"בואו ונצא לקראת כלה מלכתא" [המלכה], ואמרי לה [ויש אומרים] שכך היה אומר: "בואו ונצא לקראת שבת כלה מלכתא" [המלכה]. ור' ינאי היה מתעטף מתכסה בטליתו וקאי [ועומד] בערב שבת, ואמר [ואומר] : "בואי כלה, בואי כלה". וכיון שכך ראוי לו לאדם למהר ולרוץ לכבוד השבת.

א משנה המבקע עצים ברשות הרבים וניתז דבר והזיק ברשות היחיד של אחרים, או שהיה מבקע עצים ברשות היחיד שלו והזיק ברשות הרבים, וכן אם היה מבקע ברשות היחיד שלו והזיק ברשות היחיד של אחר — חייב בכל אלה.

ב גמרא ומעירים: וצריכא [ונצרכה] להביא את כל אותם המקרים במשנה שעל כולם הוא חייב, כי בכל אחד מהם יש חידוש. דאי תנא [שאם היה שונה] רק המבקע ברשות היחיד והזיק ברשות הרבים, היינו אומרים שחייב משום דשכיחי [שמצויים] רבים ברשות הרבים, והיה לו להיזהר שלא יפגע בהם, למרות שהוא מבקע ברשות היחיד, אבל אם נתזה מרשות הרבים לרשות היחיד שלא שכיחי [מצויים] רבים — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן צריך היה לשנות גם הלכה זו.

ולהיפך, ואי תנא [ואם היה שונה] רק מרשות הרבים לרשות היחיד שחייב, הייתי סבור שדווקא שם הוא חייב משום דמעיקרא [שמתחילה] שלא ברשות עביד [עושה], שאין לו רשות לעשות מלאכה זו של בקיעת עצים ברשות הרבים, אבל המבקע עצים מרשות היחיד לרשות הרבים, שברשות עביד [עושה], שהרי רשות היחיד שלו היא — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן הוצרכו שניהם.

ואי תנא הנך תרתי [ואם היה שונה רק את אלו השנים] שחייב בהם, הייתי אומר שיש סיבה לחיובם: הא [זה] — משום דשכיחי [שמצויים] רבים, והא [וזה] — משום שהוא שלא ברשות עושה, אבל מרשות היחיד לרשות היחיד אחר שיש בו שני צדדים לזכותו: שלא שכיחי [מצויים] רבים, ומעיקרא [ומתחילה] ברשות עושה — אימא [אמור] שלא יתחייב, על כן צריכא [נצרכה]

הלכה זו להיאמר בכל המקרים. תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות הנגר, ונתזה בקעת (חתיכה) מאחד העצים וטפחה (הכתה) על פניו ומת — פטור הנגר. ואם נכנס לחנות ברשות — חייב.

ושואלים: מאי [מה] חייב המזיק אם נכנס הניזק ברשות? אמר ר' יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים (נזק צער ריפוי ושבת) שמשלם אדם שהזיק לחבירו, ופטור מגלות אם נהרג הנכנס,

לפי שאין דומה מקרה זה ליער שהיא הדוגמה הכתובה בתורה לענין חיוב רוצח בשגגה שגולה, "ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרות העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי" (דברים יט, ה). כי יער — זה לרשותו נכנס וזה לרשותו נכנס, שרשות הרבים הוא, ואילו כאן זה — לרשות חבירו נכנס, ולכן ההורגו אינו חייב גלות.

אמר רבא: להיפך, קל וחומר הוא: ומה יער שזה לדעתו נכנס וזה לדעתו נכנס, ואין חבירו יודע על כך, ולא נטל רשות ממנו להיכנס, מכל מקום נעשה כמי שנכנס לדעת חבירו — וגולה ההורג בגללו כאילו ידע שחבירו נמצא ביער, זה שלדעת חבירו הנגר נכנס לחנות — לא כל שכן שיגלה אם הרגו?!

אלא אמר רבא, יש לומר באופן אחר: מאי [מה] פירוש "פטור מגלות" — הכוונה שלא סגי ליה [די לו] בגלות, והיינו טעמא [וזהו הטעם] של ר' יוסי בר חנינא הפוטרו מגלות, משום דהוי ליה [שהרי הוא] שוגג קרוב למזיד, כי עונש גלות מכפר רק על מי שהרג מתוך שגגה גמורה, ושוגג קרוב למזיד אין לו כפרה על ידי גלות.

ועל כך מתיב [מקשה] רבא ממה ששנינו: מי שנידון למלקות בבית דין ואמדוהו הרופאים שיכול לקבל מספר מסויים של מלקות והוסיף לו המלקה רצועה (מכה) אחת ומת על ידו — הרי זה גולה על ידו. והא הכא [והרי כאן] ששוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי אסוקי אדעתיה דמייתי אינשי בחדא רצועה [שצריך היה המלקה להעלות על דעתו שמתים אנשים במכת רצועה אחת, יתירה], וקתני [ושנה]: הרי זה גולה! אמר רב שימי מנהרדעא: כאן מדובר דטעי במנינא [שטעה במנין] המלקות, שאין זה שוגג קרוב למזיד.

טפח ליה [לו] רבא לרב שימי בסנדליה [בסנדלו] בדרך זלזול, אמר ליה [לו]: אטו הוא מני [וכי הוא, המלקה, מונה] את מנין המלקות? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: גדול שבדיינין קורא את המקראות שאומרים למוכה בזמן עונשו, והדיין השני מונה, והשלישי אומר למלקה "הכהו". ואם כן לא יתכן שטעה המלקה במנין.

אלא אמר רב שימי מנהרדעא: מדובר באופן שטעה דיינא גופיה [הדיין עצמו] במנין שהוא מונה, והמלקה שלא שם לב והיכהו מכה נוספת ומת, ובכגון זה הרי עשה זאת בשגגה גמורה, ולכן גולה.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: הזורק את האבן לרשות הרבים והרג אדם — הרי זה גולה. והא הכא [והרי כאן] ששוגג קרוב למזיד הוא, דאיבעי ליה אסוקי אדעתיה [שצריך היה להעלות על דעתו] שברשות הרבים שכיחי אינשי [מצויים אנשים], וקתני [ושנה] בכל זאת: הרי זה גולה!

אמר רב שמואל בר יצחק: מדובר כאן בסותר את כותלו הפונה לרשות הרבים, שאינו סתם זורק אבנים לרשות הרבים, אלא הורס את הכותל והאבנים נופלות לרשות הרבים, שאין זה קרוב למזיד.

ושואלים: ובכל זאת, איבעי ליה עיוני [צריך היה לו להסתכל] אם אין שם אנשים, ואף זה קרוב למזיד הוא! ומשיבים: מדובר בסותר בלילה.

ומקשים: בלילה נמי איבעי ליה עיוני [גם כן צריך היה לו להסתכל] אם אין שם אנשים! ומסבירים בדרך אחרת: מדובר בסותר את כותלו ביום לאשפה שהיא אינה מקום הרבים.

ושואלים: האי [זאת] האשפה היכי דמי [כיצד היא בדיוק]? אי דשכיחי [אם זה מקום שמצויים] בו רבים — הרי מזיד הוא, כלומר, קרוב למזיד הוא, ואי [ואם] לא שכיחי [מצויים] רבים — אם כן אנוס הוא, שלא היה עליו להעלות על דעתו שיבוא אדם לשם, ואין זה בגדר שוגג כלל!

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו אלא באשפה העשויה להפנות בלילה, שבמקום אשפה זה עשויים אנשים להיפנות לצורכיהם בשעות הלילה, ואינה עשויה להפנות ביום, שכיון שהמקום קרוב לרשות הרבים, לכן אין נוהגים לעשות כן ביום, ואיכא דמיקרי ויתיב [ואולם יש שמזדמן ויושב] לעשות צרכיו שם אפילו ביום. ומעתה, הסותר ביום את כותלו למקום זה מזיד לא הוי [איננו] — דהא [שהרי] אינה עשויה להפנות ביום, ומצד שני אנוס נמי לא הוי [גם כן איננו] — דהא איכא דמיקרי ויתיב [שהרי יש שמזדמן ויושב] שם אדם, ולכן שוגג הוא וחייב גלות.

כל זה היה סביב הבנה אחת בדברי ר' יוסי בר' חנינא, ואילו רב פפא משמיה [משמו] של רבא מתני לה ארישא [היה שונה את ההלכה הזו שאמר ר' יוסי בר' חנינא על תחילתה של ברייתא שהבאנו]: הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות, ונתזה לו בקעת וטפחה לו על פניו ומת — הרי זה פטור. ועל כך אמר ר' יוסי בר חנינא: חייב בארבעה דברים, ופטור משמעו רק פטור מגלות.

ומבארים את היחס בין שתי הנוסחות, מאן דמתני לה אסיפא [מי ששונה אותה את ההלכה הזו על סופה של הברייתא] במי שנכנס ברשות, כל שכן שהוא סבור שכן הדין ארישא [בתחילתה] אם נכנס שלא ברשות, שפטור הנגר מגלות אם הרגו. ומאן דמתני לה ארישא [ומי ששונה אותה על ההתחלה], לדעתו אבל אסיפא [על הסוף] כיון שברשות נכנס הניזק — חייב הנגר גלות.

ושואלים לעצם ההלכה הזו: ומי [והאם] חייב גלות גם אם נכנס ברשות? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנכנס לחנותו של נפח ונתזה ניצוצות וטפחה לו על פניו ומת — פטור, ואפילו נכנס ברשות!

ומשיבים: הכא [כאן], בברייתא זו, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — בשוליא דנפחי [בעוזרו של הנפח] הנכנס לחנותו. ותוהים: וכי שוליא דנפחי למקטלא קאי [עוזרו של הנפח למיתה הוא עומד]? וכי מותר להורגו? ומשיבים: מדובר כאן כשרבו מסרהב (מפציר) בו לצאת, ואינו יוצא.

ותוהים שוב: ומשום שרבו מסרהב בו לצאת למיקטליה קאי [להורגו הוא עומד]? ימתין הנפח עד שיצא! ומשיבים: כסבור הוא הנפח שיצא והתברר שלא יצא. ושואלים: אי הכי [אם כך] במקרה כזה כשמפציר בו לצאת וסבור שיצא, מדוע מדובר דווקא בשוליה? אדם אחר נמי [גם כן] יהיה פטור מגלות עליו!