בבא קמא כ ע"א

הָהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָּא דְּדַנָּא סָרֵיךְ סְלֵיק אַכְלַהּ לְלִיפְתָּא וְתַבְרֵיהּ לְדַנָּא חַיְּיבֵיהּ רָבָא אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא נֶזֶק שָׁלֵם מַאי טַעְמָא כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא אוֹרְחֵיהּ נָמֵי לְסָרוֹכֵי וּלְמִסְלַק
אָמַר אִילְפָא בְּהֵמָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מֵעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ חַיֶּיבֶת מַאי טַעְמָא גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ כַּחֲצַר הַנִּיזָּק דָּמֵי
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הָיְתָה קוּפָּתוֹ מוּפְשֶׁלֶת לַאֲחוֹרָיו וּפָשְׁטָה צַוָּארָהּ וְאָכְלָה מִמֶּנּוּ חַיֶּיבֶת כִּדְאָמַר רָבָא בְּקוֹפֶצֶת הָכָא נָמֵי בְּקוֹפֶצֶת
וְהֵיכָא אִיתְּמַר דְּרָבָא אַהָא דְּאָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא בְּהֵמָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הָלְכָה וְאָכְלָה פְּטוּרָה עָמְדָה וְאָכְלָה חַיֶּיבֶת מַאי שְׁנָא הָלְכָה דְּאוֹרְחֵיהּ הוּא עָמְדָה נָמֵי אוֹרְחֵיהּ הוּא אָמַר רָבָא בְּקוֹפֶצֶת
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא מִתְגַּלְגֵּל מַהוּ הֵיכִי דָּמֵי כְּגוֹן דְּקָיְימָא עָמִיר בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְקָא מִתְגַּלְגַּל וְאָתֵי מֵרְשׁוּת הַיָּחִיד לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי
תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא מַשּׂוֹי מִקְצָתוֹ בִּפְנִים וּמִקְצָתוֹ בַּחוּץ אָכְלָה בִּפְנִים חַיֶּיבֶת אָכְלָה בַּחוּץ פְּטוּרָה מַאי לָאו מִתְגַּלְגַּל וְאָתֵי לָא אֵימָא אָכְלָה עַל מַה שֶּׁבִּפְנִים חַיֶּיבֶת עַל מַה שֶּׁבַּחוּץ פְּטוּרָה
אִיבָּעֵית אֵימָא כִּי קָאָמַר רַבִּי חִיָּיא בִּפְתִילָה דְּאַסְפַּסְתָּא
אָכְלָה כְּסוּת וְכוּ'
אַהֵיָיא אָמַר רַב אַכּוּלְּהוּ מַאי טַעְמָא כׇּל הַמְשַׁנֶּה וּבָא אַחֵר וְשִׁינָּה בּוֹ פָּטוּר
וּשְׁמוּאֵל אָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פֵּירוֹת וִירָקוֹת אֲבָל כְּסוּת וְכֵלִים חַיֶּיבֶת
וְכֵן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ אַכּוּלְּהוּ וְאַזְדָּא רֵישׁ לָקִישׁ לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ שְׁתֵּי פָרוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אַחַת רְבוּצָה וְאַחַת מְהַלֶּכֶת בָּעֲטָה מְהַלֶּכֶת בִּרְבוּצָה פְּטוּרָה רְבוּצָה בִּמְהַלֶּכֶת חַיֶּיבֶת
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פֵּירוֹת וִירָקוֹת אֲבָל כְּסוּת וְכֵלִים חַיֶּיבֶת
לֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן לֵית לֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ אֲפִילּוּ בִּשְׁתֵּי פָרוֹת לָא לְעוֹלָם אִית לֵיהּ כְּסוּת עָבְדִי אִינָשֵׁי דְּמַנְּחִי גְּלִימֵי וּמִתַּפְחִי אֲבָל בְּהֵמָה לָאו אוֹרְחַהּ
וְאִם נֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת וְכוּ' וְכַמָּה רַבָּה אָמַר דְּמֵי עָמִיר רָבָא אָמַר דְּמֵי שְׂעוֹרִים בְּזוֹל
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבָּה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אָמַר אֵין מְשַׁלֶּמֶת אֶלָּא דְּמֵי עָמִיר בִּלְבָד
תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא אִם נֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית כֵּיצַד אָכְלָה קַב אוֹ קַבַּיִים אֵין אוֹמְרִים תְּשַׁלֵּם דְּמֵיהֶן אֶלָּא אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לְהַאֲכִיל לִבְהֶמְתּוֹ דָּבָר הָרָאוּי לָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָגִיל לְפִיכָךְ אָכְלָה חִטִּין אוֹ דָּבָר הָרַע לָהּ פְּטוּרָה
אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרָמֵי בַּר חָמָא לָא הֲוֵית גַּבַּן בְּאוּרְתָּא בִּתְחוּמָא דְּאִיבַּעְיָא לַן מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אֲמַר מַאי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אֲמַר לֵיהּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר אוֹ אֵין צָרִיךְ
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא בְּחָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא וְגַבְרָא דְּלָא עֲבִיד לְמֵיגַר זֶה לֹא נֶהֱנֶה וְזֶה לֹא חָסֵר אֶלָּא בְּחָצֵר דְּקָיְימָא לְאַגְרָא וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר זֶה נֶהֱנֶה וְזֶה חָסֵר
לָא צְרִיכָא בְּחָצֵר דְּלָא קָיְימָא לְאַגְרָא וְגַבְרָא דַּעֲבִיד לְמֵיגַר מַאי מָצֵי אֲמַר לֵיהּ מַאי חַסַּרְתָּ(י)ךְ אוֹ דִלְמָא מָצֵי אָמַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כ - א

ההוא ברחא [עז] דחזא לפתא אפומא דדנא [שראתה לפת על פי החבית] סריך, סליק, ואכלה לליפתא [נסרכה ועלתה על החבית ואכלה את הלפת] ותבריה לדנא [וגם שברה את החבית].

חייביה רבא לבעל העז לשלם אליפתא ואדנא נזק שלם, ואף שאין דרך העזים לעלות על חביות, ומשונה הוא. הכא שאני.

מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק על החבית לצורך אכילת הלפת.

אמר אילפא: בהמה שהיתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה, ואכלה מעל גבי חבירתה, חייבת,

מאי טעמא? משום ש"גבי חברתה" כחצר הניזק דמי, אף שהיא עומדת ברשות הרבים.

ואמרינן: לימא מסייע ליה ממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו מופשלת לאחוריו, ופשטה בהמה את צוארה, ואכלה ממנו, חייבת.

ומוכח, שגבי האדם שאכלה הבהמה ממנו, חשיב כחצרו, דאם לא כן, הוי שן ברשות הרבים, ופטורה.

והוא הדין שגבי בהמה הוי כחצר בעליה, ולפיכך אם אכלה בהמה משם, הוי כאוכלת ברשות הניזק וחייבת.

ודחינן: מהא אין להוכיח דגבי בהמה כחצר בעליה דמי, משום שיש לאוקמא כדאמר רבא [בענין אחר כדלהלן] דמיירי בקופצת, הכא נמי מיירי בקופצת על צוארה של הבהמה, שאין דרכה בכך, ותולדה דקרן היא, ולפיכך אף דהוי רשות הרבים מכל מקום חייב כדין קרן.

[ומה דקאמר אילפא חייבת, לאו נזק שלם קאמר אלא לשלם חצי נזק כדין קרן תמה].

והיכא אתמר דרבא שאמר: בקופצת?

אהא דאמר רבי אושעיא: בהמה הנמצאת ברשות הרבים, הלכה ואכלה פטורה, אבל אם עמדה ואכלה חייבת.

והוינן בה: מאי שנא הלכה דפטור כיון דאורחיה הוא, אם כן עמדה נמי היה לו ליפטר דאורחיה הוא?

ואמר רבא עלה: עמדה דאמר רבי אושעיא, אין כוונתו עמדה סתם, אלא בקופצת. וכיון דהוי משונה לפיכך חייב ברשות הרבים.

בעי רבי זירא: מתגלגל מהו? ומפרשינן לבעייתו: היכי דמי? כגון דקיימא עמיר [חבילת קש] ברשות היחיד ובהמה ברשות הרבים וקא מתגלגל העמיר ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים על ידי הבהמה. ואחר כך אכלה הבהמה את העמיר ברשות הרבים, מאי?

האם אזלינן בתר אכילה והאכילה היתה ברשות הרבים, ופטור, או דאזלינן בתר לקיחה והבהמה לקחה את העמיר מרשות הניזק, וחייבת.

תא שמע: דתני רבי חייא: משוי [והשתא הבינה הגמרא דהיינו אמתחת מלאה שעורין] שמקצתו בפנים ברשות הניזק, ומקצתו בחוץ ברשות הרבים דינו כך: אכלה בפנים חייבת, אכלה בחוץ פטורה,

מאי לאו דמיירי כגון שאכלתו כולו ואיירי דהוא מתגלגל ואתי, והכי קאמר: אכלתו בפנים, כגון שגלגלה את כולו לפנים לרשות היחיד ואכלתו שם הרי זו חייבת, אבל אם אכלתו בחוץ, דהיינו שגלגלתו לחוץ לרשות הרבים הרי זו פטורה.

אלמא בתר מקום אכילה אזלינן.

ודחינן: לא, אלא אימא הכי: לא שנא גלגלה הכל לפנים ולא שנא גלגלה הכל לחוץ.

לעולם כשאכלה - על מה שהיה מלכתחילה בפנים הרי זו חייבת, ועל מה שהיה מלכתחילה בחוץ, הרי זו פטורה.

איבעית אימא, דחי ותימא הכי: לעולם הפירוש הוא דאם אכלתו בפנים חייבת על הכל, ואם אכלתו בחוץ פטורה מן הכל, ומכל מקום לא תפשוט דאזלינן בתר מקום אכילה.

משום שרבי חייא לא איירי באמתחת של שעורים, אלא כי קאמר רבי חייא בפתילה דאספסתא, שהוא משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ, כיון שכולו דבר אחד, וכשאוכלת מצד אחד נמשך גם הצד השני למקום שהבהמה עומדת לפיכך בזה ודאי אזלינן בתר מקום שהבהמה עומדת.

אבל אנן כי קמיבעיא לן כגון במשוי של שעורין דמקצתם נמצאים לגמרי בפנים, ומקצתם נמצאים לגמרי בחוץ, וכי אכלה למשוי שעורין זה אין דרך השאר להתגלגל אצלה, והיא גלגלה הכל אצלה. ולפיכך יש להסתפק שמא אזלינן בתר מקום שהיה שם מתחילה ונחייב אותה על שעת הגלגול, ולכן אין לפשוט מתני דבי רבי חייא את בעיית רבי זירא במתגלגל.

שנינו במשנתנו: כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה כו' אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק, ותנינן בתר הכי במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטור.

והוינן במה ששנינו "במה דברים אמורים ברשות הניזק".

אהייא קתני לה? על מה שנינו זאת? האם רק על הדין "השן מועדת לאכול את הראוי לה" ואמרה על זה המשנה "במה דברים אמורים ששן חייבת? ברשות הניזק".

או דקאי גם על דין אכלה כסות או כלים, שחייבת חצי נזק, לומר שגם דין זה לא נאמר אלא בחצר הניזק.

אמר רב: "במה דברים אמורים" דקתני, אכולהו קאי!

ומאי טעמא אכלה כסות או כלים ברשות הרבים הרי זה פטור, והא הוי משונה, וחייב עליו מדין קרן, וקרן ברשות הרבים חייבת?

משום שכל המשנה כגון זה שהניח כליו ברשות הרבים, ובא אחר ושינה בו, כגון זו שאכלתם, הרי זה פטור.

ושמואל אמר: לא שנו שאין חייב אלא ברשות הניזק, אלא כשאכלה פירות וירקות דהוי שן, ושן ברשות הרבים פטור, אבל אכלה כסות או כלים, דהוי קרן, חייבת אפילו אכלתם ברשות הרבים.

וכן אמר ריש לקיש כדברי רב: אכולהו קאמרה מתניתין שאינו חייב אלא ברשות הניזק, ומטעם שכל המשנה ובא אחר ושינה בו הרי זה פטור.

ואזדא ריש לקיש בדין זה לטעמיה [לשיטתו].

דאמר ריש לקיש: שתי פרות הנמצאות ברשות הרבים, אחת מהן רבוצה, ואחת מהן מהלכת כדרכה, אם בעטה המהלכת ברבוצה הרי זו פטורה, כיון שלא היה לה לרבוץ ברשות הרבים. וכל המשנה, ובא אחר ושינה בו, הרי זה פטור.

אבל אם בעטה הרבוצה במהלכת, הרי זו חייבת, כי בעיטה הוי תולדה דקרן, וקרן ברשות הרבים חייבת,

הרי שסבר ריש לקיש, שכל המשנה ובא אחר ושינה בו הרי זה פטור, ולפיכך סבר נמי דאכלה כסות או כלים ברשות הרבים הרי זה פטור.

ורבי יוחנן אמר בפירוש משנתנו: לא שנו אלא שאכלה פירות וירקות, שאז ברשות הרבים פטור, אבל אכלה כסות או כלים, דהוי קרן, חייבת. אפילו אכלתן ברשות הרבים.

ואמרינן, כיון שמוכח דפליג רבי יוחנן על ריש לקיש בדין אכלה כסות או כלים ברשות הרבים, אם כן סבר דלא אמרינן לכלל "כל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור", ואם כן לימא דרבי יוחנן לית ליה דינו דריש לקיש אפילו בשתי פרות הנמצאות ברשות הרבים, וסבר, אפילו בעטה מהלכת ברבוצה הרי זה חייב.

ודחינן: לא. לעולם אית ליה דינו דריש לקיש, שבעטה מהלכת ברבוצה פטור מטעם כל המשנה ובא אחר ושינה בו הרי זה פטור. ואין להביא מדברי רבי יוחנן גבי כסות וכלים ראיה לדין שתי פרות. כי שאני כסות המונחת ברשות הרבים, שלא חשיב משנה בהנחתו, דעבדי אינשי [דרך אנשים היא] דמנחי גלימי ומתפחי [שמניחים בגדיהם, כדי לפוש מטורח הדרך], ויש להם רשות לעשות כן, ולפיכך בהמה המזיקתם חייבת.

אבל בהמה, לאו אורחה למרבץ ברשות הרבים ולכן הוי משנה, ואם שנתה המהלכת לבעוט בה הרי זו פטורה.

הקדמה לסוגיית זה נהנה וזה לא חסר

יש כמה וכמה אופנים, בהם אדם נהנה מממון חבירו, מבלי שיסכם מראש עם חבירו אודות תשלום עבור ההנאה.

אופן אחד הוא: מי שנהנה מממון חבירו בצורה שהתרבה ממונו בפועל [ולא רק באופן שחסך לעצמו הוצאת ממון], ונמצא שכאילו עתה יש בידו ממון חבירו.

באופן שכזה, אין כל ספק שהוא חייב לשלם לחבירו תשלום מלא עבור הריבוי שהתרבה ממונו מחמת ההנאה שנהנה ממנו.

האופן השני הוא: מי שנהנה הנאה חולפת מחסרון שעשה בממון חבירו, כגון מי שאכל את ממון חבירו, ועתה לא נשאר בידו דבר מאותה ההנאה [ובאופן שאין לחייבו לא מדין מזיק ולא מדין גזלן].

באופן שכזה הוא חייב לשלם "בזול", דהיינו שני שליש מהמחיר המקובל עבור אותה הנאה.

בשני האופנים הללו הרי הוא חייב לשלם לדברי הכל, ואין מחלוקת בדבר; ואילו בסוגיא שלפנינו דנה הגמרא באופן שאדם נהנה מממון חבירו כשלא החסיר את ממונו, האם הוא חייב לשלם תמורת ההנאה הזאת, אופן הנאה שכזה, נקרא "זה נהנה וזה לא חסר", ונחלקו אמוראים האם צריך הוא לשלם עבור הנאה זאת אם לאו.

לאופן זה של הנאה ישנן ארבע צורות: האחת: הנהנה אינו רגיל לשלם עבור הנאה כזו, ואף המהנה אינו רגיל לקחת תשלום עבור הנאה שכזו.

השניה: הנהנה והמהנה עושים זאת תמורת תשלום.

השלישית: הנהנה אינו רגיל לשלם, והמהנה רגיל לקחת תשלום.

הרביעית: הנהנה רגיל לשלם, אך המהנה אינו רגיל לקחת תשלום.

כששניהם אינם נוהגים בתשלום עבור ההנאה, פשוט הדבר שאין לשלם עבור ההנאה.

וכששניהם נוהגים בתשלום עבור ההנאה, או אף כשהמהנה בלבד נוהג לקחת תשלום עבור ההנאה, הנהנה צריך לשלם עבור ההנאה.

וכל הדיון הוא בצורה הרביעית, כשהנהנה רגיל לשלם, והמהנה אינו רגיל לקחת תשלום, האם באופן שכזה יש חובת תשלום, כשלא סיכמו עליו בתחילה.

המקרה הנידון בגמרא הוא, במי שדר בחצר [בית] חבירו שלא מדעתו של חבירו, והדר בה דרכו לשכור בית ולגור בו, ואילו בעל החצר אין דרכו להשכיר אותה, הרי הדר נהנה מכך שגר בבית, שאם לא היה שוכר בית זה היה שוכר בית אחר, ובעל הבית אינו חסר, שהרי אין דרכו להשכירו.

ונחלקו אמוראים בדעת רבי יוחנן אם צריך להעלות לו לאחר מכן שכר.

הסברא לפוטרו הוא, משום "וכי מה עשה לו [הדר בחצר לבעל החצר], ומה חיסרו, ומה הזיקו".

והיינו, שעל הנאה בלבד אין חובת תשלום לדעה זו, אלא אם כן היה בה גם חסרון ממון לבעל החצר, [חידושי רבי שמעון שקופ סימן יט].

וה"פני יהושע" מבאר בדעת תוספות, שדין זה הוא מחמת "כפיה על מידת סדום", דהיינו, שכופים על אדם להרשות לחבירו להיהנות ממנו, כאשר אין זה גורם לו לחסרון ממון, [וכן משמע מדברי התוספות במסכת בבא בתרא יב ב ד"ה כגון, ובדברי הרמב"ם הלכות שכנים ז ח].

ויש אמוראים הפוטרים אותו מתשלום, משום שיש הנאה לבעל הבית כשהוא מיושב ואינו עומד שמם וריק, וכפי שיבואר להלן.

אלא שנחלקו הראשונים, האם אמוראים אלו חולקים על היסוד ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור", ולכן נתנו כאן טעם חדש, או שאף הם מודים שהוא פטור, ולא אמרו טעם זה אלא בתורת סעד, שאפילו טובה עשה לו בזה שגר בביתו, או כדי לפוטרו על מעט החסרון שעשה בשימושו בבית.

שנינו במשנה: ואם נהנית משלמת מה שנהנית:

ומפרשינן: מדקתני "משלמת מה שנהנית", משמע, שאין הבעלים משלמים את כל ערך מה שאכלה, אלא כפי ערך הנאתה -

וכמה הוא ערך הנאתה?

רבה אמר: דמי עמיר [קשין ותבן] בלבד הוא משלם, ואפילו אם אכלה שעורין שהוא דבר הראוי לה יותר מן העמיר. ומשום שבעל הבהמה טוען לבעל השעורים: "אי אפשי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן".

רבא אמר: אין די לו בתשלום עמיר אם אכלה שעורים, אלא משלם דמי שעורים ^[1] - שהוא המאכל הראוי לבהמה וטובים הם לה מן העמיר - בזול, כלומר: אינו משלם כפי ערכם בשוק, אלא שני שלישי דמי השעורים. ^[2]

תניא כוותיה דרבה [מצאנו ברייתא המסייעת לרבה], ואף תניא ברייתא אחריתי כוותיה דרבא.

ומפרשת הגמרא: תניא כוותיה דרבה: רבי שמעון בן יוחי אומר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד.

תניא כוותיה דרבא בברייתא המפרשת את דין משנתנו: "אם נהנית משלמת מה שנהנית", כיצד:

אכלה קב או קביים, אין אומרים תשלם דמיהן, אלא אומדין: כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו ^[3] דבר הראוי לה וכגון שעורין לחמור, ^[4] אף על פי שאינו רגיל להאכילה כן, ^[5] ושיעור זה הוא שני שלישים מערך הדבר הראוי לה, כי יש להניח, שבמחיר כזה היה הוא מוכן לקנות שעורים ולהאכילה, אף שאינו רגיל להוציא כל כך על מאכלה.

ולפיכך, היות ומשערים בדבר הראוי לה, אם אכלה חיטין, או דבר הרע לה, הרי היא פטורה שהרי לא נהנית.

אמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא, דאיבעיא לן מילי מעלייתא [לא היית אמש קרוב לנו שתוכל לבוא אלינו, כדי לשמוע ספיקות חשובים שנסתפקנו]! ^[6]

אמר רמי בר חמא לרב חסדא: מאי מילי מעלייתא [מה הן אותם ספיקות חשובים]?

אמר ענה ליה רב חסדא לרמי בר חמא:

נסתפקנו בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו של בעל החצר, ^[7] האם צריך הדר בחצר להעלות לו שכר, או אין צריך?

תמהה הגמרא על הספק: והרי היכי דמי [באיזה אופן נסתפקו]:

אילימא בחצר דלא קיימא לאגרא [חצר שאינה עומדת להשכרה] ולא מנעו על ידי דירתו מלהשכירה לאחר, ובגברא דלא עביד למיגר [אדם שאינו עומד לשכור דירות], כי מצויים לו בשפע דירות בחינם, או שיש לו דירה משלו, כך הרי אי אפשר לומר, כי:

מה מקום יש להסתפק אם חייב הוא לשלם, והרי זה - הדר - לא נהנה כי יש לו היכן לדור; ^[8] ואף זה בעל החצר לא חסר בדירתו של זה, ובכי האי גוונא אין ספק שהוא פטור.

אלא נאמר, שהספק הוא בכגון שדר בחצר דקיימא לאגרא [החצר עומדת להשכרה], וגברא דעביד למיגר [הדר בה צריך לשכור לעצמו דירה] שאין לו היכן לדור, אף כך אי אפשר לומר, כי:

מה ספק יש כאן!? והרי זה - הדר - נהנה, ואף זה - בעל החצר - חסר שמנוע היה מלהשכירו לאחרים, ^[9] ופשיטא שחייב הוא לשלם.

ומפרשת הגמרא את האיבעיא:

לא צריכא, לא נסתפק רב חסדא, אלא בכגון שדר בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר [החצר אינה עומדת להשכרה, ואילו השוכר צריך היה לשכור דירה], ובזה יש להסתפק מאי הוא דין התשלום? ^[10] האם מצי אמר ליה הדר לבעל החצר: מאי חסרתיך [מה חסרתיך] במה שדרתי בחצרך? ^[11] או דילמא מצי אמר בעל החצר לדייר:

הערות

^[1] היינו לחמור שדרכו בשעורים; ואפילו אם אכלה הבהמה אוכל שהוא יקר מן השעורים, אין הוא משלם אלא דמי שעורים, שזה הוא מאכל הראוי לה, ואין צורך ביותר מזה.

^[2] ראה בגמרא בהמשך הענין, את טעם הדין שהוא משלם "בזול".

^[3] ביאר הרש"ש, שאפילו אם אכלה קב או קביים, אינו משלם אלא כפי שיעור שדרך בני אדם להאכיל לבהמתו, חצי קב או פחות.

^[4] ביאר הרש"ש, שאפילו אם אכלה דבר המעולה בדמים, אינו משלם רק בעד דבר הראוי לה, כגון שעורים לחמור וכרשינין לפרה.

^[5] ביאר הרש"ש, שאומדים באדם שאינו רגיל להאכיל לבהמתו שעורים, כמה היה רוצה לתת בעד דבר הראוי לה, אף על פי שאינו רגיל להאכילה רק עמיר, שלא יקנה שעורים אלא אם יארע לו בזול; וכן נתבאר בפנים.

^[6] נתבאר על פי רש"י; והרשב"ם בבבא בתרא נא א פירש: "בתחומא: בתי מדרשות שלהן בסוף התחום היו, כדי שיוכלו לבוא שם בשבת מן העיירות מסביב".

^[7] בביאור הלשון "שלא מדעתו" נראה בפשיטות, שנחלקו בדבר הראשונים בדף כא תחילת עמוד א, שדעת רש"י נראה בפשיטות ד"שלא מדעתו" דוקא, ומטעם זה גבי הקדש אין שייך "שלא מדעתו", היות ולעולם יש דעת שכינה; והתוספות חלקו עליו שם בד"ה כהדיוט, וכתבו, שלשון זו היא לאו דוקא, אלא אורחיה דמילתא נקט, וראה שם בהערות בשם הרשב"א וה"ר ישעיה.

^[8] ב"חידושי רבי שמואל" סימן יח אות ב ד"ה ובבאור, ביאר, שטעם הפטור באופן זה אינו משום שהחיוב הוא על הרווחת הממון [וכאשר היה משמע בפשיטות מלשון הגמרא "זה לא נהנה"], אלא באמת החיוב הוא על ההנאה עצמה, אלא, שחיובו לשלם על ההנאה הוא כפי מה שההנאה שוה בשביל הנהנה, [וראה שם את טעם הדבר, שאינו חייב לשלם כפי ערך ההנאה בעלמא], ולפיכך בגברא דלא עביד למיגר שהוא לא היה משלם עבור הנאה זו, אין הנאה זו שוה אצלו ממון, ולכן אינו מתחייב לשלם על הנאת גופו.

^[9] ביארו התוספות, שהחסרון הוא משום שכל זמן שרואים אותו עומד בחצר אין מבקשים ממנו להשכירו; וכן כתב הרשב"א, ומשום שהוקשה לו: "ומה חיסרו, והלא לא בא להשכירו לאחרים".

^[10] א. הנה בסוגייתנו נתבארו שלשה אופנים בלבד בדין חיוב הדר בחצר חבירו שלא מדעתו: א. כשזה לא נהנה וזה לא חסר; ב. כשזה נהנה וזה חסר; ג. כשזה נהנה וזה לא חסר. וכשזה חסר וזה לא נהנה, וכגון שהחצר עומדת להשכרה, אך השוכר אינו עומד לשכור, נחלקו הראשונים: דעת התוספות [כ א ד"ה זה] שהוא פטור, והוסיפו לבאר: "דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו, אין זה אלא גרמא בעלמא", כלומר: ומטעם זה אין לחייבו מטעם מזיק. ובהגהות הגר"א כתב, שדעת הרי"ף [ט א מדפי הרי"ף שכתב: "אבל בחצר דקיימא לאגרא צריך להעלות לו שכר, ואע"ג דלא עביד למיגר, דהא חסריה ממונא"], ושאר פוסקים אינה כן, והם סוברים שהוא חייב. וראה ב"נמוקי יוסף" [ח ב מדפי הרי"ף] שכתב בשם התוספות שהוא פטור, ואן לחייבו על מה שמנע את חבירו מלהשכיר, כי זה דומה ל"מבטל כיסו של חבירו [מונע בעדו מלהשתמש במעותיו לצורך מסחרו, ומונע בעדו מלהרויח בהם] " ול"הדקיה לחבריה באינדרונא [סוגרו במקום שאינו יכול לצאת ולהרויח] "; אך כתב, שהרא"ה ז"ל כתב: שכל הגאונים ז"ל פה אחד אומרים, שהוא חייב, וכן דעת רבו ז"ל, ולא דמי ל"מבטל כיסו" ול"הדקיה באינדרונא", דהתם גרמא בעלמא הוא, אבל בכאן שדר בה ואכל פירותיו חייב, בודאי תדע, שאילו אכל אדם פירות חבירו חייב, אף על פי שלא נהנה כלל וכו', וכן כתב הרמ"ה ז"ל, דכשדר בה חייב, מידי דהוה אכל נזקים דעלמא, דזה חסר וזה לא נהנה וכו"'. וב"חידושי רבי שמואל" סימן יח, כתב, שמדברי ה"נמוקי יוסף" משמע, שהוא חייב מטעם מזיק, והביא שם בשם הגרשש"ק [סימן יט אות ב] לבאר, למה אינו חייב אלא כשדר בה, אף שעיקר החיוב הוא על מה שהוא מונע מחבירו מלהשכיר את החצר, דהטעם בזה הוא משום שעל מניעת ריוח אינו חייב, אבל כשדר בה, הרי דירתו היא הפירות של החצר והוא לוקחם, ולכן חייב הוא מטעם מזיק. ולפי טעם זה אינו חייב לשלם לו אלא כדי חסרונו, ואף אם ערך הנאתו היה יותר מכדי חסקרונו של המשכיר; וראה שם, שמדברי הרשב"א נראה בפשוטו, שהוא מפרש בדעת הרי"ף שלא כהבנת ה"נמוקי יוסף", ויבואר בהערות בעמוד ב גבי בית ועלייה, ראה שם. ב. והרא"ש בסימן ו אחר שהביא דברי הרי"ף, כתב: "ומיהו כבר הוכחתי, שעל החסרון אין חייב, דלא הוי אלא גרמא בעלמא; ואי איכא לחיוביה, מהאי טעמא [הוא ד] איכא לחיוביה, משום שאכל חסרונו של זה, ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בו וכו' שלא בא לידו כלום מחסרון חבירו, אבל זה אף על גב שלא נהנה שהיה מוצא דירה אחרת בחינם, מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד".

^[11] ביאור הטעם ש"זה נהנה וזה לא חסר, פטור": ב"פני יהושע" למד מדברי התוספות הנזכרים בהערה הקודמת, שטעם הפטור ב"זה נהנה וזה לא חסר", הוא משום ש"כופין על מדת סדום" כיון שאינו מפסיד כלל, וגדולה מזו כתב המרדכי בשם הראבי"ה, שאפילו לכתחילה יכול הוא לכופו לגור בביתו, ואף על גב שרוב הפוסקים חולקים על זה, מכל מקום בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו, שפיר מספקא להש"ס. והיינו משום שהוקשה לו לפי דברי התוספות שמניעת ההשכרה אינו אלא גרמא בעלמא, אם כן למה חייב הוא כשהוא נהנה, וכי מפני שנהנה יתחייב על גרמתו, ראה שם; ומכח זה הכריח, שאף כשהוא חסר אין החיוב על החסרון אלא על ההנאה, ואם כן בהכרח שכל הפטור כשאינו חסר אינו אלא משום ש"כופין על מדת סדום", וראה שם שהביא סייעתא לדבריו, ממה שמבואר בגמרא [לשיטת רוב הראשונים, וכפי שיבואר בהערות בהמשך הסוגיא, שאם עשה לו אפילו חסרון מעט של שחרוריות הכתלים, הרי הוא חייב על כל ההנאה, ומוכרח שהחיוב אינו על החסרון אלא על ההנאה. אבל ב"חידושי רבי שמעון" [סימן יט אות ג] תמה על דבריו, שהרי מבואר בהמשך הסוגיא, שנידון זה אם הדר בחצר חבירו שלא מדעתו חייב או פטור, יש בזה נפקא מינה גם לענין הקדש כשנהנה מן ההקדש ולא חיסר ולענין מעילה, ולדעת הסובר שהוא פטור, אם יהנה באופן זה מן ההקדש אינו חייב קרבן מעילה, ולפירוש ה"פני יהושע" תיקשי: מה שייך "כופין על מדת סדום" גבי הקדש! ? ולכן כתב, שאכן אמת הוא שהחיוב אינו על החסרון אלא על ההנאה, אלא ש"הוא סברא שלא יתחייב רק אם חבירו חסר, היינו שאין תביעה על הנאה, רק אם בעל הממון מתחסר". ובישיבות רגילים להגדיר את הדברים, שאם אין חבירו מתחסר על ידי הנאתו, אין זה נקרא "נהנה מחבירו", ולכן די אפילו בחסרון מעט כדי לחייבו על כל ההנאה, שעיקר החיוב הוא על ההנאה, והחסרון אינו אלא היכי תימצי להחשיב את ההנאה כהנאה מחבירו. ואולם העירו האחרונים, שמתוספות בבבא בתרא יב ב ד"ה כגון, נראה בהדיא כה"פני יהושע", שכתבו שם: "הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, היינו בשכבר דר בחצר חבירו, שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו, אפילו בחצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר, דהוה זה לא [רש"ש] נהנה וזה לא חסר". ועוד העירו אחרונים, מלשון הרמב"ם [שכנים ז ח] גבי דין "כופין על מדת סדום", שכתב: "וכן כל דבר שזה נהנה בו, ואין חבירו מפסיד ולא חסר כלום, כופין עליו.

מסופר: ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סריך סליק, אכלה לליפתא ותבריה לדנא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חייביה [חייב אותו] רבא, את בעל התיש, אליפתא ואדנא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נזק שלם. ומסבירים: מאי טעמא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! — כיון דאורחיה למיכל ליפתא, אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק [שדרכו לאכול את הלפת, דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא.

אמר אילפא: בהמה שהיתה ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מירק שהיה על גבי (על גבה של) חברתה שעמדה גם כן שם — חייבת, מאי טעמא [מה טעם] הדבר — גבי חברתה כחצר הניזק דמי [נחשב], ולכן חייב גם שם על נזקי השן.

ומציעים: לימא [האם נאמר] שמסייע ליה [לו] ממה ששנינו בברייתא: היתה קופתו (סלו) של אדם שהיה עומד ברשות הרבים מופשלת לאחוריו ובתוכה דבר מאכל, ופשטה הבהמה צוארה ואכלה ממנו — חייבת. ומשיבים: משם אין ראיה, כי אפשר לפרש ששם מדובר כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין אחר — בקופצת, הכא נמי [כאן גם כן] באוכלת מן הקופה מדובר במקרה שהיתה הבהמה קופצת, וכיון שהיה זה שינוי ודאי חייב אף ברשות הרבים, ואולם חצי נזק, ולא נזק שלם כנזקי שן.

ושואלים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה שאמר רבא מעיקרו? ומשיבים: אהא [על זה] שאמר ר' אושעיא: בהמה ברשות הרבים, אם הלכה ואכלה — פטורה, אם עמדה ואכלה — חייבת. ותהו על כך: מאי שנא [במה שונה] הלכה שחייבת דאורחיה [שדרכה] הוא? אולם אם עמדה נמי אורחיה [גם כן דרכה] הוא! אמר רבא: מה שאמרו "עומדת" מדובר בקופצת ואוכלת,

שאין זה דרכה. בעי [שאל] ר' זירא: מתגלגל ואוכל מהו דינו? היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? כגון דקיימא [שעומד] עמיר (אלומת תבואה) ברשות היחיד, וקא [והוא] מתגלגל ואתי [ובא] על ידי הבהמה מרשות היחיד לרשות הרבים ושם אכלתו הבהמה, מאי [מה] הדין? האם יש לדונו כאן כדין שן ברשות היחיד ויהיה חייב, או כדין שן ברשות הרבים וייפטר?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתני [ששנה] ר' חייא: משוי (משא) שמקצתו בפנים ברשות הבעלים ומקצתו בחוץ ברשות הרבים, אכלה בפנים — חייבת, שהוא רשות הניזק, אכלה בחוץ — פטורה, שהיא שן ברשות הרבים. מאי לאו [האם לא] מדובר אף כאן, שמתגלגל ואתי [ובא] והולכים אנו אחר המקום בו היתה האכילה? ומשיבים: לא, אימא [אמור] כך: אכלה, על מה שהיה בפנים — חייבת אף אם נתגלגל החוצה, על מה שבחוץ מתחילה — פטורה.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: כי קאמר [כאשר אמר] ר' חייא, מה שאמר היה זה בפתילה דאספסתא [בחבילה ארוכה של אספסת] שמקצתה בפנים ומקצתה בחוץ מתחילתה, ואינה מתגלגלת.

א שנינו במשנה: אכלה הבהמה כסות או כלים — משלם בעליה חצי נזק, וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים — ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים פטור.

ושואלים: אהייא [על איזה] מקרה אמרו שהיא פטורה? אמר רב: אכולהו [על כולם], שברשות הרבים פטורה גם על אכילת כסות וכלים, אף שהוא דבר בלתי רגיל, וצריך היה לדונו משום קרן, שחייבת כרגיל אף ברשות הרבים. מאי טעמא [מה טעם דבר]? כל המשנה, כלומר, שעשה דבר שאינו רגיל, ובא אחר ושינה בו והזיקו — הרי זה פטור. ואף כאן, מי שהניח כסות וכלים ברשות הרבים עשה דבר משונה, ולכן אף שהבהמה עשתה גם היא דבר משונה ואכלה אותם — אין חייבת עליהם.

ושמואל אמר: לא שנו במשנה שפטור ברשות הרבים אלא שאכלה פירות וירקות, כדין שן ברשות הרבים, אבל אם אכלה כסות וכלים ברשות הרבים — חייבת לשלם חצי נזק, שכיון שהוא משונה הריהו כקרן וחייב כדין קרן ברשות הרבים.

וכן אמר ריש לקיש כדברי רב, שמה שנאמר במשנה שפטורה ברשות הרבים אכולהו [על כולם] נאמר. ומעירים: ואזדא [והלך] ריש לקיש לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר ריש לקיש: היו שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת, בעטה הפרה המהלכת ברבוצה — פטורה, בעטה הרבוצה במהלכת — חייבת. משמע שהוא סבור שכיון שדרך הפרה להלך ברשות הרבים, וזו רבצה, אפילו אם שינתה השניה ובעטה — פטורה.

ור' יוחנן אמר כדברי שמואל בפירוש המשנה: לא שנו שפטורה ברשות הרבים אלא אם אכלה פירות וירקות, אבל כסות וכלים — חייבת לשלם חצי נזק גם ברשות הרבים.

ושואלים: לימא [האם לומר] שר' יוחנן לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את דברי ריש לקיש אפילו בשתי פרות? ודוחים: לא, לעולם אפשר לומר כי אית ליה [יש לו, מקבל את דבריו], אלא שהוא מחלק בין המקרים: כסות, עבדי אינשי דמנחי גלימי ומתפחי [עשויים אנשים להניח גלימתם ברשות הרבים ולנוח], ולכן אין זה נחשב כשינוי, אבל בהמה לאו אורחה [אין זו דרכה] שתהא רובצת ברשות הרבים, וכיון שבהמה זו עשתה שינוי — אין חיוב על האחרת ששינתה ובעטה בה.

ב שנינו במשנה: ואם נהנית הבהמה — אף שפטורה מתשלומי הנזק שגרמה, מכל מקום משלמת מה שנהנית. ושואלים: וכמה הוא חלק זה שמשלמת? רבה אמר: משלם על כל דבר שאכלה בהמתו רק דמי עמיר (קש). שיכול בעליה לומר: אני הייתי מאכיל את בהמתי קש, ומה שנהנתה בדברים אחרים, צריך לחשב רק לפי דמי הקש שחסכתי על ידי כך. רבא אמר: אם אכלה שעורים משלם דמי שעורים, כלומר, ממין שאכלה, אבל במחיר הזול ביותר שבשוק.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה, תניא כוותיה [ושנויה ברייתא אחרת כשיטתו] של רבא. תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבה, ר' שמעון בן יוחי אומר: אין משלמת אלא דמי עמיר בלבד.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: אם נהנית — משלמת מה שנהנית, כיצד? אכלה קב או קביים (שני קבים) של תבואה אין אומרים תשלם דמיהן של קב או קביים שאכלה, אלא אומדין כמה, כלומר, באיזה סכום אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה, אף על פי שאינו רגיל שתאכל אותו. ואם אכלה שעורים, למרות שאינה רגילה בכך — משלם עבור שעורים במחיר הזול שלהם. לפיכך, כיון שאם אכלה הפרה חטין, או שאר דבר הרע לה שלא היה רוצה להאכילה כלל, אם היה זה ברשות הרבים הרי פטורה לגמרי.

ג בקשר להלכה זו במשנה, שאם נהנית משלם מה שנהנית (כפי שיבואר להלן) מספרים: אמר ליה [לו] פעם רב חסדא לרמי בר חמא: לא הוית גבן באורתא בתחומא [היית עימנו בערב בתוך התחום], דאיבעיא לן מילי מעלייתא [שכן נשאלו לנו דברים מעולים]. אמר לו רמי בר חמא: מאי מילי מעלייתא [מהם אותם דברים מעולים] שעסקתם בהם? אמר ליה [לו]: השאלה היתה: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו (מרצונו), האם צריך להעלות (לשלם) לו שכר עבור מה שדר בחצירו או אין צריך?

ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם נאמר] שמדובר בחצר שלא קיימא לאגרא [עומדת להשכרה] ואם לא היה אדם זה גר שם היה בעליה משאירה ריקה, וגברא [והאדם] הדר בחצר הוא גם כן אדם שלא עביד למיגר [היה עשוי לשכור חצר], שיש לו אפשרויות אחרות של מגורים בחינם, אם כן הרי זה מקרה של זה (הדייר) לא נהנה וזה (הבעלים) לא חסר, ובמקרה זה ודאי שאין לו לשלם. אלא תאמר שמדובר בחצר דקיימא לאגרא [העומדת להשכרה] וגברא דעביד למיגר [ואדם שעשוי לשכור חצר], אם כן זה הדייר נהנה, וזה בעל החצר חסר, ובמקרה זה ודאי חייב לשלם!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא בחצר שלא קיימא לאגרא [עומדת בדרך כלל להשכרה] וגברא דעביד למיגר [ואדם העשוי וצריך היה לשכור], מאי [מה] יהיה דינו? וצדדי השאלה: האם מצי אמר ליה [יכול לומר לו] הדייר לבעל החצר: מאי [מה] חסרתיך ומה הפסדת בכך? הרי אתה לא הפסדת דבר, כיון שלא היתה חצרך עומדת להשכרה. או דלמא מצי אמר [שמא יכול לומר] בעל החצר לדייר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara relates: There was a certain goat that saw a turnip on top of a clay barrel [dedanna]. It climbed and went up and ate the turnip, and in doing so it broke the barrel. Rava obligated the owner of the goat to pay the full cost of the damage, both for the turnip and for the barrel. The Gemara explains: What is the reason that he held the owner fully liable for the clay barrel as well as for the turnip? After all, breaking barrels is not the typical behavior of a goat. The Gemara answers: Since it is typical for the goat to eat the turnip, it is also typical for it to climb and go up in order to get it. Consequently, breaking the vessel is categorized as Eating.

§ Ilfa says: If a domesticated animal was in the public domain, and it stretched out its neck and ate from a sack of produce that was loaded on the back of another animal, its owner is liable to pay the full cost of the damage. The Gemara asks: What is the reason for this? The Gemara explains: The back of the other animal is considered like the courtyard of the injured party, and for this reason the owner of the animal is liable for damage classified as Eating there.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports his opinion (Tosefta 1:7): If a person was standing in the public domain, and his basket containing food was slung behind his back, and an animal stretched out its neck and ate from it, its owner is liable. The Gemara rejects this: This baraita does not support Ilfa’s opinion, because one could explain that the case in that baraita is as Rava says in a different situation: The ruling is stated with regard to a jumping animal; here also it can be suggested that the ruling of the baraita is stated with regard to a jumping animal, and since the animal engaged in atypical behavior it is classified as a case of Goring as opposed to a case of Eating. For damage classified as Goring, the owner of the animal is liable for his animal’s actions in the public domain, although he pays only half the cost of the damage.

The Gemara asks: And where, i.e., in what context, was Rava’s interpretation initially stated? The Gemara answers: It was stated with regard to that which Rabbi Oshaya says: If a domesticated animal was walking along and eating in the public domain its owner is exempt, but if it was standing and eating he is liable. The Gemara questions this ruling: What is different if it was walking? Is it because eating while walking is the typical behavior of an animal? But standing and eating is also typical behavior. Rava says: Rabbi Oshaya’s ruling is stated with regard to a jumping animal, which is not typical behavior for the animal.

§ Rabbi Zeira raises a dilemma: If an animal was rolling, what is the halakha? The Gemara asks: What are the circumstances of the case about which Rabbi Zeira inquires? The Gemara answers: For example, if there was a sheaf of grain on private property, and it was rolled along by the animal and the sheaf went from the private property into the public domain, and the animal ate it there, what is the halakha? Should this be treated as a case of Eating on private property, rendering the owner of the animal liable, or should it be treated as a case of Eating in the public domain, thereby exempting him from liability?

The Gemara suggests: Come and hear a solution from a baraita, as Rabbi Ḥiyya taught: If a load of food was located partly inside the property of its owner and partly outside of his property, i.e., in the public domain, and an animal ate inside the private property, its owner is liable, as this is a case of damage classified as Eating on the property of the injured party. But if the animal ate outside, its owner is exempt, in accordance with the halakhot of Eating in the public domain. What, is it not that the case is one where the food was rolling along, and the halakha follows the location where it was actually eaten? The Gemara explains: No, say instead: It ate, and for that which was initially inside the private property, its owner is liable even if the food rolled out of the private property, and for that which was initially outside, its owner is exempt.

If you wish, say instead that there is a different resolution: When Rabbi Ḥiyya stated his ruling it was with regard to a long stalk of fodder [de’aspasta] that was partly inside and partly outside at the time it was consumed, and as the animal ate it the entire stalk was pulled to where the animal was standing.

§ The mishna teaches: If the animal ate garments or vessels, the owner must pay for half the cost of the damage. In what case is this statement said? It is said when the animal ate them while located on the property of the injured party, but if he ate them in the public domain the owner of the animal is exempt from liability.

The Gemara asks: To which case is this referring? In which case is one exempt from liability if the damage occurred in the public domain? Rav said: It is referring to all of the cases. One is exempt from liability in the public domain even if his animal ate garments or vessels, despite the fact that this is an unusual thing for the animal to do and therefore eating garments or vessels should be classified as a case of Goring, which would normally result in liability when it occurs in the public domain. What is the reason for this? Rav answers his own question by stating a principle: With regard to anyone who deviates from normative behavior in his actions, if another came along afterward and deviates from the norm with regard to the action the first has done and thereby causes damage to him, the one who causes the damage is exempt from liability. In this case, the injured party left his garments or vessels in the public domain and thereby deviated from normative behavior, and therefore the owner of the animal that acted atypically and ate them is exempt from liability.

And Shmuel said: They taught in the mishna that one is exempt from liability for damage caused in the public domain only in a case where his animal ate fruit or vegetables, in accordance with the halakhot of Eating in the public domain, but if the animal ate garments or vessels in the public domain, the owner is liable to pay for half the cost of the damage. Since this is atypical animal behavior, it is classified as a case of Goring, for which the owner of the animal is liable even if it occurs in the public domain.

And similarly, Reish Lakish said, in accordance with the opinion of Rav: The exemption discussed in the mishna was said in reference to all of the cases. And Reish Lakish follows his own line of reasoning, as Reish Lakish says: If there were two cows in the public domain, one prone and one walking, and the walking cow kicked the prone cow, its owner is exempt from liability; but if the prone cow kicked the walking cow, its owner is liable. This indicates that Reish Lakish accepts the principle: Anyone who deviates from normative behavior, if another came along afterward and deviates from the norm with regard to the action the first has done and thereby causes damage to him, the one who causes the damage is exempt. Since it is atypical behavior for a cow to lie down in the public domain, even if the walking cow also behaved atypically and kicked the prone cow, its owner is exempt from liability.

And Rabbi Yoḥanan says, in accordance with the opinion of Shmuel: They taught in the mishna that one is exempt from liability in the public domain only if his animal ate fruit or vegetables, but if the animal ate garments or vessels, the owner is liable to pay for half the cost of the damage.

The Gemara asks: Shall we say that Rabbi Yoḥanan does not accept Reish Lakish’s opinion even in the case of the two cows? The Gemara rejects this suggestion: No, actually it is possible that Rabbi Yoḥanan accepts the opinion of Reish Lakish, but he distinguishes between the cases. In the case of garments, it is common for people to put their cloaks down in the public domain in order to rest [umitpeḥi], and this is not considered atypical behavior. But it is not common for an animal to lie down in the public domain, and since this animal behaved in an atypical manner, no liability is borne by the owner of the walking cow for engaging in atypical behavior and kicking the prone cow.

§ The mishna teaches: And if the animal derives benefit from eating another’s produce in the public domain, although the owner is exempt from paying for the damage it caused, nevertheless the owner of the animal pays for the benefit that it derives. The Gemara asks: And how much is this payment, i.e., how is it calculated? Rabba says: It is the value of, i.e., the amount one would pay, for an equal quantity of stalks of hay or straw. This is because the owner can claim that had his animal not eaten the produce, he would have fed it inexpensive straw, so the animal’s benefit is limited to the cost of the straw that it would have eaten. Rava says: If the animal ate barley, his owner must pay the value of the barley, i.e., as that is typical animal food, but based on the cheapest price available in the market.

The Gemara notes: It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabba and it is taught in a different baraita in accordance with the opinion of Rava. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabba: Rabbi Shimon ben Yoḥai said: The animal’s owner pays only the value of stalks of straw.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava (Tosefta 1:7): If the animal derived benefit from eating another’s produce, the owner of the animal pays for the benefit that it derived. How so? If the animal ate one kav or two kav of grain, we do not say that he should pay their value. Rather, the court estimates how much a person would pay in order to feed his animal typical food fit for it to eat, even if this particular animal does not usually eat that food, as its owner gives it cheaper food. Therefore, if the animal ate barley, which is typical animal fare, even though it does not usually do so, its owner must pay compensation for the barley that was eaten, at its cheapest market price. Therefore, if the animal ate wheat or another item that is detrimental to it, so that it did not derive any benefit, if this occurred in the public domain the owner is exempt from all liability.

§ In connection to the principle stated in the mishna, that if the animal derives benefit the owner of the animal pays for the benefit that it derived, the Gemara relates: Rav Ḥisda said to Rami bar Ḥama: You were not with us at night within our boundary when we raised dilemmas concerning exceptional matters. Rami bar Ḥama said to him: What are the exceptional matters you discussed? Rav Ḥisda said to him: With regard to one who resides in another’s courtyard without his knowledge or permission, must he pay him rent for living there or does he not need to pay him rent?

The Gemara asks: What are the circumstances of this question? If we say that the case concerns a courtyard that does not stand to be rented out, i.e., if the squatter would not have lived there the owner would have kept it vacant, and the man squatting there is someone who would not have rented other living quarters because he has other lodgings available to him for free, then it is a case where this one, the squatter, does not derive benefit, and that one, the owner, does not suffer a loss; in that case certainly no payment is necessary. Rather, say that the discussion concerns a case of a courtyard that stands to be rented out, and the man squatting there would have rented other living quarters. If so, then this is a case where this one derives benefit and that one suffers a loss, and in that case he certainly must make payment. The dilemma was not with regard to either of these circumstances.

The Gemara explains: No, it is necessary to raise the dilemma in the case of a courtyard that does not stand to be rented out, but the man squatting there would have rented other living quarters had he not squatted in this property. What is the halakha in this case? Is the squatter legally able to say to the owner of the courtyard: What loss have I caused you, as you would not have rented it out anyway? Or perhaps the owner of the courtyard is legally able to say to the squatter:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ההוא ברחא פי' איל וי"א שעיר עזים דחזא לפתא אפומא דדנא סריך סליק אכל ללפתא ותבריה לדנא חייביה רבא לתרויהו נזק שלם מאי טעמא כיון דאורחי' לאכול לפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמיסק.

אמר אילפא בהמה ברשות הרבים פשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה חייבת מ"ט גבי חברתה כחצר הניזק דמי לימא מסייעא ליה כו' ונדחת. אמר ר' הושעיה בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה דאורחה הוא ושן ברשות הרבים פטורה.

עמדה ואכלה חייבת ותרצה רבא בקופצת ואוכלת ממקום גבוה שאינו חשוב כרה"ר שאינה יכולה לאכול כשהיא מהלכת וכיון שלא שימרה בעלה וקפצה ואכלה חייבת אבל אם היה נמוך אפי' עמדה ואכלה פטורה דהיינו אורחה.

בעי ר' זירא מתגלגל מהו כגון דקאי ברשות היחיד וקא מתגלגל ואתי מרשות הרבים לרשות היחיד מאי בתר עקירה אזלינן ופטור או בתר הזיקה וחייב.

ת"ש דתני ר' חייא משוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ כו'. ודחי' לה ומתרצינן לה הכי אימא על מה שבפנים חייבת על מה שבחוץ פטורה. איבעית אימא בפתילה דאספסתא דנקראין דרזי כלומר אינו שעורין וכיוצא בהן אלא אספסתא ומוטלת כשלדא בפנים ובחוץ מה שבפנים רשות הניזק וחייב. מה שבחוץ רשות הרבים ופטורה. ובעיא דר' זירא לא איפשיטא ודינה כדין תיקו:

מתני' אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק. חלקו רב ושמואל בסיפא דמתני' דקתני אבל ברשות הרבים פטור רב אמר אכולהו פירות ירקות כסות וכלים כולם דינם שוה ברה"ר פטור מאי טעמא כי זה שהניח כליו וכסותו ברה"ר שינה שאין דרך בני אדם להניחם בדרכים ואם באת הבהמה ושינת ואכלתן שלא כדרך הבהמות פטורה.

ושמואל אמר אין שן ורגל פטורין ברשות הרבים אלא בפירות וירקות שכן דרכן אבל אכלה כסות וכלים כקרן דיינינן ליה שהוא שינוי וחייב ברה"ר. פיסקא וקיימ' לן כשמואל ולא עוד אלא דר' יוחנן קאי כותיה ואע"ג דריש לקיש קאי כרב דבריו דחוין הן.

אבל בשתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. רבוצה במהלכת חייבת קיי"ל כותי' דהא ר' יוחנן מודה ליה ומפרש כסות וכלים עביד איניש דמנח ברה"ר ומתפחי והמניח אין אומר ששינה שכגון זה אינו שינוי בהמה לאו אורחה למרבץ ברשות הרבים ורבא נמי דהוא בתרא מחייב אפי' בביעוט מהלכת ברבוצה כדבעינן למימר לקמן (דף כד ע"ב) פיס' ואם נהנית משלמת מה שנהנית וכמה רבה אמר דמי עמיר תניא כותי' ר"ש אומר אינה משלמ' אלא דמי עמיר בלבד. רבא אמר דמי שעורין בזול. תניא כותיה כיצד משלמת מה שנהנית אכלה קב או קבים אין אומר משלם דמיהם אלא אומדין כמה אדם רוצה להאכיל לבהמתו דבר הראוי לה אע"פ שאינו רגיל לפיכך אכלה חטים או דבר רע לה פטור:

ירושלמי רב אמר אכלה שעורין משלם תבן. וכיון דתניא כתרווייהו ורבה רבו של רבא קיימ' לן כותיה. הא דאמר ליה רב חסדא לרמי בר חמא לא הוית גבן באורתא כו' דברין פשוטין הן חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר פטור דהא זה לא נהנה שכן כל מקום ששוכן אינו נותן שכר מפני שהוא חשוב ונשוא פנים ומבקשים הכל לדור אצלם בלא שכירות.

כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת. מסתברא דלא דחי' להא דאילפא בדוק' ולא מוקמינן ההיא דהיתה קופתו מופשלת לאחוריו ופשטה צוארה ואכלה בדוקא בקופצת אלא דדחויא בעלמא היא דדחיה דאפשר דלאו סיעתי' דאילפא (מיהת) [מהא נפיק] וכיון שכן איתא נמי להא דאילפא דסתמא דברייתא דהיתה קופתו ודאי כותי' דייקא דאי דוקא בקופצת מאי פשטה צוארה דקתני.

ואילפא נזק שלם קא מחייב מאי טעמא כחצר הניזק דמיא. וההיא מאי שנא הלכה דאורחה היא עמדה נמי אורחה היא ופירש' רבא בקופצת חייב נזק שלם נמי קאמר חדא דסתם חייבת (חייב) [חיוב] גמור משמע ואפילו ת"ל דמשום דקאמר הלכה ואכלה פטורה כלומר לגמרי כשן ברשות הרבים אמר בקופצת חייבת ולא נזק שלם אלא שאינה פטורה כרישא ומשלמת חצי נזק הא ברייתא דהיתה קופתו דלא תני בה פטורה וקתני חייבת סתם ואוקי' (בקופצה) [בקופצת] ועוד דלקמן (בבא קמא כא, ב) אוקי' פלוגת' דר"מ ור' יהודה ור' יוסי ור' אלעזר בהא דאילפא ודר' הושעיא ואינהו בנזק שלם קא מיירי מדקתני משלמת מה שהזיקה ומה (שהזיק) [שהזיקה] נזק שלם משמע דאי חצי נזק לגופו ממה שנהנית עד חצי נזק לימא חצי נזק ואין מזכירין בשום מקום אלא מה שנהנית וחצי נזק ונזק שלם אבל להזכיר חצי נזק בלשון מה שהזיק לא והדין נותן אם אינו משלם אלא חצי מה שהזיקה היאך יאמר משלם מה שהזיקה ותניא במתניתין מתוך החנות משלמת מה שהזיקה וההיא ע"כ נזק שלם קאמר אלמא כל דתניא מה שהזיקה אינו אלא נזק שלם.

וגרסינן בירושלמי (פ"ג הל"ד) שינתה ואכלה משלמת נזק שלם מהו שינתה ואכלה כשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו היתה עומדת ברשות הרבים ופשטה את פיה ואכלה ממנה משלמת נזק שלם ושינתה דקאמר לאו למימרא דשינתה ענינה כלומר שאין דרכה בכך דודאי דרכה לאכול כן וכן ואין חלוק המקומות שינוי אלא שינוי טבעה הוא שינוי כקרן דסתמא תמה ובחזקת שמור משהזיקה הוי שינוי וכן כשהרביץ פרתו ברשות הרבים וכיוצא בזה קרי משונה אבל פרה בין אוכלת מתוך האבוס בין אוכלת מן הקופה המופשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שינוי וכדאמר נמי האבוס בין אוכלת מן הקופה המופשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שינוי וכדאמר נמי בברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא דכיון דאורח' למיכל ליפתא אורחא נמי לסרוכי ומיסק אלא שינתה ממה (שפטר') [שפרטה] התורה קאמר וכטעמי' (דר' אילפא) [דאילפא] דאמר שכל שאוכלת מעל גבי חברתה ומן הקופה המופשלת לאחוריו כחצר הניזק דמי ותדע שאלו באנו לומר שזה שינוי ויצא מכלל שן כל המשנה (חזר לתולה) [חוזר לתולדת] קרן תמה ואינו משלם אלא חצי נזק ואלו בירושלמי אמרו נזק שלם אלא ודאי כדאמרן ואף הראב"ד ז"ל פי' כן בקופצת שמשלם נזק שלם (ואורחה) [דאורחה] הוא וז"ל מאן דמפרש בקופצת משום שינוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא וסריך וסליק אדנא ואכל ליפתא אורחא נמי לסרוכי ומיסק והא נמי להא דמיא ע"כ.

וקופצת דקאמר דקפצה על גבי האדם שהקופ' מופשלת לאחוריו וכן (בקופצת) [בקופה על] גבי איצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחיה למיכל שעורים או כרשינין שבקופה אף היא דרכה לקפוץ שם ולאכול וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו ע"ג בהמתו (ברשות) [כרשות] הניזק היא ואע"פ שהן עומדין ברשות הרבים מפני שיש להן רשות לעבור שם עם משאן (ובאות') [ובאותה שעה] הם כחצר הניזק וכן הדין במתזת צרורות ושברה כלים שביד האדם או שעל גבי בהמה, וכדגרסינן בירושלמי בר"פ כיצד הרגל דגרסינן התם כיצד הרגל מועדת לשבר כלים דרך הלוכה ואקשו ואין דרכה להתיז צרורות כלומר בתמיהה (אמ"ר מנא א"ר אימי') [א"ר אמי] בשהי' כלי נתון ביד האדם אבל אם הי' מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור ע"כ וכן כשהיה משאו [מונח] באיצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי הוא כאלו נכנסה לרשות הניזק ואכלה ושמא מאן דפטר בחצר השותפין כר' אלעזר ור' זירא מודים בהא משום דחצר השותפין יש לכל אחד מהשותפין קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינא לה שדה אחר אבל הכא כל שמניח שם משאו הרי הוא כרשותו לענין זה שלא יבא בו שורו של חברו ויאכל כנ"ל.

מתגלגל מהו. פרש"י ז"ל מספקא ליה אי בתר לקיחה אזלינן או בתר אכילה אזלינן ואינו מחוור דלעולם בתר אכילה אזלינן כדמוכח לקמן (בבא קמא כג, א) גבי כלב שהטיל את החררה והלך לגדיש דאמרינן דאי אכלה בגדיש דעלמא פטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכין ובתוס' פירש כגון דקיימי פירות ברשות הניזק וקא מתגלגל ואתו לרשות הרבים ואם לא שנטלתן הבהמה בפיה בחצר הניזק ואכלתן שם מתגלגלין היו ברשות הרבים והא קא מיבעיא ליה כיון שאלו לא נטלתן שם היה ספק לנוח ברה"ר הרי זה כאלו נטלתן ואכלתן ברשות הרבים או דלמא כיון דהשתא מיהא אכלתן ברשות הניזק חייבת ואתי למפשטה מדתני ר' חייא משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ [אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ] פטורה מאי לאו דכל שאכלה בפנים אין אומרים כל שסופה להתגלגל ולנוח כמונח דמי אלא חייבת וסיפא דקתני בחוץ פטורה פשיטא ואגב רישא נקטיה ודחינן אימא על שבפנים חייבת כלומר על מה שראוי להשאר בפנים ושלא להתגלגל חייבת ועל מה שראוי להתגלגל בחוץ פטורה ורישא פשיטא אלא משום סיפא נקטיה.

בפתילה דאספסתא. פרש"י ז"ל שעליו ארוכין וסד"א דניזיל בתר רוב עליו שבפנים או שבחוץ קמ"ל והראב"ד ז"ל פירש פתילה דאספסתא שהוא ארוך הלכך אם עמדה הבהמה ברשות הרבים והכניסה ראשה לפנים וגלגלה מה שבפנים ואכלה בחוץ פטורה שאפילו [לא] הכניסה ראשה לפנים היתה יכולה לגרור הראש שבחוץ והיה נגרר מה שבפנים לחוץ אבל בדבר שהוא חלוק כשעורין שמקצתן בפנים ומקצתן בחוץ ומה שבפנים אינו יכול להוציא לחוץ אא"כ (הכניס) [הכניסה] ראשה לפנים בההוא מתלגל חייבת ולזה הפירוש ג"כ קשה מה (שהקשינו שאין הכל הולך אחר מקום הלקיחה אלא בתר מקום האכילה כההיא דחררה. וי"מ כגון שהתחילה לאכול מקצת בפנים וגמרה בחוץ וזו היא דאסתפקא ליה אי בעי כולה אכילה בפנים או כיון שהתחילה בפנים אע"פ שגמרה בחוץ הרי הוא כאלו אכלה כולה בפנים.

רבה אמר דמי עמיר ורבא אמר דמי שעורים. ואפסיקא מלתא לענין פסק כרבה דרביה דרבא הוא וכן פסק ר"ח ז"ל ויש מי שפסק כרבא דהוא בתרא והראב"ד ז"ל כן פסק כרבא משום דבתרא הוא וברייתא דרבים קיימו כותיה.

גברא דלא עביד למיגר. (פירש) [פירש"י] שיש לו דירה לדור ואין צריך לשכור ור"ח ז"ל פירש אדם חשוב שכל א' חפץ לכבדו ולהשכיבו בביתו.

אלא חצר דקיימא למיגרא וגברא דעביד למיגר האי זה נהנה וזה חסר הוא. וא"ת מה חסרו והרי לא באו אחרים להשכירו וי"ל שכל שאחרים רואין שזה דר שם אין באין להשכירו.

אלא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא עבדי למיגר. בכאן בא להזכיר שלש מדות הללו ועוד חסר מדה רביעית והוא חצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר והרב אלפסי ז"ל כתב שהוא חייב דהא חסריה אבל התוס' אמרי שהוא פטור דאמר ליה מאי אהני' ליה ואי משום דאמר ליה חסרתני לא אמרינן הכי אלא במקום דמצי אמר ליה אהנית לך בחסרוני ותדע לך דאי נעל דלת בפני הבעלים ולא הניחו להכנס בביתו מי מחייב כלום ונראין לי דברי התוס' דמבטל שדה חברו אינו חייב שאין הגזלנין משלמין אלא כשעת הגזלה והמקבל שדה מחברו והובירה אינו חייב אלא מדדרשינן ל' הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא אעביד משלם במיטבא האי אי לא משום לשון הדיוט הי' פטור ואע"ג דבירושלמי אמרו בפרק איזהו נשך המבטל שדה חברו צריך לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה מחברו והובירה דומיא דנותן מעות לחברו ליקח בהן פירות למקצת שכר ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חברו אין לו עליו אלא תרעומתו עלה אמרו המבטל שדה חברו צריך לשפות לו והתם נמי אמרו המבטל חנותו של חברו מהו ולא פשטוה אלמא פטור ועוד נ"ל ראיה ממה ששנינו בפרק הבית והעליה ר' יהודה אומר אף זה מעלה לו שכר ואוקמנא טעמא דהתם משום דזה נהנה וזה חסר משום דאיכא שחרוריתא דאשיתא ואלו סיפא קתני אלא עליון בונה את הבית והעליה על גביו ויורד ודר למטה כלומר דמעתה אינו נהנה ואם איתא כי לא נהנה מאי הוי מ"מ בעל הבית חסר ביה דהא איכא שחרוריתא דאשיתא.

כלי שהיו בו אוכלין הראויין לבהמה ואכלה הבהמה מהם ובשעת אכילתה שברה את הכלי אין זה שנוי והרי הוא משלם נזק שלם על הכל וברשות הרבים פטור ואם אחר האכילה שברה את הכלי הרי זה משונה והוא בדין קרן לשלם חצי נזק מגופו ובמקום שדנין בו דיני קנסות וכן כל כיוצא בזה:

מעשה היה בלפת שהיה מונח על פי חבית והיה שם תיש ונסתרך בחבית לעלות על הלפת ואכל את הלפת ושבר את החבית וחייבוהו על הכל נזק שלם הואיל והתיש דרכו להסתרך מכיון שדרכו לאכול את הלפת דרכו לחזר אחריו אף בדרך סרוך וחייב על הלפת מדין שן ועל החבית מדין רגל וכן כל כיוצא בזה:

בהמה שהיתה מהלכת ברשות הרבים ופשטה צוארה ואכלה מעל גבי חברתה בין דרך הלוך בין בעמידה פטורה שזהו דרכה ודינה כדין שן ברשות הרבים ואם קפצה כלה על גבי חברתה ואכלה שם חייבת נזק שלם גב חברתה בשקפצה כלה עליה הרי הוא נדון כחצר הניזק וכן מי שהיתה קפתו מופשלת לאחוריו ופשטה בהמה צוארה ואכלה ממנו פטורה ואם קפצה על האדם או על הקופה שעליו ואכלה לשם חייבת נזק שלם זו היא שיטתנו ושטת גדולי הפוסקים ולענין ביאור אילפא קאמר לה באכלה על גב חברתה אף בלא קפיצה ור' אושעיא פליג בהדי' דדוקא בקפיצה דקיימא כלה עלה אבל שלא בקפיצה לא הויא חצר הניזק והוה ליה שן ברשות הרבים ופטורה וכן בהיתה קופתו מופשלת לאחוריו וכדרבא דמפרש לה בקופצת והכי הלכתא:

וקצת רבותינו הצרפתים תופשים בזה שטה אחרת לומר שאף בלא קפיצה חייבת באלו נזק שלם שכל שפשטה צוארה ואכלה על גבי חברתה או בתוך קפתו של אדם חצר הניזק הוא אבל אם קפצה הרי זה שנוי ואינה חייבת אלא חצי נזק ומדין קרן וכן אם אכלה ברשות הרבים דרך קפיצה לא דרך הלוך ולא דרך עמידה הרי זה בדין קרן ומשלמת חצי נזק ולענין ביאור לשטה זו אלפא ור' אושעיא לא פליגי כלל אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא שאלפא מחייב בלא קפיצה דכל גב חברתה אף בלא קפיצה חצר הניזק היא וכשבא לסמכו מההיא דקופתו מופשלת לאחוריו דחייבת לאו מדין חצר הניזק דאפילו בלא אכלה מתוך הקפה קאמר הכי ובקופצת ובחצי נזק מדין קרן וכדר' אושעיא דפריש לה רבא בקופצת ולענין חצי נזק:

בהמה שנטלה פירות מרשות הרבים ונכנסה לחצרו של בעל הפירות ואכלתם שם או שהוציאתם מן הבית ואכלתם ברשות הרבים יראה לי שהכל הולך אחר האכילה ואם נטלה מרשות הרבים ואכלה ברשות הניזק חייב ואם הוציאה מרשות הניזק ואכלה ברשות הרבים פטורה וראיה לדבר ממה שאמרו למטה בכלב שנטל חררה אילימא דאכלה בגדיש דעלמא והא בעינא ובער בשדה אחר וליכא אלמא אע"פ שהוציאה מרשות הניזק הואיל ואכלתם ברשות הרבים פטורה וההפך להפך וכן אם היתה הבהמה ברשות הניזק והפירות בחוץ והוציאה ראשה ואכלה בחוץ או שהיתה הבהמה בחוץ והכניסה ראשה לחצר הניזק והיו שם פירות ואכלה יראה לי שהכל הולך אחר מקום אכילתה וראיה לדבר מה שאמרו במשנה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אע"פ שגופה ברשות הרבים ודין מחזרת אין כאן שאין דין מחזרת ברשות הניזק גמורה או ברשות הרבים גמורה אלא בצדי רחבה או בפתחי חנויות כמו שבארנו:

ושני דינין אלו לא נכנסו בשאלת מתגלגל כלל ומה שנכנס בשאלה זו הוא שהיתה הבהמה מתגלגלת באכילתה ממקום למקום כגון שהיתה הבהמה בפנים והפירות מקצתן בחוץ ומקצתם בפנים והתחילה לאכול בפנים מה שבפנים ואח"כ נתגלגלה והוציאה ראשה ואכלה מה שבחוץ בחוץ או שהיתה עומדת ברשות הרבים ואכלה את שבחוץ בחוץ ואת שבפנים בהכנסת ראשה בפנים ונסתפקו בה ממה שאמרו משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה ר"ל התחילה לאכול בפנים חייבת אף על מה שבחוץ שכולה אכילה אחת היא ואחר תחלתה אנו הולכים וכן בדרך זה אם התחילה לאכול בחוץ פטורה אף על מה שבפנים אלא שחזרו ופירשו בה על מה שבפנים חייבת אע"פ שהתחילה לאכול בחוץ על מה שבחוץ פטורה אע"פ שהתחילה בפנים ומ"מ רבים פסקו שאם המשאוי הזה אוכל שכולו אחד כגון שחת שמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ הולכין אחר תחלת אכילה הואיל וכלו נגרר אחר תחלתו אע"פ שאירע ולא גררו אלא שאכלו במקומו דנין אותו כנגרר אחר המקום שהתחיל לאכול בו:

וגדולי המחברים אני רואה שנסתפקו בדברים שהחלטנו ענינם אם לחיוב אם לפטור וכן חכמי הדורות שלפנינו ראיתי דבריהם מבולבלים בשמועה זו ומפרשים אותה באותם הדרכים שהחלטנו ענינם אם לחיוב אם לפטור ועיקר הדברים כמו שכתבנו:

ומתוך פסק שכתבנו אתה מבין ביאור השמועה על אפניה לפי מה שרמזנו ועיקר הגירסא בזה היכי דמי מתגלגל כגון דקא אכיל ברשות היחיד ומיגלגל ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים פירוש שהתחילה לאכול ברשות היחיד והוא הדין להפך זה כמו שבארנו ת"ש וכו' אכלה בפנים וכו' מאי לאו אפילו מתגלגל ופי' אכלה בפנים התחילה לאכול וכו' וגדולי המפרשים מאריכים בפירושים אחרים ועיקר הדברים כמו שבארנו:

כבר בארנו במשנה שאם אכלה כסות או כלים ברשות הרבים חייבת שאכילה זו משונה היא ותולדת קרן ודינה בחצי נזק ואין הלכה כדברי האומר אכלהו כלומר שאף בכסות או כלים פטור אלא בכסות וכלים מיהא אף ברשות הרבים חייב מדין קרן שמא תאמר והלא דבר ברור הוא שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור וזה שהניח כסות או כלים ברשות הרבים משנה הוא והיה ראוי לפטור זה המשנה בו תדע שאין זה משנה שאדם עשוי ליפש ולהניח כסותו ולגינו ברשות הרבים:

שתי פרות ברשות הרבים אחת רבוצה ואחת מהלכת בעטה רבוצה במהלכת חייבת חצי נזק ולא עוד אלא שאם בעטה מהלכת ברבוצה חייבת ואין אומרין שהרביצה משנית היא ומכיון שהוא משנה כל שבא אחר ושנה בו פטור שמ"מ אם הלכה עליה והזיקתה דרך הלוכה היינו אומרין כן כדי לפטרה אע"פ שהיתה יכולה לילך מן הצד אבל בעטה בה למה ולשון הגמרא בזה למטה בפרק זה כ"ד ב' נהי דאית לך רשותא לסגויי עלאי לבעוטי בי לית לך רשותא:

מה שבארנו במשנה שבהמה שאכלה ברשות הרבים אע"פ שפטורה משלמת מ"מ מה שנהנית ופירשנו בה שאע"פ שאינו רגיל להאכילה שעורים משלם דמי שעורים בזול יש שחולקין בה לפסוק שאינו משלם אלא דמי עמיר ר"ל מה שדרכו להאכילה שאינו צריך לכך עכשו ואם אינו רגיל להאכילה אלא תבן אינו משלם אלא פרוטה שהיה צריך לה לתבן והדברים נראין לפסוק דמי שעורים בזול על הדרך שבארנו במשנה וכן פסקו גדולי המפרשים:

הדר בחצר חברו שלא מדעתו אם היתה החצר עומדת לשכירות בין שהיה הדר בו עשוי לשכור שנמצא נהנה בין שאינו צריך לשכור שנמצא שאינו נהנה מ"מ הואיל והאחר נמצא חסר חייב להעלות לו שכר ובתוספות פוטרין כל שלא נהנה ואינו נראה כן אלא שהם מביאין ראיה מפרק הבית והעליה בשמועת ר' יהודה אומר אף זה מעלה לו שכר אלא שאין בה הכרח ועיקר הדברים כמו שכתבנו הא אם לא היה חצר זה עשוי להשכיר אפילו היה הדר בה צריך לשכור ונמצא נהנה פטור שהרי זה נהנה וזה לא חסר וכל שכן אם זה גם כן אינו עשוי לשכור שנמצא זה אינו נהנה וזה אינו חסר ולא עוד אלא שהועילו שהבית כל שאין אדם דר בו שאלה והשתוממות מצויין בה ודירת האדם מועלת בו מכמה פנים ואפילו היה משתמש בה הלה מקודם בתבן ובעצים ובדומה לזה מ"מ הדירה מחזקתו ומעמידתו בישובו:

כדאמר רבא בקופצת הכא נמי בקופצת. מסתברא דלא דחינן להא דאילפא בדוקא ולא מוקמינן ההיא דהיתה קופתו מופשלת לאחוריו וכו' בדוקא בקופצת אלא דדיחויא בעלמא הוא דדחיה דאפשר דלאו סייעתא דאילפא מהא נפיק שכן איתא נמי להא דאמר אילפא דסתמא דברייתא דהיתה קופתו ודאי כוותי דייקא דהי דוקא בקופצת מאי פשטה צוארה דקתני. ואילפא נזק שלם מחייב מאי טעמא כחצר הניזק דמי. וההיא דרב הושעיא דאמר בהמה ברשות הרבים הלכה ואכלה פטורה עמדה ואכלה חייבת ואקשינן מאי שנא הלכה דאורחה עמדה נמי אורחה הוא ופירש רבא בקופצת חייבת נזק שלם נמי קאמר חדא דסתם חייבת חיוב גמור משמע ואפילו תמצא לומר דמשום דקאמר הלכה ואכלה פטורה כלומר לגמרי כשן ברשות הרבים אמר בקופצת חייבת ולא נזק שלם אלא שאינה פטורה (ברישא) ומשלמת חצי נזק הא ברייתא דהיתה קופתו דלא תני בה פטורה וקתני חייבת סתם ואוקימנא בקופצת. עוד דלקמן אוקימנא פלוגתא דרבי מאיר ור"י בן אלעזר בהא דאילפא ודרבי אושעיא ואינהו בנזק שלם קמיירי מדקתני משלמת מה שהזיקה ומה שהזיקה נזק שלם משמע דאי חצי נזק לגופו ממה שנהנית עד חצי נזק לימא חצי נזק ואין מזכירין בשום מקום אלא מה שנהנית וחצי נזק ונזק שלם אבל להזכיר חצי נזק בלשון מה שהזיק לא. והדין נותן אם אינו משלם אלא חצי נזק היאך יאמר משלם מה שהזיקה ותניא במתניתין מתוך החנות משלמת מה שהזיקה וההיא על כרחך נזק שלם קאמר אלא כל דתני מה שהזיקה היינו נזק שלם. וגרסינן בירושלמי שינתה ואכלה משלמת נזק שלם מהו שינתה ואכלה כשהיתה קופתו מופשלת לאחוריו היתה עומדת ברשות הרבים ופשטה את פיה ואכלה ממנה משלמת נזק שלם ושינתה דקאמר לאו למימרא שינתה עניינה כלומר שאין דרכה בכך דודאי דרכה לאכול כן וכן ואין אלה המקומות שנוי אלא שנוי טבעה הוא שנוי הקרן דסתמא תמה ובחזקת שימור משהזיקה הוי שנוי. וכן כשהרביץ פרתו ברשות הרבים וכיוצא בזה קרי משונה אבל פרה בין אוכלת מתוך האבוס בין מתוך הקופה הנפשלת אחרי אדם הכל אחד ואין כאן שנוי וכדאמר בברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא דכיון דאורחה למיכל ליפתא אורחה נמי לסרוכי ולמיסק אלא שינתה ממה שפרטה התורה קאמר ובטעמיה דאילפא דאמר דכל שאוכלת מעל גבי חברתה ומן הקופה המופשלת לאחריו כחצר הניזק דמי. ותדע שאלו באנו לומר שזה שנוי ויצא מכלל שן כל המשנה חוזר לתולדת קרן תמה ואינו משלם אלא חצי נזק ואלו בירושלמי אמרינן נזק שלם אלא ודאי כדאמרי. ואף הראב"ד ז"ל פירש כן בקופצת שמשלם נזק שלם דאורחה הוא וז"ל מאן דמפרש בקופצת משום שנוי וחצי נזק הוא דמשלם אין לו מוח בקדקדו דהא אמרינן בההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא וסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא אורחה הוא לסרוכי ומיסק והא נמי להא דמיא עד כאן. וקופצת דקאמר דקפצה על גבי האדם שהקופה מופשלת לאחריו וכן בקופה על גב האיצטבא שברשות הרבים דכיון דאורחה למיכל שעורים שבקופה גם היא דרכה לקפוץ שם ולאכול. וטעם חיובן של אלו מפני שכל שקופתו מופשלת לאחוריו או שמשאו על גב בהמתו כרשות הניזק הוא ואף על פי שהם עומדים ברשות הרבים מפני שיש להם רשות לעבור שם עם משאן ובאותה שעה הם כחצר הניזק. וכן הדין במתזת צרורות ושברה כלים שביד האדם או שעל גבי בהמה כדגרסינן בירושלמי בריש פירקא דגרסינן התם כיצד הרגל מועדת לשבר כלים דרך הילוכה. ואקשו ואין דרכה להתיז בצרורות כלומר בתמיה. ותירצו א"ר אמי כשהיה כלי נתון ביד אדם אבל אם היה מונח ברשות וזה מהלך ברשות פטור. ע"כ. וכן כשהיה משאו מונח באיצטבא שברשות הרבים כיון שיש לו רשות להניחו שם וזו יצאה מן הרשות וקפצה ואכלה הרי הוא כאילו נכנסה לרשות הניזק ואכלה. ושמא מאן דפטר בחצר השותפים כר' אלעזר ור' זירא מודים בהא משום דחצר השותפים יש לכל אחד קנין גוף ממש בחצר ולפיכך לא קרינן לה שדה אחר אבל הכא כל שמונח שם משאו הרי הוא כרשותו לענין זה שלא יבא בו שורו של חברו ויאכל. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

מתגלגל מהו. כתוב בתוספות פירש הקונטרס דמספקא ליה וכו'. וקשה דלקמן גבי כלב וכו'. ונראה דהקונטרס יישב קושיא זו שפירש כגון שהבהמה עומדת ברשות הרבים וגלגלתו ברשות היחיד ולמה לא פירש שהבהמה והוא ברשות אחד אלא דעת הקונטרס מאחר שעומדת ברשות הרבים הרי הוא כאילו לקחתו נמי לשם ולא דמי לכלב דבשעת לקיחה היה הוא וחררה במקום אחד. אבל קשה מאי מייתי ממשוי מקצתו בפנים נימא דאיירי שהיו במקום אחד. ושמא אכלה בפנים משמע ליה אפילו עומדת בחוץ. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל ושמא הכי קאמר לקמן תפשוט בעיין דמתגלגל דבתר לקיחה אזלינן מדמחייב בעל חררה. ע"כ.
כתוב בתוספות ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב רישא. וכן כתב רבינו ישעיה ז"ל וז"ל וכן אכלה בחוץ אף על מי שסופה להתגלגל בפנים פטורה. ושמעינן מתרווייהו דבתר הכי לא אזלינן ואגב רישא תנא סיפא. ע"כ.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל פירש כי בזה אינו מסופק כיון שיש לבהמה רשות להלך ברשות הרבים פשיטא שלא ישלם בשביל שסופו להתגלגל בפנים כי אינו כי אם גרמא בעלמא שמעכבו מלהתגלגל בפנים ואפילו אם תימצי לומר שמסופק גם כן בו מכל מקום הוא מכ"ש לפירוש התוספות אבל לפירוש הקונטרס הוא מסופק בשניהם. ע"כ כתוב בתוספות פירוש על מה שראוי להיות בפנים וכו' כלומר על מה שראוי להשאר בפנים ושלא להתגלגל חייבת ועל מה שראוי להתגלגל בחוץ פטורה ורישא פשיטא אלא משום סיפא נקטה. הרשב"א ז"ל.
כתוב בתוספות אימא על מה שבפנים. פירוש על מה שראוי להיות בפנים וכו'. אי נמי יש לומר דלא איירי במתגלגל דחייבת אף על פי שרובו בחוץ ולא אזלינן בתר רובא. הרא"ש ז"ל.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל פירש הקונטרס דמספקא ליה וכו'. וקשה אם כן הוה ליה לפרושי בהדיא בתר אכילה אזלינן או בתר לקיחה. ועוד קשה דלקמן וכו' ככתוב בתוספות. לכן נראה דהכי פירושו מתגלגל מהו כלומר עמיר שהוא מונח בחצר הניזק במקום מדרון והיה העמיר מתגלגל ונופל ברשות הרבים לולי הבהמה שמעכבתו מי אמרינן דהוי כאלו נטלתו הבהמה ברשות הרבים כיון שסופו ליפול שם ואם נטלתו ברשות הרבים ואכלתו בחצר הניזק לא מחייבא דהא בעינן תרווייהו בחצר הניזק לקיחה ואכילה או שמא כיון שנטלתו בחצר הניזק ואכלתו שם מחייבא דלא הוי כאלו נטלתו ברשות הרבים. וקפשיט מההיא דרבי חייא דאמר אכלה בפנים חייבת מאי לאו מתגלגל ואתי שהיה עומד ליפול שם ברשות הרבים דאי לא מיירי במתגלגל מאי קמשמע לן פשיטא אלא ודאי מיירי במתגלגל ואפילו הכי קאמר דחייבת על מה שאכלה בפנים ואף על פי שהיתה עומדת ליפול ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב אכלה בפנים דהא ודאי אפילו נפלה בפנים ואכלה בחוץ פטורה. עד כאן.

בפתילה דאספסתא. פירש רש"י ז"ל שעליו ארוכין וסלקא דעתך אמינא דניזיל בתר רוב עלין שבפנים או שבחוץ קמשמע לן. והראב"ד ז"ל פירש פתילה דאספסתא שהוא ארוך הילכך אם עמדה הבהמה ברשות הרבים והכניסה ראשה בפנים וגלגלה מה שבפנים ואכלה בחוץ פטורה שאפילו הכניסה ראשה לפנים היתה יכולה לגרור הראש שבחוץ והיה נגרר מה שבפנים לחוץ אבל בדבר שהוא חלוק כשעורין שמקצתן בחוץ ומקצתן בפנים דמה שבפנים אינו יכול להוציא לחוץ אלא אם כן הכניסה ראשה לפנים בההוא מתגלגל חייבת. ולזה הפירוש גם כן קשה מה שהקשינו שאין הכל הולך בתר מקום הלקיחה אלא בתר האכילה כההיא דחררה כמו שהקשינו על פירוש רש"י ז"ל. ויש מפרשים כגון שהתחילה לאכול מקצת בפנים וגמרה בחוץ וזו היא דאסתפק ליה אי בעי כולה אכילה בפנים או כיון שהתחילה בפנים אף על פי שגמרה בחוץ הרי הוא כאלו אכלה כולה בפנים. הרשב"א ז"ל.
ח"מ ולענין הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל בהמה שנטלה פירות ונכנסה לחצרו של בעל הפירות ואכלתם שם או הוציאתם מן הבית ואכלתם ברשות הרבים יראה לי שהכל הולך אחר האכילה ואם נטלה מרשות הרבים ואכלה ברשות הניזק חייב ואם הוציאה מרשות הניזק ואכלה ברשות הרבים פטורה. וראיה לדבר ממה שאמרו למטה בכלב שנטל חררה אילימא דאכלה בגדיש דעלמא והא בעינן בשדה אחר וליכא אלמא אף על פי שהוציאה מרשות הניזק הואיל ואכלתה ברשות הרבים פטורה וההפך להפך. וכן אם היתה הבהמה ברשות הניזק והפירות בחוץ והוציאה ראשה ואכלה בחוץ או שהיתה הבהמה בחוץ והכניסה ראשה לחצר הניזק היו שם פירות ואכלה יראה שהכל הולך אחר מקום אכילתה. וראיה לדבר מה שאמרו במשנה מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אף על פי שגופה ברשות הרבים ודין מחזרת אין כאן שאין דין מחזרת ברשות הניזק גמורה או ברשות הרבים גמורה אלא בצדי רחבה או בפתחי חנויות. ושני דינים אלה לא נכנסו בשאלת מתגלגל כלל ומה שנכנס בשאלה זו הוא שהיתה הבהמה מתגלגלת באכילתה ממקום למקום כגון שהיתה הבהמה בפנים והפירות מקצתן בחוץ ומקצתן בפנים והתחילה לאכול בפנים מה שבפנים ואחר כך נתגלגלה והוציאה ראשה ואכלה מה שבחוץ בחוץ או שהיתה עומדת ברשות הרבים ואכלה את שבחוץ בחוץ ואת שבפנים בהכנסת ראשה בפנים ונסתפקו בה ממה שאמרו משאוי מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ אכלה בפנים חייבת אכלה בחוץ פטורה רצה לומר התחילה לאכול בפנים חייבת אף על מה שבחוץ שכולה אכילה אחת היא ואחר תחילתה אנו הולכין. וכן בדרך זה אם התחילה לאכול בחוץ פטורה אף על מה שבפנים אלא שחזרו ופירשו בה על מה שבפנים חייבת אף על פי שהתחילה לאכול בחוץ על מה שבחוץ פטורה אף על פי שהתחילה בפנים. ומכל מקום רבים פסקו שאם המשאוי הזה הוא אוכל שכולו אחד כגון שחת שמקצתו בפנים ומקצתו בחוץ הולכין אחר תחילת אכילה הואיל וכולו נגרר אחר תחילתו אף על פי שאירע שלא גררו אלא שאכלו במקומו דנין אותו כנגרר אחר המקום שהתחיל לאכול בו. וגדולי המחברים אני רואה שנסתפקו בדברים שהחלטנו ענינם אם לחיוב אם לפטור. וכן חכמי הדורות שלפנינו ראיתי דבריהם מבולבלים בשמועה זו ומפרשים אותם באותם הדרכים שהחלטנו ענינם אם לחיוב אם לפטור ועיקר הדברים כמו שכתבנו. ומתוך פסק שכתבנו אתה מבין ביאור השמועה על אופניה לפי מה שרמזנו. ועיקר הגירסא זה היכי דמי מתגלגל כגון דקאכיל ברשות היחיד ומגלגל ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים פירוש שהתחילה לאכול ברשות היחיד והוא הדין להיפך זה כמו שביארנו. תא שמע וכו' אכלה בפנים וכו' מאי לאו אפילו מתגלגל ופירוש אכלה בפנים שהתחילה לאכול וכו'. וגדולי המפרשים מאריכים בפירושים אחרים ועיקר הדברים כמו שביארנו. ע"כ.

כל המשנה ובא אחר ושינה וכו'. הקשה רבינו אפרים מאי איצטריך למעוטי ובער בשדה אחר לפטור ברשות הרבים תיפוק ליה דכל המשנה ובא אחר ושינה פטור דהניח פירותיו ברשות הרבים. וי"ל דלא הוה מצי למעוטי מהא דלא הוה מצי למימר שינה בו שהרי מועד מתחילתו. ע"כ.

ואזדא ריש לקיש לטעמיה. תרווייהו צריכי הך דהכא וכו' והאי דשתי פרות וכו' כמו שכתבו בתוספות. וליכא למימר דקמשמע לן דכיון ששינתה חייבת אף על פי שבעטה בה תחילה המהלכת דבלא שינתה נמי היתה מחייבת כדתנן שני שוורים שחבלו זה בזה משלמין במותר משמע דמחייבים האחרון כראשון. ועוד כי אמרינן לקמן עלה בהמניח לימא מסייע ליה היה בעל קורה ראשון וכו' ואם עמד בעל קורה חייב והא איכא רבוצה דכי מהלכת דמי וחייב. מה ראיה היא הלא התם לא הזיק בעל החבית את בעל הקורה תחילה אבל הכא דמהלכת הזיקה תחילה פטורה הרבוצה. ועוד דקאמר עלה התם סייעתא בעיא משמע דמילתא דפשיטא היא. תוספת שאנץ.

וזה לשון רבינו ישעיה ז"ל ותרווייהו איצטריכו וכו'. ככתוב בתוספות. וההיא דבהמה איצטריך אף על גב דתנא ההיא דכסות וכלים משום סיפא דאמרינן רבוצה במהלכת חייבת דמשמע הא הוזקה דרך הליכתה פטורה דמצי אמר ליה איבעי לך לסגויי באידך גיסא. ואומר רבי דמהאי טעמא רישא דמילתא רבותא היא דסלקא דעתך אמינא דלאו משנה היא לרבוץ הואיל ומצי לסגויי באידך גיסא קמשמע לן הואיל וזימנין דאתו שיירות של בהמות דלא מצי לסגויי לא היה לה לרבוץ. ויש מפרשים רבוצה במהלכת קאי אמהלכת ברבוצה כלומר שבעטה הרבוצה במהלכת לאחר שבעטה בה המהלכת דסלקא דעתך אמינא לאו משנה היא לבעט אחרי שבעטה בה המהלכת ותפטר. ולא נהירא דהא ממתניתין דשני שוורים שחבלו זה בזה שמעינן לה וכו' ככתוב לעיל משם תוספות שאנץ. ע"כ לשונו.
ח"מ גברא דלא עביד למיגר שכל מקום ששוכן אינו נותן שכר מפני שהוא חשוב ונשוא פנים ומבקשין הכל שידור אצלם בלא שכירות. רבינו חננאל ז"ל.

אלא בחצר דקיימא לאגרא זה נהנה וזה חסר הוא. ולא מצי למימר אלו השכרתו לאחר הייתי יוצא דמצי אמר ליה דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו וכו'. הרא"ש והרשב"א ז"ל.

לא צריכא בחצר דלא קיימא לאגרא. ואיפכא לא מצי למימר דפשיטא ליה הואיל ולא נהנה דפטור ואי משום דחסריה לא מחייב מידי דהוי אם גזלה ממנו דמשיב כעין שגזל ואינו משלם שכר. ולא נהירא דאם כן כי זה נהנה וזה חסר נפטריה מטעם גזלן אלא ודאי לגזלן לא מצי לדמויי דהתם גזרת הכתוב הוא דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל כעין שגזל יחזיר אבל הכא מיירי באדם שאינו רוצה לעשות עצמו גזלן ולהכי לא מצי למימר איפכא דכיון דחסריה חייב אם לא יעשה גזלן. וקשה אמאי לא פשיט ליה דפטור כדאמרינן פרק קמא דבבא בתרא דכופין על מדת סדום ויהבינן ליה אחד מיצרא. וי"ל דלא דמי דהא קא מודו דהכא אם ראינו בו בשעה שנכנס לביתו לא שבקינן ליה ליכנס הילכך כי דר בו יש לחייבו והתם מחתינן ליה לכתחילה ויהבינן ליה אחד ניגרא אלמא לאו חדא טעמא נינהו. ע"כ. ה"ר ישעיה ז"ל.
וחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר לדעת התוספות פטור. ונראין לי דבריהם דמבטל שדה חבירו אינו חייב שאין הגזלנין משלמין אלא כשעת הגזלה והמקבל שדה מחבירו והובירה אינו חייב אלא מדדרשינן לשון הדיוט והרי זה כמתנה בשעה שקבלה אם אוביר ולא אעביד אשלם במטבא הא אי לאו משום לשון הדיוט הוה פטור. ואף על גב דבירושלמי אמרו בפרק איזהו נשך המבטל שדה חבירו צריך לשפות לו הא משמע דלא אמרו אלא במקבל שדה חבירו והובירה דומיא דנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ולא לקח שאמרו שם זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת ועלה אמרו המבטל שדה חבירו צריך לשפות לו והתם נמי אמרו המבטל חנותו של חבירו מהו ולא פשטוה אלמא פטור. ועוד נראה לי ראיה ממה ששנינו בפרק הבית והעלייה רבי יהודה אומר אף זה מעלה לו שכר ואוקימנא טעמא התם משום זה נהנה וזה חסר משום דאיכא שחרוריתא דאשייתא ואלו סיפא קתני עליון בונה את הבית והעלייה על גביו ויורד ודר למטה כלומר דמעתה אינו נהנה ואם איתא כי לא נהנה מאי הוה מכל מקום בעל הבית חסר דהא איכא שחרוריתא דאשייתא. הרשב"א ז"ל.

תוס' בד"ה מתגלגל מהו כו' ואיבעית אימא בפתילה כו' וסד"א ניזל בתר רוב עלה כו' עכ"ל להאי תירוצא נמי צ"ל אימא על מה שבפנים דהיינו על מה שראוי להיות בפנים כו' אלא שהוסיף לומר דאיצטריך משום דסד"א ניזל בתר רוב עלה כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה מתגלגל וכו' וקשה דלקמן וכו' פשיטא לן וכו'. ר"ל דבעינן הלקיחה בחצר הניזק וגם הבהמה בשעת אכילה בחצר הניזק ונראה לר"י כגון דקיימא פירות וכו' ר"ל והבהמה היא בחצר הניזק וגם הפירות אלא שמגלגלין ואתו לר"ה דתרוייהו הפירות והבהמה [בעינן] שתהא בחצר הניזק:

רש"י בד"ה אימא אכלה כו' בחוץ פטורה ועל המונח כו' כצ"ל:

בד"ה ובא אחר כו' כגון זו שאכלתו כצ"ל:

גמרא אלא אומדים כמה אדם כו'. (ונראה דבזה אתא לאפוקי דאם אכלה קב או קביים דאינו משלם רק כפי שיעור שדרך אדם להאכיל לבהמתו אם חצי קב או פחות וברש"י ט"ס וצריך להגיה ולא קב או קביים וכ"ה בנ"י) דבר הראוי לה (ר"ל בזה דאם אכלה דבר המעולה בדמים אינו משלם רק בעד דבר הראוי לה כגון שעורים לחמור וכרשינין לפרה) אע"פ שאינו רגיל (ר"ל דאומדים באדם שאינו רגיל כמה היה רוצה לתת בעד דבר הראוי לה כנ"ל אע"פ שאינו רגיל להאכילה רק עמיר דלא יקנה שעורים אלא אם יארע לו בזול):

שם לא הוית גבן באורתא כו'. הגה"ש שכח לציין עוד (בב"ב נא):

גמ' לא הוית גבן באורחא. זבחים דף ב ע"ב:

בפרש"י בד"ה בקופצת וכו' שאין דרכה בכך וחייבת חצי נזק קאמר משום תולדה דקרן עכ"ל ואע"ג דבסמוך אמרי' כיון דאורחא למיכל אורחא נמי למיסרך היינו בברחא דוקא והכא איירי בבהמה גסה שאין דרכה בקפיצה ועיין ברא"ש וספר מלחמות להרמב"ן שפי' כל הסוגיא בע"א:

ברש"י בד"ה כגון דקיימי עמיר ברשות הניזק ובהמה בר"ה ומגלגל ואתי וכו' ובדיבור שאחריו מאי בתר אכילה אזלינן וכו' עכ"ל. נ"ל דא"א לפ' דאיירי דשקלה הבהמה והוציאה כל העמיר מרשות הניזק לר"ה דבכה"ג אין מקום להסתפק בו דהוי ליה כר"ה ופטורה כמ"ש התוספות ועוד דמ"ש מהתיזה בר"ה והזיקה ברשות היחיד דמסקינן לעיל לחיוב והיינו משום דבתר גמר הנזק אזלינן וא"כ ה"ה כאן דהא שן ורגל כחדא נפקי משדה אחר ולא בר"ה ועוד דלשון מתגלגל ואתי לא משמע כן א"ו דאיירי שלא הוציאה הבהמה כל העמיר בפעם א' אלא שהעמיר עדיין בפנים אלא שמגלגל והולך מעט מעט ע"י אכילת הבהמה שבדרך אכילתה בכל פעם מתקרב ראש העמיר אצלה ומנתקה ממנו כדי אכילה כי כן דרך הבהמות וא"כ יש להסתפק שפיר כיון שאפי' בשעת אכילתה נשאר צד השני ברשות הניזק אלא שמה שאכלת' היה בר"ה וא"כ לא דמי לכלב שנטל חררה ואכלו בגדיש דעלמא דהתם נסתלקה החררה לגמרי מרשות הניזק בשעת אכילה משא"כ הכא וכן משמע לשון מתגלגל ואתי וכ"נ להדיא מל' רש"י סוף ד"ה ואי בעית אימא וז"ל כי קא מיבעי' לן כגון שעורים דכוליה גרעין קאי בפנים וכי אכלה האי אזיל האי בתרה הרי להדיא כמה שכתבתי דעיקר הספק אי מדמינן עמיר לאספסתא לענין זה לומר שמה שבפנים נמשך אחר מה שהוציאה לחוץ ובזה נתיישבו קושיות התוס' ודו"ק:

בתוספות בד"ה זה אינו נהנה וזה לא חסר אפי' בחצר דקיימ' לאגרא וכו' המ"ל דפטור כיון שלא נהנה אע"פ שגרם הפסד וכו' עכ"ל. פי' דמ"ש תחילה שאינו נהנה אין מספיק לפוטרו דרוב המזיקים גם כן אינם נהנים ואפ"ה חייבים כיון שהלה מפסיד לכך כתבו דלא חשיב הפסד כ"כ כיון דאינו אלא גרמא בנזקין בעלמא אבל קשה דא"כ דחשבינן ליה גרמא א"כ אמאי פשוט ליה להש"ס בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דחייב דזה נהנה וזה חסר כיון דלא חשוב לחייבו ע"י שחסרו כיון דגרמא הוא וא"ל דפשיטא להש"ס לחייבו משום דנהנה דהא בזה נהנה וזה אינו חסר קא מיבעיא ליה משמע דהחיוב במה שנהנה לחוד אינו פשוט לו ודוחק לומר דכיון שנהנה זה מסייעו לחייבו בשביל כן על החסרון אף על גב שהוא גרמא מצטרפין שני הסברות לחייבו אף ע"ג דבכל חדא לא מחייב אבל הוא דוחק ועוד דכל היכא דמיפטר משום גרמא לא מצינו לחלק בין היכא דנהנה או לא כגון גבי המקבל שדה מחבירו והובירה דפטור משום גרמא אי לאו משום דדרשינן לשון הדיוט וכתב הרא"ש שמשם הוציאו התוספות כאן דין זה והתם אפשר דנהנה המקבל במה שהובירה שע"י כך עוסק במלאכה אחרת ואפ"ה פטור וכן בכמה דינים של גרמא המובאים בטור ח"מ סי' שפ"ו מצינן בהו כמה דברים שנהנה המזיק ואפ"ה פטור ועוד דמצד הסברא אדרבה יותר יש לחייב בזה חסר וזה לא נהנה מבזה נהנה וזה לא חסר דעיקר חיוב ניזקין בחסרון בלא הנאה אבל הנאה בלא חסרון מיחזי כמידת סדום. ונראה דלק"מ דסברת התוספ' היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בע"כ בחצר דלא קיימ' לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימ' לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד וכן נראה מלשון הש"ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו א"ו שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום כנ"ל לפרש דעת תוספות ועיין בהרי"ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו"ק:

ההוא ברחא. עז: בקופצת. שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן הוא וחייבת חצי נזק קאמר: כגון דקיימא עמיר ברשות הניזק. ובהמה ברשות הרבים ומגלגלת ואתי מרשות היחיד לרשות הרבים: מאי. בתר אכילה אזלינן ופטורה או בתר דשקלה ליה אזלינן וחייבת והוא הדין נמי אי בהמה ברשות הניזק ועמיר ברשות הרבים וגילגלתו מרשות הרבים לרשות היחיד אי בתר אכילה אזלינן חייבת ואי בתר דשקלה ליה אזלינן פטורה: משוי. קס''ד אמתחת מלאה שעורין ואכלה בפנים חייבת: מאי לאו. כגון שאכלתו כולו והכי קאמר אכלתו בפנים כגון שגלגלה את כולו בפנים חייבת גילגלתו לחוץ פטורה אלמא בתר אכילה אזלינן: אימא אכלה על מה שבחוץ פטורה. על מה שהיה מונח מתחילה בחוץ פטורה ועל המונח בתחילה בפנים חייבת דבתר דשקלה ליה אזלינן בין היא בפנים בין היא בחוץ: ואיבעית אימא. לעולם כדקתני אכלתו בפנים חייבת על כולו אכלתו בחוץ פטורה על כולו ולא תפשוט דגלגול מלתא הוא דכי א''ר חייא בפתילה דאספסתא משוי של שחת שעליו ארוכין וראשו אחד בפנים וראשו אחד בחוץ דכיון דהאי רישא כי גריר ליה אזיל אידך בתריה כמאן דמנח כולו בחד דוכתא דמי הלכך אזלינן בתר בהמה כי קמיבעיא לן כגון שעורין דכוליה גרעין קאי בפנים או בחוץ וכי אכלה האי לא אזיל האי בתריה אי לא מגלגלה ליה: פתילה. על שם דארוך הוא קרי ליה פתילה: אכולהו. הא דקתני מתניתין ברה''ר פטורה אכולהו קאי ואפילו אכסות וכלים דשינוי הוה ותולדה דקרן: כל המשנה. כגון זה שהניח כסותו וכליו ברה''ר: ובא אחר ושינה בו. כגון זו שאכלתו: בעטה מהלכת ברבוצה פטורה. ואף על גב דברה''ר חייבת הכא פטורה דכל המשנה כגון זו שרבצה ברה''ר ובא אחר כו': מתפחי. עומדין לפוש: בהמה לאו אורחה. לרבוץ: דמי עמיר. שאם אכלה שעורין כדי שביעתה אינו משלם לו אלא דמים שהיה צריך ליתן בקשין ובתבן להאכילה דאמר ליה אי אפשי להאכילה שעורין אלא קשין ותבן: דמי שעורין בזול. כפי שהיה צריך ליקח שעורין למאכלה אם היה רוצה להאכילה שעורין ולא יתן לו כשער שבשוק דלמא איהו לא מאכיל לה שעורין אלא בזול יתן כדאמרינן בפרק מי שמת (ב''ב קמו:) וכל זוזא חשיב בארבע דנקי דהיינו שני שלישי הדמים: אע''פ שאינו רגיל. להאכילה שעורין אלא עמיר משלם לו דמי שעורין כפי מה שאדם אחר רגיל ליתן לבהמתו קב או קביים: לפיכך. כיון דמשערינן בדבר הראוי לה: אכלה חטים או כל דבר הרע לה. דלא נהנית פטורה ברשות הרבים: בתחומא. לא היית קרוב אצלנו שתוכל לבא. ל''א בתחומא בבית המדרש. ראשון שמעתי: ה''ג אי נימא בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר זה לא נהנה וזה לא חסר. דלא עביד למיגר זה שדר באותה חצר אינו עשוי לשכור חצרות לפי שמצויין לו בתים להשאיל או יש לו בית אחר: זה לא נהנה. דהא שכיחי ליה בתים בחנם: וזה לא חסר. דהא לא קיימא לאגרא ופשיטא דפטור: זה נהנה. שהרי היה לו לשכור בית אחר: וזה חסר. דחצרו קיימא להשכיר והוה מוגר לאחריני: דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר. דהוה ליה זה נהנה וזה לא חסר: מאי חסרתיך. הא בלאו הכי לא מוגרת:

מתגלגל מהו. פ''ה דמספקא ליה אי בתר אכילה אזלינן ואי בתר לקיחה וקשה דלקמן (דף כא:) גבי כלב שנטל חררה והלך לגדיש פשיטא לן דאי אכליה בגדיש דעלמא דפטור ועוד דלשון מתגלגל לא משמע הכי ונראה לר''י כגון דקיימי פירות ברשות הניזק ומגלגלי ואתו לרשות הרבים דאי לאו שהבהמה מעכבתן בפיה ואכלתן שם היה סופן להניח ברשות הרבים וקמבעיא ליה אי חשיבי כמונחים ברשות הרבים או לאו וקאמר ת''ש משוי מקצתו בפנים כו' מאי לאו במתגלגל דאורחיה דמילתא כך היא במקצתו מבפנים ומקצתו מבחוץ וקתני אכלה בפנים חייבת אע''פ שסופו להתגלגל בחוץ אם לא שאכלתן ואכלה בחוץ פטורה תנא אגב רישא דמילתא דפשיטא היא אימא על מה שבפנים חייבת פירוש על מה שראוי להיות בפנים שאין סופו להתגלגל בחוץ חייבת ואיבעית אימא בפתילה דאספסתא שעליו ארוכים וסד''א ניזול בתר רוב עלה שבפנים או בחוץ: ואזדא ריש לקיש לטעמיה. תרוייהו צריכי הך דהכא צריכא דלא נימא כסות עבדי אינשי דמנחי גלימא ומתפחי וההיא דב' פרות אשמועינן דוקא בעטה רבוצה במהלכת חייבת הא הוזקה פטורה כדדייק לקמן פרק המניח (דף לב.) דאבעי לה לסגויי באידך גיסא: זה אין נהנה וזה אין חסר הוא. אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר הו''מ למימר דפטור כיון שלא נהנה אע''פ שגרם הפסד לחבירו דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא: זה נהנה וזה חסר הוא. דכל זמן שרואין את זה עומד בביתו אין מבקשין ממנו להשכיר:

בבא קמא כ ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף כ - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד