בבא קמא כג ע"ב

כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי דְּאִי כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי רִפְתָּךְ בְּפוּמָּא דְּכַלְבַּאי
דְּאִיבַּעְיָא לְהוּ פִּי פָרָה כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי אוֹ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי
וְאִי אָמְרַתְּ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ
אָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא כְּגוֹן שֶׁנִּתְחַכְּכָה בְּכוֹתֶל לַהֲנָאָתָהּ וְטִנְּפָה פֵּירוֹת לַהֲנָאָתָהּ
מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא וְהָא בָּעֵינָא כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד תֻּמּוֹ וְלֵיכָּא רָבִינָא אָמַר דְּשָׁף צַלְמֵי רַב אָשֵׁי אָמַר דְּפַסַּע(י) פַּסּוֹעֵי
תָּא שְׁמַע שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַכֶּלֶב שִׁיסָּה בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ פָּטוּר מַאן פָּטוּר מְשַׁסֶּה פָּטוּר וְחַיָּיב בַּעַל כֶּלֶב וְאִי אָמְרַתְּ כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי יְדָךְ בְּפוּמֵּיהּ דְּכַלְבַּאי
אֵימָא פָּטוּר אַף מְשַׁסֶּה וְאִיבָּעֵית אֵימָא דְּאַפְּקֵיהּ לְנִיבֵיהּ וְסַרְטֵיהּ
תָּא שְׁמַע הִשִּׁיךְ בּוֹ אֶת הַנָּחָשׁ רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים
וְאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב כְּשֶׁתִּימְצֵי לוֹמַר לְדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה אֶרֶס נָחָשׁ בֵּין שִׁינָּיו הוּא עוֹמֵד לְפִיכָךְ מַכִּישׁ בְּסַיִיף וְנָחָשׁ פָּטוּר לְדִבְרֵי חֲכָמִים אֶרֶס נָחָשׁ מֵעַצְמוֹ מִקִּיא לְפִיכָךְ נָחָשׁ בִּסְקִילָה וּמַכִּישׁ פָּטוּר
וְאִי אָמְרַתְּ פִּי פָרָה כַּחֲצַר הַמַּזִּיק דָּמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵי יְדָךְ בְּפוּמָּא דְחִיוַּואי לְעִנְיַן קְטָלָא לָא אָמְרִינַן
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּתַנְיָא הַנִּכְנָס לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וּנְגָחוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת וּמֵת הַשּׁוֹר בִּסְקִילָה וּבְעָלִים פְּטוּרִים מִן הַכּוֹפֶר
בְּעָלִים פְּטוּרִין מִן הַכּוֹפֶר מַאי טַעְמָא דְּאָמַר לֵיהּ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵית שׁוֹרוֹ נָמֵי לֵימָא לֵיהּ מַאי בָּעֵית בִּרְשׁוּתִי אֶלָּא לְעִנְיַן קְטָלָא לָא אָמְרִינַן
הָנְהוּ עִיזֵּי דְּבֵי תַרְבּוּ דַּהֲווֹ מַפְסְדִי לֵיהּ לְרַב יוֹסֵף אֲמַר לֵיהּ לְאַבָּיֵי זִיל אֵימָא לְהוּ לְמָרַיְיהוּ דְּלַיצְנְעִינְהוּ אֲמַר לֵיהּ אַמַּאי אֵיזִיל דְּאִי אָזֵילְנָא אָמְרִי לִי לִגְדּוֹר מָר גְּדֵירָא בְּאַרְעֵיהּ
וְאִי גָּדַר שֵׁן דְּחַיֵּיב רַחֲמָנָא הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ כְּשֶׁחָתְרָה אִי נָמֵי דְּנָפֵיל גּוּדָּא בְּלֵילְיָא
מַכְרֵיז רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבָּה דְּסָלְקִין לְעֵילָּא וּדְנָחֲתִין לְתַחְתָּא(ה) הָנֵי עִיזֵּי דְשׁוּקָא דְּמַפְסְדִי מַתְרֵינַן בְּמָרַיְיהוּ תְּרֵי וּתְלָתָא זִמְנִין אִי צָיֵית צָיֵית וְאִי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ תִּיב אַמְּסַחְתָּא וְקַבֵּל זוּזָךְ
מַתְנִי' אֵיזֶהוּ תָּם וְאֵיזֶהוּ מוּעָד מוּעָד כֹּל שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים וְתָם מִשֶּׁיַּחְזוֹר בּוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מוּעָד שֶׁהֵעִידוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה פְּעָמִים וְתָם כֹּל שֶׁיְּהוּ הַתִּינוֹקוֹת מְמַשְׁמְשִׁין בּוֹ וְאֵינוֹ נוֹגֵחַ
גְּמָ' מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַבָּיֵי תְּמֹל חַד מִתְּמֹל תְּרֵי שִׁלְשֹׁם תְּלָתָא וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו אֲתָאן לִנְגִיחָה רְבִיעִית
רָבָא אָמַר תְּמֹל מִתְּמֹל חַד שִׁלְשֹׁם תְּרֵי וְלָא יִשְׁמְרֶנּוּ הָאִידָּנָא חַיָּיב
וְרַבִּי מֵאִיר מַאי טַעְמָא דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי מֵאִיר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כג - ב

אם כן תפשוט [תוכיח] מכאן, מכך שמשלם על אכילת החררה, דפי [שהפה] של הפרה המזיקה האוכלת בחצר הניזק כחצר הניזק דמי [נחשב] הפה, ונקרא "שדה אחר", ולכן משלם על אכילת החררה.

דאי [כי אם] כחצר המזיק דמי [נחשב] פי בהמת המזיק, לימא ליה [יאמר לו] המזיק לניזק: מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי [מה עושה לחמך בפי כלבי] שהוא רשותי, ואיני חייב על שן המזיק ברשותי.

דאיבעיא להו [שהסתפקו להם] האמוראים: האם פי פרה, כחצר הניזק דמי [נחשב], והאכילה המזיקה נעשית בחצר הניזק, או כחצר המזיק דמי [נחשב] פי הבהמה, והאכילה המזקת לא נעשית ברשות הניזק?

ומכאן יש לפשוט, שפי הבהמה ברשות הניזק נחשב כרשות הניזק, וחייב על מה שאכל ברשות הניזק מדין שן.

ומקשה הגמרא: כיצד הסתפקו שמא פי הבהמה נחשב כרשות המזיק, הרי ואי אמרת פי בהמה כחצר המזיק דמי, אם כן קשה: שן דחייב רחמנא [הכתוב] היכי משכחת לה [כיצד מצאנו]? שהרי כל היזק שן נעשית על ידי אכילה, ואם פי הבהמה נחשב רשות המזיק, לא מצינו אופן שחייב על שן האוכלת ברשות הניזק.

ומתרצינן: אמר רב מרי בריה דרב כהנא: גם אם נאמר כי פי הבהמה נחשב רשות המזיק, מצינו אופן שחייב על היזק של שן ברשות הניזק, כגון שנתחככה בכותל להנאתה, וטנפה פירות להנאתה על ידי שנתגלגה עליהם כדרך שעושים סוסים וחמורים. שאלו הן תולדות השן, [אבל היזק של שן ממש לא מצינו אופן שחייב משום שאומר לו פי פרתי רשותי היא, ולא הזיקה אותך ברשותך].

מתקיף לה מר זוטרא על דברי רב מרי בריה דרב כהנא: כיצד אפשר לומר שנתחככה בכותל להנאתה וטנפה פירות להנאתה נחשב תולדת השן, והא בעינא [והרי צריך] כדי לחייבו בהיזק השן "כאשר יבער הגלל עד תומו" ^[4] שיתכלה הקרן של החפץ הניזוק על ידי ההיזק, וכמו שנתבאר לעיל [ב ב] שמפסוק זה לומדים כי "ובער" היינו שן, ואינו חייב על השן עד שיתכלה הקרן, וליכא! [ואין] כאן כילוי הקרן הניזוק בנתחככה בכותל ובטינפה פירות, שהרי האבנים והפירות עדיין קיימים.

רבינא אמר: יש אופן שכילתה את הקרן בנתחככה בכותל, כגון דשף צלמי [שמחקה צורה] שהיה על הכותל, ונתכלתה הצורה, ובאופן זה חייב מדין שן.

רב אשי אמר: יש אופן שכילתה את הקרן בטינפה פירות, כגון דפסעי פסועי [שתחבתן במים] ואי אפשר ללקטן, [גירסה אחרת: כגון דפסאי פסואי [ששפכה משקה בגילגולה] שכילתה והפסידה הקרן], אם כן מצינו אופן שחייב מדין שן גם אם פי הבהמה נחשב כרשות המזיק.

מנסה הגמרא לפשוט את הספק האם פי הבהמה ברשות הניזק נחשב כרשות המזיק או כרשות הניזק ממשנה:

תא שמע: שנינו במשנה בסנהדרין [עו ב]: שיסה בו את הכלב גירה אדם בחברו את הכלב, ונשכו ומת, או שיסה בו את הנחש - ומת מנשיכתו, פטור - המשסה ממיתת בית דין, שאינו אלא גורם למיתתו של חבירו, ואינו חייב מיתה אלא אם כן הרגו בידים.

והוינן בה: מדויק מהמשנה כי מאן [מי] פטור? רק משסה פטור, אבל וחייב בעל כלב על כך שכלבו נשך אדם.

ואי אמרת [ואם תאמר] כי פי הבהמה כחצר המזיק דמי [נחשב], מדוע חייב בעל הכלב על מה שכלבו נשך בפיו אדם. לימא ליה [יאמר לו] בעל הכלב לאדם הנשוך: מאי בעי ידך בפומיה דכלבאי [מה עושה ידך בפי כלבי] שהוא רשותי, ואיני חייב על מה שהזיק כלבי ברשותי.

ומתרצינן: אימא [אמור] במשנה: כי מה שנאמר בה "פטור" הכוונה אף משסה פטור, ולא רק משסה פטור, ואם כן בעל הכלב גם בכלל הפטור.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: כי בעל הכלב חייב, משום שמדובר דאפקיה לניביה וסרטיה [שהוציא שיניו וסרטו], שלא הכניס ידו לתוך פיו, אלא הזיקו מחוץ לפיו ששם ודאי רשות הניזק.

ואין לפשוט ממשנה זו את הספק האם פי הבהמה נחשב רשות המזיק.

מנסה הגמרא לפשוט את הספק מהמשך המשנה שם:

תא שמע:

השיך בו את הנחש, אם קירב אדם את הנחש בידים לגופו של חבירו עד שהגיעו שיני הנחש בבשרו, ונשכו ומת, רבי יהודה מחייב את המשיך מיתה כדין רוצח, וחכמים פוטרים אותו מחיוב מיתה.

ואמר על זה רב אחא בר יעקב בגמרא שם [סנהדרין עח א]: כשתימצי לומר שרבי יהודה וחכמים אינם חולקים בדין אם חייב בגורם מיתה, אלא נחלקו בכך: לדברי רבי יהודה - ארס נחש בין שיניו הוא עומד, והרי הוא כתוקע סכין בבטנו, שאין זה גרמא, שהרי כלי משחיתו בידו.

לפיכך מכיש דינו שנהרג בסייף כדין רוצח. ונחש פטור מסקילה, לפי שהנחש לא עשה כלום, אלא הוא כגרזן ביד החוצב.

ואילו לדברי חכמים - ארס נחש מעצמו מקיא בנשיכתו, וכשהשיכו האדם, עדיין אין בנשיכה כדי להמית, לפיכך מה שעשה האדם נחשב לגרמא בעלמא, ואפילו שיודע כי סופו להקיא את הארס, בכל זאת אינו נחשב שממיתו בנשיכת הנחש, כיון שלא מכח הנשיכה מת אלא מכח הארס שהקיא הנחש בסוף.

לפיכך נחש נהרג בסקילה, ומכיש שרק גרם לכך שהנחש יוציא את הארס, פטור.

ואי אמרת [ואם תאמר] כי פי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב] מדוע לדעת חכמים הנחש חייב מיתה לימא ליה [יאמר לו] בעל הנחש לאדם שהוכש: מאי בעי ידך בפומא דחיוואי [מה עושה ידך בפי הנחש שלי] ואיני חייב להמית את הנחש משום שהמיתך ברשותי.

ודחינן: לענין קטלא [הריגת הנחש] לא אמרינן מה עושה ידך בפי הנחש שלי, כי אפילו אם פי הנחש נחשב כחצרו של המזיק, אינו פטור אלא נהרג, ורק לענין נזקין אומרים שפטור אם הזיק ברשות המזיק.

ומנא תימרא [ומנין תאמר כן] שלענין מיתה חייב אף בהרג ברשות המזיק?

דתניא בברייתא: הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית ומת - השור נהרג בסקילה, ובעלים פטורים מן הכופר.

והוינן בה: בעלים פטורין מן הכופר - מאי טעמא [מדוע] פטורים הם מן הכופר!

משום דאמר ליה בעל הבית לאדם שנכנס לחצרו: ברשותי מאי בעית [מה אתה עושה].

ומקשינן: שורו נמי [גם כן] מדוע נהרג, לימא ליה [שיאמר לו] בעל השור לאדם שנכנס לחצרו: מאי בעית [מה הנך עושה] ברשותי!

אלא מוכח, כי לענין קטלא [הריגת השור] לא אמרינן שפטור כיון שהרג ברשות המזיק.

מעשה: הנהו עיזי דבי [אותם עזים של משפחת בית] תרבו, דהוו מפסדי ליה [שהיו מפסידים ומזיקים לו] לרב יוסף.

אמר ליה רב יוסף לאביי תלמידו: זיל אימא להו למרייהו דליצנעינהו [לך אמור להם לבעלים שיצניעו את העיזים שלהם].

אמר ליה אביי: אמאי איזיל [מדוע אלך] להתרות בהם? דאי אזילנא [שאם אלך] ואתרה בהם אמרי [יאמרו] לי: לגדור מר גדירא בארעיה, שעל הניזק מוטל לגדור את רשותו כדי שלא יכנסו שם בהמות ויזיקו.

ומקשינן: ואי גדר [אם צריך הניזק] לגדור את רשותו מפני בהמות המזיקות, אם כן שן דחייב רחמנא [הכתוב] היכי משכחת לה [כיצד מצינו]? שהרי אם הניזק לא גדר את רשותו, הוא אשם בכך שניזק. ואם גדר את רשותו, אם כן אין אפשרות שתיכנס בהמה ותזיקו.

ומתרצינן: מצינו אופן של שן המזיק כשחתרה תחת הגדר, כי באופן זה המזיק אשם בכך שבהמתו אכלה ברשות הניזק.

אי נמי, תירוץ נוסף, דנפיל גודא בליליא [שנפל הגדר בלילה] והניזק לא ידע מכך, שאינו אשם בכך שלא גדר, כיון שלא ידע שצריך לגדור, ובאופן זה חייב בעל הבהמה לשלם על מה שהזיקה ברשות הניזק.

מכריז רב יוסף, ואיתימא [ואפשר לומר] כי רבה הוא זה שהכריז, דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה [העולים מבבל לארץ ישראל והיורדים מארץ ישראל לבבל], היו בקיאין בדין זה:

הני עיזי דשוקא [אלו העיזים שבשוק] השייכים לקצבים ועומדים לשחיטה, אלא שמשהים אותם עד יום השוק.

דמפסדי [שמפסידים] ומזיקים אחרים.

מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין [מתרים בבעליהם שנים ושלשה פעמים] שישמור על העיזים שלו שלא יזיקו, אי ציית [אם מציית] להתראה ושומר על העזים שלא יזיקו - ציית [הרי הוא מציית] ואין עושים לו כלום.

אבל ואי לא מציית להתראה, ואינו שומר על עיזיו שלא יזיקו - אמרין ליה [אומרים לו]: תיב אמסחתא [שב על מקום מעמד הקצבים] ששם מוכרים את הבשר וקבל זוזך על הבשר, אפילו שעדיין לא הגיע יום השוק.

כי כיון שאינו שומע להתראה שהתרו בו לשמור את עיזיו, מכריחים אותו לשחוט את עיזיו כדי שלא יזיקו.

מתניתין:

איזהו שור שנגח, ונעשה מועד, חוזר ונעשה תם? ^[1], ואיזהו שור הנעשה מועד בנגיחתו? מועד - כל שהעידו בו שנגח שלש פעמים, בשלושה ימים.

וחוזר ונעשה תם, משיחזור בו, ולא יגח שלשה ימים, דברי רבי יהודה.

רבי מאיר חולק, ואומר: שור מועד הוא כל שהעידו בו שנגח שלש פעמים, ואפילו אם נגח את שלשת הנגיחות ביום אחד.

וחוזר להיות תם - כל שיהו התינוקות ממשמשין, מתגרים בו ואינו ^[2] נוגח. ^[3]

גמרא:

והוינן בה: מאי טעמא דרבי יהודה, שרק בנגיחות במשך שלושה ימים הוא נעשה מועד?

אמר אביי, דאמר קרא [שמות כא]: ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו.

ודרשינן: מדכתיב "תמול" הרי יום אחד, ומהא דכתיב "מתמול" הרי תרי,, "שלשום" הרי תלתא, ואמר קרא "ולא ישמרנו - והועד בבעליו", אתאן לנגיחה רביעית, שאז הוא נקרא מועד, ומשלם על הנגיחה הרביעית נזק שלם.

רבא אמר: תמול מתמול, חד.

והכי דרשינן: מדכתיב "מתמול", ולא כתיב תמול, דרשינן מייתור האות מ"ם במילה מתמול, לנגיחת יום ראשון.

ומדכתיב שלשום, ילפינן לנגיחה הנעשית ביום שני.

"ולא ישמרנו בעליו", בא הכתוב לומר שהאידנא, על הנגיחה השלישית הזו, ^[4] חייב נזק שלם, שנעשה בה שור המועד.

ועתה מבארת הגמרא את טעמו של רבי מאיר:

ורבי מאיר, הסובר שנעשה השור מועד לאחר שלוש נגיחות גם אם אירעו ביום אחד, מאי טעמיה?

דתניא: אמר רבי מאיר, הלא קל וחומר הוא: אם שור נגח שלש פעמים,

הערות

^[4] כך פירש רש"י שנעשה מועד בנגיחה שלישית. וכתבו תוספות שרש"י בבבא בתרא חזר בו ופירש שבנגיחה רביעית נעשה מועד, דהכי מוכח לישנא בגמרא התם. ומחלוקת אביי ורבא היא במשמעות הפסוק. ובפירוש רבותינו בעלי התוספות [שמות כא] על התורה ביארו יותר, דאביי לומד את כל הארבע נגיחות מהפסוק, ורבא לומד שלוש נגיחות ומכאן ואילך נעשה מועד. ובשם הרב עזריאל הביאו דנפקא מינה איכא בין אביי לרבא, דלאביי שלומד מפסוק צריך שתהיה הנגיחה רביעית ביום רביעי, ולרבא גם אם יגח ביום השלישי את הנגיחה הרביעית נעשה מועד.

^[1] כתב הנימוקי יוסף: איזהו תם דאמרינן הכא, לא קאי על תם ממש, שזה פשיטא שעד שלא הועד נקרא תם, אלא הכי קאמר איזהו שור מועד שנעשה תם.

^[2] התוספות פירשו שרבי מאיר מודה שאם לא יגח שלושה ימים חוזר לתמותו כדעת רבי יהודה, אלא שרבי מאיר מוסיף שאפילו ביום אחד איכא חזרה על ידי משמוש תינוקות, אבל אם לא יגח ביום אחד שלוש פעמים אף לרבי מאיר לא מהני.

^[3] בשיטה מקובצת הביא בשם רבינו יהונתן ש"אינו נוגח" דקאמר, היינו שאינו נוגח את התינוקות. ובשם רבינו פרץ פירש, וכך משמע בתוספות שאינו נוגח שוורים אחרים, אבל מה שאינו נוגח את התינוקות אינו ראיה, כי לאדם אית ליה מזלא.

כחצר הניזק, כלומר, כמו המקום שבו היא אוכלת, דמי [נחשב]. דאי [שאם] כחצר המזיק הוא דמי [נחשב] לימא ליה [שיאמר לו] בעל הכלב לניזק: מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי [מה רוצה, מה עושה הלחם שלך בפי הכלב שלי] שהוא רשותי ואיני חייב על נזק שנעשה בתוך רשותי.

ומעירים: והצורך בדיוק זה הוא משום דאיבעיא להו [שנשאלה להם לחכמים] שאלה זו: פי הפרה עצמו, האם כחצר הניזק דמי [נחשב] או כחצר המזיק דמי [נחשב]?

ותוהים: ואי אמרת [ואם אומר אתה] שפי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב], אם כן שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה [שחייבה התורה כיצד אתה מוצא אותה]? שהרי נזקי שן משלם רק על נזק שנעשה בחצר הניזק, ואם פי המזיק נחשב כרשותו של בעליו, נמצא שתמיד השן אוכלת ברשות המזיק!

אמר רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא: אפשר גם באופן זה לתאר נזקי שן שיהא חייב בהם, כגון שנתחככה הפרה בכותל להנאתה ושברתו, וכן אם טנפה פרה פירות להנאתה וקלקלה אותם, שהרי כל דבר שעושה בעל חיים לשם הנאתו הוא בגדר "שן", ויהא חייב עליו כיון שלא נכנס בפיו.

מתקיף לה [מקשה על כך] תשובה זו מר זוטרא: והא בעינא [והרי צריכים אנו] בחיוב נזקי שן שיתקיים הכתוב "כאשר יבער הגלל עד תמו" (מלכים א יד, י), שיהא זה נזק שמכלה הכל, וכאן ליכא [אין], שהרי אבני הכותל שנשבר וכן הפירות שטונפו עדיין קיימים! רבינא אמר: גם באופן זה, שהתחככה הפרה בכותל, אפשר שיהא נזק גמור המכלה הכל, כגון דשף צלמי [ששיפשפה ממנו את הצורות] שהיו מצויירות בו. רב אשי אמר: דפסעי פסועי [שמעכה] את הפירות שהתגלגלה עליהם, ועל ידי כך כילתה אותם לגמרי. ואם כן, נשארה איפוא השאלה ביחס להגדרה של פי פרה.

ורוצים להציע תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו: שיסה בו, בחבירו, את הכלב, שיסה בו את הנחש — פטור. מאן [מי] פטור — משסה פטור, וחייב בעל הכלב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שפי הבהמה כחצר המזיק דמי [נחשב], לימא ליה [שיאמר לו] בעל הכלב לניזק: מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] ידך בפומיה דכלבאי [בפיו של הכלב שלי] שהוא רשותי?

ומתרצים: יש להבין אחרת את המשנה, אימא [אמור]: פטור אף משסה, שהמשסה פטור מאחר שאין הכלב שלו, ובעל הכלב פטור לפי שמה שנעשה בפי כלבו הריהו כנעשה בחצירו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] שכאן מדובר דאפקיה לניביה וסרטיה [שהוציא הכלב את ניביו, שיניו הגדולות, ושרטו] ולא הכניס ידו בפיו, ואין זה איפוא בתוך חצר המזיק.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: השיך בו בחבירו את הנחש, שקירב את שיני הנחש לגוף חבירו, והרגו, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים.

ואמר רב אחא בר יעקב בהסבר מחלוקתם: כשתימצי [כשתרצה ותדייק בדבר] תוכל לומר כי לדברי ר' יהודה — ארס נחש בין שיניו הוא עומד, שאין הנחש עושה פעולה רצונית בהכשת הארס, אלא הוא נפעל בידי המכיש, לפיכך האדם שהשתמש בנחש להכשה הרי הוא כמכיש (כמכה) חבירו בסייף וחייב, והנחש עצמו פטור שהרי לא עשה מעצמו דבר. ולדברי חכמים, ארס נחש — מעצמו מקיא אותו הנחש, ולפיכך נחש בסקילה כשאר חיה שהרגה אדם, והאדם המכיש על ידו פטור ממיתת בית דין.

ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי פי פרה כחצר המזיק דמי [נחשב], לימא ליה [שיאמר לו] בעל הנחש לניזוק: מאי בעי [מה רוצה, מה עושה] ידך בפומא דחיוואי [בפי הנחש שלי]? ומשיבים: לענין קטלא [חיוב מיתה] לא אמרינן [אין אנו אומרים] טענה זו, כי בין בחצר המזיק ובין בחצר הניזק תמיד ההורג חייב.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שכן הוא — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונגחו שורו של בעל הבית, ומת האיש — השור בסקילה, ובעלים פטורים מן הכופר.

ונברר: בעלים פטורין מן הכופר מאי טעמא [מה טעם] — דאמר ליה [שאומר לו]: ברשותי מאי בעית [מה אתה רוצה]? אם כן, לענין שורו נמי [גם כן] לימא ליה [שיאמר לו] בעל השור: מאי בעית [מה אתה רוצה] ברשותי, וכיון שבאת שלא ברשות, כל האחריות עליך! אלא חייבים לומר כי לענין קטלא לא אמרינן [מיתה אין אנו אומרים] טענה זו, ואין להוכיח מכאן לענין נזיקין שפי פרה נחשב כחצר הניזק.

מסופר: הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי ליה [אותן העזים של בית משפחת תרבו שהיו מפסידים לו] לרב יוסף את נכסיו. אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: זיל אימא להו למרייהו [לך אמור להם לבעליהם] דליצנעינהו [שישמרו ברשותם] את העזים. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אמאי איזיל [למה אלך]? דאי אזילנא [שאם אלך] ואומר לו זאת אמרי [יאמרו] לי: לגדור מר גדירא בארעיה [יגדור אדוני גדר בקרקעו] ולא יוכלו העזים לבוא לרשותו.

על טענה זו שואלים: ואי גדר [ואם גודר] אדם בהכרח כדי להישמר משן בהמות, ואם לא גדר אין הבעלים חייבים בנזק, אם כן שן דחייב רחמנא [שחייבה התורה] על הנזק שנגרם לו היכי משכחת לה [איך תמצא אותה]? שאם צריך הניזק לגדור את שדהו שוב אין הבהמות הזרות יכולות להיכנס שם! ומשיבים: כשחתרה הבהמה תחת הגדר. אי נמי [או גם כן] דנפיל גודא בליליא [שנפלה הגדר בלילה] ולא יכול היה בעל הגדר להספיק לבנותה לפני שנגרם הנזק.

ובענין נזקי שן של עזים, מסופר: מכריז היה רב יוסף ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה: דסלקין לעילא ודנחתין לתחתאה [העולים למעלה והיורדים למטה], כלומר, הבאים מבבל לארץ ישראל ("עולים") ומביאים אתם מתורת בבל, והבאים מארץ ישראל לבבל ("יורדים") ומביאים אתם מתורת ארץ ישראל, כולם מסכימים להלכה זו: הני עיזי דשוקא דמפסדי [אותם עזים השוהות בשוק עד שישחטון ובינתיים הן גורמות הפסד], מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין [מתרים אנו בבעליהן שתים ושלוש פעמים], אי ציית [אם מציית] לנו ושומר את בהמתו מלהזיק — הרי ציית [מציית] הוא, ואין אנו אומרים לו דבר. ואי [ואם] הוא לא מציית — אמרין ליה [אומרים אנו לו]: תיב אמסחתא וקבל זוזך [שב על יד האטליז וקבל את מעותיך], כלומר, שחט את העזים מיד, שכיון שכוונתך לשוחטן אין אתה רשאי להשהות נזק זה אצלך.

א משנה איזהו תם ואיזו מועד? מועד — כל שהעידו בו שלשה ימים שנגח בכל יום. ושב דינו להיות תם — משיחזור בו ולא יגח שלשה ימים, אלו דברי ר' יהודה, ר' מאיר אומר: מועד — כל שהעידו בו שלשה פעמים בלי קשר למספר הימים שנגח בהם. ושב דינו להיות תם בדרך זו: כל שיהו התינוקות (הילדים) ממשמשין בו ומשחקים בו ואינו נוגח.

ב גמרא שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה במשנתנו, ששור מועד הוא זה שנגח בשלושה ימים? על מה סומך הוא את דבריו? אמר אביי: נאמר בתורה "כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו" (שמות כא, לו), וכך הוא דיוקו של הכתוב: "תמל" — חד [פעם אחת], "מתמל" (מלפני אתמול) — תרי [שנים], "שלשם" — תלתא [שלושה], "ולא ישמרנו בעליו" — אתאן [באנו, הגענו] לנגיחה רביעית שבה הוא מועד.

ואילו רבא אמר: "תמל" "מתמל" אין דורשים לשתי דרשות, אלא הכוונה היא ליום חד [אחד], "שלשם" הוא תרי [שני ימים], "ולא ישמרנו" פירושו האידנא [עכשיו] בנגיחה השלישית, ואז הוא חייב.

ושואלים: ור' מאיר שאינו תולה את ההעדה בימים אלא במספר הפעמים שנגח, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' מאיר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

is like the courtyard of the injured party, i.e., it is not a separate domain from the place in which the animal is eating. As if the mouth of the animal were to be considered like the courtyard of the one responsible for the damage, let the owner of the dog say to the injured party: What is your bread doing in my dog’s mouth? The dog’s mouth is my domain, and I am not liable for damage classified as Eating done to your property in my domain.

The Gemara notes: The need for this type of inference arises from the fact that a dilemma was raised before the Sages: Is the mouth of a cow like the courtyard of the injured party, or is it like the courtyard of the one responsible for the damage, i.e., the owner of the cow?

The Gemara asks: But if you say that the mouth of the cow is like the courtyard of the one responsible for the damage, how can you find a case of damage classified as Eating for which the Merciful One holds the owner of the animal liable? The halakha is that one must pay for damage classified as Eating only if it occurred on the property of the injured party. If the mouth of an animal is deemed the domain of the animal’s owner, damage caused by an animal eating would always take place in the domain of the animal’s owner and he would therefore be exempt from liability in every case.

Rav Mari, son of Rav Kahana, said: It is possible to describe a case of Eating that would render the animal’s owner liable according to the one who holds that the mouth of a cow is like the domain of its owner, for example, if the cow rubbed up against a wall for its pleasure and broke it, or if the cow soiled produce for its own pleasure. Any action in which an animal engages for its own pleasure is classified as Eating, and if the animal causes damage thereby within the domain belonging to the injured party, its owner will be held liable since nothing has entered the mouth of the animal.

Mar Zutra objects to these examples of Eating: But in order to create liability under the halakhot of Eating, I require fulfillment of the verse: “As consumes the tooth until it be all gone” (I Kings 14:10), meaning that the damaged item must be completely destroyed or consumed, and here that is not the case, as the stones of the broken wall and the soiled produce have not been destroyed. To answer Mar Zutra’s question, Ravina said: It is possible for a cow to cause complete destruction by rubbing against a wall, e.g., a cow that completely erases any decorative images that were adorning the wall. Rav Ashi said: It is possible for cow to cause complete destruction by soiling produce, e.g., a cow that trods on the produce and crushes it, thereby totally eradicating it. Consequently, the initial question about the status of the cow’s mouth remains.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution from a baraita: If he incited a dog against another person, or if he incited a snake against another person, he is exempt (Sanhedrin 66b). The Gemara clarifies: Who is exempt? The one who incited the dog is exempt, but the owner of the dog is liable. And if you say that the mouth of the animal is like the courtyard of the one liable for the damage, let the owner of the dog say to the injured party: What does your hand want, i.e., what is it doing, in my dog’s mouth, which is my domain?

The Gemara answers: The mishna could be understood a different way. Say that even the one who incited the dog is exempt, as the dog is not his property, but the dog owner is also exempt because his dog’s mouth has a legal status similar to that of the dog owner’s courtyard. And if you wish, say instead that the case under discussion is one where the dog extended his canine teeth and scratched the victim, but the victim’s hand was not inside his mouth, and therefore this incident cannot be treated as if it took place in the domain of the owner of the dog.

The Gemara suggests: Come and hear a solution based on the continuation of the above mishna: If one caused the snake to bite a person by bringing the fangs of the snake to the victim’s body, and the snake killed him, Rabbi Yehuda deems the one who instigated the attack liable to receive the death penalty and the Rabbis exempt him.

And Rav Aḥa bar Ya’akov says in explanation of the dispute: When you analyze the matter you will find that according to the statement of Rabbi Yehuda, the venom of a snake is deemed to be constantly present between its fangs, and therefore when the snake is made to strike the victim it is not actively engaged in any action. Consequently, the person handling the snake is liable, similar to one who strikes a victim with a sword, while the snake itself is exempt as it has not done anything. And according to the statement of the Rabbis, the venom of a snake is not present between its fangs but rather the snake must secrete it of its own volition. Consequently, the snake receives the penalty of stoning like any animal that kills a person, while the one who instigated the attack and striking with it is exempt.

And if you say that the mouth of the cow is like the courtyard of the one responsible for the damage, let the owner of the snake metaphorically say to the injured party: What is your hand doing in my snake’s mouth? The Gemara answers: We do not say this principle with regard to matters relating to the death penalty; therefore, one who kills another is always liable, regardless of whether it occurred within the domain of the killer or within the domain of the victim.

And from where do you say this? As it is taught in a baraita (Tosefta 5:13): With regard to one who enters the courtyard of a property owner without his permission, and the property owner’s ox gores the intruder and he dies, the ox receives the penalty of stoning while the owner is exempt from having to pay ransom.

The Gemara clarifies: What is the reason that the owner is exempt from paying ransom? He is exempt because he can metaphorically say to the victim: What do you want in my domain, i.e., why were you there without permission? Since he entered the premises without authorization, he bears responsibility for his own fate. But if that is so, the same applies to his ox as well, and let the owner of the ox say to the victim: What do you want in my domain? Rather, it must be that we do not say that this principle applies with regard to matters relating to the death penalty. Consequently, these cases do not prove that the mouth of the cow is like the courtyard of the victim within the scope of the halakhot of damages.

§ The Gemara relates: There were these goats, belonging to the Tarbu family, that would frequently damage Rav Yosef’s property. Rav Yosef said to Abaye: Go and tell their owners that they must keep their goats enclosed within their own property. Abaye said to Rav Yosef in response: Why should I go? If I go and deliver this message, they will say to me: Let the Master put a fence up around his property so that the goats will not be able to get in there.

The Gemara questions this claim: And if an individual did put up a fence to safeguard his property from the Eating of other animals because he was required to do so, and had he not done so the owners of those animals would not be liable to pay for the damage caused by their animals, how can you find damage classified as Eating for which the Merciful One holds the owner of the animal liable? As, if it is the responsibility of the injured party to fence in his property, animals will not be able to get inside. The Gemara answers: A case in which the Torah holds the owner of the animal liable can be explained as one where the animal burrowed under the fence. Alternatively, it could be explained as a case where the separating fence collapsed in middle of the night and the owner of the fence did not have the opportunity to repair it before the animals caused damage.

The Gemara comments: Rav Yosef, and some say it was Rabba, would announce: Those that ascend to Eretz Yisrael from Babylonia, bringing with them the rulings of the Babylonian Sages, as well as those that descend to Babylonia from Eretz Yisrael, bringing the rulings of the sages of Eretz Yisrael with them, all agree to the following halakha: With regard to these goats that loiter in the market until they are slaughtered and in the meantime cause damage to others, we warn their owner two or three times. If the owner of the goats heeds the warning and safeguards his animals from damaging others, then he heeds it and no further action is necessary. But if not, we say to him: Go, sit next to the butcher shop and take your money, meaning we instruct him to slaughter his goats immediately. Since he in any event intends to slaughter them, the court can force him to do so immediately. Otherwise, he cannot be forced to slaughter them as a preventive measure.

MISHNA: Which type of ox is deemed innocuous and which is deemed forewarned? An ox is deemed forewarned in any case where witnesses testified about it that it gored on three different days. And it reverts back to its previous innocuous status from when it reverses its behavior and refrains from goring for three consecutive days; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Meir says: It is deemed forewarned in any case where witnesses testified that it gored three times, regardless of the number of days on which this behavior occurred. And it reverts back to its previous innocuous status in any case where children pet it and play with it and it does not gore them.

GEMARA: The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda that an ox is deemed forewarned only if it gored on three separate days? Abaye said: It states in the verse: “Or if it is known that the ox was a goring ox from yesterday and the day before yesterday, and its owner has not secured it” (Exodus 21:36). This leads to the following inference: “Yesterday” indicates one day, “from yesterday” indicates two days, “the day before yesterday” indicates three days, “and its owner has not secured it”; here we arrive at a fourth incident of goring, for which the owner pays the full amount of damages.

Rava said: “Yesterday” and “from yesterday” are not to be expounded separately. Rather, the inference from this phrase is that “from yesterday” indicates one day, “the day before yesterday” indicates two days, “and its owner has not secured it” indicates now, the third incident of goring, as it is liable as a forewarned animal for the third goring.

The Gemara asks: And what is the reason for the opinion of Rabbi Meir, who does not determine the forewarned status of an ox by the number of days on which the animal gored but simply by the number of times? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

גם נתברר מזו דפי פרה כחצר הניזק דמי דכד איבעיא ואפשיטא דכחצר הניזק דמי דחאה רב מרי ואמר שן דחייב רחמנא כגון שנתחככה בכותל להנאתה והפילה הכותל או טינפה פירות להנאתה שדומה היזיקן לשן דיש לה הנאה להזיקה שכשם שיש לה הנאה באכילתה כך יש הנא' כשנתחככה בכותל וכיוצא בה ואקשי' עלי' והא כתיב ובער זה השן וכתיב כאשר יבער הגלל עד תומו ש"מ דשן דחייב רחמנא כגון דבעיר ליה כוליה שנא' עד תומו. וזה שהפילה הכותל וטינפה הפירות לא ביערם לגמרי דהא קיימי ומתחזו.

ופריק רב אשי כגון דשף צלמי. פי' כגון שהיו לו צורות מצויירים בכותל נתחככה בהן ושפשפה אותם מלשון [בתרגום דברים ט] ושפית יתיה בשופינא ובערם מן הכותל לגמרי כדגרסי' בסוף יום הכפורים בענין שכבת זרע שישנו על בשרו אם מבערב ישפשף כלומר יחכך בבשרו עד שיבערו לגמרי ובא רב אשי ופירק [פירוק] אחר דפסע פסועי פי' כגון בצע המקום שנתחככה בהן שיברה האבנים ושחקתן והפירות בדריסה טינפתם ודרסתם [וכילתם] כדכתיב בצע אמרתו לשון כלייה והוא תמימות והשלמות ואתינן למיפשטיה מהא שיסה בו כלב כו' ופשוטה היא. דאפיק כלבא לניביה וסרטיה פי' שיני הכלב שהן ניבין גדולין יוצאין מפיו ולחוץ והכה בהן ולא הכניס [ידו] לתוך פיו.

ת"ש השיך בו את הנחש כו' ופרקי' לענין קטלא דברי הכל חייב ולא יכיל מזיק למימר מאי בעית ברשותי כי קמיבעיא לן לענין ממונא ולא [איפשטא] אלא ממתני' דקתני על החררה משלם נזק שלם ש"מ דפי הכלב כחצר הניזק דמי. והשתא סלקא שמעתין כר' יוחנן דאמר אשו משו' חציו אית ליה נמי משום ממונו וקיימא לן כוותי'.

הנהו עיזי דבי תרבו דהוו מפסדי לר' יוסף ואמר לאביי זיל אצנעינהו כלומר הזהר לבעליהן שישמרו אותן והשיבו אביי יאמרו דבעליהן יגדור גדר לשדהו והשיב רב יוסף אם כל שדות גדורות הן האי דכתיב ובער בשדה אחר היכי משכחת לה ופירק אביי בשחתרה הבהמה הגדר או נפל הגדר בלילה ונכנסה הבהמה ואכלה כי האי גונא השן חייבת אבל בשדה שאינה גדורה השן פטורה ועמדה הא דאביי ולא איפריכא והא דמכריז רבה ואיתימא ר' יוסף לאו דסמכה היא דרב יוסף כשמעתיה ואביי הא אוקמיה בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתק ולרבה לא איתברירה דדבריו נינהו דהא גרסי' ואיתימ' ר' יוסף לפיכך אין כח לפסוק הלכה כמותו.

פי' עיזי דשוקא. העומדין לטביחה:

מתני' איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו עליו ג' ימים. ותם שיחזור בו ג' ימים דברי ר' יהודה ור' מאיר אומר מועד שהעידו בו ג' פעמים וכו'.

ואמרינן מאי טעמא אמר אביי תמול חד מתמול תרי כלומר אילו היה כתיב תמול אינו אלא יום אחד השתא דשינה קרא וכתב מתמול תרי יומי נינהו שלשום תלתא ולא ישמרנו ונגח רביעית נעשה מועד ומשלם נזק שלם.

רבא אמר לא שנא כתיב תמול ולא שנא כתיב מתמול תרוייהו חדא יומא משמע שלשום תרי ולא ישמרנו אלא נגח עוד יום שלישי מכאן ולהבא נעשה מועד וכל מה שיגח שלם ישלם שור תחת השור ולדברי הכל נגיחה רביעית נזק שלם. ואביי ורבא בקראי פליגי ולא בעיקר הנגיחות דבהדיא קתני כל שהעידו בו ג' ימים ועוד הלא תראה בתחלת חזקת הבתים דמותיב במתמיה בדבר ברור אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מיחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קמה ברשותיה ופריק הכי השתא התם מכי נגח ג' נגיחות הוה ליה מועד ואידך כי לא נגח מאי משלם הכא כיון דאכלה ג' שנים קמה ליה ברשותיה. ועוד שנינו משנה שלימה שור שנגח את האדם ומת מועד משלם את הכופר ותם פטור מן הכופר וזה וזה חייבין מיתה. ואקשי' בגמ' וכי מאחר דמתם קטלינן ליה מועד דקטל היכי משכחת לה. ופרש רבה פי' ודחאו רב אשי ופירש הוא כגון שסיכן ג' בני אדם. רב זביד אמר כגון שהרג ג' בהמות ומועד לבהמה הוי מועד לאדם הרי בפי' דבתלתא זימני תם הוא ונעשה מועד ואם הרג יהרג וזהו המועד שנסקל ומשלם הכופר ובטעמא חדא אזדו הני. ורב שימי בר אשי ור"ל ורב פפא ורב אחא בריה דרב איקא כולהו סבירא להו דבתלתא זמני תם הוא. ותוב גרסינן בפ' הבא על יבמתו וסתות ושור המועד הלכתא כרשב"ג דאמר בהדי' לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא.

והכא אמר ר"נ אמר רב אדא בר אהבה הל' כר' יהודה במועד שהרי ר' יוסי מודה לו. והוצרכנו לפרש כל זה שראינו במקצת פירושי רבותינו הגאונים שאמרו כי בנגיחה השלישית משלם נזק שלם וכמדומה עבר אגב שיטפא.

דאי בחצר המזיק לימא ליה רפתך בפומא דכלבאי מאי בעי. תימה האיך אפשר לומר כן כלבו לקח החררה מרשות ניזק והוא אמר ליה ריפתך בפומ' דכלבאי מאי בעי והראב"ד ז"ל פירש דחררה זו לא נטלה מרשות הניזק אלא מרשות בעל הגחלת כמו שכתבנו למעלה ומשום כך אמר שמע מינה דפי פרה כחצר הניזק דמי דכשנטלה כלב זה לא מרשות הניזק נטלה אלא מרשות אחר והוליכה בפיו עד גדישו של בעל החררה ואי אמרת פי פרה כחצר המזיק דמי לימא לי כלבאי לא מרשותך שקיל ופומי' רשותי' הוא ובשעת אכילה מרשותי נטלה ואמאי חייב אבל אי כרשות ניזק דמי השתא ודאי חייב דהא מרשות ניזק נטלה וברשותו אכלה ובכי הא ליכא לספוקי וליכא למיבעי והיינו מתניתין דנכנסה לרשות הניזק ואכלה מאי שראוי לה ואכלה מתוך החנות ומצדי הרחבה.

ואם תאמר אם כן מאי קא קשיא ליה ברשות מזיק שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה הא משכחת לה כשנטלה מרשות הניזק ואכלה ברשות הניזק י"ל דאין הכי נמי ורב מרי בריה דרב כהנא דאהדר ליה משכחת לה כגון שנתחככה בכותל לטענתיה מהדר ליה. ואינך שמעתין דשסה בו הכלב והשיך בו את הנחש כולהו בשנטל יד חבירו והכניסה בפיו של כלב ושל נחש דאי בשסה בלבד והלך הכלב ונשך וכן הנחש אפילו לענין ניזקין חייב בעל הכלב והנחש ואפילו לכשתמצי לומר פי פרה כחצר המזיק דמי ומכל מקום מההיא דחררה שמעינן דפי פרה כחצר הניזק דמי.

הא דאקשינן: והא בעינן כאשר יבער הגלל עד תומו. קשיא לי דהא אסיקנא בריש פ"ק דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונ"ל דה"ק והא בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר חיובא דשן לא משכחת לה אלא בשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם.

שן דאמר רחמנא היכי משכחת לה וכו'. כתב הרי"ף ז"ל דקי"ל כרב יוסף וליתי' לדאביי דשינויא בעלמא הוא אבל ר"ח ז"ל פסק כאביי דהא אוקימנא לרב יוסף כטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רב ואתמר רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף כשמעתי' ורבא לא אתבררה דדבריו נינהו דהא גרסינן ואתמר רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו אלו דברי הרב ז"ל.

הני עיזי דשוקא מתרינן בהו במרייהו תלתא זימני. פירוש עיזי דשוקא העומדים לשחיטה ואין הבעלים ממתינין אלא ליומא דשוקא ואי לא מברחי להו שחטינן להו אפילו בלא יומא דשוקא ומ"מ אם הזיקו בנתיים משלם את הנזק נזק שלם על השן ועל הרגל והני מילי עיזי דשוקא אבל עיזי אחרינא דעומדין לגיזתן וחלבן לא שחטינן להו אלא כל אימת דמזקי משלמי.

והכי קאמר אם תמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא מחייב יש מי שפירש דנגיחה שלישית איכא בינייהו דלאביי עד דנגח נגיחה רביעית לא משלם ולרבא בנגיחה שלישית נעשה מועד והעדתו וחיובו באין כא' ובשלישי משלם נזק שלם וליתא מדאמרינן ריש פרק חזקת הבתים מנין לחזקה שהיא ג' שנים משור המועד אי מה שור המועד עד נגיחה רביעית לא מחייב הכא נמי עד שנה רביעית לא קיימא ברשותיה ופריק הכא השתא התם כי נגח שלש נגיחות הו"ל מועד אידך כי לא נגח מאי משלם אלמא מדפרכינן ומפקינן הכא להדיא מלתא פשיטא היא לכלהו דעד נגיחה רביעית לא משלם וכן אי אפשר דההיא סוגיא אליבא דאביי דלית ליה הלכתא כותיה עבידנא אלא הכא משמעות דורשין בלחוד איכא בינייהו.

כבר כתבנו הרבה פעמים שהשן חיובו בחצר הנזק ולא בחצר אחרת כל שכן בחצר המזיק למדת שפי פרה האוכלת ברשות הנזק חייבת נזק שלם ואין אומרין שפי פרה רשות המזיק אף בביתו של נזק שאם כן אין לך שן גמורה חייבת ואם מפני נתחככה בכותל וטנפה פירות להנאתה אין אלו אלא תולדות שהרי אין כאן ביעור לגמרי ועיקר השן נאמר בה כאשר יבער הגלל עד תמו ואע"פ שאפשר לפרש בשבירה או במחיקת החקוי מכל וכל מ"מ אין זה אב אלא תולדה:

מי ששסה כלבו של חברו בחברו פטור המשסה מדיני אדם וחייב בדיני שמים ובעל הכלב בניזקין חייב חצי נזק ואם הרג אין הכלב נסקל אחר שעל ידי שסוי הרג וכן הדין אם גירה בו את הדוב או שאר בהמה וחיה אבל נחש אם שסהו בחברו פטור המשסה אפילו הרג ואפילו השיך בו ר"ל שהגיע בידו פיו של נחש לבשר חברו פטור שארס נחש מעצמו הוא מקיאו ומ"מ הנחש נסקל ולפיכך נחש שהמית בדרך זה בסקילה ומכיש פטור:

הנכנס בחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית השור בסקילה שלענין מיתה אין אומרים שיהא זה יכול לומר מה לך אצל רשותי אבל הבעלים מ"מ פטורין מן הכופר אם היה מועד כמו שיתבאר:

בהמות שנכנסו לחצר הניזק ואכלו שאנו מחייבים אותם משום שן לא סוף דבר בבית הנזק שהוא מוקף בכותלים ושננעל הדלת אלא שחתרו או נפל בלילה אלא אף בבית הפתוח ואף בשדה שאין שם גדר חייב ואין אומרים שעל בעל השדה לגדור את שדהו וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אע"פ שאין נעולות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ואין אומרין שהיה לו לנעול אלא שמ"מ הדברים נראין כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמה בשדה או בבקעה היא שנויה:

בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרים בבעליהם שנים ושלשה פעמים ואם הזיקו אחר כן שוחטין אותן ומודיעים אותו שיבא למכור ואע"פ שאין זה ביומא דשוקא הא בבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיקה כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין וכן יש מפרשים שאע"פ שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות:

המשנה הששית והכונה לבאר בה שור המועד שבארנו בפרק האחר שהוא מחמשה מועדין כיצד הוא דינו ואמר על זה איזהו תם ואיזהו מועד מועד שהעידו בו שלשה ימים ותם משיחזור בו שלשה ימים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים ותם שיהיו התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח אמר הר"ם ממשמשין ר"ל שמושכין אותו ומשחקים בו ואינם מנגחים והלכה כר' יהודה בפירוש שור המועד והלכה כר' מאיר בפירוש שור תם וכל זמן שהועד השור לנגיחה לא יחזור לתמותו עד שישחקו בו הנערים ולא יזיקם בנגיחה:

אמר המאירי איזהו מועד כל שהעידו בו שלשה ימים ר"ל שהתרו בו בבעליו שלשה ימים על שלש נגיחות והוא שנגח ביום ראשון והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח ביום שני והודיעוהו והתרוהו לשמרו וחזר ונגח בשלישי והתרוהו לשמרו הרי זה עושה מועד מכאן ואילך לחייבו נזק שלם בנגיחה רביעית וכופר הא אם נגח שלשה פעמים ביום אחד אפילו הודיעוהו על כל אחת בשעתה והתרוהו אין זה מועד הואיל ולא התמיד כן בימים שזה שהתמיד ביום אחד סבה היא שארעה לו ותם וכו' ר"ל אחר שנעשה מועד אם הוא חוזר מטבעו הרע חוזר הוא לדין תמותו ומאימתי משיחזור בו שלשה ימים שבכל יום מהם יהיו חבריו עוברים לפניו ואינו נוגחם דברי ר' יהודה ור' מאיר אומר מועד שהעידו בו שלשה פעמים אפילו ביום אחד ותם ר"ל וחוזר לתמותו משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו:

והלכה כר' יהודה בהעדה וכר' מאיר בחזרה לתמותו ויש פוסקין בהעדה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא בגמ' ונסח הדברים מאי טעמא דר' יהודה אמר אביי תמול חד מתמול תרי שלשום תלת ולא ישמרנו ברביעית רבא אמר תמול מתמול חד הוא והכי קאמר אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו האידנא חייב ומפרשים האידנא בשלישית שאם לא כן במה נחלקו ומ"מ קשה לפירוש זה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרשב"ג דאמר לשלישי תנשא לרביעי לא תנשא אלא עיקר הפירוש שלא נחלקו אביי ורבא אלא במשמעות דורשין ודברי רבא פירושם מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום הוא ולא ישמרנו בשלישית האידנא חייב במה שיגח מכאן ואילך ואף לדעת מפרשים שחולקין הם בין שלישית לרביעית מ"מ הלכה ברביעית ואם מפני שקשה להם שכל מחלוקת אביי ורבא הלכה כרבא אין אנו חוששין לכך שאין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרשב"ג כמו שכתבנו וכל שאין עקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר העירונו בדבר זה במסכת חולין:

והתראה זו שבארנו צריך שתהא בפני בעלים ובפני בית דין:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ולימא ליה מה בעי ידך בפומא דחיואי הנה ודאי יש להקשות מה שהקשיתי במהדורא תניניא אבל במאי בעי ריפתך (בפומא) דכלבאי אין להקשות דכיון דלגבי שן בתר אכילה אזלינן אילו לקח הכלב מבית הניזק והביא בחצר המזיק ואכיל מי לא מיפטר ה"נ כשלקח והביא לתוך פי' אי כחצר המזיק דמי ליפטר. אבל נשיכת הנחש דהוי תולדה דקרן ליכא למימר הכי שאלו לקחה בהמתו כלי מחצר הניזק והביאתו ברשות המזיק ושיברתו מי לא מחייב וה"נ לחייב:

פיסקא (איזהו תם) אמר להן הרי הוא אומר וזאת תהיה טומאתו בזובו. מה דקשיא לי במה"ק נ"ל לתרוצי הכי בודאי אי הוה יליף שור המועד ממקום אחר הוה אמר ליה זבה תוכיח וכל יוכיח דעלמא ממידי דכתוב באורייתא פרכינן אלא הכא מיניה וביה יליף מסברא דסבר למימר שיותר יש להחמיר בקירוב הנגיחות מריחוק הנגיחות ואמרו לו זבה תוכיח שהחמירה תורה בריחוק ראיותיה ולא ילפינן ק"ו לקירוב ראיותיה דאלמא יותר יש להחמיר בריחוק מן הקירוב וה"נ בשור המועד לא תילוף הקירוב מן הריחוק בק"ו. אמר להם לעולם יותר יש להחמיר בקירוב מן הריחוק והתם בזבה דלא דרשי' ק"ו משום דקרא מעטיה לקירוב אבל הכא דלא מעטיה אני יכול לדרוש ק"ו אם בריחוק חייב רחמנא ק"ו בקיורב:

רבינא אמר דשף צלמי. מפרש ריב"א דרבינא בא לפרש נתחככה בכותל שהיו הצלמים מצויירים בה ורב אשי בא לפרש טנפה פירות כגון דפסעה פסועי. תוספות שאנץ.

והא בעינן כאשר יבער הגלל. קשה לי דהא אסקינא בריש פרק קמא דמכלתין שן דומיא דרגל מה רגל דלא מכליא קרנא אף שן דלא מכליא קרנא. ונראה לי דהכי קאמר בעינן שן שיכולה לבער את הכל ואי עיקר דחיובא דשן לא משכחת לה אלא כשנתחככה בכותל או טנפה פירות הא לא מכליא קרנא לעולם. הרשב"א ז"ל.

מאי בעי ידך בפומא דחיואי. הוה מצי לשנויי דהכא נמי בדאפקיה לניביה וסרטיה אלא משמע ליה השיך שהנחש לא עשה כלום אלא שהקיא את הארס. לענין קטלא לא אמרינן. פירוש לא אמרינן הך סברא לחייב מיתה על האדם ופטור הנחש. אבל אין לפרש לענין קטלא לא אמרינן כיון דמת האדם מחמת הנחש רק לענין נזקין דהא בסמוך מייתי משור בסקילה ובעלים פטורים מכופר משום דמצי אמר מה בעית ברשותי אלמא דאף לענין מיתה אמרינן הך סברא. אלא ודאי הכי פירושו לענין קטלא לא אמרינן משום דלעיל ליכא חיוב מיתה על הכלב דמיירי שלא מת הנשוך אלא נזק בעלמא בעי לשלומי בעל הכלב. תלמידי הר"פ ז"ל.
והקשו בתוספות ברישא דאייתי לעיל משיסה בו את הכלב דהיינו רישא דהא דהשיך אמאי לא דחי לענין קטלא לא אמרינן. יש לומר דמשתמע ליה דשיסה בו את הכלב וכו' לאו לענין קטלא איתמר דלא שייך קטלא אלא בהשיך ולא איתמר אלא לענין נזקין. ה"ר ישעיה ז"ל.

ח"מ שצ"ב ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל הכלב שנטל חררה וכו'. על הגדיש חצי נזק בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הן ואף על פי שאין הגחלת מבעל הכלב דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר אשו משום חציו או משום ממונו ובאדם הוא כאלו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הרי חצים שלה והם כדין צרורות ומשלם חצי נזק ובאדם שאין בו מין צרורות נזק שלם (אכנפיה) שאין הגחלת שלו. ומכל מקום בכלב אם לא הניחה אלא אדייה אדויי פירוש שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת משלם חצי נזק ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהן רביע נזק. ויש חולקים בזו כמו שהתבארו דברים אלו בששמר בעל גחלת את גחלתו כראוי והכלב חתר דאין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב ואין בו דין משונה לדון בו חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן וכו'. ואם לא שמר בעל גחלת גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדייה אדויי למה שפירשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש שוטה וקטן שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו להזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזק בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל הגחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שביארנו בו בפירוש ראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור. ומכל מקום יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדייה אדויי הוא ולא כדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת חצי נזק. ואין לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה. וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי. וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם. פי פרה האוכלת ברשות הניזק חייב נזק שלם. ע"כ.

אמר ליה לאביי זיל צנעינהו. כן גריס הרי"ף ז"ל. ופירש ה"ר יהונתן ז"ל זיל צנעינהו שים אותם בשמתא אם יוסיפו עוד לפשוע שלא ישמרו העזים כדאמרינן בפרק קמא ובין כך ובין כך משמתינן ליה עד דמסלקי היזקא מדרבי נתן. לגדור מר גדרא. כלומר דסבירא ליה דעל הניזק להרחיק את עצמו ורב יוסף הוה סבירא ליה דעל המזיק להרחיק את עצמו והילכתא כוותיה. והכי סוגיא דשמעתא דמקשה לעיל וליחייב נמי בעל גחלת ומתרץ בששמר את גחלתו שמע מינה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ.
וכן פסק הר"מ מסרקסטה וז"ל הלכה כרב יוסף ואם הזיקו העזים אף על פי שמצאו גדר פתוח משלמין בעליהן דהוו להו למנטריה וגיריה נינהו וקיימא לן דמודה רבי יוסי בגיריה דעל המזיק להרחיק את עצמו. ע"כ לשונו.

יכלי למימר לגדור מר גדרא וכו'. כתבו בתוספות היה נשמט אביי שלא היה חפץ וכו'. והא דאוקימנא לעיל בששמר גחלתו משום דלא ליחייב בעל גחלת אאשו אבל משום דלא לפטור בעל הכלב אחררה לא איצטריך. וכן פסק רי"ף דליכא לדאביי. לשון הרא"ש ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל לגדור מר גדרא. וא"ת והלא לעיל פירשנו שאין מוטל עליו לשמור עצמו להיות ניזוק ואם כן למה יגדור כלל. ויש לומר דאין הכי נמי ואביי אמר הכי לאשתמוטי מלילך לשם והא דמשני הכא כשחתרה שנויא בעלמא הוא. ותדע דהא אמרינן במתניתין מפתח החנות וכו'. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל לגדור מר גדרא. צריך לומר דאביי לית ליה האי סברא דאמר לעיל גבי חררה דאין לו לאדם ליזהר שלא יזיקוהו ודוחק. ועוד קשה לי ממתניתין דמחייבת על חחררה וכן מתוך החנות. ושמא אביי אשתמוטי קא משתמיט וכו'. ואומר ר"י דלא דמי דודאי בבתים אין אדם יכול להיות פתחיו נעולים כל שעה אבל גבי שדה דרך אנשים לגדור שדותם. ע"כ. ורבינו חננאל ז"ל פסק כאביי דהא אוקמי לרב יוסף בטעמא ואסתלק רב יוסף ושתיק. והא דמכריז רבה ואיתימא רב יוסף לאו דסמכא הוא דרב יוסף דשמעתיה ורבה לא אתבררו דדבריו נינהו דהא גרסינן ואיתימא רב יוסף ולפיכך אין כח לפסוק כמותו. אלו דברי הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל בהמות שנכנסו לחצר הניזק חייבים בין בבית שהוא מוקף בכתלים ושננעלה הדלת אלא שחתרו בין בבית הפתוח בין בשדה שאין שם שום גדר. וגאוני הראשונים פסקו שבשדה הואיל והבהמות רגילות לילך בצד השדה ברשות פטורות אלא שבבתים חייבות אף על פי שאין ננעלות וכמו שאמרו למעלה מתוך החנות וכו'. והדברים נראים כדעת ראשון שהרי משנת הכלב שנטל את החררה והדליק את הגדיש סתמא בשדה או בבקעה היא שנויה. בהמות העומדות לשחיטה ומזיקות מתרין בבעליהן ב' או ג' פעמים ואם הזיקו אחר כך שוחטין אותם ומודיעין אותו שיבא למכור ואף על פי שאין זה ביומא דשוקא. ובבהמות שאינן עומדות לשחיטה אין לנו רשות בכך אלא יזיקו ויזיקו והוא משלם כראוי. וגדולי המחברים פירשוה אף בשלא הזיק כל שנכנסה בשדות וכרמים ומתיראין בה שלא תזיק ואין הדברים נראין. וכן יש מפרשים שאף על פי שלא נכנסה לרשות הניזק אלא שהזיקה בשיניה ברשות הרבים שהיא פטורה הרשות בידם לעשות כן הואיל ולשחיטה הן עומדות. ע"כ.

תיב אמסחתא וקבל זוזך. במאזנים ישאו יחד מתרגמינן במסחתה יטלון כחדא. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מתניתין איזהו מועד וכו'. השתא קא מתחיל לפרש שור המועד שהזכיר במשנה ראשונה בחמשה תמין וחמשה מועדין אחר שן ורגל ושואל באיזה ענין בעינן העדאתו אי אמרינן דוקא קאמר הכתוב מתמול שלשום וכו' או דילמא אמרינן קל וחומר. ה"ר יהונתן ז"ל.

איזהו מועד אמר רבי יוסי. דהא דאמרינן בהבא על יבמתו דסתם לן תנא דשור המועד כרבי שמעון בן גמליאל וכו' ככתוב בתוספות. אבל שמא יש לומר דלענין חזרה קאמר דודאי לענין חזרה לא דבר כלום הפסוק. תוספות שאנץ.

שיהו התינוקות וכו'. כתבו בתוספות ולא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא ודאי מועלת חזרה לרבי מאיר בשלשה ימים. וקשה מנלן דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים נימא דוקא חזרה של משמוש תינוקות מועלת לרבי מאיר שהיא יותר חמורה ומהו החומר שלה שהרי חזר כל כך עד שהתינוקות ממשמשין בו הלכך היא חמורה אבל חזרה של שלשה ימים לא תועיל. וי"ל אם כן היית אומר סברא הפוכה מרבי יהודה דלרבי מאיר דוקא חזרה דתינוקות מועיל ולא חזרה של שלשה ימים ולרבי יהודה חזרה של שלשה ימים תועיל ולא חזרה של תינוקות. וכי תימא אינו כך אלא לרבי יהודה כיון שתועיל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה כל שכן חזרה של תינוקות שהיא חמורה. זה אי אפשר דאם כן היה קשה דלרבי יהודה העדאה של שלשה ימים היא דוקא ולא של שלש פעמים ביום אחד והחזרה לאו דוקא שהרי מועלת לרבי יהודה בין חזרה של תינוקות ובין חזרה של שלשה ימים ולרבי מאיר אפשר שהעדאה לאו דוקא שהעדאה של שלש פעמים תועיל וכן שכן של שלשה ימים וחזרה דוקא חזרה של תינוקות שהיא חמורה מועיל אבל חזרה של שלשה ימים שהיא קלה לא תועיל. וכי תימא נאמר שיהיה כך ובזה פליגי דלרבי יהודה העדאה שהיא נעשית בקושי על ידי שלשה ימים מסתלקת בקל על ידי חזרה של שלשה ימים וכל שכן על ידי טורח תינוקות שהיא חמורה ולרבי מאיר העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אינה מסתלקת אלא בקושי דהיינו על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה דוקא ולא על ידי חזרת שלשה ימים אם כן סברת התנאים שבברייתא בגמרא יהיה להיפך דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בשלשה ימים בקושי היא מסתלקת על ידי משמוש תינוקות שהיא חמורה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בלא קושי דהיינו בשלש פעמים ביום היא מסתלקת על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא קלה. אלא ודאי חזרה של תינוקות היא קלה כיון שהיא ביום אחד וחזרה של שלשה ימים היא חמורה הילכך הוצרכו התוספות לומר דלרבי מאיר תועיל חזרה של שלשה ימים דכיון דמועלת חזרה של תינוקות שהיא קלה כל שכן שתועיל חזרה של שלשה ימים. ולפי זה בגמרא נמי אתי שפיר דלרבי יוסי העדאה שהיא נעשית בקושי בשלשה ימים היא מסתלקת על ידי תינוקות שהיא קלה ולרבי שמעון העדאה שהיא נעשית בקל בשלש פעמים ביום אחד אינה מסתלקת אלא על ידי חזרה של שלשה ימים שהיא חמורה. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל שיהיו התינוקות וכו'. פירש בתוספות דלא בא רבי מאיר למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים. וקשה מנלן. וי"ל כרבי שמעון דברייתא. וקשה לר"י דילמא כרבי יוסי הגלילי סבירא ליה וגם רבי יוסי סובר כן. וי"ל אם כן דרבי יהודה לאו דוקא שקאמר משיחזור בו שלשה ימים וגם דברי רבי מאיר לאו דוקא אבל עכשיו דרבי יהודה דוקא ויכול להיות שהתינוקות ממשמשין בו גרע משלשה ימים ודוקא הוא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות דהכי אשכחן לרבי שמעון דבשלש פעמים הוי מועד ולחזרה בעי שלשה ימים. וקשה מה ראיה מביאים מרבי שמעון דילמא לרבי שמעון שאינו מועיל חזרה של תינוקות שהיא קלה דין הוא שלא תועיל חזרה של יום אחד אבל לרבי מאיר שמועלת חזרה של תינוקות מדקאמר ליה רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ואם איתא דמועלת לרבי שמעון חזרה של תינוקות כמו לרבי טרפון יאמר לו רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כרבי מאיר במועד ובתם דהא רבי שמעון מודה לו במועד ובתם אלא ודאי לית ליה לרבי שמעון חזרה של תינוקות כלל ואם כן קשה מה ראיה מביאין התוספות. וצריך עיון. גליון.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו שהתינוקות ממשמשין בו. נראה דרבי מאיר לא בא למעט דבשלשה ימים לא הויא חזרה דכל שכן הוא אלא בא להורות חזרה אחרת דסלקא דעתך אמינא דמשום תינוקות לא הויא חזרה דאדם אית ליה מזלא קמשמע לן כיון שהוא שפוי כל כך שממשמשין בו ודאי חוזר לתרבותו. ואם תאמר לשמעינן בשלש פעמים ביום אחד דהוי חזרה כמו המועדות דמסתמא כי היכי דמועיל העדאה בשלש פעמים כמו כן תועיל חזרה. יש לומר דאין לדמות חזרה להעדאה כדאשכחנא בגמרא לרבי שמעון בשלש פעמים הויא העדאה ולענין חזרה בעי שלשה ימים. ע"כ. וכן כתוב בתוספות שאנץ.

ותלמידי רבינו פרץ ז"ל כתבו וזה לשונם שיהו התינוקות וכו'. פירוש בשביל משמוש התינוקות אינו נוגח שוורים ובכך הויא חזרה אבל אם רצה לומר ואינו נוגח את התינוקות אכתי לא הויא בכך חזרה לשוורים דאדם אית ליה מזלא ועם משמוש התינוקות רגיל הוא ליגח שוורים. ע"כ.
אבל ה"ר יהונתן ז"ל פירש דרבי מאיר פליג וסבירא ליה שיהו התינוקות ממשמשין בו כלומר אפילו יעמוד שלשה ימים עם השוורים ואינו נוגחן לא יחזור לתמותו עד שישסו אותו בני אדם בעצמן ומנסין אותו ואינו נוגחן לא תימא בגדולים דשמא ירא הוא מהם אלא אפילו תינוקות שאין ירא מהן אפילו הכי כשמשסין אותו בעצמן אינו נוגחן נמצא שהניח טבעו הרע ולמד תרבות. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל כל שהתינוקות ממשמשין בו כלומר בין קרניו. והכי תניא בתוספות תם שיהו התינוקות ממשמשין בו בין קרניו. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל משיהו התינוקות כלומר משיהו אפילו תינוקות עוברים וממשמשין בו דרך הכעסה ושסוי ואינו נוגח. ובברייתא אמרו ממשמשין בו בין קרניו. ע"כ.

גמרא תמול חד מתמול תרי. קשה דאמרינן בבראשית רבה איזהו יום שיש לו תמול ואין לו שלשום זה יום שני לבריאת עולם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה. ואיכא לחלק בין תמול למאתמול בשור"ק כמו ואתמול עמי לאויב יקומם שהוא גם כן בשור"ק כלומר יום מאת יום שיש לו מול והיינו שני שהוא מול יום ראשון דלא היה שום יום ראשון. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ולא ישמרנו האידנא. פירש רש"י דבפעם שלישית מיחייב נזק שלם. וקשה דכל סתם התלמוד כאביי וסוגיין דשמעתין דלקמן דקאמר דאתו שלשה כתי עדים וכו'. הרא"ש ז"ל.

ועוד תימה דהא רבא גופיה בפרק הבא על יבמתו קאמר שור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. ומיהו שמא מחזרה דמתניתין דייק התם. תוספות שאנץ.
והרב ר' שלמה מדדויש פירש דאיכא בינייהו דלאביי על כרחיה מוכח מקרא דבתרי זמני לא הויא חזקה אבל לרבא מצינן למסבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נזק שלם דבתרי זמני הויא חזקה שהוא מועד אבל מתניתין ודאי דקתני אין נעשה מועד עד שלשה ימים סבר כרבי שמעון בן גמליאל והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בפרק הבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרבי שמעון בן גמליאל אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא. גליון.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל יש פוסקין בהעדאה שבשלישית חייב וסוברים שזהו דעת רבא דאמר ולא ישמרנו האידנא חייב. וקשה שהרי רבא עצמו אמר וסתות ושור המועד כרבי שמעון בן גמליאל. אלא עיקר הפירוש דמשמעות דורשין איכא בינייהו ודברי רבא פירושן מתמול חד שלשום תרי אם מתמול שלשום במה שיגח מכאן ואילך. ואף לדעת המפרשים שחולקים הם בין שלישית לרביעית מכל מקום הלכה כאביי ואף על גב דקיימא לן הלכה כרבא אין עיקר מחלוקת זה שלהם שהרי נחלקו בה גדולים מהם כמו שאמרו וסתות ושור המועד הלכה כרבי שמעון בן גמליאל כמו שכתבנו וכל שאין עיקר המחלוקת שלהם אינו בכלל הדברים הנזכרים על שמם וכבר הערנו בדבר זה במסכת חולין. עד כאן לשונו ז"ל.

בד"ה ולא ישמרנו כו' וי"ל דלכתחלה כשהוזמו הג' כו' לא הספיקו לגמור את דינו עד שנגח נגיחה ד' כו' עכ"ל לרבא ניחא דאי לייעודי תורא אפשר שיגח נגיחה ד' בו ביום שנגח נגיחה ג' עד שלא הספיקו לגמור דינו אבל אי לייעודי גברא ודאי דהספיקו לגמור דינו אף בנגיחה ראשונה בו ביום כשהעידו ראשונה בבעלים ולא היו משהין אותו עד לאחר הנגיחה שניה אבל לאביי לייעודו תורא נמי על כרחך כשהעידו על נגיחה ג' והספיקו לגמור דינו היו משהין אותו עד למחר בנגיחה רביעית א"כ בכה"ג ניחא נמי בלייעודי גברא בכל הנגיחות ואפשר דבנגיחה אחת איכא למימר הכי אבל בכל הנגיחות לית לן למימר הכי דמלתא דלא שכיחא הוא ודו"ק:

בגמ' כגון שנתחככה בכותל וכו'. יש לדקדק מה יהיה התולדה דשן ובריש מכילתן קאמר אבות מכלל דאיכא תולדה. וי"ל דתרי הוי נתחככה בכותל או טנפה פירות וחד הוי אב וחד הוי תולדה:

בתוס' ד"ה איזהו מועד וכו' לא משום דתהוי פלוגתא בשור המועד וכו'. ר"ל פלוגתייהו דר' ורשב"ג דפליגי אי בתרי זימני הוי חזקה או בתלתא והתוס' הכא קצרו לשונם זה לשון התוס' התם אהא דקאמר התם כו' שור המועד סתם לן תנא כרשב"ג וכתבו התוס' התם רבי לא פליג אקרא אלא כלומר התם מתקיימים דברי רשב"ג דאמר בתלתא זימני הוי חזקה ע"ש וכן הוא כונת התוס' דהכא:

ד"ה ולא ישמרנו והר"ר עזרא פי' דאיכא בינייהו וכו'. ואני מצאתי בגליון תוס' ישנים וז"ל והר"ר שלמה מדרוי"ש פי' דאיכא בינייהו דלאביי ע"כ מודה ר' הכא דבתרי זימני לא הוי חזקה דלא פליג אקרא אבל לרבא סבר שפיר דבנגיחה שלישית משלם נ"ש דבתרי זימני הוי חזקה והוי מועד אבל מתני' ודאי דקתני דאין נעשה מועד עד ג' ימים אתיא כרשב"ג והשתא אתי שפיר דרבא לטעמיה דאמר בהבא על יבמתו דבשור המועד סתם לן תנא כרשב"ג אבל לאביי אפילו רבי מודה הכא עכ"ל:

בא"ד וי"ל דלכתחלה כשהוזמו הג' כתות לקחוה הבעלים וכו'. הוכרחו לכתוב זה משום דמסתמא בשעת העמדת השור בב"ד אי אפשר שיגח:

בא"ד והא דקתני לקמן בברייתא וכו' אע"ג דעדיין לא חייב נ"ש וכו'. ר"ל לפי מה דפרישית לעיל דלכ"ע עד נגיחה רביעית לא משלם נזק שלם:

רש"י בד"ה אית ליה נמי משום ממונא (בעצמו דל ממונא הלכך כיון דתורת אש ליתא) כו' היכא דהגחלת שלו מחייב לענין גלוי משום ממונא ואע"ג דכלו לו חציו וכגון שהיה לו לגודרה כלומר שהיה יכול לגודרה שלא תעבור הדליקה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה ולא נעל בפניו ואטמון פטור דכי האי ממון המזיק פוטרו רחמנא בטמון וכי מאחר דתרוייהו לא מחייבי אלא בגחלת שלו וכל הני תיובתא דלעיל ליתנהו דאף לרבי יוחנן לא מחייב בעל כלב אלא במקום גחלת וכדפרישנא וכן בעל גמל במסכסכ' מאי בינייהו א"ב ד' דברים מאן דאית ליה משום חציו חייב בד' דברים אם הוזק אדם בו ולמאן דלית ליה נזק גרידא משלם כו' ל"א אית ליה נמי משום ממונא והיכא דליכא לחיובא כו' כצ"ל ונ"ב ס"א ועיקר הוא וכן פירש מגדל עוז דעת הרמב"ם גבי כלב שנטל חררה ולכן כתב רש"י לשון ראשון עיקר ודו"ק:

בד"ה הכי גרסינן כו' דגחלת וחררה דחד וגדיש דחד כצ"ל:

גמרא דסלקין לעילא ודנחתין כו'. (לקמן קי"ג ב ב"ב מה):

במשנה כל שהעידו בו ג' ימים. נ"ל לדקדק מדברי הנ"י לקמן פ"ד בסוגיא דמועד למינו ואינו מועד לשא"מ דגם לר"י בג"פ ביום א' מועד הוא לאותו היום עכ"פ:

תד"ה שיהו אע"ג דאדם א"ל מזלא כו'. ועי' לשון הרמב"ם בפירושו אבל (לקמן כד ב) וברש"י שם ד"ה הא נגח מוכח דפי' ואינו נוגח היינו לשוורים וכעין זה כתבתי (לקמן לז) בתד"ה הרי הוא:

בא"ד ולא בא ר"מ למעט של"ת חזרה ג"י כו'. וכ"כ התוי"ט בשם הנ"י אבל מלשון הרע"ב שכ' ובהא הלכה כר"מ שאין כו' עד שיהו תינוקות כו' וכן מלשון הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ו ה"ז וביותר בהל' ח' וע"ש במ"מ משמע להדיא דלא כהתוס' והנ"י והתוי"ט ל"ד כאן בהביאו את הנ"י ולא העיר עליו כלום:

תוס' ד"ה תפשוט וכו' אפי' הכניס יד חבירו. עי' לקמן ד' נו ע"א תוספות ד"ה אילימא:

בגמרא ותפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא ליה מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי דאיבעיא להו וכו' שן דחייב רחמנא היכי משכחת ליה ע"כ לשון הש"ס בכאן. תמוה מאד כמו שכתבו התוס' ואף לפירושם הל' דחוק מאד כמ"ש הם בעצמם אבל הנראה מזה דפשיטא ליה להש"ס דכל היכא שהבהמה לוקחת ואוכלת מיד לית דינא ולית דיינא דבתר אכילה אזלינן א"נ אע"ג דלא אכלה מיד כיון שבנתינתה לפיה אינו ראוי עוד לאכילה קרינן ביה שפיר וביער בשדה אחר אלא דוקא כאן גבי כלב שנטל חררה כיון שהכלב הולך עם החררה למקום א' והיא שלימה בפיו א"כ לא נראה לחייבו אשעת לקיחה כיון שהחררה היתה בעין ואפשר להצילה אלא עיקר החיוב חל כיון שהניחה בגדיש ולקחה אח"כ ואכלה לכך מקשי הש"ס לעיל שפיר דאכלה היכא כיון שאין לנו לחייבו אלא משעת אכילה ומוקי לה משום הכי דאכלה בגדיש דבעל חררה פי' וא"כ יש לנו לחייבו שפיר על לקיחה ואכילה אחרונה וע"ז דייק הש"ס שפיר תפשוט דפי פרה כחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק לימא מאי בעי ריפתך בפומא דכלבאי פי' כיון דעל לקיחה ראשונה לא מחייבינן ליה כיון שלא נעשה בו שום היזק אלא על לקיחה אחרונה שלקחה מפיו של עצמו ואכלה מחייבינן ליה מוכח דפי פרה כחצר הניזק דמי ותפשוט דאיבעיא להו ועיקר האיבעיא באמת הוא כמ"ש התוס' דנפקא מינה אם הושיטה אחר וכו' ולכך לא מצי למיפשט ממתני' דשן מועדת לאכול הראוי לה דהתם מיירי שאוכלת תיכף וא"כ נעשה הביעור תיכף בנתינתה לפיה בשעת הלקיחה והא דקאמר הש"ס שן דחייבה רחמנא היכי משכחת לה היינו ג"כ כמו שכתבו התוספות דאלישנא דקרא פריך דכתיב ובער בשדה אחר משמע שהביעור גופיה נעשה בחצר הניזק ובזה נתיישב ג"כ דלא תיקשי לעיל לפירוש רש"י גבי איבעיא להו דמתגלגל בדף כ' ודו"ק:

בגמרא מ"ט דרבי יהודא כו' אמר אביי תמול חד מתמול תרי כו'. והא דכתיב תרי זימני מתמול שלשום נראה לכאורה דחדא לענין שנעשה מועד לנזק שלם ואידך לענין כופר אלא דלפ"ז תקשה דהר"ל למיכתב ג"כ והועד בבעליו תרי זימני ויש ליישב אמנם יותר נ"ל דאידך קרא דאו נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום היינו לענין חזרה דמהכא יליף רבי יהודא דבעיא נמי ג' ימים דהכי פירושא דקרא דאם נודע שכבר היה מועד גמור מתמול שלשום דוקא אע"ג דבתמול שלשום תרי זימני לא נגח אפ"ה לא הוה הפסק משא"כ היכא שהיה השור נגח קודם תמול שלשום והפסיק תלת זימני חזר לתמותו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב בזה עוד בלשון האיבעיא דלייעודי גברא והיינו לאביי כדאית ליה שחדא מהנגיחות הוא עכ"פ בתמול או שלשום ולרבא כפשטא ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה איזהו מועד אור"י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו וכו' עכ"ל. צ"ע דלפי פירושם בסמוך בד"ה ולא ישמרנו דרבא לא מחייבו ג"כ אלא בנגיחה רביעית והיינו שהתוס' הוכיח כן מסוגית הש"ס וברייתא אבל לישנא דקרא ודאי משמע יותר דבנגיחה השלישית חייב וא"כ קשה דלמא רבי ור"ש ב"ג פליגי ג"כ לענין מועד דלרבי דס"ל בעלמא תרי זימני הוי חזקה מוקי לקרא דולא ישמרנו דחייב האידנא בנגיחה שלישית ולרשב"ג דס"ל תלת זימני הוי חזקה מוקי מסברא קרא דולא ישמרנו האידנא בנגיחה שלישית נעשה מועד ואח"כ ישלם בנגיחה רביעית ומצאתי במהר"ם בדבור הסמוך המתחיל ולא ישמרנו שהביא שם איזה גליון מתוס' בענין זה ע"ש דלפ"ז דברי התוס' כאן תמוהים ועיין מה שאכתוב בסמוך ויתיישב על נכון:

בד"ה ולא ישמרנו האידנא חייב פי' בקונטרס וכו' וא"כ אפי' למ"ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחילה ולא ישלם נזק שלם עד נגיחה ד' עכ"ל. התוס' הוכיחו כן מסוגית הש"ס אבל מה שאמר רבא ולא ישמרנו האידנא חייב משמע דיליף הכי מקרא לא נתיישב לפ"ז דנגיחה שלישית לא רמיזא בקרא דוהועד בבעליו לאו לשון מועד הוא אלא לשון עדות וצ"ל דרבא יליף מדכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו ובא ללמד שאין השור נעשה מועד שישלמו הבעלים נ"ש עד שיעידו בפני הבעלים ובפני הב"ד וע"כ דאיירי כאן מנגיחה שלישית וא"כ אם נאמר דבנגיחה זו משלם תיכף נ"ש א"כ קרא ל"ל דמילתא דפשיטא היא שאין חבין לאדם אלא בפניו עיין מ"ש בזה פ' הגוזל בתרא דף קי"ב גבי אין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד א"ו דלא מחייב נ"ש אלא בנגיחה ד' וא"כ והועד בבעליו בא ללמד שבנגיחה ג' צריך להעיד בפניו ובפני ב"ד דוקא ואז נעשה מועד לשלם בנגיחה ד' אבל כשלא העידו עליו בנגיחה ג' בפניו אינו משלם בנגיחה ד' אף אם העידו בו באותו נגיחה וזהו חידוש גדול ומה שאמר האידנא חייב אף שנעשה בר חיובא לשלם נ"ש להבא ויותר נראה דלרבא נמי דאמר מתמול שלשום תרי אפ"ה כתיבי שפיר שלשה נגיחות בקרא מקמי והועד בבעליו דקרא אדלעיל מיניה קאי דכתיב נגיחה ראשונה דתמות ועלה קאמר קרא דאם שור נגח הוא מתמול שלשום לבר מנגיחה דהשתא נעשה מועד וכן פרש"י ז"ל להדיא בחומש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ שיטה אחרונה דרש"י דרבא מחייב בנגיחה שלישית כדקאמר ולא ישמרנו האידנא ומה שהוכרח לרבא לפ' כן היינו דוקא אליבא דר"י והיינו למאי דפרישית דר' יהודא לענין חזרה מאידך קרא נפקא דקאמר קרא ואם נודע כי שור נגח הוא משמע שנודע השתא בשעת נגיחה זו דכתיב ברישא דקרא שכבר היה מועד גמור קודם לכן מתמול שלשום וא"כ בהדי נגיחה דהשתא ה"ל נגיחה רביעית ועל כרחך דולא ישמרנו דכתיב בתר הכי היינו בנגיחה דהאידנא דאל"כ הו"ל חמש נגיחות א"כ ולא ישמרנו דרישא נמי איירי דכוותיה ולפ"ז הך סוגיא דפ' חזקת הבתים לא תיקשי דהתם בלא"ה לא מתוקמא אליבא דרבי יהודה דאיהו אית ליה טעמא אחרינא בחזקה דג' שנים כר"י שיודיעו שנה וילך שנה כו' אע"כ דכרבי יוסי איירי דלית ליה חזרה דג' ימים או כר' מאיר כדמסיק התם להדיא מאן הולכי אושא ר' ישמעאל וס"ל. כרבי מאיר ודוק היטב. ובזה נתיישב מה שהקשיתי בסמוך דע"כ ר' מודה בהא דמדכתיב והועד בבעליו בתר שני נגיחות משמע דאיירי בנגיחה שלישית מדאיצטריך לאשמועינן דבעיא בפניו ע"כ דלא משלם נ"ש בנגיחה זו אלא מכאן ולהבא וק"ל:

(כג ב תוספות) ד"ה ולא ישמרנו וכו' וי"ל דלכתחילה כשהוזמו וכו' ביאור דבריהם הוא כגון שבאו עדים ביום א' והעידו, שהיום נגח שור זה את האדם, ולפני שנגמר דינו הוזמו אותם עדים; וביום ב' באו עדים אחרים והעידו שבו ביום נגח, וגם אלו הוזמו לפני שנגמר דינו; וכן ביום ג' באה כת שלישית והעידה שבו ביום נגח, וגם אלה הוזמו קודם שנגמר דינו. וביום ד' באו עדים אחרים והזמו לכל ג' כתי עדים משלשת הימים, שהזמו לג' כתי העדים שהעידו שנגח; ולפ"ז הרי כל ג' כתי העדים שהעידו שבכל יום ויום נגח אמת אמרו, ועד שלא הספיקו ב"ד לגמור דינו של אותו שור חזר ונגח פעם ד', דלמ"ד ליעודי תורא נעשה מועד בין לאביי ובין לרבא מיד כשהוזמו זוממי זוממין, אבל למ"ד ליעודי גברא אינו נעשה מועד, דהא כל כת עדים שהעידה שנגח בכל יום ויום כבר הוזמה בו ביום, ואף שביום ד' אחר שהוזמו זוממי זוממין חזרו כל ג' כתי העדים למקומן, מ"מ אין כאן אלא העדאה אחת לבעלים בפעם אחת, ואכתי הוי תם (ומ"ש מהרש"א בזה אינו מובן לי, ע"ש).

כחצר הניזק דמיא. ושדה אחר קרינא ביה: ואי אמרת כו'. גמרא קמהדר כלומר אמאי מספקא לך פשיטא דכחצר הניזק דמי דאי כחצר המזיק דמי א''כ שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה: נתחככה בכותל. דתולדה דשן היא אבל שן ממש לא דאמר ליה פי פרתי רשותי היא: וטנפה פירות. ע''י גלגול כעין שעושין סוסים וחמורים ובלעז וולט''ר: והא בעינן עד תומו. דמכליא קרנא דהא ובער זה השן מיבער הגלל עד תומו נפקא לן בפ' קמא (דף ב:) והכא ליכא תומו שעדיין האבנים והפירות בעין: דשף צלמי. כשנתחככה בכותל מחקה צורה שעליו דאיכא תומו: דפסעי פסועי. כשנתגלגלה על הפירות תחבתן בטיט ואי אפשר ללקטן. לישנא אחרינא דפסאי פסואי כמו פסו אמונים (תהלים יב) כלומר ששפכה משקה בגלגולה דכליא ופסיא קרנא: פטור משסה. דגרמא בנזקין פטור: דאפקיה לניביה. שהוציא שיניו וסרטו דלא הכניס ידו לתוך פיו: השיך בו את הנחש. שנטל את הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנסה לתוכו ונשכו ומת: מחייב. מיתה: בין שיניו עומד. ובלא כוונת הנחש יצא הארס: לפיכך מכיש בסייף. דהוה ליה כאילו הרגו בסייף שהורג ממש הוא ולא גורם: נחש בסקילה. כדין שור הורג אדם דכתיב השור יסקל (שמות כא): לענין קטלא. הריגת נחש: לא אמרינן. מאי בעי ידך כו' ואפילו כחצר המזיק דמיא אינו פטור אלא נהרג אלא לענין נזקין אמרינן מאי בעית ברשותי כדתנן בפ''ק (דף ט:) חוץ מרשות המיוחדת למזיק ומיבעיא לן פי פרה אי כחצר המזיק דמי או לא עד דפשיטנא לה מכלב שנטל חררה: בי תרבו. שם משפחה: דסלקין לעילא. מבבל לארץ ישראל: ודנחתין לתחתא. מארץ ישראל לבבל הוו בקיאין בדין זה: עיזי דשוקא. דקצבי דקיימי לשחיטה אלא דמשהו להו עד יומא דשוקא: מתרינן במרייהו. אי מפסדן אפילו ברשות הרבים: תיב אמסחתא. מקום מעמד הקצבים: וקביל זוזך. אפילו ביומא דלאו דשוקא שחיט להו הואיל ולשחיטה קיימן: מתני' משיחזור בו שלשה ימים. שרואה שוורים ואינו נוגח חוזר לתמותו: שלשה פעמים. ואפילו ביום אחד: גמ' אתאן לנגיחה רביעית. שאם לא שמרו ונגח נגיחה רביעית משלם מעלייה נ''ש אבל אשלישית פלגא נזקא הוא דמשלם: ולא ישמרנו האידנא. בנגיחה שלישית חייב עליה נזק שלם:

וזה הלשון לאו דוקא דהכא לא שייך לשון זה שהכלב לקח מעצמו אלא כלומר כיון דגזירת הכתוב דבעי' אכילה בחצר הניזק ואי פי פרה כחצר המזיק אפילו כי אכלה בגדיש דבעל החררה הוי אכילה בחצר המזיק ואגב דשייך לשון זה בנתן אחר לתוך פיה נקט ליה ומייתי משיסה בו את הכלב דשסוי מיקרי אפילו הכניס יד חבירו בפי הכלב או הנחש והשיך היינו דתחב ודחק שיני הכלב ונחש בבשר חבירו וא''כ אמאי חייב בעל הכלב והלא ידו בחצר המזיק הוא ולימא ליה מאי בעי ידך בפומא דכלבאי והא דקאמר שן דחייב רחמנא היכי משכחת לה אף על גב דמשכחת לה שפיר כגון שהלקיחה היתה בחצר הניזק אלא משום דפשטיה דקרא משמע שהביעור היתה בחצר הניזק קבעי היכי משכחת לה ובריש מסכת שבת (דף ג:) איכא נמי תפשוט מסוגיא דשמעתין דקאמר תפשוט מדבעי רב ביבי בר אביי: תא שמע שיסה בו את הכלב. ותימה דאמאי לא משני לענין קטלא לא אמרינן כדאמרינן בסמוך דהך משנה היא רישא דהשיך בו את הנחש דמייתי בתר הכי בפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף עו: ושם) ושמא משמע ליה רישא בין לענין מיתה בין לענין נזקין ולקמן נמי מייתי לה גבי בעיא משסה כלבו של חבירו: דאפקיה לניביה וסרטיה. הו''מ לשנויי' כגון שלא הכניס יד חבירו אלא הכלב עצמו לקחה כששיסהו אלא דמשני לפי מה שסבור דמיירי כשהושיט לו ידו: יכלי למימר לגדור מר גדירא בארעיה. היה נשמט אביי שלא היה חפץ לילך לשם דהתנן (לעיל דף יט:) אכלה מתוך החנות משלמת כו' ולא אמרינן היה לו לנעול חנותו וכן אכלה מצידי הרחבה ולעיל נמי לא פריך דליפטר בעל הכלב מן החררה ורב אלפס פסק כרב יוסף וליתיה לדאביי דדחויא בעלמא הוא: הנהו עיזי דשוקא כו'. דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה ואע''ג שישלמו מה שהזיקו לא בעי למיקם בהדייהו לדינא וזימנין נמי דליכא סהדי אבל עז לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק ישלם כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו דאמר ליה זיל אצנעינהו ולא אמר ליה זיל שחטינהו: איזהו מועד כו'. אומר ר''י דהא דאמרינן בהבא על יבמתו (יבמות דף סד:) דסתם לן תנא דשור המועד כרשב''ג דאמר בשלש זימנין הוי חזקה לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד דמקראי דרשינן: שיהו התינוקות כו'. אף על גב דאדם אית ליה מזלא מ''מ כיון שנעשה שפל כל כך שהתינוקות ממשמשין בו ודאי חזר לקדמותו ולא בא ר''מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים אלא השמיענו דאפילו ביום אחד פעמים דאיכא חזרה כגון ע''י תינוקות וג' פעמים ביום אחד נראה דאין מועיל לדידיה לחזרה אע''פ שמועיל להעדאה דה''נ אשכחן לר''ש דבשלשה פעמים הוי מועד ובחזרה בעי ג' ימים: ולא ישמרנו האידנא חייב. פי' בקונטרס בפי' ראשונה דלרבא בפעם ג' חייב נ''ש צ''ל לפי' הא דקאמר לקמן דאתו ג' כיתי סהדי בחד יומא דלמ''ד לייעודי תורא אייעד ומשלמין בעלים נ''ש אע''פ שלא ידעו תחלה ואינו נראה דוהועד בבעליו כתיב ואח''כ אם לא ישמרנו משלם נ''ש וברייתא דלקמן קתני דאין השור נעשה מועד עד שיעידו בפני בעלים וא''כ אפילו למ''ד לייעודי תורא צריך שידעו הבעלים תחלה וכי אתו ג' כיתי סהדי בחד יומא והעידו בבעלים לא ישלמו בעלים נ''ש עד נגיחה ד' ורש''י עצמו חזר בו משום דבריש חזקת הבתים (ב''ב דף כח. ושם) קאמר סתמא דגמרא אי מה שור המועד עד נגיחה ד' לא מיחייב כו' ופי' דמשמעות דורשין איכא בינייהו