בבא קמא כ ע"ב

הָא אִיתְהֲנִית אֲמַר לֵיהּ מַתְנִיתִין הִיא הֵי מַתְנִיתִין אֲמַר לֵיהּ לְכִי תְּשַׁמֵּשׁ לִי שְׁקַל סוּדָרֵיהּ כְּרַךְ לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ אִם נֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית אָמַר רָבָא כְּמָה לָא חָלֵי וְלָא מַרְגֵּישׁ גַּבְרָא דְּמָרֵיהּ סַיְּיעֵיהּ דְּאַף עַל גַּב דְּלָא דָּמֵי לְמַתְנִיתִין קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ הַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר וְהַאי זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר הוּא וְרָמֵי בַּר חָמָא סְתַם פֵּירוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַפְקוֹרֵי מַפְקַר לְהוּ תְּנַן הַמַּקִּיף חֲבֵירוֹ מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתָיו וְגָדַר אֶת הָרִאשׁוֹנָה וְאֶת הַשְּׁנִיָּה וְאֶת הַשְּׁלִישִׁית אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ הָא רְבִיעִית מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ שְׁמַע מִינַּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר חַיָּיב שָׁאנֵי הָתָם דַּאֲמַר לֵיהּ אַתְּ גְּרַמְתְּ לִי הֶקֵּיפָא יַתִּירָא תָּא שְׁמַע אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִם עָמַד נִיקָּף וְגָדַר אֶת הָרְבִיעִית מְגַלְגְּלִין עָלָיו אֶת הַכֹּל טַעְמָא דְּגָדַר נִיקָּף הָא מַקִּיף פָּטוּר שְׁמַע מִינַּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר פָּטוּר שָׁאנֵי הָתָם דְּאָמַר לֵיהּ לְדִידִי סַגִּי לִי בִּנְטִירָא בַּר זוּזָא תָּא שְׁמַע הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם שֶׁנָּפְלוּ אָמַר בַּעַל הָעֲלִיָּיה לְבַעַל הַבַּיִת לִבְנוֹת וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּיה בּוֹנֶה בַּיִת וְיוֹשֵׁב בָּהּ עַד שֶׁיִּתֵּן לוֹ יְצִיאוֹתָיו יְצִיאוֹתָיו הוּא דִּמְחַיֵּיב לֵיהּ בַּעַל הַבַּיִת הָא שְׂכָרוֹ לָא שְׁמַע מִינַּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר פָּטוּר שָׁאנֵי הָתָם דְּבֵיתָא לַעֲלִיָּיה מִשְׁתַּעְבַּד תָּא שְׁמַע רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אַף זֶה הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר שְׁמַע מִינַּהּ זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר חַיָּיב שָׁאנֵי הָתָם מִשּׁוּם שַׁחְרוּרִיתָא דְאַשְׁיָיתָא שַׁלְּחוּהָ בֵּי רַבִּי אַמֵּי אָמַר וְכִי מָה עָשָׂה לוֹ וּמָה חִסְּרוֹ וּמָה הִזִּיקוֹ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר נִתְיַישֵּׁב בַּדָּבָר הֲדַר שַׁלְּחוּהָ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר כּוּלֵּיהּ הַאי שָׁלְחוּ לִי וְאָזְלִי אִילּוּ אַשְׁכַּחִי בַּהּ טַעְמָא לָא שָׁלַחְנָא לְהוּ אִתְּמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר אָמַר רַב פָּפָּא הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר אֶלָּא מִכְּלָלָא אִתְּמַר דִּתְנַן נָטַל אֶבֶן אוֹ קוֹרָה שֶׁל הֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל נְתָנָהּ לַחֲבֵירוֹ הוּא מָעַל וַחֲבֵירוֹ לֹא מָעַל בְּנָאָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ הֲרֵי זֶה לֹא מָעַל עַד שֶׁיָּדוּר תַּחְתֶּיהָ שָׁוֶה פְּרוּטָה וְאָמַר שְׁמוּאֵל וְהוּא שֶׁהִנִּיחָהּ עַל פִּי אֲרוּבָּה וְיָתֵיב רַבִּי אֲבָהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל זֹאת אוֹמֶרֶת הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר וּשְׁתֵק לֵיהּ אִיהוּ סָבַר מִדִּשְׁתֵיק מוֹדֶה לֵיהּ וְלָא הִיא אַשְׁגּוֹחֵי לָא אַשְׁגַּח בֵּיהּ כִּדְרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה הֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא מִדַּעַת

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - ב

סוף סוף הא איתהנית [הרי נהנית]. ^[1]

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: מתניתין היא [משנה היא זו], כלומר: דין זה מתבאר מתוך המשנה.

שאל רב חסדא את רמי בר חמא: הי מתניתין [איזו משנה]? אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: אענה לך לכי תשמש לי [לאחר שתשמשני].

שקל רב חסדא את סודריה של רמי בר חמא וכרך ליה [קיפל את סודרו] לרמי בר חמא כדי לשמשו בכך. ^[2]

אמר ליה רמי בר חמא לרב חסדא: משנתנו היא, ששנינו: "אם נהנית, משלמת מה שנהנית", ומפרש לה ואזיל.

אמר רבא על רמי בר חמא:

כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [עד כמה סמוך ובטוח ואין צריך לדאוג מכל רעה, מי שהקב"ה בעזרו], כלומר: סייעתא דשמיא היתה לו לרמי בר חמא, דאף על גב דלא דמי שאלתו של רב חסדא למתניתין, מכל מקום קבלה מיניה רב חסדא ולא דחאו לרמי בר חמא!

שהרי האי דמשנתנו: זה בעל הבהמה נהנה מאכילת בהמתו, וזה - בעל השעורים חסר מהנאתו של בעל הבהמה, שהרי אכלה את שעוריו - ואילו האי דרב חסדא: זה הדר נהנה, ואילו זה - בעל החצר שלא היה אמור להשכיר את חצירו - לא חסר הוא, וכל עיקר ספיקו של רב חסדא, אינו אלא משום שזה לא חסר, אבל כשזה נהנה וזה חסר, פשיטא שהוא חייב לשלם על הנאתו.

ורמי בר חמא שהביא ראיה ממשנתנו, סבר: סתם פירות ברשות הרבים - כאופן שבמשנתנו - אפקורי מפקר להו בעל הפירות ונמצא שאינו חסר. ^[3]

פושטת הגמרא את הספק מהא דתנן בבבא בתרא ד ב:

המקיף את חבירו משלש רוחותיו, כלומר: ראובן שיש לו שלש שדות משלש רוחותיו של שדה שמעון, והיו שלשת שדותיו גדורים מבחוץ בסמוך ךרשות הרבים -

והלך ראובן וגדר את השדה הראשונה בינה לבין שדהו של שמעון, ^[4] וכן את השניה, וכן את השלישית, עדיין אין מחייבין אותו [את שמעון] להשתתף בהוצאות הגדר, שהרי אינו נהנה מגדרותיו של ראובן, כי פרוץ הוא מהרוח הרביעית.

הרי משמע: הא אם גדר ראובן גם את השדה הרביעית - שאף היא היתה קנויה לו, וכבר נהנה שמעון מהגדר, שהרי שדהו גדורה מכל רוחותיו - מחייבין אותו [את שמעון הניקף] להשתתף בהוצאות כל הגדר -

הרי שמע מינה: זה - שמעון הניקף - נהנה, וזה - ראובן המקיף - לא חסר בשביל שמעון, שהרי אף ללא שמעון היה צריך הוא לגדור את שדותיו, ומכל מקום שמעון חייב לשלם על הנאתו.

ודחינן: שאני התם, דאמר ליה ראובן לשמעון: את גרמת לי היקיפא יתירא [השדה שלך שהיא בתוך שדותי, גרמה לי לעשות היקף מחיצות נוסף], כלומר: חסר הוא ראובן בשביל שמעון, ^[5] שהרי אילו לא היה לשמעון שדה בתוך שדותיו של שמעון הרי די היה לו לראובן במחיצות החיצוניות שעשה, ונמצא שזה נהנה וזה חסר. ^[6]

תא שמע מהמשך אותה משנה, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:

שהרי שנינו שם: אמר רבי יוסי: אם עמד ניקף ^[7] [שמעון] אחר שגדר ראובן משלש רוחותיו של שמעון, וגדר בעצמו את הרוח הרביעית של שדהו, מגלגלין עליו - על שמעון - את הכל, כלומר: צריך הוא להשתתף בהוצאות של שלשת הגדרות הראשונות, ומשום שגילה דעתו שמעונין הוא בגדרות מסביב לשדהו.

הרי משמע: טעמא דגדר ניקף, אז מחייבים אותו להשתתף, הא אם גדר המקיף את הרוח הרביעית, וכגון שקנה שדה נוספת מרוח רביעית וגדרה, פטור שמעון הניקף מלהשתתף בהוצאת הגדרות, ואף שנהנה הוא מגדרותיו של ראובן, מכל מקום פטור הוא כשלא גילה שמעון דעתו שהוא מעונין בגדרות -

הרי שמע מינה: זה שמעון נהנה, וזה ראובן לא חסר, פטור. ^[8]

כלומר: הרי ודאי דבהכי פליגי חכמים המחייבים את שמעון כשגדר ראובן את הרביעית, ורבי יוסי הפוטר [כשלא גילה דעתו]; שחכמים סוברים: "זה נהנה וזה חסר" הוא, שהרי גרם לו שמעון היקיפא יתירתא, ואילו רבי יוסי סובר: אין זה חשוב חסרון לחייב את שמעון על הנאתו; אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", פטור. ^[9] ודחינן: לעולם "זה נהנה וזה לא חסר, חייב", ושאני התם גבי גדר שאין שמעון מחוייב להשתתף ואף שנהנה, משום דאמר ליה שמעון לראובן: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא [אני איני יכול לעשות גדר אבנים יקרה כזו שעשית, ודי לי בגדר של קוצים שמחירה זוז אחד בלבד], כלומר: די לי בשמירה פחותה וזולה יותר כדי להבדיל ביני לבינך, ואיני רוצה להשתתף בהוצאותיה של גדר אבנים יקרה.

תא שמע ממשנה בבבא מציעא קיז א, ש"זה נהנה וזה לא חסר" פטור:

דתנן: הבית והעלייה של שנים [לראובן בית, ולשמעון עלייה] שנפלו, ואמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את ביתו כדי שיוכל הוא לבנות את העלייה על ביתו, והוא - בעל הבית - אינו רוצה לבנות:

הרי בעל העלייה בונה [בית, ויושב בה] [את הבית עד התקרה התחתונה, ויושב בעל העלייה בתוכו], עד שיתן לו - בעל הבית לבעל העלייה - את יציאותיו שהוציא על בנין הבית, ואז יצא בעל העלייה מן הבית, ויבנה את עלייתו.

ומכאן לומדת הגמרא ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור", שהרי:

יציאותיו הוא דמחייב ליה בעל הבית, הא שכרו, לא.

כלומר, חייב הוא בעל הבית לשלם לבעל העלייה את כל יציאותיו, ואינו מנכה לו שכר דירה שישב בעל העלייה בביתו, הרי שמע מינה:

זה - בעל העלייה - נהנה מדירתו בבית, שאם לא כן היה צריך לשכור לו דירה אחרת, ואילו זה - בעל הבית - לא חסר, שהרי הוא לא היה מעוניין כלל בבניית הבית, פטור הנהנה.

ודחינן: שאני התם גבי בית ועלייה, שלכך אין בעל העלייה משלם על דירתו בבית, משום דביתא לעלייה משתעבד [הבית משועבד הוא לעליה] לבנותה על גביו ולסובלה, ולפיכך הדין עם בעל העלייה לדור בבית.

תא שמע מהמשך המשנה שם: רבי יהודה - נחלק על חכמים הסוברים שאין בעל העלייה צריך לשלם לבעל הבית שכר דירה - ואומר:

אף זה [בעל העלייה] דר בחצר חבירו [בעל הבית] שלא מדעתו, ^[10] צריך להעלות לו שכר.

הרי שמע מינה: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.

כלומר: הרי ודאי שבכך נחלקו חכמים ורבי יהודה, שלדעת חכמים אינו חייב לשלם שכר דירה משום שביתא לעלייה משתעבד, ואילו רבי יהודה חולק על סברא זו, אבל לכולי עלמא: "זה נהנה וזה לא חסר", חייב.

ודחינן: שאני התם בבית חדש שדר בו בעל העלייה, שהוא חייב לשלם משום שבעל הבית חסר את השחרוריתא דאשייתא [שחרוריות הקירות], שכן השימוש הראשוני בבית חדש, משחיר את הקירות ומחסרם. ^[11]

אבל ספיקו של רב חסדא היה במי שדר בבית ישן של חבירו שאינו מחסר לו כלום, וספק זה עדיין לא נפשט.

שלחוה - לספיקו של רב חסדא - בי רבי אמי, ואמר רבי אמי: ודאי פטור הוא מלשלם, שהרי: וכי מה עשה לו הדייר לבעל החצר, ומה חיסרו, ומה הזיקו!? ^[12] ורבי חייא בר אבא - ששלחו אף אליו את ספיקו של רב חסדא - אמר: נתיישב בדבר [נעיין בדבר], הדר שלחוה קמיה דרבי חייא בר אבא [חזרו ושלחו את השאלה אל רבי חייא בר אבא], אמר, תמה רבי חייא: כוליה האי שלחו לי ואזלי [כל כך הרבה שולחים הם אלי]!? והרי אילו אשכחי בה טעמא, מי לא שלחנא להו [אילו היתה לי פשיטות בדבר, וכי אטו לא הייתי שולח להם]!?

אתמר, שנחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן בספיקו של רב חסדא:

רב כהנא אמר רבי יוחנן: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, אינו צריך להעלות לו שכר, כי "זה נהנה וזה לא חסר, פטור".

רבי אבהו אמר רבי יוחנן: צריך להעלות לו שכר, כי "זה נהנה וזה לא חסר, חייב".

אמר רב פפא:

הא דרבי אבהו משמו של רבי יוחנן, לאו בפירוש איתמר, לא אמר כן רבי יוחנן בצורה מפורשת, אלא מכללא איתמר, כלומר: משמעות היתה לו לרבי אבהו שכך היא דעתו של רבי יוחנן; דתנן במסכת מעילה:

בשני אופנים מועל האדם בהקדש:

האחד: על ידי הוצאה מרשות לרשות.

השני: על ידי הנאה.

נטל הגזבר לעצמו אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל. ^[13]

נתנה הגזבר לחבירו, הוא הגזבר מעל במה שנתנה לחבירו, ואילו חבירו לא מעל לכשישתמש בה, שהרי כבר יצא ההקדש לחולין במעילתו של הנותן. ^[14]

בנאה הגזבר - לאבן או לקורה של ההקדש - לתוך ביתו, הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה שוה פרוטה, שכל הנהנה מן ההקדש, מעל.

ואמר שמואל: זו ששנינו "בנאה לתוך ביתו, הרי זה לא מעל", והוא שהניחה כמות שהיא על פי ארובה לסותמה, ולא קבעה שם, שאין כאן שינוי.

ויתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן [יושב היה רבי אבהו לפני רבי יוחנן], וקאמר משמיה דשמואל:

זאת אומרת, ממה ששנינו: הדר תחת אבן או קורה של הקדש, הרי זה מעל - יש ללמוד: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר, שאם לא כן לא היה מועל זה שדר ונהנה מן ההקדש. ^[15]

ושתק ליה [שתק רבי יוחנן ולא ענהו].

איהו - רבי אבהו - סבר: מדשתיק ליה רבי יוחנן, ודאי מודה ליה שאכן יש מכאן ראיה שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולכן אמר רבי אבהו שכן סובר רבי יוחנן.

ואולם מבארת הגמרא, שלא היא [אין הדבר כן], כי שתיקתו של רבי יוחנן לא היתה הודאה לדברי רבי אבהו, אלא אשגוחי הוא דלא אשגח ביה רבי יוחנן [לא התיחס רבי יוחנן לדברי רבי אבהו], ומשום שלדעתו אין מכאן ראיה, וכדרבה; דאמר רבה:

הערות

^[1] כתבו התוספות, שאפילו לדעת הסובר בבבא בתרא יב ב ש"כופין על מדת סדום", מכל מקום שאני הכא, שהיה יכול למונעו מתחילה לדור בביתו; וראה בהערה לעיל בשם ה"פני יהושע", ובמה שהובא שם מדברי התוספות בבבא בתרא יב ב.

^[2] א. כתב ב"שערי ישר" בהקדמה [ד"ה ולכן אקוה]: שמעתי דבר נאה ומתקבל בשם גיסי המנוח הרה"ג מוה"ר שלמה זלמן בהר"ר קלמן אבעל מטעלז, שהנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה הדבר מתמיה, שביקש ממנו לשמש אותו; וביאר את הענין, שבדבר הצריך עיון ויגיעה תלוי עיקר הדבר אם המתלמד מאמין במעלת מלמדו, כי אז אם לא יבין בראשונה יתלה החסרון בעצמו, ויוסיף ליגע את עצמו, ואז יבין באחרונה, אבל אם דברי המלמדו קלים בעיניו ולא שוה לו להתאמץ ולעמול בהם, כי אז, אם לא יקבל את הדברים במושכל הראשון, יניחם או יבטלם בלבו, ולכן כאשר ידע רמי בר חמא את עומק הענין שרצה ללמדו, לא רצה ללמדו עד שיתאמת לו שרב חסדא משתוקק להתלמד ממנו כתלמיד לרב, ולכן לא לימדו עד ששימש אותו כתלמיד לרב; וראה במהר"ץ חיות, שביאר את הענין באופן אחר. ב. ב"משנה למלך" [עבדים ג ח], ביאר, שאם כי רב חסדא כהן היה, ואסור להשתמש בכהן, מכל מקום נשתמש בו רמי בר חמא, משום דבשכר שרי כמו שכתב הסמ"ג, והשכר היה, שפירש לו את המקור ממשנתנו.

^[3] הגמרא צריכה ביאור, שהרי אם כפשוטו שבעל הפירות מפקיר את הפירות, אם כן למה ישלם לו בעל הבהמה, והרי לא ממנו נהנה אלא מן ההפקר! ? וכתבו התוספות: "לא לגמרי [מפקיר אותם], דאם כן, אפילו מה שנהנית לא משלם, אלא מתייאש מהם, שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם, עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית", וראה מה שכתב בזה המהר"ם [וב"תרומת הכרי" סימן שסג ה, כתב עליו שאין דבריו ברורים, ראה שם]. וב"שיטה מקובצת" בשם הרא"ש כתב: "כתבו בתוספות וכו', אלא מתיאש מהם וכו' עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית, ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שוויים לפי מה שנתייאש מהם, ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית, ומה שמשלם יותר מכדי שוויים היינו זה נהנה וזה לא חסר", [ויש כאן חידוש: א. שייך יאוש להפחית את ערך הדבר. ב. אילו היה נוטל בעל הבהמה את השעורים ומאכילן לבהמתו, לא היה חייב אלא כפי ערכן לאחר יאוש, וכשנטלתן בהמתו ונהנית בהם, הרי הוא חייב לשלם יותר עד כדי ערך ההנאה]. וראה עוד שם שהאריך בדברי התוספות, ובתוך דבריו הקשה: הרי מבואר בהמשך הסוגיא [לרוב הראשונים], שמשום חסרון קצת הרי הוא חייב על כל ההנאה, ואף שהוא יותר מכדי חסרונו [ראה בהערות בעמוד זה גבי שחרוריתא דאשייתא], ואם כן מה בכך שלא יגיעו לדמי מה שנהנית, מכל מקום הרי די בחסרון קצת כדי לחייבו על כל ההנאה; וראה מה שביאר שם; וראה עוד ב"חידושי רבי שמעון" סימן יט אות ד, מה שכתב בביאור דברי התוספות בשני אופנים.

^[4] כן היא שיטת רש"י, והתוספות פירשו באופן אחר, ויתבאר בהערה 6.

^[5] בפשוטו יש ללמוד מכאן, שאין צריך שיתחסר ראובן בשביל הנאתו של שמעון, שהרי לא משום הנאתו של שמעון התחסר ראובן בהיקף היתר.

^[6] התוספות תמהו על פירושו של רש"י, שמבאר את הנידון בהשתתפות בגדרות שבין ראובן לשמעון, ומשום דלפי זה הרי פשיטא שהוא חסר, כי כל עיקר הצורך לעשות גדירות ביניהם, אינו אלא משום שהשדה שבמרכז בבעלותו של שמעון היא, ונמצא ראובן חסר בשביל שמעון; ועוד העירו, שלשון "היקיפא יתירתא" משמע תוספת על ההיקף, ולא היקף שלם נוסף. ולכן פירשו התוספות, שהנידון הוא בהשתתפות שמעון בגדרות החיצוניות, ומה שאמרו: "את גרמת לי היקיפא יתירתא" היינו שמציאות שדהו של שמעון בין שדותיו של ראובן מגדילה את ההיקף של שדות ראובן, וזה הוא חסרונו של ראובן. ולפי פירושם של התוספות יש לדון, אם משום החסרון המועט של היקף היתר, מתחייב הוא לשלם על כל הנאתו, או שמא אינו מחוייב לשלם אלא על ההנאה שכנגד החסרון, אבל על ההנאה שמעבר לזה, הרי הוא בכלל "זה נהנה וזה לא חסר", וענין זה הוא ביסודו מחלוקת הראשונים וכפי שכבר נזכר לעיל, ויבואר בהערות להלן בעמוד זה גבי "שחרוריתא דאשייתא".

^[7] כתבו התוספות, שאין תיבת "ניקף" מלשון המשנה, וביאור המשנה תלוי בלשונות שנתבארו בגמרא שעל המשנה שם, וראיית הגמרא כאן, היא לפי אותו לשון שמפרש את המשנה "עמד ניקף".

^[8] ביארו התוספות, שמכל מקום אם גדר את הרביעית וגילה דעתו "דניחא ליה בהוצאה" הרי הוא חייב; ולא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם"; [ובביאור הסברא בזה, ראה מה שכתב ב"חידושי רבי שמעון" סימן כ אות ב, וב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן יח בתחילת הדברים במוסגר]. ומבואר מדברי התוספות, שאם גילה דעתו שהוא רוצה לדור בשכר, הרי הוא חייב אף על פי שבעל החצר לא חסר, וראה מה שיתבאר בזה לקמן כא א בהערות, גבי "השוכר בית מראובן, מעלה שכר לשמעון".

^[9] נתבאר על פי התוספות.

^[10] א. בביאור לשונו של רבי יהודה, ראה ברש"י שם, ובמה שכתוב שם על הגליון. ב. המשך דברי רבי יהודה במשנה שם, הם: "אלא בעל העלייה בונה את הבית ואת העלייה, ומקרה את העלייה, ויושב בבית עד שיתן לו יציאותיו", פירוש: היות ויש לו עלייה, אם כן אינו חשוב נהנה, ולכן אינו משלם לבעל הבית שכר דירה על שיושב בבית; וראה בהערה בהמשך הענין.

^[11] א. נחלקו הראשונים, אם מתוך שמחסר הוא לו על ידי הנאתו אפילו חסרון כלשהו כשחרוריתא דאשייתא, הרי זה בכלל "זה נהנה וזה חסר", ומשלם הוא לו את ערך כל הנאתו, או שמא אין הוא משלם לו אלא את ערך החסרון. דעת התוספות כא א ד"ה ויהבי, הרא"ש סוף סימן ו, רשב"א ד"ה שאני, נמוקי יוסף [ט סוף עמוד א מדפי הרי"ף] בשם הרא"ש והריטב"א, ושו"ת הריב"ש סימן תנו, שחייב הוא לתת לו את כל הנאתו. ודעת הרמ"ה [ראה "נמוקי יוסף" שם, משמו], וכן הביא המגיה לרשב"א הנדמ"ח בשם הראב"ן, שאינו משלם לו אלא כערך חסרונו, [וראה "נודע ביהודה" תניינא חושן משפט סימן כד, שלמד מהשמטת הרמב"ם, שהוא סובר כהרמ"ה] ; ומיהו מבואר ב"קצות החושן" סימן שסג סק"ד, שאף לדעת הרמ"ה אין החיוב משום "מזיק", אלא שחייב הוא על הנאתו כפי ערך החסרון [וראה שם שביאר את הטעם למה באמת אינו חייב מטעם מזיק, וראה מה שכתב על זה ב"חידושי רבי שמואל" סימן יח אות ד במוסגר]. ב. ב"נמוקי יוסף" כתב לסייע דעת הסוברים שהוא חייב לשלם את כל ההנאה "ומסתייע מהא דאמר מגלגלין עליו את הכל", וכוונתו, שהרי בגדר המקיף את הרביעית מבואר בגמרא שמחייבין אותו משום ד"את גרמת לי היקיפא יתירתא", ומשמע שמחייבים אותו משום כך להשתתף בבל ההוצאה של הגדרות, והוא סובר כשיטת התוספות שהנידון הוא על המחיצות החיצוניות, שלא גרם לו אלא קצת חסרון שהגדיל את ההיקף, ומכל מקום מגלגלין עליו את הכל. וראה בב"ח סוף סימן קנו, שלפי פירושו בדברי הרמ"ה שהביא הטור, מבואר באמת, שאין הניקף משלם לו אלא את החסרון, דהיינו מה שגרם לו היקף יתר, והרמ"ה בזה לשיטתו, וראה שם בטור. ג. הקשה הרשב"א על שיטת הרי"ף [שהובאה בהערות בעמוד א], הסובר, שהדר בחצר חבירו דקיימא לאגרא [שבעל החצר חסר] והשוכר הוא גברא דלא עביד למיגר, חייב לשלם לו מפני שחסרו; דאם כן תיקשי סיפא של המשנה [הובא בהערות לעיל] דמבואר שם, שאם בנה בעל העלייה את העלייה, הרי זה יושב בבית ואין בעל הבית מנכה לו שכר דירה, ולשיטת הרי"ף, כיון שחיסרו "שחרוריתא דאשייתא", אם כן צריך לשלם אף אם הוא לא נהנה. והנה לעיל בהערות נתבאר בשם ה"נמוקי יוסף", שלדעת הרי"ף החיוב הוא מטעם מזיק, ואם כן יסוד מחלוקת הרי"ף והתוספות היא, אם מה שמונע ממנו מלהשכיר את החצר הוי בכלל "מזיק" או לא; ומיהו מדברי הרשב"א נראה שאינו מפרש כן, שהרי אם כן מה הקשה מכאן, שהרי ממה נפשך: אם סובר הוא בסברא ש"שחרוריתא דאשייתא" הוי "מזיק", אם כן גם בלי דברי הרי"ף תיקשי, למה אינו מנכה לו "שחרוריתא דאשייתא", והרי מזיק הוא, ואם סובר הוא ש"שחרוריתא דאשייתא" אינו בכלל מזיק [וכדעת ה"קצות החושן"], או שהוא סובר שבאמת מנכה לו בעל הבית את ה"שחרוריתא דאשייתא", אם כן מה קשה לו על הרי"ף, והרי גם הרי"ף לא אמר אלא שהוא משלם מטעם מזיק את מה שחיסר לו. ומזה נראה בפשוטו בהדיא, שהרשב"א מבין בדעת הרי"ף שבמקום שחיסרו הרי הוא חייב על ההנאה ואף שהוא לא חשוב "נהנה" כיון שהוא גברא שלא עביד למיגר, ודלא כדמשמע מפשטות ה"נמוקי יוסף", וראה מה שכתב בביאור דברי הרשב"א בחידושי רבי שמואל" סימן יח.

^[12] ראה ב"תורת חיים", ביאור כוונת הגמרא בשילוש הלשון.

^[13] בגמרא חגיגה י ב הובאה משנה זו, ואיתא התם: "מכדי מישקל שקלה [והרשב"א גורס כאן: "מכדי מיגזל גזליה"], מה לי הוא ומה לי חבירו"! ? ומפרש התם, "כדשמואל: "הכא בגזבר המסורות לו אבני בנין עסקינן, דכל היכא דמנחא ברשותיה דידיה מנחה", ופירש שם רש"י: אפילו קודם שנטלה לעצמו, הרי היתה מונחת ברשותו, נמצא שלא עשה שום שינוי, שיצא על ידי זה מרשות ההקדש, ועל דרך זה פירש רש"י כאן. וראה בתוספות, שכתבו: "דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא, והכא הוא סבור ששלו הוא", כלומר: אין כאן כוונת הוצאה מרשות לרשות, ולכן אינו מועל עד שיתנה לחבירו, כי אז יש כאן כוונת הוצאה מרשותו לרשות חבירו, ובאופן זה מועלים בהקדש.

^[14] נתבאר על פי רש"י בחגיגה י ב; וכתב רש"י כאן: נתנה לחבירו: קנייה חבירו, דגזבר יש לו רשות ליתן, וזה שהוציאו לחולין מעל", וכוונתו צריכה ביאור, שהרי כל המוציא הקדש לחולין מעל.

^[15] ב"קובץ הערות" [סימן נב אות יג] הביא בשם התוספות בכמה מקומות, שגדר מעילה הוא, שמשלם ממון שגזל הקדש, וכתב, שכדבריהם מוכח להדיא בסוגייתנו, דאי נימא דחיוב מעילה אינו משום גזל ממון, אין ראיה כלל מחיוב מעילה לתשלומי הדיוט, וראה עוד שם. וראה ב"שערי ישר" שער ג פרק כג ד"ה ולענין, שכתב לבאר, ש"האיסור ליהנות משל הקדש הוא ענין בפני עצמו, והתשלומים בפני עצמו, והנה חיוב תשלומים נלענ"ד דהוא לעולם מדין "זה נהנה וזה חסר", דמזיק הקדש לעולם פטור, ואינו חייב רק בנהנה, ובנהנה הוי הדין כמו בהדיוט, משום "זה נהנה וזה חסר", כמו דמוכח בפשטות מסוגייתנו דמדמה זה לזה", וראה עוד מה שהביאו בענין זה ב"ספר המפתח".

הא איתהנית [הרי נהנית] מרכושי, שהרווחת על ידי כך את מה שהיית צריך לשלם עבור שכירת חצר?

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: בעיה זו אינה בעיה חדשה, אלא מתניתין [משנתנו] היא, שבמשנה יש כבר תשובה לשאלה זו. שאל אותו רב חסדא: הי מתניתין [איזו, היכן, במשנתנו] היא נמצאת? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: לכי תשמש לי [כאשר תשרת אותי] במשהו, אומר לך היכן נמצא הדבר במשנה. שקל סודריה כרך ליה [לקח רב חסדא את סודרו של רמי בר חמא וכרך אותו] שיהא זה כדרך שימוש. אמר ליה [לו] רמי בר חמא, זו היא המשנה (משנתנו): אם נהנית משלמת מה שנהנית, משמע שבעל הבהמה משלם עבור הנאתה בכל מקרה. ואף הדר בחצר עליו לשלם על הנאתו.

אמר רבא: כמה לא חלי [חושש] ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה [אדם שאדוניו, הקדוש ברוך הוא, מסייע לו] שיתקבלו דבריו. דאף על גב דלא דמי למתניתין קבלה מיניה [שאף על פי שאין השאלה דומה למשנתנו קבלה רב חסדא ממנו, מרמי בר חמא], כי האי [זה] במשנתנו הוא מקרה של זה נהנה וזה חסר, שהרי כאשר אוכלת הבהמה את הפירות מחסרת היא מן הפירות, ואילו האי [זה], הדר בחצר שאינה עומדת להשכרה, זה נהנה וזה לא חסר הוא.

ושואלים: ורמי בר חמא עצמו, כיצד השווה דברים שאינם דומים? ומסבירים: לדעתו סתם פירות המונחים ברשות הרבים אפקורי מפקר להו [מפקיר אותם] בעליהם ואינו סבור שיוכל עוד ליהנות מהם, ולכן כאשר אכלתם בהמה אין זה נחשב לו כמי שחסר, ועל כן אפשר לדמות זאת לבעיית זה נהנה וזה לא חסר בדייר הגר בחצר.

מכל מקום מנסים להביא ראיה נוספת, תנן [שנינו במשנה]: המקיף את חבירו משלש רוחותיו, שיש לו שדות משלושה צדדים של שדה חבירו, וגדר את הראשונה ואת השניה ואת השלישית — אין מחייבין אותו, את בעל השדה הפנימית להשתתף בתשלום עבור הגידור, למרות ששדהו גדורה בשלושה צדדים, שכן הוא יכול לומר שאינו נהנה מגידור זה כיון שעדיין צד אחד בשדהו פרוץ. ונדייק: הא [הרי] אם הקיפו שדות המקיף את שדה הניקף לגמרי, וגדר גם את הרוח הרביעית — מחייבין אותו, את בעל השדה הפנימית לשלם.

שמע מינה [למד מכאן] זה נהנה וזה לא חסר — חייב, שהרי הדר בפנימית נהנה, והמקיף לא חסר, שהרי בין כה וכה גידר את שדותיו, ובכל זאת חייב! ודוחים: שאני התם דאמר ליה [שונה שם המצב, שכן יכול לומר לו המקיף למוקף]: את [אתה] גרמת לי הקיפא יתירא [הקפה מרובה], שהרי לולא השדה שלך שם לא הייתי צריך לגדור בין השדות שלי, ואם כן אתה הוא שגרמת לי את ההוצאה הנוספת, והרי זה דומה קצת ל"זה נהנה וזה חסר" שדינו של זה שנהנה לשלם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה שנאמר באותה משנה, אמר ר' יוסי: אם עמד ניקף, כלומר, בעל הקרקע שהיתה מוקפת וגדר את המחיצה הרביעית בעצמו — מגלגלין עליו את הכל, לשלם גם עבור גידור המחיצות הקודמות, שהרי הוכיח במעשהו שהוא מעונין בגידור. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא משום] שגדר ניקף, שהוא עצמו עשה את הגדר, הא [הרי] אם היה גודר אותה מקיף — היה הניקף פטור,

שמע מינה [למד מכאן] שזה נהנה וזה לא חסר — פטור! ודוחים: שאני התם [שונה שם] דאמר ליה [שיכול הניקף לומר לו, למקיף]: לדידי סגי [לי עצמי די] לי בנטירא בר זוזא [בשמירה בת דינר אחד], כלומר, במחיצה כלשהי, ואינני מעונין בעצמי במחיצה חזקה ויקרה כזו שאתה בנית.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במשנה אחרת: הבית והעלייה (קומה שניה) של שנים שלאחד שייכת הקומה התחתונה ולאחר שייכת העלייה, שנפלו, וצריך לבנות הכל מחדש, אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות את הבית, על מנת שהוא יוכל לבנות את העלייה שעל גבי הבית, והוא אינו רוצה — הרי בעל העלייה בונה בית ויושב בה, בבית, עד שיתן לו בעל הבית יציאותיו (הוצאותיו) שהוציא על בנין הבית, ורק אז יוצא ובונה לעצמו את העלייה.

ונדייק: יציאותיו הוא דמחייב ליה [שמחויב לו] בעל הבית לשלם, הא [הרי] את שכרו, שכר הדירה עבור מה שהשתמש בינתיים בבית — לא מנכה לו בעל העלייה מחשבון ההוצאות. שמע מינה [למד מכאן] כי זה נהנה וזה לא חסר — פטור, שהרי בעל העלייה נהנה מן הדירה, ובעל הבית אינו חסר, שהרי אומר שאינו זקוק לבית זה! ודוחים: שאני התם דביתא [שונה שם שהבית] לעלייה משתעבד, שהרי הקומה התחתונה עשויה היתה לשמש בסיס לעליונה, ולכן חייב בעל הבית לתת לו מקום דירה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא באותו ענין, ר' יהודה אומר: אף זה הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — צריך להעלות לו שכר. שמע מינה [למד מכאן]: זה נהנה וזה לא חסר — חייב! ודוחים: משם אין להביא ראיה גמורה למקרה שאנו דנים בו, כי שאני התם [שונה שם] שאפשר לטעון שיש לבעל החצר חסרון משום שחרוריתא דאשייתא [השחרת הקירות], שאדם המשתמש בבית גורם להשחיר את קירות הבית, והרי איפוא בעל הבית חסר. ואילו שאלתנו היתה באופן של זה נהנה וזה לא חסר. שאלה זו לא נפתרה איפוא.

שלחוה את הבעיה הזו אל בי [בית מדרשו] של ר' אמי לשאול מה דעתו בענין הדר בחצר חבירו שאינה עומדת להשכרה, אמר ר' אמי: וכי מה עשה לו דייר זה, ומה חסרו, ומה הזיקו? ולדעתו אם מישהו נהנה בלי שהאחר יפסיד דבר — אינו משלם לו. ר' חייא בר אבא אמר כאשר נשאל שאלה זו: נתיישב (נחשוב) בדבר. הדר [חזרו] ושלחוה לשאלה זו קמיה [לפני] ר' חייא בר אבא. אמר: כוליה האי שלחו [כל כך שולחים] לי ואזלי [והולכים], אילו אשכחי [אם הייתי מוצא] בה טעמא [טעם, תשובה מספקת] וכי לא שלחנא להו [הייתי שולח להם]? אלא כיון שלא עניתי משמע שלא מצאתי עדיין תשובה לדבר.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בנושא זה, רב כהנא אמר בשם ר' יוחנן: אינו צריך להעלות לו שכר, ואילו ר' אבהו אמר בשם ר' יוחנן: צריך להעלות לו שכר.

אמר רב פפא: הא [מסורת הלכה זו] של ר' אבהו בשם ר' יוחנן לאו [לא] בפירוש אתמר [נאמרה] אלא מכללא אתמר [מכלל הדברים נאמרה], שרק מכלל (מתוך) דברים שאמר ר' יוחנן הסיק ר' אבהו מסקנה זו. דתנן [שכן שנינו במשנה]: גזבר של הקדש שנטל לעצמו אבן או קורה של הקדש — הרי זה לא מעל, שעצם נטילת האבן או הקורה על ידי הגזבר אינה נחשבת הוצאה מרשות הקדש, שהרי הגזבר מחזיק תמיד ברכוש זה.

נתנה הגזבר לחבירו במתנה — הוא, הגזבר, מעל משום שהוציאה מרשות הקדש, וחבירו לא מעל לפי שעדיין לא השתמש בה. בנאה הגזבר עצמו לתוך ביתו — הרי זה לא מעל, עד שידור תחתיה כדי שוה פרוטה, שכיון שנהנה ממנה בממון שיש לו ערך — מעל.

ואמר שמואל: והוא שהניחה על פי ארובה. שאם היה מניח את האבן בתוך אבני הבנין הרי עצם הבניה היתה כבר מעילה, משום שעושה שינוי באבן, אולם כאשר מניח את האבן במקום שאפשר להחזירה, כל עוד לא דר תחתיה — אין זו קרויה מעילה.

ויתיב [וישב] ר' אבהו קמיה [לפני] ר' יוחנן וקאמר משמיה [ואמר משמו] של שמואל: זאת אומרת, הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (מרצונו ורשותו) של חבירו — צריך להעלות (לשלם) לו שכר, שהרי אותו גזבר שדר תחת הקורה של ההקדש לא חיסר דבר מן הקורה, ואולם כיון שנהנה ממנה — הרי זה מעל. ושתק ליה [לו] ר' יוחנן.

איהו [הוא] ר' אבהו סבר מדשתיק [ממה שהוא שותק] משמע שמודה ליה [לו] למסקנה זו, ולכן אמר אחר כך את הדברים בשם ר' יוחנן. ולא היא, אין הדבר כן, ומה ששתק ר' יוחנן היה מפני שאשגוחי לא אשגח ביה [השגיח בו] בר' אבהו לסתור את דבריו. ור' יוחנן סבור (כפי שרב כהנא אמר בשמו) שדייר שלא מדעת שאינו מחסר את הבעלים אינו צריך להעלות לו שכר.

וטעמו של דבר שגזבר ההקדש נידון כמועל על הנאה זו הוא כדברי רבה, שכן אמר רבה: הקדש שנהנה ממנו שלא מדעת

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

You have derived benefit from my property, as by living there you saved the money you otherwise would have had to pay in order to rent out a different courtyard, and therefore you must pay me for the benefit you derived.

Rami bar Ḥama said to him: This dilemma is not new; rather, it is discussed in the mishna, and the mishna already provided a solution. Rav Ḥisda asked him: To which mishna are you referring? Rami bar Ḥama said to him: After you serve me, I will tell you. Rav Ḥisda took hold of Rami bar Ḥama’s scarf [suderei] and folded it, as an act of service. Rami bar Ḥama then said to him: This is the mishna: If the animal derives benefit, the owner of the animal pays for the benefit that the animal derived. This demonstrates that one who derives benefit must pay for the benefit he derives, even if the injured party is not entitled to payment for his loss.

Rava said: How little does a man who has the assistance of his Lord have to worry or be concerned about the possibility that his opinion may not be accepted, as even though the dilemma that was raised is in fact not similar to the case in the mishna quoted by Rami bar Ḥama, Rav Ḥisda nevertheless accepted it from him. This case in the mishna, about the animal eating produce in the public domain, is where this one derives benefit and that one suffers a loss, and that case of the squatter living in the courtyard, is where this one derives benefit and that one does not suffer a loss.

The Gemara asks: And what does Rami bar Ḥama think? Why does he equate the two cases? The Gemara explains: He holds that if produce is left in the public domain without specification with regard to its ownership, it is assumed that the owner has rendered it ownerless. The owner does not expect to derive benefit from the produce, and therefore when the animal ate it he suffered no loss. Consequently, it is a case where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, and it is comparable to the case of the squatter in the courtyard.

The Gemara attempts to cite conclusive evidence from another case: We learned in a mishna (Bava Batra 4b): If one’s fields surround the fields of another on three sides, and he fenced in the first, the second, and the third field, thereby providing protection also to the other man’s field, the court does not obligate the owner of the inner field to share in the costs of the fence, as he can claim that he does not derive benefit from it, since his field remains exposed on the fourth side. The Gemara infers: But this indicates that if his fields surrounded the inner field on all four sides, and the owner of the outer fields fenced the field on the fourth side as well, the court does obligate the owner of the inner field to share in the expenses.

The Gemara suggests: Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is obligated to pay for that benefit. In this case, the owner of the inner field benefits from the fence while the owner of the outer field does not suffer a loss, because in any event he would have needed to build those fences, and the owner of the inner field is obligated to share in the expense. The Gemara rejects this: It is different there because the owner of the outer field can say to the owner of the inner field: Your field caused me to have to build the fence with a larger circumference than I would have otherwise needed to had your field not been there, and therefore your field caused me an additional expense. This case is therefore similar to those where this one derives benefit and that one suffers a loss.

The Gemara attempts another resolution: Come and hear a proof from the continuation of that mishna. Rabbi Yosei said: If the owner of the surrounded, i.e., inner, field arose and enclosed the fourth side on his own, the court imposes upon him the obligation to pay his share of all of it, as through his actions he demonstrated that he was interested in having the fence installed. The Gemara infers from this: The reason the court imposes upon him the obligation to pay his share of all of it is because the owner of the surrounded field arose and enclosed the fourth side himself. By inference, had the owner of the surrounding field built the fourth fence, the owner of the inner field would be exempt.

The Gemara suggests: Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is exempt. The Gemara rejects this: It is different there because the owner of the inner field can say to the owner of the surrounding fields: For me, the protection of a fence worth a dinar would have been sufficient; I did not wish to pay for such an expensive fence.

The Gemara attempts another resolution: Come and hear a proof from a mishna (Bava Metzia 117a): If a house and its upper story, which belonged to two separate people, collapsed, necessitating that the entire structure be rebuilt, and the owner of the upper story told the owner of the lower story of the house to build the lower story again so that he could rebuild the upper story, but the owner of the lower story does not want to do so, the owner of the upper story may build the lower story of the house and live in it until the owner of the lower story will pay him for his expenses, and only then will he be required to vacate the lower story of the house and build the upper story.

The Gemara infers: It is all of his expenses that the owner of the lower story of the house is obligated to pay him, and he does not subtract from the amount compensation for rent for the time that the owner of the upper story lived in the lower story of the house. Conclude from the mishna that where this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is exempt, as the owner of the upper story derived benefit from living in the lower story, while the owner of the lower story did not suffer a loss, since he said he did not need it. The Gemara rejects this proof: It is different there because the lower story of the house is subjugated to the upper story, because it also serves as the foundation of the upper story, and therefore the owner of the lower story of the house is obligated to provide lodging to the owner of the upper story in the interim.

The Gemara attempts another resolution. Come and hear a proof from the continuation of the mishna, in which Rabbi Yehuda disagrees with the first tanna and holds that the owner of the upper story may not reside in the lower story of the house without payment. Rabbi Yehuda says: A proof that the owner of the upper story must pay rent is from the halakha that even this one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent. Conclude from the mishna that when this one derives benefit and that one does not suffer a loss, the one who derives benefit is obligated to pay. The Gemara rejects this: It is different there, as there it is possible to claim that the owner of the lower story suffers a loss due to the blackening of the walls, as when a person lives in a home, the value of the house depreciates due to the use.

This dilemma was not successfully resolved so they sent it to the academy of Rabbi Ami to ask his opinion. Rabbi Ami said: And what did this squatter do to the owner? What loss did he cause him? How did he damage him? Rav Ami holds that if this one derives benefit and that one does not suffer a loss, no payment is necessary. When asked about this dilemma, Rabbi Ḥiyya bar Abba said: Let us consider the matter. After waiting and not receiving a response they sent the question to Rabbi Ḥiyya bar Abba again. He said: They keep sending me this dilemma; had I found a response to their question, would I not have sent them a reply? They should have realized that Rabbi Ḥiyya bar Abba did not have an answer for them.

It was stated that the amora’im discussed this matter: Rav Kahana says that Rabbi Yoḥanan says: He need not pay him rent, and Rabbi Abbahu says that Rabbi Yoḥanan says: He must pay him rent.

Rav Pappa said: This statement of Rabbi Abbahu, citing Rabbi Yoḥanan, was not stated explicitly; rather, it was stated from an inference that Rabbi Abbahu drew from something that Rabbi Yoḥanan said in a different context. As we learned in a mishna (Me’ila 5:4): If the treasurer of consecrated property took for himself a stone or a cross beam that had been consecrated, he has not violated the prohibition of misuse of consecrated property. This is because his act of taking the stone or the beam has not effectively removed it from within the jurisdiction of Temple property, as any item under his control is in the possession of the Temple treasury.

If the treasurer gave it to another as a gift, he has then misused consecrated property, as he removed it from the possession of the Temple and conveyed it into the possession of another. But the other man, who received the item, has not misused a consecrated item until he actually uses the item. If the treasurer himself built it into his house, he has not violated the prohibition of misuse of consecrated property until he has lived beneath it for an amount of time worth one peruta.

And Shmuel said: And this is the halakha provided that he placed it over the skylight, as were he to have built it into the actual structure of the house, he would have violated the prohibition of misuse with the very act of construction, as by doing so he effects a change in the stone itself. By contrast, when he places the stone in a place from which it is easy to remove it and give it back, then as long as he has not lived beneath it, he has not, as yet, misused consecrated property.

And Rabbi Abbahu sat before Rabbi Yoḥanan and was saying in the name of Shmuel: That is to say, one who resides in another’s courtyard without his knowledge must pay him rent, similar to the treasurer who resides beneath the consecrated beam without detracting from the value of the beam in any way but has nevertheless violated the prohibition of misuse since he has derived personal benefit from it. And Rabbi Yoḥanan remained silent and offered him no reply.

Rabbi Abbahu thought that since he was silent, this must mean he concedes to his conclusion, and therefore, from then on he would cite this opinion in the name of Rabbi Yoḥanan. But that is not so. The reason Rabbi Yoḥanan was silent was because he did not pay attention to Rabbi Abbahu and did not bother to contradict his opinion on the issue. In truth Rabbi Yoḥanan’s opinion is as was reported in his name by Rav Kahana, that a squatter living on someone else’s premises without his permission and without causing him any loss does not need to pay the owner any rent.

The Gemara explains the distinction between that case and the case of the consecrated stone or beam. The reason the treasurer of consecrated property is considered to have misused consecrated property by deriving benefit from it is in accordance with the statement of Rabba, as Rabba says: Consecrated property from which one derived benefit without the Temple treasury’s knowledge

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וזה לא חיסר שאינה עומדת לשכירות חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר איבעיא להו ובתר דשמיש רב חסדא כתלמיד לרב לרמי בר חמא פשטיה ליה מהא דתנן אם נהנית משלמת מה שנהנית. ודחי' לה ואמרי' ולא היא בעיין זה נהנה וזה לא חיסר ומתני' זה נהנה וזה חיסר. והא דתנן במעילה נטל אבן או קורה של הקדש בנאה בתוך ביתו לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה ואמר שמואל והוא שהניחה על פי ארובה שאם רצה נוטלה אבל אם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ודייק ר' אבהו מדברי שמואל ואמר זאת אומרת הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ושמע לי' ר' יוחנן ושתק קבעה בשמיה ולא היא אלא דשתיק ליה משום דלא אשגח ביה דסבר לה כדרבה דאמר שכירות הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי וחייב ובהדיוט שלא מדעת קיימא לן חצר דלא קיימא לאגרא פטור שנאמר ושאיה יוכת שער.

סתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו. ולא מפקיר לגמרי קאמר דא"כ אפילו מה שנהנית אינו משלם אלא ה"ק כל שנותנן ברשות הרבים יודע שרגלי הרבים עשוים לדרוס בהם ולהחזיק אפילו לפחות מדמי הנאתן.

המקיף את חברו משלשה רוחותיו. כתבתי' בארוכה בפ"ק דבבא בתרא בס"ד.

שאני התם משום שחרוריתא דאשיתא. שבנין זה חדש ולבן וזה משחירו ומכאן שמענו שאע"פ שאין הפסד אותו שחרוריתא אלא מעט על ידיו מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה וכן נמי שמעינן לה מקילקלתא דיתמי דאמרינן לקמן דאתא ההוא גברא ובנה בה אפדנא ואמר רב נחמן פייסינהו ליתמי ולא פייסינהו ואגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. ואמרינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר ואמרו ההיא מעיקרא קדמונאי הוו דיירי ביה ויהבה להו ליתמי דבר מועט כלומר וכיון שהם חסרים אפילו דבר מועט מחייבין אותו ליתן שכרם משלם משל אם בא לנפות מנפה את כולו ומכולה שמעתין שמעינן דאין דירת האדם בבתים מחסרת בבתים שא"כ למה לי משום שחרוריתא דאשיתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורין עושין וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורין אלא ודאי כדאמרן אא"כ הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים כנ"ל.

נטל אבן או קורה של הקדש לא מען. בפ"ק דחגיגה פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חברו ואוקמה באבני בנין המסורות לגזבר.

ואמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה פרש"י ז"ל ע"פ ארובה ולא קבעו בבנין דלא הוי שינוי והלכך לא קבעה וכן פירש ר"ח ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שינוי לקנותה בו שהרי שינוי החוזר לברייתו הוא ואינו שינוי כדאמרינן בפרק הגוזל קמא האי מאן דגזל נסכא ועבדיה זוזי לא קני מ"ט הדר עביד ליה נסכא והניחה ע"פ ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר ולאפוקי מסתת' דהוי שינוי שאינו חוזר לברייתו והלכך עד שידור תחתיה בשוה פרוטה לא מעל.

ראובן שהיו שדות של שמעון מקיפים את שדהו משלש רוחותיו ועמד שמעון וגדר בינו לבינו בכל השלש רוחות אין מחייבין את ראובן לפרוע בהם כלום הואיל ולא גדר מצד הרביעית לא הועילו כלום הא אם נגדרה הרביעית בין שגדרה מקיף בין שגדרה ניקף מגלגלין עליו את הכל ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא בתרא פרק ראשון:

הבית והעליה של שנים שנפלו ואמר בעל העליה לבעל הבית לבנות והוא אינו רוצה לבנות הרי בעל העליה בונה את הבית ויושב בתוכו עד שיתן לו הוצאותיו ויבנה עלייתו ואינו מנכה לו בשביל דירתו כלום ואפילו בבעל הבית העשוי להשכיר ואין דנין אותו כהלוהו ודר בחצרו שצריך להעלות לו שכר מחשש רבית כמו שיתבאר ואין הלכה כר' יהודה שאמר שצריך להעלות שכר מתורת דר בחצר חברו שהבית משועבד הוא לעליה ומתוך שעבוד שיש לו עליו הוא יורד לדירתו ודבר זה יתבאר בריוח במסכת בבא מציעא פרק אחרון:

גזבר של הקדש שנטל אבן או קורה של הקדש לא מעל שהרי אף קודם נטילתו ברשותו היתה עומדת ואין כאן שום חדוש והוא עצמו לא נהנה נתנה לחברו הואיל וקנאה חברו בשנוי רשות מעל זה הראשון שהוציאה לחולין לא נתנה לחברו אלא שבנאה בתוך ביתו מעל הואיל ובמקום הקבוע הניחה הרי זה נהנה ומעל ואם הניחה במקום שאינה קבוע שם כגון על פי חלון או ארובה ולא חברה לא מעל עד שיהנה בפרוטה והוא שידור תחתיה או שישתמש בכדי שווי פרוטה מפני שאין כאן הנאה נכרת ואין מכאן קושיא למה שכתבנו שהדר בחצר חברו שלא מדעת אין צריך להעלות לו שכר כלומר שהרי דירתו מחייבתו בקרבן מעילה והיה לנו לומר שאף בשכר כן שההקדש מ"מ אין ראוי לומר בו שלא מדעת והוא שאמרו הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי כלומר כהדיוט שהתנה עמו לדור בחצרו בשכר:

הא איתהנית. כתוב בתוספות אבל הכא כבר דר וכו'. וכן צריכין לומר כל הני דמייתי מינייהו ראיה דאית בהו שני צדדין אלא שיכול למנעו מתחילה וגם שכבר דר וממתניתין קשה דאינו דומה להכא. ועוד קשה דאף לפירוש התספות דפירשו גבי אפקורי מפקר להו דלא מפקר להו ממש אלא מתיאש מהם וכו' מכל מקום אינו מתיאש אלא לשלא יבאו לדמי מה שנהנית אבל מכל מקום איכא חסרון אם כן תשלם הכל כמו שחרוריתא דאשייתא דמשום דבר מועט משלם הכל. ולי נראה דהתם במשנה אין שייך למנעו מתחילה כי לשם ברשות הרבים יש רשות לבהמה בהיזק שן ומשום הכי משלם מה שנהנית אבל גבי בית דיכול למנעו מתחילה אם איכא חסרון מועט ישלם הכל. וה"ר ישראל ז"ל אומר כיון דמדינא אפילו מה שנהנית לא משלם כי אם היתה מחזרת אחר שלעסתו אינו שוה כלום אם כן אינו בא החיוב אלא מחמת מה שמחסרת מתחילה וכיון שאותו חסרון לא יעלה לדמי מה שנהנית אינו קרוי אפילו חסרה דבר מועט ולהכי רמי בר חמא מדמה זה נהנה וזה לא חסר למתניתין דהויא נמי זה נהנה וזה לא חסר ואפילו הכי משלמת מה שנהנית. ועוד אומר הר"י ז"ל דהיכא שהחיוב לא בא מחמת החסרון כמו לגבי בהמה דמתניתין דהא קמן אם חסרו ולא נהנית כגון אכלה דברים הרעים היה פטור מכל מקום חסרון דבר מועט לא חשיב חסרון ולהכי מדמה מתניתין להדר בחצר חבירו ואף על גב דגבי רב נחמן דגבה אפדנא החיוב לא בא מחמת החסרון דחסרון מחמת שהיו נותנין ליתומים מתחילה דבר מועט אינו אלא גרמא בעלמא מכל מקום בדיני שמים חייב אבל לגבי בהמה פטור לגמרי. תלמידי הרב ר' ישראל ז"ל.

אם נהנית משלם מה שנהנית. והיינו זה נהנה וזה אינו חסר דאלקיחה ואלעיסה לא מחייב דהוה ליה שן ברשות הרבים וכי מחייבת ליה אהנאת גרונו ומעיו וההיא שעתא לא מחסר ליה דלא שוו כלום דאף על גב דלא דמיא וכו' מתניתין זה נהנה וזה חסר דהא בשעה שהיתה בגרונו שויא פורתא אי הוה זריק לה מפומיה וכיון דמחסר ליה פורתא חייב בכל ההיזק דכן שמעינן לקמן בכל השיטה כדאמרינן גבי הבית והעלייה של שנים דקרי ליה חסר משום שחרוריתא אשייתא ומשלם כל השכר. ורמי בר חמא סתם פירות וכו'. אין לפרש דמיד מסח דעתיה מינייהו ומפקר להו אלא הכי פירושו כי מנח להו ברשות הרבים יודע הוא שידרסו ברגל אדם ובהמה ויטנפו ויזלזלו ממה שהן שוות הרבה ואם כן אפילו זרק לה מפומיה ושוות שוה פרוטה הוא מפקירן לגמרי דודאי לא יחושו בני אדם לדרסם אחרי שנלעסו ויתקלקלו לגמרי עד שלא יהו שוות כלום. הר"ר ישעיה ז"ל.

אפקורי מפקר להו. כתבו בתוספות לא לגמרי דאם כן וכו' אלא מתייאש מהם וכו' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית. ואם היה נוטלן וזורקן לאיבוד היה משלם כפי שווים לפי מה שנתייאש מהם ואם אכלתן בהמה משלם מה שנהנית ומה שמשלם יותר מכדי שווים היינו זה נהנה וזה לא חסר. דקדק ר"מ אמאי לא קאמר דמפקר להו לגמרי דאף על פי שאינו חסר כלום ראוי לחייבו למאן דאמר זה נהנה וזה אינו חסר חייב מידי דהוה אחצר דלא קיימא לאגרא דאינו חסר כלום וחייב לדידיה. ותירץ דהתם דין הוא דחייב דעשו לאחר שדר בו כאלו היה בא לדור בו לכתחילה בעל כרחו של בעל הבית וכי היכי דלכתחילה יכול למנעו מלדור בו הכי נמי בדיעבד מעלה לו שכר אבל הכא אי מפקר להו לגמרי אם כן אפילו לכתחילה כל המחזיק בהם זכה בהם. ועוד הקשה מאי מייתי רמי בר חמא ראיה ממתניתין זה נהנה וזה אינו חסר חייב אפילו למאן דאמר פטור בכהאי גוונא מודה דחייב דכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנה אף על פי שהוא טפי מכדי חסרונו דהא כדמשמע בסמוך דקאמר שאני התם משום שחרירותא דאשייתא ולקמן נמי ויהבינן ליתמי דבר מועט. ותירץ דהכי קאמר כיון דבמתניתין היכא דמשלם משלם כל מה שנהנית אף על פי שאינו חסר כל כך הכי נמי בעלמא ואף על גב דאלו לא היה חסר דאפקרינהו לגמרי לא היה משלם שאני התם דליכא טעמא לחיובי כיון דאפילו לכתחילה המחזיק בהם זכה כדפרישנא לעיל. אבל היכא דלא אפקרינהו לגמרי דאיכא סברא לחייבו לכל הפחות כדי חסרונן מחייבינן נמי בכל מה שנהנית הכי נמי לעיל בטעמא כל דהו מחייבינן ליה דמדמינן היכא דדר בו כבר להיכא דבא לדור בו לכתחילה. ולמאן דאמר פטור אפילו תימא דסבירא ליה כרמי בר חמא בהא דסתם פירות ברשות הרבים אפקורי מפקר להו איכא למימר דלא דמי דשאני התם דהוא חסר קצת וכיון דחסר קצת משלם כל מה שנהנית אבל בחצר דלא קיימא לאגרא אינו חסר כלום ובהך פליגי מר מדמי ליה למתניתין ומר לא מדמי ליה. אי נמי רבא סבירא ליה דפירות ברשות הרבים לא מפקר להו כלל. הרא"ש ז"ל.
מכולה שמעתין שמעינן דאין דירת אדם בבתים מחסרת בבתים שאם כן למה לי משום שחרוריתא דאשייתא תיפוק ליה משום הפסד דריסת הרגל שהדיורים עושים. וכן לא משכחת בחצר דלא קיימא לאגרא שאינו חסר והיכי קאמר בחצר דלא קיימא לאגרא מאי חסרתיך הא חסריה בדריסת רגל הדיורים אלא ודאי כדאמרן אלא אם כן הפסידו הפסד ידוע וניכר לדיינים. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

נתנה לחבירו. כתוב בתוספות והכא הוא סבור שלו הוא ע"כ. ומכל מקום כששינה ובנאה מתחייב כשידור תחתיה דנמצא נהנה ושמואל סבר כיון ששינה אף על גב דלא נהנה מתחייב אבל הכא מיירי כשהניחה על פי ארובה הואיל ולא הוציאה מרשותו כסבור שהוא שלו פטור. תלמיד הר"פ ז"ל.

והוא שהניחה על פי ארובה. פירש רש"י ז"ל על פי ארובה ולא קבעה בבנין. וכן פירש רבינו חננאל ז"ל שאם בנאה בתוך הבית חייב מיד. ואינו מחוור דאפילו קבעה נמי בבנין ליכא שנוי וכו' ככתוב בתוספות. והניחה על פי ארובה דהכא אפילו קבעה בארובה קאמר לאפוקי מסתמא הוי שנוי שאינו חוזר לברייתו. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

כתבו בתוספות פירש בקונטרס דלא קבעה בבנין וכו'. ותימה כי קבעה נמי וכו' אלא אורחא דמילתא הוא הקובע אבן בבנין מסתתו תחילה דהוי שנוי דלא הדר. הרא"ש ז"ל.

ונראה לי דקביעות אבן בבנין חשוב שנוי טפי כיון דבטיל ליה אגב ארעא וחשיב כקרקע. גליון ממהר"ר שמואל הלוי ן' חכם נ"ע.

זאת אומרת הדר בחצר וכו'. תימה אמאי מייתי מהך טפי מכמה משניות דאמרינן נהנה מן ההקדש מעל. יש לומר דהכא גבי גזבר סלקא דעתך דהויא הקדש כמו דלא קיימא לאגרא לפי שהגזבר שומר הקדש ולגבי איניש אחרינא ודאי הוא דקיימא לאגרא. תוספות שאנץ.

ד"ה אפקורי מפקר וכו' אלא מתיאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית כך היא הגירסא בספרים שלפנינו. ור"ל דהא דקאמר בגמרא אפקורי מפקר לאו דוקא אלא ר"ל מסתמא מתיאש מהם אם לא יתקלקלו הרי טוב ואם יתקלקלו אפילו לגמרי אפי' עד שלא יגיע לדמי מה שנהנית יתקלקלו ולכך לא מקרי זה נהנה וזה חסר דמסתמא לדעת זה הניחם בר"ה אבל מ"מ לא הפקירם כל זמן שמתקיימין ולא נתקלקלו ע"י דריסה ולכך כשאוכלתן הבהמה משלמת מה שנהנית ובזה יתיישב שפיר וביש ספרים גרסינן עד שלא באו אלא לדמי מה שנהנית והגיהו כן משום שהיה קשה להם דאם מתייאש מהם שיתקלקלו לגמרי אפי' עד שלא יבאו לדמי מה שנהנית א"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא דא"כ אפי' מה שנהנית לא משלם אבל לפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל ואדרבה לפי אותה הגירסא דגרסי אלא לדמי מה שנהנית דמשמע דמדמי מה שנהנית לא נתיאש מעולם א"כ הדרא קושית הגמרא לדוכתה דא"כ ה"ל זה נהנה וזה חסר וק"ל:

ד"ה אם עמד ניקף וכו' אלא לישנא דמפרש התם דקאי אניקף וכו'. ר"ל דשם איתא תרי לישנא ללישנא חדא פליגי ר' יוסי ורבנן במקיף וניקף ולחד לישנא לא פליגי בזה אלא פליגי אי מגלגלין את הכל או לא ועיין שם:

ד"ה נתנה לחבירו וכו' מה לי הוא מה לי חבירו וכו'. ר"ל מיד שנטלו ימעול אפי' [לא] נתנה לחבירו וע"ש:

גמ' ולא מרגיש. נ"ב פרש"י במסכת יומא גבי דוד בשתים ולא עלתה לו שאול באחת ועלתה לו כו':

שם ואמר שמואל והוא שהניחם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ואת השניה והשלישית מצוייר ציור כזה#:

תוס' בד"ה הא כו' מעלינן לי כנכסי דבר מוריון כו' כצ"ל. ונ"ב לשון גמרא מעלינן ליה עילויה כי נכסי דבר מוריון:

גמרא א"ל לכי תשמש לי שקל כו'. עי' בסה"ד בסתנו"א אות ר' מה שהביא קושיא בזה בשם הגה' היוחסין:

שם ז"א הדר כו'. לכאורה ה"מ לדייק כן מר"פ דשם הנהנה כו' אע"פ שלא פגם מעל כו' כיצד נתנה קטלא כו' כיון שנהנה מעל:

שם ולא היא אשגוחי לא אשגח ביה. לכאורה קשה איך לא חש להשיבו על מה שאמר בשם שמואל הלא אף היכא דשתיק רב לר"כ ור"א שהיה תלמידי חברים אליו לא אמרי' כן כמ"ש התוס' (בב"ב סב) כש"כ ריו"ח לשמואל שהיה גדול ממנו כדמוכח (חולין צה ב) ודוחק לחלק בין בפניו ושלא בפניו וי"ל משום דידע ריו"ח דשמואל עצמו הדר ביה כדאיתא בב"מ ולזה נ"ל שכוונו התוס' בהביאם זה הכא ובזה י"ל קצת הגי' דשם א"ל ריו"ח הדר כו' (שהמפרשים מחקו) ורק להוסיף מלת הא [וכ"מ שם בהגהות הב"ח] ור"ל דמוכח מדריו"ח דשתיק ליה ש"מ דידע ביה דהדר:

ולא היא אשגוחי כו'. נ"ב עי' תשו' אמ"ה ז"ל (סקכ"ד):

גמ' לכי תשמש. עי' מ"ל פ"ג מהלכות עבדים הלכה ח:

גמרא תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב שאני התם וכו' ת"ש א"ר יוסי וכו'. יש לדקדק אמאי לא מייתי מעיקרא ג"כ מלתא דר"י ולומר לימא כתנאי כסוגי' הש"ס בכ"מ ונראה דלק"מ דמעיקרא לא הוי ס"ד כלל לדקדק דר"י ס"ל בעלמא זה נהנה וזה לא חסר פטור דלעולם אימא לך דחייב והא דפטור הכא אם מקיף היינו משום דכופין על מדת סדום דכיון דגוף הגדר בשביל עצמו והניקף ממילא מתהני הוי מידת סדום לכך לא מייתי אלא מלתא דת"ק ומקשה מכח כ"ש דאף ע"ג שהוא מדת סדום מחייבו מכ"ש בזה נהנה וזה לא חסר דהכא דלא שייך מידת סדום כמו שכתבו התוס' בד"ה הא איתהני אבל לבתר דמשני דאיכא למימר את גרמת לי הקיפא יתירה וא"כ לפ"ז גם כאן לא שייך מידת סדום לכך מקשה שפיר מדר' יוסי:

שם בגמרא תא שמע הבית והעליה של שנים וכו' שאני התם דבית' לעליה משתעבד ת"ש רבי יהודא אומר וכו'. גם כאן יש לדקדק אמאי לא מייתי מילתא דר"י מעיקרא ולומר לימא כתנאי ונראה דמעיקרא הוי ס"ד דלרבי יהודא הוי זה נהנה וזה חסר כגון שגוף החורבה קיימא לאגרא שהרבה מצויים להעלות שכר לבעל הבית אבל לבתר דמשני ביתא לעליה משתעבד א"כ ע"כ לא יוכל הבעל הבית להשכיר החורבה כיון שמשועבד לבעל עליה לכך מקשה שפיר מדרבי יהודא. ועוד דעיקר הקושיא עכשיו דע"כ לא פליגי רבנן עליה אלא משום דביתא לעליה משתעבד כמ"ש תוס':

שם ת"ש ר' יהודא אומר וכו' ש"מ זה נהנה וזה לא חסר חייב. יש לדקדק לפי' רש"י בפ' הבית והעליה דטעם דר"י משום דמיחזי כריבית א"כ מאי מדקדק הש"ס כאן דהא בפ' איזהו נשך איתא להדיא אף ע"ג שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר הלווהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר אבל באמת בלא"ה דברי רש"י תמוהים בזה כמו שכתבו התוס' שם ועיין מה שכתבתי שם בעז"ה בישוב לשון רש"י ויתיישב ג"כ הסוגיא דהכא:

שיך לעיל בתוספות בד"ה את גרמת לי הקיפא יתירא פירש הקונט' וכו' וקשה דהיאך חשיב ליה אין חסר כיון שעיקר ההיקף נעשה בשביל שדה הניקף עכ"ל. נראה דקושיא זו אינו אלא לפי שיטתם דלעיל דבזה חסר וזה אינו נהנה יש לפטור וא"כ י"ל שפיר דהא דמחייבי רבנן בגדר המקיף הרביעית היינו משום דזה נהנה וזה חסר אבל כשלא גדר הרביעית אע"ג שזה חסר על ידו מ"מ פטור כיון שאינו נהנה אבל לפי מ"ש לעיל בשם הרי"ף דבזה חסר וזה אינו נהנה חייב וכן דעת הרמב"ם והרא"ש א"כ אתיא סוגית הש"ס שפיר אפילו לפי' הקונט' דהא מדחזינן דפטרי רבנן בשלא גדר אלא משלשה רוחות אע"ג דחסר ממונו ע"י שדה הניקף וא"כ יש לחייבו אף ע"ג שניקף אינו נהנה א"ו דכאן אין לחייבו כלל במה שחסר חבירו כיון שהניקף לא פשע כלום וגם המקיף אינו מוכרח להקיף דסתם בקעה נהגו שלא לגדור כדפרש"י שם וא"כ שעושה ההיקף מרצונו אין לנו לחייב הניקף מחמת חסרון דחסרון ממילא הוי ואפילו כגרמא לא חשיב וא"כ אמאי מחייבי ליה רבנן כיון דלא חשיב חסרון א"ו דמשום שנהנה לחוד מחייבי ליה וא"כ מקשי שפיר דתפשוט נמי בזה נהנה וזה לא חסר דחייב במה שנהנה לחוד ומשני דודאי יש לחייבו כאן כיון שנהנה במילתא דאית לחבירו פסידא ודו"ק:

בד"ה טעמא דניקף וכו' וא"ת אי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפי' עמד נמי ניקף וכו' עכ"ל. פי' וא"כ ה"ל להמקשה לאסוקי אדעת' דטעמא דר"י משום דא"ל לדידי סגי בנטירא בר זוזא אבל כשגדר הניקף מחוייב ליתן לפי מה שגדר הוא וק"ל:

בגמרא אמר שמואל והוא שהניחה ע"פ ארובה ויתיב רבי אבהו וכו' והוצרך להביא האי דשמואל דאי הוה ס"ד דאיירי שקבעו בבנין לא היה שייך לדמותו לזה נהנה וזה לא חסר אלא זה נהנה וזה חסר מיקרי כיון שאין האבן בעין כמו שהיה אבל מדשמואל מייתי שפיר:

לכי תשמש לי שקל סודריה וכו'. פירש הרב תורת חיים בשיטתו לכי תשמש לי כלומר לכשתודה לי שאני גדול ממך בתורה ושאתה ראוי לשמש לי כתלמיד המשמש לרבו וכה"ג איתא פרק המפקיד וכו' מובילנא מאני לבי מסותא וכו' עכ"ל והעתיק דבריו בספר רגל ישרה והביא מהרב באר שבע בתשובותיו (דף ע"א מדפוס פפד"מ) דפירש דר' יוחנן אמר כן דלא היה מניח תפילין בראשו מהמת חוליו וקי"ל דתלמיד לרב אסור לשמש אא"כ יש תפילין בראשו שלא יאמרו עבד הוא אפ"ה מובילנא מאניה אבתריה וכו' כלומר דא"א לתרצה ותמהני על ב"ש דל"א ריב"ל הכי בכתובות דף צ"ו אלא בנעילת וחליצת מנעל ועיין רמב"ם פ"ה מהלכות ת"ת עכ"ל רגל ישרה. ותקפה עליו משנתו דהא כתב שם הרב ב"ש וז"ל והא ודאי דלאו דוקא התרת מנעל אלא ה"ה שאר מלאכות המיוחדים לעבד דוקא כגון להוליך כליו אחריו למרחץ ולגוררו ולסוכו שהעבד נקנה בהם כדאיתא פ"ק דקידושין עכ"ל ודבריו ז"ל ברורים וכבר הרמב"ם פסק דאסור לומר לעבד עברי שיוליך כליו אחריו למרחץ או יחלוץ מנעליו כמ"ש פ"א דעבדים דין ז'. ואזדא לה תמיהתו כמבואר. גם מה שהוסיף בדברי הרב באר שבע כלומר דא"א לתרצה אינו נכון:
ואולם פירוש הרב תורת חיים בסוגיין דכונת רמי בר חמא באומרו לרב חסדא לכי תשמש לי היינו שיודה שהוא גדול ממנו בתורה וראוי לשמשו כתלמיד. אינו מחוור דרמי בר חמא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא ואיך פה קדוש יאמר לרבו וחמיו שיודה כי גדול בתורה ממנו וראוי לשמשו כתלמיד. ואפילו בלי פירוש הרב ת"ח אינו מתישב לשון לכי תשמש לי פשוט. וההגהות מיימוניות פ"ג דעבדים דין ח' הוכיח משמעתין דשרי להשתמש בכהן דרב חסדא היה כהן וכן הוכיח משאר דוכתי והוקשה לו ממ"ש בירושלמי מעל וצ"ע. וגאון עזנו הרב מש"ל שם תירץ עפ"י מ"ש סמ"ג עשין פ"ג דבשכר שרי והכא הנה שכרו מ"ש לו הראיה ממתניתין ע"ש. ואנכי עפר דל בקונטרס שיורי ברכה א"ח סימן קכ"ח כתבתי בעניותי דכיון דבא ללמוד ממנו הו"ל רבו שאינו מובהק וכו' ע"ש. והן עתה נזכרתי דרמי בר חמא היה תלמידו וחתנו של רב חסדא כידוע לכל מההיא דפ"ק דבתרא דף י"ב והדברים תמוהים דעד שהרב הגהות מיימוניות יקשה דרב חסדא היה כהן תקשה דהיה רבו וחמיו וממילא נסתרה דרכ"י שתרצתי דבזה שמבאר לו הראיה נעשה רמי לרב חסדא רבו שאינו מובהק וכו' דהרי רב חסדא רבו דרמי היה. ואחר החיפוש מצאתי דבהגהת ספר יוחסין באות ריש הקשה מהר"ש שולם קושיא זו דאיך אמר רמי לרבו וחמיו לכי תשמש לי ע"ש ואסיק בקשיא:
והאמת הוא כמ"ש הרב מור וקציעה סימן קכ"ח דבדיחותא בעלמא הוה כענין בר קפרא עם רבי דנשיא הוה ונשתמש בו עד"ז לבדיחותא ומכאן סעד למ"ש מהרימ"ט בי"ד לפטור המקל בכבוד צבור דרך צחות ע"ש:

הא איתהנית. דאי לאו חצר דידי הות אוגר אחריני: לכי תשמש לי. כשתשמשני שימוש אחד אומר לך: כרך ליה סודרא. קיפל לו סודר שלו: משלמת מה שנהנית. אלמא בתר הנאה אזלינן: גברא דמריה סייעיה. רמי בר חמא: דאע''ג דלא דמיא. ההיא בעיא למתניתין: קיבלה. רב חסדא מיניה ולא אותביה מידי: מפקר להו. ולא חיסר מידי דהא סופן לאיבוד: משלש רוחותיו. שהיה לו לראובן שלש שדות אצל שדה שמעון משלש רוחותיו: וגדר. ראובן את הראשונה סמוך לשדה שמעון לבד מחיצות חיצונות שהיו לו בינו לשאר הבקעות: ואת השניה והשלישית כזה: אין מחייבין אותו. אין מחייבין את שמעון כלום דמאי אהני ליה הרי שדהו פתוחה מצד רביעית: הא רביעית. הא אם היה לו לראובן ד' שדות מארבע רוחות של שמעון וגדרן מחייבין את שמעון לתת את חלקו במחיצות הפנימיות שבינו לראובן: זה נהנה. שמעון: וזה לא חסר. ראובן שהרי יש לו לגדור שדהו: הקיפא יתירא. דאי לאו שדה של שמעון בין שדותיו הוי סגי ליה במחיצות חיצונות והוו כל שדותיו גדורים והלכך חסר הוא בשבילו: אם עמד ניקף וגדר את הרביעית. גלי אדעתיה דניחא ליה בהקיפו של ראובן ומגלגלים עליו את הכל לתת את חלקו בג' מחיצות פנימיות של ראובן: הא מקיף. הא אם קנה מקיף עוד שדה רביעית אצל שמעון וגדרה פטור שמעון: לדידי סגי לי בנטירא בר זוזא. לא היה יכולת בידי לגדור גדר של אבנים וסגי לי בגדר קוצים בר זוזא להבדיל ביני ובינך: הבית והעלייה. בית של זה והעלייה שעל גבה הויא של אחר: יציאותיו. מה שהוציא על הבית אלמא מדיהיב ליה כל יציאותיו ואינו מנכה לו שכר מה שעמד בבית אלמא זה נהנה שהיה לו לשכור אחרת וזה לא חסר דבלאו הכי לא בעי איהו למבנייה פטור הנהנה: דבית לעלייה משתעבד. שעל הבית לסבול העלייה הלכך הדין עם זה לדור בו: רבי יהודה אומר כו'. אתנא קמא פליג דבעל העלייה צריך להעלות שכר לבעל הבית: שחרוריתא דאשייתא. שמשחיר לו הכתלים הלכך חסר הוא אבל בית ישן לא: שלחוה בי רבי אמי. להא בעיא דלעיל זה נהנה וזה לא חסר מהו: מה חסרו. זה עמד בבית דלא קיימא לאגרא: נתיישב בדבר. נעיין בה: לאו בפירוש אתמר. לאו בהדיא שמעה רבי אבהו מיניה דר' יוחנן: נטל אבן או קורה. מפרש במסכת מעילה דבגזבר עסקינן: לא מעל. דמעיקרא נמי ברשותיה הוי כי השתא ולא שינוי הוא: נתנה לחבירו. קנייה חבירו דגזבר יש לו רשות ליתן וזה שהוציאו לחולין מעל: בנאה. גזבר בתוך ביתו לא מעל כו': והוא שהניחה ע''פ ארובה. ולא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה: זאת אומרת. מדקתני דכי דר תחתיה חייב ואע''ג דשלא מדעת הקדש עבד: בהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא הלכך כהדיוט מדעת דמי:

הא איתהנית. אפילו למ''ד בפ''ק דב''ב (דף יב:) כופין אותו על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מצרא שאני הכא שהיה יכול למונעו מתחילה מלדור בביתו ולמ''ד התם מעלינן ליה כנכסי דבר מוריון משום דדמי למונע חבירו מתחילה לדור בביתו אבל הכא כבר דר. ואם תאמר ההוא דתחב לו חבירו בבית הבליעה דריש אלו נערות (כתובות דף ל:) אמאי חייב האוכל זה נהנה וזה לא חסר הוא שאם היה מחזיר היתה נמאסת ואין שוה כלום וי''ל דלא דמי הואיל ונהנה מחמת החסרון שהיה מתחילה מידי דהוי אהא דתנן מתוך הרחבה משלם מה שנהנית דאלעיסה לא מחייב דהוי שן ברה'''ר אלא אהנאת מעיו מחייב אע''פ שאם מחזירו אין שוה כלום: אפקורי מפקר להו. לא לגמרי דא''כ אפילו מה שנהנית לא משלם אלא מתייאש מהם שסבור שיתקלקלו מחמת שרבים דורסים עליהם עד שלא יבואו לדמי מה שנהנית: את גרמת לי הקיפא יתירא. מתוך פירוש הקונטרס משמע דמיירי בגדר שבין שדהו לשדה ניקף וקשה דהיכי חשיב ליה זה נהנה וזה אין חסר הואיל שכל אותו הגדר לא נעשה אלא להפסיק בין שדותיו לשדה ניקף ועוד דהוה ליה למימר את גרמת לי כל זה ההיקף דהקיפא יתירתא משמע שגרם ליה להרבות אלא נראה שמבחוץ סביב לד' רוחות הקיף והקיפא יתירא משום שמחמת שדה האמצעי ההיקף גדול יותר מדאי: אם עמד ניקף. בסדר המשנה ל''ג בהדיא ניקף אלא ללישנא דמפרש התם דקאי אניקף דייק הכא: טעמא דניקף הא מקיף פטור. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דא''ל את גרמת לי הקיפא יתירא וא''ת ואי זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי''ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם: ת''ש ר''י אומר. ואפילו רבנן לא פליגי אלא משום דביתא לעלייה משתעבד: נתנה לחבירו כו'. בפ''ק דחגיגה (דף י:) פריך מכדי מגזל גזליה מה לי הוא מה לי חבירו ומשני באבני בנין המסורות לגזבר עסקינן וא''ת מ''מ למעול דהוי מתכוין לקנות ואפילו למ''ד (ב''מ דף מא.) שליחות יד צריכה חסרון ה''מ כשאין מתכוין לקנות הכל וי''ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא: והוא שהניחה ע''פ ארובה. פ''ה דלא קבעה בבנין דלא הוי שינוי הלכך לא מעל עד שידור תחתיה ותימה כי קבעה נמי לא קני דשינוי החוזר לברייתו הוא כדאמר בהגוזל קמא (לקמן צו:) האי דגזל נסכא מחבריה עבדיה זוזי לא קני בשינוי מ''ט דהדר עביד להו נסכא: אשגוחי לא אשגח ביה. ושמואל עצמו הדר ביה כדאמרינן בפרק השואל (ב''מ דף צט:):

בבא קמא כ ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף כ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד