תם חמור ממועד. דהא גבי מועד אמרינן בפ''ק (דף י:) בעלים מטפלים בנבילה דכתיב והמת יהיה לו וגו' לניזק: הכי נמי. דס''ל תם חמור: כדתנן. לקמן בפרק שור שנגח ד' וה': ר''י אומר תם חייב. אם שמרו שמירה פחותה ויצא והזיק ומועד פטור: דכתיבי קראי. כדמפרש התם: זה נוטל חצי החי. ששוה חציו י''ב סלעין ופלגא בשביל תשלומין שלו שלא שוה אלא ה' סלעים: תם הקל לא כ''ש. אלמא לר' יהודה תם קל קרי ליה: ר''מ סבר שבח נבילה דניזק הוי. דלית להו שום שותפות: והיינו דקשיא ליה לר''י. דשמעינן ליה בברייתא דלקמן דקאמר יכול שור שוה ה' סלעים שנגח לשור שוה מנה כו' דהא דקאמר יכול משום דקשיא ליה הכי כיון דלדידיה ס''ל דחס רחמנא עליה דמזיק למשקל בשבחא יכול שור שוה חמש סלעים שנגח לשור שוה מנה והנבילה יפה נ' זוזים דשקיל מזיק חצי החי דהוו שני סלעים ופלגא וחצי המת דהוו שש סלעים ורביע: אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר. שאינו מפסיד כלום דאע''ג דקאמר ר''י לעיל דמזיק שקיל בשבחא בתשלומי ח''נ מיהא איתא ומפסיד ע''ה משור החי: שלם ישלם. במועד כתיב אלא שני תשלומים כתב לך אחד לתם ואחד למועד לומר בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין: והנבילה יפה שלשים זוז. שהוקרה הנבילה משמתה דשקיל מזיק חמשה זוזי באותן י' זוזי שהשביחה דהא לא מטי פסידא לניזק דהוא נמי מרויח ה' דינר: אם כן מצינו לר''י תם משלם יותר מחצי נזק. א''כ דלא דריש ר''י פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מצינו בתם משלם יותר מחצי נזק והיכי דמי שור שוה נ' שנגח לשור שוה מ' והנבילה יפה כ' והוי נזק כ' ופלגא נזקא עשרה וכי פלגי חצי חי וחצי מת נוטל ניזק בחי כ''ה ובמת י' הרי [ל''ה] נמצא מזיק משלם יותר מחצי נזק דבשלמא לר''מ לא משלם אלא חצי מה שפחתתו מיתה אלא לר''י נהי נמי דהיכא דמטי חצי החי יותר מנזק שלם נפקא ליה האי דלא שקיל ניזק חצי החי מקל וחומר ממועד כדקתני לעיל מה מועד חמור אינו משלם אלא מה שהזיק תם הקל לא כ''ש אבל הכא דליכא למימר הכי דהא פחות ממה שהזיק משלם ומיהו טפי מחצי נזק איכא: אית ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה. הלכך בההוא נמי מקרא נפקא ליה דלא שקיל אלא חצי נזק: א''כ. דלפחת שפחתתו מיתה לחוד אתא לכתוב את המת יחצון מאי וגם ש''מ תרתי דשתפיה רחמנא בשבחא: מתני' שורו שבייש פטור. כדקיימא לן (לעיל דף כו.) איש בעמיתו ולא שור בעמיתו: שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב. חצי נזק דמשונה הוא: גמ' כל המקלקלין פטורין. לענין שבת: חוץ מחובל ומבעיר. כדמפרש טעמא במס' שבת בפרק האורג מדאצטריך קרא למישרי מילה מכלל דשאר חובל חייב ומדאסר רחמנא שריפת בת כהן בשבת דמקלקל הוא מכלל דמקלקל בהבערה חייב כגון השורף כלי דמקלקל הוא: אינה משנה. דאינהו נמי פטירי: בצריך לכלבו. דהוי מקלקל על מנת לתקן והא (דתנן) נצרר הדם אע''פ שלא יצא משום צובע הוא דמחייב:

מצינו תם חמור ממועד. וא''ת והא ר''י אית ליה (לקמן דף מה:) צד תמות במקומה עומדת וי''ל דה''פ מצינו צד תמות חמור מצד מועד ומייתי מברייתא דשור שוה מנה כו' ומה צד מועד דחמור אין משלם אלא מה שהזיק צד תמות הקל לא כל שכן: והתורה אמרה ומכרו. לאו משום דלשתמע פשטיה דקרא ח''נ דקרא לא משמע כלל אלא י''ל דה''ק והתורה אמרה ומכרו וע''כ ר''י לא מפרש לקרא דלשתלם כל שעה יותר מחצי דהא שמעינן ליה לר''י דאית ליה ח''נ לקמן בפ' שור שנגח ד' וה' (ד' לז.) אמר להן לשבתות משלם נזק שלם ולימי החול משלם חצי נזק: שורו שבייש פטור. צער ורפוי ושבת ודמי ולדות לא חשיב משום דשמעינן ממתניתין דהחובל (לקמן דף פז.) ואע''ג דבושת נמי קתני התם מ''מ תנא הכא לדקדק הוא דומיא דשורו או שורו דומיא דידיה וכן שור שהדליק הגדיש אצטריך להכי כדאיתא בגמרא דלמילתא אחריתי לא אצטריך דפשיטא דחייב דלענין שורו מה לי שבת ומה לי חול ואגב הדליק הגדיש דמיירי בנדון בנפשו קתני חבל באביו ואמו אבל שורו שסימא את עין עבדו אצטריך שאע''פ שבעצמו חייב בשורו פטור דהא לא אשמועינן בשום משנה: חובל וצריך לכלבו מבעיר וצריך לאפרו. רבינו שמואל פירש דר' אבהו סבר כר''ש דאמר מקלקל בחבורה חייב ורבי יוחנן ס''ל כר' יהודה דאמר מקלקל בחבורה ובהבערה פטור וצריך לכלבו או לאפרו לא חשיב מקלקל אלא מתקן דחייב אפי' לר''י וקשה דא''כ אמאי א''ל פוק תני לברא אטו משום דס''ל כר''י מאן דמתני כרבי שמעון משתיקין ליה דכה''ג פריך בפ''ק דחולין (דף טו.) ע''כ נראה דר' אבהו ורבי יוחנן אליבא דר''ש פליגי דרבי אבהו כר''ש כדאיתא פרק האורג (שבת דף קו. ושם ד''ה חוץ) ורבי יוחנן סבר דאפי' רבי שמעון בעי תקון קצת ומיהו לא חשיב תקון שיתחייב בכך לרבי יהודה או לר''ש בשאר מלאכות דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלבו ולשרוף גדיש בעבור אפר וטעמא בחובל ומבעיר כדמפרש התם בפרק האורג משום דגמר ממילה והבערת בת כהן וא''ת ואמאי מחייב רבי אבהו אע''פ שאין צריך לכלבו ולאפרו הא כיון דאין צריך כלל מלאכה שאינה צריכה לגופה היא דאע''ג דמחייב ר''ש מקלקל בחבורה מ''מ בעינן צריכה לגופה כדמוכח בריש הנחנקין (סנהדרין דף פד: ושם ד''ה מאן) ובשלהי כל כתבי (שבת דף קכא.) ובפרק כלל גדול (שם דף עה. ושם ד''ה טפי) ובשלהי ספק אכל (כריתות דף כ:) ואור''י דכל הנך סוגיות כרבי יוחנן וההיא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר''י בחדא וכרבי שמעון בחדא

ור' יהודה סבר זה וזה חולקין והפסד הנבילה על שניהן נמצא לר' מאיר שנוטל הניזק ע"ה מן החי וכ' דמי הנבילה הכל צ"ה ולר' יהודה נוטל חצי החי ק' וחצי הנבילה י' הכל ק"י. והקשה עליה אביי לדבריך שאתה אומר כי ר' יהודה מתחייב המזיק לשלם פחת הנבילה נמצא תם חמור ממועד כי המועד כתיב ביה שלם ישלם שור תחת השור לא ידענא דהמת מזיק שקיל ליה מאי טעמא כתיב והמת יהיה לו אלא ללמדך שהיא לניזק והמותר ממה שהיה שוה המת והוא בחיים משלם נמצא פחת הנבילה על הניזק ואין על המזיק כלום ואם תאמר בתם בפחת הנבילה משלם גם המזיק נמצא חומרא בתם מן המועד כי מה שאינו משלם המועד משלם התם.

וכי תימא לר' יהודה תם חמור לזה דתנן ר' יהודה אומר תם חייב מועד פטור כו' ואסיק' שאני התם דכתיבי קראי אבל לעניין תשלומין לא אמר ר' יהודה ועוד והתניא ר' יהודה אומר יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה ה' סלעים והנבילה יפה סלע כו' ונדחו דברי רבא ופירק ר' יוחנן פחת נבילה דברי הכל דניזק הוי ושבח נבילה איכא בינייהו ר' מאיר סבר דניזק הוי ור' יהודה פלגי והיינו דתני בברייתא דקא קשיא לר' יהודה השתא דאמרי' חס רחמנא עליה דמזיק ולא שקיל בפחיתא ושקיל בשבחא יכול שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ק' והנבילה יפה נ' זוז חולקין חצי החי וחצי המת שנמצא המזיק נוטל יותר מדמי שורו כולו היכן מצינו מזיק נשכר ואומר שלם ישלם מאי ואומר וכי תימא הני מילי דאמרת היכן מצינו מזיק נשכר הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק שלא יהא מפסיד וזה נשכר אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק כגון שור שוה ה' סלעים שהן כ' זוז שנגח שור שוה ה' סלעים ושבחה הנבילה ושוה ל' זוז דשקיל האי כ"ה זוז והאי כ"ה זוז נמצא המזיק נוטל דמי שורו כולו ותוספת ה' זוז לפיכך כתיב שלם ישלם הבעלים משלמין ולא נוטלין.

אמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא לדידך דאמרת דלמא כי חס רחמנא עליה דמזיק דשקיל בשבחא היכא דלית ליה פסידא לניזק אבל היכא דאית ליה פסידא לניזק לא מדגלי רחמנא גבי מועד שלם ישלם תשלומי מעליא מכלל דתם אע"ג דמפסיד ניזק תשלומי הוו. אימא אם משלם לו חד זוזא תשלומי הוו וחולק עמו במת ובחי ואע"פ שזה מפסיד יהיה זה נשכר.

אמר ליה לר' יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי כלומר המזיק משלם ההיזק ואם אין שם ההיזק אין למזיק כלום אמר ר' אחא בר תחליפא לרבא לדידך דאמרת לר' יהודה פחת שפחתתו מיתה פלגי נמצא תם משלם יתר מחצי נזק כגון שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והנבילה יפה נ' זוז נמצא חצי נזק ע"ה פחתה הנבילה ואינה שוה עכשיו אלא ל' זוז לר' יהודה דאמר פלגי חייב המזיק לשלם לניזק פ"ה זוז נמצא משלם יתר על חצי נזק י' זוז ופריק כל כי האי גונא אית ליה לר' יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. לישנא אחרינא א"כ שחולק הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי ש' והמת היה שוה ר' והנבילה יפה נ' זוז הניזק נוטל מן החי ק"נ ומן הנבילה כ"ה הכל קע"ה והנזק לא היה אלא ק"נ זוז שהנבילה היתה שוה נ' זוז עכשיו נמצא תם משלם יתר מחצי נזק.

ופרקי' אית ליה לר' יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון.

הא אפקיה ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאית ליה למזיק בשבח נבילה.

ופרקי' א"כ לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת ולישתוק והוה אמינא בזמן שנגח שור שוה ר' לשור שוה ר' והנבילה לא יפה כלום דמקיימ' חלוקה חצי בחצי בחי ובמת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא. כתב יחצון מכל מקום הנזק לאשמועינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ואית מאן דמפיק האי סברא מוגם ואמר אתין וגמין רבויין אתא גם לרבות שור שוה ש' שנגח שור שוה ר' והנבילה יפה נ' זוז ומחצין בחי הנזק והוא פחת שפחתתו מיתה וכן כל נזק כיוצא בו זולתי שור שוה ר' שנגח שור שוה ר' והנבילה יפה כלום מחצין המת והחי בלבד:

מתני' יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו כו' שורו שחבל באביו ובאמו חייב הוא שחבל באביו ובאמו פטור וכן שורו שהדליק את הגדיש כו' תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פי' בשבת פטורין חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה חוץ מחובל ומבעיר אינה משנה אלא כל המקלקלין פטורין אפי' חובל ומבעיר בכללם הכל פטורין. אם תמצא לומר משנה חובל כגון שהכה בהמה וכיוצא בה והרגה בצריך לכלבו.

בהא דאמר רב אחא בר תחליפא לרבא א"כ מצינו לר"י תם משלם יותר מחצי נזק הרבה פירושים נאמרו בו. והנכון בעיני לשון שני שפירש רבנו חננאל ז"ל וז"ל א"כ שחולקים הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי שלש מאות והמת יהיה שוה מאתים והנבלה שוה חמשים הרי הניזק נוטל מן החי מאה וחמשים ומן הנבלה חמשה ועשרים סך הכל מאה וחמשה ושבעים זוז והנזק לא היה אלא מאה וחמשים זוז שהנבלה היתה שוה חמשים זוז עכשיו נמצא תם משלם יותר מחצי נזק. ופרקינן אית ליה לר' יהודה פחת שפחתו מיתה מחצאין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאית ליה למזיק בשבח הנבלה ופרקינן א"כ לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון ולישתוק והו"א בזמן שנגח שור שוה מאתים לשור שוה מאתים ואין הנבלה יפה כלום דמקיימא חלוקת חצי בחצי החי והמת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא כתיב רחמנא יחצון מ"מ שמעינן פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ע"כ.

הא דקא מקשה: והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו. לאו למימרא דמפשטי' דקרא איתא למשמע דאינו משלם אלא חצי נזק דאדרבה איכא למשמע שנוטל חצי החי וחצי המת כדהוה סלקא דעתין השתא אליבא דר' יהודה אלא ה"ק על כרחין ההיא דרשא לר' יהודה לית ליה אלא חצי נזק לבד הוא דמשלם וכדשמעינן ליה בהדיא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו לפני רבי יהודה הרי שהיה מועד לשבתות ואינו מועד בימי החול אמר להם בשבתות משלם נזק שלם ובחול משלם חצי נזק אלמא לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק ומכרו את השור החי וחצו את כספו לפחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואהדר ליה אין ה"נ דר' יהודה אית ליה פחת שפחתהו מיתה מחצין אותו בחי. ואקשי ליה ומנא ליה ואהדר ליה מוגם את המת יחצון.

שורו שבייש פטור. והוא הדין לכל ארבעה דברים אלא שאר' הא תני להו בהדי' במתניתין בפרק החובל ומשום הכי לא תני להו הכא ואע"ג דהתם נמי תנא בשת תנא ליה הכא לאשמועינן איהו דומיא דשורו מה שורו שאינו מתכוין לבייש אלא להזיק דידיה נמי אע"ג דאינו מתכוין לבייש כל שמכוין להזיק חייב אף בבשתו.

תני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א"ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואם תאמר משנה וכו'. אי אפשר לפרש דר' אבהו תני אליבא דחד תנא ור' יוחנן לית ליה כההוא תנא אלא כתנא דפליג עליה דא"כ היכי אמר ליה פוק תני לברא אטו כל מאן דאית ליה כחד תנא שתיקו משתק למאן דתני כאידך תנא וכדאמרינן בפ"ק דמסכת חולין גבי השוחט בשבת אלא ודאי תרווייהו אליבא דחד תנא פליגי ואליבא דר' שמעון ומתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג דכליל ותני כל המקלקלין פטורין ולא מפקא מינייהו חובל ומבעיר ר' יהודה היא וכדאיתא התם בריש פרק ר' אליעזר דאורג ומפני שלא מצינו להם מקום מפורש שנחלקו בדבר זה כתב רש"י ז"ל שם בשבת שעיקר מחלוקת הזה יצא להם ממה שנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה דר' שמעון פוטר ור' יהודה מחייב ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה דכל מלאכת שבת ממשכן ילפינן ליה וכל מלאכת המשכן צריכותיהו לגופן ותיקון היה לכל אחת מהן והלכך היה ר' שמעון סובר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אע"פ שיש בה תיקון בעלמא ואפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ותבשילו ומן הדין אע"פ שלא התירה התורה בפי' מילה בשבת מותר היה לו למול בשבת לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואע"פ שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים ועוד שיש בה תיקון מצוה מ"מ כיון דהתינוק נפצע וגופו מתקלקל בה כמקלקלין בעלמא חשבינן ליה ופטור.

והבערת בת כהן היתה מותרת ולפיכך כשהתירה התורה מילה בשבת שמענו כי לולא שהתירה התורה היתה אסורה וא"כ אינה ככל שאר מקלקלין וכן מאיסורי הבערה של בת כהן שמענו ג"כ שאף היא אינה בכלל שאר המקלקלין וזו היא ששנו בברייתא דתני ר' אבהו כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דממילא יצא חובל ומהבערת בת כהן יצא מבעיר כדעת ר' שמעון ור' יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה צריכה לגופה אלא מלאכ' לתיקון ואפילו תיקון בעלמא ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא כמילה שיש בו תיקון כתיקון כלי דמה לי תקון כלי מה לי תקון גברא וכדאיתא התם בפרק ר' אליעזר והבערה של בת כהן נמי יש בו תיקון גמור בעצמ' והיא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין מה לי בישול אבר וכדאיתא נמי התם והלכך לדידיה לא למדנו ממילה והבערה של בת כהן שום חדוש ולפיכך הוא שונה כל המקלקלין פטורין ולא הוציא מכללן חובל ומבעיר והיינו מתניתין דפרק ר' אליעזר דאורג וכדאיתא התם ולרבי יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואע"פ שיש בו קילקול גדול מן התיקון מצד אחר כמו שנכתבו בסמוך ועכשיו נחלקו ר' יוחנן ור' אבהו בדר' שמעון דר' אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלין שאפילו במקום שאין שם תיקון חייב כדע' ר' שמעון דמנא תיתי שיצטרכו שום תיקון ומתניתין דכל המקלקין פטורין שבפרק ר' אליעזר דאורג ר' יהודה היא שעושה חובל ומבעיר כשאר המקלקלין. ואמר ליה ר' יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם שום תיקון לא מחייב בו שום אדם ולא אפי' ר' שמעון ואינה משנה.

וא"ת לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חברו בשבת פטור מפני שמתחייב בנפשו ושנינו נמי בפרק החובל בחברו הנהו כשיש בהן קצת צורך ותיקון חובל בצריך לדם לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. ומסתברא לי דמשום הכי נקט לדם לכלבו ומבעיר לאפרו ולא נקט מבעיר בצריך לאפות פתו ולבשל תבשילו משום דמתני' שור דומיא דדידיה קתני ובישול ואפייה לא צריך בשורו ומבעיר נמי בצריך לאפרו לא שייך בשורו כדמפרש ואזיל. וא"ת לר' יוחנן מנא ליה הא דכיון דנפקי חובל ומבעיר מכלל שאר המקלקלין שפיר קאמר ר' אבהו דאפילו מקלקלין גמורין חייבין י"ל דיליף ממקום שבאו ממילה ומהבערה דבת כהן דיש בהן צורך בעלמא. והאי טעמא דצריך לכלבו ולאפרו לר' שמעון בלחוד הוא אבל לר' יהודה אע"פ שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון ותדע לך דהא עבדינן פלוגתא בין ר' שמעון ור' יהודה במקלקל בחבורה דר' שמעון מחייב ור' יהודה פוטר ור' יוחנן כבר אמר שאין ר' שמעון מחייב אלא בצרך לדם לכלבו ובמה שר' שמעון מחייב פוטר ר' יהודה. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים למ"ד מקלקל בחבורה פטור השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז מה תיקון תיקון לטהרה מידי נבלה אלמא אפילו בתיקון כל דהו מחייב. י"ל דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה ולר' יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהוא בגוף הדבר נפקא ליה מידי מקלקל. וא"ת מ"מ שמעינן מההיא דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב הוה ניחא לן ואע"ג דלא הוה מסיק אדעתיה תיקון דמוציאה מידי נבלה אלמ' לר' שמעון אפילו מקלקל גמור חייב. מסתברא לי דמעיקרא נמי ודאי הוה מסיק אדעתיה תיקון זה דמוציא מידי נבלה ומשום הכי לר' שמעון דין הוא שיתחייב אבל הוא ס"ד דתיקון חשוב הוא לר' יהודה בעי' ואהדר ליה דלא כל היכא דליכא תיקון בגופיה.

וא"נ י"ל דהתם אליבא דר' אבהו בעי ליה דמחייב מקלקל גמור בחבורה אליבא דר' שמעון וכן יש מקומות בתלמוד דמשמע דבעי ר' שמעון במקלקל בחבורה שום תיקון והנהו כר' יוחנן ודלא כר' אבהו ולפי מה שכתבנו משמע דהא דפליגי ר' ור' נתן בהבערה ללאו יצאת או לחלק יצאת לא ס"ל לר' שמעון כחד מינייהו דהא לגופיה אצטרכינן לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב ולאפוקי מכלל שאר המקלקלין דפטור.

למדת שהתורה לא דברה אלא בשוים שאם בשאין שוים פעמים שאתה מוצא תם חמור ממועד כיצד הרי שור ששוה מנה שנגח שור שוה עשרים והנבלה שוה דינר או שאין שוה כלום אם תאמר שהם חולקים בחי או בחי ומת הרי יש כאן יותר מנזק שלם ולא יצא מועד להקל עליו אלא להחמיר עליו או כלך לדרך זו שפעמים שהמזיק נשכר כגון שור שוה עשרים שנגח שור שוה מנה והנבלה יפה חמשים וזה אינו שאין מזיק נשכר ואפילו במקום שיש שכר אף לניזק כגון שוה עשרים שנגח שוה עשרים ופחתה בשעת מיתה חמשה דינרין ואחר כך השביחה ועמדה על שלשים בכל כיוצא בזה אין המזיק חולק בשבח כלל אלא כלו של ניזק ומשלם חצין של חמשה דינרין שאם המזיק חולק בשבח הרי הוא נשכר ואם תאמר שלא יטול במה שהשביחה ביתר משווייה אבל מ"מ נעמידה עד עשרים והיותר יהא לניזק וכן כל שהשביחה עד שחזרה לשווייה יהא פטור המזיק אם כן הרי אינו משלם וכתיב שלם ישלם ונמצא שלא אמר ר' יהודה להיות המזיק חולק בשבח אלא לכשיזדמן שתשלומי חצי נזקו עולין כל כך שאף כשיחלוק עמו בשבח יש לו עדין חוב עליו מצד נזקו אבל כל כשיזדמן שאם לא יחלוק מזיק בשבח נמצא נשכר או שאינו מפסיד כלום הופקע דינו שיש בשבח לגמרי ומשלם כל חצי הנזק:

ועל זה הקשו בגמרא אמר ליה רב תחליפא וכו' אימא חד זוזא כלומר שאחר שהעמדנוה עד עשרים וזכינו שאר השבח לניזק כדי שלא יהא מזיק נשכר יפרע עוד המזיק דינר או דבר מועט כדי לקיים שלם ישלם אבל לא שישלם חצי כל הפחת שבשעת מיתה אינו כן שאף ר' יהודה סובר פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שיזדמן שאין תשלומין מתקיימין בחלוק השבח בין שניהם לא זכה המזיק בו כלל ומעמידין אותו על פחת מיתה להיות מחצין אותו בחי ולשון מחצין אותו הוא חצי נזק דוקא:

ויש שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא אלא שגורסין אמר ליה רב תחליפא לרבא א"כ מצינו לר' יהודה תם משלם יתר מחצי נזק ודבר זה נתבלבלו רבים בפירושו ואף למה שפירשו בו גדולי הרבנים אין לבי מתישב שלפי פירושם היה לו לומר מצינו תם משלם נזק שלם כמו שיראה לך מדבריהם ומה שגרם למפרשים להתבלבל בפירוש דבר זה הוא מפני שהם סוברים לפרשה על מה שסמוך לה ונראה לי שהוא חוזר למה שאמר תחלה שאם בשאינן שוין אתה אומר שיחלקו בחי ובמת פעמים שהתם חמור מן המועד כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה עשרים והנבלה יפה דינר ומכיון שלא הפקעת דבר זה אלא מצד שלא יצא מועד אלא להחמיר תינח כשהוא על צד שהתם חמור יותר על הדרך שכתבנו או בדרך שאין למועד חומרא עליו כגון שיארע אף זה לחשבון נזק שלם כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמנים והנבלה יפה ששים שאם תחלוק בחי ובמת הרי יש כאן נזק שלם ואין חומרא למועד וזה אי אפשר שלא יצא מועד אלא להחמיר הא מ"מ לר' יהודה כשיארע שיהא המועד חמור אלא שיש כאן יותר מחצי נזק אין לו טענה להפקיעה כגון שור שוה מנה שנגח שוה שמנים והנבלה יפה חמשים שאם תחלוק חי ומת גובה שבעים וחמשה דינרין והרי התם משלם יותר מחצי נזק ונמצא טעם מזיק נשכר נדחה בחד זוזא וטעם מועד למה יצא נדחה בשאלה זו ובאה התשובה על זה אית ליה לר' יהודה וכו' וכל שאין שוים הוא מחזירו לטעם פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי שפירושו חצי נזק דוקא כמו שכתבנו בלשון מחצין וכו':

ויש גורסין את שתיהן וחוזרת האחת לכשיארע למזיק יותר מחצי נזק והאחרת לכשיארע שלא יפרע כלום או שיהא נשכר:

ולענין פירוש נמצאת למד ששני מינין יש בידך לדחות בהם שלא לפרש חלוקת חי ומת הנזכרת בתורה בשאין שוין אחת שלא לחייב את המזיק ביתר מחצי נזק או ביתר מן המועד והאחרת שלא להיות המזיק נשכר או שאינו משלם ועל הראשונה אתה מפיל קושית מצינו תם משלם יתר מחצי נזק ועל השניה אתה מפיל קושית אימא חד זוזא על הדרך שביארנו ומ"מ לענין פסק אינו משלם אלא חצי נזק ואינו נפקע ממנו ולא דבר הכתוב אלא בשוין וכשיש שם שבח נבלה אין המזיק חולק בו אא"כ מתקיימין תשלומין אח"כ וכל שאין תשלומין מתקיימין מעמידין אותו על פחת מיתה וכל השבח לניזק:

ומ"מ רבותי תופשין בה שטה אחרת והיא שכל ששבח ביתר משווייה עד שאם יחלוק המזיק בשבח לא יתקיימו בו תשלומין אין מעמידין אותו מכל וכל על פחת מיתה אלא כך עושין שתחלה נותנין את השבח הממלא את הפחת לניזק ומחשבין את הפחת למזיק לשלם חציו ומ"מ אם יש שם שבח יתר על כל הפחת חולק בו המזיק ובלבד שיתקיימו בו קצת התשלומין כיצד שור שוה עשרים שנגח שור שוה עשרים ובשעת מיתה נפחת מארבע סלעים ועמד על סלע והרי פחת מיתה מחייבו בשמנה דינרין אחר כך השביחה ועמדה על עשרים שנמצא שחזר הפחת במקומו כל השבח לניזק ומשלם המזיק כדינו שמנה דינרין ואם השביחה ועמדה על שלשים דינרין הרי שאחר שחזר הפחת למקומו יש כאן עוד ריוח עשרה דינרין כל אותן שש עשרה דינרין שהוצרכו מן השבח למלא מקום פחת המיתה הן לניזק ואין למזיק בהם כלום ונמצא שהוא חייב שמנה דינרין אלא שאחר כך חולק באותם העשרה דינרין היתרים ונמצאו שניהם מתקיימין שהוא זוכה במקצת השבח ומשלם משלו שלשה דינרין וכן כל כיוצא בזה ומ"מ אם עלתה נבלה זו לשלשים וששה דינרין שאם יטול אף בשבח היתר אינו משלם כלום יראה לי אף לשטה זו שהוא חייב לגמרי ומעמידין אותו על פחת מיתה אבל רבותי מפרשים בזו שאין כאן חשבון אלא זה נוטל שורו וזה נוטל נבלתו שאין כאן היזק ולא נאמר ישלם בענין זה והרי הוא כשור שוה כמה שנגח שור שוה כמה והנבלה שוה כמה שהיה השור שוה שאין כאן נזק כלל שכל שאחר שניתן שבח הממלא את הפחת כלו לניזק היה שם שבח יתר עד שחציו מגיע בחצי הפחת הראוי להשתלם אין כאן עוד תשלומין ונראין דבריהם יותר מדברינו לענין סברא אלא ששטת הסוגיא מוכחת כדברינו וגדולי המפרשים טרחו בזו הרבה ולא נתבררו לי דבריהם ואף גדולי המחברים קצרו בה ולא נתברר בדבריהם כל הצריך ואפשר שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא ומפרשים בענין זה שכל שיש שם שבח כמה שיהיה משלם זה קימעא ונפטר ומ"מ אין שטת הסוגיא מוכחת כן:

המשנה העשירית והכונה בה לבאר ענין החלק החמישי ואמר על זה יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו וחייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור והוא שבייש חייב שורו שסמא את עין עבדו והפיל את שנו פטור והוא שסמא את עין עבדו והפיל את שנו חייב שורו שחבל באביו ובאמו חייב והוא שחבל באביו ובאמו פטור שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנדון בנפשו אמר הר"ם עוד יתבאר לך כי המבייש ואפילו הוא אדם לא יתחייב בדין הבשת עד שיהיה מתכוין כל שכן כשביישו שורו שהוא פטור וכבר ידעת כן מן העיקרים שלנו אין אדם מת ומשלם וביארנו זה בשלישי ממסכת כתובות ומה שאמרו הוא שסימא את עין עבדו והפיל את שנו חייב ר"ל שיצא העבד בן חורין כמו שפירש הכתוב זו היא חובה שנתחייב בה:

אמר המאירי יש חייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו חייב על מעשה עצמו ופטור על מעשה שורו כיצד שורו שבייש פטור וכן לכל ארבעה דברים חוץ מן הנזק שהרי נאמר איש בעמיתו ולא שור בעמיתו והוא שבייש על דרך שורו ר"ל שנתכון להזיק חייב אף על הבשת אע"פ שלא נתכון לבייש שכל שמתכוין להזיק הרי הוא כמתכוין לבייש שור שסמא את עין עבדו והפיל את שנו פטור ר"ל שלא יצא לחירות בכך והוא שסימא חייב ר"ל שיצא לחירות שורו שחבל באביו ובאמו הוא חייב בנזק והוא שחבל פטור מן הנזק שהרי יש עליו חיוב מיתה שור שהדליק את הגדיש בשבת חייב בחצי נזק שהרי מ"מ משונה הוא וכמו שבארנו בכלב שנטל את החררה והוא שהדליק פטור שהרי חייבתו שבת בנפשו:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

לענין אסור מלאכה של שבת כל המקלקלים פטורים ולא נאמר בחובל ומבעיר שהם חייבים אלא שמכוין לתקון כגון חובל וצריך לדם היוצא מן החבורה לכלבו או לדבר אחר וכן מבעיר שצריך לאפרו הא כל שאין כונתו אלא לקלקל פטור כשאר מקלקלין ואם חבל בחברו או הדליק גדישו לנקמה שהוא מתקן אצל יצרו גדולי המחברים דנין אותו כמתקן אלא שהם דברי תימה וכבר הארכנו בה במסכת שבת פרק אורג:

אימור דשמעת ליה לרבי יהודה לענין שמירה וכו'. תימה נימא כי היכי דסבירא ליה לרבי יהודה דתם חמור ממועד לענין שמירה וכו' מכח הפסוקים הכי נמי סבירא ליה לענין תשלומין מקרא דוגם את המת יחצון דמזיק מיטפל בחצי פחת נבלה. וי"ל אם כן מאי קאמר בברייתא תם הקל לא כל שכן ואם מכח הפסוקים סבירא ליה לרבי יהודה דמזיק מיטפל בחצי פחת הנבלה אם כן איכא פירכא דתם אינו קל שהרי מצינו שהוא חמור לענין פחת הנבלה אלא ודאי איכא למימר הכי. גליון.
וזה לשון הרא"ה ז"ל לענין שמירה דכתיבי קראי. הא דאמרינן דכתיבי קראי לאו דוקא דהכא נמי משום קראי הוה אתינן עלה אלא הוה ליה כמאן דאמר לענין תשלומין לא אמר רבי יהודה כדתניא בהדיא ולענין שמירה נמי לא הוי אמר אלא משום קראי דמוכחי ליה. עכ"ל.

והנבלה יפה שלושים אימא דשקיל נמי בשבחא. פירוש כיון דגלי לן קרא דשקיל מזיק בשבחא והיינו דקאמר תלמודא לעיל והיינו דקשיא ליה לרבי יהודה וכו' על האי דינא דהנבלה יפה שלושים קאמר כדפירשתי ולאו אדינא קמא קאי דשור שוה חמשה סלעים שנגח לשור שוה מנה ואין הבעלים נוטלין ומכל מקום אמרינן לעיל דשקיל מזיק בשבח ומיירי לענין להפטר מפרעון ההיזק דהא לא מיקרי בעלים אבל להרויח כי הכא שנפרע כבר הניזק לא יטול דאם כן הוי בעלים נוטלים. תלמיד הר"פ ז"ל.

אלא אמר רבי יוחנן שבח נבלה וכו'. תימה למורי הרב הכהן שיחיה שרבי יוחנן ישיב לאביי והיה קדמון ממנו הרבה ועל כן היה מפרש אלא כמו שכבר אמר רבי יוחנן. מהר"י כהן צדק ז"ל.

שבח נבלה איכא בינייהו וכו'. והיינו דקא קשיא ליה לרבי יהודה במתניתא אחריתי השתא דאמרת דחס רחמנא עליה דמזיק ושקיל בשבחא אף על גב דבפחת לא שקיל כלל אלא פלגא דשבחא דאיתיה השתא בשעת העמדה בדין יכול שור ששוה מאה סלעים שנגח שור ששוה מנה והנבלה יפה עשרים זוז מתחילה בשעת מיתה בלא שבח אחר כלל זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' דבפחת בלחוד הוא דלא שקיל אבל כל היכא דאית ליה רווחא שקיל ודאי מזיק חצי הנבלה והיכי דמי דאית ליה למזיק רווחא בהכי כגון שהשביחה הנבלה או בשוורים שאינם שוים שהניזק שוה יותר כגון זה יכול זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' והשתא רווח מזיק כדאשכחן דחס רחמנא עליה. אמרת היכן מצינו מזיק נשכר שזה נשכר שאם היה נוטל כן היה משתכר ארבעה סלעים פחות רביע שהרי נוטל חצי החי דהיינו שני סלעים ומחצה וחצי המת דהיינו ששה סלעים ורביע. מאי ואומר וכי תימא הני מילי היכא דאית ליה פסידא לניזק כגון הא דאמרן דשני שוורים שאינן שוים דניזק שוה יותר דאם איתא דשקיל פלגא דנבלה וניזק לעולם לא שקיל אלא פלגא דמזיק אם כן לא סגיא בלא פסידא דניזק אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק כגון שור שוה חמשה סלעים שנגח שור שוה חמשה סלעים והנבלה שוה שלושים זוז שהוקרה והשביחה כן לאחר מיתה והשתא לית ליה פסידא לניזק כי שקיל מזיק פלגא דנבלה דהא בשעת מיתה שוין היו השוורים והשתא נמי שבחא דממילא הוא אימא דשקיל מזיק השתא נמי בהא פלגא שבחא. תא שמע שלם ישלם בעלים משלמין וכו' ואם היה כזו זה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' נמצא שהמזיק הרויח חמשה דינרין הילכך לרבי יהודה כל היכא דלאו שוין שהניזק יותר שוה אין המזיק נוטל בנבלה כלל לעולם. ומסתברא דהוא הדין נמי היכא דלאו שוין שהמזיק שוה יותר דלא מקיים קרא דומכרו את השור החי וחצו את כספו וכיון שכן לא אמרינן ביה נמי וגם את המת יחצון שלא אמרה כן תורה אלא כשאפשר לקיים שניהם הילכך כל זמן שאין שניהם שוין בעלים מתטפלין בנבלה בין בפחת בין בשבח ומזיק משלם חצי נזק בפחת שפיחתו מיתה אבל כששני שוורים שוין בזה מקיימים בהם הכתוב שאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון וזה נוטל חצי החי וחצי המת וכו' למימרא דהיכא דאיכא שבחא שקיל מזיק פלגא דשבחא אבל היכא דאיכא פחתא הוי כוליה דניזק וכי אמרינן נמי דהיכא דאיכא שבחא שקיל מזיק פלגא הני מילי היכא דשבחא לא הוי כולי האי דאכתי מזיק בעי שלומי מידי אבל היכא דשבחא הוי כולי האי דמזיק רווח אית ליה דלא בעי שלומי מידי לא שקיל מזיק מידי בשבחא כלל ומשלם פחת שפיחתו מיתה. אמר ליה רב תחליפא לרבא אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו פירוש אדלעיל קא מהדר דאמרינן לרבי יהודה שור שוה מנה שנגח שור שוה חמשה סלעים והנבלה יפה סלע לא אמרינן ביה זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי דודאי מועד להחמיר יצא ולא סגיא ודאי דתם משלם יותר מנזקו ולא כל נזקו דודאי מועד חמיר מיניה כיון דכן דמהא נפקא ליה לרבי יהודה בלחוד דלית ליה ראיה אחריתי דהא לית ליה פחת שפחתו מיתה מחצין בחי נימא דשמעינן מינה דלא אפשר ליה לתם לשלם כל נזקו דודאי מועד חמור מיניה אבל אכתי נימא דמשלם יותר מחצי נזק כל היכא דלא הוי נזק שלם והיינו דהוי מועד חמור מיניה והא לא אפשר דמדאורייתא משמע בהדיא דלא משלם תם יותר מחצי נזק. ואין לפרש ולומר דכאן משלם חצי נזק וכאן יותר מחצי נזק ולא דמי לשבח נבלה דזימנין דשקיל לה וזימנין דלא שקיל לה דהתם חמור הוא דאתו עליה לאחר מיתת הניזק דהיינו אחר עיקר חיוב תשלומי הנזק וזימנין טובא נמי דליכא שבחא הילכך זימנין נמי דאיכא שבחא אפשר לומר דחשבינן ליה כמאן דליכא שבחא ואזלינן בתר שעת הנזק שעה שמת הניזק דהתם עיקר החיוב וההיא שעתא נמי ליכא שבחא ועבדינן הכי משום טעמא דלעיל שלא יפסיד הניזק או שלא ירויח המזיק אבל בהא דהכא דכאן וכאן בשעת הנזק דהיא שעה שמת הניזק לאלתר חייב לאו מילתא למימר דבשוין יטול חצי נזק בלחוד ותו לא וכשאינן שוין יותר מחצי נזק דאם כן לקתה מדת הדין. מתוך לשון רבותי המפרשים ז"ל נראה דלא גרסי והתורה אמרה ומכרו את השור החי וחצו את כספו והכי אתיא שפיר טפי דהכי קאמר ואם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק כדפרישנא והלכה רווחת בישראל שאין התם משלם יותר מחצי נזק. אמר ליה אית ליה לרבי יהודה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי פירוש רבי יהודה תרתי אית ליה מדאורייתא פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי וזה נוטל חצי החי וכו' כל היכא דאיכא לקיומי בשעת מיתת הניזק זה נוטל חצי החי וכו' בהדי פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי כגון דשני השוורים שוין מקיימינן ואף על גב דאתי בנבלה מקצת שבחא לאחר מיתה אפילו הכי מקיים ביה פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי שהרי החי מחצין בפחת שפיחתתו. מיהא כל היכא דליכא לקיומי בשעת מיתה פחת שפיחתתו מיתה בהדי זה נוטל חצי החי וכו' לא מקיימינן זה נוטל חצי החי וכו' אלא פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ואף על גב דמייתי ליה לעיל ממועד טעמא בעלמא קאמר. ואמר ליה רב אחא בר תחליפא לרבא ואימא חד זוזא פירוש אהא קא מהדר דאמרינן דהיכא דהשביח הנבלה כולי האי דאי שקיל מזיק בשבחא פלגא לא מפסיד מידי וכל שכן היכא דהוי כולי האי דרווח מזיק לא שקיל כלל בשבחא מדכתיב שלם ישלם בעלים משלמין ואין בעלים נוטלים כיון דמהאי טעמא הוא דאתי עלה רבי יהודה אימא דהוי שבחא כולי האי לא שקיל פלגא כוליה דאם כן מצינו מזיק מרויח או פטור מלשלם אבל עדיין יטול ממנו מן השבח בכדי שיהא עדיין חייב לשלם זוז אחד כדי לקיים בעלים משלמין. כיצד שור שוה חמשה סלעים שנגח שור שוה חמשה סלעים והשביחה הנבלה ועמדה בשלושים זוז יטול המזיק חצי החי דהיינו שני סלעים וחצי ויטול בשבח הנבלה שני סלעים וזוז אחד דהיינו רביע סלע נמצא עכשיו כשהוא משלם לניזק שני סלעים וחצי שאינו מפסיד אלא זוז אחד ומכל מקום מתקיים בו בעלים משלמין ואינם נוטלין וכל השאר נוטל הניזק. אמר ליה לרבי יהודה פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי. פירוש רבי יהודה לאו מההוא טעמא בלחוד הוא דאתי עלה אלא תרתי אית ליה זה נוטל חצי החי וכו' ופחת שפחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שאי אפשר לקיים בו לגמרי זה נוטל החי וכו' דהשתא הא לא הוי שקיל לה לפלגא דנבלה ליתא כלל אלא מקיימין בו פחת שפחתתו מיתה מחצין בחי ותו לא דתרווייהו הני אית ליה לרבי יהודה מדאורייתא וכיון שאי אפשר בו לקיים זה נוטל חצי החי וכו' דנין אותו במדה זו בלבד דפחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה רבי יהודה לזה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל וכו' אם כן נכתוב קרא את המת מאי וגם שמעת מינה תרתי והלכתא כרבי יהודה. כן נראה לי. כל זה מחידושי הרב רבינו אהרן הלוי ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמר ליה רב אחא בר תחליפא וכו'. אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי וכו'. הרבה פירושים נאמרו בזה והנכון בעיני מה שפירש רבינו חננאל בלשון שני וז"ל אם כן שחולקין הניזק והמזיק השור החי והמת פעמים שישוה השור החי שלש מאות והמת היה שוה שלש מאות והנבלה יפה חמשים הרי הניזק נוטל מן החי מאה וחמישים ומן הנבלה עשרים וחמשה הכל מאה שבעים וחמשה והנזק לא היה אלא מאה וחמשים נמצא תם משלם יותר מחצי נזק ופרקינן אית ליה לרבי יהודה וכו'. מנא ליה מוגם את המת יחצון הא אפקיה רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה דאית ליה למזיק משבח נבלה ופרקינן אם כן לכתוב קרא ומכרו את החי וחצו את כספו וגם את המת ולשתוק והוה אמינא בזמן שנגח שור שוה מאתיים לשור שוה מאתיים ואין הנבלה יפה כלום דמקיימא חלוקת חצי בחצי החי וחצי המת אבל בזמן דלא מקיים האי והאי לא כתב רחמנא יחצון מכל מקום לא שמעינן פחת שפיחתתו מיתה מחצי בחי. עד כאן הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"פ ז"ל אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק. פירוש כיון דרבי יהודה לית ליה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי מדמוקי וגם את המת יחצון לזה נוטל חצי החי וחצי המת אם כן מצינו תם משלם יותר מחצי נזק כגון שור שוה חמשים דינר שנגח לשור שוה ארבעים דינר והנבלה יפה עשרים דינר שנוטל חצי החי וחצי המת דהיינו שלושים וחמשה דינרין והוי יותר מחצי נזק אבל לא פריך אם כן יהא תם משלם יותר מנזק שלם דהא כבר ממעטינן לעיל מק"ו ממועד. מיהו קשה אמאי לא פריך שיהא תם משלם לפעמים נזק שלם כשיעלה חצי החי וחצי המת דהא לא ממעטינן מק"ו דמועד ואי משום דמדאפקיה רחמנא למועד להחמיר לנזק שלם מכלל דתם לא משלם נזק שלם הא איכא למימר דמועד לעולם משלם נזק שלם ותם פעמים שהוא משלם פחות. וי"ל דאין הכי נמי דרוצה לומר יותר מחצי נזק עד נזק שלם והא דנקט יותר מחצי נזק היינו משום דבעי לאסוקי שאינו משלם כלל יותר מחצי נזק. ועוד יש לומר דסברא הוא דמאחר שאמרה תורה במועד שמשלם לעולם נזק שלם דבשום פעם לא ישוה תם למועד. והתורה אמרה ומכרו את השור החי וכו'. יש ספרים גרסי כן דקאי למאי דפריך אם כן מצינו לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק כלומר והכי לא משתמע מקרא דוחצו את כספו דאף על פי דאין הוכחה גמורה משום דפעמים שחצי המת עולה כל כך עם חצי החי דבין הכל יש יותר מחצי נזק מכל מקום סברא הוא לפי הפשט דהואיל שכשאין הנבלה שוה חמישים זוז שלא יטול רק חצי נזק דבשוין דיבר הכתוב אם כן גם כשהשור המזיק שוה יותר אין סברא לומר שיטול יותר מחצי נזק דאין סברא שיהא לצדדין. ולספרים דלא גרסי ליה נאמר דפריך משום דקים ליה דגם לרבי יהודה לא משלם תם יותר מחצי נזק כדמשמע לקמן באידך פירקין. אית ליה לרבי יהודה פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי. וא"ת אם כן למה לי לעיל בברייתא קל וחומר דמועד לומר דתם לא משלם יותר ממה שהזיק תיפוק ליה משום פחת שפיחתתו מיתה. יש לומר דאם לא נאמר קאמר פירוש אם לא נאמר קרא הייתי אומר סברא זו. ועוד נראה למורי שיחיה דאי לאו ק"ו דמועד דלעיל לא הוה דרשינן מוגם את המת יחצון פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי כיון דאיצטריך לדרשא אחריתא לומר דשקיל מזיק בשבחא והוה אמרינן דכוליה קרא להא הוא דאתא משום דאית לך לומר דמקרא מלא דיבר הכתוב דלעולם נוטל חצי החי וחצי המת בכל ענין אפילו יעלה ליותר מנזק שלם אבל בתר דגלי לן קרא דמועד דלא משלם יותר ממה שהזיק אם כן על כרחך לאו מקרא מלא דיבר הכתוב הילכך דרשי נמי מגם את פחת שפיחתתו מיתה דהכי משמע לכאורה פשטיה דקרא כדקאמר תלמודא ואשמועינן מוגם דלא משלם יותר מחצי נזק. כך נראה למורי שיחיה. מאי וגם שמע מינה תרתי דאשמועינן נמי נוטל חצי החי וחצי המת דשקיל נמי מזיק בשבחא דהכי משמע וגם כשם שנוטל חצי החי כך נוטל חצי המת והשבח יחלוקו. כך נראה למורי שיחיה מתוך פירוש הקונטרס. ואיפכא ליכא למימר דהא מגם לא משתמע פחת שפחתו מיתה מחצין בחי ולא משמע שבא ליתר ואת המת יחצון. ע"כ.

וזה לשון הרב המאירי ז"ל אמר ליה רב תחליפא וכו'. אימא חד זוזא כלומר שאחר שהעמדנוה עד עשרים וזכינו שאר השבח לניזק כדי שלא יהא מזיק נשכר יפרע המזיק עוד דינר או דבר מועט כדי לקיים שלם ישלם אבל לא שישלם חצי כל הפחת שבשעת מיתה. אינו כן שאף רבי יהודה סובר פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי וכל זמן שיזדמן שאין תשלומין מקיימין בחלוק השבח בין שניהם לא זכה המזיק בו כלל ומעמידין אותו על פחת מיתה להיות מחצין אותו בחי ולשון מחצין אותו הוא חצי נזק דוקא. ויש שאין גורסין בסוגיא זו ואימא חד זוזא אלא שגורסין אמר ליה רב תחליפא לרבא אם כן לרבי יהודה תם משלם יותר מחצי נזק ודבר זה נתבלבלו רבים בפירושו ואף למה שפירשו בו גדולי הרבנים אין לבי מתיישב שלפירושם היה לו לומר מצינו תם משלם נזק שלם כמו שיראה לי מדבריהם ומה שגרם להמפרשים להתבלבל בפירוש דבר זה הוא מפני שהם סוברים לפרשה על מה שסמוך לה ונ"ל שהוא חוזר למה שאמר תחילה שאם כשאינן שוין אתה אומר שיחלקו בחי ובמת פעמים שהתם חמור מן המועד כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמונים והנבלה יפה דינר ומכיון שלא הפקעת דבר זה אלא מצד שלא יצא מועד אלא להחמיר תינח כשהוא על צד שהתם חמור יותר על הדרך שכתבנו או בדרך שאין למועד חומרא עליו כגון שיארע אף זה לחשבון נזק כגון שור שוה מנה שנגח שור שוה שמונים והנבלה יפה ששים שאם תחלוק בחי ובמת הרי יש כאן נזק שלם ואין חומרא למועד וזה אי אפשר שלא יצא מועד אלא להחמיר בא מכל מקום לרבי יהודה כשיארע שיהא המועד חמור אלא שיש כאן יותר מחצי נזק אין לו טענה להפקיעה כגון שוה מנה שנגח שוה שמונים והנבלה יפה חמשים שאם תחלוק חי ומת גובה שבעים וחמשה והואיל והמועד חמור שהיה דינו לשמונים אין לו טענה שלא לשלם זה שבעים וחמשה והרי תם משלם יותר מחצי נזק ונמצא טעם מזיק נשכר נדחה בחד זוזא וטעם מועד למה יצא נדחה בשאלה זו ובאה התשובה על זה אית ליה לרבי יהודה וכו' וכל שאין שוין הוא מחזירו לטעם פחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי שפירושו חצי נזק דוקא כמו שכתבנו בלשון מחצין. ויש גורסין את שתיהן וחוזרין האחת לכשיארע למזיק יותר מחצי נזק והאחרת לכשיארע שלא יפרע כלום או שיהא נשכר. ולענין פירושא נמצאת למד ששני מינין יש בידך לדחות בהן שלא לפרש חלוקת חי ומת הנזכרת בתורה כשאין שוין אי נמי שלא לחייב את המזיק ביותר מחצי נזק או ביתר מן המועד ~ והאחרת שלא להיות המזיק נשכר או שאינו משלם ועל הראשונה אתה מפיל קושיית מצינו תם משלם יותר מחצי נזק ועל השנייה אתה מפיל קושיית אימא חד זוזא כמו שכתבנו. ומכל מקום לענין פסק אינו משלם אלא חצי נזק ואינו נפקע ממנו ולא דיבר הכתוב אלא בשוין וכשיש שם שבח נבלה אין המזיק חולק בו אלא אם כן מתקיימין תשלומין אחר כך וכל שאין תשלומין מתקיימין מעמידין אותו על פחת מיתה וכל השבח לניזק. ומכל מקום רבותי תופסים בה שיטה אחרת והיא שכל השבח ביותר משוויה עד שאם יחלוק המזיק בשבח לא יתקיימו בו תשלומין אין מעמידין אותו מכל וכל על פחת מיתה אלא כך עושין שתחילה נותנין את השבח הממלא את הפחת לניזק ומחשבין את הפחת למזיק לשלם חציו ומכל מקום אם יש שבח יותר על כל הפחת חולק בו המזיק ובלבד שיתקיימו בו קצת תשלומין כיצד שור שוה שמונים שנגח שור שוה שמונים ובשעת מיתה נפחת מארבעה סלעים ועמד על סלע והרי פחת מיתה מחייבו בשמונה דינרים אחר כך השביחה ועמדה על שנים שנמצא שחזר הפחת למקומו~ כל השבח לניזק ומשלם המזיק בדינו שמונה דינרים ואם השביחה ועמדה~ על שלושים דינרים הרי שאחר שחזר הפחת למקומו יש כאן עוד ריוח כל אותן ששה עשר דינרין שהוצרכו מן השבח למלא מקום פחת המיתה הם לניזק ואין למזיק בהם כלום ונמצא שהוא חייב שמונה דינרים אלא שאחר כך חולק באותם העשרה דינרים היתרים ונמצאו שניהם מתקיימים שהוא זוכה במקצת השבח ומשלם משלו שלשה דינרים וכן כל כיוצא בזה. ומכל מקום אם עלתה נבלה זו לשלושים וששה שאם יטול אף בשבח היותר אינו משלם כלום יראה לי אף לשיטה זו שהוא חייב לגמרי ומעמידין אותו על פחת מיתה. אבל רבותי מפרשים בזו שאין כאן חשבון אלא זה נוטל שורו וזה נוטל נבלתו שאין כאן היזק ולא נאמר ישלם בענין זה והרי הוא כשור שוה כמה שנגח שור שוה כמה והנבלה שוה כמו שהיה השור שוה שאין כאן נזק כלל שכל שאחר שניתן שבח הממלא את הפחת כולו לניזק היה שם שבח יותר עד שחציו מגיע בחצי הפחת הראוי להשתלם אין כאן תשלומין עוד. ונראין הדברים שלהם יותר מדבריו לענין סברא אלא ששיטת הסוגיא מוכחת כדברינו. וגדולי המפרשים טרחו בזה הרבה ולא נתבררו לי דבריהם ואף גדולי המחברים קצרו בה ולא נתברר בדבריהם כל הצורך. ואפשר שאין גורסים בסוגיא זו ואימא חד זוזא ומפרשים בענין זה שכל שיש שם שבח כמה שיהיה זה משלם קמעה ומכל מקום אין שיטת הסוגיא מוכחת כך. ע"כ לשונו.

והתורה אמרה ומכרו לאו משום דלשתמע וכו'. אלא יש לומר דהכי קאמר והתורה אמרה ומכרו ועל כרחך רבי יהודה לא מפרש לקרא וכו' דהא שמעינן ליה לרבי יהודה דאית ליה חצי נזק לקמן בפרק ארבעה וחמשה אמר להו לשבתות וכו' כמו שכתוב בתוספות אלמא לרבי יהודה אינו משלם אלא חצי נזק ומכרו את השור וכו' לפחת שפיחתתו מיתה מחצין בחי ואהדר ליה אין הכי נמי וכו'. הרשב"א ז"ל.

שורו שבייש פטור. כתבו בתוספות אבל שורו שסימא את עין עבדו איצטריך שאף על פי שבעצמו חייב בשורו פטור וכו'. ועוד יש לומר דאיצטריך למאן דאמר הוא דומיא דשורו דחייב אף על פי שלא נתכוין לסימוי דומיא דשור שרגיל להיות בלא כוונת סימוי ולמאן דמוקים לה שורו דומיא דידיה אשמועינן דומיא דידיה דאיכא כוונה ואפילו הכי פטור מכלל דבדידיה בעינן כוונה אבל בלא כוונה כגון שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא את עין העובר וכו'. הרא"ש ז"ל.

והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור אף על גב דאיחייב במיתה קודם שבא לחיוב תשלומין. הר"מ ז"ל מסרקסטה.

חוץ מחובל ומבעיר. מקשים היכי ילפינן מהבערת בת כהן קלקול חבורה דילמא התם אסר רחמנא משום נטילת נשמה. ומתרצים מדאפקיה בלשון לא תבערו לית ליה דרבי נתן דאמר לחלק יצאת ולא דרבי יוסי וחילוק מלאכות נפקא ליה מאחת מהנה כדדריש בפירוש בפרק כלל גדול. הרא"ש ז"ל.

חובל ומבעיר אינה משנה. אין לפרש דבעי למיפטר כל חובל ומבעיר דהא אפילו רבי יהודה דפוטר מקלקל בחבורה מודה הוא דשוחט ומבעיר חייב שהרי שנויים בהדי ארבעים אבות מלאכות חסר אחת בפרק כלל גדול ואמרינן בגמרא דרבי יהודה מוסיף ומדקדק מכלל דמודה בכלהו. ועוד דרבי אבהו אליבא דרבי שמעון קאמר כדאיתא פרק האורג ואם אפילו לרבי שמעון בא רבי יוחנן לפטור אם כן כל הני מתנייתא כמאן מתני דבפרק כלל גדול ומתניתין דפרקין ומתניתין דהחובל בחבירו לקמן בפרק החובל. אלא הכי פירושו אינה משנה שישתנה המתחייב יותר משאר מקלקלים ומתניתין דמדליק את הגדיש איכא לאוקמי לדעביד בה תקון חשוב שמבשל בה קדרתו וכן מתניתין דהחובל שצריך הדם לרפואה. ואם תמצא לומר משנה שיש שום תנא ששונה חייב במקלקל לאו במקלקל גמור הוא כדאמרת אלא כגון שיש שום תיקון וכו'. ואף על גב דכל שוחט מקלקל הוא כדאמרינן בפרק קמא דחולין סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה מכל מקום מודה רבי יהודה לענין שבת דחייב הני מילי לענין עבודה זרה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה וכו' ולא חשבינן ליה נהנה כיון דקלקולו רבה על תקונו אבל גבי שבת מקרי שפיר מלאכת מחשבת כיון שיש לו תיקון אף על פי שקלקולו מרובה. הרא"ש ז"ל.

תני רבי אבהו. מפני שלא מצינו להם לרבי שמעון ולרבי יהודה מקום מפורש שנחלקו בדבר זה. כתב רש"י ז"ל שם בשבת שעיקר מחלוקת זו יצאה להם ממה שנחלקו במלאכה שאינה צריכה לגופה דרבי שמעון פוטר ורבי יהודה מחייב ויסוד הכל מה שאמרו מלאכת מחשבת אסרה תורה והלכך היה רבי שמעון פוטר דכל מלאכה שיש קלקול בגופה אף על פי שיש בה תיקון אפילו תיקון חשוב כמבעיר עצים לבשל בהם פתו ומן הדין אפילו שלא היתה מתירה התורה מילה בשבת היה לו לימול לפי שאין המילה תיקון בגופו של תינוק ואף על פי שיש בה תיקון בעלמא שמכשרת את התינוק לתרומה ולפסחים מכל מקום כיון דתינוק נפצע גופו מקלקל הוא והבערת בת כהן היתה מותרת ולפיכך כשהתורה התירה מילה בשבת שמענו שאלו לא התירה היתה אסורה ואם כן אינה בכלל שאר המקלקלים. וזו היא ששנינו בברייתא דתני רבי ינאי כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר כדעת רבי שמעון ורבי יהודה סובר דלא ילפינן ממשכן מלאכה הצריכה לגופה אלא מלאכה לתיקון ואפילו תיקון בעלמא ובלבד שיהא בו תיקון חשוב בעלמא כמילה שיש בה תיקון כלי דמה לי תיקון כלי מה לי תיקון גברא והבערה של בת כהן נמי יש בה תיקון גמור בעצמה והוא בישול הפתילה שהוא האבר דמה לי בישול סמנין ומה לי בישול האבר וכדאיתא נמי בפרק רבי אליעזר התם והילכך לדידיה כל המקלקלים פטורים ולרבי יהודה נמי כל שיש בגוף המלאכה תיקון קצת חשבינן ליה תיקון ואף על פי שיש בו קלקול גדול מן התיקון מצד אחר. ועכשיו נחלקו רבי יוחנן ורבי אבהו בדרבי שמעון דרבי אבהו סבר דחובל ומבעיר נשתנה דינן לגמרי משאר המקלקלים שאפילו במקום שאין שום תיקון חייב כדעת רבי שמעון דמנא תיתי שיצטרכו שום תיקון ואמר ליה רבי יוחנן חובל ומבעיר במקום שאין שם תיקון לא חייב בו שום אדם ואינה משנה ואם תמצא לומר משנה מדקתני הכא הדליק גדישו של חבירו וכו' מבעיר בצריך לאפרו. ומסתבר לי דמשום הכי לא נקט בצריך לאפות פתו משום שור דומיא דידיה קתני ואפיה לא שייך בשורו ומבעיר שצריך לאפרו שייך בשורו כדמפרש ואזיל. והאי טעמא דצריך לכלבו וצריך לאפרו לרבי שמעון בלחוד הוא אבל לרבי יהודה אף על פי שצריך לכך פטור שאין זה תיקון גמור והקלקול רבה על התיקון. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפסחים למאן דאמר מקלקל בחבורה פטור השוחט חטאת בשבת בחוץ לפי זה מה תיקון תיקן לטהרה מידי נבלה אלמא אפילו בתיקון כל דהו מחייב. יש לומר דשאני התם דיש תיקון בגוף הבהמה ולרבי יהודה תיקון חשוב בעלמא או תיקון כל דהו בגוף הדבר נפיק ליה מידי מקלקל. מכל מקום שמעינן מההיא דלמאן דאמר מקלקל בחבורה חייב הוה ניחא לן ואף על גב דלא הוה מסיק אדעתיה תיקון דמוציאה מידי נבלה אלמא לרבי שמעון אפילו מקלקל גמור חייב. מסתברא לי דמעיקרא נמי מסיק אדעתיה תיקון זה דמוציאה מידי נבלה ומשום הכי לרבי שמעון דין הוא שיתחייב אבל הוא סלקא דעתיה דלרבי יהודה בעינן תיקון חשוב ואהדר ליה לא דכל היכא דאיכא תיקון בגופיה. ואי נמי יש לומר דהתם אליבא דרבי אבהו בעי לה וכו'. ולפי מה שכתבנו משמע דהא דפליגי רבי יוסי ורבי נתן בהבערה ללאו יצאת או לחלק לא סבירא ליה לרבי שמעון כחד מינייהו דהא לגופיה איצטריך לאשמועינן דמקלקל בהבערה חייב ולאפוקי מכלל שאר המטלטלים דפטור הרשב"א ז"ל.

וזה לשון הרא"ה ז"ל תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן כל המקלקלים פטורים וכו'. עד בצריך לאפרו. האי שמעתא עיקרה במסכת שבת בפרק רבי אליעזר ומקשינן עלה התם והא אנן תנן כל המקלקלים פטורים ומהדרינן מתניתין רבי יהודה וברייתא רבי שמעון. וסוגיין נמי בכוליה תלמודא דמקלקל בחבורה רבי יהודה פוטר ורבי שמעון מחייב. ורש"י ז"ל פירש דלא אפליגו בה בשום דוכתא אלא דנפקא לן מכללא מדאפליגו בפלוגתא אחריתי במלאכה שאינה צריכה לגופה וחיובא דחובל ומבעיר נפקא לן התם בשבת מדאיצטריך רחמנא למשרי מילה וכו' ומדאסר שרפה דבת כהן בשבת וכו' וחובל דמילה והבערה דבת כהן מקלקל גמור הוא שהוא חובל אותו תינוק ושורף אותה אשה אלא שיש בדבר תיקון חוץ לגופו מצד שהוא מצוה הילכך לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דחשיבא ליה מלאכה גמורה תיקון חוץ לגופו איכא למימר ודאי דחשבינן תיקון גמור וכיון שכן חובל דמילה ומבעיר דבת כהן אינו אלא תיקון דכיון דאיכא תיקון חוץ לגופו תיקון גמור חשבינן ליה הילכך מקלקל בחבורה והבערה לא משכחת לה בשום דוכתא דמחייב לעולם הילכך הוי ליה כשאר מקלקלים ופטור אבל לרבי שמעון דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה תיקון חוץ לגופו נמי לא חשיב תיקון כלל וכיון דכן חובל דמילה ומבעיר דבת כהן אף על גב דאיכא בהו תיקון חוץ לגופו אינו כלום הוא אלא מקלקל חשבינן ליה כשאר מקלקלים גמורים דעלמא וכיון דכן וחייב בהו רחמנא שמעית מינה דכל מקלקל בחבורה והבערה חייב. אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה פירוש חובל ומבעיר שיתחייב בהם לעולם אינה משנה ואם תמצא לומר משנה אף על גב דמקלקל חייב חובל בצריך לכלבו ומבעיר וכו' כלומר אינו חייב אלא אם כן היתה מלאכה הצריכה לגופה דהתם הוא דאמר רבי שמעון דחייב אף על גב דמקלקל גמור אבל לא היתה מלאכה צריכה לגופה והוא מקלקל פטור כשאר מקלקלים דמהיכא אתיא לן דמקלקל בחבורה והבערה חייב יותר משאר מקלקלים ממילה והבערה דבת כהן כיון שכן אין לך לדון אלא כיוצא בהן דאין לך בו אלא חידושו מה התם מקלקל דודאי מקלקל הוא דתיקון חוץ לגופו דאית בהו לא חשיב לרבי שמעון כדפרישנא לעיל אבל היא מלאכה הצריכה לגופה שהרי צריך הוא למול אותו תינוק ולבשל אותה פתילה לשרוף אותה אשה אף כל חובל ומבעיר כיוצא בהן חייב אף על פי שהוא מקלקל והוא שתהא אותה מלאכה צריכה לגופה דבעלמא בעינן תרתי שתהא מלאכה צריכה לגופה ושיהא מתקן והכא חדית ביה רחמנא בחובל ומבעיר דאף על גב דמקלקל חייב אבל מלאכה הצריכה לגופה דקיימא לן דבעינן כדקיימא קיימא דלגבי הא לא אשכחן דחדית בה רחמנא דהא מילה גופה והבערה דבת כהן מלאכות הצריכות לגופן הן כדפרישנא והיינו נמי חובל וצריך לכלבו וכו' שהוא מקלקל גמור אלא שהיא מלאכה הצריכה לגופה. ולא דמי לחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דחשבינן לה מלאכה שאינה צריכה לגופה דהתם אפשר לגומא בלא עפר ולעפר בלא גומא אבל כאן אי אפשר לזה בלא זה שאי אפשר לדם בלא חבורה ולא לאפר בלא הבערה ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא בשביל אחר עשייתה הוי מלאכה הצריכה לגופה דהא גוזז דמחייב הוא לפי שצריך לצמר אחר גזיזה וכיון דלא אפשר לה נמי לצמר בלא גזיזה חשבינן לה מלאכה הצריכה לגופה דהא הכא לנטלה הוא צריך מה שאין כן בגומא דלגומא עצמה הוא צריך דאין חיבור כלל בין העפר הניטל למה שנשאר בגומא ואין הבנין כלל בעפר אלא בקרקע ואלו נוטל שערו להתיפות חייב משום דמלאכה זו בשער עצמה היא והכל היה מחובר בדבר אחד וכן אקופי מגלימיה חוטין וקשרים היוצאין על פני הבגד ומחוברים. ובהא פליגי רבי אבהו ורבי יוחנן דרבי אבהו סבר דכל מקלקל חבורה והבערה לרבי שמעון דכיון דמקלקל חייב בהו רחמנא כל דכן הוא דלא בעינן מלאכה הצריכה לגופה ומחייב לעולם ורבי יהודה סבר דוקא היכא דהוי מלאכה הצריכה לגופה. וההיא דכריתות דאמרינן בפרק ספק אכל הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב אתיא כרבי אבהו. חובל וצריך לכלבו וכו'. כתבו בתוספות ולא דמי לחופר גומא דממילא ואין נהנה כלל ממנו וכו'. וקשה והרי הוא נהנה בגומא כמו שהוא נהנה בדם לתת לכלבו. וי"ל דגבי חובל עיקר המלאכה שאסרה תורה בחובל היינו בשביל נטילת נשמה כדאשכחן במשכן אם כן בדבר שהוא גוף המלאכה הוא נהנה דהיינו בדם אבל גבי חופר גומא עיקר המלאכה שאסרה תורה במי שחופר היינו בשביל הזריעה והוא אינו זורע שיהנה בגוף הזריעה אלא חופר מגוף החפירה אינו נהנה כלום. גליון.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל יש לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי אבהו אליבא דרבי שמעון דרבי יוחנן סבר דאף לרבי שמעון לא אמרינן אלא אם כן יש לו תיקון קצת. וא"ת רבי אבהו מאי דעתיה הא ודאי דרבי שמעון פוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה. וי"ל לרבי אבהו מיירי שהיה צריך לכלבו ולאפרו בשעה שהיה חובל ומבעיר שחבל בבהמה שהיה סבור שהיא חולין וחבל בה לצורך כלבו ונמצאת שהיא של קדשים ולא מצי ליהנות מדמיה וכן הבעיר עצים לאפרן שהיה סבור שהוא של חולין ונמצא שהם של הקדש ולא מצי ליהנות מאפרן והשתא בהא פליגי רבי אבהו סבר כיון דהיתה צריכה לגופה בשעה שעשה המלאכה אף על גב דלבסוף איגלאי מילתא שאינה צריכה כלל והוי ליה מקלקל מכל מקום קרינן ביה צריכה לגופה ורבי יוחנן סבר כיון דלבסוף איגלאי מילתא דמקלקל הוא ואין בו שום תיקון לא חשיבא צריכה לגופה והכי קאמר חובל ומבעיר אינו משנה כפי מה שאתה שונה שום תנא מחייב בכהאי גוונא ואם תמצא לומר משנה אליבא דרבי שמעון חובל בצריך לכלבו וכו' פירוש של חולין כדפירשתי. מה שורו דלא קא בעי ליה. ותימה דגם לרבי אבהו מצי פריך למאי דפרישנא לרבי אבהו נמי בעי צריכה לגופה ומה שורו דלא צריך כלל לגופיה אף הוא נמי. וי"ל דלא בעי שיהא הוא דומיא דשורו לגמרי רק בחדא מילתא כדמוכח בסמוך דהא מיתוקם שפיר לרבי אבהו לענין דלא בעי ליה לבסוף. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.
תוספות. ומשני לעולם שורו דומיא וכו' עד ואחר כך בדידיה לא בעינן שיתכוון לבייש וכו'. משמע מתוך התוספות דאף על גב דקאמר שורו דומיא דידיה עיקר חידוש שבא להשמיענו היינו דלא בעינן באדם מתכוון לבייש והוי ליה כאלו אמרינן הוא דומיא דשורו. וקשה אם כן נימא דמתניתין הרי הוא דומיא דשורו ובלא קבעי ליה דעיקר חידושו בשביל עצמו דלא קבעי ליה וקשה לרבי יוחנן כדמעיקרא. וי"ל דבשלמא מעיקרא קאמר הוא דומיא דשורו דקא סלקא דעתך דלא משכחת בשור דקא בעי ליה הילכך קא פריך מיניה לרבי יוחנן אבל השתא דקאמר שורו דומיא דידיה מה הוא דקא בעי ליה וכו' אבל מתכוין לבייש לא משכחת ליה כלל בשור ואם כן על כרחך שורו דומיא דידיה שיתכוין לבייש אי אפשר דשור אין מתכוין לבייש אלא קמשמע לן שיכול להיות שורו דומיא דידיה בנתכוין להזיק ואם כן בדידיה לא בעינן מתכוין לבייש שזה אי אפשר להיות בשור. גליון.

וזה לשון תוספות שאנץ ומשני לעולם שורו דומיא דידיה וכו'. שזה אי אפשר להיות בשור ולפי שבכל חידוש של משנתנו לא באת אלא להשמיענו דלא בעינן באדם מתכוין לבייש אחרי שאין שייך בשור מתכוין לבייש היה נוח לו מתחילה לדקדק הוא דומיא דשורו טפי משורו דומיא דידיה. ע"כ.

בפרש"י בד"ה אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום כו' עכ"ל ופי' היכן מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד כו' וק"ל:

בד"ה א"כ מצינו לר"י תם משלם כו' וה"ד שור שוה נ' כו' דהיכא דמטי ח"נ יותר מנ"ש נפקא כו' עכ"ל וה"ה דה"מ למיפרך א"כ מצינו תם משלם נזק שלם וה"ד שור שוה ס' שנגח שור שוה מ' והנבילה יפה כ' והוה נזק כ' וכי פלגי חצי החי וחצי המת נוטל ניזק בחי ל' ובמת י' הרי נמצא דמזיק משלם כולו נזק דהא לא אמעיט אלא שלא יהא תם חמור ממועד ודו"ק:

תוס' בד"ה שורו שבייש כו' וכן שור שהדליק הגדיש כו' דלמילתא אחריתא לא איצטריך דפשיטא דחייב כו' עכ"ל מיהו שורו דומיא דידיה דקבעי ליה ודאי דלא הוה רבותא דאפילו לא קבעי ליה נמי חייב כפרש"י אלא דקמ"ל שיכול להיות שורו דומיא דידיה וא"כ בדידיה לא בעינן מלאכה גמורה אלא דקבעי ליה דלא הוי אלא תיקון קצת ואפ"ה חייב לר"ש אליבא דר"י וכה"ג פירשו התוספות לקמן שורו שבייש דומיא דידיה דקמ"ל שיכול להיות שורו כו' ולא בעינן שיתכוין לבייש ודו"ק:

בד"ה חובל וצריך כו' ובפרק כל כתבי דהוי ברייתא כו' סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא כו' עכ"ל דבריהם אלו הם ג"כ בפרק האורג ובפ' הנחנקין אבל האי תירוצא דסבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא כו' אינו שם והוא קשה להבין לפי הסוגיא דאמרי' התם בפרק כל כתבי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת מתיב רב יוסף ה' נהרגין כו' אילימא ר"י האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אלא לאו ר"ש והני כו' וא"כ משמע מתוך הסוגיא דהריגת מזיקין הוי תיקון ומלאכה גמורה דאל"כ לר' יהודה נמי הוי פטור דמקלקל בחבורה נמי פטור לר"י ואמאי קאמרי דסבר ההוא תנא כר"י בחדא אף אם נאמר דחשיב ליה מקלקל בחבורה הא כיון דסבר ר"י דפטור ל"ל למימר דסבר נמי כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ויש ליישב דבריהם דהריגת מזיקין ודאי לר"י הוה מלאכה ותיקון גמור כמו בחבורת מילה ובת כהן ובהך מילתא סבר ההוא תנא התם כר"י דהוי מלאכה גמורה וסבר כר"ש בחדא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור אבל לר"ש ודאי הריגת מזיקין לא הוי אלא מקלקל כמו מילה וחייב אפילו באינה צריכה לגופה לרבי אבהו גם הברייתא דס"פ ספק אכל קשה להולמה לפי תירוצם זה ועיין שם בתוס' ודו"ק:

גמרא והתניא רי"א יכול שור שוה מנה שנגח שור שוה ה"ס כו'. לכאורה קשה דהא מסקינן בסוף הסוגיא דגם ר"י א"ל פחת שפחתו מיתה מחצין בחי וי"ל דהכא בא לתת טעם דמנלן לדרוש פחת שפחתו כו' להכי קאמר דאלת"כ אלא תפרש כפשטי' א"כ שור שוה מנה כו' וזה אי אפשר מק"ו ממועד אלא ע"כ צריך לפרש פחת שפחתו כו' ונכון בעז"ה וע"ע בסמוך:

שם אלא אריו"ח שבח נבלה א"ב כו' ומ"ס פלגא. מדל"ק דמזיק הוי פלגא כלישנא דרבא לעיל לענין פחת משמע דקאי אניזק דהוא שקיל פלגא אבל המזיק לא שקיל פלגא השני' כגון אם היה הניזק שוה ר' טרם שנגחו וכשנגח היה שוה הנבלה ק' נמצא דההיזק היה ק' והיה צריך לשלם נ' ואח"כ השביחה כ' ל"א דשייך לו פלגא וינכה מן הנ' ולא ישלם אלא מ' אלא חלקו מהשבח דהוא יו"ד שדינן אנבלה ונמצא דההיזק הוא בצ' וישלם חציו דהוא מ"ה וכ"ה בהרמב"ם פ"ז הל"י וטוש"ע סי' ת"ג ס"ב וזהו דקאמר השתא כו' דשקיל בשבחא יכול כו' והנבלה יפה נ' זוז ר"ל שהשביחה על נ' זוז (ובשעת הנגיחה לא היתה שוה כלום) (דומיא דלקמן שנגח שור שוה ה"ס והנבלה יפה ל' זוז) זה נוטל כו' ור"ל שמא תפרש דהמזיק נוטל ממש חצי השבח (ומה שאומר גם החצי החי אף דדרשינן פחת שפחתו מיתה כו' וא"כ השור החי שייך כולו לניזק שיגרא דלישנא דברייתא הראשונה נקט או משום הציור דמפרש הש"ס בסמוך מה שבא לאפוקי בואומר שלם ישלם כו') אמרת כו' ואומר כו' ור"ל א"כ ע"כ מוכח דלא שקיל המזיק מידי בשבחא אלא פלגא שקיל ניזק ואידך פלגא שדינן אנבלה ואז אם ימצא עדיין פחת ממה שהיה שוה בחיים ישלם חציו ואם לא יהיה פחת או שיהיה עדיין יתרון לא יתן ולא יקח ובזה א"ש מה שלא הביא הרמב"ם וכן המחבר בש"ע דין דאין הבעלים נוטלין (שכ' הלח"מ דל"י למה) כיון שכבר בארו דאין המזיק נוטל פלגא דשבחא אלא דשדינן אנבלה ודע שדברי ביאור הגר"א ז"ל שם סק"ו שכ' ר"ל ח"נ תמוה דבכה"ג אין יתרון שיטול המזיק אלא אדרבה שישאר עדיין פחת ונצרך עוד לשלם חציו וכפשוטו א"ש דיהיה יתרון וקמ"ל דלא יטול ועי' לשון הטור ובסמ"ע שם נראה שיש ט"ס וכצ"ל ובשעה שנודע לו לא היתה שוה אלא ב' סלעים ואח"כ השביחה עד ששוה ל"ב זוז דהיינו שהשביחה ו' סלעים ודבריו בדרישה תמוהים דציורו הוא אם היה שקיל המזיק פלגא ממש בשבחא אבל דעת הטור הוא דשדינן אנבלה וא"כ אינו נוטל אלא רביע כמ"ש בפרישה ובסמ"ע ועי' ביש"ש סי' ל' והוא ז"ל העירני לכ"ז:

רש"י ד"ה שורו שבייש כדקי"ל איש בעמיתו כו'. עי' (לקמן מב) ובתד"ה גבי דמזה לא ממעטינן בושת לכ"ע אף לר"ע ודלא כהתוי"ט לקמן פ"ח מ"ב סד"ה ושור שכ' דרש"י לא דקדק לפרש אליבא דרבנן דמשמע דלר"ע א"ש.

ר"י' אומר יכול שור שוה מנה וכו' אמרת מועד למה יצא וכו'. ואף על גב דלמאי דמסקינן אית ליה לר"י נמי דרשה דפחת שפחתו מיתה וכו' וא"כ היאך ס"ל שיטול הניזק יותר מנזק שלם כיון שאפילו יותר מח"נ אינו יכול ליטול מ"מ אי לאו סברא דמועד למה יצא לא הוי מפקינן קרא דוחצו את כספו ממשמעותו ולא הוי דרשינן וגם את המת יחצון לפחת שפחתו מיתה כיון דפשטא דקרא דוחצו את כספו משמע דלעולם נוטל חצי החי וא"כ ה"א דקרא כדכתיב שלעולם נוטל כל א' חצי החי וחצי המת אבל לבתר דקים ליה לר"י מסברא דמועד למה יצא שא"א לומר שלעולם צוה הכתוב לניזק ליטול חצי החי וחצי המת דא"כ מצינו לפעמים שהניזק יטול יותר מנ"ש וזה א"א להחמיר בתם מבמועד א"ו דקרא לאו דוקא קאמר וחצו את כספו וא"כ יליף ר"י שפיר מוגם את המת יחצון שלא יעלה חצי החי ג"כ יותר מחצי נזק ומוקי לקרא דוחצו את כספו בע"כ דבשווין איירי כיון דבלא"ה א"א לומר דקרא קמא דוקא וק"ל:

שם בגמרא השתא דאמרינן חס רחמנא וכו' יכול שור שוה ה' סלעים וכו' אמרת וכי מזיק נשכר וכו' עכ"ל. גם כאן יש להקשות למאי דמסקינן דאית ליה לר"י פחת שפיחתו מיתה מחצין בחי ולעיל כתבנו דמוכח דהאי דרשה דפחת שפחתו מיתה היינו שלעולם נוטל הניזק חצי נזק לא יותר ולא פחות ובלבד שיהא מגוף השור החי ולא מעלייה וזה מוכרח אפילו לר"י כמו שיתבאר וא"כ תיקשי האיך ס"ד לומר יכול שור שוה ה' סלעים וכו' שכל א' יטול חצי חי וחצי מת וא"כ יהא המזיק נשכר והניזק יפסיד כל חצי נזקו ויתן עוד מכיסו ממה שנשאר בידו והיאך אפשר לומר כן דכיון דילפינן מואת המת יחצון שיטול הניזק עכ"פ חצי הפחת שפחתו מיתה שהוא ח"נ מכ"ש שלא יפסיד מכיסו יותר מנ"ש וכאן לא שייך לתרץ כדלעיל דאי לאו דדחי ר"י בסברת דוכי מזיק נשכר לא הוי מפקינן קרא דואת המת יחצון ממשמעותו כיון דפשטי' דקרא דואת המת יחצון משמע דלעולם נוטל הניזק חצי המת וא"כ לא הוי דרשינן ליה לפחת שפיחתתו מיתה אבל עכשיו דקים ליה לר"י מסברא דוכי מזיק נשכר שא"א לומר דקרא ואת המת יחצון דוקא לכך מוקי לה לפחת שפיחתו מיתה דכאן לא שייך לומר כן דהא קרא דואת המת יחצון קאי אדלעיל מיניה על מה שאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו וא"כ אי איתא דפשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול המזיק לעולם חצי הנבילה אמאי דחי ר"י ומפיק לקרא ממשמעותו בשביל סברת דוכי מזיק נשכר כיון שדבר זה אינו אפילו במשמעות הכתוב שיוכל המזיק להיות נשכר דדוקא אם רוצה הניזק ליטול חצי החי אז הטיל בו הכתוב תנאי שמחויב ליתן למזיק חצי המת אבל כשרואה הניזק שלא ירוויח אם יקיים חצי החי וחצי המת ודאי שלא יכול המזיק לכופו על כך דלא מצינו בשום מקום שלא יוכל הניזק למחול על הזיקו וא"כ שזה אינו במשמעות הקרא אכתי תקשי לר"י למה לא נאמר דקרא ואת המת יחצון דוקא כפשוטו דקרא שלעולם א"צ המזיק ליתן לניזק אפילו חצי החי אם לא שיתן לו הניזק חצי המת ויד הניזק יהיה על עליונה אם יגיע לו איזה ריוח על ידי זה אפילו חד זוזא אם נקיים שכל א' יטול חצי החי וחצי המת אז יטפל עמו ואם לא יהיה לניזק שום ריוח ומכ"ש אם יפסיד מכיסו יאמר איני נוטל ואיני נותן אבל שיטול הניזק כל חצי הנזק שלו מן החצי חי ואם אין החצי מספקת לו על חצי נזקו נוטל עד דמי כל החי והמזיק אינו נוטל כלום מן המת כאותה ששנינו דף ל"ג במשנה שור שוה ק' שנגח שור שוה ר' וכו' נוטל כל השור ולא אשכחן דפליג שום תנא על זה וכן הלכה מורווחת וא"כ מנ"ל לר"י הא אי ס"ל דפשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול המזיק חצי הנבילה א"ו דפשטי' דקרא ואת המת יחצון משמע ליה לר"י לפחת שפיחתתו מיתה והיינו שיטול הניזק לעולם ח"נ והא דקאמר חצי החי וחצי המת לאו מפשטא דקרא יליף לה אלא מדרשא דוגם כדמסיק והיינו לענין שנוטל חצי המת מן השבח ולא מן הגוף בשוורים שווין וקושטא דמלתא הוא שנוטל כל א' חצי חי וחצי מת וזה לא ילפינן משום לימוד אלא ממילא החשבון עולה כך וא"כ לפ"ז הדרא קושי' לדוכתא אמאי קאמר ר"י יכול שור שוה ה' סלעים וכו' דהא ילפינן מפחת שפיחתו מיתה שלעולם יטול הניזק תחילה ח"נ ומכ"ש שלא יפסיד מכיסו. וע"ק דאף לפי המסקנא קשה בין לר"י ובין לר"מ מנ"ל שנוטל הניזק יותר מחצי החי אם אין החצי עולה לו לחצי נזקו כההיא דמתני' דף ל"ג דהא פשטא דקרא דכתיב וחצו את כספו משמע דיותר מחציו לא יתן ואי משום דדרשי' ואת המת יחצון לפחת שפיחתו מיתה מחצין בחי לא מוכח מידי דאדרבא שייך יותר לקיים שני המקראות ונאמר דפחת שפחתו מחצין בחצי החי והיינו שיד הניזק על התחתונה שלעולם אינו נוטל יותר מחצי הנזק ואף חצי אינו נוטל אלא מגופו של חצי החי ולא מכולו אבל אם נאמר שנוטל חצי נזק אפילו מכל החי מפקינן קרא דוחצו את כספו לגמרי ממשמעותו וזו קושיא עצומה לדעתי ומכ"ש דקשה לר"י דאמר דחס רחמנא עליה דמזיק שנוטל בשבח ואינו חולק בפחת וא"כ איך שייך כאן להיפך דקרא וחצו את כספו הוא לגריעותא דמזיק כל זה יתיישב במה שאכתוב בסמוך בעז"ה:

לעיל בגמרא א"כ מצינו לר"י תם חמור ממועד. וקשיא לי דילמא לר"י אין ה"נ דבמועד נמי פחת נבילה דמזיק הוי והא דכתיב והמת יהיה לו מוקי לה ר"י לשור פסולי המוקדשין כדמקשה הש"ס לקמן פ' הפרה איפוך אנא דוהמת יהיה לו דבור היינו לפחת נבילה ודשור לענין פסולי המוקדשין והא דמשני התם מסתברא דבור לפטור' שכן פטר בו את הכלים ליתא אליבא דר"י דמחייב על נזקי כלים ואף אם נאמר דלר"י נמי איכא סברא לומר מסתברא שכן פטר בו את האדם כמ"ש לעיל דף יו"ד מ"מ השתא דאתינן להכי דלר"י קרא דואת המת יחצון משמע דאפי' בתם פחת נבילה דמזיק הוי ממילא דע"כ והמת יהיה לו דכ' גבי מועד לא אתי לפחת נבילה דא"כ תם חמור ממועד אע"כ והמת יהיה לו דמועד לשור פסולי המוקדשין והמת יהיה לו דבור לבעלים מטפלין בנבילה וצריך עיון ויש ליישב:

בפרש"י בד"ה אמרת וכי היכן מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא מאד למה הוציא רש"י דברי הש"ס מפשטן דמל' הש"ס משמע דהקפידא הוא דוקא דלא נמטייה רווחא למזיק אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן וכ"נ מדקאמר יכול שור שוה ה' סלעים והנבילה יפה חמשים זוז ולא קאמר והנבילה יפה ה' סלעים כמו שור המזיק א"ו משמע דבכה"ג לא הוי שייך לומר וכי מזיק נשכר כיון דבאמת אינו נשכר אלא שאינו מפסיד וע"ק דלפרש"י דקפדינן נמי שהמזיק יפסיד דוקא א"כ בסמוך נמי דקאמרינן לענין שבחא היכא דליכא פסידא לניזק כגון שור שוה ה' סלעים וכו' והנבילה יפה שלשים יכול דשקיל מזיק בשבחא ת"ל שלם ישלם כו' ואין הבעלים נוטלין עכ"ל הש"ס וא"כ נאמר בזה ג"כ דהא דקאמר ואין הבעלים נוטלין נמי לאו דוקא אלא דבעינן דוקא דלמטיי' פסידא למזיק וזו דבר תימא דא"כ היכא דאתרמי באמת כי האי מלתא דלית ליה למזיק לא פסידא ולא רווחא ומכ"ש היכא דאית ליה רווחא כגון שור שוה ה' סלעים שנגח שור שוה ה"ס והנבילה יפה ג' סלעים ואח"כ הוקרה והשביחה עד ששוה ה' סלעים מלבד חלק השבח של הניזק א"כ היאך נדייניה לההוא דינא אם נאמר שהמזיק פטור לגמרי הא אי אפשר לפרש"י שהרי לפירושו גזירת הכתוב הוא שהבעלים משלמין וקפדינן על זה שהמזיק בע"כ יפסיד ואם נאמר שמאחר שאם ניתן למזיק חלק בשבחו לא יפסיד כלום ויתבטל מאמר הכתוב שלם ישלם לכך לא יהבינן ליה כלל בשבחו וצריך לשלם ח"נ שלם כדמעיקרא קודם שהשביחה זה דבר שאין הדעת סובלתו דבתחילה כשהשביחה הנבילה מג' ועד ד' לא היה צריך המזיק ליתן אלא חצי סלע וכשהוקרה אח"כ ועמדה על ה' סלעים ויותר עד עשרה ועד מאה שנמצא שהניזק משתכר הרבה וכי הדעת יתן בזה שיצטרך המזיק ליתן לו סלע שלם והוי כחוכא ואיטלולא ואם נאמר שאין מגלגלין עליו את הראשונה אלא לעולם נוטל המזיק חלק בשבח עד כדי שיגיע עליו מ"מ איזה הפסד מכיסו ומכאן ואילך אף אם יעלה השבח לסך רב אינו נוטל המזיק אלא עד כדי שיפסיד שזו יותר תימה ומי כהחכם יודע פשר ולבדות מלבו כמה יהא אותו הפסד אם סלעים או זוזים או ח"נ או רביע נזק ולא בא הכתוב לסתום אלא לפ' א"ו דמה שאמרה תורה בעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין עיקר הקפידא שלא יהא נשכר אבל במאי שאינו מפסיד לא איכפת לן וכדמשמע מפשטא דלישנא דנקט והנבילה יפה שלשים זוז ולא נקט יפה ה"ס וא"כ לפ"ז א"ל דלעולם נוטל המזיק בשבח עד כדי הדמים שמגיע ממנו לדמי ח"נ ומכאן ואילך אף אם יעלה השבח לסך רב אינו נוטל ואינו נותן כלום כדי שלא יהא נשכר אבל במה שאינו מפסיד לא אכפת לן וכ"נ לשון הרמב"ם והטור והש"ע בסי' ת"ג וכן פי' הסמ"ע שם ונתתי שמחה בלבי שכוונתי לדעתו הרמה. אבל מל' הע"ש משמע דאם הגיע השבח עד כדי שיהא המזיק נשכר אז אינו נוטל המזיק שום חלק בשבח ומשלם כדמעיקרא וכבר כתבתי שא"א לומר כן ומ"מ במה שכתבתי קשה לדברי רש"י שכתב דבעינן שיפסיד המזיק וא"כ קשיא. ומהרש"א בחדושיו כתב והוסיף על לשון רש"י וז"ל וכי מצינו מזיק נשכר במקום שאינו מפסיד עכ"ל ולא ידעתי מה כוונתו בזה ומה שנלע"ד בכוונתו אין מהצורך להאריך כיון שלא נתיישב בדבריו כל מה שהקשיתי. אמנם נלפע"ד דדברי רש"י כאן מיוסדים על אדני פז ואדרבא ביאר לנו בלשונו הצח לשון קצרה ליישב כל מה שהקשיתי בזו הסוגיא ונחזור על הראשונות דקשה לרש"י דברי ר"י במה שאמר יכול שור שוה ה"ס וכו' דמהיכא תיתי לומר כן דבשלמא ברייתא הראשונה שאמר יכול שור שוה מנה וכו' דס"ד שנוטל הניזק יותר מנ"ש אין זו כל כך תימא דמצינו כמה פעמים שהניזק נוטל יותר מנ"ש כגון כפל וד' וה' וכן במה שהחמיר בתם יותר מבמועד מצינו לענין שמירה אלא דמ"מ מדלא גילה הכתוב דבר זה בפירוש נראה לר"י לומר דקרא וחצו את כספו לאו דוקא שהניזק יטול לעולם חצי חי אלא כדפרישית לעיל אבל שירוויח המזיק מכיס הניזק לא שמענו בשום מקום כמ"ש באריכות שאף אם נאמר דקרא ואת המת יחצון דוקא אין בכלל זה שהמזיק ירוויח אבל בדעת הניזק תליא מלתא וע"ק דבמה שהשיב ר"י וכי מזיק נשכר לא נתיישב עדיין דמ"מ נאמר שהתורה הקפידה שלא יהא נשכר אבל במקום שאינו נשכר יטול כל א' חצי חי וחצי מת אף אם לא יפסיד המזיק בזה ומכ"ש אם יפסיד המזיק בזה אף שלא יעלה לח"נ לא נחוש לזה ובאמת לא ס"ל לר"י הכי לפי המסקנא כמ"ש באריכות א"ו מכל זה נראה לרש"י דעיקר כוונת ר"י בזו הברייתא להוכיח דקרא דואת המת יחצון לאו דוקא שלא בא להורות שיטול המזיק בגוף חצי המת אלא בשבחו לחוד ופשטיה דקרא דואת המת יחצון היינו לפחת שפחתו מיתה וכו' אלא דאף לפ"ז קשה דבמה שאמר ר"י וכי מזיק נשכר לא מוכח מידי שנדחק בשביל זה לומר דקרא ואת המת יחצון לאו דוקא כיון שדבר זה אינו בכלל משמעות המקרא וא"כ נאמר כל היכא שאין המזיק נשכר לקיים הקרא כדכתיב שכל אחד יטול חצי חי וחצי מת לכך פי' רש"י וכי מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד כלום וכוונתו דבאמת גם על זה התמי' קיימת היאך מצינו מזיק שאינו מפסיד והא דנקט ר"י בלישני' מזיק נשכר וכן בתחילת דבריו אמר והנבילה יפה חמשים זוז ולא נקט ה"ס היינו משום דכיון דסברת שאינו מפסיד היא דחויה לר"י כמו סברת מזיק נשכר נקט בלישנא היותר תימא וכמפליג בדבר ועיקר דברי ר"י להוכיח מזה שקרא ואת המת יחצון היינו לפחת שפחתו מיתה שלעולם יטול הניזק ח"נ ולא בא להורות שיטול כ"א חצי חי וחצי המת בגוף הנבילה אלא בשבחא מרבוייא דוגם כל זה מוכח שפיר לפרש לפרש"י כיון דאמרינן שלא מצינו מזיק שאינו מפסיד אלא בעינן דנמטייה פסידא א"כ א"א לומר דקרא כדכתיב שיטול כ"א חצי החי וחצי מת דא"כ הדרא קושיא שלי לדוכתא דאם יזדמן באמת שדמי הנבילה יהיה כמו דמי החי מכ"ש אם יעלה דמי הנבילה יותר מדמי החי היאך נדייניה להאי דינא ואם נאמר שיטול כ"א חצי חי וחצי מת א"כ יהיה מזיק נשכר ולפחות בשווין דמי הנבילה לדמי החי לא יפסיד המזיק כלום ואנן בעינן שיפסיד ואם נאמר שיפסיד המזיק בע"כ לא ידענו כמה יפסיד שהרי אם ירדו לחלוקה לא יפסיד ואם נאמר מאחר שאם ירדו לחלוק חצי חי וחצי מת לא יפסיד לכך לא נקיים בזה ואת המת יחצון אלא נקיים וחצו את כספו על החי לחוד א"כ לקתה מדת הדין שכשהחי שוה מאה והמת צ"ט ודאי חולקין כיון שהמזיק יפסיד חצי זוז וכשיהיה המת שוה ג"כ מאה יפסיד המזיק חמשים והוי כחוכא ואיטלולא א"ו דקרא ואת המת יחצון לא בא להורות כלל שיטול המזיק בחצי גוף הניזק אלא לפחת שפחתו מיתה וכדמסקינן שלעולם נוטל הניזק חצי נזקו ואין למזיק שום חלק בגוף המת אלא מיתורא דוגם ילפינן שיש לו חלק בשבח אלא מ"מ כיון דמשמע לר"י פשטא דקרא נמי שחולקין חצי המת לכך קאמר דבשוורים שוין איירי והנבילה יפה נ' וא"כ ממילא נתקיים כל הדברים כך נ"ל נכון בזו הסוגיא נמצא שכל זה במה שפרש"י דלא מצינו מזיק שאינו מפסיד מזה יצא לנו הקושיא דהיכי נדייניה ומשום הכי מפקינן לגמרי דרשה דחצי החי וחצי המת מגופו ודרשי' לפחת שפחתו המיתה אבל אם נאמר שאין התמי' קיימא אלא שלא יהא המזיק נשכר לא שייך כלל לומר היכי נדייניה דלעולם אם יעלה חצי המת יותר מח"נ נאמר שאין המזיק נוטל ואינו נותן אבל מדאמרינן שצריך שיפסיד א"ש נמצא לפ"ז כל זה היינו בסוגיא דהכא דקאמר ר"י מצד הסברא וכי מצינו מזיק נשכר מפ' רש"י דהתמי' היא ג"כ במה שאינו מפסיד אבל בסמוך בסוגיא דשבח דשם לא שייך התמיה דמזיק נשכר כמ"ש בגמרא ובתוספות והטעם בזה דודאי ברישא דמלתא שהמזיק רוצה להיות נשכר תיכף בשעת הנזק מכיס הניזק שייך שפיר התמיה דוכי מזיק נשכר אבל גבי שבחא דמעלמא קאתי שאין הניזק נפסד בכך ובשעת הנזק קודם שהשביח ודאי נעשה המזיק שותף ונחית לפסידא כיון שלא מחל לו הניזק בודאי וא"כ הדעת נוטה שיחלק המזיק בשבח כיון דחס רחמנא עליה וסד"א שאפילו אם נשכר לא איכפת לן אלא דילפינן מגזירת הכתוב דבעלים משלמין ואין הבעלים נוטלין וא"כ דיינו אם נאמר דגזירת הכתוב הוא להורות שהבעלים אינן נוטלים בשום פעם אפילו בשבח דמעלמא אבל במה שאינו מפסיד לא איכפת לן כיון דמעלמא אתיא ומשמיא הוא דחייס עליה שלא יפסיד ועדיין נשאר הקושיא האחרונה דמנ"ל דהיכא שאין חצי החי מספיק לח"נ שנוטל יותר עד דמי כל השור החי כאותה ששנינו דף ל"ג ולפי מ"ש אתי שפיר דכיון שזכינו דבין לר"מ ובין לר"י פשטא דקרא דואת המת יחצון היינו שיטול הניזק ח"נ שפחתו מיתה וא"כ אף אם נאמר דקרא קמא דוחצו את כספו היינו ג"כ פשטא דקרא שהמזיק יתן חצי החי נמצא שאלו המקראות אינן מתקיימים כאחד אלא בשוורים השווין אבל בשאין שווין ע"כ חד מינייהו דוקא וחד לאו דוקא שאם החי שוה יותר אין צריך המזיק ליתן חצי השור אלא פחות ואם פחת המת שוה יותר קרא בתרא לאו דוקא שאין הניזק יכול ליטול כל חצי הנזק כיון שנאמר שאין המזיק צריך ליתן לעולם אלא חצי השור וא"כ ע"כ צריכין אנו להכריע הי מינייהו דוקא והי לאו דוקא ועתה נכריע דבקרא קמא בלא"ה א"א לומר שהוא דוקא והיינו שלעולם חוצין את כספו לא פחות ולא יותר דע"כ א"א לומר כן שהרי אם יעלה חצי החי יותר על כל דמי המת ע"כ שאין נותנין לניזק חצי החי דא"כ תחמיר בתם יותר ממועד א"ו דלאו דוקא החצי אלא לפעמים אף פחות מחצי א"כ כמו שאנו אומרים דלפעמים פחות כך נאמר דלפעמים נותן המזיק יותר מחציו אפי' עד כולו ובלבד שיעלה לח"נ. אבל אם נאמר דקרא בתרא דוקא א"ש שלעולם נוטל הניזק חצי הפחת לא פחות ולא יותר ואי משום שלפעמים נוטל פחות מחציו והיינו כגון שאין השור החי שוה כדמי ח"נ זה אינו מצד הדין אלא כיון דבתם גברא לאו בר תשלומין הוא אלא השור וא"א להשתלם מן השור יותר מדמי שוויו והרי זה ככל התשלומין שאם אין לו למזיק מפסיד הניזק וא"כ ודאי קרא בתרא מיתוקמא דוקא לא פחות ולא יותר ובקרא קמא א"א לומר כן אזלינן בתר בתרא שבו הקפידה התורה שזהו היסוד בל ימוט שהניזק יטול ח"נ לעולם מגופו אמנם לשון הכתוב מ"ש וחצו את כספו היינו בשווין ואיצטריך ג"כ לכמה דרשות ודוק באלו הדברים היטב כל מה שכ' בסוגיא זו נכון בעז"ה. ולפי מה שהארכתי בזה הריני מפ' כוונת רש"י בל' קצר במ"ש וכי מצינו מזיק נשכר שאינו מפסיד וכוונתו בזה דלא שייך שום ה"א שיהיה המזיק נשכר דמהיכא תיתי דמלתא דפשיטא שיוכל הניזק למחול על נזקו כדי שלא יפסיד אלא הא דקאמר ר"י יכול שור שוה ה"ס יטול חצי החי וכו' רצה בזה שיש ה"א לומר דכיון דלא שייך שיטול המזיק חצי המת א"כ א"צ ליתן לניזק כלום מן החי ע"ז משני שפיר דא"כ מצינו מזיק שאינו נפסד והתורה הקפידה שיפסיד אלא ע"כ דאע"ג דלא שייך המזיק בחצי המת אעפ"כ צריך ליתן מן החי דהיינו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי כדפרישית באריכות:

שם בגמרא אבל היכא דלית ליה פסידא לניזק וכו' והנבילה יפה ל' זוז שקיל נמי מזיק בשבחא וכו'. ומשכחת ליה דאייקר בשרא וקם בדמי רדיא דאלת"ה לימא ליה כיון שהבשר עכשיו ביוקר אילו לא אזקתן היה שוה יותר מל' זוז כיון דהוי חזי לבשרא ולרדיא א"ו כדפרישית ובזה תבין במאי שאמרו בכל הסוגיא שהמזיק נוטל בשבח ולעיל אמרו שבח כשעת הנזק ואוקימנא אפילו בשבחא ממילא דהתם איירי שהבהמה עצמה שיבחה וא"כ יכול לומר אילו לא אזקתן שכן דרך הבהמה שכל זמן שהיא יותר בבריאתה משבחת יותר אבל הכא איירי ביוקרא וזולא לא שייך לומר כן וצ"ל נמי דהפחת שפחתו מיתה מעיקרא היה מחמת שאינו ראוי לרדיא אבל לא מחמת שנפחת הבשר דאם לא כן הדרא קושי' לדוכתא דאם נתייקר הבשר אח"כ יאמר הניזק אילו לא אזקתן היה הבשר שוה עכשיו יותר אלא שהבשר הוא כבראשונה והפחת היה מרדיא ועכשיו אייקר בשרא כרדיא:

בתוס' בד"ה והתורה אמרה וכו' לאו משום דלישתמע וכו'. לכאורה היה נראה לפרש דכיון דבאמת וחצו את כספו אין לו שום מובן במשמעות המקרא בין לר"מ בין לר"י אלא בשווין ואף בזה הוא ללא צורך כיון דממילא הכי הוא והיה נראה לפרש לומר דוחצו את כספו לא קאי על השור החי אלא ה"פ דקרא שימכרו השור החי וחצו בו כספו של המת וע"ז מקשה ר' אחא דא"כ קשיא קראי אהדדי דכיון דמשמע דחצי נזק הוא דמשלם ולר"י משלם יותר כיון דס"ד דס"ל דחצי המת וחצי החי לר"י דווקא מקרא דואת המת יחצון וא"כ מצינו שמשלם יותר וע"ז משני דואת המת יחצון לא קאי על גוף המת אלא לפחת שפחתו וק"ל:

בפרש"י בד"ה וחוץ מחובל וכו' מדאיצטריך קרא למישרי מילה עכ"ל. במס' שבת מפורש יותר בפרש"י דלר' אבהו חובל דמילה קרי ליה מקלקל דאף על גב שמתקן תיקון המצוה מ"מ הוי מלאכה שאינה צריכה לגופא ואתיא כר"ש ומשום הכי לא מיתוקמא לה חובל ומבעיר בצריך לכלבו ולאפרו כיון שגם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה א"ו שעיקר החיוב הוא על החבלה ועל הבערה גופה ונ"ל שבענין זה מקרי שפיר צריך לגופו כיון שהוא צריך לעשות מצות הכתוב ורוצה לעשות החבלה וההבערה וכן חובל ומבעיר ששנוי בברייתא לר' אבהו היינו שחובל בבהמה ובעוף ומחייב בזה שפיר משום נטילת נשמה כיון שהוא צריך לזה ובכוונה גמורה הוא עושה החבלה וכן במבעיר ויתבאר באריכות בדברי התוספות אבל ר"י דאמר פוק תני לברא סובר דמקלקל פטור אפילו בחובל ומבעיר והא דאיצטריך קרא למשרי מילה היינו משום דמילה מתקן הוא בשביל תיקון המצוה וכן בהבערה דבת כהן ועי' מ"ש בתוספות ודו"ק. אלו הדברים צריכין חיפוש בכמה מקומות בש"ס ואין כאן מקומם להאריך ואכתבם במס' שבת אי"ה:

בתוספות בד"ה חובל וצריך לכלבו וכו' ע"כ נראה דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי וכו' וא"ת אמאי מחייב וכו' ואור"י דכל הנך סוגיות כר"י וכו' עכ"ל. למאי שפירשו התוספות בסמוך דר"י סבר דר"ש גופא בעי תיקון קצת קשה דהיאך יתכן לומר דהסוגיא דהנחנקין אתיא כר"י דא"כ מאי מקשה התם לר"ש דאמר מקלקל בחבורה חייב אמאי התירו לטלטל בשבת מחט כדי ליטול בה הקוץ דלמא עביד חבורה וה"ל שגגת סקילה ומאי קושיא כיון דאמרינן דר"ש גופא לא מחייב בחובל אלא דוקא בצריך לכלבו וכיוצא דהוי תיקון קצת וגבי מחט לא צריך כלל לדם ואפשר דבאמת תירוץ זה של תוספות היינו לפי' רבינו שמואל שכתבו התוספות בתחילת הדיבור וכן פרש"י אבל לפי' הע"כ נראה לא שייך לומר כן ולכך לא הביאו התוספות זה התירוץ ברוב המקומות:

בא"ד דכל הני סוגיות כר"י וכו' פי' אבל לר' אבהו אליבא דר"ש אמרינן דכמו מקלקל בחבורה חייב אע"ג דפטור בשאר מלאכות כמו כן מלאכה שאינה צריכה לגופה אע"ג דפטור בשאר מלאכות אפ"ה חייב בחובל ומבעיר ונראה דלפ"ז צ"ל הטעם דהא בהא תליא דר' אבהו אליבא דר"ש סובר דתיקון דמצוה לא חשיב מתקן וא"כ ה"ה דצורך מצוה לא חשיב צריך לגופיה א"כ אמאי איצטריך למישרי מילה ולמיסר הבערה ות"ל דפטור משני טעמים חדא דמקלקל הוא ועוד דמלאכה שאינה צריכה היא א"ו דבחובל ומבעיר תרווייהו מחייבי ור"י סבר דצורך מצוה חשיב מתקן וא"כ כ"ש דחשיב צריך לגופו מהאי טעמא אבל במקלקל דחובל ומבעיר שאינו צורך מצוה כ"ע מודו דפטור כמו בשאר איסורים וכן במלאכה שאינו צריך לגופו הוי חובל ומבעיר כמו שאר מלאכות דלר"י חייב ולר"ש פטור וכל זה לפי' רבינו שמואל דלעיל או לפי' הע"כ נראה והיינו לכל חד כדאית ליה אבל לפי' רש"י במסכת שבת והבאתיו בסמוך לא יתכן לומר כן דלפירושו אדרבא הוי איפכא דהא דסובר ר"ש דמקלקל בחבורה חייב היינו משום דס"ל מלאכה שאין צריך לגופה פטור ע"ש באריכות והארכתי לכתוב כל זה ליישב דברי התוס' ממה שהקשה מהרש"א כמו שיבואר בסמוך ודו"ק:

בא"ד וההיא דספק אכל ופרק כל כתבי דהוי ברייתא איכא למימר דההוא תנא סבר כר"י בחדא וכר"ש בחדא עכ"ל. עיין במהרש"א שנדחק מאד בישוב דברי תוספ' אלו ומה שנראה מפירושו דהא דס"ל לר' אבהו אליבא דר"ש דמלאכה שאצ"ל חייב בחובל ומבעיר היינו דוקא כשהוא מקלקל אבל במתקן פטור אפי' בחובל ומבעיר במלאכה שאצ"ל וזה דבר תימא דיציבא בארעא וכו' ולא ידעתי מאין הוציא כן ועוד דסוף סוף הסוגיא דס"פ ספק אכל לא מתיישב כמ"ש הוא בעצמו אבל למ"ש בסמוך דבתירוצם זה סברי התוספ' דמקלקל בחובל ומבעיר ומלאכה שא"צ הא בהא תליא דמאן דסובר דמקלקל חייב והיינו משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן לא חשיבי תיקון א"כ צ"ל נמי דמלאכה שא"צ חייב בהנך מה"ט גופא מדאיצטריך מילה והבערת בת כהן דהוי מלאכה שא"צ לגופה דצורך מצוה לא חשיבא נמי צריך לגופו וזה סברת ר"א וא"כ קושיית התוספת היא דאיך אפשר שר"א יאמר כן דא"כ תקשי ליה ברייתא דס"פ ספק אכל ודפ' כל כתבי דמשמע שם להדיא דמלאכה שאצ"ל פטור אפי' בחובל ומבעיר וא"כ הא מני לא ר' יודא דמחייב אפילו בשאר איסורים ולא ר"ש דמחייב מיהא בחובל ומבעיר ומחייב נמי מקלקל בהנך וכדפרישית וע"ז מתרצים התוספות שפיר דר"א אמר לך דהאי תנא סבר כר"י בחדא והיינו לענין מקלקל דפטור אפי' בחובל ומבעיר מיהו הריגת מזיקין לא מיקרי מקלקל אלא מתקן הוא אלא דיש לפוטרו מטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה. והיינו ע"כ משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן חשיב מתקן וא"כ מכ"ש דחשיב צריכה לגופה ובההיא לחוד סבר כרבי יהודה ולענין הדין דמלאכה שאצ"ל סובר כר"ש דפטור אלא דר"ש מחייב מיהא במלאכה שא"צ בחובל ומבעיר והיינו משום דס"ל דמילה והבערת בת כהן לא חשיב צריך לגופה כמו דלא חשיבא ליה לקרותן מתקן אבל האי תנא סבר דמילה והבערת בת כהן חשיבא צריך לגופה וחשיבא מתקן וא"כ לעולם אימא לך דמלאכה שא"צ פטור אפי' בחובל ומבעיר והיינו משום דחובל ומבעיר שוים בכל מילי לשאר איסורים ואין שום חילוק ביניהם וא"כ זהו ממש חדא כר"י שאין לחלק בין הנך לשאר איסורים מקלקל פטור בשניהם אלא דר"י מחייב במלאכה שא"צ בחובל ומבעיר כיון דמחייב בשאר איסורים והאי תנא סבר בהא כר"ש דבשאר איסורים פטור מלאכה שא"צ וא"כ לדידיה פטור נמי בחובל ומבעיר דמאי דשני לר"ש בין הני לשאר איסורים היינו מדאיצטריך מילה ובת כהן והוא סובר דלא מוכח מידי כדפרישית וזה ברור בדברי תוספ' ובחנם נדחק מהרש"א ודו"ק. אמנם מה שהקשו תוספות מפ' כל כתבי דהוי ברייתא ומשמע דברייתא גופא קשיא לר' אבהו ובאמת לפי תוספ' בפ' כל כתבי דלפי המסקנא מיתוקמא הברייתא דה' מזיקין נהרגין בשבת היינו דוקא ברצין אחריו ודברי הכל א"כ לק"מ לר"א עיין שם ושניהם הם פי' ר"י אבל הנראה דפי' ר"י דהכא לרווחא דמלתא דאפילו אם נפרש הסוגיא דהתם כרש"י דמשמע דברצין אחריו אפי' שאר מזיקין מותר ומדנקט הברייתא ה' מזיקין היינו ע"כ כשאין רצין אחריו וא"כ לא מיתוקמא הברייתא אלא כר"ש ותקשי לר"א ע"ז כ' דאפ"ה לק"מ וכדפרישית וק"ל: