דף יט - א
ובהא קמיפלגי:
מר [רמי בר יחזקאל] סבר, יש העדאה לצרורות הלכך משלם נזק שלם, ומר [בי רב] סבר, אין העדאה לצרורות ולפיכך אף בתלתא זימני משלם חצי נזק.
ודחינן: לא בהכי מיירי, אלא בחד זימנא ובפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי. [1]
ומקשינן: היאך סבר רמי בר יחזקאל שמשלם נזק שלם, והא הרי מעשה זה משונה הוא, שאין דרכו של תרנגול לתקוע בתוך כלי, והוי תולדה דקרן, שמשלם חצי נזק?
ומשנינן: מיירי דאית ביה בכלי בזרני [זרעים] ובכהאי גוונא אורחיה להכניס ראשו לכלי ולאכול, וכיון שדרכו לאכול דרכו נמי לתקוע בתוכו. [2]
בעי רב אשי: לרבנן, דסברי דצרורות משלם חצי נזק, היכא ששינתה בצרורות כגון שבעטה הבהמה ברגלה דהוי משונה ומחמת הביעוט התיזה צרורות ושברה כלים מהו? מי אמרינן יש דין שינוי לצרורות, לשלם רביע נזק, דחשיב שינוי ומשלם רק רבע נזק, שהרי בצרורות כי אורחיה משלם חצי נזק הלכך כשהוא משונה משלם רביע נזק, או דלמא אין דין שינוי לצרורות לשלם רביע נזק ואף היכא דהוה צרורות על ידי שינוי משלם חצי נזק, שאין תמות ומועדות בצרורות, כי לא מצינו תם שמשלם פחות מחצי נזק? [3]
ואמרינן: תפשוט ליה לבעיא זו מדרבא,
דהא בעי רבא אי יש העדאה לצרורות ואחר שלוש פעמים משלם נזק שלם או אין העדאה לצרורות ולעולם משלם חצי נזק.
ומזה שהסתפק רבא כשהועד בצרורות אי משלם נזק שלם, מכלל, דסבירא ליה דאין שינוי לרביע נזק. [4] דאי יש שינוי בצרורות משונים, לשלם רביע נזק, הרי העדאתן חצי נזק היא, ואם כן, מה הוא הצד שכשהועדו ישלמו נזק שלם.
ומשנינן רב אשי: מהא ליכא למיפשט.
כי דלמא רבא, "אם תמצי לומר", קאמר. [5]
והיינו, שהסתפק בתרוייהו והכי קא מבעיא ליה:
א. אי יש שינוי לרביע נזק או לא? ב. אם תמצי לומר דאין שינוי לרביע נזק, ובתמותו משלם חצי נזק, עדיין יש להסתפק אי יש העדאה לתמות זו לשלם נזק שלם, או אין העדאה? [6]
ומסקינן: תיקו! בעי רב אשי: אליבא דסומכוס, דאית ליה שבצרורות נזק שלם משלם, ולית ליה את ההלכה למשה מסיני שכל מזיק בכחו משלם חצי נזק, האם גם כח כחו לסומכוס [וכגון שזרקה הבהמה צרור על כלי, ונשבר הכלי, וניתז הימנו שבר על כלי אחר ונשבר, דנזק זה בכח כחו הוא בא] ככחו דמי ומשלם נזק שלם. או לא, שבזה מודה הוא שמשלם רק חצי נזק? [7]
ונידון הספק הוא: מי אמרינן שאף סומכוס גמיר הלכה למשה מסיני דחצי נזק צרורות, ורק מוקי לה בכח כחו ולא בכחו, והלכך, בכח כוחו משלם חצי נזק,
או דלמא לא גמיר סומכוס כלל את ההלכה למשה מסיני הזו דחצי נזק צרורות, והלכך משלם אף בכח כחו נזק שלם?
ואוקמינן בתיקו!
שנינו במשנתנו: היתה הבהמה מבעטת או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים הרי זה משלם חצי נזק.
איבעיא להו: היכי קאמר - "היתה מבעטת" והזיקה בביעוטה בלא צרורות. דהוי קרן.
"או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה", כאורחיהו, ולכך "משלם חצי נזק", וכרבנן היא דסברי דצרורות משלם חצי נזק,
או דלמא הכי קאמרה משנתנו: "היתה מבעטת והזיקה בביעוטה" בלא צרורות ותולדה דקרן היא, "או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה" מחמת הביעוט שבעטה, ובזה הוא דמשלם חצי נזק, דמשונה הוא,
הא נתזו צרורות כי אורחיה, משלם נזק שלם. ומני - סומכוס היא דאית ליה הכי?
תא שמע מסיפא: דקתני בסיפא דמשנתנו: "דרסה על הכלי ושברתו, ונפל השבר על כלי אחר ושברו: על הכלי הראשון משלם נזק שלם, דבגופו נשבר. ועל הכלי האחרון משלם חצי נזק" דעל ידי צרורות נשבר.
ומדמחייב לצרורות חצי נזק שמע מינה דמשנתנו לאו סומכוס היא.
כי, ואי סומכוס היא, מי אית ליה תשלום חצי נזק בצרורות? [8] ובהכרח דמשנתנו רבנן היא, ומיירי משנתנו בצרורות כי אורחיה, ולא שבאו מחמת ביעוט.
וכי תימא לאוקמי כסומכוס, ונימא דהא דקתני ראשון ואחרון אין הכוונה על הכלי הראשון שנשבר בדריסתה והאחרון שנשבר על ידי התזת שברי הכלי, אלא ראשון ראשון להתזה, והיינו שהכלי השני שנשבר מחמת התזת שברי הכלי שדרסה עליו קרי ליה התנא ראשון, דהוא הראשון שנשבר בהתזה, ועליו משלם נזק שלם אע"ג דצרורות נינהו וכסומכוס,
ושני, שני להתזה.
והא דקתני על האחרון משלם חצי נזק היינו נמי אחרון להתזה, וכגון שמאותו כלי שנשבר מהצרורות ניתזו שברים ושברו כלי שלישי, שכלי אחרון זה לא נשבר אלא מכח כחו של הבהמה ובזה משלם אף לסומכוס רק חצי נזק. [9]
הואיל ושאני ליה לסומכוס בין כחו לכח כחו.
אם כן תקשי: אלא הא דבעי רב אשי לעיל אי כח כחו לסומכוס ככחו דמי ומשלם נזק שלם, או לאו ככחו דמי ומשלם חצי נזק, תפשוט ליה ממשנתנו דלאו ככחו דמי. שהרי משום כן פוטרתו המשנה מלשלם נזק שלם על הכלי האחרון?
אלא בהכרח, משנתנו כרבנן היא, וחייב על הראשון נזק שלם, והיינו הכלי הראשון שדרסה עליו שהזיקתו בגופה, ועל האחרון חצי נזק, והיינו הכלי השני שנשבר על ידי התזת השבר דהוי צרורות, ומינה תפשוט דרישא דמשנתנו דקתני "או שהיו צרורות מנתזין", מיירי בכי אורחיה ולא מחמת ביעוט, וכרבנן.
ודחינן: רב אשי כרבנן מוקי לה למשנתנו. [10]
ובעייתו דלעיל, אי יש שינוי לצרורות לשלם בשלוש פעמים ראשונות רביע נזק, על משנה זו בעי לה.
ובעי לה הכי: האם הכי קאמרה משנתנו: היתה מבעטת והזיקה בביעוטה שלא על ידי צרורות, או שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה כאורחיהו ולא מחמת ביעוט משלם חצי נזק, ואם כן יש לדייק מכאן: הא אם התיזה צרורות מחמת ביעוט רביע נזק הוא דמשלם, ומוכח דיש שינוי לרביע נזק,
או דלמא הכי קאמר: היתה מבעטת והזיקה בביעוטה, או שהיו צרורות ניתזין מחמת ביעוט משלם חצי נזק, ומוכח דאין שינוי לצרורות לרביע נזק והלכך אף בצרורות משונים משלם חצי נזק?
ומסיק: תיקו!
בעי מיניה רבי אבא בר ממל מרבי אמי, ואמרי לה מרבי חייא בר אבא בעי לה: היתה הבהמה מהלכת בחצר הניזק במקום המלא בצרורות שאי אפשר לה לילך אלא אם כן מנתזת צרורות, אך היא לא הלכה כדרכה והתיזה, אלא בעטה והתיזה צרור בביעוטה והזיקה, מהו? [11]
מי אמרינן, כיון דאי אפשר לה לילך בלא לנתז, לפיכך אף הצרורות שניתזו בבעיטה אורחיה הוא, ומשלם חצי נזק כדין צרורות, או דלמא הגם שאף בלא הביעוט היו ניתזין צרורות בהליכתה, מכל מקום השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות, וחשיב צרורות על ידי שינוי.
ודין תשלומיו תלוי בספיקו של רב אשי אי יש שינוי לצרורות לרביע נזק, דאי יש שינוי לרביע נזק אף כאן לא ישלם אלא רביע נזק, [ולהצד שאין שינוי לרביע נזק אין מקום כלל לספק זה].
ומסקינן: תיקו! [12]
לעיל נתבאר שתשלומי נזקי שן ורגל לא נאמרו אלא כשהזיקו ברשות הניזק, כדכתיב "ובער בשדה אחר". ואילו תשלומי קרן הם אף בהיזקות שנעשו ברשות הרבים,
בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היתה מהלכת ברשות הרבים, [ובעטה], [13]
והתיזה צרורות, והזיקה בהתזתם, מהו?
האם לקרן מדמינן ליה הואיל ואף צרורות חיובן חצי נזק כקרן, והלכך חייבת על נזקי צרורות שנעשו ברשות הרבים,
או דלמא כל צרורות כאורחייהו תולדה דרגל הוא, ופטורה ברשות הרבים כרגל?
אמר ליה רבי זירא: מסתברא דצרורות תולדה דרגל הוא ופטורה ברשות הרבים.
תו בעא מיניה רבי ירמיה מרבי זירא: היתה הבהמה מהלכת והתיזה צרורות ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, דהלכו הצרורות לרשות הניזק ושברו כלים, מהו? האם דינו כצרורות ברשות הניזק שחייב או כצרורות ברשות הרבים ופטור?
אמר ליה רבי זירא: אם עקירה של חיוב אין כאן, דעקירת הצרור נעשתה במקום פטור, וכי הנחה יש כאן?! כלומר, ודאי פטור, דמכיון שהעקירה לא נעשתה במקום חיוב, שוב לא איכפת לן היכן נעשית ההנחה.
איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא, אהא דאמר לעיל דצרורות לרגל מדמינן לה ופטור ברשות הרבים:
קתני היתה מהלכת בדרך והתיזה צרורות בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים, הרי זה חייב.
מאי לאו, הא דקתני "התיזה ברשות הרבים", היינו שאף הזיקה ברשות הרבים, וקתני חייב, הרי שגם צרורות המזיקים ברשות הרבים חייב, כי לקרן מדמינן לה, ודלא כרבי זירא!?
ודחי רבי זירא: הא דקתני "התיזה ברשות הרבים", לא מיירי שהזיקה ברשות הרבים, דבזה פטור, אלא התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד. ובהא הוא דחייב כיון שהנזק אירע ברשות הניזק.
תו פריך רבי ירמיה: היאך אתה אומר שהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד חייב?
והאמרת "עקירה אין כאן הנחה יש כאן", שמכיון שהעקירה היתה במקום פטור אין נפקותא במקום הנזק שנח שם הצרור?
אמר ליה רבי זירא: הדרי בי [חזרתי בי] מסברא זו, ואמרתי דהואיל ואין כאן עקירה המחייבת הרי זה פטור, אלא אדרבא כיון שנח והזיק ברשות הניזק חייב, אף שהעקירה היתה ברשות הרבים.
תו איתיביה רבי ירמיה לרבי זירא על הא דפטר לצרורות ברשות הרבים כרגל:
תנן במשנתנו: דרסה על הכלי ושברתו, ונפל השבר על כלי אחר ושברו, על הכלי הראשון שנשבר משלם נזק שלם, דהוי רגל שהרי בגופה הזיקה, ועל הכלי האחרון שהוזק על ידי התזת השבר משלם חצי נזק דהוי צרורות,
ותני עלה בברייתא: במה דברים אמורים שחייב בהזיקה ברשות הניזק. אבל הזיקה ברשות הרבים, על הכלי הראשון פטורה כדין רגל ברשות הרבים, ועל האחרון שהוזק בצרורות חייבת,
ואמרינן, הא דקתני על האחרון חייבת אף ברשות הרבים, מאי לאו, דמיירי בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות הרבים, ומוכח דצרורות ברשות הרבים חייב, דלקרן מדמינן לה, ותקשי לרבי זירא?
ודחי רבי זירא: לא בהכי מיירי.
אלא בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, ולעולם בהזיקה ברשות הרבים פטורה.
חזר והקשה רבי ירמיה: והאמרת "עקירה אין כאן הנחה יש כאן"?
אמר ליה רבי זירא: הדרי בי מסברא זו ולעולם אזלינן בתר מקום הנזק.
ותו מקשינן ארבי זירא: איני?!
הערות
[1] בלחם אבירים הקשה מדוע לא אמר תנא דרמי בר יחזקאל בפשטות שהלכה כסומכוס, וכן אמרי דבי רב יכלו לומר בפשטות שהלכה כרבנן, ואפילו לדעת רש"י הסובר כי אין דרכם של תנאים לחלוק בלשון זה, מכל מקום עדיין קשה על אמרי דבי רב מדוע לא אמרו בפשטות שהלכה כרבנן. וביאר הריב"ש בתשובה [סימן שנה], כי הוצרך להשמיענו בתרנגול שקולו נחשב צרורות, כי היינו חושבים לומר כיון שבקולו הוא מזיק ומשבר, דבר שאין בו ממש הוא וליפטר, קמשמע לן שנחשב היזק של צרורות.
[2] כתב הרי"ף: "תאני רמי בר יחזקאל תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושיברה משלם נזק שלם, והוא דהוי ביה בזרני, אבל לא הוי ביה בזרני משונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם". וכתב עליו בעל המאור: "ולא היא, אלא בין דהוי ביה בזרני בין דלא הוי ביה בזרני לא משלם אלא עד חצי נזק, דהא אוקימנא להא דתני רמי כסומכוס ולית הלכתא כוותיה". וכתב הרא"ש, כי לא עמד בעל המאור ז"ל על דעתו של הרי"ף, כי גם הרי"ף מודה שאין הלכה כרמי בר יחזקאל, שאם הרי"ף הביא דבריו כדי לקבוע הלכה כמותו, לא היה לו להביא את דברי רב יוסף על דברי אמרי בי רב, אלא הרי"ף הביא את דברי כולם כדי להודיענו שכל כהאי גוונא נחשב כוחו כגופו ונחשב צרורות, וממילא אנו יודעים שהלכה כרבנן, ואם יש זרעים בכלי, משלם חצי נזק מן העליה, ואם אין בו זרעים משלם רביע נזק מגופו, אם תמצי לומר יש שינוי לצרורות לרביע נזק. וברשב"א כתב: אפשר שלמסקנא שמעמידים באופן שיש זרעים בכלי, שדרכו של התרנגול בכך, אינו נחשב צרורות, אלא נחשב כשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו, וכן נראה לו מדברי הרי"ף שפסק כן, שאם אין בו זרעים משלם חצי נזק, ואם יש בו זרעים משלם נזק שלם, ואין לומר שמשלם נזק שלם משום צרורות וכסומכוס, שהרי אין הלכה כמותו, אלא צריך לומר שמשלם נזק אפילו לרבנן ואינו משום צרורות, אלא כמו שפירש. כתב הרמב"ם [נזקי ממון ב ט]: "תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו, אם היו בתוכו תבלין וכיוצא בהן שהושיט ראשו כדי לאכלן, על התבלין משלם נזק שלם ועל הכלי משלם חצי נזק כחצי נזק צרורות שכך הוא דרכו ואם היה הכלי ריקן הרי זה משונה ומשלם חצי נזק ככל הקנסות". והשיג עליו הראב"ד: "זה טעות הוא דהא צרורות על ידי שינוי הוא ובעיא היא אם יש שינוי לרביע נזק או לא". וביאר המגיד משנה את דעת הרמב"ם שסובר כי לפי רבנן, אף על פי שמסופק לנו אם יש שינוי לצרורות, היינו דוקא באופן שיש שינוי בגוף המעשה, כגון התזת צרורות על ידי ביעוט, אבל כשאין שינוי בגוף המעשה כגון תקיעת התרנגול, אף על פי שאין דרכו להכניס ראשו לאויר הכלי, אין זה שינוי בצרורות, אלא תולדת הקרן היא, והטעם שהרמב"ם לא כלל את דין הכלי בדין אחד, שבין אם יש בו זרעים ובין אם אין בו משלם עליו חצי נזק, משום שיש חילוק ביניהם אם נחשב תולדת הקרן וחייב ברשות הרבים או שנחשב צרורות הרגל ופטור ברשות הרבים. ובדרישה [סימן שצ] הביא שיש חילוק נוסף ביניהם לענין אם משלם מגופו או מעליה. האור שמח ביאר את דעת הרמב"ם, שהתקיעה בכלי אינו משונה, ורק ההושטה שהושיט את ראשו אל תוך אויר הכלי נחשב שינוי, וכיון שההושטה משונה לכן גם ההיזק שבא על ידי קולו שאינו משונה, נחשב שינוי, כיון שבא בסיבת השינוי שקדם לו, אבל מכל מקום לא יתכן שישלם רק רביע נזק להצד שיש שינוי לצרורות, שהרי אם נלך אחר ההיזק שהיה בכחו, בקול התרנגול, הלא התקיעה בכלי, אורחיה הוא, ודינו חצי נזק כדין צרורות, ואם נלך אחר סיבת ההיזק, מה שלא שמרו הבעלים ממעשה שהוא משונה, הלא השינוי היה בהושטת ראשו בגופו, ואילו הזיק באופן שהיה שובר את הכלי דרך הושטת ראשו היה משלם חצי נזק, שגופו הוא, ואם נלך אחר ההיזק שבא על ידי כוחו, הלא אורחיה הוא, ואיך אפשר לאחוז החבל משתי קצותיו לומר שנחשב צרורות ועל ידי שינוי, אמנם אפשר לומר שהולכים אחר סיבת ההיזק שנחשב שינוי, והבעלים לא היה לו להעלות בדעתו לשומרו מדבר שהוא משונה, ואם כן חצי נזק שמשלם הוא כדין חצי נזק קנס, ואם יודה יפטר, ולא נחשב כדין חצי נזק של צרורות שהוא חיוב ממון.
[3] רש"י פירש את האיבעיא, האם כיון שלדעת רבנן החולקים על סומכוס משלם על העדאתו חצי נזק, אם כן בשינה שנחשב תם, ישלם רק רביע נזק, או שמא אין שינוי לצרורות, שלא מצינו תם שמשלם פחות מחצי נזק. ובשיטה מקובצת הביא את קושית ריב"א שהקשה, מה הצד שישלם רק רביע נזק על צרורות בשינוי, והרי אם יש הלכה למשה מסיני אף באופן ששינה, אם כן צריך לשלם חצי נזק, ואם לא נכלל בהלכה למשה מסיני אם כן צריך לשלם מעיקר הדין חצי נזק, שהרי לעיל [יז ב] אמרו שמסברא כוחו כגופו, ואם כן בשינה נחשב תולדה של קרן שדינו חצי נזק. ותירץ, שרב אשי הסתפק שמא ההלכה לא נשנית אלא שצרורות משלם רק חצי מהאב שלו, ואם כן באופן שאינו משונה משלם חצי נזק שהרי הוא תולדת הרגל שדינו נזק שלם, ובאופן שהיה משונה משלם רביע נזק, שהרי הוא תולדת הקרן שדינו חצי נזק כל זמן שלא הועד.
[4] מכאן הוכיחו התוספות לעיל [יח א ד"ה במועד] שהאיבעיא של רבא האם יש העדאה לצרורות היא בצרורות על ידי שינוי, וקשה על פירוש שני שפירש רש"י לעיל [יח ב] שהאיבעיא של רבא היא בצרורות כי אורחייהו. ומיישב תוס' הרא"ש: שודאי ספקו של רבא היה בצרורות כי אורחייהו, ומכל מקום אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק, פשוט שלא שייך בו העדאה, כי לא שייך שישתנה חיובו מרביע נזק לנזק שלם, וכיון שעיקר דין העדאה נאמרה בקרן, אם אין העדאה בצרורות של קרן כל שכן שאין העדאה בצרורות של רגל.
[5] השער המלך [הלכות אישות ג י] הביא את קושית מהריב"ל [חלק א כלל ג ד"ה בפ"ק דקדושין] שהקשה לשיטת הרא"ש בפרק השואל בשם הגאונים והרמב"ם שכל "אם תמצי לומר" שבגמרא נפשטה הבעיא כצד זה, אם כן מה הסתפק רב אשי אם יש שינוי או אין שינוי, הרי נפשט מדברי רבא שאין שינוי. ותירץ השער המלך על פי מה שכתב הר"ן [בפרק קמא דקידושין ז ב] שלא פוסקים כמו "אם תמצי לומר" כשאינו מפורש בגמרא, ולכן כאן שרבא לא אמר במפורש "אם תמצי לומר" לא נפשט כן. [ועיין עוד בקונטרס הספיקות ד ב]
[6] הרי"ף והרמב"ם לא הביאו את האיבעיא של רבא אם יש העדאה לצרורות, והרי"ף גם לא הביא את האיבעיא של רב אשי אם יש שינוי לצרורות לרביע נזק. וביאר הרא"ש הטעם שהשמיט הרי"ף, שאפשר משום שאין היום נפקא מינה בבעיא של רבא, כיון שאין העדאה בבבל [כמבואר לקמן פד ב], וכמו כן אין נפקא מינה באיבעיא של רב אשי, משום שלא מצינו בבבל חיוב בצרורות של ביעוט שהוא משונה, כיון שהוא קנס, ואין גובין קנס בבבל, אלא אם כן תפס, ואם תפס עד חצי נזק אין מוציאין מידו, כיון שהאיבעיא נשארה בתיקו והוא מוחזק, אם כן אין נפקא מינה בבעיא זו. [אבל דעת הרא"ש שאפילו תפס אינו גובה אלא רביע נזק ואת השאר מוציאין מידו, כי כיון שיש על זה ספק בגמרא מעמידים את הממון בחזקת הבעלים, ושלא כדין תפס]. הים של שלמה כתב בטעמו של הרי"ף שהשמיט את האיבעיא של העדאה, משום שבעיא זו אינה אלא לפי הצד שצרורות משלם מגופו, אבל לפי מה שאנו סוברים שמשלם מן העליה, אם כן דומה לכל כ"ד אבות נזיקין שמשלמים מן העליה ולא שייך בהם העדאה כיון שמועדים מתחילתן כמו ברגל. ואי אפשר לומר שיחשב תולדות הקרן, שהרי לא מצינו קרן תמה שמשלם מן העליה, ואפילו באותם אופנים שמשלם בקרן תמה נזק שלם, כגון תם בחצר הניזק לרבי טרפון ותם באדם לרבי עקיבא, מכל מקום אינם משלמים אלא מן העליה. [וכעין זה כתב האבן האזל בהלכות נזקי ממון ב ה והביא שעיקר ישוב זה הובא כבר במאירי וז"ל: "שהרי כל אותן השאלות כולן סובבות אם הצרורות מתולדות קרן או מתולדות רגל, ומאחר שנתברר שתולדת רגל הן אין לנו בהן לא העדאה ולא שינוי"]. ובחידושי רבי אריה ליב מאלין [סימן ב] ביאר שכל הבעיות בצרורות, אם משלם מגופו ואם יש העדאה ואם יש שינוי, הם רק על הצד שחיוב צרורות הוא חיוב חדש מהלכה למשה מסיני, ושונה בחיובו משאר חיובי רגל האמור בתורה, אבל לדעת רב פפא האומר בתחילת המסכת שתולדותיהן לאו כיוצא בהן נאמר על צרורות שהם תולדת הרגל, על כרחך סובר שחיוב צרורות הוא מחיובי רגל, וההלכה אינה אלא פטור על חצי נזק, נמצא לשיטתינו שאנו סוברים כרב פפא, אין להסתפק כל ספקות אלו. עוד הסברים בדעת הרי"ף: הובא, באור שמח [הלכות נזקי ממון פרק ב], בתומים קונטרס תקפו כהן [סימן ט' וי'], בנחלת דוד.
[7] בשו"ת הריב"ש [סימן שעה] הביא את החכם הרב רבי שלמה צרפתי שביאר, כי מה שרב אשי מסתפק רק לדעת סומכוס ולא לדעת רבנן, היינו משום שלדעת רבנן פשוט לו שכח כחו לאו ככחו דמי ופטור לגמרי, ומה שמסתפק לדעת סומכוס, הוא בשביל לקיים את ההלכה למשה מסיני. והקשה עליו הריב"ש, כי אם בכח כחו מעיקר הדין פטור לגמרי, אלא שמסתפק רב אשי לדעת סומכוס כדי לקיים את ההלכה, אם כן היה לו להסתפק באופן זה: האם כח כוחו לאו ככוחו ופטור לגמרי כדעת רבנן, או שחייב מחצה כדי לקיים את ההלכה למשה מסיני, ועוד קשה, כי אם כדבריו יוצא שההלכה למשה מסיני לדעת סומכוס באה להוסיף עליו תשלום, וזה אינו נכון, שהרי ההלכה באה למעט בתשלום. לכן פירש הריב"ש להיפך, שלדעת רבנן פשוט כי כמו שכחו כגופו מעיקר הדין, כך כח כוחו כגופו, ומעיקר הדין היה חייב נזק שלם, אלא שההלכה למשה מסיני ממעטת את התשלום לחצי נזק בכל נזק שאינו מגופו ממש, כלומר בכוחו ובכח כוחו, אבל לדעת סומכוס שאינו סובר את ההלכה למשה מסיני בכחו, יש להסתפק שמא בכח כוחו מודה שיש את ההלכה למשה מסיני למעט את התשלום לחצי נזק. וכן כתב הרא"ש.
[8] בשיטה מקובצת בשם תלמידי ה"ר ישראל ז"ל הקשה, כי אפשר להעמיד כסומכוס ובאופן שנשבר הכלי על ידי שינוי, כגון שהתגלגל, או באופן שהיתה ההתזה השניה בשינוי. ותירץ, כי משמע ששבירת הכלי השני היה כמו בכלי הראשון שנשבר כדרכו, וכן משמע שלא התגלגל הכלי, אלא שנשבר בלא גלגול. ומוכח מדבריו, כי בעשה היזק כדרכו ומזה נעשה היזק נוסף בשינוי, משלם על הנזק השני רק חצי נזק כדין משונה.
[9] רש"י פירש שמדובר בשלשה כלים, הראשון נשבר בגופה על ידי הדריסה ושנים על ידי התזת צרורות. והר"ח פירש שמדובר בשני כלים, ומה שכתוב "דרסה" אין הכוונה שדרסה ממש על הכלי, אלא דרסה על אבן והלכה האבן מכח דריסתה ונפלה על כלי ושברתו, וניתז שבר מן הכלי בעת שבירתו ונפל על כלי אחר ושברו.
[10] בספר הכריתות [חלק לשון למודים ש"ג אות קלה] כתב: שרב אשי בא לומר כי כך שאלו את השאלה כמו ששאל הוא, ולא כפי שקודמיו רצו לבאר, שהשאלה היא האם המשנה כדעת סומכוס או כדעת רבנן, אלא המשנה הולכת כדעת רבנן, והשאלה היא האם יש שינוי לצרורות או לא, וקודמיו שלא פירשו כן, משום שסברו כי פשוט הדבר שאין שינוי לצרורות לשלם רביע נזק.
[11] פירושים רבים נאמרו בראשונים בפירוש איבעיא זו: א. רש"י פירש, שהבעיא היא האם משלם חצי נזק כצרורות שדרכה בכך, או משלם רביע נזק כצרורות שעל ידי שינוי. והקשה עליו תלמיד רבינו פרץ בשיטה מקובצת, כי אם כן, הגמרא היתה צריכה לומר בלשון: אם תימצי לומר יש שינוי וכו'. ב. פירוש נוסף הביא רש"י בשם המורה, שהבעיא היא לענין העדאה, שאם נחשב אורחיה, הרי זה תולדת הרגל, ואפילו הועדה אינו משלם כי אם חצי נזק, או שמא כיון שההיזק היה מחמת ביעוט שמשונה, נחשב תולדת הקרן, ואם הועדה בכך משלם נזק שלם. ג. הרא"ש [סימן ב] פירש: שהבעיא היא לענין רשות הרבים, האם נחשב היזק כדרכה ופטור ברשות הרבים, או שמא כיון שמחמת ביעוט התיזה נחשב תולדת הקרן וחייב אף ברשות הרבים חצי נזק, אם אין שינוי לצרורות. ד. הראב"ד בחידושיו ותלמיד רבינו פרץ, פירשו: שהבעיא היא לסומכוס שמשלם בצרורות נזק שלם, האם נחשב היזק כדרכה ומשלם נזק שלם, או שנחשב משונה ומשלם חצי נזק. ה. הרי"ף כתב: שהבעיא היא, האם כיון שאי אפשר בלי היתוז נחשב היזק כדרכה, או שמא כיון שבפועל הזיקה בהתזה מחמת ביעוט נחשב צרורות. ומשמע מדבריו, שהבעיא היא האם משלם נזק שלם או שמשלם חצי נזק מחמת שנחשב צרורות. והקשה הנחלת דוד, מאיזה טעם יהיה לזה דין רגל ממש לשלם נזק שלם. ולכן כתב שצריך להגיה ברי"ף ולגרוס בו כמו שכתוב בגמרא: "או דלמא השתא מחמת ביעוט מנתזא צרורות. אבל יעוין בר"ח שכתב להדיא כדברי הרי"ף: האם כיון שאינה יכולה ללכת אלא אם כן מתזת נחשב היזק כדרכה ורגל ברשות הניזק משלם נזק שלם, או שמא כיון שהיתה מבעטת נחשב צרורות ומשלם רק חצי נזק.
[12] הים של שלמה [סימן ד] ביאר את צדדי הספק, האם כיון שאי אפשר בלי היתוז נחשב היזק כדרכה, ואף על פי שביעוט ודאי נחשב שינוי, מכל מקום כיון שלא היתה יכולה להלך בלא שינוי אם כן נחשב כאילו לא שינתה, או שמא, כיון שסוף סוף הזיקה מחמת ביעוט שהוא משונה, נחשב היזק בשינוי.
[13] השיטה מקובצת הביא בשם תלמיד רבינו פרץ, כי לפי ספרים שלנו שגורסים "ובעטה" האיבעיא היא בצרורות על ידי שינוי האם חייב ברשות הרבים, אבל צרורות כי אורחיה פשוט שפטור ברשות הרבים, וכמו שהגמרא אמרה לעיל בפשיטות שפטור ברשות הרבים. אבל כתב, כי רוב הספרים לא גרסו בגמרא "ובעטה". והוכיח כגירסה זו, שהרי הגמרא הקשתה אחר כך על רבי זירא מדרסה על הכלי, ושם על כרחך מדובר בהיזק כדרכה, שהרי משלם על הראשון נזק שלם.
והא משונה הוא. הקשה ר"מ אמאי לא אוקמה בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. ותירץ משום דהאמורא היה לו לפרש דבריו ואי איתא דרב יהודה כרבי טרפון סבירא ליה נימא נזק שלם מגופו מדקאמר בסתם שמע מינה מן העלייה דסתם נזק שלם מן העלייה. ועוד דעל כרחך דרב יהודה לא סבירא ליה כרבי טרפון דאמרינן לקמן ההוא חמרא דאכליה לנהמא ופלסיא לסלא חייביה וכו' ואסלא חצי נזק אלמא בחצר הניזק הוה ואפילו הכי לא חייביה אסלא כי אם חצי נזק. הרא"ש ז"ל.
וגם הגליונות הקשו כמו כן דאמאי לא אוקמוה בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן והיינו מרויחים שלא נצטרך לומר דדחיק לה עלמא וגם שלא היינו צריכים לומר גללים איצטריכא ליה וגם לא היה קשה לימא מר הלכתא כפלוני וכו'. דאשמועינן דאפילו על ידי שנוי נזק שלם. ותירצו דבצרורות כי אורחייהו צריכין שניהם לסבור כסומכוס ונמצא דשני התנאים היו סוברים דלא כהלכתא רבי יהודה היה סובר כרבי טרפון וכסומכוס דלא כהלכתא ורבי אלעזר היה סובר כסומכוס ורבנן דרבי טרפון ודסומכוס הוי דלא כהלכתא. וכן יש להקשות על רמי בר יחזקאל דנימא דרמי בר יחזקאל סובר כרבי טרפון ואמרי בי רב כרבנן דרבי טרפון ובמה שתירצו מתורץ זו גם כן. ולזה הטעם עצמו אין להקשות למה לא הביא רש"י ראיה מלעיל שתירץ התלמוד דשני ולא אייעד דאוקימנא לפלוגתא דרבי אלעזר ורבנן בפלוגתא דרבי טרפון ורבנן אמאי לא הקשה התלמוד לימא מר הלכה כרבי טרפון ומר הלכה כרבנן אלא ודאי הטעם משום דתרווייהו סבירי להו בצרורות כי אורחייהו כסומכוס ואחד סובר בצרורות על ידי שנוי כרבי טרפון ואחד סובר כרבנן דרבי טרפון ונמצא דשניהם היו סוברים דלא כהלכתא על כן לא הביא רש"י ראיה מזה אבל הביא ראיה מהידוס אינו מועד וכו' שהאחד היה לו לפסוק כמו זה התנא והאחד היה לו לפסוק כמו זה התנא. ע"כ לשונם.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל וכרבי טרפון לא בעי לאוקמי דאם כן הוה מוקי לה תרי יחידאי כרבי טרפון וכסומכוס דרבנן דסומכוס סבירא להו בצרורות על ידי שנוי חצי נזק כדפרישית לעיל לפירוש ריב"א.
ותלמידי הר"פ ז"ל כתבו דמשום הכי לא משני דאתיא כרבי טרפון וכסומכוס דאם כן הוה ליה לרב יהודה למימר בהדיא הלכה כרבי טרפון וכסומכוס דהא איצטריך לאשמועינן דסבירא ליה הכי. ע"כ.
ח"מ ש"צ דדחיק לה עלמא וכו'. פירש רש"י ז"ל שהיתה משלשלת. ורבינו חננאל ז"ל פירש שהיה המקום דחוק וניתזו הגללים לתוך העיסה כעין דבעינן למימר לקמן היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה ואינו שנוי. הרשב"א ז"ל. והקשה רש"י ז"ל מהאי דאמרינן בפרק קמא טנפה פירות להנאתה וכו' ככתוב בפירושיו.
וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וז"ל דהאי דאמרינן דטנפה פירות להנאתה תולדה דשן היא בגללים לחים נינהו כמו מי רגלים דנחתו לפירות ומטנפי להו והגללים מחוברים מגופה של בהמה ועד הפירות בלי שיהיו נפרדים דהוה ליה כענין ניזק דקיימא לן חבור הוא והאי דאמרינן בהמה שהטילה גללים לעיסה צרורות הוו בגללים יבשים נינהו וכו'. ע"כ.
ולימא רב יהודה הלכה כסומכוס. והלא ברייתא היא ולא משנה והרבה ברייתות יש שאינם ידועים לאמוראים והרבה פעמים אמוראים חולקים ואומר עליה התלמוד תניא כותיה דפלוני. ושמא יש לומר דתנו רבנן ידוע לכל כמו משנה וזאת הברייתא שנויה למעלה בתנו רבנן. תוספות שאנץ.
ומה שהקשה רש"י על פי רבותיו דאי תנאי הוא היכי פרכינן לימא מר הלכה כסומכוס וכו'. כבר תירצה הרא"ה ז"ל לקמן פרק ארבעה וחמשה.
כגופיה דמי. פירוש וישלם נזק שלם קמשמע לן דלא ישלם אלא חצי נזק. תימא זה החידוש הוא לרבי אלעזר אבל לרב יהודה דסבירא ליה דמשלם נזק שלם אמאי נקט גללים ומה חידש אכתי לימא הלכתא כסומכוס. וי"ל דלרב יהודה נקט ליה משום רבותא דרבי אלעזר. גליון.
ורבינו ישעיה ז"ל תירץ וז"ל דמילתיה דרבי אלעזר נאמרה ראשונה דקאמר חצי נזק ועלה קאמר רב יהודה נזק שלם. ע"כ.
ואמר רב יוסף אמרי בי רב וכו'. קשה מה צריך להביא אמרי בי רב לא יביא אלא ההיא דרמי בר יחזקאל לחוד דקאמר נזק שלם ויוכיח דיש העדאה לצרורות. וי"ל שאם לא היה מביא אלא דרמי לחוד לא הייתי אומר הטעם משום דיש העדאה אלא משום דסבר כסומכוס ולאפוקי מרבנן וזהו חידוש אבל כיון דאמרי בי רב סוס שצנף וכו' משמע דלא אתא לאשמועינן דהלכה כרבנן דפשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים ואם באנו לומר דהא אתא לאשמועינן דהלכה כרבנן נצטרך לומר דלא פליגי ארמי בר יחזקאל אתי ואצטריך לאפוקי מבר פלוגתיה וכיון דפליגי אהדדי לא משמע דפליגי בהא. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
וא"ת נוקי בשנוי וחד מיירי בחצר הניזק וחד ברשות הרבים ולא פליגי. ויש לומר דאי איירי בשנוי הייתי פושט דאין שנוי. וא"ת לפי הסלקא דעתך שלא חש מבעיא דשנוי כיון שבא לפשוט יש העדאה נוקי בשנוי ומה לנו בבעיא דשנוי. וי"ל אם כן לא הוה אשמועינן שום חידוש במאי דקאמרי בי רב חצי נזק דלא כרבי טרפון אך כשפליגי אז הוי חידוש לאפוקי מבר פלוגתיה וכיון דנצטרך להעמיד פלוגתא טוב יותר בפלוגתא דרבנן וסומכוס מפלוגתא דרבי טרפון ורבנן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
ובהא קמיפלגי. הקשו בתוספות מנלן דפליגי וכו'. תימה נימא דעל כרחך פליגי דאי לא פליגי אלא תרווייהו סברי יש העדאה לצרורות אם כן נפשוט דאין שנוי כיון דיש העדאה לצרורות אלא ודאי פליגי. ויש לומר דאי לא פליגי נימא דאיירי בצרורות כי אורחייהו ולא תפשוט אין שנוי. גליון.
דאית ביה בזרוני. ואפשר דהשתא דמוקמינן דאית ביה בזרוני דאורחיה לאו צרורות הוא אלא בשברו בגופו כיון שהכניס ראשו בתוכו. וכן נראה לי מדברי הרי"ף ז"ל שפסק כן דאי לית ביה בזרוני חצי נזק ואי אית ביה בזרוני נזק שלם אלמא לאו משום צרורות וכסומכוס דלית הלכתא כוותיה אלא אפילו לרבנן ולא משום צרורות כדאמרן. כן נראה לי.
ועוד צריכה תלמוד לדעת הרב ז"ל משום דקיימא לן דאם כן הוה לן למימר אלא דאית ביה בזרוני כלומר ודלא כסומכוס אלא כרבנן. וכן משמע מן הירושלמי דגרסינן התם תרנגול שהיה פורח ממקום למקום והזיק בגופו משלם נזק שלם ברוח שבין כנפיו משלם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם נפח בכלים ושברם משלם נזק שלם ע"כ. ומשמע דסיפא כולי עלמא היא דאי סומכוס ליעבדא פלוגתא דרישא. הרשב"א ז"ל.
וה"ר יהונתן ז"ל כתב וז"ל הרי"ף ז"ל הביא בהלכותיו הא דרמי בר יחזקאל. וצריך עיון אמאי איצטריך להביא הא דרמי בר יחזקאל דהא אוקימנא בגמרא אליבא דסומכוס תני לה ואף על גב דאית ביה בזרוני ולית הלכתא כוותיה אלא כדבי רב דסוס שצנף וחמור שנער דלא משלמי אלא חצי נזק דצרורות נינהו ואפילו אית ביה בזרוני או שעורים מוכנסים בו לא משלמי אלא חצי נזק דלא עדיף היכא דאית בהו בזרוני מהיכא ששברו את הכלים ברוח שבכנפיהם דאף על גב דאורחיה בהכי מיקרו צרורות. ואפשר דסבירא ליה לרב ז"ל דבכהאי גוונא בזב טמא אם הושיט אצבעו לאויר התנור אף על גב שלא נגע בו ומשום הכי בנזקים משלם נזק שלם. ע"כ.
יש שנוי לצרורות. הקשה ריב"א מאי קא מיבעיא ליה אי גמירי הלכה בצרורות אף בשנוי אם כן חצי נזק מחייב ואי לא גמירי אם כן ממילא איכא חצי נזק דהא אמרינן לעיל דכגופה דמיא מסברא ואם כן על ידי שנוי נמי נהי דליכא הלכה מכל מקום ידעינן שפיר דאיכא חצי נזק דהא הוי תולדה דקרן כיון דאיכא שנוי ואם כן בכל ענין שתהא ההלכה איכא חצי נזק אף בצרורות על ידי שנוי. ותירץ דשמא ההלכה לא נשנית רק דצרורות משלמי חצי אב שלהם ואם כן בכי אורחייהו משלמי חצי נזק דהא הוו תולדה דרגל דמשלם נזק שלם ועל ידי שנוי משלמים רביע נזק דהא הוו תולדה דקרן דמשלם חצי נזק כל כמה דלא אייעד ולהכי מיבעיא ליה דשמא כך נשנית ההלכה כדפירשתי ואין שנוי כדפירשתי. תלמיד הר"פ ז"ל.
תפשוט ליה מדרבא וכו'. וליכא למימר דרבא מיבעיא ליה אם יש העדאה בצרורות דשנוי להתחייב חצי נזק ובצרורות כי אורחייהו נזק שלם דמילתא דפשיטא היא אם יש שנוי בצרורות לרביע נזק אם כן משוינן ליה כקרן תמה ושייך ביה העדאה לחצי נזק וגם פשיטא דאין העדאה בכי אורחיה דודאי אם אין שנוי ראוי להסתפק כיון דמשלם חצי נזק בקרן אבל אם יש שנוי אז הוי כאורחיה שן ורגל ובשנוי דקרן אלא דגרעיה הלכה למשה מסיני ואוקמינהו אחצי תשלומין ומילתא דפשיטא היא דבשן ורגל לא שייך העדאה. הרא"ש ז"ל.
ח"מ ש"צ ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל צרורות משלמין מן העלייה ופטורים ברשות הרבים ואין בהם העדאה ואין בהם שנוי לרביע נזק אלא צרורות כדרכן משלמין לעולם חצי נזק מתורת צרורות מן העלייה ובחצר הניזק וכל שיש בהן שנוי משלמין חצי נזק מדין קרן מגופו ואף ברשות הרבים.
והרמב"ם ז"ל נראה שנסתפק בפסק זה אם יש שנוי אם לאו ומעמידים את התשלומין ברביע נזק ואם תפס הרביע האחר שאין מוציאין מידו. ואין דבריו נראין.
בהמה שהטילה גללים לעיסה אם היה המקום דחוק לה עד שהיא מוכרחת בכך הרי זו כדין צרורות ומשלמת חצי נזק מן העלייה ופטורה ברשות הרבים ואין בה העדאה ואם אין מקומה דחוק משונה הוא והרי הוא תולדה של קרן ומשלמת חצי נזק מגופה וחייבת ברשות הרבים ויש בה העדאה. תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי ותקע בו ושברו מכח הצוחה וכן בדרך זה סוס שצנף וחמור שנער ונבקע הכלי לקולם אם הוי בכלי אוכלים הראויים להם הרי זה דרכם ומשלמין חצי נזק מדין צרורות ואם אין שם אוכלים הראויים להם הרי זה משונה ומשלמין אותו מדין קרן וחייבים ברשות הרבים ומשתלמין מגופם ויש בהן העדאה. וחכמי הדורות שלפנינו פירשו בכל אלו שאם אין שם אוכלים שאין משלמין אלא רביע נזק ואם תפס הרביע האחר שאין מוציאין מידו וכל זה מפני שנסתפק להם אם יש שנוי בצרורות אם לאו. ואין דבריהם נראין לי שהרי כל אותן השאלות כלן סובבות אם הצרורות מתולדת קרן או מתולדת רגל ומאחר שנתברר שתולדות רגל הן אין לנו בהן לא העדאה ולא שנוי. ע"כ. המאירי ז"ל.
בעי רב אשי כח כחו לסומכוס וכו'. אבל לרבנן דסומכוס דאית להו הלכתא דצרורות חצי נזק פשיטא ליה לרב אשי דאין חילוק בין כח אחד לכחות הרבה דהכל חצי נזק אבל לסומכוס דלית ליה הלכתא דצרורות חצי נזק אלא סבירא ליה צרורות נזק שלם מיבעיא דילמא מוקי לה להלכתא דחצי נזק בכח כחו או לא. גליון.
או צרורות כאורחייהו משלם חצי נזק ורבנן הוא ותנא הכא הזיקה בבעיטה למימר דכי היכי דבשינוי חצי נזק בכי אורחיה נמי חצי נזק או דילמא הא כי אורחיה משלם נזק שלם דאי חצי נזק למאי הלכתא תנא הכא היזקא דביעוט כלל אלא על כרחך לדיוקא. הר"ש ז"ל.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו וזה לשונם הא כי אורחיה משלם נזק שלם. קשה לר"י מנא ליה לדקדק הא נימא כי על כרחך משנה איירי נמי כאורחיה דאם לא כן למה כתבו גבי תולדה דרגל. ונראה דאם כן לא יאמר או צרורות ועל כרחך ידעינן דאיירי בצרורות כי אורחיה מדתנייה גבי תולדה דרגל אבל כיון דכתב או משמע מחמת שנוי כמו היתה מבעטת. ע"כ.
תא שמע דרסה על הכלי ושברתו. מסיפא לא בעי לאוכוחי דעל כרחך רבנן היא מדתנן היה דלי קשור ברגלו או שהיה מהדס וכו' והיינו צרורות כי אורחייהו משום דהך בבא באנפי נפשה. מהר"י כ"ץ ז"ל.
וכי תימא ראשון ראשון להתזה וכו'. אלא דבעי רב אשי. עדיפא מיניה הוה מצי לאקשויי דהא לא אפשר לאוקמה הכין דתניא עלה לקמן בסמוך במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על הראשון פטורה ועל האחרון חייבת ואי בהתזות אי התזות ברשות הרבים אפילו על האחרון פטורה ואי שתיהן ברשות הניזק על שתיהן היא חייבת אלא דניחא ליה לאתויי הא דרב אשי ולמיפשט מינה דרב אשי כרבנן מוקי לה ואיפשיט פירושא דמתניתין ועלה קא בעי רב אשי אם יש שנוי וצרורות דמחמת ביעוט רביע נזק. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל וכי תימא ראשון להתזה וכו'. נהי דברייתא דמתניא עלה ליכא לפרושה הכי דקאמר במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים על הראשון פטור וכו' ומפרש לה תלמודא בהתיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד ואי ראשון להתזה למה לא יתחייב בראשון דומיא דשני אם התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד אלא ודאי דראשון בלא התזה ופטור דהוה ליה רגל מכל מקום מתניתין יכולני לפרש ראשון להתזה ושני להתזה. ע"כ.
ואי סומכוס מי אית ליה חצי נזק. קשה נימא דאיירי על ידי שנוי כגון שמתגלגל או התזה שנייה בשינוי. וי"ל דמשמע ששבירת כלי שני דומיא דכלי ראשון דהוי כדרכה וכן משמע שלא נתגלגל שנשבר אותו כלי בלא גלגול. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
תפשוט ליה דלאו ככחו דמי. קשיא לי והיכי תפשוט ליה מהכא והא לא ידעינן אי רבנן קא תנו לה אכתי לסומכוס לא איפשיטא לן ולא מידי. ואפשר דלא שני ליה בין כחו לכח כחו ואכתי בעיא בדוכתא קיימא רבנן קא תנו לה אבל לסומכוס לא ידעינן אי שני ליה בין כחו לכח כחו או דילמא סומכוס קתני לה ושני ליה ומה טעם הוצרך לשנות הבעיא. הראב"ד ז"ל.
והרב רבי ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו תפשוט הא דבעי רב אשי כח כחו וכו'. הוה מצי למימר מהכא לא תפשוט דדילמא רבנן היא והיינו בעיא דרב אשי אי כרבנן היא ולא תפשוט בעיא דכח כחו אי כסומכוס ותפשוט אלא דעדיפא מינה קאמר דרב אשי לא נסתפק אי כרבנן אי כסומכוס אלא פשיטא ליה דרבנן היא ובני הישיבה שמעו הבעיא דמיבעיא להו אי צרורות דמתניתין כי אורחייהו או על ידי ביעוט והם בדו מדעתם דמיבעיא להו אי כרבנן אתיא ואי כסומכוס דדייקי הא כי אורחייהו נזק שלם ואמר להו רב אשי לא כן הבעיא אלא הכי דייקינן הא על ידי ביעוט רביע נזק ומיבעיא ליה אם יש שנוי או אין שנוי. עד כאן.
רב אשי כרבנן מוקי לה דבעי לה הכי. כלומר דבעיא דרב אשי דבעי בכח כחו לסומכוס לא איפשר למיפשטה ממתניתין ועל מתניתין אית ליה בעיא אחריתי והכי בעי. איכא למידק דמנא להו דרב אשי בעא הכין דהא לא אשכחן דבעי הכין ולמה להו למימר הכין. וי"ל דבגמרא הוא דאוסיפו בבעיא הכי מנפשייהו וכי אמרינן בעיא דרב אשי לא אפשר למידק ממתניתין דאיהו מתניתין כרבנן מוקי לה אלא בעיא אחרינא אית ליה למבעי אמתניתין. ועוד נראה לי דניחא ליה לאוקמי מתניתין כרבנן לרב אשי ולא כסומכוס דלית הלכתא כוותיה ואגב אורחיה אתי לאשמועינן הכי. הרשב"א ז"ל.
רב אשי כרבנן מוקי לה. הוה מצי למימר דאם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר לאו ככחו דמי ומתניתין רבנן היא או סומכוס היא. אלא דעדיפא ליה לאוקמי בעיא דרב אשי דלעיל אמתניתין ובעי לה הכי דקים ליה לתלמודא דבעיא זו נשאלה בבית המדרש להכי דחיק לאוקומי הבעיא אליבא דרב אשי. ואם תאמר מאי אוקמתא היא זו בעיא חדשה היא. וי"ל דהיינו בעיא דלעיל ובלשון זה נשאלה בבית המדרש וכו' והתלמוד הוסיף מדעתו וכו' ורב אשי מפרשה בענין אחר. הרא"ש ז"ל.
כיון דלא אפשר לה אורחה הוא. תימה למאי קא בעי לה אי לענין דחייב חצי נזק ולא אמרינן רביע נזק אם כן הוה ליה למימר אם תמצא לומר יש שנוי מי הוי שנוי בהכי או לא. וי"ל דקא בעי לה לענין לחייב ברשות הרבים. ולא נהירא דאם כן היה לו לפרש בהדיא. ועוד דלקמן בתר אותה סוגיא הוה ליה לאיתויי. לכך נראה לריב"א דהכי פירושו אורחיה הוא ומחייב לסומכוס נזק שלם או דילמא כיון דהוי מחמת ביעוט אין להם אלא חצי נזק. תלמיד הר"פ ז"ל.
או דילמא השתא מיהא מחמת ביעוטא קא אתיא. פירש רש"י בלישנא אחרינא או דילמא השתא וכו' והוה ליה תולדה דקרן ואם הועד משלם נזק שלם. וקשה ולמה לא פירש והוה ליה תולדה דקרן וקנסא הוא ונפקא מינה דלא מגבינן ליה בבבל. וי"ל שלא היה לו לומר בעטה והתיזה אלא בבהמה עצמה לנקוט בלא צרורות. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
בעא מיניה ר' ירמיה וכו'. הכי גריס רש"י ז"ל ובעטה והתיזה והאי משום דמשמע ליה דבכי אורחיה לא קא בעי דהא פשיטא דפטור ברשות הרבים כדאמר לעיל בפרק קמא לפטרן ברשות הרבים. וקשה דאם כן בסמוך דפריך ממתניתין וקתני דרסה על הכלי וכו' צריך לומר דמיירי התם על ידי שינוי דאי בכי אורחיה מאי פריך מהתם דקאמר ברשות הרבים פטור והיאך אפשר לאוקמי על ידי שנוי והא קתני גבי חצר הניזק ועל הראשון משלם נזק שלם ואי על ידי שנוי נזק שלם מי משכחת לה ולא משמע כלל דאתיא כרבי טרפון. לכן נראה דלא גרסינן ובעטה ומיבעי ליה בצרורות כי אורחייהו דאי על ידי שנוי פשיטא דחייב הוי תולדה דקרן. ואם תאמר והא אמרינן בפרק קמא דפטורין ברשות הרבים דהם תולדה דרגל. וי"ל דהוי בתר מסקנא דהכא. ואם תאמר על כרחך הן פטורות ברשות הרבים דאם הן חייבות אם כן היכי עביד רבי טרפון קל וחומר במתניתין לחיובי נזק שלם במשונה בחצר הניזק נימא צרורות יוכיחו שחייבות ברשות הרבים חצי נזק ואינן משלמות בחצר הניזק נזק שלם. ויש לומר דמשמע דכסומכוס סבירא ליה דבחצר הניזק משלם נזק שלם. ועוד יש לומר דכי היכי דאין דנין קל וחומר מהלכה הכי נמי לא אמרינן יוכיח מהלכה. תלמיד הר"פ ז"ל.
וכן ה"ר ישעיה לא גריס ובעטה וז"ל יש ספרים דגרסי ובעטה וברוב הספרים לא גרסי ליה. וריב"א הקשה על גירסא זו דעד השתא היה פשיטא דעל ידי שנוי יש להם דין קרן כדפרישנא מאידך בעיא לכל הפירושים ואם כן בכל ברייתות דמותיב מינייהו עליה צריך להגיה ובעטה דאי כאורחייהו אמאי אקשי ליה אשינויא דשני מסתברא תולדה דרגל היא בלאו הכי תיקשי ליה דבכי אורחייהו פשיטא לן דרגל היא ופטירי והכא מחייב להו. ואפילו אם נדחוק להגיה אם כן בההיא דנפל השבר על כלי אחר ושברו דקאמר ועל האחרון חצי נזק אי בביעוט תפשוט דאין שנוי לרביע נזק. ותו מאי פריך לקמן והא אמר רבי יוחנן אין חצי נזק חלוק והא על כרחך חלוק בכי אורחייהו דברשות הרבים פטור ובחצר הניזק חייב דעל כרחך לא מיבעיא לן אלא בבעטה. לכן אומר ריב"א דלא גרסינן ובעטה ובכי אורחייהו קא מיבעיא ליה לקרן מדמינן ליה דכי אמר רחמנא צרורות חצי נזק אוקמינא מכל דין קרן אף להחמיר לחייב ברשות הרבים או דילמא תולדה דרגל ולא דמיא לקרן אלא להקל ופטורין ברשות הרבים. ע"כ.
אמר ליה מסתברא דתולדה דרגל הוא. כלומר משום דאורחיה הוא וקרן תמה לאו אורחיה דכל השוורים בחזקת שימור קיימי והיינו דכי הדר ביה לא הדר מהא והדר ביה מאידך ואף על גב דמעיקרא הוה פשיט ליה דעקירה אין כאן הנחה יש כאן. הרשב"א ז"ל.
220ימים לסיום הש״ס