בבא קמא כב ע"א

וְהָתַנְיָא הַכֶּלֶב וְהַגְּדִי שֶׁדִּילְּגוּ בֵּין מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה בֵּין מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה פְּטוּרִין {תרגמא} <תַּרְגְּמַהּ> רַב פָּפָּא דְּאָפֵיךְ מֵיפָךְ כַּלְבָּא בִּזְקִירָא וְגַדְיָא בִּסְרִיכָא אִי הָכִי אַמַּאי פְּטוּרִים פָּטוּר מִנֶּזֶק שָׁלֵם וְחַיָּיבִין בַּחֲצִי נֶזֶק
הַכֶּלֶב שֶׁנָּטַל
אִתְּמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר אִשּׁוֹ מִשּׁוּם מָמוֹנוֹ
וְרֵישׁ לָקִישׁ מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ חִצָּיו מִכֹּחוֹ קָאָזְלִי הַאי לָא מִכֹּחוֹ קָאָזֵיל וְרַבִּי יוֹחָנָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כְּרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר לָךְ מָמוֹנָא אִית בֵּיהּ מַמָּשָׁא הָא לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא
תְּנַן הַכֶּלֶב שֶׁנָּטַל חֲרָרָה כּוּ' בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו חִצָּיו דְּכֶלֶב הוּא
אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִשּׁוֹ מִשּׁוּם מָמוֹנוֹ הַאי אֵשׁ לָאו מָמוֹנוֹ דְּבַעַל כֶּלֶב הוּא
אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאַדְּיֵיהּ אַדּוֹיֵי דְּעַל חֲרָרָה מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְעַל מָקוֹם גַּחֶלֶת מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק וְעַל גָּדִישׁ כּוּלֵּהּ פָּטוּר
וְרַבִּי יוֹחָנָן דְּאַנְּחַהּ אַנּוֹחֵי עַל חֲרָרָה וְעַל מְקוֹם גַּחֶלֶת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְעַל הַגָּדִישׁ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
תָּא שְׁמַע גָּמָל טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים נִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת (וְדָלְקוּ) [וְדָלְקָה] בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָונִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה בַּעַל גָּמָל חַיָּיב הִנִּיחַ חֶנְוָונִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ חֶנְוָונִי חַיָּיב רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּנֵר חֲנוּכָּה פָּטוּר
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו חִצָּיו דְּגָמָל הוּא אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מָמוֹנוֹ הַאי אֵשׁ לָאו מָמוֹנָא דְּבַעַל גָּמָל הוּא אָמַר לָךְ רֵישׁ לָקִישׁ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּמְסַכְסֶכֶת כׇּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא אִם הִנִּיחַ חֶנְוָונִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ חֶנְוָונִי חַיָּיב וְאִי בִּמְסַכְסֶכֶת אַמַּאי חַיָּיב בְּשֶׁעָמְדָה
עָמְדָה וְסִכְסְכָה כׇּל שֶׁכֵּן דְּחֶנְוָונִי פָּטוּר וּבַעַל גָּמָל חַיָּיב אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אִיקָא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁעָמְדָה לְהַטִּיל מֵימֶיהָ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כב - א

והתניא: הכלב והגדי שדלגו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, פטורין.

תרגמא העמידה רב פפא, בכגון דאפיך מיפך, שדילגו בצורה משונה, ההפוכה מדרך דילוגם,

כלבא שדרכו לנעוץ צפרניו בכותל בשעה שמקפץ, עשה זאת כאן בזקירא, בקפיצה.

וגדיא, שדרכו לדלג בקפיצה, עשה זאת כאן בסריכא, שנעץ ציפורניו בכותל.

ומקשה הגמרא, אי הכי שהעמדת שהיו משונים ולא אנוסים, אמאי פטורים מלשלם חצי נזק, כדין קרן?

ומשנינן, אכן פטור מנזק שלם, וחייבין בחצי נזק:

סוגית אשו משום חציו

סוגייתינו באה לבאר את מהות חיובו של המזיק על ידי אש:

נחלקו בזה אמוראים: רבי יוחנן סובר "אשו משום חציו" - פירוש: שהאש הרי היא כחץ - והמבעיר הרי הוא כשולח חץ. וכשם שהשולח חץ והזיק, חייב המשלח על היזק החץ כאילו עשה הוא את ההיזק בידים, שהרי החץ מכוחו הולך, כך גם באש. וכל מה שהאש מזיקה בדרכה נחשב כאילו הזיק המבעיר בידים. ומשום כך מבואר בסוף הסוגיא, שאם ניזוק אדם באש, חייב המבעיר בתשלומי ד' דברים כדין אדם המזיק בידים, שהרי האש הרי היא כחץ, וכשם שהמשלח חץ והזיק אדם חייב בד' דברים - כך גם המשלח אש.

טעמו של רבי יוחנן מבואר לקמן בגמרא שלמד כן מפסוק.

שיטת ריש לקיש ש"אשו משום ממונו" - פירוש: שהאש הרי היא כממונו של המבעיר. ומשום כך חייב המבעיר על היזק האש שהרי ממונו הזיק וכדין כל ממון המזיק שחייב.

ונחלקו רש"י ותוס' בדברי ריש לקיש, שיטת רש"י שאינו חייב אלא אם כן הייתה הגחלת שלו שהרי כל חיובו הוא משום ממונו המזיק. אבל התוספות חולקים וסוברים שאף אם הדליק באש של אחר חייב, דכיון שהוא הבעיר וגרם להיזק הרי זה כממונו וחייב.

בעיקר שיטת רבי יוחנן ש"אשו משום חציו", חדשו התוס' שכדי שהאש תחשב כחיציו אין צורך שיבעיר בידים את האש, אלא אף אם פשע ולא שימר גחלתו והלכה האש מעצמה והזיקה, גם אז נחשבת האש כחיציו ואף שלא שלחה בידים. אך האחרונים ^[1] כתבו שבמקרה שלא הוא יצר את האש בידים אלא האש נוצרה מחמת פשיעתו - בזה גם התוס' מודים שאין זה נחשב כחציו, וכל דברי התוס' אמורים רק היכן שהדליק הוא את האש במקום שמור, אלא שאחר כך פשע בשמירה והלכה האש והזיקה - שחייב משום חציו.

עוד כתבו התוס' ^[2] שאין האש נחשבת כחציו אלא אם כן הדליק במקום שקרוב לודאי שיווצר היזק ע"י הדלקתו, ומשום כך דוקא אם הדליק במקום שהרוח מצויה בו נחשבת האש כחץ, אבל אם הדליק במקום שאין הרוח מצויה ואין ודאות שיווצר היזק על ידי הדלקתו, אין זה דומה לחץ ופטור.

ויותר מזה כתבו התוס' בסנהדרין ^[3] שאינו חייב אלא במקום שהאש יכולה להזיק בלא עזרת הרוח כלל. אך החזון איש ^[4] פירש את דברי התוס' שכוונתם שאינו חייב אלא אם הזיקה האש באותה הרוח שהיתה בשעת ההבערה, אך אם נתחדשה רוח אחרת אחר ההבערה שוב אינו חייב.

הגדרת הגר"ח ב"אשו משום חציו":

בחידושי רבינו חיים הלוי ^[5] כתב שני דרכים בהבנת ההלכה של "אשו משום חציו": הדרך האחת היא שנתחדש בדין זה שכל נזק שהאש עושה, הרי זה כאילו עשה הוא בעצמו את המעשה. אבל לא נאמר בהלכה זו שנזק האש נחשב כנזק שנעשה בכוחו של המבעיר, אלא אדרבא! אף על פי שהנזק נעשה בכח האש ולא בכח המבעיר מכל מקום חייב על כך כאילו עשה בידים.

הדרך השניה היא שבאמת כח הליכת האש הוא מכוחו של המבעיר. וכל מה שהאש מזיקה בדרכה נחשב נזק בכוחו הישיר של המבעיר. והוסיף הגר"ח שלחידוש זה אין צורך בפסוק, אלא זוהי סברא שכח הליכת האש הוא מכוחו של המבעיר. - אלא שעדיין יש לפוטרו משום דסוף סוף כח אחר מעורב בהולכת האש, שהרי לא רק מכוחו הלכה אלא גם מכח הרוח? על זה נתחדש בפסוק שגם אם כח אחר מעורב בו עדין זה נחשב שהאש הולכת מכוחו וחייב משום שבכוחו נעשה ההיזק.

לענין נפשות:

שיטת התוספות ^[6] והרא"ש ^[7] שלרבי יוחנן שחייב המבעיר על האש כאילו הזיק בידים, אם כן גם אם נהרג אדם על ידי האש חייב המבעיר מיתה כאילו הרגו בידים. אבל הר"ן ^[8] חולק וסובר שגם לשיטת רבי יוחנן אינו חייב מיתה אם מת אדם מחמת האש, ואף על פי שאשו משום חציו הרי זה דומה לגרמי שאין חייבים עליו מיתה.

ועל שיטת התוס' והרא"ש הקשה הגר"ח, שהרי מבואר בגמרא שדין זה של "אשו משום חציו" נלמד מפסוק, ופסוק זה נאמר בדיני ממונות ולא בדיני נפשות, ואם כן מהיכן למדו התוס' שגם בדיני נפשות התחדש דין זה?

וישב זאת הגר"ח על פי דרכו השניה שהבאנו לעיל, שיסוד ענין "אשו משום חציו" לא נלמד כלל מן הפסוק, אלא הוא סברא שהאש הרי היא כחץ ממש מפני שהולכת מכוחו, וסברא זו קיימת בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות. ואף שעדיין צריכים אנו לפסוק כדי לחייבו גם במקום שהאש הלכה בעזרת הרוח - ופסוק זה נאמר רק בדיני ממונות? על זה חידש הגר"ח שאין זה חידוש מיוחד לגבי דיני ממונות, אלא הוא גילוי כללי לכל דיני התורה שגם היכן שכח אחר מעורב בו - אין זה מגרע מכוחו ועדין חשיב כהולך מכוחו, ומשום כך חייב המבעיר מיתה שהרי מכוחו נהרג והרי זה כהורג בידים.

לענין שבת:

הנמוקי יוסף הקשה, לפי רבי יוחנן הסובר שכל מה שהבעירה האש בדרכה הרי זה כאילו הבעיר הוא בידים, אם כן איך מותר להדליק נר בערב שבת הלא כשהנר דולק בשבת הרי זה כאילו מבעיר בידים אש בשבת? ותירץ שאין פירוש ההלכה ש"אשו משום חציו" שכל רגע ורגע שהאש קיימת הרי הוא כאילו מבעירה בידים, אלא גדר ההלכה הוא שבשעת ההבערה הוא מתחייב על כל מה שהאש תזיק אחר כך מכח הבערתו. וכיון שכך לא קשה מנר בשבת כיון שכל חיובו נגמר בשעת ההבערה ובשעת ההבערה הוא זמן המותר בהדלקת אש.

והנמוקי יוסף הוכיח את דבריו שהרי הגמרא מדמה את האש לחץ, ובחץ ודאי שחיובו נגמר בשעת זריקת החץ ולא בשעה שההיזק נעשה בפועל, דאם נאמר שחיובו של זורק החץ הוא רק בשעה שנעשה ההיזק הלא בשעה זו אנוס הוא, שהרי גם אם חפץ בכך איננו יכול להשיב את החץ שלא יזיק? ובהכרח שחיובו הוא בשעת זריקת החץ ואז מתחייב על כל מה שיעשה החץ לאחר מכן, והוא הדין באש חיובו נגמר בשעת ההבערה. ^[9]

לענין שחיטה:

בגמרא בחולין לא, א מבואר שאם נפלה סכין מידו ובשעת הנפילה שחטה - השחיטה פסולה. והקשו התוס' בסנהדרין לרבי יוחנן הסובר ש"אשו משום חציו", אם כן כמו שבאש השורפת אף שיצאה מיד המבעיר בכל זאת נחשב שהוא שרף בידים, אם כן הוא הדין יש להחשיב את הסכין כהולכת מכח המפיל וכאילו שחט הוא בידים, ומדוע שחיטתו פסולה? וכתבו התוס'

שבאמת דין זה הוא רק למ"ד אשו משום ממונו.

אך הגר"ח כתב לישב דין זה גם לפי רבי יוחנן הסובר אשו משום חציו, וזאת לפי שני הדרכים שהבאנו לעיל:

לפי הדרך הראשונה, שאף למאן דאמר אשו משום חציו אין זה נחשב שהנזק נעשה בכוחו הישיר, אלא שאנו מחשיבים כאילו עשה את הנזק בידים - אם כן זה מועיל רק לגבי דיני ממונות וכדומה, אבל בשחיטה ישנה הלכה שהשחיטה צריכה להיות ב"כח גברא", ואם כן לא יועיל מה שאנו מחשיבים שכאילו עשה הוא את מעשה בידיו, כיון שסוף סוף אין כאן כח גברא, שהרי המעשה לא נעשה בכוחו, ומשום כך בשחיטה לא קימת ההלכה של אשו משום חציו.

ולפי הדרך השניה שכתב הגר"ח שאנו יודעים מסברא שהאש הולכת מכח המבעיר, (ועל זה חדשה התורה שאף על פי שכח אחר מעורב בו עדין זה נחשב בכוחו של המבעיר) - אם כן זהו דוקא באש שאנו יודעים שהולכת היא מכוחו, אבל אם נפלה סכין מידו הלא פסק כוחו מיד בשעת הנפילה ושוב לא נעשתה השחיטה בכוחו - וכיון שכן אין לזה ענין להלכה של אשו משום חציו שיסודה הוא שהאש הולכת מכוחו של המבעיר.

מסקנת הסוגיה - ודין טמון: בהמשך הסוגיה הגמרא מקשה לרבי יוחנן, כיצד יבאר את דין פטור טמון באש, הלא לשיטתו כל מזיק באש הרי הוא כמזיק בידים, ובאדם המזיק אין פטור טמון? ומתרצת הגמרא (למסקנא) שרבי יוחנן הסובר שאשו משום חציו סובר גם שאשו משום ממונו, ומשום כך במקום שאין לחייבו משום חציו עדין חייב משום ממונו. ומבואר בגמרא שאם היתה גדר שמנעה מהאש להתפשט, ונפלה הגדר שלא מחמת הדליקה והאש התפשטה - במקרה זה אין האש נחשבת כחציו. שהרי בשעה שהדליק את האש לא היה לאש אפשרות להמשיך, ובמקרה זה רבי יוחנן מחייב רק משום ממונו. ולפי זה מתורץ קושית הגמרא מטמון כיון שבמקרה זה שחייב רק משום ממונו נאמר פטור "טמון" בתורה. ומקשה הגמרא אם גם רבי יוחנן סובר שיש לחייבו גם משום ממונו אם כן מה הנפקא מינא בין רבי יוחנן לריש לקיש, ומתרצת הגמרא שלרבי יוחנן אם הזיקה האש אדם חייב בארבעה דברים כדין אדם המזיק, ולריש לקיש חייב רק בנזק כדין ממונו המזיק.

ומצאנו בראשונים שני דרכים בהבנת מסקנת הגמרא, הדרך האחת היא מה שהביא רש"י כאן שבאמת גם למסקנא לרבי יוחנן היזק האש נחשב ממש כהיזק בידים, ורק במקום שאין לחייבו משום חציו חייב משום ממונו, ולפי"ז באמת ישנם עוד נפק"מ בין רבי יוחנן לריש לקיש מלבד מה שהביאה הגמרא, כגון: האם פטור בטמון במקרה שלא כלו לו חציו, וכן האם חייב מיתה אם נהרג אדם באשו, ועוד נפק"מ כמבואר ברש"י ובתוס' ד"ה מאי.

אבל רש"י הביא שישנו עוד פירוש בהבנת מסקנת הגמרא והוא עיקר, אלא שרש"י לא ביאר מהו הפירוש. אמנם פירוש זה מבואר בשמ"ק ^[10] (וכן במהרש"ל כאן בדעת רש"י ^[11]) שלמסקנת הגמרא אין פירוש "אשו משום חציו" שנחשב כאילו מזיק בידים ממש כמו הזורק חץ, אלא גם לרבי יוחנן עיקר חיובו על היזק האש הוא משום שהאש היא ממונו, אלא שאמרה תורה שיש בחיוב זה גם דינים של חציו [ומשום כך חייב בד' דברים כאילו הזיק בחץ] אך עיקר חיובו הוא משום ממונו. ולפי פירוש זה גם לרבי יוחנן פטור בטמון בכל האופנים, וגם היכן שלא כלו לו חציו. - ולפי זה בודאי אם מת אדם באשו ודאי שאין חייב המבעיר מיתה שהרי יסוד חיוב אש הוא משום ממונו אלא שיש בו דינים כאילו הזיק בחציו אבל לא נחשב שהזיק בפועל בחציו. ^[12]

והנה הרמב"ם פסק כרבי יוחנן שאשו משום חציו, והקשה המגיד משנה ^[13] שלפי זה צריך להיות שפטור טמון הוא רק במקום ש"כלו לו חציו" כמו שמבואר בגמרא, דבמקום שלא כלו לו חציו חייב אף בטמון כדין אדם המזיק. אך הרמב"ם כתב בסתם שפטור בטמון ולא הזכיר כלל שפטורו רק במקום שכלו לו חציו, וזה פלא שהרי הרמב"ם פסק כרבי יוחנן? אמנם לפי הפירוש השני שהבאנו בסוגיא, שלמסקנא גם לרבי יוחנן עיקר חיובו הוא משום ממונו, אם כן לעולם פטור בטמון ואף במקום שלא כלו לו חציו, ומיושבים דברי הרמב"ם. ^[14]

שנינו במשנה: הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל חררה והדליק הגדיש - על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק.

אתמר: רבי יוחנן אמר: אשו, השולח את הבעירה והזיקה, התורה חייבה אותו משום שנחשב חציו, וכאילו זורק חץ.

וריש לקיש אמר: על אשו, חייבה אותו התורה משום ממונו המזיק, שהאש נחשבת כשורו ובורו שהזיקו.

וכעת מבינה הגמרא שלדעת רבי יוחנן חייב רק משום חציו ולא משום ממונו ולדעת ריש לקיש חייב רק משום ממונו ולא משום חציו, והנפקא מינה ביניהם הוא בשולח בעירה בגחלת שאינה שלו, שלדעת רבי יוחנן חייב משום שנחשב חציו ולדעת ריש לקיש פטור משום שאין הגחלת ממונו. ^[1]

והוינן בה: וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר לך ריש לקיש: חציו מכחו קאזלי [הולך] ומזיק, מה שאין כן האי אש לא מכחו קאזיל [הולך], שהאש הולכת ודולקת למרחוק מאליה בלא שום תוספת מצד האדם המבעיר. לכן סובר ריש לקיש, שהאש אינה נחשבת חציו של האדם, וכל חיובו מצד שנחשב ממונו המזיק, וחייב מחמת שפשע בשמירתו.

ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש?

אמר לך רבי יוחנן: כל ממונא שחייב בשמירתו אית ביה ממשא [יש בו ממשות], מה שאין כן הא [זה] האש לית ביה ממשא [אין בה ממשות], אם כן אינה נחשבת ממונו, וכל חיובו רק מחמת שנחשבת כחציו שהזיקו מחמתו.

תנן [שנינו במשנה]: הכלב שנטל חררה והלך לגדיש, אכל חררה והדליק הגדיש - על החררה משלם נזק שלם, ועל הגדיש משלם חצי נזק.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שעל אשו חייב משום שנחשב חציו, מובן מדוע אדם שהבעיר אש והזיק חייב לשלם נזק שלם, ואילו כלב שהבעיר גדיש חייב רק חצי נזק, לפי שחציו דכלב הוא, ונחשב שהכלב הזיק על ידי צרורות, שדינו חצי נזק. ואילו אדם המבעיר אש חייב נזק שלם לפי שאין דין צרורות באדם.

אלא למאן דאמר שעל אשו חייב משום שנחשב ממונו המזיק, הרי האי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא ^[2] אלא של בעל החררה, אם כן מדוע חייב בעל הכלב לשלם על הגדיש חצי נזק. ואם כוונת המשנה שחייב על מקום שהניח את הגחלת, ששם הזיק הכלב בגופו, אם כן צריך לשלם נזק שלם, שהרי דרכו של הכלב ליטול חררה ולהניחו.

ומתרצינן: אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן המשנה מדברת באופן דאדייה אדויי, שהכלב זרק את החררה עם הגחלת על הגדיש, דעל חררה משלם נזק שלם, כיון שהכלב הזיקו בגופו, ועל מקום גחלת משלם חצי נזק, כיון שהזיקו בכוחו על ידי צרורות, ועל גדיש כולה פטור, כיון שהגחלת אינה ממונו של בעל הכלב אלא של בעל החררה. ואינו חייב מחמת צרורות, כיון שממקום הגחלת ואילך, דלקה האש מאליה.

ורבי יוחנן הסובר שחייב על אשו מחמת שנחשבת חציו, כיצד יבאר את המשנה?

הוא יבאר, כי מדובר באופן דאנחה אנוחי, שהכלב הניח את הגחלת על הגדיש.

לכן על חררה משלם נזק שלם כדין שן. ועל מקום גחלת משלם נזק שלם, כי דרך הכלב להניח את החררה, והניחו שם בידים ולא על ידי צרורות. ועל הגדיש משלם חצי נזק, כי כל מקום שהלכה האש והזיקה נחשב חציו של הכלב, וחייב עליה משום צרורות חצי נזק.

מנסה הגמרא לפשוט את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש ממשנה לקמן.

תא שמע: שנינו במשנה לקמן [סב ב]: "גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, עבר הגמל ליד חנות ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני שהיה בתוך החנות והדליק את הבירה [הבנין] כולו - בעל גמל חייב לפי שלא היה לו להגדיל בחבילתו כל כך עד שתכנס לחנות.

ואם הניח חנווני נרו מבחוץ, והפשתן נדלק מהנר שעמד בחוץ ושרף את הבנין כולו - חנווני חייב כי פשע בכך שהניח את הנר בחוץ.

רבי יהודה אומר: בנר חנוכה - פטור, שמצוה להניחו ברשות הרבים לפרסם את הנס, ולא פשע בכך שהניחו שם, שעשה כן ברשות. עד כאן דברי המשנה.

ומקשינן לריש לקיש: בשלמא למאן דאמר [רבי יוחנן] הסובר כי חייב על אשו משום שנחשב חציו, מובן מדוע כשפשע בעל הגמל חייב על הבנין כולו, כי האש ששרפה את הבנין חציו דגמל הוא, אלא למאן דאמר [ריש לקיש] הסובר כי חייב על אשו משום שנחשבת ממונו, הרי האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא אלא של בעל החנות, ומדוע חייב בעל הגמל על מה שהלכה האש מעצמה ושרפה.

ומתרצינן: אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [במשנה מדובר] - במסכסכת [במדלקת] בגופה את כל הבירה כולה, שהאש הגיעה לכל הבנין על ידי הגמל ולא מעצמה, ומשום כך חייב על שריפת הבנין כולו.

ומקשינן: אי הכי, אם מדובר באופן שהגמל בגופו הדליק את כל הבנין, קשים דברי המשנה בסיפא.

אימא סיפא: "אם הניח חנווני נרו מבחוץ - חנווני חייב", ואי מדובר במסכסכת [במדלקת] את כל הבנין בגופה אמאי [מדוע] חייב החנוני על כך, הרי זה מעשה הגמל?

ומתרצינן: מדובר בשעמדה, שהגמל עמד במקומו והדליק את הבנין כולו מהמקום שעמד, שהיתה לו חבילה גדולה בגודל של כל הבנין.

ומקשינן: אם מדובר בעמדה וסכסכה, כל שכן דחנווני פטור ובעל גמל חייב! שהיה לו לבעל הגמל למהר ולנהגה משם כדי שלא תדליק את הבנין.

ומתרץ: אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב איקא: הכא במאי עסקינן [מדובר] - כגון שעמדה להטיל מימיה, ואינו יכול לנהגה משם כל זמן שלא סיימה, ואם כן אנוס הוא בעל הגמל בכך שעמדה והדליקה את הבנין כולו.

הערות

^[1] כך פירש רש"י, אבל התוספות פירשו, שלמאן דאמר אשו משום חציו, לא צריך שיבעיר בעצמו את האש, אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו, נחשב חציו. ולמאן דאמר אשו משום ממונו, הכוונה שיש בו חיוב ממון, ולא צריך שיהא האש שלו, כי אפילו בהדליק באש של אחר חייב.

^[2] התוספות פירשו לפי שיטתם, שהאש אינו ממונו של בעל הכלב, לפי שהוא לא הדליקו, ועל אש של בהמתו, היה פשוט לגמרא מחמת איזה דרשה, שלא חייבתו תורה על זה.

^[3] עז, א ד"ה סוף חמה, לפי חד תירוצא במהרש"א שם.

^[4] ב"ק סי' ב' סק"א.

^[5] הלכות שכנים פי"א הל' ל"א.

^[6] לקמן נו, א ד"ה אילימא ובסנהדרין עז, א ד"ה סוף חמה.

^[7] בסוגיין.

^[8] בחי' סנהדרין עז, א והתוס' הוכיחו שיטתם מסוגיתינו שמבואר שאם נשרף אדם וגדי פטור על הגדי ד"קם ליה בדרבא מיניה". ועיין לקמן בהערה 4 ישוב דעת הר"ן.

^[9] והאחרונים האריכו בדברי הנמוקי יוסף מכמה אנפין, ועי' קהילות יעקב סימן כ"א.

^[10] וכמו שביאר ב"נחלת דוד".

^[11] וכעי"ז ביאר הגר"א, ועי' באבן האזל פי"ד ה"י שפלפל בדברי הרמב"ם ובדברי הגר"א ועין בברכת שמואל סימן י"ז אות ה' בסופו מה שהביא בשם הגר"ח.

^[12] ולפי"ז בהכרח שהתוס' בסנהדרין הסוברים שחייב מיתה, חלקו על פירוש זה.

^[13] פי"ד מנז"מ ה"ח-ט.

^[14] ואולי זהו כונת המגיד משנה שהרמב"ם מפרש את הסוגי' בפנים אחרות.

ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא] האומרת להיפך: הכלב והגדי שדילגו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה — פטורין! תרגמא [הסביר] רב פפא: מדובר באופן דאפיך מיפך [שהפכו] את דרך קפיצתם. כיצד? — כלבא בזקירא [כלב בקפיצה אחת] וגדיא בסריכא [והגדי בטיפוס], שדבר זה אינו כדרכם, ומשונה היא. ושואלים: אי הכי, אמאי [אם כך, מדוע] פטורים? שמכל מקום גרמו לנזק! ומשיבים: אין הכוונה פטורים לגמרי, אלא פטור מנזק שלם, וחייבין בחצי נזק, כדינו של כל נזק משונה, שנדון כנזק קרן.

א נאמר במשנה שהכלב שנטל חררה וגחלים עמה ואכל את החררה והדליק על ידי כך את הגדיש — משלם בעליו עבור החררה שאכל נזק שלם, ועבור נזקי הדליקה בגדיש חצי נזק.

ובענין זה של חיוב על נזקי אש מביאים: אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים, ר' יוחנן אמר: אשו, כלומר, חיובו של אדם לשלם עבור נזקים שגרמה אש שלו, הוא משום חציו, שנחשב כאילו היה יורה חץ אל מקום אחר, וכן הוא הנזק שנגרם במקום אחר על ידי האש שהבעיר במקומו. וריש לקיש אמר: אדם חייב על נזקי אשו משום ממונו, כעל שאר דברים שהם ממונו שחייב אם גרמו נזק.

ומבררים את שיטותיהם, ושואלים: וריש לקיש מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כר' יוחנן? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: אינה דומה אש לחציו, שכן חציו מכחו קאזלי [הולכים], שהרי החץ נורה מפני כוחו של היורה. האי [זו] האש לא מכחו קאזיל [הולכת], אלא הרוח היא המוליכה אותה, ומכוחו רק נוצרה האש במקומה. ושואלים מן הצד האחר: ור' יוחנן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כריש לקיש? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך: אינה דומה אשו לממונו, שכן ממונא אית ביה ממשא [ממון שהזיק יש בו ממש] ואילו הא לית ביה ממשא [זו, האש, אין בה ממש] ואין לומר שהאש שייכת לו כשאר דברים שהם רכושו.

ומנסים להביא ראיה ממה ששנינו במשנתנו, תנן [שנינו]: הכלב שנטל חררה וכו' משלם על הגדיש חצי נזק. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שאשו משום חציו אם כן האש הזו חציו (כוחו) של הכלב הוא —

ולכן חייב הבעלים לשלם על מה שגרם הכלב, ומשלם חצי נזק כדין צרורות, שאף הם כוחו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] אשו משום ממונו הלא האי [זאת] האש לאו [לא] ממונו של בעל הכלב הוא אלא של בעל החררה, ומשום מה יהיה חייב בעל הכלב?

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] לא שנטל את החררה והניחה כמות שהיא, אלא דאדייה אדויי [שטלטלה ממקום למקום] וכך יש להבין את דין המשנה: על חררה שאכל — משלם נזק שלם, ועל הנזק שנגרם במקום המסויים בו השליך הכלב את הגחלת — משלם חצי נזק כמו על צרורות, ואולם על הגדיש כולה פטור שהרי חיוב אש הוא משום ממונו, ואש זו אינה ממונו של בעל הכלב.

ור' יוחנן אינו צריך לפרש דווקא באופן זה, אלא במקרה רגיל: דאנחה אנוחי [שהניחה] את החררה בגדיש על מנת לאוכלה, ולכן על חררה ועל מקום גחלת משלם נזק שלם, שכן נזק זה הוא בכלל נזקי אכילה של הכלב, ועל הגדיש משלם חצי נזק, שלדעתו עיקר חיוב האש הוא משום שהיא נחשבת ככוחו, והרי זה כדין צרורות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו (נדלקה) בנרו של חנווני והדליק את הבירה (הבית) על ידי הפשתן — בעל הגמל חייב. ואולם אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב. ר' יהודה אומר: בנר חנוכה שמצוה להניחו בחוץ — פטור החנווני.

ומעתה, בהלכה הראשונה, שחייב בעל הגמל בנזקי האש, יש לשאול: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] אשו משום חציו יכול אתה לומר כי אש זו חציו של הגמל הוא, ולכן חייב בעליו. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] אשו משום ממונו — האי [זו] האש לאו [לא] ממונא [הממון] של בעל הגמל הוא! ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במסכסכת כל הבירה כולה, לא שנגעה האש במקום אחר ומשם התפשטה הלאה, אלא שהגמל העביר את הפשתן הבוער ממקום למקום והדליק, והרי זה כמו הכלב שהניח את הגחלת בכל מקום ומקום.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אימא סיפא [אמור את סופה] של משנה זו: אם הניח חנווני נרו מבחוץ — חנווני חייב. ואי [ואם] במסכסכת מדובר — אמאי [מדוע] חייב החנווני? הרי האש שלו היתה רק במקום אחד, והגמל הוא שהעבירה ממקום למקום! ומשיבים: כאן מדובר בשעמדה וסכסכה, שעמד הגמל במקומו ולא הלך ממקום למקום, והפשתן שעל גביו היה מרובה מאד, כך שהצית באופן ישיר את הבירה כולה.

ושואלים: אם עמדה וסכסכה, שלא הלך הגמל ממקום למקום, אלא החבילה היא זו שהדליקה את כל הבירה כולה, כל שכן שהחנווני פטור ובעל גמל חייב, שמוטל עליו להוציא את גמלו מן המקום! אמר רב הונא בר מנוח משמיה [משמו] של רב איקא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שעמדה הבהמה להטיל מימיה ותוך כדי כך הציתה את האש בכל הבירה, ובעליה אנוס בענין זה, שאינו יכול להזיזה ממקומה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita: If a dog or a goat jumped, regardless of whether they jumped from above to below or from below to above, their owners are exempt from all liability? Rav Pappa interpreted it in the following way: Their manners of movement were changed from the typical manner of movement for their species. The dog moved by leaping [bizkira], while the goat moved by climbing [bisrikha]. The Gemara asks: If that is so, why are the owners exempt from liability? After all, they still caused damage. The Gemara answers: The baraita does not intend to say that they are completely exempt, but that they are exempt from paying the full cost of the damage; they are, however, liable to pay half the cost of the damage, as is the halakha in any case of damage caused by atypical behavior, as such acts are classified as Goring.

§ The mishna teaches: With regard to a dog that took a cake that had been baked directly on hot coals, and went to a stack of grain to eat it, and it ate the cake and at the same time ignited the stack of grain with a coal that it had taken along with the cake, the owner of the dog must pay the full cost of the damage for the cake, and he must pay for half the cost of the damage to the stack of grain.

With regard to damage caused by a fire lit by one person spreading to a location other than where it was lit, the Gemara cites a dispute among the amora’im: It was stated: Rabbi Yoḥanan says: His liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, meaning that damage caused by a fire in a location other than where it was lit is comparable to damage caused by an arrow shot at a distant target. And Reish Lakish says: His liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his property; he is responsible for this damage just as he is responsible for damage caused elsewhere by any of his possessions, e.g., one of his animals.

The Gemara asks: And what is the reason that Reish Lakish did not state his opinion in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan? The Gemara answers: He could have said to you that fire is not comparable to an arrow, as an arrow proceeds as a result of his direct force, while this fire does not proceed as a result of his direct force, but requires a wind to carry it from the location where it was lit to the location of the damage. The Gemara asks about the other opinion: And what is the reason that Rabbi Yoḥanan did not state his opinion in accordance with the opinion of Reish Lakish? The Gemara answers: He could have said to you that one’s fire is not comparable to his possessions, as property is a tangible substance but this fire is not a tangible substance.

The Gemara attempts to settle the dispute: We learned in the mishna: With regard to a dog that took a cake that had been baked directly on hot coals, and went to a stack of grain to eat it, and it ate the cake and at the same time ignited the stack of grain with a coal that it had taken along with the cake, the owner of the dog must pay the full cost of the damage for the cake, and he must pay for half the cost of the damage to the stack of grain. Granted, according to the one who says that one’s liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, this fire is similar to the arrows of the dog, and therefore he must pay for half the cost of the damage caused by the dog’s force, as in a case of pebbles.

But according to the one who says that one’s liability for damage caused by his fire is due to its similarity to his property, this fire is not the property of the owner of the dog; rather, it is the property of the owner of the cake, so why is the owner of the dog liable?

The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the dog took the coal and did not place the cake on the stack, rather it threw it onto the stack. The ruling of the mishna is: For the cake which the dog ate, the owner must pay the full cost of the damage, and for the specific spot on the stack of grain that was damaged by the throwing of the coal there, the owner must pay for half the cost of the damage as in a case of pebbles. And for the stack of grain as a whole, he is exempt, because his liability for damage caused by the spread of the fire is due to its similarity to his property, and in this case it was not his property.

But Rabbi Yoḥanan can explain the mishna in a more straightforward manner. It is discussing a case where the dog placed the cake with the coal directly on the stack of grain in order to eat the cake. Accordingly, the owner of the dog must pay the full cost of the damage for the cake and for the specific spot where the coal was put down, as these cases of damage were caused directly by the dog. And for the rest of the stack of grain, he must pay for half the cost of the damage, because in Rabbi Yoḥanan’s opinion one is liable for the damage caused by fire due to its similarity to arrows shot by his force. The damage to the rest of the stack of grain is an indirect result of the dog’s force, and therefore his liability is according the halakhot of pebbles.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a mishna (62b): In the case of a camel that was laden with flax and was passing through the public domain, and its flax extended into a store at the edge of the public domain, and the flax caught fire from a lamp in the store belonging to the storekeeper, and as a result of the burning flax the camel set fire to the building together with all its contents, the owner of the camel is liable for the damage. But if the storekeeper placed his lamp outside in the public domain, thereby causing the flax on the camel to catch fire, and consequently the building was set on fire, the storekeeper is liable. Rabbi Yehuda says: In a case where the lamp placed outside was a Hanukkah lamp, the storekeeper is exempt from liability, as there is a mitzva to place a Hanukkah lamp outside.

Granted, according to the one who says that one’s liability for the damage caused by his fire is due to its similarity to his arrows, the fire in the store is similar to the arrows of the camel, and that is why the camel’s owner is liable. But according to the one who says that liability for the damage is due to its similarity to his property, this fire is not the property of the owner of the camel. The Gemara answers: Reish Lakish could have said to you: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the camel moved the burning flax around and ignited the entire building, lighting one spot after another. The fire did not need to spread since the camel directly set the building on fire in each of those spots, and therefore this case is comparable to that of a dog who moved the coal around from place to place.

The Gemara asks: If that is so, say the latter clause of the mishna: If the storekeeper placed his lamp outside, the storekeeper is liable. And if the case is one where the camel ignited the entire building, spot by spot, why is the storekeeper liable? His fire did not spread through the building; it was the camel that moved it around from one place to another. The Gemara answers: The case is one where the camel did not move around, but rather stood still, but since there was an extremely large load of flax on its back, once it caught fire it ignited the entire building simultaneously.

The Gemara asks: If the camel stood without moving from place to place, but did shift the load on its back and thereby ignited the entire building, all the more so it should be that the storekeeper should be exempt from any liability and the owner of the camel should be liable, as it was his responsibility to move the camel away from there. Rav Huna bar Manoah said in the name of Rav Ika: With what are we dealing here? We are dealing with a case where the camel stood still in order to urinate and while doing so set the building ablaze; in that case the incident is deemed an accident as the owner could not have moved the camel from the spot.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר הכלב והגדי שדילגו פי' שקפצו כגון זו ששנינו במשנתנו מלמטה למעלה פטורין אדם ותרנגול שדילגו בין כך ובין כך חייבין פי' אדם מועד לעולם ותרנגולין היינו אורחייהו ואקשינן והתניא הכלב והגדי שדילגו בין כך ובין כך חייבין ותרגמוה דאפיך מפיך כלבא בסיקרא וגדיא בסירכא. פי' דרך הגדי בסיקרא כדאמרינן [עירובין טז.] כדי שיזדקר הגדי בבת ראש והכלב בסירכא כדאמרי' דלמא אתי למיסרך וכיון שדילגו בשינוי דלאו כי אורחייהו הוה ליה משונה וקיימ' לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם וחייבים חצי נזק כרבנן.

איתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו כאלו בידיו מכה והוא המזיק בעצמו ודינו כדין אדם המזיק בעצמו. ריש לקיש אמר משום ממונו כלומר כמו שמתחייב בנזק שורו וכיוצא בו שחייב בהיזקן כך באשו דהא אינו הולך מכחו ומזיק אלא מכח הרוח וכל מה שחייב בנזקי ממונו חייב באשו ור' יוחנן אמר אינו ממונו דהא השלהבת המזקת אין בה ממש להשמר כמו השור וכיוצא בו. ואקשי' על ריש לקיש ממתני' הכלב שנטל את החררה והלך לגדיש כו' בשלמא ר' יוחנן כו' דאמר אשו משום חציו חיצי דכלב הן לפיכך חייב בעל הכלב אלא לר"ל דאמר משום ממונו האי אש לאו דבעל הכלב הוא [אלא] לבעל החררה הוא. "וראינו" לר"בות"ינו ה"גא"ונים" בשמ"ועה" ז"ו פי' ונ"רא"ה לנ"ו ב"ו פ"ירכ"א ב"עיקר" ה"ד"ין ו"לפ"יכך נ"מנ"ענו" מ"לדבר" ל"א ב"ענ"ין הפ"ירו"ש ול"א ב"פירכ"א.

ופריק ריש לקיש כגון דאדייה אדויי כלומר לא הגביה את החררה אלא בדרך דידוי הובאה אל הגדיש ולא יצתה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום הגחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה היא ומשונה בחצר הניזק חצי נזק כרבנן.

ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מיחייב דהא אוקימנא לקמן בששימר גחלתו והכלב חתר והוציאה. ור' יוחנן אמר אפי' אנחה אנוחי כגון שעקר והניח על החררה ועל מקום גחלת נזק שלם שדרך הכלב לחטוף חררה בגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש חצי נזק דמשונה היא.

ת"ש גמל טעון [פשתן] עובר ברה"ר וכו' בשלמ' לר' יוחנן חציו של גמל הן אלא לריש לקיש לאו ממון בעל גמל הוא ופריק ר"ל במסכסכת כל הבירה פירו' מסכסכת כגון [ליחכה] נירו וסיכסכה אבניו שעמד הגמל והדליק כל הבירה בסיכסוך כעין חיכוך שנמצאת הדלקת כל הבירה כגון מקום גחלת בגדיש דלרב' הכל נזק שלם. ואקשי אהדין פירוקא סיפא דקתני ואם הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב ואי במסכסכת אמאי חנוני חייב. הגמל הזיק בידים ופירק בשעמדה.

ואקשי' כל שכן אם עמדה ומסכסכת ודאי היא הזיקה בידים חנוני אמאי חייב.

גירסת הספרים: והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמטה למעלה בין מלמעלה למטה פטורין. ולפי גירסא זו רמיא לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבים ולאלתר הוה מצי למרמי' אמתניתין אלא דנטר עד דסדר ברייתא בתר מתניתין ורמי לה אתרוייהו ופרקינן תרגמוה רב פפא דאפיך מיפוך כלומר שאין דרך הכלב בזקירא ולא הגדי בסריכא ואין סריכא זו כסריכא דאמר למעלה גבי ליפת' דעל דנא דסליק ברחא ואכלו ליפתא דאמרינן כיון דאורחא למיכל ליפתא אורחה נמי למיסרך ולמיסק ואקשי' אפ"ה שאין זה אלא שינוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן.

ופריק מאי פטורין דלמעלה למטה מחצי נזק ומ"מ מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה א' פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי ובהלכות הריא"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקינן מינה דקתני פטורין כדאפיך מיפך הול"ל אפיך מיפך אפילו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואע"ג דגבי ברחא אמרינן דאורחא הוא למיסרך ולמיסק הכא בסריכה דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ ואין זה דרכו של גדי.

ר' יוחנן אמר משום חציו. ואפילו לא הדליקו הוא בעצמו אלא כ"מ שהוא פושע שלא שמר גחלתו כראוי חייב משום חציו וכדמוכח לקמן.

וריש לקיש אשו משום ממונו. פרש"י ז"ל דהך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו וכן נראה מדברי ר"ח שפי' בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגבי' החררה אלא בדרך רדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ע"כ ועל דרך זה מתפרשת כל סוגיית השמועה יותר על נכון אלא שבתוס' אמרו שאי אפשר דהא אפילו כופף קומתו של חברו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה אמרינן בריש פ' הכונס שהוא חייב וכן גץ היוצא מתחת הפטיש אע"ג דמסתמא אפקורי מפקר ליה אלא למ"ד משום חציו חייב כאלו הוא בעצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב כמזיק בגופו ור"ל דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו. ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו.

ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כר"ל. ואע"ג דאמרינן לקמן דקרא מסייע ליה וכטעמי' משמע אפ"ה סבר היא כותיה דר"ל והו"ל למידרש קרא לדרשא אחרינא א"נ היכא דכלו להו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו דאכתי לא ידע דמ"ד משום חציו אית ליה משום ממונו.

אשו לית ביה ממשא. ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחברו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו וא"ת והא בורו למ"ד בור להבלו מאי ממשא אית ביה י"ל דאפ"ה שפיר קרו ליה ממונו ואית ביה ממש שעל ידי ברייתן נשתנה ממשות של קרקע ונעשה בור משא"כ באש שהרי מקום השלהבת אינו משתנה אלא שהאויר מתחמם ונעשה חלק ושורף ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה י"ל דלא חלקה התורה ועיקרו משום בור.

בשלמא למ"ד משום חציו. כשהדליקה הוא חייב בכל לפי שאין דין צרורות באדם ובאש של כלבו חייב על כל הגדיש חצי נזק משום כלב כלומר מחמת צרורות ואפילו מקום השלהבת הולכת ודולקת ואף ע"ג דלא נגעה בו הגחלת אלא לר"ל למה חייב חצי נזק על כל הגדיש והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא והוא נמי לא הדליקו ואוקימנא אליבא דר"ל בדאדייה אדויי ועל מקום שתפול שם הגחלת מיהא חייב חצי נזק משום צרורות ועל הגדיש כולו פטור דלאו ממונו הוא וה"ה בשהניחה על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני בחייב על הגדיש חצי נזק לא מצי לאוקמי בשהניחה דא"כ אף על מקום הגחלת היה משלם נזק שלם ור' יוחנן דאוקימנא בדאנחה אנוחה ה"ה דהוה מצי לאוקמי בדאדיי אדויי ועל כולו גדיש חצי נזק ובהכין הוה מפרשינן מתניתין טפי שפיר דמדקתני ועל החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דמשמע שאין משלם כלל על הגדיש אלא חצי נזק ואלו השתא דאוקימנא בדאנחה אנוחי אצטריכא לחלק בגדיש עצמו על מקום הגחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דר"ל דדוקא באדייה אדויי כדאמר' אמר בדר' יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי וה"ה וכ"ש באדייה אדויי. הא דאקשינן לר"ל והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא איכא למידק ומ"ש מבור דאי לאו דכתב רחמנא כי יפתח איש וכי יכרה איש דמיניה דרשינן איש בור ולא שור בורו הוה מחייב אפילו אבור שורו וא"כ ה"נ לחייב על אש שורו כאשו ותירצו בתוס' דפשוט הוא להם מאיזה מדרש שיהיה דשלשה אבות נאמרו בשור דהיינו קרן ושן ורגל ולא ארבעה ואינו מחוור בעיני דא"כ למאי איצטריך לאיש בור ולא לשור בורו דהא אין לשור אלא ג' אבות ואלי דאמר דמבור ילפינן מה מצינו בבור שהוא חייב ואיש בור ולא שור בור אף אש כן ובאשו חייב ולא אאש שורו.

במסכסכת כל הבירה. כלומר דהויא כולה בירה במקום גחלת. ואי במסכסכת חנוני אמאי חייב אי אפשר לפרש אמאי חייב כלל דע"כ כיון שהניח נרו בחוץ פושע הוא דהו"ל לאסוקי אדעתי' שמא יעבור שם ברה"ר גמל טעון פשתן אפילו במשוי גדול הממלא כל הרחוב וידליק נרו בו ואף ע"פ שבעל הגמל ג"כ פושע בסכסוך שמהם פשעו וכדאמרינן לקמן ולחייב נמי בעל הגחלת כלומר מפני שהיה לו לשמור גחלתו ואע"פ שהבעל הכלב נמי פשע וה"נ ה"ק ואמאי חנוני חייב בכל דבשלמא אי לאו במסכסכת שפי' רישא בעל גמל חייב כיון שהטעין את הגמל משוי גדול כל כך ה"ז פושע שהיה לו ליזהר בכך כדי שלא יכנס פשתנו בחנות וידלק בנרו של חנוני וידליק הבירה בשלהבת וחייב משום חצי נזק הגמל ומאי חייב חצי נזק וסיפא חנוני חייב בכל שהי' לו להשמר שלא יניח נרו בחוץ דמצוי הוא שידליק בפשתנו וקודם שירגיש בעל הגמל תלך שלהבתו ותתפוש בקירות הבית אבל השתא דאמרינן במסכסכת אפילו כשהניחו בחוץ הרי הוא פושע דודאי כיון שהיא מסכסכת הבירה ראה והרגיש בדליקה והיה לו להחזירה לאחור כדי שלא תסכסך את הבירה ופריק בשעמדה וקס"ד שהניחה לעמוד ואקשי' א"כ כ"ש שהוא פושע ושהי' לו להתחייב כיון שרואה שמסכסכת והעמידה ופריק בשעמדה בעל כרחו להטיל מים ואנוס הוא דלא מסיק אדעתיה שיהא נר בחוץ וכשנאחז האור בפשתן לא הי' יכול לא להחזיר הגמל לאחוריו ולא להעבירו במהרה ולפיכך החנוני חייב בכל ולעולם במסכסכת.

גמל הטעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנסה פשתנו בתוך החנות ודלקה בו נרו של חנוני ונשרפה הבירה בעל גמל חייב מפני שפשע והרבה במשוי יתר מכדי רחב רשות הרבים וחייב בין עמדה בין לא עמדה ודין חיובו הוא שעל מקום שלהבת ראשון נזק שלם ועל הבירה כלה שהם חצים של גמל וצרורות שלו חצי נזק ואם סכסך הפשתן בכל הבירה כגון שהבירה קטנה והפשתן מסתרך בכלה ר"ל שלא הלך האור מנסר לנסר אלא מאש הדלוק בפשתן נתלה האור בכל אחת מהם הרי כל הבירה מקום שלהבת ראשון וחייב בכלה נזק שלם:

הניח חנוני נרו בחוץ הרי נזק זה לבעל הנר ואם אין הבירה שלו אלא ששוכרה משלם נזק שלם על כלה אף בלא סכסוך שכל חצי אדם נזק שלם ואין דין צרורות אלא בבהמה ולא עוד אלא שאף על הפשתן חייב ומ"מ אם משא הפשתן ארוך כל כך עד שהוא נכנס ומסכסך כל הבירה שניהם חייבים שהרי שניהם פשעו זה בהרבאת המשאוי וזה בהוצאת נרו ונר חנכה אע"פ שהוציאו ברשות דינו כדין נר דעלמא שמ"מ היה לו לשמור את אשו שלא תזיק:

והא תניא הכלב והגדי וכו'. וא"ת נימא דברייתא דלעיל דאמרה מלמעלה למטה חייבים איירי ברשות הניזק והך ברייתא דקתני פטורין בכל ענין איירי ברשות הרבים דשן ורגל פטורין ברשות הרבים. ויש לומר דלשון פטורין לא היה מיושב דמלמעלה למטה פטורים משום דהוי אורחיה ברשות הרבים ומלמטה למעלה פטורים משום דהוי אונס כמו שפירשו התוספות. אבל קשה דהשתא נמי לשון פטורים אינו שוה דמלמעלה למטה פטורים מנזק שלם משום דאפוך והוי משונה ומלמטה למעלה פטורים משום דהוי אונס. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל והתניא הכלב והגדי. קשה מה מקשה נימא פטורין מנזק שלם וחייבים דברייתא קמייתא היינו חייבים חצי נזק. וי"ל פטורין שייך בטוב פטור מנזק שלם וחייב חצי נזק וחייבין משמע כל התשלומין. ועוד דבמשנה כתיב להדיא נזק שלם. ועוד משום דהאי חייבין הוי דומיא דחייבין דאדם דמשמע נזק שלם. אבל קשה נימא מה דנקט בין למעלה בין למטה פטורין איירי ברשות הרבים ולהכי מלמעלה למטה פטורין. ואם תשיב למה כלל מלמטה למעלה עם זה הא אפילו ברשות הניזק פטור איכא למימר דנקט אותו כאן לומר שלא תאמר מלמטה למעלה משונה הוא וחייבין ברשות הרבים. ונראה לי כיון דפטורים משני טעמים זה דאורחיה הוא ופטור ברשות הרבים כדין רגל וזה משום דאנוס הוא אם כן לא יכלול אותו יחד אף על פי שלפי האמת פטורין אין שוה כי חד פטור לגמרי וחד חייב חצי נזק. והקשה הר"י בשם ה"ר אלעזר מערפורט למאן דאמר פלגא נזקא קנסא וטעמא דידיה דמדינא יהיה פטור למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב והתם הוי נמי תחילתו בפשיעה גבי שן ורגל וסופו באונס לגבי קרן אם כן מדינא הוי חייב והוי ממונא. ונראה דהיינו דוקא ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על כרחיה קנסא הוא. וקשה אם כן למעלה כשמקשה הניזק והמזיק בתשלומין למאן דאמר קנסא אם כן אף לדידיה ברשות הניזק שניהם בתשלומין. וי"ל כיון שברשות הרבים על כרחיה קנסא אם כן אף ברשות הניזק קנסא. עד כאן לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
כתב הרשב"א ז"ל וז"ל גירסת הספרים והתניא הכלב והגדי שדלגו בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה פטורין. ולפי גירסא זו רמי לה בין אמתניתין בין אברייתא דהא תנן מלמעלה למטה חייבין ולאלתר הוה מצי למרמייה אמתניתין וכו' ורמי ליה אתרווייהו ופרקינן תרגמה רב פפא דאפיך כלומר שאין דרך הכלב בזקירה ולא הגדי בסריכה ואין סריכה זו כסריכה דאמר למעלה גבי ליפתא דעל דנא וכו'. ואקשי אי הכי שאין זה אלא שנוי בלחוד אמאי פטורין כלומר לגמרי דכל פטורין דשמעתין פטורין אפילו מחצי נזק אמרינן ופריך מאי פטורין דמלמעלה למטה מחצי נזק ומכל מקום מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס חשבינן ליה. וזה דחוק קצת לפי הנראה שיכלול מלמעלה למטה עם מלמטה למעלה ויאמר על שתי המדות פטורין ויהיה אחד פטור מחצי נזק והשני פטור לגמרי. ובהלכות הרי"ף ז"ל הגירסא בהפך בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבין ואברייתא דסלקיה מינה דקתני בהדיא דמלמטה למעלה פטורין קא רמיא לה ופריק תרגמה רב פפא ברייתא קמייתא דקתני פטורין בדאפיך מיפך אלא אפיך מיפך אפיכו מלמטה למעלה משלם נזק שלם ואף על גב דגבי ברחא אמרינן דאורחה הוא למסרך ולמיסק הכא בסירכא דנועץ צפרניו בקרקע וקופץ אין זה דרכו של גדי ע"כ. ודברים אלה צריך לעיין בהם בגבהו של כותל כמה הוא וכל שהוא יוצא בה מגדרו של עולם נעשה שנוי ומוציאו מכלל רגל כמו שיתבאר. הרב המאירי ז"ל.
ורבינו פרץ תירץ וז"ל אי נמי אפילו גרסינן פטורין ניחא ליה לאקשויי אברייתא דלעיל לפי דקתני בה שדלגו כמו בברייתא דלעיל ולא מתניתין דקתני בה שקפצו ואין לשונם שוה. ע"כ.
והר"מ תירץ לפי גירסת הספרים דאמתניתין לא הוה מצי למיפרך דאיכא למימר מתניתין איירי בכותל נמוך ותנא מראש הגג והוא הדין מלמטה למעלה אלא מילתא דשכיח טפי נקט מיהו אורחייהו בהכי ובהכי אבל בברייתא על כרחיה איירי בכותל גבוה מדקתני מלמטה למעלה פטורין. ע"כ. הרא"ש ז"ל.
ורבינו חננאל ז"ל גריס כגירסת הרי"ף ז"ל וז"ל ואקשינן והא תניא הכלב והגדי שדלגו בין כך ובין כך חייבין ותרגמוה דאפיך מפיך כלבא בזקירה וגדיא בסריכה. פירוש דרך הגדי בזקירה כדאמרינן כדי שיזדקר הגדי והכלב סריכה כדאמרינן דילמא אתי למסרך וכיון שדלגו בשנוי דלאו כאורחייהו הוי ליה משונה וקיימא לן משונה בחצר הניזק פטורה מנזק שלם וחייבין חצי נזק כדרבנן. ע"כ.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל הכלב והגדי שקפצו מראש הגג כלומר לחצר הניזק מלמעלה למטה חייבין דאורחייהו למיקפץ מלמעלה למטה ולא נגעו ברגליהם כלל לכותל שהוא בלשון רבותינו סריכא והיו כלים בחצר הניזק ונשתברו חייבין לשלם נזק שלם דהיינו רגל בחצר הניזק ממטה למעלה פטורין דלאו אורחייהו לדלג ממטה למעלה אלא אם כן הן נסרכין לכותל. ובדאפיך מפיך כלומר לא נוכל להשוות הכלב והגדי אלא במלמעלה למטה אבל לא ממטה למעלה לפי שאין מנהג הכלב והגדי שוה לפי שהכלב דרכו להסתרך בכותלים כשרוצה לעלות ממטה למעלה ועכשיו קפץ שם בלא סריכא והגדי דרכו אפילו ממטה למעלה לקפוץ בלא סריכא כלל והשתא נסתרך שם ומשום הכי משלמי חצי נזק אבל כלבא בסריכה ממטה למעלה או מלמעלה למטה נזק שלם דהיינו אורחיה וגדיא בזקירה דהיינו קפיצה בין מלמעלה למטה או מלמטה למעלה נזק שלם דהיינו אורחיה ובאדם ובתרנגול נמי ליכא חילוק בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה דאורחייהו לקפוץ ובתרנגול לא אפשר סריכה כלל ובאדם אפילו סריך מחייב נזק שלם דאדם מועד לעולם. עד כאן.

וגדיא בסריכה. אף על גב דאמרינן לעיל דאורחיה נמי לסרוכי והוא הדין דהוה מצי למנקט לעיל דאורחיה למזקר דהא ודאי אורחיה הוא כדמשמע הכא אלא משום דעובדא בסריכה מיירי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

כתוב בתוספות ולא דמי לסרוכי וכו'. וכן כתב רבינו פרץ ז"ל וז"ל וי"ל דלא דמי דהתם מיירי בסרוכה לעלות עד שהגיע ללפתו אורחיה בהכי והכא מיירי בסירוכא שנועץ צפרניו בקרקע כדי לעלות ולאו אורחיה בהכי אלא לקפוץ בבת אחת. ע"כ.

אי הכי אמאי פטורין. בשלמא מעיקרא דסלקא דעתיה דלגמרי קאמר משום אונס לפי שאין דרכן לקפוץ ניחא אבל השתא דאוקימתא דאפיך מיפך אלמא אורחייהו לקפוץ אלא ששינו ואפיכו והוה להו משונה אמאי פטורין לגמרי חצי נזק מיהא ליחייב. ע"כ הר"פ ז"ל. ור"מ פירש בשלמא לברייתא קמייתא לא קשיא דאף על גב דחייבין חצי נזק תנא פטורין משום דקתני רישא חייבין נזק שלם תנא סיפא פטור מנזק שלם דחצי נזק לגבי נזק שלם מיקרי פטורין והיינו לפי פירוש רש"י. הרא"ש ז"ל.

ועל הגדיש חצי נזק. כתוב בתוספות ואף על גב דלגבי שולח בעירה לא מחייב וכו'. ונראה לי לחלק דלשם גבי חרש שוטה וקטן עבד ליה קצת שמירה להכי בעי עד דמסר ליה שלהבת וכו' ומיהו מוכח בסמוך דלא תלי בשמירה אלא בברי היזיקא. תלמידי הר"י ז"ל.

אשו רבי יוחנן אמר משום חציו. יש לתמוה קצת למה הוצרך לומר טעם באשו יותר מבשאר נזיקין והלוא הוא כתוב בפסוק כמו שאר נזיקין. וי"ל לפי דפעמים שאין האש מזיק כי אם הרוח שמוליכתו ואילולי הרוח לא היה מזיק אם כן אינו מעשה האדם כי אם מעשה הרוח ולכך הוצרך ליתן טעם רבי יוחנן אמר משום חציו דכיון שהדליקו במקום שהרוח מצויה להוליכו נמצא שפשע בהדלקתם כמו בחציו שאדם זורק למרחוק. תלמיד הר"פ ז"ל.

וריש לקיש אמר אשו משום ממונו. פירש רש"י ז"ל דהאיך דמדליק בגחלת שאינה שלו איכא בינייהו. וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל שפירש בסמוך דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דדוי הביאה אל הגדיש ולא יצאת הגחלת מחזקת בעליה. עד כאן. ועל דרך זו מתפרשות כל סוגיות השמועה יותר על נכון. אלא שבתוספות אמרו שאי אפשר וכו' אלא למאן דאמר משום חציו חייב כאלו הוא עצמו המכה וחייב באשו בכל מה שהוא חייב במזיק בגופו וריש לקיש דאמר משום ממונו אינו חייב אלא בחיוב ממונו ומיהו בחיוב ממונו חייב ואף על פי שמדליק בגחלת שאינה שלו. הרשב"א ז"ל.

ובגליונות כתבו אשו משום ממונו פירש רש"י סלקא דעתיה דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת של אחר וכו'. וקשה דזה קא סלקא דעתיה אינו מסתלק ולקמן נדקדק בו בעזרת השם. ובתוספות הקשו על פירוש רש"י מהא דכופף קמתו של חבירו וכו'. ונראה שאינו קשה דכופף קמתו של חבירו הוא עושה ההיזק הילכך אין חילוק בין שיהיה שלו ובין שיהיה של אחר אבל גחלת שהוא ממונו שעושה ההיזק דיש לו לשמור ממונו שלא יזיק צריך שיהיה שלו. וכן מה שהקשו לו מהא דגץ היוצא מתחת הפטיש גם זה אינו קשה דגם זה בגופו עושה ההיזק הילכך אין חילוק בין שהיה שלו וכו'. וגם מה שהקשו לו דאין לך אדם שיתחייב בדליקה כי יפקיר הגחלת וידליק גדישו של חבירו גם זה אינו קשה דרש"י יישב אותו כי פירש אשו משום ממונו כמו שורו ובורו דאף על פי שבור אינו חייב עליו אם הפקיר אותו אפילו הכי חייב עליו אם כן לא יועיל לו שיפקיר אשו דאפילו הכי יתחייב. ע"כ לשונו.
וכן כתבו תלמידי הר"י ז"ל דיש לחלק בין כשהדליקה באה מעצמה מחמת שלא שמר דאז בעינן שיהא ממונו אבל כשבעצמו עושה הדליקה אין חילוק בין שהאש ממונו או לאו ממונו. אבל תלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל פירש רש"י דאליבא דריש לקיש לא מחייב אלא אם כן הדליק בגחלת שלו. ולא נהירא דהא אמרינן לקמן גץ היוצא וכו'. ועוד דקרא דאמר המבעיר את הבערה אש סתמא הוא דאמר ולא חילק בין שלו לשל אחרים. לכך נראה לפרש דלכולי עלמא חייב אפילו כשהדליק בגחלת שאינה שלו והא דקאמר משום ממונו לאו דוקא אלא רצה לומר תקלה וילפינן לה מבורו. ואף על גב דבורו שהפקירו פטור מכל מקום כיון שמצינו שחייבתו תורה על חפירת בורו כמו כן יש לנו לומר שחייבתו תורה על האש בשביל הדלקתו את האש. ע"כ.

וריש לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן. פירוש דהא לקמן אמרינן דקרא ומתניתין מסייעין ליה לרבי יוחנן. ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש. תימא מאי קא בעי היינו משום דקראי ומתניתין מסייעין ליה. וי"ל דקא בעי היכא דכלו לו חציו וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ לשון תלמיד הר"פ ז"ל.
ותלמידי הר"י ז"ל כתבו דיש לפרש דמשום הכי קא בעי תלמודא רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש דלריש לקיש נמי יש ליישב קרא שגם ריש לקיש אית ליה משום חציו מקום הגחלת כדמשמע בגמרא ולדידיה בהכי מיירי קרא. ומיהו מכל מקום קרא מסייע טפי לרבי יוחנן כי משמע קרא אפילו הולך למרחוק ומבעיר. ע"כ.

רבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש. כתבו בתוספות וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו. תימא דכלו לו חציו היכי יתחייב משום ממונו והרי ממה נפשך לית ביה ממשא ולקמן נתרץ אותו בעזרת השם. ממונו אית ביה ממשא. כתבו בתוספות אף על גב דבור לית ביה ממשא להבלו מכל מקום וכו'. וקשה דכל שכן דהכא גבי אש יש לחייב אף על גב דלית ביה ממשא דהשתא ומה בור אף על גב דאין דרכו לילך ולהזיק ולית ביה ממשא חייב כל שכן גבי אש שדרכו לילך ולהזיק אף על גב דלית ביה ממשא יהיה חייב. וי"ל שאינו מדמה אלא לדבר שדרכו לילך ולהזיק כגון חציו דאית ביה ממשא דדין הוא חייב אבל אש אף על גב דדרכו לילך ולהזיק כגון דלית ביה ממשא אין לחייבו. ואם היית רוצה ללמוד מבור מכל שכן כדפירשתי אז לא הייתי אומר שיהיה חייב אלא על אותו מקום לבדו דומיא דבור שאינו חייב אלא במקומו. עוד כתבו בתוספות וא"ת ממונו נמי לית ביה ממשא וכו' דאיכא לסומכוס נזק שלם. וקשה למה לא אמרו חצי נזק לרבנן. וי"ל משום דבאש איירינן דמשלם נזק שלם לפיכך אמרו נזק שלם לסומכוס. וא"ת דרבי יוחנן סבירא ליה כרבנן. ויש לומר לכך הזכירו סומכוס משום דמסומכוס נשמע לרבנן דסומכוס לית ליה הילכתא דצרורות חצי נזק אבל רבנן דאית להו הילכתא דצרורות חצי נזק היכא דהזיק בגופו ממש אף על גב דלית ביה ממשא חייב. גליון.
וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל ממונו אית ביה ממשא. תימא והא חציו אית ביה ממשא וקא מדמה להו ואי משום דמכחו קא אתו וכחו לית ביה ממשא אם כן לידמייה לממונו דממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות דקא אתי מכחו. וי"ל דלרבנן ניחא רהכי פירושו ממונו לא אשכחנא דמשלם נזק שלם דלית ביה ממשא אמנם לסומכוס קשה דאמר צרורות נזק שלם משלם אף על גב דלית בהו ממשא בשמעתין דלעיל בכעין דצרורות מגופיה משלם מהדרינן כל שמעתין אליבא דרבנן ומוקי לה כסומכוס. וצריך לומר דהכי פירושו ממונו אית ביה ממשא כלומר בתחילת הפשיעה יש ממשא במזיק כגון שורו דתחילת ההיזק היינו בפשיעת שמירת הבהמה והבהמה יש בה ממשא וכן בצרורות אבל הא תחילת הפשיעה בשמירת השלהבת לית בה ממשא ולכך מדמה ליה לחציו דאשכחנא חציו דלית בהו ממשא כגון ברוח שבפיו אם שבר הכלים דתחילת הפשיעה הוה שלא שמר רוח שבפיו מלילך לצד הכלים וברוח פיו ליכא ממשא. ואי קשיא למאן דאמר בור שחייבתו תורה להבלו ולא לחבטו הא אשכחנא ממונו דלית ביה ממשא. יש לומר בתחילת פשיעתו דהיינו החפירה אית ביה ממשא. ע"כ.
וכתב הרשב"א ז"ל וז"ל אשו לית ביה ממשא ששלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מועלין וכן המודר הנאה מחבירו נהנה בשלהבתו ואינו נהנה בגחלתו. וא"ת והא בורו למאן דאמר בור להבלו מאי ממשא אית ביה. יש לומר דאפילו הכי שפיר קרי ליה ממונו ואית ביה ממש שעל ידי כרייתן נשתנה ממשות של קרקע ונעשה בור מה שאין כן באש שהרי מקום השלהבת אינו משתנה אלא שהאויר מתחמם ונעשה דולק ושורף. ואין זה עדיין מתיישב שהרי חייבה התורה הפותח ככורה. יש לומר שלא חלקה התורה ועיקרו משום כורה. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב וז"ל ממונו אית ביה ממשא. וא"ת למאן דאמר בור שחייבה תורה עליו להבלו הרי לית ביה ממשא. וי"ל שכותלי הבור מכאן ומכאן שיש בהם ממש הם הם גורמין ההבל. ותדע דהא אמרינן לקמן גבי גובה דליכא הבלא. ואם תאמר והא ממשא אית בהו בחצים. יש לומר דמכל מקום הליכת חצים שהולכים ומזיקים באויר לית בהו ממשא. וא"ת כמו כן אשכחן ממונו כהאי גוונא דלית בהו ממשא כגון צרורות. וי"ל חציו דלית בהו ממשא כגון אדם ששבר כלים או עשה היזק אחר ברוח פיו דשם המזיק זה הוא רוח אבל שברו כלים ברוח שבכנפיהם שם הממון אית ביה ממשא דהיינו בכנפיהם דכיון דממונו מזיק אין לקרותו חצים דפשיטא שאין אדם חייב על חצי ממונו וכמו כן צרורות גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא. עוד יש לומר דלעיל מה שפירשתי ניחא דקא בעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו אבל היכא דלא כלו חציו גלי קרא דמחייב משום חציו דקרייה רחמנא מבעיר כדאיתא לקמן ואף על גב דלא דמי לחציו גלי קרא כדפירשתי אבל היכא דכלו חציו קא סלקא דעתיה השתא דפטור לרבי יוחנן ולכך קאמר דליכא לחיוביה משום ממונו דלא דמי לממונו דאית ביה ממשא. ע"כ.
עוד כתבו בתוספות אבל יש חץ שאין בו ממש כגון שבר כלי ברוח פיו. וקשה כמו שעושים תרנגולים ששברו ברוח שבכנפיהם אית ביה ממשא הואיל וגוף התרנגולים אית בהו ממשא שהיה לו לשמור אותם שלא ישברו הכי נמי נימא דרוח פיו אית ביה ממשא כיון שהגוף של האדם אית ביה ממשא אית ליה לשמור את גופו. ויש לומר שאינו דומה דתרנגולין אין הבעלים יודעים באיזה דבר יש להם להזיק בגופן או בכנפיהם לפיכך יש לו לשמור את ממונו שלא יזיק בשום ענין הילכך חשיב ליה אית ביה ממשא אבל האדם הוא יודע שיש לו להזיק ברוח פיו אם כן לית ביה ממשא. עוד כתבו בתוספות ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת משמע דוקא שלהבת לית ביה ממשא אבל גחלת אית ביה ממשא. וקשה אם כן לקמן דקאמר טמון באש דפטור היכי משכחת לה והא משכחת לה על ידי גחלת דכיון דאית ביה ממשא הוה ליה ממונו ולא חציו ופטור בו טמון. וי"ל שדעת התוספות דכיון דיש שלהבת בלא גחלת חשיב ליה לשלהבת אין בו ממשא אף על גב דאיכא גחלת עמהם אבל אם אין שלהבת בלא גחלת אז הוי אפילו שלהבת אית ביה ממשא אם כן מעתה לא תוכל לעמוד טמון פטור בגחלת דאפילו שיש גחלת עם השלהבת חשיב ליה לית ביה ממשא והוי חציו. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל יש לומר לעולם סופו לא יהיה עדיף מתחילתו דאילו סופו כשיהיה שלהבת הוא משום חציו ולא תמצא בו פטור טמון אם כן כל שכן בתחילתו. ע"כ.

האי לאו ממונו דבעל הכלב הוא. וא"ת לפי מה שפירשתי לעיל דמחייב אפילו בגחלת שאינו שלו מאי פריך. יש לומר דמכל מקום כיון דהאי אש לא רמי עליה דבעל הכלב לשמור דלאו דידיה הוא אם נטלו כלבו ומזיק הימנו ברוח מצויה דלא חייביה תורה על אש שכלבו עושה כמו שלא חייבה תורה על בור ששורו כורה דכתיב איש בור ולא שור בור הכא נמי כי יבעיר איש ולא שורו וכלבו דנהי דחייב כשנטל כלבו אש שלו היינו לפי שמוטל עליו לשמרו שלא יזיק ברוח מצויה והיינו ברוח מצויה מה שכלבו לוקחו ומזיק בו אבל הכא אש של חבירו אינו מוטל עליו כלל ואם כן אמאי חייב הא ודאי אין עליו לשמור כלבו שלא יקח אש בבית חבירו וילך ויזיק. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל. וכן כתבו בתוספות. והקשו בתוספות דהא לגבי בור איצטריך מיעוט איש בור. ואין לומר דמכי יכרה הוה שמעינן ליה אפילו לא הוה כתיב איש והכא נמי שמעינן ליה אפילו לא כתיב איש מדכתיב המבעיר ולא שור דעל כרחך איש דוקא כדמוכח פרק הפרה דקאמר תרי איש כתיבי. לשון הרא"ש ז"ל. ותירצו בתוספות דפשוט הוא להם מאיזה מדרש דשלשה אבות נאמרו ולא ארבעה. ואינו מחוור בעיני דאם כן למאי איצטריך לאיש בור ולא לשור בור דהא אין לשור אלא שלשה אבות. ואולי נאמר דמבור ילפינן במה מצינו בבור שהוא חייב ואיש בור ולא שור בור אף אשו כן ובאשו חייב ולא באש שורו. הרשב"א ז"ל.
עוד כתב הרשב"א ז"ל וז"ל בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו כשהדליקה הוא חייב בכל לפי שאין דין צרורות באדם ובאש של כלבו חייב על כל הגדיש חצי נזק משום כלב כלומר מחמת צרורות ואפילו מקום השלהבת הולכת ודולקת ואף על פי שלא נגע בו הגחלת אלא לריש לקיש למה חייב חצי נזק על כל הגדיש והא לאו ממונו דבעל הכלב הוא והוא נמי לא הדליקו. ואוקימנא אליבא דריש לקיש בדאדייה אדויי ועל מקום שתפול שם הגחלת מיהא חייב חצי נזק משום צרורות ועל גדיש כלו פטור דלאו ממונו הוא והוא הדין כשהניחה על הגדיש שאינו חייב כלום אלא על מקום הגחלת בלבד אלא משום דבמתניתין קתני על הגדיש חצי נזק לא מצי לאוקמיה בשהניחה דאם כן אף על מקום הגחלת היה משלם נזק שלם. ולרבי יוחנן דאוקימנא בדאנחה אנוחי הוא הדין דהוה מצי לאוקמי בדאדייה אדויי ועל כולה גדיש חצי נזק ובהכין הוה מפרשא מתניתין טפי שפיר דמדקתני ועל החררה נזק שלם ועל הגדיש חצי נזק דמשמע שאין משלם כלל על הגדיש אלא חצי נזק ואלו השתא דאוקימנא בדאנחה אנוחי איצטריכא לחלק בגדיש עצמו על מקום הגחלת נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק אלא מסתברא דמשום דאוקימנא אליבא דריש לקיש בדוקא בדאדייה אדויי כדאמרן אמר בדרבי יוחנן דאפשר לפרושי מתניתין אפילו בדאנחה אנוחי והוא הדין בדאדייה אדויי. ע"כ.
וכן נראה מדברי רבינו חננאל ז"ל וז"ל דאדייה אדויי כלומר זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דדוי הביאה ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ועל החררה משלם נזק שלם שזה דרכו לחטוף ולאכול ועל מקום גחלת משלם חצי נזק שמעשה עשה בידים אבל משונה ומשונה בחצר הניזק חצי נזק ועל שאר הגדיש פטור שאינו ממון בעל הכלב שהרי לא עקר והניח ובעל הגחלת נמי לא מחייב דאוקימנא לקמן בששמר גחלתו. ורבי יוחנן אמר אפילו אנחה אנוחי כגון שעקר והניח בעל הגחלת נמי לא מחייב דאוקימנא לקמן כששמר גחלת על החררה ועל מקום הגחלת נזק שלם שכן דרך הכלב לחטוף החררה וגחלת דבוקה ולאכול ועל שאר הגדיש חצי נזק דמשונה. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל דאדייה אדויי פירוש דהוי צרורות כאורחייהו הלכך על מקום גחלת משלם חצי נזק דהא הוו חציו דכלבו במקום ששם הגחלת אבל על כל הגדיש פטור דכיון דהאי אש לאו ממונו דבעל הכלב הוא אין לו להתחייב על מה שהולך ומדליק מרחוק רק על מקום הגחלת. ולא הוי מצי לשנויי דאנחיה אנוחי ואמקום גחלת נזק שלם דאם כן חצי נזק היכי משכחת לה דאכוליה גדיש פטור לגמרי משום דלאו ממונו כדפירשתי ועל גחלת היה חייב נזק שלם דהיינו רגל. וא"ת אכתי לוקמה לאנוחי אנחיה ובדשני בגחלת והשתא מיחייב אמקום גחלת חצי נזק. יש לומר דלא מצי לומר כן דאם כן היינו קרן ומאי קמשמע לן דהא לא נחית לימני הכא קרן. ועוד יש לומר ובדשני ולא אייעד לא בעי לאוקמה משום דבעי לשנויי אפילו כי אורחיה משום דסוגיא דהעדאה דזימנין דמוקי לה בכי אורחיה. ורבי יוחנן אמר באנחיה אנוחי הוא הדין באדויי אלא נקט לרבותא דאפילו דאנחיה דלא מצי ריש לקיש למצוא חצי נזק מתוקם שפיר חצי נזק כדמסיק ואזיל. ע"כ.

כתוב בתוספות לא מצי למימר בדאדייה אדויי ועל כל הגדיש חצי נזק דאי כח כחו לאו ככחו וכו'. וקשה הא על כרחיה סבירא ליה כרבנן דמחייבי חצי נזק ואם כח כחו לאו ככחו דמי זה הספק דוקא לסומכוס ולא לרבנן כדפירשתי לעיל. ונראה אם כח כחו לאו ככחו דמי אם כן גם לרבנן כן כי אינו סברא שבכח ראשון חלוק לרבנן יותר ובכח שני יהיה לרבנן חלוק יותר. אבל קשה לוקמה לרבי יוחנן באנחיה אנוחי על ידי שנוי ואם כן על כל הגדיש חצי נזק. ונראה דהייתי פושט דאין שנוי. ע"כ לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

דאדייה אדויי. אין אנו צריכין לפרש שיהא בו שנוי אלא דרך אכילת חררה ניתזה הגחלת ושרפה מקום נפילתה והלכה ודלקה משם ואילך דעל חררה נזק שלם ועל מקום גחלת חצי נזק משום צרורות כאורחייהו דכחו הוא. הראב"ד ז"ל.

ובקונטרס פירש דאדויי הוי שנוי ולא ידעתי למה פירש כך. ואין לומר דלכך פירש אדויי שנוי דאי באורחיה הייתי פושט שתי בעיות מגופו ויש העדאה אבל עכשיו אינו פושט רק בעיא דיש שנוי דעל כרחך אינו חושש על זה דאם לא כן לימא בדאנחיה וליכא למיפשט מידי אלא על כרחין אינו חושש ואם כן אין חילוק אם פושט שתי בעיות או חדא. תלמידי ה"ר ישראל. ועיין בדברי הרב המאירי ז"ל לענין פסק אחר סוגיות פי פרה.

במסכסכת. קשה למה העמידה במסכסכת נוקי במקום הגחלת. וי"ל כיון דחנוני חייב בכל ענין אם כן אף בכאן בכל ענין. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

והא לאו ממונא דבעל הגמל הוא. מה שקפץ האש מן הפשתן והדליק בכותלי הבירה ולכך אף כי פשע באפושי טועניה מכל מקום כיון שהאש הזה אינו ממונו ולא מעשיו אלא מעשה הבהמה כדפ"ל. ומשני אמר לך ריש לקיש במסכסכת שהפשתן הדלוק נוגע בכותלי הבירה ומסכסכן דהוי ממש כגופו דגמל מזיק דמשאוי כגופו כדאמר לעיל בשליף שעליה וכו'. אימא סיפא ואי מסכסכת אמאי חייב חנוני לבדו והלא גם בעל הגמל פשע בסכסוך אף על גב דלא פשע במשאוי כיון שלא נכנס תוך החנות מכל מקום היה לו להכות את הגמל כדי להרחיקו מכותל הבירה ולא יסכסך אף על גב דהוא דרך הילוכו וגם יש לו רשות ללכת שם אצל הבתים בכל הרחוב גם בצדי רשות הרבים מכל מקום כיון שראה הסכסוך היה לו להכות ולהרחיק מעל הכותל. וא"ת גם לרבי יוחנן יקשה שהרי כך יש לו לרבי יוחנן בלא סכסוך כמו לריש לקיש בסכסוך. וי"ל דלרבי יוחנן ודאי ניחא שהרי לרבי יוחנן מיירי שעם הרוח קפץ האש מן הפשתן לבירה ואם כן לא פשע כלל דבמה שהאש אחוז בפשתן ליכא פשיעה שהרי עם הרוח קפץ דרך הילוך הגמל ברשות הרבים בלא שום הסבה לכותל אבל לריש לקיש דאוקמה במסכסכת שנתקרב אצל הכותל וסכסך דבלאו קירוב לכותל אי אפשר לסכסך ואם כן נהי דליכא פשיעה באחיזת האש בפשתן מן הצד דמשום דהניח החנוני נרו מבחוץ הוא מכל מקום פשע בסכסוך שהיה לו להרחיקו כדפירשתי. ומשני דאינו פושע בסכסוך דמיירי שעמדה כדמסיק להטיל מימיה ולכך אנוס הוא בסכסוך שהרי לא היה יכול להרחיקו מן הכותל ומכל מקום רישא חייב משום דאפושי טועניה הוא דעל ידי כן נכנס ואחז הנר ומן הנר לפשתן אבל סיפא לא אפיש טועניה שהרי לא נכנס לתוך החנות ונמצא שלא פשע בעל הגמל כלל אבל החנוני היה פושע שהניח נרו מבחוץ. ולכאורה משמע דמעיקרא לא היה יודע חילוק זה אלא היה סבור דגם סיפא אפיש טועניה כמו רישא אלא סיפא לא נכנס לתוך החנות מחמת שנתרחק לצד אחד. וקשה דמכל מקום תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וליחייב בעל הגמל. לכך נראה דמעיקרא היה יודע דסיפא לא אפיש טועניה ומשום הכי ניחא ליה לרבי יוחנן אבל לריש לקיש הוה קשה ליה דליחייב בסיפא משום פשיעת הסכסוך עד דשני בשעמדה והשתא ניחא רישא וסיפא לריש לקיש כמו לרבי יוחנן. אבל יש להקשות כי היכי דמוקי רישא דאפיש בטועניה וסיפא בלא אפיש הכי נמי נוקמה לריש לקיש רישא במסכסכת וסיפא בשאינה מסכסכת. ויש לומר דבשלמא לרבי יוחנן איכא הוכחה לענין אפושי המשאוי כדפירשתי מדקתני נרו מבחוץ אבל לריש לקיש לענין הסכסוך ליכא הוכחה דאיירי בלא סכסוך משום הנחת נרו מבחוץ דמי לא עסקינן שהניח נרו מבחוץ סמוך לכותל ממש דשייך בו סכסוך. ועוד נראה דעל כרחין מיירי גם סיפא בסכסוך ולא בקפיצת האש דאי סיפא בקפיצת האש בלא סכסוך מאי איריא משום דהניח חנוני נרו מבחוץ אפילו בפנים נמי מיהא לפטור בעל הגמל לריש לקיש דאמר אשו משום ממונו כדפריך תלמודא מעיקרא והא לאו ממונו וכו'. וליכא למימר דמשום חיובא דחנוני נקט חוץ דהא עיקר מתניתין משמע דאתא לאשמועינן דינא דחיובא ופיטורא דבעל הגמל מדאתחיל ביה. ועוד דהוה ליה לשנויי כשהקשה אמאי חייב הכא במאי עסקינן דחייב נמי חנוני קאמינא ומדלא אמר הכי שמע מינה בסכסוך הוא דאמר. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי במסכסכת אמאי חייב. תימא דלקמן גבי כלב שנטל חררה בעי תלמודא וליחייב בעל גחלת אף על גב שגם בעל הכלב פשע והכא בעי אמאי חייב בעל הנר. ואומר ר"י דלקמן גרסינן ולחייב נמי בעל הגחלת פירוש עם בעל הכלב והיינו דבעי הכא אמאי בעל הנר משלם היה לנו לחיובי שניהם. עוד רצה ר"י לחלק דלקמן יש לפטור בעל הכלב דאינו בצד כלבו לשמרו אבל הכא בעל הגמל הולך לצד בהמתו ויש לנו לחייבו. וחזר בו משום דאשכחנא לעיל גבי תרנגול דמוקי מתניתין בדאדייה אדויי ופירש שם דלהכי לא מצי רב הונא למימר מילתיה גבי מתניתין כיון דאדייה אדויי אפילו קשרו אדם היה בעל התרנגול חייב חצי ההיזק ואף על פי שאין עומד בצדו הכא נמי יש לנו לומר גבי כלב. ולר' נראה לחלק דהכא גבי כלב הואיל ואין ההיזק בכחו ממש אלא על ידי הרוח המוליך האש בכל הגדיש וגם אין בעליו עמו יש לנו לפטרו ואף על גב דרוח מצויה חייב רחמנא כמו חציו הני מילי בשכל הפשיעה על ידו דליכא מאן דלשלם אלא הוא ואין לנו להפסיד הניזק אבל הכא דפשע בעל הגחלת נשליך עליו כל התשלומין ולא דמי לתרנגול שעשה כל ההיזק בכחו והכי נמי גבי גמל יש לנו לחייב בעל הגמל שעומד בצד בהמתו ומכח בהמתו נעשה כל ההיזק כיון דבמסכסכת אוקימנא לה. ע"כ. עיין לקמן בתוספות שאנץ בדיבור המתחיל וליחייב בעל הגחלת וכו'.

וכתבו תלמידי הר"י ז"ל וזה לשונם כתבו בתוספות בדיבור המתחיל ואי במסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנוני וכו'. וקשה נפרש כן כי בסמוך הפשיעה שוה וכאן החנוני לא פשע כי לבעל הגמל היה לראות. וי"ל כאן כמו בסמוך בעל הגמל אין לו שום פשיעה אלא שהיה לו לראות ולחנוני פשיעה שהניח נרו מבחוץ אבל שלא שמר גמלו אין שייך כאן כי למה לא יוליך גמלו ברשות הרבים. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל אם הניח חנוני נרו מבחוץ ולא נכנס הפשתן אלא מבחוץ שרפה אותו החנוני חייב בשלמא למאן דאמר משום חציו חצי גמל הם ועל מקום השלהבת הראשון נזק שלם ועל הבירה כולה חצי נזק דצרורות דגמל נינהו וסיפא חנוני חייב נזק שלם על הכל דחצי אדם נזק שלם הן אלא למאן דאמר משום ממונו נהי דמקום שלהבת הראשון נזק שלם אבל על השאר יהיו שניהם פטורין לגמרי וסיפא חנוני חייב בכל נזק שלם. הכא במאי עסקינן במסכסכת את כל הבירה כולה דכחו דגמל הוא דהויא כעין אדייה אדויי דאמרינן לעיל. אי הכי אימא סיפא הניח חנוני וכו' ואי כחו דגמל הוא אמאי חנוני חייב. וכהאי גוונא אמרינן לעיל לענין דלי ותרנגול הכא במאי עסקינן כשעמרה עמדה וסכסכה כ"ש שאם עמדה במקום אחד ולא סכסכה הדרא קושיין לדוכתא אמאי חייב והא לאו ממונו דבעל גמל הוא וכחו נמי ליכא אלא ודאי כשעמדה וסכסכה קאמר כלומר עמדה כאן מעט וסכסכה ועמדה כאן מעט וסכסכה אם כן לאו כ"ש הוא והא כחו הוא וסכסוך יתירה הוא אלא כשעמדה להטיל מימיה והיתה עומדת מעט ומשתנת ועל ידי אותן הלוכין ועמידות סכסכה כל הבירה כולה רישא אף על גב דאנוס הוא בעמידותיה וסכסוכיה פושע הוא באפושי טועניה וכחו דגמל הוא סיפא בעל הגמל וראי אנוס בעמידותיה דהא לא אפיש בטועניה אלא כדי רוחב רשות הרבים שהוא ברשות ובעמידתו אנוס הוא אבל חנוני חייב דלא הוה ליה לאנוחי וכו' וממונא דחנוני הוא. ע"כ.
ח"מ תי"ח ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל גמל הטעון פשתן ונכנסה פשתנו בתוך החנות ודלקה בו נרו של חנוני ונשרפה בירה בעל גמל חייב מפני שפשע והרבח במשאוי יותר מכדי רוחב רשות הרבים וחייב בין עמדה בין לא עמדה ודין חיובו הוא שעל מקום שלהבת ראשון נזק שלם ועל הבירה כולה חצי נזק ואם סכסך הפשתן בכל בירה כגון שהבירה קטנה והפשתן מסתרך בכולה רצה לומר שלא הלך האור מנסר לנסר אלא מעץ הדלוק בפשתן נתלה האור בכל אחד מהם הרי כל הבירה מקום שלהבת ראשון וחייב בכולה נזק שלם. הניח חנוני נרו מבחוץ משלם נזק שלם על כולה החנוני גם בלא סכסוך. ולא עוד אלא שאף על הפשתן חייב ומכל מקום אם משא הפשתן ארוך כל כך עד שהוא נכנס ומסכסך כל הבירה שניהם חייבין שהרי שניהם פשעו זה בהרבות המשאוי וזה בהוצאת נרו. ונר חנוכה דינו כדין נר דעלמא שאף על פי שהוציאו ברשות מכל מקום היה לו לשמור את אשו שלא תזיק. ע"כ.

בפרש"י בד"ה משום ממונו כו' וקס"ד דא"ב כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו כו' עכ"ל כפי הפירושים שלפנינו שבפרש"י שפיר קאי האי איכא בינייהו גם לפי המסקנא אבל מהרש"ל כתב בפירושים אחרים של רש"י לקמן בשמעתין שבפי' רש"י בלשון אחר וכי מאחר דתרוייהו לא מחייבי אלא בגחלת שלו וכל הני תיובתא כו' עכ"ל ע"ש לפי זה שפיר כתב כאן וקס"ד דא"ב כו' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ממונא אית ביה ממשא וכו' וא"ת ממונא נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיה וכו'. יש לדקדק מאי מקשו התוס' נימא לרבי יוחנן התם נמי לא הוי חיובא מטעם ממונא אלא דהוי חציו של התרנגול דהיינו צרורות וסומכוס ס"ל בצרורות נזק שלם כמו דס"ל הכא לרבי יוחנן גבי חררה דהוי חציו של כלב ונראה דהכי מקשו התוס' דהתם הרוח שבכנפיה אינו גוף הממון אלא שבא מהתרנגול שדוא ממונו ואע"ג דהרוח אין בו ממש וא"כ אם בדבר שאין בו ממש הבא מממונו הוא חייב כל שכן שיתחייב בממונו עצמו אע"ג שאין בו ממש דהיינו אשו ותירצו התוס' מ"מ גוף הממון שפשע בו וכו' ולכך הכא דבגוף הממון אין בו ממש לא מסתבר לחייב וק"ל:

ד"ה לא ממונו דבעל הכלב הוא וכו'. מ"מ פשיט לה להגמרא משום דרשה דפטור על אש בהמתו וכו'. ויש לדקדק היאך אפשר שפשוט שיש שום דרשה הא לר' יוחנן חייב באש של בהמתו משום חציו דהוי צרורות והיה נראה לומר דר"ל שיש שום דרשה דאין בשור כ"א ג' אבות ולפי זה לא קשה לרבי יוחנן דלר' יוחנן חייב באש של בהמתו משום חציו דהוי בכלל נזק צרורות דרגל ולכך מסיימו התוס' דג' אבות נאמרו בשור וכו' אלא שלפי זה קשה א"כ למה לו מיעוטא דאיש בור ולא שור בור תיפוק ליה נמי מהאי מיעוטא דילפינן מיניה דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר וק"ל:

תוס' בד"ה ממונא כו' וי"ל דבכל מקום כו' נ"ב מצאתי בתוספות אחרים בהאי לישנא בדוחק גדול יש לי ליישב כו':

בתוס' בד"ה גדיא כו' ול"ד לסרוכי וכו'. אע"ג דבמלמטה למעלה אין חילוק בין זקירא לסריכא דתרוייהו לאו אורחיה ומשום דחזי ליפתא משוי ליה התם אורחיה מ"מ לא מסתבר להו שיעשה הלפת אורחיה לקפוץ ע"י סריכה מלמטה למעלה כיון שאין דרכו בקפיצה על ידי סריכה [אף] מלמעלה למטה וק"ל:

בתוס' בד"ה ור"י בדאנח אנוחי כו' דאי כח כחו כו'. ולא מצי למימר בדאנח אנוחי ע"י שינוי ועל כל הגדיש חצי נזק דא"כ תפשוט דאין שינוי לצרורות לרביע נזק ומ"מ הו"מ לאוקמי בהכי ולא תפשוט וזיל הכא קמדחי ליה כו' (ט) וק"ל. ובעיקר דבריהם יש לתמוה דבעיא דכח כחו לעיל אליבא דסומכוס היא אי מוקי הלכתא בכח כחו ולאו ככחו דמי אי לא גמיר הלכתא וככחו דמי דש"מ דאי לאו הלכתא פשיטא דככחו דמי והנך אוקימתא דהכא אליבא דרבנן אזלי דאין חייב על הגדיש משום צרורות רק חצי נזק ועיין לעיל באשר"י בבעיא דכח כחו ומ"ש היש"ש בזה (י) אינו נכון שלפירושו העיקר חסר ועוד שהתוס' כתבו הוי על כל שאר הגדיש פטור ולסומכוס עכ"פ משלם חצי נזק ועיין:

בתוס' בד"ה לאו ממונא כו' משום דרשה דפטור על אש בהמתו כו'. ולר"י [נמי מהני הך דרשה דלא מחייב אלא] משום חציו דכלב דהוי צרורות מיחייב חצי נזק אבל לא חייב נזק שלם משום אש [דהוי כחציו דבעל הכלב כדין אשו והיכא דהחיוב משום אשו ל"ש צרורות רק אם החיוב בא מחמת הכלב דאז לא חייבה התורה נזק שלם בכחו דכלב דהיינו צרורות] דאימעט אש בהמתו כמו בור בהמתו ומ"מ היכא דממונו של בעל הכלב הוא חייב נזק שלם משום אשו בין לר"י בין לר"ל כמ"ש התוס' והרא"ש לעיל (בבא קמא דף י"ט ע"ב) בד"ה וכי אתמר דר"ה גבי דליל ודו"ק (כ) ואפשר דלר"י ליכא שום מיעוטא. ע"ל בהפרה דף מ"ה ע"א בתוס' בד"ה איש בור:

תד"ה וריו"ח למ"ל באדיי' אדויי כו'. והתוי"ט כתב בדעת הרע"ב דבאדיי' אדויי היא מתניתין ע"ש (ועמש"כ בס"ד בר"פ) והתור"ע הקשה עליו דע"כ מיירי ע"י שינוי מדתני עלה דמשלם מגופו וא"כ אתיא כר"ט כו' ע"ש ול"נ דדעת הרע"ב לפסוק דאין שינוי לצרורות כיון דרבא בעי באת"ל דאין שינוי כדאיתא (לעיל ר"ד יט) וכ"נ מפירושו לקמן פ"ג מ"י גבי שורו שהדליק אה"ג שכ' חייב ח"נ דמשונה הוא (והוא מפרש"י) ומשמע דעל כל הגדיש משלם ח"נ וזהו שינוי בצרורות ועי' במע"מ אות ו' ולכן מצי אתיא אפי' כרבנן דר"ט:

בגמרא אי הכי אמאי פטורים עי' בתוס' בד"ה אדם ותרנגול. ויש לפרש עוד דהכי פירושו דודאי אגופא דברייתא דקתני פטור לא קשיא ליה דידע שפיר דאיכא לשנויי דפטור דקאמר היינו מדין רגל שהוא נ"ש אבל חייב ח"נ משום קרן כמו דקאמר בברייתא דלעיל מלמטה למעלה פטור מלמעלה למטה חייב וע"כ דלא איירי אלא מדין רגל וא"כ א"ש נמי באידך ברייתא דעיקר החידוש אתי לאשמעינן דלא שייך כלל דין רגל בכלב וגדי שדלגו וה"ק כשם שמלמטה למעלה פטור כך מלמעלה למטה אבל חיוב דקרן לא הוצרך לומר דמילתא דפשיטא אבל עכשיו דמקשה על הברייתא דקתני שניהם פטורים אמאי דהא שפיר מצינו חיוב רגל מלמעלה למטה ומשני דאפיך מיפך וא"כ לא שייך לומר עוד דכשם נקט ובא לאשמעינן דפטירי מדין רגל דמה לי מלמעלה למטה או להיפוך לענין זה ואין שום חידוש בתרווייהו דפטירי מדין רגל כיון דהוא משונה לכך מקשה שפיר אם כן אמאי פטורים והש"ס משני דאפ"ה מיתוקמא בהכי אף שהוא דוחק ניחא לאוקמי' הכי כדי שלא ליקשי הברייתות אהדדי וק"ל:

שם בגמ' ת"ר הכלב והגדי שדלגו. עיין באריכות בס' שלטי הגבורים על הרי"ף ובספר ת"ח:

בתוס' בד"ה אדם ותרנגול וכו' ומתוך כך נראה לפרש שדלגו מלמטה למעלה פטורים היינו לגמרי דחשיב אונס עכ"ל. פי' דבעל הכלב והגדי לא מחייב דחשיב אונס לפי שאינו מוטל עליו לשומרו מזה כיון דלא שכיח כלל ולא הוי אפי' תולדה דקרן דקרן ותולדותיו שכיחי לפעמים וק"ל:

בפרש"י בד"ה משום ממונו וכו' וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהזיק בגחלת שאינו שלו וכו' עכ"ל. הא דנקיט רש"י לשון קס"ד לאו דוקא דהא אף לפי מסקנא קיימא האי איכא בינייהו כמו שיתבאר וכהנה רבות בל' רש"י בסוגית הש"ס ועיקר הכוונה לפרש דהמקשה בסמוך הרגיש בזו הסברא דמאן דס"ל משום ממונו פוטר בגחלת שאינו שלו ולכך מקשה דלפי' רש"י עיקר הקושיא הוא מחמת זו הסברא ומה שיש לדקדק ולפלפל בל' רש"י עי' מה שאכתוב בסמוך בתוספות:

בפרש"י בד"ה אשו השולח את הבעירה. נראה כוונתו בזה דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"ל היינו במאי דפליגי לקמן בשולח את הבעירה במסר לו שלהבת דר"י לטעמיה ור"ל לטעמיה כמ"ש רש"י לקמן בהדיא:

בתוספות בד"ה אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו וכו' פי' שהתורה חייבה אותו על אשו משום שחייב לשומרו כמו שמחויב ג"כ מטעם זה על ממונו שהזיק:

בא"ד כדאשכחן בפ' הכונס וכו' היינו דסתמא דתלמודא מקשה התם גבי כופף קומתו אי מטי' ליה ברוח מצויה בדיני אדם נמי ליחייב:

בא"ד וגבי גץ היוצא מתחת הפטיש וכו' ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ודלא כפ"ה עכ"ל. דברי תוס' צריכין עיון דהא לקמן בפ' המניח פליגי אמוראי במפקיר נזקיו אחר נפילת אונס או פשיעה וקאמר התם דר"א מחייב ליה ואם כן מאי מקשו בפשיטות לר"ל דלמא ר"ל ס"ל בהא כרבי יוחנן דמחייב במפקיר נזקיו ולכך חייב גבי גץ דע"כ ניחא ליה מעיקרא לבעל הגץ שיצאו הנצוצות כדי שלא ידליקו את ביתו וכן איתא להדיא בפ' לא יחפור אלא דלאחר שיצאו מפקיר להו וא"כ הוי ליה מפקיר נזקיו דלא מהני לפטור עצמו ומכ"ש דקושיא השלישית לא שייכא לפ"ז ועוד דלפי כוונת הבנת תוס' בדברי רש"י טפי ה"ל לאקשויי בהדיא ממתניתין פ' הכונס דאיתא התם אחד הביא את האור וא' הביא את העצים המביא את העצים חייב בא אחר וליבה המלבה חייב עכ"ל נמצא מוכח להדיא דאין החיוב תלוי דוקא בגחלת שלו וכן במה דתנן שילח ביד פיקח הפיקח חייב אף על גב שאין הגחלת שלו וזה באמת קושיא גדולה לכאורה על פרש"י אבל הנראה לפי עניות דעתי ליישב דלפרש"י לא פליגי ר"י ור"ל באשו משום מאי מחייב אלא דוקא במי שמדליק בתוך שלו ברשות אלא שלא שימר גחלתו ויצאה הגחלת מעצמה והזיקה ובכה"ג דוקא פליגי ר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב ר"י אמר שיש לחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא ה"ל כזורק חץ וע"ז אמר ר"ל דלא דמי כלל לחץ כיון דלאו מכחו קאזלא אלא משום ממונו יש לחייבו אבל במי שנתכוון להדליק בשל חבירו לא שייכא כלל פלוגתא דר"י ור"ל לפרש משום מאי מחייב דהא ודאי יש לחייבו מטעם אדם המזיק שהוא מועד לעולם ונלמד במכ"ש מכורה בור שההיזק בא לאחר מכאן ומכ"ש כאן שמזיק בידים וכן נראה מל' הש"ס דקאמר אשו משום מאי מחייב ולא קאמר אש משום מאי מחייב או מבעיר משום מאי מחייב א"ו דלא פליגי אלא באשו של היתר דוקא וא"כ לפ"ז נתיישבו אליבא דרש"י כל הקושיות של תוס' דכופף קומתו של חבירו ודאי אפילו ר"ל מודה דחייב כיון שנתכוון להזיק וכן גבי גץ כיון שהנצוצות יצאו ע"י הכאתו ומכחו מחייב מטעם מזיק וראיה גדולה לדברי מצאתי מל' הרמב"ם שלא כ' האי דגץ גבי דין אש בהלכות נזקי ממון אלא בהלכות חובל ומזיק הרי להדיא כדברי דאדם המזיק מקרי ומכ"ש דקושיא שלישית של תוס' שכל אדם יפקיר גחלתו וידליק גדיש של חבירו לא שייך להקשות לפמ"ש דכיון שיתכוון להדליק ודאי שיתחייב ולפ"ז אין להקשות נמי ממשנה דהכונס דהמלבה חייב דר"ל מוקי לה בנתכוון להדליק של חבירו כנ"ל ועי' מ"ש עוד מזה בסוגיא דשמעתין ודו"ק:

בתוספות בד"ה לאו ממונו דבעל הכלב הוא וכו' ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה וכו' עכ"ל. הוצרכו לפרש כן לפי שיטתם דלעיל דר"ל מחייב אפילו בגחלת שאינו שלו אבל לפרש"י מקשי בפשיטות לאו ממונא דבעל כלב הוא אלא דבעל חררה וא"כ אפשר דלרש"י חייבתו התורה על אש של בהמתו וכן כתבתי לעיל בסוגיא דדליל אליבא דרש"י ע"ש. מיהו יש לפרש קושיית התוס' בענין אחר דקשיא להו ולחייב משום אשו של כלבו דהיינו אמקום גחלת דה"ל חציו דכלבו אלא דג"ז דוחק דהמקשה לא ס"ד דאיירי במקום גחלת דא"כ כוליה נזק בעי שלומי ודו"ק:

בגמרא בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא וכו' יש להקשות דאיך ס"ד דמקשה דלא איירי במסכסכת דא"כ תקשי אפילו לר"י דאמר אשו משום חציו מ"מ אמאי מחייבינן ליה לבעל הגמל לשלם כל דמי הבירה דהא צרורות הוא כל מקום הבירה ואין עליו לשלם אלא ח"נ כדין צרורות דבהמתו א"ו דאיירי במסכסכת דה"ל כמקום גחלת וא"כ מאי מקשי לר"ל וא"ל דלר"י מתוקמא בלא מסכסכת ומאי חייב נמי בעל הגמל דקאמר היינו ח"נ דהא ודאי ליתא דהא קתני סיפא הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב על כרחך היינו נ"ש דהא התם הוו אשו דאדם גופא ואין דין צרורות באדם כמ"ש רש"י לעיל והוא פשוט וא"כ ע"כ דחייב דרישא נמי נ"ש קאמר ותקשי נמי לר"י ואיברא דלא קשיא ליה דאפילו חציה גופא לא לשלם כיון שהגמל עובר בר"ה א"כ הוי ליה צרורות בר"ה דפטור אלא דבאמת לק"מ דהא אסקינן לעיל דהתיזה צרורות בר"ה והזיקה ברה"י חייב והא נמי דכוותיה אבל הא ודאי קשיא דלא ליחייב יותר מח"נ אי לא דאיירי במסכסכת. אמנם אחר העיון יראה לי דלק"מ ונבין תחילה ואחר נדבר דראוי להבין דגוף פלוגתא דר"י ור"ל בחציו וממונו הוא זה לפי שנזק אש אינו דומה במהותו לשאר נזקין שהנזק נעשה כאחד אבל באש אינו כן אלא שהגחלת מבעיר איזה דבר ואותו דבר מבעיר דבר אחר וע"כ נתקשו בו חכמים מ"ט חייב בה כיון שאין גוף מעשה המזיק מחובר לדבר הניזק וכאילו אינו נעשה מכוחו אלא מכמה כח כחו לכך דימה אותו ר"י לחציו שמזיק ג"כ למרחוק וגם כאן חשבינן כאילו נעשה הכל מכח ראשון שהוא הגחלת שנעשה חץ דכיון שהכל נעשה מכחו חשיב כאילו גוף הגחלת הולך ומבעיר עד לבסוף ור"ל סובר דלא דמי כלל לחץ דחץ אזל מכחו ממש והאי לא אזלי אלא למקום הגחלת ומכאן ואילך כלו לו חיציו ואין לחייבו אלא משום ממונו כדפרישית לעיל שחיוב השמירה מוטל עליה כמו על שאר ממון וכשלא שימר חייב. וא"כ לפ"ז על כרחך הא דקאמרינן לעיל גבי כלב שנטל גחלת והדליק גדיש דלר' יוחנן ה"ל על מקום גדיש צרורות ולא נלמד משם על מקום אחר דהתם היינו טעמא דכיון שהגחלת אינו של בעל הכלב וא"כ אין לנו לחייב בעל הכלב משום חציו דהא לאו חציו דידיה אלא מחייבין לו משום חציו דכלב דה"ל כאילו כלב זורק חץ למרחוק שזהו ממש דין צרורות כמו שנתבאר לעיל דכל נזק שעושה הבהמה שלא במחובר לה הוי צרורות כך מחייב כאן על מקום הגחלת נ"ש כיון דאנח אנוחי והוי כמחובר דה"ל כאילו שיבר הכלי ברגליו אבל ממקום הגחלת ואילך שאין דבר הניזק מחובר לה הוי ליה צרורות. וכבר נתבאר לעיל שדין צרורות דמשלם חצי נזק היינו דוקא כשגוף הצרורות הם דבר הפקר אבל כשגוף הצרורות הם ממון בעלים חייב נזק שלם וזה מבואר היטב בסוגיא דדליל וזה לשון הרא"ש שם להדיא דהא דצרורות חייב חצי נזק היינו בהפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחא הוא כאבנו וסכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו עכ"ל. ומעתה נתיישב סוגית הש"ס על נכון דדוקא גבי כלב שנטל גחלת שאין הגחלת מיוחדת לבעל הכלב א"כ ה"ל האי גחלת ממש כצרור עפר של הפקר שזרקה כלב למרחוק דה"ל צרורות ומשלם ח"נ אבל כאן גבי גמל לא שייך כלל ח"נ שהרי תיכף כשהרבה בעל הגמל הפשתן על הגמל באופן שתוכל להזיק עליה רמיא שמירת הגמל עם הפשתן הכל על הבעלים וא"כ כשהכניס הגמל הפשתן לחנות והודלק הפשתן נעשה גוף הפשתן חץ של בעל הגמל וכשהזיק אח"כ והדליק הבירה ה"ל כחמור שהזיק במשאוי שמשלם נ"ש דהכי איתא בהדיא לעיל בריש פירקין ודבר ברור שאם נפל האוכף או המשאוי מעל החמור והזיק מרחוק שחייב נ"ש כמו שכתבתי בשם הרא"ש ונבין עוד מלתא בטעמא דלא שייך לומר כאן כיון שאין דבר הניזק במחובר לגופה ה"ל צרורות דהא ליתא דכיון דחשבינן לבהמה ומשאוי שעליה גוף א' ושמירת שניהם מוטלת על בעל הבהמה אם כן למה נאמר שלא נעשה הנזק במחובר לגופה שהרי נעשה הנזק על כל פנים מחובר למשאוי או לאוכף דחשיב כגופה ממש וא"כ הרי נעשה במחובר לכך אין עליו דין צרורות וא"כ כמו זה ממש דין הגמל שהזיקה במשאוי שעליה שהוא הפשתן שנעשה גחלת והגמל שהולך ומבעיר ה"ל כזורק חץ של בעליו למרחוק דחייב נ"ש שהרי הצרורות ג"כ הם של בעליו ושמירת שניהם מוטלת על בעל הגמל וה"ל כגוף א' דחשיב כאילו הזיקה בגופה ממש וא"כ א"ש לרבי יוחנן אף בלא מסכסכת אבל לר"ל מקשה שפיר דכיון דס"ל דאין לנו לחייבו משום חציו אלא במקום הגחלת אבל מכאן ואילך כבר כלו ליה חציו וא"כ אין לומר דחשיב כחמור במשאו דהתם נעשה כל הנזק בפעם אחד מכוחה אבל הכא דאזיל ליה כוחו ולאו מכחו קא אזלי למרחוק ואין לחייבו אלא מטעם ממונו מחייבת ליה דכיון שעיקר הנזק נעשה מכח גחלת ראשונה שהיא ממונו מחייב בכל כיון שלא שמרה כראוי וא"כ קשה האי אש לאו ממונו דבעל הגמל הוא אלא דחנווני ודוק היטב באלו הדברים שנראים לי נכונים וברורים בס"ד ונתיישב בזה הסברא כמה לשונות הפוסקים שנראה מסתימת דבריהם דלר"י מיתוקמא הסוגיא בלא מסכסכת ואין כאן מקומו להאריך. והנה אח"ז עיינתי בספרי הפוסקים וראיתי שהטור בסי' תי"ח כתב באמת גבי גמל דחייב בעל הגמל ח"נ והיינו ע"כ שהרגיש במ"ש דלר"י נמי איירי דדוקא במסכסכת חייב בנזק שלם דאל"כ ה"ל צרורות אבל לפי מ"ש נתבאר שא"א לומר כן וביותר שמדברי הרא"ש שהבאתי נראה דלא שייך כאן דין צרורות כיון שגוף הצרורות מיוחדים ג"כ לבעל הגמל ובאמת לא הבנתי משום פוסק מקדמונים שפסק כדברי רבינו הטור וצ"ע. דבר זה שכתבתי צריך להתיישב עוד ויותר נראה דכיון שהפשתן של בעל הגמל נעשה גחלת הדר ה"ל אשו ממש וחייב משום חציו דאדם גופו שלא שימר גחלתו ואטו משום שנעשה ע"י הגמל שלו ניקל עליו ליתן לו דין צרורות ודו"ק:

בגמרא רבי יהודא אומר בנר חנוכה פטור. הא דמייתי הכא מלתא דר"י נראה דאי לאו דר"י היה אפשר לומר דהא דמחייב לר"ל בעל הגמל אע"ג שאין האש שלו היינו טעמא דאיירי שבעל הגמל עצמו מנהיגו דרך החנות וא"כ הוי פשיעה גמורה שיש לו למונעו מלילך שם ואדם מועד לעולם והא דמחייב בסיפא החנווני היינו מחצה דשניהם פשעו לכך מייתי הא דר"י דאמר פטור ולא קאמר פטור החנווני ובעל גמל חייב א"ו שאין שום חוב על בעל הגמל משום פשיעתו:

שם בגמרא ואי במסכסכת אמאי חייב. מסתימת לשון רש"י נראה דכוונת המקשה דבמסכסכת ראוי שבעל גמל ישלם הכל והחנווני פטור לגמרי כדמשמע מפשטא דלישנא דתלמודא בסמוך אי בשעמדה כ"ש דחנווני פטור ובעל גמל חייב והא דאמר לקמן גבי כלב שנטל חררה וליחייב נמי בעל גחלת נראה דאין זה ראיה אליבא דרש"י שפירש שם דעיקר הקושיא היה שלא יפסיד הניזק דכיון שהדין הוא דבעל כלב אינו משלם רק חצי דמי הגדיש משום צרורות לר"י ולר"ל פטור בעל הכלב לגמרי על הגדיש לכך מקשה שפיר וליחייב בעל גחלת והיינו כל מה דליכא לאשתלומי מבעל הכלב לישתלם מיניה כדפירש רש"י התם להדיא ע"ש אבל הכא מקשה שפיר שישלם בעל הגמל הכל והטעם נלע"ד נכון אליבא דרש"י שכתב לעיל בסוגיא דדליל בדאדיי אדויי שאפילו אם קשרו אדם פטור הקושר לגמרי וע"כ הטעם כמ"ש לעיל דכיון שנעשה היזק ע"י כח התרנגול ממש שזרקו א"כ אין לנו לחייב כלל להקושר כיון דלא אפשר בדליל כדי להזיק בלתי כח התרנגול וא"כ ה"ה נמי כאן כיון דאיירי במסכסכת שהגמל הולך ומבעיר בידים כל הבירה א"כ נראה כל הנזק ממעשה הגמל ממש לכך יש לו לחייבו בכל הנזק ולפטור את החנוני דנראה שאין בניצוצות שלו כדי להדליק כל הבירה לולי מעשה הגמל ומשאוי שעליו והגמל עושה עיקר הנזקין בידים משא"כ לקמן בכלב שנטל גחלת דמקשה התם על מקום הגדיש ושם לא עשה הכלב אלא מעשה הינוח אבל עיקר הנזק נעשה ע"י גוף הגחלת דלאחר שנסתלק מעשה הכלב שהניחו גוף הגחלת הולך ומבעיר והו"ל כבור המתגלגל ברגלי בהמה דהיינו מי שהניח איזה דבר תקלה בר"ה וגלגלה הבהמה התקלה למקום אחר והזיקה לבתר דנייח דאמרינן לעיל דהחיוב על בעל התקלה הראשון וה"נ דכוותי' אלא דלר"י מחייב בעל הכלב בח"נ משום חיציו דצרורו' ולר"ל פטור לגמרי רק על מקום גחלת לכך מקשה שפיר דלמה יפסיד הניזק אלא דליחייב בעל הגחלת בכל מאי דליכא לאשתלומי מבעל כלב כנ"ל לפ' הסוגיא אליבא דרש"י והמעיין היטב בל' רש"י בסוגיא דשמעתי' ולקמן בדף כ"ג ולעיל בסוגיא דדליל וכן בכמה מקומות הנוגעים לדינים אלו יראה לעין שדברים אלו נכונים וברורים בס"ד. אבל למאי דמסקינן דאיירי שעמדה להטיל מימיה א"כ אין נראה הנזק ממעשה הגמל בידים שהגמל אינו עושה אלא מניעת ההליכה משם וגם בזה הוא אונס. ולפי מה שפירשתי לא שייך להקשות חנווני אמאי חייב אלא דוקא לבתר דמוקמינן לה במסכסכת אבל מעיקרא דהוי ס"ד דלא איירי במסכסכת לא שייך להקשות כן שהרי אם לא סכסכה הוי לגמרי דומיא דכלב שלא עשה אלא מעשה הינוח ומחייבי שניהם וא"כ הוי ניחא ליה דהא דקאמר חנווני חייב היינו בשותפות עם בעל הגמל דקאמר לעיל מיניה ודוק היטב:

בתוספות בד"ה ואי במסכסכת אמאי חייב חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב וכו' כל זה הדיבור נמשך לפי שיטתם לקמן גבי וליחייב בעל גחלת וכן במה שכתבו לעיל בסוגיא דדליל דאף באדיי אדויי מחייב הקושר מחצה דלדידהו בכל מילי שנעשה הנזק בשנים שניהם משלמין ואין חילוק אף אם אחד מהם עיקר בגוף הנזק וכן מוכח מדבריהם בכמה מקומות ועיין מה שכתבתי בסמוך דלרש"י אינו כן ודו"ק ועמ"ש לעיל בסוגיא דשלמים שהזיקה:

בא"ד אמאי חייב חנווני הכל וכו' הא דלא ניחא ליה לפרש באמת הא דנקט חנווני חייב קאי אדלעיל מיניה והיינו שחייב עם בעל הגמל דאפשר דלישנא לא משמע הכי ועוד מדנקט ר"י פוטר ולא קאמר ר"י אומר בנר חנוכה החנווני פטור ובעל גמל חייב א"ו דבעל הגמל כ"ש דפטור אפילו בלא נ"ח דת"ק נמי פטר ליה וא"כ מקשה למה באמת פטרינן לבעל הגמל כיון דאיירי במסכסכת ואפשר דמשום הכי מייתי מלתיה דר"י מעיקרא משום דבעי לאקשויי בסוף ממילתיה וק"ל:

(כב א) ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור.—יש להסתפק לר' יהודה: אם שניהם פטורין, או שמא מאחר שיש רשות לחנוני להעמיד את הנר בחוץ היה לו לבעל הגמל להישמר, ודינו כאילו נכנסה פשתנו לתוך החנות ובעל הגמל חייב.

בזקירא. קפיצה: סריכא. שנועץ צפרניו בכותל שאין דרכו בכך ומשונים הן: אשו. השולח את הבערה: משום חציו. חייבו הכתוב דאיהו קעביד דהוי כזורק חץ: משום ממונו. כשורו ובורו שהזיקו וקס''ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינו שלו דלרבי יוחנן חייב דחציו הן ולר''ל פטור דלאו ממונו הוא: האי לאו מכחו. דאש מאליה הולכת ודולקת למרחוק: הא לית ביה ממשא. דשלהבת היא המזקת דאין לה ממש הלכך כי חייביה רחמנא משום חציו הוא דחייביה: חציו דכלב הן. דהוה ליה צרורות הלכך משלם ח''נ ואדם המדליק מש''ה חייב נ''ש שאין דין צרורות באדם: לאו ממונו דבעל כלב הוא. אלא דבעל חררה: דאדייה אדויי. שזרקו: ועל מקום גחלת. מקום שנפלה גחלת שם: משלם חצי נזק. דצרורות הן והכלב עשאן. לישנא אחרינא דמשונה הוא: ועל גדיש כוליה פטור. דאשו משום ממונו והאי לאו ממונו הוא וצרורות ליכא למימר דהא ממקום גחלת ואילך דלקה אש מאליו ומשום הכי אוקמה בדאדייה אדויי דאי אנחה עם החררה כי אורחיה לא מצי למיתני ח''נ אמידי דאמקום גחלת חייב נזק שלם דאורחיה הוא ליטול חררה עם הגחלת: ור' יוחנן. דאמר אשו משום חציו מוקים לה בדאנחה כי אורחיה דעל חררה נ''ש דשן היא ואמקום גחלת נ''ש דאורחיה היא ובידים עבד: ואגדיש כוליה ח''נ. דחציו דכלב הוא והיינו צרורות: בירה. בית גדול: בנר חנוכה פטור. שמצוה להניחה ברה''ר לפרסומי ניסא: לאו ממונו דבעל גמל הוא. אלא דחנווני: במסכסכת את כל הבירה. שהגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו דהא ודאי הוי כולו כמקום גחלת אבל בעלמא שהאש הולכת מאליה לאו חציו הן: מסכסכת. מדלקת: בשעמדה. עמד הגמל במקומו וסכסך את כל הבירה שהיתה חבילתו גדולה כנגד כל הבירה והגמרא לא שבק לאסוקי למילתיה ופרכיה: כל שכן. שהיה לו למהר ולנהגה שלא תסכסך: בעמדה להטיל מימיה. דאנוס הוא וסכסכה:

והתניא הכלב. אמתניתין הו''מ למפרך אלא נטר עד דמייתי ברייתא ופריך אתרוייהו: דאפיך מיפך. וא''ת למ''ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס [חייב] לחייב נ''ש דתחילתו בפשיעה דאורחיה וסופו באונס דלאו אורחיה וי''ל דלא אמר משום דתחילתו בפשיעה לגבי רגל לחייב נ''ש לגבי קרן דאפילו פושע גמור לענין קרן לא חייבתו תורה אלא חצי נזק דאי לאו הכי ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל לחייב נ''ש דתחילתו בפשיעה לענין דריסה וכן כל קרן בחצר הניזק תחילתו בפשיעה לענין שן ורגל: גדיא בסריכא. שנועץ צפרניו בארץ וקופץ כמו הכלב ולא דמי לסרוכי וסליק שנסרך בחבית עד שמגיע ללפת: ועל הגדיש ח''נ. ואע''ג דלגבי שולח בעירה לא מחייב עד דמסר לו שלהבת לר''ל ולר' יוחנן עד דמסר לו גווזא פעמים שיש גחלת הרבה בחררה דהויא כמו מסר לו גווזא לר''י ושלהבת לר''ל: אשו משום חציו. לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו: אשו משום ממונו. כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו דאפילו הדליק באש של אחר חייב כדאשכחן בפ' הכונס (לקמן דף נו.) בכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ברוח מצויה וגבי גץ שיצא מתחת הפטיש. אע''ג דמסתמא מפקיר ליה ועוד דאין לך אדם שיתחייב בדליקה שיפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו ולא כפ''ה דפי' דאיכא בינייהו דאדליק בגחלת שאין שלו: רבי יוחנן מ''ט לא אמר כר''ל. אע''ג דדריש טעמא דר' יוחנן מקראי הוה ליה לאוקמי קרא לדרשה אחריתי דסברא כריש לקיש א''נ קס''ד השתא דמאן דאית ליה משום חציו לית ליה משום ממונו וקבעי היכא דכלו לו חציו אמאי לא מחייב משום ממונו: ממונו אית ביה ממשא. אע''ג דבור לית ביה ממשא שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו מ''מ ממונו כעין חציו שדרכו לילך ולהזיק אית ביה ממשות א''נ בור נמי חשיב אית ביה ממשא דע''י כריית הבור משתנה ממשות של קרקע ונעשה חלל אבל מקום הילוך שלהבת אינו משתנה ממשותו אלא שנעשה דולק ושורף וא''ת ממונו נמי לית ביה ממשא כגון צרורות ברוח שבכנפיהם בריש פירקין דאיכא לסומכוס נ''ש וי''ל דמ''מ גוף הממון שפשע בו אית ביה ממשא שיש לו לשמור ממונו שלא יזיק לא ברוח ולא בשום דבר ואין שום ממון שלא יהא בו ממשא במה שפשע אבל יש חץ שאין בו ממשות כגון שיבר כלי ברוח פיו ויש אש שאין בו ממשות כגון שלהבת בלא גחלת כדאמרינן בסוף ביצה (דף לט.) הילכך דמו להדדי שאין בשניהם ממשות בהמזיק שפשע בו רק בגוף האדם: דאדייה אדויי. הו''מ לאוקמי באנח אנוחי ע''י שינוי כדאמרינן בריש פירקין: ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי לא מצי למימר באדייה : אדויי ועל כל הגדיש ח''נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור: לאו ממונו דבעל כלב הוא. דהוא לא הדליקו ועל אש של כלבו לא חייבתו תורה ואע''ג דלגבי בור אצטריך מיעוט איש בור ולא שור בור כדאמרינן בשור שנגח את הפרה (לקמן דף מח. ושם) תרי איש כתיב מ''מ פשוט ליה לגמרא משום [איזה] דרשא דפטור על אש בהמתו דג' אבות נאמרו בשור ולא יותר: במסכסכת כל הבירה כולה. דהוי כולה מקום גחלת: ואי במסכסכת אמאי חייב. חנווני הכל גם בעל הגמל יתחייב עמו כיון שגם הוא פושע בסכסוך אבל אי בלא מסכסכת ניחא ליה דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה שיהא נר מבחוץ אבל כיון דאוקמיה במסכסכת אי אפשר שלא יראה הדליקה כיון שדולקת כל כך שמסכסכת כל הבירה דרך הילוכה והיה לו להרחיק ולמונעה מלהיות הולכת ומסכסכת אבל אין לפרש אמאי חייב חנווני בעל הגמל יתחייב הכל דהא לקמן (דף כג.) פריך וליחייב בעל הגחלת ואע''פ שבעל הכלב פשע גם בעל הגחלת יש לו להתחייב שלא שמר גחלתו ומשני כשעמדה כלומר לאו במסכסכת דרך הילוכה אלא בעמדה במקום אחד והרבה כל כך במשאוי שמסכסכת כל הבירה בעמידה ופריך דכ''ש חנווני פטור לאו פטור לגמרי אלא כלומר פטור מחלקו של בעל הגמל דיותר מסכסכת בעמידה משאילו היתה הולכת ועוברת בלי עיכוב ומשני כשעמדה להטיל מימיה דאנוס הוא בעמידה זו:

בבא קמא כב ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כב - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד