בבא קמא כה ע"ב

זוֹבוֹ שֶׁל זָב וְרוּקּוֹ וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ וּמֵימֵי רַגְלָיו וְדַם הַנִּדָּה מְטַמְּאִין בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בְּמַשָּׂא
וְדִלְמָא הָכִי נָמֵי לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה אִם כֵּן לִתְנְיַיהּ גַּבֵּי זוֹבוֹ מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי רוּקּוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָתֵי מֵרוּקּוֹ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא וְהָא הַאי תַּנָּא לָא דָּרֵישׁ דַּיּוֹ וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר דְּתַנְיָא מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין וְדִין הוּא וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב מְטַמֵּא בְּמֵת מַפָּץ שֶׁמְּטַמֵּא בְּזָב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְּמֵת
וְקָמַיְיתֵי לַהּ בֵּין לְטוּמְאַת עֶרֶב בֵּין לְטוּמְאַת שִׁבְעָה וְאַמַּאי אֵימָא אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר לְטוּמְאַת עֶרֶב וְאַהֲנִי דַּיּוֹ לְאַפּוֹקֵי טוּמְאַת שִׁבְעָה
אֲמַר לֵיהּ כְּבָר רְמָא נִיהֲלֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר זְכַרְיָה לְאַבָּיֵי וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי תַּנָּא מִמַּפָּץ בְּשֶׁרֶץ מַיְיתֵי לַהּ וְהָכִי קָאָמַר מַפָּץ בְּשֶׁרֶץ מִנַּיִין וְדִין הוּא וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב טְמֵאִין בְּשֶׁרֶץ מַפָּץ שֶׁטָּמֵא בְּזָב אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּשֶׁרֶץ
אֶלָּא מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין נֶאֱמַר בֶּגֶד וָעוֹר בְּשֶׁרֶץ וְנֶאֱמַר בֶּגֶד וָעוֹר בְּמֵת מָה בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ מַפָּץ טָמֵא בּוֹ אַף בֶּגֶד וָעוֹר הָאָמוּר בְּמֵת מַפָּץ טָמֵא בּוֹ
מוּפְנֶה דְּאִי לָא מוּפְנֶה אִיכָּא לְמִפְרַךְ מָה לְשֶׁרֶץ שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה תֹּאמַר בְּמֵת שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה אֶלָּא בִּכְזַיִת
לָאיִי אַפְנוֹיֵי מוּפְנֶה מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע דִּכְתִיב אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא וְגוֹ' וּסְמִיךְ לֵיהּ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע
בֶּגֶד וָעוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשֶׁרֶץ לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי
וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד לְמֵידִין וְאֵין מְשִׁיבִין שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
דְּמֵת נָמֵי אַפְנוֹיֵי מוּפְנֶה מִכְּדֵי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע דִּכְתִיב וְהַנּוֹגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ וְגוֹ' וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע בֶּגֶד וָעוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמֵת לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי וְהָוֵי מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וְאוֹקֵי {באתרא} <בְּאַתְרַהּ> אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
אָמַר רָבָא אָמַר קְרָא וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי כׇּל טְמָאוֹת שֶׁאַתֶּם מִטַּמְּאִין בְּמֵת לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשִּׁבְעָה
וּתְהֵא שֵׁן וָרֶגֶל חַיָּיב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִקַּל וָחוֹמֶר וּמָה קֶרֶן שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיֶּיבֶת שֵׁן וָרֶגֶל שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב
אָמַר קְרָא וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כה - ב

זובו של זב, ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו של הזב, ודם הנדה, שהם מטמאין בין במגע בין במשא, הרי בהדיא שיש תנא הסובר שקריו של זב מטמא במשא.

ומקשינן: ודילמא הכא במשנה זו נמי, אין קריו של זב עצמו מטמא במשא, אלא לכך הוא מטמא במשא, משום שאי אפשר לו בלא צחצוחי זיבה, ואכתי לא מצינו תנא שיאמר: קריו של זב עצמו מטמא במשא!?

ומשנינן: אם כן כדבריך - ששכבת זרעו של זב המטמאת במשא לדעת משנה זו, משום צחצוחי זיבה הוא - לתנייה ל"שכבת זרעו" גבי זובו, והכי ליתני: "למעלה מהן זובו של זב ושכבת זרעו ורוקו", שהרי אף שכבת זרעו משום זובו הוא מטמא במשא -

ומאי שנא דקתני לה ל"שכבת זרעו" גבי "רוקו" [בסמוך לרוקו]!?

אלא ודאי לכן שנה התנא את "שכבת זרעו" של הזב בסמוך ל"רוקו", משום דאתיא שכבת זרעו לטמא במשא מקל וחומר מרוקו, ולא משום צחצוחי זיבה הוא.

אמר הקשה ליה רב אחא מדיפתי לרבינא:

והא האי תנא - בברייתא המובאת בסמוך - לא דריש "דיו" ואף על גב דלא מיפריך קל וחומר על ידי ה"דיו", ואם כן אף אנו נאמר שרבי טרפון סובר כן!?

דתניא:

כתיב [במדבר לא יט]: "ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו [תיטהרו במי פרה] ביום השלישי וביום השביעי, אתם ושביכם [השבי ששביתם במלחמת מדין]. וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ [שנטמאו במת] תתחטאו.

ועד כאן לא למדנו שיהא מיטמא במת אלא אלו, אבל מפץ [מחצלת המיועדת לשכיבה] - שאינו בכלל אלו - שהוא מיטמא באוהל המת, ^[1] מנין?

ודין הוא: ומה פכין קטנים [שפיהם צר] של חרס שטהורים בזב, אין הזב מטמא אותו בשום טומאה שהוא מטמא כלים אחרים, כי מתוך שפיהם צר אינו יכול להכניס את ידו לתוכו, אלא מגבו הוא נוגע בו, ואין כלי חרס נטמא אלא מאוירו; ואף בטומאת "מדרס הזב [ישיבה או שכיבה של הזב עליו] " אין הזב מטמא אותם, שהרי אינם עשויים לישיבה; ואף בהיסט אינו מטמא אותם, שכל הראוי לטומאת מגע מטמא אותו הזב בהיסט, וכל שאינו ראוי לטומאת מגע אין הזב מטמא אותו בהיסט -

מכל מקום הרי הם מיטמא [מיטמאים] במת, שכן אם היו פכים קטנים באהל המת הרי הם טמאים. ^[2]

מפץ שהוא מיטמא בזב טומאת מדרס שהרי ראוי הוא למשכב הזב ועשוי לכך, אינו דין שייטמא באוהל המת.

והרי תנא זה קא מייתי לה לטומאת מפץ במת בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה, כלומר: לא לטומאת ערב בלבד [טומאה ליום אחד, והוא טובל ביום טומאתו ונטהר בהערב שמש], אלא לטומאת שבעה [טמא שבעה ימים, ומזה ממי פרה בשלישי ושביעי, וטובל בשביעי ונטהר בהערב שמש] הוא דמייתי לה, ^[3] וכמו פכין קטנים שהם מיטמאים באהל המת טומאת שבעה.

ואם תאמר שסובר תנא זה, דאמרינן "דיו", אם כן אמאי מיטמא המפץ טומאת שבעה, והרי אימא [יש לנו לומר]:

אהני קל וחומר [אחר שנאמר "דיו"] למפץ שיהא טמא טומאת ערב, ואהני "דיו" לאפוקי ממפץ טומאת שבעה כפכין קטנים, ומשום שדיו למפץ במת שיהא כמפץ בזב שאינו טמא אלא טומאת ערב.

ובהכרח שסובר תנא זה, שאם כי לא מיפריך קל וחומר אילו היינו אומרים "דיו", שהרי סוף סוף מלמד הקל וחומר על מפץ שהוא טמא טומאת ערב, מכל מקום אין אומרים "דיו". ^[4]

אמר תירץ ליה רבינא לרב אחא מדיפתי:

כבר רמא ניהליה [כבר הקשה כן] רב נחמן בר זכריה לאביי, ואמר תירץ ליה אביי:

תנא לא למד את המפץ במת שהוא מטמא טומאת שבעה מן המפץ בזב, אלא ממפץ בשרץ הוא דמייתי לה - למפץ במת - בגזירה שוה, וכדלקמן. ^[5]

ומה שלמד התנא בקל וחומר ממפץ בזב, הכי קאמר:

מאחר שאמרה תורה [ויקרא יא לא]: "אלה [שנזכרו בכתוב שם] הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם [מן השרצים] במותם יטמא, מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם, במים יובא וטמא עד הערב וטהר" -

מפץ בשרץ - שאינו נכלל בכל אלו - מנין שהוא מיטמא?

ועל זה הוא דקאמר התנא: והרי דין הוא:

ומה פכין קטנים שהם טהורים בזב מפני שאין ראויים למגע מבפנים, טמאין הם בשרץ שהרי כעדשה ממנו - שהוא שיעור טומאתו - יכול להכנס באוירן של הכלים ולטמאן.

מפץ שמטמא בזב, אינו דין שיהא מטמא בשרץ.

ומבארת הגמרא לפי מה שתירצנו, שהתנא למד בקל וחומר על מפץ בשרץ ולא על מפץ במת, ומפץ במת ממפץ בשרץ הוא נלמד, אלא מפץ במת מנין, כלומר: באיזו מידה הוא נלמד ממת? ^[6]

ומבארת הגמרא שהוא נלמד בגזירה שוה:

נאמר "בגד ועור" בשרץ, ["וכל אשר ... מכל כלי עץ או בגד או עור"]; ונאמר: "בגד ועור" במת, ["וכל בגד וכל כלי עור ... תתחטאו"] -

מה "בגד ועור" האמור בשרץ, אף מפץ טמא בו כמו בגד ועור; אף "בגד ועור" האמור במת, אף מפץ טמא בו כמו בגד ועור.

מבארת הגמרא, שבהכרח גזירה שוה זו מופנה היא [התיבות השוות מיותרות הן לגזירה שוה]!

דאי לא מופנה הוא, הרי כלל הוא, שאם יש פירכא על הגזירה שוה אין למדין הימנה, ואף כאן הרי איכא למיפרך על הלימוד מת משרץ:

מה לשרץ שכן חמור הוא, שהוא מטמא בשיעור קטן כעדשה, ולכך החמירה בו התורה לטמא את המפץ, תאמר במת שקל הוא, שכן אין הוא מטמא בכעדשה אלא בכזית, ומנין שאף בו החמירה התורה לטמא מפץ!

לאיי [אלא בהכרח] אפנויי מופנה; כי:

מכדי שרץ אתקש לשכבת זרע [שרץ הלוא הוקש לשכבת זרע], דכתיב [ויקרא כב ד]: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע", וסמיך ליה [פסוק ה]: "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו" -

והרי כבר כתיב ביה בשכבת זרע [ויקרא טו יז]: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע, וכובס במים וטמא עד הערב", ואם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא בשרץ למה לי, והרי מן ההיקש היינו לומדים אותו!?

אלא שמע מינה - בגד ועור שאמר רחמנא גבי שרץ - לאפנויי הוא בא ללמוד ממנו למת, שאף המפץ מיטמא בו.

ואכתי מקשינן: והרי אינו אלא מופנה מצד אחד הוא [התיבות שבאחד מהם בלבד מיותר, דהיינו "בגד ועור" שבשרץ] -

ואם כן הניחא למאן דאמר: אף גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד למידין הימנה, ואין משיבין עליה אף כשיש מה להשיב - שפיר ניחא, שיש ללמוד מת משרץ, ואף שיש לו פירכא.

אלא למאן דאמר: גזירה שוה שהיא מופנה מצד אחד בלבד, למידין הימנה, ומיהו משיבין עליה אם יש להשיב, מאי איכא למימר!? האיך נלמד מת משרץ אף שיש להשיב על הלימוד: מה לשרץ שכן מטמא בכעדשה!?

ומשנינן: "בגד ועור" דמת, נמי אפנויי מופנה, שהרי:

מכדי מת איתקש נמי לשכבת זרע, דכתיב [ויקרא כב ד]: "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר, והנוגע בכל טמא נפש [היינו טומאת מת], או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע"

וכבר כתיב ביה בשכבת זרע: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע", ואם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא במת נמי למה לי!?

אלא שמע מינה לאפנויי הוא נכתב, ואם כן הרי הוי מופנה משני צדדין, וכל שהוא מופנה משני צדדין לכולי עלמא אין משיבין אף כשיש מה להשיב.

ואכתי מקשינן: אף לפי התירוץ, שמפץ במת אינו נלמד בקל וחומר ממפץ בזב, ומשום שיש לומר "דיו" שיהא כמפץ בזב שאינו טמא אלא טומאת ערב, אלא ממפץ בשרץ הוא נלמד בגזירה שוה:

הניחא למאן דאמר בכל גזירה שוה: דון מינה ואוקי באתרא, [למד מן המלמד והעמידהו במקומו של הלמד], וכגון מפץ במת שהוא נלמד מן השרץ, אין אומרים: כשם שמפץ בשרץ אינו מיטמא אלא טומאת ערב, אף מפץ במת לא ייטמא אלא טומאת ערב, אלא אומרים: אחר שלמדת לרבות מפץ שיהא טמא במת, העמידהו במקומו של מת, ומה שאר כלים המיטמאים במת - טומאת שבעה הם מיטמאים, אף מפץ מיטמא טומאת שבעה.

אלא למאן דאמר בכל גזירה שוה: דון מינה, ומינה [למד מן המלמד, ועשה אותו כמלמד], וכגון מפץ במת שהוא נלמד ממפץ בשרץ, אנו אומרים: מה מפץ בשרץ אינו מיטמא אלא טומאת ערב, אף לכשתלמדנו למת לא יהא מיטמא אלא טומאת ערב -

אם כן מאי איכא למימר!? וכי מהיכן נלמד מפץ במת לטמאותו טומאת שבעה!?

אמר תירץ רבא:

כי אמר קרא גבי מת: "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם", ^[7] ולמדנו: כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה, וגזירת הכתוב היא לומר במפץ: דון מינה ואוקי באתרה. ^[8]

כאן שבה הגמרא לדיני נזיקין, ומקשה כמה קושיות:

א. ותהא שן ורגל חייבת ברשות הרבים על כל פנים חצי נזק, ^[9] מקל וחומר:

ומה קרן שברשות הניזק אינו משלם הבעלים אלא חצי נזק, ברשות הרבים חייבת חצי נזק, שן ורגל שברשות הניזק משלם הבעלים נזק שלם, אינו דין שברשות הרבים חייבת, ואף שנזק שלם אי אפשר לחייבו, כי: "דיו לבא מן הדין להיות כנדון", ובקרן ברשות הניזק הלוא אינו משלם אלא חצי נזק, מכל מקום חצי נזק מיהא ליחייב!?

ומשנינן: הרי אמר קרא גבי נזקי שן ורגל: "ושלח את בעירה וביער בשדה אחר", הרי למדנו שלא חייבה תורה על שן ורגל אלא ברשות הניזק ולא ברשות הרבים.

הערות

^[1] נתבאר על פי רש"י כאן; ומיהו ברש"י בשבת פד א כתב לא כן, וז"ל שם: "מפץ של קנים, במת מנין שהוא טמא, לפי שמצינו שפשוטי כלי עץ טהורין מטומאת מגע שרץ, מניין שכלי הראוי למשכב ומושב מקבל טומאת מגע מת".

^[2] ראה ברש"י שביאר את המקור לזה.

^[3] לכאורה צריך ביאור: מנין שהוא לומד מהקל וחומר אף לטומאת שבעה, ושמא באמת אמרינן "דיו" ואינו בא ללמד אלא שמפץ טמא במת טומאת ערב! ? וראה היטב בפירוש רבינו חננאל, שנראה לכאורה שהוא בא ליישב קושיא זו.

^[4] תמהו התוספות: מה שייך לדון במפץ אם הוא טמא טומאת שבעה או טומאת ערב, והרי כיון שאין לו טהרה במקוה [כמבואר בשבת פד ב, וראה שם בעמוד א בתוספות ד"ה מפץ במת], אם כן לעולם הוא טמא! ? והוסיפו, שאין לומר, שאכן אין הנידון אם טמא הוא יום אחד או שבעה ימים, אלא אם יש לו דין טומאת ערב שהיא טומאת "ראשון לטומאה", או שיש לו דין טומאת שבעה שהיא טומאת "אב הטומאה", אי אפשר לומר כן, כי בסוף עירובין מוכח, שכל מי שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה. ותירצו: שאם כי מפץ עצמו אין לו טהרה במקוה, מכל מקום מקל וחומר זה עצמו אנו לומדים לפשוטי כלי עץ הראויים למדרס [כמפץ שהוא עשוי למדרס] שהם טמאים, שלא ידענו להם טומאה אם לא כתוב זה; או שהנידון הוא במפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה. והתוספות כאן הם לשיטתם בשבת פד א ד"ה מפץ, שפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה, אבל שיטת רש"י שם, שאף פשוטי כלי עץ אין להם טהרה במקוה, ומפץ אפילו של עץ אין לו טהרה במקוה, ולשיטתו תיקשי קושיית התוספות.

^[5] נתבאר על פי פירושו הראשון של רש"י וגירסתו; ובפירוש שני פירש דגרסינן: "תנא - לא מפץ במת הוא דיליף ממפץ בזב; אלא - מפץ [ולא: "ממפץ"] בשרץ הוא דמייתי לה ממפץ בזב בקל וחומר.

^[6] כן צריך לפרש, לפי פירושו הראשון של רש"י; ולפי פירושו השני - שהובא בהערה לעיל - אין צריך לידחק בזה, אלא כפשוטו.

^[7] ביארו הראב"ד והרשב"א, שהדרשה היא מ"וטהרתם" שהוא מיותר ללמד את זה; וראה עוד ב"משנה למלך" [טומאת מת ה ג סד"ה ויש לדקדק] מה שכתב לבאר את הדרשה.

^[8] נתבאר על פי רש"י; וראה בתוספות בראב"ד וברשב"א, אם תירוצו של רבא מועיל גם אם נפרש את הברייתא כפשוטה, שהיא לומדת מפץ במת ממפץ בזב, ומשום מקרא זה אין אומרים "דיו".

^[9] כן נראה בפשוטו, אך ראה "תפארת שמואל".

זובו של זב, ורוקו של זב, ושכבת זרעו, ומימי רגליו של הזב, וכן דם הנדה — כל אלה מטמאין בין במגע בין במשא.

ודוחים: ודלמא הכי נמי [ושמא כאן גם כן] הטעם הוא כדברי ר' יהושע לפי שאי אפשר לקרי בלא צחצוחי זיבה, ולא שמטמא במשא מצד עצמו! ודוחים: אם כן שהקרי טמא רק משום צחצוחי זיבה לתנייה גבי [שישנה אותו אצל ליד] זובו, מאי שנא [מה שונה, מה טעם] דקתני לה גבי [שהוא שונה אותו אצל] רוקו, אלא משום דאתי [שבא, שנלמד הדבר] בקל וחומר מרוקו כפי שנאמר בעמוד הקודם.

וחוזרים לעיקר הסוגיה, בענין "דיו". אמר ליה [לו] רב אחא מדפתי לרבינא: והא האי [זה] התנא שלא דריש [דורש] דיו ואף על גב שלא מפריך [נשבר] הקל וחומר על ידי כך! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפץ (מחצלת גסה) שמקבלת טומאה בטומאת מת מניין? — ודין (קל וחומר) הוא: ומה פכין (כלי חרס) קטנים שאי אפשר להכניס אצבע לתוכם, שהם טהורים בטומאת הזב, מכל מקום מטמא במת, שכל כלי פתוח טמא באוהל המת, מפץ שמטמא בזב — אינו דין שיטמא במת?

וקמייתי לה [והוא מביא אותה, לומד מכאן] בין לטומאת ערב שנטמא בו ביום עד הערב כמו אם היה נטמא מזב, בין לטומאת שבעה ימים, ככלי שנטמא במת. ואמאי [ומדוע] נאמר כך? אימא [אמור]: אהני [הועיל] קל וחומר לענין טומאת ערב, ואהני [והועיל] דיו לאפוקי [להוציא] טומאת שבעה שאינה מצויה בדבר שנטמא בטומאת משכב הזב! הרי שתנא זה אינו דורש "דיו".

אמר ליה [לו] רבינא לרב אחא: כבר רמא ניהליה [הקשה לו] קושיה זו רב נחמן בר זכריה לאביי, ואמר ליה [לו] אביי בתשובה: התנא הזה אינו לומד מזב, אלא ממפץ בשרץ מייתי לה [מביא, לומד אותה], והכי קאמר [וכך אמר]: מפץ שמיטמא בטומאת שרץ מניין? ודין הוא: ומה פכין קטנים שטהורים בזב — טמאין בשרץ, מפץ שטמא בזב — אינו דין שיהא טמא בשרץ?

אלא מפץ במת מניין שמיטמא — משום שנלמד מגזירה שווה, נאמר "בגד או עור" (ויקרא יא, לב) בטומאת שרץ, ונאמר "בגד וכל כלי עור" (במדבר לא, כ) בטומאת מת, מה "בגד" ו"עור" האמור בשרץ — מפץ טמא בו כפי שלמדנו מקל וחומר מזב, אף "בגד" ו"עור" האמור במת — מפץ טמא בו.

ומעירים שבהכרח לומר ש"בגד ועור" הריהו בגדר מופנה, כלומר, ביטוי שאינו צריך לגופו אלא בא ללמדנו גזירה שווה זו, דאי [שאם] לא מופנה הוא, איכא למפרך [יש מקום לפרוך] את ההשוואה ולומר: מה לשרץ — שכן מטמא בכעדשה, תאמר במת שאין מטמא בכעדשה אלא בכזית, ונמצא שטומאת שרץ יש בה צד חמור ולא ניתן היה ללמוד גזירה שווה אלא אם כתוב זה מופנה לכך.

לאיי אפנויי מופנה [ובאמת יש לומר כי מופנה הוא], ומנין שהוא מופנה: מכדי [הרי] שרץ אתקש [הוקש] לשכבת זרע, דכתיב [שכן נאמר] "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד), וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר "או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא פסוק ה), וכתיב ביה [ונאמר בו] בטומאת שכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" (ויקרא טו, יז).

אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] בטומאת שרץ למה לי? הרי אפשר ללמוד אותו על ידי ההיקש משכבת זרע! שמע מינה לאפנויי [למד מכאן כי בא הדבר להפנות] כתוב זה שהוא מיותר לצורך גזירה שווה.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] הלא מופנה רק מצד אחד הוא ש"בגד ועור" האמור בדין שרץ מיותר, אבל "בגד ועור" האמור בטומאת מת אינו מיותר! הניחא למאן דאמר [זה אמנם נוח לשיטת מי שאומר] אם היתה גזירה שווה מופנה מצד אחד שרק כתוב אחד מופנה — למידין גזירה שווה זו ואין משיבין (מקשים) — שפיר [יפה], אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שגזירה שווה כזו אמנם למידין ואולם אם יש מקום לדבר, גם משיבין מקשים על ההשוואה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי ראינו שיש צד חמור בשרץ מבמת!

ומתרצים: "בגד ועור" האמור במת נמי אפנויי מופנה [גם כן מופנה הוא], כיצד? מכדי [הרי] מת אתקש [הושווה] לשכבת זרע, דכתיב [שנאמר] "והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב, ד), וכתיב ביה [ונאמר בו] בשכבת זרע "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" (ויקרא טו, יז), אם כן "בגד ועור" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] במת למה לי? שמע מינה לאפנויי [למד מכאן שבא הדבר להפנות] את הכתוב כדי ללמוד ממנו בגזירה שווה, והוי [והריהו] אם כן מופנה משני צדדין ובמקרה זה ודאי למדים גזירה שווה ואין משיבים עליה.

ומקשים מצד אחר: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר]: דון מינה ואוקי באתרא [למד ממנה והעמידה במקומה], שדבר שנלמד בגזירה שווה לומדים אותו רק באותו פרט שנאמרה בו הגזירה שווה, ואין משווים את הנושאים מעבר לכך, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], שאם יש גזירה שווה בין עניינים, הריהם למדים זה מזה בכל ענייניהם, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה כשם שבטומאת שרץ הטומאה של מפץ היא רק לטומאת ערב, אף טומאת מפץ במת תהיה רק טומאת ערב!

בתשובה לכך אמר רבא: אף לשיטה זו יש בכך גזירת כתוב מיוחדת, אמר קרא [הכתוב] "וכבסתם בגדיכם ביום השביעי" (במדבר לא, כד), ללמדנו: כל טמאות שאתם מטמאין במת — לא יהו פחותין משבעה, ואם כן, כיון שלמדנו בו דין טומאה במת — הרי דינו כשאר הטומאות בטומאות מת.

א עד כאן דנו בענין דרך הלימוד ב"דיו", ומעתה חוזרים אנו אל הדיון בעיקרי הדעות במשנה בענין נזקי קרן. ושואלים: ותהא שן ורגל חייב ברשות הרבים, ונלמד הדבר מקל וחומר, ובאופן זה: ומה קרן, שברשות הניזק אינו משלם אלא חצי נזק כדברי חכמים, ברשות הרבים — חייבת, שן ורגל, שברשות הניזק משלם נזק שלם והרי זה חמור בהשוואה לקרן — אינו דין שברשות הרבים יהא חייב לשלם?

ודוחים: אמר קרא [הכתוב] בענין שן ורגל "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד), כלומר, חיובו דווקא בשדה הניזק ולא ברשות הרבים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

are the ziva of a zav, and his spittle, and his semen, and his urine, and the blood of a menstruating woman, all of which impart impurity both by touching and by carrying.

The Gemara questions this assertion: But perhaps here too the reason for the severity of ritual impurity of the semen is indeed because it is impossible for it to emerge without small drops of ziva accompanying it, but it is not due to the impurity of the semen itself. The Gemara rejects this opinion: If that would be so, let the tanna of the mishna teach it in the list of bodily fluids along with, meaning list it immediately following, his ziva. What is different about semen that he teaches it along with: His spittle? Rather, it is because its halakha comes from, i.e., it is derived from, that of his spittle, and therefore the semen itself imparts impurity by carrying, even if there would not be small drops of ziva accompanying it.

The Gemara returns to the primary discussion concerning the principle: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. Rav Aḥa of Difti said to Ravina: But there is this tanna who does not apply the principle: It is sufficient, at all, even though such application would not refute the entire a fortiori inference. As it is taught in a baraita: From where is it derived that a thick mat can contract ritual impurity from a corpse? It is a logical derivation based on an a fortiori inference: And just as small clay vessels, into which even a finger cannot be inserted because of their narrow opening and which remain ritually pure despite contact with a zav, nevertheless become impure if present under one roof with a corpse, then is it not right that a mat, which can become impure due to contact with a zav, will similarly become impure if present under one roof with a corpse?

And the tanna cites this a fortiori inference both to derive the halakha that the mat becomes ritually impure with impurity that lasts until nightfall, as it would if it were to come into contact with a zav, and to derive that the mat becomes ritually impure with impurity that lasts for seven days, as would any vessel that contracted ritual impurity from a corpse. And why does he do so? Say instead that the a fortiori inference is effective in deriving the halakha that the mat can contract ritual impurity from a corpse, but only with regard to rendering it impure until nightfall, and also say that the principle: It is sufficient, is effective by limiting the scope of the a fortiori inference to exclude the possibility that the mat would be rendered impure for seven days.

Ravina said to Rav Aḥa: This question was already raised by Rav Naḥman bar Zekharya to Abaye, and Abaye said to him in response: This tanna does not derive the halakha with regard to the mat through an a fortiori inference from the case of a zav. Rather, he derives it from the halakha of a mat that came into contact with the carcass of a creeping animal, and this is what he is saying: The first derivation is as follows: From where is it derived that a mat is susceptible to impurity imparted by the carcass of a creeping animal? And it is a logical derivation based on an a fortiori inference: And just as small vessels, which remain pure despite contact with a zav, nevertheless become impure from contact with the carcass of a creeping animal, is it not right that a mat, which becomes impure from the impurity of a zav, will likewise become impure from contact with the carcass of a creeping animal?

The second derivation is as follows: But from where is it derived that a mat contracts impurity from a corpse? It is derived through a verbal analogy. With regard to impurity imparted by the carcass of a creeping animal, it is stated: “Or a garment or leather” (Leviticus 11:32), and with regard to impurity imparted by a corpse it is stated: “A garment, or anything made of leather” (Numbers 31:20). Just as with regard to the terms “garment” and “leather” stated with regard to a creeping animal, a mat becomes impure from it, so too with regard to the terms “garment” and “leather” stated with regard to a corpse, a mat becomes impure from it.

The Gemara notes: It must be that the words “garment” and “leather” are free, i.e., those terms must be extraneous in their contexts, and the Torah included them for the express purpose of establishing the verbal analogy, as a verbal analogy that is based on otherwise extraneous terms cannot be logically refuted. Because if these terms are not free, the verbal analogy can be refuted: What is unique about a creeping animal? It is unique in that it renders items impure even by means of contact with a lentil-bulk of a creeping animal. Shall you also say that this is the case with regard to a corpse, whose halakhot are less strict in that it does not render items impure by means of contact with a lentil-bulk of a corpse but rather by means of contact with an olive-bulk? Unless the terms are free, the analogy can be refuted.

The Gemara affirms: Indeed, the terms are free. The Gemara proves that the terms “garment” and “leather” are extraneous in their context. Now, since ritual impurity imparted by contact with a creeping animal is juxtaposed to ritual impurity imparted by contact with semen, as it is written: “And one who comes into contact with anyone impure with impurity imparted by a corpse, or a man from whom semen is emitted” (Leviticus 22:4), and juxtaposed to that verse is the verse: “Or a man who touches any creeping animal which makes him impure, or a person who may make him impure with any impurity that he has” (Leviticus 22:5); and it is written with regard to the impurity of semen: “And every garment and all leather that has semen on it shall be washed with water and will be impure until evening” (Leviticus 15:17), since the verses appear next to each other, the halakhot of each can be derived from the other.

Consequently, why do I need the words “garment” and “leather” that the Merciful One wrote with regard to a creeping animal? The relevant halakha could be derived from the halakhot of seminal impurity. Consequently, learn from it that “garment” and “leather” were mentioned to render them free, i.e., extraneous, but the Torah included them for the express purpose of establishing the verbal analogy.

The Gemara comments: And still, the terms “garment” and “leather” are free only from one side of the verbal analogy, because although the terms “garment” and “leather,” stated with regard to ritual impurity imparted by a creeping animal, are extraneous in their context, as the relevant halakha could have been derived in another manner, those terms stated with regard to impurity imparted by a corpse are not extraneous in their context. This works out well according to the one who says that with regard to a verbal analogy that is free from only one side, one can derive from it and one cannot refute it logically; it is well. But according to the one who says that one can derive a halakha from a verbal analogy of this kind and one can also refute it logically, what can be said? It has already been established that the carcass of a creeping animal is stricter in some senses than a corpse.

The Gemara answers: The terms “garment” and “leather,” as stated with regard to impurity imparted by a corpse, are also free. Since the impurity of a corpse is juxtaposed with that of semen, as it is written: “And one who comes into contact with anyone impure with impurity imparted by a corpse, or a man from whom semen is emitted” (Leviticus 22:4), and it is written with regard to semen: “And every garment and all leather that has semen on it” (Leviticus 15:17), why do I need the terms “garment” and “leather” that the Merciful One wrote with regard to impurity imparted by a corpse? Learn from it that they are mentioned in order to render them free, and therefore it is free from both sides.

The Gemara questions this from a different angle: This works out well according to the one who says: Infer the halakha from it and interpret it according to its new place. This would mean that the halakha that a mat becomes impure from a corpse is derived from the halakha that a mat becomes impure from semen, but the details of that impurity, i.e., the length of the time it is impure, are interpreted according to the halakhot of impurity imparted by a corpse, for seven days. But according to the one who says: Infer the halakha from it and infer the details of the halakha from it as well, which would mean that the details of the impurity would also be interpreted according to the halakhot of impurity imparted by semen, what can be said? According to the latter opinion, it should be concluded that just as the impurity imparted to a mat by the carcass of a creeping animal lasts only until nightfall, so too, a mat rendered impure by a corpse remains impure only until nightfall.

In response to this, Rava said: This opinion does not lead to that conclusion, as there is a Torah edict indicating otherwise. The verse states (Numbers 31:24): “And you shall wash your garments on the seventh day.” This teaches that any ritually impure items that you render impure due to contact with a corpse must remain impure for a period of no less than seven days. Therefore, since it has been inferred that the mat is susceptible to the impurity imparted by a corpse, it automatically falls into the same category of other items similarly rendered impure by a corpse and must remain impure for a period of at least seven days.

§ Up to this point, the Gemara discussed how to properly apply the principle: It is sufficient for the conclusion that emerges from an a fortiori inference to be like its source. It now returns to discussing the main subject of the mishna, which is the various views concerning Goring, the primary category of damage. The Gemara suggests: And let one be held liable for Eating and Trampling if these take place in the public domain. This can be inferred via an a fortiori inference, as follows: And if with regard to damage classified as Goring, for which, if it took place on the property of the injured party, according to the Rabbis one is liable to pay only half the cost of the damage, yet the owner of the animal is nevertheless liable for damage caused in the public domain, then with regard to damage classified as Eating and Trampling, whose halakhot are more strict, as one pays the full cost of the damage caused on the property of the injured party, is it not right that one should be liable for damage caused in the public domain?

The Gemara rejects this: The verse states with regard to Eating or Trampling (Exodus 22:4): “And it consumed in the field of another,” meaning that one’s liability for this form of damage is limited to damage caused on the property of the injured party, but not for damage caused in the public domain.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאן האי תנא דשמעת ליה דאמר שכבת זרעו של זב מטמא במגע ובמשא לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע דתניא שכבת זרעו של זב כו' ואפילו ר' יהושע דמטמא אינו מטמא אלא בימים שרואה בהן הזוב דחייש לצחצוחי זיבה אבל זב בימי סיפרו וליכא למיחש משום צחצוחי זיבה לא אלא האי תנא הוא דתנן למעלה מהן זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה שמטמאין במגע ובמשא דדייקינן משום דאתנייא גבי רוקו ולא קתני ליה גבי זובו ש"מ דמרוקו מרבה ומייתי ליה וקתני בין במגע בין במשא.

אמר ליה ר' אחא מדפתי לרבינא והא האי תנא דלא דריש דיו אע"ג דלא מפריך ק"ו דתניא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת מפץ שמטמא בזב דין הוא שיהא טמא במת וקתני לה בין לטומאת ערב ובין לטומאת ז' ואמאי להני ק"ו לטומאת ערב ולהני דיו למעוטי מטומאת ז' פי' פכים קטנים כלי חרש עגולין שאין בהן לא שכיבה ולא ישיבה דגרסי' במסכת שבת פ' אמר ר' עקיבא ומדרס כלי חרש מנא לן דטהור אמר חזקיה דאמר קרא ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו דאית ליה טהרה במקוה לאפוקי כלי חרש דלית ליה טהרה במקוה. מתיב ר' אילעא מפץ במת מנין ודין הוא ומה פכים קטנים שטהורין בזב טמאין במת כו'. רבא אמר מדרס כלי חרש דטהור מהכא וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הא יש צמיד פתיל עליו טהור מאי לאו דיחדינהו לאשתו נדה וקאמר רחמנא טהור. ותנינן בתורת כהנים וכל אשר ישב עליו הזב יטמא יכול כפה סאה או תרקב וישב עליה יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו המיוחד לישיבה פרט לזה שאומרים לו עמוד ועשה מלאכתנו נתברר תורת פכין קטנים. וכתב במת וכל בגד או עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו וכתיב נמי במת וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל וגו' והוא מפורש בשחיטת חולין אחרית פ"א איזהו כלי שטמאה קודמת לפתחו כלומר שטומאתו מאויר הוי אומר זה כלי חרש הרי למדנו שפכין קטנים טהורין במדרס זב וטמאין במת וילפינן למפץ מינייהו ומה פכין שטהורין בזב טמאים במת מפץ שהוא מכלל משכב ומושב וטמא בזב כשאר כל משכב ומושב אינו דין שיהא טמא במת בק"ו אם המפץ הזה מטמא בזב שהוא קל על אחת כמה וכמה שיטמא במת שהוא חמור שאפילו פכין קטנים טמאין במת כדאמרינן ועמדה כי המפץ טמא במת סתם כשאר טמאות שבו ומצאנו בתחלת מסכת אהלות במשנה כלים הנוגעים במת או בכלים הנוגעין במת טמאין טומאת ז' כלים בכלים וכלים אחרים בהן טמאין טומאת ערב נמצא טומאת המפץ לכאורה אם הוא נגע במת או בכלים שנגעו במת טמא טומאת ז' ואם נגע שלישי [בו טמא] טומאת ערב כטומאת כל הכלים אמאי כיון דמפץ במת מן הזב למד נדין בו דיו לבא מן הדין והוא המפץ במת להיותו כנדון והוא המפץ בזב מה מפץ בזב טומאת ערב שאין טומאת כלי בזב טומאת ז' אף מפץ במת טומאת ערב ולא טומאת ז' ופרק' מפץ במת בגזירה שוה למד ממפץ בשרץ. [ו]השרץ למד מן הזב בק"ו והכי קאמר מפץ בשרץ מנין ודין הוא ומה פכין קטנים שטמאין בזב טמאין בשרץ שנאמר וכל כלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו וגו' מפץ שטמא בזב שנאמר כל המשכב דין הוא שיהא טמא בשרץ דליכא הכא דין דיו דתרווייהו ליכא בכלים המטמאין בהן טומאת ז' ואחרי שלמד השרץ מן המפץ מן הזב בק"ו חזר ולמד המת מן השרץ טומאת מפץ בגזירה שוה ולא בק"ו והוא מפורש בפ' איזהו מקומן של זבחים בתחילתו כי דבר הלמד בק"ו דין הוא שילמד בגזירה שוה והכא למד [בג"ש] נאמר במת וכל בגד וכל עור וגו' ובשרץ כתיב או בגד או עור או שק וגו' מה בגד ועור האמורין בשרץ מפץ טימא בו אף בגד ועור האמורין במת מפץ טימא בו וחזרנו להקשות על זה הדרך ולומר אם כן הוא דבר ברור הוא כי הלמד בגזירה שוה מופנה צריך להיות הדבר ההוא הלמד והמלמד שאם הוא מופנה בצד אחד לבדו ובצד אחד צריך קרא לגופו אמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין לדברי הכל למדין ואין משיבין ואלו הדברים מבוארין במסכת נדה פ' המפלת חתיכה באר היטב ואוקימ' דמופנה משני צדדין הוא כי בגד ועור הכתוב בין בשרץ בין במת מופנה הוא ואין צריך כלל ודבריו פשוטין הן. כי השרץ איתקש לשכבת זרע דכתיב או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע וכתיב או איש אשר יגע בכל שרץ וכתיב בשכבת זרע וכל בגד או עור וגו' דמת נמי מופנה הוא מכדי כתיב והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע הנה איתקש טמא מת לשכבת זרע וכתיב בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע בגד ועור דכתב רחמנא במת למה לי ש"מ לאפנויי ולמדנו מהמפץ במת טמא והוא טומאת ז'. תוב אקשי' הניחא למאן דאמר דון מינה ואוקים באתרא אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר ועיקר זו השמועה היא בפ' אחרון במנחות והביאוה [אגב] גררה בשחיטת קדשים בפ' כל התדיר וכך היא הצעה שמן לא יפחות מלוג.

מה פכין קטנים שטהורין בזב טמאין במת. פרש"י ז"ל פכין קטנים של חרס שאי אפשר להכניס באוירן אפילו אצבע קטנה ולפיכך טהורין מכל טומאתו של זב דמאוירן אי מטמאין שאין יכול להכניס אפילו אצבע קטנה ואע"פ ששערו מטמא הנוגע בבשר המת כתיב וכל שאינו ראוי למגע בשרו אין שערו מטמא ומגבו נמי אינו מטמא דאין כלי חרס מטמא אלא מאוירו וכן אינן מטמאין במדרס הזב שאין ראוין למדרס שהוציא הכתוב הסטו בלשון מגע דכתיב וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב איזהו מגעו שהוא ככולי הוי אומר זה הסטו ולומר לך שכל שראוי למגע בשרו טמא בהסיטו וכדדרשינן את שבא לכלל מגע בא לכלל משא כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל משא זו דרכו של רש"י ז"ל אבל הגאונים ז"ל פירשו אפילו בפכין קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לק"ו ולומר שהפכין אינן ראוין למדרס וכדדרשינן בתורת כהנים יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן יהיו טמאין ת"ל וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצאו אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן ראוין בכך.

מפץ שמטמא באהל המת אינו דין שמטמא במת. והוא הדין לפשוטי כלי עץ אף על פי שאין להם תוך כל שעשוי לישיבה וראוי ליטמא במדרס הזב מטמא באהל המת ואלו הן שאמרו שהן טמאין באהל המת ולכל טומאותיו של מת בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה שאלו למפץ של גמי ושל שיפה לא שייך למימר בהו טומאת שבעה שהם אין להם טהרה במקוה כדאיתא במסכת שבת פרק ר"ע אלא אהני לפשוטי כלי עץ.

כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחות משבעה. וטהרתם קא דריש דהוא יתירא ואיכא מאן דמפרש דרבא אמעיקרא קאי כלומר דלא אצטריכי לאתויי משרץ אלא מק"ו דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם.

ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזרה שוה דכל דאתינן בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמיא והלכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא בק"ו אינו ככתוב בתורה ובכי הא לא אמרינן כל טומאות שאתם מטמאים. והראב"ד ז"ל הקשה דא"כ אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ כשרץ מק"ו אתי ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזרה שוה אתו לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הלכך על כרחין כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם.

מפץ והוא של מיני גמי וראוי לשכיבה אין צריך לומר שהוא טמא בטומאת הזב שהרי נאמר עליו כל המשכב וכו' וזו ראויה למשכב הוא אלא אף באהל המת ואף בטומאת השרץ נטמאת ואע"פ שלא נזכר בהם אלא בגד ועור למדין אותה בשרץ מקל וחומר של זב ומה פכים קטנים שטהורים בזב כמו שיתבאר טמאים בשרץ מפץ שמטמא בזב אינו דין שיהא מטמא בשרץ ואחר כך למדין למת משרץ מגזרה שוה של בגד ועור שדבר הלמד מקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה כמו שהתבאר במסכת זבחים נ' ב':

טומאת הזב והשרץ אינה אלא בשל ערב וטומאת המת היא בטומאת שבעה ואע"פ שטומאת מפץ במת לא באה לנו אלא מגזרה שוה של שרץ אין אומרין בה דון מינה ומינה ומה של שרץ בטומאת ערב אף במת לא תטמאה אלא טומאת ערב אלא אחר שלמדת עיקר טומאתה מן השרץ העמידה במקומה לדונה כשאר טמאות של מת לטומאת שבעה:

מפץ זה יראה מכאן שיש לו טהרה במקוה שהרי אתה דן בו טומאת ערב וטומאת שבעה ובתוספתא אמרו שאין לו תקנה אלא בשבירה ואף בתשיעי של שבת יראה כן להדיא וקצת רבני הצרפתים הורו בה ששני מיני מפץ הם אחד לטהרה ואחד לטומאה עולמית ויראה לי כדבריהם שאותה העשויה ממיני העצים כגון של חריות ודומיהם יש לה טהרה והעשויה ממיני גמי ושיפא אין להם טהרה וכבר הארכנו בענין זה בתשיעי של מסכת שבת:

פכים קטנים אלו שאמרנו והם טהורים בזב חכמי הצרפתים פרשוה בשל חרס שאינו מיטמא מגבו וטומאת אויר אין כאן שזהו שאמרה בלשון קטנים ר"ל שאין אצבעו יכולה ליכנס לשם ואע"פ שאפשר ליכנס שם שערו אין שער מטמא במקום שאין בו טומאת בשר ומשא אין כאן שכל שלא בא לכלל מגע אינו בכלל משא וכן טומאת היסט אין כאן שכל שאין טומאה במגעו אין טומאה בהיסיטו ואע"פ שגדולי האחרונים מקשין עליהם שהרי מטמאין ברוקו ובמימי רגליו אפשר לפרש בהם מה שפרשו הם בשער ומ"מ הם מפרשים בה שלא אמרו בפכים קטנים שטהורים בזב אלא בטומאת מדרס ובשל עץ שאם בשל חרס אף לגדולים אין להם טומאת מדרס כלל גדול אמרו אין מדרס לכלי חרס שאינו ראוי לישיבה הא של עץ אם היו גדולים ראויים הם לישיבה ומיחדים אותם לכך ואינם כסאה ותרקב וכל שיחדן לישיבה מיטמאות מדרס אבל קטנים אינן ראויין לישב עליהן ויש מפרשים שאף גדולים אין טמאין מדרס ולא אמרו קטנים אלא להשמיענו שאף הקטנים טמאים באהל המת הואיל ואין מוקפות צמיד פתיל שאין צריך שיעור לכניסת אויר והרי בשרץ טמאות הואיל וטומאתן בכעדשה ואפשר ליכנס שם כעדשה:

כל שאנו למדין גזרה שוה ממקום אחר לחברו אם לא היה אחד מהם מופנה אלא שכל אחד מהם צריך לגופו אין למדין הימנה כלל ואם היא מופנית מצד אחד ר"ל שאחד מן המקראות הוא מיותר ואינו צריך לגופו והאחר שהוא מתרכב עמו אינו מופנה למדין ממנה אלא שאם יש להשיב עליה ולומר מה לדבר זה שכן ישנו בחומרא פלונית מה שאין כן בזו שאתה רוצה ללמוד משיבין עליה ומבטלין אותה ואם היה מופנית משני הצדדין הואיל וקבלנו שיש שם גזרה שוה למדין ואין משיבין עליה כלל:

מפץ במת וכו'. הא דאמרינן בכל דוכתא נבלה ושרץ ושכבת זרע כלהו אתיין האי מקל וחומר ונקט טמא מת לרבותא דאפילו אב הטומאה נעשה. הרא"ש ז"ל.

ומה פכים קטנים שטהורים בזב. מכל טומאה דמגע לא שייך ביה שפתחו קטן ומגבו אינו מטמא ובהיסט אינו מטמא וכו' וטומאת מדרס לית להו הואיל ואין להם טהרה במקוה דכתיב גבי כלי חרס ישבר ודרשינן ואיש אשר יגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא שיש לו טהרה במקוה אף משכבו שיש לו טהרה במקוה כך פירש רש"י ז"ל. וקשה דאם כן כלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יטמא בהיסט ובפרק קמא דנדה אמרינן דאינו ניצול וכו' ככתוב בתוספות. וכן תנן הגנבים שנכנסו לבית כלי חרס המוקף צמיד פתיל טמא שהסיטו. וכן תנן המביא כדי יין גבי האלפסין ערניות סחורות באהל המת וטמאות במשא של זב ופירש רש"י שהן כלי חרס שאין בהם חקק וטמאות בהיסט אף על גב דלא שייך בהו שום מגע. וזה קשה למה שפירש כאן. ואומר רבינו תם דודאי מוקף צמיד פתיל מטמא בהיסט שהוא עומד ליפתח ויבא לכלל מגע אבל פכין קטנים אין עומדין ליפתח ואין באין לכלל מגע. וההיא דאלפסין פירש רבינו תם שהן קערות של חרס חלולות מתוכן ופתחן מכוסה משעת עשייתן ושיע באדמה ומשתמשין בהן אנשי עיירות לפי שעה בלא פתיחה ועומדות ליפתח כמו מוקף צמיד פתיל. ה"ר ישעיה ז"ל.

בדיבור המתחיל ומה פכין קטנים וכו'. כתבו בתוספות ואף על פי שראוי לנגיעת שער הזב וכו'. ותימא והא טמאים במעיינות הזב דכתיב קרא בהדיא וכי ירוק הזב ולא בעינן ראוי לנגיעת בשר. וי"ל מכל מקום טהורים הם מכל טומאות שמחוברים בגוף הזב. הרא"ש ז"ל.

והקשו גם כן באותו דיבור מפכין גדולים מצי גמר וכו'. וליכא למיפרך שהן מטמאין מאליהן דהא פכין קטנים נמי מטמאין מאוירן דהא לענין שרץ דיינינן ליה לקמן שיכול להכניס בפיו כעדשה אלמא לא חשיב פירכא משום דלא שייך אויר במפץ אלא ניחא ליה למנקט פכים קטנים שטהורים בכל טומאות הזב. הרא"ש ז"ל.

ומה פכין קטנים שטהורין וכו'. פירש רש"י פכים קטנים של חרס. והגאונים ז"ל פירשו אפילו פכים קטנים של עץ ומדין מדרס בלבד מייתי ליה לקל וחומר ולומר שהפכים אינן ראויין למדרס וכדדרשינן יכול כפה סאה או תרקב וישב עליהן תלמוד לומר וכל הכלי אשר ישב עליו כלומר שהוא מיוחד לישיבה יצא אלו שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו וקטנים דנקט הכא לפי שהקטנים אפילו ייחדן לישיבה אין טמאין במדרס הזב לפי שאינן מיוחדין לכך. הרשב"א ז"ל.

והקשו בתוספות דמנא לן שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער וכו'. והניחו אותו בקושיא. ויש לתרץ דהא דקאמר דפכים קטנים טהורים בזב היינו שאינם מטמאין בגופו של זב ממש כגון בשרו או שערו דומיא דשרץ שאינו מטמא אלא בגופו ממש דהיינו כעדשה ממנו שהוא בתוך הכלי שאז הוא טמא אבל מעיינות הזב שאינם גופו ממש לא איירי. גליון.
וכן כתב הרא"ש ז"ל לעיל. ויש לדקדק למה לא הקשו התוספות דעשר מצעות זו על גב זו יוכיח שאם הזב למעלה התחתון טמא ואם המת למעלה התחתון טהור שאין טומאת מדרס במת אף אני מביא מפץ אף על פי שטמא בזב יהיה טהור במת. וי"ל דעיקר הקל וחומר שעושין מפכין קטנים היינו משום גריעותא של פכים קטנים שאינם מטמאים בזב לא בנגיעה ולא במדרס ולא בהיסט אפילו הכי טמאין במת מפץ שחשוב שטמא משום משכב הזב אינו דין שיהא טמא במת אבל עשר מצעות שהתחתון טמא בזב וטהור במת אינו בשביל חשיבות המצעות ולא בשביל גריעותם אלא בשביל חומרא שיש בזב לענין טומאת מדרס מה שאין כן במת ולפיכך לא הקשו מעשר מצעות. עוד כתבו בתוספות שהרי בענין שמטמא בזב היה מטמא במת וכו'. וקשה והרי תמצא ענין שהוא מטמא בזב ואינו מטמא במת כגון זב בכף מאזנים וכלים בכף שניה והכריע הזב את הכלים דבזב הוא טמא דהיינו היסט ובמת טהור דלא שייך היסט במת. ונראה למורי הרב שגם קושיא זו מתורצת בתירוץ שתירצתי כי הדבר תלוי בחומרא שיש בזב בטומאת היסט מה שאין כן במת. שוב שמעתי כי הקושיא של עשר מצעות לא שייכא הכא דאיירי באהל המת אם כן כל מה שיש באהל המת הוא טמא אפילו עשר מצעות ואין חילוק בין זב ובין מת ולא שייך להקשות עשר מצעות אלא על מה שיש לי לפרש כי התוספות הקשו מה לפכים קטנים שכן מטמאין באוירן וכו'. ועל זה מקשים העולם ונעשה קל וחומר ממקומות ומה זב שאינו מטמא פכים קטנים המת מטמא אותם באוהל מפץ שהזב מטמא אותו במשכב אינו דין שהמת יטמא אותו. ובכאן יש להקשות מה לזב דין הוא שיטמא מפץ שכן מצינו בו חומרא אחרת שמטמא עשר מצעות תאמר במת שאינו מטמא עשר מצעות. ויש מי שרצה לתרץ קושיות התוספות דמה לכלי חרס המוקף צמיד דין הוא שטהור באהל המת שאין מטמא תאמר במפץ שמטמא מדרס יהיה טמא באהל המת וחזר והשיב על עצמו דשמא כלי חרס פתוח יוכיח פירוש בשביל שכלי חרס המוקף צמיד פתיל אינו מטמא מדרס אין ראיה שיהא בשביל זה טהור באהל המת שהרי תמצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת זהו דעת זה המפרש. אבל קשה מה אומר כלי חרס פתוח יוכיח והרי אינו דומה למפץ דכלי חרס פתוח כשהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגעה טומאה בתוכו אבל מפץ שאין לו תוך לא שייך נגיעה בתוכו. ויש לומר שדעת זה המפרש שאומר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר לא תאמר כלי חרס המוקף הוא גרוע בשביל שאינו מטמא מדרס ולפיכך יהיה טהור באהל המת שהרי אני מוצא כלי חרס פתוח שאינו מטמא מדרס וטמא באהל המת ולעולם כל דבר שהוא באהל המת הוה ליה כאלו נגע בו בין שיש לו תוך בין שאין לו תוך. גליון.
ואומר הר"י שכך דעת זה המפרש שמביא ראיה מכלי חרס פתוח דהא אלו הוה הזב בכף מאזנים והכלים בכף שניה הוי הכרע וטמא ובמת אינו כן והיינו הטעם על כרחך משום חומר הזב ולא חומר דכלי וזהו שאמר כלי חרס פתוח יוכיח כלומר שאינו תלוי אלא בחומר דזב. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל מפץ שטמא בזב אינו דין וכו'. וא"ת מוקף צמיד פתיל יוכיח. וי"ל דאיכא למיפרך מה למוקף צמיד פתיל שכן אין טמא במדרס זב וקל וחומר הכי נמי איתיה ומה פכים קטנים שטהורים במדרס זב טמאין במת מפץ שטמא במדרס הזב אינו דין שטמאין במת. והשתא מצי למעבד קל וחומר מכלי חרס שפתחו גדול דכל כלי חרס טהור במדרס זב ונקט פכים קטנים לרוחא דמילתא שאין טהורין לגמרי. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל שטהורין בזב על כרחך לאו טהורין לגמרי קאמר דהא אם יפול לתוכו א' ממעינותיו טמאין אלא טהורין ממדרס קאמר אפילו ייחדן למדרס ואם כן אדמייתי מפכים קטנים ליתי מסאה ותרקב שטהורין ממדרס של זב שאינם מיוחדין למדרס וטמאין במת וכן מפכים גדולים שאף הם טהורין ממדרס. ויש לומר דניחא ליה לאיתויי מפכים קטנים שטהורים מכל טומאות לבד ממעינות. אבל קשה לימא מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא ואפילו הכי טהור במת ואפילו אם נאמר הכא מטומאת מדרס קא מייתי דפכים קטנים טהורים בזב ממדרס טמאים במת מפץ שטמא בזב מדרס וכו'. דהשתא ליכא למימר צמיד פתיל יוכיח דאף הוא טהור ממדרס מכל מקום קשה דמאי טעמא לא מצי למילף מטעם היסט דאיכא למיפרך צמיד פתיל יוכיח הכי נמי כי גמרת ליה מטעם מדרס לפרוך דאשכחנא לגבי היסט מוקף צמיד פתיל שאף על פי שטמא בהיסט אינו טמא במת. ולפירוש ה"ר יעקב דפירש לקמן דמפץ של שיפה ושל גמי נמי נעשה אב הטומאה ניחא דליכא למיפרך מוקף צמיד פתיל יוכיח שטמא בהיסט כמו מפץ ואינו טמא במת דלא דמי למפץ דמפץ נעשה אב הטומאה במדרס הזב ומוקף צמיד פתיל אינו אב הטומאה על ידי היסט. וי"ל דהאי לאו פירכא היא דכי יליף מפכים קטנים ומטעם מדרס הכי יליף ומה פכים קטנים שטהורים מן המדרס אף על גב דשייך בהו מדרס טמאים במת דשייכא בהו טומאת מת דכלי פתוח הוא מפץ וכו' דאף במפץ שייך בהו תרווייהו טומאת מדרס וטומאת מת וליכא למיפרך מכלי צמיד פתיל דטמא בהיסט ואינו טמא במת דהתם לאו משום קולא הוא אלא דלא שייכא בהו טומאת מת הואיל ולאו פתוח הוא. ויש מקשים להא דאמרינן דמה שמוקף צמיד פתיל ניצול באהל המת לאו קולא הוא מהא דפרק קמא דנדה דדריש ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אינו ניצול במעת לעת שבנדה משכבות ומושבות שאינן ניצולין באהל המת אינו דין שאינו ניצול במעת לעת שבנדה אלמא דמה שניצול קולא חשיב ליה. וי"ל דהתם לאו משום קולא דידיה יליף אלא הכי פירושו ומה מוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת כבמת עצמו אינו ניצול במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה משכבות ומושבות שאינם ניצולין באהל המת כבמת עצמו דטמאין הן במגע הן במשא אינו דין שאינם ניצולין במעת לעת שבנדה כבנדה עצמה. וניחא דלא פריך התם פכים קטנים יוכיחו שאינם ניצולים באהל המת וניצולים במעת לעת שבנדה ואינם כבנדה עצמה דהא בנדה עצמה הן דהכא והכא טהורין. ע"כ.

וקא מייתי לה בין לטומאת ערב וכו'. כתבו בתוספות אי נמי הברייתא מיירי בכל מפצים וכו' עד והכא פריך מפץ של עץ. ותימא דהכא איכא למיפרך מה לפכים שכן אין להם טהרה במקוה מה שאין כן במפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה. ונראה דלא קשיא דודאי אי פרכת מה לכלי חרס שאם נטמא באותה טומאה אין לו טהרה תאמר במפץ שבאותה טומאה עצמה בדכוותה יש לו טהרה ולכך טומאה אחרת לא תהא בו היינו ודאי פירכא אבל הכא אי עבד פירכא לא תשאר טומאה במפץ לא במת ושרץ ומגע זב לבד מדרס ומדרס בפכין ליתיה הילכך לא שייך למיפרך שאין לו טהרה ובלאו הכי על הך פירכא ועל מטמא מאוירו איכא למימר כלי מתכות יוכיח דאין להם טומאת אויר ויש להם טהרה במקוה טמאים טומאת מת אף על גב דלית להו תוך אף אני אביא מפץ של עץ. תוספות שאנץ.

וזה לשון ה"ר ישעיה מפץ במת מנין. נראה דבמפץ של שיפה ושל גמי מיירי דבפרק רבי עקיבא דאיתא האי שיטה מסיק דמטמא טומאת מדרס אף על פי שאין לו טהרה במקוה לפי שיש במינו טהרה במקוה דקיימא לן כל שאין לו טהרה במקוה אינו טמא מדרס דדרשינן וכל הנוגע במשכבו מקיש משכבו לו מה הוא יש לו טהרה במקוה אף וכו'. וקשה דאם כן מאי קאמרת וקא מייתי לה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה מה ערב ושבעה שייך ביה והלא אין לה טהרה לעולם ואם נפרש טומאת שבעה היינו לדין טומאת שבעה שנעשה אב הטומאה כדין כל הטמאין שבעה ומכל מקום הוא טמא לעולם מכל מקום קשה האיך נעשה אב הטומאה והא קיימא לן דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה כדמפרש ר"ש בסוף עירובין אהא דקאמר יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה דהיינו טעמא לפי שאין לו טהרה במקוה שהרי נוגע במת נפקא לן דנעשה אב הטומאה מדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כלומר הנוגע בנוגע במת תטמא עד הערב ומדנוגע במת מטמא נפש אלמא אב הטומאה הוא דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ובההיא פרשה כתיב הזאת שלישי ושביעי לומר דלא הוי אב הטומאה אלא מידי דבר הזאה וטבילה. ותירץ רבינו תם דודאי השאלה נשאלה בכל מפץ בין מפץ של גמי בין מפץ של עור והתם בפרק רבי עקיבא מיירי בשל שיפה וגמי ומטמא מדרס שיש לו דין טומאת ערב להיות ראשון לפי שבמינו יש טהרה במקוה דמין כלי עץ הוא והכא מיירי במפץ של עור שהוא עצמו יש לו טהרה במקוה כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור תתחטאו ומייתי לה אף לטומאת שבעה להיות אב הטומאה עד שבעה שתטהר בטבילה. והקשה מורי ה"ר יעקב דתלי דבר הנעשה אב הטומאה ביש לו טהרה במקוה וכלל זה לא נמצא בכל התלמוד וגם הדרשא שדרש מן הנפש הנוגעת אינה לא בתלמוד ולא בתורת כהנים. ועוד כל כמה דלא היה יודע הגזירה שוה דבגד ועור ולא דייק ממת לשרץ דלקמן אמאי מיבעיא ליה מפץ במת מניין והלא כלי עץ כתיב בכלי מדין ומשמע אף פשוטי כלי עץ דבמת לא כתיב שק לדרוש מיטלטל מלא וריקן. לכך פירש מורי דהכא נמי בשל שיפה וגמי מיירי ומייתי ליה לדין טומאת שבעה להיות אב הטומאה אף על פי שאין לו טהרה במקוה והא דפריך לימא דיו בפכין קטנים דאינם נעשים אב הטומאה לאו משום דאין להם טהרה במקוה אלא כדדריש בירושלמי בפרק קמא דפסחים גבי מתניתין דמימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן שנטמא בטבול יום שהוא שלישי בנר שנטמא בטמא מת שהוא עושהו ראשון ומסיק בירושלמי אית תנא תני טמא מת פירוש שהנר טמא ואית תנא תני בטמא מת פירוש שהנר נטמא בטמא מת מאן דתני בטמא מת כלי מתכות וחרב הרי הוא כחלל פירוש והוי הנר אב הטומאה ועביד ליה לשמן ראשון ומאן דתני טמא מת כלי שטף פירוש שהנר של עץ ונגע בטמא מת והוי אב הטומאה והשמן נעשה ראשון. ומסיק מה טעם וכל כלי חרס אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא הוא טמא ואין נעשה אב הטומאה לטמא. ומפרש מורי מה טעם מוקי לה בכלי שטף נוקמה בשל חרס דשכיח טפי ומשני משום דכתיב וכל כלי חרס כלומר לפי שאינו נעשה אב הטומאה בנגעו במת כי אם ראשון ואם כן לא יעשה השמן ראשון כי אם שני ושלישי מותר לעשותו שני. הא תנא ליה רישא ואוכלין ומשקין דאמרינן דאינם נעשים אב הטומאה כדמסיק בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני דתני התם קל וחומר לכלי חרס שאינו מציל על מה שבתוכו בצמיד פתיל באהל המת מה אם כלי שטף שהציל על עצמו בלא צמיד פתיל באויר כלי פירוש דאין כלי מטמא מאויר כלי חרס לא הציל על מה שבתוכו כצמיד פתיל באויר כלי חרס פירוש בשפי התנור למעלה היינו דיליף לה פרק קמא דחולין מקראי כלי חרס שלא הציל על עצמו בלא צמיד פתיל באהל המת אינו דין שלא יציל על מה שבתוכו אף בצמיד פתיל באהל המת תלמוד לומר וכל כלי פתוח וגו' וכל מיותר לרבות אוכלין ומשקין שבתוכו דטמאין דאלו כלי חרס שבתוך כלי חרס לא מטמא מאוירו הא יש צמיד פתיל עליו טהור אף אוכלין ומשקין שבתוכו וכיון דאיירי קרא אף באוכלין ומשקין קאי טמא הוא אף אאוכלין ומשקין כמו בכלי ונדרוש הן טמאין ואינם נעשין אב הטומאה כדדריש בירושלמי דפסחים גבי כלי. ולרבי נראה דאוכלין ומשקין אי אפשר להיותם אב הטומאה דכל עיקר אוכלין ומשקין כי כתיבי בשרץ הוא דכתיבי ומשם גמרינן לטומאתם במת ובנגיעת שרץ אינם אלא ראשונים ודיין במת כבשרץ. ע"כ.
כתב מהר"י כץ וז"ל ואל יטעה אדם לומר שכבת זרע ושרץ מאבות הטומאות הן ואין להם טהרה במקוה דהאי כללא לא נאמר אלא למטמא מחמת מגע. ויש שלומדין דכלי חרס אינו נעשה אב הטומאה מדאמרינן סוף פרק קמא דפסחים יכול יהו כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס תלמוד לומר מכל האוכל אשר יאכל אוכלים ומשקין מטמאין ואין כלים מטמאין מאויר כלי חרס. והקשה רבינו שמחה דילמא הא דלא מטמא כלי את הכלי היינו מאוירו אבל במגע יטמא כלי. ודקדק רבינו דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה מדכתיב הנושא נבלתם יכבס בגדיו פירוש אותם שעליו אף על פי שלא נגעו אלא מכח אדם ודוקא נושא אבל נוגע לא מטמא בגדים שעליו דאדם הוי ראשון ואין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ומהר"ר יהודה זצ"ל היה דוחק דילמא הכי קאמר קרא הנושא יכבס כל בגדיו אפילו אותם שהן שאין סמוכין לבשרו אבל במגע יטמא מיהא הסמוכין לבשרו. ולא נהירא דלאו מילתא היא דלמה יטמא הנוגע אפילו הסמוכים לבשרו הואיל ולא גלי לן קרא אלא בנושא וקיימא לן דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. ע"כ לשונו.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל וקמייתי לה בין לטומאת ערב וכו'. וקשה דאמרינן בפרק רבי עקיבא דלית ליה טהרה במקוה. ונראה לרבינו תם דתרי מפצי הוו מפץ דהכא מיירי במפץ דעץ ומפץ דהתם במפץ דגמי ובודאי מפץ דעץ יש לו טהרה במקוה דפשוטי כלי עץ יש להם טהרה במקוה דהא כתיב כלי עץ גבי טבילה וטהרה דמדין ובפשוטי כלי עץ מיירי דהא לא כתיב שק ועור בכלי מתכות כתיב דמיירי אף בפשוטין והוא הדין בכלי עץ ומפץ דגמי לית ליה טבילה דהא כתיב כלי בטבילה. וא"ת מפץ דעץ היכי אתי מקל וחומר מפכין קטנים איכא למיפרך מה לפכין קטנים שכן אין להם טהרה מקל וחומר תאמר במפץ דעץ דיש להם טהרה במקוה. וי"ל דאיכא למילף לה בקל וחומר דסאה ותרקב שאין מטמאין במדרס הזב שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ומטמא במת מפץ שטמא במדרס הזב אינו דין וכו'. וא"ת אם כן הכא אמאי עביד קל וחומר מפכין קטנים ליעבד מסאה ותרקב כדפי' לעיל. וי"ל דמפץ דסיפא בגמי ולא אתי מסאה ותרקב דאיכא למיפרך מה לסאה ותרקב שכן נעשין אב הטומאה דכל שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה לכך איצטריך פכין. ע"כ.

מופנה דאי לא מופנה וכו'. פירוש דאי לא מופנה אף על גב דאיכא למימר יוכיח אינו חשוב הפנאה. אבל קשה נימא שהוא מופנה בגד ועור מכח קל וחומר מפכין דזב ומה צריך להביא ההיקש. וי"ל שאינו קרוי לעולם הפנאה אם שמופנה מכח היקש אבל אם היה מופנה מכח קל וחומר אם כן אין סברא להעמיד וכבסתם על זה. ועוד יש לומר דאיכא למימר דאינה הפנאה כי נאמר מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא. תלמידי הר"י ז"ל.

שמע מינה מופנה משני צדדין. הקשו בתוספות למה לי גזירה שוה כיון דאיתקש מת ושכבת זרע לשרץ וכו'. וקשה מה צריכין התוספות לומר ושכבת זרע לשרץ ילמוד מת משכבת זרע בהיקש ושכבת זרע לומד בקל וחומר מזב כמו שלומד שרץ וילמד למד בהיקש. גליון.

כתוב בתוספות כדאשכחן פרק ב' דחולין גבי הכשר אחד לטומאת מת ואחד לטומאת שרץ וכו'. ומסרו הכתוב לחכמים ללמד מה שנראה להם ללמוד ולהכי איצטריך גזירה שוה דלהאי מילתא לא נראה להם ללמד וכן להכשר ומגזירה שוה דהכא לא יליף הכשר דלא נשנית אלא לענין טומאה. ע"כ. ה"ר ישעיה ז"ל.

אלא למאן דאמר דון מינה ומינה מאי איכא למימר וכו'. פירש רש"י ביש פירושים מאן דאמר דון מינה ומינה לא מופנה הוא הגזירה שוה דאיצטריך בגד ועור למכתב במת גופה דאי מדאתקש לשכבת זרע לא יהא טמא אלא טומאת ערב כמותו דדון מינה ומינה. והקשה ר"מ דלגבי היקישא לא שייך לומר דון מינה ומינה דלכולי עלמא דון מינה ואוקי באתרא דאם לא כן יקשה לעיל דגמרינן דזב מטמא בימים כבשלוש ראיות ביום אחד מהיקישא דלזכר או לנקבה והשתא למאן דאמר דון מינה ומינה לא יטמא בימים אלא כמו זבה בשלושה ימים אבל בשני ימים ישמור יום כנגד יום וכן מוכיח הוא בכמה מקומות בתלמוד. והטעם דלא שייך בהיקישא דון מינה ומינה דכיון דאקשינהו קרא להדדי כל שכן דהיקש הלמד עצמו כי היכי דהוקש למלמד אבל לגזירה שוה אני עושה הלמד כאילו נעקר מכאן ונכתב אצל המלמד ולכך יש להטיל בו כל דיני המלמד. לכן נראה כפירושים אחרים של רש"י ז"ל שכתוב בהם דפריך אגזירה שוה דילפינן בה מפץ במת משרץ דלמאן דאמר דון מינה ומינה טומאת שבעה מנין. הרא"ש ז"ל.
וכן כתב ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל אלא למאן דאמר דון מינה ומינה דאמפץ קאי מנא לן דאית ביה טומאת שבעה דהא בפרק במה אשה איתא להך סוגיא ולא פריך הך פירכא משום דהתם לאו אמפץ איירי. ע"כ.
והקשה ה"ר אליאב הכהן לימא דטומאת ערב אתי ליה מגזירה שוה והדר נילף טומאת שבעה מקל וחומר דלעיל דהשתא ליכא דיו דאם כן מיפרך קל וחומר. ותירץ רבינו דאפילו אמרינן דיו לא מפריך קל וחומר כיון דטומאת ערב לא ידעינן במת אלא משרץ דאתי מקל וחומר אם כן קל וחומר דפכין קטנים אהני ליה דמפץ טמא טומאת ערב אף במת. הרא"ש ז"ל.
ורש"י ז"ל יישב קושיא זו של ה"ר אליאב שפירש אלא למאן דאמר דון מינה ומינה ואכתי מפץ במת לטומאת שבעה מנלן השתא איצטריך בגד ועור דמת דאי משרץ הוה למד אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה ואם כן דעתו של רש"י ז"ל דלמאן דאמר דון מינה ומינה ליכא גזירה שוה כלל לא לטומאת ערב ולא לטומאת שבעה. והקשה ה"ר אליאב למה לא הקשה דטומאת ערב נילף מקל וחומר וטומאת שבעה נילף מגזירה שוה כיון שהגזירה שוה מיושרת שטומאת ערב אני יכול ללמוד בקל וחומר על כרחך אתא לאשמועינן טומאת שבעה דאם לא כן למאי כתבינהו ואז ליכא למימר דיו דאם כן מיפרך קל וחומר. ויש לומר שלכך לא הקשה ה"ר אליאב בכך משום דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא בגזירה שוה. ועוד יש לומר דגזירה שוה אינה מיותרת דהא איצטריך גזירה שוה לדברים אחרים כמו שאמרו התוספות לעיל שבא לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה ואם כן אינה מיותרת. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל והר"י אומר דאיצטריך הגזירה שוה דלאו לכל מילי בא ההיקש כדפירשו התוספות. עד כאן.
וגליון התוספות הקשה קושיות ה"ר אליאב ז"ל ותירץ וז"ל וי"ל כמו שהשיב מהר"ם. פירוש מהר"ם השיב לעיל בגליון על ענין מעליה ומגופו ודעת מהר"ם דלא מיפרך קל וחומר כיון דבהאי קל וחומר ילפינן מפץ דנבלה ומפץ דשרץ וכיון דאיצטריך קל וחומר לדברים אחרים אי אמרינן דיו לטומאת ערב לא מפריך קל וחומר. ע"כ. ובגליון תוספות שבידינו כתוב בענין אחר וזה לשונו וי"ל שהשיב מהר"ם דדון מינה ומינה הוי מיעוט ולאפוקי מקל וחומר אתא. ע"כ. עוד תירצו בגליון תוספות וז"ל ועוד נראה לי דלא שייך כלל קל וחומר כיון דכבר ידע טומאת ערב מגזירה שוה דהא מקל וחומר ליכא למילף אלא טומאת ערב דהא בזב או בפכין קטנים דמת לא שייך טומאת שבעה. ולעיל לא מייתי בקל וחומר אלא דמפץ טמא במת דממילא מוקמינן לה בטומאת שבעה כמו בשאר טומאות של מת אבל השתא דכבר ידעינן מגזירה שוה דמפץ טמא במת לא שייך לעשות שום קל וחומר. ע"כ.
והקשה הגליון וז"ל וקשה דמאי טעמא לא שייך לעשות קל וחומר לטומאת שבעה לפי שבזב או בפכין קטנים דמת לא שייך טומאת שבעה נימא דדעת ה"ר אליאב שנעשה קל וחומר לטומאת שבעה מסאה ותרקב שאין טמאים מדרס משום שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ובמת טמא טומאת שבעה אם כן זה התירוץ האחרון אינו כלום אבל התירוץ של מהר"ם הוא קיים דלא מיפריך קל וחומר כיון דצריך קל וחומר לדברים אחרים. ע"כ. וכן הקשו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם וקשיא לי עדיין נימא קל וחומר מסאה ותרקב שטהורין במדרס הזב טמאין במת מפץ שטמא בזב וכו' ועל כרחך עביד קל וחומר ממדרס דהא גבי נבלה על כרחך הקל וחומר ממדרס דהא גבי נבלה כמו כן הפכין אינם טמאים בנגיעה אלא על כרחך מפכין גדולים וממדרס עביד קל וחומר. וי"ל מה שאינו טמא סאה ותרקב אינו משום גריעותא דכלי דהא קמן אם יחדו לזב טמא אבל מפכין גדולים אפילו אם יחדו אפילו הכי טהור לגבי הזב וזהו על כרחך משום גריעותא דכלי ולהכי עביד קל וחומר מפכין גדולים ממדרס. ע"כ.

אמר רבא וכו'. כל טומאות שאתם מטמאין במת וכו'. וטהרתם קא דריש דהוא יתורא. ואיכא מאן דמפרש דרבא אדמעיקרא קאי כלומר דלא איצטרכינן לאתויי משרץ אלא מקל וחומר דמדרס הזב כדמעיקרא דמאי אמרת ליתי דיו לאפוקי מטומאת שבעה אמר קרא וכבסתם בגדיכם וטהרתם. ואיכא מאן דמפרש דלא אמר רבא אלא אתירוצא בתרא דילפינן לטומאת מת משרץ בגזירה שוה דכל דאתי בגזירה שוה כמאן דכתיב באורייתא דמי והילכך שייך למימר ביה כל טומאות שאתם מטמאין במת אבל מעיקרא דלא ילפינן בטומאת מת אלא קל וחומר אינו ככתוב ובכי הא לא אמרינן וכל טומאות שאתם מטמאין. והראב"ד ז"ל הקשה דאם כן אפילו לפי פירושם שורש טומאת מפץ בשרץ מקל וחומר אתי. ומיהו הוא מפרק לה דכיון דבגד ועור דמת ושרץ מופנין ולגזירה שוה אתי לא אשכחן מידי דכתיב בשרץ ולא כתיב במת אלא מפץ הילכך על כרחך כמאן דכתיב במת דמי ואמר קרא וטהרתם. הרשב"א ז"ל.

אמר קרא וכבסתם. תימא לעיל אמאי קאמר תנא מפץ בשרץ קמייתי לה כי פריך אהני דיו לאפוקי לטומאת שבעה לימא טומאת שבעה מוכבסתם נפקא כדאמר השתא. ויש לומר מוכבסתם לא מייתינן אלא מילי דכתיבי בהדיא במת וכו' ככתוב בתוספות. ודוחק הוא דהשתא נמי כי אתי מגזירה שוה משרץ הרי עיקרו מקל וחומר דבשרץ לא אתי אלא מקל וחומר דפכין קטנים. ותירץ מורי הר"י דלא קיימא הך פירכא דדון מינה ומינה אמפץ לידע בו טומאת שבעה דכיון דנפקא לן מפץ במת מגזירה שוה שרץ לטומאת ערב אתיא לה טומאת שבעה מקל וחומר דליכא למימר דיו דאם כן מפריך קל וחומר אלא אהא דקאמר דבגד ועור מופנה קאי דלמאן דאמר דון מינה ומינה לא איתקש לשכבת זרע אלא לטומאת ערב ואיצטריך למכתבינהו לטומאת שבעה וגם בקל וחומר נראה קצת דאהפנאה דבגד ועור קיימא פירכא אלא שהזכיר במקום שכבת זרע טומאת שרץ אמר קרא וכבסתם ולא הוי מצי לשנויי דטומאת ערב בבגד עור מהיקישא וטומאת שבעה מקל וחומר דמפץ ומה מפץ שאינו מטמא בזב דאם כן לא הוה יליף אלא בגד ועור דחזי למדרס. ה"ר ישעיה ז"ל.

שמעתא דתהא ולא תהא. ותהא שן ורגל וכו'. אין להקשות מה לקרן שבא לכלל נזק שלם בהעדאה כי אם היו שן ורגל חייבין ברשות הרבים היה נמי כן. ואין להקשות אם היה חייב נזק שלם ברשות הרבים כדקא סלקא דעתיה קודם דקאמר פלגא נזקא קא אמרינן אם כן לשתוק מיניה ונילף מבור דיש לומר דאם כן היה פטור שור פסולי המוקדשים או נכרי הקנוי לו. אבל קשה נימא דמדאיצטריך יחצון על כרחך שן ורגל פטורין ברשות הרבים דאי חייבין אז תו ליכא קל וחומר בתרא ולא הוה צריך יחצון. ונראה דלעולם ברשות הרבים חייב חצי נזק והכי עבדינן קל וחומר בתרא דלהכי איצטריך יחצון, ומה שן ורגל שברשות הניזק משלם נזק שלם ואפילו הכי משלם פחות ברשות הרבים קרן דמשלם חצי נזק ברשות הניזק אינו דין שישלם פחות ברשות הרבים. וקשה על זה כמו כן דסוף סוף קרן פטור לגמרי ואם כן תו ליכא לחיובי שן ורגל ברשות הרבים אם לא שנאמר שסברא היתה מבחוץ בלא קל וחומר שהיה חייב חצי נזק שן ברשות הרבים ולא משמע כן מדעביד קל וחומר. אבל נראה לי דשן הייתי מחייב ברשות הרבים מקל וחומר מאש ומה אש שפטור מכופר משלם ברשות הרבים שן דחייב בכופר לא כל שכן. וא"ת דיו כמו כופר שאינו כן ברשות הניזק. וי"ל דגם כופר נחייב ברשות הרבים מקל וחומר לרבי יוסי הגלילי דאית ליה דתם משלם כופר וליכא למימר קרן יוכיח דחייב בכופר ופטור ברשות הרבים אף אני אביא שן ורגל שאף על פי שחייבין בכופר יהיו פטורין ברשות הרבים דמה לקרן שכן אין דרכו לילך ולהזיק ומשום הכי דין הוא שפטור ברשות הרבים תאמר בשן ורגל שדרכן לילך ולהזיק ולפיכך יהיו חייבין ברשות הרבים ויהיה הקל וחומר מאש קיים ומשום הכי איצטריך וחצו את כספו וגם יחצון. ומיהו קשה אי מקל וחומר דאש הייתי לומד הייתי צריך לומר דשן ורגל יהיו פטורין בטמון דומיא דאש דפטור בטמון ובתלמוד משמע שהיה רוצה ללמוד דשן ורגל יהיו חייבין ברשות הרבים וחייבין בטמון. הילכך נראה למורי הרב דאיצטריך יחצון לדרוש ממנו מה שאנו דורשין מוחצו את כספו ונימא יחצון לזה ולא לאחר לסתור הקל וחומר הראשון והקל וחומר האחרון הייתי עושה אותו. גליון ותלמידי הר"י ז"ל.

ומה קרן שברשות הניזק וכו'. וא"ת מה לקרן שכן משלם כופר ואם כן נוכיח מהאי קרא דיש כופר ברגל מדאיצטריך קרא דכספו משום האי קל וחומר. וי"ל דאדם ואש יוכיחו דחייבים ברשות הרבים אף על גב דפטורין מכופר אף אני אביא שן אבל קל וחומר בתרא קשה דלא פריך מה לשן ורגל שכן אין משלמין כופר אלא מדאיצטריך קרא דיחצון דשמע מינה דיש כופר ברגל. ונראה לי דלא מיבעיא ליה בסמוך אי יש כופר ברגל אלא לפי האמת דשן ורגל פטורין ברשות הרבים וקרן חייב אבל לפי קל וחומר קמא ובתרא דחייב שן ורגל בכל מקום שקרן חייב פשיטא ליה דיש כופר בשן ורגל ובעיא דבסמוך יש לפרשה לפי זה וקושיא שניה. בשם ה"ר טוביה ז"ל. ועוד נראה לי דמכח דאיצטריך קרא דיחצון אין להוכיח דאיכא למימר דאתא לדרשא אחריתי דעל כרחך רבי טרפון לא דריש לה להכי. ומיהו מכח רבי יוחנן דדריש ליה הכי דאי לא נילף מקל וחומר ודאי הוי מצי למיפשט ולמיפרך. ע"כ גליון בתוספות.

כתוב לעיל בגליון הנזכר וי"ל דאדם ואש יוכיחו. פירוש צריכים לומר שנים אדם ואש שאם היה אומר אש לבדו יוכיח הייתי אומר דשן ורגל יהיו פטורין בטמון לפיכך הזכיר אדם שחייב בטמון ואם היה אומר אדם לבדו יוכיח הייתי אומר מה לאדם שכן משלם ארבעה דברים לפיכך אש יוכיח שאין חייב בארבעה דברים. ע"כ גליון.
ותלמידי הר"י ז"ל כתבו וזה לשונם ודוחק שהביאו גליונות התוספות אדם כי באש לבד סגי ובאדם לבד לא סגי כי איכא למיפרך מה לאדם שכן חייב בארבעה דברים. וא"ת נעביד קל וחומר מממון הניזק ותו ליכא למיפרך מכופר כמפורש בסמוך בהגהה. וי"ל דבסמוך מיירי באדם הניזק דהקל וחומר חומרא וקולא הוא בו שלפעמים הורע כחו אבל כאן בממון הניזק אין שייך חומרא וקולא ולכך פריך מכופר. תלמידי הר"י ז"ל.
עוד כתוב בגליון תוספות דלעיל מה לשן ורגל שכן אין משלמין כופר. וקשה נימא אש יוכיח דאש חייב ברשות הרבים ואינו משלם כופר אף אני אביא שן ורגל שיהו חייבין ברשות הרבים ואין משלמין כופר ואם כן הפירכא אינה כלום ויתקיים הקל וחומר. וי"ל דאין עושים יוכיח אלא לסתור הקל וחומר אבל לא לקיים הקל וחומר ולעיל גבי כלי חרס פתוח היה לסתור הקל וחומר. גליון.
עוד כתוב בגליון תוספות דלעיל דעל כרחך רבי טרפון לא דריש ליה הכי. וקשיא לי נימא לעולם יחצון אין חצי נזק חלוק היכא שהיינו פוטרים ברשות הרבים אבל אם נחייב יותר על רשות הרבים לא נדרוש יחצון. תלמידי הר"י ז"ל.

אמר קרא ובער. הקשה ה"ר מאיר דלרבי טרפון נילף דשן ורגל חייבין ברשות הרבים נזק שלם מקרן בחצר הניזק וישלם תרתי מן העליה ונזק שלם וכי אמרינן דיו מה להלן מגופו אף כאן מגופו וקרא דובער הכי נדרוש ובער בשדה אחר מיטב אבל מגופו ברשות הרבים דהכי אמר לעיל רבי טרפון לענין קרן בחצר הניזק דמגופו משלם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

בד"ה ומה פכין קטנים כו' וא"ת מה לפכים קטנים שכן מטמא מאוירן כו' עכ"ל ובתוספות בפרק רבי עקיבא וליכא למימר דעביד ק"ו הכי ומה זב הקל שאין מטמא פכין כו' מת החמור דמטמא פכין כו' דמה למת שכן אינו מטמא משכב ומושב וי"ל כו' עכ"ל וקשה דא"כ כדקאמר מפץ שמטמא בזב א"ד שמטמא במת נימא משכב ומושב יוכיחו שמטמא בזב ואינו מטמא במת ודו"ק:

בפרש"י בד"ה הניחא למ"ד דון מינה כו' בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה משרץ כו' ומוקמינן טומאת מת באתרה כו' אף גבי מפץ כו' עכ"ל ובד"ה אלא למ"ד כו' השתא בגד ועור כו' עכ"ל מפירושו נראה דאתרוייהו בין אג"ש ובין אהיקשא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא למאן דאמר כו' אבל מהרש"ל כתב דאיזה תלמיד טועה הגיה כן בפרש"י דעיקר הקושיא אג"ש וראייתו דבפרק במה אשה איתא כל הסוגיא דמופנה כו' ולא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא ש"מ דלא פריך רק אג"ש כו' עכ"ל ולא ידעתי הכרעתו דהא הך ג"ש דבגד ועור בא"ד נמי איתא התם לענין זנב הסוס והפרה שיטמא במת ואמאי לא פריך התם הניחא למ"ד דון מינה כו' כדפריך הכא אג"ש אלא דאית לן למימר דהתם לא נחית תלמודא למידק הכי אלא הכא דבעי למילף ליה מק"ו וקפריך דיו לטומאת ערב ומנלן טומאת ז' ומשני דאתי מג"ש ומהיקשא קפריך דהדרן קושיין לדוכתין למ"ד דון מינה ומינה אכתי טומאת ז' לבגד ועור ובין למפץ מנלן ועוד נראה מפרש"י דעיקר הקושיא מהיקשא ומש"ה נטר עד הכא והיינו משום דאג"ש ליכא למפרך דאיכא למימר קושטא הוא דלא ילפינן מג"ש אלא טומאת ערב למפץ ובתר הכי הדרינא לק"ו טומאת ז' למפץ במת מזב דהשתא ליכא למימר דיו דא"כ הוה מפריך ק"ו דלטומאת ערב לא איצטריך דמג"ש ילפינן לה וככתוב בהדיא חשיב ליה כמ"ש התוספות ודו"ק:

רש"י בד"ה הניחא למ"ד כו' שבעה אף מפץ טומאת שבעה כצ"ל ונמחק בגד ועור וכן אחר כך בד"ה אלא למ"ד נמחק השתא בגד ועור דמת איצטריך ונ"ב כל בגד ועור הנאמר ברש"י בס"א אינו ונ"ל שתלמיד טועה הגיה כי עיקר קושיא של דון מינה כו' אג"ש פריך אבל לא אהיקש כדפריש רש"י גבי דון מינה בפרק שבועות העדות שקאי על הג"ש והא ראיה שכל אותה סוגיא דמופנה הוא כו' והניחא כו' איתא בפרק במה אשה ולא פריך הניחא למ"ד דון מינה כו' אלא ש"מ דלא פריך כאן דון מינה כו' רק אגזירה שוה דמת משרץ אבל היקש של מת עם שכבת זרע הוי כמאן דכתיב בהדיא דמי וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד כו' דאי משרץ הוה גמיר אמינא טומאת כו' כצ"ל:

תד"ה ומה וא"ת מה לפכין קטנים שכן מטמאין מאוירן שיכול לתלות שער כו'. ק"ל דהא שער של מת א"מ אלא כשהוא מחובר ואז מטמא אפי' באהל כדאיתא באהלות פ"ג מ"ג וד' ואחד מדרכי אהל הוא שהמת מאהיל על האדם או הכלים (עי' רמב"ם פ"א מהל' ט"מ ה"י) וא"כ גם המפץ יוכל להתטמא באויר והל"ל עצם כשעורה או שער דנבלה או דשרץ שאינן מטמאין באהל וצ"ע:

בא"ד מה לשא"כ שכן נעשין אה"ט תאמר במפץ כו'. וכן לקמן בד"ה וקמייתי כ' דמפץ אינו נעשה אה"ט כיון דל"ל טהרה במקוה. ועי' מה שתמהתי ע"ז (בפסחים יז):

תד"ה אמר קרא וי"ל דאטומאה דכתיב בהדיא מ"ל קרא. ד"ז נשמט מהמחבר ז"א על הספרי בפ' חוקת פיס' קכ"ז שמקשה שם על הרמב"ן שכ' דלהכי לא יליף ר"מ טומאת היסט במת מק"ו מנבלה משום דאית ליה דיו ולא אתי מק"ו לטומאת ז' מהא דמסקינן הכא מקרא דוכבסתם כו' כ"ט כו' לא יהיו פחותין מן שבעה ולדברי התוס' שלפנינו המוכרחים בסוגיא לק"מ אבל ק"ל דמסקינן הכא דכ"ע א"ל דיו היכא דלא מיפרך ק"ו וא"כ איך יליף הת"ק שם טומאת ז' במשא דמת מק"ו דנבלה נימא דאהני ק"ו לטומאת ערב ודיו לאפוקי טומאת ז' וצ"ע ומה שמזווג שם הז"א בשם הז"ר דיו עם דון מינה כו' הלא מסוגיין מוכח דב' ענינים המה:

תוס' ד"ה וקמייתי כו' אין נעשה אב הטומאה. עי' פסחים דף יז ע"א תוספות ד"ה רביעי:

בפרש"י בד"ה זובו של זב וכו' הנך מפרש בפרק דם הנדה דמטמאו במשא עכ"ל. נ"ל דכוונתו בזה ליישב הסוגיא דשמעתין לפי דבאמת לא מצינו טומאת משא מפורש בתורה בכל ה"מ דזב אלא ברוק לחוד דכתיב וכי ירוק הזב בטהור משמע מה שביד טהור טמאתי לך והיינו משא אבל בזובו של זב לא מצינו אלא זובו טמא ולפי פשוטו יש לפרשו במגע לחוד אלא דיליף בפ' דם הנדה דלמגע לא איצטריך דלא גרע מש"ז א"ו למשא לכך הוצרך רש"י כאן לרמוז לנו עכ"ז דבלא"ה ע"כ היינו אומרים דהא דזובו של זב מטמא במשא היינו משום דאתיא בק"ו מרוקו דטהור בטהור וכו' וכ"ש טמא בטהור שהרי זובו עכ"פ טמא בטהור במגע וא"כ הדין שיהא טמא אף במשא ולפ"ז יחויב לומר דהאי תנא לא דריש דיו היכא דמיפרך ק"ו וא"כ תקשה מאי מקשה הש"ס ודלמא ה"נ לפי שא"א בלא צחצוחי זיבה והכוונה להקשות דבלא צחצוחי זיבה לא מטמא במשא מכח ק"ו והיינו ע"כ משום דדריש דיו ואיך יהיה זה כיון שכבר הוכחנו דהאי תנא גופא לא דריש דיו ועוד דהאי דמשני הש"ס אלא משום דאתי מרוקו לא הוי א"ש כיון דזובו גופא לא ילפינן אלא מרוקו לכך הוצרך רש"י לפ' דזובו וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה דקדק בלשונו הצח דזובו אתיא לחוד וכל הנך לחוד והיינו דזובו אתיא באם אין ענין כמ"ש לעיל ואם תקשה למה לא ילפינן באמת זובו מרוקו לפי המסקנא דהאי תנא לא דריש דיו לא ק"מ דזובו דהכא היינו הטיפה של ראיה שניה עצמה וא"כ לא שייך ללמוד מק"ו דטהור בטהור וכו' אינו דין שיהיה טמא בטמא שהרי עדיין לא מיקרי טמא עד לאחר אותה הראיה ובלא"ה צ"ל כן דאלת"ה תקשי ל"ל קרא דזובו טמא אף לענין משא דה"א לא גרע מש"ז א"ו לא דמי דש"ז אינו טמא עד לאחר שכבר ראה שני ראיות וכאן איירי מראייה שניה גופא וכן פי' תוספות להדי' בפ' דם הנדה ע"ש ודו"ק:

בגמרא מפץ שמטמא בזב אינו דין שיטמא במת עכ"ל. מהרש"א הקשה כאן אמאי לא נימא משכב ומושב יוכיח ועי' במהרש"א במס' שבת דף פ"ד ישוב נכון ואין רצוני להאריך ושם אאריך אי"ה במקומו:

בתוספות בד"ה שטהורין בזב תימא מנ"ל שלא יטמאו במעיינות הזב וכו' עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא להו דמה בכך שמעינות הזב טמאין בפכי' קטנים דמ"מ עבדינן שפיר ק"ו ממגע הזב עצמו ונראה באמת שזהו נמשך על מה שפי' קודם לזה בסוף דיבור הסמוך דלכך פריך מפכים קטנים ולא מפכי' גדולים לפי דקטנים טהורות מכל טומאות זב לכך מקשו דהא אף בקטנים מצינו טומאה במעיינות הזב ועיקר הקושיא אינו על הק"ו אלא על הלשון כהנ"ל וכן משמע מפירושם במסכת שבת וק"ל:

בד"ה אמר קרא וכבסתם וכו' וא"ת ונילף מק"ו כדמעיקרא וי"ל וכו' ואף על גב דשרץ גופא מק"ו אתיא ככתוב בהדיא חשיב ליה עכ"ל לכאורה יפלא הדבר שדבר הנלמד בג"ש הבאה מכח ק"ו יוחשב יותר ככתוב בהדיא מק"ו לחוד ובודאי אילו לא נאמר הג"ש אלא בשביל זה לחוד הוי א"ש אבל האמת דג"ש זו איצטריך לכמה מילי כמ"ש התוס' בסמוך וא"כ איך שייך לומר כן ונ"ל ליישב בטוב טעם עפ"י מ"ש לעיל דגזירת דיו סותרת הק"ו לגמרי והוא המדה בתורה שא"א להחמיר בשום ענין בעולם בלמד יותר מן המלמד כמו שמצינו גבי י"ד דשכינה שמהראוי היה שהתורה יחמיר עליה עד י"ד אלא שהכתוב גופא אינו רוצה להחמיר כיון שנלמדה תחילתה בק"ו וא"כ א"ש דאי הוי ילפינן מפץ בק"ו לטומאת ערב מזב לא היה אפשר לומר דקרא וכבסתם קאי ג"כ אמפץ ליתן בה טומאת ז' דכיון דטומאת ערב גופא לא כתיב בהדיא אלא מק"ו מזב א"כ איך תחמיר בלמד יותר מהמלמד אדרבא מסתבר להיפך דקרא וכבסתם דוחה לגמרי הק"ו דמפץ אפילו מטומאת ערב כיון שכל טומאת המת אינו אלא של ז' וזו א"א ליתן לה ז' ע"כ דליתא בטומאת המת כלל לכך ילפינן לה שפיר לטומאת ערב בג"ש משרץ דאתיא בק"ו מזב ואח"כ מרבינן מוכבסתם לטומאת ז' ואי משום דמחמרינן במת יותר מבשרץ אין זה דוחה הג"ש דהא דאמרינן כאן דון מינה ואוקי באתרה היינו אף דמצד הג"ש אין אנו יכולין להחזירה למקומה אבל התורה ודאי יכולה להחמיר בה ממקום אחר כנ"ל ברור:

(כה ב תוספות) ומה פכין וכו' דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי וכו'.—לפנינו בחולין (קכו ב) אין מסקנא הכי אלא להיפך, דלאו כמחוסר מעשה דמי, ומוכרח שגירסא אחרת היתה לפני התוס' שם; וכן משמע בתוס' שבת פד ב ד"ה שטהורים^*ועי' בתמים דעים סי' קסג שיטה אחרת בענין זה.. ונראים הדברים שב' גירסאות הללו היו גם לפני הרמב"ם, ומפני שלא נתברר לו איזו מהן היא הנכונה לכן עלה דין זה בספק (עי' הל' אבות הטומאה פ"ב הי"ב ובכ"מ שם).

זובו של זב. וכולהו הנך מפרש בפ' דם הנדה (נדה דף נה:) דמטמאו במשא: א''כ לתני. ש''ז גבי זוב: דאתיא מרוקו. כדגמרינן לעיל מה טהור בטהור כו': מפץ במת מניין. שמטמא לפי שנאמר במת גבי מדין וכל בגד וכל כלי עור וגו' (במדבר לא) וזה אינו לא בכלל בגד ולא בכלל עור ולא בכלל כלי עץ מניין שאפי' הוא מטמא באהל המת: פכין קטנים טהורים בזב. בכל טומאותיו דכלי חרס אין מטמא אלא מאוירו ומתוך שפיו שלו צר אין יכול להכניס אצבעו לתוכו ולמדרס נמי לא חזי ובהיסט נמי להכי אפקיה רחמנא להיסט כלי חרס בזב בלשון מגע כדכתיב (ויקרא טו) (וכל כלי) חרס אשר יגע בו הזב וגו' ומהכא נפקא לן דזב מטמא בהיסט למימר דכל שאינו ראוי לטמא במגעו אינו מטמא בהסיטו: מטמא באהל המת. דכתיב (שם יא) וכל כלי פתוח וגו' ואי זהו כלי שטומאתו קודמת לפתחו הוי אומר זה כלי חרס וכתיב טמא הוא ואפי' פיו צר הרי הוא ראוי להאהיל עליו: מפץ שמטמא בזב. שראוי למשכב וכתיב המשכב אשר ישכב וגו' (שם טו): וקמייתי ליה. מפץ שיהא טמא במת ז' ימים כשאר כלים שבאהל המת: ליהני דיו למעוטי מטומאת שבעה. דהא זב לא מטמא ליה במשכבו אלא טומאת ערב: תנא ממפץ בשרץ מייתי ליה. מפץ במת ובג''ש כדלקמן נאמר בגד ועור כו' ולאו בק''ו מזב כדאמרת והך משנה ה''ק מפץ בשרץ מנא ליה ואית דגרסי תנא מפץ בשרץ מייתי כלומר והאי תנא מפץ בשרץ הוא דמייתי בק''ו מזב ולטומאת ערב ולא מפץ במת: טמא בשרץ. דשרץ מטמא בכעדשה וראוי הוא ליכנס בפי פך קטן: הניחא למ''ד דון מינה ואוקי באתרא. איכא למימר דלא איצטריכא בגד ועור דמת אלא לאפנויי דגמרינן לה מש''ז לקבולי טומאת מת ומוקמינן טומאת מת באתרא מה בשאר כלים טומאת שבעה אף גבי מפץ טומאת ז': אלא למ''ד דון מינה ומינה. דמילתא דילפינן ליה ממילתא אחריתי לכל מילי דיינינן ליה מינה מפץ במת לטומאת שבעה מנלן (השתא בגד ועור דמת איצטריך) דאי [משרץ הוה גמר] אמינא טומאת ערב הוא דאית ליה: וכבסתם בגדיכם וגו'. וגזירת הכתוב הוא דלא אמרינן ביה דון מינה ומינה:

מפץ במת כו'. הא דאמרינן בכל דוכתין (נדה מט. סוכה כ.) כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מהכא נפקא: ומה פכין קטנים שטהורין בזב. שאין יכול ליגע בהם בתוכם מפני שפיהם צר ובהיסט נמי לא מטמא כדפירש בקונט' מה שבא לכלל מגע בא לכלל היסט ושאין בא לכלל מגע כו' ואע''פ שראוי לנגיעת שער הזב לא מטמא משום דבעינן ראוי לנגיעת בשר דטומאת שער נפקא לן מבשר הזב וא''ת דבפרק קמא דנדה (דף ה:) אמרינן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל הניצול באהל המת אין ניצול במעת לעת שבנדה ובהנזקין (גיטין דף סא:) נמי פריך בסופו וניחוש שמא תסיטם אשתו נדה אלמא משמע דמטמא בהיסט אע''ג דאין בא לכלל מגע ואור''ת דצמיד פתיל בא לכלל מגע חשבינן ליה מפני שעומד להפתח ואע''ג דגבי קולית נבילה אמר בהעור והרוטב (חולין דף קכו:) דמחוסר נקיבה כמחוסר מעשה דמי ואע''ג שחשב עליה לנוקבה אין מטמא במשא דהתם סתמא אין עומדת לנקיבה אלא ע''י מחשבתו אבל צמיד פתיל סתמו עומד להפתח וא''ת מה לפכין קטנים שכן מטמא מאוירן שיכול לתלות שער של מת בפיהן ובסמוך נמי דיינינן ק''ו מפכין קטנים דמטמא בשרץ ואם כן בכעדשה נמי יכול ליכנס בפיו וי''ל כלי עץ יוכיחו מה לשאר כלים שכן נעשין אב הטומאה תאמר במפץ כו' פכין קטנים יוכיחו וא''ת מפכין גדולים מצי גמר דלא מטמא מדרס כדנפקא לן בפרק ר' עקיבא (שבת פד: ושם) דכלי חרס אין מטמא מדרס ומטמא טמא מת ושמא ניחא ליה למינקט פכין קטנים שטהורין מכל טומאת זב: שטהורין בזב. תימה מנ''ל שלא יטמא במעיינות הזב נהי דבשער הזב לא מטמא הנ''מ בשער שמבשר הזב גופיה נפקא לן טומאת שער הלכך בעינן ראוי לנגיעת בשר אבל רוקו דכתיב ביה בהדיא וכי ירוק הזב בטהור פשיטא דלא בעינן ביה ראוי לנגיעת בשר: מפץ שמטמא בזב כו'. וא''ת כלי חרס המוקף צמיד פתיל יוכיח שמטמא בזב בהיסט כדפ''ל וטהור במת ואומר ר''ת דלא שייך למימר יוכיח מצמיד פתיל שהרי כענין שמטמא בזב היה מטמא במת דמה שמטמא בהיסט זהו משום דהוי כמו שהזב נגע בתוכו כדאמרינן (ת''כ פרשה מצורע) איזהו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו ובמת נמי אם היה כזית מן המת בתוכו היה טמא: וקמייתי ליה בין לטומאת ערב בין לטומאת שבעה. תימה דמה טומאת שבעה שייכא ביה דלית ליה טהרה במקוה כדאמרינן בפרק ר' עקיבא (שבת דף פד:) ואין לומר דין טומאת שבעה קאמר כלומר שנעשה אב הטומאה כדין דבר שמטמא טומאת שבעה הא כיון דלית ליה טהרה במקוה אין נעשה אב הטומאה כדמוכח בסוף עירובין (דף קד:) וי''ל דהאי ק''ו נמי מהני לפשוטי כלי עץ המיוחדים למדרס שטמא במת ומייתי להו לטומאת שבעה א''נ הברייתא מיירי בכל מפצים בין מפץ של עץ שיש לו טהרה במקוה בין מפץ של שיפה וגמי ובמסכת שבת (דף פד.) פריך ממפץ של שיפה וגמי והכא פריך ממפץ של עץ: ש''מ מופנה משני צדדין. תימה למה לי גז''ש כיון דאיתקש מת לשכבת זרע וש''ז לשרץ דבכל התורה כולה למידין למד מן הלמד חוץ מן הקדשים וי''ל דעל כרחך לאו לכל מילי גמרי מהדדי לא מהיקישא ולא מגזירה שוה כדאשכחן בריש פרק שני דחולין (דף לו:) גבי הכשר דחד לטומאת מת וחד לטומאת שרץ וצריכא ומדאיצטריך ג''ש הוא דשמעינן דלכל מילי לא גמירי מהדדי כי אם לגבי הך דהכא ובסוף פרק במה אשה (שבת דף סד.) לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב הפרה שענין אחד הם לטמא בשניהם וכן ידות הכלים והאוכלים דילפינן בהעור והרוטב (חולין דף קיח.) לא מצריך תרי קראי למת ולשרץ: אמר קרא וכבסתם בגדיכם. וא''ת ולילף מק''ו כדמעיקרא וי''ל דאטומאה דכתיב בהדיא משמע ליה קרא והשתא דילפינן מת בגזירה שוה אע''ג דשרץ גופיה גמרינן מקל וחומר ככתוב בהדיא חשיב ביה:

בבא קמא כה ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד