בבא קמא יט ע"ב

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֵין חֲצִי נֶזֶק חָלוּק לֹא לִרְשׁוּת הַיָּחִיד וְלֹא לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַאי לָאו הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים לָא הִתִּיזָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקָה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד
וְהָאָמְרַתְּ עֲקִירָה אֵין כָּאן הַנָּחָה יֵשׁ כָּאן אֲמַר לֵיהּ הֲדַרִי בִּי אִיבָּעֵית אֵימָא כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן אַקֶּרֶן
יָתֵיב רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה וְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא אַקִּילְעָא דְּרַבִּי יְהוּדָה נְפַק מִילְּתָא מִבֵּינַיְיהוּ כִּשְׁכְּשָׁה בִּזְנָבָהּ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ אִידַּךְ וְכִי יֹאחֲזֶנָּה בִּזְנָבָהּ וְיֵלֵךְ אִי הָכִי קֶרֶן נָמֵי נֵימָא וְכִי יֹאחֲזֶנָּה בְּקֶרֶן וְיֵלֵךְ
הָכִי הַשְׁתָּא קֶרֶן לָאו אוֹרְחֵיהּ הָא אוֹרְחַיהּ
וְכִי מֵאַחַר דְּאוֹרְחַיהּ מַאי מִבַּעְיָא לֵיהּ כִּשְׁכּוּשׁ יַתִּירָא מִבַּעְיָא לֵיהּ
בָּעֵי רַב עֵינָא כִּשְׁכְּשָׁה בְּאַמָּתָהּ מַהוּ מִי אָמְרִינַן מִידֵּי דְּהָוֵה אַקֶּרֶן קֶרֶן לָאו יִצְרָא קָתָקֵיף לֵיהּ הָכָא נָמֵי לָא שְׁנָא אוֹ דִלְמָא קֶרֶן כַּוָּונָתוֹ לְהַזִּיק הָא אֵין כַּוָּונָתָהּ לְהַזִּיק תֵּיקוּ
הַתַּרְנְגוֹלִין מוּעָדִין לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּן וּלְשַׁבֵּר וְכוּ' אָמַר רַב הוּנָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁנִּקְשַׁר מֵאֵלָיו אֲבָל קְשָׁרוֹ אָדָם חַיָּיב
נִקְשַׁר מֵאֵלָיו מַאן חַיָּיב אִילֵימָא בַּעַל הַדְּלִיל הֵיכִי דָמֵי אִי דְּאַצְנְעֵיהּ אָנוּס הוּא וְאִי לָא אַצְנְעֵיהּ פּוֹשֵׁעַ הוּא
אֶלָּא חַיָּיב בַּעַל תַּרְנְגוֹל מַאי שְׁנָא כּוּלֵּיהּ נֶזֶק דְּלָא דִּכְתִיב כִּי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר וְלֹא שׁוֹר בּוֹר חֲצִי נֶזֶק נָמֵי אִישׁ בּוֹר וְלֹא שׁוֹר בּוֹר
אֶלָּא מַתְנִיתִין בִּדְאַדְּיֵיהּ אַדּוֹיֵי וְכִי אִתְּמַר דְּרַב הוּנָא בְּעָלְמָא אִתְּמַר דְּלִיל הֶפְקֵר אָמַר רַב הוּנָא נִקְשַׁר מֵאֵלָיו פָּטוּר קְשָׁרוֹ אָדָם חַיָּיב
מִשּׁוּם מַאי חַיָּיב אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשּׁוּם בּוֹרוֹ הַמִּתְגַּלְגֵּל בְּרַגְלֵי אָדָם וּבְרַגְלֵי בְהֵמָה
מַתְנִי' כֵּיצַד הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל פֵּירוֹת וִירָקוֹת אָכְלָה כְּסוּת אוֹ כֵלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֲבָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים פָּטוּר
וְאִם נֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית
כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית אָכְלָה מִתּוֹךְ הָרְחָבָה מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית מִצִּדֵּי הָרְחָבָה מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה מִפֶּתַח הַחֲנוּת מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית מִתּוֹךְ הַחֲנוּת מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ כֵּיצַד בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק וְאָכְלָה אֳוכָלִין הָרְאוּיִין לָהּ וְשָׁתְתָה מַשְׁקִין הָרְאוּיִין לָהּ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק וְטָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
וּפָרָה שֶׁאָכְלָה שְׂעוֹרִין וַחֲמוֹר שֶׁאָכַל כַּרְשִׁינִין וְכֶלֶב שֶׁלִּיקֵּק אֶת הַשֶּׁמֶן וַחֲזִיר שֶׁאָכַל חֲתִיכָה שֶׁל בָּשָׂר מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם אָמַר רַב פָּפָּא הַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ כֹּל מִידֵּי דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ וְאָכְלָה לֵיהּ עַל יְדֵי הַדְּחָק שְׁמֵיהּ אֲכִילָה הַאי שׁוּנָרָא דַּאֲכַל תַּמְרֵי וַחֲמָרָא דַּאֲכַיל בִּינִיתָא מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
הָהוּא חֲמָרָא דַּאֲכַל נַהֲמָא וּפַלְּסֵיהּ לְסַלָּא חַיְּיבֵיהּ רַב יְהוּדָה לְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם אַנַּהֲמָא וְאַסַּלָּא חֲצִי נֶזֶק וְאַמַּאי כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל נַהֲמָא אוֹרְחֵיהּ נָמֵי לְפַלּוֹסֵי סַלָּא דַּאֲכַל וַהֲדַר פַּלֵּיס
וּפַת אוֹרְחֵיהּ הוּא וּרְמִינְהוּ אָכְלָה פַּת וּבָשָׂר וְתַבְשִׁיל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מַאי לָאו בִּבְהֵמָה לֹא בְּחַיָּה
חַיָּה בָּשָׂר אוֹרְחֵיהּ הוּא דְּמִטְּוֵי וְאִיבָּעֵית אֵימָא בְּטַבְיָא וְאִיבָּעֵית אֵימָא לְעוֹלָם בִּבְהֵמָה וּבְפָתוּרָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יט - ב

והאמר רבי יוחנן לקמן אין תשלומי חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים דאף ברשות הרבים חייב לשלם,

מאי לאו, דמיירי בהתיזה צרורות ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים. ומוכח שיש חיוב צרורות ברשות הרבים?

ודחינן: לא! ומיירי שהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד. אבל הזיקה ברשות הרבים פטור.

ומקשי: והאמרת עקירה אין כאן הנחה יש כאן?

אמר ליה: הדרי בי מסברא זו.

איבעית אימא: לא תקשי כלל מדברי רבי יוחנן, דכי אמר רבי יוחנן "אין חצי נזק חלוק" אקרן בלבד הוא דקאמר, ולהשמיענו בא, ששור תם שהזיק משלם לעולם חצי נזק, בין שהזיק ברשות הניזק ובין ברשות הרבים. ^[14]

ולאפוקי מרבי טרפון, שאמר לקמן, שור תם שהזיק ברשות הניזק משלם נזק שלם.

אבל על תשלומי חצי נזק של צרורות לעולם פטור ברשות הרבים.

יתיב רבי יהודה נשיאה ורבי אושעיא אקילעא דרבי יהודה [בפרוזדור שלפני פתח ביתו של רבי יהודה], ומתוך עסקם בתורה נפק מלתא דא מבינייהו:

בהמה שכשכשה בזנבה והזיקה על ידי כן מהו, האם חשיב דרכה בכך והוי כשן ורגל ופטור אם עשתה כן ברשות הרבים, או לא? אמר ליה אידך: כיצד תעלה על דעתך לחייב על כשכוש הזנב ברשות הרבים הרי לא שייך להשמר מדבר זה. דוכי יאחזנה בעלה בזנבה ברשות הרבים וילך, אלא ודאי הוא פטור כשעשתה כן ברשות הרבים.

ומקשינן: אי הכי שטענת "וכי יאחזנה בעלה בזנבה וילך" הוי סיבת פטור, תקשי, הא בכל קרן נמי נימא טענה זו "וכי ואחזנה בקרן וילך" ויפטר, וכיון שמוכח דכשהזיקה בקרנה ברשות הרבים חייב לשלם הרי מוכח שטענה זו אינה סיבה לפטור?

ותמהינן על האי קושיא: הכי השתא?! בהמה שהזיקה בקרן הוי לאו אורחיה ולפיכך חייב אפילו ברשות הרבים, אבל הא, כשכשה בזנבה, הוי אורחיה בכך ותולדה דרגל היא. ולכך שפיר יש לפוטרה כשהזיקה ברשות הרבים.

ומקשינן: וכי מאחר שאמרת דכשכוש זנב הוי אורחיה, אם כן מאי מבעיא ליה אי פטור או חייב ברשות הרבים, כיון שהוי אורחיה, ודאי דהוי כרגל ופטור ברשות הרבים?

ומשנינן: אין הכי נמי, כשכוש זנב רגיל הוי אורחיה, ולא היה ספק בזה, דודאי פטור ברשות הרבים, אלא כשכוש יתירה מבעיא ליה אי גם הוא אורחיה ופטור ברשות הרבים, או שאינו אורחיה, וחייב. ^[15]

בעי רב עינא: כשכשה באמתה ברשות הרבים מהו? האם הוי כקרן וחייב או כשן ורגל ופטור, מי אמרינן מידי דהוי אקרן, קרן לאו יצרא קתקיף ליה?! הלוא ודאי משום שיצרה תוקפה היא נוגחת, הכא נמי בהמה מכשכשת באמתה משום שיצרה תוקפה לכך, ואם כן לא שנא כשכשה באמתה מקרן וחייב ברשות הרבים כי קרן,

או דלמא לא דמיא לקרן, כי בהמה הנוגחת בקרן כוונתו להזיק, והא דכשכשה באמתה אין כוונתה להזיק, ואם כן, לא יהא דינה כקרן אלא כקרן ויפטר ברשות הרבים. ^[16]

ומסקינן: תיקו! שנינו במשנתנו: התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק.

אמר רב הונא: לא שנו שמשלם רק חצי נזק אלא שנקשר הדליל ברגלי התרנגול מאליו. אבל קשרו אדם, חייב הקושר נזק שלם, דהוי בור, ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו.

והוינן בדברי רב הונא שהעמיד דין משנתנו שחייב חצי נזק כשנקשר מאליו: נקשר מאליו והזיק מאן הוא דקאמרינן שחייב חצי נזק? ^[17] אילימא בעל הדליל שאינו בעל התרנגול הוא שחייב, היכי דמי?

אילימא דאצנעיה [החביאו] בעל הדליל את הדליל בביתו והוציאו התרנגול מביתו אם כן בעל הדליל אנוס הוא ומדוע חייב?

ואי לא אצנעיה בביתו אם כן פושע הוא בכך וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בור הוא שהשליכו לרשות הרבים, ובמשנתנו קתני חייב לשלם רק חצי נזק? ^[18]

אלא בהכרח חייב דקתני במשנתנו אבעל התרנגול קאי, אמנם גם על זה תקשי: מאי שנא כוליה נזק דלא מחייבינן לבעל התרנגול לשלם - משום דכתיב "כי יפתח איש בור". ודרשינן איש החופר בור חייב לשלם ולא שור החופר בור, שהוא פטור, ולפיכך פטרינן את בעל התרנגול על הבור שעשה התרנגול על ידי שהעביר את הדליל לרשות הרבים משום דהוי "שור החופר בור",

ואם כן חצי נזק נמי לא ישלם. כי רק איש החופר בור חייב, ולא שור החופר בור.

אלא בהכרח, מתניתין לא איירי שניזוק אדם על ידי שנתקל בדליל, אלא מתוקמא למשנתנו באדייה אדויי, דהיינו שזרק התרנגול את הדליל ושיבר בזריקתו כלים, דהוי כדין צרורות הניתזים מתחת לרגליו, ולפיכך אינו משלם אלא חצי נזק, ובכהאי גוונא אפילו אם קשרו אדם לא יתחייב בעל התרנגול לשלם אלא חצי נזק, והקושר פטור דהרי לא נתקל אדם בבורו. ^[19]

וכי אתמר מלתיה דרב הונא, בעלמא אתמר, ולאו אמשנתנו. ^[20]

והכי אתמר: דליל הפקר הקשור ברגל התרנגול ונתקל בו אדם וניזוק. ^[21] אמר רב הונא: כך הוא דינו: אם נקשר מאליו פטור. דמאן ליחייב בבור זה הרי אין בעלים לדליל, ובעל התרנגול נמי פטור דהוי כשור החופר בור שבעליו פטור,

אבל אם קשרו אדם חייב הקושר כיון שקנה את הדליל בהגבהתו וממילא יש לו בעלים לדליל זה והוי בורו. ^[22] ומקשינן אמילתיה דרב הונא: משום מאי חייב בעל הדליל? דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם, שהרי התרנגול גררו למקום אחר? ^[23]

ומשנינן: אמר רב הונא בר מנוח: משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה. ^[24]

שהרי הגמרא לעיל [ו א] ריבתה מהצד השוה מבור ושור, דהניח אבן ברשות הרבים ונתגלגלה על ידי אדם או בהמה למקום אחר והזיקה שם, דאף שלא הזיקה האבן במקום שהניחה מכל מקום חייב המניח, והכי נמי הכא אף שלא הזיק הדליל במקום שקשרו מכל מקום הרי זה חייב מדין "בור המתגלגל".

מתניתין:

כיצד ובמה השן מועדת לשלם נזק שלם? היא מועדת לאכול את הראוי לה. כשאוכלת הבהמה דברים הראויין לה הרי מועדת היא ורגילה בכך, ולפיכך משלם בעליה נזק שלם.

ומפרשת המשנה מהו דבר הראוי לה ומהו שאין ראוי לה:

הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות, וזהו ראוי לה, אבל אכלה כסות או כלים אין זה ראוי לה והוי משונה ולפיכך אינו חייב על זה משום שן, אלא משום קרן תמה ומשלם חצי נזק.

במה דברים אמורים? כשהזיקה ברשות הניזק, אבל אם הזיקה ברשות הרבים הרי זה פטור, דילפינן מקרא דכתיב "ובער בשדה אחר" שאין חיוב שן ורגל אלא כשהזיקה ב"שדה [אדם] אחר" דהיינו בחצר הניזק, ואף אם אכלה כסות או כלים ברשות הרבים הרי זה פטור מטעם שיתבאר להלן בגמרא. ואף דאמרינן דשן ורגל פטור ברשות הרבים מכל מקום אם נהנית הבהמה ממה שאכלה משלמת [כלומר בעליה משלמין] מה שנהנית, דהיינו מה שנהנו הבעלים באכילתה [ומפרש בגמרא כמה הוא שיעור זה].

ומפרשינן כיצד ובאיזה אופן נאמר דין זה דאין משלמת אלא מה שנהנית:

אכלה מתוך הרחבה של רשות הרבים - משלמת רק מה שנהנית, אבל אם אכלה מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה כדין קרן דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, [ובגמרא מפרש טעמא דמלתא].

וכן אם אכלה מפתח החנות אין משלמת אלא מה שנהנית דפתח החנות כרשות הרבים חשיב, אבל אם אכלה מתוך החנות דהוי חצר הניזק משלמת כל מה שהזיקה.

גמרא:

תנו רבנן: השן מועדת לאכול את הראוי לה, כיצד?

בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה, או שתתה משקין הראויין לה, משלם נזק שלם. וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם.

כי דברים אלו ראויין הם לחיה.

וכן פרה שאכלה שעורין, שהן מאכל חמור, וחמור שאכל כרשינן שהן מאכל פרה, וכלב שליקק את השמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר, שכל אלו הוו אוכלין הראויין להם בשעת הדחק ומכל מקום הוי הדין דמשלמין נזק שלם דהרי על כל פנים לא הוי משונה.

אמר רב פפא: השתא דאמרת כל מידי דלאו אורחיה ואכלה ליה על ידי הדחק שמיה אכילה ואפילו כשאכלו על ידי הדחק חייב נזק שלם, אמינא דהוא הדין בהאי שונרא [חתול] דאכל תמרי, וחמרא דאכיל ביניתא [דג] כיון דבשעת הדחק אכלי להו לפיכך חשיב מאכל הראוי להם ומשלם נזק שלם אפילו כשעשו כן שלא על ידי הדחק.

ההוא חמרא דאכל נהמא [לחם] ופלסיה [לעס] לסלא שהלחם היה בתוך הסל וכדי להגיע אליו לעס החמור את הסל וכך הגיע ללחם, חייביה רב יהודה לבעל החמור לשלם נזק שלם אנהמא [על הלחם]. אבל אסלא לא חייבו אלא בחצי נזק כיון דהוי משונה, שאין דרך חמור ללעוס סלים.

ומקשינן: ואמאי חשיב ליה רב יהודה משונה ללעיסת הסל?

הא כיון דאורחיה דחמור למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא כדי להגיע אל הלחם?

ומשנינן: אכן אם היה החמור לועס את הסל על מנת להגיע ללחם שבפנים היה רב יהודה מחייבו לשלם נזק שלם דאורחיה בהכי,

אבל במקרה זה איירי דאכל את הלחם והדר פליס [ואחר כך לעס את הסל], ואם כן לעיסת הסל לא היתה בכדי להגיע אל הלחם. ולפיכך ודאי דהוי משונה ואין משלם אלא חצי נזק.

ומקשינן אהא דחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם משום שדרך חמור לאכול פת:

ופת אורחיה הוא?!

ורמינהו סתירה לכך מדקתני בברייתא: אכלה פת ובשר ותבשיל משלם חצי נזק, מאי לאו דאיירי ברייתא זו בבהמה, ומוכח דלאו אורחיה דבהמה למיכל פת.

ודחינן: ברייתא זו לא איירי בבהמה אלא בחיה, וחיה אכן אין דרכה בפת אבל חמור דרכו לאכול פת.

ומקשינן: אי בחיה מיירי תקשי מדקתני בברייתא זו דאבשר משלם חצי נזק ואמאי? הא אכילת בשר אורחיה הוא לחיה?

ומשנינן: דמטוי, שהיה הבשר צלוי ואין דרך חיה לאכול בשר צלוי.

ואיבעית אימא, ברייתא זו מיירי בטביא [בצבי] שאין דרכו לאכול בשר.

ואיבעית אימא: לעולם מיירי ברייתא זו בבהמה. ומה שמשלם רק חצי נזק על הלחם היינו טעמא משום דמיירי בפתורא [שלחן], שהיה הלחם מונח על גבי שלחן, דזה ודאי אין דרכה של בהמה לאכול פת מעל גבי שלחן.

הערות

^[14] כתב הרא"ש: מסקנת הגמרא שהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב, ואף על פי שלגבי דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר הגמרא לעיל מסיקה כרבא שהולכים בתר מעיקרא, כאן לא הולכים בתר מעיקרא אלא אחר המקום שנעשה בו ההיזק, כיון שיש גילוי בתורה לגבי נזקי הרגל "וביער בשדה אחר", וכאן הביעור היה בחצר הניזק. וכתב הים של שלמה [סימן ד] שלפי הרא"ש, אם דרסה על כלי ברשות הרבים והתיזה לרשות היחיד ונשבר שם חייב, והט"ז [סימן שצ] חולק עליו. ובמאירי כתב, שאם התיזה צרורות מרשות היחיד לרשות הרבים והזיקו שם, פטור. הרי"ף כתב כי הטעם ששן ורגל פטורים ברשות הרבים לפי שדרכה בכך. ותמה עליו הרא"ש [בפרק א סימן א] מה הוצרך לפרש הטעם שפטור, והרי יש פסוק מפורש "ובער בשדה אחר" ודורשים מכך שפטור ברשות הרבים. ותירץ כי אפשר שבא לפרש את טעם הפסוק, ונפקא מינה מטעם זה, שאם היה עץ ארוך, מונח מקצתו ברשות הרבים ומקצתו ברשות היחיד, ודרסה עליו ברשות הרבים ושברה ברשות היחיד כלים, כיון שדרכה לילך ולדרוס עליו, פטור. וכתב הים של שלמה [בפרק א סימן ד] שגם הרי"ף סובר כמסקנת הגמרא כאן בהתיזה צרורות מרשות הרבים לרשות היחיד שחייב, ויש חילוק בין דרסה על העץ להתיזה צרורות, שלדרוס על העץ דרכה בכך, אבל להתיז צרורות בכח אין דרכה בכך. ובחידושי רבי מאיר שמחה כתב לחלק, שבעץ ארוך הזיקה בגופה, והבהמה נקראת המזיק, וכיון שגופה ברשות הרבים אין כאן חיוב, שההיזק נמשך אחר גופה, מה שאין כן התיזה צרורות ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב, משום שהצרור שהזיק בכח הבהמה נחשב המזיק, והמזיק הנ"ל הזיק ברשות היחיד במקום שיש לפלוני רשות להניח חפציו, אם כן נמצא שהמזיק והניזק שניהם היו ברשות היחיד. ועיין באבן האזל [הלכות נזקי ממון פרק א הלכה ח אות ד] שהביא חילוק נוסף.

^[15] פירוש, אם הזיק מכח כשכוש רב, ואם לא היה מכשכש אלא כדרך שאר הבהמות, הכלי לא היה נשבר. סמ"ע [סימן שצ ס"ק ו]. הרא"ש ביאר את הסוגיא, שהתרצן אמר: וכי יאחזנה בזנבה, ואם כן אנוס הוא, והגמרא הקשתה אם כן גם בקרן נאמר שאנוס הוא, ותירצה, כי בקרן אין דרך הבהמה בכך ולכן חייב ברשות הרבים, מה שאין כן בכשכשה בזנבה, דרכה בכך ופטור ברשות הרבים, והקשתה הגמרא, כיון שדרך הבהמה לכשכש בזנבה מה הסתפק המקשן שהתרצן השיב לו על כך "וכי יאחזנה בזנבה" והרי היה לו לפשוט שדרכה לכשכש בזנבה, וביארה הגמרא, כי המקשן הסתפק בכשכוש יתירה, וכך הסתפק, פשוט הדין שרגל ברשות הרבים פטור, אבל בכשכוש יתירה יש להסתפק שמא חייב, כיון שהבעלים נחשב כפושע שראוהו שעושה כשכוש יתר ולא עכבהו, ותירץ לו התרצן, מה היה לו לעשות, וכי יאחזנה בזנבה וילך. ומבואר בדברי הרא"ש שגם בכשכוש יתר נפשטה האיבעיא שפטור ברשות הרבים, וכן מבואר בדברי הראב"ד והרשב"א, וכן פסק הרא"ש [בסימן ב]. אבל הרמב"ם [נזקי ממון א יא] כתב, שאם תפס הניזק גובה חצי נזק ממה שתפס, שכשכוש יתר הוא ספק אם נחשב תולדת הקרן שחייב עליה ברשות הרבים או תולדת הרגל שפטור עליה ברשות הרבים. וביאר המגיד משנה כי הרמב"ם סובר, שהמשיב "וכי יאחזנה וכו"' היה סבור שעל כשכוש כדרכו הוא שואל, ולכן פסק הרמב"ם שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בכל תיקו של חיוב ממון. וכן מבואר בר"ח שאיבעיא זו נשארה בספק, וכן כתב המאירי. ובשו"ע [שצ ב] פסק כדעת הרמב"ם.

^[16] ה"ר ישעיה ז"ל בשיטה מקובצת ותלמיד הרבינו פרץ הוכיחו כי אם אין דרכו בכך נחשב קרן אפילו אין כוונתו להזיק, מתרנגול שהושיט ראשו לכלי, ומארי שטרף ואכל. ולפי זה הקשו על הגמרא מדוע הסתפקה על כשכוש באמה, נראה אם דרכו לכשכש או לא, אם דרכו בכך הרי זה רגל ופשוט שפטור ברשות הרבים, ואם אין דרכו בכך היינו קרן אפילו אין כוונתו להזיק. ותירצו שכשכוש באמה נחשב דרכו בכך על ידי יצרו, ובגמרא הספקו האם נחשב כקרן מועדת שחייב נזק שלם משום שדרכו בכך על ידי יצרו, או שאינו דומה לקרן מועדת, כיון שקרן מועדת כוונתה להזיק וזו אין כוונתה להזיק. אבל הרא"ש כתב: כי הגמרא מסתפקת האם נחשב שינוי כיון שאין דרכו בכך אלא לפעמים כשיצרו תוקפו, או שמא כיון שאין כוונתו להזיק אינו דומה לקרן, ומשום כך נחשב רגל, כי כיון שאין כוונתו להזיק אם כן מדוע עושה כשכוש זה, אלא צריך לומר שעושה כן משום שדרכו בכך.

^[17] כתב הפני יהושע, הגמרא יכלה גם להקשות מדוע חייב, שהרי בור פטור על הכלים, ובמשנתינו כתוב: "ושיבר את הכלים", אלא שיכלו לתרץ קושיה זו בדוחק, ש"שיבר את הכלים" הולך על הידוס, או שהיו מעמידים את משנתינו כרבי יהודה שמחייב על כלים בבור, לכן העדיפו להקשות "מאן חייב". ותלמיד הרבינו פרץ כתב, כי מדובר בלא הפקיר את הדליל, ורב הונא שהיה תלמידו של רב סובר כרב, שכל תקלה שלא הפקירה לומדים משור וחייב על הכלים.

^[18] פירש רש"י: כי צריך לשלם את כל הנזק, שהרי בורו הוא שהשליכו לרשות הרבים. והקשה בשיטה מקובצת, שהרי גם בעל התרנגולים פושע שלא שמר את תרנגולו, ואין לומר כי אין דרך התרנגולים לילך בחצר אחרת, שהרי שנינו במשנה "התרנגולים מועדים להלך כדרכן ולשבר וכו"'. ותירץ, כי אף על פי ששניהם פושעים, הסברא נותנת לחייב יותר את בעל הדליל, כיון שבעל התרנגול נפטר מטעם "איש בור ולא שור בור", וסוגיא זו הולכת כרבי נתן הסובר כי במקום שאין גובים ממזיק אחד, גובים את הכל מהמזיק השני. עוד תירץ, כי אפילו לדעת רבנן החולקים על רבי נתן, כאן הם מודים שבעל הדליל משלם את כל הנזק, כיון שפשע יותר, שדרך הדליל ליכרך סביב רגל התרנגולים, והרי זה כאבנו סכינו ומשאו שנפלו ברוח מצויה שמשלם נזק שלם אף על פי שהרוח מסייע, ולא אומרים כי מחמת שאי אפשר לגבות מהרוח לא יגבו את חלק הרוח מבעל האבן, ודוחק לפרש כי גובים את חלק הרוח מבעל האבן לפי שאינו בר תשלומין. [ועיין באמרי משה לו א שהוסיף ביאור בדברי השיטה מקובצת].

^[19] רש"י פירש שזרק התרנגול את הדליל, ובר"ח כאן פירש: "שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו, שהוא משונה". והטעם שחייב חצי נזק, מבואר בר"ח משום שהוא משונה. וכן כתב הראב"ד. אבל רש"י ועוד ראשונים פירשו שחייב חצי נזק משום צרורות.

^[20] רש"י פירש שאין להעמיד את דברי רב הונא על המשנה, משום שבאדיי אדויי הקושר היה פטור כיון שלא נתקל אדם בבורו, והקשה עליו התוספות, מדוע לא יתחייב משום אשו, שהרי התרנגול נחשב כרוח מצויה, והרי זה כמו אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בנפילתם שחייב עליהם משום אש. ופירשו התוספות שהקושר היה חייב, אבל לא נזק שלם, לפי שבעל התרנגול גם כן חייב, ו"קשרו אדם" משמע שחייב הכל. הנחלת דוד תירץ את קושית התוספות על רש"י, שאינו דומה לאש, כי באש, האש עצמו הוא המזיק בלא סיוע דבר אחר, ופעולת הרוח אינו אלא רק לקרב את האש אל הדבר הניזק, וכן באבנו סכינו ומשאו, האבן עצמו הוא מזיק מפני שיש לו כובד, וכן הסכין בחידודו, והרוח אינו פועל אלא רק לקרבם אל הדבר הניזק, מה שאין כן צרורות, שאין בכוחן להזיק כלל בלא כח ההתזה, ואילו היה מתקרב הצרור אל הכלי בלא כח ההתזה לא היה מזיק כלל, ונמצא כי עיקר הנזק נעשה על ידי כח ההתזה, והצרור אינו אלא כגרזן ביד החוצב, לכך אין בו כלל חיוב משום אש.

^[21] כתב הרא"ש [סוף סימן ב]: הטעם שנקט רב הונא דליל של הפקר, משום שרצה לחדש בנקשר מאליו שפטור, ובדליל שיש לו בעלים ולא הצניעו, הדין שחייב בעל הדליל".

^[22] רש"י פירש שחייב הקושר משום שקנה את הדליל בהגבהה כשקשרו. ובתוספות הקשו על רש"י, כי גם בלא שקנה את הדליל חייב עליו משום בור, כיון שהניח תקלה ברשות הרבים. ולכן פירשו שלאו דווקא קשרו, אלא אפילו היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה, חייב, כיון שפשע בו, ואפילו לא הגביהו ולא קנאו. האמרי משה [לו ח] מתרץ את פירוש רש"י, שרש"י הוצרך לפרש כן, כי משמע מהסוגיא שהדליל היה כבר מונח ברשות הרבים, אם כן בקשירתו ברגלי התרנגול עדיין לא סילק את מעשה הראשון, ולכן פירש שקנאו בהגבהה, ועתה מחוייב לשמור ממונו שלא ייעשה בור על ידי גלגול, וזה נלמד במה הצד מבור ושור.

^[23] כתב הרמב"ם [הלכות נזקי ממון ב י]: "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר. היה חוט או רצועה קשור ברגליהן ונסתבך כלי באותו החוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק. במה דברים אמורים, כשקשרו אדם, אבל אם נקשר על רגליהם מאליו, בעל התרנגולין פטור. ואם היה לחוט בעלים ולא היה החוט הפקר, בעל החוט חייב חצי נזק שהרי הוא כבור המתגלגל. הצניע בעל החוט את החוט, והתרנגולים דרסו עליו והוציאוהו ונקשר ברגליהן, ושברו בו את הכלים, אף בעל החוט פטור שהרי אנוס הוא". והנה על תחילת דברי הרמב"ם מפרש הראב"ד בהשגות, שמדובר בהזיקו דרך הליכתן, ומה שכתב הרמב"ם "קשרו אדם" הכוונה לבעל התרנגול, והטעם שחייב רק חצי נזק ולא נזק שלם וכמו הזיקה בשליף שעליה, משום שלא נשבר על ידי הדליל, רק נסתבך הכלי בדליל ונתגלגל ונשבר, והרמב"ם סובר כרבא שנסתפק בדרסה על הכלי ונתגלגל ונשבר אם נחשב צרורות או גופו. ובאבן האזל [שם] הקשה על הראב"ד, שאם כדבריו היה לו לרמב"ם לכתוב שאם תפס נזק שלם אין מוציאים מידו, וכמו שפסק בכל הספיקות. ועל מה שכתב הרמב"ם שבנקשר מאליו בעל התרנגולין פטור, הקשה הראב"ד מדוע פטור, הרי זה צרורות התרנגול, ואפילו בחוט של הפקר חייב. ועל מה שכתב הרמב"ם שאם היה לחוט בעלים משלם חצי נזק, הקשה הראב"ד כי על כרחך כוונתו שגם בעל התרנגול משלם חצי נזק, שהרי לא מצינו בבור תשלום של חצי נזק, וקשה ממה נפשך, אם מדובר שהזיק אחרי שכבר נח, אם כן בעל החוט משלם נזק שלם כיון שבורו הוא שהזיק, ובעל התרנגול פטור, ואם מדובר שעל ידי גלגול נשבר הכלי, בעל הבור צריך להיות פטור, כיון שאינו בור אלא צרורות התרנגול וכחו הוא. וכתבו האחרונים לבאר וליישב את שיטת הרמב"ם, כי מה שכתב שבקשרו אדם חייב בעל התרנגולים רק חצי נזק, היינו משום שנחשב צרורות, וכמו שכתב הראב"ד שהכלי התגלגל. ומה שכתב הרמב"ם בנקשר מאליו שפטור, ביאר החידושי רבי מאיר שמחה [לקמן כד ב], לפי שאין חיוב שמירה בזה לבעל התרנגול, כי קרוב הוא לאונס, שיחשוב בעל התרנגול שיתקשר בו דליל, ושכלי יסתבך בקשר הנעשה מאליו, ולכן רק בקשרו בעלים או ידע מהקישור חייב. ובאבן האזל [שם] כתב, כיון שהדליל נקשר מאליו ולא נחשב כגופה, ואינו מכוון כלל שימשך חפץ על ידי הדליל, אם כן מה שנעשה על ידי הדליל אינו נקרא מעשה התרנגול כלל, וכל שעיקר המעשה נעשה שלא בכוונה פטור. ומה שכתב הרמב"ם שאם יש בעלים לחוט חייב חצי נזק, ביארו החידושי רבי מאיר שמחה [שם] והאבן האזל [שם], שחיובו של בעל החוט הוא מטעם אש, וחייב רק חצי נזק משום שהוא לא עשה את כל ההיזק, כי גם התרנגול היה שותף בהיזק. [ועיין שם שביארו מדוע אין אומרים כאן, כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי]. ועיין עוד באמרי משה [סימן לו] מה שכתב בביאור הרמב"ם. וכתב הגר"א [בחידושים וביאורים מלוקטים על הרמב"ם, נדפס בסוף הרמב"ם], שדברי הרמב"ם אינם מובנים כלל, ונראה שהענין הוא כך: א. אם היה הדליל של הפקר או של אדם שהצניעו והתרנגול גרר כדרכו ושבר כלים, חייב נזק שלם, ואם זרקו חייב חצי נזק, ואם אחר שהונח הזיק, פטור מכלום משום איש בור ולא שור בור. ב. אם היה התרנגול הפקר והדליל של אדם שלא הצניעו או שהצניעו ובא אחר והניחו במקום מגולה, או שהיה של הפקר וקשרו אדם, חייב בעל הדליל או המניח או הקושר נזק שלם אם שבר כדרכו, ואם זרקו משלם חצי נזק, ואם הזיק אחרי שנח, פטור מכלום. ג. אם אין התרנגול הפקר וקשר אדם את הדליל או שלא הצניעו או שהצניעו ובא אחר והניחו במקום מגולה, אם שבר כדרכו חייב בעל התרנגול חצי נזק, ובעל הדליל או הקושרו או המניחו חצי נזק, ואם זרקו התרנגול, חייב בעל התרנגול רבע נזק, כיון שההיזק נעשה בצרורות ועל ידי שניהם, ובעל הדליל או הקושרו או המניחו חייב שלשה חלקים כרבי נתן, כי מה שאינו יכול להוציא מזה מוציאין מזה, והוא פושע בזה הלכך חייב שלשה חלקים, ואם הזיק אחר שהונח, כולם פטורים.

^[24] לעיל [ו א] מבואר שבור המתגלגל נלמד במה הצד מבור ושור, כיון שמבור לבד אין ללמוד לחייבו, כי אפשר לפרוך מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, שכרייתו גרמה ההיזק, מה שאין כן בור המתגלגל, מעשיו לא הזיקו אלא רגלי אדם ובהמה שגלגלוהו, ולכן צריך לשור שיוכיח, שנחשב ככורה בור. והקשה האמרי משה [לו ח בשם הגאון רבי הענאך] לפי מה שפירש רש"י כאן, שהקושר קנה את הדליל בהגבהה, מה הוצרכה הגמרא כאן לחייבו משום בור המתגלגל שנחשב מעשה כריה, הרי כיון שקנאו ממונו הוא וחייב משום שור אפילו אם אינו נחשב מעשה כרייה. ותירץ, שגם בלא הפקירו הגמרא הוצרכה לחייבו משום בור המתגלגל כדי שלא נאמר שבעל התרנגול שותף ולדעת רבנן החולקים על רבי נתן, כאשר השותף אינו משלם, הוא אינו משלם כי אם חצי נזק, לזה מחייבים אותו משום בור המתגלגל, שהרי בבור המתגלגל לא מחשיבים את המגלגל שותף בהיזק, וחייב בעל הבור לשלם את כל הנזק.

והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: אין חצי נזק חלוק לא לרשות היחיד ולא לרשות הרבים, מאי לאו [האם לא] נפרש שכלל זה אמור גם בחצי נזק צרורות, שאם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים חייבת כברשות היחיד? אמר לו ר' זירא: לא, מדובר כאן שהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד.

וחזר והקשה לו ר' ירמיה: והאמרת [והרי אמרת]: עקירה אין כאן הנחה יש כאן? אמר ליה [לו]: הדרי [חוזר אני] בי מאותה סברה. איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: כי [כאשר] אמר ר' יוחנן שאין חילוק בין רשות היחיד ורשות הרבים בחצי נזק, אמר זאת רק אקרן [על נזקי קרן], ולא על חצי נזק של צרורות, שפטורה ברשות הרבים, כדין רגל.

א מסופר: יתיב [ישבו] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] ור' אושעיא אקילעא [באהלו] של ר' יהודה הנשיא, נפק מילתא מבינייהו [יצא דבר מביניהם], כלומר, כשישבו שם עורר אחד מהם בעיה זו: כשכשה הבהמה בזנבה וגרמה נזק על ידי כך, מהו? אמר ליה [לו] אידך [האחר]: וכי יאחזנה בזנבה וילך?! ודאי אינו צריך הבעלים לשומרה עד כדי כך, ודבר זה דרכה הוא, ופטור. ושואלים: אי הכי [אם כך], קרן נמי נימא [גם כן נאמר] סברה זו: וכי יאחזנה בקרן וילך?! ובכל זאת דינו שהוא אחראי על נזקיה!

ודוחים: הכי השתא [וכי כך אפשר להשוות]?! קרן לאו אורחיה [אין זה דרכו] להזיק בזדון, ולכן חייב הבעלים להשגיח עליו שלא יגח, הא אורחיה [זו, כישכוש הזנב, הוא דרכו] של כל בהמה, ואי אפשר לחייב את הבעלים להשגיח עליה בכך.

ושואלים: וכי מאחר דאורחיה מאי מבעיא ליה [שדרכה היא זו, מה אם כן נסתפק לו]? שברור שדבר שהוא כדרכו אין חייב בו. ומשיבים: כשכוש יתירא (יתר) מן הרגיל הוא מבעיא ליה [נשאל לו]: האם אומרים אנו שאף זה נכנס בכלל הדברים שעושה הבהמה כדרכה.

בעי [שאל] רב עינא שאלה זו: כשכשה בהמה באמתה (באבר המין שלה) מהו הדין? מי אמרינן [האם אומרים אנו] מידי דהוה אקרן [כשם שהדבר הוא בקרן], קרן לאו יצרא קתקיף לה [האם לא היצר הוא שתקף אותה] ומשום כך הזיקה, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], שהרי יצר הוא שתקף אותה. או דלמא [שמא] נחלק ונאמר כי בנזק קרן כוונתו הוא להזיק, הא [זו] אף שמחמת יצר הוא אין כוונתה להזיק על ידי כך. לשאלה זו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב שנינו במשנה: התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר, ואם היה דליל (חבל, או דבר אחר) קשור ברגליהם והזיק על ידי כך — משלם חצי נזק. אמר רב הונא: לא שנו שמשלם חצי נזק אלא שנקשר הדליל ברגל התרנגול מאליו, אבל אם קשרו אדם — חייב לשלם נזק שלם.

ושואלים: אם נקשר מאליו, מאן [מי הוא זה] שחייב? אילימא [אם תאמר] שבעל הדליל ישלם, משום שדליל זה גרם לנזק, נברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאצנעיה [אם שהצניע אותו] בעל הדליל את הדליל, והתרנגול הוציא אותו ונקשר בו — אנוס הוא בעל הדליל, וצריך להיות פטור מתשלומים. ואי [ואם] לא אצנעיה [הצניע אותו] והניחו במקום שיכול להיקשר ברגלי בעלי חיים — פושע (רשלן) הוא, ואין צריך לומר שחייב כאילו קשרו!

אלא נאמר שהצניעו, ואם נקשר הדליל מאליו חייב בעל התרנגול, ואולם גם על כך יש לשאול: מאי שנא [במה שונה], מדוע אומרים אנו, שאת כוליה [כל] הנזק לא ישלם — משום דכתיב [שנאמר]: "וכי יפתח איש בור" (שמות כא, לג), ומשמע — ולא שהשור פותח בור, ואם נפתח בור על ידי שורו — אין בעל השור חייב עליו. ואולם אם כן חצי נזק נמי [גם כן] נאמר: "איש בור" — ולא שור בור, ואם התרנגול גרר את הדליל ולאחר שנח הוזק בו דבר מה, מדוע יהיה בעליו חייב כלל?

אלא יש לומר: מתניתין [משנתנו] צריכים לפרש אותה במקרה דאדייה אדויי [שטילטלו] התרנגול את הדליל וגרם נזק על ידי כך, וכיון שלא עשה את הנזק בגופו משלם רק חצי נזק כדין צרורות. וכי אתמר [וכאשר נאמרו] דברי רב הונא — בעלמא אתמר [בכלל נאמרו] ואינם מתייחסים לדין שבמשנה. אלא אמר את ההלכה כך: דליל שהיה של הפקר, ונקשר ברגלי העוף, אמר רב הונא: אם נקשר הדליל מאליו — פטור בעל התרנגול, קשרו אדם — חייב הקושר.

ושואלים: משום מאי [מה] חייב? איזה אב נזיקין עשה שיתחייב עליו? אמר רב הונא בר מנוח: חייב משום בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה, שכשם שיש בור המצוי במקומו ומזיק לנתקלים בו, יש גם בור = תקלה, שאינו קבוע במקומו, אלא נע ממקום למקום, ואף על זה חייב משום בור.

ג משנה כיצד, באיזה אופן, השן מועדת — לאכול את הראוי לה, ולענין זה הבהמה מועדת תמיד. כיצד, הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות שהוא מאכל הראוי לה, ואם אכלה כסות או כלים — משלם חצי נזק, שכיון שאין זה מאכל הראוי לה — אינה מועדת לכך. במה דברים אמורים שמשלם נזק שלם על מה שאכלה בהמתו — כשאכלה ברשות הניזק, אבל ברשות הרבים — פטור. ובכל זאת

אם נהנית הבהמה באכילתה — משלמת מה שנהנית, אבל לא משלמת את כל דמי הנזק.

כיצד, באיזה מקרה, משלמת מה שנהנית? אם אכלה מתוך הרחבה שהיו פירות וירקות מונחים ברחבה שלפני החנויות, שהיא מקום הרבים, ואכלתם — הרי זו משלמת מה שנהנית. אכלה מצדי הרחבה שאינו מקום לרבים — משלמת מה שהזיקה שהינו כרשות הניזק. וכן, אם אכלה מפתח החנות — משלמת מה שנהנית לפי שהוא מקום ציבורי, אכלה מתוך החנות — משלמת מה שהזיקה.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: השן מועדת לאכול את הראוי לה, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין לה, וכן אם שתתה משקין הראויין לה — משלם הבעלים נזק שלם על מה שאכלה ושתתה. וכן חיה של אדם שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר — הרי זה משלם נזק שלם.

ופרה שאכלה שעורין אף על פי שאינו כרגיל מאכל פרה, וכן אם חמור שאכל כרשינן שכרגיל נותנים אותם אותם לפרה ולא לחמור, וכלב שליקק את השמן, וחזיר שאכל חתיכה של בשר — בכל אלה משלמין נזק שלם, שאמנם אין אלה רגילים לאכול מאכל זה, אבל מכל מקום הוא מאכל הראוי להם, ואינו נקרא שינוי, ומשלם נזק שלם. אמר רב פפא: השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כפי שאמרנו כאן שכל מידי דלאו אורחיה [דבר שאין זה דרכו הרגילה] והבהמה אכלה ליה [אוכלת אותו] על ידי הדחק שמיה [שמו הריהו נחשב] אכילה רגילה, אם כן, האי שונרא [חתול] שאכל תמרי [תמרים] וחמרא דאכיל ביניתא [וחמור שאכל דגים] — משלם נזק שלם, שאף על פי שאין דרכם לאכול דברים אלו, כיון שעל ידי הדחק אוכלים אותם — אין זו נקראת שינוי, אלא אכילה הראויה, ומשלם נזק שלם.

מסופר: ההוא חמרא דאכל נהמא [חמור אחד שאכל לחם] ותוך כדי אכילה פלסיה לסלא [שבר את הסל] שבו היה הלחם, חייביה [חייב אותו] רב יהודה לשלם נזק שלם אנהמא [על הלחם שאכל], ואסלא [ועל הסל שהזיק] רק חצי נזק. ושואלים: ואמאי [ומדוע]? כיון דאורחיה למיכל נהמא, אורחיה נמי לפלוסי סלא [כיון שדרכו לאכול לחם, דרכו גם כן לשבור את הסל], שכדי להגיע ללחם שובר הוא את הסל ויהיה חייב נזק שלם גם על הסל! ומשיבים: שם מדובר שקודם אכל החמור מן הלחם והדר פליס [ואחר כך שבר] את הסל, ודבר זה מורה על כוונה להזיק, ואין חייב עליו נזק שלם.

ושואלים: ופת אורחיה [דרכו] של חמור הוא לאכול? ורמינהו [ומשליכים מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא: אכלה פת ובשר ותבשיל — משלם חצי נזק, מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בבהמה, משמע שבהמה האוכלת פת אין זה מדרכה, ואין זו אכילתה הראויה לה! ודוחים: לא, מדובר כאן בחיה, שאין דרכה לאכול לחם, אבל בהמה דרכה בכך.

ושואלים: אם מדובר כאן בחיה, הרי בשר אורחיה [דרכה] הוא לאכול, ומדוע אומרים אנו שאין זה דרכה? ומשיבים: מדובר בבשר דמטוי [כשצלוי] ובשר צלוי אין דרכה של חיה לאכול. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: כאן מדובר לא בחיה טורפת, אלא בטביא [בצבי] שאין דרכו לאכול בשר ופת. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: לעולם מדובר בבהמה, ומדובר כאן כשאכלה בפתורא [בשולחן] ודבר זה אין דרכה של בהמה לעשות.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But doesn’t Rabbi Yoḥanan say: Payment of half the cost of the damage is not differentiated between private and public domains, as there is no exemption from payment neither for damage on private property nor for damage in the public domain? What, is this principle not stated even in a case where the animal propelled pebbles in the public domain and caused damage in the public domain? Rabbi Zeira said to him: No, Rabbi Yoḥanan stated this principle in a case where the animal propelled pebbles in the public domain and caused damage on private property.

Rabbi Yirmeya said to him: But didn’t you say: If there is no act of lifting here, is there an act of placing here? Rabbi Zeira said to him: I retract my previous statement. Or, if you wish, say instead: When Rabbi Yoḥanan said that payment of half the cost of the damage is not differentiated between private and public domains, and there is no exemption from payment neither for damage on private property nor for damage in the public domain, he said it only with regard to damage in the category of Goring, but not with regard to the case of propelled pebbles, for which one is exempt in the public domain.

§ The Gemara relates that Rabbi Yehuda Nesia and Rabbi Oshaya sat in the antechamber [akil’a] of Rabbi Yehuda Nesia. A matter emerged from among them and one of them raised a dilemma: If an animal swung its tail and thereby caused damage, what is the halakha? The other Sage said to him: Must the owner grasp its tail and walk to prevent the animal from causing damage? Since this is typical behavior for the animal, the owner should be exempt from liability. The Gemara asks: If so, with regard to damage in the category of Goring, too, let us say: Must the owner grasp its horn and walk to prevent the animal from causing damage? Nevertheless, the halakha is that the owner is liable for damage in the category of Goring.

The Gemara rejects this: How can these cases be compared? Damage in the category of Goring is not caused in the course of the typical behavior of the animal. Consequently, the owner is required to prevent his animal from causing damage in that manner. This damage caused by the swinging of an animal’s tail is caused in the course of its typical behavior, and one cannot hold the owner responsible for an animal's normal behavior.

The Gemara asks: And since that is its typical behavior, what is the dilemma that he raised? Obviously one has no liability for the damage caused by the typical behavior of his animal in the public domain. The Gemara answers: He raised a dilemma with regard to a case of excessive tail swinging; is excessive tail swinging considered typical behavior?

Rav Eina raises a dilemma: If an animal swung its penis and caused damage, what is the halakha? The Gemara elaborates: Do we say just as it is with regard to Goring: Is it not so in a case of Goring that the animal’s inclination overcame it and caused it to gore? Here too, it is no different: The animal’s inclination overcame it and that is why it caused damage. Or perhaps the cases are different, as in the case of damage in the category of Goring the objective of its action is to cause damage, whereas in this case the objective of its action is not to cause damage. The Gemara concludes: This dilemma shall stand unresolved.

§ The mishna teaches: Chickens are deemed forewarned with regard to walking in their typical manner and breaking objects. If there was a string tied to a chicken’s leg and it broke a vessel, or if the chicken was hopping in an atypical manner and breaking vessels, its owner pays half the cost of the damage. Rav Huna says: They taught that one pays half the cost of the damage only in a case where the string was tied to the leg of the chicken on its own, i.e., a string became entangled on the leg of a chicken without the involvement of the owner and an item was broken by the string; but if a person tied the string to the chicken, he is liable to pay the full cost of the damage, as the string is in the category of Pit.

The Gemara asks: If the string was tied on its own, who is liable to pay half the cost of the damage? If we say it is the owner of the string who pays, as the damage was caused by the string, what are the circumstances? If it is a case where the owner of the string concealed the string in a secure place and the chicken became entangled in it, the owner of the string is a victim of circumstances beyond his control and would be exempt from payment. And if he did not conceal it and instead left it exposed where it could become entangled in the feet of a passing chicken, he is negligent and liable as though he actually tied the string to the chicken.

Rather, the case in the mishna is one where the owner of the string concealed it and is exempt from liability, and Rav Huna means that the owner of the chicken is liable. Here too, the question arises: What is different in this case where one is not obligated to pay the full cost of the damage, as it is written (Exodus 21:33): “If a man shall open a pit, or if a man shall dig a pit and not cover it, and an ox or a donkey fall therein,” he pays the damage, and it is not written: If an ox shall open a pit. This indicates that if an ox opens a pit, the owner of the ox is exempt from liability. With regard to the payment of half the cost of the damage as well, the owner should be exempt from liability, as it is written: “If a man shall open a pit,” and it is not written: If an ox shall open a pit.

Rather, the case in the mishna is one where the chicken moved the string and thereby caused damage. Since the chicken did not cause damage with its body, the owner pays half the cost of the damage, as he does in a case of pebbles. And when Rav Huna’s distinction between whether the string was tied on its own or by a person was stated, it was stated in a general sense, and not with regard to the halakha in the mishna. With regard to an ownerless string tied to the leg of a chicken, Rav Huna says: If the string was tied to the leg of the chicken on its own, the owner of the chicken is exempt; but if a person tied the string to the chicken, he is liable to pay the full cost of the damage.

The Gemara asks: Due to what primary category of damage is he liable? Rav Huna bar Manoaḥ says: He is liable due to the fact that although the string is not stationary, as in the standard obstacle in the primary category of Pit, this is an example of his pit that is rolled at the feet of a person and at the hooves of an animal, and that too is a subcategory of Pit.

MISHNA: Within the context of the primary category of Eating, for what damage caused with the tooth is an animal deemed forewarned? It is deemed forewarned with regard to eating food items fit for its consumption. The domesticated animal is deemed forewarned with regard to eating fruits and vegetables. If the animal ate garments or vessels, the owner pays half the cost of the damage. As these are not items fit for its consumption, the animal is not deemed forewarned in this case. In what case is this statement applied, that one pays the full value of the food eaten by the animal? It is a case where the animal ate the food on the property of the injured party; but if the animal ate food in the public domain, the owner of the animal is exempt from liability.

And even if the animal ate food in the public domain, if the animal derives benefit from eating another’s produce in the public domain, the owner pays for the benefit that it derives, just not for the full cost of the food.

Under what circumstances does the owner of the animal pay for the benefit that it derives? If the animal ate produce in the public square in the area before the storefronts, the owner of the animal pays for the benefit that it derives. If the animal ate from food placed at the side of the public square, which is not a public thoroughfare, the owner of the animal pays for what it damaged, as the legal status of that area is like that of the property of the injured party. If the animal ate produce from the entrance of the store, its owner pays for the benefit that it derives, as the status of a store entrance is like that of the public domain. If the animal ate produce from inside the store, its owner pays for what it damaged.

GEMARA: The Sages taught: Eating is deemed forewarned in that an animal tends to eat that which is fit for it to eat. How is this applied? In the case of a domesticated animal that entered the courtyard of the injured party and it ate food fit for it to eat, or if it drank drinks fit for it to drink, the owner of the animal must pay the full cost of the damage. And similarly, in the case of an undomesticated animal that entered the courtyard of the injured party and tore apart a domesticated animal and ate its meat there, the owner must pay the full cost of the damage.

And in the case of a cow that ate barley, although this is not normally a food that a cow would eat, or in the case of a donkey that ate vetches, i.e., legumes which are usually fed to cows but not to donkeys, or in the case of a dog that licked oil or a pig that ate meat, the owner of the animal must pay the full cost of the damage. Although these animals do not ordinarily consume these items, doing so is not a significant deviation from the animal’s typical behavior. Rav Pappa said: Now that you said that eating anything that is not typical for an animal to eat but it eats it under duress is considered an ordinary act of eating, it can be deduced that in the case of a cat that eats dates or a donkey that is eating fish, the owner must pay the full cost of the damage, despite the fact that these animals do not ordinarily eat these items.

The Gemara relates: There was a certain donkey that ate bread and while eating it also broke the basket in which the bread was stored. Rav Yehuda obligated the owner to pay the full cost of the damage for the loss of the bread and half the cost of the damage to the basket. The Gemara asks: But why? Since it is typical for a donkey to eat bread, it is also typical for it to break the basket in which the bread is stored; therefore, the owner should pay the full cost of the damage for the basket as well. The Gemara answers: This case is one where the donkey ate the bread and then afterward broke the basket, a sequence which demonstrates that its intent was to cause damage. The breaking of the basket is therefore a subcategory of Goring, and the owner is liable to pay only half the cost of the damage.

The Gemara asks: But is it typical for a donkey to eat bread? The Gemara raises a contradiction against this based on a baraita: If it ate bread or meat or a cooked dish, its owner must pay for half the cost of the damage. What, is it not referring to a domesticated animal and thereby implying that it is not typical for a domesticated animal to eat bread? The Gemara rejects this: No, it is discussing an undomesticated animal, which does not typically eat bread, but a domesticated animal does eat bread.

The Gemara questions this explanation: If the baraita is discussing an undomesticated animal, then it is typical for it to eat meat. The Gemara clarifies: The baraita is referring meat that is roasted, and it is not typical for an undomesticated animal to eat roasted meat. Or, if you wish, say instead that the halakha of the baraita is not stated with regard to an undomesticated predator, but with regard to a deer, which does not ordinarily eat meat and bread. Or, if you wish, say that actually it is discussing a domesticated animal, but it is discussing a case where the animal ate at the table, and this is not typical behavior for an animal.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ר התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב וזה שאמר ר' יוחנן אין חצי נזק חלוק לא ברשות היחיד ולא ברשות הרבים אוקימנא אקרן כרבנן ולא כר' טרפון.

כשכשה בזנבה והזיקה כרגל דמי דהא אורחא היא וברשות הרבים פטורה כי מבעיא לן כשכוש יתירא. וכן כשכוש באמתו הני תרי איבעיין ולא ולא איפשיטן:

מתני' התרנגולין מועדין להלך כדרכן. ולשבר וכו' אוקימנא למתני' דאדייה אדויי פי' שדידה התרנגול את הכלי בדליל שברגלו ושברו שהיא משונה בחצר הניזק שישלם בעל התרנגול חצי נזק כרבנן.

דליל הפקר אמר רב הונא נקשר מאליו ברגלי התרנגול ודידה ושיבר כלי פטור בעל התרנגול מאי טעמא דכתיב כי יכרה איש בור ולא שור בור וזה הבור תרנגול עשאו.

קשרו אדם ברגלי התרנגול ודידה ושיבר כלים חייב הקושרו מאי טעמא אמר רב הונא בר מנוח משום בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה וקיי"ל בבור נזק שלם:

מתני' כיצד השן מועדת לאכול כו' ת"ר בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה ושתתה משקין הראוין לה משלמת נזק שלם. וכן פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וכלב שלקק שמן וחזיר שאכל חתיכה של בשר משלמין נזק שלם.

וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלמין נזק שלם.

דייק רב פפא מהא דקתני פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין וחזיר שאכל בשר. ואמר השתא דאמר כל מידי דלא אורחיה ואכלה על ידי הדחק שמה אכילה. שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביניתא משלם נזק שלם.

ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא חתך בשיניו הסל חייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם שהשן ברשות הניזק נזק שלם משלם ואסלא חצי נזק דמשונה היא. ורמינן עליה אכלה פת ובשר ותבשיל משלמין חצי נזק. ופרקי' מתני' בחיה כגון ארי שאין דרכו לאכול פת. ואקשי' אי חיה (אי) [הא] בשר אורחיה היא. ואוקימנא בשר צלי או כגון צבי שאין דרכו לאכול בשר. פי' פתותא פת (פתיתה) [פתותה] בתוך המרק.

וכי יאחזנה בזנבה וילך. נ"ל דה"פ אם אתה מחייבו על כשכושה א"א לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלויה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך. ואמר לי' א"כ בא ונאמר אף בקרן תמה ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחי' דבחזקת שמור קאי אע"ג דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא כי היכי דליעביד ליה נטירא יתירתא אבל דהכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואקשי' אי אורחי' הוא היינו רגל (ולפטר) [וליפטר] מאי קא מיבעיא ליה ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אע"ג דהוא אורחי' טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שינוי הוא והרי הוא כקרן ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורא (דאורח) [דאורחיה] נמי הוא דלא חשבינן ליה שינוי לחייבו (בקרן) [כקרן] ונראה שהוא תולדה דשן (כשנתחככה) [כנתחככה] בכותלו דלהנאתה הוא.

אבל קשרו אדם חייב. קשרו לאו דוקא דהא אמרינן דכל דלא אצנעיה פושע הוא וכן נמי דוקא בתר דנח משום דהו"ל בורו אבל עד שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדייה אדוייה דאלמא השתא לאו (בר אדויי) [בדאדייה] אלא לבתר דנח ומשום בורו אלא מתני' דאדייה אדויי פרש"י ז"ל דרב הונא לא קאי אמתני' דבאדיי' אדוייה הקושר הי' פטור לגמרי שהרי לא נתקל אדם בבורו.

והקשו עליו בתוס' דלפטור את הקושר לגמרי אי אפשר דמ"מ הו"ל כאשו ואבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה ובהדי דקא אזלי מזקי דתרנגול נמי כרוח מצויה הוי מדפריך אי לא אצנעי' פושע הוא ופי' הם דלא קאי אמתניתין משום (אדם) [דאדם] דקאמר רב הונא חייב משמע חייב בכל ואי אפשר בדאדיי אדויי אלא בעל התרנגול חייב.

בדליל של הפקר. פרש"י ז"ל דכל שקשרו אדם קנאו בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים, ואינו מחוור, דאפילו [לא] קנאו [חייב] משום בורו שהרי אבנו וסכינו שהפקירן לבתר דנייחי בין לרב בין לשמואל חייב עליהם משום בורו אלא אפילו לא הגביהו ולא קנאו בין בדליל שלו בין דליל של חברו שהצניעו בין דליל של הפקר בור הקושר הוא.

וחזיר שאכל חתיכה של בשר. וא"ת והלא דרכו של חזיר לאכול בשר להדיא דתנן (אבלות פי"ב מ"ז,ח) גבי מדורות העכו"ם כל מקום שחולדה וחזיר יכולין להלך א"צ בדיקה ותירץ ר"ת ז"ל דהתם בנפלים דרכיכי.

אכילה ע"י הדחק שמה אכילה. אפילו למ"ד בפרק כלל גדול (שבת עו, א) לא שמה אכילה ה"מ לענין הוצאה דבעינן מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא ע"י הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מ"מ אי אכליה לאו משונה הוא.

ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק. וכן ההוא ברחא דאכל ליפתא אפומא דדנא ותבריה לדנא וחייבי' רבא אלפת' ואדנ' נזק שלם אע"ג דחבלות נינהו ואין דנין דיני חבלות בבבל שאני חבלות דשכיחי דבכל מידי דשכיחי עבדי שליחותייהו ואין צריך להעמיד מעשים אלו דוקא בדתפש וא"נ באומר קבע לי זמנא בארץ ישראל כמו שפירשו קצת מן הגדולים.

גרסת רש"י ז"ל: לעולם בבהמה ובפתורא. ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראוין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שינוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא, אלמא אין השינוי במקומות אלא באוכלין. ור"ח ז"ל גריס בפתותא והיא הגירסא הנכונה והיא מלשון פתיתים והיא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול (כגון) [כמו] דמטוי לחיה.

בהמה שכשכשה בזנבה ושברה את הכלים הרי זה תולדת רגל שכך דרכה ואין אדם מצוי לאחוז בה ולעכבה שלא לכשכש עד שנדון את הכשכוש בשנוי ומ"מ אם כשכשה ביתר ממה שדרכן בכך נסתפק הדבר אם נדון את הכשכוש כקרן הואיל ומשונה הוא אם לאו וכן אם כשכשה בכל דבר שיש קצת שנוי בכשכושו אלא שאין כונתו להזיק נסתפק הדבר אם נדון ברגל או בקרן וכל ספיקות שבדברים הללו מקילין בה אצל הנתבע ואם תפש התובע אין מוציאין מידו:

המשנה השלישית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא בדין העדת השן ואמר על זה כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה הבהמה מועדת לאכול פירות או ירקות אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק במה דברים אמורים ברשות הנזק אבל ברשות הרבים פטור ואם נהנית משלם מה שנהנית כיצד משלם מה שנהנית אכלה מתוך הרחבה משלם מה שנהנית מצדי הרחבה משלם מה שהזיקה מפתח החנות משלמת מה שנהנית מתוך החנות משלמת מה שהזיקה אמר הר"ם מה שאמר בד"א הוא חוזר על מה שאמר אכלה פירות או ירקות אבל אם אכלה כסות או כלים ואפילו ברשות הרבים חייב חצי נזק כי דרך בני אדם להניח כסות וכלים ברשות הרבים כפי צורך השעה ופירוש מה שנהנית כי ישלם מנכסיו מה שראוי לשיעור אותה אכילה מן הדבר שדרך אותה בהמה לאכלו כגון חמור שאכל עשרה ליטרין תמרים ישלם בעל אותו החמור דמי עשרה ליטרין משעורים ואם היו השעורים יקרים יותר משלם דמי התמרים בלבד ועל זה הדרך תקיש ותדין וכשהניחה תוך הרחבה ונטתה אצל הצדדין ואכלה אז משלם מה שהזיקה:

אמר המאירי כיצד השן מועדת והוא משיב לאכול את הראוי לה כגון פירות וירקות הא באכילת מה שאין ראוי לה כגון כסות וכלים אינו נקרא שן אלא תולדת קרן שכל שכונתה להזיק ולא להנאת עצמה אינו נקרא שן אלא קרן וזה שחזר ואמר הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות אבל בכסות או כלים דוקא בחצי נזק אינו ביאור למה שאמר אלא שתפש אחת מהן לחיה ואחת מהן לבהמה כמו שביארנו שבכל ענינים אלו חיה ועוף כבהמה:

במה דברים אמורים ברשות הניזק הא ברשות הרבים פטור פי' בפירות וירקות ובכל מה שנקרא שן או תולדת שן שהשן והרגל היזקן מצוי עד הרבה ואם יתחייבו ברשות הרבים לא הנחת ממון אצל בעל בהמה הא אכלה כסות או כלים הרי זה קרן ואף ברשות הרבים חייב:

ואם נהנית משלמת מה שנהנית פי' שן שפטרנו היזקה ברשות הרבים מ"מ משלמת מה שנהנית שאם הוא רגיל להאכילה קב שעורים בכל לילה ואכלה סאה של זה משלם מיהא אותו קב שהיה רגיל ליתן לה ואינו צריך עכשו ופירשו בגמרא שאף אם לא היה רגיל להאכילה שעורים כלל אלא תבן או עמיר משלם לו מחיר קב שעורים בזול ר"ל פחות משליש מכדי שוויו שאנו אומרים בכל אדם הנמנע מלהאכיל שעורים לבהמתו שאלו ימצא שעורים בזול שהזכרנו שהוא נותן כדי לחזקה עד שתסבול עליו כראוי ולפי דרכך למדת שאם אכלה דברים הרעים לה פטורה מכלום:

כיצד משלמת מה שנהנית כלומר איזה מקום נדון ברשות הרבים לחייבו במה שנהנית לבד עד שכל שלא יהא בדרך זה ולא נידון ברשות הניזק לחייבו בנזק שלם אע"פ שאינו רשות היחיד גמורה ואמר שאם אכלה מתוך הרחבה הן דרך הלוכה הן שעמדה פטורה ומשלמת מה שנהנית ופרשו בגמרא לדעת שמואל שהלכה כמותו שאפילו היו הפירות בצדי הרחבה והבהמה עומדת ברחבה ומחזרת ראשה מן הרחבה לצדי הרחבה ומזקת פטורה ואינה משלמת אלא מה שנהנית ומה שאמר מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה פי' שיצאה לה כלה מן הרחבה ונכנסה בצדי הרחבה וצדי הרחבה הוא קרן זוית שברחבה עד שבזמן שעוברין ושבים דוחקים את הרחבה נכנסים הרבה בני אדם לשם עד שיעבור דוחק שברחבה ויש באותם צדי הרחבה חנויות מכאן ומכאן ופתחיהם פתוחים לצדי הרחבה ובעלי החנויות משתמשים באותם צדי הרחבה ואין כח לבני רשות הרבים לעכבם וכן אם דחקו בני רשות הרבים ועמדו לשם אין בני חנויות יכולין לעכבם ולדעת שמואל כל שהבהמה עוברת ברחבה והפירות בקצת צדי הרחבה עד שבהחזרת ראשה יכולה לאכול מהם הרי זה נקרא רשות הרבים אבל מה שבפנים משפת צדי הרחבה עד שאין הבהמה מגעת להם מן הרחבה אף בהחזרת ראשה אא"כ נכנסה כלה לשם הרי זה רשות הנזק ומשלמת נזק שלם מפתח החנות וכו' פי' לא על פתח חנויות שבצדי רחבה הוא חוזר אלא על חנויות הפתוחים לרשות הרבים גמורה וזה הניח פירותיו בפתח החנות עד שאין דרך הבהמה לעבור כל כך סמוך לפתח ואין אכילתה מצויה לשם אלא בהחזרת ראשה ואעפ"כ פטורה שרשות הרבים הוא אבל מתוך החנות משלמת מה שהזיקה ולדעת רב שהיה מחייב במחזרת מפרש פתח חנות זה בדרך שאין שם החזרת הראש וכגון שהיה חנות זה בסוף מבוי שאינו מפולש בבית שבכותל אמצעי והדרך מתעקם לשם למבוי אחר ונמצא שבפתח חנות זה אוכלת בלא החזרה ואח"כ מתהפכת לשביל האחר כגון זה [ראה הציור בשטמ"ק] ומ"מ אין אנו צריכין לכך שהלכה כשמואל:

ויש מפרשים בחיוב מחזרת טעם אחר והוא שההחזרה משונה אצלם ובאים בחיובה מטעם קרן ויראה לי לדעתם שמה שאמר משלמת מה שהזיקה פירושו לפי מה שהזיקה ומ"מ דוקא חצי נזק כדין קרן ולא עוד אלא שהם פוסקים כרב לחייב במחזרת ממה שאמרו בגמרא איכה דאמרי מחזרת לכולי עלמא חייבת ועיקר הדברים כמו שכתבנו ואע"פ שבכל מקום אנו אומרים הלכה כאיכא דאמרי אני אומר שבכאן הרי בסוף הסוגיא אמרו מחזרת או כרב או כשמואל שהורה שהמחלוקת עדין במקומה עומדת ורב ושמואל בדיני הלכה כשמואל:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בשר על הדרכים שדרכה לטרוף כמו שבארנו בסוף פרק ראשון משלמת נזק שלם ואם על הצדדים שאין דרכה לטרוף כגון ארי לאכילת עצמו וכמו שבארנו בפרק ראשון הרי זה תולדות קרן וחייב ברשות הרבים ודינו בחצי נזק:

בהמה שאכלה אוכלין שאינה רגילה בהם אלא שמ"מ אוכלת היא אותם על ידי הדחק ר"ל כשהיא רעבה אין אכילתם נקראת שנוי ולא הופקע הזיקה מדין שן ומעתה פרה שאכלה שעורים שהן מאכל חמור או חמור שאכל כרשינין שהוא מאכל פרה וכלב שלקק את השמן וחזיר שאכל חתכה של בשר שאע"פ שלענין מדורות [הגויים] אמרו כל מקום שחולדה וחזיר מצויים שם אין צריך בדיקה דוקא בנפלים מתוך רכותם אבל חתכה של בשר אינו רגיל בה אלא על ידי הדחק ומ"מ הואיל ואוכלה על ידי הדחק אכילה היא וכן חתול שאכל תמרים וחמור שאכל דגים וחיה שאכלה פת או בשר ותבשיל אפילו בשר מבושל שאין דרך חיה לאכלו בכל אלו וכל כיוצא בהן ברשות הניזק משלמת נזק שלם שאין שנוי זה מפקיעה מדין שן ואף לדעת האומר בפרק כלל גדול שבת ע"ו א' אכילה על ידי הדחק [לא] שמה אכילה דוקא לענין הוצאה שהוא מצריך לדבר חשוב וראוי להצניע לאכילה אבל מ"מ אין שנוי באכילתה:

ואם אכלה ממקום שאין אכילתה מצויה לשם כגון שבאו בשלחן שבני הבית אוכלין לשם ואכלו הרי זה משונה והם בדין קרן וכמו שאמרו בסוגיא זו בבהמה ובפתורא ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא דרך דחק ושנוייא בעלמא ולדעתם כל שאין משנים באכילה אע"פ שמשנים מצד המקום אינו שנוי ויראה כדעת ראשון ומאחר שתרצו בה בפתורא אלמא פשיטא ליה דמשונה הוא אלא שיש גורסין בפתותא והיא פת הצנומה בקערה שאין דרך אכילתה בכך וכל שמשנין באכילתם כגון ארי בטרפה וכן כלב שאכל את הכבשים הרי זה משונה ודינו כדין קרן כמו שהתבאר:

אלא מתניתין דאדייה אדויה וכי איתמר דרב הונא בעלמא איתמר. פי' חצי נזק לא מתוקם אלא אבעל התרנגול ובדאדייה אדויה וכיון דהכי הוא אין לומר בו קשרו אדם אחר חייב כדפרישית במה"ק דכיון דשני עביד מעשה בטלה הגרמתו של ראשון אלא בעלמא איתמר דליל הפקר אמר ר"ה נקשר מאליו פטור קשרו אדם אחר חייב פי' כגון שעשה מעשה בור שנתקלו בו ונפלו. והאי קשרו אדם אחר לאו דוקא קשרו אלא אם פשע בו והשליכו בחוץ חייב משום בור המתגלגל אע"פ שלא קשרו ודליל הפקר נמי זה פירושו כגון דאצנעי' אבל אי לא אצנעי' חייב דבור ברה"ר לית ליה בעלים ומאי בעל הבור בעל התקלה. והאי דאצנעי' לית ליה בעלים ומאליו נקשר ופטורין שניהן:

איני והאמר רבי יוחנן וכו'. ואם תאמר מאי מייתי מרבי יוחנן טפי מהברייתא. וי"ל דרבי יוחנן שהוא אמורא יש לו לפדש דבריו.

וכי יאחזנה בזנבה וכו'. נראה לי דהכי פירושו אם אתה מחייבו על כשכושה אי אפשר לומר אלא שתהא רגל בהמתו כלה מן השוק או שיאחזנה בזנבה ולא חייבתו התורה בכך ואמר ליה אם כן בא ונאמר אף בקרן תמה. ואהדר ליה הכי השתא קרן לאו אורחיה דבחזקת שימור קאי אף על גב דחייבתו התורה בחצי נזק קנסא בעלמא הוא דהיינו דליעבד לה נטירה יתירה אבל הכא אורחיה הוא ולעולם יהא צריך לאחוז בזנבה לא חייבתו תורה בכך. ואקשיה אי אורחיה היינו רגל וליפטר מאי קא מיבעיא ליה. ופרקינן כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אף על גב דהוא אורחיה טפי מקרן לאו אורחיה ממש הוא אלא שנוי הוא והרי הוא כקרן. ומשמע דאפילו בכי הא פשט ליה לפטורה דאורחיה נמי הוא דלא חשבינן ליה שנוי לחייבו בקרן. ונראה שהוא תולדה דשן בנתחככה בכותל דלהנאתה הוא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל כשכשה בזנבה והזיקה מהו. לקמיה מפרש דהכי קמיבעיא ליה אי אורחא הוא וברשות הרבים פטורה וברשות הניזק נזק שלם או לאו אורחא וקרן הוי. ואמר ליה אידך וכי יאחזנה בזנבה וילך כלומר מאי הוה ליה למעבד. ואמר ליה אידך אי הכי קרן וכו' הכי השתא קרן לאו אורחה וכו' וכוונתה להזיק הא אורחה היא. וכי מאחר דאורחיה הוא וכו' פירוש כיון דלא פשיט ליה בהדיא דאורחיה הוא ובא עליו בטעם אחר מן הצד אלמא אידך נמי דאיבעיא ליה פשיטא ליה דאורחיה הוא ולפיכך בא לו האחר בטעם מן הצד ואי תפשוט נמי לאידך מאי קא מיבעיא ליה. ויש מפרשים דהאיך קושיא דאקשיה אי הכי קרן נמי בעל הגמרא הוא דאקשי לה אבל אידך לא אקשי לה דמידע ידע דהאי אורחיה והאי לאו אורחיה ומשום הכי אקשיה מאחר דפשיטא ליה דאורחיה הוא ומאי קא מיבעיא ליה כשכוש יתירה קא מיבעיא ליה אי אורחיה הוא או לא. ופשט לך אידך כיון דכשכוש מועט אורחיה הוא מאי הוה ליה למעבד בכשכוש יתירה הילכך ברשות הרבים פטור. ע"כ.
וזה לשון הרא"ש ז"ל אי הכי קרן נמי קא סלקא דעתך דהוה בעי למימר וכי יאחזנה בזנבה ואם כן אנוס הוא והיינו דפריך קרן נמי נימא אנוס ומשני התם לאו אורחא הילכך חייב ברשות הרבים והכא אורחא ופטור ברשות הרבים. ומאחר דאורחא מאי קא מיבעיא ליה שראוי להשיב על כך וכי יאחזנה בזנבה הוה ליה למיפשט ליה האי אורחיה הוא ומשני כשכוש יתירה מיבעיא ליה. והכי קא בעי פשיטא לן דרגל ברשות הרבים פטור כשכוש יתירה נימא דחייב דחשיבי הבעלים כפושע שראוהו לעשות כשכוש יתירה ולא עכבוהו ואמר ליה אידך מאי איבעי ליה למעבד וכי יאחזנה בזנבה וילך. והשתא לא תיקשי כל הסוגיא מעיקרא מאי קא מיבעיא דהשיבו וכי יאחזנה בזנבה ותו מאי קאמר וכי מאחר דאורחיה הוא מאי מיבעיא ליה דהא מאן דמיבעיא ליה לא הוה פשיטא ליה דאורחיה הוא ולכך קא מיבעיא ליה. ע"כ.

או דילמא קרן כוונתו להזיק. הקשה ריב"א מאי קסבר אי אורחיה היינו רגל ומה בכך אם אין כוונתה להזיק ואי לאו אורחיה הוא היינו קרן ואפילו אין כוונתה להזיק ליחייב כדאמרינן גבי תרנגול שהושיט ראשו לכלי זכוכית הואיל ומשונה הוא מיחייב חצי נזק ואף על גב דלא מיכוון להזיק. ונראה לו לפרש דכשכש באמתא חשיב ליה כי אורחיה על ידי יצרו והיינו דקאמר מידי דהוה אקרן מועדת דחייבי נזק שלם משום דאורחיה הוא על ידי יצרו או דילמא קרן מועדת כו' כוונתה להזיק האי אף על גב דאורחיה הוא על ידי יצרו לא דמיא לקרן הואיל ואין כוונתה להזיק אבל לעולם פשיטא ליה דלרגל הוא דמיא הואיל ולא הוי אורחיה אלא על ידי יצרו. ה"ר ישעיה ז"ל.
וכן כתב תלמיד הר"פ ז"ל וז"ל ואם תאמר ניחזי אנן אי אורחיה לכשכש פשיטא דפטור ברשות הרבים ומאי קאמר מידי דהוה אקרן ואי לאו אורחיה מאי קאמר קרן כוונתה להזיק הא אין כוונתו להזיק דמה בכך ומכל מקום כיון דלאו אורחיה הוי קרן דהכי אמרינן טרף ואכל חייב כיון דלא אורחיה אף על גב דלא הויא כוונתה להזיק. וי"ל דלעולם מיירי דאורחה בהכי ומכל מקום כיון דמחמת דיצרו תוקפו מכשכש יש לדמותו לקרן דהוה כקרן מועד. ע"כ.

אבל קשרו אדם חייב. דוקא בתר דנח ומשום בור אבל שלא נח לא דהא למסקנא אוקימנא למתניתין דאדויי אדייה אלמא השתא לאו בדאדייה אלא לבתר דנח ומשום בורו. הרשב"א ז"ל.
וכן כתב הראב"ד ז"ל וז"ל אבל קשרו אדם חייב הקושר נזק שלם נקשר מאליו חייב מאן אילימא בעל דלי ומשום בור המתגלגל ברגלי בהמה ולבתר דנח קאמר דאי בהדי דאזיל כח תרנגול הוא ואפילו קשרו אדם לא מחייב לא הקושר ולא בעל דלי אלא ודאי מדקאמר דהיכא דקשרו אדם חייב הקושר נזק שלם שמע מינה בתר דנייח קאמר ומשום בורו המתגלגל אם כן נקשר מאליו דמשלם בעל דלי חצי נזק היכי משכחת לה אי דאצנעיה אנוס הוא ואי דלא אצנעיה פושע הוא ונזק שלם משלם משום בורו המתגלגל דהוי ליה כאלו קשרו אלא בעל התרנגול כלומר בעל דלי לא דבאצנעיה מיירי אבל בעל תרנגול ונקשר מאליו משלם חצי נזק ובקשרו אדם משלם הקושר נזק שלם לפי שהוא בורו המתגלגל. מכל מקום בנקשר מאליו קשיא אמאי משלם בעל התרנגול חצי נזק דמאי שנא כוליה נזק דלא והלא בורו של תרנגול הוא אלא מאיש בור ולא שור בור אם כן חצי נזק נמי לא אלא מתניתין דאדייה אדויי פירוש בהדי דקא אזיל ומשום דהוי ליה משונה ולא שנא נקשר מאליו ולא שנא קשרו אדם ובין אצנעיה ובין לא אצנעיה.

אי דלא אצנעיה פושע הוא. פירוש בעל הדלי. ותימה דבעל תרנגולים נמי פושע הוא שלא שמר תרנגולו. וכי תימא שאין דרך תרנגולים לילך בחצר אחרת ומשום הכי לא הוי בעליו פושע ליתא דהא תנן התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר. והא נמי אין לפרש דכי פריך פושע הוא פירוש איהו נמי פושע כמו בעל התרנגולים דחדא דלישנא לא משמע הכי ותו דהוי ליה לאקשויי איש בור ולא שור בור. וי"ל דאף על גב דתרווייהו פושע הוו סברא הוא לאחיובי טפי בעל הדליל נזקא כיון דבעל תרנגול נפטר מטעם דאיש בור ולא שור בור דהך סוגיא אזלא כרבי נתן דאמר כי ליכא לאישתלומי מהאי משתלם מהאי ונצטרך לאוקמה בהאיך לישנא דקאמר התם האי כוליה היזקא עביד וכו' ואפילו ללישנא דקאמר התם האי פלגא היזקא עבד יש לחייב את בעל הדליל בכוליה היזקא מטעם דמפרש התם מצי אמר ליה ניזק אנא תוראי בבירך אשכחתיה. ועוד יש לומר דאפילו לרבנן דפליגי התם עליה דרבי נתן הכא מודו דבעל הדליל הוי פושע יותר מכיון שדרך הדליל ליכרך סביב רגל התרנגולים והוי ליה כמו אבנו וסכינו שנפלו ברוח מצויה דמשלם נזק שלם אף על גב דרוח נמי מסייע ולא אמרינן כי ליכא לאישתלומי מהאי לא ישתלם מהאי. ודוחק לפרש כן משום דרוח לאו בר תשלומין הוא כלל. מהר"י כהן צדק ז"ל.

אלא מתניתין דאדייה אדויי. פירש רש"י דלא מתוקמא מילתיה דרב הונא אמתניתין דכיון דצרורות נינהו אפילו קשרו אדם פטור הקושר ובעל התרנגול חייב חצי נזק. וקשה דמסיק תלמודא לקמן גבי כלב שנטל חררה בעל הגדיש משלם חצי נזק מטעם צרורות ופריך ולחייב נמי בעל הגחלת אלמא דראשון חייב עם בעל הבהמה. ואי גרסינן התם ולחייב בעל הגחלת כל שכן דקשה טפי. ונראה לפרש דלא מתוקמא מילתיה דרב הונא אמתניתין דבמתניתין אם קשרו אדם ואדייה אדויי מחייב כל חד וחד חצי נזק כדמסיק לקמן וליחייב נמי בעל הגחלת דההיא גירסא עיקר ורב הונא אמר קשרו אדם חייב דמשמע כל הנזק. דליל הפקר קשרו אדם חייב דבורו הוא דמדאגביה קנייה. כך פירש דש"י ז"ל. ובחנם דחק לומר כן דבלא אגבהיה נמי בורו הוא דכל תקלה ברשות הרבים בורו הוא אף אם לא זכה בה. ושמא הא דפירש כן משום דמשתמע ליה חיובא דרב הונא לחייב בו כלים כי ההיא דמתניתין דקאמר ושבר בו את הכלים ואי לא זכה בו הוה פטרנא ביה כלים אבל כי זכה בו חייב על הכלים דמשור למדנו דרב הונא כרב סבירא ליה דאמר כולם משורו למדנו דתלמידיה דרב הוה. וליכא למיפרך מה לשור שכן יש בו רוח חיים ולומר בור יוכיח ולפטרו מכלים דיש לומר דאדם הקושרו בתרנגול מחייבו. כן נראה לי. ה"ר ישעיה ז"ל.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל אבל אם קשרו אדם חייב. פירש הקונטרס דמיירי שהזיק הדליל בתר דנח והוי בור דהויא תקלה שהכלים נופלים על הדליל. ותימא אמאי חייב על הכלים דהא קתני במתניתין ושבר את הכלים בבור פטור. ויש לומר דמיירי דלא אפקריה בעל הדליל וכדרב דאמר לעיל דכל תקלה ברשות הרבים ולא אפקריה משורו למדנו והכא היינו רב הונא תלמידיה דרב דאי כשמואל פטר במתניתין אף על גב דלא אפקריה. אלא מתניתין דאדייה אדויי ומיירי דלא אצנעיה וכי אתמר דרב הונא בעלמא איתמר. פירש הקונטרס דלא קאי רב הונא אמתניתין וכו'. וריב"א פירש קשרו אדם חייב הכל ומשמע קושרו ואי באדייה אדויי בעל התרנגול מיהא ליחייב מחצה והאדם הקושרו מחצה. קשרו אדם חייב ודקנייה בהגבהה. ואין צריך לומר כן שהרי מכל מקום תקלתו היא וחייב עליה דבין לרב בין לשמואל היינו בור. ע"כ.

ח"מ ש"צ ולענין פסק הלכה כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל אם הזיק בזריקת הדלי על כלי והוא הנקרא אדייה אדויי הרי הן צרורות ובין שנקשר מאליו וכו'. בין שיש לדליל בעלים וכו' בכל גוונא חייב בעל תרנגול מדין צרורות ובעל הדליל פטור וכן הקושר. וגדולי המפרשים מחייבים באדייה אדויי משום שנוי ומכח תולדת קרן. וכן יש מפרשים אדייה אדויי שהגביה את הדלי בדליל שברגלו ושברו והוא הוא שנוי ומכל מקום כולם מודים לחייבו חצי נזק אם מדין צרורות כדינם אם מדין קרן כדינו ואם לא הוזק בדרך זו אלא שנתקל בו אדם וכו'. ע"כ.

אכילה על ידי הדחק שמה אכילה. אפילו למאן דעמר בפרק כלל גדול לא שמה אכילה מכל מקום לענין הוצאה דבעי מידי דחשיב ומצנעי ליה לאכילה אבל כל דלא אכלי ליה אלא על ידי הדחק לא מצנעי ליה דלא חשיבא אכילה אבל מכל מקום אי אכליה לאו משונה הוא. הרשב"א והרא"ש ז"ל.
גירסת רש"י ז"ל לעולם בבהמה ובפתורא ופירש הוא ז"ל שאכלה מעל השלחן. והוא תימה וכי מה שינתה זו אם אכלה אוכלין הראויין לה מעל גבי השלחן וכי השלחן עושה שנוי ומאי שנא מברחא דסריך וסליק אדנא ואכיל ליפתא וכו' אלמא אין השנוי במקומות אלא באוכלים. ורבינו חננאל ז"ל גריס בפתותא. והיא הגירסא הנכונה והוא מלשון פתיתין והוא פת צנומה בקערה וזה אין דרכה לאכול כמו דמטוי לחיה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל ואיבעית אימא לעולם בבהמה ובפתורא. לפי גירסא זו איכא פלוגתא יש אומרים דדינא הכי דדוקא בפתורא ויש חולקין לומר שלא נאמר כן אלא דרך דוחק ושינויא בעלמא ולדעתם כל שאין משנין באכילתם אף על פי שמשנים מצד המקום אינו שנוי. ויראה כדעת ראשון שמאחר שתירצו בה בפתורא אלמא פשיטא ליה דמשונה הוא. ויש גורסין בפתותא והוא פת הצנומה בקערה וכו'. עד כאן.

בד"ה וכי אתמר כו' ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול כו' עכ"ל פירוש בעל התרנגול רביע נזק והקושר ג' חלקים משום דכי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי לר' נתן ועיין ברא"ש:

תוס' ד"ה אבל קשרו אדם חייב פירוש בתר דנייח וכו'. ר"ל דאין לפרש דאזקא בהדי דאזלא ומטעם אש דא"כ היו שניהם חייבין בעל הדליל וגם בעל התרנגול דהדליל הוי כמו אש והתרנגול כמו רוח המוליך האש וכמו שכתבו התוס' בדבור שאחר זה:

ד"ה וכי אתמר דרב הונא וכו' דלא מתוקמא אמתני'. ר"ל וכי תימא דאוקי מתני' באדיי אדויי א"כ נימא דרב הונא אמתני' קאי וה"ק לא שנו דאין משלם אלא חצי נזק דנקשר מאליו דאין לו בעלים או יש לו בעלים ואצניעה ולכך אין משלם בעל התרנגול אלא ה"נ באדיי אדויי דהוי צרורות אבל קשרו אדם חייב נזק שלם ולכך כתבו התוס' דלא מתוקמא אמתני' הכי משום דקשרו אדם חייב משמע דהקושר חייב הכל ואי אמתני' קאי דאיירי בדאדיי אדויי הוי שניהם חייבין בעל הדליל ובעל התרנגול דהוי כמו אש שמזיק בהדי דאזיל דהדליל הוי כמו אש והתרנגול הוי כמו רוח ובין שניהם היו חייבים לשלם נ"ש ונראה דבדליל שיש לו בעלים אין לחלק בין היכי דאזיק בהדי דאזלא או דאדיי אדויי דבתרוייהו שניהם חייבים בעל הדליל ובעל התרנגול וכדמשמע בתוס' אבל בדליל שאין לו בעלים או בדאצנעיה דאין חייב כ"א בעל התרנגול יש חילוק דהיכי ראזיק התרנגול עם הדליל בהדי דאזלא כאורחיה חייב בעל התרנגול נזק שלם אבל אי אזיק בדאדיי אדויי דהוי צרורות לא משלם בעל התרנגול אלא חצי נזק וק"ל:

גמ' משום מאי מחייב אמר רב הונא כו' ואם נהנית משלמת מה כו' ושתתה משקין הראוין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מאן חייב לשלומי ח"נ הס"ד:

בד"ה פושע הוא כו' לרה"ד הס"ד:

בד"ה אבל ברה"ר כו' ואכסות וכלים נמי כו' כצ"ל:

גמרא כשכשה באמתה כו' א"ד קרן כוונתו להזיק כו'. לכאורה קצת עיון מזה למש"כ התוס' (לעיל טו ב) בסד"ה והשתא וכן להא דלקמן אכלה פת כו' משלם ח"נ ועי' בהרא"ש ובסמ"ע סי' ש"צ סק"ב:

שם ת"ר השן מועדת לאכול את הראוי לה כיצד בהמה כו'. כאן משמע כגי' הר"י ופירושו לעיל בר"פ בתד"ה הבהמה ע"ש:

שם ופלסי' לסלא. רש"י פירשו לפי הענין ול"נ לפרש ע"פ דמצינו (חגיגה טו ב"מ פה ב) שיתין פולסי דנורא דפי' שוטים וכן בכאן ר"ל דסתר אריגת הסל (העשוי משוטים) והשיבה לשוטים נפרדים כמקודם:

שם ואב"א לעולם בבהמה ובפתורא. הפוסקים השמיטו ד"ז דבפתורא הוה שינוי ונ"ל דדחו זה משום האי עובדא דברחא דמייתי הש"ס בסמוך דחייבי' רבא כו' מטעמא כיון דאורחי' למיכל אורחי' נמי כו' ה"נ כיון דאורחה למיכל נהמא אורחה נמי לסלוקי אפתורא. ועי' (לקמן כא) תד"ה ובמחזרת. ונ"ל דזה ג"כ דעת הרא"ש (בסי' ג) דלהאי ואב"א ישאר קושייתו דליחשביה גבי ה' תמין ועי' יש"ש סי' ט' וזה דלא כהלח"מ פ"ג מהל' נ"מ ה"ח והיש"ש סי' י':

אקלעא דרי יהודה. נ"ב הוא רבי יהודה נשיאה שזכר:

תוס' ד"ה וכי כו' נמי חייב בעל תרנגול. עי' לקמן כג ע"א תוס' ד"ה ולחייב:

בגמרא נקשר מאליו מאן חייב אי בעל הדליל וכו' ה"ה דהוי מ"ל דאמאי מחייב לה במתני' כשנשבר הכלי ע"י הדליל דהא לא מצינו בבור שחייב בו כלים וכן בסמוך דס"ד דבעל התרנגול משלם ח"נ משום בור ופריך מכח מ"ש ה"ה דהוה מצי למפרך אמאי חייב בה כלים אלא דהוי מצי לשנויי בשינויא דחיקי דכלים לא קאי אלא אסיפא דמילתא בהידוס א"נ דהוי מצי לאוקמי כר' יהודא דמחייב על כלים בבור לכך ניחא ליה להקשות מגופיה אבל על דברי הרמב"ם שכתב לדינא בפ"ב מהלכות נזקין דאם נקשר החוט מאליו ונסתבך כלי באותו החוט ונשבר חייב בעל החוט אי לא אצנעיה משום בור המתגלגל וא"כ יש להקשות דהא לא מצינו בבור שחייב על הכלים ואין כאן מקום להאריך:

שם אלא בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק וכו'. לפי שיטת רש"י נ"ל לפרש בפשיטות דכל הסוגיא מיתוקמא שפיר דאיירי שהזיק הדליל דרך הליכת התרנגול וכן משמע פשטא דלישנא מדנקט לשון קשירה משמע שעודנו נקשר בתרנגול וכן במשנה אמרו בפי' היה דליל קשור ברגלו וכו' ומשבר את הכלים ומשמע דקאי נמי אדליל וא"כ מהיכא תיתי לדחוק ולומר דסוגיא דרב הונא וכל השקלא וטריא איירי דוקא בתר דנייח א"כ לא הוי ליה לסתום אלא לפרש לכך נראה אליבא דרש"י כמ"ש בדף ו' גבי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה דלא גרסינן התם אי בהדי דאזלי קא מזקי כחו הוא א"כ משמע להדיא מדבריו דבבור המתגלגל ברגלי אדם אף כשהזיק דרך הליכת אדם והבהמה אין לנו לחייב כלל האדם והבהמה לא משום רגל ולא משום אש כמו שיתבאר אלא מטעם בור יש לחייבו לבעל התקלה וא"כ מקשי הש"ס כאן שפיר אי בעל התרנגול מ"ש כוליה נזק דכתיב כי יפתח איש בור ולא שור בור לפי דלא ס"ד כלל לדמותו לשום נזק אלא לבור ומעתה נדון ע"פ הסברא שאין לדמות הדליל לאוכף ושליף שעליה או לעגלה המהלכת בקרון ולחייבו משום רגל כמ"ש הרא"ש שאם הזיק הדליל דרך הלוכו של התרנגול הוי כמו עגלה בקרון אלא דנראה דלא דמי דהא דאמרינן שדברים המחוברים לגופה חשיב כגופה היינו בדברים שדרכן להיות מחוברין לגופה והיינו ממון בעלים ונותנן שם לדעת דו"ק ותמצא שלא לחנם נקט דוקא חמור במשאו ועגלה בקרון אלא משום דדרכם בכך והבעלים יודעים בו לכך מוטל עליהם לשמרו מכל הנזקין שיבוא ע"י זה אבל דליל זה שנקשר שלא מדעת וגם אינו ממון של בעלים וגם אין הבעלים יודעין בו לפי שאין דרכם בכך שהרי כ"א חייב להצניע הדליל שלו נמצא דלא רמיא האי נטירותא כלל עליה דבעל התרנגול ומכ"ש דלא דמיא כלל לתולדת האש כגון אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלה ברוח מצוי' דשם עיקר החיוב על המניח שהוא בעל תקלה אבל התרנגול אף אם נאמר שהוא כמו רוח מצויה כמ"ש התוס' לא מצינו כה"ג דחייב כיון שנעשה מאליו ועל כל הדברים האלה יש לי ראיות ולפלפל באריכות בדברי הרא"ש ושאר פוסקים אלא שאין כאן מקומו ובטח"מ נאריך בזה אי"ה ולא דמי לכלב שנטל חררה דמסקינן התם דחשיב כאילו הכלב עשה ההיזק בידים דהגחלת חשיב כגופו נ"ל פשוט דלפרש"י התם החיוב הוא דחייב על אש של כלבו ולא דרשינן איש בור אלא בבור דוקא ולא באש ומ"מ מקשי התם שפיר כיון דהאש אין לגמרי שלו אלא דבעל חררה אף שהתוס' שם לא פירשו כן היינו לפי שיטתם שם כמ"ש שם באריכות ע"ש. ומ"מ ראוי להזכיר כאן דלכאורה קשה לדברי הרא"ש שכתב דבהזיק התרנגול בדליל דרך הליכתו חייב מדין רגל א"כ אמאי דחה הש"ס לומר דרב הונא בעלמא אתמר ולא קאמר דר"ה שפיר קאי אמתני' דמפרש למתניתין דאיירי כשהזיק התרנגול דרך הליכתו והא דלא מחייב ליה אלא בח"נ היינו משום דחציה השניה רמיא על בעל הדליל דאיירי בדלא אצנעי אלא דבעל הדליל פטור דלא מצינו בור שחייב בו את הכלים לכך משלם בעל החרנגול חציה ואידך פלגא מפסיד הניזק אלא דבאמת לק"מ דהא קי"ל כרבי נתן דס"ל כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי עיין לקמן גבי שור ושור פסולי מוקדשין וכו' ודו"ק:

שם אלא מתני' בדאדיי אדויי וכו' לפי מה שכתבתי בסמוך לשיטת רש"י א"ש דהא דאמרינן מעיקרא שאין שום סברא לחייב בעל התרנגול כשהזיק דרך הילוכו היינו משום דלא חשיב כגופו לכך לא מצינו לחייבו משום רגל אבל באדיי אדויי ודאי שיש לחייבו בו משום צרורות דמאי שנא מכל צרורות דעלמא דלאו מגופו הם ואפ"ה מחייב בח"נ וק"ל ועיין ברא"ש:

בפרש"י בד"ה אבל קשרו אדם וכו' ואם נתקל בו אדם חייב עכ"ל. כוונתו דלא מצינו לפרש שחייב כששיבר כלים דלא מצינו בור שחייב בו כלים לכך מפרש דאיירי כשנתקל בו אדם דאע"ג דדרשינן נמי שור ולא אדם היינו ממיתה אבל בנזקין מחייב וק"ל:

בפרש"י בד"ה אלא מתניתין לא מיתוקמא אלא באדיי אדויי וכו' והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו עכ"ל. ואף על גב דקי"ל דבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה חייב בעל התקלה וכן בסמוך אמרינן אי דלא אצנעיה פושע הוא היינו כשמהלכין כדרכן וא"כ עיקר הנזק נעשה ע"י הבור או הדליל אלא שנעשה בגרמת הבהמה ותרנגול לכך מחייב שפיר בעל התקלה אבל הכא שעיקר הנזק נעשה מכח זריקת התרנגול והתרנגול עיקר בנזק שבלתי זריקתו אין בדליל כדי להזיק וא"כ פטור הקושר וק"ל ועמ"ש בתוספות וכן נראה מלשון הראב"ד:

בתוספות בד"ה אבל קשרו אדם חייב פי' בתר דנייח וכו' עכ"ל התוס'. כ"כ לפי שיטתם דלעיל דף ו' גבי בור המתגלגל דגרסי התם אי בהדי דאזלי קמזקי כחו הוא ומפרשים התם דבדמזיק דרך הילוכו חייב בעל התקלה משום אשו וכן חייבים האדם והבהמה בחצר הניזק ע"ש באריכות וא"כ מדלא הזכיר כאן מזה כלום בסוגי' שלפנינו הוכרחו לפרש דאיירי בתר דנייחי ועמ"ש בסמוך בגמ' ודו"ק:

בד"ה וכי איתמר דרב הונא וכו' ובקונט' פי' וכו' וקשה לפירושו מ"מ ליחייב משום אשו וכו'. עכ"ל היינו ג"כ לפי שיטתם דלעיל דף ו' גבי בור המתגלגל שכ"כ שם אבל לרש"י כבר כתבתי דלא גרסינן התם אי בהדי דאזלי קא מזקי א"כ נראה מדבריו דבבור המתגלגל לא שייך כלל לחלק בין הזיק דרך הילוכו לבתר דנייח דלעולם אינו דומה כלל לאשו אלא לבורו וכן משמע שם להדי' לשון הסוגיא ומכ"ש לפי מה דאוקימנא בדאדיי אדויי שיש ליישב לפי שיטת רש"י דלא דמי כלל לאש ולומר דהתרנגול הוי כמו רוח מצויה דמהיכא תיתי לומר כן דאע"ג דקי"ל צרורות אורחא לא נאמר בשביל זה שהוא כמו רוח מצויה דודאי אין זה מצויה שיגרור התרנגול הדליל מר"ה לחצר הניזק ושם יזרקנו בכח על הכלים לכך לא רמי החיוב על בעל הדליל כיון שהנזק נעשה לגמרי מכח התרנגול ומה שהביאו התוס' ראיה מדאמרינן בסמוך אי דלא אצנעיה פושע הוא כבר כתבתי שיש לומר דאינו דומה התם איירי כשהזיקו התרנגול דרך הילוכו כדרכו וא"כ עיקר הנזק נעשה בדליל וא"כ יש לחייבו משום בור אבל באדיי אדויי שנעשה גוף הנזק מכחו של תרנגול שדרס בכח עד שזרק הדליל למרחוק שדבר זה חשוב כמעט כמו כיון להזיק כמ"ש התוספ' בר"פ כיצד דף י"ז נמצא שאין לחייב הקושר כלל לא מטעם בור ולא מטעם אש וכן נ"ל ליישב אליבא דרש"י ולא דמי לכלב שנטל חררה דמקשינן התם (מיחייב) נמי בעל גחלת היינו משום דעיקר הנזק נעשה ע"י הגחלת אלא שנעשה ע"י גרמת התרנגול:

והא''ר יוחנן. לקמן בהאי פירקין (דף כו): כי קאמר רבי יוחנן. אין חצי נזק חלוק על חצי נזק דקרן קאמר דכתיב יחצון וחצו תרי זימני לאפוקי ממאן דפריך לקמן ולא תהא קרן ברה''ר חייבת כלום מק''ו אבל חצי נזק דצרורות לעולם פטור ברה''ר: אקילעא. פרק''א שלפני הבית: כשכשה בזנבה מהו. אורחה הוא ופטורה ברה''ר או לא: וכי יאחזנה. בעלה בזנבה וילך ודאי פטור ברה''ר: הא אורחה היא. ותולדה דרגל היא: כשכוש יתירא קמבעיא ליה. אי אורחיה הוא או לא: לא שנו. דחצי נזק ותו לא: אלא שנקשר מאליו. הדליל ברגל התרנגול: אבל קשרו אדם חייב. הקושר נזק שלם דהוי בור ואם נתקל בו אדם חייב בנזקו: נקשר מאליו. דמתניתין: מאן חייב. לשלומי חצי נזק: אי בעל הדליל. שאין התרנגול שלו: פושע הוא. וכוליה נזק בעי לשלומי שהרי בורו הוא שהשליכו לרה''ר: אלא דאצנעיה. בביתו והוציאו תרנגול מביתו וחייב בעל התרנגול: איש בור ולא שור בור. כי יכרה איש בור אמר רחמנא ולא כי יכרה שור בור והאי דליל תרנגול כרהו: אלא מתני'. לא מתוקמא אלא באדייה אדויי שזרק התרנגול הדליל ושיבר בזריקתו כלים דהוו צרורות ואפילו קשרו אדם נמי לא משלם אלא ח''נ בעל התרנגול והקושר פטור שלא נתקל אדם בבורו ודרב הונא לא מתוקמא אמתני' אלא בעלמא אתמר והכי אתמר דליל הפקר כו': נקשר מאליו. בתרנגול ונתקל בו אדם פטור דמאן ליחייב דליל לית ליה בעלים בעל התרנגול נמי איש בור אמר רחמנא ולא שור בור: קשרו אדם חייב. הקושר דקנייה בהגבהה ויש לו להאי דליל בעלים: משום מאי מחייב. דהא לאו בור מעליא הוא שהרי לא הזיק במקום שקשרו שם שהתרנגול גררו למקום אחר: בורו המתגלגל. דמייתינן ליה בפ''ק (ד' ו.) בהצד השוה: מתני' כיצד השן מועדת. ומשני לאכול את הראוי לה: משלמת ח''נ. דמשונה היא: אבל ברה''ר פטור. דבעינן ובער בשדה אחר ואכסות וכלים נמי פטור בגמרא מפרש לה: מה שנהנית. לאו תשלומין מעליא נינהו כדמפרש בגמ': מצדי הרחוב משלמת מה שהזיקה. כדין קרן תם חצי נזק ומועד נזק שלם ובגמ' מפרש לה: גמ' ופרה שאכלה שעורין. שהן מאכל חמור: וחמור שאכל כרשינין. שהן מאכל פרה וכן חזיר וכלב ואע''ג דאינן רגילין בכך הואיל ואורחייהו למיכלינהו ע''י הדחק כשהן רעבין ראויין להן קרינן ביה: כל מידי דלאו אורחיה. למיכל כל שעה: ואכלה ע''י הדחק. כלומר ואורחיה למיכל ע''י הדחק כי הני: שמיה אכילה. ואפילו שלא ע''י הדחק: שונרא דאכל תמרי. אורחיה למכלינהו ע''י הדחק אבל כסות וכלים אפילו ע''י הדחק לאו אורחיה למכלינהו אלא מתכוין להזיק: ופלסיה. לעסו לישנא אחרינא פלסיה סדקו ולא שמעתי: אסלא חצי נזק. דמשונה הוא וכגון דתפס ניזק דאין דנין דיני קנסות בבבל ופלגא נזקא קנסא: אורחיה לפלוסי סלא. כשהוא לועס הפת לועס הסל עמו: בחיה. שאין דרכה בפת אפילו ע''י הדחק אבל חמור דרכו בכך: דמטוי. צלי אש: בטביא. צבי אין דרכו בפת ובשר: ובפתורא. שעל השלחן אכלו שאין דרכו בכך:

אבל קשרו אדם חייב. פי' בתר דנייח ומשום בור ולאו דוקא קשרו אלא כל היכא דלא אצנעיה כקשרו דמי כדקאמר אי דלא אצנעיה פושע הוא: אלא מתני' בדאדייה אדויי. ואיירי בדליל הפקר או דחבריה ואצנעיה: וכי אתמר דרב הונא בעלמא אתמר. דלא מתוקמא אמתני' דקשרו אדם חייב משמע הכל ובדאדייה אדויי נמי חייב בעל תרנגול ובקונטרס פי' דלא מתוקמא אמתניתין משום שהקושר היה פטור כיון דאדייה אדויי שלא נתקל אדם בבורו וקשה לפי' מ''מ ליחייב משום אשו דהוי כאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו בהדי דאזלי דהאי תרנגול הוי כרוח מצויה מדפריך אי דלא אצנעיה פושע הוא: נקשר מאליו פטור. דאיש בור ולא שור בור: קשרו אדם חייב. לאו דוקא קשרו דה''ה אם היה במקום המוצנע והניחו במקום התורפה שפשע בו ואפי' לא הגביהו ולא קנאו ודלא כמו שפירש הקונטרס דקני' בהגבהה כשקשרו ויש לו להאי דליל בעלים דכל תקלה שהניחה ברה''ר מיחייב ביה משום בור אע''ג שלא זכה בה דעד כאן לא פליגי רב ושמואל (לקמן ד' כח:) אלא בדלא אפקרי' אבל בדאפקרי' בין לרב בין לשמואל היינו בור: וחזיר שאכל חתיכה של בשר. אכילה ע''י הדחק היא כדמסיק והא דתנן גבי מדורות הנכרים ומייתי לה בפרק קמא דפסחים (דף ט.) כל מקום שחזיר וחולדה יכולין להלך אין צריכין בדיקה אומר ר''ת דשאני נפלים דרכיכי: