דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 219ימים לסיום הש״ס

בבא קמא כח ע"ב - טקסט הדף מנוקד

אֲבָל הוּא עַצְמוֹ פָּטוּר קַרְקַע עוֹלָם הִזִּיקַתּוּ
כִּי אַמְרִיתַהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל אָמַר לִי מִכְּדֵי אַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ מִבּוֹרוֹ לָמַדְנוּ וְכוּלָּן אֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים
וְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן קְטָלָא אֲבָל לְעִנְיַן נְזָקִין אָדָם חַיָּיב וְכֵלִים פְּטוּרִין
וְרַב הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאַפְקְרִינְהוּ אֲבָל הֵיכָא דְּלָא אַפְקְרִינְהוּ מָמוֹנוֹ הוּא
מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים מִכָּאן אָמְרוּ נָפַל לְתוֹכוֹ שׁוֹר וְכֵלָיו וְנִשְׁתַּבְּרוּ חֲמוֹר וְכֵלָיו וְנִתְקָרְעוּ חַיָּיב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה לְאַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ
אַדְּרַבָּה מָה דּוֹמֶה לָזֶה מִבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא מַאי דּוֹמֶה לָזֶה אַבְנוֹ וְסַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ שֶׁהִנִּיחָן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ
לְפִיכָךְ אִם הֵטִיחַ צְלוֹחִיתוֹ בְּאֶבֶן חַיָּיב
רֵישָׁא קַשְׁיָא לְרַב וְסֵיפָא קַשְׁיָא לִשְׁמוּאֵל
וּלְטַעְמָ(י)ךְ תִּיקְשֵׁי לָךְ הִיא גּוּפָא (קַשְׁיָא) רֵישָׁא פָּטוּר וְסֵיפָא חַיָּיב
אֶלָּא רַב מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ וּשְׁמוּאֵל מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ
רַב מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִפְקִירָן אֲבָל לֹא הִפְקִירָן חַיָּיב לְפִיכָךְ הֵטִיחַ צְלוֹחִיתוֹ בְּאֶבֶן חַיָּיב
וּשְׁמוּאֵל מְתָרֵץ לְטַעְמֵיהּ הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ אַבְנוֹ סַכִּינוֹ וּמַשָּׂאוֹ כְּבוֹרוֹ דָּמֵי לְרַבִּי יְהוּדָה דִּמְחַיֵּיב עַל נִזְקֵי כֵלִים בְּבוֹר לְפִיכָךְ הֵטִיחַ צְלוֹחִיתוֹ בְּאֶבֶן חַיָּיב
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּתְקַל בָּאֶבֶן וְנִשּׁוֹף בָּאֶבֶן אֲבָל נִתְקַל בַּקַּרְקַע וְנִשּׁוֹף בָּאֶבֶן פָּטוּר
כְּמַאן דְּלָא כְּרַבִּי נָתָן
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לָא תֵּימָא בְּנִתְקַל בָּאֶבֶן וְנִשּׁוֹף בָּאֶבֶן הוּא דְּמִחַיַּיב אֲבָל נִתְקַל בַּקַּרְקַע וְנִשּׁוֹף בָּאֶבֶן פָּטוּר אֶלָּא אֲפִילּוּ נִתְקַל בַּקַּרְקַע וְנִשּׁוֹף בָּאֶבֶן חַיָּיב כְּמַאן כְּרַבִּי נָתָן
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּמִתְכַּוֵּין חַיָּיב וְכוּ' הֵיכִי דָּמֵי מִתְכַּוֵּין
אָמַר רַבָּה בְּמִתְכַּוֵּין לְהוֹרִידָהּ לְמַטָּה מִכְּתֵיפוֹ אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי מִכְּלָל דִּמְחַיֵּיב רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ נִפְשְׁרָה אֲמַר לֵיהּ אִין מְחַיֵּיב הָיָה רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ אׇזְנָהּ בְּיָדוֹ
אַמַּאי אָנוּס הוּא וְאוֹנֶס רַחֲמָנָא פַּטְרֵיהּ דִּכְתִיב וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר
וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן קְטָלָא אֲבָל לְעִנְיַן נְזָקִין חַיָּיב וְהָתַנְיָא נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ וְלֹא סִלְּקָהּ נָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָה רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב בְּהֶזֵּיקָן וַחֲכָמִים אוֹמְרִים
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כח - ב

אבל אם הוא, הנתקל עצמו ניזוק, כגון שנחבט בקרקע מחמת החלקתו במים, בעל הכד פטור, משום שלא ממונו הזיק את הנתקל, אלא קרקע העולם הזיקתו, ואילו המים והחרסים של בעל הכד רק גרמו לו שינזק מהקרקע, וגרמא בניזקין פטור. [117] ורב לשיטתו, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. [118]

עוד הוסיף רב יהודה ואמר: כי אמריתה, כאשר אמרתי לשמועה זו קמיה דשמואל, אמר לי, מכדי, הרי אבנו וסכינו ומשאו של אדם המונחים ברשות הרבים, והזיקו, בעליהם חייב בהזיקם כדין בור ברשות הרבים.

שכן מכך שחייבה התורה את האדם על נזקי בורו, למדנו שכל דבר שהוא גורם לתקלה ברשות הרבים, בעליו חייב בניזקי הנתקלים. [119] וכיוון שבעל הכד חייב מדין בור, ובכולן, בכל התקלות שבעליהם מתחייב בנזקם מדין בור, אני קורא בהן את הדרשה שנאמרה בדין בור על הפסוק "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ונפל שם שור או חמור": "שור" ולא אדם, "חמור" ולא כלים. על נפילת שור וחמור חייבה התורה את בעל הבור, ולא על נפילת אדם וכלים. [120] נמצא שבעל הכד חייב על התקלה שגרם רק אם נתקל שור בבורו, אבל אם נתקל אדם בחרסים ונחבט בקרקע ומת, וכן אם כליו של הנתקל ניזוקו, בעל הכד פטור.

והני מילי, דרשה זו לא נאמרה אלא לענין בור שגרם קטלא לזה שנתקל בו, שכן בסוף הפסוק נאמר "והמת יהיה לו", משמע שמדובר בבור הגורם מיתה. [121] אבל לענין נזקין, אם התקלה גרמה רק נזק לאדם הנתקל, בעל הבור חייב. כי המיעוט "שור ולא אדם" נאמר רק לענין מיתת אדם בבור, ולא לנזקיו. [122]

ומכל מקום לענין כלים שניזוקו, בכל מקרה בעלי הבור פטורין, מפני שבכלים אי אפשר לחלק בין נזקין למיתה, וממילא הדרשה "חמור ולא כלים" נאמרה בכל צורה של נזק בכלים, ובעל הבור פטור. [123] ולפי זה, מה שנאמר במשנה "הוזק אחד במים או שלקה בחרסית, חייב", לדעת שמואל, מדובר באדם שנתקל במים או בחרסים, ונחבט גופו בקרקע, ועל כך חייבה המשנה את בעל הכד לשלם את נזקו.

ושמואל לשיטתו דסבר בור שחייבה עליו תורה, הוא גם אם נחבט מחמת הבור בקרקע, וממילא שייך לחייב את בעל הכד על חבטת הנתקל בקרקע שנגרמה מחמת המים או חרסי הכד. [124]

אבל אם בגדיו התלכלכו במים פטור, משום שנאמר "ונפל שמה ... חמור" ודרשו חכמים חמור ולא כלים. [125]

ומבארת הגמרא: כי דווקא לדעת שמואל בעל הכד פטור על נזקי כליו של הנתקל מדין "חמור ולא כלים", שכן שמואל סובר, שאדם חייב על ממונו הגורם תקלה מדין בור, ובבור נאמרה דרשה זו.

ואילו לדעת רב, מה שחייבה התורה את האדם על בורו, הני מילי היכא דאפקרינהו, שהפקירו לרבים, [126] אבל היכא דלא אפקרינהו, כגון במקרה של המשנה שנפל כד ברשות הרבים, ובעליו לא הפקיר את מימיו ואת חרסיו, וממונו הוא, לא חייבה התורה את בעל המים והחרסים מדין 'בור'.

ומה שבעל הכד חייב על התקלה שגרם הוא מדין ממונו שהזיק, [הנלמד מכך שחייבה אדם את בעל השור על נזקי שורו בין על נזקי אדם ובין על נזקי כלים], ולכן רב סובר שהמשנה מדברת בתקלה שגרמה נזק לכליו של הנתקל, ובעל הכד חייב מדין 'שור'. [127] נמצא ביאור המשנה כך: נשברה כדו ברשות הרבים [ולא הפקיר את המים], והוחלק אחד במים, או שלקה בחרסית, חייב. לרב מדין שור, ולשמואל מדין בור. [128] רבי יהודה אומר במתכווין חייב באין מתכווין פטור. [129]

מתיב רב אושעיא קושיה מברייתא על רב ושמואל:

דתניא, נאמר בפרשת בור [שמות כ"א] "ונפל שמה שור או חמור" ודרשו חכמים, כי בא הכתוב למעט, דווקא על נפילת שור לבור חייבה התורה, ולא על נפילת אדם, וכן דווקא על נפילת חמור, ולא על כלים. [130] מכאן אמרו: בור שנפל לתוכו שור וכליו [כגון העול שעליו] ומת השור ונשתברו כליו. או שנפל לתוכו חמור וכליו [מרדעת החמור העשויה עור] ומת החמור ונתקרעו כליו. [131]

בעל הבור חייב על הבהמה, ופטור על הכלים, לפי שדרשו חכמים: "חמור ולא כלים". [132]

הא למה זה דומה מה שחייבה התורה את בעל הבור, לאבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים, והזיקו, שהמניח חייב בתשלומי ניזקם.

ותמהה הגמרא על לשון הברייתא: הרי המקור לכך שאבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים והזיקו, בעליהם חייב בתשלומים הוא מכך שחייבה התורה את בעל הבור בנזקי בורו.

ואם כן, לא היה לברייתא לומר שחיובו של בעל הבור דומה לחיובו של המניח את אבנו סכינו ומשאו, אלא אדרבה, היה לברייתא לומר: מה דומה לזה, מיבעי ליה מה דומה לדין בור שחייבה התורה, אבנו סכינו ומשאו.

אלא, כך היא גירסת הברייתא: מאי דומה לזה לדין בור, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, המניחם חייב בתשלומי נזקם מדין בורו שהזיק. [133]

ומסיימת הברייתא, כיוון שאבנו סכינו ומשאו דומים לבור, לפיכך, אם הניח אדם אבן ברשות הרבים, [134] ובא אדם עם צלוחית בידו, ונתקל בה, וכתוצאה מכך הטיח את צלוחיתו באבן, ונשברה הצלוחית, בעל האבן חייב, כדין בורו שהזיק.

מעתה מקשה רב אושעיא:

הרי הרישא, המשווה את דין אבנו סכינו ומשאו לבור, קשיא לרב, שכן לדבריו אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירם הרי הם דומים לשור ולא לבור.

והסיפא, שנאמר בה הטיח צלוחיתו באבן חייב, קשיא לשמואל, שכן לדבריו המניח אבן ברשות הרבים פטור מנזקי כלים, כדדרשינן "חמור ולא כלים".

תמהה הגמרא על קושיית רב אושעיא, ולטעמיך, גם ללא מחלוקתם של רב ושמואל, תיקשי לך היא גופא, ברישא מבואר שבור פטור על הכלים, ובסיפא נאמר שהמטיח כלי באבן, חייב? [135] אלא, על כרחך שאין זו קושיה על רב ושמואל, ואת הקושיה מתחילת הברייתא לסופה, רב מתרץ לטעמיה, כשיטתו, ושמואל מתרץ לטעמיה.

ומבארת הגמרא: רב מתרץ לטעמיה, שצריך להגיה את הברייתא, ולהוסיף כדלהלן:

מה דומה לבור, אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו, במה דברים אמורים, כשהפקירן ואינם ממונו, אז דינם שווה לבור, שאם הוזק בהם אדם, חייב, ואם הוזקו כלים פטור.

אבל אבנו סכינו ומשאו שלא הפקירן, חייב על נזקם כדין ממונו שהזיק, ואין חילוק אם הזיקו אדם או כלים, לפיכך אם הנתקל הטיח את צלוחיתו באבן, המניח את האבן חייב לשלם את מה שהזיקה.

ושמואל מתרץ את הברייתא לטעמיה:

השתא דאמרת [מאחר שנתבאר] כי אבנו סכינו ומשאו שהניחם ברשות הרבים, חייב עליהם משום דכבורו דמי, נמצא שאם נשברו כלים מחמת תקלתו, פטור שכן כלים נתמעטו מ"חמור ולא כלים".

אבל לדעת רבי יהודה, דמחייב על נזקי כלים בבור, [136] נמצא שגם המניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים והזיקו כלים, חייב. לפיכך המניח אבן ברשות הרבים, ונתקל בה אדם והטיח את צלוחיתו באבן, חייב. [137]

אמר רבי אלעזר: מה ששנינו "אם הטיח צלוחיתו באבן, חייב" לא שנו, אלא בזמן שבעל הכלי נתקל באבן, וכתוצאה מכך, נשוף, נחבט גם הכלי באבן. ונמצא שהאבן גרמה את התקלה ואת הנזק כאחד.

אבל אם בעל הכלי נתקל מחמת דבר אחר בקרקע, וכתוצאה מכך נשוף נחבט הכלי באבן, בעל האבן פטור. מאחר שהקרקע גרמה לו שהכלי יתקל באבן, ונמצא שאמנם האבן שברה את הכלי, אבל הקרקע היא זו שגרמה לכך, ולכן בעל האבן פטור. [138]

לקמן [נג א] איתא שור שדחף את חבירו לבור, בעל השור חייב ובעל הבור פטור, רבי נתן אומר, בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה.

ומבארת הגמרא שלדעת רבנן בעל הבור פטור. שכן, לולי דחף השור את חבירו, לא היה הבור מזיקו, ונמצא שהבור לא הכשיל את הנופל, והחופר בור אינו חייב עד שהבור יכשיל ויזיק את הנופל בו. [139]

ורב נתן סבר, שאמנם בעל הבור לא גרם את הנזק, אך מכל מקום הוא נעשה שותף בנזק, וכל אחד מהם משלם מחצה. [140]

והגמרא שם הביאה ברייתא, שנאמר בה כך: אם היה השור המזיק תם, לדעת רבנן ישלם הדוחף חצי נזק, ולדעת רב נתן בעל השור משלם רבע, שהוא חצי מחיובו לשלם אילו היה מזיק לבדו, ובעל הבור משלם את כל שלושת הרבעים הנותרים. ומבארת הגמרא שהטעם לכך הוא, "דאי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי"

ולפי זה, דנה כעת הגמרא: רבי אלעזר דאמר נתקל בקרקע ונישוף באבן, בעל האבן פטור כי לא הוא גרם את התקלה, כמאן סבירא ליה?

על כרחך, רבי אלעזר סבר כרבנן הפוטרים את בעל הבור בזמן שדחף שור את חבירו לבורו, ואף כאן כשהקרקע 'דחפה' את הנתקל על התקלה, בעל התקלה פטור.

ודלא כרבי נתן דאמר כל היכא דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי. [141]

איכא דאמרי, כך אמר רבי אלעזר: לא תימא רק בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב מדין בור, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור, משום שהקרקע גרמה לו.

אלא, אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן, בעל האבן חייב מדין בור. [142]

כמאן, כרבי נתן, כשם שחייב רבי נתן את בעל הבור לשלם את מה שלא ישלם בעל השור שדחף את חבירו לבורו, כך חייב רבי אלעזר את בעל התקלה לשלם את כל דמי הנזק מאחר שאין אפשרות לגבות ממישהו אחר. [143]

שנינו במשנה: נשברה כדו ברשות הרבים והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית, חייב. ובגמרא מבואר שזו דעת רבי מאיר. רבי יהודה אומר במתכוין חייב אין מתכווין פטור:

מבארת הגמרא: היכי דמי כיצד נעשה המעשה במתכוין שבזה חייב רבי יהודה? [144] אמר רבה: באופן שבעל החבית נשאה על כתיפו ברשות הרבים, והיה מתכוין להורידה למטה מכתיפו, ומתוך שלא נזהר כראוי, נתקל בקרקע והוטחה החבית בכותל, ונשברה, ונתפזרו שבריה ברשות הרבים. [145]

וסבר רבי יהודה, כי בעל החבית נעשה פושע בכך שלא נזהר בשעה שהוריד את החבית מעל כתיפיו, ואם ינזק אדם מהשברים של החבית, בעל החבית חייב. [146] אבל אם לא נתכווין להוריד את החבית מכתפו, ותוך כדי הליכתו נפלה החבית באונס ונשברה ברשות הרבים, אינו חייב בנזקי החרסים משום שהוא אנוס.

ואפילו אם היה לו זמן לפנות את החרסים אינו חייב לפנותם שכן דרך בני אדם להפקיר חרסיהם בשעת הנפילה, וכיוון שבשעת הנפילה הוא אנוס, ולאחר מיכן החרסים כבר אינם שלו, אינו חייב לפנותם. [147] אמר ליה אביי לרבה: לפי דבריך, לרבי יהודה בעל החבית חייב רק במתכווין להורידה מכתפיו, ואילו אם נפלה החבית באונס פטור, משמע מכלל כך, דתנא קמא [הוא רבי מאיר כמבואר להלן] שלא חילק בין מתכווין לאין מתכווין, סבור, שבעל החבית חייב גם אם לא התכווין להורידה מכתפו, אלא שנפלה החבית מידו באונס. [148]

ויש לתמוה על כך, וכי מחייב רבי מאיר את בעל החבית אפילו אם נפשרה נמסה ונימוחה החבית בידו? [149]

אמר ליה רבה לאביי: אין, אכן כך, מחייב היה רבי מאיר את בעל החבית אפילו אם לא פשע כלל, כגון שנשברה החבית מאליה ונותרה אזנה ידית הכלי בידו, של בעל החבית. [150]

ולא זו בלבד, אלא אפילו אם לא היה לו זמן לפנות את שברי החבית, ונתקל אדם בחרסים, בעל החבית חייב. [151]

ותמה אביי: אמאי, מדוע בעל החבית חייב אם נשארה ידית החבית בידו, הרי אנוס הוא, וקיימא לן אונס רחמנא פטריה, מן התורה מעשה שנעשה באונס אינו מחייב, דכתיב לגבי נערה מאורסת שנאנסה בשדה [דברים כ"ב] "ולנערה לא תעשה דבר". [152] מכאן דרשו חכמים, שהעובר עבירה באונס, נחשב כאילו לא נעשה המעשה על ידו. [153]

וקשה על רבה דאמר: "מחייב היה רבי מאיר אפילו אזנה בידו". [154]

וכי תימא, אם תאמר שהכלל "אונס רחמנא פטריה" לא נאמר בכל מקום, דהני מילי רק לענין מעשה המחייב קטלא, מיתה. אבל לענין נזקין, המזיק באונס חייב. [155]

זה לא יתכן לחלק בין מיתה לניזקין, כי והתניא: נשברה כדו, ברשות הרבים, ולא סלקו, למרות שהיה לו פנאי לעשות כן, [156] ונעשו שברי הכד מכשול ברשות הרבים.

וכן אם נפל גמלו ברשות הרבים ולא העמידו, ובא אדם ונתקל בו והוזק.

רבי מאיר מחייב בהזיקן.

וחכמים אומרים: [157]

הערות

[117] התוספות הקשו מהא דאיתא לקמן המניח אבן על פי הבור, לרבנן בעל האבן חייב בכל הנזק, ולרב נתן מחצה בעל האבן ומחצה בעל הבור. ומשמע שגם המכשיל חייב, ואין אומרים קרקע עולם הזיקתו. ותירץ הרמב"ן [כג ב מדפי הרי"ף], שהמניח אבן, כל עוד לא הפקירה, הרי הוא חייב עליה מדין שור הדוחף את חבירו לבור, ולכן שם חייבוהו רבנן ורב נתן לבעל האבן. אבל כשהפקיר את בורו פטור, שאינו חייב מדין בור אלא אם הוזק מהבור עצמו כגון שמת מההבל או מהאבן עצמה. הראב"ד תירץ שגם לדעת רב בעל המים חייב בחצי נזק כדעת רב נתן, והא דאמר פטור היינו מנזק שלם. הרשב"א בסוגיין, ובעל המאור [כג א] כתבו, שאין המים לבדם מחליקים אלא בצירוף עפר הקרקע עולם וכיוון שבעל המים לא הכשיל לבדו מודה רב נתן שהוא פטור. עוד תירץ הרשב"א, שהמים אינם דוחפים את הנתקל בהם כמו אבן הדוחפת אלא רק מחליקין אותו והוא ממילא נדחף. וראה בהערות לביאורי התוספות, [ד"ה ונישוף]. וכתבו האחרונים שלדברי הרמב"ן [בקונטרס דינא דגרמי] שכתב בדעת רש"י, שאין חילוק בין גרמא לגרמי, ונמצא שכשם שגרמי חייב אף גרמא חייב, צריך לומר שאף רש"י יפרש כהרשב"א, שאם לא כן מדוע פטר רב את בעל הכד מדין גרמא, הרי גרמא בניזקין חייב.

[118] כך פירש רש"י. ובהמשך הגמרא מבואר שלדעת רב חיובו של בעל הכד אינו מדין בור, אלא מדין ממונו שהזיק [והמקור לכך הוא ממה שחייבה התורה על נזקי שורו]. ולפי זה לכאורה פשוט שבעל הכד פטור על חבטת הנתקל בקרקע, וכמו שור שגרם לאדם שיפול על הארץ [ללא הפעלת כוח, אלא רק הכשילו] בעל השור פטור. והקשו האחרונים, א. מדוע נצרך רש"י להביא את דברי רב שלא חייבה התורה בבור אלא כשניזוק מהבלו ולא מחבטו, הרי בלאו הכי הוא פטור, משום שממונו לא הזיק בפועל אלא בגרמא? ב. מה ראית רש"י מכך שפטר רב חבטה בבור, הרי כאן מדובר בממונו שהזיק ? ובתוספות רבינו פרץ מבואר, שרש"י בא לבאר מדוע באמת רב לא חייב את בעל הכד מדין בור גם כשלא הפקירו, הלא חרסיו גרמו לתקלה ברשות הרבים, [וכדעת שמואל להלן], לכן הביא רש"י את דעת רב בדין בור, שלא חייבה התורה את בעל הבור אלא כשהוזק מגוף הבור, מההבל שבו, ולא כשהוזק מקרקעית הבור, והטעם לכך הוא שההבל הוא יצירת מזיק מה שאין כן החפירה היא העדר העפר והקרקע שמתחתיו כבר היתה שם, ומשמע שהגורם תקלה בגרמא, פטור. וכן ביאר בספר לחם אבירים.

[119] בביאור שיטת שמואל נאמרו בראשונים כמה טעמים. רש"י נקט שלדעת שמואל בור שחייבה עליו תורה הוא גם במקרה שלא הפקיר את בורו, ולכן כל תקלה של אדם הרי היא בור. התוספות והרמב"ן במלחמות פירשו שלדעת שמואל סתם בור הוא תקלה שהפקירה. אבל אבנו סכינו ומשאו ניתן לדמותם לשור ולבור, שכן מצד אחד הם ממונו המזיק שלא כמו בור שלא הממון מזיק אלא קרקע העולם, ומאידך אינם בעלי חיים, ואינם זזים ממקום למקום ומצד זה הם דומים לבור, וסבר שמואל שעדיף לדמותם לבור, כי מזיק באופן שאינו עושה מעשה אלא אחר נתקל בו זו צורת תקלה של בור. וראה להלן בביאור שיטת רב את דעת הר"י מיגאש וביאור הגרי"ז.

[120] הטעם לכך שמיעטה תורה קודם את את האדם ואחר כך את הכלים, כתב רש"י להלן [נד א ד"ה שבירתן] שמיסתבר למעט קודם דבר הדומה יותר והיינו אדם שהוא דומה יותר לבעלי חיים מכלים. ובתוספות תלמיד רבינו תם [נב א] כתב: "משום דאדם פיקח הוא והוה ליה לעיוני". ובחידושי הגרנ"ט [קטז] נקט שזהו גופא הטעם לכך שפטרה התורה את בעל הבור על נפילת האדם לבור. ודקדק כן ממה שכתב הרמב"ם [נזקי ממון יב טז]: אם נפלה בהמה פקחת ביום לבור, בעל הבור פטור, מפני שזה כמו אונס מפני שדרך הבהמה לראות ולסור מהמכשולות, וכן אם נפל לתוכו אדם ומת. ומבואר מדברי הרמב"ם שבעל הבור פטור על מיתת האדם מאותו טעם שפטור על מיתת בהמה פיקחת, שהיה להם לעיין בדרכם. וכן הוכיח במשך חכמה [משפטים ד"ה והא] מסוגיית הגמרא להלן. אבל רבינו אליהו מזרחי, הרא"ם [שמות כא לב] כתב: "לאו משום דאדם בר דעה הוא [והיה לו לעיין], אלא גזירת הכתוב היא שור ולא אדם חמור ולא כלים", עיין שם. [וכן משמע מרש"י נב א ד"ה בן] והרא"ש בשיטה [להלן נד א], כתב שבאדם לא מצינו חילוק בין פקח לשוטה כשם שמצינו חילוק בין שור פקח לשוטה, משום שעל השור לעיין בדרכו יותר מהאדם כמבואר לעיל [כז ב תד"ה לפי], ומבואר שבאדם אין הפטור מצד שהיה לו לעיין וכדעת הרא"ם. הברכת שמואל [סימן ב] הוכיח שאף שפטרה התורה את בעל הבור מנזקי אדם וכלים, יש לבעל הבור איסור לקיים את הבור, וכופים אותו בית דין לסלקו.

[121] רש"י הוסיף להוכיח שבעל הבור חייב על נזקי אדם הניזוק בבורו, מכך שהמיעוט שור ולא אדם נאמר רק לענין תשלום כופר, שבעל הבור אינו חייב כופר על נזקי אדם וכלים. אבל לענין נזיקין לא נתמעט. וביאר הפני יהושע [להלן נד א] שלומדים מהפסוק כסף ישיב לבעליו שבמקום שצריך לשלם לבעליו אדם פטור משום שאין לו בעלים. אבל כשהוא חי ורק ניזוק בבור בעל הבור חייב, עיין שם. הבית הלוי [חלק א, סימן לז בהגה"ה] ביאר בדעת רש"י, שמסברא בעל הבור פטור מתשלומים על מיתת אדם בבורו, כיוון שאי אפשר לקיים בו והמת יהיה לו, ובעל כרחך המיעוט שור ולא אדם נאמר לפטור את בעל הבור מכופר, וממילא לא שייך לפטור את בעל הבור על אדם שנפל לבורו והוזק שכן הפסוק מדבר בעניני כופר ולא בתשלומי ניזקים.

[122] יש לדון בגדר הפטור שור ולא אדם, שהרי לולי חידוש התורה שעשאו הכתוב לבעל הבור כאילו הוא ברשותו [להלן כט ב], היה החופר פטור, ואם כן יש להסתפק האם כשמיעטה תורה אדם וכלים, הכוונה היא שלא נאמר עליהם חידוש בור, או שמא לאחר שחידשה התורה שחופר בור חייב ממילא נתרבו גם אדם וכלים, ושוב מיעטה התורה שור ולא אדם חמור ולא כלים. ובירושלמי איתא [הלכה ו], שיש שני אופנים בהם בעל הבור חייב על כלים, האחד בבור פחות מעשרה טפחים, והשני [לדעת שמואל שם, הסובר כרב בסוגיין] במקרה שהכלים נחבטו בבור ולא התקלקלו מההבל. וכתב הרשב"א [נג ב] שבסוגיין מבואר שהבבלי חולק ובכל מקרה פטור על הכלים. ויתכן, שהבבלי סובר שלא נאמר חידוש התורה "עשאו הכתוב [לבור] כאילו הוא ברשותו", לענין כלים, ולכן לא שייך לחייבו בשום אופן. אבל הירושלמי למד שגם אדם וכלים בכלל דין בור, אלא שיש פסוק הממעטן, וממילא שייך לומר שהתורה מיעטה את הכלים הניזוקים בבור שדיברה עליו התורה, היינו עמוק עשרה וניזוק בהבל, ולא בבור תשעה או בחבטה.

[123] כך פירש רש"י, וכן כתבו הראב"ד והרשב"א. השיטה הביא בשם הר"מ מסרקסטא, שפירש דמיתה לא שייכא בכלים, כי אפשר להשתמש בשברי הכלים, הילכך בוודאי משבירה מיעטן הכתוב. בביאור הגר"א [ליקוטי הרמב"ם נזקי ממון יג ב] ביאר שהמיעוט "שור ולא אדם חמור ולא כלים" כך הוא נדרש: בעל הבור חייב לשלם על שור שדרכו למות בנפילה, ולא על אדם שנפל ומת, וכן עליו לשלם נזקי חמור שאין דרכו למות בנפילה מפני שהוא מלא בעצמות ודרכו רק להינזק, ולא על כלים שניזוקו. ולפי זה דרשינן מחמור לחייב בניזקין ופטרינן כלים מנזיקין גם לולי הטעם דשבירתם זו היא מיתתן. ולפי דרכו של הבית הלוי אפשר לומר, שדווקא בנזקי אדם בעל הבור חייב, מכיוון שהמיעוט "שור ולא אדם" בא למעטו מכופר בלבד, ונמצא שעל ניזקין אין מיעוט לפוטרו. אבל המיעוט "חמור ולא כלים" בוודאי לא נאמר כדי לפוטרו מן הכופר שאינו שייך בכלים, ובעל כרחך שמיעטה התורה את נזקי כלים, בין אם נשברו [מתו] ובין אם ניזוקו.

[124] להלן [נ ב] מבואר ששמואל דרש ממה שנאמר "ונפל", שבכל דרך נפילה חייב, ומכל מקום, גם לדעת שמואל אם ניזוק מקרקע שמחוץ לבור פטור דקרקע עולם הזיקתו. כמבואר להלן [נג א]. בהגדרת בור לדעת שמואל ישנן שתי שיטות עיקריות. התוספות והרא"ש כאן כתבו, שהחיוב הוא על הנזק שנעשה מקרקעית הבור. אבל נזק הנעשה מחוץ לבור כגון נתקל בקרקע ונישוף באבן, פטור. וביאר הדרישה [תיא] שאז יש לקרקע שם מזיק. אבל אם ניזוק מקרקע שמחוץ לבור אין לקרקע שם מזיק ופטור. ובחזון איש ביאר שחפירה היא שינוי מטבעו של עולם לכן יש לה שם בור. אבל קרקע שמחוץ לבור אינה משונה מטבעו של עולם ואין לה שם מזיק. אבל התוספות להלן נ ב [בתירוץ השני] והרשב"א כאן כתבו שלדעת שמואל החיוב הוא על ההכשלה, ובלשון הנימוקי יוסף: "הגורם עיקר", וכן כתב הרשב"א: "שהדוחה והמכשיל חייב" וכן להלן נב כתב: "דבורו דחפו". וכן מבואר בדברי הרא"ש שם, וברמב"ן במלחמות [כג א מדפי הרי"ף]. ועיין דרישה [תיא] ובגרנ"ט [קכט] ובהערות לתוספות.

[125] ראה לעיל בהערה את דעת החזון איש בדין נזקי בגדים.

[126] לשון רש"י: דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו. והקשו האחרונים מדוע רש"י לא הביא את המקרה הפשוט יותר שחייבה בו התורה מדין בור, כגון שחפר את הבור ברשות הרבים. ובאמת רבינו ישעיה בשיטה הביא בשם רש"י שני אופנים הפקיר רשותו ובורו וחופר בור ברשות הרבים. ותירץ באבן האזל [נזקי ממון יב ב] שאין כוונת רש"י לומר שהפקיר את רשותו ובורו בבת אחת יתחייב מדין בור, וכמבואר בתוספות שאין איסור לחפור ברשותו ולאחר שהפקיר כבר אין זה בורו. אלא כך הוא ביאור שיטת רש"י, אם הפקיר את רשותו בלבד יתחייב מדין בור, שכן לדעת רב גם בבור ברשותו יש לו דין בור, [ומה שאמר רב "משורו למדנו" היינו שיש לו גם דיני שור] ואם יפקיר לאחר מיכן את גם בורו, לא יפטר מחיובו שכבר התחייב בזמן שהפקיר את רשותו. ולכן הדגיש רש"י דסבר רב בור שחייבה עליו תורה [רק מדיני בור], בהפקיר רשותו ו [אחר כך הפקיר] בורו. אבל בלאו הכי הוא חייב מדין בור ומדין שור. אבל מדברי רש"י [נ א ד"ה בעל התקלה] מבואר שלמאן דאמר בור שחייבה עליו תורה בחופר ברשות הרבים, רק בהפקיר רשותו ובורו חייב מדין בור ובהפקיר רשותו לבד לא. וכן כתב בביאור הגר"א [תי יד] בעיקר שיטת רש"י כתב האמרי משה [כט יג] שעצם הפקרת רשותו ובורו מחייבתו מדין בור [וכן מוכח מלשון רש"י מח א ד"ה הכא] וסברא זו כתבו התוספות לעיל [ו א ד"ה מה, ועיין שם ברעק"א. התוספות והרמב"ן כאן, והרא"ש להלן [מט ב] חולקים על רש"י, ולשיטתם המפקיר רשותו ובורו, לדעת רב חייב מדין בור. ועיין להלן נא א בתוספות ובתר"פ וברשב"א. וראה בהערות לביאורי התוספות. ועיין לחם משנה נזקי ממון יב מה שכתב בדעת הרמב"ם.

[127] התוספות לעיל [ג ב ד"ה משורו] הקשו כיצד ניתן לחייב את בעל התקלה מדין שור, הרי שור התייחד בכך שהוא בעל חי וכוונתו להזיק, מה שאין כן אבנו סכינו ומשאו. ותירצו בשם הרשב"ם שלמדים בבמה הצד מבור ומשור. מבור לומדים שעל תקלה והכשלה חייב ומשור למדים שעל ממונו המזיק חייב. והקשו התוספות על דבריו, אם אכן אבנו סכינו ומשאו נלמד מבור, מדוע חייב על הכלים, וראה בשיטה שם כמה תירוצים. ובחידושי מרן רי"ז הלוי [נזקי ממון] כתב שמדברי הרא"ש נראה שדבר הנלמד מאב מלאכה אין לו את דיני אותו האב, ועל כן בעל התקלה אינו נידון כשור או כבור וממילא אין לו את הפטור של כלים בבור. לעיל [ב ב] נאמר: ג' אבות נאמרו בשור, קרן שן ורגל, ויש לדון מאיזה דין חייב בעל הכד על נזקי מימיו וחרסיו שהזיקו, ובראשונים נאמרו בזה כמה דרכים: התוספות [שם] כתבו שהוא חייב מדין קרן, ואף על פי שקרן תמה חייבת חצי נזק, באבנו סכינו ומשאו משלם נזק שלם, כי לא שייך בהם תמות ומועדות. הרשב"א הביא בשם הראב"ד שכתב, מאחר שהמים והחרסים מועדים להזיק, הרי הם כקרן מועדת. הראב"ד בשיטה כתב: "היכא דלא אפקרינהו מזיק בממונו הוא ואהני ביה פשיעת גופו לחייבו נזק שלם". ולכאורה משמע מדבריו, שבעל הכד חייב מדין אדם המזיק ולא מדין שור. בשו"ת הר"י מיגאש [קעד] מבואר שחיובו הוא לאו דווקא מדין שורו המזיק, אלא משום שהוא בעל התקלה, וכמו שבעל שור או אש חייב על נזקיהם, כך כל בעל תקלה חייב בנזקיה. וראה בחידושי מרן רי"ז הלוי [נזקי ממון] שביאר, כי מה שלמדים אבנו סכינו ומשאו משור, אין הכוונה שהמכשול הוא שור ובעל המכשול נידון כבעל שור המזיק, אלא הביאור הוא שמדין שור למדים שכל מכשול הנגרם מחמת ממונו חייב בנזקיו כמו שור, ומכל מקום, אינו נקרא שור, כי שור הוא בעל חי והמכשול לא, ואם כן בעל המכשול חייב רק מדין בעל התקלה [הנלמד משור] ולא מדין שור ממש. אבל מדברי הרמב"ן בדעת שמואל שהבאנו לעיל מבואר שאבנו סכינו ומשאו באמת דומים לבור ולשור, ומכל מקום, העדיף שמואל ללמוד מבור שכן אינם בעלי חיים, ולמרות שאינו דומה לגמרי לבור פטור על הכלים, ומבואר שהנלמד מאב מלאכה למרות שאינו תולדה נידון כאותו אב.

[128] להלכה כתב הרי"ף, שכל תקלה מבור למדנו כדעת שמואל, והקשו הראשונים דלהלן [כג א בדפי הרי"ף] בדין בור שחייבה עליו תורה פסק כרב דאמר להבלו ולא לחבטו, ואם כן כיצד יתחייב על החבטה בקרקע עולם מדין בור. ותירץ המאירי שבנזק הבא מחמת תקלה שנוצרה ממעשה ידיו מודה רב שהוא חייב גם על חבטה, וכן מבואר ברמב"ן שם. וכן כתב התוספות [דף ג א ד"ה בין].

[129] הרשב"א ביאר, שתנא קמא סבר שסתמא לא מפקיר את מימיו ולכן חייב מדין בור או שור, ואינו נחשב לאנוס משום שהנתקל פושע הוא. אבל רבי יהודה סובר שהנתקל לאו פושע הוא, וגם מסתמא הפקיר את נזקיו, ולכן כל זמן שלא התכווין לזכות בהם פטור. [ולפי זה רב יהודה המפרש את המשנה על פי רב ושמואל סבר כאביי להלן כט, ועיין בבעל המאור]. ועיין מרומי שדה שביאר את המשנה לדעת רב בדרך אחרת.

[130] רש"י [להלן נג ב] ביאר שהמיעוט הוא מכך שלא נאמר "כי יפול הנופל".

[131] הרא"ם [שמות כא כג] כתב, שהתנא דייק בלשונו ונקט חמור וכליו או שור וכליו, מפני שאם נפלו הכלים על ידי אדם אחר פשיטא שבעל הבור פטור ואין צריך מיעוט לכך. ובמהרש"א [נג ב ד"ה בגמרא] כתב שהתנא נקט חמור וכליו לרבותא, שאף על פי שנפלו החמור עם הכלים יחדיו, חייב על הבהמה ופטור על הכלים. בירושלמי מבואר, שלדעת שמואל, בעל הבור חייב דווקא בשור שנפל עם כליו לבור, וביאר הפני משה, שלדעת הירושלמי סובר שמואל שאם הכלים נחבטו בקרקע חייב, וא מיעטה התורה כלים אלא כשניזוקו מההבל, וזהו מה שאמרה התורה שבנפל השור עם כליו פטור על הכלים, שבכי האי גוונא השור מת מהחבטה, והכלים שעליו מההבל ואז פטור על הכלים.

[132] בקובץ שיעורים [ב מא] דן לפי המבואר להלן [נה ב] שאין חילוק בין מקרב דבר לאש לבין מקרב אש לדבר, בשניהם חייב מדין אשו שהזיקה. מה יהיה הדין אם יניח אבן במקום שאסור לו להניחה כגון בראש הגג, ובאה רוח מצויה והעיפה כלים על האבן, ונשברו הכלים מחמת האבן. האם ניתן לומר, כי כשם שהמקריב אש לחפץ, חייב בנזקי האש, כך גם הגורם שיתקלו כלים באבנו, חייב, שהרי קיימא לן, שהגורם נזק על ידי רוח מצויה, הרי זה כאילו עשאו בידים, ואם כן בעל האבן נחשב כאילו זרק את הכלים בידים על האבן, או לא. ולכאורה, אם אכן בעל האבן חייב, קשה, מדוע החופר בור ונפל לתוכו שור וכליו פטור על הכלים? הרי בעל הבור גרם לכך שיתקלו חפצים בבורו, וכשם שבעל האש חייב גם כשהקריב חפץ לאש, כך בעל הבור יתחייב כשגרם שחפצים שיתקרבו לבורו ינזקו. וביאר, שלא יתכן לחייב מדין אש אלא רק דבר שיכול ללכת ולהזיק. אבל אבן ובור שאין דרכם ללכת ולהזיק, אינו חייב עליהם אלא מדין בור, ובבור מיעטה התורה שור ולא אדם חמור ולא כלים.

[133] רש"י [להלן נג א] הוכיח ממה שדימתה הגמרא אבנו סכינו ומשאו לבור שאבן המונחת על שפת הבור דינה כבור ולדעת רבנן שם בעל האבן חייב ולא אמרינן שהאבן היא רק גרמא בעלמא כפי שעל בור אין אומרים כן.

[134] המאירי ביאר, שמדובר באבן של משקלות, דמסתמא לא הופקרה על ידי בעליה.

[135] האחרונים הקשו, מה היתה הסלקא דעתך להקשות מברייתא זו על רב ושמואל, בזמן שבברייתא עצמה ניכרת הסתירה מיניה וביה, וראה קיקיון דיונה,

[136] דדרשינן מהכתוב שור "או" חמור להלן [נד א].

[137] ולפי זה מה שנאמר בבריתא לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב, יתפרש לדעת רב שמדובר בלא הפקיר את האבן וחייב בנזקיה מדין "שור", ולדעת שמואל חייב מדין בור. ולדברי שמואל צריך ביאור מהו החידוש בברייתא שהאבן נידונית כבור, וכתב המנחת יהודה שדברי רבי אלעזר בהמשך בביאור הברייתא הובאו כן כדי ליישב מהו החידוש בברייתא.

[138] הראשונים דקדקו מדוע לא נקטה הגמרא: אבל נתקל באבן ונישוף בקרקע פטור. ובתוספות תירצו שבמקרה זה לכולי עלמא פטור כיוון שקרקע שאינה שלו הזיקתו. ובתוספות תלמיד רבינו תם כתב שרבי אלעזר סובר כרב שבור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו ולכן הנתקל באבן פטור. אבל לדעת שמואל באמת חייב על התקלה, וזו דעת התוספות להלן [נ ב]. ובעל המאור [כג א מדפי הרי"ף] כתב, דבברייתא נאמר הטיח צלוחיתו באבן, ולכן דקדקה הגמרא שיש מקרים שהטיח באבן דפטור כגון נתקל בקרקע. ועוד כתב בעל המאור, שבנתקל באבן ונישוף בקרקע ישלם בעל האבן רק חצי נזק, ולא אמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי אלא במי שהנזק נעשה בו. [ועיין תוספות נג ב ד"ה הא שחולקים על המאור, וכן הרמב"ן שם] הרמב"ן שם הביא מהירושלמי [יג א] אמר רבי יוחנן המניח אבנו סכינו ומשאו ברשות הרבים, ובא אחר ונתקל וצלוחיתו בידו, בין שנתקל באבן ונחבט בקרקע ובין נתקל בקרקע ונחבט באבן, חייב בנזקי אדם ופטור על הצלוחית. אלמא שבשניהם חייב. ובנימוקי יוסף כאן הוסיף, דכל שכן שאם נתקל באבן חייב שכן הגורם הוא העיקר. וכן היא דעת התוספות עצמם להלן [נ ב]. וכן הוכיח המאירי [כט ב] בדעת הרי"ף, שגם רב מודה באבן שהגורם העיקר דמעשה ידיו גרמו לו. ובאמת לדעת התוספות כאן צריך ביאור, מדוע בעל האבן לא יתחייב מדרבי נתן כמבואר להלן שכל היכא דליכא לאישתלומי מהאי מישתלם מהאי. וראה מרכבת המשנה [נזקי ממון יב יח]

[139] רש"י פירש [נג א, ד"ה בעל הבור], שבעל הבור פטור משום שאם לא היה דוחף את השור, לא היה ניזוק מהבור. וביאר החזון איש [ה ו] שבזמן שאחד מהמזיקים עושה מעשה ומתקרב לניזק, מתייחס הנזק אל ההולך, ולכן בעל הבור אינו נקרא מזיק. והתוספות [שם, ד"ה בעל, ולעיל יג א, ד"ה אי] נקטו שבעל הבור פטור משום שנאמר "ונפל" ומשמע שנפל מעצמו ולא על ידי אחרים. וכן כתב רבינו פרץ בסוגיין.

[140] יש לדון מהו טעמו של רב נתן דמחייב את בעל הבור, האם משום שעצם כריית הבור היא פשיעה, ועליו לשמור על בורו שלא ידחפו לתוכו שוורים. אך אפשר לומר, שאינו חייב לשמור את בורו עד כדי כך, ומכל מקום, כיוון שאינו אנוס, ובפועל הנזק אירע בבורו, וכלשון הגמרא [נג א]: "בבירך אשכחתיה את קטלתיה", נעשה שותף בנזק.

[141] לא נקט כמאן כרבנן, משום דקיימא לן כרבי נתן. רשב"א.

[142] הקשה הרשב"א, למאן דאמר נתקל פושע, מדוע בעל האבן חייב הרי הנתקל פשע בזה שנתקל בקרקע. ותירץ, שהנתקל אינו פושע ממש אלא שאינו אנוס, ולכן בעל האבן חייב. אבל הנימוקי יוסף נקט [להלן כט א, עיין שם בהערות] שלמאן דאמר אינו פושע הכוונה שאינו פושע אבל גם אינו אנוס, ומשמע שלמאן דאמר נתקל פושע הרי הוא פושע ממש. [וכן משמע בתוספות בבא מציעא פב ב ד"ה וסבר] ולדבריהם, תיקשי קושיית הרשב"א מדוע בעל האבן חייב. אלא שקושיית הרשב"א אינה אלא לשיטתו לעיל [כז ב] שפירש בקושיית הגמרא "איבעי ליה לעיוני", שמשום כן על הנתקל לשלם אם הזיק ובעל החבית יפטר אם יוזק, מפני שעל המהלך להיזהר שלא יזיק ושלא יוזק בשווה. ולכן הקשה כאן, כיוון שעליו להיזהר שלא יזיק, דנתקל פושע הוא, ממילא גם אם הוזק בעל האבן, יפטר, שכן עליו להיזהר. אבל לדעת התוספות שם, יותר יש לו להיזהר שלא יזיק משלא יוזק, ואם כן הגם שנתקל שהזיק הוא פושע, אינו חייב להיזהר שלא יוזק, ולכן אם הוזק בעל האבן חייב.

[143] רבינו חננאל כתב: כיוון דליכא לאישתלומי מהקרקע, מישתלם כל הנזק מבעל האבן.

[144] יש לדקדק מדוע העדיפה הגמרא לדון "היכי דמי מתכוין" ולא "היכי דמי אינו מתכווין"? וכתב הפני יהושע, שקושיה זו הכריחה את רבה לפרש שכונת המשנה באומרה "מתכווין" היינו מתכווין להורידה למטה מכתיפיו, ואילו "אינו מתכווין" היינו כפשוטו שנפלה החבית מכתיפו בשעת הליכתו, שכן מקושיית הגמרא משמע שהחידוש במשנה מצוי בחלק של מתכוין. כי אילו היתה כונת המשנה ב"מתכווין" כפשוטה, כגון שהתכווין לשבור [כמו שנקט אביי להלן], היה לגמרא לפרש באמת היכי דמי אינו מתכווין. אבל עדיין צריך ביאור מדוע היה פשוט לגמרא שהחידוש הוא במתכוין יותר מאין מתכוין. וביאר בנחלת דוד, שהוקשה לגמרא על לשונו של רבי יהודה "במתכווין חייב", ומשמע שדווקא במתכווין להזיק ועשה בור בידים חייב. אבל אם רק גרם לבור כגון שהניח קנקנים במקום שהם עלולים ליפול ברוח מצויה פטור, והרי קיימא לן שאם פשע הרי הוא חייב כאילו הזיק בידיים, ומשום כך הקשתה הגמרא היכי דמי מתכווין אלו אופנים בא רבי יהודה להשמיענו שגם בהם בעל התקלה חייב.

[145] לדעת רש"י, מדובר במקרה שבעל החבית לא נזהר כראוי, ונתקל בקרקע וכתוצאה מהתקלה, הוטחה החבית בכותל, וסבר רבי יהודה נתקל פושע הוא. ולפי זה כתב רבינו פרץ שאין חילוק אם נתקל מחמת שהתכווין להורידה למטה מכתיפיו או שנתקל סתם בקרקע בכל מקרה הוא פושע [וכן משמע בתד"ה אמר רבה]. ותמה הנחלת דוד לשם מה אמר רבה במתכווין להורידה, הלא עיקר הטעם הוא שנתקל פושע. ואם כן עיקר טעמו של רבה חסר מן הספר. ולדעת הרשב"א, מתכווין להורידה היינו שמחמת אי זהירותו נפלה החבית מידיו ללא שנתקל בקרקע. ולפי זה, כתב הנחלת דוד, מובן מדוע רבה דיבר על מתכווין להורידה, כי דווקא בכי האי גוונא עליו להיזהר במיוחד שלא תיפול החבית מידו, ואם נפלה חייב. אבל בשעת הליכתו אינו חייב להיזהר כל כך ולכן נפלה מידו פטור. הנחלת דוד ביאר, על פי המבואר במכות [ז א] שחיוב גלות נאמר על ההורג בשגגה בזמן שהוא בדרך ירידה כמו משלשל בחבית. אבל אם הרג בדרך עלייה פטור. וזהו שאמר רבה במתכווין להורידה חייב, משום שאינו אנוס, לאפוקי אם נפלה החבית בדרך עליה שהוא פטור גם לרבה משום שהוא אנוס.

[146] בתוספות [ד"ה ואונס, וד"ה והתניא] משמע, שהמשנה מדברת בשני מקרים, א. כגון שבשעה שנשברה החבית דחף אותה בעליה על אדם אחר, ועל כך הוא חייב מדין אדם המזיק. [ראה בהערות לתוספות]. ב. כגון שלאחר נפילת החבית על הארץ הוחלק אחד במים. ועל כך אמר רבה בדעת רבי יהודה, במתכווין להורידה חייב. אבל במהלך בדרך ונפלה החבית מידו פטור. אבל רבינו פרץ נקט שהמשנה מדברת רק בנזקים שאירעו לאחר הנפילה מחמת שלא סילק את החרסים. ועל כך אמר רבי יהודה שאם נפלו החרסים מידו במתכווין חייב על כך שלא סילקם, ובאין מתכווין פטור. וכן מבואר ברבינו ישעיה וברא"ש בשיטה.

[147] מבואר בשיטה בשם גליון תוספות. עיין שם כמה צדדים בזה. וראה להלן בתוספות ד"ה פליגי שלדעת אביי לכולי עלמא המפקיר לאחר נפילת אונס פטור.

[148] לכאורה יכלה הגמרא לדייק כך: מכלל דמחייב רבי מאיר גם בנתקל כשלא התכווין להורידה. וכתבו התוספות והרשב"א שמכאן מוכח שאין חילוק בין נתקל כשהתכווין להורידה לנתקל כשאין מתכווין, ובשניהם הוא פושע, ומה שפטר רבי יהודה באין מתכווין היינו כשנפלה מידו ללא שנתקל. ולכן דקדקה הגמרא מכלל דרבי מאיר מחייב אפילו אם לא נתקל.

[149] בהמשך הגמרא הקשה אביי, כיצד יתכן לחייב את בעל החבית כשנאנס, הלא אונס רחמנא פטריה. אבל כאן לא הקשה כן, משום שאם נפשרה נמסה החבית בידו, איננו אנוס כל כך שכן ניתן להבחין בכך מבעוד מועד וזה אונס כעין גניבה, ולכן לא הקשה אביי מדין אונס רחמנא פטריה, אלא רק תמה על רבה וכי בכי האי גוונא מחייב היה רבי מאיר. וראה להלן הערה הבאה.

[150] יש לדקדק שאביי נקט בקושייתו מחייב רבי מאיר אפילו "נפשרה", ואילו רבה ענה שמחייב רבי מאיר אפילו "אזנה בידו". וביאר הפני יהושע, שאביי הבין מדברי רבה שלדעת רבי מאיר חייב בעל החבית אפילו כשנאנס קצת כגון שנפשרה החבית בידו, ואמר לו רבה לא רק בפשרה מחייב רבי מאיר אלא אפילו אם נשארה אזנה ידית הכלי בידו שזה אונס גמור שלא היה יכול להעלות בדעתו שהחבית עומדת להתפרק מחייב רבי מאיר. ומשום כך הקשה אביי מיד, אמאי, והא אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה.

[151] כך הוכיחו התוספות והרשב"א מקושיית אביי "והא אנוס הוא", ומשמע שהבין בדברי רבה שאפילו אם לא יכל לפנות את חרסיו חייב. אבל רבינו פרץ נקט שרבי מאיר מחייב רק במקרה שיכל לפנות את חרסיו. וראה הערה הבאה.

[152] בגמרא לא התבאר לדעת רבה דמחייב רבי מאיר בנפשרה האם חיובו של בעל החבית הוא מדין ממונו המזיק, או מדין אדם המזיק כגון שבכח הליכתו נדחפה החבית ונפלה על אחר. ודעת תוספות שרבי מאיר מחייב בשניהם. והקשה הרשב"א, ממה נפשך, מה הקשה אביי "אונס רחמנא פטריה"? אם מדובר באדם המזיק, הרי הוא חייב גם באונס, [ובתוספות תירצו דהכא הוי אונס גמור, וראה בהערות לתוספות מה שהקשה על זה הרשב"א]. ואם מדובר בממונו המזיק, מה הוכיח אביי מהפסוק "לנערה לא תעשה דבר"? הרי כל ממונו המזיק באונס פטור גם ללא הדין אונס רחמנא פטריה [והברכת שמואל י ג הוכיח שבורו שנעשה באונס אינו מתיחס אליו כלל ואין צורך להגיע לפטור של אונס]. ותירץ הרשב"א שהחיוב הוא מצד ממונו המזיק, וגם ממון המזיק נלמד מדין ולנערה, "דאבוה דכולהו אונסין, ולנערה לא תעשה דבר". ועין מנחת יהודה ביאור דבריו. אבל רבינו פרץ נקט שמדובר בממונו המזיק לאחר הנפילה, וביאור קושיית הגמרא לשיטתו ראה להלן הערה

[153] בביאור "אונס רחמנא פטריה" כתב החמדת שלמה [או"ח לח] שהמעשה אינו מתייחס לעושה, אלא נחשב כנעשה מאליו. וכן הוכיח הקובץ שיעורים [כתובות אות ה] וכן משמע בתוספות [כט א ד"ה פליגי]. אבל הגר"ח [בכתבים סימן רכח] נקט שהמעשה נחשב שנעשה על ידי האנוס, אלא שרחמנא פטריה. וכן משמע ברבינו ישעיה בשיטה.

[154] בישוב שיטתו של רבה ביאר רבינו פרץ, שרבה חייב רק על חרסים שהזיקו לאחר הנפילה בעוד שיכל לסלקם, ועל כך אין פטור של אונס רחמנא פטריה, וראה הערה הבאה. ולדעת התוספות הסוברים שרבה חייב גם על נזק הנעשה בשעת נפילה או לאחר הנפילה בעוד שלא יכל לסלקו, ביאר הפני יהושע שלרבי מאיר החופר בור חייב אפילו באונס גמור, כיון שתחילת עשיתו לנזק.

[155] בגמרא מבואר שיש מקום לחלק בין מעשה באונס המחייב מיתה, לבין ניזקין המחייבים ממון. וביאר בתוספות רבינו פרץ, על פי דרכו שהמשנה מדברת בחרסים שהזיקו לאחר הנפילה בעוד שהיה יכול לסלקם, וכיוון שכך הקשתה הגמרא, "וכי תימא ה"מ לענין קטלא. אבל לענין נזיקין לא", פירוש, גם אם יש לחלק בין אונס דנערה שהמעשה אירע בזמן האונס לחרסי חבית שהזיקו לאחר האונס, עדיין ניתן להביא ראיה מברייתא שרבי מאיר פוטר גם בחרסי חבית שהזיקו לאחר נפילת אונס. וכן כתבו הרא"ש ורבינו ישעיה בשיטה.

[156] רש"י כתב חייב בדיני שמים "משום דלא סליק". והתוספות [ד"ה מדמתניתין] והרשב"א הוכיחו שמדובר בהיה לו פנאי לסלקם, מכך שרבנן חייבוהו בדיני שמים, ואילו לא היה לו פנאי לסלק את התקלה לא יתכן שיתחייב. ובבא מציעא [ב"מ קיח א] הוכיחו כן מכך שרבי מאיר חייב אפילו בדיני אדם.

[157] בגמרא להלן מבואר ש"חכמים" שהובאו בברייתא, זו שיטת רבי יהודה.

אבל אם הוא עצמו נפל והוזק בהם — פטור בעל הכד, כי קרקע עולם הזיקתו, שהרי לא נחבל בכד ובמים, אלא בקרקע.

והוסיף רב יהודה: כי אמריתה [כאשר אמרתיה] להלכה זו שאמר רב קמיה [לפני] שמואל, אמר לי: מכדי [הרי] אבנו סכינו ומשאו שהזיקו ברשות הרבים מבורו למדנו, וכולן אני קורא בהן, שבכל אלה צריכים להתקיים אותם כללים לחיוב כמו בבור, שנאמר בו "ונפל שמה שור או חמור" (שמות כא, לג), ודרשו חכמים: "שור" — ולא אדם, "חמור" — ולא כלים.

ואולם הני מילי [דברים אלה] בהגבלת האחריות עבורם אמורים רק לענין קטלא [מיתה] אם מת האדם, אבל לענין נזקין, על אדם שהוזק — חייב ועל כלים — פטורין, שאין בהם הבדל בין מיתה לנזק. ולכן צריך להיות להיפך, שחייב בנזקי אדם (שלדעת שמואל אף שנחבט בקרקע עולם — חייב) ופטור על נזקי הכלים.

ושואלים: ורב כיצד הוא מסביר את דבריו? ומסבירים: הני מילי [דברים אלה] שאבנו סכינו ומשאו נעשו כבור, ופטור על הכלים שהוזקו בהם ברשות הרבים, אמורים היכא דאפקרינהו [היכן שהפקיר אותם], ואחריותו מוגבלת רק על התקלה שגרם וכמו בבור. אבל היכא [היכן] שלא אפקרינהו [הפקירם] — ככל ממונו שהזיק הוא וחייב גם על כלים שהוזקו בהם. ומכל מקום לדעתו פטור על האדם, שלא מימיו הזיקוהו, אלא קרקע עולם.

מתיב [מקשה] רב אושעיא מברייתא השנויה על הכתוב בנזקי בור, נאמר: "ונפל שמה שור או חמור" ופירשו חכמים: "שור" — ולא אדם, "חמור" — ולא כלים. ומכאן אמרו: בור שנפל לתוכו שור וכליו וניזוק השור ונשתברו הכלים, או חמור וכליו וניזוק החמור ונתקרעו הכלים — חייב על הבהמה, ופטור על הכלים. הא [הרי] למה זה דומה — לאבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו.

ותחילה תוהים על לשון הברייתא: אדרבה [להיפך] "מה דומה לזה" מבעי ליה [צריך היה לו לומר], שהרי אבנו סכינו ומשאו אינם כתובים בתורה והם נלמדים מדין בור! אלא יש לתקן ולשנות אכן כך: מאי [מה] דומה לזה — אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והזיקו.

וממשיכה הברייתא: לפיכך אם אדם אחר הטיח (השליך, מחמת שנפל) צלוחיתו באבן שהניח הלה ברשות הרבים, ונשברה — חייב בעל האבן

. ולענייננו רישא קשיא [ההתחלה של הברייתא קשה] לרב, שהרי היא מדמה אבנו סכינו ומשאו לבור, ואינה מחלקת בין אם הפקיר אותם ובין אם לא. וסיפא קשיא [וסופה קשה] לשמואל שאם הוכתה הצלוחית ונשברה באבן — חייב, ולדברי שמואל חייב רק בנזקי אדם ולא בנזקי כלים!

את הקושיה הזו דוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מבין את הדברים כך, אם כן תיקשי [תקשה] לך היא הברייתא גופא [עצמה], שהרי ברישא [בראשה] נאמר שפטור על נזקי כלים וסיפא [ובסופה] נאמר שהוא חייב!

אלא רב מתרץ [מיישב את הברייתא] לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ושמואל מתרץ [מיישב] את הברייתא לטעמיה [לטעמו, לשיטתו].

ומפרטים: רב מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו] כך: במה דברים אמורים שאבנו סכינו ומשאו דינם כבור ופטור על הכלים שנשברו בהם — הרי זה דווקא כשהפקירן, אבל אם לא הפקירן — חייב. ולפיכך אם הטיח צלוחיתו באבן השייכת לאדם אחר, שהניחה ברשות הרבים — חייב.

ושמואל מתרץ לטעמיה [מיישב לטעמו, לשיטתו]: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] אבנו סכינו ומשאו כבורו דמי [נחשבים], הרי לדעת ר' יהודה שמחייב על נזקי כלים בבור, יש לומר: לפיכך הטיח צלוחיתו באבן — חייב.

ועל דין זה של הברייתא, שהטיח צלוחית באבן — חייב בעל האבן, אמר ר' אלעזר: לא שנו שחייב אלא במקרה שנתקל בעל הצלוחית באבן ונשוף (נשבר) הכלי באבן. אבל אם נתקל בקרקע ולא האבן גרמה לנפילתו, ונשוף הכלי באבן — הרי זה פטור.

ומעירים: כמאן [כשיטת מי] נאמרו הדברים — דלא כדעת ר' נתן, הסבור כי אם היו שני שותפים בנזק, אלא שמצד הדין אינו יכול לגבות מאחד מהם — גובה מן השני. ואף כאן, כיון שאינו יכול לגבות נזקיו מן הקרקע, לדעת ר' נתן יגבה אותם מבעל האבן.

איכא דאמרי [יש שאומרים] גרסה אחרת, אמר ר' אלעזר: לא תימא [תאמר] בנתקל באבן ונשוף באבן הוא דמחייב [שחייב], אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן — פטור, אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן — חייב, ואם כן כמאן [כמי] אמר דבר זה — כדעת ר' נתן.

א שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאם נשברה חבית ברשות הרבים, והחליק אדם במים או שהוזק בחרסים, שדווקא אם נשברה במתכוין חייב. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק ענין זה] של מתכוין שבכגון זה מחייב ר' יהודה

? אמר רבה: אף במתכוין להורידה את החבית למטה מכתיפו, ואז נפלה החבית ונעשתה מקור לנזק. אמר ליה [לו] אביי: מכלל הדברים הללו אפשר ללמוד שמחייב ר' מאיר (שהוא התנא של סתם משנתנו) אפילו כאשר נפשרה (פקעה) החבית מעצמה, שהוא אונס? אמר ליה [לו]: אין [כן], מחייב היה ר' מאיר אפילו אזנה בידו, שאפילו החזיק באוזנה של החבית כראוי, וניתקה האוזן ונשברה החבית, שדבר זה אונס גמור הוא — מכל מקום חייב בנזקים שגרמו שברי ומימי החבית.

ושואלים: אמאי [מדוע]? הרי אנוס הוא, וכלל הוא: אונס רחמנא פטריה [התורה פטרה אותו] מכל עונש, דכתיב [שהרי נאמר] בנערה האנוסה: "ולנער הלא תעשה דבר" (דברים כב, כו)!

וכי תימא [ואם תאמר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין קטלא [מיתה], שאין מחייבים אדם מיתה על מה שעשה באונס, אבל לענין נזקין — חייב, והתניא [והרי שנויה ברייתא] אחרת: נשברה כדו של אדם ולא סלקו (את שברי הכד), נפל גמלו ולא העמידו — ר' מאיר מחייב בהזיקן, וחכמים אומרים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But if the person himself was injured, the owner of the jug is exempt, as it is the ground that caused his injury, not the jug or the water.

Rav Yehuda continued: When I stated this ruling of Rav before Shmuel, he said to me: After all, we derive the cases of damage caused by leaving one’s stone, one’s knife, or one’s load in the public domain from the case of one’s pit, and I therefore read, i.e., apply, with regard to all of them the inference of the Sages from the verse: “And an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), that the one who dug the pit is liable only if what incurred damage is an ox, but not a person, or a donkey, but not vessels.

And this statement applies with regard to a situation where the person is killed, i.e., if one fell into a pit and was killed, the person who dug it is exempt from paying restitution, since the verse refers exclusively to an animal that was killed. But with regard to damage, the digger of the pit is liable to pay restitution for injury to a person, but exempt from paying restitution for damage to vessels, for which no distinction between death and injury can be applied. Therefore, the ruling in the case of the jug that broke in the public domain should be the opposite. The owner of the jug is liable to pay restitution for injury caused to another, as Shmuel holds that he is liable even if the injury is caused by the impact with the ground, but that he is exempt from paying restitution for the damage done to the clothes of the one who slipped.

The Gemara asks: And how would Rav answer this difficulty? The Gemara answers: This presumption that liability for damage caused by one’s stone, knife, or load is derived from the category of Pit, thereby exempting him from payment for damage to vessels, applies only in a case where he renounced ownership of them. But in a case where he did not renounce ownership of them, it is considered to be like any other case where his property causes damage. Therefore, he is liable to pay for damage caused to the vessels.

Rav Oshaya raises an objection from a baraita discussing Pit: It is derived from the verse: “And if a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit and not cover it, and an ox or a donkey fall therein” (Exodus 21:33), that the digger is liable to pay restitution only if what incurred damage is an ox but not a person, or a donkey but not vessels. From here the Sages stated that if an ox with its equipment fell into a pit, and the ox was wounded and the equipment broke; or if a donkey with its equipment fell in, and the donkey was wounded and the equipment tore, then the one who dug the pit is liable to pay restitution for any injury sustained by the animal but exempt from paying restitution for the damaged equipment. To what case is this similar? It is similar to the case of his stone, or his knife, or his load that he left in the public domain, and they caused damage.

The Gemara questions the wording of the baraita: On the contrary, it should have stated: What is similar to this, since the cases of one’s stone, knife, or load are not mentioned in the Torah, but are derived from the case of Pit. Rather, the wording should be emended as follows: What is similar to this? It is the case of his stone, or his knife, or his load that he left in the public domain, and they caused damage.

The baraita continues: Therefore, if one dropped his flask on a stone that was left in the public domain, breaking the flask, the owner of the stone is liable.

The first clause of this baraita is difficult according to the opinion of Rav, since it compares the cases of a stone, a knife, and a load to the case of Pit, and it does not distinguish between a situation in which he renounced ownership of them or one where he did not. And the last clause of the baraita, which deems the owner of a stone in the public domain liable to pay restitution for the damage to the broken flask, is difficult according to the opinion of Shmuel. According to him, the owner should be liable only for causing injury and not for damaging vessels.

The Gemara responds to this objection: And according to your reasoning, the baraita itself should pose a difficulty for you, since the first clause states that one is exempt from liability for damage to vessels, and the last clause states that he is liable.

Rather, Rav resolves the contradiction according to his line of reasoning, and Shmuel resolves it according to his line of reasoning.

Rav resolves it according to his line of reasoning as follows: In what case is this statement said? Concerning what case does the baraita rule that a stone, a knife, and a load are analogous to Pit, exempting their owner from liability for breakage to vessels caused by them? It is where he renounced ownership of them. But if he did not renounce ownership of them he is liable. Therefore, if one dropped his flask on a stone belonging to another person in the public domain, the owner of the stone is liable to pay for the damage to the flask.

And Shmuel resolves the contradiction according to his line of reasoning: Now that you said that the cases of one’s stone, one’s knife, and one’s load are similar to one’s pit, then according to Rabbi Yehuda, who deems one liable to pay for damage caused to vessels by falling into a pit that he dug, one is therefore liable in a case where someone dropped his flask on a stone belonging to him, and the flask broke.

§ Rabbi Elazar says: They taught that the owner of the stone is liable only in a case where the pedestrian stumbled on the stone and the flask scraped against the stone and broke. But if he stumbled on the ground, not the stone, and the flask consequently fell and scraped against the stone, causing the flask to break, the owner of the stone is exempt from liability for the damage.

In accordance with whose opinion is this statement? It is not in accordance with the opinion of Rabbi Natan, who maintains that if damage is caused by two people and one of them is exempt from paying compensation, the other must pay the entire amount. Similarly here, since there is no liability for damage caused by stumbling on the ground, compensation should be collected from the owner of the stone.

There are those who say an alternative version of this discourse: Rabbi Elazar says: Do not say that it is only in a case where the pedestrian stumbled on the stone and the flask scraped against the stone, causing the flask to break, that he is deemed liable, but that if he stumbled on the ground and the flask scraped against the stone, causing the flask to break, he is exempt. Rather, even if the pedestrian stumbled on the ground and the flask scraped against the stone, causing the flask to break, he is liable. In accordance with whose opinion is this statement? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan.

§ The mishna teaches that if someone’s jug broke in the public domain and one slipped in the water from the jug and was injured from the fall, or if he was injured by the shards of the broken jug, the owner of the jug is liable. Rabbi Yehuda says: In a case where the owner of the jug acted with intent, he is liable, and in a case where he acted without intent, he is exempt. The Gemara asks: What are the circumstances in which it is considered that he acted with intent?

Rabba says: Even where he just intends to lower the jug off his shoulder and accidentally breaks it, he is liable to pay for the damage he causes, according to Rabbi Yehuda. Abaye said to him: By inference, does Rabbi Meir, who is the anonymous first tanna of the mishna, deem him liable even if the jug cracked by itself? Rabba said to him: Indeed, Rabbi Meir would deem him liable even if he were holding the handle of the jug in his hand, the optimal manner for holding it, and the handle snapped, causing the jug to fall and break, an accident clearly beyond his control.

The Gemara asks: Why is this so? Isn’t he the victim of circumstances beyond his control? And the Merciful One exempts a victim of circumstances beyond his control from punishment, as it is written with regard to a betrothed young woman who is raped: “But to the young woman you shall do nothing” (Deuteronomy 22:26).

And if you would say that this matter applies only with regard to exemption from the death penalty, but with regard to damages one is liable even for circumstances beyond his control, but isn’t it taught in a baraita: If one’s jug broke and he did not remove its shards, or if his camel fell and he did not stand it up, Rabbi Meir deems him liable to pay for any damage they cause, and the Rabbis say that

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מתני'] נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא שנטנפו כליו במים אבל הוא עצמו אם הוזק פטור מאי טעמא קרקע עולם הזיקתו. אמר ליה שמואל מכדי אבנו סכינו ומשאו שהזיקו מבור למדנו ואלו כמו אבנו הן בכולן אני קורא בהן ונפל שמה שור שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לנזקים אדם חייב נמי וכלים פטורים דתניא למה זה דומה וכו'. ותריצנא מה דומה לזה מניח אבנו וצלוחיתו לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקי אדם ופטור בנזקי צלוחית. ומשני רב היכא דאפקרינהו להני אבנו סכינו ומשאו פטור בנזקי כלים אבל לא אפקרינהו ממוניה נינהו וכשורו הן חשובין שחייב בנזקי הכלים הלכך לרב הוי ממוניה וחייב בכלים ושמואל כל תקלה ברה"ר בור חשיב ליה וחייב בנזקי אדם ופטור בנזקי כלים ואותבינן עלייהו ונפל שמה שור או חמור שור ולא אדם חמור ולא כלים מכאן [אמרו] נפל לתוכו שור וכליו ונשברו חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים מה דומה לזה אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה"ר והזיקו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב. הא מתניתא קשיא לתרוייהו והיא גופה קשיא רישא אסיפא רישא קתני ופטור על הכלים וסיפא קתני הטיח צלוחיתו חייב. רב מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה ופטור על הכלים בד"א כשהפקירן אבל לא הפקירן אפי' בכלים חייב דממוניה נינהו לפיכך הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן שמואל מתרץ לטעמיה חייב על הבהמה (ופטור על הבהמה) ופטור על הכלים דכבור נינהו לפיכך פטור בכלים. ולר' יהודה דמחייב אנזקי כלים בבור הטיח צלוחיתו באבן חייב בעל האבן. חלוקת ר' יהודה ורבנן בסוף פרק שור שנגח את הפרה. אמר ר' אלעזר לא שנו כו' איכא דאמרי אמר ר' אלעזר לא תימא נתקל באבן הוא אבל נתקל בקרקע ונישף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונישף באבן חייב כמאן כר' נתן פי' כיון לדברי הכל אבנו כשהפקירו בור הוא. אמר ר' אלעזר נתקל שור וכיוצא בו בקרקע ונחבט באבן ונשבר חייב בעל האבן כי הוא בעל הבור ודומה הקרקע הזה לשור שדחף את שור אחר לאבן שהוא בור ואמרי' כמאן כר' נתן. רבנן כי האי גוונא פטרי ליה לבעל הבור דתניא שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור ר' נתן אומר זה משלם מחצה וזה משלם מחצה. ואסיק' לר' נתן תמן בעיקר פלוגתייהו כל היכא דליכא לאשתלומי מתורא משתלם מריה דבירא כוליה הזיקו הלכך כיון דקאמר ר' אלעזר חייב כמאן כר' נתן כיון דליכא לאשתלומי מן הקרקע משתלם כל הנזק מבעל האבן. וחלוקת ר' נתן ורבנן ופירוש טעמן בפ' שור שנגח את הפרה באחריתו וקיימא לן כשמואל דקי"ל כוותיה בדיני וכר' אלעזר אליבא דר' נתן:

פיס' ר' יהודה אומר במתכוון חייב כו' דייקינן מדקתני ר' יהודה במתכוין חייב ואוקמ' רבה במתכוין להורידה למטה מכתיפו ונפלה ונשברה מכלל דת"ק דהוא ר' מאיר מחייב אפי' אוזנו בידו ואמאי אנוס הוא ואונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכי תימא כי סבר ר"מ דפטר רחמנא לאנוס מקטלא אבל בנזקין אפי' אנוס חייב והתניא נשברה כדו ולא סילקו נפלה גמלו ולא העמידה כו' וקתני סיפא ומודה ר"מ לחכמים במעלה קנקנים לגג ע"מ לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור לאו מכלל דסבור אנוס הוא ואנוס אפי' בנזקין פטור. ופריק אביי ר' מאיר ור' יהודה בתרתי פליגי בנתקל פושע הוא ובמפקיר נזקיו ודייק ממתני' דקתני הוחלק אחד במים או שלקה בחרסית חייב. הוחלק אחד במים בשעת נפילה ובהא פליגי דר"מ סבר נתקל פושע הוא לפיכך חייב. ור' יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא ופטור. או שלקה בחרסית לאחר נפילה ר' מאיר סבר נשברה כדו ולא סילקה אלא הפקירה מפקיר נזקיו חייב. ור' יהודה סבר מפקיר נזקיו פטור. ואם נתכוון לזכות בחרסיה חייב ולדברי הכל אנוס אפי' בנזיקין פטור. ואי קשיא לך הא דתני דבי חזקיה פצע תחת פצע לחייב על האונס כרצון התם בנזקי גופו אבל הכא דבנזקי ממונו לא. ומדמתני' בתרתי פליגי ברייתא נמי בתרתי פליגי. ואקש' בשלמא כדו משכחת לה בשעת נפילה שהוזק במימיה לאחר נפילה משכחת לה במפקיר נבלתו. אלא גמלו בשעת נפילה היכי משכחת לה ואמר כגון שהעביר גמלו. פי' על שפת הנהר דהוא בשרעתא דנהרא ונפל הגמל ובנפילתו התיז מים מן הנהר וטינף בגדים. ונדחת האי פירוקא ופרקי' פירוק אחד כגון דליכא דרכא אחריתי וכגון דנתקל הוא ונפל ונתקל הגמל עליו ונפל ובנפילתו התיז מים ואילולי שנתקל הגמל בגופו של אדם לא היה נופל לפיכך בהעברתו לגמל בשרעתא דנהרא אינו לא פושע ולא אנוס ור' יוחנן אמר לאחר נפילה מחלוקת כו' ודברין פשוטין הן.

אדם חייב וכלים פטורים. ואע"ג דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו הוא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטינופן וקלקולן היינו מיתתם והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזיקין דתרוייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והלכך לגמרי פטור בהו. ולשמואל מ"מ תקלתו הרי הוא כבורו ואע"פ שנחבט בקרקע והוא הוא שהזיקו חייב דלשמואל בור דעלמא חייב בין בהבלו בין בחבטו. והראב"ד ז"ל הקשה לרב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משום שן הא אין הנאה להזיקו ואי מרגל שאני רגל שדרכה לילך ולהזיק ואי מקרן מועדות שאני התם שכונתה להזיק ואי מקרן תמה לא לחייב אלא חצי נזק ופשיטא ליה דאתיא מקרן מועדות דכיון שהן מוכנים למועד רגל הרי הן כמועדין להזיק ואף ע"פ שאין כונתן להזיק אהני בהו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהזיקן ועוד יש לדקדק רב דאמר אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו כמאן ס"ל אי כר"נ בשור שדחף את חברו בבור ליחייב נזק שלם דהרי ר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתל' מהאי ואי כרבנן דאזלי בתר דוחף ופטרי בעל הבור ליחייב בעל המים על מימיו לפחות חצי נזק ואפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור בנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב ואין זה מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דקי"ל כר' נתן אלא י"ל דשאני מים שאף הן לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדו שהחליקוהו ואינו אלא גרמא בעלמא והו"ל כנפל לבור מקול הכריה שהכורה פטור ועוד שאין גופן של מים מחליקין אלא על ידי העפר שנעשה רפש וטיט.

ורב ה"מ היכא דאקפרינהו. ופרש"י ז"ל דקס"ד דבבור שחייבה עליו תורה דוקא כשהפקיר רשותו ובורו ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בפרק כיצד בשמעתין דמחזרת כגון שהקצה מרשותו לרשות הרבים קא סבר רב בור ברשותו חייב וי"ל דההיא לא קי"ל במסקנא וא"נ י"ל דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שורו דשור ברשותו פטור והלכך לכל הפחות יהיב ליה דין בו ופטור על הכלים אבל באבנו וסכינו ומשאו ברשות הרבים בשלא הפקירן דלא עבדינהו רב כבורו לאו משום דגרעי לדידיה מבור אלא דעדיפי מינייהו ועביד להו כשורו לחייב על הכלים וממה שכתב רש"י ז"ל דקא סבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבור הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ז"ל ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור ואינו דומה לחופר בור ברשות הרבים דהתם עשה התקלה באיסור וכן נמי כשחופר ברשותו סמוך לרשות הרבים לפי שצריך לשמור את בורו שלא יזיקו בו אחרים וכן בחופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ובורו למה יתחייב על הכרי' שבאמצע רשותו כרה שאינו מצוי לנזק ואחר שהפקירו אינו שלו שיתחייב על שמירתו וכן דעת הראב"ד ז"ל.

אבל נתקל בקרקע ונישוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן נ"ל דמשום דקי"ל כר"נ נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן וה"ק נימא ר' אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהם מחייבין את הדוחה והמכשיל ופוטרין את הבור וכאן אין בעלים לקרקע דר"ה הוא ובעל האבן נמי פטור כשור שדחף את חברו לבור שבעל הבור פטור.

אלא אפילו נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב כמאן כר' נתן. דאמר דכל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונישוף בקרקע א"ל דלכ"ע פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בשור ונפל לאחורי הבור דפטר לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף ע"פ שנישוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדמוכח בפרק הפרה דמחייב אגובהה ומשמע אפילו נישוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאז הבור אינו מכשיל אלא הכורה וכמו שכתבתי בס"ד.

ואני תמיה למ"ד נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונישוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו ונ"ל מכאן דאפילו למ"ד נתקל פושע לאו פושע גמור קאמרינן אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא בפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם כנ"ל.

במתכוין להורידה מעל כתפו. דכל שהוא מורידה מדעתו היה לו ליזהר בה שלא תשמט מתוך ידו ותשבר וזהו מתכוין ששנינו אבל מתכוין לשברה ולא מתכוין לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל.

ותדע לך דאם איתא דנתקל לר"י פטור מאי קאמר מכלל דמחייב ר"מ אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דר"מ מחייב אפילו נתקל ואף על גב דמשמע בפרק השוכר את האומנין גבי המעביר חבית ממקום למקום דר"י סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה ועוד דהתם לא איברירא מלתא שפיר דטעמיה דר' יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבא. ועדיפא מינה אקשינן דמפרש' בהדיא דאונס הוא אפילו לר' מאיר כשנפשרה ור' מאיר באונסין פטר.

אמר אונס הוא ואונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הלוכו מזיק בשברים שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס דנזקי אדם הא מרבינא בהו אנוס כרצון וכ"ת דאונס גמור הוא אונס גמור פטור וכמו שכתבתי למעלה א"כ מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הן והאונס דרוח שאינה מצויה פטור בהן משא"כ בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה וי"ל דאבא דכלהו אונסין לנערה לא תעשה דבר וא"ת ומאי קא מקשה מולנערה לנפשרה שאינו משלם נזקו לאחר נפילה דנהי דפשירתה חשבינן לאונס מ"מ לאחר שנפלו חרסיה היה לו לסלקן דבורו הן י"ל שהיה סבור עכשיו דר"מ היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף ע"פ שלא היה לו פנאי לסלק.

וחכ"א פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים מדפטרי רבנן מדיני אדם ש"מ דכשהפקיר קאמרי דאי לא אמאי פטור מדיני אדם והרי הן או כבורו או כשורו למר כדאית ליה ולמר כדאית לה ומדמחייבו בדיני שמים שמעינן דכשהיה לו פנאי לסלקן קאמרינן לא אמאי מחייבי בדיני שמים.

כבר ביארנו במשנה שמי שנשברה כדו ברשות הרבים והזיק אם בשעת נפילה פטור אפילו בנתקל ואין צריך לומר בנפשרה כדו מאליה שהוא אנוס לגמרי שאע"פ שהאדם מועד לעולם אף באנוס דוקא בנזקי גופו או כחו אבל ענין בורו כל שנעשה באונס פטור בשעת נפילה לדברי הכל ואם לאחר נפילה אם נתכון לזכות בחרסיו חייב ומ"מ דוקא בנזקי הגוף אבל בטנפו כליו במים פטור שאין חיוב נזקי כללם בבור ומ"מ אם הוחלק במים והוזק בקרקע חייב הואיל ולא הפקיר את המים ואע"פ שקרקע עולם הזיקתהו שבור שחייבה עליו תורה בין להבלו בין לחבטו כמו שיתבאר וכבר בארנו שכל תקלה ברשות הרבים בין שהפקירה בין שלא הפקירה בור הוא מעתה הטיח צלוחיתו באבן פטור ואדם שהוזק בו חייב ואם מת בה פטור לענין מיתה שור ולא אדם וכו':

מה שבארנו שאם הוזק אדם בתקלה שברשות הרבים חייב אין צריך לומר אם נתקל בה והוזק בה אלא אפילו נתקל בקרקע והוזק באבן חייב שכל שנשתתפו שנים בנזקים אם אי אפשר להשתלם מזה מן הדין משתלם מזה כמו שבארנו בשור שדחף את חברו לבור ואחר שהקרקע אינו בדין תשלומין משתלם מבעל האבן והוא הדין לנתקל באבן והוזק בקרקע:

כבר בארנו שכל תקלה ברשות הרבים בור הוא בין הפקירה בין לא הפקירה ואם נעשה הבור שלא באונס חייב הן שהניחה לשם הן שהניחה במקום שבפשיעתו באה לשם כגון שהניח אבנו וסכינו ברשות הרבים והזיקו או שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו אבל בור שנעשה באונס אינו בור אא"כ מתכוין לזכות בו אחר שנעשה ושהיה יכול לסלקו וכל שלא נתברר לנו אם מתכוין לזכות בו אם לאו הולכין בו אחר אמדן הדעת לפי ענין הדבר מעתה אבנו וסכינו שנפלו מן הגג ברות שאינה מצויה ולא סלקן אע"פ שנפלו באונס בור הוא שהרי מן הסתם אינו מפקירן הואיל ואינו דבר המשתבר אא"כ הפקירן בפירוש אבל אם העלה קנקנים לגג לנגבן ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו ונשברו מן הסתם מפקיר הוא את החרסים ואינו חייב בתקלתן ואם נתכון לזכות בהם חייב:

מעתה נשברה כדו ולא סילקה בין שנפלה מאליה עד שנשאר האזן בידו בין נתכון להורידה מכתפו ונפלה לו שלא נתכון לזכות בחרסיה פטור מדיני אדם נפלה גמלו ומת אם בשעת נפילה הזיקה אם פשע בה כגון שהעבירה במקום הדחוק והיה רשאי להעבירה במקום אחר חייב ואם לא היה אפשר להעבירה במקום אחר פטור ואם נתקל הוא ונתקל בו גמלו פטור שמאחר שאי אתה דנו כפושע בתקלת עצמו אינו פושע בשל גמלו ואם לאחר נפילה אם הפקיר נבלתו פטור מדיני אדם ואם לאו חייב הא כל תקלה שנעשית שלא באונס אפילו הפקירה חייב שכל מפקיר בנזקים חייב וכן בשלא הפקיר כמו שבארנו:

לענין ביאור זה שאמר רב לא שאנו כלומר בנשברה כדו והוזק בה אחר חייב אלא בניטנפו כליו במים ונפחתו הוא מפני שלדעתו לא הפקיר את המים וכל שלא הפקיר לדעתו אינו בורו אלא ממונו וחייב בנזקי כלים אבל אם הוזק הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתהו שאינו לא בורו ולא ממונו ושמואל מקשי ליה דלדידיה אף בלא אפקר בור הוא ואכלים לא מיחייב בור ואהדריה דלא הוי בור אלא דאפקריה ואקשי ר' אושעיא לתרויהו מההיא דנפלו לתוכו שור וכלים ורישא קשיא לרב דאבנו ר"ל אבן המשקולת ומן הסתם לא אפקרינהו ופטור בהו כלים [וסיפא קשיא לשמואל אמאי] מחייב צלוחית באבן ומתרץ לה רב דרישא באפקרינהו בהדיא וסיפא בלא אפקירה ומשום ממונו ושמואל מוקי לה כר' יהודה כלומר מכיון דאבנו וסכינו ילפינן מבורו לר' יהודה דמחייב בנזקי כלים בבור חייב אף בכלים:

לא שאנו דצלוחית באבן חייב משום בור אם בשור לרבנן אם אף בכלים לר' יהודה אלא שנתקל באבן ונגף באבן אבל נתקל בקרקע ונגף באבן פטור דעיקר הנזק בקרקע הוא וקרקע מיהא לאו בורו ולאו ממונו ודלא כר' נתן דאמר בכל שנשתתפו שנים בנזקין כל דליכא לאשתלומי מהאי לישתלם מהאי הא נתקל באבן ונגף בקרקע חייב בעל האבן דעיקר הנזק באבן הוא ואיכא דאמרי וכו':

היכי דמי מתכוין וכו' במתכוין להורידה מכתפו וודאי הואיל ומורידה לדעתו היה לו ליזהר בה ומכלל דר' מאיר מחייב אף בנפשרה כדו ומקשי ליה ממאי דקאמר איהו גופיה במעלה קנקנים לגג ונפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו שפטור משום דאונס רחמנא פטריה:

אבל הוא עצמו פטור וכו'. לא מצי למימר כגון שהוזק הוא עצמו במים כגון שנכנסו בעיניו או בפיו והוזק דלישנא משמע וכו' כמו שכתבו בתוספות. ובאפקרינן ליכא לאוקמי וליחייב הוא עצמו משום בור דרב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו. לשון הרא"ש ז"ל.

אדם חייב וכלים פטורין. ואף על גב דוהמת יהיה לו כתיב משום דכלים שבירתן זו היא מיתתן ולאו דוקא נשתברו אלא אפילו נטנפו דטנופן וקלקולן היינו מיתתן. והטעם כמו שפירש הראב"ד ז"ל דבאדם שייך לחלק בין מיתה לנזקין דתרווייהו שייכי באדם אבל כלים לא שייכי בהו והילכך לגמרי פטור בהו. הרשב"א ז"ל.
וכתב הרב מסרקסטה וז"ל וכלים נמי שנשברו בבור פטור ששבירתן זו היא מיתתן אפילו אם נפחתו שם ולא נאבדו כגון שנפלו שם כלי מתכות אית לן למימר דלא מחייב נמי בנזקיהן דמנזקין הוא דאמעיטו כלים מבור דמיתה לא שכיחא בכלים שהרי השברים ראויין הן למלאכה כל דהו הילכך ודאי משבירתן הוא דמעטינהו קרא. ע"כ.
וזה לשון הרב רבינו יהונתן ז"ל וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן ובגדי משי וארגמן טנופן נמי היינו מיתתן. ע"כ.

ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. קשיא לי לדעת רב דמחייב על המים משום שורו מנא תיתי אי משן אין הנאה להיזקו אי מרגל תינח ברשות היחיד ברשות הרבים ליפטר ברגל. ועוד היכי שכיח היזיקייהו והלא אינם זזין ממקומם אבל הרגל הולכת ודורסת ושוברת ומלכלכת ושכיח היזיקה. ועוד הלא רב מודה בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו שחייב משום בור כדאיתא בפרק הפרה ומאי שנא הני מההוא בור והרי כשהניחם ברשות הרבים נמי שהפקיר רשותו הוא שיכולים בני אדם ללכת סביבותם והבור שלו וגם אלו שלו הן וכמו שפטור באותו הבור על נזקי כלים ובמיתת אדם למה לא יהיה פטור באלו. ואיכא למימר שאני הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מהנך דההוא דעל כרחך מיבטיל ליה התם ואף על גב דלא מפקר ליה וכשהפקיר רשותו והפקיר בורו הוא פטור אבל הנך כיון דלא מפקר להו ודעתיה למשקלינהו מהתם ממוניה הוא וכקרן מועד דמו שדרכן להזיק בשור המועד. ולשן ורגל ליכא לדמויינהו לפטרן ברשות הרבים דהנהו ברשות קאזלי התם ומאן דמנח פירי או כלים התם איהו פשע בנפשיה אבל האי לאו ברשות מנח להו ודמי כמי שכוונתו להזיק בקרן מועדת דשכיח היזיקה. אי נמי הכי קאמר היכא דלא אפקרינהו מזיק בממונו הוא ואהני ביה פשיעות גופו לחייבו נזק שלם וברשות הרבים. הראב"ד ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל דאתיא מקרן מועדת דכיון שהם מוכנים למועדי רגל הרי הן כמועדים להזיק ואף על פי שאין כוונתן להזיק אהני להו פשיעותא דידיה כאלו כיון בהיזקן. ע"כ.

הני מילי היכא דלא אפקרינהו. פירוש הקונטרס דטעמא דרב דאמר דלית להו דין בור רק היכא דאפקריה היינו משום דקסבר דבור שחייבה תורה להבל היינו היכא דאינו שלו כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור. וקשה לפירוש זה דלקמן מוכח דהפקיר רשותו והפקיר בורו פטור לכולי עלמא מדבעי בפרק הפרה למאן דאמר בור ברשותו פטור בור של שני שותפין היכי משכחת לה ומאי קאמר הא שפיר משכחת לה כגון הפקיר רשותו והפקיר בורו אלא שמע מינה דכהאי גוונא פטור לכולי עלמא והיינו טעמא דכיון דהחפירה היתה בהיתר שהיה הכל שלו והשתא בשעת ההיזק אין הבור שלו ליכא לחיוביה כלל. אלא כך נראה לפרש לפי שיטת הקונטרס דקסבר רב דחיובא דבור היינו דוקא ברשות הרבים אבל ברשותו פטור. וקשה משמעתא דמחזרת דקאמר קסבר רב בור ברשותו חייב. מיהו הא לא קשיא דבמסקנא לא קאי הכי. אבל קשה מפרק הפרה דקאמר מודה רב בבור ברשותו דאמר ליה אי בהבלא מיית הבלא דידך הוא וכו' אלמא קסבר רב דבור ברשותו חייב. וי"ל דנהי דסבר רב דבור ברשותו חייב מיהו לאו מתורת בור הוא אלא מתורת שור וחייב בכלים כמו אבנו וסכינו ומשאו היכא דלא אפקרינהו. וגם זה לא נראה דעל כרחך כיון דסבר בור ברשותו חייב היינו מתורת בור ולא מתורת שור דאם כן לא הוי רב לא כרבי ישמעאל ולא כרבי עקיבא דפליגי בפרק הפרה בבור ברשותו. לכן נראה דלעולם סבר בור ברשותו חייב ומתורת בור. וא"ת אם כן מאי שנא מאבנו וסכינו ומשאו דיש להם דין שור בלא אפקרינהו. וי"ל דלא דמי דבור ברשותו אין לו דין שור דאם כן היה פטור עליו מידי דהוה אשור המזיק ברשות המזיק שפטור משום דאמר ליה לאידך תורך ברשותאי מאי בעי ולכך אין לחייב בבור ברשותו אלא משום גזירת הכתוב שחייב עליו מבעל הבור ישלם הילכך אין לך בו אלא חידושו שור ולא אדם חמור ולא כלים אבל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו שפיר איכא לחיובינהו מטעם שור דלא מצי למימר ליה מאי בעי ברשותאי דהא הניחן ברשות הרבים ושם הזיקו. וכן פירש בקונטרס דשמואל דאמר מבורו למדנו גם בלא אפקרינהו היינו משום דקסבר בור ברשותו חייב. וגם זה לא נהירא דבשמעתא דמחזרת בעי למימר לשמואל בור ברשותו פטור מיהו במסקנא לא קאי הכי. אך מכל מקום יש ליישב דשפיר סבר שמואל בעלמא בור ברשותו פטור ומכל מקום קאמר באבנו וסכינו ומשאו דלא אפקריה דחייב מדין בור דבור ברשותו היינו טעמא דפטור משום דאמר ליה תורך בביראי מאי בעי אבל באבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים ליכא למימר הכי. ע"כ שיטתו. והשתא דפרישנא דפלוגתא דרב ושמואל באבנו וסכינו דלא אפקרינהו אינו תלוי בדין בור ברשותו כדפרישנא אם כן יש לתמוה במאי פליגי בשלמא טעמא דשמואל ניחא דקסבר כל תקלה בור הוא וליכא לדמויי לשור כיון דבור אין בו רוח חיים אבל רב מאי טעמא לא אמר כשמואל. וי"ל דרב לטעמיה דאמר בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו משום דבחבטו קרקע עולם הזיקו ואם כן אם היה נותן דין בור לאבנו וסכינו כי לא אפקריה מתניתין דקתני הוחלק אחר במים דחייב לא משכחת לה כלל דאי טנפו כליו מיפטר משום פטור מכלים ואם הוזק הוא עצמו נמי לא מחייב משום דקרקע עולם הזיקתו ולכך אמר רב דבלא אפקריה יש להם דין שור ומחייב בכלים והשתא משכחת לה למתניתין בנטנפו כליו במים כדקאמר רב ובדלא אפקרינהו. וא"ת ובדאפקרינהו היכי מחייב להו רב מטעם בור הא לית להו הבל אלא חבטו ורב הוא דאמר להבלו ולא לחבטו. וי"ל דלא קשה מידי דטעמא מאי אמר רב ולא לחבטו היינו משום דחבטו קרקע עולם הזיקתו ולא הבור אבל באבנו וסכינו הבור עצמו עושה החבט ולא קרקע עולם ודמי להא דאמרינן לקמן מודה רב בבור ברשותו משום דאמר ליה החבטא דידך הוא. זה מצא מורי שיחיה בשיטת מורי ה"ר שמואל נעץ תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל כגון בור ברשות הרבים או הפקיר רשותו והפקיר בורו אבל לא אפקרינהו שהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ממונו הוא ושמואל סבר דכלהו מיקרי בור לפטור בהן את הכלים. ולעיל בפרק כיצד דמסיק תלמודא לשמואל בעלמא בור ברשותו פטור ופירש שם ר"ש בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דיחויא בעלמא הוא ולא לפי האמת. אבל קשה דמסיק לרב בעלמא בור ברשותו חייב אלמא מטעם בור מחייב לו. ואין לומר דמטעם ממונו מחייב ליה כדמסיק רבא דאם כן לא אתיא דרב כחד מתנאי דפליגי עליה בפרק הפרה דאיכא למאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו פטור לגמרי ואיכא למאן דאמר חייב כדין בור אבל כדין שור לחייב בו את הכלים ליכא למאן דאמר. וגם מה שדמה רש"י הפקיר בורו והפקיר רשותו לבור ברשות הרבים לא נהירא דאם כן לקמן בפרק הפרה דמהדר למצוא בור של שני שותפין דמחייבין לימא שהפקיר רשותו והפקיר בורו אלא ודאי לא דמי דבור ברשות הרבים מחייב מטעם הכרייה אבל ברשותו אמאי ליחייב אי משעת עשייה הרי ברשותו עשאו ואי בשעת ההיזק הרי כבר הפקירו. אלא הכא הכי פירושו הא דחשבינן אבנו וסכינו בור הני מילי היכא דאפקרינהו ומחייב משעת כרייה כדכריה ברשות הרבים אבל לא אפקרינהו והם ברשות הרבים הוי כמו שורו שהזיק ברשות הרבים דמחייב אף על הכלים ולא נחית הכא לא לדין הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ולא לדין הפקיר רשותו ובורו. ואי קשיא לעיל דמחייב רב בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו מטעם בור ופטר בו את הכלים מאי שנא מאבנו וסכינו וממאי דאמר הכא דחייב כדין שור וחייב על הכלים. יש לומר דלא דמי דהתם אין לחייבו מטעם שור דאם כן דלא הפקיר אלא רשותו הניח מקום התקלה ולא הפקירה והוי ליה שור ברשות המזיק ומיפטר. להכי חייב ליה לכל מטעם בור אבל אבנו וסכינו דברשות הרבים יש לחייבו אף בשור דליכא למימר מאי בעי ברשותאי. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל ורב הני מילי היכא דאפקרינהו. פירש רש"י ז"ל דקסבר רב בור שחייבה עליו תורה וכו'. ואיכא למידק דהא אמרינן לעיל בשמעתא דמחזרת וכו'. וי"ל דההיא לא קיימא במסקנא. ואי נמי יש לומר דהתם כי מחייב רב משום בור היינו משום שאי אפשר לחייבו משום שור דשור ברשותו פטור והילכך לכל הפחות יהיב ליה דין בור אבל באבנו וסכינו ברשות הרבים דלא עבדינהו רב כבור לאו משום דגריעי וכו'. וממה שכתב רש"י ז"ל דקסבר רב דבור שחייבה עליו תורה כשהפקיר רשותו ובורו דמשמע שסבר הרב ז"ל דחייב במפקיר רשותו ובורו כחופר בור ברשות הרבים נחלקו עליו גדולים מרבותינו הצרפתים ואמרו דבמפקיר רשותו ובורו פטור וכו' וכן דעת הראב"ד ז"ל. ע"כ.

רישא קשיא לרב דאבנו. רצה לומר אבן המשקולת ומן הסתם לא אפקרינהו ופטור בהו כלים. הרב המאירי ז"ל.
אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור דלא כרבי נתן אלא כרבנן דאמרי שור שדחף את חבירו לבור פטור בעל הבור קסברי רבנן הדוחף הוא המזיק וכן המכשיל הוא המזיק. נראה לי דרב דאמר לעיל בהוחלק אחד במים דהוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו סבירא ליה כרבי נתן דשדי חיוב על בעל הבור דאי כרבנן ליהוו מימיו של זה כאבן שנתקל בו וליחייב בעל המים דהא כשורו דמי לדעת רב הואיל ולא אפקרינהו. מיהו קשיא לי אפילו לרבי נתן בעל המים אמאי פטור לגמרי והא רבי נתן בעל השור משלם מחצה במועד ובעל הבור משלם מחצה ובשור תם רביע מיהת משלם. ואפשר דהכא יאמר רב פטור מנזק שלם ושמואל סבר כוליה נזק משלם ולא אמרינן קרקע עולם הזיקתו אלא מקום נזקו בשלו הוא וכיון שלקה בתוך תפיסת מימיו של זה שלו הוא הנזק כלו ושמואל לטעמיה דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו וכל שכן לחבטו. הראב"ד ז"ל.
אבל הרשב"א ז"ל כתב וז"ל אפשר דרב נמי פטור מנזק שלם קאמר ולפי ששנינו חייב דמשמע נזק שלם אמר איהו דעל עצמו פטור מנזק שלם ולעולם חצי נזק מחייב. ואין זה מחוור שאין דרכם של אמוראים לסתום אלא לפרש. ועוד שרש"י ז"ל פירש שם בפרק הפרה בדוחף שור את שור חבירו לבור שבעל השור חייב בנזק שלם וכמו שאני כותב שם. ועוד דמוקמי' רב כרבנן ודלא כהלכתא דאנן קיימא לן כרבי נתן. אלא יש לומר דשאני מים שאף הם לא דחפו אלא גרמא בעלמא הוא דעבדי שהחליקות אינו אלא גרמא בעלמא והוי ליה כנפל לבור מקול הכרייה שהכורה פטור. ועוד שאין גופן של מים מוחלקים אלא על ידי העפר שנעשית רפש וטיט. ע"כ לשונו.

אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כרבי נתן. נראה לי משום דקיימא לן כרבי נתן נקט האי לישנא ולא נקט כמאן כרבנן והכי קאמר נימא רבי אליעזר דלא כהלכתא אמרה לשמעתיה ואליבא דרבנן פטור לגמרי דהן מחייבין את הדוחה ומכשיל ופוטרים את בעל הבור וכאן אין בעלים לקרקע דרשות הרבים הוא ובעל האבן נמי פטור בשור שדחף את חבירו לבור שבעל הבור פטור. הרשב"א ז"ל.
ובתוספות ה"ר פרץ ז"ל כתוב וז"ל פטור דלא כרבי נתן. וא"ת גם לרבנן אמאי פטור לגמרי ליחייב מיהא בעל האבן מחצה. לכן נראה כפירוש ר"י דלקמן דפירש דבעל הבור פטור משום דכתיב ונפל דמשמע מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ולכך פטור כשדחפו שם חבירו הכא נמי בעל האבן דהיינו בעל הבור פטור משום דהפילוהו אחרים דנתקל בקרקע ורבי נתן מחייב התם והכא דלא דריש ונפל ולא שיפילוהו אחרים. ע"כ.

אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כרבי נתן וכו'. ובעל האבן חייב בכל ואם נתקל באבן ונשוף בקרקע איכא למימר דלכולי עלמא פטור דלרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו הכא פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו לשמואל דאמר בין להבלו בין לחבטו הכא פטור דהוה ליה כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור לקמן בפרק הפרה דמודה שמואל בכל כי הא דאמרינן קרקע עולם הזיקתו כל שאינו ניזק בתוך תקלתו. וליתא דלשמואל כל שנתקל בבורו אף על פי שנשוף בקרקע חייב שהדוחה והמכשיל חייב כדאמרינן בפרק הפרה דמחייב אגנהא ומשמע אפילו נשוף בקרקע עולם ונתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטור טעמא אחרינא הוא שאין הבור המכשיל אלא הכורה וכמו שאכתוב בסייעתא דשמיא. ותימה לי למאן דאמר נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונשוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו. ונראה לי מכאן דאפילו למאן דאמר נתקל פושע הוא לאו פושע גמור הוא אלא לאפוקי שאינו אנוס ולא כפשיעה שמתחייב עליה שומר חנם. הרשב"א ז"ל.

בדבור המתחיל ונשוף באבן כתבו בתוספות ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם וכו'. ויש מתרצים דהא דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ופטור היינו שבא ההיזק על ידי מים כמו שאמר או שהוחלק אחד במים דהוי דבר שאין בו ממשות משום הכי פטור אבל הניח אבן על פי הבור והוי דבר שיש בו ממשות חייב בעל האבן. גליון.

אמר רבה במתכוון להוריד וכו'. כתבו בתוספות רבה לא בעי לאוקמי וכו' עד משמע דנשברה מאליה עלה וכו'. יקשה נימא דרבי מאיר מחייב אפילו נשברה מאיליה ורבי יהודה לא איירי בנשברה מאיליה אלא במתכוין לשברה. וי"ל אם כן היה לו לומר רבי יהודה פוטר אלא עד שיתכוין לשבר. גליון.

וזה לשון תוספות הר"פ ז"ל תימה רבה מאי דוחקיה לאוקומי מתניתין בנפילה דאונס כגון נפשרה נהי דלא נחית לדיוקא דאביי ולומר בתרתי פליגי בחדא מיהא לוקמה פלוגתא בנתקל פושע ולפרוש לרבי יהודה במתכוון לשבר וכו'. וי"ל דלישנא דמתניתין קשיתיה דאי בנפילה דנתקל לימא רבי יהודה פוטר ותו לא ואנא ידענא דאלא מתכוון לשבר קאי דהא קאי אנשברה כדו והיינו לא נתכוון ולא הוה צריך למיתני מתכוון חייב שאין מתכוון פטור. דבשלמא לאביי לא סגי דלא תנא הכי משום דאוקי פלוגתייהו גם אלאחר נפילה ומתכוון לזכות בחרסיה הוא דמחייב רבי יהודה. ע"כ. וכן כתב ה"ר אליעזר מגרמיזא ז"ל לקמן בפרק הפרה דיש לתרץ מה שהקשו התוספות דאמאי לא מוקי רבה במתכוין לשבר כמו אביי דלהכי לא פירש הכי משום דאם כן רבי יהודה דפטר בור ברשות הרבים דלא כחד מרבותיו דלקמן פרק הפרה לא רבי עקיבא ולא רבי ישמעאל ורבה קאמר לקמן בפרק הפרה דבין רבי ישמעאל בין רבי עקיבא בור ברשות הרבים חייב. ולא נהירא האי תירוצא דנהי דלא מצי לאוקומי כדמוקי אביי מכל מקום בחד טעמא לוקי כי היכי דלא ליחייב רבי מאיר בנפשרה. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל במתכוון לשברה. לא בעי לאוקמה דכיון דאנשברה כדו דמשמע ממילא קאי לא היה צריך לומר אלא רבי יהודה פוטר וממילא ידענא דדוקא משום דלא שבר בידים פטור דאי שבר בידים הוה מחייב ליה אפילו הפקיר כמתניתין דלקמן בפרק הפרה דתנן החופר בור ברשות הרבים חייב. ועוד דמשמע דעלה אתי רבי יהודה לחלק וכו' וכמו שכתבו בתוספות. ע"כ.

במתכוון להורידה. פירש רש"י ז"ל שהיה מתכוון להורידה ונתקל האדם ונשברה כדו חייב משום דנתקל פושע הוא והשתא הוא הדין אם נתקל בלא מתכוון להורידה אלא לרבותא נקט מתכוון להורידה דאף על גב שהיה טרוד להורירה הוי פושע כנתקל. וא"ת והא בפרק האומנין אמר רבי יהודה דנתקל לאו פושע הוא גבי המעביר חבית וכו'. וי"ל דתברא מי ששנה זו לא שנה זו דהכי משני נמי התם משום רבי מאיר. אי נמי התם נמי סבר רבי יהודה דפושע הוא ושבועה זו דשומר חנם תקנת חכמים היא כדמשני נמי התם לרבי מאיר ולא לגמרי כרבי מאיר דרבי מאיר סבר דאפילו שומר שכר מפטר מהאי תקנה ורבי יהורה סבר דמכל מקום גבי שומר שכר לא הקילו. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל דודאי סבר רבי יהודה דנתקל פושע והא דפטר התם בשומר חנם תקנת חכמים היא דאם כן אין לך אדם מסייע להעביר חבית ממקום למקום בחנם אבל בשכר לא שייך האי תקנה שהשכר משיאו לסייע דכהאי גוונא מסיים התם לרבי מאיר. אי נמי יש לומר דודאי לרבי יהורה נתקל לאו פושע והא דמחייב משום דהיה לו לסלקה ומפקיר נזקיו ומכל מקום במתכוון דהיינו שאינו נתקל אף על גב דהיה לו פנאי לסלקה לא מחייב רבי יהודה כיון דמתחילה בא בור זה על ידי אונס גמור אבל בנתקל דדמי לגנבה ואבדה כיון דלא סלקה בבור כהאי גוונא חייב רחמנא. וצריך עיון להא דפירש ר"צ דנתקל דמי לגנבה ואדם המזיק פטור בו דאם כן החמרת בממונו יותר מגופו. ע"כ לשון ה"ר ישעיה ז"ל. וכן תירצו בתוספות שאנץ דאף על פי שלא פשע בשבירה זו מחייב רבי יהודה לפי שהיה לו לסלק ולא סילק ומיהו באונס גדול כגון נפשרה לא היה מחייב מטעם זה. ע"כ.
ולפירוש ריב"א ניחא דמחלק בין שומר לאדם המזיק לעיל פרק כיצד ובהכי ניחא דלעולם לאו פושע הוא ולכך מיפטר התם שומר חנם ומכל מקום הכא מחייב דהא אדם המזיק מחייב טפי משומר כדפרשינן לעיל. ומה שפירש בקונטרס במתכוון להוריד ונתקל ולא רצה לפרש שנשמטה מידו היינו משום דאם כן אביי לא מצי דייק מינה דשאין מתכוון היינו נפשרה דהא מצינו לפרושי שאין מתכוון פטור כגון שנתקל דלא הוה פשיעה כמו נשמטה כדקאמר אביי בסמוך אבל כי מפרש מתכוון דמיירי בנתקל אם כן שאין מתכוון דפטור רצה לומר נפשרה. כך נראה למורי שיחיה. תלמיד הר"פ ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו במתכוין להורידה מעל כתפו דכל שהוא מוריד מדעתו היה לו להזהר בה שלא תשמט מתחת ידו ותשבר וזהו מתכוון ששנינו אבל לא מתכוון לשברה ולא מתכוון לזכות בחרסיה ומינה דכל שלא נזהר בה חייב והיינו אפילו נתקל. ותדע לך דאם איתא דנתקל לרבי יהודה פטור מאי קאמר מכלל דמחייב רבי מאיר אפילו נפשרה דלמא נפשרה לא אלא דרבי מאיר מחייב אפילו נתקל. ואף על גב דמשמע בפרק האומנין גבי המעביר חבית וכו' דרבי יהודה סבר נתקל לאו פושע הוא כיון דלא קיימא האי אוקמתא לא דייקי בה. ועוד דהתם לא איברירא מילתא שפיר דטעמיה דרבי יהודה דפטר התם שומר חנם הוי משום נתקל לאו פושע הוא אלא שמא מן התקנה כדאיתא התם ולפיכך לא אקשינן מינה הכא לרבה ועדיפא מינה אקשינן דמפרשא בהדיא באונס הוא אפילו לרבי מאיר בשנפשרה ורבי מאיר באונסין פטור. ע"כ.

והא תניא נשברה כדו. כתוב בגליון תוספות על כרחך לא היה לו פנאי לסלק דאי הוה ליה פנאי לסלק לא הוה פליג רבי יהודה כיון דלא הפקיר המים עליה רמי לסלוקינהו. אי נמי היינו דקאמר וכי תימא וכו'. אבל לענין נזקין לא משום דהיה לו לסלק דהא תניא דפטור אף על פי שהיה לו לסלק. אי נמי אין צריך לחלק משום שהיה לו לסלק כיון דעל ידי אונס היה לו הנפילה ועתה הפקירה. ע"כ.
וכתבו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם תימה נימא הא דמחייב רבי מאיר במתניתין היכא דהוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה היינו משום דהיה לו פנאי לסלק והא דפטר בקנקנים משום דלא היה לו פנאי לסלק. וי"ל שזהו בכלל התירוץ של התוספות שאומר דרבי מאיר מחייב בכל ענין. אבל קשה מה ראיה מביא הגליון דעל כרחיה בלא היה לו פנאי לסלק וכו' נימא דמתניתין דמחייב רבי מאיר וכן בקנקנים דפוטר רבי מאיר איירי ביש לו פנאי לסלק אלא דבמתניתין הוי מפקיר נזקיו שבאים מאדם המזיק וחייב דהוי כמו מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה אבל גבי קנקנים הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. וי"ל דאי אפשר לומר כן דאם כן היינו צריכים לומר דאם הזיק בשעת נפילה קודם ששהו על הקרקע חייב משום אדם המזיק ולאחר ששהו בקרקע חייב אם היה לו פנאי לסלק ואם אין לו פנאי לסלק פטור נמצא שמתחילה היה חייב וגם בסוף היה חייב ובאמצע אם אין לו פנאי לסלק היה פטור וזה אין לומר כלל. ע"כ. והרא"ש ז"ל פירש כתירוץ שני של גליון תוספות הכתוב לעיל וז"ל וא"ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר וכו' ככתוב בתוספות. וי"ל דהיינו דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא דבנערה ליכא פשיעה כלל אבל בנזקין כי הכא דאיכא פשיעה לבסוף לא והא תניא דמודה רבי מאיר וכו'. ע"כ. וכן כתוב בתוספות רבינו פרץ וז"ל יש לומר דהיינו הא דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא דנערה דאנוסה לגמרי אבל לענין נזקין דמכל מקום איכא פשיעה לבסוף וכו'. ועוד אומר הר"פ דגבי נערה נמי פעמים דאף על גב דתחילתה באונס סופה ברצון ודמי להא דהכא ופריך שפיר. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי קשיא מאי מקשה מולנערה דילמא הא דמחייב רבי מאיר הכא משום דהיה לו לסלקה. וי"ל דשמעיה אביי לרבא דאמר דרבי מאיר מחייב אף בלא היה לו לסלקה ודוחק. אמנם יש לומר דהיינו דפריך תלמודא וכי תימא הני מילי לענין קטלא אבל לענין נזקין כי האי דהיה לו לסלקה מחייב והרי קנקנים דפטריה רבי מאיר ברוח שאינה מצויה אף על פי שהיה לו לסלקה דהא מודים אפלוגתייהו דנשברה כדו ונפלה גמלו קאי והתם קתני ולא סלקה ולא העמידה דמשמע דהיה לו לסלקה ולהעמידה. ע"כ.
ובתוספות שאנץ כתבו וז"ל אי נמי משמע ליה שיש לדמות דכיון דפטר רחמנא אונס אף על פי שעושה מעשה בידים הוא הדין כאן דאין לנו לחייבו במה שאינו מסלקו כיון שהפקירו ואינו שלו מאחר דבאונס בא שם. וראשון עיקר דרבי מאיר מחייב בכל ענין וכו' ככתוב בתוספות דיבור המתחיל נערה למה לי דלא עבדה מעשה דקרקע עולם היא. ע"כ.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל ואמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה וכו'. עד דמייתי מקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה. תימה הא לעיל אמרינן מפצע תחת פצע לחייב אונס כרצון באדם המזיק והכא נמי נימא דמיירי כגון דבהדי דנפלה מזקי דהוי אדם המזיק וכי תימא דנפשרה חשיב ליה אונס גמור כמו קדם הוא לכלים בישן מכל מקום קשה מההיא דקנקנים שנפלו ברוח שאינה מצויה וההוא דאמרינן לעיל סוף פרק כיצד נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה חייב על הנזק. לכך נראה דדוקא אדם המזיק חייב על האונס אבל בשאר נזיקין כמו בורו ושורו לא מחייב על האונס. וההיא דקנקנים לא מיירי שהפילם הרוח שאינה מצויה מידו דאם כן הוי אדם המזיק אלא מיירי שהזיקו בתר דנייחו ברשות הרבים והיינו בור. ותדע דהא אולא סלקה ולא העמידה קאי. אבל אכתי קשה מאי הוה פריך אביי לרבה מההיא דקנקנים דילמא רבה מוקי מתניתין בדאזיק דרך נפילה מיד דהוה אדם המזיק. ויש לומר דעל כרחך מתניתין נמי שהזיקו בתר דנייח כדמשמע לישנא דקתני הוחלק אחר במים או שלקה בחרסיה. וא"ת מכל מקום מאי טעמא דמחייב בנפשרה אליבא דרבי מאיר הא ודאי לא אתרבי אונס כי אם באדם המזיק דוקא. ועוד דאונס גמור הוא ליפטר אפילו באדם המזיק דמאי הוה ליה למעבד ולא דמי לרוח שאינה מצויה בראש הגג דהתם איכא פשיעה קצת מעליית הקנקנים בראש הגג. ויש לומר דרבה מוקי מתניתין כגון שהיה לו שהות ופנאי לסלקו קודם שהוזק והשתא דאנוס הוא מן הנפילה מכל מקום מחייב ממה שפשע ולא סלקן. וא"ת אף כשהיה בידו לסלקן מאי טעמא דאביי דפטור והא אמרינן לקמן בפרק הפרה דהיכא דהוה ליה לסלוקי להיזק ולא סלקיה כמאן דעבדיה בידים בפשיעה דמי ואפילו לא פשע בנפילה. וי"ל דההיא מיירי דלא אפקרינהו ולכך מוטל עליו לסלקו כיון שהוא עדיין שלו אבל הכא מיירי בדאפקרינהו ולהכי פטר אביי ולא מחייב משום פשיעת הסילוק כיון דתחילתו באונס ורבה מחייב ליה משום פשיעותא דסילוק אף על גב דאפקריה עכשיו כיון דמתחילה היה שלו. וא"ת ומנא ליה לאביי דמתניתין לרבה מיירי בדאפקרינהו דילמא מיירי בדלא אפקרינהו ולכך מחייב במה שלא סילק. וי"ל דסתם חרסים מפקר להו. ועוד דאם כן לא הוה פוטר רבי יהודה דכיון דדידיה נינהו אם אינו מסלקן כמאן דפשע בנפילה דמי כדאמרינן בפרק הפרה בעל השור חייב בנזקי חצר ובעל החצר חייב בנזקי הבור וכו'. ואם תאמר אם כן מה שייך להקשות מולנערה לא תעשה דבר הא שאני הכא דאנוס הוא בנפילה ומכל מקום פשע וכו'. וי"ל דהיינו נמי דקאמר וכי תימא הני מילי לענין קטלא וכו'. ע"כ.

וזה לשון הרשב"א ז"ל אמאי אונס הוא ואונס רחמנא פטריה וכו'. איכא למידק האי למאי דמיא אי לנזק הבא מכח אדם הואיל ודרך הילוכו מזיק בשבריה שנפשרו על כתפו מאי קאמר אנוס הוא דנזקי אדם הא מרבינן בהו אונס כרצון מפצע תחת פצע וכו'. וכי תימא דאונס גמור הוא ואונס גמור פטור וכמו שכתבנו למעלה אם כן מאי קא מייתי מקנקנים שהעלם לגג דהתם שאני דנזקי ממונו הם והאונס דרוח מצויה פטור בהם מה שאין כן בנזקי גופו. ואי לנזקי ממונו דמיא דאינו מזיק הוא אלא היא היא שנפשרה ונפלה אם כן מאי קא מייתי מולנערה. וי"ל דאבוה דכלהו אונסין מולנערה לא תעשה דבר. וא"ת ומאי מקשה מולנערה לנפשיה שאינו מסלק וכו'. יש לומר שהיה סבור עכשיו דרבי מאיר היה מחייב אפילו תוך זמן סילוקו אף על פי שלא היה לו פנאי לסלקן. ע"כ.

בד"ה ה"מ היכא כו' אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור כו' ושמואל כו' מצי סבר דבור ברשותו כו' עכ"ל פירוש בין הפקיר רשותו ולא בורו בין חפר בור סמוך לרה"ר מקרי בור ברשותו דמקום הבור הוא רשותו משא"כ אבנו סכינו ומשאו דברה"ר מונחים אע"ג דלא אפקרינהו לאו רשותו הוא וק"ל:

בד"ה אמר רבה במתכוין כו' וא"ל דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי כו' דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה כו' עכ"ל ויש לדקדק דאימא דכל נתקל הוי פושע במתכוין להוריד ונתקל לאו פושע דפרק האומנין איירי בנפשרה כדסבר ר' יהודה בשמעתין וי"ל דמשמע להו מסברא בנפשרה דלאו פושע הוא ואונס גמור הוא ולא דמי לגניבה ואבידה וא"כ נושא שכר אמאי ישלם התם לר"מ והכא דאמרי' לרבה נפשרה חייב לאו משום דהוי פושע אלא דס"ל דאונס גמור נמי חייב משום אדם המזיק ודו"ק:

בא"ד לר"מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה"נ לר"י כו' עכ"ל בש"ח נמי לר"מ שבועה זו תקנת חכמים היא כיון דס"ל דנתקל פושע הוא אלא דנקט ש"ש דאפילו בש"ש לר"מ רצו חכמים להקל ה"נ לר"י מיהת בש"ח רצו חכמים להקל וק"ל:

ד"ה אמר רבה וכו' ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דנתכוין להורידם דהכא הוי פושע טפי וכו' כצ"ל:

בא"ד וי"ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם וכו'. ר"ל לעולם רבי יהודה ס"ל דנתקל פושע הוא והא דפוטר אותו התם בשבועה ולא מחייב ליה בתשלומין היינו משום תקון העולם פטרוהו מתשלומין אלא שנשבע שלא שברה במתכוין או בפשיעה גמורה:

תוס' בד"ה אמר רבה כו' דנשברה מאליה ועלה קאתי כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ה"מ כו' אבל הפקיר רשותו ובורו. עיין לעיל דף ו ע"א תוספות ד"ה מה לבור:

שם ד"ה ונשוף כו' מודה הכא דפטור. עיין לקמן דף נ ע"ב תוספות ד"ה לשמואל:

בגמרא אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו. עיין מה שאכתוב בזה בסמוך בתוס' בד"ה ונשוף באבן:

בתוספות בד"ה אבל הוא עצמו פטור וכו' ובאפקריה לא מצי לאוקמי וכו' עכ"ל. הל' תמוה מאד דמה כוונתו בזה דמהיכי תיתי שיועיל לנו לאוקמי בדאפקריה ונ"ל ליישב הל' דכונתו שלא נפרש דהא דאמר רב הוא עצמו פטור מטעם קרקע עולם הזיקתו היינו דוקא למאי דאוקמי דאיירי דלא אפקריה וא"כ החיוב הוא משום ממונו ובזה דוקא פטר רב מטעם קרקע עולם אבל אפקריה שהחיוב הוא משום בורו יש לנו לחייבו שפיר אפילו על נזקי עצמו ואין לתמוה דאפקריה יהא חמור מדלא אפקריה דבור גופיה יוכיח דהיכא דמפקיר רשות חייב לרב ובדלא הפקיר פטור לפרש"י ונטעה בזה ממה שאמרו בסמוך ורב ה"מ היכא דאפקריה והנראה מזה לכאורה דבאפקריה מודה רב לשמואל דאדם חייב וכלים פטורים וא"כ תיקשי מאי דוחקיה דרב לאוקמי בדלא אפקריה בנזקי כלים ונוקמיה בדאפקריה ובנזקי גופו לכך כ' התוספות דלא מצינו לאוקמי בדאפקריה דא"כ לא מחייב על הכלים ולא על עצמו והכוונה דבכלים פטור דחמור ולא כלים ובנזקי עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו וכוונתו דבאמת אפי' בנזקי בורו שייך לומר קרקע עולם הזיקתו כמ"ש רש"י דרב לטעמיה דאמר בור שחייבו התורה להבלו ולא לחבטו וק"ל:

בגמרא ורב ה"מ היכא דאפקריה. פי' דבדאפקריה מודה רב דאדם חייב והיינו בהאי גוונא דאבנו וסכינו ומשאו שהם עצמם עושים הנזק אבל כה"ג דמתני' שאין המים עושין הנזק אלא גרמא בעלמא פטור וכמ"ש רש"י ותוספות בסמוך:

בתוספות בד"ה ה"מ היכא דאפקרינהו וכו' עד סוף הדיבור תדע דפ' הפרה דחקינן לאשכח בור של שני שותפין עכ"ל פי' דהתם מקשה בגמ' למ"ד בור ברשותו פטור בור של ב' שותפין היכי משכחת לה ומדלא משני דמשכחת לה בהפקיר רשותו והפקיר בורו מוכיחין התוס' דכ"ע מודו בהא דפטור אבל באמת אין לזה סתירה לפירש"י דרש"י אזיל לשיטתו שפירש סוף דף מ"ט ע"ב טעמא דמ"ד בור ברשותו פטור היינו משום דמצי אמר כי אפקרי רשות' לאשתמושי אבל לא לחייב אנא בהזיקו וא"כ מהאי טעמא גופא יש לפוטרו אף בהפקיר ג"כ את בורו וא"כ מקשי הש"ס שפיר למ"ד בור ברשותו פטור אבל למ"ד חייב לעולם אימא לך דבהפקיר רשותו ובורו נמי מיחייב וק"ל ועיין מ"ש בפ' הפרה בריש דף נ' בל' רש"י:

בד"ה ונשוף באבן וכו' ומיהו ודאי לרב קשה וכו' הכי נמי נימא בעל האבן וכו' עכ"ל. אין מזה שום קושיא לרב דהא דהניח אבן אינו לא במשנה ולא בברייתא אלא מימרא דרבא שם אלא כוונת התוספות דמימרא דרבא לא אתיא ודאי אליבא דרב ומהאי דשור שדחף חבירו לבור לא קשה לרב דהתם שאני דאפשר שהשור היה עושה כל הנזק אפילו בלא הבור וכן משמע להדיא משא"כ בסוגיא דרב ודאי שאין המים עושין כלל הנזק באדם אלא קרקע עולם לחודיה הזיקתו וכן משמע להדיא דבלא מימרא דרבא יש לומר כן בפ' הפרה שם וק"ל:

שם ונשוף באבן וכו' אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור עכ"ל. אבל הרמב"ן בס' מלחמות בפ' הפרה כתב בשם הירושלמי להדיא דאפילו נתקל באבן ונשוף בקרקע חייב ועיין במ"ש שם:

בד"ה אמר רבה במתכוין וכו' רבה לא בעי לאוקמא במתכוין לשבר כו'. ולא ידענא מאי קשיא להו דממ"נ אי ס"ל לרבה דהלכה כרבי יהודא א"כ בפשיטות מצו למימר דרבה סברא דנפשיה קאמר דפשיטא ליה טובא דיש לחייב אפילו בנתקל כי היכי דפשיטא ליה מסברא דרבי מאיר מחייב אפי' באונס ואפילו אי ס"ל דהלכה כר"מ לפי ששנה רבי לשונו במשנתינו בלשון חכמים א"כ כ"ש שיש לנו לומר דרבא מסברא דנפשיה קים ליה דיש לחייב אפילו בנפשרה וממילא מהאי טעמא גופיה פשיטא ליה דר' יהודה לא פליג אלא בנפשרה אבל בנתקל מודה דאפושי פלוגתא לא מפשינן ודוחק לומר דעיקר קושית התוס' מההיא דפ' האומנין כיון דאכתי לא נחית להכי. ועוד דבלאו הכי בפשיטות מצו למימר דרבה לא מצי לאוקמא במתכוין לשבר דא"כ מאי קמ"ל והויא ליה למיתני סתמא ר' יהודא פוטר דבשלמא לאביי קמ"ל דפליגי נמי במפקיר נזקיו דר' יהודא פוטר ולא מחייב אלא מתכוון לזכות בחרסיה משא"כ לרבה ליכא למימר הכי דהא רבה קאמר לקמן בפ' הפרה דבור ברשות הרבים לכ"ע חייב ויליף ליה מקרא א"כ ממילא מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה מיחייב א"כ ע"כ הוכרח לרבה לפ' דמתכוון דקאמר ר' יהודא היינו מחכוון להורידה והנראה בזה דעיקר כוונת התוס' ליישב לישנא דגמ' דקאמר ה"ד מתכוון ואמר רבה מתכוין להורידה וקשיא להו דאיפכא ה"ל למימר ה"ד שאין מתכוין דהא במתכוון איכא גווני טובא דמחייב ביה בין מתכוון לשוברה בין מתכוון להורידה וע"ז כתבו התוס' שפיר משום דר"י אמילתא דר"מ דקאמר נשברה קאי ומדייק הש"ס שפיר ה"ד מתכוון פי' דבנשברה היכי משכחת לה מתכוון דנשברה ממילא משמע ואהא קאמר רבה דמשכחת לה שפיר דהיינו מתכוין להורידה:

בא"ד וא"ת והא ר"י אית ליה בפ' האומנין דנתקל לאו פושע הוא כו' עכ"ל. ובהא נמי לא ידענא מאי קשיא להו דהא התוספות גופייהו כתבו בפ' האומנין דאפילו למ"ד נתקל לאו פושע הוא נמי לא דמי' לאונס אלא כעין גניבה ואבידה מיהו לענין נזקין פשיטא ליה להש"ס דאין לחייבו אלא בפושע גמור כדמוכח מברייתא דבסמוך דמודה ר"מ ברוח שאינה מצויה דפטור אף על גב דרוח שאינה מצויה הוה כעין גניבה ואבידה ע"ש בלשון התוספות באריכות א"כ לפ"ז בפשיטות מצינן למימר דרבה דשמעתין דלא אסיק אדעתיה מהך ברייתא דלקמן דהא איתותב מינה א"כ שפיר מצי סבר דר"י מחייב בניזקין בכל מידי דדמי לגניבה ואבידה כי היכי דמחייב ר"מ אפילו באונס גמור ולכאורה היה נ"ל ליישב דמשמע להו להתוס' מלישנא דרבה אליבא דר"מ דנפשרה גופיה לא הוי אלא כעין גניבה ואבידה מדמסיק רבה ואפילו אזנה בידו משמע דאזנה בידו הוא דהוי' אונס גמור משא"כ בנפשרה וא"כ דנפשרה הוי' כעין גניבה ע"כ דנתקל הוי פושע גמור והיינו דקשה להו מפ' האומנין כן נ"ל לכאורה אלא דמלשון התוס' לא משמע כן וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בד"ה ואונס רחמנא פטריה ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור עכ"ל. כוונתם בזה דלמאי דקי"ל לפי האמת דאין לחלק בין קטלא לנזקין דבכל ענין יש לפטור אונס מקרא דולנערה א"כ ע"כ קרא דפצע תחת פצע לא איירי באונס גמור משא"כ לפי שקלא וטריא דשמעתין אליבא דרבה ע"כ דקרא דפצע תחת פצע איירי אפילו באונס גמור דהא אפילו בנזקין גרידא מחייב רבה אפילו באזנה בידו דהוי אונס גמור מכ"ש באדם המזיק ועיין בסמוך:

בגמרא וכ"ת ה"מ לענין קטלא אבל לענין ניזקין חייב. משמע לכאורה דבכל ניזקין סבר רבה אליבא דר"מ דחייב אפילו באונס גמור. ויש לתמוה טובא דא"כ קרא דפצע תחת פצע מאי עביד לר"מ ול"ל דמהאי קרא גופיה יליף ר"מ ולא שאני ליה לר"מ בין נזקי גופו לנזקי ממונו דהא ודאי ליתא דהא רבה גופיה מסיק בריש פ' הכונס דמודה ר"מ בשן ורגל דסגי בשמירה פחות' דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה וכתבו התוספות והרא"ש בריש פירקין דמהכא פשיטא להו דבניזקין לא מחייב אלא בפושע גמור דומיא דש"ח וא"כ בשאר נזיקין נמי מאי חזית למילף מאדם המזיק לחומרא אדרבה נילף משן ורגל לקולא ועוד דהא אפילו בקרן גופיה שלא מיעטה התורה בשמירתו כמו בשן ורגל אפ"ה לא מצריך ר"מ אלא שמירה מעולה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה דומיא דגניבה ואבידה כמ"ש התוספות והרא"ש אבל באונס גמור ע"כ אפילו בקרן ר"מ גופיה מודה דפטור תדע דהא בסוף פ' שור שנגח ד' וה' פליגי ר"מ ור"י ורבי אליעזר במועד דלר"י סגי בשמירה פחותה ור"מ בעיא שמירה מעולה ור"א פליג אתרווייהו וקאמר דאין לו שמירה אלא סכין והיינו דמחייב אפילו באונס מכלל דר"מ פוטר באונס דאל"כ היינו ר"מ וא"כ הדרא קושיא לדוכתא היאך קאמר רבה הכא דר"מ מחייב בניזקין אפילו באונס גמור. והנראה ליישב בא' משני צדדים או שנאמר דהא דמחייב רבה אליבא דר"מ באזנה בידו דהיינו אונס גמור לאו אמתני' קאי דאיירי שהזיק לאחר נפילה דה"ל נזקי ממונו אלא רבה שמעתתא בעלמא קאמר דהיכא שאזנה בידו והזיק בשעת נפילה ממש שפיר מחייב ר"מ דה"ל אדם המזיק א"כ לר"מ קרא דפצע תחת פצע איירי באונס גמור משא"כ במתני' דאיירי בהיזק דלאחר נפילה ולא בשעת נפילה ממש וא"כ לא מיקרי אדם המזיק אלא נזקי ממון בהא ודאי לא מחייב ר"מ באזנה בידו דהוי אונס אלא דלרבה מיתוקמא מתניתין דוקא בנפשרה דדמי לגניבה ואבידה כמ"ש בסמוך בכוונת התוס' ולפ"ז א"ש טובא דהא דפליגי ר"מ ור"י בנפשרה דאזדי לטעמייהו דלתרווייהו יש לדמות בור לנזקי קרן מועד כמו שנראה להדיא מלשון חידושי הרשב"א ז"ל בשם הראב"ד ז"ל וכמו שאבאר בסמוך ולפ"ז לר"מ דבמועד בעי' שמירה מעולה כדיליף מקרא וכבר כתבתי דשמירה מעולה לא הוי' אונס גמור אלא כעין גניבה ואבידה מש"ה בבור נמי מחייב בכהאי גוונא בנפשרה דדמי לגניבה ואבידה כדפרישית ור"י נמי לטעמיה דבמועד סגי ליה בשמירה פחותה ולא מחייב ליה אלא בפשיעה א"כ מהאי טעמא גופא פוטר בבור בנפשרה דלא הויא פשיעה משא"כ במתכוין להורידה דהיינו נתקל דה"ל פושע מודה דחייב דהא שמירה פחותה מיהא בעינן דומיא דקרן כנ"ל נכון לפי השיטה שכתבתי בסמוך מסברא דנפשאי. משא"כ לפמ"ש בסמוך דלשון תוספות לא משמע כן אלא כמו שנראה מצורת השמועה דנפשרה ואזנה בידו חדא מילתא היא לפ"ז ע"כ מחייב ר"מ בנזקי בור אפי' באונס גמור כמו באדם המזיק ולפ"ז ע"כ צריכין אנו לפ' בענין אחר דרבה אליבא דר"מ מחמיר בנזקי בור טפי מבכל נזקין ואפילו טפי מקרן דשור המועד דהתם מיהא בשמירה מעולה סגי והכא בבור מחייב אפילו באונס גמור ואפשר דהטעם בזה כיון דבור מעשה אדם גרמו לו ותחלת עשייתו לנזק מדמי לה ר"מ לאדם המזיק והא דפשיטא ליה לרבה אליבא דר"מ הך מלתא משום דעל כרחיך ממתניתין דייק ליה כיון דמתכוון דר"י לרבה ע"כ לא מיתוקמא אלא במתכוון להורידה דדמי לנתקל דהוי כעין גניבה ואבידה ושאינו מתכוון דקאמר ר"י ע"כ היינו בנפשרה דהוי אונס גמור מכלל דר"מ מחייב באונס גמור וע"כ היינו משום דמדמה לה לאדם ודוק היטב ועיין בסמוך:

שם והתניא נשברה כדו ולא סלקו כו' עד ומודה ר"מ במעלה קנקנים וכו'. לכאורה משמע דעיקר קושיתו על רבה היינו מהך בבא דמעלה קנקנים דשמעינן מינה דמודה ר"מ ברוח שאינה מצויה דפטור וכבר כתבנו דרוח שאינה מצויה לא הוי אונס גמור אלא כעין גניבה ואבדה כמ"ש תוספות והרא"ש וא"כ מקשה שפיר ממ"נ אהא דמחייב רבה אליבא דר"מ באזנה בידו דהוי ודאי אונס גמור: אמנם לפי מאי שכתבתי בסמוך דע"כ רבה אליבא דר"מ לא מחייב אונס גמור אלא בבור דוקא ולא בשאר ניזקין וכן לשיטה ראשונה בגניבה ואבידה בבור וקרן א"כ מאי מקשה הכא ממעלה קנקנים דהא מצינן למימר דהא דקנקנים לא מיירי אלא בשעת נפילה ממש דהוי תולדה דאששפיר מודה ר"מ דפטור כדילפינן לקמן בריש פ' הכונס מקרא דאש בשמירה פחותה סגי דכתיב המבעיר עד דעביד כעין וביער וכדפשיטא לן נמי בכולה תלמודא דעל אש לא מחייב אלא ברוח מצויה ולהכי הוה א"ש טובא לישנא דברייתא דקתני רישא דפליגי ר"מ ור"י בנזקי בור ותולדתו ומחייב באונס גמור או במידי דדמי לאונס דנהי דבריש פ' הכונס משמע דבבור נמי איכא קרא דסגי ליה בשמירה פחותה מ"מ ע"כ לר"מ לית ליה הך דרשא וכי היכי דלא תימא דכמו שמחמיר ר"מ בשמירת הבור כמו כן יחמיר ג"כ בשמירת האש מש"ה קתני סיפא דבאש ותולדתה לא פליגי והיינו משום דר"מ נמי אית ליה קרא דהמבעיר דבעינן כעין מבעיר מיהו בהא מצינן למימר דלא משמע לתלמודא לאוקמי הך דקנקנים בשעת נפילה ממש דהוי תולדה דאש דא"כ תקשה הך ומודים דרישא דקתני מודים חכמים לר"מ באבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה דחייב ואי ס"ד דאיירי בשעת נפילה ממש א"כ מאי קמ"ל פשיטא דחייב דה"ל תולדה דאש ממש אלא ע"כ דאיירי לאחר נפילה דה"ל תולדה דבור וא"כ ע"כ ומודים דסיפא נמי איירי לאחר נפילה לבתר דנייח דה"ל תולדה דבור ועוד דדומיא דרישא קתני דקתני ולא סילקה ולא העמידה משמע דלבתר דנייח איירי ועלה קתני סיפא ומודים בקנקנים וא"כ מקשה שפיר דאפ"ה פוטר ר"מ ודו"ק:

אלא דלאחר העיון היטב יראה דהקושיא עדיין במקומה עומדת דהא לקושטא דמילתא באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו והזיקו לבתר דנייח דחייב לאו משום דה"ל תולדה דבור ממש דהא איכא למיפרך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו ואין כח אחר מעורב בו אלא דאפילו הכי מחייבינן בהו משום דילפינן להו בהצד השוה מבור ואש כדאיתא בגמ' בפ"ק דף ו' וא"כ לא מיבעיא לשיטת הפוסקים דכל מילתא דאתי מצד השוה יש ליתן קולת שניהם א"כ אין מקום לקושית הגמ' דהא איכא למימר דהא דפוטר ר"מ בקנקנים אפילו בתר דנייחי היינו בענין שלא היה פנאי לסלקו כיון דלא הוי תולדה דבור ממש אלא דאש ובור יהבינן להו קולת אש דפטור ברוח שאינה מצויה אלא דאפילו לשיטת הפוסקים דכל מלתא דאתי מצד השוה יש להם דין בור מכל מקום נראה ברור דלא שייך הא מלתא בגוונא דידן דעיקר דברי הרא"ש וסיעתו היינו בבור שנעשה ע"י רוח מצויה דאש אבל ברוח שאינה מצוי' כיון שמיעטה התורה בשמירת האש והתירו לו להניח אבנו סכינו ומשאו ברוח שאינה מצויה ואם הזיק אפי' בשעת נפילה פטור מכ"ש לאחר נפילה בעוד שלא היה פנאי לסלקו שאין שום צד סברא להחמיר בזה יותר מבזה ומכ"ש לפמ"ש בסמוך דהא דמחמיר ר"מ טפי בבור מבשאר נזקין היינו משום מעשיו גרמו לו ודמי לאדם המזיק וא"כ הכא הרי לא מעשיו גרמו לו אלא כח אחר מעורב בו ואפי' כח אחר נמי לא הוי שנפלו ברוח שאינם מצויה:

ונלע"ד ליישב דהא דאיתותב רבה מהך ברייתא לאו מהך בבא דסיפא דקנקנים לחוד איתותב אלא מרישא דברייתא והיינו לפי אותו השיט' שמשמע מצורת השמוע' דנפשרה הוי אונס גמור ובהא מלתא לחודי' הוא דפליגי ר"מ ור"י וא"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דפליגי נמי ר"מ ור"י בנשברה ואי ס"ד דהך נשברה היינו נפשרה א"כ אמאי מחייב ר"מ בדיני שמים הא אנוס הוא וליכא למימר דמחייב משום דהיה לו פנאי לסלקה א"כ בדיני אדם נמי לחייב ובדאפקרינהו ליכא לאוקמי דהא בנפילת גמלו קתני וסתם גמל לא מפקר ליה ונהי דלקמן מוקמינן לגמלו נמי בדאפקריה היינו דזימנין דמשכחת לה בכה"ג אבל פשטא דברייתא משמע דאיירי בסתם גמלו דלא מפקר ליה וכן נראה מדשני ר"מ ור"י דברייתא מלישנא דמתני' ולא נקט להנך תרתי גבי מים וחרסית אע"כ כדפרישית וא"כ מקשה שפיר דע"כ הא דקתני ולא סילקו ולא העמידה היינו בדליכא פנאי לסלק והא דנקיט בכה"ג ולא נקיט שעת נפילה ממש היינו משום דא"כ בכדו הוי אדם המזיק ובגמלו לא משכחת לה שפיר מש"ה קתני ולא סילקו ולא העמידו ולעולם בדליכא פנאי ואפ"ה חייב ואי ס"ד דאיירי באונס גמור כדמוקי רבה א"כ אמאי מחייב ר' יהודא בדיני שמים אלא ע"כ דנשברה דקאמר ר"מ היינו נפשרה דהוי כעין גניבה ואבידה ומש"ה מחייב ר"י מיהא בדיני שמים ואע"ג דמלשון התו' דלקמן בשמעתין משמע דבמידי דהוי כעין גניבה ואבידה נמי לא שייך לחייב בדיני שמים מ"מ אין זה מוכרח דלקמן בפ' הכונס דף נ"ו כתבו התו' להדיא בד"ה כסויי כסיתי דבכה"ג שייך לחייב בדיני שמים כן נ"ל לפרש בשיטת המקשה דמבבא דרישא קשיא ליה והא דמייתי מסיפא דברייתא דקתני ומודים חכמים כו' ומודה ר"מ כו' היינו משום דמהכא בעי למידק שאין הכרח לאוקמי מתני' במתכוון להורידה אלא במתכוין לזכות בחרסיה כדמסיק אביי לקמן וכמ"ש התו' אבל א"א לפרש קושית המקשה בהא מלתא לחודא דא"כ לא שייכא הך קושיא כלל אהא דקאמר וכ"ת ה"מ לענין קטלא אבל לענין נזקין חייב אלא ע"כ כדפרישית ודוק היטיב:

ומכל שכן דאתי שפיר טפי לפי השיטה ראשונה שכתבתי לחלק בין נפשרה ובין אזנה בידו ולפ"ז מקשה מבבא דרישא אהא דקאמר רבה דנשברה היינו אפי' אזנה בידו דהוי אונס גמור וא"כ אמאי מחייב ר"י בדיני שמים דהא ר"י מסתמ' אנשברה דר"מ קאי ומהך בבא דסיפא מייתי לדחות אוקימתא דרבה בפירוש מתכוון דמתניתין דאיכ' לאוקמי שפיר לאחר נפיל' ובגוונא דברייתא גופ' ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה והתניא נשברה כדו כו' וא"ת ומאי פריך מולנערה כו' מ"מ אח"כ היה לו לסלק כו' עד סוף הדיבור. ונרא' דקושייתם בזה נמשך לדבריהם הקודמים שכתבו דמתני' לא איירי בשעת נפילה ממש ולפ"ז קשיא להו מאי מקשה בגמ' מולנערה דלמא הא דמחייב ר"מ היינו לאחר נפילה ובשהיה לו פנאי לסלק ואע"ג דאי הוה מוקמינן מתני' בהכי הוה קשיא לן לאידך גיסא א"כ מאי טעמא דר"י דהא בכה"ג לכ"ע חייב כמ"ש התו' בד"ה פליגי ומייתי ראיה מסוגיא דפ' הפרה אפ"ה קשיא להו שפיר על לישנא דגמ' דמקשה עליה דרבי מאיר מקרא דולנערה ומאי פשיטותיה דר' מאיר איירי מאונס דשעת נפילה ועוד דהך ראיה דמייתי התוספות בסמוך מסוגיא דפרק הפרה אינה מוכרחת כל כך דאפשר דהך סוגיא כר"מ אתיא ועוד דהתם מימרא דרבא היא וא"כ שפיר מצינן למימר דרבה דשמעתין לית ליה דרבא וסובר דר"מ ור"י בהכי פליגי כן נ"ל בכוונת קושית התוספות:

בא"ד וי"ל דר"מ מחייב בכל ענין אע"פ שלא היה לו פנאי לסלק עכ"ל. נ"ל בכוונתם דכיון דנשברה דקאמר ר"מ אליבא דרב' איירי בתרי גווני בין בנתקל ובין בנפשרה וכיון דבנתקל מחייב ר"מ אע"פ שלא היה לו פנאי דהא הוי ליה פושע בשעת נפילה גופיה א"כ ה"ה לנשברה ע"י נפשרה כן נ"ל ועיין במה שאכתוב עוד בזה בסמוך:

אבל. הוזק הוא עצמו פטור: קרקע עולם. שאין לה בעלים: הזיקתו. וממונו של זה גרמא בעלמא עבד ליה ורב לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו: מבורו למדנו. בפ''ק (דף ו.): שור ולא אדם חמור ולא כלים. והני מילי היכא דמת האדם דקרא במיתה משתעי דכתיב והמת יהיה לו אבל בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן: וכלים פטורין. על נזקי כלים פטור בעל הבור דשבירתן זו היא מיתתן ומתניתין נמי מימיו בורו הוא הלכך כי חייב על נזקי הגוף חייביה ולא על הכלים: ורב ה''מ. דתקלתו למדנו מבורו: דאפקרינהו. כי בור דסבר רב בור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו הוא דחייבתו: אבל לא אפקרינהו ממונו הוא. ומשורו למדנו הלכך טינוף כלי ממונו דמזיק עבד אבל נזק הגוף קרקע עולם עבדה ושמואל סבר בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו נמי משתעי קרא ופטר בו את הכלים הלכך מתני' אע''ג דלא אפקרינהו בורו הוי ומאי דקתני חייב בהיזק גופו קמיירי ולא בכליו ואע''ג דקרקע עולם עבדה ליה חייב דשמואל לטעמיה דאמר לקמן (דף נ.:) בור שחייבה עליו תורה להבלו וכ''ש לחבטו ואע''ג דקרקע עולם אזקתיה: נשתברו. בכלי השור שייכא שבירה כגון עול וסולמנין קריעה שייכא במרדעת של חמור: הא למה זה דומה אדרבה. תולה כתיבא בלא כתיבא: אלא מה דומה לזה כו'. דאם הוזקו בהם כלים או נתקל בהן אדם ומת פטור: רישא. דקתני אבנו וסכינו דומין לבור: קשיא לרב. ס''ד אפי' בדלא אפקריה מיירי: וסיפא. דקתני אם הטיח אחר צלוחיתו באבן של זה חייב: קשיא לשמואל. דהשתא משמע דמשורו למדנו: בד''א. דאבנו דומה לבור כשהפקירו: לר' יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור. בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף נג:): לא שנו. דהטיח צלוחיתו באבן חייב: אלא שנתקל באבן ונשוף. הכלי באבן: פטור. דקרקע גרמה לו: דלא כר' נתן. דאמר לקמן (דף נג.) בשור שדחף את חבירו לבור כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי שור משתלם מבור האי דעבד ליה הזיקא: במתכוין להורידה למטה מכתיפיו. ונתקל והוטחה בכותל חייב דנתקל פושע הוא: אמר אביי מכלל. דר''מ דמחמיר טפי מחייב: אפי' נפשרה. נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס: נפשרה. נימוחה כדמתרגמינן (שמות טז) וחם השמש ונמס פשר: אפילו אזנה בידו. אפילו נפשרה מעצמה שלא נפלה מידו אלא נימוחה ונשאר האוזן בידו:
אבל הוא עצמו פטור דקרקע עולם הזיקתו. ולא בעי למימר שהוזק הוא עצמו במים דלישנא משמע שהוחלק עצמו במים ולא שהוזק בהן ובאפקריה לא מצי לאוקמי דא''כ לא מחייב לא אכלים ולא על עצמו: ה''מ היכא דאפקרינהו. פ''ה דסבר רב דבור שחייבה עליו תורה בהפקיר רשותו ובורו וא''ת דבשמעתין דמחזרת (לעיל דף כא.) ר''ל דרב סבר בור ברשותו חייב ושמואל סבר דפטור ופי' שם בקונט' דפליגי בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו וי''ל דלא קיימא מסקנא דהתם הכי ומיהו נראה דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב אע''ג דאבנו וסכינו ומשאו דלא אפקרינהו לא הוי בור לרב היינו משום דעדיפי מבור ואיכא נמי לחיובינהו משום שור ולחייב בהן את הכלים אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משור דשור ברשותו פטור כדתנן (לעיל דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק לכל הפחות בור הוי ופטור על הכלים ושמואל דסבר הכא דאפילו לא אפקרינהו הוי בור מצי סבר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפילו בור לא הוי דמצי א''ל ברשותי מאי בעית ומה שבקונטרס רצה לחייב בהפקיר רשותו ובורו כמו בחופר בור ברה''ר אין נראה לר''י דחופר בור ברה''ר חפר בור באיסור וכן חפר בור ברשותו סמוך לרה''ר באיסור חפרו ואפילו חופר באמצע רשותו והפקיר רשותו ולא בורו כיון דשלו הוא חייב להסיר התקלה כדאמרינן בהפרה (לקמן דף מח. ושם) דכיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב תדע דבפ' הפרה (לקמן נא.) דחקינן לאשכוחי בור של שני שותפין: ונשוף באבן. דוקא נקיט דנשוף באבן אבל נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפילו שמואל מודה הכא דפטור כדפטר לקמן בהפרה (דף נג. ושם) נתקל בבור ונפל לאחורי הבור וההיא דלעיל דמחייב שמואל צריך לאוקמא כגון שנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור ואע''ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע''פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור מחייבין בהפרה (שם) יש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור ומיהו ודאי לרב קשה כי היכי דקאמר רב קרקע עולם הזיקתו ה''נ נימא בעל האבן בור של פלוני הזיקו: אמר רבה במתכוין להורידה כו'. רבה לא בעי לאוקמי במתכוין לשבור כדמוקי לה אביי לקמן משום דנשברה כדו דקאמר ת''ק משמע דנשברה מאליו עלה קאתי ר' יהודה לחלק בין מתכוין לשאין מתכוין. וא''ת והא ר' יהודה אית ליה בפרק האומנין (ב''מ דף פב: ושם) דנתקל לאו פושע הוא גבי מעביר חבית ממקום למקום ונשברה דקאמר ר' יהודה שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם ומפרש התם האי כדיניה והאי כדיניה ואין לומר דמתכוין להורידה דהכא הוי פושע טפי דא''כ היכי דייק מכלל דמחייב ר''מ אפילו נפשרה דלמא בנתקל דוקא מחייב אבל נפשרה דהוי אונס טפי לא וי''ל דקסבר רבה כי היכי דאמרינן התם לר''מ דשבועה זו תקנת חכמים היא בשומר שכר ה''נ לרבי יהודה תקנת חכמים היא בשומר חנם אלא דקסבר רבי יהודה דבשומר שכר לא רצו חכמים להקל: ואונס רחמנא פטריה. ומפצע תחת פצע לא מרבינן אונס גמור כדפירשתי לעיל (דף כז:): והתניא נשברה כדו כו'. וא''ת והיכי מייתי מברייתא דפטר ר''מ בקנקנים ברוח שאינה מצויה דלמא ה''מ לענין שאר נזקין אבל מתני' איכא לאוקמי באדם המזיק דבדרך הלוכו נפלו החרסים על האדם מכחו ואדם המזיק חייב ברוח שאינה מצויה כדאמרינן לעיל סוף פרק שני (דף כז.) וי''ל דבמתניתין נמי קתני והוחלק אחד במים דתקלת מימיו הוא ולא אדם המזיק ולמה מחייב שם ר''מ יותר מבקנקנים וא''ת ומאי פריך מולנערה לא תעשה דבר דבנפשרה ודאי מחייב ר''מ אע''פ שהנפילה היתה באונס מ''מ אחר כך היה לו לסלק וי''ל דרבי מאיר מחייב בכל ענין אף על פי שלא היה לו פנאי לסלק:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד