בבא קמא ל ע"ב

תבנו וקשו דווקא תנן [שנינו] שחייב עליהם משום דמשרקי [שהם מחליקים] ואנשים ניזוקים מהם יותר מבשאר דברים, ובזה אף ר' יהודה מודה שחייב עליהם.

א שנינו במשנה כי המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים — כל הקודם בהן זכה. ובפירושה של זכיה זו נחלקו חכמים. אמר רב: זכה בין בגופן, בעצם הדבר שהוציאו בעליו לרשות הרבים, בין בשבחן, בריווח, בהשבחה שנוצרה בהם במשך הזמן שהיו ברשות הרבים. וזעירי אמר: זכה בשבחן אבל לא בגופן, וצריך לשלם לבעל הקש והתבן את שוויים כפי שהיה בזמן שהוציאם.

ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו]? — רב סבר: קנסו גופן משום שבחן, שקנסו חכמים על הבעלים שיפסידו את גוף הדבר שהוציא אף שהוא של בעליו, משום תוספת השבח שהרוויח על ידי מעשה אסור. וזעירי סבר: לא קנסו גופן משום שבחן, אלא רק את שבחם בלבד. ומנסים להביא ראיה לשיטתו של זעירי, מדבר שאין בו שבח כלל.

תנן [שנינו] בהמשך המשנה: ההופך את הגלל ברשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב בנזקו. ואילו "כל הקודם זכה" לא קתני [שנה], הרי שעל גוף הדבר לא גזרו, וקשה לרב!

ומשיבים: מכאן אין להוכיח, כי תנא לרישא [שנה בתחילה] במוציא תבנו וקשו שהקודם זכה, והוא הדין לסיפא [לסוף] בהופך את הגלל שגם כן זכה בו, ולא היה צריך לחזור ולשנותו שנית.

ומקשים: והא תני עלה [והרי שנויה ברייתא אחרת עליה]: אסורין משום גזל, ומכאן שאין אדם אחר יכול לזכות בהם, וקשה לרב!

ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] "אסורין משום גזל" — אכולה מתניתין קאי [על כל משנתנו הוא עומד, מתייחס] ולא רק על קטע מסויים זה, והכוונה היא לאותו שקדם וזכה. כלומר, כיון שזכה בהם אדם מן הרחוב — אסור באיסור גזל לכל אדם אחר לקחת את הדבר ממנו.

ומקשים: והא [והרי] לא קתני הכי [שנה כך], דתנן [שהרי שנינו בברייתא]: המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב בנזקו, וכל הקודם בהן זכה, ומותר משום גזל. וההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר — חייב, ואסור משום גזל!

אמר רב נחמן בר יצחק: וכי מדין גלל קרמית [אתה משליך, מראה סתירה] לשיטת רב שיכול אחר לזכות בו?! דבר שיש בו שבח, כלומר, שערכו עולה במשך הזמן על ידי היותו ברשות הרבים, יכול אתה לתרץ לשיטת רב כי קנסו את גופו משום שבחו, ואילו דבר שאין בו שבח — לא קנסו על גופו, והגללים אין ערכם עולה על ידי היותם ברשות הרבים.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: לדברי רב האומר שקנסו גופן משום שבחן, האם לאלתר קנסינן [מיד אנו קונסים] אותו, שיכול אחר לזכות בו, אף שעדיין לא הספיק להשביח, או שמא לכי מייתי שבחא קנסינן [כאשר מביא שבח קונסים אנו] אותו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, מדקאיירינן [מכיון שדיברנו, הקשינו] מדין גלל שאין בו שבח, משמע שקונסים אפילו לפני שהביא שבח!

ודוחים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר להוכיח מכאן? הלא כי איירינן [כאשר דיברנו] מדין גלל היה זה מיקמי דלשני [לפני שתירץ] רב נחמן בר יצחק שדין גלל שונה מאחרים. אבל לבתר דשני [לאחר שתירץ] רב נחמן מה שתירץ, מי איכא למירמא [האם יש מקום להקשות] מגלל כלל? ואין להביא משם ראיה.

ומציעים: לימא כתנאי [האם אפשר לומר שהדבר שנוי במחלוקת תנאים] שנחלקו באותו ענין, ששנינו: שטר שכתוב בו רבית — קונסין אותו את המלוה ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: גובה את הקרן, אבל לא את הרבית. ואם כן לימא [האם לומר]: רב שאמר כשיטת ר' מאיר שלדבריו קונסים את גוף הדבר (הקרן) משום השבח (הריבית) האסור, וזעירי שאמר כרבנן [כשיטת חכמים] שלדבריהם קונסים רק את השבח?

ודוחים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אמרתי, כי עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] שאין קונסים בגוף ההלוואה אלא משום שהיתה זו קרן דבהתירא [שבהיתר], שהרי עצם ההלוואה של הקרן מעשה של היתר הוא, וכל האיסור הוא רק הריבית הנוספת, ואותה יש לקנוס. אבל הכא [כאן] במוציא קשו ותבנו לרשות הרבים, קרן גופא [עצמו] הדבר עצמו קמזיק [מזיק] ויש מקום לקנוס אותו בגוף הדבר.

ומן הצד השני זעירי אמר [יכול היה לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאמרתי] את שיטתי אפילו לדעת ר' מאיר אמרתי, שכן עד כאן לא שמענו כי קאמר [אמר] ר' מאיר התם [שם] בהלוואה בריבית שאינו גובה אף הקרן, אלא משום שמשעת כתיבה של השטר כבר נעשית עבירה, דעבד ליה שומא [שכבר עשה את ההערכה] בשטר בשעת כתיבת הסכום, אבל הכא [כאן] כשמוציא את קשו ותבנו לרשות הרבים מי יימר דמזיק [מי יאמר שהקש כלל יזיק]? וכיון שבשעת הנחת הקש והתבן אין זה בהכרח שיזיקו — אין מקום לקנוס את האיש בקש ובתבן עצמם.

ומציעים עוד: לימא [האם לומר] שרב וזעירי חלוקים כהני תנאי [כמחלוקת תנאים אלה], ששנינו: המוציא תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים, והוזק בהן אחר — חייב המוציא בנזקו, וכל הקודם לזכות בהן, בזבלים — זכה, ואסורין משום גזל. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל המקלקלין ברשות הרבים והזיקו — חייבין לשלם, וכל הקודם בהן זכה, ומותרין משום גזל.

ומעתה נברר: הא גופא קשיא [הברייתא הזו היא עצמה קשה], אמרת בדברי חכמים: כל הקודם בהן זכה, והדר קאמר [וחזר ואמר] אסורין משום גזל, משמע שאסור לזכות בהם! אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך יש להבין את הדבר: וכל הקודם בהן זכה כוונתו — בשבחן, ואסורין משום גזל כוונתו — אגופן [לגבי גופן]. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר]: אפילו גופן נמי [גם כן] כל הקודם בהן זכה. ונמצא שיש מחלוקת תנאים אם קנסו גם בגופם או רק בשבחם.

ומעירים: לדעת זעירי ודאי מחלוקת תנאי [תנאים] יש בכך, שהרי רבן שמעון בן גמליאל במפורש מתיר אותם משום גזל, ואולם לדעת רב, מי לימא תנאי [האם לומר כי מחלוקת תנאים] היא?

משיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רב: דכולי עלמא [לדעת הכל]: קנסו גופן משום שבחן, והכא [וכאן] בשאלה של הלכה ואין מורין כן קא מיפלגי [חלוקים הם], דאתמר [שנאמר] שנחלקו אמוראים בענין זה של קנסו גופם משום שבחם אם מורים כן לרבים, שרב הונא אמר דבשם רב: הלכה ואין מורין כן, כלומר, שאמנם מותר למוצא לקחת לעצמו אף את גוף הקש והתבן, אבל אין מורים לרבים בפומבי לעשות כן, כדי שלא ילמדו דרכי גזל, והיא כדברי תנא קמא בברייתא. רב אדא בר אהבה אמר: הלכה, ומורין כן, וכדברי רבן שמעון בן גמליאל.

ושואלים: איני [וכי כן הוא] שכך דעתם? והא [והרי] רב הונא עצמו אפקר חושלי [הפקיר שעורים קלופות] ששטח אדם אחד ברשות הרבים, וכן רב אדא בר אהבה אפקר [הפקיר]

What we learned in the mishna was specifically with regard to a case where one put out his straw and his hay, which are more likely to cause injury than fertilizer and other objects, because they are particularly slippery. Therefore, Rabbi Yehuda agrees that in this case he is liable to pay for damage they cause.

§ It is stated in the mishna that if one puts his straw and hay out in the public domain, whoever takes possession of them first acquires them. The Sages disagreed with regard to the extent of this acquisition. Rav says: He acquires them both with regard to the items themselves and with regard to the value of their enhancement, which took place while they were in the public domain. And Ze’eiri says: He acquires them with regard to the value of their enhancement but not with regard to the items themselves, and he must pay the owner of the straw according to their value at the time he placed them in the public domain.

With regard to what do they disagree? Rav holds that the Sages penalized the owner by revoking his ownership of the items themselves due to the value of their enhancement that he stands to earn by putting them in the public domain, whereas Ze’eiri holds that they did not penalize him by revoking his ownership of the items themselves due to the value of their enhancement. Rather, he loses only the increase in their value due to their enhancement.

The Gemara attempts to prove that Ze’eiri’s opinion is correct from a case where there is no enhancement at all. We learned in the continuation of the mishna that in the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, the former is liable to pay for his damage. But it does not teach in this clause that whoever takes possession of it first acquires it. Apparently the Sages did not revoke his ownership of the dung, as it has no enhanced value. This does not seem to accord with Rav’s opinion.

The Gemara answers: The halakha that whoever takes possession of it acquires it is taught in the first clause, with regard to one who puts out straw, and the same is true in the last clause, with regard to one who turns over dung. It is unnecessary to repeat it. Therefore, no support for the opinion of Ze’eiri can be derived from here.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita in that regard, i.e., a baraita that discusses the same cases as the mishna, that the hay and straw are forbidden due to the prohibition against robbery, which apparently means that one may not take possession of the dung, contrary to Rav’s opinion?

The Gemara answers: When it is taught in the baraita that they are forbidden due to the prohibition against robbery, it applies to the entire mishna, not just to this particular clause, and it is referring to taking the items from the one who came first and acquired them. In other words, once someone takes possession of them, it is forbidden for anyone else to take them from him, as that is considered robbery.

The Gemara asks: But it is not taught in this manner elsewhere, as we learned in a baraita: In the case of one who takes out his straw and his hay to the public domain to use afterward as fertilizer and another person incurred damage due to them, he is liable to pay for his damage. And furthermore, whoever takes possession of them first acquires them, and is permitted to do so with regard to the prohibition against robbery. And in the case of one who turns over dung in the public domain and another incurred damage due to it, he is liable, but it is forbidden to take possession of it due to the prohibition against robbery.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Is it from the case of dung that you raise a contradiction to Rav’s opinion that one may take possession of straw and hay in the public domain? With regard to an item that has added value due to enhancement over time as a result of lying in the public domain, Rav holds that the Sages penalized one who leaves it in the public domain, revoking his ownership of the item itself because of its added value due to enhancement, but with regard to an item that does not have added value due to enhancement by lying in the public domain, such as dung, perhaps Rav concedes that they did not penalize him in this manner.

A dilemma was raised before the Sages: According to the statement of Rav, who says that they penalized him by revoking his ownership of the items themselves because of its added value due to enhancement, do we impose this penalty immediately when he takes the straw out, allowing one to take possession of it even before it has time for its value to become enhanced, or do we impose the penalty only when its enhancement in value emerges?

Come and hear a proof that the penalty is imposed immediately from the fact that we spoke of a difficulty to Rav’s opinion from the case of dung, whose value does not become enhanced, indicating that according to Rav the penalty is imposed before there is any enhancement.

The Gemara responds: And how can you understand this proof? When we spoke of dung, this was before Rav Naḥman bar Yitzḥak resolved the difficulty, explaining that perhaps Rav concedes that there is no penalty in this case. But after Rav Naḥman resolved it, is it at all possible to raise an objection to Rav’s opinion from the case of dung? Therefore, no proof can be brought from there.

The Gemara suggests: Let us say that this dispute is parallel to a dispute between tanna’im, as it is stated in a baraita: With regard to a document in which a loan with interest is written, we penalize the lender, and he therefore collects neither the principal nor the interest; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He collects the principal but not the interest. Shall we say that Rav stated his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Meir, whose penalty applies to the value of the loan itself due to its enhancement, i.e., the interest, which is prohibited, and that Ze’eiri stated his opinion in accordance with the opinion of the Rabbis, who impose the penalty only on the interest?

The Gemara answers that Rav could have said to you: I stated my opinion even according to the opinion of the Rabbis. The Rabbis were saying there that the principal is not forfeited by the lender only because the principal was loaned in a permissible manner, as the prohibition applies only to the interest. But here, in the case of one who put his straw in the public domain, the principal, i.e., the hazardous object itself, causes damage. Therefore, the penalty should relate to the object itself.

And conversely, Ze’eiri could have said to you: I stated my opinion even according to the opinion of Rabbi Meir. The reason Rabbi Meir was saying there, in the case of a loan with interest, that the principal is also forfeited is only that the prohibition was already violated from the time of the writing of the document, by making an appraisal [shuma] of how much money is to be repaid, which included interest. But here, in the case of straw that one placed in the public domain, who can say that it will cause damage? Since the damage was not inevitable at the time that the straw was placed there, there is no justification for revoking the ownership of the straw itself.

The Gemara suggests alternatively: Let us say that the dispute between Rav and Ze’eiri is parallel to a dispute between these tanna’im, as it is stated in a baraita: In the case of one who takes his straw and his hay out to the public domain to use afterward as fertilizer, and another incurred damage due to them, he is liable to pay for his damage. And whoever takes possession of them first acquires them, but they are forbidden due to the prohibition against robbery. Rabban Shimon ben Gamliel says: In the case of anyone who places obstacles in the public domain and they cause damage, he is liable to pay. And whoever takes possession of them first acquires them and they are permitted to him with regard to the prohibition against robbery.

The Gemara clarifies: This matter itself is difficult. First you said that whoever takes possession of them first acquires them, and then it says that they are forbidden due to the prohibition against robbery, indicating that one may not take possession of them. Rather, is this not what the baraita is saying: This statement: And whoever takes possession of them first acquires them, is stated with regard to the value of their enhancement. And this statement: But they are forbidden due to the prohibition against robbery, is stated with regard to the items themselves? And Rabban Shimon ben Gamliel came to say that even with regard to the items themselves, whoever takes possession of them first acquires them. Therefore, this tannaitic dispute apparently relates to whether the penalty applies to the items themselves or just to the value of their enhancement.

The Gemara comments: According to Ze’eiri, it is certainly a dispute between tanna’im, since Rabban Shimon ben Gamliel explicitly deems it permitted for one to take possession of the items. According to Rav, shall we say that it is a dispute between tanna’im?

The Gemara responds that Rav could have said to you: According to all opinions, the Sages imposed a penalty revoking his ownership of the items themselves due to the value of their enhancement. And here in the baraita the tanna’im disagree with regard to whether or not it is ruled that this is the halakha but a public ruling is not issued to that effect, as it was stated that amora’im disagreed as to whether the halakha revoking his ownership of the items themselves should be taught to the public. Rav Huna says that Rav says: This is the halakha, but a public ruling is not issued to that effect. In other words, although it is permitted for one to take possession of the straw, halakhic authorities should not publicly rule that people may do so, lest people become accustomed to taking items that belong to others. This is the opinion of the first tanna in the baraita. Rav Adda bar Ahava says: This is the halakha and a public ruling is issued to that effect. This, Rav could have said, is the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel.

The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Huna declare dried barley [ḥushelei] that people laid out in the public domain ownerless? Similarly, didn’t Rav Adda bar Ahava declare ownerless