כחצר הניזק, כלומר, כמו המקום שבו היא אוכלת, דמי [נחשב]. דאי [שאם] כחצר המזיק הוא דמי [נחשב] לימא ליה [שיאמר לו] בעל הכלב לניזק: מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי [מה רוצה, מה עושה הלחם שלך בפי הכלב שלי] שהוא רשותי ואיני חייב על נזק שנעשה בתוך רשותי.

ומעירים: והצורך בדיוק זה הוא משום דאיבעיא להו [שנשאלה להם לחכמים] שאלה זו: פי הפרה עצמו, האם כחצר הניזק דמי [נחשב] או כחצר המזיק דמי [נחשב]?

ותוהים: ואי אמרת [ואם אומר אתה] שפי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב], אם כן שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה [שחייבה התורה כיצד אתה מוצא אותה]? שהרי נזקי שן משלם רק על נזק שנעשה בחצר הניזק, ואם פי המזיק נחשב כרשותו של בעליו, נמצא שתמיד השן אוכלת ברשות המזיק!

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: אפשר גם באופן זה לתאר נזקי שן שיהא חייב בהם, כגון שנתחככה הפרה בכותל להנאתה ושברתו, וכן אם טנפה פרה פירות להנאתה וקלקלה אותם, שהרי כל דבר שעושה בעל חיים לשם הנאתו הוא בגדר "שן", ויהא חייב עליו כיון שלא נכנס בפיו.

מתקיף לה [מקשה על כך] תשובה זו מר זוטרא: והא בעינא [והרי צריכים אנו] בחיוב נזקי שן שיתקיים הכתוב "כאשר יבער הגלל עד תמו" (מלכים א יד, י), שיהא זה נזק שמכלה הכל, וכאן ליכא [אין], שהרי אבני הכותל שנשבר וכן הפירות שטונפו עדיין קיימים! רבינא אמר: גם באופן זה, שהתחככה הפרה בכותל, אפשר שיהא נזק גמור המכלה הכל, כגון דשף צלמי [ששיפשפה ממנו את הצורות] שהיו מצויירות בו. רב אשי אמר: דפסעי פסועי [שמעכה] את הפירות שהתגלגלה עליהם, ועל ידי כך כילתה אותם לגמרי. ואם כן, נשארה איפוא השאלה ביחס להגדרה של פי פרה.

ורוצים להציע תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: שיסה בו, בחבירו, את הכלב, שיסה בו את הנחש — פטור. מאן [מי] פטור — משסה פטור, וחייב בעל הכלב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שפי הבהמה כחצר המזיק דמי [נחשב], לימא ליה [שיאמר לו] בעל הכלב לניזק: מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] ידך בפומיה דכלבאי [בפיו של הכלב שלי] שהוא רשותי?

ומתרצים: יש להבין אחרת את המשנה, אימא [אמור]: פטור אף משסה, שהמשסה פטור מאחר שאין הכלב שלו, ובעל הכלב פטור לפי שמה שנעשה בפי כלבו הריהו כנעשה בחצירו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שכאן מדובר דאפקיה לניביה וסרטיה [שהוציא הכלב את ניביו, שיניו הגדולות, ושרטו] ולא הכניס ידו בפיו, ואין זה איפוא בתוך חצר המזיק.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השיך בו בחבירו את הנחש, שקירב את שיני הנחש לגוף חבירו, והרגו, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים.

ואמר רב אחא בר יעקב בהסבר מחלוקתם: כשתימצי [כשתרצה ותדייק בדבר] תוכל לומר כי לדברי ר' יהודה — ארס נחש בין שיניו הוא עומד, שאין הנחש עושה פעולה רצונית בהכשת הארס, אלא הוא נפעל בידי המכיש, לפיכך האדם שהשתמש בנחש להכשה הרי הוא כמכיש (כמכה) חבירו בסייף וחייב, והנחש עצמו פטור שהרי לא עשה מעצמו דבר. ולדברי חכמים, ארס נחש — מעצמו מקיא אותו הנחש, ולפיכך נחש בסקילה כשאר חיה שהרגה אדם, והאדם המכיש על ידו פטור ממיתת בית דין.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי פי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב], לימא ליה [שיאמר לו] בעל הנחש לניזוק: מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] ידך בפומא דחיוואי [בפי הנחש שלי]? ומשיבים: לענין קטלא [חיוב מיתה] לא אמרינן [אין אנו אומרים] טענה זו, כי בין בחצר המזיק ובין בחצר הניזק תמיד ההורג חייב.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, ומת האיש — השור בסקילה, ובעלים פטורים מן הכופר.

ונברר: בעלים פטורין מן הכופר מאי טעמא [מה טעם] — דאמר ליה [שאומר לו]: ברשותי מאי בעית [מה אתה רוצה]? אם כן, לענין שורו נמי [גם כן] לימא ליה [שיאמר לו] בעל השור: מאי בעית [מה אתה רוצה] ברשותי, וכיון שבאת שלא ברשות, כל האחריות עליך! אלא חייבים לומר כי לענין קטלא לא אמרינן [מיתה אין אנו אומרים] טענה זו, ואין להוכיח מכאן לענין נזיקין שפי פרה נחשב כחצר הניזק.

מסופר: הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה [אותן העזים של בית משפחת תרבו שהיו מפסידים לו] לרב יוסף את נכסיו. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: זיל אימא להו למרייהו [לך אמור להם לבעליהם] דליצנעינהו [שישמרו ברשותם] את העזים. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אמאי איזיל [למה אלך]? דאי אזילנא [שאם אלך] ואומר לו זאת אמרי [יאמרו] לי: לגדור מר גדירא בארעיה [יגדור אדוני גדר בקרקעו] ולא יוכלו העזים לבוא לרשותו.

על טענה זו שואלים: ואי גדר [ואם גודר] אדם בהכרח כדי להישמר משן בהמות, ואם לא גדר אין הבעלים חייבים בנזק, אם כן שן דחייב רחמנא [שחייבה התורה] על הנזק שנגרם לו היכי משכחת לה [איך תמצא אותה]? שאם צריך הניזק לגדור את שדהו שוב אין הבהמות הזרות יכולות להיכנס שם! ומשיבים: כשחתרה הבהמה תחת הגדר. אי נמי [או גם כן] דנפיל גודא בליליא [שנפלה הגדר בלילה] ולא יכול היה בעל הגדר להספיק לבנותה לפני שנגרם הנזק.

ובענין נזקי שן של עזים, מסופר: מכריז היה רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה: דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה [העולים למעלה והיורדים למטה], כלומר, הבאים מבבל לארץ ישראל ("עולים") ומביאים אתם מתורת בבל, והבאים מארץ ישראל לבבל ("יורדים") ומביאים אתם מתורת ארץ ישראל, כולם מסכימים להלכה זו: הני עיזי דשוקא דמפסדי [אותם עזים השוהות בשוק עד שישחטון ובינתיים הן גורמות הפסד], מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין [מתרים אנו בבעליהן שתים ושלוש פעמים], אי ציית [אם מציית] לנו ושומר את בהמתו מלהזיק — הרי ציית [מציית] הוא, ואין אנו אומרים לו דבר. ואי [ואם] הוא לא מציית — אמרין ליה [אומרים אנו לו]: תיב אמסחתא וקבל זוזך [שב על יד האטליז וקבל את מעותיך], כלומר, שחט את העזים מיד, שכיון שכוונתך לשוחטן אין אתה רשאי להשהות נזק זה אצלך.

א משנה איזהו תם ואיזו מועד? מועד — כל שהעידו בו שלשה ימים שנגח בכל יום. ושב דינו להיות תם — משיחזור בו ולא יגח שלשה ימים, אלו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר: מועד — כל שהעידו בו שלשה פעמים בלי קשר למספר הימים שנגח בהם. ושב דינו להיות תם בדרך זו: כל שיהו התינוקות (הילדים) ממשמשין בו ומשחקים בו ואינו נוגח.

ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה במשנתנו, ששור מועד הוא זה שנגח בשלושה ימים? על מה סומך הוא את דבריו? אמר אביי: נאמר בתורה "כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו), וכך הוא דיוקו של הכתוב: "תמל" — חד [פעם אחת], "מתמל" (מלפני אתמול) — תרי [שנים], "שלשם" — תלתא [שלושה], "ולא ישמרנו בעליו" — אתאן [באנו, הגענו] לנגיחה רביעית שבה הוא מועד.

ואילו רבא אמר: "תמל" "מתמל" אין דורשים לשתי דרשות, אלא הכוונה היא ליום חד [אחד], "שלשם" הוא תרי [שני ימים], "ולא ישמרנו" פירושו האידנא [עכשיו] בנגיחה השלישית, ואז הוא חייב.

ושואלים: ור' מאיר שאינו תולה את ההעדה בימים אלא במספר הפעמים שנגח, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר: