תם חמור ממועד, שהרי במועד לדעת הכל הבעלים (של השור הניזק) הם המטפלים בנבילה, ואם פחת ערכה הם מפסידים!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן הדין], שתם חמור, וראיה לדבר כדתנן [כפי ששנינו במשנה] בענין אחר, ר' יהודה אומר: אם שמר את השור שמירה שאינה מעולה, ויצא והזיק, אם היה זה שור תם — חייב, ואם היה זה שור מועד — פטור. ואולם אין להביא ראיה משם, אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' יהודה אומר שתם חמור ממועד — הרי זה דווקא לענין שמירה, שחייב לשמור עליו שמירה מעולה יותר, דכתיבי קראי [שנאמרו כתובים] מיוחדים לענין זה, ואולם לענין תשלומין מי שמעת ליה [האם שמעת אותו] אומר שתם חמור ממועד?

והתניא [והרי שנינו בברייתא] שר' יהודה אומר: יכול אפשר שיהא הדין כך שאם שור שוה מנה (מאה דינרים) שנגח שור שוה חמש סלעים (שהם עשרים דינרים) והנבילה יפה (שווה) סלע אחד (ארבעה דינרים), שזה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת, ונמצא שהניזק מקבל חמישים ושנים דינרים, שהם הרבה יותר ממה שהיה שווה שורו בחיים?

אמרת (אומר אתה): וכי מועד למה, לאיזה ענין, יוצא, נקבע לו דין מיוחד כמועד, האם להחמיר עליו מדינו של תם או להקל עליו? הוי אומר שבוודאי בא להחמיר עליו. ומעתה נאמר: ומה מועד אינו משלם אלא מה שהזיק ולא יותר, תם הקל לא כל שכן? עד כאן דברי ר' יהודה. ואם כן ברור מדבריו שאין להחמיר לענין תשלומים בתם יותר מבמועד.

אלא יש לדחות הסבר זה של רבא, שבפחת נבילה נחלקו ר' מאיר ור' יהודה, ויש לפרש את מחלוקתם כפי שאמר ר' יוחנן: בענין שבח נבילה, אם עלה מחירה לאחר מיתה, איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל, דמר סבר [שחכם זה ר' מאיר סבור]: שבח הנבילה כולו של ניזק הוי [הוא], שהרי אין למזיק שותפות בנבילה, ומר סבר [וחכם זה ר' יהודה סבור]: פלגא [חצי] מן השבח לניזק וחציו השני למזיק.

והיינו דקא קשיא ליה [וזהו שהיה קשה לו] לר' יהודה בברייתא אחרת, לשיטתו: השתא דאמרת חס רחמנא עילויה [עכשיו שאתה אומר שחסה התורה עליו] על המזיק דשקיל בשבחא [שהוא לוקח בשבח הנבילה], אם כן יכול אפשר שנאמר כי שור שוה חמש סלעים (עשרים דינרים) שנגח שור שוה מנה (מאה דינרים) והנבילה יפה (שווה) חמשים זוז (דינר), שיהא זה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת, ונמצא שהמזיק נוטל לבסוף שלושים וחמישה זוז, יותר ממה שהיה שורו שווה (רק עשרים זוז)?

אמרת (אומר אתה): היכן מצינו מזיק נשכר, שזה המזיק יוצא נשכר שנוטל יותר ממה שהיה שורו שווה? ואומר הכתוב "שלם ישלם" (שמות כא, לו) לומר: בעלים של השור המזיק משלמין, ואין בעלים נוטלין.

ושואלים: מאי [מה פירוש] מה טעם הוצרך להוסיף "ואומר"? ומסבירים: וכי תימא [ואם תאמר] הני מילי [דברים אלה אמורים] שאין המזיק נשכר היכא דאיכא פסידא [במקום שיש הפסד] לניזק, שהרי במקרה זה היה הפחת שמחמת מיתה חמישים זוז, והניזק מפסיד, שהרי הוא מקבל רק שלושים וחמישה זוז, ודווקא במקרה זה לא יהא המזיק נשכר משבח הנבילה, אבל היכא דליכא פסידא [במקום שאין הפסד] לניזק, כגון שור שוה חמש סלעים (עשרים דינר) שנגח שור שוה חמש סלעים, והנבילה יפה שלשים זוז, שהתייקר בשר הנבילה עד שהיא שווה יותר מן השור כשהיה חי, במקרה זה נאמר כי שקיל נמי [מקבל גם כן] המזיק בשבחא [בשבח הנבילה], שהרי הניזק אינו מפסיד כאן, שהרי הוא מקבל עשרה דינרים מן השור המזיק וחמישה עשר מן הנבילה, ונמצא מרוויח חמישה זוזים.

על כן מוסיף הוא: ואומר "שלם ישלם" לומר: בעלים של השור המזיק משלמין, ואין בעלים נוטלין.

ולעצם שיטתו של ר' יהודה, שהבעלים מחלקים ביניהם את השור המזיק ואת השור הניזק, אמר ליה [לו] רב אחא בר תחליפא לרבא: אם כן מצינו (מצאנו) שלדעת ר' יהודה לפעמים תם משלם יותר מחצי נזק, כאשר ערך השור המזיק גדול בהרבה מערך הנזק, והרי התורה אמרה "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" (שמות כא, לה)!

השיב לו רבא: אית ליה [יש לו] לר' יהודה, גם הוא מסכים להלכה, כי רק פחת שפחתה מיתה אותו מחצין בחי, ולכן אין המזיק משלם יותר ממחצית הנזק.

ושואלים: מנא ליה [מניין לו לר' יהודה] הלכה זו? — מ"וגם את המת יחצון" (שמות כא, לה), כפי שלמד ר' מאיר? והא אפקיה [והרי הוציא אותו, השתמש בו כבר] ר' יהודה בפסוק זה ללמוד שזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת!

ומשיבים: אם כן, נכתוב קרא [שיאמר הכתוב] "ואת המת יחצון ", מאי [מה] טעם התוספת "וגם את המת "— שמע מינה תרתי [למד מכאן שני דברים], הן לענין דרך החלוקה, והן לענין זה שלעולם אין המזיק משלם יותר מחצי הנזק.

א משנה יש חייב על מעשה נזק שעשה שורו ופטור על אותו מעשה אם עשה אותו הוא עצמו. ולהיפך, יש פטור על מעשה שורו וחייב על מעשה עצמו.

כיצד? שורו שבייש אדם — פטור מלשלם על מה שבייש, ואילו הוא עצמו שבייש — חייב. וכן שורו שסימא את עין עבדו של בעליו, וכן אם הפיל את שינו של העבד — פטור האדון מלשחרר בשל כך את עבדו, ואילו הוא עצמו שסימא את עין עבדו וכן אם הפיל את שינו — חייב לשחררו, כאמור בתורה (שמות כא, כו–כז) שהאדון העושה זאת לעבדו חייב לשחררו.

לעומת זאת, שורו שחבל באביו ובאמו של בעליו — חייב הבן לשלם את הנזק שהזיק להם, ואילו הוא עצמו שחבל באביו ובאמו — פטור מלשלם להם. וכן שורו שהדליק את הגדיש בשבת, הרי בעליו חייב לשלם את הנזקים, ואילו הוא עצמו שהדליק את הגדיש בשבת — פטור מתשלומים מפני שהוא מתחייב בנפשו מיתה על שחבל באביו ואמו, וכן על שחילל את השבת, וחייבי מיתה פטורים מתשלומים.

ב גמרא תני [שנה] ר' אבהו קמיה [לפני] ר' יוחנן ברייתא זו: כל המקלקלין בשבת פטורין בדיני שבת, חוץ מחובל ומבעיר אש, שאף שהם מקלקלים — מכל מקום נחשבים הם כעושים מלאכה. אמר ליה [לו]: פוק תני לברא [צא ושנה את הדבר הזה בחוץ], כלומר, ברייתא זו אינה מוסמכת ואין מכניסים אותה לבית המדרש, כי הלכה זו בחובל ומבעיר אינה משנה, שאין פוסקים כן להלכה. ואם תימצי [תרצה] בכל זאת לומר שמשנה היא ויש לה מקום, צריך אתה לפרש כך: חובל שיתחייב כעושה מלאכה בשבת הריהו בצריך דם לכלבו וחבל בבהמה להוציא ממנה דם. מבעיר יהיה חייב הריהו בצריך לאפרו, שבמקרים אלה נמצא שאינו רק מקלקל אלא עושה מלאכה שיש בה תיקון.

ומנסים לברר את הענין מתוך משנתנו, תנן [שנינו במשנה]: שורו שהדליק את הגדיש בשבת — חייב, ואילו הוא עצמו שהדליק את הגדיש בשבת — פטור. וקתני [ושנה] הוא דומיא [בדומה] לשורו, כלומר, מן הסתם מדובר כאן באותו אופן עצמו. ומעתה נאמר: מה שורו שהדליק את הגדיש ודאי מדובר שלא קבעי ליה [צריך לו לאפרו] שהרי אין השור חושב על כך,