בבא קמא כט ע"ב

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאַחַר נְפִילָה מַחְלוֹקֶת
אֲבָל בִּשְׁעַת נְפִילָה מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל פָּטוּר וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא מִכְּלָל דְּרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב
אֶלָּא מַאי דִּבְרֵי הַכֹּל חַיָּיב וְהָא מִדְּקָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְקַמַּן לָא תֵּימָא מַתְנִיתִין רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר נִתְקָל פּוֹשֵׁעַ הוּא מִכְּלָל דְּפָטְרִי רַבָּנַן
אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּמַפְקִיר נְזָקָיו דְּהָכָא הוּא דְּפָטְרִי רַבָּנַן דְּאָנוּס הוּא אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְּעָלְמָא מְחַיְּיבִי
אִיתְּמַר מַפְקִיר נְזָקָיו רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר חַד אָמַר חַיָּיב וְחַד אָמַר פָּטוּר
לֵימָא מַאן דִּמְחַיֵּיב כְּרַבִּי מֵאִיר וּמַאן דְּפָטַר כְּרַבָּנַן
אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן מַאן דְּפָטַר כְּרַבָּנַן וּמַאן דִּמְחַיֵּיב אָמַר לָךְ אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן עַד כָּאן לָא פָּטְרִי רַבָּנַן אֶלָּא בְּמַפְקִיר נְזָקָיו דְּהָכָא מִשּׁוּם דְּאָנוּס הוּא אֲבָל מַפְקִיר נְזָקָיו דְּעָלְמָא מְחַיְּיבִי
תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הוּא דְּאָמַר חַיָּיב דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שְׁנֵי דְּבָרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם וַעֲשָׂאָן הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵן בִּרְשׁוּתוֹ וְאֵלּוּ הֵן בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְחָמֵץ מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעְלָה תִּסְתַּיַּים
וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי וְהָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אִיפְּכָא דִּתְנַן הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהֶן אֲבָל לֹא נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהֶן פָּטוּר אַלְמָא מַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר
אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה שֶׁהֶחְזִירָהּ לִמְקוֹמָהּ אָמַר רָבִינָא מָשָׁל דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָמָּה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמוֹצֵא בּוֹר מְגוּלֶּה וְכִסָּהוּ וְחָזַר וְגִילָּהוּ
אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא מִי דָּמֵי הָתָם לָא אִסְתַּלֻּק לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן הָכָא אִסְתַּלֻּק לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן
הָא לָא דָּמֵי אֶלָּא לְמוֹצֵא בּוֹר מְגוּלָּה וּטְמָמָהּ וְחָזַר וַחֲפָרָהּ דְּאִסְתַּלִּקוּ לְהוּ מַעֲשֵׂה רִאשׁוֹן וְקָיְימָא לַהּ בִּרְשׁוּתוֹ
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי כְּשֶׁהֲפָכָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה
וּמַאי דּוּחְקֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לְאוֹקֹמַיהּ כְּגוֹן שֶׁהֲפָכָהּ לְפָחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה וְטַעְמָא דְּכִי נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ הָא אֵין מִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ לָא לוֹקְמַהּ לְמַעְלָה מִשְּׁלֹשָׁה וְאַף עַל גַּב דְּלָא נִתְכַּוֵּין לִזְכּוֹת בָּהּ חַיָּיב
אָמַר רָבָא מַתְנִיתִין קְשִׁיתֵיהּ מַאי אִרְיָא הָפַךְ לִתְנֵי הִגְבִּיהַּ אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ כֹּל הָפַךְ לְמַטָּה מִשְּׁלֹשָׁה הוּא
וּמִדְּרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר חַיָּיב רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פָּטוּר
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָתְנַן הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהוּזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּיב בְּנִזְקוֹ
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַפְרִיחַ אֲבָל בִּמְצַמְצֵם פָּטוּר מְצַמְצֵם מַאי טַעְמָא פָּטוּר לָאו מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לֵיהּ בּוֹר בִּרְשׁוּתוֹ מִכְּלַל דְּחִיּוּבָא דְבוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הוּא אַלְמָא מַפְקִיר נְזָקָיו חַיָּיב
לָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ מַפְקִיר נְזָקָיו פָּטוּר וּמְצַמְצֵם מַאי טַעְמָא פָּטוּר מִשּׁוּם דְּאִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים
וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הֲלָכָה כִּסְתַם מִשְׁנָה וּתְנַן הַחוֹפֵר בּוֹר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר אוֹ חֲמוֹר וָמֵת חַיָּיב
אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב
וּמִדְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר פָּטוּר וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

ורבי יוחנן אמר: בנזק הנעשה לאחר נפילה יש מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה.

ותמהה הגמרא: אבל בשעת נפילה מאי? הרי משמע מדברי רבי יוחנן שאין בזה מחלוקת, ^[187] אלא דברי הכל פטור.

והרי אי אפשר לומר כן.

והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן, [לא א] על המשנה: "שני קדרים שהיו מהלכים ברשות הרבים ונתקל הראשון ונפל, ונתקל השני בראשון, הראשון חייב בנזקי שני". ובגמרא אמר רבי יוחנן: "לא תימא מתניתין רבי מאיר היא, דאמר נתקל פושע הוא".

משמע מכלל דבריו, דרבי מאיר מחייב בנזקי שעת נפילה, ורק רבנן פוטרים.

אלא מאי, אם נאמר דסבר רבי יוחנן, שבנזק הנעשה בשעת נפילה דברי הכל חייב, מדין נתקל פושע.

והא מדקאמר רבי יוחנן לקמן "לא תימא מתניתין רבי מאיר היא, דאמר נתקל פושע הוא", משמע מכלל זה דפטרי רבנן.

ומתרצת הגמרא: אלא לעולם, רבי יוחנן סבר שהמחלוקת של רבי יהודה ורבי מאיר היא בשני מקרים, בנזק הנעשה בשעת נפילה ולאחר נפילה והא קא משמע לן רבי יוחנן, דמפקיר נזקיו דהכא הוא דפטרי רבנן, משום דאנוס הוא בשעת הנפילה, אבל מפקיר נזקיו דעלמא, שלא לאחר נפילת אונס, מחייבי רבנן.

נמצאת מחלוקת רבי יוחנן ואביי כדלהלן: לדעת אביי המחלוקת במפקיר נזקיו היא גם לאחר נפילת פשיעה, דרבי יהודה פוטר ורבי מאיר מחייב.

ולדעת רבי יוחנן המחלוקת היא רק בנפילת אונס נתקל, רבי יהודה הסובר נתקל אנוס הוא, פוטר גם לאחר נפילה כשהפקיר נזקיו, ורבי מאיר הסובר נתקל לאו אנוס הוא וחייב, גם כשהפקיר את נזקיו והזיקו לאחר נפילה, חייב.

אבל לאחר נפילת פשיעה, רבי יהודה מודה שחייב. ^[188]

איתמר: המפקיר את נזקיו ברשות הרבים, והזיקו, נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר. ^[189]

חד אמר, המפקיר חייב על נזקי תקלתו. וחד אמר, פטור.

דנה הגמרא: לימא, האם ניתן לומר כי מאן דמחייב, סבר כרבי מאיר, דאמר נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסית חייב, ונתבאר בגמרא לעיל שהטעם לכך הוא מפני שהמפקיר נזקיו חייב.

ומאן דפטר, סבר כרבנן, רבי יהודה במשנה, דאמר במתכווין חייב, באין מתכווין פטור. ומבואר בגמרא שאם התכוין לזכות בחרסים, חייב, ואם לא, פטור, שכן מפקיר נזקיו פטור. ^[190]

ונמצא שנחלקו האמוראים בדבר שכבר נחלקו בו התנאים?!

ודוחה הגמרא, שאי אפשר לתלות את מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה.

משום שרבי מחייב את המפקיר נזקיו אפילו לאחר שנתקל, [דהוי קצת אונס ^[191]] ואף על פי כן אם הפקיר את נזקיו חייב, אם כן, כל שכן שהמפקיר את נזקיו ללא שיתקל, שהוא חייב.

אלא אליבא דרבי מאיר, כולי עלמא לא פליגי שהמפקיר נזקיו ברשות הרבים חייב.

כי פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר, אליבא דרב נן.

וכך היא מחלוקתם. מאן דפטר, סבר כרבנן, הפוטרים מפקיר נזקיו.

ומאן דמחייב, אמר לך: אנא דאמרי המפקיר נזקיו חייב, היינו אפילו לרבנן.

שכן, עד כאן לא פטרי רבנן אלא במפקיר נזקיו דהכא, במשנה, משום שמדובר במפקיר את נזקיו שנשברו עקב תקלתו בקרקע, דאנוס הוא. ^[192]

אבל מפקיר נזקיו דעלמא, שנפלו לרשות הרבים בפשיעה, גם רבנן מחייבי.

וכעת באה הגמרא לפרש את מחלוקתם של רבי יוחנן ורבי אלעזר בדעת רבנן, מיהו המחייב ומיהו הפוטר. ^[193]

תסתיים, [ניתן להוכיח] דרבי אלעזר הוא דאמר המפקיר נזקיו חייב.

שכן מצינו, דאמר רבי אלעזר משום רבי ישמעאל: שני דברים מן הדין אינן ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, להתחייב עליהם. ^[194] ואלו הן: ^[195] בור שכרהו ברשות הרבים, למרות שאינו שלו, הרי הוא חייב על נזקיו שהזיק כאילו היה בעליו. ^[196]

וחמץ בערב הפסח משש [שעות] ולמעלה, שמאז נאסר החמץ בהנאה, ואם כן אינו ברשותו, שהרי אין לו כל שימוש בו, ואף על פי כן, אם לא ביערו, הוא עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא כאילו היה ברשותו, משום שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו כדי שיתחייב עליו. ^[197]

תסתיים, אכן ניתן להסיק מדברי רבי אלעזר, שהמפקיר את נזקיו ברשות הרבים, חייב, וממילא נשמע שרבי יוחנן סבר המפקיר נזקיו פטור.

אך תמהה הגמרא: ומי אמר רבי אלעזר הכי, שהמפקיר את נזקיו ברשות הרבים, חייב.

והא מצינו שאמר רבי אלעזר איפכא.

דתנן, ההופך את הגלל, זבל, של הפקר ^[198] המונח ברשות הרבים, והעבירו למקום אחר ברשות הרבים, והוזק בהן אחר, חייב ההופך בגלל, בנזקו. לפי שבמקום החדש שהניח בו את הגלל, הוא זה שעשה את התקלה, שהרי אם היה משאירו במקומו, לא היה נתקל בו זה שעבר כאן.

ואמר על כך רבי אלעזר: לא שנו שחייב בנזקו, אלא בזמן שנתכוין לזכות בהן בזמן שהפכו. אבל לא נתכוין לזכות בהן, פטור, ^[199] למרות שהוא עשה את הבור.

והטעם לכך הוא, שאם לא נתכוין לזכות, הוא פטור היות ובור שחייבה עליו תורה הוא רק בבור שלו, ולא בבור ברשות הרבים. וזה, שלא התכוין לזכות בגלל, הרי הוא כמו כורה בור ברשות הרבים.

אלמא, מוכח, שסבר רבי אלעזר כי המפקיר נזקיו, פטור. כי כשם שהחופר בור ברשות הרבים פטור, כך המפקיר נזקיו פטור. ואילו לעיל הוכיחה הגמרא שרבי אלעזר סובר שהמפקיר נזקיו ברשות הרבים, חייב! ^[200]

אמר רב אדא בר אהבה: לעולם רבי אלעזר סובר שהמפקיר נזקיו חייב, וכמו שמשמע מהמימרא "שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו". ומה שפטר רבי אלעזר את ההופך את הגלל, הוא משום שמדובר שם באופן שהפכו, ואחר כך החזירה למקומה, ושם אירע הנזק. ומאחר והנזק היה קורה באותו מקום גם אם הוא לא היה נוגע מלכתחילה בגלל, נמצא שאין בהפיכת הגלל משום כריית בור, ולכן, אם לא נתכוין לזכות בו, הרי זה כאילו שלא נגע בגלל מעולם. ^[201]

אמר רבינא, משל דרב אדא בר אהבה למה הדבר דומה,

למוצא בור ברשות הרבים מגולה, וכסהו, ואחר כך חזר וגילהו, שהחופר הראשון חייב, ^[202] והשני אינו נידון ככורה בור חדש, שכן הבור מעולם לא נאטם. ^[203]

והוא הדין במי שמגביה גלל, ומחזירו למקומו, שאינו נחשב ככורה בור חדש, ורק המניח הראשון את הגלל חייב.

אמר ליה מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא, מי דמי מגביה גלל ומחזירו למקומו למכסה בור וחוזר ופותחו!?

הרי התם, במכסה בור וחוזר ופותחו, הטעם לכך שהוא פטור הוא מפני שמעולם לא אסתלק להו מעשה ראשון, שכן הבור אינו אטום בעפר, אלא רק מכוסה בכיסוי, וכיוון שהבור קיים, החופר הראשון חייב בנזקיו, גם אם השני שכיסהו חזר ונטל את כיסויו.

אבל הכא, בשעה שהגביה את הגלל, אסתלק להו מעשה ראשון, ואם המגביה יחזור ויניח את הגלל, הרי הוא כורה בור חדש, וחייב.

הא לא דמי אלא למוצא בור מגולה, וטממה, מילאו בעפר, וחזר וחפרה, דאסתלקו להו מעשה ראשון, וקיימא לה ברשותו של השני, וחייב השני בנזקיו. ^[204]

אלא, אמר רב אשי, אין להביא ראיה מדברי רבי אלעזר שאמר "לא שנו אלא שנתכווין לזכות בהן, אבל לא נתכווין לזכות בהן, פטור", שהמפקיר נזקיו פטור. שכן המשנה מדברת כשהפכה לגלל לפחות משלשה, ^[205] וכשם שאינו קונה בהגבהה פחות משלושה, כך אינו נידון ככורה בור חדש, ולא נסתלקו מעשה ראשון בהגבהתו. ^[206]

ומכל מקום אם נתכווין לקנות את הגלל, יכול לקנותו מדין הבטה בהפקר, וכיוון שנעשה ממונו, הרי הוא חייב בנזקי הבור. ^[207]

ודנה הגמרא: ומאי דוחקיה מה דחקו לדרבי אלעזר לפרש ולאוקמיה, להעמיד את המשנה בכגון שהפכה לפחות מג', שאינו קונה מצד הגבהה. וטעמא והטעם לכך שההופך חייב דכי נתכוין לזכות בה מדין הבטה בהפקר, הא אין מתכוין לזכות בה, לא.

לוקמה יעמיד רבי אלעזר את המשנה במגביה את הגלל למעלה מג', ואף על גב דלא נתכוין לזכות בה, חייב. ^[208]

אמר רבא, מתניתין קשיתיה, לשון המשנה הוקשה לרבי אלעזר, מאי אריא "הפך" את הגלל, לתני "הגביה"?

אלא, שמע מינה, בדווקא לא נקטה המשנה הגביה, כי מדובר בלא הגביה אלא בהפך את הגלל למטה משלושה, וכל "הפך", למטה משלשה הוא.

וכיוון שכך, חוזרת ראית הגמרא מדברי רבי אלעזר שהתורה עשתה את בורו של אדם כאילו הוא ברשותו. משמע, שהמפקיר נזקין חייב.

ומדייקת הגמרא: ומדרבי אלעזר אמר "המפקיר חייב", רבי יוחנן אמר, פטור.

ותמהה הגמרא: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שהמפקיר נזקיו פטור? והתנן [דף ל א]: המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדרו הסמוכה לרשות הרבים בקוצים, והם מזיקים את הרבים, וגדר שנפל לרשות הרבים והוזק בהן אחר, חייב בנזקו.

ואמר רבי יוחנן, מה שנאמר "הגודר את גדירו בקוצים, חייב", לא שנו אלא במפריח, שהיו הקוצים יוצאים לרשות הרבים, אבל במצמצם, מכניס את הגדר לתוך רשותו והקוצים בולטים מעל הקרקע שלו שעוברים הרבים שם, פטור.

ודנה הגמרא: מצמצם מאי טעמא אמר רבי יוחנן שהוא פטור, לאו משום דהויא ליה בור ברשותו, ואינו חייב על בור ברשותו. ^[209]

ואם כן נשמע מכלל זה, דחיובא דבור בור שחייבה עליו תורה, ברשות הרבים הוא.

אלמא סבר רבי יוחנן כי המפקיר נזקיו ברשות הרבים חייב, וכיצד ביקשה הגמרא לומר שלרבי יוחנן המפקיר נזקיו פטור.

דוחה הגמרא: לא, אין להביא ראיה מדברי רבי יוחנן לדין מפקיר נזקיו.

שכן לעולם אימא לך, כי לרבי יוחנן המפקיר את נזקיו פטור.

ואם תקשה, מצמצם מאי טעמא אמר רבי יוחנן שהוא פטור?

התירוץ הוא: משום דאתמר עלה: אמר רב אחא בריה דרב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים. לפיכך אינו נידון כמניח תקלה ברשות הרבים, והמתחכך בכותל הרי הוא מזיק את עצמו. ^[210]

אבל מפריח חייב שכן הניח תקלה ברשות הרבים. ^[211]

וכיוון שכך הגמרא נשארת בהנחה שרבי יוחנן סובר מפקיר נזקיו פטור.

ומקשה הגמרא: ומי אמר רבי יוחנן הכי,

והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה.

ותנן: [להלן נ ב] "החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב", ומבואר שבור ברשות הרבים חייבים עליו והוא הדין מפקיר נזקיו.

ולרבי יוחנן ההלכה כן משום שזו סתם משנה?

ומשום כך חוזרת בה הגמרא: אלא לעולם, רבי יוחנן אמר המפקיר נזקיו חייב.

ומדייקת הגמרא: מדרבי יוחנן אמר מפקיר נזקיו חייב, משמע שרבי אלעזר אמר פטור.

הערות

^[187] הקשה רבינו פרץ מדוע לא מבארינן שרבי יוחנן התכוין לומר "אף לאחר נפילה מחלוקת" כשם שמסקינן ברבי אלעזר. ותירץ, כי מאחר ופשטות הברייתא מדברת בשעת נפילה, אי אפשר לומר שרבי יוחנן בא לומר בדרך חידוש שאף לאחר נפילה נחלקו ואדרבה היה לו לומר שגם בשעת נפילה נחלקו, ועל כן רק לרבי אלעזר ניחא לגמרא לומר שכוונתו לומר אף בשעת נפילה פליגי שכן יש בזה חידוש שלא נאמר מפורש בבריתא. אבל אי אפשר לומר אף לאחר נפילה פליגי מפני שאין בכך חידוש. וכיוון לזה הפני יהושע, ועיין שם מה שהקשה לפי זה על התוספות.

^[188] ביאור זה הוא על פי שיטת שלאביי פליגי בתרתי, היינו בשני הלכות, ואפילו לאחר נפילת פשיעה, ולפי זה רש"י ותוספות אביי ורבי יוחנן נחלקו האם פליגי בתרתי, או רק בדין נתקל. אבל לדעת הרי"ף המפרש שגם אביי סבר שנחלקו רק בדין נתקל, נמצא שרבי יוחנן ואביי לא נחלקו כלל.

^[189] לא מדובר במפקיר לאחר נפילה כדלעיל, אלא במוציא תקלה לרשות הרבים ומפקירה. ומבואר ברש"י לעיל עמוד א [ד"ה במפקיר] שנידון זה תלוי במחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא האם בור שחייבה עליו תורה הוא בור שנחפר ברשות הרבים, או שמא דווקא בור שנחפר ברשותו והפקיר את הרשות שמסביב לבור ונמצא שהבור שלו, בזה חייבה התורה משום בור. אבל החופר ברשות הרבים פטור. למאן דאמר בור ברשות הרבים חייב, גם המפקיר נזקיו חייב, ולמאן דאמר בור ברשות הרבים פטור, גם המפקיר את נזקיו פטור. אבל הרי"ף נקט שמאן דאמר מפקיר נזקיו פטור סבר שהנתקל אנוס הוא ולכן אם הפקיר את נזקיו פטור, ומאן דאמר חייב סבר שהנתקל פושע ולכן אין לו להפקיר את נזקיו, ולפי זה המחלוקת במפקיר נזקיו לעיל עוסקת במפקיר לאחר שנתקל, וכאן מדובר במפקיר ללא תקלה וראה הערה הבאה.

^[190] הנחלת דוד הקשה לדעת הרי"ף, שביאר בדברי אביי שהמחלוקת במפקיר נזקיו היא תוצאה של המחלוקת בנתקל, דלמאן דאמר נתקל חייב גם המפקיר חייב ולמאן דאמר נתקל פטור גם המפקיר נזקיו פטור, אם כן כיצד תלתה הגמרא את מאן דפטר כרבנן, הרי רבנן פטרוהו משום שנתקל אנוס הוא, ומנין לגמרא לשגם אם יפקיר פטרוהו רבנן. והביא, שבאמת הגירסא המקורית של הרי"ף היא מאן דמחייב כרבי מאיר וכו' ולא גרסינן מאן דפטר כרבנן.

^[191] רש"י כתב דהשתא בהפקיר נזקיו הבא על ידי אונס מתחילה מחייב, כל שכן הפקר שתחילתו ברצון", ומבואר בדבריו שאף על פי שרבי מאיר סובר נתקל פושע, מכל מקום, הוא קצת אנוס כדעת הרשב"א [לעיל כט א]. ועיין מהדורא בתרא ודרכי דוד.

^[192] ואף על פי שבדברי אביי מבואר דרבנן עצמם פוטרים אפילו לאחר נפילת פשיעה [לשיטת התוספות], המאן דאמר הזה סבר שרבנן לא פטרו אלא לאחר נפילת אונס, ואכן לפי מסקנת הגמרא מאן דמחייב הוא רבי יוחנן, והוא באמת סובר בגמרא לפני כן, דרבנן פטרי רק לאחר נפילת אונס דהיינו נתקל. אבל לאחר נפילת פשיעה רבנן מודים שהמפקיר נזקיו חייב ודלא כאביי. וראה בנחלת דוד שכתב שהגמרא ידעה כבר שלמסקנא זו דעת רבי יוחנן, שאם לא נאמר כן [אלא כמו הבנת הגמרא בסלקא דעתך בהמשך דרבי אלעזר הוא המחייב] כיצד אמרה מאן דמחייב כרבנן ויש חילוק בין לאחר פשיעה או לאחר אונס, הרי לפי רבי אלעזר המחלוקת של רבי מאיר ורבי יהודה מתפרשת בתרתי כמו אביי, ואם כן רבי אלעזר עצמו סובר שרבנן פוטרים אפילו לאחר נפילת פשיעה. ולכן צריך לומר שהגמרא ידעה שרבי יוחנן הוא המחייב ורבי אלעזר הפוטר, ורבי יוחנן באמת מחלק כשיטתו אליבא דרבנן בין מפקיר לאחר נפילת פשיעה למפקיר לאחר נפילת אונס.

^[193] התוספות דנו מדוע לא הוכיחה הגמרא מדברי רבי אלעזר ורבי יוחנן דלעיל [במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה] דלרבי יוחנן לכולי עלמא חייב ולרבי אלעזר חכמים פוטרים.

^[194] לשון רש"י פסחים ו ב.

^[195] מצינו עוד כמה דברים שאינם ברשותו של אדם, ועשאן הכתוב ברשותו: א. שור המועד שהוא אסור בהנאה ועשאו הכתוב ברשותו להתחייב עליו [מהר"י כץ בשיטה בשם רבי יצחק מוינא. האור זרוע]. ב. עבודה זרה שמצאה והגביהה אינה ברשותו וחייב לבערה מן העולם. [שולחן ערוך הגר"ז בתשובות שלאחר חו"מ סימן יד] ג. לשיטת התוספות [ו א, כב א] שהמדליק באש של חבירו חייב, נמצא שאינה ברשותו וחייב עליה כאילו היא שלו. [תוספות חכמי אנגליה פסחים ו ב]. ד. מעשר שני למאן דאמר ממון גבוה עשאו הכתוב ברשותו שיכול לפדותו. [שם, ויריעות שלמה יו"ד סא ב]

^[196] המאירי פירש שאף על פי שאינו בעליו למכור את מימיו ואינו יכול למחות במי שיקח את מימיו לעצמו, עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו להתחייב עליו. ומטעם זה כתב השער המשפט [תי א] כי מה שפסק השולחן ערוך [שם ד] שהלוקח בור במתנה חייב, מדובר בקונה בור ברשות היחיד. אבל הקונה בור ברשות הרבים פטור שכן אין ביד החופר למוכרו כיוון שהבור אינו שלו. [וראה בהערות לתד"ה אלא] והמקור לכך שעשאו הכתוב ברשותו הוא מדכתיב בעל הבור ישלם, משמע שקראו הכתוב בעל הבור תורת חיים. ולכאורה משמע שהבור נעשה ברשותו ממש, לפחות לענין להתחייב עליו. והקשו האחרונים, מדוע הוצרכה התורה לעשותו כאילו הוא ברשותו, הלא עיקר החיוב בבור הוא על עשיית תקלה ברשות הרבים, ואם כן גם אם הבור אינו שלו עליו להתחייב על עשיית התקלה. וביאר השואל ומשיב [חמישאה יוסף דעת סימן פ ד"ה והנה גוף] דרבי אלעזר כאן אמר את המימרא בשם רבי ישמעאל, ודעת רבי ישמעאל להלן נ שהנאמר בתורה "בעל הבור", היינו בעל התקלה כי מדובר בבור שאין לו בעלים, ולפי זה כוונת הגמרא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו היינו אף שאינו שלו כלל מכל מקום, הוא נקרא בעל התקלה וחייב, ונמצא שהבור אינו ברשותו אפילו להתחייב עליו, אלא שעשאו הכתוב "כאילו", הוא ברשותו דבבור אין צורך שיהיה ברשותו ואכן חיובו הוא רק מצד שהוא בעל ה תקלה.

^[197] הריטב"א בפסחים הביא בשם הרא"ה דאף על פי שאין זכיה באיסורי הנאה לדין ממון, יש בהם זכיה להוסיף בהם איסור. ומשמע מדבריו שזכה בחמץ ממש, ועיין בשואל ומשיב [מהערה הקודמת] מה שכתב בזה.

^[198] רש"י פירש זבל מופקר וכן משמע בתוספות. אבל בגמרא להלן ל ב משמע שמדובר גם בזבל ששיך לאדם אחר שהניחו ברחוב ועל זה נאמר בברייתא שם "אסורים משום גזל".

^[199] המשנה למלך [גזילה יז ח] הוכיח מכאן שידו של אדם אינה קונה לו שלא מדעתו, שכן לדעת רבי אלעזר אם הכניס את הגלל לתוך ידו ולא נתכוין לקנות לא קנאו. והקשה על המהרי"ט שכתב שידו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו חצירו. ובקצות החושן [רסח ב] הוכיח שזו מחלוקת רש"י ותוספות בכתובות האם ידו קונה מצד חצר וממילא היא קונה לו שלא מדעתו כחצר או שמא יד נידונית כאילו הגביה את החפץ, וקנין הגבהה אינו קונה לאדם שלא מדעתו. וראה הערות לתוספות אלא.

^[200] לפי הוכחת הגמרא נמצא שהמשנה סוברת מפקיר נזקיו פטור, ולכאורה קשה שהרי בהמשך הביאה הגמרא סתם משנה שמבואר בה שהמפקיר נזקיו פטור. עיין יד דוד.

^[201] רש"י. והר"ח כתב כשהחזיר גלל זה למקומה ולא הפקירה. ותמה בהערות החשק שלמה הרי אדרבה אם לא הפקירה עליו לשלם. הקשה הלחם אבירים, מדוע לא הקשתה הגמרא מי דחקו לרב אדא בר אהבה להעמיד את רבי אלעזר בהחזירה למקומה ולא לפרש כפשוטו ולהוכיח מכאן שהמפקיר נזקיו לרבי אלעזר פטור. [והרי כך הקשתה הגמרא להלן על התירוץ של רב אשי] ותירץ המהרש"א במהדורא בתרא שמהלשון ההופך את הגלל משמע דאפילו בדבר ששייך להחזירו למקומו, חייב אם נתכוין לזכות בו.

^[202] בספר יונת אלם [נז] חידש, שלא רק במקרה שהראשון חפר בור ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו הראשון חייב, אלא אפילו אם הראשון לא כרה בעצמו את הבור, אלא רק הסיר את הכיסוי ובא אחר וכיסהו וחזר וגילהו, הראשון חייב. כי הכיסוי של הראשון לא ביטל את התקלה ועליו לשמור את בורו בכל עת שאם יתגלה יחזור ויכסנו, ולכן אם כיסהו השני וחזר ונתגלה הראשון חייב.

^[203] הרמב"ם כתב [נזקי ממון יב ו] שאפילו אם בעל הבור ידע שהבור כוסה ולא ידע שלאחר מיכן חזר ונתגלה, חייב. וביאר המגיד משנה שהראשון אינו יכול לסמוך על כיסויו של אחר, שמא יטלנו משם. ובאבן האזל הוסיף שהשני גם אינו חייב להודיעו על כך כיוון שהראשון לא חשש להשאיר את בורו מגולה. אבל הראב"ד כתב שהראשון פטור עד שידע מגילוי הבור. ובחזון איש [ב כ] הסתפק מה הדין אם כיסה השני בנסרים של הראשון, ולכאורה לפי ביאור המגיד משנה הראשון לא יתחייב עד שידע בגילוי הבור, שכן אין לשני רשות לקחת את נסריו של הראשון מהבור. אבל יתכן שעל בעל הבור לחשוש כי כשם שלקחם השני פעם אחת כדי לכסות את הבור יתכן שאחר כך יקחם מעל הבור, ואסור לבעל הבור לסמוך על זה. וראה להלן ל א בסוגיית המכסה בורו בדליו של חבירו בהערה.

^[204] החזון איש כתב שאפילו אם השני טמם את הבור בעפר שלו עצמו שיכול לקחתו, הראשון נפטר, שכן אחר שסתם את הבור, כשיחזור ויקח את העפר שלו הרי זו כריית בור בידיים.

^[205] וכל פחות משלושה לא קנה דכלבוד דמי. [רש"י קידושין כו א ד"ה בחבילי וכן משמע בר"ח כאן]. ולכאורה קשה, גם אם לא הגביה ג' טפחים, מדוע אינו נידון ככורה בור חדש הלא הרחיק את הגלל ממקומו הראשון, ובאמת הרשב"א כתב שמדובר בלא הרחיק בורו ג' טפחים, כי אם הרחיק ג"ט, אף שלא הגביה הוא נידון כבעל הבור, שכן הנתקל במקום זה לא היה נתקל אילו היה מונח במקום אחר. ובשיטת הקדמונים נקט שהחזירה למקומה הראשון לגמרי עיין שם. ומכל מקום, קשה מדוע אם נתכוין לזכות בו זכה והראשון פטור, הרי לעיל [ו א] איתא שהמניח בור מתגלגל תקלה שמתגלגלת ברגלי אדם וברגלי בהמה, חייב בנזקיה למרות שעברה ממקום למקום על ידי אחר, ומדוע כאן השני חייב. וביאר הגר"ש רוזובסקי [הובא באוהל ישעיהו], כי בבור המתגלגל השני פטור כיון שאין דרכו של בני אדם להתבונן בדרכים וממילא נשאר החיוב על הראשון. אבל אם השני מתכוין לזכות בו הרי הוא נעשה בעל הבור במקום הראשון שכן כאן אינו יכול לטעון אנוס הייתי, הילכך כיוון שהשני חייב הראשון פטור. וכן משמע בתורת חיים [דף ו א]

^[206] מדברי רש"י מבואר שההופך יכול להתחייב בנזקי הגלל מחמת שני דברים, או שיקנה את הגלל ויעשה ממונו שאז הוא חייב מדין בעל הבור אף על פי שאחר כרהו. או שיסלק את מעשה הראשון. והמגביה פחות משלושה כיוון שאינו קונה גם אינו נידון כסילק מעשה הראשון. אבל אם יתכוין לקנות הרי הוא חייב בנזקי הבור גם ללא שנסתלקו מעשה הראשון. וראה לעיל כט א בהערות לתד"ה פליגי שהבאנו בזה את מחלוקת הראשונים. ולפי זה יתכן, שהוא הדין להיפך, אם יעשה מעשה המסלק את מעשה הראשון אבל אינו מעשה קנין, יתחייב השני בנזקי הבור, כי הוא חופר הבור, ואין צורך שהבור יהיה בבעלותו כדי להתחייב בנזקיו. וכמו שכתבו התוספות בדף ו א שהבועט בבור המתגלגל של חבירו חייב למרות שלא קנה את הבור.

^[207] בבבא מציעא [קיח א] נחלקו אמוראים האם הבטה קונה בהפקר או לא, וכתב רש"י שלמאן דאמר הבטה קונה, אין זה אלא בדבר שדעתו עליו והוא שומרו. והתוספות בבא מציעא ב ד"ה בראיה בעלמא כתבו, רק אם עושה מעשה כל שהוא קנה. ומדברי רש"י כאן מבואר שההופך קונה כמאן דאמר הבטה בהפקר קניא. אבל צריך שיתכווין לקנות. הרשב"א בקידושין [כו א] כתב בדעת רש"י שאף על פי שאין הגבהה בפחות מג' מכל מקום, להתחייב בנזקים מועיל הגבהה בפחות מג'. ואולי כוונתו לדברי הראב"ד [ראה בהמשך]. התוספות כאן פירשו בתירוצם הראשון, כיון שמצינו שהבטה בהפקר קונה ממילא גם הגבהה פחות מג' קונה, וכתב הגרע"א [חו"מ רעג] כי יתכן דאף שנפסק להלכה שהבטה אינה קונה, מכל מקום, הגבהה בהפקר פחות מג' קונה. והראב"ד בשיטה כתב, כיון שנתכוין לזכות בה, אף על פי שלא זכה בה, הוי ליה כאילו זכה והפקירה, ומפקיר נזקיו חייב. אבל אם לא נתכווין לזכות בה, כיוון שלא עשה מעשה קנין ואין מעשיו ניכרים, פטור. וצריך ביאור, הרי מעולם לא זכה בה, ואיך שייך לחייבו על בור שהוא לא כרה אותו וגם אינו שלו. ועיין שער המשפט שהבאנו בהערות לתוספות ד"ה אלא. וביאר באילת השחר על פי שיטת התוספות להלן נו ב שהגוזל שור חייב בנזקיו, שכן חיוב שמירת הנזיקין הוא על מי שהחפץ ברשותו ואין צריך שיהא שלו. ואם כן יתכן שכל זה בשאר מזיקים. אבל בבור שאין צריך כלל בעלות שהרי אפילו אם הפקירו חייב, אם כן אפשר לחייב את זה שרוצה לזכות אף על פי שאליבא דאמת לא קנאו.

^[208] התוספות ישנים ביבמות [נב ב] הוכיחו מכאן שהמגביה למעלה משלושה טפחים אינו צריך כוונת קנין, שכך משמע מהלשון "לוקמא למעלה מג' ואף על גב דלא נתכוין לזכות בה חייב". ותמה הרמב"ן על ראייתם, שכן אין כוונת הגמרא לומר שההופך קנה את הגלל להיות בעליו, אלא שהוא מתחייב בנזקיו כדין חופר בור חדש ברשות הרבים ובזה שהגביה נסתלקו מעשה הראשון. ובפרט שמהתירוץ הקודם של הגמרא כגון שהחזירה למקומה הוכיח השער המשפט שדוקא אם נתכוין לזכות בה קנה ובלי כונה לא קנה, וכיצד יתכן לומר שהגמרא חזרה בה מדין זה ולא פירשה זאת במפורש. ועיין שם בתוספות ישנים שחילקו בין קנין בקרקע לקנין במטלטלין.

^[209] לכאורה קשה מדוע לא הוכיחה הגמרא ממפריח שהוא חייב אלמא מפקיר נזקיו חייב, וכתב הרשב"א שאם קוציו יוצאים לרשות הרבים הרי זה כשורו שיוצא לרשות הרבים ואינו מונע ממנו להזיק וחייב לכולי עלמא.

^[210] בקובץ ביאורים הקשה, מהמבואר בתוספות להלן [נב א ד"ה ואתו] שהמכסה בכיסוי שאינו ראוי לגמלים, במקום שלא שכיחי שם גמלים כלל, אם באו גמלים ונפלו חייב. שכן דבר שלא היה עליו להעלות בדעתו אינו הופך אותו למזיק באונס. ואם כן מדוע אינו חייב על חיכוך בני אדם בכתלים, למרות שזה לא שכיח. והביא בשם רבו הגר"ש שקאפ, שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכי הוא אונס גמור.

^[211] לכאורה החילוק בין מצמצם למפריח הוא שבמצמצם שייך לפוטרו מצד שאין דרכם של בני אדם להתחכך בכתלים. אבל במפריח הוא מזיק גם בלי שיתחככו בכותל. אבל רש"י כתב: "וזה שנתחכך והוזק משונה הוא. ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירם והפריחם למקום מהלך בני אדם". ומשמע שאפילו אם אינו מזיק ממש אלא על ידי חיכוך הרבים בכותל חייב צפני שהוא ממונו. וצריך ביאור מדוע לא פירש כפשוטו שהמפריח מזיק את הרבים גם ללא חיכוך בכותל. ועוד הקשה המלא הרועים, הרי בכל מקרה אין דרכם של בני אדם להתחכך בכותלים, ואם כן מדוע בעלותו על הכותל מחייבת אותו על מעשי בני אדם שאין חיוב להיזהר מהם. ואדרבה לפי פשוטו במפריח וביאר, שרש"י בא לאפוקי מסברת המקשן שהחיוב הוא על כריית הבור ברשות הרבים, ומדין מפקיר בורו, ועל זה נקט רש"י שהוא ממונו אבל הנזק נעשה גם ללא חיכוך. ואמנם גם הניזוק על ידי חיכוך חייב מדין תחילתו בפשיעה.

ור' יוחנן אמר: לאחר נפילה מחלוקת.

ושואלים: אבל בשעת נפילה מאי [מה הדין] — דברי הכל פטור? והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר' יוחנן לקמן [לפנינו] על משנה אחרת בפרקנו: לא תימא מתניתין [אל תאמר שמשנתנו] שיטת ר' מאיר היא שאמר נתקל פושע הוא, מכלל הדברים אתה למד כי הוא סבור שר' מאיר מחייב, ואין כאן דברי הכל!

ומשיבים: אלא מאי [מה] תאמר — דברי הכל חייב? והא מדקאמר [והרי ממה שאמר] ר' יוחנן לקמן [לפנינו]: לא תימא מתניתין [אל תאמר שמשנתנו] ר' מאיר היא שאמר נתקל פושע הוא, מכלל הדברים אתה למד דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] ואינם סבורים שפושע הוא!

אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: שמפקיר נזקיו דהכא [של כאן] הוא דפטרי רבנן [שפוטרים חכמים] כיון שאנוס הוא שנתקל, אבל מפקיר נזקיו דעלמא [בכלל], שלא מחמת אונס — הרי הם מחייבי [מחייבים].

א איתמר [נאמר], שנחלקו אמוראים במפורש בבעיה זו: מפקיר נזקיו, כלומר, אדם שהשאיר דבר המזיק ברשות הרבים והפקירו, ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: חייב, וחד [ואחד מהם] אמר: פטור.

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי מאן [מי] שמחייב סבור כר' מאיר, ומאן דפטר כרבנן [ומי שפוטר סבור כחכמים]?

ודוחים: לא, אליבא [לשיטת] ר' מאיר כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חולקים] שמפקיר נזקיו חייב. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה אליבא דרבנן [לשיטת חכמים]. מאן דפטר [מי שפוטר] סבור בפשטות כדעת רבנן [חכמים], ומאן דמחייב אמר [ומי שמחייב יכול לומר] לך: אנא דאמרי [אני שאומר אני] את דברי אפילו לרבנן [לדעת חכמים] אני אומרם, כיצד? עד כאן לא שמעת כי פטרי רבנן [פוטרים חכמים] אלא במפקיר נזקיו דהכא [של כאן] במקרה שלנו, משום שאנוס הוא שנתקל, אבל מפקיר נזקיו דעלמא [בכלל] — מחייבי [מחייבים הם].

במחלוקת זו לא היה ברור מי הוא זה שאמר חייב ומי אמר פטור, ומציעים: תסתיים [תוגדר] כי ר' אלעזר הוא שאמר חייב. שאמר ר' אלעזר משום [בשם] ר' ישמעאל: שני דברים אינן ברשותו של אדם מצד דיני הקניינים, ובכל זאת עשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, שיש לו אחריות הלכתית עליהם, ואלו הן: בור שחפר אדם ברשות הרבים, וחמץ שנשאר ברשותו של אדם משש שעות ולמעלה (כלומר, מחצות היום של ערב פסח), שאף שחמץ זה אסור בהנאה, ואם כן אין לו ערך והופקע מרשות בעליו, בכל זאת הוא מצווה בביעורו מן העולם. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכן הוא.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' אלעזר הכי [כך] שמפקיר נזקיו חייב? והא [והרי] אמר ר' אלעזר איפכא [היפך] הדברים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ההופך את הגלל (זבל בהמות) ברשות הרבים והוזק בהן אחר — ההופך חייב בנזקו. ואמר ר' אלעזר: לא שנו אלא שנתכוין הופך הגללים לזכות בהן, אבל אם לא נתכוין לזכות בהן — פטור. אלמא [מכאן] שמפקיר נזקיו — פטור, שהרי מתחייב רק כאשר זכה בגללים הללו, ונעשו קניינו!

אמר רב אדא בר אהבה: כשפטר ר' אלעזר את זה שהפך את הגלל בלא להתכוון לזכות בו, הרי זה במקרה שהחזירה, את הגלל, למקומה שהיה בו מתחילה. אמר רבינא: משל של דברי רב אדא בר אהבה למה הדבר דומה — למוצא בור מגולה ברשות הרבים, וכסהו, וחזר וגילהו, שהאחריות אינה מוטלת עליו, כיון שרק החזיר את מצב הדברים לקדמותו, ונשארה האחריות על מי שפתח תחילה את הבור.

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: מי דמי [האם דומה] המשל? התם [שם] בענין הבור לא אסתלק להו [הסתלק לו] מעשה ראשון שהרי גם כשכיסה את הבור, הבור עצמו נשאר במקומו. הכא אסתלק להו [כאן הסתלק להם] מעשה ראשון, שהרי כאשר סילק את הגלל ממקומו שוב לא היה שם "בור" (דבר הגורם לנזק) וכאשר החזירו — יצר מחדש דבר המזיק.

הא לא דמי [זה אינו דומה] אלא למוצא בור מגולה וטממה (סתמו, ומילאוהו עפר) וחזר וחפרה, דאסתלקו להו [שהסתלק לו] המעשה של החופר הראשון וקיימא לה [ועומד הוא] ברשותו של החופר השני, ואם כן צריך להיות חייב באופן שהעמיד רב אדא בר אהבה את דברי ר' אלעזר!

אלא אמר רב אשי: כאן מדובר כשהפכה לפחות משלשה, שלא הגביה את הגלל אלא פחות משלושה טפחים, שאין זו נקראת הזזה, והרי זה כמו שלא שינה כלל את המצב הקודם.

ושואלים: ולהסבר זה, ומאי דוחקיה [ומה דוחקו] של ר' אלעזר לאוקמיה [להעמיד] את המשנה במקרה המיוחד הזה כגון שהפכה לפחות משלשה, וטעמא [והטעם, דווקא] דכי [כאשר] נתכוין לזכות בה חייב, הא [הרי] אין מתכוין לזכות בה — לא? לוקמה [שיעמידנה את המשנה] במקרה שהפכה למעלה משלשה, ואף על גב [ואף על פי] שלא נתכוין לזכות בה — חייב?

אמר רבא: מתניתין קשיתיה [משנתנו עצמה היתה קשה לו], והקושי הזה הוא שגרם לו להגיע למסקנה זו. כי מאי אריא [מה שייך] לשון "הפך"? לתני [שישנה] "הגביה"! אלא כיון שלא אמר "הגביה", שמשמעו סתם שהגביה לשם קנין ולמעלה משלושה טפחים, שמע מינה [למד מכאן] כי כל "הפך" למטה משלשה הוא.

ומעירים: כיון שהוכחנו שר' אלעזר אמר כי המפקיר נכסיו ברשות הרבים והזיקו חייב, אם כן ר' יוחנן הוא שאמר פטור.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שהמפקיר נזקיו פטור? והתנן [והרי שנינו במשנה]: המצניע (טומן, מחביא) את הקוץ ואת הזכוכית, וכן הגודר גדרו בקוצים, וגדר שנפל לרשות הרבים, והוזק בהן בכל אחד ממקרים אלה אחר — הרי זה חייב בנזקו.

ואמר ר' יוחנן: לא שנו בגודר גדרו בקוצים שחייב אלא במפריח, כלומר, שהיו קוצי הגדר יוצאים בתוך רשות הרבים, אבל במצמצם את הקוצים ברשותו — פטור. ומעתה נברר: מצמצם מאי טעמא [מה טעם] פטור — לאו [האם לא] משום דהויא ליה [שהרי הוא] כבור ברשותו שלו? ומכלל הדברים אתה לומד דחיובא [שחיוב] של בור ברשות הרבים הוא. אלמא [מכאן] שמפקיר נזקיו חייב! שהרי קוצים אלה בוודאי הפקירם.

ודוחים: לא, לעולם אימא [יכול אני לומר] לך: מפקיר נזקיו בדרך כלל פטור, ומצמצם את הגדר לרשותו מאי טעמא [מה טעם] פטור? לא משום שהוא בור ברשותו, אלא משום דאתמר עלה [שכבר נאמר עליה], אמר רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים אלא להרחיק קצת מהם, ולכן אם אדם נתקל בקוצים של הגדר, אין זה נחשב למעשה רגיל אלא כיוצא דופן, ולכן אין בעל הגדר חייב על כך.

ושואלים עוד: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן כלל גדול: הלכה כסתם משנה. ותנן [ושנינו במשנה]: החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור ומת — חייב, משמע שחייב על נזקים בדבר שאינו קניינו!

אלא לעולם תאמר שר' יוחנן הוא שאמר שמפקיר נזקיו חייב.

ומקשים: ומכיון שר' יוחנן אמר חייב, אתה צריך לומר כי ר' אלעזר הוא הסבור שפטור? ואולם והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And Rabbi Yoḥanan says: The dispute is with regard to a situation where the damage occurred after the fall.

The Gemara asks: But at the time of the person’s fall, according to this statement, what is the halakha? Does everyone agree that the owner of the jug is exempt from liability? But from the fact that Rabbi Yoḥanan says later (31a), with regard to another mishna in this chapter: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent, by inference it is clear that he holds that Rabbi Meir deems one who stumbles liable to pay damages. Evidently, it is not unanimously agreed upon that he is exempt.

Rather, what is the halakha in this case? Does he say that everyone agrees that he is liable? But from the fact that Rabbi Yoḥanan says later: Do not say that the mishna is the opinion of Rabbi Meir, who says that one who stumbles is considered negligent, by inference it is clear that he holds that the Rabbis deem him exempt.

The Gemara answers: Rather, this is what Rabbi Yoḥanan teaches us: That the circumstance in which the Rabbis deem one who renounces ownership of his hazardous property exempt is only the situation stated here, i.e., where he stumbled, as he is the victim of circumstances beyond his control. But in the general case of one who renounces ownership of his hazardous property, they deem him liable to pay for damage caused by it.

§ It was stated: With regard to one who renounces ownership of his hazardous property that he left in the public domain, there is a dispute between the amora’im Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar. One said that he is liable, and one said that he is exempt.

The Gemara suggests: Shall we say that the one who deems him liable holds in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and the one who deems him exempt holds in accordance with the opinion of the Rabbis?

The Gemara responds: No; in accordance with the opinion of Rabbi Meir, everyone agrees that one who renounces ownership over his hazardous property is liable. Rather, when they disagree it is in accordance with the opinion of the Rabbis. They disagree as to what the opinion of the Rabbis is. The one who deems him exempt holds that his opinion is in accordance with the opinion of the Rabbis. And the one who deems him liable could have said to you: I maintain that what I say is correct even according to the opinion of the Rabbis; the Rabbis deem one who renounces ownership over his hazardous property exempt only in the situation here, because he is a victim of circumstances beyond his control. But in a general case of one who renounces ownership of his hazardous property, they deem him liable.

The Gemara suggests: It may be concluded that Rabbi Elazar is the one who says that he is liable, as Rabbi Elazar says in the name of Rabbi Yishmael: There are two entities that are not in a person’s legal possession and nevertheless the verse rendered them as though they were in his possession with regard to certain halakhic responsibilities. And these are: A pit that he dug in the public domain and leavened bread remaining in his possession on the eve of Passover from six hours, i.e., noon, onward. Although deriving any benefit from the bread is prohibited, and it is therefore no longer in its owner’s legal possession, nevertheless he is commanded to destroy it. The Gemara concludes: It may be concluded that Rabbi Elazar is the one who says that he is liable.

The Gemara asks: And did Rabbi Elazar actually say this, that one who renounces ownership of his hazardous objects is liable? But didn’t Rabbi Elazar say the opposite? As we learned in a mishna (30a): In the case of one who turns over dung in the public domain and another person incurred damage due to it, he is liable to pay for his damage. And Rabbi Elazar says: They taught this ruling only in a case where the one who turned over the dung intended to acquire it, but in a case where he did not intend to acquire it he is exempt. Apparently, according to Rabbi Elazar, one who renounces ownership of his hazardous property is exempt, since he is liable only if he intends to take possession of the dung, even if he moved it significantly.

Rav Adda bar Ahava said: Rabbi Elazar was referring to a case where he returned the dung to its prior place. Therefore, he is exempt unless he intended to acquire it. Ravina said: This can be explained by means of a parable: To what is the statement of Rav Adda bar Ahava comparable? To one who finds an uncovered pit in the public domain and covers it, and then uncovers it again. Since he left the pit as he found it, he is exempt from paying damages, and the liability lies with the one who dug the pit.

Mar Zutra, son of Rav Mari, said to Ravina: Is this comparable? There, in the case of the pit, the result of the initial act of digging the pit was not removed, since even when he covered the pit, the pit itself still existed. But here, the result of the initial act was removed, since once the dung was moved from its prior place, there was no longer any hazardous object there. Therefore, by returning it to its place, the hazard is created anew.

Rather, it is comparable only to one who finds an uncovered pit and fills it with dirt and then digs it up again, as in this case the result of the initial act is removed, and the new pit therefore exists in his possession and he is liable. Likewise, one who moves dung in the public domain and then restores it to its prior place is deemed liable whether or not he intends to acquire it.

Rather, Rav Ashi said that Rabbi Elazar was referring to a case when he turned it over at a height of less than three handbreadths, which is not considered removal of the dung from its place.

The Gemara asks: But according to this explanation, what forced Rabbi Elazar to interpret the mishna as referring specifically to the unique case where he turned over the dung at a height of less than three handbreadths, and consequently the reason he is liable is that he intended to acquire it, but if he does not intend to acquire it he is not liable? Let him interpret the mishna as referring to a case where he turned over the dung at a height above three handbreadths, in which case even if he did not intend to acquire it, he is liable.

Rava said: What forced him was that the mishna was difficult for him. Why does it state specifically that he turned over the dung? Let it teach that he lifted the dung. Rather, learn from the fact that the mishna does not use the term: Lifted, which generally is referring to the act of lifting an object three handbreadths for the purpose of acquisition, that whenever the term turned over is used, it is referring to an act in which the object is lifted to a height of under three handbreadths from the ground.

The Gemara concludes: And from the fact that Rabbi Elazar was evidently the one who said that one who renounces ownership of his hazardous object in the public domain is still liable to pay for any damage it causes, Rabbi Yoḥanan is clearly the one who said he is exempt.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this, that if one renounces ownership of his object he is exempt from liability for any damage it causes? But didn’t we learn in a mishna (30a): With regard to one who conceals a thorn or a piece of glass, or who puts up a fence of thorns, or who puts up a fence that subsequently fell into the public domain, and another person incurred damage due to any of these, he is liable to pay for this person’s damage.

And Rabbi Yoḥanan says: With regard to one who puts up a fence of thorns, they taught that he is liable only in a case where he projects the thorns out into the public domain, but in a case where he restricts them to his own property, he is exempt. The Gemara infers: In a case where he restricts them, what is the reason that he is exempt? Is it not because it is considered a pit on his own property? By inference, the liability in the category of Pit, according to Rabbi Yoḥanan, is in the public domain, where a pit generally does not belong to the one who dug it. Apparently, Rabbi Yoḥanan holds that one who renounces ownership of his hazardous property is liable.

The Gemara answers: No, actually I could say to you that in principle, one who renounces ownership of his hazardous property is exempt. Nevertheless, one who puts up a fence of thorns is liable, because he does not renounce ownership of the thorns that protrude into the public domain. And in a case where he restricts the thorns to his own property, what is the reason he is exempt? The reason is not that he is not liable to pay for the damage of a pit in his own property, but rather because it was stated about this case that Rav Aḥa, son of Rav Ika, said: He is exempt because it is not the typical manner of people to rub against walls, but to keep a small distance from them. Therefore, if a pedestrian is injured by the thorns, it is considered an unusual accident, for which the owner of the fence is not liable.

The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say that one who renounces ownership of his hazardous objects is exempt? But didn’t Rabbi Yoḥanan say that in general, the halakha is in accordance with an unattributed mishna, and we learned in an unattributed mishna (50b): In the case of one who digs a pit in the public domain and an ox or a donkey fell into it and died, he is liable. This mishna is referring to one who digs a pit in the public domain, where it is not owned by the one who dug it, yet the mishna deems him liable.

The Gemara concludes: Rather, Rabbi Yoḥanan is actually the one who said that one who renounces ownership of his hazardous objects is liable.

The Gemara asks: And from the fact that Rabbi Yoḥanan said that he is liable, is it evident that Rabbi Elazar said that he is exempt? But doesn’t Rabbi Elazar say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואסיק' אלא הא קמ"ל מפקיר נזקין דהכא פטרי רבנן משום דהוא אנוס אבל מפקיר נזקין דעלמא חיובי מחייבי.

איתמר מפקיר נזקיו ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר חייב וחד אמר פטור תסתיים דר' אלעזר דאמר חייב דאמר ר' אלעזר משום ר' ישמעאל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ מו' שעות ולמעלה. הנה בור זה אמר ר' אלעזר אינו ברשותו מכלל שהוא מופקר וחייבין בעליו ש"מ מפקיר נזקיו חייב. ואקשי' עלה והתנן ההופך את הגלל לרשות הרבים כגון שהוציא ראובן גלל ובא שמעון והפכה. פי' גלל זבל כדכתיב בגלל צואת אדם והוזק בהן אחר חייב בנזקו.

ואמר ר' אלעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות בגלל להוציאה לגנו ולזבל בה אבל לא נתכוון לזכות בה פטור אלמא ר' אלעזר מפקיר נזקיו פטור סבירא ליה. ופירק ר' אדא בר אהבה כשהחזיר גלל זה למקומה ולא הפקירה אמר ר' אבינא משל דרב אדא למה הדבר דומה למוצא בור מגולה כו' רב אשי אמר כגון שהפכה פחות מג' טפחים פי' כגון שהוציא ראובן גלל לרשות הרבים ובא שמעון והפכו בפחות מג' ונמצא שלא הגביהה ולא קנה בהגבהה ולא קיימי ברשותו דפחות מג' סמוך לארץ כארץ דמי והלכך אם נתכוון לזכות בה בזה ההופך חייב ואם לאו פטור וכי האי גוונא פטור אבל המפקיר נזקיו חייב ודייקי' מדר' אלעזר אמר חייב ר' יוחנן אמר פטור איני והתנן המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר בקוצים וגדר שנפל לרשות הרבים והזיק חייב ואמר ר' יוחנן לא שנו דחייב אלא מי שהוא מפריח ומרחיבם ברה"ר אבל המצמצם אותן בכותל פטור ודייקי' מינה מצמצם אמאי פטור דהוה להו כי בור ברשותו מכלל שהמפריח מפני שעשה בור ברה"ר חייב ש"מ מפקיר נזקיו חייב ודחינן להאי דוקיא ואמרי' מאי טעמא מצמצם פטור לא מפני שהוא בור ברשותו אלא מפני שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים ואקשי' והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן החופר בור ברה"ר ונפל שמה שור או חמור ומת חייב והא בור ברה"ר נזקיו מופקרין הוא ואמר ר' יוחנן חייב ואסיק' לעולם הוא דאמר מפקיר נזקיו חייב והלכה כמותו דקיי"ל כוותיה ור' אלעזר סבר פטור והאי דאמר ב' דברים אינן ברשותו (פיסקא) [מתני'] המצניע את הקוץ כו'.

אוקימנא במפריח אבל בצמצם פטור כו':

הא דאמרינן בשהפכה בפחות מג'. הוא הדין בשלא הרחיקה ממקומה ג' דאם כן הוה לי בורו בשהפכה לפחות מג' מכאן דקדק ר"ת ז"ל דהגבהה במתכוין לקנות אינה צריכה ג' אלא טפח שלא כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק קמא דקדושין גבי פיל במאי קני ליה ואמרינן בחבילי זמורות ופרש"י ז"ל דלהכי נקט בחבילי זמורות ולא כלים לפי שסתם כלים אינם גבוהים ג' טפחים והגבהת ג' טפחים בעינן ומכאן קשה לפירושו ועוד דבמסכת עירובן פרק חלון גבי חביות של שתופי מבואות אמרינן וצריך להגביה מן הקרקע טפח אלמא בטפח סגי ומיהו מההיא דעירובין אין ראיה כ"כ דדלמא משום דשתופי מבואות דרבנן הקלו בקנייתן. וא"נ טפח דהתם לאו משום הגבהה קנייה אלא צריך שיגביהנה משאר החביות שבאוצר. טפח להיכר בעלמא שיהא ניכר שהוא של שתופי המבואות והא דהכא נמי אפשר משום דנכסי הפקר שאני ואפ"ה כי לא נתכוון לזכות בה לא קנה עד שיגביה הגהת שלשה טפחים.

מצמצים מאי טעמא פטור וכו'. וא"ת אמאי לא אקשי ליה בהדיא ממפריח דחייב אף על גב דהו"ל כמפקיר נזקיו לא היא דמפריח לאו מפקיר נזקיו היא אלא כשורו שיצא לחוץ ולא טפח ליה באפיה וא"ת אמאי לא אקשי ליה מההוא דא"ר יוחנן לעיל מחלוקת לאחר נפילה דע"כ בלאחר נפילה דהכא דבאונס הוא אליבא דרבנן הוא דפליגי יש לומר דהא עדיפא ליה דמפרשא ליה אבל אידך דלעיל לאו בפירוש אמרה ר' יוחנן דאנן הוא דאמרינן הכי מתוך מה שהקשינו מדבריו לדבריו.

שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב לחיובו כאלו הן ברשותו בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה כמו שהתבאר במקומו:

ההופך את הגלל ברשות הרבים אם הגביהו בשעת הפיכה בשיעור שלשה טפחים זכה בו הואיל ואין לו בעלים ונעשה שלו אע"פ שלא נתכוין לזכות בה ואם הוזק בו אחר חייב ואפילו החזירו למקום שהיה שם תחלה למה זה דומה למי שמצא בור חפורה וסתמה מכל וכל ואח"כ חפרה כשהיתה שנסתלקו מעשי ראשון מכל וכל ונכנס השני לחיוב ואין זה כמוצא בור חפורה וכסה אותה וחזר והסיר כסוי שהוא פטור שהרי בזו לא נסתלקו מעשי ראשון:

הפכה בלא הגבהת שלשה אם נתכון לזכות בה חייב ואם לאו פטור ומכאן אתה למד דמה שכתבו גדולי הרבנים בראשון של קדושין כ"ו א' בענין פיל לר' שמעון במה יקנה ואוקמה בחבילי זמורות דלהכי נקט חבילי זמורות ולא כלים משום דסתמן אין גבוהים שלשה אינו נראה שהרי כל שמתכוין לזכות דיו בטפח:

המצניע את הקוץ ואת הזכוכית והגודר גדריו בקוצים אם במפריח ואם במצמצם וגדר שנפל לרשות הרבים והזיקו יתבאר ענינם למטה:

גדולי המפרשים פסקו שהבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו כמו שיתבאר ופסקי שמועה זו משתבשין לדעת זה אלא שהרבה ראו לפרש שלא נאמר להבלו ולא לחבטו אלא בבור שלא נתקל להדיא במעשי ידיו אלא ממילא אבל הוחלק במים או נתקל באבן ונישוף בקרקע הואיל ונתקל במעשי ידיו חייב אף בחבטו ומ"מ עיקר הדברים בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו כמו שיתבאר והרבה מפרשים בלבלו פסקים שבסוגיא זו וחדשו בה דברים ללא צורך:

בור ברשותו של אדם אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב אבל אם הפקיר רשותו ובורו פטור ואע"פ שמפקיר נזקיו חייב הואיל ובור זה ברשות כרהו ואח"כ הפקירו אין בו חיוב אבל מי שעשאו שלא ברשות אפי' הפקירו חייב שכל מפקיר נזקיו חייב:

והא מדקאמר רבי יוחנן. הקשה ר"י ולוכח מגופה דאי בשעת נפילה דברי הכל פטור ואפילו לרבי מאיר נתקל אנוס אם כן לאחר נפילה היכי מחייב והא מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס קיימא לן דפטור. ואין לתרץ דאי לא רמי דרבי יוחנן אדרבי יוחנן הוה מוקמינן פלוגתייהו בלאחר פשיעה אבל נתקל גופה לכולי עלמא אנוס הוא דהא מדאמר רבי יוחנן לאחר נפילה מחלוקת כולי עלמא דומיא דהכי דייקינן שעת נפילה כאותה נפילה עצמה. הר"ש ז"ל.
וזה לשון הר"פ ז"ל ונראה למורי שיחיה דהשתא סלקא דעתיה דלאחר נפילת פשיעה כלומר כגון מתכוון לשבר דומיא דלאחר נפילה דרבי אלעזר ואביי והשתא לא פריך מידי. מיהו התוספות סוברים דומיא דשעת נפילה הוי לאחר נפילה. ע"כ.

וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל אלא בשעת נפילה מאי פטור הוה מצי למיפרך דמשמע דמחייב בה רבי מאיר דהא כי מחייב רבי מאיר לאחר נפילה היינו מטעם דנתקל פושע דליכא למימר דאף לאחר נפילת אונס מחייב רבי מאיר ומשום דהיה לו לסלקה מדקתני ומודה רבי מאיר בקנקנים וכו'. אלמא לאחר נפילת אונס פטור. וליכא לפרושי דההוא ומודים בשעת נפילה קאמר דאם כן למה הזכיר קנקנים לימא מודה רבי מאיר שאם נפלו ברוח שאינה מצויה דפטור. ויש לומר כיון דבעי למיפרך בסמוך מסיפא דמילתיה דרבי יוחנן דלא סגי דלא למיפרך מינה ניחא ליה השתא למיפרך מרישא דמילתיה. ע"כ.
והרא"ש ז"ל כתב דניחא ליה להקשות מרבי יוחנן לרבי יוחנן. ע"כ.

אלא הא קמשמע לן דוקא מפקיר נזקיו וכו'. וא"ת אמאי לא משני מאי לאחר נפילה אף לאחר נפילה דכהאי גוונא משני לעיל לרבי אלעזר. וי"ל דהכא ודאי ליכא לשנויי הכי דהא מגוף הברייתא בהדיא שמעינן דפליגי לאחר נפילה כדקתני ולא סלקה ולא העמידה ואם כן לא איצטריך לאשמועינן דפליגי גם בלאחר נפילה אבל לעיל שפיר איצטריך לאשמועינן דפליגי גם בשעת נפילה אף על גב דמשמעות הברייתא לא משמע כן. ולא מצי לשנויי הכא אף לאחר נפילת פשיעה פליגי דמגוף הברייתא לא שמעינן לה משום דהאי מילתא ליכא למשמע מדברי רבי יוחנן דהא לא קאמר רק לאחר נפילה מחלוקת ולא פירש אי בנפילה דנתקל אי בנפילה דפשיעה. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב מסרקסטה ז"ל וזה לשונו נשברה כדו ברשות הרבים והפקירה דברי הכל בין שהזיקה בשעת שבירה בין שהזיקו השברים אחר שהפקירם פטור כיון שדרך העולם להפקירם ואף על פי שלא הפקירם בפירוש סתמייהו הפקר נינהו ואם נתקלו בחרסיה אחר שנתכוון לזכות בחרסיה חייב המשבר אף על פי שנשברה באונס. וכן נמי אם הוחלק אחר במים בשעת נפילה שזה חייב דוקא אליבא דרבי מאיר דסבר נתקל פושע הוא ולית הלכתא כוותיה נמצא עכשיו אליבא דהלכתא שאין חיוב החלקות המים תלוי בהפקר חרסים ובחרסים ודאי מהני בהו הפקרא כיון דסתמייהו דסלק הוא עצמו מן החרסים. וצריך עיון. מפקיר נזקיו בעלמא היכא דאין תחילתן באונס חייב וכן ודאי בנשברה כדו והפקיר שבריה ובא אחר ועמד אצלן והגביהן לזכות בהן שהוא חייב בנזקיהן דהא אין תחילתו באונס והוא לא הפקירן. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כל תקלה ברשות הרבים בור הוא בין הפקירה בין לא הפקירה אם נעשה הבור שלא באונס חייב הן שהניחה הוא לשם הן שהניחה במקום שבפשיעתו באה לשם כגון שהניח אבנו וסכינו ברשות הרבים או שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו אבל בור שנעשה באונס אינו בור אלא אם כן מתכוון לזכות בו אחר שנעשה ושהיה יכול לסלקו ולא סלקו וכל שלא נתברר לנו אם מתכוון לזכות בו אם לאו הולכין בו אחר אומדן הדעת לפי ענין הדבר. מעתה אבנו וסכינו שנפלו מן הגג ברוח שאינה מצויה ולא סלקן אף על פי שנפלו באונס בור הוא שהרי מן הסתם אינו מפקירן הואיל ואינו דבר המשתבר אלא אם כן הפקירן בפירוש אבל אם העלה קנקנים לגג וכו' ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו ונשברו מן הסתם מפקיר הוא את החרסים ואינו חייב בתקלתם ואם נתכוון לזכות בהם חייב. ע"כ.

כי פליגי אליבא דרבנן. כתבו בתוספות לא בעי למימר איפכא וכו' עד ומאן דפטר אמר לך דע"כ לא מחייב רבי מאיר משום דפושע הוא וכו'. וקשה אם כן מאן דמחייב סבר דרבי מאיר מחייב אפילו אחר נפילת אונס. וקשה אם כן היכי קתני מודה רבי מאיר לחכמים במעלה קנקנים וכו' דהוי אחר נפילת אונס ופטור ויתרצו מטעם זה ולמה תירצו מטעם דקים להו וכו'. וי"ל דמאן דמחייב יפרש ומודה רבי מאיר במעלה קנקנים היינו בשעת נפילה. וכי תימא אם כן יאמר ומודה רבי מאיר בשעת נפילה דפטור ולא יזכיר קנקנים כמו שאמרו התוספות לעיל דאיכא למימר בשלמא לעיל דקא אמרינן אבל בשעת נפילה דברי הכל פטור הוי לן למימר ומודה רבי מאיר בשעת נפילה כיון דלא הוי פושע כלל אבל השתא דסבירא ליה לרבי מאיר דסבר נתקל פושע הוא לא הוי מצי למימר מודה רבי מאיר בשעת נפילה דהא פושע ממה נפשך על כן הזכיר קנקנים ולעולם בשעת נפילה הוא ופוטר רבי מאיר משום דהוי אונס כיון דנפלו ברוח שאינה מצויה אבל לעולם מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס למאן דאמר דמחייב חייב. גליון.
וזה לשון הר"ש ז"ל מאן דמחייב אמר לך אנא דאמרי אפילו לרבנן. הקשה ר"י אמאי לא אמר איפכא דאמוראי פליגי במפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ומאן דמחייב כרבי מאיר ומאן דפוטר סבר דלא קאמר רבי מאיר אלא בלאחר נפילת פשיעה. וקשה להבין דאי בלאחר נפילת אונס ממש היכי קאמר מאן דמחייב כרבי מאיר והא ברייתא לעיל דקנקנים פירש רבי יוחנן גופיה לעיל דמשמע דמודה רבי מאיר בלאחר נפילת אונס ואם רצה לומר דלאחר נפילת נתקל פליגי מאן דמחייב כרבי מאיר ומאן דפוטר אמר לך עד כאן לא מחייב רבי מאיר אלא אחר נפילת נתקל דסבירא ליה איהו דפושע הוא אבל אי הוה סבירא ליה אנוס הוא הוה מיפטר ליתא דמכל מקום בלאחר נפילת נתקל על כרחיה פליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ואם רצה לומר רבי יוחנן דמאן דפוטר אמר לך ע"כ לא מחייב רבי מאיר אלא בלאחר נפילת פושע דאיהו לא מוקי פלוגתא בלאחר נפילת נתקל אלא בלאחר פשיעה גמורה אבל נתקל גופה אפילו לרבי מאיר אנוס הוא גם זה לא יתכן דזו היתה דעת שלישית דלאביי אליבא דרבי מאיר נתקל פושע ואליבא דרבה אפילו אליבא דרבי יהודה נתקל פושע הוי. ועוד דהיכי הוה מצינן למימר הכי והא במסקנא מסיים דמאן דפוטר היינו רבי אלעזר ואם כן היכי לימא הכא אליביה דבשעת נפילה נתקל אפילו רבי מאיר מודה והא רבי אלעזר אמר לעיל בשעת נפילה מחלוקת. ושמא רצה לומר רבי יוחנן דמאן דפוטר סבר דרבי מאיר לא מחייב אלא במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה גמורה דומיא דכי יכרה בור אבל לאחר נתקל לא ואף על גב דנתקל גופיה חשבינן ליה פושע במה שהזיק גופו בשעת נפילה מכל מקום במפקיר נזקיו אחריו לא יחשב בור אבל סברא זו אינה מפורשת בתלמוד וגם לקמן בשמעתין דקדרין לא משמע הכי. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וא"ת ואמאי לא אמר איפכא וכו'. ויש לומר דקים להו דבמפקיר נזקיו דפשיעה פליגי כך פירשו בתוספות. ויש להוסיף דעל כרחך לא במפקיר נזקיו דאונס פליגי רבי יוחנן ורבי אלעזר דאונס כולי עלמא מודו דפטור כדמוכח בברייתא דלעיל דקתני במעלה קנקנים וכו' ומינה אותיב אביי לרבה כדפרישנא לעיל. כך נראה למורי שיחיה. ע"כ.

תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר חייב וכו'. תימה אם כן קשה דרבי אלעזר אדרבי אלעזר דהכא אמר רבי אלעזר דלא פטרו רבנן אלא במפקיר נזקיו דאונס ולעיל אסיקנא לרבי אלעזר דבתרתי פליגי בדאביי וכן קשה דרבי יוחנן אדרבי יוחנן. ויש לומר דהא דקאמר השתא תסתיים דרבי אלעזר וכו' לא קאי במסקנא. מיהו תימה אדפריך תלמודא ומי אמר רבי אלעזר הכי וכו' וכן לקמן דפריך ומי אמר רבי יוחנן הכי וכו' אמאי לא פריך מדרבי יוחנן ומדרבי אלעזר דלעיל. וי"ל משום דהנהו דלעיל לא מפרשי בהדיא דההיא דרבי אלעזר ליכא הוכחה דרבנן פטרי אף במפקיר נזקיו דפשיעה אלא מכח מילתיה דרבי יוחנן דמשמע דפליגי אהדדי כדפרישנא לעיל. וההיא דרבי יוחנן נמי לא מפרשא אלא על ידי קושיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן ולהכי שבק להנהו דלעיל ומייתי מילי דרבי אלעזר ודרבי יוחנן דמפרשי בהדיא טפי דאף על גב דההיא דאותיב מדרבי אלעזר לא קאי מכל מקום ההיא דרבי יוחנן קאי ומדרבי יוחנן שמעינן לרבי אלעזר. ובשיטה פירשו דהנהו דרבי אלעזר ורבי יוחנן דלעיל איכא לתרוצינהו במאי דסברי השתא דרבי אלעזר הוא דאמר חייב ורבי יוחנן הוא דאמר פטור דרבי אלעזר איכא למימר דוקא שעת נפילה אבל לאחר נפילת פשיעה חייב לדברי הכל ופלוגתא דברייתא מוקי לה בלאחר נפילה דנתקל כדפרשינן לעיל. וכי תימא אם כן היינו דרבי יוחנן. וי"ל דרבי יוחנן גופה מפרשים לה איפכא מאי לאחר נפילה אף לאחר נפילה ובתרתי פליגי כדאביי כך פירשו בשיטה. מיהו קשה דהא ליכא לפרושי הא דרבי יוחנן גם לאחר נפילה כדפרשינן לעיל. ונראה שיטת התוספות יותר מחוורת. תלמיד הר"פ ז"ל.

שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו וכו'. והקשה ה"ר יצחק מווינא דאמאי לא קא חשיב שור המועד גם כן דאף על גב דאסור בהנאה אף על פי כן עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו. וצריך עיון. מהר"י כ"ץ ז"ל.

כשהפכה בפחות משלשה סמוך לקרקע. יש מפרשים אף על פי שלא הגביהה שלשה כי נתכוון לזכות בה זכה בה אפילו בהגבהת טפח כדאיתא בעירובין בענין זיכוי העירוב ובשלא נתכוון לזכות בה כיון דלא עקר אותה מן הקרקע לא עשה ולא כלום. ויש אומרים כל לענין זכייה בנכסי הפקר בעינן שלשה טפחים. אי נמי לענין זכייה בנכסי חבירו שלא מדעת חבירו בעינן שלשה טפחים ובענין עירוב הוא דאקילו בה רבנן. אי נמי מפני שדעת אחרת מקנה אותם שאני והכא לענין זכיה בעינן שלשה טפחים. מיהו כיון שנתכוון לזכות בה אף על גב דלא זכה בה הוי ליה כמפקיר נזקיו וחייב אבל בשלא נתכוון לזכות בה ולא זכה בה כיון שלא עקר אותה מן הקרקע מעשיו דידיה לא מינכרי כלל ופטור דלאו נזקיו נינהו וכמפקיר נזקיו נמי לא הוי. הראב"ד ז"ל.

כגון שהפכה בפחות משלשה. והוא הדין כשלא הרחיקה ממקומה שלשה דאם כן הוה ליה בורו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון תוספות שאנץ וכל ענין שנפרש ראוי לגרוס אלא דבין קאי פחות משלשה אהגבהה לחודה בין קאי אהרחקה שלא הרחיקה שלשה ממקומה אין שייך להזכיר כלל תירוץ של החזירה למקומה. מכאן דקדק רבינו תם דכי מתכוון קני בהגבהה אפילו פחות משלשה וכו' ויש לדחות כמו שכתוב בתוספות. ע"כ לשון תוספות שאנץ.

מצמצם מכל מקום פטור לאו משום וכו'. כלומר כמי שהפקיר רשותו לילך בצדו ולא הפקיר בורו ואם כן בור שחייבה עליו תורה היכי משכחת לה על כרחך בור ברשות הרבים דהיינו מפקיר נזקיו. והא דלא אקשי ליה בהדיא ממפריח דחייב אף על גב דהוה ליה כמפקיר נזקיו משום דמפריח לאו מפקיר נזקיו הוא אלא בשורו שיצא לחוץ ולא טפח ליה באפיה הוא דאזיל ואתי ברשות הרבים ומזיק. הרשב"א והראב"ד ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל דהא דלא מוכח ממפריח משום דאיכא למימר דמפריח מחייב מטעם ממונו דמיירי בדלא אפקר. ע"כ.

אלא לרבי יוחנן הוא דאמר חייב. וא"ת אם כן אמאי איצטריך לפרושי טעמא במצמצם משום דאין דרכן של בני אדם וכו' תיפוק ליה משום דהוי בור ברשותו ומדאמר רבי יוחנן דבור ברשות הרבים חייב מכלל דבור ברשותו פטור. וי"ל דרבי יוחנן נמי אית ליה דבור ברשותו חייב דסתם משנה היא לקמן בפרק הפרה דבין בור ברשות הרבים בין בור ברשותו חייב ורבי יוחנן אית ליה דהלכה כסתם משנה. תלמיד הר"פ ז"ל.
וה"ר ישעיה ז"ל כתב לקמן וז"ל מצמצם אמאי פטור הוי מצי למימר משום דהוי ליה בור ברשותו דפטור לרבי יוחנן כדאמרינן לעיל אלא דבעי לאוקומי מילתיה דרבי יוחנן אף למאן דאמר בור ברשותו חייב. ע"כ.

בד"ה כי פליגי אליבא כו' וכי פליגי ר"י ור"א במפקיר נזקיו דאונס כו' עכ"ל פירוש דודאי בשעת נפילה נמי פליגי ר"מ ור"י ולר"מ חייב דנתקל פושע הוא אבל מפקיר נזקיו דעלמא פטור משום דאנוס הוא וח"א במפקיר נזקיו דעלמא נמי מחייב ר"מ אע"ג דאנוס הוא והשתא הא דקתני דמודה ר"מ בקנקנים דפטור משום דאנוס הוא איירי שפיר בשעת נפילה דלמאי דקיימינן השתא דפליגי נמי בנתקל בשעת נפילה ור"מ מחייב ליה משום דפושע הוא לא ה"מ למינקט דמודה ר"מ באונס בשעת נפילה אלא במלתא אחריתא דהיינו קנקנים ברוח שאינה מצויה גם בזה דברי מהרש"ל אין ברורים לנו ודו"ק:

רש"י בד"ה אמר ליה צ"ל אלא הא קמ"ל כו':

תוס' בד"ה ור' יוחנן כו' אלא ומודה ר"מ כו' נ"ב לא קשה אדברי גליון דלעיל דמפרש דשפיר מצינו לאוקמי ומודים ר"מ לחכמים בקנקנים דאיירי בשעת נפילה כל היכא דלא מפרשינן האי ומודים דחכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו דפליגי בשעת נפילה ול"ק א"כ ליתני ומודה רבי מאיר לחכמים בשעת נפילה משום דנוכל לומר דשמא ר"מ לא ס"ל דנתקל אנוס הוא ופטור בשעת נפילה אלא פושע הוא אבל עיקר פלוגתייהו מיירי במפקיר נזקיו לאחר נפילה ויכול להיות דהיינו טעמא דמחייב רבי מאיר משום דמפקיר נזקיו אחר נפילת פשיעה או אפילו אחר נפילת אונס ומש"ה בעי לאשמועינן דמודה ר"מ בקנקנים שנפלו באונס בשעת נפילה דעד השתא לא הוה איירי ר"מ בהדיא במידי דאונס אבל אי אמרינן דבשעת נפילה כ"ע מודים דפטור בנתקל משום דהוי אונס א"כ בע"כ הא דפליג ר"מ בלאחר נפילה היינו דמחייב מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת אונס רק בשעת נפילה הוא דפטר ר"מ אונס א"כ לא ה"ל למימר אלא ומודה ר"מ לחכמים דפטור בשעת נפילה ודו"ק:

בד"ה כי פליגי כו' ורבי אליעזר במפקיר נזקיו דאונס כו' נ"ב וליכא לאקשויי הא מודה ר"מ באונס שהרי קתני בברייתא ומודה ר"מ לחכמים בקנקנים דפטור כו' ל"ק מידי משום דבע"כ מאן דחייב אליבייהו דרבנן מפקיר נזקיו אחר נפילה דעלמא בע"כ לא ס"ל דבתרתי פליגי לעיל דא"כ פטרי רבנן מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה ה"ה נמי אי פליגי אליבא דר"מ באחר נפילת אונס ס"ל נמי דפליגי בברייתא במפקיר נזקיו אחר נפילה וסיפא דקנקנים איירי בשעת נפילה דמודה ר"מ דפטור אבל לעולם מפקיר נזקיו אחר נפילת אונס מחייב ר"מ כדברי הגליון וכדפרישית לעיל:

בד"ה תסתיים כו' ומיהו מר' יוחנן קשה כו' נ"ב ול"נ דלק"מ דבודאי סתמא דתלמודא מוקי לעיל דברי ר' אליעזר דפטרי רבנן מפקיר נזקיו אפילו אחר נפילת פשיעה ור' יוחנן מחייב אליבא דרבנן כפי האמת דלקמן אבל האי סוגיא דבעי למימר תסתיים דר"א מחייב ור' יוחנן פוטר א"כ לא מוקי פלוגתייהו דר"א ור' יוחנן לעיל בכה"ג דפריך תלמודא אלא מפרש דברי ר"א דאמר בשעת נפילה מחלוקת כלומר דלא פליגי בתרתי בשעת נפילה ולאחר נפילה אלא פליגי בשעת נפילה אי נתקל פושע כו' וממילא אף לאחר נפילה והיינו בתרתי בחד טעמא כדלעיל ור' יוחנן סבר איפכא דפליג אף לאחר נפילה כלומר בפלוגתא אחריתא דמפקיר נזקיו אחר נפילה פטור אף בפשיעה והיינו בתרתי פליגי כדברי אביי ודו"ק [עיין במהרש"א]:

למוצא "בור" מגולה וכסהו וחזר וגלהו כו' וטממה וחזר וחפרה. נ״ב לשון זכר ולשון נקבה [ועתוס' קדושין ב' ע"ב ד"ה קשו]:

תוס' ד"ה אלא וכו' דאפילו הבטה בהפקר קנה. עי' תוי"ט פ"ד מ"א דשקלים ד"ה מתנדב:

גמרא אבל בשעת נפילה מאי וכו' לכאורה יש לדקדק מנ"ל להש"ס לדקדק כן דלמא הא דקאמר ר"י לאחר נפילה מחלוקת היינו אף לאחר נפילת פשיעה וקמ"ל כדאביי וא"ל דא"כ היינו ר"א שהרי כתבו התוס' בסמוך בד"ה אלא מאי שלולי דברי ר"י היינו מפרשים דהא דקאמר ר"א בשעת נפילה מחלוקת בא למעט דלא פליגי באחר נפילת פשיעה אלא דתקשי א"כ היינו ר"י וא"כ למה לא נפרש באמת הפלוגתא להיפך אלא שיש ליישב לפי שאין זה בכלל דברי ר"י דסתמא קאמר לאחר נפילה מחלוקת ובזה לא חידש שום דבר שזהו מפורש בברייתא דקתני ולא סלקה ולא העמידה אלא שעיקר חידושיה דפליגי אפילו לאחר נפילת פשיעה וא"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש כיון שזה אין מפורש בברייתא אלא דלפ"ז לא היו התוס' צריכים לעיל לומר דהא דלא מפרשינן דברי ר"א שבא למעט לאחר נפילת פשיעה דא"כ היינו ר"י אלא דבלא"ה א"א לפרש כן דברי רבי אליעזר שאין זה בכלל דבריו ולא הו"ל לסתום וכו' ויש ליישב וק"ל:

תוספות בד"ה תסתיים דר"א אמר וכו' והא דלא פריך מהאי דר"א דלעיל וכו' ומיהו מרבי יוחנן קשה וכו' עכ"ל. ולפמ"ש בסמוך יתיישב יותר שאין להוכיח כלל מהאי דלעיל לפי שיש לדחות דפליגי להיפך אף שהלשון דחוק קצת וק"ל:

בפרש"י בד"ה בור בר"ה אלמא ס"ל לר"א דחיובא דבור בר"ה היא עכ"ל. הכוונה בזה מבואר בפרש"י באריכות דמאן דמחייב בבור בר"ה מחייב ג"כ במפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה דדא ודא א' היא וכ"כ רש"י עוד בסמוך ע"ש:

בד"ה פטור ואע"ג דכרה בור וכו' וה"ה למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור בר"ה יליף וכו' עכ"ל. כוונתם ליישב הש"ס דלא תקשי מנ"ל באמת למקשה להוכיח מכאן דס"ל דמפקיר נזקיו פטור דלמא שאני הכא שלא היה שלו מעולם משא"כ במפקיר נזקיו שלא הפקירו אלא לאחר התקלה לכך הוצרך להאריך ולכתוב דהא בהא תליא כיון דע"כ בבור בר"ה תליא מילתא וק"ל:

בד"ה אבל צמצמן לתוך שלו דהו"ל בור ברשותו ואע"ג דהפקיר רשותו פטור עכ"ל. כוונתו מבואר דאי לאו הכי לא הוי מקשה הש"ס מידי דדילמא ס"ל לר"י בור בר"ה פטור וברשותו הוא דחייביה רחמנא והיינו כשהפקיר רשותו אבל במאי דפטר במצמצם היינו כשלא הפקיר רשותו דמצי אמר ליה ברשותי מאי בעית לכך כתב רש"י ואף ע"ג דהפקיר רשותו פטר ר"י וע"כ דהכי הוא ודאי דבלא הפקיר רשותו מאי קמ"ל פשיטא דפטור כיון דלא הפקיר רשותו ע"כ שלא הפקיר ג"כ בורו דהא המצניע קתני וכן הגודר גדרו ומהיכי תיתי יתחייב בזה א"ו דאיירי כשהפקיר רשותו וק"ל:

לא תימא מתני' ר''מ היא. גבי שני קדרים קאי לקמן בהאי פרקין (דף לא.): אלא הא קמ''ל. ר' יוחנן: דמפקיר נזקיו דהכא. דתחלתו אונס הוא דפטרי רבנן אבל מפקיר נזקיו דעלמא כגון שהשליכו מדעת וכגון בור ברשות הרבים מחייבי וה''ק לאחר נפילה מחלוקת כלומר האי מחלוקת דפליגי ר''מ ורבנן בהפקיר נזקיו לאחר נפילה הוא שתחילתו ע''י נפילה אבל ע''י השלכה לא פליגי ולא תידוק מרבי יוחנן דבשעת נפילה לא פליגי: אליבא דר''מ כ''ע לא פליגי. דהשתא בהפקיר נזקיו הבא ע''י אונס מתחילה מחייב כ''ש הפקר שתחילתו ברצון: בור ברה''ר. אלמא סבירא ליה לר''א דחיובא דבור ברה''ר היא: משש שעות ולמעלה. אין חמץ ברשותו (דאע''ג) דאיתיה אסור בהנאה ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא: ההופך את הגלל. זבל המופקר ברה''ר והפכו ממקום למקום: חייב בנזקו. דקנייה בהגבהה וממונו הוא: שנתכוין לזכות בו. כשהגביהו וחייב משום ממונו דלאחר שקנייה אע''פ שהניחו שם לא הפקירו אלא נתכוין ליטלו משם לאחר זמן: אבל לא נתכוין לזכות בה. לכשהגביהו: פטור. ואע''ג דכרה בור ברה''ר כשהפכו ונתקל האדם במקום שזרקו שם ואם היה במקומו הראשון ולא נתקל בו זה אלמא לר''א בור ברה''ר פטור והוא הדין למפקיר נזקיו דהא מאן דמחייב מבור ברה''ר יליף לה שלא היתה שלו מעולם: שהחזירה למקומה. דלא כרה בור והוי כמי שלא נגע בה מעולם דלאו כורה בור הוא: וחזר וגילהו. דפטור: וקמה ליה ברשותיה. ומחייב והאי נמי כשהגביהו אסתלקו מעשה ראשון ונסתם הבור וכשחזר והשליכו הוה ליה כורה: אלא אמר רב אשי. הא דמוקי רבי אלעזר למתניתין הכא לא נתכוין לזכות בה פטור: כשהפכה לפחות מג'. דמתחילה לא הגביה שלשה הלכך לאו הגבהה היא דכבור פתוח דמי ולא נסתם הבור מעולם וכיון דלא נתכוין לקנותה דליכא לחיוביה משום ממונו משום כורה בור נמי לא תחייביה ומיהו היכא דנתכוין לזכות מחייב משום ממונו דאיכא למ''ד חבטה בהפקר קני בלא הגבהה בפרק הבית והעלייה (ב''מ דף קיח.): ואע''ג דלא נתכוין. הואיל וסבירא ליה דמפקיר נזקיו חייב: המצניע את הקוץ ואת הזכוכית. ברה''ר: והגודר גדרו בקוצים. שעשה גדר של קוצים דסתם גדר של אבנים הוא דכתיב וגדר אבניו נהרסה (משלי כד): וגדר. אבנים שנפל לרה''ר כו': לא שנו. דגודר בקוצים חייב: אלא במפריח. ראש קוצותיה ברה''ר דה''ל בור ברה''ר: אבל צמצמן. לתוך שלו דה''ל בור ברשותו ואע''ג דהפקיר רשותו שהקצהו לרה''ר פטור: להתחכך בכתלים. וזה שנתחכך והוזק משונה הוא ומפריח היינו טעמא דחייב שהרי ממונו הוא ולא הפקירן והפריחן למקום מהלך בני אדם: ומי אמר רבי יוחנן הכי. דמפקיר נזקיו פטור: בור ברה''ר. אלמא חיובא דבור ברשות הרבים הוא:

ורבי יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת אבל בשעת נפילה מאי ד''ה פטור כו'. הו''מ למפרך מברייתא גופה כיון דבשעת נפילה פטור משום דאנוס הוא א''כ לאחר נפילה מחייב ר''מ אף על גב דהוו לאחר נפילת אונס וא''כ היכי קתני ומודה ר''מ במעלה קנקנים כו' אמאי פטור והא ר''מ לאחר נפילת אונס נמי מחייב וליכא למימר דאיירי בשעת נפילה דא''כ מה לו להזכיר קנקנים לא הוה ליה למימר טפי אלא ומודה ר''מ בשעת נפילה דפטור משום דאנוס הוא: כי פליגי אליבא דרבנן. לא בעי למימר איפכא דפליגי אליבא דר''מ ומאן דפטר אמר לך דע''כ לא מחייב ר''מ אלא משום דפושע הוא וכי פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר במפקיר נזקיו דאונס דקים ליה דבמפקיר נזקיו דפשיעה פליגי: תסתיים דר' אלעזר הוא דאמר חייב. במסקנא לא קיימא הכי והא דלא פריך מההיא דרבי אלעזר דלעיל משום דאין להוכיח ממילתיה דר''א לחודיה דפטרי רבנן במפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת פשיעה אם לא מכח דפליג אדרבי יוחנן כדפ''ל ומיהו מר' יוחנן קשה אמאי לא פריך מההיא דלעיל דאית ליה מפקיר נזקיו דעלמא חייב לרבנן וי''ל משום דלא מפרשא בהדיא אלא מתוך קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן להכי שביק לה ומייתי מילתא דמפרשא טפי בהדיא: אלא אמר רב אשי כשהפכה בפחות מג'. מכאן אין לדקדק דלא בעי הגבהה ג' טפחים דכי מתכוין קני בהגבהה פחות מג' דשאני הכא משום דאפילו. חבטה בהפקר קני א''נ משום דהוי האי גלל בכליו וקני ליה כליו א''נ כשמגביה בידו דכיון שהוא בידו קני בפחות מג' וכך איתא בריש אלו נערות (כתובות דף לא.) והא דאמר בפרק חלון (עירובין דף עט: ושם) גבי חבית של שתופי מבואות צריך שיגביה טפח שאני שתופי מבואות דרבנן תדע דהתם לא להשמיענו דין הגבהה בכל מקום קאתי.: אלא ר' יוחנן דאמר חייב. מ''מ איצטריך לפרש לפי שאין דרכן של בני אדם להתחכך בכתלים לפרש מתניתין אפילו כמאן דמחייב בור ברשותו ושמא רבי יוחנן בבור ברשותיה נמי מחייב דאיכא דסבר הכי בפרק הפרה (לקמן דף נ.):

בבא קמא כט ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד