בבא קמא כו ע"ב

מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר חִזְקִיָּה וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה אָמַר קְרָא פֶּצַע תַּחַת פָּצַע לְחַיְּיבוֹ עַל הַשּׁוֹגֵג כְּמֵזִיד וְעַל הָאוֹנֶס כְּרָצוֹן
הַאי מִבְּעֵי לֵיהּ לִיתֵּן צַעַר בִּמְקוֹם נֶזֶק אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא פֶּצַע בְּפָצַע מַאי תַּחַת פָּצַע שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי
אָמַר רַבָּה הָיְתָה אֶבֶן מוּנַּחַת לוֹ בְּחֵיקוֹ וְלֹא הִכִּיר בָּהּ וְעָמַד וְנָפְלָה לְעִנְיַן נְזָקִין חַיָּיב לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטוּר לְעִנְיַן שַׁבָּת מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת אָסְרָה תּוֹרָה לְעִנְיַן גָּלוּת פָּטוּר
לְעִנְיַן עֶבֶד פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן דְּתַנְיָא הֲרֵי שֶׁהָיָה רַבּוֹ רוֹפֵא וְאָמַר לוֹ כְּחוֹל עֵינִי וְסִימְּאָהּ חֲתוֹר לִי שִׁינִּי וְהִפִּילָהּ שִׂיחֵק בָּאָדוֹן וְיָצָא לְחֵרוּת
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר וְשִׁחֲתָהּ עַד שֶׁיִּתְכַּוֵּין לְשַׁחֲתָהּ
הִכִּיר בָּהּ וּשְׁכֵחָהּ וְעָמַד וְנָפְלָה לְעִנְיַן נְזָקִין חַיָּיב לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטוּר לְעִנְיַן גָּלוּת חַיָּיב דְּאָמַר קְרָא בִּשְׁגָגָה מִכְּלָל דַּהֲוָה לֵיהּ יְדִיעָה וְהָא הַוְיָא לֵיהּ יְדִיעָה לְעִנְיַן שַׁבָּת פָּטוּר לְעִנְיַן עֶבֶד פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן
נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע לְעִנְיַן נְזָקִין חַיָּיב לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטוּר לְעִנְיַן שַׁבָּת מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת בָּעֵינַן לְעִנְיַן גָּלוּת אֲשֶׁר לֹא צָדָה אָמַר רַחֲמָנָא פְּרָט לְנִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק שְׁתַּיִם וְזָרַק אַרְבַּע לְעִנְיַן עֶבֶד פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן
נִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע וְזָרַק שְׁמֹנֶה לְעִנְיַן נְזָקִין חַיָּיב לְעִנְיַן אַרְבָּעָה דְּבָרִים פָּטוּר לְעִנְיַן שַׁבָּת בְּאוֹמֵר כׇּל מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה תָּנוּחַ אִין אִי לָא לָא לְעִנְיַן גָּלוּת אֲשֶׁר לֹא צָדָה פְּרָט לְנִתְכַּוֵּין לִזְרוֹק אַרְבַּע וְזָרַק שְׁמֹנֶה לְעִנְיַן עֶבֶד פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל וְרַבָּנַן
וְאָמַר רַבָּה זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל פָּטוּר מַאי טַעְמָא מָנָא תְּבִירָא תָּבַר
וְאָמַר רַבָּה זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג וְהָיוּ תַּחְתָּיו כָּרִים אוֹ כְסָתוֹת בָּא אַחֵר וְסִלְּקָן אוֹ קָדַם [הוּא] וְסִלְּקָן פָּטוּר מַאי טַעְמָא בְּעִידָּנָא דְּשַׁדְיֵיהּ פַּסּוֹקֵי מְפַסְּקִי גִּירֵיהּ
וְאָמַר רַבָּה זָרַק תִּינוֹק מֵרֹאשׁ הַגָּג וּבָא אַחֵר וְקִבְּלוֹ בְּסַיִיף פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְרַבָּנַן דְּתַנְיָא הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בַּעֲשָׂרָה מַקְלוֹת בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה כּוּלָּן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

ומפרשינן עוד: מנא הני מילי, שאדם חייב בכל אלו?

אמר פירש חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה [וכן למדו בישיבתו], שהוא נלמד - מהא דאמר קרא: "כי יריבון אנשים ... פצע תחת פצע", ומקרא מיותר הוא, שהרי כבר נאמר: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו", וללמד הוא בא, לחייבו על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון. ^[1] ומקשינן: והרי האי קרא ד"פצע תחת פצע" מיבעי ליה כדי ללמד: ליתן צער במקום נזק, שלא נאמר: לא חייבה תורה צער אלא במקום שאין נזק, אבל כשיש נזק אינו חייב לשלם צער. ^[2]

ומשנינן: אם כן - שלא בא הכתוב אלא לרבות את הצער - לכתוב קרא: פצע בפצע, מאי "תחת" פצע, שמע מינה תרתי: צער במקום נזק, ומזיק באונס שחייב בנזק ולא בארבעה דברים. ^[3]

אמר רבה פסקי הלכות באופנים שונים שאין האדם מתכוין למה שנעשה, ולגבי דינים שונים: א. אם היתה אבן מונחת לו בחיקו, ולא הכיר בה [לא ידע מעולם שהיא בחיקו], ^[4] ועמד, ונפלה מתוך חיקו שלא בכוונה, הדין בזה חלוק:

לענין נזקין אם הזיקה את האדם או את הממון: הרי זה חייב, וכמבואר במשנתנו שאדם המזיק חייב אפילו בשוגג ובאונס. ^[5] לענין ארבעה דברים אם נפלה האבן וחבלה באדם: הרי זה פטור, שהרי אין הוא חייב בהם אלא במזיד או קרוב למזיד.

לענין שבת, אם העבירה ארבע אמות ברשות הרבים, או שעשתה חבורה בנפילתה: ^[6] הרי זה פטור מחטאת, שחייב אדם על עשיית מלאכה בשבת בשוגג - ומשום ש"מלאכת מחשבת" אסרה תורה, ^[7] דהיינו שנתכוין לעשות מלאכה, אלא ששוגג היה בכך, שהיה סבור שמלאכה זו מותרת או שלא ידע ששבת היום, אבל זה שלא נתכוין לעשות מלאכה, אין זה בכלל מלאכת מחשבת. ^[8]

לענין גלות אם המיתה את האדם [שההורג בשוגג, גולה]: הרי זה פטור -

ומשום שנאמר [במדבר לה יא]: "והקריתם לכם ערים, ערי מקלט תהיינה לכם, ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה", ואין נקרא "שגגה", אלא כשהיתה לו ידיעה בתחילה, ^[9] וזה הרי לא ידע מעולם שאבן יש לו בחיקו.

לענין עבד כנעני, אם נפלה מחיקו של האדון והפילה את שן עבדו או סימאה את עינו [שהעבד יוצא בהם לחירות]: הרי זה תלוי בפלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, שנחלקו באדון שהפיל את שן עבדו או סימא את עין עבדו שלא בכוונה, אם יוצא העבד בשל כך לחירות -

וכדתניא: הרי שהיה רבו רופא, ואמר לו העבד: "כחול לי את עיני", וסימאה האדון - כשכחל לו את עינו - שלא בכוונה, או שאמר לו העבד: "חתור לי שיני", והפילה האדון תוך כדי חתירה, הרי זה העבד שיחק באדון, ויצא העבד לחירות; ואף כאן יצא לחירות לדעתם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: כיון דכתיב [שמות כא ו]: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושיחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו", הרי למדנו מלשון הכתוב: "ושיחתה", עד שיתכוין האדון לשחתה, ולשיטתו אף גבי אבן לא יצא לחירות כיון שלא נתכוין. ^[10]

ב. ואם הכיר בה מתחילה באבן שהיא בחיקו, ושוב שכחה, ועמד, ונפלה; הדינים כך הם:

לענין נזקין: חייב, שהרי אם הכיר בה כל שכן שהוא חייב.

לענין ארבעה דברים: פטור, כי אף שהכיר בה תחילה, אין השכחה חשובה פשיעה, לחייבו משום קרוב למזיד. ^[11]

לענין גלות: חייב, דהרי אמר קרא: "בשגגה", מכלל דהוה ליה ידיעה, והא הוה ליה ידיעה, כלומר: היות והיתה לו ידיעה בתחילה הרי זה בכלל "שגגה" שחייבה התורה עליה גלות.

לענין שבת: פטור, כי אף שהכיר בה, אין זו "מלאכת מחשבת".

לענין עבד: פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל ורבנן, שהרי סוף סוף שלא בכוונה עשה אף שהכיר בה תחילה.

ג. ואם נתכוין לזרוק שתים אמות, ולא נתכוין לעשות בזריקה זו אחד מהדברים הנזכרים, וזרק ארבע אמות ועל ידי זה נעשה אחד מהדברים הנזכרים:

לענין נזקין: כל שכן שהוא חייב.

לענין ארבעה דברים: פטור.

לענין שבת: פטור, שהרי "מלאכת מחשבת" בעינן, ואפילו אם כשזרקה אמ "כל מקום שתרצה תנוח" ונחה לסוף ארבע, שהרי עיקר מחשבתו - שהיא לזרוק שתי אמות - אינה מחשבה למלאכה. ^[13]

לענין גלות: הרי זה פטור, ומשום שנאמר [שמות כא יב]: "מכה איש ומת, מות יומת. ואשר לא צדה [לא ארב לו, ולא נתכוין] והאלהים אנה לידו [זימן לידו שימות אדם על ידו], ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה"

הרי ש"אשר לא צדה" אמר רחמנא שהוא חייב גלות, והיינו שלא נתכוין לצד הנרצח כלל, ולמדנו מזה: פרט למתכוין לזרוק שתים לצד הנרצח וזרק ארבע, שאינו נפטר בגלות. ^[14]

לענין עבד: פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל, ורבנן, ולרבן שמעון בן גמליאל הרי הוא פטור, היות ולא נתכוין לשחת את העין.

ד. ואם נתכוין לזרוק ארבע אמות, וזרק שמונה אמות: ^[15]

לענין נזקין, חייב, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.

לענין ארבעה דברים: פטור, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.

לענין שבת הדין חלוק: באומר: "כל מקום שתרצה, תנוח" אין, אכן הוא חייב, ומשום שיש כאן "מלאכת מחשבת" הואיל ונתכוין לזרוק ארבע אמות שהיא מלאכה, אבל אי לא אמר "בכל מקום שתרצה תנוח", לא חייב. ^[16]

לענין גלות: "אשר לא צדה", פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.

לענין עבד: פלוגתא דרבן שמעון בן גמליאל, ורבנן, וכמו בנתכוין לשתים וזרק ארבע.

ואמר עוד רבה:

אם זרק אדם כלי שלו ^[17] מראש הגג ולכשיגיע לארץ יישבר, ובא אחר ושברו במקל קודם שהגיע לארץ:

הרי המשבר פטור מלשלם, מאי טעמא? כי מנא תבירא, תבר [מנה שבור הוא שבר], כלומר: הרי סופה לישבר. ^[18]

ואמר עוד רבה: זרק אדם כלי של אחר מראש הגג, והיו תחתיו בשעת השבירה כרים או כסתות באופן שאם יגיע לארץ לא יישבר, ובא אחר וסלקן לכרים ולכסתות קודם שיגיע אליהם ונפל הכלי לארץ, ונשבר, או אפילו אם קדם הזורק עצמו וסלקן, הרי הזורק פטור.

מאי טעמא פטור הזורק? כי בעידנא דשדייה פסוקי מפסקיה גיריה [בשעת הזריקה היו חיציו מופסקים ומנועים מלהזיק], כלומר: מחמת זריקתו הלוא אין סופו של הכלי לישבר עד שיינטלו הכרים; ואף את המסלק אין לחייב, שהרי הוא לא זרק את הכלי, אלא גרמא בעלמא הוא. ^[19]

ואמר עוד רבה: זרק תינוק מראש הגג באופן שלכשיגיע לקרקע ימות, ובא אחר וקבלו - כשהיה באויר - בסיף ומת מחמת הסיף, דינו של ההורג בסיף תלוי בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא, ורבנן. ^[20] דתניא: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, ויש בהכאת כל אחד מהם כדי להמית, בין שהכוהו בבת אחת, בין שהכוהו בזה אחר זה:

הערות

^[1] א. ואם תאמר: הרי פסוק זה נאמר באדם דאזיק אדם, אבל באדם שהזיק את הממון, מנין שהוא חייב בכל אלו [ואין ללמוד זה מזה, שהרי אדם שהזיק שור אינו חייב בארבעה דברים, הרי שהוא קל ממנו]! ? ותירץ ב"אבן האזל" [חובל ומזיק א טז ד"ה ובטעמא], שנזקי ממונו לא ילפינן מנזקי גופו, וטעמא דחייב במזיק ממון שלא במתכוין, הוא מהא דאמרינן לעיל ד א: "אדם שמירת גופו עליו", והתם מיירי בנזקי ממונו; והיינו, דכמו שאדם חייב על נזקי בהמתו משום שהוא חייב בשמירתה, כן חייב הוא בשמירת גופו. וב"חידושי רבי אריה ליב" [סימן עה עמוד קפ] כתב, שדין חבלת אדם באדם וחבלת אדם בשור, חלוקים ביסוד דין המזיק שלהם, כי בהיזק ממון, גדר החיוב הוא להשלים את הזיקו, אך בנזק אדם, הרי אף אחרי התשלום לא נשלם הזיקו בזה, אם כן אין עניינו השלמת החסרון והנזק, אלא חידוש התורה הוא לחייבו לשלם, [ולפיכך סובר הרמב"ם - חובל ומזיק ה ו - שתשלום זה הוא קנס]. ולפיכך, אדם דאזיק שור חייב אף בלא ילפותא ד"פצע תחת פצע", ומשום שאין חיוב התשלומין עונש עבור המעשה שעשה [שאז יש לפוטרו באונס כמו כל התורה כולה], אלא שהוא מחוייב להשלים לו את חסרונו, אבל באדם דאזיק אדם שהוא חיוב ועונש עבור המעשה שעשה, על כן בעינן להך ילפותא ד"פצע תחת פצע", וראה עוד שם. ומיהו, ראה ברש"י סנהדרין עט ב ד"ה לפוטרו ממון, שמ"פצע תחת פצע" מרבינן אונס כרצון אפילו באדם דאזיק שור. ב. כתב הרמב"ם [חובל ומזיק א יא]: "אדם מועד לעולם, בין שוגג, בין מזיד, בין ער, בין ישן, בין שיכור, אם חבל בחבירו או הזיק ממון חבירו, משלם מן היפה שבנכסיו; במה דברים אמורים שהישן חייב לשלם, בשניים שישנו כאחד ונתהפך אחד מהן והזיק את חבירו או קרע בגדו, אבל אם היה אחד ישן, ובא אחר ושכב בצידו, זה שבא באחרונה הוא המועד, ואם הזיקו הישן פטור; וכן אם הניח כלי בצד הישן ושברו הישן, פטור שזה שהניחו הוא המועד שפשע", ומקורו הוא מהירושלמי שהובא בהערה שעל משנתנו, ושם נתבאר, שלשיטת התוספות הפטור הוא משום אונס גמור, ולשיטת הרמב"ן הפטור הוא משום שהוא הזיק את עצמו. וב"חידושי רבי אריה ליב" [סימן עה עמוד קפא] דקדק בלשון הרמב"ם, שהוסיף לענין נזקי ממון שהמניח היה פושע, ואילו בנזקי אדם לא כתב הרמב"ם פרט זה! ? וביאר, שלדעת הרמב"ם: אדם דאזיק שור חייב אפילו באונס, היות שיסוד חיובו הוא להשלים את חסרון ממונו של הניזק; אבל אדם דאזיק אדם אינו חייב באונס גמור כי מ"פצע תחת פצע" לא מרבינן אונס גמור, ולא דמי לאדם דאזיק שור, היות ואין בתשלומין בכדי להשלים את חסרונו של הנחבל. ולפיכך, לענין נזקי אדם היה די לרמב"ם לומר שהישן אינו מועד, ופטור, כי הוא אנוס, וכשיטת התוספות; אבל לענין נזקי ממון הוצרך הרמב"ם לטעם הרמב"ן שהמניח את הכלי הוא פשע בו, ולולא טעם זה היה חייב הישן לשלם, כי בנזקי אדם בשור גם באונס גמור מחייבינן ליה. ג. וראה עוד שם, שרצה לחדש במה שכתב הרמב"ם [פ"ח ה"ד] שאדם המזיק במצב של פיקוח נפש חייב, שכל זה הוא דוקא בנזקי ממון, שיסוד חיובו הוא מה שנחסר חבירו ולא בשביל המעשה שעשה, אבל בנזקי גופו, אין חיובו אלא על המעשה שעשה, והיות שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, אינו מתחייב בתשלומין.

^[2] ביאר ה"נמוקי יוסף": "דקא סלקא דעתין: כיון דיהיב דמי נזק הכל בכלל, קא משמע לן דצער נמי קא יהיב", [וראה עוד "נחלת דוד" על תוספות ד"ה האי]. ובפירוש רש"י על התורה [שמות כא כה] כתב: "שאף על פי שנותן לו דמי ידו, אין פוטרין אותו מן הצער, לומר: הואיל וקנה ידו, יש עליו לחתכה בכל מה שירצה, אלא אומרים יש לו לחתכה בסם שאינו מצטער כל כך, וזה חתכה בברזל, וציערו", וכן פירש המאירי כאן; [וצריך תלמוד: וכי אטו שותף החולק, רשאי להזיק תוך כדי חלוקה]. וראה בתוספות ד"ה האי, שממה שחייבה תורה צער במקום נזק, יש ללמוד גם לשבת ריפוי ובושת.

^[3] ואם תאמר: כיון שפסוק זה עצמו נדרש אף לענין צער, אם כן למה לא נאמר אף לענין צער שיהא חייב על שוגג כמזיד ועל האונס כרצון! ? וכתבו התוספות: חיוב באונס ושוגג חידוש הוא, לפיכך לא מוקמינן הך דרשא אלא לענין נזק דאיירי ביה עיקר קרא. והראב"ד תירץ, שמסתבר להשוות צער לריפוי שבת ובושת, שעליהם אין מקור ללמוד לחייבם בשוגג ובאונס; ונראה לכאורה בביאור דבריו: חלוק חיוב תשלומי נזק, שעניינו להשלים את חסרונו של הניזק, מחיוב ארבעה דברים, לא מיבעיא צער ובושת, שאין בהם חסרון ממון כלל, אלא אפילו ריפוי ושבת, אינם חיוב על חסרון ממוני, שהרי אין כאן אלא גרמא של הפסד [ראה חידושי רבינו חיים הלוי הלכות טוען ונטען], ואם כן יש לומר שאני נזק משאר ארבעה דברים, וראוי להשוות צער לריפוי שבת ובושת ולא לנזק, ומיהו יש להעיר בפירוש זה.

^[4] ביאר רבינו יהונתן: כגון שהניחה לו אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן, וכשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו, וכן כתב המאירי. והוסיף רבינו יהונתן לבאר, שאין זה דומה למי שישן ולא היה אדם סביבו, ובא אדם וישן אצלו, וסימא הישן את עינו, שהוא פטור [וכמבואר בירושלמי שהובא בהערה על המשנה], ואילו כאן מבואר שלענין נזיקין הוא חייב; ומשום ש"אין הטעם [בירושלמי] משום דלא הוה ליה ידיעה, אלא משום שזה הישן הוא המועד, אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן שנשרה מן החיק, או נשברו כליו, מאי שינוי עביד; ואי איכא לדמויי נדון דידן [שיהיה דומה לדין הירושלמי] כך מדמינן: אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית [שלו], ועמד ונפלה - פטור עליה". והיינו, שרבינו יהונתן סובר כהרמב"ן [בהערה שם], שטעם פטור הירושלמי אינו מטעם "אונס גמור" וכשיטת התוספות [בהערה שם], אלא כהרמב"ן ; ואכן הביא הרמב"ן ראיה לשיטתו - שאפילו באונס גמור חייב אדם המזיק - מסוגייתנו. אבל ה"נמוקי יוסף" סובר כשיטת התוספות, וכתב: "לענין נזקין חייב, דהא איתרבי אונס כרצון, ולאו אונס גמור הוא, דאף על גב דלא הכיר בה מעולם, מכל מקום כי קאי איבעי ליה למיחש שמא איזה דבר הניח בחיקו, ושכחו, ושמא יפול".

^[5] הרשב"א ב"תורת הבית" [בית א סוף שער א] הסתפק, בנפלה סכין מידו או מחיקו, ושחטה, האם נחשב מעשה שחיטה של הגברא, או דנחשב כאילו נפלה מאליה, ואינה שחיטה. וכתב הרשב"א, דכמו שמצינו לענין נזיקין, שאם נפלה מחיקו חייב, הוא הדין נמי לענין שחיטה נחשב מעשה שלו, והויא שחיטה כשירה, וראה שם ב"בדק הבית" להרא"ה. וב"אבי עזרי" [נזקי ממון יד טו], תמה על ראיית הרשב"א, שהרי באבן שנפלה מחיקו, אפילו אם תיפול על ידי רוח מצויה יהיה חייב מדין "אשו משום חיציו", אבל בשחיטה אם תיפול הסכין על ידי רוח לא הויא שחיטא מעליא, אם כן מאי ראיה מנזיקין לשחיטה! ? ותירץ, דכונת הרשב"א כך היא: הרי הא דאבן שנפלה מחיקו חייב, אינו מחמת פשיעתו ומטעם "אשו משום חיציו", שהרי משמע בגמרא, שאם לא משום ש"מלאכת מחשבת" אסרה תורה, היה חייב בשבת על נפילת האבן, אם כן על כרחך דנחשב מעשה של האדם, ושפיר הויא שחיטה כשירה.

^[6] מאירי.

^[7] שהרי נסמכה פרשת שבת למלאכת המשכן, בפרשת ויקהל, והתם "מלאכת מחשבת" כתיב, רש"י ביצה יג ב.

^[8] בשו"ת רבי עקיבא איגר [קמא סימן ח], הקשה: מדוע אמרה הגמרא, שטעם הפטור הוא משום דלא הוי "מלאכת מחשבת", ולא אמרה דפטור משום "מתעסק"! ? שהרי המתכוין לחתוך דבר תלוש ונמצא שהוא מחובר, אינו חייב משום קוצר, היות והוא "מתעסק" בדבר של היתר, וכל שכן אם חשב שכלל אינו עושה מלאכה, שיש לפוטרו מטעם זה. וכתב לחדש, ש"מתעסק" אינו אלא פטור מחטאת וממיתה, שהרי פטור מתעסק נלמד ממה שנאמר בפרשת חטאת "אשר חטא בה" ודרשינן: פרט למתעסק, אבל עבירה יש כאן, [ונחלק שם על ה"מקור חיים" סימן תל, שכתב לא כן] ; אבל משום דלא הויא "מלאכת מחשבת", אינה בכלל מלאכה, ולא נעשית עבירה כלל. ואם כן יש לומר, דמה שאמרו: "לענין נזיקין חייב, לענין שבת פטור", היינו דכיון שלענין שבת הוא פטור, לכן לענין נזיקין הוא חייב בשבת, כלומר: שאם נפלה האבן מחיקו בשבת והלכה ארבע אמות והזיקה, היות ופטור הוא לענין שבת משום דלא הויא "מלאכת מחשבת" לכן חייב הוא בנזקו, ולא אמרינן "קם ליה בדרבה מיניה". ואם כן ניחא שהוצרכה הגמרא לומר את הטעם משום "מלאכת מחשבת", כי אילו היה הטעם רק משום שהוא "מתעסק", אם כן היה זה כמו "חייבי מיתות שוגגין", שאם כי הם פטורים מחיוב מיתה, מכל מקום פטורים הם מן הממון, אבל השתא שאינה מלאכה כלל, הרי הוא חייב בתשלום הנזיקין, ראה עוד שם; וראה עוד בשו"ת עונג יום טוב סימן כ. ומיהו ברש"י לקמן לה א [ד"ה אף הוא, וד"ה רבא אמר] מבואר, דאף כאשר אינה "מלאכת מחשבת" אמרינן "קים ליה בדרבה מיניה".

^[9] רש"י; והוסיפו התוספות, שהוא משום שגבי גלות נאמר כמה פעמים "בשגגה", שהרי לגבי אכילת חלב נאמר "בשגגה", ומכל מקום אין צריך שתהא לו ידיעה בתחילה; והמאירי כתב, שהוא משום דגבי גלות בעינן דומיא ד"אשר יבוא את רעהו ביער" האמור בפרשת גלות, שהוא ידיעה בתחילה, ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות, [והרי זה לענין גלות בכלל אונס].

^[10] נתבאר לפי פשוטו; והקשו התוספות: הרי בקידושין כד ב מבואר, שלדעת חכמים דרשינן "ושחתה", לענין מי שהושיט ידו למעי שפחתו, וסימא עובר שבמעיה, שהוא פטור אפילו לרבנן היות שלא נתכוין לעין כלל, ואם כן גבי אבן למה יצא לחירות! ? ותירצו: לרבנן בעינן תרתי לטיבותא, כדי שלא יצא לחירות: שיתכוין לטובה דומיא דהושיט ידו לעובר שבמעיה, ולא יתכוין אל האבר; ולפיכך גבי אבן שלא עסק בטובתו של עבד, חייב, אף על פי שלא נתכוין לעין. והרשב"א בקידושין תמה על דבריהם, הלא כוונת הנאת העבד לא מהני לפוטרו כדחזינן בכוחל עינו של עבד וסימאה, והא דלא נתכוין לעין לא מהני לפוטרו כדחזינן באבן שנפלה מחיקו, אם כן, איך יצטרפו שניהם כאחד לפוטרו! ? וראה עוד ברשב"א בשם הראב"ד, ובמה שכתב הוא, ובמאירי, וב"נימוקי יוסף" בשם הראב"ד. ב. כתב הרמב"ם [עבדים ה יא]: "הפיל את שינו או סימא את עינו בלא כוונה, כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד, והפילה את שינו וחתכה אצבעו, לא יצא לחירות, שנאמר: אם שן עבדו או שן אמתו יפיל, עד שיתכוין". ותמה ה"כסף משנה": הרי קיימא לן כרבנן, דבחתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויצא לחירות [וכפסק הרמב"ם שם בהלכה יג], ובסוגייתנו הרי מבואר, שלשיטתם, אם היתה אבן בחיקו ונפלה והפילה את שינו יצא לחירות, וכל שכן אם נתכוין לזרקה לבהמה ונפלה בעבד! ? ותירץ: הרמב"ם סובר, שהסוגיא בקידושין חולקת על הסוגיא דבבא קמא, דכיון שאם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא את עינו של עובר פטור, היות שלא נתכוין לעין, הוא הדין נמי נפלה אבן מחיקו ונפלה, ופסק הרמב"ם כסוגיא דקידושין. אך ב"אבי עזרי" כתב, שהרמב"ם פירש את סוגייתנו בהיפוך: לדעת רבן שמעון בן גמליאל אם נפלה אבן מחיקו יוצא העבד לחירות, ולדעת רבנן אינו יוצא לחירות, [וכן משמע במאירי]. וביאור הדברים: הא דפטר רבן שמעון בן גמליאל אם נתכוין לחתור את שינו של עבדו או לכחול את עינו, אינו משום דבעי כוונה, אלא, שהיות והוא עוסק במלאכתו אין לו שם של מזיק, ולדעתו, כל שאין לו שם של מזיק אין העבד יוצא לחירות, ולפיכך בנפלה אבן מחיקו היות שלענין נזיקין חייב, אף לענין עבד יצא לחירות. אבל חכמים סבירא להו, דבהושיט ידו למעי שפחה וסימא עין עובר אינו יוצא לחירות, אם כן לא תליא מילתא בשם מזיק אלא אם כיון לעין או לא; ולכן, אם נפלה אבן מחיקו, אף על פי שמתחייב הוא מדין אדם המזיק, אין עבד יוצא בזה לחירות, היות שאין כאן כוונה לעין. ג. איתא לקמן עד ב: "מעשה ברבן גמליאל שסימא את עין טבי עבדו, והיה שמח שמחה גדולה", היות שעל ידי זה יצא טבי לחירות. ו"המקנה" [קידושין כד ב] העיר, דהא פשיטא שרבן גמליאל לא עשה דבר זה בכוונה, שהרי אסור לחבול בעבדים, וגם עובר משום "לעולם בהם תעבודו" אם חובל בו כדי לשחררו, [גם פשטות הברייתא דלקמן משמע דבשוגג הוה], אם כן נמצא שרבן גמליאל פליג על רשב"ג בנו! ? ולדברי ה"אבי עזרי" בדעת הרמב"ם, אתי שפיר.

^[11] הקשה ב"נמוקי יוסף" [לעיל כג א]: מאי שנא אש שהלכה והזיקה, דחייב בארבעה דברים למאן דאמר "אשו משום חיציו", ומאי שנא אבן שהכיר בה ושכחה ונפלה מחיקו, שהוא פטור מארבעה דברים! ? ותירץ בשם הרמ"ה: לענין אבן שנפלה מחיקו לא הויא אפילו תחילתו בפשיעה, כי בשעת הנחה בחיקו ליכא פשיעה כלל, היות ויכול להזהר בה, ואי משום דשכח, אנוס הוא [דשכחה הויא כאונס כדאיתא בשבועות כו א] ; אבל לגבי רוח מצויה הוי פושע, אם הלכה אש והזיקה, והויא לה תחלתו בפשיעה וסופו באונס, [וראה היטב גם בלשון רש"י]. והוסיף על זה ב"נמוקי יוסף": ולפי דברי הרמ"ה ז"ל נראה לי ברור, דמי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה, שאינו נקרא מזיד ופושע, אלא הרי הוא בכלל טעה ולא התפלל, שמתפלל שתים לתשלומין", [ובסוף דבריו כתב הנמוקי יוסף להחמיר]. ובספר "אגודה" [הובאו דבריו בבית יוסף חושן משפט סימן רז אות ה] חולק, וסובר: "אונס ביום אחרון לא שמיה אונס", כלומר: היות ובתחילה זכר, אלא שדחה את זה לשעה מאוחרת ואז נאנס, אין זה חשוב אונס; ולדברי ה"אגודה" כתב ב"מרומי שדה", שצריך לפרש את סוגיין באופן שבשעת ההנחה בחיקו עדיין לא היה שם אדם שיהיה צריך להיות נזהר מלעמוד.

^[13] כתבו התוספות: דוקא אם הלך החפץ למקום אחר ממה שנתכוין לזורקו, אבל אם נח החפץ במקום שחשב, אלא שהיה סבור שהוא זורק שתי אמות ונמצא שזרק ארבע אמות, בזה נחלקו אביי ורבא [שבת עג א], לאביי חייב ולרבא פטור, והלכה כרבא. והמאירי כתב כאן: זהו שוגג גמור, וחייב חטאת; ובמסכת שבת, כתב המאירי שהוא פטור.

^[14] א. נתבאר על פי רש"י בפירוש שני, וכפי שהבינו ב"נמוקי יוסף", שכתב: פרט למתכוין לזרוק שתים, שהרי צדה שנתכוין לכנוס במקום שאפשר שתגיע אצל הנהרג כו', דהוה ליה שוגג קרוב למזיד, דלאו בר כפרה בגלות הוא", וכן משמע ברא"ש לדעת רש"י, וכן נראה מלשון התוספות בדעת רש"י, שכתבו בסוף קושייתם: "נתכוין לצד הנרצח". אך במכות [ז ב ד"ה ואשר לא צדה] כתב רש"י: "שלא נתכוין לזרוק בצדו ובסמוך לו, אלא למקום שזרק, אבל לא היה יודע שיש שם בני אדם"; ומשמע לכאורה כמו שהבינו הרב ר' ישעיה והר"ש [בשטמ"ק] בדעת רש"י, ראה שם. ב. הקשו התוספות: מאי שנא ממבקע עצים בגרזן ונשמט הברזל מקתו, והרג, דאיכא למאן דאמר גולה [וכן אם ניתז קיסם מן העץ המתבקע והרג איכא למאן דאמר גולה]! ? ותירץ הרשב"א: דהתם לאו פושע הוא, מה שאין כן הכא; [וראה שם בציונים 448 ו 450]. ג. הקשה בספר "דרכי דוד": הרי בנמוקי יוסף [לעיל כג א] כתב דנתכוין לזרוק ב וזרק ד פטור מארבעה דברים כיון דהוי קרוב לאונס, ולכאורה סותר מה שכתב בסוגיין דהוי קרוב למזיד! ? ועוד קשה, למאן דאמר קרוב למזיד הוא, אמאי פטור מארבעה דברים, הא קרוב למזיד חייב כמו שכתב רש"י לעיל! ? ויש שתירצו: לכולי עלמא שוגג הוא, אלא דלענין גלות בעינן שגגה גמורה, [וכמו שכתבו התוספות ד"ה בשגגה], ונחלקו הראשונים, אם הוי שוגג הנוטה לאונס או שוגג הנוטה למזיד, אבל לענין ארבעה דברים פטור, כיון דסוף סוף הוי שוגג, ולא ממש קרוב למזיד. ד. רש"י בפירוש ראשון פירש שלענין גלות הוא חייב, ראה דבריו.

^[15] החילוק בין אופן זה לאופן הקודם, אין בו שום חילוק אלא לענין שבת, שבאופן הראשון לא נתכוין לעשות מלאכה, ואילו באופן השני נתכוין לעשות מלאכה, אבל לענין שאר דינים אין שום הבדל בין נתכוין לשתים או לארבע, כיון שמה שנעשה לא נעשה במקום שנתכוין לזרוק אליו, ולא פירטה הגמרא את שאר הדינים אלא אגב האופנים האחרים.

^[16] א. כתב ה"נמוקי יוסף": דוקא אם אמר "כל מקום שתרצה, תנוח", אבל בסתמא לא ניחא ליה שילך החפץ יותר, והרי לא נעשית מחשבתו, ופטור הוא. ב. ראה במאירי, שאם נתכוין לזרוק שמונה וזרק ארבע, יש פוטרים אפילו אמר "בכל מקום שתרצה תנוח", ויש משוים את דינו לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמונה, ויש מחייבים אפילו אם לא אמר "בכל מקום שתרצה תנוח".

^[17] נתבאר על פי רש"י; והטעם שפירש כן, כתב הרא"ש [סימן טז], שהוא משום שאם לא כן, למה לא נתפרש דינו של הזורק; ובהכרח שבעל הכלי בעצמו זרק. והקשה עליו הרא"ש: אם בעל הכלי זרק את כליו, פשיטא שהמשברו במקל פטור, שהרי "אבידה מדעת" היא, והוי כאילו הפקירוהו בעלים! ? וכתב ב"נחלת דוד" [לעיל כ ב ד"ה וראיתי להרב בנתיבות], שרש"י סובר כדעת הרמב"ם [גזילה ואבידה יא יא], שאבידה מדעת אף על פי שאין בה חיוב השבה, מכל מקום אינה נעשית הפקר. וראה ב"נתיבות המשפט" סימן רסא, וב"בית הלוי" [א כד ד"ה והנראה], ובחידושי רבי שמעון סימן כד, שכתבו, דרש"י מודה דבעלמא אבידה מדעת הוי הפקר, והכא שאני היות ורוצה להשתמש בכלי בעצם שבירתו או היות ויש לו מצילין. והרא"ש מכח קושיא זו פירש, שאחר זרקו, ומה שלא נתפרש דינו של הזורק, הוא משום שהרי פירש רבה את הטעם משום ד"מנא תבירא תבר", וממילא יודעים אנו שהזורק חייב, כיון שבודאי היה עומד לישבר. וראה גם ברש"י לעיל יז ב שכתב על דברי רבה: "פטור המשברו וחייב הזורק", ודלא כמו שכתב כאן; וראה עוד פירוש שלישי בשם הרמב"ן בהערה הבא.

^[18] א. לעיל [יז ב] מספקא ליה לרבא: אם "בתר תבר מנא" אזלינן או "בתר מעיקרא", [ונפקא מיניה אי חשיב צרורות לשלם חצי נזק], ומבואר שם, דאף על גב דלרבה הכא פשיטא ליה, לרבא מספקא ליה, ופירש רש"י שם, דלרבה פשיטא ליה ד"בתר מעיקרא אזלינן"; [ומלשון רש"י שם, שכתב: "פטור המשברו וחייב הזורק, אלמא בתר מעיקרא אזלינן, הואיל וסופו לישבר לכשינוח, כמי ששברו הוא דמי", משמע, שההכרח מדברי רבה ש"בתר מעיקרא אזלינן", הוא משום שלפי רבה חייב הזורק; אך לפי מה שפירש רש"י כאן שבעל הכלי זרקו, אי אפשר לפרש כן]. והרמב"ן [יא ב מדפי הרי"ף] צידד לפרש בהיפוך, שמרבה מוכח ש"בתר תבר מנא אזלינן", מדלא אמר רבה חידוש יותר גדול שהראשון חייב, כי השני פטור בין אם בתר מעיקרא אזלינן ובין אם בתר תבר מנא אזלינן, היות ואין לכלי דמים בשעת שבירה, ואילו דינו של הראשון תלוי אם בתר מעיקרא אזלינן, שאז נחשב הדבר כאילו שבר את הכלי מיד כאשר הוא יצא מתוך ידו, אבל אם בתר תבר מנא אזלינן הרי הוא פטור, וביות ולא השמיענו רבה שהראשון חייב, משמע שהראשון באמת פטור, ומשום דבתר תבר מנא אזלינן. וראה ב"ברכת שמואל" [יא א], שביאר, שכל עוד שלא נעשה מעשה בחפץ אין אומרים שאין לו ערך ממוני לענין תשלומין, ורש"י והרמב"ן פליגי, אם הזריקה נחשבת שנעשה מעשה בחפץ אם תימצי לומר בתר בסוף אזלינן, [וראה עוד ב"חידושי רבי שמעון" סימן כד סוף ס"ק א]. ב. והנה לשיטת רש"י, אם בתר תבר מנא אזלינן, הזורק חפץ מראש הגג ובא אחר ושברו במקל - השני חייב. ויש לתמוה: הלא קיימא לן באבידה ששטפה נהר ובכל חפץ שהוא אבוד מבעליו ומכל אדם, שרחמנא שריא, כמבואר בבבא מציעא כב ב, ואף כאן, הרי כלי זה כיון שעומד הוא להשבר, אין לך "אבודה" גדולה מזו, ואם כן היה לו ליפטר על השבירה גם אם בתר תבר מנא אזלינן! ? והגר"ח תירץ [הובאו דבריו ב"ברכת שמואל" סימן יא וב"חידושי הגר"ח" סימן רכה], דמיירי באופן שיכול להציל את הכלי ואין הכלי אבוד; וכן כתב ב"שיעורי רבי שמעון" סימן כד. ובחידושי מרן רי"ז הלוי [סוף הלכות גזילה, וכן הובא ב"ברכת שמואל" שם], כתב ליישב, שיסוד ההיתר של אבודה ממנו ומכל אדם הוא מדין הפקעה, שהופקע החפץ מרשות בעליו, וזה שייך אם גוף החפץ אבד מבעליו, אבל הכא דאף אחרי השבירה נשאר בהחפץ קצת שיווי באופן ששייך בו בעלות, אם כן אין גוף החפץ פוקע מבעליו, ועל ערכו של החפץ לא שייך הפקעה; [וב"תרומת הכרי" סימן רסב בתחילת הגהה א, כתב גם כן כעין זה].

^[19] א. הקשו התוספות [לקמן לג א ד"ה והוציא]: אמאי פטור הזורק, הא סוף סוף מכוחו היה הנזק, ומאי שנא ממה שאמרו שם, גבי זרק אבן ואחר כך הוציא אחד את ראשו וניזוק ממנה, שהוא חייב! ? ותירצו: שאני הכא, שאין לו לחשוב שיסלקו את הכרים וישברו הכלים [כלומר, אינו עומד לכך מצד המציאות, אף על פי שדעתו לכך - חידושי רבי שמואל], אבל המשליך אבן למקום שמצויים שם בני אדם, עליו לחשוש שמא תזיק האבן את מי שיצא לקראתה. והרשב"א [שם] כתב, דפלוגתא היא, רבה דהכא סבירא ליה דפטור, בין בסילק את הכרים, בין בהוציא הלה את ראשו; ורבי יוסי בר חנינא דהתם [לחד לישנא] סבירא ליה דחייב בתרוייהו, והלכה כרבה. ב. כתב הרי"ף: "מסתברא לן דלית הלכתא בהא כרבה, משום דסבירא ליה דלא דיינינן דינא דגרמי, וקיימא לן דלית הלכתא כוותיה". וביאר ה"נמוקי יוסף", שהרי"ף סובר, שסילוק הכרים והכסתות הוי "גרמי", ורבה שפטר אף את המסלק הוא לשיטתו, והיות וקיימא לן שגרמי חייב, אם כן לית הלכתא כרבה דהכא שהמסלק פטור. אבל התוספות כתבו, שלר"י נראה דהוי "גרמא" ולא "גרמי"; וראה בתוספות בבבא בתרא [כב ב ד"ה זאת] שלש הגדרות מתי הוי "גרמי": שנים בשם ר"י: א. שעושה הוא עצמו היזק לממון חבירו [וברא"ש שם הוסיף: וברי היזקא]. ב. שבשעת מעשה בא ההיזק ג. בשם ריצב"א: דינא דגרמי הוי מטעם קנס, ולכך כל היזק המצוי ורגיל לבוא קנסו חכמים. והמאירי כתב: היות שאינו עושה מעשה המפסיד, אלא מסלק את המציל, אינו בכלל דינא ד"גרמי", אלא "גרמא" בנזיקין הוא ופטור. ג. כתב הרמב"ם [חובל ומזיק ז ח]: "הזורק כלי של חבירו מראש הגג, על גבי כרים וכסתות של בעל הכלי, וקדם בעל הכלי והסיר הכרים, הזורק חייב, שזריקתו היא הגורם הראשון לשבירת הכלי; ואם קדם אחר וסלקן, שניהן חייבין הזורק והמסלק, ששניהם גרמו לאבד ממונו של זה". ודבריו צריכים עיון, נהי דהמסלק חייב כשיטת הרי"ף, אבל הזורק אמאי חייב הא פסוקי מפסקי גיריה, וכמבואר בסוגייתנו! ? וכתב ה"מגיד משנה": הרמב"ם סובר, שמה שכתב הרי"ף דלא קיימא לן כרבה, מתייחס גם לענין חיובו של הזורק, שפטורו של הזורק אליבא דרבה הוא משום "גרמי", ולדידן - "גרמי" חייב. ד. וב"אור שמח" תמה במה שכתב הרמב"ם בראש ההלכה, שאם קדם בעל הכלי וסילק את הכרים והכסתות [שלו] הרי הזורק חייב, ואמאי? כיון שבעל הכרים גרם להיזק הכלי אמאי ישלם הזורק את כל הנזק! ? ותירץ: בעל הכלי שהוא בעל הכרים טוען: חששתי שלא יקרעו הכרים מחבטת הכלי ולהציל את הכרים מנזק נתכוונתי, לכן חייב הזורק שהיה לו לחשוב שבעל הכרים יחוש על כרים שלו ויטלם מן הקרקע. [וראה עוד ב"חזון איש" ב טז].

^[20] א. הקשה הרמב"ן על הרי"ף כאן: לדעת רש"י [ראה בהערה לעיל] שרבה סובר בתר מעיקרא אזלינן, אם כן מיד כאשר הושלך התינוק הרי הוא כהרוג, אם כן לא תליא בפלוגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן כלל, אלא לדברי כולם הראשון יהיה חייב והשני פטור, דגברא קטילא קטל! ? וב"חידושי רבי שמעון" [סימן כד אות א] כתב ליישב, דהא פשיטא דאף אם נאמר בתר מעיקרא אזלינן, אין הכלי נחשב עכשיו כשבור, ואין התינוק נחשב כאילו כבר מת, אלא הגדר הוא, שהיות ונעשה בו מעשה, הרי הוא מעכשיו כמו שחיותו שמשעת חבטה בקרקע ואילך נסתלקה, ואין לו עכשיו אלא חיות מועטת עד שיחבט בקרקע. [אבל אם בתר בסוף אזלינן, השבירה והמיתה שבסוף הם ענין מחודש, וקודם לכן יש לו חיות גמור]. ולפיכך, אליבא דרבי יהודה בן בתירא חייב המקבלו בסיף משום שקירב את מיתתו, והיינו משום שאף דחשבינן כאילו כבר ניטלה חיותו שמזמן המיתה, אבל הרי עדיין יש בו חיות משעת זריקתו ועד נפילתו לארץ, והוא גמר מיתתו וקירב את מיתתו.

פרק שלישי - המניח

מתניתין:

ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שהמזיק משלם את הנזק אפילו כשלא התכוון להזיק? מה מקור הדין בתורה? אמר חזקיה, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של חזקיה ברייתא זו: אמר קרא [הכתוב] "פצע תחת פצע" (שמות כא, כה), ולשון יתירה זו באה לחייבו בתשלומי נזק על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון.

ומקשים: האי מבעי ליה [הרי פסוק זה נצרך לו] כדי ליתן צער במקום נזק, שאף שמשלם את מלוא תשלום הנזק שנגרם על ידי מכתו בכל זאת צריך לשלם גם על הצער (הכאב) שהצטער הנפגע! ומשיבים: אם כן שרק לכך בא ייתור לשון זה לכתוב קרא [שיאמר הכתוב]: "פצע בפצע", כלומר, הפצע שבתוך הפצע, דהיינו צער, מאי [מה טעם] ההדגשה היתירה "פצע תחת פצע" — שמע מינה תרתי [למד מכאן שתים] הן לענין שוגג כמזיד, והן לענין צער במקום נזק.

א אמר רבה: היתה אבן מונחת לו לאדם בחיקו כשהיה יושב, ולא הכיר בה, שלא ידע כלל שיש שם אבן, ועמד, ונפלה אבן זו והזיקה. לענין נזקין — חייב לשלם כל מה שהזיקה האבן, לענין ארבעה דברים הנוספים לתשלום הנזק עצמו (צער וריפוי וכו') שחייב אדם לשלם על מה שהזיק אדם אחר — פטור. לענין שבת אם על ידי כך נעשתה מלאכה האסורה בשבת, כגון שיצאה האבן מרשות היחיד לרשות הרבים — הרי מלאכת מחשבת אסרה תורה בשבת, שחושב לעשותה, וכאן אין זו מלאכת מחשבת, שהרי לא חשב ולא התכוון למלאכה, ופטור. לענין גלות, שחייב ההורג אדם בשגגה, אם המית אדם בהפלת האבן — הרי זה פטור, שאין אנו רואים אותו כשוגג שחייב גלות, אלא כאנוס.

ולענין עבד, כלומר, אם על ידי כך גרם להוציא שינו או עינו של עבדו, האם יוצא בכך העבד לחופשי (ראה שמות כא, כו –כז), הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה רבו (אדוניו) של העבד רופא, ואמר לו העבד: כחול עיני כדי לרפא אותה, וסימאה (עיוור אותה) האדון בתוך כדי הטיפול, או שביקש מן האדון חתור לי שיני (עשה נקב בשיני) כדי לרפאה, והפילה את השן — הרי שיחק (היתל) העבד באדון ויצא על ידי כך לחרות.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין העבד יוצא לחירות במקרים אלה משום שנאמר בענין זה "ושחתה" (שמות כא, פסוק כו) — עד שיתכוין האדון במעשהו לשחתה ולא כאשר הוא מתכוון לתקן ולרפא. ואף לענייננו, באבן שנפלה ופגעה בעינו או בשינו של העבד ולא התכוון האדון לפגוע בו, נחלקו חכמים ורבן שמעון בן גמליאל אם משתחרר העבד בכך. עד כאן דנים באופן שלא הכיר באבן.

ואם הכיר בה באבן שהיא בחיקו ושכחה שהיא נמצאת שם, ועמד, ונפלה האבן, לענין נזקין — גם כאן חייב בוודאי, שהרי חייב גם אם לא ידע כלל. לענין ארבעה דברים — גם כאן פטור, שהרי לא נתכוון. אבל לענין גלות — חייב, שאמר קרא [הכתוב]: "ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה" (במדבר לה, יא) — מכלל דהוה ליה [שהיתה לו קודם] ידיעה, שזאת היא הגדרת המושג שגגה לענין זה — דבר ידוע שנשכח, והא הויא ליה [והרי כאן היתה לו] ידיעה קודמת באבן שבידו. לענין שבת — גם כאן פטור, שלא היתה "מלאכת מחשבת" בזריקת האבן. לענין עבד — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים] כפי שאמרנו.

ובמקרה שנתכוון לזרוק את האבן, אלא שנתכוין לזרוק את האבן שתים (שתי אמות) וזרק ארבע אמות, שעלתה בידו יותר ממה שנתכוון, לענין נזקין — חייב, לענין ארבעה דברים — פטור, לענין שבת — פטור, כי "מלאכת מחשבת" בעינן [צריכים אנו] כתנאי לחיובו ואין זו מלאכה שנעשתה מתוך כוונה. לענין גלות הרי "ואשר לא צדה" (שמות כא, יג) אמר רחמנא [אמרה התורה] שאם לא נתכוון להורגו — גולה, ובכלל זה פרט לנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאף הוא לא צדה, והאבן הלכה רחוק ממה שנתכוון, לענין עבד — הרי זו אותה פלוגתא [מחלוקת] שאמרנו בין רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים].

ומקרה נוסף: אם נתכוין לזרוק את האבן ארבע אמות וזרק שמנה, הרי לענין נזקין — חייב, לענין ארבעה דברים — פטור. לענין שבת, אם היה אומר בזמן זריקתו: כל מקום שתרצה תנוח, כלומר, שלא הקפיד לזורקה דווקא למקום מסויים, הרי כיון שרצה לזורקה ארבע אמות, שהוא שיעור מלאכה שחייבים עליה בשבת — אין [כן], הרי הוא חייב, שהרי זרק כשיעור ארבע אמות שחייבים עליו. אי [אם] לא התכוון לזריקה סתם, אלא רצה לזורקה דווקא למקום מסויים — לא יהא חייב, שהרי לא היתה זאת מלאכת מחשבת, שלא עלה בידו מה שחשב. לענין גלות, הרי "אשר לא צדה" נאמר שגולה, ובכלל זה פרט לנתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה. לענין עבד — עדיין זו פלוגתא [מחלוקת] בין רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים].

ב כיון שהבאנו את הדברים שאמר רבה במקרים שיש בהם צדדי חיוב ופטור באותו מעשה, מביאים עוד דברים שקבע רבה באופנים שונים של עשיית אותו מעשה. ואמר רבה: זרק אדם כלי כגון חרס מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו — הרי השובר במקל פטור, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — מנא תבירא תבר [כלי שבור שבר], שהרי משעת זריקתו ברור שעתיד הכלי להישבר, ולכן מי ששברו באויר אינו חייב על שבירתו.

ואמר רבה באותו מקרה ובאופן שונה: זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים או כסתות שאם היה נופל עליהם לא היה נשבר, ובא אחר וסלקן לאותם כרים, או קדם הוא עצמו וסלקן ונשבר הכלי — הרי זה פטור מן הנזקים, אף שנשבר הכלי בגללו. מאי טעמא [מה טעם הדבר] בעידנא דשדייה [בזמן שזרקו] הרי פסוקי מפסקי גיריה [נפסקו חציו], כלומר, הפעולה שעשה בשעת הזריקה שהיתה כעין יריית חץ, לא היתה עשויה לשבור את הכלי, ואחריותו לדבר נפסקת עם גמר הזריקה, ומה שקרה לאחר מכן הוא פעולה שניה ונוספת, שאינה קשורה בראשונה.

ואמר רבה: זרק תינוק מראש הגג, ובא אחר וקבלו בסייף ומת התינוק — הרי זו פלוגתא [מחלוקת] ר' יהודה בן בתירא ורבנן [וחכמים] מי חייב מיתה על הריגתו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות, בין שהיכוהו כולם בבת אחת בין בזה אחר זה — כולן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

With regard to the halakha that one must pay the full cost of the damage in a case where there was no intent to cause damage, the Gemara asks: From where are these matters derived? Ḥizkiyya says, and similarly, the school of Ḥizkiyya taught: The verse states: “Wound for wound [petza taḥat patza]” (Exodus 21:25). This phrase is superfluous, as the Torah states elsewhere (see Leviticus 24:19) that one is liable to pay compensation when injuring another. This verse serves to render him liable to pay for the unintentional damage just as he pays for the intentional damage; and he pays for damage caused by accident just as he pays for damage caused willingly.

The Gemara asks: But this verse is necessary in order to indicate that one must pay compensation for pain, even in a case where he pays compensation for damage caused by the injury. Consequently, it seems that that verse cannot also be the source of the principle derived by the school of Ḥizkiyya. The Gemara answers: If it is so that the superfluous phrase is intended to teach only that, then let the verse write: Petza befatza, which carries the same meaning. What, then, is meant by the superfluous word taḥat in the phrase “petza taḥat patza”? It indicates that we must derive two conclusions from it: That one is liable to pay for pain even in a case where he pays compensation for damage, and that he is liable for unintentional damage as he is for intentional damage, and for damage caused by accident as for damage caused willingly.

§ Rabba says: If there was a stone lying in one’s lap and he was unaware of it, and he arose and it fell and caused damage, with regard to damages he is liable to pay the full cost of the damage caused by the stone. With regard to the four types of indemnity, he is exempt. With regard to Shabbat, if the falling stone caused him to violate one of the prohibited categories of labor; for example, if the stone fell from a private domain to the public domain, he is exempt. The reason is that the Torah prohibited only planned, constructive labor on Shabbat, and he did not plan to perform this labor. With regard to exile, the punishment prescribed for one who unintentionally but negligently kills another, were this stone to kill someone he is exempt, as the incident is deemed accidental.

With regard to a Canaanite slave whose tooth was destroyed or eye was blinded by the stone, potentially enabling the slave to earn his freedom (see Exodus 21:26–27), this is the subject of a dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis, as it is taught in a baraita (Tosefta 9:25): If the master was a doctor and the slave said to him: Paint the lid of my eye in order to heal it, and the master blinded it during the procedure, or if the slave requested from his master: Scrape my tooth in order to heal it, and the master knocked out the tooth while scraping it, the slave has mocked the master, as he is emancipated due to the act of the master himself.

By contrast, Rabban Shimon ben Gamliel says: The slave is not emancipated in these cases because the verse states: “And destroy it” (Exodus 21:26), from which it is derived that the slave is emancipated only in a case where the master intends to destroy the eye or the tooth, but not if he intended to heal the slave. So too, in the case where a stone fell and accidentally blinded a slave’s eye or knocked out his tooth, according to the Rabbis the slave would be emancipated and according to Rabban Shimon ben Gamliel he would not. All of the above cases relate to situations where the individual did not know the stone was in his lap.

If he was initially aware of it but forgot about it and he arose and it fell, with regard to damages he is certainly liable, being that he is liable even if he was unaware of the stone. With regard to the four types of indemnity, here too he is exempt, as he did not intend to cause injury. With regard to exile he is liable, as the verse states: “One who unwittingly strikes a person mortally” (Numbers 35:11), indicating by inference that the assailant had some previous awareness, and in this case he was in fact previously aware of the stone in his lap. The term “unwittingly” is employed to describe someone who possessed knowledge of the potential transgression then forgot about it. With regard to Shabbat he is exempt, as this was not a planned, constructive labor. With regard to a slave, the same dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies.

In a case where he intended to throw the stone, and he intended to throw it for a distance of only two cubits but instead he threw it a distance of four cubits, as it went farther than he wanted it to go, with regard to damages he is liable. With regard to the four types of indemnity he is exempt. With regard to Shabbat he is exempt, as we require planned, constructive labor as a condition for liability. With regard to exile he is liable, as the Merciful One states in the Torah: “If a man lie not in wait” (Exodus 21:13), which serves to exclude from the death penalty a situation where one intended to throw the stone for two cubits but he actually threw it for four cubits, as he did not intend to kill, so he is exiled. With regard to a slave, the same dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies.

And if he intended to throw the stone four cubits but instead he threw it eight cubits, with regard to damages he is liable. With regard to the four types of indemnity he is exempt. With regard to Shabbat, if he said to himself when he threw the stone that he would be satisfied wherever it may land, then yes, he is liable, as he intended to throw it a distance of four cubits, which is the minimum necessary to violate the prohibited labor of carrying in the public domain. If he did not throw the stone aimlessly but rather had selected a target that was four cubits away, then he is not liable as he did not perform the precise planned, constructive labor that he had intended. With regard to exile, the Torah states: “If a man lie not in wait” (Exodus 21:13), which serves to exclude from the death penalty a situation where one intended to throw it four cubits but he actually threw it eight cubits, as he did not intend to kill, so he is exiled. With regard to a slave, the same dispute between Rabban Shimon ben Gamliel and the Rabbis applies.

§ Since the Gemara cited Rabba’s comments about various actions for which the perpetrator is liable with regard to certain matters but exempt with regard to others, the Gemara cites similar rulings: And Rabba says: If one threw a vessel, such as an earthenware jug, from a roof and another came along and broke it with a stick during its descent, the latter is exempt from liability. What is the reason? It is because he broke a broken vessel, meaning that once the vessel was thrown from the roof it was clear that it would be broken upon landing, and therefore it is considered as if it were already broken and the one who broke it while it was still in the air is not liable.

And Rabba says: If one threw a vessel from a roof and there were cushions or blankets below so that if the vessel would land on them it would not break, and then another came and removed the cushions or blankets, or if the individual who threw the vessel went quickly before it landed and removed the cushions or blankets himself, and as a result the vessel shattered, the one who threw the vessel is exempt from liability even though the vessel broke as a consequence of his actions. What is the reason? At the time that he threw the vessel, his arrows were stopped, i.e., what he did at the time he threw the vessel, which is an act comparable to the shooting of an arrow, did not have the capacity to break the vessel. Therefore, he is not viewed as having broken the vessel, and is exempt.

And Rabba says: If one threw a child from a roof and another came along and impaled him on his sword and the child died, the question of who is liable to receive the death penalty for killing the child is dependent upon the dispute between Rabbi Yehuda ben Beteira and the Rabbis. As it is taught in a baraita: If ten people beat a victim with ten sticks, whether they did so simultaneously or sequentially, they are all

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד כו' שמעינן ממתני' דקתני מי שסימא עין חבירו אינו חייב אלא נזק בלבד ולא ד' דברים דבשוגג הוא ועלה אמר' מנא הני מילי אמר חזקי' פצע תחת פצע לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון. ואקשי' האי מיבעי לי שאע"פ שמשלם הנזק חייב גם צער הפצע ופרק' (גם) אם כן היה לכתוב פצע בפצע דדרשינן פצע זה הנזק בפצע זה הצער שבפצע והואיל ולא כתב כך אלא כתב פצע תחת פצע ש"מ לתת צער במקום נזק וש"מ לחייב השוגג כמזיד שלא תאמר אם אין נזק משלם צער אבל נזק וצער לא קמ"ל.

אמר רבא היתה אבן מונחת בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לענין נזקין חייב כדאמר אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד. ירושל' אמר ר' יצחק מתניתא כשהיו שניהן ישינים אבל אם היה אחד ישן ובא אחר וישן אצלו הבא לישן הוא המועד.

ולענין ד' דברים פטור דכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף דאית ליה ידיעה אף אבן דאית ליה ידיעה. נקוט האי כללא בידך דלא מחייב בד' דברים אלא בתר ידיעה וכונה. לענין שבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה.

פי' מלאכת מחשבת שמחשב עליה לעשותה. לענין גלות פטור דכתיב מכה נפש בשגגה מכלל דהויא ליה ידיעה והא לא הוה ליה ידיעה בה מעולם. לענין עבד כגון דנפלה אבן זו מחיקו ושיברה שן עבדו או סימת עינו לתנא קמא יצא לחירות ל'ר'ש'ב'ג כיון דלא נתכוון פטור.

מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם ונפלה והזיקה לענין נזקין חייב שהרי רבתה תורה מפצע תחת פצע שוגג כמזיד. לענין ארבעה דברים בעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו ור"ח ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכונה אף אבן בכונה לענין גלות פטור דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן א"נ כדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדיה ובשגגה. הכיר בה ושכחה לענין נזקין חייב דאפילו לא הכיר בה חייב כ"ש שהכיר ולענין ד' דברים פטור כדאמרן דבעינן מתכוין או שיהא פושע גמור כישן בראש הכותל ועשוי ליפול ברוח מצויה כדאיתא לקמן לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וזה אף ע"פ שהכיר בה מתחלה עכשיו שכחה ואינו מחשב להוציאה וא"ת א"כ מפני מה שנינו לא יצא החייט במחטו בערב שבת שמא ישכח ויצא והלא אפילו יצא בשבת כיון דשכחה פטור י"ל דשמא ישכח שהוא שבת קאמר אבל לא שכח את המחט ומלאכת מחשבת היא. לענין גלות חייב דאמר קרא בשגגה מכלל דהו"ל ידיעה מעיקרא היא ואע"ג דלענין שבת קרי ליה שגגה גמורה לענין גלות חשבינן ליה ידיעה כדאמרן דלענין שבת בעינן מלאכת מחשבת בשעה עשיית מלאכה. והא דאמרינן בשגגה דהו"ל ידיעה לאו למימרא דכל שוגג לא יתחייב לעולם באסורין של תורה עד שיהא לו ידיעה מעיקרא דאוכל חלב בשגגה וכן כל שאר האסורין אע"פ שלא היתה לו ידיעה כלל וכאן טעמא משום דכתיב ביה שגגות הרבה כמו שכתבנו ולפיכך אין שגגה שנכתב' כאן כשאר שגגות שנאמרו בתורה ומשום כך אמרו במכות בשגגה פרט לאומר מותר ואלו לגבי שבת ולגבי ע"ז אמרינן אומר מותר חייב כשאר שוגגים הגמורין. לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלרבנן יצא לחירות ואפילו מתכוין לרפאתו ולרשב"ג עד שיתכוין לשחתה ואפילו באומר לו כחול לי עיני וסמאה וחתור לי שיני והפילה ואיכא למידק ולרבנן מ"ש ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעי' דאמרי רבנן דלא יצא לחירות מדכתיב ושחתה כדאיתא בפ"ק דקדושין י"ל דשאני התם דאינו מתכוין לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו.

והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום דאינו מתכוין לשחתה הוא אלא משום דבעי עין רואה וזה בא לשחתה יצא זה שסימא עין סומי' שהרי העובר שבמעי שפחתו עיניו כסמויות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל.

נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע לענין שבת מלאכת מחשבת. אסרה תורה ואפילו באומר כל מקום שתרצה תנוח דמ"מ עיקר מחשבתו למלאכה היתה ואינו דומה למתכוון לזרוק ארבע וזרק שמנה דהתם עיקר מחשבתו למלאכה היתה דהיינו ארבע וא"ת ואפילו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבעה הא אמר אביי בפרק כלל גדול שהוא חייב י"ל דהתם במתכוין שהם ב' ונמצאו ארבע קאמר שהרי יש כאן מלאכת מחשבת שהרי זרק למקום שהיתה כונתו לזרוק שם ונמצא שיש בו ארבע חייב.

לענין גלות ואשר לא צדה אמר רחמנא פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ד'. פירש רש"י ז"ל דלענין גלות חייב כלומר ונתכפר לו שנאמר ואשר לא צדה וכו' ושמתי לך מקום כלומר אינו בכלל וכי יזיד איש אלא בכלל ושמתי לך מקום ור"ת ז"ל פירש דאי אפשר לומר כן דהא כי יזיד בתר ואשר לא צדה כתיב אלא אינו בכלל ואיש כי יכה כל נפש אדם דכתיב למעלה מיניה אלא בכלל ושמתי לך מקום.

ולשון אחר פרש"י לענין גלות ומתכפר לו אבל מי שנתכוין לזרוק אפילו שתים וזרק ארבע קרוב למזיד הוא שהיה לו ליזהר שלא יכה את חברו הלכך אינו בר כפרה וכן פר"ח ז"ל קרוב למזיד הוא ולא מתכפר הוא בגלות ויש לתמוה א"כ הא דפליגי רבי ורבנן בר"פ אלו הן הגולין בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי אמאי מחייב בחד מינייהו דמ"ש מנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שאף זה נתכוון לחתוך עצים שלפניו והלך העץ או הברזל למרחוק.

ומסתברא דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו ונכשל הברזל מקתו או נתזה הבקעת וזהו שחייב הכתוב גלות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער.

ואמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור. כלומר השני אבל הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן וכל שזרקו מראש הגג וראוי לישבר הרי הוא כאלו נשבר והכין משמע בריש פרקין דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא כלומר וחייב בכל כאלו שברתו מעיקרא ברגלה או דלמא בתר תבר מנא אזלינן ואמרינן ותפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור. ופרקינן לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה אלמא משמע לכאורה דלרבה בתר מעיקרא אזלינן לחייב הראשון כאלו הוא גופיה תבר וכענין שהיינו מחייבין בדרסה על הכלי לכשתמצי לומר דבתר מעיקרא אזלינן אבל הראב"ד ז"ל פירוש ששניהם פטורין שהראשון פטור שאף על פי שאמדוהו למיתה אמרינן מנא תבירא תבר. ולפי פירוש כי פשטי' לעיל גבי בעיא דרבא מדרבה דבתר מעיקרא אזלינן לאו למימרא דבהא דרבה ראשון חייב אלא דמינה שמעינן דאע"ג דנתגלגל ונשבר לא אזלינן בתר תבר מנא אלא בתר מעיקרא וכיון דנשבר לבסוף מתוך גלגול דריסתו חייב בנזק שלם.

וקדם וסלק פטור. כתב הרי"ף ז"ל דרבה דפטר שני זה אזיל לטעמי' דלית ליה דינא דגרמי בריש פרק הגוזל קמא וליתא לדרבה דאנן קי"ל כמאן דאית ליה דינא דגרמי. אבל רש"י והראב"ד ורבותינו בעלי התוספת כולם הסכימו שאין זה דינא דגרמי אלא גרמא בניזקין ונראין דבריהם ז"ל שכל שאינו עושה דבר בגופו כשורף שטרותיו של חברו וכיוצא בזה או מראה דינר לשולחני שאומר לו שהוא יפה אין זה דינא דגרמי.

בין בזה אחר זה ומת פטורין. ומפרשינן טעמא בפרק ארבע מיתות בית דין משום דבעינן כל נפש אדם ודוקא גוסס בידי אדם אבל גוסס בידי שמים לכ"ע חייב.

כל שאדם מזיק שלא בפשיעת המוזק אפילו שוגג אפילו מוטעה אפילו אנוס כגון אם נפל ברוח שאינה מצויה חייב בנזק אבל צער ושבת ורפוי אינו חייב אלא אם כן הזיק במזיד כי יריבון או כי ינצו כתוב ומ"מ אם היה קרוב למזיד כגון שגגה שהיא קרובה לפשיעה כעין נפל ברוח מצויה והזיק חייב ומ"מ בבשת אינו חייב אלא עד שיתכוין להזיק הא אם נתכוון להזיק אע"פ שלא נתכוון לבייש חייב:

זה שמשלם את הצער אפילו במקום שמשלם את הנזק הוא כגון נקטעה ידו אע"פ שקנאה בתשלומי הנזק שיש לו לחתכה מ"מ משלם צער שבין חתיכה בסכין לחתיכה על ידי סם הממית את הבשר והוא שאמרה תורה פצע תחת פצע לחייב על הצער אף במקום נזק ולא שנאמר שאין חיוב צער אלא במקום שאין נזק כגון שכואו בצפרניו וכיוצא בו אלא אף במקום נזק על הדרך שביארנו ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר דבר זה בריוח:

מי שהיתה לו אבן מונחת בחיקו ולא ידע בה מעולם כגון שהניחה אדם אחר בחיקו בעוד שהיה ישן ועמד ונפלה מחיקו והזיקה אם לאדם אם לכלים לענין נזק חייב שהרי לענין נזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המזיק לענין ארבעה דברים פטור שאין זה קרוב למזיד אדרבה אונס גמור הוא:

לענין שבת אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה פטור מחטאת מלאכת מחשבת אסרה תורה ר"ל שנתכוון למלאכה ושוגג שלו שהיה סבור שהיה חול או שמלאכה זו מותרת בשבת הא כל שלא נתכוון למלאכה כלל פטור ומה שאמרו שבת י"א א' לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא לא שאם יצא יהא חייב חטאת אלא שמ"מ ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת:

לענין גלות אם נפלה על האדם ומת פטור שהרי כתוב בה מכה נפש בשגגה וכל שלא ידע בה מעולם אין זו שגגה ואע"פ שבשגגת איסורי מאכלות ושאר איסורין אין צורך לידיעה בתחלה כאן שאני דבעינן דומיא דיבא את רעהו ביער שהוא ידיעה בתחלה ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות וזהו שבמסכת מכות אמרו בשגגה פרט לאומר מותר ובענין שבת ועבודה זרה אמרו שהאומר מותר חייב כשאר שגגות:

לענין עבד כנעני אם נפלה עליו וסימא את עינו לא יצא לחירות ואע"פ שאם היה רבו רופא ואמר לו כחול לי עיני וסמאה שיחק באדון ויצא לחרות מ"מ בזו כבר נתכוון ליגע אע"פ שלא נתכוון להזיק אבל זו שבכאן לא נתכוון ליגע כלל:

ויש שואלין מה בין זה של כחול לי עיני לזו שאמרו הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין העובר שלא יצא לחירות ותירצו בה שאף זו לא נתכוון ליגע כלל בעין ויש מתרצין שבזו אין בה סימוי עין כלל שהרי לא בא לכלל אורה:

הכיר באבן זו ושכחה הדין כן בכל אלו שהזכרנו חוץ מן הגלות שהוא חייב שהרי הואיל וכבר ידע בה הרי זה בכלל שגגה ולא בכלל אונס:

נתכון לזרוק שתי אמות וזרק ארבע לענין נזק חייב לענין ארבעה דברים פטור לענין עבד לא יצא לחירות לענין שבת פטור מחטאת שהרי לא נחה במקום שחשב ואפילו אמר במקום שתרצה תנוח הרי מ"מ לא נתכון למלאכה שהרי לא נתכון אלא לזריקת שתים הא אם נחה במקום שחשב אלא שהיה משער את התחום לשתי אמות והיו שם ארבע שהיא מלאכה ושנחה במקום שחשב זהו שוגג גמור וחייב חטאת וכן בארבעה דברים ובעבד יצא לחירות הא לא נאמר דבר זה אלא בשנתכון לשתים וזרק עוד שתים שאע"פ שזריקתם מלאכה לא נתכון הוא למלאכה:

לענין גלות חייב ואשר לא צדה פרט למתכוין שתים וזרק ארבע שאינו בתורת וכי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום ויש אומרים פטור ומפרשים ואשר לא צדה פרט לנתכון וכו' שהוא פטור אף מגלות ואין הדברים נראין ויש פוטרין מטעם שהוא קרוב למזיד ואינו נקלט:

נתכון לזרוק ארבע וזרק שמנה הדין כן בכלן חוץ מן השבת שמאחר שנתכון למלאכה אם אמר בעצמו למקום שתרצה תנוח הרי נתכון למלאכה ונחה במקום שחשב והרי זה חייב חטאת אם היתה לו שגגת שבת ואם לא אמר כן אע"פ שחשב למלאכה לא נעשה מה שחשב:

נתכוון לזרוק שמנה וזרק ארבע גדולי המפרשים פוטרין אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח שלא נעשית מחשבתו כלל שאין ארבע בכלל שמנה לא נאמר כל מקום שתרצה תנוח אלא בשיעור יתר על מה ששיער שמחשבתו בכלל השיעור שנזדמן לו ויש מדמין אותו לארבע וזרק שמנה וגדולי המחברים מחייבין אפילו לא אמר כל מקום שתרצה תנוח ובמקומה יתבאר:

מי שזרק כלי מראש הגג והיתה נפילתו למקום הראוי להשבר ובא אחר ושברו במקל פטור השני שהרי משעה שנשמט מן הגג הוא חשוב כנשבר דבתר מעיקרא אזלינן והראשון מ"מ חייב וכתבו בתוספות דדוקא בזורק הכלי בעצמו אבל אם היה זורק אבן על הכלי ובא אחר ושברו קודם שתגיע האבן לכלי השני חייב שהרי הראשון לא עשה כלום בכלי בעצמו אבל הזורק את הכלי חייב הראשון זו היא שיטתנו וראיה לדבר מה ששאלו למעלה דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופה הוא וחייב או בתר תבר מנא אזלינן ופטור וקאמר ותפשוט ליה מדרבה דאמר זרק כלי וכו' אלמא בתר מעיקרא אזלינן ותריץ לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא ליה אלמא דלרבה הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן:

ומ"מ גדולי המפרשים פוטרין אף הראשון דשמא לא היה נשבר ומה שאמרו למעלה ותפשוט ליה מדרבה לא שדעת רבה לחייב בזה את הראשון אלא דילפינן מינה דלאו בתר תבר מנא אזלינן ומעתה בדרסה על הכלי שעל כל פנים מכח דריסתה נשבר ראוי לחייבו דבתר מעיקרא אזלינן וגופה הוא:

ויש גורסין בשמועה זו זרק בעל הכלי כליו מראש הגג ובא אחר וכו' והיינו דקאמר פטור כלומר השני שהרי הראשון שלו ואין לנו ולפוטרו שלו דין ודברים הא אלו היה האחר תחת הראשון חייב וראייתם משמועה הסמוכה לזו בקדם וסילק את הכרים וכו' ששניהם פטורין ומשום דבעדנא דשדא וכו' אלמא שאלו זרק בלא כרים הראשון חייב:

זרק הכלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות שמונעות את שבירתו וקדם אחר וסלק את הכרים והכסתות ונפל הכלי בקרקע ונשבר שניהם פטורים הראשון שהרי לא היה סופו לשבר והשני שהרי אינו אלא גרמא בעלמא ואפי' אם הזורק עצמו קדם וסלק כגון שהיו קשורים בחבל וראש החבל בידו פטור בשעה שזרק מיהא לא נתחייב ומה שנמלך בו אחר כן גרמא הוא:

גדולי הפוסקים חייבו בזו את המסלק מכח דינא דגרמי שהרי השורף שטרותיו של חברו חייב אע"פ שאין בו אלא גרמא ולא יראה לי כן שאין זה דומה לשורף שטר שהוא עושה מעשה המפסיד וכל שהוא עושה מעשה כגון שורף שטרותיו או מראה דינר לשלחני וכיוצא באלו הוא בכלל דינא דגרמי וחייב אבל בזו אינו עושה מעשה המפסיד אלא שמסלק את המציל וכל שהוא כן אינו בכלל דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין לבד שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו:

וגדולי המחברים מחייבים את שניהם ואע"פ שהם פסקו לענין מיתה במי שהפיל את חברו לבור והיה שם סולם ובא חברו או הוא בעצמו והסיר את הסולם או מי שזרק חץ והיה תריס ביד האחר וקדם אחר וסלק את התריס ששניהם פטורין כמו שביארנו בתשיעי של סנהדרין אין דין מיתה שוה לדין ממון שאין ענין דינא דגרמי נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון:

זרק תינוק מראש הגג במקום הראוי להמית בנפילתו ובא אחד וקבלו בסייף שניהם פטורין מדיני אדם הרי זה כהכוהו עשרה בני אדם שאף בזה אחר זה כלם פטורין אע"פ שיש בכל אחת כדי להמית בא שור מועד וקבלו בקרניו פטור מן הכופר שאם הכופר דמי ניזק זה אין לו דמים ואם הוא דמי מזיק אין צריך עליו לכפרה:

ולא הכיר בה מעולם. כגון שהניחה לו אדם אחד בחיקו בעוד שהיה ישן ובשקם על רגליו נפלה האבן מחיקו ושברה את הכלים או סימא עין חבירו לענין נזקין חייב דהא רבינן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ולא דמי לזה שישן ולא היה אדם סביבו ובא אדם וישן אצלו וסימא הישן עין זה שפטור דלא מחייבינן ליה שיתן לזה השני אין הטעם משום דלא הוה ליה ידיעה אלא משום שזה הישן הוא המועד אבל לזה שנשבר מוחו בזה האבן או נשברו כליו מאי שנוי עביד. ואי איכא לדמויי כך מדמינן אם בא אדם והניח לו בחיקו מרגלית או כלי זכוכית ועמד ונפלה פטור עליה. ה"ר יהונתן ז"ל.

לענין ארבעה דברים דבעינן דומיא דכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו. ורבינו חננאל ז"ל פירש מדכתיב באבן או באגרוף אבן דומיא דאגרוף מה אגרוף בכוונה אף אבן בכוונה. הרשב"א ז"ל.

אף לענין שבת. כלומר אם העבירה ארבע אמות או עשה חבורה בנפילתה פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה כלומר שנתכוון למלאכה וכו' הא כל שלא נתכוון למלאכה כלל פטור. ומה שאמרו לא יצא החייט במחטו ערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא שאם לא יצא יהא חייב חטאת אלא שמכל מקום ראוי להזהר שלא יבא לידי חטא או שמא ישכח של שבת ויזכור את המחט ויתחייב חטאת. הרב המאירי ז"ל.

לענין גלות פטור. דשגגה שיש בה ידיעה בעינן דומיא דכי יבא איש את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן. אי נמי מדכתיב בה שגגות הרבה דכתיב בלא ראות ובלא צדייה ובשגגה. הרשב"א ז"ל. והרב המאירי ז"ל פירש כפירוש ראשון דשאני הכא דבעינן דומיא דיבא את רעהו ביער שהוא ידיעה בתחילה ומתוך כך אין שגגה זו כשאר שגגות וזהו שבמסכת מכות אמרו בשגגה פרט לאומר מותר. ע"כ לשונו.

לענין עבד פלוגתא דרבי שמעון בן גמליאל וכו'. הקשו בתוספות דלרבנן מאי שנא ממושיט ידו במעי שפחתו וסימא עין עובר וכו'. יש לומר דשאני התם שאינו מתכון לעין כלל ולא ראהו ולא ידעו הלכך לא קרי ביה כלל ושיחתה אבל כאן שהיה רואהו היה לו ליזהר בו. והראב"ד ז"ל תירץ דהתם לאו משום מתכוון לשחתה הוא אלא משום דבעינן עין רואה וזה בא ושיחתה יצא זה שסימא עין סמויה שהרי העובר שבמעי אמו עניו נמסיות ומושחתות הן שאינו רואה בהם כלל. הרשב"א ז"ל.

הכיר בה ושכחה. כתב ה"ר מאיר מסרקסטה וז"ל היתה לו ידיעה להורג מתחילה כגון שראהו עומד אצלו ונעלם ממנו בסוף חייב לגלות והחובל בענין זה פטור מארבעה דברים ובשבת נמי פטור מחטאת. ע"כ.

נתכוון לזרוק שתים. כלומר שלא נחה האבן למקום שחשב אלא שהלכה יותר שתי אמות לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן שתנוח במקום שנתכוון. וליכא לפרושי נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא היה חושב שיש בינו ובין אותו מקום שנתכוון לזרוק אלא שתי אמות והיה שם ארבע אמות שאם היה כן מחייב משום שבת שהרי גמר מחשבתו אלא שלא היה חושב שהיתה מלאכת איסור אלא מלאכת היתר וזהו שוגג האמור בתורה. ועוד אמאי לענין ארבעה דברים פטור הרי דחה למקום שרצה. ה"ר יהונתן ז"ל.
וכן כתב הרב המאירי ז"ל דבכי האי גוונא בשבת חייב חטאת וחייב בארבעה דברים ובעבד יצא לחירות דלא נאמר דבר זה אלא כשנתכוון לשתים וזרק עוד שתים. ע"כ. וכן כתבו התוספות.

לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא. פירוש שלא צדה אלא שהלך עד מקום שחשב ומצא שם אדם ולא היה יודע שהיה שם דמחייב גלות דהוי בכלל ושמתי לך מקום פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דפטוד מגלות. עוד פירש ר"ש פירוש אחר ואשר לא צדה ושמתי לך מקום פרט לחשב לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת כי יזיד אלא בתורת ושמתי לך מקום. ואומר רבינו תם דכי האי פירושא משמע לחיובא דבפרק אלו הן הגולין דריש אם בפתע בלא איבה פרט לשונא בלא צדייה פרט לנתכוון לזרוק לצד זה וזרק והלך בצד אחר ואשר לא צדה פרט לזורק שתים וזרק ארבע ואי לפטורא קאמר איבעי ליה למידרש מקרא דאשר לא צדה דכתיב באלה המשפטים ההיא דרשא דלזרוק בצד זה וזרק והלך לצד אחר דמקרא קמא אית לן לאפוקי ההוא דדמי טפי למיפטר דהיינו לצד זה והלך לצד אחר שלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח ומאידך לרבות ההוא דלא דמי כולי האי לפיטורא. ואומר רבינו תם דההוא פירוש דדרשינן לחיובא משתמע ומכל מקום מה שפירש ר"ש בההוא פירושא דאינו בכלל כי יזיד לא נהירא דכי יזיד לבתר הכי כתיב אלא הכי פירושו דלא הוי בכלל מכה איש ומת דכתיב לעיל מינה. אבל קשה אי קרא דבלא צדייה לפטורא משמע הא בצדייה חייב גלות ולעיל מינה כתיב או השליך עליו בצדייה דחייב מיתה. ואומר ר"י דהכי פירושו בלא צדייה חייב גלות הא בצדייה פירוש שארב להרגו חייב מיתה פרט וכו' כלומר ויש לך צידוד אחר שפטור אף מגלות שזרק לצד אחר. וריב"א אומר דאידך לישנא דתרווייהו לפיטורא ניחא ליה והא דלא דריש ההוא דרשא מקרא דאשר לא צדה דקמא הוא ודדמי טפי הוה ליה למדרש מיניה יש לומר הואיל והתחיל לדרוש תחילת המקרא כדאייתינן לעיל אם בפתע וגו' סיים כל המקרא ודרש בלא צדייה ולא רצה להפסיק לדרוש אשר צדה ודרש מההוא דרשא דדמיא טפי כאשר הדין נותן לדרשה תחילה אבל לפי האמת מאידך קרא נפקא. ה"ר ישעיה ז"ל.

וכתב הר"ש וז"ל לענין גלות אשר לא צדה אמר רחמנא פרט לנתכוון לזרוק שתים וכו'. לפירוש שני דפירש רש"י ז"ל אשר לא צדה דמשמע דלא נתכוון לצדה ולהרגו אבל משמע שנתכוון שיבא מגעו אצלו פרט לנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע שלא נתכוון לבא אצלו ואיצטריך האי קרא דאי לא האי קרא אלא קרא דבלא צדייה דמשמע לא נתכוון לצדו אך נתכוון שילך כנגדו לאפוקי היכא דהלכה לצד אחר וקמשמע לן קרא יתירה כדפירשתי. ולפירוש אחר איצטריך קרא לחייבו גלות כי היכי דלא תפטריה בקרא דבלא צדייה וקא משמע לן קרא דולא צדה דחייב הואיל והלך כנגדו. ולא יתכן כפירוש רש"י ז"ל לפרש אשר לא צדה פרט לזה שצדד דהא היכא דלא צדד כלל אלא הלכה לצד אחר פטרינן מקרא דבלא צדייה. ע"כ לשונו.

ויש פותרין נתכוון לזרוק שתים וכו'. מטעם שהוא קרוב למזיד ואינו נקלט. הרב המאירי ז"ל. וכן פירש הר"מ מסרקסטה. וכן פירוש רבינו חננאל ז"ל וז"ל לענין גלות אשר לא צדה פרט למתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע דקרוב למזיד הוא ולא מתכפר לו בגלות. ע"כ.

פרט למתכוון. כתבו בתוספות ויש לומר דמבלא צדייה דריש וכו'. ומהאי קרא הוה פטרינן אפילו נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע וכו'. ואם תאמר לשתוק מבלא צדייה וממילא ידעינן דנתכוון לזרוק לצד זה וזרק לצד אחר דפטור כיון דלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח כלל כמו שאומרים התוספות לקמן. וי"ל דאי לא כתיב בלא צדייה הוה אמינא דנתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע נמי פטור אבל השתא דכתיב בלא צדייה דוקא נתכוון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר הוא דפטור לפי שלא נתכוון לזרוק לצד הנרצח כלל אבל נתכוון לזרוק שתים וזרק ארבע חייב גלות מקרא דאשר לא צדה כדדריש לה הכא. עוד כתבו בתוספות ותימא דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו וכו' פירוש נחלקו בפירוש הפסוק שאמר ונשל הברזל מן העץ מר מפרש ונשל הברזל מקתו והכה במקום אחר ומה מפרש נשל חתיכת עץ מן העץ המתבקע ומכה במקום אחר ומר מחייב בזה ופוטר בזה ומר מחייב בזה ופוטר בזה. גליון.

והרשב"א ז"ל תירץ מה שהקשו בתוספות דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע וכו'. מסתברא דשאני התם שאינו פושע בכלום שזה עוסק במלאכתו ונשל הברזל מקתו או נתזה הבקעת וזהו שחייב הכתוב גלות דכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. ע"כ.

נתכוון לזרוק שמונה וזרק ארבע. גדולי המפרשים פוטרים אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח שלא נעשית מחשבתו כלל שאין ארבע בכלל שמונה לא נאמר כל מקום שתרצה תנוח אלא בשיעור יותר על מה ששיער שמחשבתו בכלל השיעור שנזדמן לו. ויש מדמין אותו לארבע וזרק שמונה. וגדולי המחברים מחייבים אפילו לא אמר כל מקום שתרצה תנוח ובמקומו יתבאר. הרב המאירי ז"ל.

ח"מ שפ"ו אמר רבא זרק כלי וכו'. פטור. כלומר השני אבל הראשון חייב דבתר מעיקרא אזלינן וכלי שזרקו מראש הגג וראוי לישבר הרי הוא כאלו נשבר. והכי משמע בריש פירקין דבעי רבא דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא כלומר וחייב בכל כאלו שברתו מעיקרא וכו' ואמרינן ותפשוט ליה מדרבא דאמר רבא זרק כלי וכו' ופרקינן לרבא פשיטא ליה וכו' אלמא לכאורה דלרבה בתר מעיקרא אזלינן לחיוביה הראשון וכענין שהיינו מחייבים בדרסה על הכלי לכשתמצא לומר דבתר מעיקרא אזלינן. אבל הראב"ד ז"ל פירש ששניהם פטורים שהראשון אף על פי שאמדוהו לישבר שמא לא היה נשבר והוה ליה כאמדוהו למיתה וחי שהוא פטור ושני נמי כיון דאמדוהו למיתה אמרינן מנא תבור תבר. ולפי פירושו כי פשטינן לעיל לאו למימרא דבהא דרבה ראשון חייב אלא דמינה שמעינן דאף על גב דנתגלגל ונשבר לא אזלינן בתר תבר מנא אלא בתר מעיקרא וכיון דנשבר לבסוף מתוך גלגול דריסתו חייב נזק שלם. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל גדולי המפרשים פוטרין אף הראשון. ומה שאמרו למעלה ותפשוט ליה מדרבא לא שיאמר רבא לחייב בזה את הראשון אלא דילפינן מינה דלאו בתר תבר מנא אזלינן. ומעתה בדרסה על הכלי שעל כל פנים מכח דריסתם נשבר ראוי לחייבו דבתר מעיקרא אזלינן וגופיה הוא. ויש גורסין בשמועה זו זרק בעל הכלי כליו מראש הגג ובא אחר וכו' והיינו דקאמר פטור כלומר שהרי הראשון שלו ואין לנו ולפיטורו שלו דין ודברים הא אלו היה האחר תחת הראשון חייב וראייתם משמועה הסמוכה לזו בקדם וסילק את הכרים וכו' ששניהם פטורים ומשום דבעידנא דשדא וכו' אלמא שלא זרק בלא כרים הראשון חייב. זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם אחר וסילק הכרים והכסתות שניהם פטורים ואפילו אם הזורק עצמו קדם וסילק כגון שהיו קשורים בחבל וראש החבל בידו פטור בשעה שזרק מיהא לא נתחייב ומה שנמלך בו אחר כך גרמא הוא. גדולי הפוסקים חייבו בזה את המסלק מכח דינא דגרמי שהרי השורף שטרותיו של חבירו חייב אף על פי שאין בו אלא גרמא. ולא נראה לי כן שאין זה דומה לשורף שטר שהוא עושה מעשה המפסיד וכל שהוא עושה מעשה כגון שורף שטר או מראה דינר לשולחני וכיוצא באלו הוא בכלל דינא דגרמי וחייב אבל בזו אינו עושה מעשה המפסיד אלא שמסלק את המציל וכל שהוא כן אינו בכלל דינא דגרמי אלא גרמא בנזקין לבד שהוא פטור כמו שיתבאר במקומו. וגדולי המחברים מחייבים את שניהם ואף על פי שהם פסקו לענין מיתה במי שהפיל את חבירו לבור והיה שם סולם ובא חבירו או הוא בעצמו והסיר את סולם או מי שזרק חץ והיה תריס בידו האחר וקדם אחר וסילק את התריס ששניהם פטורים כמו שביארנו בט' מסנהדרין אין דין מיתה שוה לדין ממון שאין ענין דינא דגרמי נאמר לענין מיתה אלא לענין ממון. ע"כ לשונו.
ולענין פסק כתב הר"מ מסרקסטה וז"ל כתב הרמב"ם ז"ל דהיכא דזרק כלים של חבירו על גבי כרים וכסתות של בעל הכלים וקדם בעל הכלים וסילק את הכרים והכסתות מתחתיו הרי הזורק חייב בתשלומין ואם היה זורק כלים שלו על כרים וכסתות שלו שהן למטה וקדם התחתון חייב בכל ואם היה זורק כלים של חבירו על גבי כרים וכסתות של בעל הכלים וקדם התחתון וסלקן ונפלו הכלים ונשברו שניהם משלמין מחצה על מחצה. ע"כ דברי הרב. והיכא דהוו כרים וכסתות של מסלק וקדם וסלקן נראה לומר דלא מחייב על כלי הזורק אף על גב דקא גרים להזיקייהו דמצי אמר דידי הוא דשקלי וסליקי. ע"כ לשונו.

הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות וכו'. ומפרשינן טעמא בפרק ארבע מיתות משום דבעינן יכה כל נפש אדם ודוקא גוסס בידי אדם אבל גוסס בידי שמים לכולי עלמא חייב. ואיכא למידק דלכולי עלמא מיהא הראשון פטור ואם איתא אמדוהו למיתה דאמרינן התם שהוא חייב היכי משכחת לה דהא הכא דהכהו ראשון הכאה שיש בה כדי למות אף על פי כן פטרינן ליה. תירצו בתוספות שם בסנהדרין דכיון דאשכחן חבישא דאורייתא דכתיב ויניחו אותו במשמר וכתיב ונקה המכה ואפילו אמדוהו למיתה שמעינן שאין ממיתין את המכה עד שנדע בבירור שמת מחמת הכאתו וכשבא אחר וקרב מיתתו לא נתברר שמת מחמת הראשון. ולדידי קשיא לי דכיון דכל מה שאחד בא וקירב את מיתתו הראשון פטור אם כן בטלת פרשת רוצחים חדא דאם המיתו בחוץ אומרים שמא הרוח בלבלתו ואפילו המיתו בביתא דשישא אם פרכס אומרים הוא קירב את מיתתו כדאמרינן בפרק מי שאחזו אמר רב יהודה אמר שמואל שחט בו שנים או רוב שנים פטור דלא אמרו כן אלא כשבא אחר והמיתו דלענין קטלא וכשהרגו במזיד לא אמרינן הרוח בלבלתו ופרכוסו קירב את מיתתו דלענין קטלא מחמירין וכענין שאמרו למעלה גבי פי פרה בחצר המזיק לענין קטלא לא אמרינן ולענין גלות בלבד אמר שמואל דכיון ששגג במיתתו ועל שגגתו אתה מחייבו אי אתה מחייבו אלא בשאין שם גורם אחר במיתתו ואפילו פרכוס ואפילו רוח. וא"ת אם כן בהכוהו עשרה בני אדם דבמזיד מפני מה אמרו שהראשון פטור. יש לומר דשאני התם דכיון שהכהו אחד ומת אי אפשר להתברר שמת מחמת הראשון ואם כן בעינן כל נפש אדם שתהא כל נפש מיד איש אחד ולא מיד שנים אבל כשפרכס הוא או שבלבלתו הרוח אין כאן אלא אחת. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וכתב הר"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש בתשובת שאלה שהטעם דלדעת ר' יהודה לא מדמינן ליה להורג את הטריפה דפטור משום דטריפה איקרי מי שנתחדש בו אחת משמונה עשרה טריפות כמו ניקב קרום של מוח וכיוצא בו שיהיה בו טריפות וסופו למות וגם שהוא חי עומד על רגלו אבל זה המוכה לא אירע בו אחת משמונה עשרה טריפות והוא בריא בכלל אבל הוא חולה שנחלש מאותן המכות והוא כגוסס וכל איבריו נצולים מהמאורעות שיהיה בהם טריפה ועם כל זה תחלה נפשו ותחלה עד שימות והואיל וכל איבריו ניצולים מהמאורעות שיהא בהם טריפה עם היות שנחלשה נפשו חי יקרא עד שימות והיה אפשר שתחיה נפשו אחר זה ויתקיים שנים רבות ומי שנולד בו אחת משמונה עשרה טריפות עם היות שהוא הולך על רגליו הוא כמת שאי אפשר לו לחיות ולא יתרפא מאותה המחלה. והנוסחא האמתית היא כך הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת בין בבת אחת בין בזה אחר זה כולם פטורין רבי יהודה אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו. ע"כ לשונו מועתק מלשון ערבית.

תוספות בד"ה נתכוין לזרוק כו' דהיינו שסבור תלוש ונמצא כו' עכ"ל פירוש שסבור תלוש ונמצא מחובר מיירי בקנה אחד ונתכוין לזה וחתך זה מיירי בב' קנים אחד תלוש ואחד מחובר וק"ל:

בד"ה פרט למתכוין כו' כגון שהיו הבהמה והאדם זה בצד זה עכ"ל כצ"ל ר"ל שהיו עומדים בקרוב זה לזה דלא אמעט מנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר ויותר נ"ל להגיה שהיו הבהמה והאדם זה ע"ג זה וק"ל:

וסילקן או קדם כו'. נ"ב וטעמא דאכתי לא ודאי ישתברו דילמא אתי אינש אחרינא ומייתי כרים ומנח תותיה מקמי דמטי מנא לארעא או מקבלו בכתפיו וזה אינו אלא גרמא בעלמא ונראה דה"ט דר"י בתוס':

גמ' לענין גלות חייב. עיין לקמן דף לב ע"ב תוס' ד"ה מאן:

שם והיו תחתיו כרים. עיין לקמן דף לג ע"א תוס' ד"ה והוציא:

שם וסלקן פטור. עי' סנהדרין עז ע"א תד"ה סוף:

בגמרא מנה"מ. נראה דעיקר הקושיא אינו אלא על מה שדקדק בסמוך דפטור בשוגג מד' דברים ואפ"ה חייב בנזק ע"ז מקשה מנה"מ לחלק בכך אבל אגופה דמתני' לא קשיא ליה אמאי חייב אדם בשוגג דמהיכא תיתי לחלק בין שוגג למזיד כיון דאדם חייב אפי' על נזקי ממונו ואין לך שוגג גדול מזה אלא עיקר הקושיא כדפרישית וק"ל:

שם אמר חזקיה וכו' אמר קרא פצע תחת פצע וכו'. מהכא משמע נמי דדוקא נזק מחייב בשוגג ולא ד' דברים דאלת"ה נכתוב להאי קרא גבי ד' דברים אלא דוקא בנזק מחייב דאיתא אפילו בנזקי ממונו משא"כ בד' דברים:

בתוספות בד"ה האי מיבעי ליה וכו' וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפי' וכו' עד סוף הדבור. כל זה הדיבור אין כאן מקומו אלא לקמן פ' החובל ונראה שכוונתו ליישב הסוגיא דהכא דלפי פשוטו יש לפרש דהא דדרשינן מפצע ליתן צער במקום נזק לאו דוקא צער אלא על כל הד' דברים קאי אבל לפ"ז יקשה הסוגיא דהכא דלמאי דמסקינן דתרתי שמעת מיניה א"כ אי ס"ד דאיירי כאן מכל הד' דברים למה לא נאמר ג"כ דבכולהו יתחייב השוגג כמזיד א"ו דלא איירי קרא דתחת פצע אלא מצער אלא דאח"כ ילפינן כולהו מצער וא"כ לא שייך להקשות דלמא בכולהו דהא קרא לא איירי אלא מצער ואי איתא דבכולהו חייב נכתוב להאי קרא גבי כל הד' דברים וא"ל נמי דבצער לחוד נחייב עכ"פ השוגג דמאי שנא צער מכולהו אלא מוקמינן קרא לנזק לחוד דהכי מסתברא כיון דאיתא בנזקי ממונו וכן משמע מל' התוס' בדיבור הסמוך:

בא"ד וא"ת דהכא משמע וכו' נמשך ג"כ למ"ש בסמוך דקרא איירי מצער לחוד דבלא"ה הוי אמרינן דעיקר הקרא אתי לשאר הנזקין וק"ל:

בפרש"י בד"ה זרק בעל הכלי כלי מראש הגג עכ"ל. נראה דקשיא ליה מדקאמר רבא סתמא פטור ולא אמר פטור המשבר והוי משמע דהזורק חייב שכן הוא האמת לכך פירש שבעל הכלי זרקו אבל בסמוך דקאמר נמי לשון פטור משום דבאמת שניהם פטורין:

מנהני מילי. דנזק חייב אפילו שוגג: פצע תחת פצע. קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה וגו' וכויה וחבורה דרשינן בהחובל (לקמן דף פד:): במקום נזק. דאפי' היכא דאיכא נזק משלם נמי צער דלא תימא צער דכתבה רחמנא היינו בדליכא נזק כגון כוואו בשפוד על צפרנו דלא אפחתיה מכספיה ולהך דרשה מפקינן ליה בהחובל: לענין נזקין חייב. דהא אפקינן שוגג כמזיד ואונס כרצון: מלאכת מחשבת אסרה תורה. שנתכוין לעשות מלאכה אלא כסבור שהיום חול או סבור שמלאכה זו מותרת וכל הני דאמרינן הכא לא נתכוונו לעשות המלאכה הלכך פטור: לענין גלות. כגון אם נפלה על האדם ומת: פטור. דגבי גלות כתיב מכה נפש בשגגה (במדבר לה) ולא מיקרי שגגה אלא היכא דה''ל ידיעה מעיקרא וזה לא הכיר בה מעולם: לענין עבד. אם נפלה על עבדו וסימאה עינו פלוגת' דרשב''ג ורבנן: לענין ד' דברים פטור. דאע''ג דהכיר בה הויא שכחה שוגג ולא פשיעה: לענין שבת פטור. ואע''ג דמקריא שגגה לענין גלות פטור בשבת דבעינן מלאכת מחשבת שנתכוין לעשות מלאכה וכסבור שהיום חול וזה לא נתכוין: לזרוק שתים וכו'. לענין שבת פטור דמלאכת מחשבת בעינן: לענין גלות. חייב דכתיב ואשר לא צדה ושמתי לך מקום וגו' פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שאינו בתורת וכי יזיד איש וגו' אלא בתורת ושמתי לך מקום וגו' לישנא אחרינא ואשר לא צדה פרט למתכוין כו' דפטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצדד ולזרוק אצלו ינוס פרט לזה שצדה: אם אמר כל מקום שתרצה תנוח. חייב שהרי יש כאן מלאכת מחשבת דזרק ארבע אבל נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע אפילו אמר כל מקום שתרצה תנוח פטור שעיקר מחשבתו אינה למלאכה: זרק. בעל הכלי כלי מראש הגג: פטור. זה ששברו במקל קודם שבירתה שהרי סופה לישבר: זרק. מזיק כלים מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות כו': פטור. שהרי מזריקתו אין סופו לישבר עד שינטלו הכרים וזה שנטל הכרים ואפילו הזורק עצמו נטלן פטור דגרמא בניזקין הוי:

האי מיבעי ליה ליתן צער במקום נזק. וריפוי ושבת ובושת כולהו מצער ילפינן דחייב במקום נזק כדמשמע בהחובל (לקמן דף פה.) דאמר תנא וכולן חייבין בתשלומין במקום נזק מנהני מילי אמר רב זביד משמיה דרבא אמר קרא פצע תחת פצע כו' משמע דכולהו ילפינן מצער ולרב פפא דאמר התם אמר קרא ורפא ירפא ליתן ריפוי במקום נזק כולהו ילפינן מריפוי וא''ת דהכא משמע דצער שלא במקום נזק פשוט טפי דאיצטריך קרא לצער במקום נזק ובפרק החובל (שם:) משמע איפכא דאמר צער שלא במקום נזק דמשלם מאן תנא וי''ל דשלא במקום נזק דלקמן היינו במקום שלא עשה רושם כדקתני כוואו על צפרניו וצער שלא במקום נזק דהכא היינו על בשרו שניכר רישומו ולא אפחתיה מכספיה וצער במקום נזק דהכא כגון קיטע ידו ושיבר רגלו דאפחתיה מכספיה דההוא לא שמעינן ליה לא מחבורה ולא מכווה: ש''מ תרתי. וא''ת לעיל אמרינן סימא עינו של חבירו בשוגג או באונס נזק אין ד' דברים לא צער נמי ליחייב דבההוא קרא דמרבינן נזק כתיב נמי צער וי''ל דכל מה דמצינן למיפטר שוגג פטרינן ולכך מוקמינן דהאי קרא דמרבה שוגג דוקא בנזק דאיירי ביה עיקר קרא ולא בצער: לענין עבד פלוגתא דרשב''ג ורבנן. תימה דבפ''ק דקדושין (דף כד: ושם ד''ה מיבעי) מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו במעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוין לעין וה''נ לא נתכוין וי''ל דלא פטרוהו רבנן אלא היכא דלא נתכוין לעין וגם נתכוין לטובתו של עבד כי התם אבל: נתכוין לעין אע''פ שנתכוין . לטובתו או לא נתכוין לטובתו אע''ג דלא נתכוין לעין לא: בשגגה מכלל דה''ל ידיעה. משום דגבי גלות כתיב טובא בשגגה דריש לה דהא גבי חלב אע''ג דכתיב ביה בשגגה לא חיישינן להיתה לו ידיעה ומהאי טעמא נמי ממעטינן בריש אלו הן הגולין (מכות דף ז: ושם ד''ה אלא) אומר מותר מבשגגה לגבי גלות אע''ג דגבי שבת וע''ז כתיב בשגגה ומחייבינן אומר מותר בפרק כלל גדול (שבת דף סח: ושם): נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע כו'. לענין שבת פטור ואפילו לאביי דמחייב בפרק . כלל גדול (שבת דף עג.) היינו נתכוין לזרוק שתים ונמצאו ארבע דומיא דנתכוין לחתוך התלוש וחתך את המחובר דהיינו שסבור תלוש ונמצא מחובר דאי נתכוין לזה וחתך זה היינו מתעסק כדמוכח בפרק ספק אכל (כריתות דף יט:): פרט למתכוין לזרוק כו'. לשון ראשון פי' בקונטרס פרט למתכוין לזרוק ב' וזרק ארבע דלא הוי בכלל כי יזיד וטפי הוה ניחא לפרש דלא הוי בכלל מכה איש ומת דהוי לעיל מינה מלפרש כי יזיד דהוי בתריה וא''ת אמאי איצטריך לחייב גלות נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דמהיכא ס''ד דפטור דלפטור ממיתה ודאי לא אתיא דפשיטא דשוגג פטור ממיתה וי''ל דמבלא צדייה דריש באלו הן הגולין (מכות דף ז: ושם ד''ה אשר) פרט למתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר ומהאי קרא הוה פטרינן אפי' נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע ולפירוש אחרון שפירש בקונטרס שפטור מגלות קשה קצת דבפרק אלו הן הגולין אמר אם בפתע בלא איבה הדפו פרט לשונא בלא צדייה פרט לנתכוין לזרוק בצד זה והלכה לצד אחר ואשר לא צדה פרט למתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע והשתא מאשר לא צדה דכתיב בריש ואלה המשפטים הוה ליה למעוטי ההוא דדמי טפי לפטור כגון נתכוין לזרוק בצד זה שלא נתכוין לצד הנרצח וי''ל משום דהתחיל התנא לדרוש קרא דבלא צדייה נקט ברישא נתכוין לזרוק בצד זה דרוצה להזכיר הפשוט תחילה וא''ת אמאי איצטריך באלו הן הגולין. מבשגגה לפטור נתכוין להרוג הבהמה והרג האדם ע''כ היינו או נתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר או נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע וי''ל דהתם איצטריך כגון שהיו הבהמה והאדם זה בצד זה א''נ כסבור בהמה ונמצא אדם ותימה דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי בריש אלו הן הגולין אמאי חייב והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק: ואמר רבה זרק כלי מראש הגג. רבה גרסינן דרבא מספקא ליה לעיל (דף יז:) אי בתר מעיקרא אזלינן אי לא וקאמר דנפשוט מרבה שהוא רבו: קדם וסילקו. פירש רב אלפס דרבה לטעמיה דלית ליה דינא דגרמי בריש הגוזל קמא (לקמן דף צח.) ולר''י נראה דהא גרמא בניזקין הוא ופטור לכולי עלמא: זרק תינוק מראש כו'. לא דמי להרג טריפה דפטור לכולי עלמא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עח.):