בבא קמא יח ע"א

בְּהִתִּיז צְרוֹרוֹת וּבִפְלוּגְתָּא דְּסוֹמְכוֹס וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי
תָּא שְׁמַע תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם שְׁמַע מִינַּהּ בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן תַּרְגְּמַהּ אַחֶבֶל
וְהָא חֶבֶל מְשׁוּנֶּה הוּא דִּמְאַוַּס בְּלֵישָׁה וְהָא נִשְׁבַּר דְּלִי קָתָנֵי אֶלָּא סוֹמְכוֹס הִיא דְּאָמַר צְרוֹרוֹת נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם
אִי סוֹמְכוֹס אֵימָא סֵיפָא נִיתַּז מִמֶּנּוּ שֶׁבֶר וְנָפַל עַל כְּלִי אַחֵר וְשָׁבְרָה עַל הָרִאשׁוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְעַל הָאַחֲרוֹן מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק וְאִי סוֹמְכוֹס מִי אִית לֵיהּ חֲצִי נֶזֶק
וְכִי תֵּימָא שָׁאנֵי לֵיהּ לְסוֹמְכוֹס בֵּין נֶזֶק כֹּחוֹ לְכֹחַ כֹּחוֹ וְאֶלָּא הָא דְּבָעֵי רַב אָשֵׁי כֹּחַ כֹּחוֹ לְסוֹמְכוֹס כְּכֹחוֹ דָּמֵי אוֹ לָאו כְּכֹחוֹ דָּמֵי
תִּפְשׁוֹט לֵיהּ דְּלָאו כְּכֹחוֹ דָּמֵי
אֶלָּא לָאו רַבָּנַן הִיא שְׁמַע מִינַּהּ בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן
אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי דְּקָאָזֵיל מִינֵּיהּ מִינֵּיהּ
בָּעֵי רָבָא חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם אוֹ מֵעֲלִיָּיה מְשַׁלֵּם מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם דְּלָא אַשְׁכְּחַן חֲצִי נֶזֶק דִּמְשַׁלֵּם מֵעֲלִיָּיה אוֹ דִלְמָא מֵעֲלִיָּיה מְשַׁלֵּם דְּלָא אַשְׁכְּחַן כְּאוֹרְחֵיהּ דִּמְשַׁלֵּם מִגּוּפֵיהּ
תָּא שְׁמַע הִידּוּס אֵינוֹ מוּעָד וְיֵשׁ אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה מוּעָד הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז
וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי מַאן דְּאָמַר אֵינוֹ מוּעָד קָסָבַר מִגּוּפוֹ מְשַׁלֵּם וּמַאן דְּאָמַר מוּעָד קָסָבַר מֵעֲלִיָּיה מְשַׁלֵּם
לָא בִּפְלוּגְתָּא דְּסוֹמְכוֹס וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי
תָּא שְׁמַע הַכֶּלֶב שֶׁנָּטַל חֲרָרָה וְהָלַךְ לְגָדִישׁ וְאָכַל הַחֲרָרָה וְהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ עַל הַחֲרָרָה מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם וְעַל הַגָּדִישׁ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
מַאי טַעְמָא לָאו מִשּׁוּם דְּהָוְיָא לְהוּ צְרוֹרוֹת וְתָנֵי עֲלַהּ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ
וְתִסְבְּרָא לְרַבִּי אֶלְעָזָר נֶזֶק שָׁלֵם מִגּוּפֵיהּ מִי אַשְׁכְּחַן
אֶלָּא כְּגוֹן דְּשַׁנִּי בְּהָא גַּחֶלֶת וְרַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר לַהּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן דְּאָמַר מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם
וְלָא הִיא מַאי טַעְמָא מוֹקְמַתְּ לַהּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן מִשּׁוּם נֶזֶק שָׁלֵם
רַבִּי אֶלְעָזָר סָבַר כְּסוֹמְכוֹס דְּאָמַר צְרוֹרוֹת נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר צַד תַּמּוּת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת וְכִי קָתָנֵי מִגּוּפוֹ אַצַּד תַּמּוּת
אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אָשֵׁי לְרָבִינָא אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה בְּתָם וְנַעֲשָׂה מוּעָד בְּמוּעָד מִתְּחִילָּתוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יח - א

בהתיז צרורות על ידי ההידוס, והצרורות שברו כלי, והוא לא נגע בכלי, ובפלוגתא [ובמחלוקת] דסומכוס ורבנן קמיפלגי [נחלקו], שתנא קמא האומר כי אינו נחשב מועד סובר כרבנן שיש הלכה מיוחדת בצרורות שמשלם רק חצי נזק, והיש אומרים הסוברים כי נחשב מועד, סוברים כסומכוס שמשלם נזק שלם. ואין לפשוט משם את האיבעיא של רבא.

מנסה הגמרא לפשוט מברייתא אחרת את האיבעיא של רבא.

תא שמע: תרנגולין שהיו מחטטין [מנקרים בחרטומיהם] בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי - משלמין נזק שלם. שמע מינה: בתר מעיקרא אזלינן, ונחשב שנשבר מחמת מה שניקרו בגופם את החבל ולא מחמת צרורות שנפל הדלי על הקרקע ונשבר, ולכן משלמין נזק שלם. ^[1]

אם כן יש לפשוט משם את הספק של רבא, שהולכים בתר מעיקרא, ולא אחרי הגורם ששבר את הכלי בפועל.

ודוחה הגמרא: כי אין לפשוט משם את ספקו של רבא, כי תרגמא [אפשר לפרש] את התשלום אחבל, ואת החבל ודאי שהזיקה בגופה, ולכן חייב עליו נזק שלם.

ומקשינן: כיצד אפשר לפרש בברייתא שתשלום נזק שלם הוא על החבל, והא חבל - משונה הוא! שאין דרך שן לאכול דבר שאינו ראוי לה, ואם כן צריך לשלם על החבל רק חצי נזק.

ומתרצינן: אפשר לפרש שמדובר בחבל בלישה, [שמלוכך] דמאוס [שמדובק בו עיסה], ולכן אינו משונה מה שהתרנגולים ניקרו את החבל, ומשום כך צריך לשלם נזק שלם, כדין שן. ^[2]

ומקשינן: כיצד אפשר לפרש שהברייתא מדברת על תשלום החבל ולא על תשלום הדלי, והא נשבר דלי קתני! אלא על כרחך צריך לומר שהברייתא מדברת על תשלום הדלי.

אבל עדיין אין לפשוט את ספקו של רבא משם, שהולכים אחרי הגורם הראשון [בתר מעיקרא] ולכן משלם נזק שלם.

משום שאפשר להעמיד את הברייתא שהולכים אחרי הגורם ששבר את הכלי בפועל [בתר תבר מנא], וסומכוס היא, דאמר: צרורות - נזק שלם משלם.

ומקשינן: אי נעמיד את הברייתא כדעת סומכוס, יקשו דברי הברייתא בסיפא.

כי אימא סיפא, שנינו שם: ניתז ממנו שבר מהכלי הראשון שנשבר ונפל על כלי אחר ושברה - על הראשון משלם נזק שלם, ועל האחרון משלם חצי נזק.

ואי נאמר שאלו דברי סומכוס, יקשה, מי אית ליה [וכי יש לו] לסמכוס דין תשלום חצי נזק?

וכי תימא [ואם תאמר], שאני ליה לסומכוס בין נזק כחו לכח כחו, שסומכוס מחלק בין נזק שנעשה על ידי כוחו [כגון הדלי שנתגלגל מכוחו] לנזק שנעשה על ידי כח כוחו [כגון הכלי האחר שנשבר משבר הדלי שעף עליו], ורק בנזק שנעשה על ידי כוחו חולק על רבנן וסובר שמשלם נזק שלם, אבל על נזק של כח כוחו מודה שצריך לשלם רק חצי נזק,

אם כן יקשה, ואלא הא דבעי רב אשי לקמן: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לאו ככחו דמי?

תפשוט ליה מברייתא זו, שסומכוס סובר דלאו ככחו דמי!

אלא לאו, על כרחך, ברייתא זו רבנן היא הסוברים שבצרורות משלם חצי נזק, ולכן בניתז שבר מהכלי על כלי אחר ושברו משלם חצי נזק.

ואם כן שמע מינה [מוכח מהברייתא] כי בתר מעיקרא אזלינן, ולכן משלם נזק שלם על הדלי שנשבר, כי נחשב שנשבר מחמת מה שניקרו בגופם את החבל ולא מחמת צרורות שנפל הדלי על הקרקע ונשבר.

אם כן יש לפשוט משם את הספק של רבא, שהולכים בתר מעיקרא, ולא אחרי הגורם ששבר את הכלי בפועל.

ודוחה הגמרא: אמר רב ביבי בר אביי: אין לפשוט מהברייתא, לפי שאפשר להעמיד את הברייתא שמדובר באופן דקאזיל [שהלך] הדלי מיניה מיניה ^[3] [ממנו ממנו] כלומר: אחרי שנפסק החבל, התרנגול הוליך כל הזמן את הדלי על ידי גלגול, ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר, אלא התרנגול גילגלו אף בשעת שבירה.

בעי רבא: חצי נזק שמשלם כשהזיקה בהמתו בצרורות,

האם מגופו של שור הוא משלם, כשור תם, שאין משלם אלא מגופו, וכשאין גופו שווה כשיעור חצי הנזק מפסיד הניזק. או מעליה [אף ממעות שבביתי] משלם, ככל המועדין שהזיקו. ^[4] ויסוד הספק הוא:

האם מגופו משלם, כיון דלא אשכחן תשלום של חצי נזק דמשלם מעליה, שהרי רק שור תם משלם חצי נזק, ותם הרי משלם רק מגופו, והכי נמי חצי נזק צרורות ישלם מגופו,

או דלמא חצי נזק דצרורות, מעלייה משלם, כיון דלא אשכחן מזיק כאורחיה, דמשלם מגופיה. ^[5] והיינו, שרק שור תם, משלם מגופו, לפי שנגיחת שור תם משונה היא. ולכן, צרורות, דהוי כאורחיה, ישלם מעליה.

ובאה הגמרא לפשוט את הספק של רבא:

תא שמע מהא תניא: הידוס [ריקוד] התרנגול, ששיבר הכלים בהידוסו, אינו מועד. ויש אמרים הרי זה מועד.

וקשה, וכי על שבירה בהידוס סלקא דעתך שמשלם חצי נזק?! הא מזיק כאורחיה הוא, שהזיק בגופו, ובודאי משלם נזק שלם, ואיך יתכן שנחלקו תנאים בזה?

אלא לאו, הכי קתני: הידוס, והתיז הכלי ברקידתו, למקום אחר, דהוי צרורות.

ובהא קמיפלגי: מאן דאמר הידוס והתיז אינו מועד, קסבר חצי נזק צרורות מגופו משלם. והיינו דקאמר "אינו מועד", שדינו הוא כדין תם לכל דבר.

ומאן דאמר "מועד" הוא, קסבר חצי נזק צרורות מעלייה משלם, ומה שאמר "הרי זה מועד", היינו רק לענין זה שמשלם מן העליה, אבל שיעור התשלום ודאי הוא חצי נזק כדין צרורות.

ונמצא, שבנידון השאלה שהעלה רבא, נחלקו תנאים.

ודחינן: לעולם מיירי בהידוס והתיז, כדקאמרת.

אך לא בהא פליגי, אלא בפלוגתא דסומכוס ורבנן קמיפלגי.

מאן דאמר אינו מועד, סובר כרבנן, שצרורות, חצי נזק בלבד משלם. ומאן דאמר מועד, סובר כסומכוס, שאף בצרורות משלם נזק שלם, ולכך אין לך לפשוט ספיקו של רבא מברייתא זו.

תא שמע: דתניא: הכלב שנטל חררה [עוגה המונחת על גבי גחלים, והגחלים דבוקים בה, ונטל הכלב את העוגה עם הגחלת הדבוקה בה], והלך לגדיש, ואכל את החררה, והדליק את הגדיש:

על אכילת החררה משלם נזק שלם, דהוי נזקי שן, ועל הגדיש שנשרף משלם חצי נזק.

ומדייקת הגמרא: מאי טעמא על הגדיש משלם חצי נזק? לאו, משום דהויא להו צרורות, שהכלב הזיק בכחו, שהניח הגחלת כאן, והלכה האש ושרפה את הגדיש, שאין זה היזק בגופו.

ותני עלה, על ברייתא זו בתוספתא, שמשלם חצי נזק מגופו. ^[6] ומוכח שחצי נזק צרורות מגופו משלם, ותפשוט ספיקו דרבא.

ודחינן: ותסברא, האם סבור התנא לומר שמדין צרורות הוא יתחייב לשלם חצי נזק?

והא לרבי אלעזר, דפליג בברייתא על דין זה, וסבירא ליה שאף על הגדיש משלם נזק שלם, אי אפשר לפרש כן.

כי אף אם נאמר שהוא משלם נזק שלם בצרורות לרבי אלעזר משום שהוא סובר כסומכוס, מכל מקום, שישלם נזק שלם מגופיה, מי אשכחן!? היכן מצינו שישלם נזק שלם מגופו? ^[7]

והרי גם רבא, שנסתפק אי צרורות משלם מגופו או מעליה, הסתפק בדבר רק אליבא דרבנן, דאמרי חצי נזק משלם, שלפיהם יש מקום לדון האם לדמות את תשלומי צרורות לשאר תשלומי חצי נזק שמשלמין מגופן, או לא.

אבל לסומכוס, ודאי פשיטא ליה לרבא שמהעליה משלם, כי לדבריו, לכל דבר הוא כמועד.

אלא בהכרח, זה שהוא משלם חצי נזק לרבנן, אין זה משום דהוי צרורות. כי בדין צרורות בין רבנן ובין רבי אלעזר סברי כסומכוס, שנזק שלם משלם.

אלא הא שמשלם חצי נזק, הוא מדין קרן משונה, ומיירי הברייתא כגון דשני [ששינה] בהא [הכלב] בגחלת, שלא הניחה על הגדיש כדרכו אלא נטלה בפיו והניחה על הגדיש, וכיון דהוי משונה סברי רבנן שמשלם חצי נזק ומגופו. ^[8]

ורבי אלעזר, החולק וסובר שמשלם נזק שלם, משום שסבר לה כרבי טרפון, דאמר: משונה שהוא קרן, שהזיקה בחצר הניזק, נזק שלם משלם, ולא נאמר הדין בשור תם שמשלם חצי נזק אלא בהזיק ברשות הרבים.

אך מכל מקום, אף לפיו, אינו משלם אלא מגופו כיון דהוי קרן תמה. ולעולם קרן תמה משלם מגופו אף אי משלם נזק שלם. ולפיכך אין להוכיח מברייתא זו שחצי נזק צרורות משלם מגופו.

ודחינן: ולא היא!

היינו, זה שהוכחת שהברייתא ודאי לא מדברת בצרורות כי אורחיהו, אלא במשונה, אינה הוכחה.

כי מאי טעמא מוקמת לה לברייתא בשינה בצרורות, ומוקמת לה לרבי אלעזר כרבי טרפון שמשונה בחצר הניזק משלם נזק שלם [ולא מוקמת לה בצרורות, ורבי אלעזר דאמר משלם נזק שלם כסומכוס סבירא ליה] משום דאמר משלם מגופו, ולא אשכחן נזק שלם כי אורחיה שמשלם מגופו.

וזה לא קשה. כי לעולם יש לומר כמו שהעמדנו מעיקרא, שמדובר בצרורות כי אורחיהו, ורבנן סברי צרורות משלם חצי נזק מגופו.

ורבי אלעזר סבר כסומכוס, דאמר צרורות נזק שלם משלם, ואפילו הכי משלם מגופו, משום דסבר לה כרבי יהודה, דאמר לקמן: צד תמות במקומה עומדת.

והיינו, שרבי יהודה סבירא ליה, ששור תם שנגח שלוש פעמים, ונעתק מתמות למועדות, ומשלם נזק שלם, לא יצא מדין תמות לגמרי לענין שישלם כולו מן העליה, ולפוטרו בשמירה פחותה. אלא, חלק התמות [שהוא חצי נזק], במקומו עומד, שעל חצי מהנזק אינו משלם אלא מגופו כדין תם [וכן אינו נפטר מחצי נזק זה בשמירה פחותה].

והילכך, גם לגבי צרורות סבר רבי אלעזר שעל אף שמשלם נזק שלם, מכל מקום משלם חצי נזק מגופו, היות ו"צד תמות, במקומה עומדת".

וכי קתני בברייתא שמשלם מגופו, אין זה על כל הנזק אלא אצד תמות בלבד. אבל את החצי השני של הנזק הוא משלם מן העליה.

ואם כך נעמיד את הברייתא, שפיר יש ראיה שחצי נזק צרורות משלם מגופו.

ואף שיש לדחות את הראיה, ולהעמיד הברייתא בששינה בגחלת, ומשלם חצי נזק מגופו מדין קרן תמה, מכל מקום, מה שפרכת שהברייתא בהכרח לא מיירי בצרורות כי אורחיהו, לאו פירכא היא, ואפשר לאוקמי אף בכי אורחיהו.

ועתה מקשה הגמרא על מה שהעמדנו את רבי אלעזר כרבי יהודה, שצד תמות במקומה עומדת, ומשום כך הוא סובר שאף את תשלומי הצרורות הוא משלם חציו מגופו, כי צד תמות במקומה עומדת.

אמר ליה רב סמא בריה דרב אשי לרבינא: אימור דשמעת ליה לרבי יהודה, דאית ליה צד תמות במקומה עומדת, דוקא בתם שנגח שלוש פעמים ונעשה מועד, שבזה אמרינן, על אף שנעשה מועד, לא פקע הימנו דין תמות לחצי נזק,

הערות

^[1] הקשה ביד דוד, אפילו אם הולכים בתר מעיקרא, מדוע ישלם נזק שלם על הדלי, הלא התרנגולים לא נגעו בדלי, רק בחבל, ואם כן אינו אלא צרורות. ותירץ, כי צריך לומר, כיון שהחבל קשור בדלי, כשנוגע התרנגול ומחטט בחלב הרי זה כמי שנוגע בדלי.

^[2] כתב המאירי וז"ל: [אם] לא היה חבל זה כרוך בלישה הרי זה משונה ואף על החבל אינו משלם אלא חצי נזק, ועל הדלי, אף לדעת הפוסקים דבתר מעיקרא אזלינן, יש אומרים בזו שאינו אלא בחצי נזק הואיל והחבל משונה אף הדלי משונה, וכן כתבו גדולי הדורות שלפנינו. ומכל מקום [אם] אחר שנפל הדלי מתגלגל ומסייע התרנגול בגלגולו ונשבר, אף בזו הם מפרשים שמשלם נזק שלם וכו', ולא נראה לי כן, אלא הואיל ובתר מעיקרא אזלינן, חייב על הדלי נזק שלם אף בלא אזיל מיניה מיניה, שכיון שנפסק, דרכו בנפילת הדלי, והרי הוא כתרנגול שהושיט ראשו בכוס שהיו בו זרעים וכו', שאלמלא שאנו באים בה מטעם צרורות היינו מחייבים אותו בנזק שלם, ובזו הואיל והפקענו ממנה דין צרורות הואיל ובתר מעיקרא אזלינן אף הוא חייב נזק שלם.

^[3] הרי"ף הביא אוקימתא זו להלכה. ותמה עליו הבעל המאור, שהרי אוקימתא זו היא רק להצד שהולכים בתר תבר מנא, אבל אם סוברים כרבה שהולכים בתר מעיקרא אין צריך להעמיד את הברייתא כאוקימתא זו. והרמב"ן במלחמות כתב ליישב את הרי"ף, שאפשר לפרש את הגמרא באופן אחר, שהגמרא רצתה לפשוט מדברי רבה שהולכים בתר סוף, מכך שאמר רבה שהשני פטור, ולא אמר שהראשון חייב, ואם רבה סובר שהולכים בתר מעיקרא, היה לו לומר שהראשון חייב, ולא לומר שהשני פטור, כי השני פטור גם אם הולכים בתר סוף, כיון שסופו לישבר ואין לכלי שוויות, אלא מוכח מכך שהוצרך רבה לפטור את השני, שגם הראשון פטור, כיון שבתר סוף אזלינן. [הובא לעיל יז ב הערה 16], ואם הרי"ף סובר כן, מובן פסקו, שהולכים בתר תבר מנא, ולכן חייב הזורק רק באופן שגלגלו בגופו ושברו בשעה שגלגלו. והרשב"א תירץ, שגם אם הולכים בתר מעיקרא צריך לתירוצו של רב ביבי, שהתרנגול גילגל את הדלי אחרי שנפסק החבל. כי כל שאינו נוגע בכלי אלא מחטט בחבל ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי, אין סיבה שישלם נזק שלם על הדלי, כיון שלא פעל בגופו, ואינו אלא צרורות, וכיון ששנינו שמשלם נזק שלם, על כרחך מדובר שנגע בגופו בגוף הכלי, ולכן יש להעמיד שמדובר במגלגל את הדלי בגופו לאחר שנפסק החבל.

^[4] השיטה מקובצת בשם הגליון הקשה, מדוע לא פשט רבא שמשלם חצי נזק צרורות מגופו מקל וחומר מקרן, מה קרן חייב ברשות הרבים ובכל זאת משלם מגופו, חצי נזק צרורות שפטור ברשות הרבים ודאי שישלם רק מגופו. ותירץ שאין להקשות מכח קל וחומר, כיון שספיקו של רבא היה האם ההלכה למשה מסיני באה להקל עליו לגמרי גם בעצם התשלום שישלם רק חצי נזק וגם בצורת התשלום שישלם רק מגופו, או שמא ההלכה באה להקל רק לענין עצם התשלום, אבל בצורת התשלום נשאר מן העליה כמו שהיתה אם היה לה דין רגל לשלם נזק שלם. התוספות לעיל [ג ב ד"ה לפוטרו] הקשו מדוע היה פשוט לגמרא שאינו משלם על צרורות ברשות הרבים יותר מאשר אם משלם מן העליה, ותירץ כיון שמן הדין היה צריך לשלם נזק שלם ובאה ההלכה ואומרת שאינו משלם כי אם חצי נזק, אם כן ברור שההלכה באה להקל ולא להחמיר.

^[5] השיטה מקובצת בשם הגליון הקשה, לפי מאן דאמר שתשלום חצי נזק בקרן הוא חיוב ממון ולא קנס, משום שסתם שוורים אינם בחזקת שימור ודרכם לנגוח [כמו שאמרו תוספות לעיל טו ב ד"ה והשתא], ואף על פי כן משלם מגופו, אם כן מצינו היזק כאורחיה שמשלם מגופו. ותירץ, שגם למאן דאמר זה, אינו כי אורחיה לגמרי אלא קצת כי אורחיה.

^[6] הרש"ש כתב שצריך למחוק את התיבות: "חצי נזק".

^[7] הקשה הרשב"א: מנין לגמרא שרבי אלעזר סובר שמשלם נזק שלם מגופו, אולי בזה גופא נחלקו, שלדעת האומר חצי נזק משלם מגופו, ולדעת רבי אלעזר שאמר נזק שלם משלם מן העליה. ותירץ, אפשר כי מה ששנינו בתוספתא שמשלם מגופו נאמר על כל השיטות, ואחרי דברי רבי אלעזר נשנו. ומבואר בדברי הרשב"א שלא גרס בתוספתא: משלם "חצי נזק" מגופו, אלא גרס: משלם מגופו. וכמו שהגיה הרש"ש [בהערה קודמת].

^[8] רש"י כאן פירש, שהשינוי היה, שנטלה בפיו והניחה, ולקמן [עמוד ב ד"ה אמר לך רבא] פירש רש"י ששינה בצרורות כגון שזרק הכלב הגחלת בידו על הגדיש, וכתב המהר"ם שיף, מה שרש"י לא פירש גם כאן כן, משום שכאן פירש לפי פירוש רבו שרבי אלעזר סובר בצרורות כאורחייהו חצי נזק כרבנן, ומה שאמר גבי כלב שנטל חררה שמשלך נזק שלם היינו במקום גחלת ולא בשאר הגדיש, ורבנן ורבי אלעזר חולקים במחלוקת של רבי טרפון ורבנן, ולפי זה צריך לפרש שמדובר בהניחה ולא בזרקה. ובביאור תמה על המהר"ם שי"ף, שהרי מפורש ברש"י שכולם סוברים כסומכוס. וכתב, כי אולי היה כתוב בספרים שלפניו כמו הנוסחה שהביא השיטה מקובצת בשם הגליון, שכולם סוברים כרבנן.

כאן המחלוקת היא במקרה שהתיז צרורות אגב הידוס, ובפלוגתא [ובמחלוקת] של סומכוס ורבנן [וחכמים] שהוזכרה מקודם קמיפלגי [חלוקים הם] אם בכלל דנים כוחו כגופו או לא.

ומציעים פתרון נוסף, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי — בעליהם משלמין נזק שלם. שמע מינה [למד מכאן] כי בתר מעיקרא אזלינן [אחר ההתחלה אנו הולכים] לענין חיוב תשלומים! ודוחים: אין להוכיח מכאן, תרגמא [תרגם], הסבר את הענין כמתייחס אל החבל, שעל החבל משלמין נזק שלם, ולא על הדלי, שנזקו הוא בכלל צרורות.

ושואלים: והא [והרי] אכילת חבל דבר משונה הוא שאינו דרכו של תרנגול, ואין דינו כשן אלא כקרן, ומדוע שישלם נזק שלם? ומשיבים: כאן מדובר בחבל שהיה מאוס (מלוכלך) בלישה של בצק, ודרך התרנגול לנקר בו. ומקשים: והא [והרי] "נשבר דלי" קתני [שנה] משמע שביחס לדלי המחלוקת! אלא, יש לומר כי ברייתא זו כשיטת סומכוס היא דאמר [שאומר] כי צרורות — נזק שלם משלם.

ושואלים: אי [אם] כדעת סומכוס, אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] שנאמר שם: ניתז ממנו שבר ונפל על כלי אחר ושברה, על הראשון — משלם נזק שלם, ועל האחרון — משלם חצי נזק. ואי [ואם] לשיטת סומכוס היא הברייתא, מי אית ליה [האם יש לו, האם הוא סובר] כלל את דין תשלום חצי נזק על נזקי צרורות של רגל?

וכי תימא [ואם תאמר] שאני ליה [שונה לו] לסומכוס בין נזק שגרם כחו, שמכוחו, באופן ישיר, הועף דבר והזיק, לבין נזק שנגרם על ידי כח כחו, והשבר שנפל מן הדלי הוא כח כוחו, ובזה מודה סומכוס שמשלם רק חצי נזק — ואלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] רב אשי: כח כחו לסומכוס, האם ככחו דמי [נחשב], או לאו [לא] ככחו דמי [נחשב]?

תפשוט ליה [תפתור לו] מכאן דלאו [שלא] ככחו דמי [הוא נחשב], וכיון שלא פתר רב אשי שאלה זו, משמע שאין לה פתרון!

אלא לאו [האם לא] כשיטת רבנן [חכמים] היא ברייתא זו, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] כי בתר מעיקרא אזלינן [אחר הפעולה של ההתחלה אנו הולכים] ומשום כך כל מה שנעשה מכוחו של בעל החיים המזיק כדרכו — משלם עליו, ולכן משלם גם עבור הדלי נזק שלם!

אמר רב ביבי בר אביי: אפשר לדחות ולומר שמדובר במקרה דקאזיל מיניה מיניה [שהולך ממנו וממנו] כלומר, שהתרנגול היה מגלגל את הדלי, ובתוך כך נשבר, ולכן חייב עליו. ואין לדעת מכאן מה יהא הדין כאשר לאחר שיתגלגל מכוחו יישבר. ואם כן נשארה השאלה פתוחה.

א בעי [שאל] רבא שאלה זו: חצי נזק צרורות האם מגופו של המזיק משלם כדרך שמשלם חצי נזק בנזקי קרן של שור תם, או מעלייה משלם כדרך שמשלם בשאר נזקים? וצדדי השאלה: מגופו משלם שכן לא אשכחן [מצאנו] חצי נזק שמשלם מעלייה, או דלמא [שמא] מעלייה משלם שכן לא אשכחן [מצאנו] מזיק כאורחיה [כדרכו] שמשלם מגופיה [מגופו]?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לבעיה זו ממה ששנינו בברייתא: הידוס (קיפוץ) אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד. ומתחילה יש לתקן את הלשון: הידוס סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר שנחלקו בו? הרי ודאי הוא מועד ככל נזקי רגל, שהרי זו דרכו! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא הידוס והתיז צרורות,

ובהא קמיפלגי [ובנושא זה נחלקו]: מאן דאמר [מי שאומר] אינו מועד קסבר [סבור הוא] כי מגופו משלם, ומאן דאמר [ומי שאומר] מועד — קסבר [סבור הוא] כי מעלייה משלם, ונמצא שמחלוקת תנאים היא מהיכן משלם חצי נזק צרורות.

ודוחים: לא, אפשר לומר כי בפלוגתא [במחלוקת] של סומכוס ורבנן קמיפלגי [וחכמים חלוקים הם] אם כוחו כגופו או לא.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו במקור אחר: הכלב שנטל חררה (עוגה הנאפית על גחלים) ואגב כך נטל עימו גחלת והלך לגדיש לאוכלה, ואכל את החררה והדליק את הגדיש, על החררה שאכל — משלם נזק שלם כדין שן, ועל הגדיש שנשרף — משלם חצי נזק, ור' אלעזר אומר שאף על הגדיש שנשרף משלם נזק שלם.

מאי טעמא [מה טעם] הדבר שלדעת התנא קמא משלם חצי נזק על הגדיש, לאו [האם לא] משום שנזק זה הויא להו [הריהו נחשב] צרורות? שהגחלת נפלה מפיו וגרמה לנזק, ותני עלה [ושנויה ברייתא עליה]: שמה שאמרו שמשלם חצי נזק — הכוונה היא מגופו, נמצא שתשלום חצי נזק צרורות הוא מגופו!

ודוחים: ותסברא [וכי סבור אתה] שאפשר לפרש כך? שהרי לפי זה סבור ר' אלעזר שמשלם גם נזק שלם מגופו, וכי לר' אלעזר נזק שלם מגופיה מי אשכחן [האם מצאנו]?

אלא מדובר כגון דשני בהא [ששינה בזו] בגחלת, שהכלב עצמו השליך אותה על הגדיש, ור' אלעזר סבר לה [סבור] כר' טרפון שאמר: משונה קרן בחצר הניזק, שנזק שלם משלם, שכל דבר שגורם נזק באופן משונה שלא כדרכו, אם היה זה בחצר הניזק — משלם נזק שלם, ומגופו.

ואת ההשוואה הזו דוחים: ולא היא, אין הדבר כך, שכן מאי טעמא מוקמת לה [מה טעם מעמיד אתה את הברייתא הזו] כר' טרפון — משום נזק שלם שאמרנו שמשלם מגופו לדעת ר' אלעזר.

ואולם אפשר להסביר הלכה זו באופן אחר, כי ר' אלעזר סבר כסומכוס שאמר: צרורות — נזק שלם משלם, וסבר לה [וסבור] מצד אחר כר' יהודה שאמר שגם בשור מועד צד תמות במקומה עומדת, שחצי נזק שהיה חייב כשור תם נשאר גם כשנהיה שור מועד, ומשלם חצי נזק מגופו (כתם) וחצי אחר מנכסי הבעלים כמועד. וכי קתני [וכאשר שנינו] שמשלם מגופו — הרי זה מתייחס רק אצד [על צד] תמות, אף שהוא משלם נזק שלם על צרורות, כמועד.

אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: אימור דשמעת ליה [אמור ששמעת לו] לשיטת ר' יהודה, שצד תמות עומד במקומו, בנזקי קרן, שמתחילה היה תם ונעשה לאחר מכן מועד, ואולם בנזקי צרורות שהם נזקי רגל, ולגביהם הוא מועד מתחילתו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The dispute concerns a case where the chicken propelled pebbles from underfoot as it was hopping, and it is with regard to the issue that is the subject of the dispute of Sumakhos and the Rabbis, cited earlier, that the tanna’im in the baraita disagree. One tanna holds that the owner pays the full cost of the damage for pebbles propelled by an animal in the course of its walking, and the other tanna holds that its owner pays half the cost of the damage.

The Gemara suggests: Come and hear an additional attempt to resolve the dilemma from a baraita: In a case where chickens were pecking at the rope tied to a bucket and the rope was severed and the bucket fell and broke, the owner of the chickens pays the full cost of the damage. Conclude from the baraita that we follow the initial action that ultimately led to the damage in determining liability for damage. The Gemara rejects this conclusion, and one cannot adduce proof from the baraita. Interpret instead that the reference in the baraita is to the damage caused to the rope, while the owner pays only half the cost of the damage for breaking the bucket.

The Gemara asks: But isn’t eating a rope atypical behavior for a chicken, and therefore it should be classified within the primary category of Goring, not the primary category of Eating? Why then must the owner of the chicken pay the full cost of the damage? The Gemara answers: The reference in the baraita is to a case where the rope was filthy [ma’us] with kneaded dough, and in those circumstances it is typical for a chicken to peck at it. The Gemara asks: But doesn’t the tanna teach in the baraita: And the bucket broke, indicating that the dispute is with regard to damage done to the bucket, not to the rope? The Gemara explains: Rather, this baraita is in accordance with the opinion of Sumakhos, who says: In the case of pebbles propelled by an animal, the owner pays the full cost of the damage.

The Gemara asks: If it is in accordance with the opinion of Sumakhos, say the latter clause of the baraita: If a shard was propelled from the bucket broken by a chicken and it fell upon another vessel and broke it, the owner of the chicken pays the full cost of the damage for the first vessel, and half the cost of the damage for the second one. And if the baraita is in accordance with the opinion of Sumakhos, is he of the opinion that one pays half the cost of the damage caused by pebbles?

And if you would say that there is a difference, according to Sumakhos, between damage resulting from a force generated by the animal’s action, e.g., pebbles, and damage caused by a force generated by a force generated by its action, e.g., damage caused by the shard of the bucket, and in the latter case Sumakhos concedes that the owner pays half the cost of the damage, that would result in a difficulty. The Gemara asks: But what of this dilemma raised by Rav Ashi: According to the opinion of Sumakhos, what is the halakha with regard to damage caused by a force generated by a force generated by the animal’s action? Is the status of that secondary force like that of damage caused by a force generated by its action, in which case the owner is liable, or is its status not like that of damage caused by a force generated by its action?

Why did Rav Ashi state his dilemma; why did he not resolve the dilemma and conclude that according to Sumakhos its status is not like that of damage caused by a force generated by its action? Since Rav Ashi does not resolve the dilemma based on this baraita, apparently, Sumakhos does not distinguish between the two types of force.

The Gemara suggests: Rather, is it not so that this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, and conclude from the baraita that we follow the initial action that ultimately led to the damage when determining one’s liability for the damage. Therefore, an owner is liable for any damage resulting from his animal’s typical behavior, and he pays the full cost of the damage done to the bucket even if the damage took place in another location.

Rav Beivai bar Abaye said: There is no proof from the baraita, as it could be explained that the reference in the baraita is to a case where the bucket is continually propelled from the impetus of the chicken, who caused the bucket to break. That is why the ruling in the baraita is that the owner of the chicken pays the full cost of the damage. The dilemma with regard to the case where an animal treads upon a vessel that rolls away and breaks elsewhere remains unresolved.

§ Rava raises a dilemma: With regard to one’s liability to pay half the cost of the damage caused by pebbles inadvertently propelled by the foot of a walking animal, does the owner of the animal pay restitution exclusively from the body of the animal, just as one pays half the cost of the damage caused by an innocuous ox with regard to damage categorized under the primary category of Goring? Or does he pay restitution from his superior-quality land, as he does for other forms of damage? The Gemara elaborates: Does he pay restitution exclusively from the body of the animal, as we do not find any case where one pays half the cost of the damage from his superior-quality land? Or perhaps he pays restitution from his superior-quality land, as we do not find any case where an animal causes damage in its typical manner where the owner pays restitution exclusively from the body of his animal?

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma from a baraita: With regard to hopping, a chicken is not deemed forewarned. And some say that it is forewarned. The Gemara questions the formulation of the baraita: Does it enter your mind to raise the possibility that a chicken is not forewarned with regard to hopping? Hopping is the typical manner of movement for chickens. Rather, is it not that the reference in the baraita is to a case where the chicken was hopping and propelled pebbles that caused the damage?

And it is with regard to this matter that they disagree: The one who says that the chicken is not deemed forewarned holds that its owner pays restitution from the body of the animal, as is the halakha when an innocuous animal gores, while the one who says that the chicken is forewarned holds that he pays restitution from his superior-quality land, as is the halakha when a forewarned animal causes damage. According to this analysis, Rava’s dilemma is the subject of a tannaitic dispute.

The Gemara rejects this: No, perhaps the dispute in the baraita is with regard to the issue that is the subject of the dispute of Sumakhos and the Rabbis with regard to the legal status of damage caused by a force generated by the animal’s action. It is with regard to the similarity of damage caused by an action performed by an animal’s body to the case where the chicken was hopping and propelled pebbles that caused the damage that the tanna’im in the baraita disagree.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this dilemma from a mishna (21b): If the dog took a loaf [ḥarara] that was baking on hot coals and went to a stack of grain to eat the loaf, and the dog ate the loaf and ignited the stack of grain with one of the coals attached to the loaf, the owner of the dog pays the full cost of the damage for the damage to the loaf, as it is classified in the primary category of Eating, and he pays half the cost of the damage for the damage to the stack of grain. Rabbi Elazar says: He pays the full cost of the damage for the damage to the stack of grain as well.

What is the reason that the first tanna holds that the owner pays half the cost of the damage caused to the stack of grain? Is it not due to the fact that it is analogous to propelling pebbles, as the coal fell from the loaf held in its mouth and ignited the grain? And it is taught in a baraita in that regard that when the first tanna said that he pays half the cost of the damage, he pays restitution exclusively from proceeds of the sale of the body of his animal. Apparently, half the cost of the damage caused by pebbles is paid from the body of the animal that caused the damage.

The Gemara rejects this explanation: And can you understand the baraita in that way? According to that understanding, with regard to Rabbi Elazar, who disagrees with the first tanna and holds that the owner of the dog pays the full cost of the damage caused to the grain, do we find anywhere that according to Rabbi Elazar one pays restitution exclusively from proceeds of the sale of the body of his animal?

Rather, the baraita can be explained in a case where the dog acted atypically with this coal with which he lit the stack of grain. Since the dog’s behavior was atypical, the damage is classified under the primary category of Goring, not under the category of Eating. And Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says in a mishna (24b): The halakha of Goring in the courtyard of the injured party is atypical, as there, the owner of the ox pays the full cost of the damage, in contrast to half the cost of the damage that he pays when it transpires in the public domain. Nevertheless, since it was an innocuous animal that caused the damage, restitution is paid from its body.

The Gemara rejects that explanation: But that is not so. What is the reason that you interpreted that the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon? It is due to the difficulty presented by the halakha that he pays the full cost of the damage exclusively from proceeds of the sale of the body of the animal, which would not be so according to Rabbi Elazar.

The Gemara suggests: There is an alternative explanation. Rabbi Elazar holds in accordance with the opinion of Sumakhos, who says that one pays the full cost of the damage caused by pebbles, and he also holds in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says with regard to a forewarned ox: The aspect of innocuousness, which dictates that the owner pays half the cost of the damage from the body of the ox, remains intact. According to Rabbi Yehuda, the owner of a forewarned ox pays half the cost of the damage from the body of his ox and half the cost of the damage from his superior-quality land. And when the tanna of the baraita teaches that the owner pays restitution from the body of his animal, the reference is to the aspect of innocuousness, i.e., half the cost of the damage. He pays the other half from his superior-quality land as he would in the case of any forewarned animal.

Rav Samma, son of Rav Ashi, said to Ravina: Say that you heard that Rabbi Yehuda stated that the aspect of innocuousness remains intact with regard to damage categorized under the primary category of Goring, where the ox was initially innocuous and then became forewarned. In the case of propelled pebbles, which is a subcategory of Trampling, where the ox is forewarned from the outset,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם.

ואוקימנא דמאוס בלישה דלאו משונה ובדלי פשיט רב ביבי דקאזיל מיניה מיניה פי' מיניה (דדלי) כי התרנגול מנקר בלישה שבחבל ומגלגל הדלי עמו והקישו לאבן ונשבר הדלי ונפסק החבל בחיטוטו כהאי גוונא משלם נזק שלם דהכי ודאי בגופם הזיקו את הדלי ולא בכוחם אבל אם נפסק החבל שלא מחמת חיטוטו ונפל הדלי ונשבר זה דין צרורות הוא וחצי נזק הוא דמשלם ואמרי' כי האי גוונא כגון דקאזיל מיניה מיניה בע"ז פ' ר' ישמעאל ובין בזה בין בזה אחד הוא. ובעיא דרבא לא איפשיטא ודינא כדין תיקו.

בעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העלייה. ת"ש כלב שנטל את החררה והלך לגדיש אכל את החררה והדליק לגדיש על החררה משלם נזק שלם ועל הגדיש משלם חצי נזק. על הגדיש חצי [נזק] מ"ט משום דהוו להו צרורות ותני עלה פי' תני בברייתא ועל הגדיש משלם חצי נזק מגופו. ש"מ מגופו משלם. ואקשי' אי הכי לר' אלעזר דאמר (על הגדיש) נזק שלם מגופו. והא דר' אלעזר לא אשכחנן לה בהדיא היכא איתמרא מיהו מסתברא דבגדיש מיירי.

ופרקי' אלא כגון דשני בהא גחלת. פי' דאדייה אדיוה ור' אלעזר סבר לה כר' טרפון דאמר משונה [קרן] בחצר הניזק נזק שלם. ודחי' לה ואמר ולא היא אלא ר' אלעזר סבר לה כסומכוס דסבר צרורות נזק שלם.

וסבר לה כר' יהודה דאמר צד תמות במקומה עומדת וכי קתני מגופו לדברי הכל לרבנן פשוטה היא ולר' אלעזר מצד תמות בלחוד קתני מגופו והחצי שהוא מועד מן העלייה כר' יהודה. והא דרבי יהודה בסוף פ' שור שנגח ד' וה' שוורים הלכה קשרו בעליו כו' עד ר' יהודה אומר תם חייב מועד פטור (גמ') אמר רב אדא בר אהבה לא פטר ר' יהודה אלא צד העדאה שבו אבל צד תמות במקומה עומדת.

והא חבל משונה הוא. כלומר אי אמרת בשלמא אכלי קאי איכא לאוקומ' בחבל בלוי שדרכן לחטט בו כדי למצוץ מעט מים שבתוכו ובחטוט מעט החבל נפסק והכלי נופל ונשבר והתשלומין לא על החבל שאין לו דמים אלא על הכלי אבל אם תתרגם אחבל והוא משונה ואינו משלם נזק שלם.

א"ר ביבי בר אביי דקא אזיל דלי מיני'. הרי"ף כתב ההיא דרבא דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור דאלמא כותיה פסק דבתר מעיקרא אזלינן והוא ז"ל פסק כי הא דרב ביבי דאוקי הא דדלי דאזיל מיניה דאלמא בתר תבר מנא אזלינן וקשיין אהדדי ונ"ל שהרב ז"ל פירש דהא דרב ביבי לאו לדחייה בעלמא אמרינן אלא בדוקא אמרינן דאם איתא הול"ל אמר רב ביבי בר אביי לא דקאזיל מיני' ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל שמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי אי אפשר לשלם נזק שלם על הדלי דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות וכיון דקתני משלם נזק שלם על כרחנו בגופו נגע בגופו של כלי והלכך בדאזיל מיניה הוא אלא דאכתי קשה למה ליה למימר דאזיל מיניה מיניה לימא דאזיל מיניה ותו לא דמיניה מיניה משמע דהוא דוחפו עד שנשבר ושמא עיקרא דמלתא דאזיל מיניה הוא ולא שמחטט בחבל בלבד ומשום דבעלמא אמרינן כי האי לישנא דאזיל מיניה מיניה וכדאמרינן התם בשלהי ר' ישמעאל דע"ז (סא, א) אמרינן נמי הכא ובספרים נמי מצאתי דלא גרסינן מיני' מיני' אלא דאזיל מיניה והיא גירסא ישרה לפי פסק הרב ז"ל.

ותסברא כר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם נזק שלם מגופו מי אשכחן. כלומר נזק שלם בכי אורחי' כצרורות מי אשכחן דאפילו ת"ל כסומכוס מן העליה משלם ולא מגופו. קשיא לי מאי קושיא דלמא בהוא גופה קא מיפלגי דלמ"ד חצי נזק משלם מגופו ולר' אלעזר דאמר נזק שלם משלם מן העליה ואפשר דכי תנינן עלה בתוספתא מגופו משלם אכולהו קאמר ובתר דברי ר' אלעזר (מתנייתא) [מתניא].

ור' אלעזר כר' טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם. וליכא לאקשוי הכא נזק שלם מגופו מי אשכחן כדאשכחן דאקשינן מעיקרא דהכא שאני דלאו אורחי' ומקרן מייתי' וכדאיתא לקמן בשמעתין (בבא קמא יט, א).

ולא היא מאי טעמא מוקמית לה וכו'. תמיהא לה היכי שייך למימר בכי הא ולא היא דאטו מאן דמוקי לה כר' טרפון מאן דלא סבר הכי מי דחי ליה בלא היא ומאן לימא לן דלא היא ונ"ל דהכא לישנא קייטא הוא ובטעמא דחי ליה מדר' טרפון ולא פירש ולקמן פירש טעמא כדי הדדי לאו לאוקמיה כר' טרפון דאקשינן אימר דשמעת ליה לר' טרפון נזק שלם מגופו מי שמעת ליה א"נ י"ל דכלפי שאמר ותסברא נזק שלם מגופו מי איכא ומשום דוחקא דהאי קושיא הוה מוקי לה כר' טרפון אמר ליה ולא היא כלומר האי קושיא לא היא מ"ט מוקמת לה כר' טרפון משום נזק שלם ר' אלעזר סבר לה כסומכוס.

תרנגולין שהיו מנקרין בחבל הדלי עד שהחלישו את כחו ואח"כ נפסק החבל לכובד הדלי ונשבר הדלי אם היה החבל כרוך בלישה הרי זה דרכו וחייב נזק שלם מתולדת רגל על החבל אבל על הדלי מחלקת ישנה בין הפוסקים מהם שאמרו שאף על הדלי חייב נזק שלם ואין כאן דין חצי נזק לא מדין קרן שכל שדרכו בהפסקת החבל דרכו בהפלת הדלי ולא מדין צרורות ואע"פ שלא נשבר הדלי עד שהגיע לקרקע והיה לנו לדונו בצרורות שלא לחייבו אלא בחצי נזק הואיל ומשעה שנפסק החבל נעשית נפילתו מחוייבת מאותה שעה אנו דנין אותו בנשבר והרי הוא כנזקי גופו וזהו בתר מעיקרא אזלינן וכן לדעתם בהמה שדרסה על הכלי ולא שברתהו בדריסתה אלא שנתגלגל על ידי הדריסה למקום אחר ונשבר לשם משעת הגלגול דנין אותו לנשבר והרי הוא נזקי גופה וחייב נזק שלם וכן מי שזרק כלי מראש הגג וקודם שהגיע לקרקע בא אחר ושברו במקל פטור השני וחייב הראשון הואיל ומשעה שנשמט מראש הגג היתה הגעתו לקרקע מחוייבת וזהו דעת רוב מפרשים:

אלא שגדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם והוא שבענין זרק כלי מראש הגג פסקו שהשני פטור מטעם מנא תבירא תברי אלמא בתר מעיקרא אזלינן ואחר שכן אף בכאן היה לנו לחייבו נזק שלם אף בלא אזיל מיניה מיניה וא"כ מה הוצרכו להביא דאזיל מיניה מיניה ושמא בזרק כלם פוסקים בתר מעיקרא להקל אצל המשבר ובזו פוסק בתר השתא להקל אצל בעל התרנגול לדונו בצרורות זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא הואיל ולא נתבררה השאלה בסוגיא זו אלא שהשיבו בה דרך דחייה ומשא ומתן ולדעת זה יש לומר שעל הדלי אינו חייב נזק שלם אא"כ אזיל מיניה מיניה והוא שהיה הדלי מתגלגל אחר נפילתו והיה התרנגול נוגע בו בגלגולו ומסייע בדחייתו עד שנעשה הנזק בנגיעת גופו וכן דרסה על הכלי ונתגלגל ונשבר במקום אחר אינו משלם אלא חצי נזק וכן זרק כלי מראש הגג פטור אף הראשון שהרי הוא אומר שמא אחר הסוף אנו הולכין וכן השני פטור שמא אחר העקר אנו הולכין אלא שבכלם אם תפש הניזק את השאר אין מוציאין מידו ומ"מ כל שלא קדם אחר ושברו חייב הראשון אף אם אתה אומר בתר השתא אזלינן שאין דין צרורות באדם:

לא היה חבל זה כרוך בלישה הרי זה משונה ואף על החבל אינו משלם אלא חצי נזק מתולדת קרן ועל הדלי אף לדעת הפוסקים בתר מעיקרא אזלינן יש אומרין בזו שאינו אלא בחצי נזק הואיל והחבל משונה אף הדלי משונה וכן כתבו גדולי הדורות שלפנינו ומ"מ אחר שנפל הדלי מתגלגל ומסייע התרנגול בגלגולו ונשבר אף בזו הם מפרשים שמשלם נזק שלם ואפשר שלדעת זה הביאו גדולי הפוסקים דאזיל מניה מניה ולא יראה לי כן אלא הואיל ובתר מעיקרא אזלינן חייב על הדלי נזק שלם אף בלא אזיל מיניה מיניה מכיון שנפסק דרכו בנפילת הדלי והרי הוא כתרנגול שהושיט ראשו בכוס שהיו בו זרעים והכניס ראשו בו ותקע בו ונשבר שמאחר שדרכו להכניס שם הראש אחר שיש שם זרעים אע"פ שאין השבירה בתקיעה מצויה אלמלא שאנו באים בה מטעם צרורות היינו מחייבין אותו בנזק שלם אלא שמדין צרורות אנו מחזירין אותו לחצי נזק ובזו הואיל והפקענו ממנה דין צרורות הואיל ובתר מעיקרא אזלינן כמו שביארנו למעלה אף הוא חייב נזק שלם:

דלי זה שנשבר ונתז ממנו שבר ונפל השבר על כלי אחר ושברו הרי זה בחצי נזק כדין צרורות נתז מאותו כלי שני שבר אחר ושבר כלי שלישי וכן הרבה בכלם משלם חצי נזק שאין חלוק בין כחו לכח כחו אלא הכל בחצי נזק:

חצי נזק צרורות כבר בארנו בפרק הראשון שתולדה של רגל היא ומשתלמת מן העליה ולא מגופו לבד כדין חצי נזק של קרן:

כלב שנכנס בחצר הניזק ונטל משם חררה עם גחלים שעליה והניחה שם על גבי גדיש ואכלה והודלק הגדיש ונשרף על החררה משלם נזק שלם שזהו דרכו והוא שן בחצר הניזק וכן על גדיש שבמקום חררה אבל מה שנשרף מן הגדישין ממקום חררה ואילך על ידי הולכת הרוח אינו חייב אלא בחצי נזק אלא שאם הוא על ידי שנוי הרי הוא כשור שהזיק בקרנו ואין חיובו אלא מגופו ואם הוא בלא שנוי ומטעם צרורות הרי זה משלם מן העליה ולמטה יתבארו עוד פרטים בדבר זה:

כבר פסקנו שקרן אף בחצר הניזק אינו משלם אלא חצי נזק ומ"מ אף לדעת הפוסקים שהיא משלמת נזק שלם בחצר הניזק כר' טרפון מ"מ אינה משתלמת אלא מגופו כמו שיתבאר למטה המועד משלם נזק שלם מן העליה ולא סוף דבר שהתשלומין הבאים מצד ההעדה משלם מן העליה אלא אף חצי נזק הבא מצד התמות ואין אומרים צד תמות במקומה עומדת:

והא חבל משונה הוא. משמע דאי הוה קאי אדלי ניחא שפיר. ותימא דהא מעיקרא נמי מצי פריך והא חבל משונה הוא דהא שבירת הדלי עם פסיקת החבל היא. ופירש ה"ר יהודה מקורביל דהכי פירושו בשלמא אי בהיזק דלי איירי איכא לאוקמה כגון שנקרו בצד קשר הדלי הרגיל להגיע במים ואורחייהו לנקר בלחלוחית המים אבל אי איירי בהיזק חבל אם כן נפסקה למעלה דאי במקום הקשר הרגיל ליגע במים מה היזק שייך ביה אי איפסיק מעט מראש החבל ואם כן משונה הוא דמה שלמעלה אינו רגיל ליגע במים. ה"ר ישעיה ותלמיד הר"פ ז"ל.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל והא חבל משונה הוא. מעיקרא נמי מצי לאקשויי והא דמוקים לרב ביבי כדקא אזיל מיניה מיניה אפילו בחבל דלא מטווס בלישה קאמר דכיון דקא אזיל מיניה ומיניה והא בעי למישתי מיא מיניה אפילו לגבי חבל נמי לאו משונה הוא דכיון דאורחייהו למישתי מיא אורחייהו נמי למחטט בחבל דלי כדי שיפול לארץ וישתו ממנו ודמי לנהמי ופלוסי סלא דאייתו לקמן. ע"כ.

אמר רב ביבי בר אביי דקא אזיל דלי מיניה מיניה. הרי"ף ז"ל פסק ההיא דרבא דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו פטור והוא ז"ל פסק גם כן כי הא דרב ביבי. ונראה לי שהרב ז"ל יפרש דהא דרב ביבי לאו לדחויי בעלמא אמרה אלא בדוקא אמרה דאם איתא הוה ליה למימר אמר רב ביבי בר אביי לא דקא אזיל מיניה מיניה ומשום דכל שאינו נוגע בכלי אלא שמחטט בחבל דמאוס בלישה ומתוך כך נפסק החבל ונשבר הדלי אי אפשר לשלם נזק שלם על הדלי דכל שאינו פועל בגופו אינו אלא כצרורות וכיון דקתני משלם נזק שלם על כרחך נגע בגופו של כלי והילכך בדאזיל מיניה מיניה הוא. אלא דאכתי קשיא לי למה ליה למימר דאזיל מיניה מיניה לימא דאזיל מיניה ותו לא דמיניה מיניה משמע שהוא דוחפו עד שנשבר. ושמא עיקרא דמילתא דאזיל מיניה הוא ולא שמחטט בחבל לבד ומשום דבעלמא אמרינן כי האי לישנא דאזיל מיניה מיניה וכדאמרינן התם בשלהי רבי ישמעאל דעבודה זרה אמר נמי הכא. וספרים נמי מצאתי דלא גרסי מיניה מיניה אלא דאזיל מיניה והיא גירסא ישרה לפי פסק הרב ז"ל. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל תרנגולין שהיו מנקרין בחבל הדלי עד שהחלישו את כחו ואחר כך נפסק החבל לכובד הדלי אם היה החבל כרוך בלישה חייב נזק שלם על החבל אבל על הדלי יש אומרים שחייב נזק שלם משום שכל שדרכו בהפסקת החבל דרכו בהפלת הדלי ואינו חייב חצי נזק מדין צרורות דבתר מעיקרא אזלינן זהו דעת רוב המפרשים. אלא שגדולי הפוסקים לא נתברר לנו דעתם והוא שבענין זרק כלי מראש הגג פסקו שהשני פטור אלמא בתר מעיקרא אזלינן ואם כן אף בכאן היה לנו לחייבו בנזק שלם אף דלא אזיל מיניה מיניה ואם כן מה הוצרכו להביא דאזיל מיניה מיניה. ושמא בזורק כלי פוסקין בתר מעיקרא להקל אצל המשבר ובזו פוסקים בתר השתא להקל אצל בעל התרנגול לדונו בצרורות זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא הואיל ולא נתבררה השאלה בסוגיא זו אלא שהשיבו בה דרך דחייה ומשא ומתן. ולדעת זה יש לומר שעל הדלי אינו חייב נזק שלם אלא אם כן אזיל מיניה מיניה. וכן דרסה על הכלי ונתגלגל ונשבר במקום אחר אינו משלם אלא חצי נזק וכן זרק כלי מראש הגג פטור אף הראשון שהרי הוא אומר שמא אחר הסוף אנו הולכים וכן השני פטור שמא אחר העיקר אנו הולכים אלא שבכולם אם תפס הניזק את השאר אין מוציאין מידו. ומכל מקום כל שלא קדם אחר ושברו חייב הראשון אף אם אתה אומר בתר השתא אזלינן שאין דין צרורות באדם. לא היה חבל זה כרוך בלישה הרי זה משונה ואף על החבל אינו משלם אלא חצי נזק. ועל הדלי אף לדעת הפוסקים דבתר מעיקרא אזלינן יש אומרים בזו שאינו אלא בחצי נזק הואיל והחבל משונה אף הדלי משונה וכן כתבו גדולי הדורות שלפנינו. ומכל מקום אחר שנפל הדלי מתגלגל ומסייע התרנגול בגלגולו ונשבר אף בזו הם מפרשים שמשלם נזק שלם. ואפשר שלדעת זה הביאו גדולי הפוסקים דאזיל מיניה מיניה. ולא נראה לי כן אלא הואיל ובתר מעיקרא אזלינן חייב על הדלי נזק שלם אף בלא אזיל מיניה מיניה מכיון שנפסק דרכו בנפילת הדלי והרי הוא כתרנגול שהושיט ראשו בכוס שהיו בו זרעים וכו' שאלמלא שאנו באים בה מטעם צרורות היינו מחייבים אותו בנזק שלם ובזו הואיל והפקענו ממנה דין צרורות הואיל ובתר מעיקרא אזלינן אף הוא חייב נזק שלם. ע"כ.

שמעתא דהעדאה. בעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם וכו'. קשה מאי בעי על כרחך מגופו משלם מקל וחומר ומה קרן דחייב ברשות הרבים משלם מגופו חצי נזק צרורות דפטור ברשות הרבים אינו דין דמגופו משלם. וכי תימא דהיא גופה נילף שיהא קרן בחצר הניזק משלם מן העלייה מקל וחומר ומה רגל שפטור ברשות הרבים משלם ברשות הניזק מן העלייה קרן שחייב ברשות הרבים אינו דין שישלם מן העלייה ברשות הניזק איכא למימר דיו מה ברשות הרבים מגופו אף ברשות הניזק מגופו. וי"ל שאין להקשות מכח קל וחומר דסברא דרבא דבעי חצי נזק צרורות מגופו משלם הכי פירושו מגופו משלם דנימא דהלכתא באה להקל לגמרי שישלם חצי נזק וגם ישלם מגופו או דילמא מן העלייה משלם כלומר דנהי שבאת הלכתא להקל היינו דוקא לענין תשלומין אבל מן העלייה משלם כמו שהיתה אם היה לה דין רגל. גליון.

דלא אשכחן כי אורחיה דמשלם מגופו. וקשה והרי למאן דאמר פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי דהוי כי אורחיה כמו שאמרו התוספות לעיל בדיבור המתחיל והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא ואפילו הכי משלם מגופו. וי"ל דלא הוי כי אורחיה לגמרי אלא קצת כי אורחיה כמו שכתב הגליון לעיל. גליון.

מאן דאמר מועד קסבר מעלייה משלם. ואם תאמר אימא דכולי עלמא מגופו משלם ומאן דאמר מועד לפטרו ברשות הרבים כרגל. ויש לומר דלשון מועד משמע להחמיר ולא להקל. מהר"י כהן צדק ז"ל.

ותסברא לרבי אלעזר דאמר נזק שלם משלם נזק שלם מגופו מי אשכחן. כלומר נזק שלם בכי אורחיה בצרורות מי אשכחן דאפילו תמצא לומר כסומכוס מן העלייה משלם ולא מגופו. קשיא לי מאי קשיא דילמא בהא גופה קמיפלגי דלמאן דאמר חצי נזק משלם מגופו ולרבי אלעזר נזק שלם משלם מן העלייה. ואפשר דכי תנינן עלה בתוספתא מגופו משלם אכולהו קאי ובתר דברי רבי אלעזר מתניא. הרשב"א ז"ל.

אלא הכי במאי עסקינן דשני בגחלת. פירש רש"י ז"ל אבל צרורות כי אורחייהו בין רבי אלעזר ובין רבנן כסומכוס סבירי להו ולא פירש דכולי עלמא כרבנן דסומכוס סבירי להו משום דאם רבי אלעזר דאמר הכא גבי גדיש משלם נזק שלם סבר כרבנן דסומכוס אם כן תפשוט דאין שנוי לרביע נזק מדקא משלם נזק שלם לרבי אלעזר דמחצי נזק בא לנזק שלם דאי יש שנוי דצרורות על ידי שנוי משלם רביע נזק איך יבוא מרביע נזק לנזק שלם לרבי אלעזר. לפיכך הוצרך רש"י לפרש דעל כרחך בצרורות כי אורחייהו כסומכוס סבירא להו. ויש פירושים אחרים שכתוב בהם דעל כרחך כרבנן סבירי להו. ונראה לי דלפי אותם פירושים כיון רש"י ז"ל לפרש דשני בגחלת שהניחה בפיו ולא פירש שזרק בפיו משום דהנחה בפיו הוי שנוי והוי קרן כיון שלא זרקה דזריקה הוי צרורות והנחה על ידי שנוי הוי קרן ולא צרורות והלכך כיון דהוי קרן יכול לסבור רבי אלעזר בצרורות כי אורחייהו כרבנן דסומכוס דמשלם חצי נזק והכא גבי גדיש הוי ליה קרן דמשונה וסבר כרבי טרפון דמשונה בחצר הניזק משלם נזק שלם כמו שאומר התלמוד. ולקמן שפירש רש"י ז"ל שנטל הגחלת בידו וזרק על הגדיש היינו משום דזריקה הוי שנוי והוי כחו והוו צרורות. וא"ת לפי אותם הפירושים למה הכא אמרינן דכולי עלמא כרבנן סבירא להו ולקמן קאמר דכולי עלמא סבירא להו כסומכוס ולמה לא אמר נמי כרבנן דסומכוס. וי"ל דלכך פירש רש"י הכא שהניח הגחלת בפיו דלא איירי אלא על מקום גחלת דהוי קרן כדפירשתי ולא על הגדיש כלו אבל לקמן פירש שלקח הגחלת בידו וזרקה על הגדיש משום דאיירי בכוליה גדיש שחייב עליו משום צרורות נמצא דצרורות סבר רבי אלעזר משלם נזק שלם והיינו על כרחך כסומכוס. גליון.

וזה לשונו אלא כגון דשני בהא גחלת דאדייה אדויי והוי צרורות על ידי שנוי. עד כאן.

ולא היא מאי טעמא מוקמת וכו'. תימה לי היכי שייך למימר בכי הא ולא היא דאטו מאן דמוקי לה כרבי טרפון מאן דלא סבר הכי מדחי לה בלא היא ומאן לימא לן דלא היא. ונראה לי דהכא לישנא קייטא הוא ובטעמא דחי לה מדרבי טרפון ולא פירש ולקמן פירש טעמא כי הדריה לאוקמה כרבי טרפון דאקשיה אימר דשמעת ליה לרבי טרפון נזק שלם מגופו מי שמעת ליה. אי נמי יש לומר דכלפי שאמר ותסברא נזק שלם מגופו מי איכא ומשום דוחקא דהאי קשיא הוה מוקמי לה כרבי טרפון אמר ליה ולא היא כלומר האי קושיא לא היא מאי טעמא מוקמת לה כרבי טרפון משום נזק שלם רבי אלעזר סבר לה כסומכוס. הרשב"א ז"ל.

וסבר לה כרבי יהודה דאמר צד תמות וכו'. והכי נמי רבי אלעזר מוסיף בצרורות חצי נזק על חיוב דרבנן אבל בחצי נזק שרבנן מחייבין לא פליג רבי אלעזר עלייהו ומשלם מגופו. הרא"ש ז"ל.

במועד מתחילתו מי שמעת ליה וכו'. הקשו בתוספות על פירוש רש"י ז"ל דהיכי פשיט הא דרבא דילמא צרורות כאורחייהו מן העלייה וכו'. ונראה דעת רש"י ז"ל שמשוה כי אורחייהו לשני ואייעד דאם איתא דכי אורחייהו משלם מן עלייה משום דכיון דכי אורחיה בעלמא היה ראוי לשלם נזק שלם ומן העלייה כגון רגל ואתאי הילכתא בצרורות וגרעא חצי ולהכי דין הוא שישלם כי אורחיה מן העלייה אם כן היכא דשני ואייעד כיון דאלו הוה מועד בעלמא היה לו לשלם מן הדין נזק שלם חצי מגופו דצד תמות במקומה עומדת וחצי מן העלייה השתא דהוו צרורות על ידי שנוי דאתאי הילכתא וגרעא החצי אין ראוי שישלם מגופו אלא חצי של חצי נזק צרורות דהיינו רביע ורביע מן העלייה ומדתני עלה משלם חצי נזק מגופו לגמרי משום הכי פשיט רבא דחצי נזק צרורות כאורחיה משלם מגופו. גליון.

עוד כתבו בתוספות אלא בא לומר וכו'. עד דאין זה סוגיית התלמוד וכו'. למאי נפקא מינה באוקמתא אחריתי כבר דחה שפיר דלא מצי למיפשט בעיא דרבא. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות וכן משמע מדקאמר או דילמא תולדה דרגל היא. פירוש דאיכא לפרושי או דילמא תולדה דרגל היא לענין דלא שייך ביה העדאה מדקאמר תולדה דרגל היא ולא קאמר או דילמא לרגל מדמינן לה. אבל קשה דלקמן בעי ר' ירמיה היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה וקאמר או דילמא תולדה דרגל היא אלמא אף על גב דהוי משונה דביעוט שינוי הוא אפילו הכי קאמר או דילמא כתולדה דרגל היא. גליון.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ואי מיירי בצרורות על ידי שנוי צריך לומר או דילמא בתולדה דרגל היא ואין לה העדאה ודוחק. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות ותימה דלקמן מוכח דמיירי על ידי שנוי גבי הא דבעי רב אשי יש שנוי וכו'. וי"ל דודאי רבא בכי אורחיה בעי ומכל מקום אם יש שנוי פשיטא דאין העדאה בצרורות בשנוי דלא מצי אתי מרביע נזק לנזק שלם ועיקר העדאה בקרן כתיב דכיון דאין העדאה בצרורות דקרן כל שכן בצרורות דרגל. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות וכן לקמן פריך והא משונה הוא. וי"ל דהכי פריך לקמן בשלמא אי מוקמינן פלוגתייהו בהעדאה ניחא דמפשטא בעיא דרבא דבכי אורחיה נמי פליגי והא דנקט גללים לרבותא דרבי אלעזר נקטיה דאף על גב דהוי משונה אפילו הכי סבירא ליה דלא משלם אלא חצי נזק משום דאין העדאה. אבל אכתי קשה דמנא ליה דנקטיה לרבותא דרבי אלעזר כי היכי דלפשוט בעיא דרבא נימא דדוקא נקטיה ומשום רבי יהודה דמשום דהוי משונה הוא דאמר דיש העדאה ומשלם נזק שלם אבל כי אורחיה אין העדאה. גליון.

עוד כתבו בתוספות ונראה דבתרווייהו מיבעיא ליה וכו'. והא דקאמר הכא אלא הא דבעי רבא על צרורות כי אורחייהו קאמר ואפילו בשנוי נמי מצי למיפשט דלרבנן אין העדאה דכיון דכי אורחיה אינו משלם אלא חצי נזק כל שכן בהעדאה דשנוי. הרא"ש ז"ל.
ורבינו נתנאל הקדוש תירץ דסבירא ליה לרבא דהלכה למשה איתמר דצרורות חצי נזק בין באורחיה בין על ידי שנוי וקמיבעיא ליה משום דעל ידי שנוי צריך העדאה ובכי אורחיה לא שייך העדאה וההלכה השוותן מיבעיא ליה הי מינייהו עיקר אי לקרן מדמינן להו ועל ידי שנוי עיקר ואית להו העדאה דהא שייכא בהו וכיון דאית בהו העדאה הוא הדין לכי אורחיה אף על גב דלא שייך בהו מסברא גזרת הכתוב היא שהשוותן או דילמא תולדה דרגל היא כלומר הנהו דכי אורחייהו דדמיין לרגל עיקר ולית בהו העדאה דשייכא בהו והוא הדין בעל ידי שנוי שהשוותן ההלכה. ה"ר ישעיה ז"ל.

עוד כתבו בסוף הדיבור לאו פירכא היא כיון דדמייה רחמנא לקרן בחצי נזק וכו'. ומהאי טעמא נמי מיבעיא ליה אי חייב ברשות הרבים. הרא"ש ז"ל. והראייה דלעיל דאמר חצי נזק הוא רוצה לדמותם לקרן ומגופו. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

גמ' ותני עלה משלם חצי גזק מגופו וכו'. נראה לי דל"ג מגופו וכן בס"א אינו דהא לר"א דאית ליה נזק שלם נמי אינו משלם אלא מגופו וכדפריך בתר הכי וק"ל:

רש"י בד"ה אלא כגון כו' משונה קרן בחצר כו' כצ"ל וכן אח"כ בסוף הדבור:

בתוס' בד"ה במועד מתחלתו כו' והשתא פשיט בעיא דרבא כו' דאיירי בצרורות כי אורחיה כו'. ולפ"ז לא היה צריך רבא לאוקמי בפלוגתא דר"ט ורבנן קמיפלגי רק בדשני ואייעד (ז) ולמה דהעלו בסמוך דחד תלוי באידך ניחא וא"ל אכתי [אף למה דהעלו בסמוך בתירוצם] מאי קאמר לקמן תפשוט מדרבא הא שפיר קבעי רב אשי דאם יש שינוי לרביע נזק בעיא דרבא בצרורות כי אורחיה לבד ולא תליא זה בזה דהא רבא לא הזכיר דבתרוייהו מבעיא ליה רק בצרורות כי אורחיה מדקאמר או דלמא תולדה דרגל הוא דמ"מ אי יש העדאה בכי אורחיה לנזק שלם גם ע"י שינוי יש העדאה לנזק שלם כיון דזה צד מועד שלו [כמ"ש התוס' דעיקר העדאה בקרן כתיבא] וא"כ תמות שלו חצי נזק ועי"ל בפרש"י:

גמרא ותני עלה משלם מגופו. כצ"ל ותיבות ח"נ למחוק וכ"נ ממהר"ם אלא שיש בו ט"ס:

גמ' או לאו ככחו דמי. עי' לקמן כב ע"א תוס' ד"ה ור"י בדאנחה אנוחי:

שם דקאזיל מיניה מיניה. לקמן מד ע"ב:

שם ור"א סבר לה כר' טרפון. עי' לקמן דף כא ע"ב תוד"ה ומר סבר:

בגמרא והא חבל משונה הוא וכו'. הסוגיא בכאן תמוה מאד חדא שזו הקושיא אינ' מקושרת למה שלפניו ועוד דמאי ס"ד דש"ס לומר תרגומא אחבל דהא בברייתא התחיל בחבל דלי ומסיים בנשבר הדלי והמקשה נמי והא נשבר הדלי קתני למה המתין להקשות עד לבסוף. ולכאורה הי' נראה לפ' דמעיקרא ודאי ס"ד דחבל לאו משונה הוא דכיון דאורחיה דתרנגול להטות הדלי לארץ לשתות ממנו אורחיה נמי לחטוט בחבל כדי שיטה הדלי וכה"ג איתא לקמן גבי ההוא חמרא דפלסא לסלא ואכלה לנהמא אלא דמעיקרא מקשי דמוכח מכאן דבתר מעיקרא אזלינן כיון דמשמע ליה שנשבר הדלי מחמת פסיקת החבל א"כ לא נשבר אלא להלן מן התרנגול וע"ז השיב התרצן דהא דקתני נפסק החבל חייב הי' בשביל החבל לחוד פי' דברייתא או או קתני שהיו מחטטין בחבל ונפסק החבל ע"י חטיטה או שנשבר הדלי ע"י שעלה עליו התרנגול ומהדס עליו כדי לחטוט החבל והיינו ממש כעובדא דלקמן דההיא ברחא דסליק לדנא אכלא לריפתא ותברא לדנא דחייביה רבא נ"ש אתרוייהו וה"נ כיוצא בו דאי לאו שהי' התרנגול עומד על הדלי כדי לחטוט בחבל לא היה חייב על הדלי אף אם שיברו ע"י ריקוד דדלי גופא משונה הוא אלא שהוצרך לומר תרגומא אחבל היינו דמאי דנקט לשון ונפסק החבל האי פסיקת החבל קאי על תשלומי החבל וע"ז מקשי שפיר והא חבל משונה הוא דכיון דאמרת שעיקר החיוב בא ע"י החבל והרי משונה הוא וע"ז משני דמאיס בלישה ומקשו והא נשבר הדלי קתני ומשמע מלשון נשבר שנשבר ממילא ע"י פסיקת החבל דאי ע"י התרנגול הל"ל ושיבר הדלי אלא דמלשון רש"י ותוס' לא משמע כן ועי' ברא"ש מ"ש בשם הראב"ד:

שם בגמ' על החררה משלם ח"נ מ"ט לאו משום דהוי לה צרורות. עי' בגמ' דף כ"ג דא"א לפרש הא דקאמר על החררה ח"נ היינו משום דבעל הגחלת משלם אידך חצי דמוקי לה התם בששימר גחלתו ודקדק כן מלשון המשנה:

בפרש"י בד"ה אלא כגון דשני בגחלת שנטלה בפיו וכו' צ"ע בדף כ"ב דהתם אליבא דריש לקיש בלא"ה מוכרח לומר דמתני' דחררה איירי כגון דאדיי אדויי ומפ' רש"י לחד לישנא שזהו משונה והוי תולדה דקרן וא"כ לפ"ז צ"ל דהכא איירי הסוגיא אליבא דר' יוחנן וק"ל:

לעיל בתוס' בד"ה במועד מתחילתו מי שמעת ליה אלא בדשני ואייעד זו גירסת הקונטרס וכו' וקשה דהיכי פשיט וכו' דצד תמות במקומה עומדת עכ"ל. דבריהם בזה סתומים וחתומים דמה ענין צד תמות לכאן דהא אליבא דרבנן קיימינן דס"ל אין העדאה לצרורו' וא"כ עדיין כולו תם הוא ולא שייך ל' צד תמות ואם נאמר שכוונו בזה לומר דאפי' מדברי ר"א דס"ל יש העדאה ואפ"ה ס"ל דמשלם מגופו וכדי שלא נפרש דרש"י דייק מדבריו אלה דצרורו' כי אורחא משלם מגופו ע"ז כתבו תוס' שאין זה ראיה דלר"א הטעם דמשלם מגופו היינו דצד תמות במקומו עומדת אלא שאי אפשר לפרש כן לשון התוספות שלא זכרו בדבריהם מדר"א. ועוד דהא רש"י גופא כ"כ לר"א הטעם משום צד תמות במקומו עומד. והאמת יורה דרכו של' צד תמות שכתבו התוס' הוא שלא בדקדוק ועיקר הכוונה כאילו אמרו התמות עדיין במקומו דכיון דס"ל לרבנן אין העדאה לצרורו' הרי הוא כתם וא"כ הוי שינוי תולדה דקרן תם שמשלם מגופו וכבר כתבתי שדברי רש"י צדקו בזה דאף לפי מה דס"ל אין העדאה היינו לענין נ"ש אבל לענין עליה לא שייך לומר כן:

בא"ד ותימא דלקמן מוכח גבי הא דבעי רב אשי וכו' וכן לקמן פריך והא משונה עכ"ל. עיין במה שנכתוב שם באלו הדברים:

בהתיז צרורות. והצרורות שברו הכלים והוא לא נגע בכלי מאן דאמר מועד סבר לה כסומכוס ומאן דאמר אינו מועד סבר לה כרבנן: ונשבר הדלי. קס''ד דעל ידי שהיה התרנגול מנקר את החבל נתגלגל הדלי ונשבר: תרגמא אחבל. הא דקתני נזק שלם אחבל: משונה הוא. שאין דרך שן לאכול את שאין ראוי לה וחצי נזק לשלם: דמאוס בלישה. שמדובקת בו עיסה דמאוס לשון לכלוך: אלא סומכוס היא. ולעולם בתר תבר מנא אזלינן וצרורות הן וסומכוס היא: בין כחו לכח כחו. דלי שנתגלגל הוי כחו והאחר שנשבר בצרורות הדלי הוי כח כחו: דבעי רב אשי. לקמן בשמעתין: דקא אזיל. דלי: מיניה מיניה. דתרנגול ולא נשבר על ידי גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעת שבירה נמי: קסבר מגופו משלם. והיינו אינו מועד דדינו כתם לכל מילי: קסבר מעלייה משלם. והאי מועד דקאמר לאו לנזק שלם אלא לענין עלייה לחצי נזק: לא בפלוגתא דסומכוס ורבנן. ומועד לנזק שלם קאמר: ועל החררה נ''ש. דהיינו שן והדלקת גדיש הוי צרורות דאינו אלא כחו שהוא מניח כאן הגחלת והוא הולך ודולק למקום אחר והא מתניתין היא בפירקין: ותני עלה. בתוספתא מגופו משלם להאי חצי נזק: ותסברא. משום צרורות כי אורחייהו מחייב לה: לר' אלעזר. דאמר בברייתא נזק שלם ואפילו אי סבירא ליה כסומכוס דאמר צרורות נ''ש מגופיה מי אשכחן נזק שלם וכל אורחיה כגון צרורות רבא גופיה לא קמיבעי ליה אלא אליבא דרבנן דאמרי חצי נזק מבעיא ליה אי הואי האי כשאר חצי נזק ומגופו או דלמא בתר כאורחיה אזלינן וכל כי אורחיה מעלייה הוא אבל אליבא דסומכוס פשיטא ליה לרבא דמעלייה משלם דהא לכל מילי כמועד משוי להו: אלא כגון דשני בגחלת. שנטלה בפיו והניחה דהיינו שינוי אלא בעיין מהכא לא תפשוט דאי בצרורות כאורחייהו דכולי עלמא מעלייה משלם והכא בצרורות ששינה בהן קמיפלגי ובצרורות כי אורחייהו בין ר' אלעזר בין תנא קמא סבירא להו כסומכוס דנזק שלם משלם הלכך הכא דשני בצרורות קאמר ת''ק חצי נזק ומגופו משלם דמשונה הוא ותולדה דקרן: ורבי אלעזר סבר כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם. והואיל ומשונה הוא אע''ג דנזק שלם משלם מגופו הוא דמשלם כדאמרינן לקמן (דף כד:) בשמעתין לרבי טרפון משונה קרן בחצר הניזק מגופו משלם: ולא היא. האי ותסברא דקפרכת ובעית למידק מדרבי אלעזר דלאו בצרורות כי אורחייהו מצינן לאוקמיה לאו דוקא ודחייה הוא דמצי לדחויי ולמימר דלאו בכי אורחיה פליגי אלא בדשני אבל מגופה לא תידוק הכי דהא שפיר מצית לאוקמא בצרורות כי אורחייהו ותפשוט דצרורות מגופו משלם דמאי טעמא מוקמת לה בשינוי ורבי טרפון משום דנזק שלם במידי דאורחיה לא אשכחן מגופו הא לא תיקשי דלעולם בצרורות פליגי ורבי אלעזר כסומכוס: וס''ל כר''י דאמר. לקמן במועד צד תמות במקומה עומדת לקמן בפרק שור שנגח ארבעה (דף מה:) והלכך גבי צרורות נמי לסומכוס דחשיב ליה מועד משלם החצי מגופו וכי קתני מגופו אצד תמות: במועד מתחילתו. כגון צרורות דאורחייהו:

והא חבל משונה הוא. בשלמא אי אדלי קאי איכא לאוקמא בחבל גרוע וישן ובלוי דאורחיה הוא ליפסק בחטיטה מועטת שמחטטין למצוץ המים שבחבל אבל השתא דקאי אחבל ע''כ איירי בחבל חזק דשייכא ביה תשלום אי נמי אי אדלי קאי מצינו לפרש דנפסק היינו שהותר הקשר שהיה ביה הדלי קשור בחבל: תפשוט דלאו ככחו דמי. הוה מצי למימר דזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה אלא דבלאו הכי משני שפיר: ועל הגדיש משלם ח''נ. לקמן (דף כב.) מפרש למ''ד אשו משום חציו על כל הגדיש משלם חצי נזק דחציו דכלב הן והוי צרורות לבד ממקום גחלת ולמ''ד אשו משום ממונו על כל הגדיש פטור ועל מקום גחלת חצי נזק בדאדייה אדויי: נזק שלם מגופו מי אשכחן. פירוש בכי אורחיה: במועד מתחילתו מי שמעת ליה אלא כגון דשני ואייעד. זו גירסת הקונט' ומפרש כיון דאייעד הדר ה''ל כי אורחיה וכי היכי דבצרורות כי אורחייהו שמועדים מתחילתן ח''נ ותו לא הא נמי דשני ואייעד לא חמור ממועד מתחילתו ואין העדאה לצרורות ששינה בהן ומדקתני דמשלם מגופו אלמא דצרורות כי אורחיה נמי מגופו ותפשוט דרבא וקשה דהיכי פשיט הא דרבא דלמא צרורות כי אורחיה מעלייה אבל היכא דשני אע''ג דאייעד משלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת ואין לומר דאין הכי נמי דלא אתי למפשט בעיא דרבא אלא בא לומר שיש ליישב הברייתא בע''א דאין זה סוגית הש''ס ונראה כגירסא דגרס אלא כגון דאייעד ולעולם מצי למפשט בעיין ולא תקשה מידי דרבי אלעזר דלא פליגי בפלוגתא דסומכוס ורבנן ולא בדשני כדקאמרינן ובפלוגתא דרבי טרפון ורבנן אלא תרוייהו כרבנן דסומכוס והכא בצרורות כי אורחייהו ובדאייעד והשתא פשיט בעיא דרבא דיש העדאה לצרורות דאיירי בצרורות כי אורחייהו וכן משמע מדקאמר או דלמא תולדה דרגל היא משמע דאיירי בלא שינוי וכן מדמייתי עלה הידוס אינו מועד דאכי אורחיה מייתי לה לעיל ותימה דלקמן (דף יט.) מוכח דמיירי על ידי שינוי גבי הא דבעי רב אשי יש שינוי בצרורות וקאמר ותפשוט מדבעי רבא יש העדאה מכלל דאין שינוי פירוש דאי יש שינוי היכי אתי מרביע נזק לנזק שלם וכן לקמן פריך והא משונה הוא משמע דאי הוה מוקמא פלוגתייהו בהעדאה ניחא משמע דבעיא דרבא על ידי שינוי איירי ונראה דבתרוייהו מבעיא ליה אם יש העדאה או לאו דאי יש העדאה בצרורות כי אורחייהו גם על ידי שינוי יש העדאה דעיקר העדאה בקרן כתיבה ואי אין העדאה בכי אורחייהו גם ע''י שינוי אין העדאה דע''י העדאה לא הוי טפי מכי אורחיה ומה שפ''ה דבעי' דיש העדאה לא שייך לאוקמא בכי אורחיה דכיון דהוי אורחיה מה לי פעם ראשונה מה לי פעם רביעית לאו פירכא הוא כיון דדמייה רחמנא לקרן בחצי נזק שייכא ביה העדאה:

בבא קמא יח ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יח - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד