה היא דאפשר שראה מינים אחרים ולא נגחם משום הכי אינו מועד אלא לשוורים אבל אם לא ראה אותם אין אנו יודעים אם יהיה מועד מסתמא לסירוגין לכולן או לא משום הכי אמר באם תימצי לומר ולא אמר תניא כוותיה דרב פפא. כתב הרב ז"ל וסוגיין כרב פפא. ואמת אמר דהנך בעיי ודאי לא אתו אליבא דרב זביד דכיון דמסתמא מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו מה אם שדינן להאי שור בתר שוורים או בתר חמור וגמל. ויש מי שדוחה זו הראיה ומפרש דהאי בעיא לא בסתמא היא אלא בשעה שנגח שור קמא ראה חמור וגמל ולא נגח דהא לא סתמא הוא אלא ודאי לא הוי מועד לשאר מינים. וכי מעיינת בה שפיר לא מתוקמא בהכי דלגבי חמישי בשבת וששי בשבת ושבת לא מצית למימר דבין השמשות ראה שוורים ולא נגח דלאו סתמא הוא דכיון דאי שדית לשבת קמייתא בתר חמישי וששי ואייעד לכולהו יומי הם הכי כולהו יומי הוו ליה חזרה וכיון דקאי כולהו יומי דשבתא ולא נגח עד השבת חזרה היא לכולהו יומי. והדרה העדאה לשבתות כלומר אלא על כרחך כשלא ראה שוורים קא מיירי ומדהא בסתמא כולהו נמי בסתמא. הראב"ד ז"ל. נעשה מועד לכל ואם שני שוורים וחמור או שני חמורים ושור נעשה מועד לשוורים ולחמורים. הרא"ה ז"ל.
שור ולא נגח נקט האי בתרא כדי לומר שאם יגח לאלתר ישלם נזק שלם כדמשמע מתוך פירוש רש"י ז"ל שפירש לסירוגין דוקא אבל אם נגח אותם רצופין לא משלם נזק שלם אבתרא משמע אבל אקמא משלם נזק שלם לפי שכיון שאחר אותה נגיחה של ראשון ראה שור ולא נגח ואם כן הויא לסירוגין. תלמיד הר"פ ז"ל.
נעשה מועד לסירוגין לכל משמע דוקא משום דנגח משלשה מינים אבל אם נגח ממין אחד לא הוי מועד לשאר מינים. ותימה לרב זביד היכי מיירי הך ברייתא אי בשראה בינתיים שאר מינין ולא נגחן אם כן אמאי נעשה מועד לכל ואי בשלא ראה בינתיים אם כן מאי איריא משום דנגח משלשה מינים אפילו ממין אחד בלבד נעשה מועד לכל לרב זביד דאמר סתמא הוי מועד. ויש לומר דרבותא אשמועינן דאפילו בהנך מינים דראה בינתיים ולא נגחן הוי מועד אם יגח אותם ליום שהוא מועד. אי נמי מיירי בשנגח אלו שלשה מינים היה במעמדן מיני בהמות הרבה ואי לא נגח אלא שוורים הייתי אומר כיון שהניח בכל פעם האחרים ורץ אחר שוורים אף לרב זביד לא הוי מועד אלא לשוורים אבל השתא דנגח שלשה מינים ודאי הוא מועד לכל דאף על גב דמינים אחרים לא נגח לא היה יכול ליגח את כולם. ולפי זה ניחא הא דקאמר לעיל אם תימצי לומר איתא לדרב פפא נגח שור וכו' דאמאי איכפל לפסוק אליבא דרב פפא שהוא מוקשה אלא לרב זביד נמי נפרש בכהאי גוונא דפרישנא שבשעה שנגח ראה הרבה מינים ביחד כדפרישנא ולרב זביד לא הוי מועד לכל אלא אם כן נגח שלשה מינים. ה"ר ישעיה ז"ל ותלמיד הר"פ ז"ל. וכבר כתבתי לעיל לשון הראב"ד ז"ל והרא"ה ז"ל בזה.

עוד כתב הרא"ה ז"ל וז"ל תנו רבנן ראה שור נגח שור לא נגח וכו'. אתיא דרב זביד אתיא הא בשראה שאר מינין עמהם ולא נגח ואליבא לישנא בתרא דרב פפא דקיימא לן כותיה אתיא בלאו הכי נמי דהא קיימא לן סתמא לא הוי מועד כיון שלא נגח מין אחר. תנו רבנן שור נגח חמור לא נגח וכו' ואליבא דהילכתא דידן אתיא אפילו בסתמא. איבעיא להו וכו' מסתברא ודאי דהכא במאי עסקינן דבשעה שנגח תם שוורים קמאי הוו גמל וחמור בהדייהו ולא נגחם ונגח להני והיינו דמפסקא לן בשור בתרא אי שדינן ליה בתר שוורים אי בתר חמור וגמל דאי לא פשיטא מילתא דלכולהו הוי מועד דהשתא נגח שור חמור וגמל הוי מועד ומשום דנגח טפי שני שוורים אפסיד אלא לאו ודאי כדאמרן. חמור וגמל שור ושור וכו' הא נמי כדפרישנא לעיל דבשעה שנגח לשוורים תרי בתראי הוו בהדייהו חמור וגמל ולא נגחם וחזרה גמורה לא הויא אלא בתלתא זימני אבל בתרי זימני לא הויא חזרה גמורה אבל מספקא לן אי הוה הפסקת שבת ושבת ושבת וכו' הא נמי מיירי בכהאי גוונא דבין שבת בתרייתא ואחד בשבת ושני בשבת הוו בהדיה תרי זימני בהמות ולא נגח והיינו דמספקא לן אי הוי הפסקה. חמישי בשבת וערב שבת וכו' הא נמי מיירי בכהאי גוונא דבין שבת קמייתא לאידך הוו בהמות בהדיה ולא נגחם ומספקא לן אי הוי הפסקה ולא ידעינן תיקו. עד כאן לשונו.

וזה לשון הראב"ד ז"ל איבעיא להו נגח שור שור וכו'. פירוש ובעתים שראה שור ושור ונגחם לא ראה חמור וגמל ואין אנו יודעים אם ראה אותם מה יעשה בהם האי שור בתרא בתר שוורים שדינן ליה הואיל ופרץ ביה בההוא מינא אבל במיני אחריני לא או דילמא בתר חמור וגמל שדינן ליה וכו' דהא קא חזינן לבסוף דאכולהו מיני מהדר ואם תימצי לומר דשור בתרא בתר שוורים שדינן ליה דפרץ בהו חמור וגמל ושור ושור מהו ובעתים שראה חמור וגמל ונגחן לא ראה שור מהו הכא ודאי אכתי לא פרץ בשוורים הילכך בתר חמור וגמל שדינן ליה ומסתמא אייעד לכולהו אף על גב דלא חזנהו או דילמא וכו' שבת ושבת ושבת וכו' הא נמי בשלא ראה שוורים עד אחד בשבת ושני בשבת של שבת שלישית ואלו ראה אותם אין אנו יודעים מה היה עושה. ע"כ לשונו.

בד"ה רב זביד אמר כו' כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשיא כו' עכ"ל פירוש דמכח פירכא דלקמן חזר בו דפריך התם ומועד לבהמה הוי מועד לאדם בתמיה דסמך תלמודא עצמו שאם לא תאמר כן תקשי לך ההיא דמכלתין היינו מתני' דהכא דה"ל למתני רבותא מועד לבהמה ואינו מועד לאדם הא סתמא הוי מועד וק"ל:

גמרא תקע ליה אחרינא ויהבה ניהליה נראה הא דכתב בעל הגמרא זאת נשמע מיניה דבעד בשת יוכל ליתן לו אפי' מעות שאינם יוצאים כ"כ בהוצאה ואח"כ מצאתי כזה בר"ן:

רש"י ד"ה ואינו מועד תנן וכו' כגון דעבדינהו להו קמיה וכו' כצ"ל:

תוס' ד"ה אין צריכין פרוזבול וכו' ואם תאמר מלוה על פה מאי איכא למימר דכותבין עליה פרוזבול כשהמלוה קיים וא"כ למה אמר יתומים אין צריכין פרוזבול הא אשכחן דאפילו יתומים צריכין פרוזבול כגון שהיה להם מלוה על פה:

ד"ה הרי זה מועד לשבתות מפרש בירושלמי וכו' ולפי הירושלמי צריך לומר דמועד לשבתות ליגח בני אדם ודוקא לניזקין ולא למיתה שהרי אם המית אדם הוא נסקל בפעם ראשון וכן הא דקתני מועד לאדם ואינו מועד לבהמה איירי נמי בכי האי גוונא וכן בכולהו שמעתין:

ד"ה רב זביד וכו'. שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההוא דמכלתין רוצה לומר הא דקאמר בריש המסכתא לעיל פ"ק (בבא קמא דף ב') מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח איש ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף אדם דאית ליה מזלא וכו' ומילתא אגב אורחא קמ"ל דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם:

ד"ה נעשה מועד לסירוגין לכל וכו' דאי ראה לא הוי מועד לכל לסירוגין כצ"ל ור"ל דאי דאה בינתים שאר מינים ולא נגחן לא הוי מועד לכל המינין לסירוגין דבראה ואינו נוגח לכ"ע אפילו לרב זביד לא הוי מועד לכל:

בא"ד וא"ת כיון שלא ראה אחרים לשורים לחודיה הוי מועד ר"ל אפילו לא נגח אלא ג' שורים לחוד בסירוגין נעשה מועד לכל בסירוגין לרב זביד דאמר דבסתמא מועד למינו הוי מועד לשאינו מינו וא"כ ל"ל דנקט תנא דברייתא שור סוס פרד אפילו יהיו שלשתן שורים לחוד הוי מועד לכל לרב זביד:

בתוס' בד"ה רב זביד כו' קשיא ליה האי דריש מכילתין. שהוא חזר בו מכח דמקשה עליו לקמן ומועד לבהמה הוי מועד לאדם בתמיה [וסמך עצמו (בתמיה) אהך דריש מכילתין] הא אמרי' בריש מכילתין מ"ש גבי אדם דכתיב כי יגח כו' ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם ע"ש:

בתוס' בד"ה שור ולא נגח כדי שאם יגח כו'. למאי דס"ל לתוס' לעיל (בבא קמא דף כ"ג ע"ב) בד"ה ולא ישמרנו דאנגיחה ד' משלם נזק שלם א"ש דנקט ולא נגח בתרא בין לרב בין לשמואל [דלקמן ע"ב] דהשתא נעשה מועד לשלם לאלתר נזק שלם אם יגח דנגיחה הראשונה מן המנין לכ"ע כמ"ש בסמוך ע"ב בד"ה יום ט"ו כו' וצריך לחלק בין סירוגין של ימים לשל שוורים אבל לפי' רש"י דהכא [לקמן ע"ב בד"ה ושמואל אמר] דאזיל בשיטתיה דלעיל קודם שחזר בו דאנגיחה ג' משלם נזק שלם לא א"ש לרב ולא נגח בתרא ולשמואל לא א"ש באידך ברייתא דנעשה מועד לסירוגין לכל דהא למינים שנגח כבר אינו נראה שנעשה מועד עדיין עד שיגח עוד מין אחר [למאי דמדמה רש"י הך דסירוגין של שוורים לסירוגין ודילוג דימים דלקמן] ועיין:

במשנה ה"ז מועד לשבתות וא"מ לחול. עי' בנ"י שהשאלה היתה דלמא ימות החול דלא נגח בהן סתרי לנגיחות דשבת דלפניהם כיון דחזרת ג"י סתרה העדאה גמורה כש"כ דליסתרו מקצת ימי העדאה ואנכי תמה דמה זו שאלה דממ"נ ליהוי מועד לדילוג ר"ל מז"י לז"י כמו ראה שור נגח שור ולא נגח כו' דלקמן בברייתא דמה לי דילוג שורים ומ"ל דילוג ימים וכדלקמן ע"ב בגמרא נגח שור יום ט"ו בחדש זה ויום ט"ז כו' וע"ש בתוס' ולעד"נ דשאלתם היתה אם היום גורם נעשה מועד בג' שבתות אבל א"ת דהוה מועד לדילוג אינו עד שישלש בדילוג והוא ד' שבתות עי' בתוס' הנ"ל עוד נ"מ אם אירע יו"ט בין השבתות ונגח בו דאם היום גורם מטעם הירושלמי או מטעם רש"י יו"ט נמי מצטרף להעדאתו ואם מחמת דילוג צריך שיהיו הדלוגים שוים כמ"ש רש"י בר"פ וגם אם כבר נעשה מועד לשבתות נ"מ אם נגח אח"כ ביו"ט שלאחריהם באמצע השבוע ועמש"כ לקמן ע"ב בתד"ה שור:

גמרא רפ"א א"מ תנן דסתמא לא הוי מועד. נ"ל דר"ל דהפי' במשנה הוא דסתמא לא ה"מ והוא אינו משבש הגי' דואינו מועד רק דמפרש דר"ל דלא חזינן ליה דאייעד לשא"מ ולאפוקי מדר"ז דמפרש וא"מ היינו דחזינן ליה דלא נגח לשא"מ. ועי' (לקמן מט ב) בתד"ה ותני ובמה שציינתי שם ובזה לא יקשה עליו תו הא דדייקי ר"א ורב ינאי לקמן ממתניתין דוא"מ תנן וכן א"ש מאי דפסקו רוב פוסקים כר"פ ואינני ח"ו כחולק על התלמוד. עי' כה"ג במהרש"ל (בסנהדרין נב ב) ועמש"כ (בפסחים צו ב) ובמש"כ (בשבועות טז) בתד"ה תני:

שם נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל. נ"ל דאם נגח ב' שורים וחמור נעשה מועד לב' מינים אלו לא מיבעי לדעת הרמב"ם דגם בג' מינים חלוקים א"מ אלא להם אלא אפי' להחולקים עליו וס"ל דנעשה מועד לכל (עי' בפ"ו מהל' נ"מ ה"ט ועד סוה"פ ובמ"מ שם) בכה"ג שוים הם וראייתי (מעירובין צז) בודק שתים של יד וא' ש"ר כו' ובעינן דאיתמחי בש"י ובש"ר ע"ש והיכא דנגח ג' שורים וחמור או חמור וג' שורים תלוי באיבעיות דלקמן. ועי' (בנדה סו) ובתד"ה ותבדוק הב' ועי' ג"כ (בשבת סא) בסוגיא דקמיע ובתוס' שם:

תד"ה הרי בירושלמי לפי כו' וחשובים בעיניו נכרים. ולשון הירושלמי הוא משנה דעתי' משמע דלפי שחשובין בעיניו נכרים הוא משתגע ונוגח אפי' בהמות (עמש"כ כעין זה לעיל כג ב בתד"ה שיהו) כי כן דרך הבהמות כשבאים לפניהם אנשים נכרים נעשין כמו פראים וכ"מ בהמפרש פ"מ ודלא כמו שהבין מהר"ם וקצת משמעות התוי"ט ד"ה משיחזור:

חָנָן בִּישָׁא תָּקַע לֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא. נראה שהביא הגמרא האי עובדא כדי ללמוד ממנה הרבה דברים האחד לאשמעינן דסלע הכתוב על זה במתניתין הוא סלע מדינה שהוא פלגא דזוזא והשני אשמעינן אף על גב דגבי נזקין כתיב מֵיטַב שָׂדֵהוּ וּמֵיטַב כַּרְמוֹ יְשַׁלֵּם (שמות כב, ד) מכל מקום כהאי גונא שהוא דמי בשתו אף על פי שנתן לו זוזא מכא אין לו עליו כלום דאם לא כן איך קבל זה ליקח והיה לו לצעוק לפני רב הונא שיכריחהו לשלם זוזא טבא והשלישי אשמעינן אף על גב דזה חנן קבל עליו את הדין ושילם עם כל זה בישא קרו ליה מפני שלא ניחם על דעתו ואוותה נפשו לבייש את ישראל ובאמת אמרו שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד (סוכה כא:) ונראה על כיוצא בזה רמז הכתוב באומרו אַל תֹּאמַר אֲשַׁלְּמָה רָע (משלי כ, כב) כמו חנן הנזכר דתקע ליה אחרינא ויהביה ניהליה אלא אם בא לידך דבר כזה ולא הוה לך פלגא דזוזא אלא רק זוזא מכא ולא משתקיל לך תן אותו כולו להמבייש ואל תאמר אשלמה לתקוע לו פעם שנית כדי שאתן לו הזוזא ולא אתן לו פלגא בחנם. ובזה פרשתי הפסוקים בקהלת מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע (קהלת ג, טז) והוא מובן.
ומה שאמר לָא הֲוָה מִשְׁתָּקִיל לֵיהּ קצת קשה אם כן איך קבלו ממנו בזוזא שלם? ויש לומר דכל מטבע שנמחית מעט צורתו יקבלו אותו בתורת פרעון כי באמת מטבע מלך הוא אך אם יתן אותו לשלחני כדי ליקח ממנו בעבורו תרי פלגי זוזא טובים לא ירצה השולחני בכך.

גמ' חנן בישא. ע' סנהדרין דף ג ע"א תוס' ד"ה שלא תנעול:

שם הב לי' פלגא דזוזא. ע' מסכת סנהדרין דף נח ע"ב תוספות ד"ה קץ ידא:

במשנה בפי' רש"י בד"ה לקטנים לעגלים עכ"ל. הכוונה דאי לכבשים ולעזים כבר תנא זה דמועד למינו אינו מועד לשאינו מינו ונראה דה"ה להיפוך ואפשר דכ"ש הוא דבמיניה לא פריץ והא דנקט מועד לאדם אינו מועד לבהמה אף על גב דאדם אינו מינו מ"מ איצטריך דסד"א דכיון דמועד לאדם דאית ליה מזלא כ"ש לבהמה קמ"ל דלא וק"ל:

בגמרא ר' זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוי מועד ובפי' רש"י בד"ה ואינו מועד כו' וכגון דעברינן להו קמיה ולא נגח כו' עכ"ל ויש כאן מקום עיון איזה נקרא ואינו מועד אליבא דר"ז אם נאמר דאף על גב שנעשה תחילה מועד למינו בענין שלא ראה שום בהמה משאינו מינו עד שנעשה מועד סתמא ואפ"ה אמרינן כשראה אח"כ בהמה אחת משאינו מינו ולא נגח לא דיינינן ליה שוב מועד לשאינו מינו דכה"ג לאו סתמא מיקרי או דילמא דכל היכא שכבר נעשה מועד סתמא לא בטלה העדאתו לענין שאינו מינו עד שיראה ג' בהמות משאינו מינו ולא נגח ובכה"ג קרי ליה ר"ז ואינו מועד לשאינו מינו ואפ"ה לא בטלה העדאתו בזה לענין מינו או דילמא בכה"ג כמו דאהני מעיקרא הסתם שנעשה מועד אף לשאינו מינו ה"ה להיפוך כשחזר בו ג"פ משאינו מינו מסתמא בטלה העדאתו אפי' ממינו דבחזרה גמורה דיינינן ליה והא דמשמע בסמוך דחזרה דבהמה לא מהני אלא לבהמה ולא לאדם איירי כגון שידענו בודאי שלא חזר בו מאדם וקמ"ל דאפ"ה הוי חזרה לענין בהמה ולפ"ז א"א לפרש ואינו מועד אליבא דר"ז אלא כגון שקודם שנעשה מועד למינו ראה כמה בהמות משאינו מינו בין כל נגיחה דמינו ולא נגח את שאינו מינו נמצא דמתחילת העדאתו לא נעשה מועד אלא למינו בלבד ואף על גב שהפסיק בין הנגיחות שראה בהמות ולא נגח וקי"ל דאין השור נעשה מועד עד שנגח ג' בהמות רצופין או בדילוג השוה כדמשמע לעיל מלשון רש"י בריש פירקין דכל היכא שראה איזה שוורים בין הנגיחה ולא נגחם לא נעשה מועד היינו דוקא בבהמות של מינו הוי הפסק אבל בהמות שאינו מינו לא הוי הפסק נמצא דבכה"ג הוי שפיר מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו וכן נראה באמת מלשון התוספות ע"ב בד"ה שור דואינו מועד דר"ז הוי בכה"ג אלא שצריך עיון כמו שיתבאר בסמוך ומכלל זה יבואר גם כן אי הני קמייתא שכתבתי הוי גם כן בכלל ואינו מועד או לא ודו"ק:

בתוס' בד"ה רב זביד כו' שאם לא תאמר כן קשיא ליה ההיא דריש מכילתין. כן צ"ל כמו שכתב מהר"ם ודלא כמהר"ש מיהו נ"ל דבלאו האי סוגיא דהכא לא הוה קשיא להו מההיא דריש מכילתין אהא דרב זביד לקמן דמצינו למימר דהאי דלקמן ודאי איירי לענין סתמא דמועד לבהמה הוי מועד לאדם משא"כ האי דריש מכילתין איירי לענין חזרה דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם דמאדם הא הדר ביה ואפי' הכי קאמר שפיר ברישא דמועד לאדם הוי מועד לבהמה בכה"ג וכמו שכתב התו' להדיא ריש מכילתין אליבא דר"פ מה שאין כן מסוגיא דהכא דמסיק להדיא אליבא דר"ז דחזרה דבהמה מהני א"כ קשיא להו שפיר ממ"נ ועי' בסמוך ליישב קושיית התו' וק"ל:

ולמאי דפרישית יש ליישב בטוב טעם קושית תוס' דלא הדר ביה רב זביד מהאי דלקמן דהאי דלקמן איירי לענין סתמא כדפרישית דמועד לאדם הוי מועד לבהמה והאי דהכא ודאי איירי לענין חזרה ג' פעמים כדמסיק הש"ס להדיא ובהאי ודאי מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה והאי דריש מכילתין איירי בחזרת פעם אחת דמועד לאדם הוי מועד לבהמה דחזרת פעם אחת לא מהני גבי בהמה נגד אדם ומועד לבהמה שנגח ג' בהמות רצופים ולא ראה שום אדם בינתיים ולאחר שנגח ג' בהמות ראה אדם א' ולא נגח ודאי דלא הוי מועד לענין אדם כ"א לבהמה לחוד ובזה נתיישבו כל השלשה סוגיות וק"ל:

שם בגמ' השתא י"ל מבהמה לבהמה כו' ור"ז אמר לך כו' עד קמ"ל דחזרה דבהמה מיהא חזרה היא. ובפרש"י בד"ה מאדם לבהמה מיבעיא והא ל"ל דלגופה איצטריך כו' דהא פשיטא לן כו' עכ"ל. וקשיא לי טובא בזו הסוגיא ע"פ הספק שכתבתי בסמוך דממ"נ דאם נפרש דאליבא דר"ז קרי ליה ואינו מועד דמתני' דוקא כגון שראה מאותו מין קודם שנעשה מועד ולא נגחם א"כ מאי מקשי הכא דהא טובא קמ"ל דאע"ג שראה בהמה בין הנגיחות דאדם ולא נגחן וסד"א דאפי' מועד לאדם לא הוי דמה שלא נגח הבהמות הוי הפסק גמור דכ"ש אילו ראה אדם באותו העת לא היה נגחו דע"כ דבהכי איירי שלא ראה אדם א' בין הג' נגיחות של אדם דאילו ראה ולא נגח ודאי כ"ע מודו דהוי הפסק כמ"ש רש"י בריש פירקין לענין שוורים א"ו דלא ראה אדם וא"כ ה"א דבהמה הוי הפסק כיון דלית לה מזלא קמ"ל דלא הוי הפסק לענין אדם ואם נאמר דבאמת כה"ג מועיל ההפסק אפי' לענין המין שנגח ג' פעמים כיון שעדיין לא יצא עליו שם מועד כלל והיינו דלא כפי' תוס' בד"ה שור שור וא"כ לפ"ז יהיה ההכרח לפרש דהא דאמרינן במתני' מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו וכן אינך איירי דוקא באינך גווני שכתבתי בסמוך כגון שבשעה שנעשה מועד למינו לא ראה שום בהמה משאינו מינו בינתיים וא"כ הרי נעשה מועד מסתמא אלא לאחר כך העבירו לפניו משאינו מינו ולא נגח בכה"ג אמרינן שפיר דהוי מועד למינו בלבד א"כ אכתי תיקשי ממ"נ אם נאמר דבפעם א' שהעבירו לפניו בהמה משאינו מינו ולא נגח מספיק שלא יהיה מועד לשאינו מינו דאיגלי מילתא למפרע דלאו סתם מועד הוא אלא למינו בלבד א"כ כ"ש דתיקשי הא טובא קמ"ל דאע"ג שכבר יצא עליו שם מועד סתם אפ"ה סגי בבהמה א' לענין שאינו מינו להוציאו מחזקת מועד סתם וא"נ כ"ש דאיצטריך לאשמעינן באדם ובהמה דכיון דאיירי שנגח תחילה ג' בני אדם ולא ראה בהמה בינתיים סד"א דהוי מועד גמור לענין בהמה ולא יחזור לתמותו אפי' לענין בהמה עד שיראה ג' בהמות קמ"ל דלא אמרינן הכי ואם נאמר דבאמת כה"ג כיון שכבר יצא עליו שם מועד סתם לא סגי להוציאו מהעדאתו אלא בג' פעמים משאינו מינו וכן בבהמה נגד מועד לאדם ובכה"ג שראה ג' פעמים קרי ליה ר"ז דוקא מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו כ"ש דקשה יותר אמאי דחק לשנויי כגון דהוי מועד לאדם ומועד לבהמה כו' וקמ"ל דחזרה דבהמה מיהו חזרה לר"ז ולא משני בפשיטות לשון המשנה כצורתו כגון דהוי מועד לאדם סתמא שלא ראה בהמה בינתיים ואחר כך ראה ג' בהמות ולא נגח דכה"ג מפרש ר"ז כל הני ואינו מועד דמתני' וא"כ טובא קמ"ל דלא הוי חזרה לענין אדם דסד"א כיון דאהני העדאת האדם לענין בהמה מסתמא כמו כן נאמר גם כן כיון שלא נגח ג' בהמות אף על גב דלית להו מזלא כ"ש דאילו ראה אדם באותו העת הוי הדר ביה קמ"ל דסתם חזרה דבהמה לא מהני לענין אדם ובכל הני גווני שכתבתי הוי כל בבות המשנה בסיגנון אחד משא"כ למאי דמשני הש"ס עכשיו לא הוי בסגנון אחד. ונ"ל ליישב דכיון דבאמת דמתני' סתמא קאמר מועד למינו ואינו מועד לשאינו מינו ולא פי' לן באיזה אופן יזדמן כך כיון שיש לפרש בכמה פנים ובכל אחד מהם ישתנו הדינים כמו שכתבנו וא"כ אי ס"ד דתנא דמתני' נראה לו חידוש בזה הענין גופא לא ה"ל לסתום אלא לפרש ומכ"ש דאם נאמר דכוונת התנא במה שאמר מועד לאדם ואינו מועד לבהמה היינו שראה בהמות בין הנגיחות של אדם ולא נגחם אי אפשר לומר דקמ"ל בזה דהוי מועד לאדם ולא הוי הפסק במה שראה הבהמות דלישנא דמתני' לא משמע הכי אלא הכי הל"ל יש לך מועד למינו אף על פי שאינו מועד לשאינו מינו מועד לאדם אף על פי שאינו מועד לבהמה והוי ידעינן שפיר דלמה שהוא מועד משלם נזק שלם ולמה שאינו מועד חצי נזק ולמאי נ"מ הדר תני את שהוא מועד כו' מכל זה משמע לתלמודא שגוף הענין שהוא מועד למה שנגח ואינו מועד למה שלא נגח הוא פשיטא בעיניו בא' מן הדרכים שכתבנו ואפשר דאיתנייהו לכולהו ולא נ"ל בזה שום חידוש אלא עיקר החידוש לדיוקא דדוקא כשידענו בודאי שאינו מועד משלם חצי נזק אבל מסתמא משלם נזק שלם אף למה שלא נגח ג"פ עדיין כן נ"ל מצד הדוחק וכן למאי דמשני דקמ"ל דחזרה דבהמה חזרה היא אתיא לשון המשנה שפיר וצ"ע ואף על גב דבסמוך גבי מועד לשבתות כו' אי אפשר לפרש בענין אחר אלא דעיקר השאלה היא דהיא גופא מספקא ליה אם יש לחלק ולומר דלשבתות הוא מועד ולא לחול או לא כמו שיתבאר י"ל דשאני התם כיון דתלמידי ר"י אמרו כן בלשון שאלה הרי זה מועד לשבת ואינו מועד לחול מתיישב הלשון שפיר דמספקא להו הא גופא אי אמרינן דאע"ג שאינו מועד לחול מ"מ הוי מועד לשבת או לא אבל ברישא דמתני' דאיתמר בחדא ריהטא שור שהוא מועד לזה ואינו מועד לזה את שהוא מועד כו' זה הלשון משמע דגוף הענין במה שהוא נקרא מועד לזה ולא לזה הוא פשוט אלא שבא לחדש איזה ענין אחר לדינא וע"ז מתמה הש"ס וצ"ע:

שם בגמרא אא"ב ואינו מועד כו' שיולי דקא משיילי ואיהו נמי קא מהדר להו כו' ובפי' רש"י שיולי משיילי היכא דחזינן דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דינו עכ"ל. וע"כ דמספקא להו אם יש סברא לחלק בין שבת לחול כמו באינך בבי דמתני' או דילמא דבשבת סברא קלושה דביטול מלאכה לפי' רש"י או שינוי בגדים לפי' התו' ולא נחלקו בין שבת לחול כן פירשו המפרשים ולכאורה יש לתמוה דאם נפרש כפי' התוס' דמה שאמרו ואינו מועד לחול היינו כגון שראה בימות החול שבין השבתות שנעשה בהם מועד ולא נגח וא"כ א"א לפרש דמספקא להו אם נאמר שאין סברא לחלק וא"כ יהא מועד ג"כ לחול דזה א"א דאדרבא אם לא נחלק בין שבת לחול א"כ לא הוי מועד כלל אפי' לשבתות שמה שראה בינתיים בימות החול ולא נגח הוי הפסק גמור אלא ודאי דהא גופא מספקא להו א"א שאין לחלק ולא הוי מועד כלל או נימא שיש לחלק ולשבתות מיהו הוי מועד אבל גם זה תימא דאף אם נאמר שאין לחלק ע"כ הוי מועד לשבתות ולא לחול שהרי נגח בדילוג השוה מח' ימים לח' ימים ובכה"ג כ"ע מודו דהוי מועד לסירוגין של ח' ימים דלא גרע מאילו נגח ג"פ בט"ו בחודש דכ"ע מודו וא"כ מאי איריא דמספקא להו בשבת וחול ותיפוק ליה דאפי' אם נגח יום א' בשבת ג"פ ובשאר ימות השבוע ראה ולא נגח דהוי מועד ליום א' בלבד שהוא דילוג השוה של ח' ימים לכך נראה לפרש דהאי דאמרינן מועד לשבתות ואינו מועד לחול היינו באינך גווני שכתבתי דהיינו שבשעה שנגח בג' שבתות לא ראה בימות החול בינתיים ואם כן יצא עליו שם מועד סתם כשראה אח"כ ביום א' מימות החול ולא נגח מספקא להו לתלמידי ר"י אם נאמר שיש לחלק בין שבת לחול כמו באינך בבי דרישא וא"כ ה"נ בפעם אחת שלא נגח בימות החול יצא מכלל מועד לענין ימות החול דכה"ג לאו סתמא מיקרי כמו בהנך או דילמא שאין לחלק בין שבת לחול ואם כן כשנגח בג' שבתות הוי מועד גמור אפי' לימות החול ולא תלינן להו נמי בדילוג כיון שלא ראה בינתיים ואם כן שהוא מועד גמור לא יצא מהעדאתו אפי' לחול עד שיראה ג"פ ולא יגח ומכ"ש דא"ש לדרך השני שכתבתי דכל היכא שכבר נעשה מועד סתמא לא יצא מהעדאתו אף למה שלא נגח עדיין עד שיראה ג"פ ולא יגח א"כ מספקא להו כגון שאחר שנגח בג' שבתות ראה ג"פ בימות החול ולא נגח ואם כן א"א שאין לחלק בין שבת לחול כחזרה גמורה דיינינן לה ולא הוי מועד אפילו לשבתות או דילמא שיש לחלק כמו באינך והוי מועד לשבתות בלבד וזה לא שייך לדמותו גם כן למועד לדילוגין דלא הוי חזרה בכה"ג כיון שאינו בימי הדילוג דהתם שאני דתחילתו הוקבע בדילוג כיון שראה בינתיים ולא נגח משא"כ כאן שלא ראה בין ג' שבועות הראשונים ולא הוקבע לדילוג אלא או מועד גמור הוי קודם שחזר או לאחר שחזר לשבתות בלבד אם נאמר שיש לחלק כל זה נ"ל ברור אם נאמר שהדין הוא כמו שכתבתי אבל אם נאמר דכיון שיש עליו שם מועד סתמא לא שייך לחלק עוד בין המין שנגח ג"פ ובין המין שלא נגח וכן בשבת וחול ובכולן אמרינן דצריך שיחזור ג"פ ואז בטלה העדאתו אף מהמין או מהיום שנעשה לו מועד אם כן הקושיא במקומה עומדת מאי איריא שבת וחול ות"ל דהוי מועד לדילוג של ח' ימים. וזה דוחק לומר דנ"מ לענין י"ט שחל להיות באמצע השבת שזה לא נזכר בש"ס ודוק היטב וצ"ע:

ונראה ליישב דהא דאמרינן דשור שנגח ג"פ בט"ו בחודש וכיוצא בזה הוי מועד לאותן הימים היינו כגון שרואה בכל יום בינתיים ולא נגח אבל אם לא ראה בינתיים אלא פעם א' או שנים לא הוי מועד דבהפסקה תלינן לה וא"כ א"ש דהכא איירי דאחר שנגח בשבת ראשון ראה אחר כך בימי החול ולא נגח ובין שבת שני לשלישי לא ראה כלום וא"כ אם נאמר שאין לחלק בין שבת לחול לא הוי מועד אפי' לשבת דלא תלינן לה בדילוג אלא בהפסקה כיון שלא ראה בין שבת שני לשלישי וזהו נ"ל נכון:

בפרש"י בד"ה פירושי קא מפרש כו' איידי דנקט לה משום דיוקא כו' ע"כ אסקיה למילתא עכ"ל. פי' דהא עיקר הדיוק הוא מסיפא דמילתא דדוקא בכה"ג משלם לשאינו מועד חצי נזק אבל מסתמא משלם נזק שלם בכל ענין ואין זה דוחק לומר ששנה התנא כל הני בבי שאינן צריכין אלא לדיוקא ולא נקט בפי' דסתמא הוי מועד דהא האי בבא דמועד לאדם ע"כ איצטריך בהאי לישנא לומר דחזרה דבהמה חזרה היא ואגב האי נקט לאינך נמי בהאי לישנא וק"ל:

בתוספות בד"ה שור ולא נגח יתבאר בעזה"י. ובד"ה נעשה מועד לסירוגין ע"כ בשלא ראה בינתיים כו'. פי' שלא ראה יותר מבהמה אחת כפי שנשנה בברייתא ע"ז מקשו וא"ת דאפי' לשוורים לחוד הוי מועד לכל לסירוגין כיון שלא ראה שום מין בינתיים רק שור א' א"כ הוי מועד לכל כמ"ש בדיבור הסמוך:

אין צריכין פרוזבול. דבלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהן דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו הלכך שטרות שלהן כמסורים לב''ד דמי ותנן המוסר שטרותיו לב''ד אין משמיטין וזהו גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין במסכת גטין (דף לו.) להכי נקט ר''ג דנשיא הוה ובית דינו ב''ד חשוב: זוזא מכא. פחותה צורתו: ולא הוה משתקיל ליה. לא היה יכול להוציאו: מתני' לקטנים. לעגלים: הרי הוא מועד לשבתות. לפי שהוא בטל ממלאכה וזחה דעתו עליו: ואינו מועד לימות החול. מה משפטו של זה תלמידיו היו שואלין אותו: ג' ימי שבתות. לאחר שהועד לשבתות העבירו לפניו שוורים בג' שבתות ולא נגח חזר לתמותו ואם חזר ונגח אין משלם אלא חצי נזק: גמ' ואינו מועד תנן. ואין מועד לשאינו מינו דידעינן ביה דלא נגח וכגון דעברינהו להו קמיה ולא נגח הלכך למי שאינו מועד לו אם נגחו אחר זמן משלם חצי נזק אבל מסתמא אם הועד לזה מועד אף לזה וכן אם הועד לקטנים מועד לגדולים: השתא יש לומר מקטנים לקטנים. כגון ממינו לשאינו מינו אשמעינן רישא אינו מועד מקטנים לגדולים מבעיא: דאפילו מאדם. דאית ליה מזלא לא הוי סתמיה מועד לבהמה: אלא אי אמרת ואינו מועד. לשאינו מינו תנן: אבל סתמיה מועד. ממינו לשאינו מינו: השתא מבהמה לבהמה הוי מועד. ואפי' למין אחר: מאדם לבהמה מבעיא. והא ליכא למימר דהיא גופה אצטריך לאשמועינן דהיכא דחזינן דאינו מועד לבהמה אינו משלם על בהמה אלא חצי נזק דהא פשיטא לן דתם משלם חצי נזק: רישא אחזרה קאי. והיא גופה אצטריך דאבהמה לא משלם אלא חצי נזק ואע''ג דאייעד ליה הואיל והדר ביה חזר לתמותו ואע''ג דלא הדר ביה מאדם: שיולי משיילי ליה. היכא דחזינן דהועד לשבתות ובימי החול לא נגח מאי דיניה: ותו איהו מאי קא מהדר להו. הא אינהו נמי אינו מועד קאמרי: פרושי קא מפרש לה. איידי דנקט לה משום דוקיא דידיה דדייקינן הא סתמא הוי מועד על כרחיך אסקיה למילתיה: אלא אי אמרת אינו מועד תנן פסקה. למילתיה ואשמועינן דאינו מועד מאי תו דקתני למי שאינו מועד כו': עד השתא כו'. בתמיה: ואם תמצא לומר נמי איתא לדרב פפא. דסתמיה לא הוי מועד לשאינו מינו: נגח שור וחמור וגמל נעשה מועד לכל. ולא בעינן ג' נגיחות לכל חד וחד מאחר שנתקיימה העדאתו ע''י ג' מינין: לסירוגין. אם יגח רצופין אינו משלם אלא חצי נזק על האחרון: ערוד. חמור הבר:

אין צריכין פרוזבול. דשטרות שלהם דמי כמסורין לב''ד כך פירש בקונטרס וא''ת מלוה על פה מאי איכא למימר דכותבין עליה פרוזבול כדמוכח בהשולח (גיטין דף לו.) וי''ל דהוי כאילו החוב שלהם מסור לב''ד ואפי' אין ללוה קרקע מקנים לו חכמים קרקע בשביל תקנת היתומים שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע: הרי הוא מועד לשבתות. מפרש בירושלמי לפי שראה אותם במלבושים נאים אחרים וחשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם: משיחזור בו ג' שבתות. אע''ג דכבר אשמועינן רבי יהודה בפ''ב (דף כג:) אצטריך דס''ד הואיל ולאו מועד אלא לשבתות לא בעי חזרה כ''כ ולפ''ה ניחא דמפרש מועד לשבתות לפי שאין עושה מלאכה דקמ''ל דאפי' שבת ממלאכה בימי החול ולא נגח לא הוי חזרה: רב זביד אמר ואינו מועד תנן. הא סתמא הוי מועד לשאין מינו ואפילו מבהמה לאדם נמי שמעי' לה לקמן בפירקין (דף מא.) דסתמא הוי מועד גבי הא דפריך וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומפרש רב זביד כגון שהרג ג' בהמות והוה מצי למיתני במתני' מועד לבהמה ואינו מועד לאדם לאשמועינן דסתמא הוי מועד ומיהו שמא חזר בו רב זביד מההיא דלקמן כדפריך עלה התם שאם לא תאמר כן קשי' ליה ההיא דריש מכילתין (דף ב:): שור ולא נגח. בתרא דנקט כדי שאם יגח לאלתר משלם נ''ש: נעשה מועד לסירוגין לשוורים. וא''ת לרב זביד אפי' לכל דבר הוי מועד וי''ל כגון שראה שאר בהמות ולא נגחן: נעשה מועד לסירוגין לכל. ע''כ בשלא ראה בינתיים כלום דאי ראה לא הוי מועד [לכל] לסירוגין וא''ת כיון שלא ראה אחרים לשוורים לחודיה הוי מועד לכל לסירוגין לרב זביד וי''ל דקסבר רב זביד דרבותא קמ''ל דס''ד בהנך מיני דחזא ולא נגח לא הוי מועד ולאו בסירוגין תליא מלתא א''נ בשעה שנגח ג' מינים הללו היו לפניו מינים הרבה ולא נגח אלא אלו דהשתא אם היו שלשתן שוורים הייתי אומר כיון דכל שעה מזומן ליגח השוורים ומניח שאר מינים אין מועד ליגח אלא שוורים אבל השתא דהוו ג' מינים האחד מהם נוגח ואינו חושש ליגח אלא האחד: