בבא קמא כא ע"ב

דף כא - ב

אלא בעלמא, בור ברשותו פטור כרבי ישמעאל, ואין לפירות דין מזיק,

ושאני הכא, שאם אכלה מהם אינה חייבת, משום דאמר בעל הבהמה לבעל הפירות: לאו כל כמינך דמקרבת להו לפירותיך לרשות הרבים. כי אע"פ שהמקום הוא רשותך, אין לך זכות להעמיד פירותיך סמוך לרשות הרבים, ומחייבת להו לתוראי, שבכך נגרם לי חיוב נזקין.

ושמואל אמר, בעלמא בור ברשותו חייב כרבי עקיבא, ואעפ"כ אין לפירות דין בור, והטעם לכך הוא:

דבשלמא בור ברשותו, איכא למימר שהוא חייב, משום שהשור המהלך ברשות הרבים לאו אדעתיה, אין בו דעת להזהר, וחייבה התורה את בעל הבור באחריות נזקי השור, שאין בו דעת להזהר.

אלא פירות שהוזק בהם השור, מי איכא למימר "לאו אדעתיה"!? האם אפשר לומר שלא שם לב להזהר?

הא חזי להו! הרי הם נראים לעין. וכיון שהניח את הפירות ברשות, אין הוא חייב על תקלה כזו. ^[9] ודנה הגמרא: לימא, מחזרת תנאי היא. שמהברייתא שלפנינו נראה שדין מחזרת, תלוי במחלוקת תנאים:

דתניא, אכלה מתוך הרחבה, משלמת מה שנה נית,

אבל אם אכלה מצידי הרחבה, משלמת מה שהזיקה, דברי רבי מאיר ורבי יהודה.

רבי יוסי ורבי אליעזר אומרים: אין דרכה של בהמה המהלכת לאכול, אלא להלך, ולכן, אם אכלה מצידי הרחבה, חייבת.

ותמהינן: אם כן, רבי יוסי היינו תנא קמא ששניהם מחייבים בצידי הרחבה.

אלא על כרחך, מחזרת איכא בינייהו. שנחלקו כשאכלה את הפירות כשהיא ברחבה, ומחזרת ראשה ואכלה מצידי הרחבה.

תנא קמא סבר, מחזרת נמי משלם רק מה שנהנית. ומה שאמר תנא קמא שאם אכלה מצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה, זה כשהבהמה עצמה עומדת בצידי הרחבה.

ורבי יוסי סבר, שגם מחזרת משלמת מה שהזיקה, כיון שאין דרכה בכך.

ודחינן: לא. אפשר לומר שאינם חולקים בכך, אלא, דכולי עלמא סוברים שמחזרת שאכלה, דינה אי כרב שחייבת אי כשמואל שפטורה,

והכא, רבי מאיר ורבי יוסי, ב"ביער בשדה אחר" קא מיפלגי, במיעוט הנדרש מהפסוק "וביער בשדה אחר", האם הוא בא למעט שן ברשות הרבים.

מר סבר, רבי מאיר ורבי יוסי סוברים, ש"וביער בשדה אחר" ממעט: ולא ברשות הרבים! ולכן אכלה מתוך הרחבה משלמת רק מה שנהנית.

ומר סבר, רבי יוסי ורבי אליעזר סוברים ש"וביער בשדה אחר" ממעט: ולא ברשות המזיק! שאם הכניס פירותיו לחצר שלא ברשות בעליו, וניזוקו ע"י בהמתו פטור.

ופרכינן: ברשות המזיק, מה צורך יש במעוט?

לימא המזיק: פירך ברשותי, מאי בעי!? כיון שאין לך רשות להכניס פירותיך לרשותי, הרי אחריות נזקן היא עליך.

ומסקינן: אלא אין מחלוקתם אלא בהא דאילפא, שאמר לעיל [כ א] בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת.

וכן בהא דרבי אושעיא, שאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת, איכא בינייהו.

ונחלקו בזה, שרבי מאיר סובר שאכלה מתוך הרחבה לעולם פטור, אפילו מעל גבי חבירתה או קופצת, ורבי יוסי סובר שאין דרכה לאכול מעל גבי חבירתה או בקפיצה, וחייבת ^[10]

מתניתין:

במשנה להלן מתבארים דיני שן ורגל בכמה אופנים, ודיני צרורות הנעשים על ידי אש.

א. הכלב והגדי שקפצו מראש הגג אל חצר הניזק, ושברו שם את הכלים, משלם נזק שלם, מדין "רגל", מפני שהן מועדין לקפוץ כך, ואין זה "שינוי", וכיון שאורחייהו לעשות כך, חייבים על נזקם כדין רגל, שגם היא דרכה בכך, להלך ולשבר כלים בהליכתה.

ב. הכלב שנטל חררה, עוגה המונחת על גבי גחלים, ודבוקה בהם, והלך הכלב עם הגחלת הדבוקה בחררה לגדיש.

אכל הכלב את החררה, והדליק את הגדיש [ובגמרא נחלקו כיצד הדליק את הגדיש].

על החררה משלם נזק שלם, כדין שן.

ועל הגדיש משלם רק חצי נזק. ונחלקו בגמרא בביאור הטעם.

גמרא:

מדייקת הגמרא: טעמא שחייבים הכלב והגדי על שוברם את הכלים משום דקפצו, לפי שדרכם לקפוץ.

הא אם נפלו מהגג, פטור.

אלמא קסבר התנא של משנתנו, כי נזק שנעשה תחלתו בפשיעה, שהניח להם להסתובב על ראש הגג, ולא שמרם שלא יקפצו אל חצר חבירו, על אף שידע שדרכם לקפוץ [ואז גם לא היו נופלים], וסופו באונס, שהרי אנוס הוא על הנפילה שלהם, כי אין דרכם ליפול, פטור.

תניא נמי הכי: הכלב והגדי שקפצו מראש הגג, ושברו את הכלים, משלם נזק שלם.

נפלו, פטורין.

וכיון שנחלקו אמוראים בשאלה זו, דנה הגמרא:

הניחא למאן דאמר "תחלתו בפשיעה וסופו באונס, פטור".

אלא למאן דאמר חייב, מאי איכא למימר? כיצד הוא יעמיד את המשנה, שהרי אין הוא חולק על סתם משנה, שאין בה תנא חולק. ומעמידה הגמרא את משנתנו לפי מאן דאמר זה:

כגון דמקרבי כלים לגבי כותל. שהיו הכלים מאד קרובים לכותל, ואינם יכולים להנזק מהקפיצה שהיא לרוחק, ונמצא שלא פשע כלל בשמירתם, ולכן פטור כשנפלו והזיקו.

דכי קפצי בקפיצהן, לא נפלי עלייהו, ואפילו "תחלתו בפשיעה", ליכא.

אמר רב זביד משמיה דרבא: פעמים, שאפילו נפלו נמי חייב.

משכחת לה, חיוב זה יתכן, בכותל של גדר הגג שהיה רעוע, ולא היה יכול הגדר הרעוע למנוע את הנפילה, ונמצא שהיה פושע בשמירתם מנפילה, ולכן חייב אפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, ואפילו אם נפלו מאליהם, בלי שנפל הגדר.

והוינן בה: מאי ניהו, מהו סיבת חיובו? הרי הוא משום דאבעי ליה לאסוקי דעתא, שהיה צריך להעלות בדעתו את החשש שייתכן דנפיל ארחי, שיפלו אריחי הכותל הרעוע.

ואם כן, כיון שסוף סוף לא נפל ארחי, ונפול אינהו מעצמם, ואין כאן פשיעה בנפילה שכזאת, והרי גם באופן הזה, תחלתו בפשיעה וסופו באונס הוא! ומי שפוטר, צריך לפוטרו גם כאן!?

ומשנינן: לא צריכא, מדובר כאן בכותל צר. שהיה מעקה הגג צר, באופן שגורם להם לקפוץ או להחליק ממנו, והנחתם בראש הגג היא פשיעה לגבי נפילה.

תנו רבנן: הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה, ושיברו כלים למעלה, משונה הוא, ופטורין מנזק שלם, וחייבים חצי נזק כדין קרן.

ורק אם קפצו מלמעלה למטה, חייבין שדרכם בכך. אדם ותרנגול שדלגו, בין מלמעלה למטה, בין מלמטה למעלה, חייבין.

התרנגול חייב כיון שדרכו בכך, והוא מועד לענין קפיצה ולא תם, ואילו האדם חייב אפילו אם אין דרכו בכך, כי אדם המזיק חייב בנזקין כמועד לעולם, ואין צד "תמות" באדם. ומקשה הגמרא מברייתא, שנאמר בה בגדי ובכלב, אחרת:

ושמואל אמר מקצה מקום מרשותו לרשות הרבים כי האי גונא חייב שהרי לא הפקירו וכחצירו הוא והשור שאכל פירות באותו מקום שהקצה מרשותו ונפל שמה שור פטור בעל הבור דיכיל למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי ופשטינן לה לעולם אימא לך בור באותו מקום שהקצהו לרשות הרבים פטור דבור ברשותו הוא אי הכי אמאי פטר בו את השן משום דיכיל מרי דתורא למימר ליה לאו כל כמינך דמקרבת לפירך ברשות הרבים ומחייבת לתוראי. ולשמואל אימא לך לעולם בור כי האי גוונא חייב דכרשות הרבים הוא. אי הכי אמאי מחייב בו את השן אמר לך בשלמא בור איכא למימר דלאו אדעתיה אלא פירות מי איכא למימר לאו אדעתיה הא קא חזי להו ואתינן לאוקומה מחזרת כתנאי ודחי' לה ואמר לא כולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל והכא [בהא] פליגי ר"מ ור"י [ס"ל] שן ברשות הניזק הוא שהיא חייבת אבל ברשות הרבים אינה משלמת אלא מה שנהנית ורבי יוסי ור' אלעזר סברי אפי' ברשות הרבים השן חייבת וזה שכתוב ובער בשדה אחר למעוטי ברשות המזיק כגון שהכניס אדם פירות בחצר חבירו ובא שורו של בעל החצר ואכלם שהוא פטור ומתמהינן זה הוצרך שיאמר לימא לי' בעל החצר פירך ברשותאי מאי בעי והדרינן מהא ואמרינן אי דאילפא דמחייב בבהמ' הפושטת צוארה ואוכלת מעל גבי חברתה אי דר' הושעי' דמחייב בעומדת ברה"ר ואוכלת [איכא בינייהו] לר"מ ור' יהודה לא שנא להו (ברשות) בין מתוך הרחבה בין מעל גבי חברתה בין מהלכת בין עומדת ואפי' קופצת הכל ברשות הרבים אינה משלמת אלא מה שנהנית.

ור' יוסי ור' אלעזר אומרים אינה פטורה ברשות הרבים אלא כעין דרכה במקום שמהלכת בלבד אבל אלו כולן חייב:

מתני' הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ותניא נמי הכי כי הא גוונא ומדברי שניהן דייקינן טעמא דקפצו בפשיעה הא בעו לקפוץ ונפלו פטורין שמעינן מינה דתחילתו בפשיעה דאיבעי ליה אסוקי אדעתא דילמא קפצי וסופו באונס פטור אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר ופרקי' כגון הכלים שנשברו היו סמוכין לכותל כעין דבוקים שאפי' היו הגדיים נופלין מכח קפיצה חוץ לכלים היו נופלים ובין בתחילה ובין בסוף אנוסין הן.

רב זביד אמר פעמים אפי' נפלו חייבין כגון שהיה הכותל רעוע ואמאי חייבין דאיבעי להו אסוקי אדעתא דילמא נפלי ארחי ותברי למאני ודא היא פשיעה ואע"ג דלא נפלי ארחי ונפלי אינהו הגדיים ושברו כלים חייבין האי נמי תחילתו בפשיעה וסופן באונס הוא וכדאמרי'. ואוקימנא בכותל צר שאינו יכול להלך עד שיפול והכל פשיעה:

אי כרב כשמואל. אי אפשר לפרש דכולן ס"ל או כרב או כשמואל דהא ר' יוסי ור' אלעזר דאמרי אין דרכה של בהמה לאכול אלא להלך ע"כ לית ליה כשמואל דאמר מחזרת פטורה אלא דאפשר דר' מאיר סבר כרב שפי' דכל שאוכלת מצדי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לר"ה אלא שמחזרת וא"כ כולהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל וכן נמי אפשר דס"ל דר' מאיר כשמואל ומחזרת פטור. ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה וקם ואזיל בצדי הרחבה.

ומר סבר בשדה אחר ולא ברשות המזיק. ואיכא למידק האיך אפשר לומר דר' אליעזר סבר לה דשן ורגל חייבים ברשות הרבים והא אמרינן לעיל דר' אלעזר דאמר לגבי חררה משלם נזק שלם סבר לה כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נ"ש ור"ט מק"ו דשן ורגל דפטורים ברה"ר מייתי לה וי"ל דהא דהכא לא קיימא דהא דחינן ברשות המזיק פשיטא ואוקימנא דאילפא ור' הושעי' איכא בינייהו לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ור' הושעיא לא פליגן ותרוייהו חשבי ליה כחצר הניזק ה"פ דר' מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ור' יוסי ור' אליעזר סברי דזו כחצר הניזק היא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא ונראה שכן פירשה ר"ח ז"ח.

נפלו פטורין. כלומר פטורין גמורין ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו בשקפצו משלם נזק שלם ואם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הול"ל בהדיא משלם חצי נזק ועוד דהא אוקימנא כמ"ד תחלתן בפשיעה וסופו באונס פטור וכל באונס פטור מכלום ונפילת אונס הוא דכי קפצו לבראי קפצי איכא למידק א"כ אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחלתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי הנזק דלכל הפחות אף ע"פ שאתה מוציאו מכלל אונס א"א להוציאו מכלל משונה וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה כתחלתו פושע גמור הוא שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מ"מ כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבינן ליה משונה ונזק שלם משלם כנ"ל.

אמר רב זביד משמיה דרבא פעמים שנפלו חייבים. כלומר לכ"ע ואפילו למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה בתחלתו לגבי קפיצה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום שעשויין האריחין ליפול ע"י קפיצתן על הכותלים.

לא צריכה בכותל צר. כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף ע"פ שהוא צר והן עשויין ליפול שאין להם מעמד על הכותל.

מלמטה למעלה פטורין. כלומר פטורין אפילו מחצי נזק דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרן שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין ואדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דאדם עשוי לכך ולכך.

המשנה הרביעית והיא מענין משניות שלפניה אלא שאחר ששנה דין העדת רגל ושן רצה לפרוט את שניהם בקצת בהמות כדינים מחודשים והתחיל במשנה זו בענין רגל ואמר הכלב והגדי שקפצו מראש הגג ושברו את הכלים משלם נזק שלם מפני שהם מועדין אמר המאירי פי' שהניחום בעליהם בראש הגג הסמוך לחצרו של זה וקפצו בחצר ושברו את הכלים בקפיצתם עליהם משלמין נזק שלם שהרי דרכן בכך ונזקי רגל בחצר הניזק הם ופרשו בגמרא שאפילו לא קפצו אלא שנפלו עליהם ושברום חייב ואע"פ שהנפילה אונס היא הא מ"מ תחלתו בפשיעה שהיה לו להעלות על לב שיקפצו וישברו ואע"פ שמ"מ לא מצד פשיעתו נשברו אלא מצד אונס אחר הא מ"מ כל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב והרי ההיזק נגרר אחר תחלתו שהוא הקפיצה שדרכו בכך ומ"מ אם היו הכלים סמוכים לכותל כל כך שאין דרך הקופץ להיות קפיצתו מזדמנת עליהם אלא חוץ להם ונפלו עליהם ונשברו פטורים שהרי תחלתו וסופו באונס וזהו שאמרו בגמרא כאן דמקרבי כלים וכו' דכי קפצי לבראי קפצי ונמצא שאף לענין הקפיצה אונס הוא ונמצא תחלתו וסופו באונס ודין חצי נזק אין כאן שהרי אין כונתה להזיק ויש חולקין לחייב בחצי נזק ואין נראה לי:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

זה שביארנו בזמן שהכלים קרובים לכותל ונפלו עליהם שהוא פטור כבר בארנו הטעם מפני שהנפילה אינה מצויה ולא היה לו להעלותה על לב והקפיצה אינה מזקת להם דלבראי קפצי ונמצא תחלתו וסופו באונס הא אם היתה הנפילה ראויה לו להעלותה על לבו כגון שהיה הכותל רעוע או שהיה צר כל כך שאין הליכת הכלב לשם מצויה בריוח הרי זה תחלתו בפשיעה ואפילו נפלו שלא מצד רעיעת הכותל או צרות שבה חייב שכל שתחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב:

הכלב והגדי שדלגו מגבוה לנמוך דרך הלוכם והוא הכלב בסירוך והגדי בקפיצה חייבים נזק שלם שזהו דרכם והרי הוא רגל בחצר הניזק דלגו מלמטה למעלה אף בדרך זה אין זה דרכם והרי הוא תולדת קרן ומשלמין חצי נזק וכן אם דלגו בהפך דרכם והוא הכלב בקפיצה והגדי בסירוך אף ממעלה למטה תולדות קרן היא ומשלמין חצי נזק ואע"פ שתחלתו בפשיעה שמה שדרכו בכך אין אומרין דין תחלתו בפשיעה וסופו באונס מפשיעה שבנזקי רגל לאונס שבנזקי קרן שאם כן אף כל קרן בחצר הניזק תחלתו בפשיעה הוא מענין רגל ושן וכן ארי שנכנס לחצר הניזק וטרף ואכל יתחייב נזק שלם שהרי תחלתו בפשיעה לענין שהוא דורס ואוכל וגדולי הפוסקים תופשין בזה שטה אחרת מפני שהם גורסים בברייתא בין שדלגו מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה חייבים ומפרשים שכל שלא שינו בדלוגם בסירוך וקפיצה מלמטה למעלה חייבים חצי נזק אבל מלמעלה למטה חייבים נזק שלם שמלמעלה למטה דרכם הוא בכל דלוג ואין דבריהם נראים:

ודברים אלו צריך לעיין בהם בגבהו של כותל כמה הוא וכל שהוא יוצא בה מגדרו של עולם נעשה שנוי ומוציאו מכלל רגל כמו שיתבאר:

אדם ותרנגול שדלגו ושברו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה חייבים נזק שלם אדם מפני שהוא מועד לעולם בכל דבר שהוא מזיק בו ואין שנוי אצלו בשום הזק אלא מועד הוא לכלם ותרנגול מפני שדרכו בין מלמעלה למטה בין ממטה למעלה:

המשנה החמישית והכונה בה להשמיענו בהעדת השן קצת דברים מחודשים ואמר על זה כלב שנטל את החררה מעל גבי הגחלים והלך לו לגדיש אכל את החררה הדליק את הגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק אמר הר"ם חררה עוגה דקה ופעמים שהגחלים נדבקים בה וכשאכל אותה בגדיש והדליק הגדיש באותה גחלת הנה באכלו העוגה כדרכו ומשלם נזק שלם ובהדליק את הגדיש משונה ולפיכך ישלם חצי נזק:

אמר המאירי הכלב שנטל את החררה וגחלים עליה והלך לגדישו של בעל החררה ובשדה שלו ואכל את החררה והדליק את הגדיש על ידי הגחלת ואמר על זה שעל החררה משלם נזק שלם שאע"פ שגחלים עליה דרכו בכך ואין כאן שנוי ומתוך כך משלם נזק שלם הואיל ואכלה בגדיש של בעל החררה שהרי חצר הניזק הוא שכל רשות הניזק בכלל זה ואם היה הגדיש בקרקע של אחר הואיל והגדיש של זה ואכלה בתוך הגדיש יראה שכחצר הניזק הוא נדון ואע"פ שאין לנו הכרח מ"מ יראה שאין זה פחות מגב חברתה הא אם אכלה בגדיש דעלמא אעפ"י שהוציאה מרשות הניזק בתר אכילה אזלינן כמו שבארנו למעלה:

ועל הגדיש חצי נזק פרשוה בגמ' בשהניח על הגדיש את הגחלת עם החררה שאין כאן שנוי ומתוך כך על מקום הנחת הגחלת משלם נזק שלם כבחררה אבל על הגדיש כלו חצי נזק שצרורות של כלב הם ואע"פ שאין הגחלת מבעל הכלב שחיוב של אשו לא משום ממונו לבד הוא כנזקי שורו ובורו שלא נחייב אלא בעל הגחלת ולא המדליק בשלו בגחלת שאינו שלו וכן שבבהמה לא נחייב אלא בעל הגחלת אלא אף משום חציו כלומר שהמדליק הוא כזורק חץ בידים ובאדם הוא כאילו הוא מזיק בזריקת חץ אפילו הדליק בתוך שלו ובבהמה הם חצים שלה והם בדין צרורות ומשלם חצי נזק מטעם צרורות ובאדם שאין בו דין צרורות נזק שלם אע"פ שאין הגחלת שלו ומ"מ בכלב אם לא הניחה אלא אדי אדויי פי' שזרקה בפה או ברגל דרך שנוי הרי כל זה משונה ואף על מקום גחלת אינו משלם אלא חצי נזק ומדין קרן ועל שאר הגדיש חצי נזק גם כן שאין שנוי לצרורות לדון בהם רביע נזק ויש חולקים בזו כמו שהתבאר:

ודברים אלו בששמר בעל הגחלת את גחלתו כראוי ואין לך חיוב אלא אצל בעל הכלב והכלב חתר את הדלת ואעפ"כ אין זה משנה לדון בו דין חצי נזק אף במקום גחלת שסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב הא אם לא שמר בעל גחלת את גחלתו חיוב חררה ומקום גחלת על בעל הכלב על החררה בנזק שלם ועל מקומה אם בנזק שלם בלא שנוי ואם בחצי נזק בשנוי וחיוב הגדיש על בעל הגחלת מדין ממונו הן באנחה אנוחי הן באדי אדויי למה שפרשנו בו שזרקה שזה חמור ממסרה לחרש ושוטה שהרי יש לו לשמרה מכל מה שמצוי ליטלה מביתו וחיובו בנזק שלם שכל שאתה מחייב בעל הגחלת אין לך אצל שנוי כלום שהרי מצד ממונו שהזיק אתה מחייבו ולא מצד הכלב שנדון בו כדין קרן או כדין צרורות שאין דין שנוי או דין צרורות אלא בנזקי בהמה אבל אם הוליכה בכל הגדיש אף בשלא שמר גחלתו בעל הכלב חייב נזק שלם מתורת בור ולא בעל גחלת והרי הוא כבורו המתגלגל שבארנו בו בפרק הראשון שאם הוא מזיק בעוד שהוא הולך כח המגלגל הוא והוא חייב ובעל הבור פטור ומ"מ יש מפרשים שהולכה זו בכלל אדי אדויי היא ולא בדין בור וכל שלא שמר בעל גחלת את גחלתו חייב בעל הגחלת ואם שמרה חייב בעל הכלב על מקום גחלת חצי נזק ואין צריך לומר על הגדיש שהוא בחצי נזק לדעת זה וכן נראה מתלמוד המערב שהביאו לדעת ריש לקיש במקום אדייה אדויי במצית את האור על כל שבולת ושבולת והדברים נראין שאין להביא בכלל בור מה שהוא מתגלגל דרך שנוי וגדולי המחברים כתבו בזו שעל שאר הגדיש פטור ולא הבנתי דבריהם:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

דכולי עלמא במחזרת אי כרב אי כשמואל וכו'. פירוש ופליגי באכלה מתוך הרחבה. לפי אותם המפרשים דפליגי רב ושמואל במחזרת אי הוה חשיבא קרן או שן הכי פירושו דכולי עלמא מחזרת אי כרב דהוי משונה דרבי מאיר מחייב חצי נזק אפילו מחזרת דמשונה הוא אבל לא מתוך הרחבה ורבי יוסי ורבי אלעזר סברי אף מתוך הרחבה חייב דשן ברשות הרבים חייב. אי כשמואל דמחזרת לאו משונה הוא ולרבי מאיר לא מחייב מחזרת אלא דשבקה לרחבה ואזלא בצידי הרחבה ורבי יוסי ורבי אלעזר מחייבי לה אף ברשות הרבים אמנם לאידך פירושא קשה וכו' ככתוב בתוספות. ה"ר ישעיה ז"ל.

אי כרב אי כשמואל. לפירוש רש"י הכי קאמר אי כרב תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה בכל ענין אף במחזרת וכן רבי יוסי קאמר אין דרכה לאכול ברחבה ולא לחזר אלא להלך ואי כשמואל תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה כגון דשבקתה לרחבה ואזלא וקיימא כולה בצידי הרחבה דאז הוי חצר הניזק הא קיימא תוך הרחבה וחזרה בצידי פטורה ורבי יוסי נמי כשמואל ולא מכל וכל דהא רבי יוסי אף בתוך הרחבה מחייב כדבעינן למימר בסמוך וכל שכן מחזרת ושמואל פטר בתוך הרחבה אלא בהא סבר כשמואל דאין החיזור מחשיבו לקרן אלא אכתי שן הוא ומטעם שן קא מחייב ליה. ולפירוש התוספות צריך לומר אי כרב תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה ואף על ידי חיזור דחשיב חצר הניזק וכן רבי יוסי אמר אין דרכה לאכול ולא לחזר אלא להלך ואם כן הוי חצר הניזק כרב. ואי כשמואל תנא קמא סבר מצידי הרחבה משלם מה שהזיקה הא חזרה פטורה דהוי שן ברשות הרבים ורבי יוסי סבר אין דרכה לאכול בצדי ולמשבק הרחבה אבל בחיזור אורחא היא ושן ברשות הרבים היא. ואם תאמר מאי נפקא מינה לרבי יוסי אי חשיב חצר הניזק או רשות הרבים הלא בשניהם מחייב רבי יוסי כדאמר בסמוך. וי"ל דנפקא מינה אם עמדה בחצר המזיק והחזירה ראשה לרשות הרבים דאי כרב חייבת ואי כשמואל כיון שרגליה בחצר המזיק אין החיזור מחייבתה. ע"כ רבינו פרץ ז"ל.

כתבו בתוספות רבי יוסי לא מצי סבר כשמואל וכו'. ואף על גב דכרב נמי אינו יכול לסבור דרב פוטר ברשות הרבים בלא חיזור מכל מקום מצי סבר בצד אחד היכא שאכלה על ידי חיזור אף על פי שמן הראוי הוא רשות הרבים רב חשיב ליה רשות הניזק הכי נמי רבי יוסי חשיב רשות הרבים רשות הניזק אבל כשמואל לא מצי סבר דבין אכלה על ידי חיזור ובין שלא על ידי חיזור פטור ברשות הרבים.

עוד כתבו בתוספות אף על גב דלרבי יוסי אין נפקותא וכו'. וקשה דגם לרבי יוסי משכחת לה נפקותא כגון שהיו פירות של הניזק ברשות הרבים סמוך לרשות המזיק ואכלה אותם בהמתו של המזיק דלרב חייב אם אכלה על ידי חיזור ולשמואל אפילו אכלה על ידי חיזור פטורה וצריך עיון. גליון.
ואומר ה"ר ישראל ז"ל דמרשות המזיק לא נמצא שיכולה לאכול דוקא בחיזור ואם כן כיון שיכולה לאכול נמי בלא חיזור הוי לעולם ברשות המזיק או ברשות הרבים ואם כן אין דין מחזרת כאן. ועוד יש לומר דעכשיו רשות הרבים חשיב כמו תוך החנות ואין נפקותא בחיזור דלעולם לא יחשב כמו רשות המזיק. וקשה עכשיו דברשות הרבים חייב איך מיושב לישנא דקאמר אין דרכה לאכול אלא להלך הא אפילו דרכה לאכול חייב. ושמא רבי יוסי לדברי רבי מאיר דפוטר ברשות הרבים קאמר לדידך שאתה פוטר ברשות הרבים משום שאין דרכה לאכול ולהלך. ע"כ.
וזה לשון הרשב"א ז"ל אי כרב. אי אפשר לפרש דכולן סבירי להו או כרב או כשמואל דהא רבי יוסי ורבי אלעזר דאמרי דאין דרכה של בהמה וכו' על כרחך לית להו כשמואל דאמר מחזרת פטור. אלא דאפשר דרבי מאיר סבר כרב שפירש דכל שאוכלת מצידי הרחבה דחייבת ואף על גב דלא שבקתיה לרשות הרבים אלא שמחזרת. ואם כן כלהו קיימי בחדא שיטתא במחזרת ולא פליגי בה כלל. וכן נמי אפשר דסבירא ליה כשמואל ומחזרת פטור ומאי צידי הרחבה דקאמר כגון דשבקתיה לרחבה ואזיל בצידי הרחבה. עד כאן.
והרמ"ה ז"ל פירש לא מחזרת דכולי עלמא אי כרב אי כשמואל ואי היה רבי יוסי פוטר ברשות הרבים היה יכול לסבור או כרב או כשמואל. הרא"ש ז"ל.
ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו וזה לשונם הכי קאמר דכולי עלמא מחזרת אי כרב אי כשמואל לדידן דסבירי לן דשן פטור ברשות הרבים. ע"כ.

ומר סבר פירוש רבי אלעזר וביער בשדה אחר וכו'. וא"ת והא לעיל אמרינן דרבי אלעזר סבירא ליה כרבי טרפון וכו' ככתוב בתוספות. ולי נראה דעביד קל וחומר מרשות המזיק דלמאי דקאמר וביער בשדה אחר ולא ברשות המזיק משמע הא קרן חייב אפילו בחצר המזיק דלא כתב ביה בשדה אחר. תוספות שאנץ.

רשות המזיק לימא ליה תורך ברשותי מאי בעי. אלא ודאי הא לא איצטריך קרא למעוטי וכי איצטריך קרא למעוטי רשות הרבים ולעולם רשות הרבים פטור לרבי יוסי. וקשה נימא דמשכחת לה רשות הרבים דחייב לרבי יוסי דלא מיעט קרא אלא אם היו הפירות ברשות הרבים ואכלתן בהמתו ברשות הרבים עצמו אבל אם לקחה הפירות מרשות הניזק ואכלתן ברשות הרבים חייבת. וי"ל אם כן לא יאמר הפסוק ובער בשדה אחר אלא יאמר ובער בשדה ותו לא דאז הייתי אומר דוקא בחצר הניזק חייב אבל ברשות הרבים פירוש שהפירות והמזיק ברשות הרבים פטור ואם לקחה הפירות ברשות הניזק ואכלתן ברשות הרבים פטור מכח ייתורא דקרא. גליון.

אלא דאילפא ודרבי אושעיא איכא בינייהו. לפי מה שכתבתי למעלה דאילפא ורבי אושעיא לא פליגן ותרווייהו חשיבי ליה כחצר הניזק הכי פירושו דרבי מאיר פטר בשתיהן דלא חשיב להו חצר הניזק ואורחא בהכי ורבי יוסי ורבי אלעזר סברי דזו כחצר הניזק הוא ולפיכך משלמת מה שהזיקה דאין דרכה אלא להלך ולאכול מתוך הרחבה אבל לקפוץ או לפשוט צוארה ולאכול מעל גבי חברתה לא. ונראה שכן פירש רבינו חננאל ז"ל. הרשב"א ז"ל.

מתניתין הכלב והגדי שקפצו וכו'. כי היכי דתנא רגל ושן בבהמה תנא נמי רגל ושן בכלב ומפרש רגל ברישא דהיינו הכלב והגדי שקפצו וכו' ואחר כך מפרש שן דהיינו כלב שנטל חררה. ה"ר יהונתן ז"ל.

הכלב שנטל חררה והלך לגדיש. פירוש לגדישו של בעל חררה ובשדה שלו. על החררה משלם נזק שלם שאף על פי שגחלים עליה דרכו בכך ואין כאן שנוי ומתוך כך משלם נזק שלם הואיל ואכלה בגדיש של בעל חררה שהרי חצר הניזק הוא שכל רשות הניזק בכלל זה. ואם היה הגדיש בקרקע של אחר הואיל והגדיש של זה ואכלה בתוך הגדיש יראה שכחצר הניזק הוא נידון. ואף על פי שאין לנו הכרח מכל מקום יראה שאין זה פחות מגב חברתה הא אם אכלה בגדיש דעלמא אף על פי שהוציאה מרשות הניזק בתר אכילה אזלינן כמו שביארנו למעלה. הרב המאירי ז"ל. ועיין בסוף הסוגיא אחר סוגיית פי פרה.

טעמא דקפצו הא נפלו פטורין. תימה מנא ליה להתלמוד לדקדק כן נדקדק בענין אחר טעמא דקפצו היינו דמלמעלה למטה חייבין אבל קפצו מלמטה למעלה פטורין לגמרי. וי"ל דלא הייתי אומר דמלמטה למעלה פטורים לגמרי אלא הייתי אומר דהוי תחילתו בפשיעה לענין מלמעלה למטה וסופו באונס לענין מלמטה למעלה ופטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק. ומיהו יש לדחות דלא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס אלא שיהא או פטור לגמרי או חייב לגמרי. ונראה למורי הרב לתרץ שאם היית מדקדק כמו שאמרנו היית אומר דנפלו חייבין אם כן יאמר מלמטה למעלה חייבין אף על פי שהוא אונס כמו שאמרו התוספות דכל שכן נפלו אלא ודאי ליכא למימר הכי. גליון.

וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל טעמא דקפצו וכו'. קשה נימא אפילו נפלו חייבין ונקט קפצו מראש הגג לדקדק הא מלמטה למעלה פטור לגמרי משום דאונס הוא. ונראה לי דאם נפלו חייבין משום דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב אם כן מלמטה למעלה נמי חייבין תחילתו בפשיעה שמא ידלגו מלמעלה למטה. והר"י אומר שלא בא לדקדק אלא לפרש נפלו פטורין כי סומך אברייתא דמייתי תניא נמי הכי ובה נכתב להדיא נפלו פטורין. ואין להקשות כפי תירוץ הגמרא למה נקט קפצו בענין דמקרבי כלים אצל הכותל יאמר נפלו בענין דמרחקי כי זה כמו זה. דאיכא למימר דנקט קפצו לדקדק מינה הא מלמטה למעלה פטור. ע"כ.

עוד יש מקשים דמנא ליה לדקדק הא נפלו פטור דילמא הוא הדין נפלו והא דנקט קפצו אורחא דמילתא נקט. עוד מקשים למה נקט האי לישנא תניא נמי הכי הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן כמו שרגיל התלמוד לומר בכל כי האי גוונא וכדקאמר לעיל בפרק קמא חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן וכו'. ושמא השתי קושיות האחת מתרצת חברתה. גליון.

הא נפלו פטורין משמע פטורין לגמרי. תימא נימא פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק משום דהוי משונה. וי"ל דנפילה לא שייך למימר בה משונה כי ודאי אונס הוא. אי נמי אין ראוי לומר פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק אם לא שיהיה לשון פטורין מפורש במשנה או בברייתא כמו פטורין שמפורש לקמן בברייתא אבל במשנה אינו מפורש פטורין אלא שאתה מדקדק הא נפלו פטורין וכיון שעל ידי דקדוק אתה למד אם נפלו פטורין על כרחך פטורין לגמרי. גליון.
וזה לשון הרשב"א ז"ל נפלו פטורין כלומר פטורין לגמרי ואפילו מחצי נזק מדקתני ואפילו כשקפצו משלם נזק שלם אם איתא דבנפלו חייבין חצי נזק הוה ליה למיתנא בהדיא משלם חצי נזק. ועוד דהא אוקימנא כמאן דאמר תחילתו בפשיעה וכו' וכל באונס פטור לגמרי מכלום ונפילה אונס הוא. ע"כ.

דכי קפצי לבראי קפצי. איכא למידק אם כן אפילו שברו דרך קפיצה אמאי משלם נזק שלם והא משונה הוא דאי לא אכתי תיקשי לן דתחילתו בפשיעה הוא ואי לאו פשיעה הוא אלמא שמור הוי ואי אפשר לחייבו ביותר מחצי נזק דלכל הפחות אף על פי שאתה מוציאו לזה מכלל אונס אי אפשר להוציאו מכלל משונה. וי"ל דלגבי קפיצה קרוב לכותל לא חשבינן ליה בתחילתו פושע גמור שיתחייב עליו אף על האונס שבסופו ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב לא אמרינן אלא במקום פשיעה גמורה אבל מכל מקום כל שקפצו אפילו סמוך לכותל כיון דמדעתן קפצו ופעמים קופצים כן לא חשבי ליה משונה ונזק שלם משלם. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ורבי פרץ תירץ וזה לשונו ונראה לי דלצדדין קתני קפצו ושברו כלים דמרחקי משלמים נזק שלם נפלו ושברו כלים דמקרבי פטורים. ע"כ.
אבל תלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל כי קפצי לבראי קפצי. וקשה דאמאי חייבין אפילו דשברו בקפיצה הא אמרת לבראי קפצי. ויש לומר דמיירי בשני כלים דבין על ידי נפילה בין על ידי קפיצה משבר והאי דאמר לבראי רצה לומר לבראי מכלים ראשונים דהם נשברים בנפילה. ע"כ.
וכן תירץ ה"ר ישעיה ז"ל וז"ל דמקרבי כלים. ואי קשיא אי בקפיצה היאך שברם. יש לומר שיש עוד כלים אחרים רחוקים דמתברי בקפיצה. ומכל מקום אף על גב דלגבי רחוקים פושע הוא לא מיקרי לגבי קרובים תחילתו בפשיעה דלדידהו ליכא פשיעה. ע"כ.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל דהיכא דמקרבי כלים אל הכותל ונפלו עליהם ונשברו פטורין שהרי תחילתו וסופו באונס שאף לענין הקפיצה אונס הוא ודין חצי נזק אין כאן שהרי אין כוונתם להזיק. ויש חולקים לחייב בחצי נזק ואין נראה לי. ע"כ לשונו.

הא לא נפלי ארחי תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. וא"ת ולוקי בדנפל אינהו וארחי דתחילתו בפשיעה וסופו באונס. ויש לומר דסבירי לה תלמודא דרב זביד דאמר פעמים שאפילו נפלו חייבין דדייק מתניתין טעמא דקפצו הא נפלו פטורין והתם מיירי בדנפול אינהו לחודייהו. מהר"י כהן צדק ז"ל.

פעמים שנפלו חייבין. כלומר לכולי עלמא ואפילו למאן דאמר תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור ומשכחת לה בכותל רעוע דהא בכי הא יש פשיעה שמקפצין על גבי הכותל וכן לגבי הנפילה משום דעשויין האורחים ליפול על ידי קפיצתן על הכותל. הרשב"א ז"ל.

לא צריכא בכותל צר. כלומר מעתה אפילו בכותל שאינו רעוע שעשויין לקפוץ על הכותל אף על פי שהוא צר וכן עשויין ליפול כשאין להם מעמד על הכותל. הרשב"א ז"ל.

הכלב והגדי שדלגו ממטה למעלה פטורין. פירוש כדין תם דהיינו חצי נזק. ואדם ותרנגול שדלגו בין מלמעלה למטה וכו'. וא"ת התינח בתרנגול דאשמועינן דהוי אורחיה בהכי ולשלם נזק שלם דלא הוי משונה אבל אדם מאי קמשמע לן והלא אין שום חילוק גבי אדם בין אורחיה בהכי למשונה. יש לומר דאיירי כשמסר ביתו לשמור לבן דעת והניח חרש שוטה וקטן ותרנגולים ליכנס לשם ושברו כלים וכו'. והשתא מצינא לפרש גבי כלב וגדי דפטורין לגמרי קאמר דאשומר קאי דהוה אונס כיון שאינם רגילים בכך. תלמיד הר"פ ז"ל.
וזה לשון הרשב"א ז"ל מלמטה למעלה פטורין לגמרי דכאונס חשבינן ליה שלא היה לו לשמרם שאין עשויין לדלוג מלמטה למעלה והיינו דאיצטריך למיתני אדם ותרנגול חייבין דאדם למאי איצטריך פשיטא דאדם מועד לעולם וכל שהכלב והגדי משלמין חצי נזק אדם שהוא מועד משלם נזק שלם אלא משום דכלב וגדי פטורים לגמרי דכאונס חשבינן ליה תנא דאדם חייב דהאדם עשוי לכך ולכך. ע"כ.

ת"ר הכלב והגדי שדלגו מלמעלה למטה חייבין. תימא מנלן דחייבין נזק שלם דילמא חייבין חצי נזק משום דהוי משונה. וי"ל דבשלמא גבי פטורין אתה יכול לומר לחומרא פטורין מנזק שלם וחייבין חצי נזק כדי שלא תגרע בתשלומין אבל חייבין על כרחך חייבין כל התשלומין כדי להחמיר וכדי שלא תגרע התשלומין שאם היה חייב היה לו לפרש. גליון.

גמ' ורבי אליעזר אומר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה הניחא למ"ד כו' אמוראי פליגי בפרק השואל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דרב סבר כו' ואי בור לאו אדעתיה פירות כו'. נ"ב פי' מאחר שאם נכשל השור בבור הוה חייב בעל הבור מאחר דלאו אדעתיה דשור ה"ה אם היה נכשל השור בפירות היה חייב בעל הפירות כמו בעל הבור משום דלאו אדעתיה דמה בכך שעכשיו רואה הפירות ואוכלן הלא מותר ליקחן מטעם דכל הקודם זכה אבל לפירוש התוס' ניחא דאין תולין הנועם בכורה בור כו' וכל הקודם זכה ודו"ק [עיין במהרש"א]:

בתוס' בד"ה אדם ותרנגול כו' דלמה יחזור מסברא הראשונה. הלשון אינו מכוון שמפני ההכרח שהכריחו נצטרך לפרש גם במסקנא פטורין לגמרי במלמטה למעלה. וקצת קשה לפירושם למה דחיק הגמרא לאוקמי באפיך מיפך ולפרש פטורין בתרי גוונא נוקמי ברה"ר ופטורין לגמרי במלמעלה למטה משום דאורחיה הוא [והוי רגל ברה"ר] ובמלמטה למעלה דאנוס הוא. ומזה יש לישב לפירש"י [בד"ה מלמטה למעלה דפטורין מנזק שלם] הא דקאמר א"ה דמעיקרא ניחא ליה פטורים לגמרי משום דהוי אורחיה ואיירי ברשות הרבים ולהכי לא מקשה אמתני' דיש לומר הוא הדין מלמטה למעלה נמי הוי אורחיה אבל למאי דקתני בברייתא מלמטה למעלה הוי שינוי פריך והתניא כו' דאין ה"א לפרש פטורין לגמרי במלמעלה למטה [משום רגל ברשות הרבים] ופטורין מנזק שלם במלמטה למעלה. גם ברשות הרבים לא מיקרי חיובא דחצי נזק פטור [דאדרבה מיקרי חיובא דלא נימא דהוי אורחיה ופטור ברה"ר] ודו"ק:

גמרא סוף סוף כו' תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא. משמע דלפי מאי דקי"ל תחילתו בפשיעה כו' חייב אף בכה"ג חייב וכ"כ הנ"י ותמיהני על הפוסקים שהשמיטוהו:

שם ל"צ בכותל צר. מפרש"י (לפי' הגי' שלפנינו) משמע דהשתא תו לא מוקי לה בכותל רעוע (או דלצר קרי ליה רעוע) רק משום דהכותל (והוא המעקה) קצר ברוחב (או משופע לל"א) דרכם ליפול כשיקפצו עליו וכ"נ מהגהת רמ"א בססי' ש"צ והס"א שבגליון הוא שבוש:

אלא למ״ד חייב מאי איכא למימר. נ״ב לתני נפלו דהוי רבותא ומשני כגון דמקרבי כלומר כיון דכי מקרבי כלים טובא לא מחייב לא מתני ליה שנפלו אע״ג דכי הוו ממוצעות דמתברי בין בנפילה בין בקפיצה חייב בכל גוונא. מ״מ לא בעי תנא לאורוכי אלא נקיט שקפצו מילתא פסיקא דחייב בין במרחקי טובא בין מצעי [והשאר חסר]:

רש"י ד"ה מחזרת וכו' דשמעינן לר"מ. כעין זה ביומא דף סד ע"ב ברש"י ד"ה כי קאמר:

משנה הכלב שנטל חררה. מצאתי בקונטריס ישן כ"י (ואני מסופק אם ראיתיו בדפוס) רמז משנה זו כלב במספר קטן גימטריא קין שאכל חררה תאומת הבל היתירה והדליק גדיש יצרו הרע משלם החררה זו צפורה שנתנה למשה וחצי נזק על הגדיש שנגזר נע ונד ונתכפר נע: עכמ"ך:

(כא ב) ובער בשדה אחר ולא ברשות המזיק ברשות המזיק לימא וכו'.—הא דלא אמר 'בשדה אחר ולא בשדה שאינה של שניהם'^*וכעין זה איתא לעיל (יד א): "אילימא לא לזה ולא לזה כלל אלא דאחר והא בעינן ובער בשדה אחר וליכא". דאי הכי כ"ש דפטור ברה"ר, דבירושלמי פ"א ה"ב איכא מאן דמחייב בחצר שאינה של שניהם, אבל ברה"ר פטור לכ"ע (ועי' רא"ש פ"א סי' יז).

בעלמא בור ברשותו פטור. דלא חייבה תורה אלא על בור ברה''ר וכדיליף רבי ישמעאל טעמיה התם: בעלמא בור ברשותו חייב. הואיל והפקירו והכא מ''ט בהמה שאכלתן חייבת: דבשלמא בור איכא למימר לאו אדעתיה. דשור לנטורי נפשיה מבור וכיון דברשות נכנס דהא הפקיר רשותו חייב בעל הבור אבל פירות כו': הא קא חזי להו. ואפילו הוחלקה בהן פטור ואע''ג דכל תקלה בור הוא הנ''מ ברה''ר דאין לו רשות לתת שם תקלה: ר' יוסי היינו ת''ק. דקס''ד דלאו אתוך הרחבה קאי רבי יוסי דלבעי לחיוביה דהא כתיב ובער בשדה אחר ולא ברה''ר אלא אצידי רחבה קאי דאין דרכה לאכול אלא להלך וזו שאכלה חייבת הלכך היינו ת''ק: מחזרת איכא בינייהו. דשמעינן לר''מ דאמר בצידי הרחבה משלמת מה שהזיקה וכגון דאזלה וקמה בצידי רחבה אבל מחזרת לא וקאמר רבי יוסי אין דרכה להחזיר ראשה ולאכול אלא להלך וזו שהחזירה ואכלה חייבת: והכא בבער בשדה אחר פליגי. ואתוך הרחבה נמי מחייב ליה רבי יוסי: ולא ברשות המזיק. שאם הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית פטור: לימא ליה מאי בעית ברשותאי. וקרא למה לי: דאילפא ורבי אושעיא. דאמר אילפא לעיל בהמה שפשטה צוארה ואכלה מעל גבי חבירתה חייבת ודר' אושעיא דאמר בהמה הקופצת ואכלה מתוך הקופה חייבת: איכא בינייהו. ר''מ סבר מתוך הרחבה לעולם פטור אלא לפי מה שנהנית ואפילו בדאילפא ור' אושעיא ואתא רבי יוסי למימר אין דרכה לפשוט צוארה על חבירתה ואין דרכה לקפוץ מדרך ולאכול אלא להלך ואית ליה דאילפא ודרבי אושעיא: מתני' מפני שהן מועדין. לקפוץ וברשות הניזק קאמר דתולדה דרגל היא: על החררה משלם נזק שלם. דהוי שן ברשות הניזק: ועל הגדיש חצי נזק. מפרש בגמ': גמ' תחלתו בפשיעה. דאיבעי לאסוקי אדעתיה דלמא קפצי דהא אורחייהו לקפוץ: וסופו באונס. דהא נפלו ונפילה לא הוה ליה לאסוקי אדעתיה: הניחא למ''ד כו'. אמוראי פליגי בה בפרק [המפקיד] (ב''מ ד' מב.): דמקרבי כלים לגבי כותל. טובא דליכא תחלתו בפשיעה דאי הוו קפצי לברא ממאני הוו קפצי וכי נפול להדי כותל ואיתביר מנא אנוס הוא: שאפילו נפלו חייבין. ואפילו למ''ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור: משכחת לה בכותל רעוע. שמעקה הגג רעוע דאפילו לגבי נפילה הוי פשיעה: דאיבעי ליה לאסוקי. בתמיה: לא נפל ארחי ונפול אינהו כו'. כלומר כיון דסוף סוף לא נפל ארחי אין סופו בפשיעה: בכותל צר. שמעקה הגג צר ודחוק וכי הניחם בראש הגג הוה ליה לאסוקי אדעתיה דקפצי אמעקה כדרכן (ומן המעקה שהוא צר נפלי) לישנא אחרינא צר משופע: מלמטה למעלה פטורין. מנזק שלם וחייב בחצי נזק דמשונין הן: אדם ותרנגול כו'. אדם אי נמי לאו אורחיה לקפוץ מלמטה למעלה חייב דאין באדם צד תמות אלא בבהמה ותרנגול דרכו לדלג אפילו מלמטה למעלה:

פנימיים דלא הוו תקלה דכיון דיש רשות לבני רה''ר ללכת שם כשאין שם פירות א''כ כשיטלו חיצונים נמצא פנימיים סמוכים לרה''ר לפיכך כל המחזיק בכולן זכה והא דתנן מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית ולא אמר דפטורה מטעם דכל הקודם זכה מיירי שלא נתנו ברה''ר כדי להשביח דלא קנסו גופו כדמשמע בהמניח (לקמן דף ל:) וקשה לר''י על פי' זה דהא רב אמתניתין קאי ואמר לא שנו אלא במחזרת וא''כ רב נמי איירי בשלא נתנו להשביח ועוד דקאמר אלא פירות הא קחזי ליה ואי בור לאו אדעתיה פירות נמי לאו אדעתיה ונראה לר''י לפרש דרב סבר בור ברשותו חייב דכשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו ונפל בו שור לא מצי א''ל תורא בביראי מאי בעי דאין אדם יכול לצמצם כל כך כשעובר ברה''ר שלא יכנס ברשות אחרים ולפיכך לא היה לו לקרב בורו ממש לרה''ר והא נמי פטורה שלא היה לו לקרב פירותיו ממש לרה''ר שאין בני רה''ר יכולין לצמצם עצמן ושמואל מחייב דמשום שלא היה לו לקרב פירותיו סמוך לרשות הרבים אין לפטור שיכול בעל הפירות לסמוך וגם בעל הבור יכול לסמוך ודחי דבעלמא פטר רב והכא אמר ליה נהי דכי מתזקה א''ל תורא בביראי מאי בעי מכל מקום לאו כל כמיניה לחיובי לי במאי דמקרבת לפירות ברשות הרבים ושמואל סבר נהי דבעלמא לאו אדעתיה כשנפל לבור הכא לא מצי למימר הכי למפטר בהמה שבכוונה אכלתן: אי כרב אי כשמואל. רבי יוסי לא מצי סבר כשמואל דהא מחייב ברה''ר אלא כלומר אי כרב דחשיב חצר הניזק אי כשמואל דחשיב ליה רה''ר אע''ג דלר' יוסי אין נפקותא ולפי' הקונטרס ניחא טפי אי כרב דחשיב ליה קרן אי כשמואל דחשיב ליה שן: ומר סבר. פי' ר''א ובער בשדה אחר ולא בשדה המזיק אבל ברה''ר חייב וא''ת דהא לעיל (יח.) אמר דר''א ס''ל כרבי טרפון ועל כרחך מקרן ברה''ר מייתי לה וא''כ שן ורגל פטור ברה''ר וי''ל דלעיל מיירי לפי המסקנא דהכא: דאילפא ורבי אושעיא. לאו מענין אחד דרבי אושעיא מיירי בקופצת דהוי קרן ואילפא איירי על גבי חבירתה דחשיב שן: הא נפלו פטורין אלמא קסבר כו'. וא''ת היכי דמי אי מקרבי כלים לגבי כותל היכי מיתברי בקפיצה והא אמרינן בסמוך דכי קפצי מאבראי קפצי ואי מרחקי היכי משתברי בנפילה וי''ל כגון שהיו לא מרוחקות ולא מקורבות דמיתברי בין בנפילה בין בקפיצה אי נמי בכלי ארוך דאי נפלי לצד הסמוך לכותל מיתבר ואי קפצי מיתבר לצד המרוחק: אדם ותרנגול כו'. וא''ת ומה חידוש באדם דחייב וי''ל דנפקא מינה אם הפקיד ביתו לחבירו לשמור ויש שם חש''ו שיש לו ליזהר שלא ידלגו מלמטה למעלה וישברו כלים [ואומר ר''י] מתוך כך נראה לפרש דהא דקתני הכלב והגדי שדלגו מלמטה למעלה פטורין דהיינו לגמרי דחשיב אונס להכי איצטריך לאשמועינן באדם דחייב דאי פטורין מנ''ש וחייבין ח''נ ואינו אלא משנה בעלמא אמאי אצטריך לאשמועינן באדם דחייב ואתי שפיר הא דמסיק ומאי פטורין ואית דגרסי אי הכי אמאי פטורין דמעיקרא ניחא ליה פטורין דס''ד פטורין לגמרי קאמר מלמעלה למטה כמו מלמטה למעלה דלאו אורחיה למיקפץ כלל אבל כיון דמוקי בדאפיך מיפך דאינו אלא משונה בעלמא אמאי פטורין ונראה דגם לפי המסקנא מלמטה למעלה פטורין לגמרי דאנוס הוא דלמה יחזור מסברא ראשונה: