בבא קמא כד ע"א

רִיחֵק נְגִיחוֹתָיו חַיָּיב קֵירַב נְגִיחוֹתָיו לֹא כׇּל שֶׁכֵּן אֲמַרוּ לֵיהּ זָבָה תּוֹכִיחַ שֶׁרִיחֲקָה רְאִיּוֹתֶיהָ טְמֵאָה קֵירְבָה רְאִיּוֹתֶיהָ טְהוֹרָה
אָמַר לָהֶן הֲרֵי הוּא אוֹמֵר וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ תָּלָה הַכָּתוּב אֶת הַזָּב בִּרְאִיּוֹת וְאֶת הַזָּבָה בְּיָמִים
מִמַּאי דְּהַאי וְזֹאת לְמַעוֹטֵי זָבָה מֵרְאִיּוֹת אֵימָא לְמַעוֹטֵי זָב מִיָּמִים אָמַר קְרָא וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה מַקִּישׁ זָכָר לִנְקֵבָה מָה נְקֵבָה בְּיָמִים אַף זָכָר בְּיָמִים
וְלַקֵּישׁ נְקֵבָה לְזָכָר מָה זָכָר בִּרְאִיּוֹת אַף נְקֵבָה בִּרְאִיּוֹת הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא וְזֹאת
וּמָה רָאִיתָ מִסְתַּבְּרָא קָאֵי בִּרְאִיּוֹת מְמַעֵט רְאִיּוֹת קָאֵי בִּרְאִיּוֹת מְמַעֵט יָמִים
תָּנוּ רַבָּנַן אֵיזֶהוּ מוּעָד כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְתָם שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מוּעָד כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים אֶלָּא לַחֲזָרָה בִּלְבָד
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּמוּעָד שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה לוֹ וַהֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּתָם שֶׁהֲרֵי רַבִּי יוֹסֵי מוֹדֶה לוֹ
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן וְלֵימָא מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בְּמוּעָד שֶׁהֲרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה לוֹ וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּתָם שֶׁהֲרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה לוֹ אֲמַר לֵיהּ אֲנָא כְּרַבִּי יוֹסֵי סְבִירָא לִי דְּרַבִּי יוֹסֵי נִימּוּקוֹ עִמּוֹ
אִבַּעְיָא לְהוּ שְׁלֹשָׁה יָמִים דְּקָתָנֵי לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא אוֹ לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא
לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ דְּאָתוּ תְּלָתָא כִּיתֵּי סָהֲדֵי בְּחַד יוֹמָא אִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא מִיַּיעַד וְאִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי גַּבְרָא לָא מִיַּיעַד מֵימָר אָמַר הַשְׁתָּא הוּא דְּקָמַסְהֲדוּ בִּי מַאי
תָּא שְׁמַע אֵין הַשּׁוֹר נַעֲשֶׂה מוּעָד עַד שֶׁיָּעִידוּ בּוֹ בִּפְנֵי בְעָלִים וּבִפְנֵי בֵית דִּין הֵעִידוּ בּוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בְעָלִים בִּפְנֵי בְעָלִים וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵית דִּין אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מוּעָד עַד שֶׁיָּעִידוּ בּוֹ בִּפְנֵי בֵית דִּין וּבִפְנֵי בְעָלִים
הֶעִידוּהוּ שְׁנַיִם בָּרִאשׁוֹנָה וּשְׁנַיִם בַּשְּׁנִיָּה וּשְׁנַיִם בַּשְּׁלִישִׁית הֲרֵי כָּאן שָׁלֹשׁ עֵדִיּוֹת וְהֵן עֵדוּת אַחַת לַהֲזָמָה
נִמְצֵאת כַּת רִאשׁוֹנָה זוֹמֶמֶת הֲרֵי כָּאן שְׁתֵּי עֵדִיּוֹת וְהוּא פָּטוּר וְהֵן פְּטוּרִים נִמְצֵאת כַּת שְׁנִיָּה זוֹמֶמֶת הֲרֵי כָּאן עֵדוּת אַחַת וְהוּא פָּטוּר וְהֵן פְּטוּרִים
נִמְצֵאת כַּת שְׁלִישִׁית זוֹמֶמֶת כּוּלָּן חַיָּיבִין וְעַל זֶה נֶאֱמַר וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם וְגוֹ'
אִי אָמְרַתְּ לְיַיעוֹדֵי תּוֹרָא שַׁפִּיר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כד - א

וריחק את נגיחותיו זו מזו, שנגח נגיחה אחת בלבד כל יום, נעשה בכך מועד, וחייב נזק שלם.

שור אשר קירב את נגיחותיו, שנגח שלש נגיחות ביום אחד, לא כל שכן שנעשה מועד.

כתיב בפרשת טומאת זבה [ויקרא טו כה]:

"ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, בלא עת נדתה, כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה, טמאה היא".

ומכאן למדו חכמים שיש שלשה חילוקי דינים באשה הרואה דם טמא.

לכל אשה יש מחזוריות קבועה של שמונה עשר ימים, של שבעה ימים שהם "עת נדתה", והנקראים "ימים הראויים לנדה", ולאחד עשר יום הבאים אחריהם, שהם "לא עת נדתה", והנקראים "ימים הראויים לזיבה".

אשה הרואה דם נדה במשך שבעת הימים הראשונים מתוך שמונה עשר הימים, נקראת "נדה" וצריכה לספור שבעה ימים, ולטבול, והרי היא טהורה. ואין צריך שיהיו שבעת הימים נקיים מראיית דם, אלא אף אם ראתה בהם דם יכולה היא להמשיך בספירתה.

לאחר שבעה ימים, מתחילה תקופה של אחד עשר יום, ובהם אם ראתה דם במשך יום אחד בלבד, הרי היא שומרת יום אחר כנגדו בנקיות, וטובלת, והיא נקראת "זבה קטנה".

ואם ראתה דם בימים הללו, שלושה ימים רצופים, הרי היא "זבה גדולה", וחייבת לספור שבעה ימים נקיים מדם, וטובלת. נמצא, שבשבעה הימים הראשונים מתוך המחזור של שמונה עשר ימים, היא נעשית נדה בראיתה, ובאחד עשר יום שלאחריהם, נעשית זבה קטנה או גדולה.

אמרו ליה: זבה גדולה תוכיח!

שאם ריחקה את ראיותיה, שראתה בשלושה ימים זה אחר זה, טמאה, וצריכה לספור שבעה נקיים, אבל אם קירבה ראיותיה, שראתה כמה פעמים ביום אחד, הרי היא שומרת יום אחד כנגדו בנקיות מדם, וטובלת, והיא טהורה, ואינה נעשית זבה גדולה.

והכא נמי, שור שנגח שלוש פעמים בשלושה ימים, הוא הנעשה מועד, אבל אם קירב את נגיחותיו, לא.

אמר להן רבי מאיר: הרי הוא אומר בפרשת הזב [ויקרא טו ג] "וזאת תהיה טומאתו בזובו, רר בשרו את זובו, או החתים בשרו מזובו, טמאתו היא",

ודרשינן: א. מדכתיב שלש פעמים "זובו", תלה הכתוב את טומאת הזב במספר ראיות, שאם ראה שלוש פעמים טמא אפילו אם אירעו לו שלושת הראיות ביום אחד. ב. מדכתיב "וזאת" דרשו חכמים, שהזב נטמא לפי מספר ראיות,

ואילו את טומאת הזבה תלה הכתוב בראית שלושה ימים, ולא די בשלוש ראיות ביום אחד.

וכיון שטומאת הזבה תלויה בימים משום גזירת הכתוב, ^[5] לא נלמד ממנה לשור המועד.

ומקשינן: ממאי דהאי דאמר קרא "וזאת תהיה טומאת הזב" אתא למעוטי זבה שאינה נטמאת בשלש ראיות בלבד, אלא אם כן היו בשלשה ימים? אימא, הא דקאמר "וזאת", אתא למעוטי זב שנטמא בשלוש ראיות שאירעו ביום אחד, שאינו צריך שלוש ראיות משלשה ימים.

אבל זבה, לא ממעטינן מפסוק זה. ^[6]

וכיון שאין גזירת הכתוב על זבה, וקיימא לן שאם ריחקה ראיותיה טמאה, וקירבה טהורה, אם כן, הוא הדין בשור שהועד, אם קירב נגיחותיו לא יהיה מועד, וקשיא לרבי מאיר!

ומתרצינן:

אמר קרא [שם לב, לג] "זאת תורת הזב וגו' והזב את זובו לזכר ולנקבה". מקיש זכר לנקיבה: מה נקיבה נטמאת אם ראתה שלוש ראיות בשלשה ימים, אף זכר נטמא אם ראה שלוש ראיות בשלשה ימים.

ומוכח, שתלה הכתוב את ראיותיהם בימים, אלא שלזכר יש מיעוט מדכתיב [ויקרא טו ג] "זאת תורת הזב", שנטמא בשלש ראיות שאירעו ביום אחד.

נמצא שזכר נטמא בשלש ראיות, ונקיבה בשלוש ראיות בשלושה ימים, וכיון דאיכא גזירת הכתוב בזבה, לא נלמד ממנה לשור המועד.

ופרכינן: ולקיש, נקיש נקבה לזכר:

מה זכר נטמא בשלש ראיות ביום אחד, אף נקיבה תטמא בשלש ראיות ביום אחד.

ומתרצינן: הא מיעט רחמנא מדכתיב "וזאת תורת הזב", שרק זכר נטמא לפי ראיות ואילו נקיבה נטמאת לפי מנין ימים.

והוינן בה: ומה ראית ^[7] למעט נקיבה מ"וזאת תורת הזב" שנטמאת לפי ימים? וצדוע לא תקישנה לזכר, ונלמד מ"וזאת תורת הזב" שאין ראיית הזב תלויה בימים, אלא בראיות. והוא הדין לנקיבה.

ומתרצינן: מסתברא דהאי קרא של "וזאת תורת הזב", שהוא קאי בראיות [הזב], הרי הוא ממעט ראיות [הזבה], שאינן מטמאות אלא אם כן ראתה בשלושה ימים.

אבל האם אפשר לומר: קאי בראיות, ממעט ימים!?

תנו רבנן: איזהו מועד, כל שהעידו בו שנגח שלש פעמים בשלשה ימים.

ואיזהו שור המועד שחוזר להיות תם?

כל שיהו התינוקות ממשמשין בו, ואינו נוגח, דברי רבי יוסי.

רבי שמעון אומר: מועד הוא כל שהעידו בו שנגח שלש פעמים, ואפילו אם היו הנגיחות ביום אחד נקרא מועד.

ולא אמרו שצריך שלשה ימים, אלא לענין שור שהועד והפסיק לנגוח, שצריך שלושה ימים שיחזור לתמותו, שרק לענין חזרה בלבד צריך שלושה ימים, אבל להיעשות מועד נעשה בשלושה נגיחות ביום אחד.

אמר רב נחמן אמר רב אבא רבר אהבה: הלכה כרבי יהודה במועד, שרק לאחר שלושה ימים נקרא מועד. ^[8]

שהרי רבי יוסי מודה לו וסובר כמותו.

והלכה כרבי מאיר בשור שהועד וחזר להיות תם, שכל שהתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח חוזר להיות תם, אבל אין צריך שלא יגח שלושה ימים כדי להיות תם, שהרי רבי יוסי מודה לו.

אמר ליה רבא לרב נחמן: ולימא מר שהלכה כרבי מאיר בשור שנעשה מועד בשלושה נגיחות ביום אחד, שהרי רבי שמעון מודה לו, והלכה כרבי יהודה בשור שחוזר ונעשה תם משיחזור בו ולא יגח שלשה ימים, שהרי רבי שמעון מודה לו, ומדוע העדפת את רבי יוסי על רבי שמעון?

אמר ליה רב נחמן: אנא כרבי יוסי סבירא לי, דרבי יוסי נימוקו עמו ^[9]!

איבעיא להו: הא דאמר רבי יהודה ששור נעשה מועד אם העידו בו שנגח שלוש פעמים בשלושה ימים, אותם שלשה ימים דקתני, האם מטרתם היא לייעודי תורא, שאם נגח ביום אחד אינו נעשה מועד עד שיגח בשלושה ימים.

או דלמא שהשור נקרא נגחן כבר ביום הראשון. ולא הצריכה התורה שיגח בשלושה ימים אלא לייעודי גברא, שלא ישלם נזק שלם עד שיתרו בו שלשה ימים. ^[10]

למאי נפקא מינה, דאתו תלתא כיתי סהדי, וכולם העידו בחד יומא שנגח שורו של פלוני שלוש פעמים בשלושה ימים.

אי אמרת שהצריכה תורה שלושה ימים לייעודי תורא, ששור שנגח שלושה ימים נעשה נגחן, הרי הוא מייעד על פי עדותם.

ואי אמרת שאותם שלושה ימים נאמרו לייעודי גברא שיתרו בו שלושה ימים, הכא לא מייעד, כי מימר אמר, שלושת העדויות, השתא הוא דקמסהדו בי, והתורה אמרה שיהיו העדויות בשלושה ימים.

מאי?

תא שמע ממה ששנינו: א. אין השור נעשה מועד, עד שיעידו בו עדים, שנגח שלש פעמים בפני בעלים ובפני בית דין. אבל אם העידו בו בית דין ושלא בפני בעלים, או בפני בעלים ושלא בפני בית דין אינו נעשה שור מועד, עד שיעידו בו בפני בית דין ^[11] ובפני בעלים.

ב. העידוהו שנים שנגח יום ראשון בראשונה, ושנים אחרים העידו שנגח ביום שני בשניה, ושנים אחרים העידוהו שנגח ביום שלישי בשלישית, ונעשה על ידי העדות השלישית מועד. הרי כאן שלוש עדיות נפרדות, ואם בטלה אחת מהם לא בטלו שאר ^[12] העדויות.

ג. ומאידך, כיון שהשור נעשה מועד על ידי שלושתן יחד, הרי הן עדות אחת לענין הזמה.

דקיימא לן, עדים שהעידו, ובאו אחרים ואמרו "עמנו הייתם באותו מן במקום אחר", נאמנים המזימים, והזוממים משלמים כאשר זממו, ואין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם,

הלכך: אם נמצאת רק כת ראשונה זוממת, הרי יש כאן שתי עדויות שלא הוזמו שמחייבות את בעל השור חצי נזק.

והוא פטור מלשלם נזק שלם, והן - אותה כת שהוזמה פטורין מלשלם לבעל השור נזק שלם מדין כאשר זמם, שהרי הם זממו להעיד עליו פעם אחת ששורו נגח ולחייבו חצי נזק. הילכך, ישלמו אף הם חצי נזק. ^[13]

וכן אם נמצאת גם הכת שניה זוממת, הרי יש כאן עדות אחת שמחייבת את בעל השור חצי נזק, והוא משלם על פיהם חצי נזק ופטור מנזק שלם. וכן הן - העדים זוממין פטורים, שלא זממו אלא לחייבו חצי נזק.

אבל נמצאת גם כת השלישית ^[14] שהעידו על הנגיחה האחרונה, שהיא כת זוממת, נמצא שכולן זוממין, וחייבין נזק שלם 14א , ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם ^[15] לעשות לאחיו.

והשתא מדייקינן:

אי אמרת שהצריכה התורה שלוש נגיחות בשלושה ימים כדי ליעודי תורא, אתי שפיר הא דאמרינן שכולם משלמים נזק שלם, שהרי בשביל ליעודי תורא אפשר שיבאו שלושת הכיתות בבת אחת וכל כת תעיד על נגיחה אחת ביום אחד ויעשה השור מועד בכך, וכיון שכן ניתן לומר שכשהוזמו שלושת הכיתות שהעידו ביום אחד, יש רגלים לדבר שכל אחת ידעה מחבירתה ונתכוונו כולם לצרף את הנגיחות שיעשה השור מועד. הילכך, כל כת שהוזמה יש לה חלק בזזמת השור, ותשלם נזק שלם על זממתה,

הערות

^[5] התוספות הקשו, אדרבה נלמד מזבה, דמיעט קרא, להביא שריחקה טמאה וקירבה טהורה והוא הדין בשור. ותירצו שהא דגלי קרא בזבה שרק בריחוק טמאה משמעותו שאשה הרואה בשלושה ימים טמאה אפילו אם יבא אליהו ויאמר שלא תראה עוד, נמצא שאין הטומאה מחמת החשש שמא תראה שוב אלא כיוון שכבר ראתה. והקשה בשיטה מקובצת הרי גם שור שיבא אליהו ויאמר שלא יגח שוב, בכל אופן נקרא שור מועד כיון שכבר נגח. ושוב נילף מזבה שקירב פטור. וביאר בדברות משה שהא דכתבו התוספות אם יבא אליהו הכוונה שיאמר רק שמחמת ראיה זו לא תראה שוב, שאמרה תורה שגם ראיה כי האי מטמאת, אבל בשור, אילו יבא אליהו ויאמר שמחמת נגיחה זו אין ראיה שיגח שוב, לא יעשה מועד! ובפני יהושע דייק רש"י שבא לתרץ את קושית התוספות, שכתב "משום שגזירת הכתוב הוא דלא דרשינן קל וחומר". וכוונתו שרבי יהודה ורבי מאיר נחלקו בגוף הסברא, שרבי מאיר סובר, שור שקירב נגיחותיו הוא יותר מועד מריחק נגיחותיו, ורבי יהודה סובר שהנוגח ביום אחד אינו ראיה שהוא כבר מועד, ועל זה הביא רבי יהודה ראיה מזבה שקירוב אינו יותר ראיה לטומאה ולמועדות מקירוב, ואמר לו רבי מאיר אדרבה, מדכתיב וזאת משמע שבא הכתוב לומר שמסברא באמת יש חומרא בקירוב יותר מריחוק, ואתא קרא לאפוקי דלא דרשינן קל וחומר, וממילא אי אפשר ללמוד מזבה לשור המועד. [ועיין נודע ביהודה קמא אורח חיים כו. שדחה פירוש זה].

^[6] כך פירש הפני יהושע על פי רש"י, והתוספות פירשו שודאי כוונת הגמרא למעט נמי זבה מראיות. וביאר הרא"ש דלזב אין צריך פסוק שמטמא בראיות דמהיכי תיתי שיצטרך ימים. ועיין מהרש"א ושיטה שנדחקו בביאור קושית הגמרא, ועיין פני יהושע.

^[7] הקשה המהרש"א מאי פריך ומה ראית, הרי אם נלמד מוזאת שאין ראית הזב תלויה בימים, כבר אין צורך ב"וזאת" שהרי מסברא מטמא לפי ראיות כל עוד אין פסוק לטמאו לפי ימים, ועיין נודע ביהודה אורח חיים סימן כו.

^[8] בטור אורח חיים קיד, נפסק שמי שמסופק לאחר שמיני עצרת אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם צריך לחזור עד שלושים יום, ומהר"ם מרוטנבורג היה נוהג לומר בשמיני עצרת תשעים פעם מאתה גיבור עד מוריד הגשם, כנגד שלוש תפילות בשלושים יום. וראייתו מהא דאמר רבי מאיר ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן, והכא נמי שאמר מוריד הגשם ביום אחד עדיף טפי. והקשו הדרישה והמגן אברהם הא אמר רב נחמן דהלכה כרב יהודה במועד ולית ליה קירב בקל וחומר מריחק. ותירץ הדרישה, שאף רבי יהודה מודה שאם ריחק מועיל כל שכן קירב, אלא שבשור המועד יש גזירת הכתוב של תמול שלשום לעשותו מועד רק אם הרחיק נגיחותיו. ועיין נודע ביהודה [שם] שתירץ כעין זה עיין שם.

^[9] וכתב בתוספות רבינו פרץ, דהא דלא אמר בפשיטות שהלכה כר' יוסי, לומר שר' יהודה חולק על דברי רבי מאיר גם בשור שחוזר להיות תם שדווקא בשלושה ימים חוזר ולא במשמוש התינוקות, ופסק רב נחמן בחזרה כרבי מאיר.

^[10] המאירי ביאר, שלפי הצד שליעודי תורא, אילו היה נעשה מועד בפעם ראשונה לא היתה חסה עליו התורה, אלא שעד שלוש פעמים איננו יודעים שאכן הוא נגחן, ואם כן כשהודיעו לבעלים שנגח שורו שלוש פעמים די בכך לעשותו מועד ואין צריך עוד התראה, אבל אם ליעודי גברא, אמרינן שהשור מצד עצמו כבר בנגיחה ראשונה נעשה מועד, אלא שחסה התורה על בעליו שלא ישלם נזק שלם עד שיתרו בו שלשה ימים.

^[11] כתב רבי עקיבא איגר, הא דצריך שתהא העדות בפני הבעלים מיירי לענין לעשותו מועד, אבל את העדות על הנזק שגרם השור מקבלים גם שלא בפניו. ותמה על הרמ"א [חושן משפט ת"ח] שלא פסק כן. [שו"ת, ק"ה].

^[12] רש"י כתב שלענין ביטול עדותן הוי עדויות נפרדות, והתוספות כתבו שנקראים שלוש עדויות לענין שיעיד אחד מן השוק עם שלושה אחין בשלוש פעמים נפרדות. והמהרש"א הקשה דלמסקנת הגמרא שמדובר שיודעת כל כת מחבירתה איך מצטרפים האחים עם אחד מן השוק הרי כולם מעידים למטרה אחת ולא מצינו שיצטרפו אחים בכהאי גוונא. ועיין נימוקי יוסף.

^[13] רש"י הוסיף שאפילו אם התכוונו להעיד כדי לעשותו לבסוף מועד, כיוון שלא הוזמו כולם אינם נעשים זוממים. שאין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם.

^[14] כתב הים של שלמה [כח] שאם נמצאת כת השלישית זוממת והראשונות לא הוזמו, תשלם האחרונה נזק שלם כי היא זממה לעשותו מועד, ולא שייך בזה אין העדים נעשים זוממים עד שיזומו כולם, והני האחרונים לייעודי ממש ולחייבו נזק שלם באו. עיין שם. 14א. 14א. רש"י פירש שכל כת תשלם מחצה של מועדות, ואת החצי נזק של תם תשלם הכת האחרונה בלבד. והרשב"א פירש שכלם משלמין נזק שלם כשיגח נגיחה רביעית דעל נגיחה שלישית לא משלם נזק שלם.

^[15] התורת חיים דקדק, לשם מה הוצרכה הגמרא להביא כאן את הפסוק ועשיתם לו כאשר זמם, והא זיל קרי ביה רב הוא, וביאר שמדקדוק לשון הפסוק מוכח שהולכים בתר הזממה ולא בתר ההגדה, שכאן מעצם אמירתו אין ראיה שרצונו לחייב נזק שלם, כי עדות אחת על נגיחה מחייבת רק חצי נזק, רק כיון שאנו יודעים את כוונתה של כל כת מחייבים אותה, וזהו ועשיתם לו כאשר זמם דווקא ולא כפי משמעות הגדתו.

אם ריחק נגיחותיו, שנגח שלוש פעמים במשך שלושה ימים זה אחר זה — הריהו חייב כמועד, קירב נגיחותיו שנגח שלוש פעמים במשך פחות משלושה ימים — לא כל שכן שיהיה כן? אמרו ליה [לו] לר' מאיר, הרי פירכה לקל וחומר זה: זבה תוכיח, שאם ריחקה ראיותיה, כלומר, אם רואה זוב במשך שלושה ימים זה אחר זה — הרי היא טמאה, ואולם אם קירבה ראיותיה, וכגון שרואה זוב שלוש פעמים באותו יום — עדיין היא טהורה!

אמר להן: מכאן אין ראיה, הרי הוא הכתוב אומר בדין זב: "וזאת תהיה טמאתו בזובו" (ויקרא טו, ג), "זאת" היא הדגשה מיוחדת, שבענין זה יש ללכת לפי לשון הכתוב כלשונה, תלה הכתוב את טומאת הזב שיהא הגבר נחשב לזב במספר הראיות שראה זיבה, ואת טומאת הזבה תלה הכתוב במספר הימים שרואה ("ימים רבים", ויקרא כה). אבל לענין שור הנוגח עומד הקל וחומר בעינו.

ושואלים לעצם הענין: ממאי דהאי [מנין שזה] הביטוי הממעט "וזאת", למעוטי [למעט] זבה מראיות הוא בא? אימא [אמור] שבא למעוטי זב מימים, שזב יהיה דווקא זה שרואה שלוש ראיות ביום אחד ולא בשלושה ימים! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] פסוק אחר "והזב את זובו לזכר ולנקבה" (ויקרא, לג), הרי בפסוק זה מקיש (משווה) טומאת זיבה של זכר לזו של נקבה, ללמדנו: מה נקבה בימים — אף זכר בימים.

ומקשים: ולקיש [ושישווה] להיפך, שבא הכתוב להשוות נקבה לזכר, ונאמר כך: מה זכר מיטמא בראיות אף אם הן ביום אחד — אף נקבה טומאתה תלויה בראיות! ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] אפשרות זו במלה "וזאת".

ושואלים: ומה ראית לומר שהמיעוט מכוון למעט נקבות מראיות, ולא למעט זבים מימים? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] הדבר, כי כאשר קאי [עומד, עוסק] הכתוב בעניני ראיות — ממעט הוא ראיות, אבל האם יכול אתה לומר כי כאשר קאי [עומד, עוסק] בענין ראיות שעל ידי זה יהא ממעט ימים?! שהמיעוט "וזאת" נאמר בהלכות הזב שהוזכרו בו ראיות, ולא ימים.

ושוב לענין הגדרת תם ומועד, תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: איזהו מועד — כל שהעידו בו שנגח בשלשה ימים, ושב דינו להיות תם — בזמן שיהו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: מועד — כל שהעידו בו שלש פעמים, ולא אמרו שלשה ימים — אלא לחזרה בלבד, כלומר, שאם לא נגח שלושה ימים הרי הוא חוזר ונעשה תם. שתי השיטות הנוספות הללו מצרפות בתוכן מדברי ר' יהודה ומדברי ר' מאיר שבמשנתנו.

אמר רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' יהודה במועד שהוא כל שהעידו בו שלושה ימים, שהרי ר' יוסי מודה לו, והלכה כר' מאיר בתם, כלומר, שחוזר לתמותו משיהו תינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח, שהרי ר' יוסי מודה לו בענין זה.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ולימא מר [ושיאמר אדוני] להיפך, הלכה כר' מאיר במועד, שהרי ר' שמעון מודה לו, והלכה כר' יהודה בתם, שהרי ר' שמעון מודה לו! אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא: אנא [אני] כר' יוסי סבירא לי [סבור אני] ואני פוסק לגמרי כפי שיטתו, שר' יוסי נימוקו (טעמו וסברתו) עמו ולכן ראוי לפסוק כשיטתו בכל מקום.

א אבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: "שלשה ימים" דקתני [ששנה] במשנה בשיטתו של ר' יהודה, ששור נעשה מועד אם העידו בו שלושה ימים, האם הם נדרשים כדי לייעודי תורא [לעשות את השור מועד] או לייעודי גברא [להעיד באיש] שנגח שורו, לומר לו שישמור על שורו?

ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן, מה ההבדל] אם כך או כך הוא? ומשיבים: במקרה דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא [שבאו שלוש כיתות עדים ביום אחד] לבית דין, וכל אחת מעידה על נגיחה ביום אחר, אי אמרת [אם אומר אתה] שעדותם היא כדי לייעודי תורא [לעשות את השור מועד], לברר לנו שהוא רגיל בנגיחה — אם כן הרי הוא מייעד [נעשה מועד] בעדותם. ואי אמרת [ואולם אם אומר אתה] שעדותם היא כדי לייעודי גברא [להעיד באיש] — הריהו לא מייעד [נעשה מועד] בכך, כיון שלא העידו בו בשלושה ימים, אלא ביום אחד בלבד, שכן מימר אמר [יכול הוא לומר]: רק השתא [עכשיו היום] הוא דקמסהדו [שמעידים] בי בפעם ראשונה, ואינו מועד עד שיתרו בו שלושה ימים. ואם כן מאי [מה] הפתרון לשאלה זו?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין. העידו בו בפני בית דין ושלא בפני בעלים, או בפני בעלים ושלא בפני בית דין — אינו נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בית דין ובפני בעלים.

ועוד בהלכות אלו: העידוהו שנים עדים באשר לנגיחה ראשונה, ושנים באשר לנגיחה שניה, ושנים באשר לנגיחה שלישית — הרי כאן שלש עדיות נפרדות, ואולם הן נחשבות עדות אחת לענין הזמה, שאם יתברר שקבוצה אחת של עדים משקרת הרי כל העדות כולה פסולה, והשור עדיין תם.

לפיכך, נמצאת כת ראשונה זוממת — הרי נותרו כאן שתי עדיות שהעידו שנגח, ומשלם עליהן חצי נזק. והוא בעל השור פטור מלשלם נזק שלם. והן העדים הזוממים פטורים מלשלם לבעלים מה שהיה צריך לשלם עבור נגיחה של מועד, כדין עדים זוממים, שהרי הם לא העידו אלא על הנגיחה הראשונה, ובעדות זו עצמה לא היה נעשה שור מועד. וכן אם נמצאת גם כת שניה זוממת — הרי כאן עדות אחת השלישית, והוא הבעלים פטור מנזק שלם, והן העדים הזוממים פטורים מלשלם לו נזק שלם.

נמצאת גם כת שלישית זוממת — כל העדים כולן חייבין, שהכת השלישית מתחייבת בתשלום עבור חצי נזק הנגיחה השלישית שרצו לחייבו, ושלוש הכתות מתחלקות ביניהן בתשלום חצי הנזק הנוסף שרצו לחייבו כשור מועד. ועל זה נאמר "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו

"(דברים יט, יט). עד כאן לשון הברייתא, ומעתה נברר: אי אמרת [אם אומר אתה] שהעדות היא כדי לייעודי תורא [לעשות את השור מועד] — שפיר [יפה] ומובן הדין, שהרי לשיטה זו מדובר שבאים כולם להעיד ביום אחד, ובוודאי יודעים הם זה בעדותו של זה, ולכן אחראים גם העדים הראשונים לעדות השקרית של האחרונים, שהם כשותפים בכוונה לעשות את השור מועד, אף שהם עצמם העידו אמת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

When the ox performs its gorings at intervals, its owner is liable; if it performs its gorings successively, is it not all the more so that its owner is liable? They said to Rabbi Meir: The halakha with regard to a woman who experiences a discharge of uterine blood after her menstrual period [zava] will prove that your a fortiori inference is invalid: If her sightings occur at intervals, i.e., if she sees a flow of uterine blood on three consecutive days, she becomes ritually impure; while if her sightings were consecutive, for example if all three occurred on the same day, she remains pure.

Rabbi Meir said to them: The case of the zava does not disprove my opinion, because the verse states in reference to the parallel halakha of a man who experiences a gonorrhea-like discharge [zav]: “And this shall be his ritual impurity when he has a discharge” (Leviticus 15:3). The word “this” emphasizes that in this matter the halakha requires following the instructions of the verse precisely as they were recorded, and in this case the verse associates the impurity of the zav with the number of sightings of discharges the man observed, and it associates the impurity of the zava with the number of days during which she experienced sightings of blood, as it says: “Many days” (Leviticus 15:25). By contrast, with regard to the goring ox, the a fortiori inference remains in place.

The Gemara asks about this interpretation: From where is it determined that this additional phrase: “And this,” serves to exclude a zava from having her status determined by individual sightings of blood, associating it instead with the number of days on which she experienced bleeding? Say instead that it serves to exclude the zav from having his status determined by sightings on separate days, indicating that he will be rendered a zav only if he experienced three discharges on a single day and not on separate days. The Gemara answers: The verse states elsewhere: “And one who has a discharge, whether it be a man or a woman” (Leviticus 15:33). The verse juxtaposes the ritual impurity of a male to that of a female to teach that just as the female’s ritual impurity is caused by sightings on multiple days, so too the ritual impurity of a male can be caused by sightings on multiple days.

The Gemara asks: The derivation from the verse could just as easily lead to the opposite conclusion. But let him compare the female to the male; just as a male becomes ritually impure based on the number of sightings, even if they all occur on the same day, so too should a female become ritually impure based on the number of sightings, even on the same day. The Gemara answers: But the Merciful One excluded this possibility by making use of the term “and this.”

The Gemara asks: And what did you see to make you exclude associating the ritual impurity of women with the number of sightings, rather than excluding associating the ritual impurity of men with the number of days? The Gemara answers: It stands to reason that this is so, as the context of the verse deals with sightings, and therefore an additional phrase serves to exclude sightings, but can you say that in a context where it deals with sightings it excludes days? The exclusionary term “and this” appears in the section discussing the halakhot of the zav, in the context of which it mentions sightings and not days, and therefore when it excludes something from these halakhot and limits them to specific cases, it will exclude it from being associated with sightings.

The Gemara returns to the subject of classifying an ox as innocuous or forewarned: The Sages taught in a baraita: Which type of ox is deemed forewarned? Any animal about which witnesses testified that it gored on three days is forewarned. And it reverts to its former innocuous status if children pet it and nevertheless it does not gore; this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Shimon says: A forewarned ox is any ox about which witnesses testified that it gored three times, and the Sages spoke about three days only with regard to reversals, meaning that in order for an ox to revert to innocuous status, the ox must refrain from goring on three separate days. Each of these additional views on this subject combine aspects of both of the opinions mentioned in the mishna, those of Rabbi Yehuda and those of Rabbi Meir.

Rav Naḥman says that Rav Adda bar Ahava says: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda concerning the criteria for deeming an animal forewarned, as Rabbi Yosei concedes to his opinion on this issue, and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir concerning the criteria for reverting the status of an animal to innocuous, as Rabbi Yosei concedes to his opinion on that issue.

Rava said to Rav Naḥman: And let the Master say the reverse, that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir concerning the criteria for deeming an animal forewarned, as Rabbi Shimon concedes to his opinion on this issue and the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda concerning the criteria for reverting the status of an ox to innocuous, as Rabbi Shimon concedes to his opinion on that issue. Rav Naḥman replied to Rava: I hold in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, as Rabbi Yosei’s analysis [nimmuko] is with him, i.e., it is sound.

A dilemma was raised before the Sages: The three days that the mishna teaches in the context of Rabbi Yehuda’s opinion with regard to the testimony needed to assign the status of forewarned to an ox, are they needed in order to render the ox forewarned, or are they needed in order to forewarn the man who owns the ox, to inform him that he needs to take precautions to keep it from causing further harm?

The Gemara asks: What is the practical difference between the two possibilities? The Gemara answers: The practical difference is in a case where three groups of witnesses came to the court on one day, each testifying about a separate instance of goring caused by the ox on three separate days. If you say that their testimony serves to render the ox forewarned by determining that it gored on three separate days, then in this case the animal has been classified as forewarned on the basis of their testimony. But if you say that their testimony serves to forewarn the man, the ox has not been classified as forewarned on the basis of this testimony since the owner heard all of the testimony on a single day. This enables him to say: It is only now that they testified against me; and therefore his ox will not be deemed forewarned until he has been issued warnings over the course of three separate days. What, then, is the solution to the dilemma raised above?

The Gemara suggests: Come and hear a solution from a baraita (Tosefta 2:3): An ox does not become forewarned until witnesses testify against it in the presence of its owner and in the presence of a court. If they testified against it in the presence of a court but not in the presence of its owner, or in the presence of its owner but not in the presence of a court, it does not become forewarned until they testify against it in the presence of a court and in the presence of its owner.

Furthermore, if two witnesses testified against the ox concerning its first incident of goring, and two other witnesses testified against it concerning the second incident, and two other witnesses testified against it concerning the third incident, there are three separate testimonies here, but they are considered as one with regard to rendering their statements as conspiring testimony.

Therefore, if the first set of witnesses is determined to be conspiring witnesses, there are two testimonies remaining here that claim that the ox gored, and the owner must pay for half the cost of the damage in each case. But the owner of the ox is exempt from having to pay the full cost of the damage, and the conspiring witnesses are exempt from paying the owner what he would have had to pay were their testimony accepted and his ox deemed forewarned, as they testified only concerning the first incident of goring, and the ox would not have been deemed forewarned on the basis of this testimony alone. And similarly, if the second set of witnesses was also determined to be conspiring witnesses, there is one testimony remaining here that claims that the ox gored, the third. At this point too, the owner of the ox is exempt from having to pay the full cost of the damage and the conspiring witnesses are exempt from having to pay the owner the full cost of the damage.

If the third group of witnesses was also determined to be conspiring witnesses, all the witnesses become liable. The third group is liable to pay the owner of the animal the payment for half the cost of the damage they tried to make him pay for the third incident of goring, and all three groups must share in the payment of the other half of the damage for the final incident that they tried to charge him for by classifying his ox as forewarned. And concerning this it is stated: “And you shall do unto him as he had conspired to do unto his brother” (Deuteronomy 19:19).

The Gemara clarifies: If you say that the purpose of the testimony is to render the ox forewarned, the halakha presented in this baraita works out well, as according to this opinion it can be said that all of the witnesses came on the same day at the behest of the alleged victim of the third incident, and therefore they were all certainly aware of each other’s testimony. Consequently, the first set of witnesses shares in the responsibility for the testimony of the last group, as they are all co-witnesses in the effort to have the ox rendered forewarned.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרו לו לר' מאיר זבה תוכיח שריחקה ראיותיה טמאה קירבה ראיותיה טהורה. תורת הזב לטמא בג' ראיות שנאמר וזאת תהיה טומאתו בזובו טומאתו בזובו היא תלויה ואינה תלויה בימים בזובו רר זובו מלמד שמטמא בג' ראיות ותורת הזבה בימים שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ימים ב' רבים ג' ואם ראתה אשה כמה ראיות ביום אחד אינה זבה עד שתראה שלשה ימים וזהו שאמרו לרבי מאיר זבה תוכיח שאם קירבה ראיותיה ביום אחד אינה זבה כך השור אם נגח ביום אחד כמה נגיחות אינו מועד.

פי' וזאת תהיה טומאתו בזובו לימד כי טומאת הזב בראיות.

וכתיב וזאת למעוטי הזבה שאין טומאתה בראיות ולא יתכן למעט מוזאת הזב מליטמא בימים ולומר וזאת טומאתו בראיות ולא בימים דקיימא לן דכי ממעט קרא מן הענין דמרבה כותיה ממעטי וזהו פירושו מרבה טומאת הזב בראיות ביום אחד ממעט טומאת הזבה מראיות ביום אחד ולא יתכן לפרש דממעט הימים דהוא מרבה ראיותיו של זב שקובעין אותו לזיבה.

אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה במועד דאמר איזהו מועד כל שהעידו עליו שלשה ימים שהרי ר' יוסי מודה לו. והלכה כר"מ בתם דאמר איזהו תם שתינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח שהרי ר' יוסי מודה לו. ואסקינן לה דר' יוסי נמוקו עמו פי' תורתו עמו כלומר תורתו גמרא ברורה מסורת בידו.

איבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא או לייעודי גברא למאי נפקא מינה דאייתו תלתא כיתי שהדי בחד יומא ביום רביעי ואשהידו דנגח האי תורא בחד בשבא ובתרין בשבא תורא אחרינא אע"פ שהג' כיתות ביום רביעי העידו נעשה השור מועד וכל מה שיגח מכאן ולהבא נזק שלם משלם אבל אי אמרת לייעודי גברא בעינן להיות זו העדות כעין התראה לו כדי להזהירו לשמור את שורו יכול בעל השור לומר שעד עתה לא הוגד לי ששורי מנגח מעכשיו אשמרנו ונמצאו שלשה הללו כאילו כת אחת הן שכולן ביום אחד באו ועדיין שור זה תם.

ת"ש אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני ב"ד העידו בו בפני בעלים שלא בפני ב"ד בפני ב"ד שלא בפני בעלים אינו מועד עד שיעידוהו בפני ב"ד ובפני בעלים העידוהו ב' בראשונה ב' בשניה ב' בשלישית הרי ג' עדות והם עדות אחת להזמה נמצאת כת אחת זוממת הרי כאן שתי עדיות הוא פטור והן פטורין כו' פי' כגון דאתו תרי שהדי אשהידו בפני ב"ד ובפני בעלים דהדין תורא נגח תורא דראובן בחד בשבא במקום פלוני ואתו אחריני ואשהידו דבתרין בשבא נגח האי תורא תורא דשמעון במקום פלוני ואתו אחריני ואשהידו דבתלתא בשבא נגח תורא דלוי במקום פלוני נעשה השור מועד ומעכשיו כל מה שיגח משלם נזק שלם מן העלייה נמצאת כת ראשונה זוממת כגון שבאו עדים ואמרו לאלו העדים עמנו הייתם בההוא חד בשבא במקום פלוני רחוק מן המקום שהעידו כי ראו העדות באותו מקום יותר ממהלך יום בעל השור פטור הוא מלשלם נזק שעדיין אין השור מועד ונמצא שלא נגח אלא שתי נגיחות ועדיין תם הוא והעדים פטורין מלשלם צד המועדת כי לאחר שתתקיים עדות ג' כיתות מתחייב במועדות וכיון שמקצתן הוזמו ומקצתן לא הוזמו כשם שפטורין מי שלא הוזמו כך פטורין [מי] שהוזמו וזה דומה לב' עדים שהעידו והוזם אחד מהן והאחר לא הוזם ששניהן פטורין ולפיכך אמרה הברייתא והן עדות אחת להזמה כלומר אינן חייבין לשלם עד שיזומו שלשתן ובענין הזה השניה והשלישית ואע"פ שהראשונה כשהוזמה פטורה מלשלם צד המועדת שבנגיחה רביעית משלמת התמות שחייבתו לשלם לראובן עומדת וכן דין השניה וכן דין השלישית אבל אם הוזמו אלו הג' כיתות כולן משלמ' הראשונה מה שחייבתו בעדותה לשלם לראובן והשניה משלמת מה שחייבתו לשלם לשמעון והשלישית משלמת מה שחייבתו לשלם ללוי ושלשתן משלמות (ומשלמות) צד מועדות שבנגיחה רביעית ועל זה נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ופעמים שמשלמות גם צד התמות שברביעית היכי דמי כגון שהודה בנגיחה רביעית וקיימא לן פלגי נזקא קנסא ואין אדם משלם קנס על פי עצמו וכיון שהעידו הללו שהוא מועד נתחייב על עדותם השתא דייקינן מיהא ממתניתא אי אמרינן ליעודי תורא משכחת לה כגון דאשהידו כחדא כולהו אלא אי אמרת ליעודי גברא ולעולם לא הוי מועד עד שיעידו הללו שלש כיתות בשלשה ימים לימרו הנך שהדי קמאי דאשהידו עליה דנגח בחד בשבא לתורא דראובן מי הוינן ידעי דלמחר וליום אחרינא אתו שהדי אחריני ומשהדי עליה דחשבת לן לתלתא כיתי כי חד לחיובינן דייקינן מינה דליעודי תורא הוא.

אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים. תמיהה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עלה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח וי"ל דהיא גופא קא מהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא אלא גזירת הכתוב היא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייב' התורה משום דטבעי' להזיק וצריך שמירה כנ"ל.

קאי בראיות ממעט ראיות קאי בראיות ממעט ימים. בתמיהא, ואיכא למידק אדרבה נימא קאי בזב ממעט מילי דזב קאי בזב ממעט מילי דזבה דה"נ דרשינן בפ"ק דחולין וזאת אשר ללוים שנים פוסלין בלוים ואין מומין פוסלין בלוים דכתיב וזאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים וי"ל דהתם נמי דרשינן וזאת ללוים ולא זאת לכהנים ולומר שאין שנים פוסלין בכהנים אלא דדרשינן ליה מדכתיב ללוים דמשמע ולא לכהנים ולפיכך ההוא וזאת דרשינן למעוטי מילי דלוים.

אמר ליה אנא כרב יוסף סבירא לי. ואם תאמר כיון דכולה מתניתין כר' יוסי למה ליה למימר הלכה כפלוני והלכה כפלוני לימא הלכה כר' יוסי י"ל דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין.

כל שהתינוקות ממשמשין בו. כלומר בין קרניו והכא תנא בתוספתא תם שיהיו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו.

הא דאמרינן: נפקא מינה דאתי שלשה כתי עדים ביומא חדא. לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשניה ושנים בשלישית דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים.

הרי כאן שלשה כתי עדיות. ולומר שאם נמצא באחת מן הכתות קרוב או פסול אין כל העדות בטלה וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה.

כבר ידעת שהאשה מטמאה באודם והאיש בלובן וטומאה שבאשה נדות וזיבה וטומאה שבאדם קרי וזיבה וכן ידעת שזיבת האשה היא שאחר שכלו שבעת ימי נדה נכנסין ימי זיבה ואם ראתה שלשה ימים רצופים באותם ימי זיבה הרי היא זבה גדולה ומ"מ אם ראתה שלש ראיות או יותר ביום אחד אין זו זבה גדולה ושומרת יום כנגד יום כמי שלא ראתה אלא פעם אחת שענינה תלוי בימים ולא בראיות ובזב אינו כן אלא כל שראה שלש ראיות של זיבה הן ביום אחד הן בשלשה ימים רצופים הרי זה זב גמור כמו שיתבאר במקומו:

שור שנגח שלשה פעמים בשלשה ימים אלא שלא התרו בבעליהם דבר יום ביומו אלא שאחר שכלו שלשה ימי הנגיחה באו לפניו והודיעוהו ששורו נגח שלשה פעמים בשלשה ימים ואחר התראתם נגח נגיחה רביעית גדולי המחברים נסתפקו בה אם מחייבין אותו נזק שלם אחר שהועד בשלש נגיחות של שלשה ימים או אין מחייבין אותו הואיל ולא הועד באחת קודם שתבא חברתה עד שיהא הוא בעצמו מותרה עליו שלשה פעמים ויראה לי להחליטו לחיוב:

ודבר זה לדעתי תלוי בביאור הסוגיא ורואה אני להעירך עליו דרך קצרה כדי להודיע מאיזה צד של הלכה אנו מחייבין וכן מפני שהשמועה משתבשת ביד כמה ולא עלתה בידם כהוגן עד שיצאו להם מתוך ביאורם דרך פסק דברים משובשים שצריך להעירך עליהם ודרך ביאורה גם כן אתה מבין פסקים שבה ולא נצטרך לחזור ולכתבם והוא ששאלו בגמרא שלשה ימים אלו ליעודי תורא קא אתו או ליעודי גברא קא אתו וענין שאלה זו לדעתי הוא זה ליעודי תורא קא אתו ר"ל שאלו היה מוחזק אצל התורה בנגח בפעם ראשונה אף היא היתה עושתהו מועד אחר התראה של נגיחה ראשונה לחייבו נזק שלם מאותה התראה ואילך ולא חסה עליו כלל אלא אף מן הדין אינו נגחן עד שלשה פעמים ולא כוונה תורה בשלש התראות אלא לידע מתוכן אימתי הוא נגחן שישמרנו שכל ההתראות אינן באות אלא מצד נגיחה רביעית וא"כ כשהעידו לו על שלש הרי הודיעוהו שהוא נגחן ואין דינו בהתראה אחרת כלום או ליעודי גברא קא אתו ר"ל שמן הדין אף בפעם ראשונה היה נגחן אלא שהתורה כוונה לחוס על בעליה שלא לשלם עד שיתרוהו שלש פעמים אחת על כל נגיחה לבדה ואם כן כשהמתינו והעידו לו על שלשה ביחד מ"מ אין לו אלא התראה אחת ובשלוש נגיחות אין לנו:

ובאו להוכיח שלייעד את השור באו ממה שאמרו והעידוהו שנים על נגיחה ראשונה שביום ראשון ושנים על שניה שביום שני ושנים על שלישית שביום שלישי ונמצא שכל שלשה כתים אלו באו לחייבו עכשו בחצי נזק וכן באים לחייבו נזק שלם מכאן ואילך ואחר עדותם נגח ובאו עדים וחייבנוהו על זו נזק שלם על פי עדותם של ראשונים הרי שלש כתים אלו הראשונים שלש עדויות שאין באחת אצל חברתה כלום עד שאם הוזמה האחת אין חברתה בטלה בכך ולענין חצאי הנזקים שלשתן חלוקות בעדות ואם הוזמה האחת היתה משלמת חצי נזק שהיו רוצים להפסידו והוא משלם חצי נזק על פי עדות השניה ואם הוזמה השניה משלמת היא חצי נזק שהיו רוצים להפסידו והוא משלם חצי נזק של עדות שלשית וכן הלכה:

ומ"מ הרי כלן עדות אחת להזמה ר"ל לענין מה שהיתה מחשבתם בהתראתם והוא לחייבו נזק שלם על הרביעית שהרי כלן צריכין בכך ולא שתהא עדות אחת לענין שכשהוזם האחד תבטל כל העדות עד שאם הוזמה הראשונה לא יהא שם עדות כלל שהרי פרשנו שמשלם חצאי הנזקים של שניה ושל שלישית ומעתה אף כשתבא כת אחרת מחזיקין אותו במועד אלא לענין זה הוא עדות אחת שכשבאו שלשתן והעידו ובאה ברביעית כת אחרת והעידה ופסקנו הדין וחייבנוהו נזק שלם והוזמה הראשונה אין אומרים שתפרע חלקה מאותו חצי נזק של העדה שחייבנוהו על פיהם שהרי אין העדים משלמין עד שיזומו שניהם ומכיון ששלשתם עדות אחת אין כת המוזמת משלמת כלום עד שיזומו שלשתם ומעתה נמצאת כת ראשונה מוזמת הוא פטור מחצי נזק הבא מצד ההעדה שהרי רביעית זו חזרה שלישית והם פטורין מצד עדות אחת ומ"מ נמצאו שלשתן מוזמות וכבר גמרנו הדין ברביעית לחייבו נזק שלם משלמין בין שלשתם וזהו שנאמר כאשר זמם שאע"פ שמ"מ לא חייבוהו בחצי נזק של העדה הואיל ועל פי עדותם החזקנוהו במועד לחייבו נזק שלם ברביעית ובאה לידינו עדות הרביעית וחייבנוהו על פיהם הרי הם משלמין הא אם לא בא לידינו כן אין משלמין וכן הלכה:

ומעתה רצה בעל התלמוד להוכיח ששלשה ימים אלו ליעד את השור באו ואחר שכן נפרש בשלשה כתי עדים שהזכרנו שכלם באו ביום אחד וכלם ידעו זו בעדות חברתה עד שכלם מעידות כאחת וכלם מכוונות לחייבו נזק שלם ברביעית והוא הטעם לחייב את כלם בצד ההעדה אחר שהוזמו כלם שהרי לכך היו מכונים וכאשר זמם הוא אלא אי אמרת ליעודי גברא קא אתי ואין עדויות שביום אחד מועילים אם כן אתה צריך לפרש בשלשה כתים אלו שכל אחת מהם באה ביום שלה זו ביום ראשון וזו ביום שני וזו ביום שלישי שאם ביום אחד הרי לדעת זו לא תועיל כלום ואם כן מפני מה אתה מחייבם בצד העדה יאמרו הראשונים מהיכן נודע לנו שיבאו עדים אחרינו בנגיחות אחרות עד שתדינו שמחשבתנו היתה לחייבו בנזק שלם ואין זה כאשר זמם:

והקשה רב אשי על זה ואף לכשתאמר שליעד את השור באו אע"פ שמן הסתם הואיל וביום אחד באו ואין בית דין יושבין אלא מקצת היום כלם ראו זה את זה בבית דין מ"מ שמא לא באו כלם כאחד ושמא כבר העידו הראשונים עד שלא באו האחרונים ויאמרו האחרונים אע"פ שראינו אותם בבית דין לא היינו יודעים שלעדות שורך באו ואף הראשונים יכולים לומר כן מהיכן ידענו שאף אחרים באים להעיד אחרינו אלא שאם באו בתוך כדי דבור כשרואים עדות האחרונה היה להם לחזור ותרצה רב כהנא דליעודי תורא אפשר לתרצה כשרמזו זה לזה כונתם הואיל וכלם נמצאו לשם כאחד וכן רב אשי תרצה בשבאו רצופים כלומר זה בתוך עדות זה עד שידעו כלם זה בשל זה ושני התרוצים הלכה הם:

ולמדנו ששלשה ימים אלו ליעד את השור באו וכל שבאו ביום אחד והעידו על נגיחת שלשה ימים והתרוהו משלם נזק שלם על הרביעית ולא עוד אלא שלענין ליעודי תורא בא לדעת מי שאמר שחצי נזק קנס הוא ושהשוורים בחזקת שמור הם שהלכה כן כמו שביארנו וא"כ מה שפירשו במשנתנו שהעידו בו שלשה ימים לאו דוקא אלא העידו בו על נגיחות של שלשה ימים ומ"מ למדנו שאין הזמת כלם מחייבתן בצד העדה אא"כ ידעו אחת בעדות חברתה:

ריחק נגיחותיו וכו'. האי קל וחומר לא שייך גבי חזרה. תלמידי הר"י ז"ל.

אמר להם הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו וכו'. תימה לי אמאי לא אהדר להו והרי זב דאפילו קירב ראיותיו טמא. דהא משמע דמאי דמהדר להו לא אהדר להו אלא לפרוקי מאי דאקשו עליה מזבה בלחוד וטפי הוה עדיף ליה למימר זב יוכיח. וי"ל דהיא גופה קמהדר להו תלה הכתוב הזב בראיות והזבה בימים אלמא לאו בטעמא תליא מילתא אלא גזרת הכתוב הוא ולפיכך אין ללמוד לא מזב ולא מזבה לשור דחייבה התורה משום דטבעו להזיק וצריך שמירה. כאן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

הרי הוא אומר וזאת תהיה וכו'. וא"ת כל שכן דהשתא איכא למימר תוכיח כיון דמיעט קרא בהדיא. וי"ל דהכי קאמר דהתם גלי קרא דלא שייכא וכו' אבל גבי נגיחות שמחמת הקירוב נעשה נגחן יותר שייך למימר קל וחומר. ועוד מדאיצטריך וזאת אלמא אי לאו קרא עבדינן קל וחומר אם כן גלי לך היכא דליכא קרא דיינינן קל וחומר. ור"מ פירש זאת הזבה בימים פירוש בימים רצופים כדמשמע קרא ימים רבים וכתיב וזאת ואם כן ליכא למימר זבה תוכיח דאיכא למיפרך מה לזבה דאי חזאי שלשה ימים שאינן רצופים אינה נעשית זבה גדולה מה שאין כן בשור. הרא"ש ז"ל.

ובגליונות כתבו דלא אמרינן מדאיצטריך וזאת אלמא אי לאו קרא עבדינן קל וחומר וכו'. דאדרבה האי קרא דוזאת גילה דבעלמא ליכא למימר האי קל וחומר של קירוב וריחוק. עוד כתבו בתוספות אפילו אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד וכו'. וקשה גבי שור נמי הכי הוא שאפילו יבא אליהו ויאמר לא יגח עוד הוה מועד ואינו תלוי בסברא של קירוב וריחוק. ויש לומר דאינו דומה דגבי זבה דוקא אינו תלוי במוחזקת רואה שהרי אינה זבה עד שתראה שלשה ימים רצופין ואם ראתה בסירוגין אינה זבה אם כן אפילו שלא תראה עוד היא זבה אבל גבי שור הדבר תלוי במה שהוא מוחזק ליגח שהרי נגח אפילו בסירוגין הוי מועד ולכך הזכירו התוספות דשלשה ימים הוי זבה דוקא שלשה ימים רצופין. ע"כ לשונו.

כתוב בתוספות אפילו יבא אליהו וכו'. וקשה לר"י אם יבא אליהו ויאמר שלא יגח יותר נמי כמו כן הוי מועד. ונראה לר"י דהכי פירושו הרי הוא אומר וזאת פירוש ואין הזבה מטמאה בימים אלא דוקא רצופין הא אם היה בינתים שלא ראתה יום לא היתה טמאה ואלו שור המועד אפילו לסירוגין. וא"ת אם כן מה צריכים לזה אם יבא אליהו וכו'. וי"ל זהו נתינת הטעם משום הכי לסירוגין אינה זבה. ע"כ לשון תלמידי הר"י ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל הרי הוא אומר וזאת. תימא מאי קאמר כל שכן וכו' כיון דנפקא לן מקרא דריחקה טמאה קירבה טהורה. וי"ל דמעיקרא קאמר הכי זבה תוכיח דהאי קל וחומר לא ניתן לידרש דאי ניתן לידרש אם כן גבי זבה הוה לן למילף בקל וחומר דכי נמי קירבה ראיותיה טמאה ולכך קאמר הרי הוא אומר וזאת וכו' דגלי קרא בהדיא דלא עבדינן קל וחומר אבל גבי מועד דליכא קרא עבדינן קל וחומר דניתן שפיר לידרש קל וחומר בזה. ע"כ.

ודילמא למעוטי זב מימים. פירוש שאם ראה שתי ראיות בשלשה ימים כגון בבין השמשות אינו טמא. תלמיד הר"פ ז"ל.

ודילמא למעוטי זב מימים. כתבו בתוספות לא בעי למימר אבל לא למעוטי זבה מראיות פירוש אלא כך הוא מקשה דימעט זב מימים וזבה מראיות. וקשה דעל כרחך דעת המקשה שאומר ואימא למעוטי זב מימים היינו שרוצה להקשות דאכתי נימא זבה תוכיח ואם הפירוש הוא כמו שמפרשים התוספות הרי הוא כמו שתירץ מעיקרא דגזרת הכתוב הוא דתלה את הזב בראיות ולא בימים והזבה בימים ולא בראיות וליכא למימר תוכיח. וי"ל שדעת התוספות שהמתרץ שתירץ מעיקרא הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו תלה הכתוב את הזב בראיות פירוש והוא הדין בימים ואת הזבה בימים ולא בראיות וכיון שאינם שוין על כרחך גזרת הכתוב הוא גבי זבה וליכא למימר תוכיח שהרי אנו רואין שהזב מטמא בקירוב ובריחוק אם כן גזרת הכתוב הוא דוקא גבי זבה אבל השתא דפריך ואימא למעוטי זב נמי מימים וזב וזבה שוין הן ששניהם אינם מטמאין בראיות ובימים אם כן אינו גזרת הכתוב גבי זבה שמטמאה בריחוק ולא בקירוב מעתה הדרא קושיין לדוכתא ונימא זבה תוכיח. גליון.
וכן כתב הר"י ז"ל וז"ל ודילמא למעוטי זב מימים. נראה ליישב שהביא זה כאן בשביל רבי מאיר שנראה לו סברא ריחק חייב קל וחומר קירב ואמר על זבה הרי הוא אומר וזאת ועל זה פריך מנא לן עדיין הסברא נימא למעוטי זב מימים נמי ואם כן זבה תוכיח שפיר קאמרו ליה ולא יוכל להשיב הרי הוא אומר וזאת. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל אימא למעוטי זב מימים לא בעי למימר אבל זבה מראיות לא דאם כן לשתוק קרא מזאת דמהיכא תיתי לן למימר דזב בימים. ורבינו תם פירש דלרבי יהודה פריך. דקיימא לן לכולי עלמא דזב מטמא בראיות ובימים והשתא פריך אימא למעוטי זב מימים דלא נגמור מקל וחומר ומה שור שקירב נגיחותיו פטור ריחק חייב זב שקירב ראיותיו טמא ריחק לא כל שכן. וליכא למימר דהא דרבי יהודה מחייב בריחק נגיחותיו ולא בקירב משום דגמר מזבה דאשכחן דריחוק עדיף מקירוב אבל אי זב הוא טמא בראיות ולא בימים הוי אמינא כמו בזב דעל כרחך לאו מהכא גמר אלא מסברא דאי מהכא גמרינן ליגמר מהכא לגמרי ליפטר בשלשה ימים שאינן רצופין. ועוד אדגמר מזבה ליגמר מזב לחייב בין בקירוב בין בריחוק. ע"כ. משמע דסבירא ליה להרא"ש ז"ל דפירכא באפי נפשה היא ואינו חוזר להקשות זבה תוכיח. ובזה יתורצו קושיות הגליון על התוספות.

וזה לשון מהר"י כ"ץ ז"ל הקשה הר"מ לרבי יהודה דאמר אינו נעשה מועד אלא בשלש נגיחות בשלשה ימים דדריש תמול וכו'. למה לי למילף לזב שמטמא בימים מהיקישא נילף בקל וחומר משור דרבי יהודה ומה שור דאינו נעשה מועד בקירוב נגיחות נעשה מועד בריחוק זב שמטמא בקירוב ראיות אינו דין שיטמא בריחוק. ותירץ מהר"י דגבי שור שאני דגלי קרא מאתמול וכו' דאינו נעשה מועד אלא בשלש נגיחות בשלשה ימים וכן מדקאמר גבי זב וזאת. ע"כ.

וזה לשון גליון דילמא למעוטי זב מימים. לא בעי למימר אבל לא למעוטי זבה בראיות אלא זב נמי מימים קאמר ולמעוטי לאו דוקא דמהי תיתי דמזבה לא מצינן למילף במה מצינו או בקל וחומר לאחר שמיעט זבה מראיות דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה בפנים כבחוץ ושאר דברים שיש בזבה מה שאין בזב אלא כלומר מנא לן דזב בימים מטמא. ע"כ. והקשו האחרונים על מה שאמר דאיכא למיפרך מה לזבה שכן מטמאה בפנים וכו' ונעשה קל וחומר ממקומות ומה במקום שהראיות טהורות הימים טמאים מקום שהראיות טמאות אינו דין שיהיו הימים טמאים ואז ליכא למיפרך דעל קל וחומר של מקומות ליכא למיפרך שום פירכא. וי"ל דנהי דפירכא לא פרכינן מכל מקום תוכיח עבדינן ונימא טומאה שבפנים תוכיח דבמקום שמטמאה בימים דין הוא שתטמא בימים שהרי מטמאה בפנים כבחוץ תאמר במקום שמטמא בראיות שאין טמא אלא בחוץ. אבל קשה על תוכיח זה דבמקום שטמא בראיות דין הוא שלא יטמא בימים דכשרואה בפנים הוא טהור גמור תאמר במקום שמטמאה בימים דכשרואה שלש ראיות ביום אחד אינה טהורה גמורה אלא טהורה מטומאת שבעה וטמאה טומאת ערב. וצריך עיון. תלמידי הר"י ז"ל.
והר"ש פירש דרך אחרת בהאי פירכא דגמרא וז"ל אימא למעוטי זב מימים פירוש (אימא למעוטי זב מימים) דאי לא כתיב וזאת הוה אמינא דנקבה מטמאה בראיות מקל וחומר דריחקה טמאה כל שכן קירבה וזב ממילא מטמא בראיות בין בקירוב בין בריחוק דמקרא מלא דבר הכתוב אם ראה שלש ראיות אפילו בימים שאינן רצופין או רצופין כל זמן שלא נטהר לטבול יהא טעון ספירת נקיים והבאת קרבן. וליכא למימר דאם כן אמאי פלגינהו למכתב ימים בנקבה וראיות בזכר דיש לומר לאורויי דנקבה בעיא ימים רצופין והשתא דכתיב וזאת דמשמע דטומאה הכתובה בפסוק זה לא נהגא בזבה ממילא דטומאת ימים לא נהגא בזכר מדנהגא בנקבה. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אי נמי אהיקשא סמך המקשה וכו'. וקשה אם כן מה צריך וזאת על כרחיה נמעט זבה מראיות דאם לא כן לשתוק מראיות גבי זב ונילף בהיקשא הכל מזבה. ויש לומר מכח מדאיצטריך הייתי ממעט דוקא ימים גבי זב אבל על מה ראית קשה. ונראה לתרץ אם לא היה כתוב במקום אחר ראיות לא הייתי נותן לו טומאה חדשה. תלמידי הר"י ז"ל. וכן כתוב בשיטה יש להקשות מה צריך וזאת נימא על כרחך בא למעוטי כיון דבחד מקום ימים ובחד ראיות דאי שניהם שוין בהיקשא לכתוב בחד מקום ימים גבי זבה ולא לכתוב גבי זב שום דבר וממילא הייתי אומר קירוב מכל שכן וזב הרי איתקש. יש לומר שמא לא איתקש אם לא שנכתב בו טומאה כבר. ועוד יש לומר קירוב לא הייתי לומד מכל שכן דלא גמרינן טומאה חדשה אם לא שהייתי מוצא בו במקום אחר. ע"כ.

ומה ראית. לרבות זכר לימים מהיקשא ולמעוטי נקבה אימא איפכא למעוטי זכר מימים מזאת ולרבות נקבה מהיקשא. והקשה ה"ר יוסף דקלסון היכי תיסק אדעתין למימר הכי דאם כן לשתוק רחמנא מוזאת והיקישא ואנא ידענא דזבה מטמאה בראייה מקל וחומר דריחקה וזב נמי מהיכא תיתי דמטמא בימים דדוקא קירב טמא ולא ריחק. ותירץ מהר"י דלא מצינן למימר לא לכתוב לא היקישא ולא זאת דהא איצטריך היקישא בפרק דם נידה להקיש מעינו של זב לזבה ואיצטריך מיעוטא דלא נקיש לגמרי. מהר"י כ"ץ.

וזה לשון גליון הא מיעט רחמנא וזאת. פירוש ועל כרחך חד מינייהו ממועט או זבה מראיות או זב מימים. וא"ת לשתוק מזאת ואנא ידענא דעל כורחין חד מינייהו ממועט מדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב דאם תרצה לומר דשניהם מטמאין בראיות ובימים לשתוק מראיות דכתיב גבי זב וילפינן זב שמטמא בימים ממה מצינו בזבה ושניהם מטמאין בראיות מקל וחומר ומדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב שמע מינה דחד מינייהו ממועט ואם כן לשתוק מזאת. וי"ל דאי לא כתב וזאת מדאיצטריך למכתב ראיות גבי זב הוה ממעטנא זב מימים דהוה אמינא קאי בזב ממעט זב אבל השתא דכתיב וזאת גבי ראיות אית לן למעוטי זבה מראיות כדמסקינן קאי בראיות ממעט ראיות. ע"כ.

ומה ראית. פירוש ונימא איפכא שהזב יטמא בראיות ולא בימים והזבה תטמא בימים ובראיות. וקשה דלשתוק מראיות דכתיב גבי זב ומדאיצטריך זאת שמע מינה שהזב אינו מטמא בימים דאי לא כתיב זאת ולא ראיות גבי זב הוה אמינא שהזב יטמא בין בימים ובין בראיות דימים ילפינן ממה מצינו בזבה וראיות מכל שכן ומדכתיב זאת שמע מינה שזב אינו מטמא בימים ואם כן לשתוק מראיות. וי"ל דעל כרחך צריך להזכיר הכתוב שראיות טומאות דאי לאו שגילה הכתוב לא הייתי עושה קל וחומר של ריחוק וקירוב כלל הילכך איצטריך למכתב ראיות. גליון.

קאי בראיות ממעט ראיות. הקשו בתוספות אדרבה קאי בזב ממעט זב וכו'. והר"י כהן תירץ דזב וזבה שם אחד הן ולא שייך למימר קאי בזב ממעט זב ולא זבה. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"פ ז"ל לימא קאי בזב ממעט זב וכו'. יש לומר משום דזב וזבה הוי טפי ענין אחד ופשטיה דקרא משמע דוקא טומאתו בזובו ולא טומאתו אחרת. וה"ר ישעיה ז"ל העלה הדבר בצריך עיון וז"ל קאי בראיות וכו'. צריך עיון דאדרבה אימא קאי בזב וכו' דפשט זה דקרא הכי משמע וזאת תהיה טומאתו בזובו ולא אחר. ע"כ.

כרבי יוסי סבירא ליה. תימא לימא הלכה כרבי יוסי. וי"ל דאשמועינן דרבי יהודה חולק על רבי מאיר אפילו בתם. תלמיד הר"פ ז"ל.

איבעיא להו שלשה ימים דקתני לייעודי תורא וכו'. והוא הדין דקא מיבעיא ליה אליבא דמאן דאמר שלש פעמים אלא משום דאיפסקא הלכתא כר"י דאמר שלשה ימים. הראב"ד ז"ל.

או לייעודי גברא. אין לומר שהטעם דבעינן שיעבור על ההתראה דאם כן נגיחה ראשונה לא תהא מן המנין דהא לא הותרה בה אלא קאמר רחמנא שיתרוהו בכל פעם. הרב ר' ישעיה ז"ל.

הא דאמר נפקא מינה דאתו תלתא כתי עדים וכו'. לאו דוקא אלא אפילו כת אחת אלא משום דבעי לאתויי עלה ברייתא דשנים בראשונה ושנים בשנייה וב' וג' דאיצטריכא נקט נמי בהא שלשה כתי עדים. הרשב"א ז"ל.

השתא הוא דקמסהדי בי. כתבו בתוספות תימא לר"י דמכל מקום קנס לא הוי. וקשה מאי נפקא מינה ומה דעת התוספות להקשות כאן זאת הקושיא מודה ביה מיפטר דבר פשוט הוא ועל כרחך אין כוונת התוספות אלא על דבר אחר. ונראה שכוונת התוספות דקאי על הא דאמרינן לעיל חוץ מרשות המיוחדת למזיק ואמרינן הניחא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אלא למאן דאמר קנסא מאי איכא למימר. על כרחך דמקשים התוספות ואומרים מכל מקום קנסא מיהא לא הוי דכיון דנגח שלש נגיחות יצא מחזקת שימור והוי ממונא ואם כן לעיל אמאי קאמר אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא וכו' לוקי כגון שנגח שתי נגיחות דלא הוי מועד למאן דאמר לייעודי גברא. גליון.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל מימר אמר השתא הוא דקא מסהדו בי. תימא למאן דאמר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ומה שחייבה תורה חצי נזק קנסא הוא עד שלישית שעתה אינה בחזקת שימור אם כן כי אמר ליה תלתא כתי עדים ביום שלישי אמאי לא מייעד הרי גלוי הוא שאינו בחזקת שימור. וי"ל שכן דרך קנסות כלפי שקנסם הכתוב הקל עליהם בדיניהם כגון שלשים של עבד שקנסו הכתוב לשלם שלשים אפילו אינו שוה אלא סלע וכנגדו הקל דאפילו שוה מאה אינו משלם אלא שלשים הכא נמי הקל בו דאינו מועד עד שיעידו בו בכל פעם דאין לחייבו אלא מה שכתוב בו. ע"כ.

הוא פטור והן פטורין. פירוש באו שלש כיתות והעידו בבית דין על שלש נגיחות כת אחת על נגיחה אחת ואחר נגח נגיחה רביעית והוזמו כת ראשונה הוא פטור בעל השור מלשלם נזק שלם ברביעית והם פטורין מחצי נזק של העדאות דאין העדים מוזמין עד שיזומו כולן ושלשתן היו עדות אחת לענין חיוב נגיחה רביעית אבל ודאי חצי נזק שחייבין על נגיחה ראשונה משלמין. תלמיד הר"פ ז"ל.

הרי כאן שלש עדיות. כלומר שאם נמצא באחת מן הכיתות אחד קרוב או פסול אין כל העדות בטלה. וכן נמי לענין שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם כענין ששנינו בפרק חזקת הבתים לענין חזקה. הרשב"א ז"ל.
ואף על פי שהן קרובין אין לחוש כמו שהוא בעצמו אם היה מעיד על שלש נגיחות אף על פי שהוא קרוב אצל עצמו לא חייב במסייע האי עדות להאי. תוספות שאנץ.

הוא פטור והן פטורים. כלומר פטורין מן המועדות אבל תמות משלמין דלגבי צד תמות כל כת וכת בפני עצמה. נמצאת כת שלישית זוממות כולן חייבין כלומר אפילו במועדות. ואם תאמר אמאי משלמין דאכתי לא נגח נגיחה רביעית ואם כן לימרו מנא ידעי דנגח נגיחה רביעית. וי"ל כיון דעל פי עדותן יצא מכלל תם ונעשה מועד משלמין דאף הם משום כך העידוהו דאי לא למאי אתו שלשתן עכשיו ולמה המתינו אלא להעידו שהוא מועד ולחייבו נזק שלם לכי נגח נגיחה רביעית וכדמסקי בדרמזי רמוזי או דאתו רצופין. ולא דמי למאי דאמרינן בפרק הנשרפין גבי עדי גניבה בנפש שהוזמו ועדי גניבה אחרונה של בן סורר ומורה דפטורים ממיתה לחזקיה ואף על פי שעל פי עדותן מתחייב דשאני התם דמצי למימר להלקותו באנו אבל הכא על כרחך לא באו אלא לייעודי ולחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית ומכל מקום אינם משלמין עד שנגח נגיחה רביעית דקודם לכן מה ישלמו דיכולים לומר דמאין אנו יודעים אם נגח נגיחה רביעית אם לא ואפילו יגח אי זה שור יגח גרוע או חשוב. ובתוספות אמרו דעכשיו משלמין כפי פחת דמיו שאינו ראוי אלא לשחיטה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל כלם חייבין. ואי קשיא עדיין לא חייבוהו כלום ולימרו מי ידעינן דינגח נגיחה רביעית. וי"ל דלא דמי דהכא לא מצי למימר לחצי נזק באנו כדאמרינן במסקנא. אי נמי יש לומר דכיון דעשאוהו מועד ודאי הוא שיגח. ור"י פירש דחייבין דקאמר היינו מה שהוזל השור על שעשאוהו מועד ולאו אנזק שלם קאי. ע"כ.

בד"ה ודלמא למעוטי זב כו' דא"כ לשתוק מוזאת כו' עכ"ל פי' למעוטי זב מימים לא איצטריך דמהיכי תיתי למילף ימים דרחוקים ראיותיו מראיותיו הקרובים אך יש לדקדק דא"כ מאי פריך ומה ראית הא ע"כ ל"ל הכי דא"כ לשתוק מוזאת ולשתוק נמי מהיקשא דימים דזב לא איצטריך למעט וראיות דנקבה לא איצטריך לרבות דקל וחומר הוא מימים דנקבה וי"ל דאפשר דהיקשא איצטריך נמי למילתא אחריתא ואין היקש למחצה ומשום הכי איצטריך למעוטי דוזאת למעט זכר מימים דלא נרבהו מהאי היקשא וק"ל:

בד"ה הרי כאן שלשה עדיות לענין ג' אחין ואחד כו' עכ"ל בכה"ג אמרינן בפרק חזקת הבתים לענין עדות חזקה דג' שנים וק"ק דלא דמיא דהתם ניחא דאשתא דמסהיד האי לא מסהיד האי ולא לאסהודי למחזיק קאתו אלא למערער לחיובי למחזיק פירות דכל שתא ושתא אבל הכא דמסיק דמרמזי רמוזי ולמר כשבאו רצופין ולמר כשאין מכירין השור ע"כ לייעודי תורא קאתו ואמאי יצטרפו עדות של הג' אחין מיהו הר"ן כתב לפרש גם שם שהמחזיק הביאן לאסהודי ואפ"ה מצטרפין ודו"ק:

בגמ' ת"ש אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני ב"ד ובפני בעלים שנא' והועד בבעליו וגו' כצ"ל וכן משמע מפירוש רש"י:

בתוס' ד"ה הרי הוא אומר וזאת וא"ת כ"ש השתא וכו'. וי"ל דה"ק דהתם גלי קרא וכו' נראה דהמשך דברי התוס' כך הם דה"ק להו ר"א לרבנן דאין שום הוכחה מזבח דנימא דבריחוק להוי חזקה טפי מבקירוב דלא שייכא התם סברא של ריחוק וקירוב שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך רואה וכו' וכ"ת א"כ מאי שנא התם ראיות מימים אינו אלא גזירת הכתוב דהתם גלי קרא וק"ל:

ד"ה ודלמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר אבל לא זבה מראיות דא"כ לשתוק מזאת ר"ל כונת המקשה דרצונו לומר דנימא דלא אתי זאת אלא למעוטי זב מימים לחוד אבל לא זבה מראיות אלא דזבה ליטמא בין בימים בין בראיות דא"כ לשתוק מזאת דבלא שום מיעוטא נמי הוי הסברא הכי דבזב דכתיב גבי ראיות הוי הסברא דוקא ראיות דעדיפי מימים אבל גבי זבה דכתיב גבה דאפילו בימים מיטמאה כ"ש בראיות אלא כוונת המקשה הוא מנא לך דזאת לא אתיא אלא למעוטי זבה מראיות אבל זב מטמא בין בראיות בין בימים דלמא זאת אתי נמי למעוטי זב מימים והא דקאמר למעוטי לאו דוקא דבלא שום מיעוטא הוי מצי למיפרך מהיכי תיתי לן למימר דזב מטמא נמי בימים כיון דלא כתיב גביה אלא ראיות אלא שלפי זה יקשה לן למה פריך המקשה קושיא זו השתא בלא ברייתא זו דגלי לן האי מיעוטא דזאת היכי הוה ס"ל אי הוה ס"ל דזב מטמא בראיות ובימים מפני מה לא קשיא מהיכי תיתי כמו דפריך השתא ואי הוה ס"ל דאין הכי נמי דלא מטמא זב כי אם בראיות א"כ מאי פריך נמי השתא דלמא הברייתא נמי סבירא ליה הכי ויש לומר דע"כ האי סתמא דגמרא קא פדיך לה אברייתא דלעיל ובלא ברייתא זו הוה ס"ל דבין בזב ובין בזבה מטמאו בין בראיות בין בימים דלא הוה סלקא אדעתיה כלל לחלק בין ריחק לקירב ובין ראיות לימים ולכך לא היה צריך קרא לימים בזב אבל השתא מקשה שפיר וק"ל:

בא"ד אי נמי המקשה סמך אהיקשא וכו' ובקושיא זו דפריך ודלמא למעוטי זב מימים ר"ל מה ראית דמוקמת זאת למעוטי זבה מראיות והיקשא אתי לרבות זב מימים אימא איפכא דזאת אתי למעוטי זב מימים אלא שיש להקשות לפי סברת התוס' דלעיל מאי פריך נימא איפכא א"כ תקשה לך לשתוק קרא מהיקשא ומזאת וממילא הוה הכי וי"ל דהיקשא איצטריך לכמה דברים זולת זה אלא דהוה מוקמינן ליה ג"כ לימים לכך איצטריך וזאת וכן מצאתי בגליון תוס' ישנים:

ד"ה השתא הוא דקא מסהדי ביה תימה לר"י דמ"מ קנס לא הוה וכו'. יש לדקדק מה כונת התוס' בקושיא זו ומה תימה היא זו אם לא יהיה קנס מה בכך ויש ליישב דהכי מקשו מאי איבעיא להו תפשוט דליעודי תורא דאי ליעודי גברא ולא משלם כי אם פלגא הא מ"מ קנס לא הוה וכו' ולמ"ד פלגא נזקא קנסא משמע לעיל דלא אשכחן ח"נ דהוי ממונא כי אם בחצי נזק צרורות. ואי איתא דליעודי גברא הא אשכחן פלגא נזקא דהוי ממונא אפילו בקרן כגון דאתו תלתא כיתי בחד יומא דמשלם ח"נ והוי ממון וק"ל:

גמ' מאן פטור פטור משסה וחייב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וטנפה כו' ובלע"ז ווליט"ר כצ"ל:

בד"ה אתו לנגיחה כו' אבל אשלישית פלגא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה השתא הוא דמסהדו בי כל כו' כצ"ל וכן בתוספות:

בתוס' בד"ה ודלמא למעוטי כו' דאם כן לשתוק מוזאת כו'. אבל אי ממעט זבה מראיות אצטריך מיעוט לזב מימים דלא תימא מה ראיות שטהורין בזבה דאימעט מוזאת טמאין בזב ימים שטמאין בזבה אינו דין שמטמא בזב להכי מקשה אימא למעוטי נמי זב מימים ודו"ק:

תד"ה ולא ישמרנו (בסופו). דלמ"ל לחיובי פ"נ קאתינן אי נמי אין חייבין כו'. כצ"ל:

תד"ה השתא. עי' מהר"ם ולי קשה כיון דע"י ג' נגיחות יצא מחזקת שמור א"כ ליהוי כרגל לשלם נ"ש בלא התראה כלל רק דצריך לאדועי' בפני ב"ד פעם אחת ששורו רגיל בנגיחה ואפשר דברה"י באמת משלם נ"ש כרגל רק דברה"ר א"ח נ"ש כשור המועד אלא ח"נ כתם וצ"ע בזה:

בסה"ד דאפי' העבד שוה שלשים כו' הוי קנס ואי מודה בי' מיפטר. עי' (לקמן מג) דאינו משלם אפילו דמים ע"פ עצמו לרבה והוה להו למימר לענין שלא בכוונה ע"פ עדים דמשלם דמים אליביה ע"ש בסוגיא וי"ל משום דאי הוה דמים א"כ ה"ל כמו כופר בב"ח והוי חייב באתו סהדי דקטל ולא ידעי אי תם הוה כו' והוא הודה דמועד הוא בתורת כופר ולכן היה ג"כ חייב בתורת דמים ע"פ עצמו היכא דליכא עדים כלל ועי"ל דכוונתם אליבא דריו"ח דמשלם כופר שלא בכוונה וה"ה דמשלם כופר עפ"ע ולדידיה איכא למימר דבעבד נמי משלם דמים עפ"ע עמש"כ בסוגיא דשם אבל זה תימה כיון דמשלם לדמים עפ"ע ואם היה שוה פחות משלשים משלם דמיו כמו שהוא שוה ומדוע לא ישלם שלשים אם היה שוה ל' וי"ל דכוונתם דמיפטר מתורת קנס אבל משום דמים חייב ונ"מ שיכול למחול ע"ש בתד"ה מאי לאו:

גמרא הרי כאן ב' עדיות. פי' נשאר עוד ב' עדיות היינו על השנית ועל השלישית לשלם עליהן ח"נ:

גמ' אימא למעוטי זב מימים. עיין תשובת רשד"ם חלק י"ד סימן רלו ותשובת הר"מ אלשקר סימן עו:

תוס' ד"ה [בדף כג ע"ב] ולא ישמרנו כו' ועדיין שלו הוא. עיין זבחים דף עא ע"א תוס' ד"ה אפי':

בא"ד שלו הוא עד לאחר סקילה. עי' יש"ש דמכילתין [פרק ב] סימן כ"ג בסה"ד:

בא"ד הנ"ל וקשה דאמרינן לקמן וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה וכו' לפי מה שפירשתי אפילו אי תורא נמי לא א"ש עכ"ל. פי' דאפילו אמרינן לייעודי תורא לא יכול לבוא לעולם לידי נגיחה ד' כיון דנעשה מועד בפני ב"ד בנגיחה ג' קטלינן ליה מיד ואין לומר דאיירי שהוזמו ג"כ עידי נגיחה ג' ובשעת נגיחה ד' הוזמו כל הזוממין דא"כ וא"ל הדרא קושיא לדוכתא שהרי לא נעשה מועד ולא חייב בנגיחה ד' שיכול לומר הזוממין הטעוני ולא חששתי לשומרו כן הוא סברת התוס' לפי המובן אבל קשיא לי טובא על דבריהם דנראה לענ"ד דאדרבא מסוגיא זו נראה סיוע לדברי תוס' ראשונים דלא מחייב בנגיחה ד' אא"כ נעשה מועד בפני ב"ד מקודם דאלת"ה תקשי היכי אמרו שם הניחא אי לייעודי תורא שפיר ותיפוק ליה דליעודי תורא א"ש אפילו בלא עידי זוממין דלא שייך להקשות כלל מועד היכי משכחת לה דהא משכחת שפיר דאיירי דאתי תלתא כתות סהדי בחד יומא והעידו על נגיחה של ג' ימים א"נ דאייתי כת א' על שלשה נגיחות של ג' ימים דמהני למ"ד לייעודי תורא א"ו דעיקר הקושיא דמועד היכי משכחת לה היא בנגיחה ד' דכיון דלא מחייב בנגיחה ד' אם לא שנעשה מועד בב"ד תחילה וא"כ הא קטלינן ליה תיכף כשנעשה מועד בב"ד וע"ז משני התם כגון שהוזמו וכו' ואיירי כגון שבאו עידי שלשה נגיחות וא"כ נעשה מועד בב"ד ואח"כ הוזמו ובנגיחה ד' באו הזוממין להזים ג"כ עידי נגיחה ד' והוזמו הזוממין על כל ההזמות וא"כ איגלי מלתא למפרע דהזמה קמייתא לאו מלתא היא וההעדאה קמייתא במקומה עומדת וקרינן ביה והועד בבעליו כמו שיתבאר וא"כ מחייב שפיר אנגיחה ד' כופר וקטלינן ליה וע"ז מסיק התם הניחא אי לייעודי תורא א"ש כיון שהועד השור בב"ד תחילה אע"ג שהוזמו אח"כ קרינן ביה שפיר והועד בבעליו לענין זה שאם הוזמו הזוממין הוי מועד למפרע ואייעד תורא ואי משום שיכול לומר לא חששתי לשומרו לא איכפת לן בזה דלמ"ד דלייעודי תורא בעינן ג' ימים ע"כ שאין הטעם בזה משום שמירת הבעלים דהא א"נ אייתי ג' כתות סהדי בחד יומא נמי נעשה מועד א"ו שכל זה הוא מגזירת הכתוב וא"כ לענין דבעינן שהועד בפני בעלים הוא נמי מגזירת הכתוב ולא משום שמירה ומכ"ש דא"ש אליבא דרבא דאמר ולא ישמרנו אתי לנגיחה ג' קודם שנעשה מועד בב"ד א"כ א"א לומר שהטעם דבעינן הועד בפני בעלים הוא משום ולא ישמרנו דמה דהוי הוי א"ו דוהועד בבעליו לא קאי אולא ישמרנו ואין זה נתינת טעם אלא גזירת הכתוב הוא דבעינן והועד בבעליו וא"כ ודאי דבהוזמו זוממי זוממין הוי מועד גמור אלא למ"ד ליעודי גברא בעינן מימר אמר לא הוי ידענא פי' דהא למ"ד לייעודי גברא בעינן ג' ימים היינו משום שידעו הבעלים לשמרו וא"כ מכ"ש דבנגיחה ג' בעינן שיעידו בפני בעלים היינו משום שמירה דולא ישמרנו קאי על כל ג' נגיחות דבכולהו בעינן והועד בבעליו א"כ הדרא קושיא לדוכתא דכיון שהוזמו הזוממין לא הוי מועד למפרע שיכול לומר לא חששתי לשומרו ודו"ק:

בא"ד ויש לומר דלכתחילה לקחו הבעלים וכו' ולא הספיקו לגמור דינו עד שנגח נגיחה ד' וכו' עכ"ל. גם בכאן קשה מה תירצו דמ"מ תקשה א"ה אמאי איצטריך לאוקמי שהוזמו הזוממין ואמאי לא מוקי למ"ד ליעודי תורא דאיירי דאתו עדות שלש נגיחות בחד יומא ולא הספיקו לגמור הדין עד שנגח נגיחה ד' ונראה ליישב דסברת התוספות היא דהא דלא מוקי בדאייתי ג' כיתות בחד יומא היינו משום דמלתא דלא שכיחא היא דכיון דאיירי התם שהמית אדם בכל הנגיחות א"כ אורחא דמלתא שעדים באים תיכף לב"ד באותו היום לגמור דינו ולסלקו כדי להסיר התקלה אלא דאכתי מצי לאוקמי בפשיטות שכת אחת מעידה על כל הנגיחות מיהו אפשר דלא ניחא ליה לאוקמי בהכי פשטא דקרא דכתיב אם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו משמע שהועד בבעליו מתמול שלשום:

בא"ד והא דקתני לקמן בברייתא וכו' מ"מ כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נ"ש בד' וכו' עכ"ל. וקשה דהא קי"ל אין עדים נעשין זוממין עד שיגמר הדין על פיהם ועוד דא"כ שנים שמעידין באחד שהוא גדול והביא שתי שערות וכי נאמר שאם הוזמו חייבין מיתה שרצו לעשותו בר עונשין וה"נ דכוותה וא"ל דשאני הכא בשור המועד שהוחזק נגחן חשבינן ליה כאילו נגח דהא ליתא שהרי העדים יודעין שהאמת שאינו נגחן וא"כ לא רצו להפסידו כלום וצ"ע:

שם בגמרא אמר להם הרי אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו תלה הכתוב הזב בראיות וזבה בימים וכו' עד מסתברא קאי בראיות. ונראה פירוש הסוגיא דר"מ ור"י לא פליגי אי ילפינן ק"ו או לא אלא בגוף הסברא פליגי דר"מ סבר דבקירוב הזמן ביום אחד הוי יותר חזקה מבריחוק הזמן וא"כ יש כאן ק"ו גמור ור"י סובר שאין כאן ק"ו כלל דנראין הדברים להיפך דכיון שהוחזק בג' ימים הוי יותר חזקה מבג' פעמים ביום אחד וע"ז הביא ראיה מזבה ולכך השיב לו ר"מ הרי אומר וזאת פי' דאדרבה משם ראיה לדברי שיש ק"ו לחייב בראיות בקירוב הזמן יותר מבימים לכך איצטריך וזאת למעוטי משא"כ אם נאמר שאין כאן ק"ו א"כ אמאי איצטריך וזאת למעוטי קירוב הראיות כיון דגלי קרא בהדיא גבי זבה ימים רבים משמע להדיא דבימים תליא מילתא א"ו דאיצטריך וזאת לאפוקי מק"ו ונראה שלזה כיון רש"י בלשונו בד"ה הרי הוא אומר ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן ק"ו והיינו כמו שכתב דאיצטריך קרא לאפוקי מק"ו ובזה נתיישב קושיות התוספות דודאי אין זה התוכיח כמו כל התוכיח שנזכר בש"ס דבכל דוכתא פי' היוכיח דנהי שהק"ו הוא אמת מ"מ מוכח שאין זה החומר גורם הדין משא"כ כאן א"א לפרש כן אלא שהיוכיח בא לעקור הק"ו מעיקרא ולומר שאין כאן חומרא כלל וע"ז השיב ר"מ שפיר כמ"ש:

שם ודלמא למעוטי זב מימים. סובב ג"כ על מה שכתבתי דמקשה על דברי ר"מ שהביא ראיה מדאיצטריך וזאת אלמא דאיכא ק"ו בקירוב יותר מבריחוק ע"ז מקשי מנא לך הא דלעולם אימא לן שאין כאן ק"ו כלל ואיצטריך וזאת למעוטי זב מימים שלפי הסברא אדרבא ריחוק מיקרי יותר מוחזק מבקירוב ועוד דקרא סתמא כתיב גבי זב דבג' ראיות הוא טמא והוי אמינא דל"ש בקירוב (וקאי) בריחוק לכך איצטריך וזאת וק"ל ובכך נכונה הסוגיא מכל מה שדקדקו המפרשים בזה:

שם ומה ראית מסתברא עמ"ש בתוספות:

בתוס' בד"ה הרי הוא אומר וא"ת וכו' וי"ל דהתם גלי קרא שאין הטעם משום דהוחזקה רואה. פירוש מדחזינן דבזב שניהם שווין א"ו גזירת הכתוב הוא כך:

בד"ה ודלמא למעוטי זב מימים ולא בעי למימר וכו' א"נ המקשה סמיך אהקישא וכדפריך בסמוך מה ראית עכ"ל. כל המפרשים מקשים פה אחד דלפ"ז קשה באמת מאי פריך מה ראית תיפוק ליה דמוכח דאתי למעוטי זב מראיות דאילו למעוטי הזב מימים קשה לא נכתוב ההיקש ולא איצטריך לכתוב ג"כ וזאת ע"ש ונכנסו בדוחקים כל זה מחמת שחושבין לסברא פשוטה שהק"ו הוא ק"ו גמור אף לסברת המקשה וא"כ לא איצטריך למעוטי זב מימים דמהיכי תיתי לא מוקי הקרא במלתא דמסתברא אבל לדעתי דברי התוספות עולין יפה כשנדקדק עוד למה הוצרכו לשני פירושים ולא סגי בפירוש ראשון לכך נ"ל דכך פירושו דודאי פשטא דלישנא דתלמודא מאי דקאמר ממאי דלמעוטי זבה מראייה אימא למעוטי זב מימים זה הל' משמע שרוצה לומר אבל לא זבה מראייה לכך הוצרך התוספות לכתוב בתחילת דבריהם דליתא להאי פירושא והיינו שאם נפרש כוונת המקשה דאתי למעוטי חדא דווקא דהיינו זב מימים וקשה באמת אמאי לא מקשי דקרא אתא למעוטי תרווייהו דהכי שפיר טפי לישנא דקרא וע"כ מוכרח אתה לומר דהא דלא מקשי דאתי למעוטי תרוייהו היינו משום שהמקשה מחזיק ג"כ סברת הק"ו לק"ו גמור וא"כ לא שייך לומר דבאמת וזאת אתי למעוטי זבה מראייה ולאפוקי מק"ו דמהיכא תיתי לומר כן כיון דאפשר לקיים הק"ו ונוקי קרא דוזאת למעוטי זב מימים ע"ז כתבו התוספות דא"כ לשתוק מוזאת כוונת דבריהם כיון שלפ"ז המקשה אינו סותר ק"ו א"כ מאי מקשה אימא למעוטי זב מימים דא"כ מיעוט ל"ל דכיון דבקירוב איקרי יותר מוחזק מהיכא תיתי לרבות אריחוק דאיצטריך קרא למעוטי א"ו שאין לפרש כן כוונת המקשה אלא דפריך דאתי למעוטי תרווייהו וע"ז כתבו אח"כ א"נ המקשה סמיך אהקישא וכו' כוונתם בזה דלעולם נוכל לפרש כוונת המקשה כפשטא דלישנא דפריך אבל לא זבה מראייה ואין להקשות א"כ לשתוק מוזאת שאנו אומרים דהמקשה פריך מעיקרא דדינא דמנ"ל דאיכא ק"ו כלל דלמא כר"י שאין כאן ק"ו כלל ואי משום דאיצטריך וזאת היינו למעוטי זב מימים לחוד והכל כדפרישית בגמרא אלא דלפ"ז תקשי אמאי לא מקשה באמת דאתי למעוטי תרווייהו כיון שסותר הק"ו ע"ז כתבו התוספות דהמקשה סמיך אהקישא ולכך לא הקשה דאתי למעוטי תרווייהו דא"א ודוק היטב כי נכון הוא. וכענין זה מצאתי אח"כ בס' קיקיון דיונה:

בד"ה מסתברא קאי בראיי' תימא אדרבא קאי בזב וכו' כדדרשינן בפ"ק וכו'. קצת קשה דיכול לומר דלא דמיא דהא דשייך הכא טפי לומר דקאי בזב ואתי למעוטי זבה היינו משום שכבר הוקשו בהקישא וא"כ מדגלי ראיות בזב ה"א דה"ה בזבה לכך קאמר וזאת פי' זאת האמור בענין היינו בזב דוקא משא"כ בכהנים ולוים דליכא הקישא לא שייך למעט כהנים מדין לוים ויש ליישב וק"ל:

בד"ה השתא הוא דקמסהדי ביה תימא לר"י דמ"מ קנס לא הוי וכו' עכ"ל. ולכאורה גברא רבא חזינן ותיובתא לא חזינן דמאי לנו בכך שאינו קנס ומאי קשיא ונ"ל דכך פירושו דקשה דליפשוט האי בעיא דליעודי תורא דהא קי"ל הלכתא כמ"ד פלגא נזקא קנסא וא"כ א"א ליעודי גברא קשה דלא לישתמט שום תנא או אמורא ולימא דזימנין דמשכחת פלגא נזקא שהוא ממונא כגון דאתיא תלת כיתות סהדי בחד יומא א"ו ליעודי תורא וע"ז תירץ דאין ח"נ חלוק וק"ל. ואח"כ מצאתי במהר"ם ע"ש אלא דאכתי אף ליעודי תורא נמי משכחת ביה פ"נ כגון שהבעלים מודים שהוא מועד:

ריחק נגיחותיו. ג' ימים: חייב. כדכתיב תמול שלשום: ריחקה ראיותיה. ג' ראיות בג' ימים טמאה ז' ימים כדכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים ודרשינן (בת''כ פ' מצורע) ימים שנים רבים שלשה: קירבה ראיותיה. ביום אחד טהורה מטומאת שבעה אלא שומרת יום כנגד יום: הרי הוא אומר וזאת כו'. ומשום גזירת הכתוב הוא דלא דרשינן ק''ו: הזב בראיות. דכתיב בהאי קרא זוב תלתא זימני וכתיב טומאתו היא דמשמע בהנך ג' הוי טמא וכתיב זאת דמשמע אין לך אלא מה שכתוב בו זב בראיות ולא זבה בראיות: קאי בראיות. האי וזאת גבי ראיות כתיב וממעט ראיות לזבה: ממעט ימים. בתמיה: אלא לחזרה. שאם חזר לאחר העדאתו שלשה ימים שראה שוורים ולא נגח חזר לתמותו: כרבי יהודה. דמתני': נימוקו עמו. טעמיו וראיותיו עמו: לייעודי תורא. ולמעוטי היכא דנגח ביום אחד: או לייעודי גברא. לייעד בעל השור בעינן שלשה ימים: בחד יומא. והעידו על שלש נגיחות של ג' ימים: אי אמרת. לא בעינן ג' ימים אלא לייעודי תורא ולמעוטי קירב נגיחותיו הא מייעד דריחק בנגיחות: השתא הוא דקמסהדו בי. כל שלשתן הכיתות באו ביום אחד והתורה אמרה שלשה ימים: והועד בבעליו. ואין עדות אלא בב''ד: הרי כאן ג' עדיות. שאם בטלה אחת מהם לא בטלו השתים ומשלם עליהם חצי נזק ואם לא בטלה הרי הוא מועד: והן עדות אחת להזמה. שהרי על ידי שלשתן הוא מועד הלכך עדות אחת הן לכך שאם נמצאת כת ראשונה זוממת הוא פטור מלשלם על הנגיחה שלישית אלא חצי נזק: והן. הזוממין: פטורין. מתשלומי נגיחה שלישית ואע''פ שהן היו גורמים לו לשלם עליה נ''ש פטורין שאין העדים משלמין ממון עד שיזומו כולן: כולן חייבין. לשלם הח''נ של העדאת נגיחה שלישית בין כולן וצד תמות משלמים שני עדים האחרונים שהעידו עליה: אי אמרת לייעוד תורא. בעינן ג' ימים אבל גברא ביום אחד מייעד מצי לאוקמא כשבאו כולן ביום אחד שהביאן ניזק שלישי להעיד על ג' נגיחות של ג' ימים ומשום הכי שייכי קמאי בצד העדאה שרגלים לדבר דלשוייה מועד אתו דלא מצו למימר אנן לחיובי פלגא נזקא אתינן מקמייתא ולא לשוייה מועד דודאי הני ידעי בהני שהרי בעל נגיחה שלישית הביאן ומה לו ולנגיחות הראשונות אלא כדי לייעדו ובהדי הדדי אתו:

והר''ר עזריאל פי' דאיכא בינייהו דלאביי דדריש לא ישמרנו לנגיחה ד' לא משלם נזק שלם עד יום ד' דלא ישמרנו הוי יום ד' דומיא דתמול שלשום אבל לרבא דלא כתיב נגיחה ד' אפילו נגח ד' בג' חייב. וקשה למאי דפי' דלא משלם ברביעית נ''ש אפי' למ''ד לייעודי תורא אא''כ העידו בבעלים בנגיחה ג' דאמרינן לקמן בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מא. ושם) וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד היכי משכחת לה ומשני כגון שהוזמו זוממי זוממין ופריך הניחא אי לייעודי תורא שפיר אלא אי לייעודי גברא בעינן מצי אמר ליה לא הוה ידענא דתוראי נגחן ולפי מה שפיר' אפילו אי לייעודי תורא נמי לא אתי שפיר וי''ל דלכתחילה כשהוזמו השלשה כיתות לקחו הבעלים את השור וכשבאו זוממי זוממין והעידו בבעליו בבית דין לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' בעוד שהיה בבית בעליו וכמ''ד גומרין דינו של שור שלא בפניו והו''מ למפרך הניחא למ''ד גומרין אלא בלאו הכי פריך שפיר הניחא אחר ור''ת מפרש שאין נאסר על ידי גמר דין כל זמן שהוא קיים ועדיין שלו הוא עד לאחר סקילה או לאחר שחיטה והשתא אתי שפיר אפי' נגמר דינו ואח''כ נגח והא דקתני לקמן בברייתא נמצאת כת שלישית זוממת כולן חייבין אע''ג דעדיין לא חייב נזק שלם מכל מקום כיון שמייעדין אותו וממילא מתחייב נזק שלם ברביעית כשהוזמו צריכין לשלם כפי מה שתעלה נגיחה ד' כשיגח אע''ג דבפרק הנחנקין (סנהדרין דף פו:) אמר עידי גניבה בנפש שהוזמו ועידי גניבה ראשונה של בן סורר אין נהרגין התם לאו משום דיכול להיות שלא יבאו לידי חיוב פטרינן להו אלא התם משום דמצו למימר להלקותו באנו ועידי גניבה בנפש שהוזמו לוקין כדפירש התם בקונטרס אבל הכא ע''כ לא באו כי אם לייעדו ולחייבו נזק שלם כשיגח נגיחה ד' כדמסיק ואזיל דלא מצו למימר לחיובי פלגא נזקא קאתינן א''כ אין חייבין אלו הכיתות אלא במה שעשאו מועד ואומדין כמה נפחת שורו מדמיו ולא צריכא השתא לנגיחה רביעית כלל: הרי הוא אומר וזאת. ואם תאמר כל שכן השתא דאיכא למימר תוכיח דמיעט קרא בהדיא וי''ל דה''ק דהתם גלי קרא דלא שייכא התם סברא של קירוב וריחוק שאין שם הטעם תלוי משום דמוחזקת בכך רואה אלא דגזירת הכתוב הוא דבשלשה ימים היא זבה אפי' אם יבא אליהו ויאמר ודאי לא תראה עוד: ודלמא למעוטי זב מימים. ולא בעי למימר אבל לא. זבה מראיות דאם כן לשתוק מוזאת אי נמי המקשה סמך אהיקישא וכדפריך בסמוך מה ראית: קאי בראיות ממעט ראיות. תימה אדרבה קאי בזב ממעט זב קאי בזב ממעט זבה כדדרשינן בפ''ק דשחיטת חולין (דף כד. ושם) ... ' שאין הלוים פסולים במומים דכתיב וזאת אשר ללוים ואין אחרת ללוים ויש לומר דהתם נמי הוה דרשינן וזאת ללוים ולא לכהנים שאין שנים פוסלין בכהנים אלא משום דדרשינן ליה מאשר ללוים: אנא כרבי יוסי ס''ל. והא דלא קאמר הלכה כרבי יוסי משום דניחא ליה למנקט תנאי דמתניתין: אי לייעודי גברא. לא שיהא מועד לעבור בהתראות דאם כן לא היה מתחייב עד נגיחה של חמישית נ''ש אלא לייעודי שיודיעו בכל פעם שנגח שורו וישמרנו: תלתא כיתי עדים. לאו דוקא דהוא הדין כת אחת: השתא הוא דקמסהדי בי. תימה לר''י דמ''מ קנס לא הוי אפי' למ''ד (לעיל דף טו.) פלגא נזקא קנסא דמכי נגח שלש נגיחות יצא מחזקת שימור ונראה לתרץ דאין חצי נזק חלוק כיון דהוי קנס בחד דוכתא הוי קנס בכל דוכתי כדאשכחן גבי שלשים של עבד דאפי' העבד שוה שלשים לא פחות ולא יותר מכל מקום הוי קנס ואי מודה ביה מיפטר: בפני ב''ד. זהו מסברא דמי יקבל עדות אם לא בפני בית דין: הרי כאן שלש עדיות. לענין שלש אחין ואחד מן השוק מצטרף עמהן:

בבא קמא כד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד