בבא קמא כז ע"ב

קָא מַשְׁמַע לַן דְּאֵין הוֹלְכִין בְּמָמוֹן אַחַר הָרוֹב
וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ פָּטוּר אַמַּאי פָּטוּר אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי וּמֵיזַל
אָמְרִי דְּבֵי רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב בִּמְמַלֵּא רְשׁוּת הָרַבִּים כּוּלָּהּ חָבִיּוֹת שְׁמוּאֵל אָמַר בַּאֲפֵילָה שָׁנוּ רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר בְּקֶרֶן זָוִית
אָמַר רַב פָּפָּא לָא דַּיְקָא מַתְנִיתִין אֶלָּא אוֹ כִּשְׁמוּאֵל אוֹ כְּרַבִּי יוֹחָנָן דְּאִי כְּרַב מַאי אִרְיָא נִתְקַל אֲפִילּוּ שָׁבַר נָמֵי
אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ שָׁבַר וְהַאי דְּקָתָנֵי נִתְקַל אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִתְנֵי סֵיפָא וְאִם הוּזַּק בָּהּ בַּעַל חָבִית חַיָּיב בְּנִזְקוֹ דְּדַוְקָא נִתְקַל אֲבָל שָׁבַר לָא מַאי טַעְמָא הוּא דְּאַזֵּיק אַנַּפְשֵׁיהּ קָתָנֵי רֵישָׁא נִתְקַל
אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עוּלָּא לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדְּרָכִים
הֲוָה עוֹבָדָא בִּנְהַרְדְּעָא וְחַיֵּיב שְׁמוּאֵל בְּפוּמְבְּדִיתָא וְחַיֵּיב רָבָא
בִּשְׁלָמָא שְׁמוּאֵל כִּשְׁמַעְתֵּיהּ אֶלָּא רָבָא לֵימָא כִּשְׁמוּאֵל סְבִירָא לֵיהּ
אָמַר רַב פָּפָּא קַרְנָא דְּעַצְרָא הָוֵי דְּכֵיוָן דְּבִרְשׁוּת קָעָבְדִי אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי וּמֵיזַל
שְׁלַח לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן הֲרֵי אָמְרוּ לִרְכוּבָּה שָׁלֹשׁ וְלִבְעִיטָה חָמֵשׁ וְלִסְנוֹקֶרֶת שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לְפַנְדָּא דְמָרָא וּלְקוֹפִינָא דְּמָרָא מַאי
שְׁלַח לֵיהּ חִסְדָּא חִסְדָּא קְנָסָא קָא מַגְבֵּית בְּבָבֶל אֵימָא לִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה
שְׁלַח לֵיהּ דְּהָהוּא גַּרְגּוּתָא דְּבֵי תְרֵי דְּכׇל יוֹמָא הֲוָה דָּלֵי חַד מִנַּיְיהוּ אֲתָא חַד קָא דָלֵי בְּיוֹמָא דְּלָא דִּילֵיהּ אֲמַר לֵיהּ יוֹמָא דִּידִי הוּא לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ שְׁקַל פַּנְדָּא דְּמָרָא מַחְיֵיהּ
אֲמַר לֵיהּ מְאָה פַּנְדֵי בְּפַנְדָּא לִמְחֲיֵיהּ אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ
דְּאִתְּמַר רַב יְהוּדָה אָמַר לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ רַב נַחְמָן אָמַר עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ
הֵיכָא דְּאִיכָּא פְּסֵידָא כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּעָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא רַב יְהוּדָה אָמַר לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ דְּכֵיוָן דְּלֵיכָּא פְּסֵידָא לֵיזִיל קַמֵּיהּ דַּיָּינָא רַב נַחְמָן אָמַר עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ דְּכֵיוָן דִּבְדִין עָבֵיד לָא טָרַח
מֵתִיב רַב כָּהֲנָא בֶּן בַּג בַּג אוֹמֵר אַל תִּיכָּנֵס לַחֲצַר חֲבֵרְךָ לִיטּוֹל אֶת שֶׁלְּךָ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת שֶׁמָּא תֵּרָאֶה עָלָיו כְּגַנָּב אֶלָּא שְׁבוֹר אֶת שִׁינָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל
אֲמַר לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

לכן קא משמע לן התנא, שאין צורך לחשוש לכך, משום שאין הולכין בממון אחר הרוב. ^[9]

שנינו במשנה: ובא אחר ונתקל בה ושברה, פטור:

ומקשה הגמרא: אמאי, מדוע הנתקל בחבית, והזיקה, פטור? הרי איבעי ליה לעיוני, לעיין בדרכו, ומיזל, וכך ללכת, ^[10] ואם לא עיין קודם שהלך, הרי הוא מזיק, ועליו להתחייב בדמי החביות ששבר. ^[11]

ומביאה הגמרא כמה תירוצים.

א. אמרי התלמידים דבי, בבית מדרשו של רב, לתרץ משמיה דרב: משנתנו עוסקת באדם הממלא את רשות הרבים כולה בחביות, באופן שאין אפשרות לעבור ברשות הרבים בלי להתקל בחביות, ומשום כך הנתקל בחביות הללו ושיברם פטור, לפי שבעל החביות פשע וגרם לעצמו את הנזק. ^[12] ב. שמואל אמר: אין צורך להעמיד בממלא את רשות הרבים בחביות, אלא אפילו בחבית אחת, אם היא נמצאת ברשות הרבים באפילה, שאי אפשר להבחין בה אלא בהתבוננות מרובה, בזה שנו במשנה שהנתקל בה פטור מפני שהוא אנוס בהתקלותו. ^[13]

ג. רבי יוחנן אמר: המשנה עוסקת בחבית המצויה בקרן זוית שברשות הרבים, שהנתקל בה אנוס הוא, ופטור על שבירתה. ^[14]

אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין, אין משמעות לשון המשנה כדברי רב, שפירשה בנתקל בחביות הממלאות את רשות הרבים, לפי שאי אפשר להבחין בה בשעה שיוצא האדם מצד אחד של רשות הרבים ופונה בקרן זוית הצידה, לימינו או לשמאלו, אלא, יתכן לפרש את המשנה, רק או כשמואל, המפרשה בנתקל בחבית המצויה באפילה, או כרבי יוחנן, שהעמידה בחבית המצויה בקרן זווית.

משום דאי נפרש שמשנתנו עוסקת בנתקל בחביות הממלאות את רשות הרבים, כפירושו של רב, תיקשי לשון המשנה "ובא אחר ונתקל בה": מאי אריא מדוע הוצרך התנא לומר "נתקל", והרי אפילו אם שבר בכוונה, נמי פטור, שכן מותר לבני רשות הרבים לפנות לעצמם דרך ללכת בה. ^[15]

אמר רב זביד משמיה דרבא: אין ראיה מכך שהוזכר במשנה "נתקל" ולא "שבר" דלא כפירושו של רב, משום שרב יכול לפרש שהוא הדין דאפילו אם שבר בכוונה פטור. ^[16] והאי דקשיא לך, מדוע קתני בא אחר ו"נתקל" ולא "שבר"? ^[17]

התירוץ לכך הוא: איידי דבעי כיוון שהוצרך התנא למתני את הדין המובא בסיפא, "ואם הוזק בה בעל חבית חייב בנזקו", ובהלכה זו הדין הוא דדוקא הנתקל בחבית באונס חייב בעל החבית בנזקו, אבל אם שבר בכוונה, אף על פי ששבר בהיתר, כגון שהיתה רשות הרבים מלאה חביות, מכל מקום, אם ניזק מהחרסים בשעה ששבר את החבית, לא יתחייב בעל החבית בנזקו, מאי טעמא? משום שזה ששבר את החבית, הוא דאזיק אנפשיה. ^[18] לכן קתני אף ברישא "נתקל" ולא שבר בכוונה.

אמר ליה רבי אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא כך אמרו בארץ ישראל משמיה דרבי עולא, מהו הטעם לכך שהנתקל בחבית המונחת ברשות הרבים פטור, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, ^[19] הילכך המניח את חביתו ברשות הרבים נקרא פושע, והשוברה פטור. ^[20]

הוה עובדא אירע מעשה בנהרדעא, שנתקל אדם בחבית שהיתה מונחת ברשות הרבים ושברה, וחייב שמואל את הנתקל בדמי החבית.

וכך אירע גם בפומבדיתא, וחייב רבא את הנתקל בדמי החבית.

ועתה דנה הגמרא:

בשלמא שמואל חייב את הנתקל, משום שהוא מפרש את המובא במשנה "ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור" כשמעתיה, כשיטתו, שמשנתנו מדברת בחבית המונחת באפילה, שהנתקל בה הוא אנוס.

אלא רבא שחייב את הנתקל בחבית ושברה בדמי החבית, לימא כשמואל סבירא ליה האם ניתן להסיק מכך שדעתו של רבא כשמואל, ולא כעולא הפוטר את הנתקל לעולם. ^[21]

אמר רב פפא: לא! רבא סבר כעולא, שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים.

ומה שמצינו שחייב רבא את דמי החבית, אותו מעשה אירע בחבית שעמדה בקרנא דעצרא הוי, בקרן זווית ^[22] הסמוכה לבית הבד, דכיון דברשות קעבדי, שכך היה מנהגם, כשלא היתה אפשרות להיכנס עם החביות לבית הבד, היו הבאים משאירים את חביותיהם ברשות הרבים מחוץ לבית הבד. וכיוון שכך היו נוהגים, הכד נמצא שם ברשות. ^[23] ואיבעי ליה למהלך באיזור של בית הבד לעיוני בדרך ולמיזל. ^[24] ומאחר שלא נזהר חייבו רבא.

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן: הרי אמרו, חכמים, שיש למכה את חבירו ברכובה בברכו של הבועט, לשלם שלש סלעים דמי בושתו. ^[25]

ולנותן לחבירו בעיטה על ידי הרגל, תקנו שישלם חמש סלעים, מפני שהבושה הנגרמת מבעיטה, גדולה יותר מהבושה של מכה בארכובה.

ולמכה את חבירו בסנוקרת אוכף של חמור, ^[26] תקנו שישלם שלש עשרה סלעים.

אבל למכה את חבירו בפנדא דמרא, ידית המעדר שחופרים בו באדמה, ולמכה בקופינא דמרא, בברזל שהידית תקועה בו, לא נתנו חכמים שיעור כמה צריך המכה לשלם, והסתפק רב חסדא, מאי, כמה הוא חייב לשלם?

שלח ליה רב נחמן: חסדא חסדא, וכי קנסא קא מגבית בבבל!?

הרי תשלום בושת הוא בגדר "קנס", שכן הוא בא בנוסף לתשלום הנזק, ^[27] וכלל הוא בידינו שאין גובין קנס אלא בית דין סמוכים, וכאלו היו רק בארץ ישראל ולא בבבל. ואם כן, אין השאלה נוגעת להלכה למעשה. ^[28]

אימא לי אמור לי גופא דעובדא היכי הוה, כיצד אירע אתו מעשה בו הכה אחד את חבירו בפנדא וקופינא, כדי שאדע איך לפסוק בענין זה.

שלח ליה רב חסדא: כך היה המעשה, דההוא גרגותא, בור מים, דבי תרי, שהיה שייך לשני אנשים, דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, בכל יום היה שואב אחד מהם לסירוגין מים מהבור.

אתא חד, קא דלי ביומא דלא דיליה, אחד מהם שאב מים ביום המיועד לחבירו.

אמר ליה חבירו: יומא דידי הוא, הרי ביום זה זכותי היא להשתמש בבור, ואין לך רשות לשאוב. ואף על פי כן המשיך הלה לשאוב מים, ולא אשגח ביה, במחאת חבירו.

ובתגובה לכך, שקל פנדא דמרא, ^[29] לקח ידית של מעדר ומחייה, הכהו, כדי שיפסיק לשאוב. ^[30]

אמר ליה רב נחמן: במקרה זה המכה אינו חייב לשלם על הבושת שגרם לחבירו, ואדרבה, גם אם ירצה להכותו מאה פנדי בפנדא, למחייה, מותר לו לכתחילה לעשות כן! ^[31]

שכן, אפילו למאן דאמר "לא עביד איניש דינא לנפשיה", שאסור לו לאדם לעשות דין לעצמו, אין זה אמור אלא בזמן שההמתנה לפסק בית דין בענינו לא תגרום לו הפסד.

אבל במקום שאם ימתין עד שיפסקו לו בית דין יבא לידי פסידא, לכולי עלמא עביד איניש דינא לנפשיה, מותר לו לעשות דין לעצמו. ^[32]

ומשום כך הותר להכות את זה ששאב מים בזמן שזכות השאיבה שייכת לחבירו, כיוון שאם היה על חבירו להמתין עד שיכפוהו בית דין, יתכן שיכלו המים מהבור ויבא לידי הפסד. ^[33]

ומצינו בזה מחלוקת אמוראים: דאתמר, רב יהודה אמר, לא עביד איניש דינא לנפשיה. ^[34]

ואילו רב נחמן אמר, עביד איניש דינא לנפשיה. ^[35] ומבארת הגמרא: היכא דאיכא פסידא, במקרה שאם לא יעשה דין לעצמו יגרם לו הפסד ממון, ^[36] כולי עלמא לא פליגי, אין בכך מחלוקת, דעביד איניש דינא לנפשיה ואינו חייב לתבוע את המזיק בבית דין.

כי פליגי במה נחלקו רב יהודה ורב נחמן, היכא דאם יתבע את המזיק בבית דין, ליכא פסידא, לא יבא הניזק לידי הפסד. ^[37]

רב יהודה אמר, במקרה זה לא עביד איניש דינא לנפשיה, והטעם הוא: דכיון דליכא פסידא מההמתנה, עליו ליזיל קמיה דיינא ללכת ולתבוע את המזיק בבית דין ולא לעשות דין לעצמו.

ורב נחמן אמר, גם כשההמתנה אינה גורמת לניזק הפסד, עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דהניזק יודע שההכרעה תהיה לטובתו, ובדין עביד, לא טרח, אין מחייבים אותו לטרוח ולתבוע את המזיק בבית דין. ^[38]

מתיב רב כהנא: בן בג בג אומר, הרואה את כליו בחצר חבירו ורצונו להיכנס לחצר לקחתם, ^[39] אומרים לו: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך, ^[40] בסתר, שלא ברשות בעל החצר, שמא תראה עליו כגנב, אלא היכנס בגלוי ובחזקה ושבור את שיניו, ואמור לו כלים שלי אני נוטל! ^[41] מבואר בדברי בן בג בג, שאדם יכול לעשות דין לעצמו גם היכן שאין לו הפסד בהמתנה לפסק בית דין, כדעת רב נחמן. ^[42] אמר ליה רב יהודה לרב כהנא:

הערות

^[9] הטעם לכך שאין הולכים בממון אחר הרוב, מבואר בתוספות כאן, מפני שיש כנגדו חזקת ממון של המוחזק, והוא מצטרף למיעוט כנגד הרוב. אבל כשאין חזקת ממון, מודה שמואל שהולכים אחר הרוב [תוספות ב"מ כג א ד"ה והא]. ודעת רש"י [ב"מ כד ב ד"ה מי] שבכל אופן אין הולכים אחר הרוב. ובתרומת הדשן [שמט] הקשה, הרי קיימא לן ש"רובא וחזקה, רובא עדיף", ואין סומכים את המיעוט לחזקה. ותירץ, שחזקת ממון שונה מכל חזקה, משום שלהפקיע מידי חזקת ממון צריך ראיה, ורוב אינו ראיה להוציא ממון, ולפי זה אין צורך לסמוך את המיעוט לחזקת ממון, כי חזקת הממון לבדה עדיפה מרוב. ובשב שמעתתא [ד כד] כתב, שהכלל "רובא וחזקה רובא עדיף" טעמו הוא שהרוב מצוי לפנינו והחזקה אינה מצויה, אלא זה מצב שהיה מעיקרא כך, ומשום כך רוב עדיף. אבל חזקת ממון היא מציאות הנראית לעין כל שהחפץ ביד המוחזק, ואין בכוחו של הרוב להוציא ממנו. ולפי הדרך הזו כוחה של חזקת ממון שווה לכוחו של הרוב. [ועיין קצות החושן רפ ב] והאחרונים הקשו, הרי כשיש ספק בממון למי הוא שייך זה ספק גם באיסור לא תגזול, ואם כן, יש להכריע כפי הרוב, שהרי באיסורים הולכים אחר הרוב. ובשערי יושר [ג ג] ביאר, שעיקרי הגדרים של זכויות ממון על פי דין תורה, נקבעו מן התורה על סמך גמירות הדעת שהסכימו עליה רוב המדינה. ולכן, אם הסכימו על קנין מסויים, הרי הוא קנין על פי דין תורה. ונמצא, שהבעלות הממונית של אדם על חפציו אינה נגזרת מכח זה שהתורה אמרה שכל מה שתחת יד אדם זה שלו, אלא היא נובעת תחילה מהסכמת העולם על כך, וממילא היא נהיית לדין התורה. וגם הדין של המוציא מחבירו עליו הראיה, הוא הסכמת בני האדם שאין להוציא ממון מיד המוחזק בו ללא ראיה, ולכן, ממילא, כך הוא גם מן התורה. ומשום כך לא שייך לדון שיהיה כאן ספק איסור גזל, כיוון שעצם בעלותו של האדם על חפציו היא מכח ההסכמה הכללית של בני אדם שממון אשר נמצא בידו של אדם ישאר אצלו, וכן הסכימו שללא ראיה לא יוכלו להוציא ממון, ולכן למי שהוא מוחזק בממון אין בידו ספק איסור גזל. ולפי זה, מה שאין הולכים בממון אחר הרוב, אין זה משום שחזקת ממון עדיפא מרוב, או שהיא שווה לרוב, אלא שרוב וחזקת ממון הם הכרעות של שני מישורים שונים. וכשמתעורר ספק בדין איסור, יש להכריע כפי הרוב. אבל ספק ממוני איננו נתון להכרעות התורה אלא להכרעת דעתם של בני אדם מתי אפשר להוציא ממון מן השני, וההכרעה היא שרק על פי ראיה ניתן להוציא ממון, ורוב אינו ראיה.

^[10] לדעת התוספות, קושיית הגמרא היא רק על הנזק שגרם הנתקל מדוע אינו חייב. אבל אם הנתקל ניזוק פשוט לגמרא שבעל החבית חייב בנזקו, מפני שעל אדם להיזהר יותר שלא יזיק משלא יוזק. אבל הרשב"א והמאירי פירשו, שקושיית הגמרא היא גם על הסיפא של המשנה אם הוזק בעל החבית חייב בנזקו, ומדוע לא יפטר בעל החבית הרי היה לנתקל לעיין בדרכו. דעת הרמב"ם [חובל ו ג] שבמקום ששניהם מצויים בו ברשות והזיק האחד את השני בשוגג, פטור. [ודלא כרש"י להלן מח ב]. ולדבריו לכאורה קשה, מדוע סברה הגמרה שעל הנתקל לעיין בדרכו ולהתחייב בדמי החבית, הרי יש לו רשות להלך ברשות הרבים, והמזיק ברשות שלא בכוונה פטור. וביאר בברכת שמואל, שלדברי הרמב"ם קושיית הגמרא היא, מדוע לא נדון את הנתקל כמהלך שלא ברשות, שהרי אם יעיין בדרכו לא יתקל, וכשהלך ונתקל נמצא שהליכתו שלא ברשות. ועל כך מתרצת הגמרא, שאין דרכן של בני אדם לעיין בדרכים, ונמצא שאדרבה, המניח את הכד דינו כמניח שלא ברשות ומשום כך הנתקל פטור.

^[11] להלן [כט א] נחלקו התנאים האם המהלך בדרך ונתקל והזיק נחשב כפושע או לא, והקשו הראשונים, למאן דאמר נתקל אינו פושע, מדוע פשיטא כאן לגמרא שיש לחייב את הנתקל בחבית על שבירתה? ותירצו בתוספות רבינו פרץ ובמרדכי, דדווקא כשהמהלך טעון משא ונתקל נחלקו אם הוא נחשב פושע או לא. אבל המהלך ללא משא ונתקל לכולי עלמא הוא פושע ואם הזיק חייב. ובמאירי כתב, שמשנתנו עוסקת בחבית שהונחה על ידי בעליה לזמן קצר כגון שעמד לפוש, וכיוון שדרך בני אדם לעצור לפוש, יש לדון את הנתקל כפושע. [אבל דעת רש"י לקמן לא א ד"ה לפוש שאין דרך לפוש ברשות הרבים]. ובנחלת דוד תירץ, שהמחלוקת אם נתקל פושע היא בנתקל סתם. אבל נתקל בחפץ שהיה יכול להבחין בו לכולי עלמא הוא פושע, וזה שלא כדברי התוספות ד"ה ושמואל שאם נתקל בחפץ לכולי עלמא אינו פושע. ועוד תירץ, לדעת הרמב"ן הסובר שאדם המזיק חייב אפילו אם הוא אנוס גמור, משום כך הנתקל והזיק לכולי עלמא חייב, והמחלוקת אם נתקל פושע או לא, היא באופן שנתקל וגרם לאחרים שינזקו, וכן כתב רבי עקיבא איגר. ועיין שם שבסוף דבריו הוכיח כתירוץ הראשונים בשיטה.

^[12] לדעת רב הותר למהלך להתקל בחביות בדרך הליכתו למרות שהוא רואה את התקלה, ואינו אנוס בכך. ולכאורה ההיתר הוא מדין "עביד אינש דינא לנפשיה במקום שיש לו פסידא" כדלקמן. אבל הנחלת דוד נקט שאסור לו לעשות מעשה בידים, ולא הותר לו אלא להלך כדרכו, וראה להלן פירוט השיטות.

^[13] הרא"ש כתב: "כיוון דאפל הוא לא מצי לעיוני". וביאר בפלפולא חריפתא שכוונת הרא"ש שלא מדובר באפילה גמורה, משום שבזה פשיטא שהנתקל פטור, אלא אפילו באפילה שאפשר לראות בה על ידי התבוננות מרובה פטור. אבל השיטה הביא בשם רבינו יהונתן שכתב, דאמרינן איבעי לעיוני גם בלילה שיש בו כוכבים, ושמואל פטר רק "בלילה שהיו השמים מתקשרים בעבים", וכך משמע בתפארת שמואל על הרא"ש.

^[14] בתוספות תלמיד ר"ת כתב: "רבי יוחנן ורב ושמואל לא פליגי, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא". אבל ברא"ש משמע ששמואל אינו סובר כרבי יוחנן ולשיטתו דווקא נתקל באפילה שזה אונס גדול פטור אבל בקרן זווית חייב, ורבי יוחנן מודה לשמואל שאם נתקל באפילה פטור ואפילו בקרן זווית יש לפוטרו, וכך נקט התפארת שמואל. ולדעת הפילפולא חריפתא שמואל דיבר במקום שאין בו אפילה גמורה ואין בכך אונס כמו קרן זווית, ולפי זה, רבי יוחנן אינו מודה לשמואל, ומצריך אונס גדול יותר לפוטרו, ושמואל מודה לרבי יוחנן שבאונס של קרן זווית פטור. והנחלת דוד נקט בדעת הרא"ש, שכל אחד מצריך אונס גדול יותר מזה שקדם לו, כלומר, לדעת רב פטור אפילו כשאינו אנוס אלא רק שאינו נזהר שלא ישברו החביות [כשיטתו להלן הערה הבאה]. ושמואל מצריך אונס גדול יותר אפילה שהיא קצת אונס, ומדובר שאפשר לראות קצת, ורבי יוחנן מצריך אונס גדול יותר קרן זווית, נמצא שרב מודה לשמואל ורבי יוחנן, ושמואל חולק על רב ומודה לרבי יוחנן, ורבי יוחנן אינו מודה לא לרב ולא לשמואל.

^[15] יש לדקדק בלשונו של רב פפא שלא הקשה מהמשנה לרב, אלא רק אמר שלשון המשנה מדוקדקת כדעת שמואל ורבי יוחנן, וביאר התורת חיים שאף לדעת רב אין דרך לשבור סתם אלא אם כן נתקל בה, ומכל מקום, כיוון שגם מותר לשבור אין המשנה מדוקדקת לדעת רב. ובפרט לדעת הנחלת דוד [בהערה הבאה, וראה עוד בהערה שאחריה] שגם רב מודה שאסור לשבור סתם אלא רק אין חיוב להיזהר שלא ישבר, אין להקשות על רב מכך שלא הוזכר "שבר", שההיתר לשבור הוא רק בדרך של "נתקל", ומכל מקום, ממשמעות הלשון "נתקל" משמע כדעת שמואל ורבי יוחנן.

^[16] ההיתר לשבור את החביות שמילאו את רשות הרבים מבואר בים של שלמה [ב]: "דאותו הממלא הוא דגרם היזקא לנפשיה שמחויבים בני אדם המהלכים ברשות הרבים לשוברם, לפי שלא הטריחו על האדם לטרוח בעבור כליו ולסדרם זה על זה או להקיף הדרך". ומבואר שמותר להתכווין לשבור, וכך משמע בלשון הטור והשולחן ערוך [תיב] שכתבו: "אפילו שברם בידים פטור", והטעם לכך כתב השיטה בשם הר"ר ישעיה שלדעת רב אדם יכול לעשות דין לעצמו גם במקום שאם יתבענו בבית דין לא יבא לידי הפסד, וכך משמע מהתוספות לקמן כח ד"ה "טעמא" רש"ש. ובנחלת דוד כתב שההיתר לשבור הוא רק מחמת שאי אפשר לו להיזהר שלא להיתקל ולשבור, וכן הוא משמעות לשון המאירי: "מלא כל השביל חביות שאי אפשר להתבונן בהם", ולפי זה אין היתר להתכווין לשבור בידים אלא רק אינו צריך להיזהר שלא ישבר. וראה להלן [כח א] את הוכחת הנחלת דוד לדבריו שרב לא התיר לשבור מדין עביד אינש דינא לנפשיה, אלא מחמת שהוא אנוס בדרכו. הסמ"ע [תיב ג] דקדק בדברי השולחן ערוך, שאם מילא את רשות הרבים באופן שאפשר לעבור מן הצד אינו צריך להיזהר שלא ישבר אבל אסור לשבור בידים, ואם מילא חביות באופן שאי אפשר לעבור כלל מותר לשבור בידים. ומדברי התוספות דייק החזון איש [ח יב] שמותר לשבור בידים גם אם יש אפשרות לעבור בלי לשבור, עיין שם. הב"ח דקדק בדברי הרמב"ם, שגם אם בעל החבית הניחה בהיתר, כמו ב"קרנא דעצרא" [בהמשך הגמרא] שדרך העולם להניח שם חביות, אם מילא את רשות הרבים חביות מותר לשוברם.

^[17] קשה, מדוע פשוט לגמרא שלדעת רב מותר לשבור, אולי רק אם נתקל ושבר פטור אבל לשבור בידים אסור? וכתב הים של שלמה, מכאן מוכח שפשיטא לגמרא שלכולי עלמא מותר לשבור בידים כשמלא את רשות הרבים חביות, ומשום כך חיפשה הגמרא דרך ליישב את המשנה גם בממלא את רשות הרבים חביות. בהגהות מוהרי"ג [על ביאור הגר"א, סימן תיב ג] הקשה, מדוע לדעת הסמ"ע המחלק בין אופן שאפשר לעבור מסביב להיכן שהדרך חסומה לגמרי, [ראה הערה הקודמת] אי אפשר לפרש את המשנה גם כדברי רב, הרי יתכן שהמשנה דיברה באופן שאין החביות ממלאות לגמרי את רשות הרבים ומשום כך פטרה המשנה את המזיק רק אם נתקל ולא כששבר. ותירץ, שמלשונו של רב "בממלא רשות הרבים כולה חביות" משמע שהמשנה מדברת באופן שאי אפשר לעבור בו.

^[18] גם לדעת התוספות הסוברים שאדם אינו רגיל להיזהר שלא להינזק, ובעל החבית חייב אם הוזק, מכל מקום, אם שבר את החבית והוזק בה, בעל החבית פטור מפני שאינו חייב לשמור את השובר מלהינזק והוא הזיק לעצמו.

^[19] הרי"ף פסק כרבי אילעאי, וכתב הרא"ש: אלמא ליתא לדשמואל וכל שכן לרבי יוחנן, וכיוון דליתיה לשמואל ורבי יוחנן דהלכה כוותייהו לגבי רב, כל שכן שאין הלכה כרב". הים של שלמה כתב שמלשון הגמרא מוכח שהלכה גם כדעת רב, ואין הלכה כשמואל, מפני שאדם מועד לעולם ואפילו באפילה חייב. [וראה בביאורי התוספות]. בעל העיטור בספר מאה שערים על הרי"ף פסק, שדרכם של בני אדם לעיין בדרכים דלא כרבי אילעאי, והנתקל שפטרה המשנה מיירי או באפילה או בקרן זווית, ומשמע מדבריו שהלכה כרבי יוחנן. וכך היא דעת רבינו חננאל.

^[20] נחלקו הראשונים מדוע באמת הנתקל פטור. לדעת התוספות הנתקל פטור מפני שהוא אנוס. ואף על פי שאדם מועד לעולם, אונס גמור שאני. וביאר הגרי"ז [הובא באוהל ישעיהו], שהפטור של אונס הוא כאילו לא נעשה המעשה, ולא יתכן לומר שנתרבה בתורה שגם כשלא נעשה הנזק חייב. [ראה להלן כח ב] לדעת הרמב"ן [בבא מציעא פב ב], הנתקל פטור מפני שבעל החבית פשע בהנחתו, ואדם המזיק מחמת פשיעת הניזק, פטור. בדעת הרמב"ם ביאר הברכת שמואל, שהנתקל פטור מפני שבעל החבית הניח את חביתו שלא ברשות, ואילו הנתקל מהלך ברשות, והמזיק ברשות שלא בכוונה, פטור. יש לדון, האם אין דרכן של בני אדם לעיין בדרכים מפני שאסור להניח שם מכשול, ולכן אינם צריכים להיזהר מתקלה. או שמא אסור להניח תקלה, מפני שדרכם של בני אדם שלא לעיין. והתוספות הקשו מדוע לבהמה אסור ללכת ולהתקל, מאי שנא מאדם, וברשב"א תירץ, "דדווקא בני אדם לפי שהם בעלי מחשבה", ונראה מדבריו שאסור להניח מפני שדרכם של בני אדם שלא לעיין מפני מחשבותיהם. ובשם הראב"ד תירץ, שתקלה כמו כד אין אדם צריך להעלות בדעתו שיונחו ברשות הרבים ומשום כך נתקל בכד פטור. ולכאורה משמע, שאין דרכם של בני אדם לעיין כי אסור לשים ברשות הרבים תקלה. וכן משמע מקושיית התוספות, שיהא מותר לנתקל לשבור מפני שבעל החבית פשע, אפילו אם דרכם של בני אדם לעיין, ומשמע שעצם הנחת החבית אסורה גם אם דרכם לעיין, וממילא יתכן שלמעשה אין דרכם לעיין מפני שאסור להניח את החבית ברשות הרבים. ובפני יהושע [לב א] הוכיח שאין דרכם של בני אדם לעיין היינו משום שאסור להניח את התקלה ברשות הרבים. [עיין שם בהערה]. כתב המאירי: "כל שהזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו יותר, אנו רואים איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבים אותו ופוטרים את האחר, וכן בזו, המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרים את הנתקל".

^[21] בביאור מאמר הגמרא "לימא רבא כשמואל סבירא ליה" נאמרו כמה דרכים. בתוספות תלמיד ר"ת כתב, שהוקשה לגמרא גם לימא רבא כרב או כרבי יוחנן. וכך פירש התפארת שמואל את דברי הרא"ש והוסיף, שהגמרא נקטה את חילוקו של שמואל בין אפילה לאורה משום שהוא המסתבר יותר. וכן כתב הפני יהושע. הים של שלמה ביאר שיש כאן תמיהה, וכי רבא סובר כשמואל? והרי אין הלכה כשמואל משום שאדם מועד לעולם ואף באפילה, וכן כתב הב"ח [תיב א]. בעל העיטור פירש, שהמעשה אירע בקרן זווית, ועל כך תמהה הגמרא, האם רבא סובר כשמואל שחייב בקרן זווית ולא כרבי יוחנן הפוטר, וכתב הנחלת דוד, שלפי זה מדוקדק תירוץ הגמרא, "בקרנא דעצרא הוי" כלומר, לא סתם קרן זווית כפי שסברנו בתחילה, אלא קרן של בי מעצרתא. אבל אם בהוה אמינא סברה הגמרא שמדובר באמצע רשות הרבים, היה מן הראוי לתרץ שמדובר במקום השוכן מול בי מעצרתא ואין צורך לפרש שמדובר בקרן זווית הסמוכה לבי מעצרתא. המהר"ם נקט, שהמעשה אירע במקום שהיתה רשות הרבים מלאה חביות, ושמואל סובר שבממלא אינו אנוס כל כך וחייב, ולא נפטר הנתקל אלא אם כן היה באפילה, והגמרא דנה האם גם רבא מחייב בממלא ופוטר רק באפילה.

^[22] רוב הראשונים פירשו שהמדובר בקרן זווית. אבל המאירי פירש שזה מקום הסמוך לבית הבד. [ראה את דברי הנחלת דוד בהערה הקודמת]

^[23] לשיטת התוספות, דרך בני אדם להיזהר יותר שלא יזיקו מאשר שלא יוזקו, ולפי זה כשבעל החבית הניחה בהיתר בקרנא דעצרא, אם הנתקל יזיק חייב מפני שעליו לעיין במקום שהרגילות להניח שם חפציו. אבל אם יוזק בעל החבית חייב בנזקיו. אבל לדעת הרשב"א והמאירי, אם בעל החבית הניחה ברשות, על הנתקל לעיין שלא יוזק כמו על שלא יזיק. ולדעת הרמב"ם, ביאר הברכת שמואל, תירוץ הגמרא הוא, שאם בעל החבית הניחה ברשות, נמצא שהמהלך הוא שלא ברשות, ומשום כך חייב אם יזיק, וכן אם יוזק בעל החבית פטור, מפני שהניזק נמצא שלא ברשות.

^[24] אם באותו קרן היה אפילה, או שמילאו את הקרן בחביות, כתב הרמב"ם שהנתקל פטור על שבירתה, וביאר הכסף משנה, שמדברי רב ושמואל הפוטרים לשיטתם בכל מקום שצריך לעיין בו, נלמד לשיטתנו, שבמקום שחייב האדם לעיין, אם נאנס, כגון באפילה, פטור. אבל הרא"ש והרי"ף לא הביאו דינים אלו. וכתב הים של שלמה, שלדעתם אף באפילה חייב, דלמסקנת הגמרא לא רק שאין דרכם של בני אדם לעיין ודלא כשמואל, גם דברי שמואל עצמם שאפילה זה אונס נדחו מההלכה.

^[25] נחלקו הראשונים על מה תקנו חכמים שיעורים אלו. ברש"י מבואר שחוץ מתשלום זה על המזיק לשלם את שאר התשלומים צער ריפוי ושבת. וכתב הב"ח [תכ לד] שכך מיסתבר, מפני שאם השלושה סלעים של רכובה הם גם תמורת שאר הדברים, כיצד יתכן שהצער השבת והריפוי של הבעיטה והסנוקרת מרובים כל כך משל ארכובה, ועל כרחך שהתשלום הוא רק על הבושת, ויש חילוק גדול בין הבושת של ארכובה בעיטה וסנוקרת. הרמב"ם [חובל ג ח] כתב: "ואותו ממון הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת". וביאר הב"ח, שאף לדעת הרמב"ם עיקר התשלום הוא עבור הבושת ומיעוטו עבור שאר הדברים. הרי"ף כתב: "קא מיפרשי רבנן דהני דמי צער בלחוד הוא לבד מדמי בושת. ורבנן אחריני אמרי, האי דמי הכל הוא". הבית יוסף [תכ לד] דקדק מהלשון "דמי הכל" שתשלום זה כולל את הצער ריפוי שבת ובושת, כדעת הרמב"ם. אבל הרא"ש [ב] ביאר בדברי הרי"ף, שיש בכלל התשלום רק צער ובושת [אולי כך היתה גירסתו בדברי הרי"ף]. וכן דעת הרשב"א שהשיעור האמור בגמרא כולל צער ובושת. ובמאירי מבואר שבכל ההכאות הללו לא היה למוכה אלא צער ובושת.

^[26] רבינו חננאל פירש, סנוקרת היינו אגרוף תחת לחיו וכן כתב הרמב"ם: "קבץ אצבעותיו כמו אגודה והכהו בידו כשהיא אגודה". והמאירי נתן סימן לדבר, שהמכה בארכובה משלם שלוש כנגד שלושת הפרקים שהשתמש בהם להכאה, ובבעיטה חמש, משום שהכהו בחמש אצבעות שברגלו, ולסנוקרת שלוש עשרה, כנגד שתים עשרה חוליות שבארבע אצבעות ואחת מהחוליות שבבוהן. ורבינו יהונתן בשיטה והערוך פירשו, שסטר לחבירו כלאחר יד בגבו או בשאר חלקי גופו. אבל סוטר לחבירו בפניו מבואר לקמן צא א שמשלם ארבע מאות זוז שהם חמישים סלעים. הנימוקי יוסף פירש בשם הרמ"ה: סנוקרת, כגון שנשכו והשליכו.

^[27] בהגדרת חיוב בושת נחלקו הראשונים. רש"י כתב: בושת קנס הוא, וכן הביא הרשב"א בשם יש מפרשים. ובתשובותיו [ג שצג] הוסיף: "בכל מקום ומקום דנים לעיתים בכיוצא בהם [לקנוס בושת גם בבבל] לגדור את הדור". אבל בתוספות מבואר, שחיוב תשלומי בושת אינו מדין קנס, אלא חוב ממון כמו נזק ושאר התשלומים, וכוונת רב נחמן באומרו "קנסא קמגבית בבל" היינו כשם שאין גובים קנס בבבל, כך אין גובים ממון בזמן שהתובע לא נחסר ממון, ובבושת אין חסרון ממון. ובתוספות תלמיד ר"ת הוכיח מהגמרא לעיל [ד ב] שבושת הוא אחד מהדברים שמתחייב על פי עצמו, ומוכח שבושת הוא חיוב ממון. הרשב"א [בשו"ת המיוחסות לרמב"ן [רמ] ובסוגיין] נקט, שבושת דשכיח דנים בבבל. אבל כל ההכאות שהובאו בסוגיין הם בושת דלא שכיח, ואין גובים אותם בבבל. השיטה [לקמן פד ב] הביא מהר"י כץ הסובר שבושת שיש עימה נזק, נחשבת הבושת לקנס משום שהניזק מקבל תמורה בתשלום הנזק. אבל בושת ללא חיסרון ממון אין זה בגדר קנס.

^[28] הרשב"א הקשה, הרי יש נפקא מינה בידיעת שיעור התשלום לענין אם תפש המוכה שאין מוציאין מידו. ותירץ, שאכן זוהי תשובת רב נחמן "אימא לי גופא דעובדא היכי הוה", כלומר, אמור לי האם כבר תפס הניזק או לא. והקשו האחרונים, לדברי הרשב"א, מה הועיל רב חסדא בתשובתו שהמעשה ארע באחד שהכה כדי להציל את ממונו, הרי שאלת רב נחמן היתה האם תפס המוכה, ועל כך לא ענה לו. וביאר הנצי"ב במרומי שדה, שלדעת הרשב"א צריך לומר שכך היה המעשה: אחד מהשותפים דלה ביום לא לו, ובא חבירו והכהו כדי שיפסיק לגוזלו, ומיד תפס המוכה את המים שכבר גזל כנגד דמי בושתו, נמצא שהנגזל תובע את המים שביד הגזלן, והגזלן טוען שאמנם מלכתחילה התכווין לגוזלם. אבל אחרי שהכהו הנגזל, מותר לו לתופסם כנגד הבושת שנגרמה לו כשהכהו הנגזל. ועל כך השיב רב נחמן, אפילו מאה פנדי בפנדא למחוהו, מפני שהותר לנגזל להציל את ממונו, וממילא אין לגזלן זכות לתפוס את המים כנגד בושתו, שהרי הותר לביישו. בעיקר דברי הרשב"א שיש למוכה זכות לתפוס את דמי בושתו, ציינו האחרונים לדברי הרמ"ה [הובא ברא"ש פרק ראשון סימן כ] שלא הותר לתפוס קנס אלא בזמן שאינו יותר מדמי הנזק. אבל התופס קנס שהוא יותר מדמי הנזק כמו כפל מוציאים מידו, ולפי זה, המוכה אינו יכול לתפוס את דמי הבושת מפני שלא נוצר אצלו חסרון כיס כשהתבייש, ודלא כהרשב"א.

^[29] בגמרא משמע שהכהו רק בפנדא דמרא, ולפי זה יש לתמוה מדוע שלח רב חסדא לשאול את רב נחמן "לפנדא דמרא ולקופינא דמרא מאי" בזמן שהנידון לפניו היה רק בפנדא דמרא? וכתב החידושי הרי"ם [חושן משפט ד] שהגמרא קיצרה בלשונה, ובאמת המעשה היה באחד שהכה את חבירו שתי הכאות, אחת בפנדא, ואחת בקופינא, ואת הראיה לכך מתשובתו של רב נחמן, ראה להלן.

^[30] בגמרא להלן [כח א] מבואר שהרואה את חבירו עובר איסור רשאי להכותו כדי להפרישו מהאיסור. והקשו האחרונים, אם כן מותר לזה שחבירו דלה ממימיו ביום שאינו שלו להכות את חבירו כדי שלא יעבור בלא תגזול, ומדוע הסתפק רב חסדא בדינו? ונאמרו בזה כמה תירוצים: הגרי"ז [הובא באוהל ישעיהו] ביאר, שבדיני ממונות, כל עוד לא קבעו בית דין כמו מי ההלכה, אין לאף אחד דין גזלן, וממילא אין הנגזל יכול להכותו מדין אפרושי מאיסורא. בקובץ ביאורים [יג] תירץ: א. לדברי הקצות החושן [לד] שהגזלן עובר באיסור גזל רק בשעת הגזילה. אבל בכך שמעכב את הגזילה בידו אינו עובר יותר באיסור גזל, נמצא שהנגזל אינו יכול לכוף את הגזלן להפרישו מאיסור לאחר הגזילה, שהרי עכשיו אינו עובר איסור. [על מצוות והשיב את הגזילה אינו יכול לכופו מפני שדעת הקצות החושן עצמו [במשובב נתיבות ג א] שעל מצוות עשה רק בית דין יכולים לכפות]. ב. כיוון שביד הנגזל למחול ולהציל את הגזלן מאיסור גזל, אינו יכול להכותו כדי להפרישו מאיסור, שהרי יכול להפרישו בכך שימחל לו. [אלא שהקשה על כך, שלא מצינו בשום מקום שיש חיוב לנגזל למחול לגזלן כדי להצילו מאיסור גזל]. בגליוני הש"ס ביאר גם כן על דרך זה, והוסיף, שאמנם אין לנגזל חיוב למחול אבל מאחר שאינו מוחל כדי שלא להפסיד את ממונו, נמצא שהוא בא לעשות דין לטובת עצמו ולא כדי להפרישו מהעבירה, ואין לו היתר לכך. הגר"ש רוזובסקי [חידושי בבא בתרא ט] ביאר, שההיתר להכות את מי שעובר איסור לא נאמר על נגזל שרוצה להכות את הגזלן, מפני שאצלו מניעת איסור הגזילה כוללת גם עשיית דין לעצמו להחזיר לעצמו את הגזילה, ובזה נחלקו להלן רב נחמן ורב יהודה. וראה עוד את ביאורו של האמרי בינה במחלוקת רב יהודה ורב נחמן להלן הערה

^[31] בלשון הגמרא משמע שמותר לו להכותו לכתחילה כדי להציל את ממונו. ובאבן האזל [נזקי ממון ט יד] הסתפק האם ההיתר להכותו מוגדר כאנוס שרוצה להציל את ממונו, או שזה היתר גמור להכותו ואינו נחשב אפילו למזיק באונס, ותלה את דבריו במחלוקת הרמב"ם והרא"ש. כתב הרשב"א: מותר להכותו רק אם אינו יכול למונעו באופן אחר. אבל אם יכול למונעו שלא בהכאה ובכל זאת הכהו חייב, ובנימוקי יוסף מבואר שגם כשמכה אין לו היתר להכות יותר מהצורך.

^[32] הנימוקי יוסף כתב, שההיתר לעשות דין לעצמו כשעלול לבא לידי הפסד אם ימתין, מותנה בקיום שני תנאים. א. הממון הגזול עדיין בעין, כמו במעשה המבואר בגמרא שהנגזל רוצה לתפוס את המים. ב. יש לנגזל ראיה ברורה, שאילו היה נידון בבית דין היו סומכים על ראיה זו. המרדכי [ל] הביא בשם מהר"ם מרוטנבורג "דהני מילי [שיכול לעשות דין לעצמו] בחפץ המבורר שהוא שלו, ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו. אבל בשאר מילי לא". ובביאור דבריו נחלקו הפוסקים. המהר"י קולון [שורש קנט] נקט, שאם הנגזל רוצה לתפוס ממון כנגד מה שגזלוהו, עליו להוכיח שאכן החפץ היה שלו, או שעל כל פנים יהיה החפץ ידוע לכל שהוא שלו. אבל אם הנגזל רוצה לתפוס את אותו חפץ שגזלו, אפילו אם אין ברור לכל שהחפץ אכן שלו, רשאי הוא לקחתו לעצמו ואין זה בכלל עביד אינש "דינא" לנפשיה, אלא תפיסה, ובכך אף רב יהודה מודה, ובלבד שלא יכה או יזיק את הגזלן שזה בכלל "דינא". אבל הים של שלמה [ה] כתב, שאפילו אם רוצה הנגזל לתפוס את החפץ הגזול לדבריו, אינו רשאי אם אין לו ראיה או עדים, שאם לא כן, לא שבקת חיי לכל בריה, שכל אחד יבא ויתפוס חפצי חבירו ללא ראיה ויאמר שלי הוא. הדרכי משה [ד ג] הביא את דעת הריב"ש [שצו] שיכול אדם לעשות דין לעצמו אפילו אם תופס ממון אחר כנגד מה שגזלו ממנו, דלא כהמהרי"ק. [ועיין ש"ך קטז].

^[33] ברש"י מבואר שהחשש הוא שמא יכלו המים מן הבור ולא יהיה לגזלן מעות לשלם לבעל המים. והרא"ש הוסיף: "יכלו המים ויתקלקל השדה". וביאר בנתיבות המשפט [ד א] שאת קלקול הזרעים לא יוכל לתבוע מהגזלן משום שלא הזיקם בידים אלא רק גרם לנזק, וגרמא בניזקין פטור, נמצא שאם לא יעצור בעדו יפסיד את שדהו, ומשום כך הותר לו להכותו. אבל אם יוכל להוציא ממנו בבית דין זה לא נחשב שיש לו פסידא. ולכאורה דברי רב נחמן אפילו מאה פנדי בפנדא למחייה מפני שיש לניזק פסידא צריכים ביאור, שכן מנין לרב נחמן שמדובר כאן בגזלן שאין לו מה לשלם או שהמים עלולים לכלות ותתקלקל השדה, אולי מדובר בגזלן שיש לו ממון לשלם או בבאר עם מים רבים, ואסור לנגזל להכותו מפני שיכול לתובעו בבית דין? וביאר בחידושי הרי"ם [חו"מ ד] שרב חסדא שאל את רב נחמן על נגזל שהכה את הגזלן שתי הכאות, אחת בפנדא ואחת בקופינא, כמה עליו לשלם, ואמר לו רב נחמן, ממה נפשך אי אפשר לחייב את הנגזל על שתי ההכאות, שכן אם מדובר בגזלן שאין לו מה לשלם, הרי בוודאי הנגזל יכול להכותו כדי שיפסיק לשאוב ולא יבא לידי פסידא. וגם אם מדובר שיש לגזלן ממון לשלם, ואסור להכותו מפני שאפשר לתובעו בבית דין, אין זה אלא לגבי ההכאה הראשונה. אבל לאחר שהכה הנגזל את הגזלן פעם אחת, נמצא שהגזלן יכול לעכב את הגזילה בידו כנגד דמי הבושת שהתחייב לו הנגזל, וממילא מותר לנגזל להכות את הגזלן כדי שיפסיק לשאוב מים, שכן אם הגזלן ימשיך לשאוב הנגזל לא יוכל לתובעו בדין מפני שהגזלן יגיד לו מה ששאבתי היה כנגד דמי הבושת שהתחייבת לי. ומאחר והנגזל עלול לבא לידי פסידא מותר לו להכותו מכה נוספת. נמצא שבשום אופן אי אפשר לחייב את הנגזל על שתי ההכאות שהכה את הגזלן.

^[34] החזון איש [אבן העזר כח ח] כתב, שהמקור לכך שאסור לעשות דין לעצמו נלמד מהכתוב [שמות כא א] "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ודרשו חכמים [גיטין פח ב] לפניהם ולא לפני הדיוטות, והעושה דין על פי עצמו, נחשב כעושה דין על פי ההדיוטות.

^[35] יסוד ההיתר לעשות דין לעצמו מבואר בגמרא להלן, שהוא מדין שליח בית דין, כי כשם שבית דין יכולים למנות שליח שיקיים את פסק דינם, כך יכול אדם למנות את עצמו לבצע דין כשהוא יודע שכך היא ההלכה. ובדרכי דוד הוכיח מדברי הרא"ש שזה דין דאורייתא. ובשיעורי ר' שמואל נקט, שמדין אפרושי מאיסורא מותר לניזק להציל את עצמו מהמזיק. ראה להלן.

^[36] הרא"ש ביאר, אלו אופנים נקראים "איכא פסידא". א. אם בא ראובן לגזול חפץ מחבירו מותר לשמעון להכותו כדי שלא יגנוב. ב. אם ראה שמעון חפץ שלו ביד ראובן וכשרוצה לקחתו ראובן מונע בעדו, מותר לשמעון להכותו. ג. אם יש פסידא כמו במעשה המובא בגמרא שהמים עלולים להיגמר, מותר להכות. ובמאירי מבואר, שההיתר לעשות דין במקום פסידא לא נאמר אלא בשעה שהגזלן בא לקחת ממנו את כליו. אבל אם לאחר שגזלו והחפץ נמצא ברשותו אין לו היתר לעשות דין לעצמו ועליו לתובעו בבית דין.

^[37] יש לדון האם לדעת רב נחמן שבמקום דליכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה זה מאותו טעם שעושה דין לעצמו כשיש פסידא או שמא המחלוקת באין פסידא היא מטעם אחר. ונפקא מינה, אם לרב נחמן הטעם בליכא פסידא הוא כאילו איכא פסידא, נמצא שרבי יהודה נחלק עליו רק בדין ליכא פסידא. אבל אם רב נחמן סובר שיש דין נוסף ומחמתו יש לחייב גם בליכא פסידא, יתכן שרבי יהודה חולק בעצם הטעם מדוע עביד איניש דינא לנפשיה. ועיין במשמרת משה שהביא כמה ראיות לצד השני. וראה הערה הבאה.

^[38] להלכה, פסקו הרמב"ם [סנהדרין ב יב] והשולחן ערוך [ד] כרב נחמן. דקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני. ובביאור שיטת רב נחמן נאמרו כמה דרכים. המשנה למלך [עבדים ג ה] הביא בשם המהרש"ך שההיתר לעשות דין לעצמו מתבטא בכך שהניזק רשאי להיכנס לרשות חבירו לקחת את שלו. אבל להכותו כשאין פסידא אסור גם לרב נחמן, משום שמבואר ברשב"א שלא הותר להכות כשיש אפשרות אחרת לכפות את הגזלן לשלם, וכאן הלא יש אפשרות לתבוע את הגזלן בבית דין והם יוציאו ממנו ללא הכאה, ומשום כך גם רב נחמן מודה שכשאין פסידא בהמתנה לפסק בית דין אסור להכותו. ומה שמצינו שהותר להכות במעשה דההיא גרגותא עיין בנתיבות המשפט [ד א] האמרי בינה [דיינים ט] ביאר, שלדעת רב נחמן הותר להכות ולעשות דין לעצמו גם כשיכול לתבוע את הגזלן או את המזיק בבית דין, מפני שהגזלן עבר באיסור לא תגזול, ומותר להכות את מי שעובר באיסור לאו כדי להפרישו מהאיסור. ורב יהודה סבר שאיסור גזל אינו דומה לשאר איסורים, כיוון שיכול להוציאו בדין. בחידושי הגר"ש רוזובסקי [ב"ב ט] כתב בביאור המחלוקת, שעיקר הדין "עביד אינש דינא לנפשיה" נובע מכך שעל כל אחד מוטל להפריש את חבירו מאיסור, ועל כן מותר וצריך להפריש את הגזלן, שלא יעבור באיסור גזל. אלא שאם הנגזל עצמו רוצה להפריש את הגזלן מאיסור גזילה, יש בכך גם עשיית "דין" לעצמו מלבד מה שהוא מפריש את הגזלן מאיסור גזילה, ולא מצינו שאדם יכול לעשות דין לעצמו. ולכן סבר רב יהודה שאם הנגזל יכול לתבוע את הגזלן בבית דין ולא יבא בכך לידי הפסד ממון אסור לו לעשות דין לעצמו. ורב נחמן התיר גם לעשות דין לעצמו. נמצא לפי זה שלכולי עלמא אדם יכול לעשות דין עם חבירו ולהפרישו מאיסור. אבל במקום שהדין נוגע "לנפשיה", ומלבד הפרשת הגזלן מהאיסור, הנגזל רוצה את כספו, אם אין לו פסידא אסור לו לעשות דין לעצמו. אבל רבינו אפרים על הרי"ף כתב, שההלכה היא כרב יהודה, מפני שהכלל "הילכתא כרב נחמן בדיני" לא שייך בענייננו, מאחר ומחלוקתם אינה בדין עשיית דינא לנפשיה, אלא בהלכות איסור והיתר. וביאר בחידושי ר' מאיר שמחה, שלדעת רבינו אפרים העושה דין לעצמו פטור גם במקום דליכא פסידא, ואפילו רב יהודה מודה בכך, והמחלוקת של רב יהודה ורב נחמן היא, האם מותר לאדם מלכתחילה לעשות דין לעצמו או לא.

^[39] בפשטות מדובר שהגזלן נמצא בביתו והוא מוחזק בחפץ, ואף על פי כן מותר לנגזל להיכנס לקחת את כליו לעצמו. אבל במאירי מבואר, שהגזלן עדיין לא זכה בכלים, והנגזל ירא שמא יחזיק בהם הגזלן, ועל כך אמר בן בג בג שמותר לנגזל להקדים להיכנס ולזכות בכליו, ואם הגזלן ימנע ממנו להיכנס ישבור את שיניו ויכנס.

^[40] בביאור הגר"א כתב שמלשונו של בן בג בג "ליטול את שלך", מבואר שדין עביד איניש דינא לנפשיה נאמר דווקא באופן שהחפץ הנגזל בעין אבל לתפוס כנגד הגזילה או כנגד חוב, אינו יכול.

^[41] מבואר בדברי בן בג בג שתי הלכות. א. אסור להיכנס לחצר חבירו ולהיראות עליו כגנב. ב. עביד איניש דינא לנפשיה במקום שיש פסידא. בביאור ההלכה הראשונה נאמרו כמה דרכים. מדברי הרי"ף [שו"ת, קלג] משמע שיש איסור לעשות "מעשה גניבה", ואם כן גם בחפץ שלו שנמצא אצל גזלן, אם יקחנו לעצמו בצורה של גניבה, יעבור באיסור דאורייתא! אבל בפירוש הגר"י פערלא לרס"ג הוכיח מהתוספות שאינו אסור אלא מדרבנן. ובאמרי בינה [ט] כתב שדברי בן בג בג הם עצה טובה שלא יחשוד בו בעל הבית שהוא גנב אבל אין איסור בדבר. ובתוספות משמע שלא כדבריו [ראה בביאורי התוספות] בתוספת ביכורים על התוספתא כתב שהאיסור הוא רק בכך שמרגיל את עצמו לגנוב.

^[42] הראיה לכך שבן בג בג דיבר במקום שאין לנגזל פסידא, מבוארת בתוספות, שאם היה פסידא היה מותר לו להיכנס לחצירו שלא ברשות. והקשה הגר"י פערלא לדעת הרי"ף [הובא בהערה הקודמת] שאסור לנגזל לקחת את שלו שלא ברשות מדאורייתא, מדוע בדאיכא פסידא נתיר לו לעבור באיסור דאורייתא? והוכיח מכאן שהתוספות סבורים שהאיסור הוא רק מדרבנן. התורת חיים הביא הכרח נוסף שבן בג בג דיבר בנגזל שאין לו פסידא, שאם לא כן, מדוע הוא נראה כגנב בכך שהוא נוטל שלא ברשות הרי בעל החצר מבין שאין לנגזל ברירה ועליו לקחת שלא ברשות כדי שלא יבא לידי פסידא, ומכך שאמר בן בג בג "שמא תראה כגנב" מבואר שהנגזל יכול להמתין לתובעו בבית דין, ואף על פי כן התיר לו בן בג בג לעשות דין לעצמו. לפי ביאורו של התורת חיים, ניתן לומר שהראיה לדעת הרי"ף לכך שבן בג בג התיר לעשות דין לעצמו גם כשאין פסידא, היא מכך שבן בג בג קרא לנגזל הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות "נראה כגנב", ואילו היה מדובר במקום שיש פסידא לנגזל אפילו לפי הרי"ף יהיה מותר לנגזל להיכנס לקחת שלא ברשות, שכן הנגזל עצמו אינו רואה בכך "מעשה גניבה" ובכי האי גוונא הרי"ף מודה שאין הנגזל עובר באיסור.

קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שאין הולכין בממון אחר הרוב, שבספק בענייני ממונות אין הולכים לפי הרוב, אלא המוציא מחבירו עליו הראיה.

א שנינו במשנה שאם בא אחר ונתקל בה בחבית שהונחה ברשות הרבים ושברה — פטור. ושואלים על הלכה זו: אמאי [מדוע] פטור? איבעי ליה לעיוני ומיזל [צריך היה לו להתבונן במה שלפניו וללכת], שאפילו ברשות הרבים אין אדם יכול להלך בלא להסתכל, ומדוע לא יתחייב על שבירת החבית!

אמרי דבי [אמרי בני בית מדרשו] של רב משמיה [משמו] של רב: מדובר כאן לא במניח חבית אחת אלא בממלא רשות הרבים כולה בחביות, והרי הוא חוסם את דרכם של ההולכים בה, וכיון שרשות הרבים שייכת לכל אדם, יכול הוא לבקע דרכו בין החביות וללכת. שמואל אמר: באפילה שנו הלכה זו שבמשנתנו שפטור, שאז לא היה יכול להתבונן שלא ייתקל בחבית. ר' יוחנן אמר: מדובר במקרה שהיתה החבית מונחת בקרן זוית (פינה) של רשות הרבים, ולכן לא יכול היה ההולך לראותה קודם שנתקל בה.

על הסברים אלו אמר רב פפא: לא דיקא מתניתין [אין משנתנו מדוייקת] בלשונה אלא או כפי שהסביר שמואל או כפי שהסביר ר' יוחנן. דאי [שאם] כהסברו של רב, מאי אריא [מה שייך, מדוע דווקא] מדובר בנתקל בחבית? אפילו שבר את החבית במזיד נמי [גם כן] לא יהא חייב, שהרי אין בעל החבית רשאי לחסום את רשות הרבים.

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: אפשר לתרץ לשיטת רב כי הוא הדין שאפילו שבר ביודעין יהא פטור, והאי דקתני [וזה ששנה] במשנתנו בלשון "נתקל", טעמו של דבר הוא כי איידי דבעי למתני סיפא [על ידי, מתוך, שרצה לשנות בסופה] ואם הוזק בה — בעל החבית חייב בנזקו, שדין זה הוא דוקא בנתקל, אבל שבר את החבית מדעת והוזק בה בשבירתו — לא יצטרך בעל החבית לשלם לו על נזקו, למרות ששברה ברשות, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — הוא דאזיק אנפשיה [שהזיק לעצמו], שלא נזהר שלא ייפגע בזמן ששברה. לכן קתני רישא [שנה גם בתחילתה] "נתקל", ואם כן אין להקשות מדיוק לשון המשנה על הסברו של רב.

אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי: הכי אמרי במערבא משמיה [כך אומרים בארץ ישראל משמו] של ר' עולא הסבר אחר למשנה: אפילו היתה החבית במקום הנראה לעין — פטור הנתקל בה, לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים, שכן העובר מניח שרשות הרבים פנויה ופתוחה לכל, ואם לא התבונן ושבר דבר שהונח ברשות הרבים — אינו חייב לשלם.

מסופר: הוה עובדא [היה מעשה] בנהרדעא שנתקל אדם בכד במקום גלוי וחייב שמואל את הנתקל לשלם. היה מעשה כזה בפומבדיתא, וחייב רבא.

ושואלים: בשלמא [נניח] שמואל שפסק כן — עשה כשמעתיה [כהלכתו, כדעתו], שהרי הוא אמר שהמשנה מדברת דווקא בנתקל באפילה. אבל במקרה אחר, היה לו להתבונן — וחייב. אלא רבא לימא כשמואל סבירא ליה [האם לומר שכ דעת שמואל הוא סבור] שפטור השובר ברשות הרבים רק אם היה הדבר באפילה?

אמר רב פפא: לאו דווקא, קרנא דעצרא הוי [קרן זוית הסמוכה לבית הבד היתה], שהכל יודעים ששם מניחים אנשים את כדיהם כשהם ממתינים לקבל שמן, שכיון שברשות קעבדי [עושים], איבעי ליה לעיוני ומיזל [היה צריך לו להתבונן בדרכו וללכת].

ב ומביאים ענין בו הוזכרה גם משנתנו. מסופר: שלח ליה [לו] רב חסדא לרב נחמן שאלה זו: הרי אמרו (כך אומרים, נוהגים הדיינים לפסוק) לגבי שיעורי עונשו של המכה את חבירו וביישו בכך: לרכובה — אם בועט בו בברכו — משלם שלש סלעים, ולבעיטה — משלם חמש, ולסנוקרת (אגרוף) — שלש עשרה. ולפי זה לפנדא דמרא [לקת המעדר] ולקופינא דמרא [לראש המעדר] אם היכהו בהם מאי [מה] חייב לשלם לו?

שלח ליה [לו] רב נחמן: חסדא חסדא, קנסא קא מגבית [וכי קנס אתה גובה] בבבל?! הרי בבבל אין דיינים סמוכים ואינם רשאים לדון דיני קנסות, ואילו כל הסכומים שקצבו לתשלום בושת וכיוצא בהם — דיני קנסות הם. אימא [אמור] לי גופא דעובדא היכי הוה [גופו של מעשה איך היה], שאוכל לדון בו.

שלח ליה [לו] והסביר: דההוא גרגותא דבי תרי [שהיה בור מים של שני שותפים] וההסדר ביניהם היה שכל יומא [יום] הוה דלי חד מנייהו [היה דולה ממנו אחד מהם] לפי התור. אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה [בא אחד מהם דלה מן הבור ביום שאינו שלו]. אמר ליה [לו] חבירו: יומא דידי [היום שלי] הוא לדלות ולא שלך. לא אשגח ביה [השגיח בו] החבר. שקל פנדא דמרא ומחייה [לקח הלה קת של מעדר, והיכהו], ותבעו הלה לדין על מכתו זו.

אמר ליה [לו] רב נחמן: אם כך היה הדבר מאה פנדי בפנדא למחייה [מאה מכות במעדר יש לו להכותו] כי המכה צדק במה שעשה. שכן אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] בכלל: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם רשאי לעשות דין לעצמו] ועליו ללכת לדיין, גם לדעתו במקום פסידא [הפסד] אם לא יעשה מעשה — עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו].

ג דאתמר [שנאמר], שנחלקו רב נחמן ורב יהודה בדבר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו]. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו].

ומסבירים את מחלוקתם: היכא דאיכא פסידא [במקום שיש הפסד] אם לא יעשה מעשה — כולי עלמא לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה [הכל אינם חולקים, ומודים שעושה אדם דין לעצמו]. כי פליגי היכא דליכא פסידא [כאשר נחלקו, הרי זה במקום שאין הפסד], שרב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה [אין אדם עושה דין לעצמו], שכיון דליכא פסידא [שאין הפסד] בדבר — ליזיל קמיה דיינא [ילך לפני הדיין]. רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה [עושה אדם דין לעצמו], שכיון שבדין הוא עביד [עושה] — לא צריך הוא טרח [לטרוח] וללכת לבית הדין, אלא יכול הוא לעשות דין לעצמו.

מתיב [מקשה] רב כהנא ממה ששנינו, בן בג בג אומר: אל תיכנס בחשאי לחצר חברך ליטול את שלך ממנו שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, שיחשוד שאתה בא לגנוב ממנו, אלא שבור את שיניו, כלומר, קח בחזקה, ואמור לו: שלי אני נוטל. וקשה לדעת רב יהודה, שהרי מכאן רואים שעושה אדם דין לעצמו!

אמר ליה [לו]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the mishna teaches us that the court does not follow the majority with regard to monetary matters, and in cases of uncertainty the burden of proof rests upon the claimant.

§ The mishna teaches concerning the vessel placed in the public domain: If another person came and stumbled on it and broke it, he is exempt. The Gemara asks: Why is he exempt? Although this happened in the public domain, he should examine the road and then continue walking.

The Sages of the school of Rav said in the name of Rav: The ruling of the mishna is taught with regard to one who placed not just one barrel in the road, but rather filled the entire public domain with barrels, blocking the path. Since the public domain belongs to everyone, a pedestrian is entitled to traverse the road even if it necessitates breaking the vessels. Shmuel says: The ruling of the mishna is taught with regard to a case where he broke it in the dark. Therefore, he could not have avoided breaking the barrel by examining the road in front of him. Rabbi Yoḥanan says: The ruling of the mishna is taught with regard to a case where the barrel was placed at the corner of the road, and so the pedestrian could not have seen it, as he rounded the corner, before stumbling on it.

Rav Pappa said: The mishna is precise only according to either the explanation of Shmuel or that of Rabbi Yoḥanan, but not that of Rav. As, if the mishna is explained in accordance with the explanation of Rav, what is the reason it refers specifically to a case where one stumbled on the barrel? Even if he broke the barrel intentionally he should not be liable to pay, as the owner of the barrel had no right to block the public road.

Rav Zevid said in the name of Rava in defense of Rav’s explanation: The same is true even if he broke the barrel intentionally. And as for this fact, that the tanna of the mishna teaches a case where he stumbled, it is because he wants to teach in the last clause: And if he incurred damage due to the vessel, the owner of the ḥavit is liable to pay for his damage. As this ruling applies specifically when he stumbled, but if he broke the barrel intentionally and incurred damage in the process, the owner of the barrel is not required to compensate him. What is the reason for this? Although the pedestrian had the right to break the barrel, it is he who damaged himself, by not being careful while breaking it. Therefore, in the first clause the mishna teaches a case where he stumbled. Accordingly, the mishna’s wording is precise according to Rav’s explanation as well.

Rabbi Abba said to Rav Ashi that this is what they say in the West, Eretz Yisrael, in the name of Rabbi Ulla, in explanation of the mishna: Even if the barrel is clearly visible, one who stumbles on it is exempt from liability because the typical manner of people is not to examine the roads, as they assume that the road is unobstructed. Therefore, one who breaks an item placed in the road as a result of not watching is not liable to pay restitution.

The Gemara relates: There was an incident in Neharde’a where a pedestrian stumbled on a jug in an open area and broke it, and Shmuel deemed him liable to pay for the damage. A similar incident took place in Pumbedita, and Rava deemed the person liable to pay.

The Gemara asks: Granted, Shmuel ruled in accordance with his halakhic opinion that the exemption stated in the mishna refers specifically to a case where one stumbles in the dark, as otherwise he is liable for breaking the barrel, since he should have examined the road. But with regard to Rava, shall we say that he holds in accordance with Shmuel’s opinion that one who breaks an item in the public domain is exempt from paying for it only if it was dark?

Rav Pappa said: That inference is not necessary, as this incident was at the corner where there was an olive press [de’atzera], where it is known that people put their jugs down while waiting for oil. Consequently, since they were acting with permission, a pedestrian should examine the road and then continue walking.

§ Rav Ḥisda sent the following question to Rav Naḥman: The Sages said that when one strikes another, humiliating him, the judges determine liability according to the following formula: For kneeing [rekhuva] him, he must pay three sela; for kicking, five; and for punching [velisnokeret] him, thirteen. The Gemara asks: If so for hitting him with the handle of a hoe [demara] and for hitting him with the top [ulkofina] of a hoe, what amount is one liable to pay him?

Rav Naḥman sent him the following response: Ḥisda, Ḥisda, are you collecting a fine for humiliation in Babylonia, where judges are not authorized to collect fines? Tell me how the incident itself transpired.

Rav Ḥisda sent him in response: There is a certain cistern belonging to two people whose arrangement was to alternate its use so that every day one of them would draw from it in turn. It happened that one of them came and was drawing water on a day that was not his turn. His co-owner said to him: This is my day to draw, not yours. His colleague did not pay attention to him. The person whose turn it was therefore took the handle of a hoe and struck the person who was stealing his water, who then sued for damages.

Rav Naḥman said to him: In that case, he was right to do so, and he should have hit him even a hundred times with the hoe. Even according to the one who says that a person may not take justice into his own hands but should go to court, in a case where there would be a loss involved if no immediate action is taken, a person may take justice into his own hands.

This is as it was stated, that Rav Yehuda says: A person may not take justice into his own hands, whereas Rav Naḥman says: A person may take justice into his own hands.

Where there is an imminent loss that will be suffered if the injured party does not take action, everyone agrees that a person may take justice into his own hands. They disagree only when there is no imminent loss that will be suffered. Rav Yehuda says that a person may not take justice into his own hands, because since there is no loss, he should go before the judge to have him enforce the law. Rav Naḥman says that a person may take justice into his own hands. Since he is acting lawfully, as he is clearly in the right, he need not trouble himself to go before the judge to have him enforce the law.

Rav Kahana raises an objection to Rav Yehuda’s opinion based on a baraita: Ben Bag Bag says: Do not enter another person’s courtyard secretly to take what is rightfully yours without permission, lest you appear to him as a thief trying to steal his property. Rather, break his teeth, i.e., take it by force, and say to him: I am taking what is mine. Evidently one may take justice into his own hands.

Rav Yehuda said to him:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פיס' ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור ואקשי' אמאי משום דנתקל בה אם שברה פטור. הוה לעיוני ומיזל. ואוקמ' רב למתני' בממלא רשות הרבים חביות שאין לו מאין לעבור אבל אם אינה מליאה אמרי' איבעי ליה לעיוני ומיזל ואם שיבר חייב וכן הדין.

ושמואל אמר באפילה פטור אבל באורה אם שיבר חייב. ר' יוחנן אמר בקרן זוית פטור. וסוגיין דשמעתין בממלא רשות הרבים כולה אפילו אם שיבר פטור ובאפילה או קרן זוית נתקל פטור שיבר חייב וקיימא לן כר' יוחנן דהא אמר רב פפא מתני' דייקא כוותיה ותוב הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפי' אנוס חייב בנזק ושמואל ורב דחייבי בכי האי גוונא בנתקל כל שכן דמחייב בה ר' יוחנן ואסיק' דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי הוה דכיון דברשות קא עבדי מחייבינן לעוברין ושבין לעיוני ומיזל אבל זולתם באפילה או בקרן זוית לא דאמרי' אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן הרי אמרו לרכובה ג' פי' המכה את חבירו ברכובתו חייב לתת לו ג' סלעים. לסנוקרת פי' הכאה באגרוף תחת לחייו י"ג סלעים המכה את חבירו בפנדא דמרא פי' שופינא שהוא עץ המרא שחופר בו בקופינא דמרא כמה סלעין מחייבינן ליה שלח ליה רב נחמן חסדא חסדא קנסא אתה רוצה לגבות בבבל. הגד לי המעשה שבא לידך והגיד לו דגרגותא הוה לתרי דכל יומי דלי חד מינייהו אתא חד דלי ביומא דלאו דיליה וקם אידך למנעיה לא אשגח ביה שקל פנדא דמרא ומחייה אמר ליה רב נחמן כל כי האי גוונא אפילו רב יהודה דפליג עלי בהא מודה לי דכיון דאיכא פסידא עביד איניש דינא לנפשיה ומחי ליה לכתחלה וכל שכן דאי כבר מחייה דפטור דדינא קא עביד אמר לא מצינא דאיטרח לבי דינא.

במקום דאיכא פסידא דברי הכל עביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא איתמר רב יהודה אמר לא עביד איניש דינא לנפשיה רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה:

פסק' והביאו ח' הלכות לברר הלכה כמאן מתרוייהו ושנינו לכולהו וקיימא לן כרב נחמן.

קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. וא"ת ליחזי דמי היכי וכו'. וי"ל דלא בעי למיבעי הכא אליבא דר' יהודה דאית לי הדמים מודיעים כדאיתא בפרק המוכר את הספינה משום דלא קי"ל כותיה אלא כרבנן דאמרי אין הדמים ראיה וא"ת והא משמע בריש פרק המוכר פירות דרבנן בכל כי הא אית להו הדמים מודיעים מדאקשינן גבי המוכר שורו לחברו ונמצא נגחן וליחזי דמי היכי ומשמע ודאי דאליבא דרבנן קאמר דאי לר' יהודה כיון דלית הלכתא כותיה לא בעי סתמא הכי אלא הול"ל ולר' יהודה דאמר הדמים מודיעים ליחזי דמי היכי וא"כ ה"נ לימא הכי וליחזי דמי היכי וי"ל דאין דמי חבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעים שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה א"נ בכדי שיש בו ביטול מקח וכבר כתבתי בדין הדמים מודיעים ומחלוקת ר' יהודה ורבנן יותר מזה בפרק המוכר את הספינה ובריש פרק המוכר פירות בס"ד.

אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. והקשו בתוס' אמאי לא פריך מסיפא דקתני ואם הוזק בה חייב בעל החבית אמאי חייב איבעי ליה לעיוני ותירצו דסיפא ניחא ליה דיותר יש לו לשמור עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק ומסתברא לי דאין אנו צריכין לכך אלא כיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימרא שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מה ששברה ואיכא למידק אם איתא דאמרינן הו"ל למידק א"כ הא דאמרינן גבי חנוני שאם הניח נרו מבחוץ בעל הגמל פטור אמאי נימא ליה הוה לך לעיוני ויש לומר דבמקום הליכתו דוקא הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. וא"ת עוד אי אמרינן אית לעיוני א"כ מאי קאמר רבא לעיל בפרק כיצד הרגל גבי שתי פרות אחת רבוצה ואחת מהלכת כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשותא דכיון דבעוטא בה ודאי חזי ליה ואפ"ה אמרינן דאית ליה רשותא לסגויי עלה והיכי דמיא אי מליא רבוצה כל הרשות אפילו לבעוטי בה אית לה רשותא וכדאמרינן גבי חבית ואי לא מליא כל הרשות אפילו לסגויי עלה לא דהו"ל לעיוני דאפילו לגבי בהמה נמי אמרינן הו"ל לעיוני כדמוכח לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח הוא פטור ונ"ל דלא דמיא דהתם ודאי שור פקח בטבע מעיין שלא יפיל עצמו בבורות ובפתחים וכן כל בעלי חיים כאנשים אבל אינן בני דעת לשמור עצמן שלא ידרסו על הכלים ועל כל מה שמונח לפניהם ברשות הרבים שאם אין אתה אומר כן א"כ היכי אמרינן דרגל מועדת לדרוס ולשבור.

ושמואל אמר באפילה. ואפילו למ"ד נתקל פושע בהא מודה דלאו פושע דשאני הכא דיש מכשול לפניו וא"ת מ"מ לחייב דהא מרבינן את האונס מפצע תחת פצע כדאיתא בשלהי פרק כיצד הרגל ואמר רבא נפל מן הגג ברוח שאינה מצויה והזיק חייב על הנזק אלמא כל נזק הבא מן האדם חייב על האונס כרצון וי"ל דאונס גמור לא רבתה תורה ואפילו בנזקי אדם ותדע לך מדגרסינן בירושלמי גבי אדם מועד לעולם בין ער בין ישן כיני מתניתין בשהיו שניהם ישנים אבל אם היה אחד מהן ישן ובא חברו לישן אצלו הוא המועד וכן בפרק אלו נערות גבי הניח להן אביהן פרה שאולה טבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול ולא משלמין כולה אף על גב דהזיקו' ודמי בשר בזול נמי דמשלמי לאו משום תשלומי נזק אלא דמשלמי לפי מה שנהנו ולא הכל אלא כדמי בשר בזול וכן בפרק שור שנגח את הפרה גבי הנכנס בחצרו של בעה"ב שפוטר בעה"ב כשהזיק את הנכנס היכא דלא ידע ליה אלא ע"כ לא מרבינן אונסין גמורין ואונס נפילה אפילו ברוח שאינה מצויה אינו אונס גמור ונתקל אליבא דר' יהודה אפילו נתקל בקרקע הוי אונס גמור לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבל לר"ת נתקל הוי פושע לפי שדרכן של בני אדם להתבונן בדרכים והיינו דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח את הפרה דשור פקח ביום פטור. ולפי מה שכתבתי למעלה אף שור אין דרכו להתבונן בדרכים בכיוצא בזה שלא לדרוס ולשבר.

הרי אמרו לרכובה שלש. יש מפרשים שלא אמרו שיעורין אלו אלא לעני שבישראל אבל לנכבדים כל אחד לפי כבודו וי"ל אפילו לנכבד שבישראל.

אמר ליה חסדא קנסי קא מגבית. י"מ כי שיעורין אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא ויש מפרשים כי זה דמי בשתו וצערו ולאו קנסי ממש קאמר אלא כעין קנסי שכל נזקי אדם באדם לא שכיחי ובעינן מומחין ולא עבדינן שליחותייהו במילי דלא שכיחי וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפס אי אמר קבעו ליה זמנא בא"י מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה וכדאיתא בשלהי דמכלתין. ואם כן צריכין אנו לדעת בשעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שעוריה שרינן ליה שמתיה וא"נ תפס טפי מפקינן מיניה. וי"ל דהיינו דקאמר לי אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס או לא דעובדא היכי הוה כנ"ל.

אמר ליה מאה פנדי בפנדא למחייה. ודוקא בשאינו יכול למונעו בדבר הא יכול למונעו ע"י דבר אחר חייב וכדאמרינן לקמן מפני שהיה לו לשומטו ולא שמטו.

זה שאמרו במשנה במניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה שהוא פטור דוקא בנתקל הא אם שברה במזיד חייב שהרי לא היה זה משנה שנדון בו שהמשנה בו פטור שהרי דרך בני אדם בכך ולדעת קצת לא נאמר כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור אלא בבהמה אבל באדם חייב ויש צדדין שאף המשברה במזיד פטור וכגון שמלא האחד רשות הרבים כלה חביות ואין דרך לעבור שמותר לשבור בכדי הלוך ומ"מ אם הוזק בשבירתו כגון שהותז חרס בגופו וחבל בו פטור האחר שהרי הוא הזיק בעצמו:

יש צדדין גם כן שאף הנתקל בה ושבר חייב ואין צריך לומר שאם הוזק בה הנתקל פטור בעל החבית כגון שעת הגתות והבדים שדרך בני אדם להניח כליהם בחוץ מתוך שרשות היחיד צר לתקן חביותיהם ולהדיחם וזהו ענין קרנא דעצורי ויש אומרים דוקא בקרן זוית שבית הבד או הגת לשם ובאין לשם כלם עם כליהם וכשמוצאין בית הבד מלא מניחין כליהם לשם וכן הדין בכל שהכלי במקום שאין המניחו נקרא עליו בעל תקלה להתחייב בו וכן כל כיוצא בזה:

כבר ידעת שהחובל בחברו חייב בחמשה דברים נזק וצער ובשת ושבת ורפוי כמו שיתבאר במסכתא זו בארכה ומ"מ יש הכאות שאין בהם נזק ולא שבת ולא רפוי אלא צער מעט ובשת אם גדול ואם קטן לפי המבייש והמתבייש ולפי ההכאה והכאות אלו היה מנהג קבוע בזמן חכמי התלמוד להגבות בזו בצער ובשת גדול שבהן והוא שבייש קטן את הגדול או בזוי את המכובד דבר קצוב בדרך הנזכר כאן ולמטה מן הגדולים הכל לפי המבייש והמתבייש ויש אומרים שבושת זה לעניים ולמעלה מהם הכל לפי המבייש והמתבייש ומנהגות אלו הם שאם הכהו בארכובותיו שלש סלעים כנגד שלש עצמות שבארכובה אם בעט בו ברגליו חמש סלעים כנגד חמש אצבעות שבו אם הכהו באגרפו או באחורי ידיו על פניו והוא הנקרא כאן סנוקרית שלש עשרה סלעים כנגד שלש עשרה פרקים שבחמש אצבעות כשתסיר מהם שנים שבגודל שאינם כנגד האחרים וכן בכלם כמו שיתבארו במקומות שבמסכתא זו ומה שלא התבאר כגון אם הכהו במקל ורצועה או בברזל הגרזן או בבית יד שלה או באכף של חמור או בדבר אחר שודא דדייני וכל אלו לבושת וכמו שאמרו בתלמוד המערב הכהו בטומוס שבידו אינו נותן לו אלא בשת ובשת זה אע"פ שכבר התבאר שהוא ממון עד שאם הודה בו לא נפטר בהודאתו מ"מ אין מגבין אותו בבבל שמ"מ לעיקר הגוביינה קנס הוא שאין נקרא ממון אלא בשהפסיד ממון ואע"פ שהוא דבר המצוי כל שאין בו חסרון כיס אין מגבין אותו בבבל:

כל שאונס דבר לחברו וחברו האנוס לשם ורואה באנסו ואפשר לו לברר אף לאחר מעשה שאותו ענין אונס אצלו יש לו רשות לעשות דין לעצמו ולדחותו שלא לעשות לו אונס זה אפילו הכהו על זה כמה הכאות אין לו חיוב אם אי אפשר לו למנעו בלא כך ואין צריך לומר במקום שאם יתעכב עד שילך לבית דין תהא לו פסידא כגון שהיה גוזלו או אונס את כליו או דולה בבור מים המכונסין שלו ומכלה את מימיו אלא אף בדבר שאין הליכתו לבית דין גורמת לו פסידא זו הואיל והוא לשם בעוד שזה אונסו עושה דין לעצמו ומכהו עד שידחהו מעליו הא כל שעבר האונס כגון שכבר גזלו או גנב לו או שכבר הלוהו אינו רוצה לפרעו אינו בדין זה לא אמרוה אלא בעוד שהוא אונסו מעתה מי שראה את שלו בביתו של חברו ומתירא שזה יחזיק בו נכנס לשם לפני חברו כדי ליטול את שלו בחזקה ואם הלה מונעו שובר את שניו ואומר לו שלי אני נוטל ומ"מ אל יכנס שם דרך העלמה שמא יראה עליו כגנב אלא שאם עשה עשוי:

קא משמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב. ואפילו לרב דאמר בפרק הפרה גבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן דאזלינן בתר רובא. יש לומר דרובא לשחיטה זבני ידוע ומפורסם יותר מהאי רובא. אבל קשה אמאי לא אמרינן הכא הדמים מודיעים כדאמרינן גבי מכר הצמד. יש לומר דהכא אין דמי חבית מרובים כל כך מדמי כד שיהיו הדמים ראיה. אי נמי הכא מיירי דאמר ליה חביות בארבעה סלעים מכרת לי והקנית לי בסודר אגב קרקע והוא אומר לא כי אלא כדים בארבעה סלעים דהשתא ליכא הודעת דמים. וקשה אם כן דליכא נפקותא במעות יאמר המוכר אפילו אם חביות מכרתי לך הואיל ואין לי קח כדים בשומא. יש לומר דאיתנהו לזוזי ביד המוכר וכיון שכן אינו יכול לתת לו שומא. וכן הלוקח המחוה אצל אדם אחר אשר מעותיו מופקדים בידו והמעות בעין. אי נמי יש לומר דסוגיין דהכא כרבנן דאמרי גבי צמד אין הדמים ראיה. ולקמן גבי נמצא נגחן דפריך תלמודא אי דמי רדיא לרדיא אי דמי נכסתא לנכסתא דמסתמא אף לרבנן קאמר כי הכא דרבים נינהו אומר רבינו תם דלא דמי דהתם הוו הדמים ראיה להבין דעת הלוקח אם לרדיא לקחו אבל הכא אין הדמים ראיה לבטל לשון העולם דקרו לחבית חבית ולכד כד. והכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא ואפילו הדמים והחזקה כנגד הרוב קמשמע לן דאין הולכין בממון אחר הרוב ואפילו הדמים מסייעים לרוב דחזקה עדיפא הכא מרוב ומראיית דמים. ור"י בר מרדכי פירש דהתם בנמצא נגחן מיירי שלאחד מסייע החזקה ולאחר הרוב והיינו דפריך למי הדמים מסייעים שיהיו לו שני כחות וטובים השנים מן האחד ואפילו רבנן מודו ששם הדמים ראיה דע"כ לא פליגי אלא בצמד שהמוכר מוחזק מן המעות וגם רוב העולם קרו לצמד צמד ולבקר בקר והכא הכי פירושו מאן דאמר זיל בתר רובא לחודיה קמשמע לן אם הדמים מסייעים לחזקה לא אזלינן בתר רובא. ולפירושו צריך עיון דאם כן הכא נמי הוי מצי למימר מאן דאמר זיל בתר חזקה לחודה קמשמע לן דלא אזלינן בתר חזקה כשנגדה רוב ודמים. ולשון התלמוד משמע אין הולכין בממון אחר הרוב בשום ענין ואפילו הדמים מסייעין לו. הר"ר ישעיה ז"ל.

ועל מה שכתוב בתוספות ולספרים דגרסי בהפרה ובהמוכר פירות אי דליתנהו להנך זוזי וכו'. כתוב בגליון תוספות וז"ל ולספרים דגרסי אי דליתנהו להנך זוזי גבייהו שנתן לו הלוקח אף על גב דאית ליה זוזי אחריני למוכר מצי למימר ליה שקול תורא בזוזי. ואם כן קשה הכא נמי דאוקימנא לה נמי שהקנה לו בסודר לתת לו מן הכדין דמחייב לתת לו הלוקח דמים ויכול למימר לא אתן לך דמים אם לא תתן לי חבית וכמו שכתבו התוספות בראש הדיבור אם כן מאי איריא דאין הולכין בממון אחר הרוב אפילו אזלינן בתר רובא ונימא דלוקח חייב ליתן לו דמים ויקח הכדים הוי מצי למימר לוקח אני חייב לך מאתים זוז אתה חייב לתת לי כדים שוים מאתים זוז שקול כדים שאתה חייב לי בזוזך והכא לא שייך לומר דאיתנהו להנך זוזי שהרי לא נתן לו לוקח. ותירץ בפנים גבי מוכר שהקנה לו לתת כדים והלוקח כנגדו לתת לו מעות והקנה לו אגב קרקע מטבע לפי שאין נקנה בחליפין אלא אגב קרקע והשתא שייך נמי הכא דאית להו להנך זוזי שייחד לו. אי נמי שהוזלו הכדים שהתנה לתת לו הכדים ששוים מאתים זוז ואחר כך הוזלו ואין יכול לפרוע בהם להכי לא מצי למימר שקול כדך בזוזי. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ וז"ל דליכא למימר הדמים ראיה וכגון דיהיב ליה טפי מדמי כד ועדיין לא הגיעו לדמי חבית. ע"כ.
והרשב"א ז"ל תירץ כתירוץ ראשון של התוספות וז"ל דאין דמי החבית יתרים על דמי הכד כל כך שיהיו מודיעין שלא אמרו הדמים מודיעים אלא בכדי שאין הדעת טועה אי נמי בכדי שיש בו ביטול מקח. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש אומרים שכל שאין בו שתות אין בו הודעת דמים וזהו דעת גדולי המפרשים אבל אם היה ריבוי דמים שמגיעים לשתות נאמר הדמים מודיעים. ויש חולקים לומר הדמים מודיעים אף בפחות משתות עד שמפרשים שמועה זו בשנתן לו דינר לחביות ולא הזכיר לכמה חביות ולפי המנהג שש חביות בדינר ושנים עשר כדים בדינר וזה שואל לו שש חביות והלה מוסר לו י"ב כדים שאין כאן הודעת דמים הא כל שיש שם הודעת דמים דנין אותו על פי הדמים ואף על פי שבצמד בקר אין אומרים הדמים מודיעים אינו דומה כמו שיתבאר בפרק הפרה. ויש אומרים שבשום מקום אין אומרים דהדמים מודיעים ומה שהקשו ונחזי אי דמי רדיא וכו' שלא כהלכה וכמו שמצינו בקידושין דפריך את וחמור הוא ולא קנה והלכה שקנה כמו שביארנו במסכת כתובות אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון. ע"כ.

ח"מ קי"ב אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. והקשו בתוספות אמאי לא פריך מסיפא ותירצו וכו'. ומסתברא לי דאין צורך לכך דכיון דאפשר לאקשויי מרישא לא נטר עד סיפא. ועוד דאלימא ליה קושיא דרישא דלאו למימר שאין בעל חבית חייב בנזקו אלא אדרבה הוה לן לחיוביה מי ששברה. הרשב"א ז"ל.
וכן פירש הרב המאירי ז"ל וז"ל לימא ליה איבעי ליה לעיוני ולמיזל וליחייבוהו אם שברה וכל שכן לפטור בעל החבית בנזקי הנתקל שהרי אין זה כבור דעלמא שמאחר שדרך בני אדם בכך רצה לומר להניחה לפוש היה לנו לדון את הנתקל כפושע ואין בהן שבירה לנזקיו שכל קלקול שאינו חוזר מיתתן היא. ע"כ.
והקשה תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל למאן דאמר נתקל לאו פושע הוא מאי פריך הכא איבעי ליה לעיוני ולמיזל. ותירצו דמאן דאמר נתקל לאו פושע הוא דוקא בטעון משאוי אבל כשאינו טעון משאוי כי הכא לא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות בדיבור המתחיל אמאי פטור וכו'. ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה וכו' דגבי אדם לא אמרינן הכי דבן דעת הוא אם חבירו שינה בשביל זה אין לו לשנות וכו'. והא דאמרינן גבי הניח חנוני נרו מבחוץ בעל גמל פטור ולא אמרינן איבעי ליה לעיוני משום דדוקא במקום הילוכה למטה הוא דאמרינן איבעי ליה לעיוני. הרא"ש ז"ל.
והרשב"א ז"ל כתב במקום הליכתו אמרינן הכי איבעי ליה לעיוני ולא במקום הליכת בהמתו. ועוד שמשאו של גמל מונעו מלראות נרו של חנוני. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך וכו'. ולכך אמרו קצת קשה לפי שאינו דומה בהמה רבוצה שהיא בולטת על הקרקע לבור שהוא שוה לקרקע דגבי שור פקח ביום פטור משום דהוה ליה לעיוני אבל לגבי בהמה רבוצה שהיא בולטת לא הוה ליה לעיוני. גליון.

וכן כתב הר"ר ישעיה ז"ל לקמן על הא דאמרינן לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן וכו'. וז"ל ולקמן דאמרינן שור פקח שנפל לבור פטור וכי פקח הוא יותר מאדם. וי"ל דשור עיניו ופניו לארץ אבל אדם עיניו למעלה ואינו מתבונן כל כך. וצריך עיון להא דאמרינן לעיל כי אית לך רשותא לסגויי עלאי אלמא אין דרכו להתבונן. ושמא לגבי דבר גבוה אינו מתבונן כל כך שלא ילך על גביו אבל בבור דחפירה ודאי מתבונן הוא שלא יפול שם. ולפי מה שפירש ר"מ ניחא דבהמה נזהרת מליזוק ואינה נזהרת מלהזיק. הרא"ש ז"ל.

מאי איריא נתקל אפילו שבר נמי. למאן דאמר עביד איניש דינא לנפשיה אפילו ליכא פסידא פריך דלאידך הוי מצי לשנויי דהכא מיירי דליכא פסידא. הר"ר ישעיה ז"ל.

והר"ש ז"ל כתב וז"ל אי כרב מאי איריא נתקל וכו'. אם תמצא לומר דסבירא ליה עביד איניש דינא לנפשיה דלא סבירא ליה לא עביד איניש דינא לנפשיה וכו'. ותקשה לרב נחמן דמסתמא אדרב לא פליג ובהאי דינא מסתמא רב ושמואל ורבי יוחנן לא פליגי עליה בהא. ע"כ.

באפלה שנו. לעולם ביום או בלילה חייב דאיבעי ליה עיוני דאפילו בלילה הרי יכול לראות באורן של כוכבים אלא בלילה שהיו השמים מתקשרים בעבים. הר"ר יהונתן ז"ל.

ושמואל אמר באפלה שנו. כתבו בתוספות והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא או לא וכו'. נראה שהתוספות מקשים אליבא דרב דאמר בממלא חביות דאלו לשמואל היה להם לתרץ דהתם הוי נתקל פושע הוא היינו באורה אבל הכא באפלה. ומיהו קשה אם מקשים אליבא דרב למה מקשים מנתקל דהתם לנתקל דהכא והא רב פוטר התם אפילו שיבר בידים. עוד כתבו בתוספות ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון וכו' ונשברה החבית בקורה פטור. תימה מה ראיה מביאים דאנוס גמור פטור שאני התם שבעל חבית פשע שעמד ולא הודיע לבעל הקורה ולכך פטור. גליון.

לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. והא דתנן שור פקח ביום פטור ואף שור אין דרכו להתבונן בכיוצא בזה שלא לדרוס דהיינו להזיק. וי"ל דדוקא בני אדם לפי שהם בעלי מחשבה. והראב"ד ז"ל תירץ דדוקא בור ברשות הרבים דאית ליה קלא אבל כד והדומה לו דאקראי בעלמא לא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דמנחי ליה ברשות הרבים שאין דרכן וכו'. ע"כ. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד הר"פ ז"ל תירץ כתירוץ התוספות וזה לשונו דוקא בשור דעיניו למטה אבל אדם דעיניו למעלה לא. ואם תאמר הא דאמרינן נשברה כדו של זה בקורתו של זה פטור אף על פי שהם עיניהם למעלה. יש לומר דהיינו טעמא שהן פטורין משום שזה סובר שאותו הבא ישמור ממנו ויחזור לצד אחר וכן סובר האחר ומשום הכי פטורים אבל הכא דכדו למטה על הקרקע אין דרכו להתבונן שאדם עיניו למעלה. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל לא דמי לשור פקח שאין השור ושאר הבהמות בעלי מחשבות ולפיכך דרכן להתבונן. ומה שאמרו כי אית לך רשותא לסגויי עלי וכו' ואם דרכה להתבונן האיך יש לה רשות לילך עליה בודאי אין דרכן להתבונן בהילוכן שלא לדרוס על הכלים ועל כל מה שלפניהם דרך הילוכן אבל שור פקח דרכו להתבונן בכך מצד שאין להם מחשבות ואין בהם אלא מה שנמשך להם מצד טבעם שנכלל דחיית הנזק מעליהן והבריחה ממנו אבל אדם מרובה במחשבות מצד שכלו ואינו מתבונן בדרכים ואם כן כשנתקל אינו פושע ופוטרים אותו ומחייבים את המניח שכל שנזדמנו שני גורמים בהיזק שעל כל אחד יש לך מבוא לחייבו יותר אנו רואים איזה ראוי לחייבו יותר ומחייבין אותו ופוטרין את האחר. וכן בזו המניח ראוי לחייבו יותר ופוטרים את הנתקל. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל לשון הר"ר ישעיה ז"ל ומה שכתב הרא"ש ז"ל.
וכתב הראב"ד ז"ל לרב ושמואל דאמרי דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים אבנו וסכינו ומשאו שהניחן ברשות הרבים והוזקה בהם אדם בלילה חייב ביום פטור ולר"א אפילו ביום חייב. ע"כ. ופסק רבינו חננאל ז"ל וזה לשונו סוגיא דשמעתא בממלא רשות הרבים כולה אפילו אם שבר פטור ובאפלה נתקל ביום פטור שבר חייב וקיימא לן כרבי יוחנן דהא אמר רב פפא מתניתין דייקא כוותיה. ותו הא תנן סתמא אדם מועד לעולם ואפילו אונס חייב בנזק ושמואל ורבא דמחייבי בכהאי גוונא בנתקל כל שכן דמחייב בה רבי יוחנן ואסיקנא דכי הוה עובדא בקרנא דבי עצרי אבל זולתם באפלה או בקרן זוית לא דאמרינן דרך בני אדם להתבונן בדרכים. ע"כ.

קרנא דעצרי הואי. פירוש כגון שעת הגתות והבדים שדרך בני אדם להניח כליהם בחוץ מתוך שרשות היחיד צר לתקן חביותיהם ולהדיחם. ויש אומרים דוקא בקרן זוית שבית הבד או הגת לשם ובאין לשם כולם עם כליהם וכשמוצאין בית הבד מלא מניחים כליהם לשם. הרב המאירי ז"ל.

ח"מ ת"כ שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל. צריך עיון אמאי לא השיב רב נחמן דילמא כי איבעיא ליה לרב חסדא היכא שהניזק תפס מן ממון המבייש שיעור בשתו והותר ומשום הכי היה שואל כמה ישומו לו והשאר יחזיר לו דהא תרצינן הכי בהחובל בההוא מעשה דההוא חמרא דאלס ידיה דינוקא וכו' ואמרינן לא נצרכא דתפס. דלא מהני תפיסה אלא לנזק דאיכא חסרון כיס אבל לבושת דליכא חסרון כיס לא מהני תפיסה והא חזינן בההוא מעשה דתקע לחבירו בפרק ארבעה וחמשה ברב טוביה דעבד ביה מעשה וכן בחנן בישא והנהו מעשים בבבל הוו ודנו דין בושת. אלא ודאי מיירי בדתפס המבויש מן המבייש יותר משיעור בושתו ובאו לבית דין לשום דמי הבושת ולהחזיר לו השאר שמע מינה דמהני תפיסה אפילו לדבר דלא חסרי ממונא. ה"ר יהונתן ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל שלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית וכו'. יש מפרשים ששיעורים אלו כולן דמי בושת ובושת קנס הוא. ויש מפרשים כי זה דמי בושתו וצערו ולאו קנסא ממש קאמר וכו'. וקשיא לי מאי קאמר דהא אי תפס לא מפקינן מיניה ואפילו לא תפיס אי אמר קא בעי ליה זימנא בארץ ישראל מזמנים ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה ואם כן צריכין אנו לדעת בשיעורין דאי מפייס ליה מנפשיה כדי שיעוריה שרינן ליה שמתיה ואי נמי תפס טפי מפקינן מיניה. ויש לומר דהיינו דקאמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה כלומר אימא לי אי תפס אי לא דעובדא היכי הוה. ע"כ לשונו.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כבר ידעת שהחובל בחבירו חייב בחמשה דברים ומכל מקום יש הכאות שאין בהם נזק ולא שבת ולא ריפוי אלא צער מעט ובושת אם גדול ואם קטן לפי המבייש והמתבייש ולפי ההכאה והכאות אלו היה מנהג קבוע בזמן חכמי התלמוד להגבות בזיון ובושת גדול שבהן והוא שבייש קטן את הגדול או בזוי את המכובד דבר קצוב בדרך הנזכר כאן ולמטה מן הגדולים הכל לפי המבייש והמתבייש. ויש אומרים שבושת זה לעניים ולמעלה מהם הכל לפי המבייש והמתבייש ומנהגות אלו הם שאם הכהו בארכובותיו שלשה סלעים כנגד שלש עצמות שבארכובה ולבעיטה חמש פירוש אם ביעט בו ברגליו חמשה כנגד חמש אצבעות שבו לסנקודית פירוש שהכהו באגרופו או באחורי ידיו שלשה עשר סלעים כנגד שלשה עשר פרקים שבחמש אצבעות כשתסיר מהם שנים שבגודל שאינם כנגד האחרים וכן בכולם. ומה שלא התבאר כגון אם הכהו במקל ורצועה או בברזל הגרזן או בבית יד שלה או באוכף של חמור או בדבר אחר שודא דדייני. וכל אלו לבושת וכמו שאמרו בירושלמי הכהו בטומוס שבידו אינו נותן לו אלא בושת. ע"כ לשונו.
והר"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל יש מפרשים לסינוקריה שהכה את חבירו כלאחר יד וכפי הבושת והבזיון גדול שעושה שלא כמנהג המכים זה את זה הענישוהו חכמים. וצריך עיון דלקמן בפרק החובל חזינן שחייבו רבי עקיבא ארבע מאות זוז ואפילו נאמר דהני זוזי פשיטי נינהו כדאשכחן בכתובות חמישים זוזי פשיטי אכתי הם יתרים על זה הסך הנזכר כאן. וי"ל דהכא מיירי שסטרו על גביו או על מעיו וסטרו דהתם מיירי על פניו ועל לחייו דבושתו מרובה.
ורבינו חננאל ז"ל כתב זה לשונו סינוקרית פירוש הכאה באגרוף תחת לחייו. ע"כ. והר"מ מסרקסטה ז"ל כתב וז"ל הר"מ ז"ל פירש סינוקרית שקיבץ אצבעותיו כמו אגודה והכהו. ויש מפרשים לסינוקרית שהוא אחורי ידיו על גופו. ויש מפרשים ראש ארכובה אמצעית ורכובה סתם הוא שוקו ובזיון מכת רכובה מועט מבזיון סינוקריה. ע"כ.

בד"ה אמאי פטור כו' ולא שייך כאן כל המשנה כו' דגבי אדם לא אמר כו' עכ"ל מדבריהם אלו נראה דגבי בהמה דשייך כל המשנה כו' לית לן למימר דאיבעי ליה לעיוני וא"כ הוא קשה מאי קשיא להו לקמן אהך דאמר רבא כי אית לך רשות לסגויי עלאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כו' דמ"מ תיפטר מה"ט דכל המשנה כו' כדקאמר בהדיא התם וי"ל דהכי קא קשיא להו כיון דבאדם לא אמרינן איבעי ליה לעיוני אלא שלא יזיק ולא שלא יוזק א"כ בבהמה דאמרינן איבעי ליה לעיוני אפילו בשלא יוזק דשור פקח ביום פטור מכ"ש דאית לן למימר איבעי ליה לעיוני שלא יזיק ולית ליה רשות לסגויי עליה ודו"ק:

גמרא בשלמא לשמואל כשמעתתיה אלא רבא לימא כשמואל ס"ל וכו' יש לדקדק מאי קשה למקשה הא כי היכי דלשמואל אתי ליה שפיר משום דלשמואל מוקי ליה למתני' דקתני פטור באפילה וההוא עובדא הוה באורה הכי נמי יתורץ לרבא לומר דכשינויא דרב ס"ל דמוקי מתני' בממלא וההוא עובדא לא הוי בממלא או כשנויא דר' יוחנן דמוקי למתני' בקרן זוית וההוא עובדא לא הוי בקרן זוית וצריך לומר דה"ק הוה עובדא בנהרדעא וכו' ד"ל בממלא דאלעיל מיניה קאי וקים ליה לגמרא דהנהו תרי עובדי הוו בממלא ואפ"ה מחייבי שמואל ורבא להכי פריך בשלמא שמואל כשמעתיה דמוקי מתני' באפלה והא באורה ס"ל דחייב אפילו בממלא אלא לרבא וכו' אלא שלפי זה דצ"ל דשמואל מחייב באורה אפילו בממלא ואפי' בנתקל והואיל דאיכא סברא לחייב בממלא אפילו בנתקל כל שכן דסברא לחייב בשובר בידים וא"כ מאי קאמר רב פפא לעיל מתניתין לא דייקא אלא אי כשמואל אי כרבי יוחנן דאי כרב מאי איריא נתקל אפילו שובר נמי מאי פריך הא כיון דשמואל מחייב בממלא אפילו בנתקל סברא הוא דרב לחייב לכל הפחות בשובר בידים דבשלמא בלא פירוש זה דלעיל הוה אתי לן שפיר דנוכל לתרץ דאין סברא כלל לחייב בממלא אפילו בשובר בידים ולכך אמר רב פפא דאין לוקמי מתני' בממלא כרב דא"כ מאי אריא מתני' דקתני נתקל אפילו שובר נמי ומסברא קאמר אבל השתא לפי פירוש זה קשה ונראה דלפי מה דס"ל לגמרא דאיבעי לי' לעיוני ס"ל לרב פפא דלרב דמוקי למתני' באורה ובענין שרואה את הכד בר"ה אלא דאיירי בממלא כל ר"ה אין סברא לדידיה לחלק בזה בין שובר לנתקל דאי שובר חייב הוה נמי לחייביה לנתקל משום דבעי לעיוני ומאיזה טעם יש לפוטרו וכיון שאתה פוטר לנתקל ע"כ צריך אתה לומר דמה הוא פטור שאפילו רואה הכדים או החביות בשעה ששוברן היה פטור משום דבעל החביות פשע במה שמילא כל ר"ה ומאי הוה ליה למעבד אם כן מטעם זה שובר נמי פטור אבל לשמואל ורבי יוחנן דמוקי לה לפטורה דמתני' דאיירי בענין שא"א להנתקל לראות החביות כגון באפילה או בקרן זוית ולא פטרי אלא מטעם שלא ראה אותה ע"כ אי אפשר לפוטרו אלא בנתקל דאי שובר במזיד בידים אם כן על כרחך ראה אותה וא"א לפוטרו ודו"ק:

בתוס' ד"ה אמאי פטור אבעי ליה לעיוני וכו' וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשותא לסגויי וכו' עיין לעיל (בבא קמא דף כ"ד) דרבא לית ליה הא דאמר ריש לקיש שתי פרות ברה"ר אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה מטעם דכל המשנה וכו' אלא ס"ל לרבא דחייבת דאמר כי אית לך רשות לסגויי עלי לבעוטי בי לית לך רשות:

ד"ה ושמואל אמר באפילה שנו וכו' ונראה לדקדק דאדם המזיק דפטור באונס שהוא כעין גנבה וכו' כצ"ל:

בא"ד וכן מוכח בפרק הגוזל עצים וכו' דפריך למאן דפטור בחנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח וכו' כצ"ל:

בא"ד אלמא ס"ד דמקשה אפי' בחנם חייב וכו' התוס' קצרו במקום שהיה להם להאריך וזה לשונם פרק האומנין דף פ"ב ד"ה וסבר ר"מ וכו' וכן משמע פרק הגוזל קמא דפריך למאן דפטר וכו' השתא מה היתה סברתו של המקשה שהוא כנושא שכר אע"פ שעושה בחנם אי סבר דחשיב פושע אמאי תולה אותו בנושא שכר הל"ל משום שהוא פושע ואי סבר שדומה לגנבה ואבדה ואעפ"כ חייב כדין אדם המזיק מאי מתרץ אימא מפני שהוא נושא שכר ואי דומה לגנבה ואבדה בלא שכר נמי ליחייב כדין אדם המזיק ואי המתרץ מדמה ליה לאונס גמור א"כ נושא שכר נמי ליפטר אלא ודאי אדם המזיק פטור כעין גנבה וחייב כעין אבדה והנה מדמה ליה להמקשה קלקול שחיטה דאומן לכעין אבדה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר אבל בחנם פטור דהוי כעין גנבה עכ"ל:

תוס' בד"ה ואיכא נמי כו' שקול כדא בזוזך כו' כצ"ל ונ"ב פי' על המוכר קאי וה"ה שהלוקח יכול לומר שקול כדך בזוזי היכא שהוא מוחזק וק"ל:

גמרא אר"ז משמיה דרבא ה"ה דאפילו שבר כו'. (לקמן כח א):

תד"ה ושמואל דמי בשר בזול שכך נהנו. כצ"ל:

תוס' ד"ה אמאי כו' ולא שייך כאן כל המשנה. ועי' לקמן לב ע"א תוספות ד"ה והא הכא:

בפרש"י בד"ה אין הולכין וכו' וכגון המוכר שור לחבירו וכו' עכ"ל. והיינו שרש"י מפ' הסוגיא אליבא דשמואל ולא כרב וזה דלא כפי' התוספות ומה שפרש"י כן משום דסתמא קאמר קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב זה הלשון משמע דכללא כייל דלעולם לא מהני רובא בממונא וק"ל:

בתוספות בד"ה ושמואל אמר באפילה שנו והא דפליגי לקמן אי נתקל פושע הוא וכו' עכ"ל. כוונתם בזה דלשמואל ע"כ דסיפא איירי ג"כ באפילה דאל"כ לא הוי סבר ר"י דנתקל לאו פושע הוא דהא אמרינן איבעי ליה לעיוני ועוד דמסתמא סיפא איירי דומיא דרישא א"ו דאיירי באמת ג"כ באפילה ואפ"ה פליגי אי נתקל פושע הוא וא"כ איך משני שמואל סתמא באפילה שנו משמע דכ"ע מודו בהא ע"ז כ' תוספות דלא דמי דהתם כיון שנתקל מעצמו שייך איבעי ליה לעיוני אפילו באפילה משא"כ הכא שנתקל מחמת מכשול וכו' וק"ל:

בפרש"י בד"ה תנא רישא נמי נתקל עכ"ל. הוסיף תיבת נמי לתיקון הלשון:

בגמרא אלא רבא לימא כשמואל ס"ל. הא דנקט בלשון תימא אע"ג דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני הכא קים ליה לסתמא דתלמודא דהלכתא כדאמרי במערבא משמיה דר' עולא ולכך נקט בלישנא לימא כשמואל טפי מאינך אמוראי משום דמסברא כשמואל קי"ל וק"ל. ועי"ל דאיידי דנקט בשלמא שמואל כשמעתיה נקט נמי הכא לימא כשמואל ס"ל:

רש"י בשת קנס הוא. עמ"ש אני בעניי בספרי הקטן שער יוסף בסוף סימן ז' דף כ"ב ע"א בס"ד:

(כז ב תוספות) ד"ה ה"ג אמאי וכו' דא"כ לבעוטי נמי אית לה רשותא.—לא נתברר לי מאיזה טעם פשוט לתוס' דבממלא יש לה רשות לבעוט; ולהיפך מדאמרינן לקמן (לב א): "מתני' דכי אורחיה קא מסגי" משמע דאי לאו כאורחיה חייב אע"ג דשם מוקמינן למתני' דפסקא לאורחא כשלדא. ואל תשיבני מדאמרינן לקמן (כח א) "משבר ויוצא משבר ונכנס", דהתם עניינו דרך הילוכו, אבל ודאי שאין לו רשות לשבר ממש בידיו. וגם מתוס' ד"ה משבר (שם) משמע כן, וכ"ה דעת רמב"ם (הל' חובל פ"ו ה"ה) וטור ח"מ סוף סי' שעט. ומ"מ א"א לומר דרבא כאן מיירי בממלא דוקא, דהא לקמן (לב א) מוקמינן הא דר"ל כגון דרבעא בחד גיסא ובאופן זה פליג רבא עליה.

אין הולכין בממון אחר הרוב. היכא דמסתפקא לן מילתא כגון הכא וכגון (לקמן דף מו.) המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן לא אמרינן בתר רובא זיל ולחרישה קנאו והוי טעות אלא אמר המוציא מחבירו עליו הראיה ויכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך: בקרן זוית. כשנכנסין ממבוי למבוי מן הצד הניחה בצד המבוי אצל הקרן וכשהחזיר זה פניו לא ראה אותה: אלא אי כשמואל אי כר' יוחנן. שהמניח לא פשע הלכך דוקא נתקל אבל שבר ברצון חייב: דוקא נתקל אבל שבר. ברצון ואח''כ הוזק בחרסיו פטור בעל החבית דאיהו הוא דאזיק אנפשיה: תנא רישא. נמי נתקל: לפי שאין דרך בני אדם כו'. אמתני' מהדר דלא תימא באפילה או בקרן זוית אלא אפי' באורה פטור הנתקל ודקשיא לך איבעי ליה עיוני ומיזל אין דרך בני אדם להתבונן בדרכים: וחייב שמואל. את הנתקל לשלם: בשלמא שמואל כשמעתיה. דמוקי למתניתין באפילה הא באורה חייב: קרנא דעצרי. קרן זוית הסמוכה לבית הבד: דהואיל וברשות קעבדי. שמנהגם היה כן כשהיתה בית הבד מליאה בני אדם היו הבאים מושיבין כליהם ברשות הרבים וממתינין עד שיצאו אלו: הרי אמרו לרכובה שלש. מנהג הדיינין לגבות מן הבועט את חבירו בארכובתו של בועט ג' סלעים לבשת לפי שגדולה בשת מכת הארכובה מדחיפת היד: לבעיטה. ברגל: לסנוקרת. אוכף של חמור שהכה בו את חבירו: שלש עשרה. סלעים לבשתו לבד חיוב שאר הדברים: לפנדא דמרא. בית יד של פושיי''ר: קופינא. הברזל עצמו אצל הנקב: בשת. קנס הוא: גופא דעובדא. דפנדא וקופינא: גרגותא. בור מים מכונסין להשקות שדות: מאה פנדי. ק' הכאות היה לו להכותו שהרי גזלו מימיו: בפנדא. היינו בית יד: לא עביד איניש דינא לנפשיה. ואפי' דין אמת לא יעשה הוא לעצמו אלא ילך אצל הדיין: במקום דאיכא פסידא. אי אזיל לבי דינא דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי ולא ידע מאי דלי או שמא יכלו המים מן הבור ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה: אל תיכנס לחצר חבירך. בגניבה ובסתר שלא תראה עליו כגנב: אלא שבור את שיניו. כלומר קח בחזקה וקשיא לרב יהודה:

קמ''ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. תימה מה טעם אין הולכין ליתי בק''ו מדיני נפשות כדאמרינן בפ''ק דסנהדרין (דף ג:) ור' יאשיה מייתי ליה בק''ו מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אמר רחמנא זיל בתר רובא דיני ממונות לא כ''ש ואפי' רובא דליתיה קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין דף סט.). וי''ל דהתם גבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב''ד מפקי מיניה אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה לא אזלינן בתר רובא: ה''ג אמאי פטור איבעי ליה לעיוני. אבל הך לא פריך אמאי חייב בנזקו כשהוזק איבעי ליה לעיוני כדפירשתי לעיל (דף כג. ד''ה ולחייב) דיותר יש לו לשמור שלא יזיק משלא יוזק ולא שייך כאן כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור (לעיל כ. כד:) דגבי אדם לא אמר הכי והא דאמר (לעיל דף כב.) הניח חנוני נרו מבחוץ בעל הגמל פטור ולא אמר איבעי ליה לעיוני וי''ל דדוקא במקום הליכתו אמרינן איבעי ליה לעיוני וקצת קשה הא דאמר רבא לעיל כי אית לך רשות לסגויי עילאי ואמאי אית ליה רשות לסגויי הא בהמה נמי איבעי לה לעיוני כדמוכח בהפרה (לקמן דף נב:) דשור פקח ביום פטור וליכא למימר בממלא רה''ר שאינה יכולה לעבור אלא דרך עליה דא''כ לבעוטי נמי אית לה רשותא: ושמואל אמר באפילה שנו. והא דפליגי לקמן (דף כט.) אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע''ג דלעיל (דף כו:) מרבינן אונס כרצון באדם המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב.) גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב''מ דף פב: ושם ד''ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש''מ דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב''מ דף צד:) דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב דא''א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע''ג דברוח שאינו מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה.) גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא כלתה שמירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה לעמוד בשאין מצויה אלמא אע''ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן דף צט: ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס''ד דמקשה אפי' בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי כעין גניבה [עי' תוס' ב''מ פב: ד''ה וסבר וב''ב צג: ד''ה חייב]: לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים. והא דתני (לקמן דף נב:) שור פקח ביום פטור דשור עיניו למטה ומיבעי ליה לעיוני טפי מאדם: הרי אמרו לרכובה שלשה. י''מ דלעני שבישראל קאמר אבל אחרים הכל לפי המבייש והמתבייש ולר''י נראה דהיינו לגדול שבישראל דומיא דההיא דתנן בהחובל (לקמן דף צ) סטרו נותן לו מאתים זוז ומוקי לה (לקמן ד' צא.) לגדול שבישראל: קנסא קמגבית בבבל. לאו קנסא אלא דין קנסא הוא כדאמרינן בהחובל (לקמן ד' פד:) דמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו: אלא שבור את שיניו. דליכא פסידא איירי מדאסר ליכנס שלא ברשות:

בבא קמא כז ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כז - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד