א גמרא ומבררים את האמור במשנה. אמר ליה [לו] רבינא לרבא: היינו [זוהי] רגל היינו [זוהי] בהמה, ומדוע נשנה במשנה אותו דין פעמיים, גם בלשון רגל ("הרגל מועדת" וכו') גם בלשון בהמה ("הבהמה מועדת" וכו')? אמר ליה [לו] רבא בתשובה: תנא [שנה] תחילה אבות נזיקין, את אב הנזיקין של רגל שמפורש בתורה, וקתני [ושנה] אחר כך את התולדות שיש בדין זה, שבהמה מועדת לשבר כדרכה לא רק ברגל.

המשיך רבינא והקשה: אלא מעתה, סיפא [בסוף], כלומר, במשנה הבאה, דקתני [ששנה בה] בדומה למשנתנו "השן מועדת... הבהמה מועדת", שם מאי [מה] אבות ומאי [ומה] תולדות איכא [יש בדבר]? שהרי שם אינו מונה כל תולדות של שן! הוה קמהדר ליה בבדיחותא [החזיר לו רבא לרבינא בבדיחות הדעת] ואמר ליה [לו]: אנא שנאי חדא, ואת שני חדא [אני תירצתי משנה אחת, ואתה תרץ משנה אחת].

ושואלים: ובאמת טעמא מאי [מה הטעם] באותה משנה לחזרה פעמיים על אותה הלכה? אמר רב אשי: תחילה תנא [שנה החכם] שן שהוא כולל גם חיה, וחזר וקתני [ושנה] שן של בהמה. ומדוע צריך היה לשנות את שניהם, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] "ושלח את בעירה" (שמות כב, ד) כתיב [נאמר], ו"בעירה" משמע בהמה דווקא, ונלמד: בהמה — אין [כן], חיה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחיה בכלל בהמה היא ואף על שן של כל חיה חייב.

ומקשים: אי הכי, הא מבעי ליה למיתני ברישא [אם כך, דבר זה היה לו לשנות בתחילה] קודם בהמה, ואחר כך שן של חיה שהוא פרט ותוספת לכך! ומשיבים: להיפך, האי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה [הלכה זו שבאה לו מן הדרשה חביבה לו] להקדימה, ולכן מזכיר הלכה מחודשת זו לפני שדן בדברים פשוטים.

ושואלים: אי הכי רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיבא ברישא [אם כך, בתחילה, במשנתנו, גם כן שישנה אותה שאינה כתובה במפורש בתחילה] מתוך חביבות! ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בשן, אידי ואידי [זו וזו], שן חיה ושן בהמה, אבות נזיקין נינהו [הן], ולכן הך דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה [זו שן החיה שבאה, נלמדת, לו בדרך דרשה חביבה לו] והקדימה. ואולם הכא [כאן] בדין רגל, וכי שביק [יעזוב, יניח] מלשנות תחילה אב שהוא רגל, ותני [וישנה] תחילה תולדה?!

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר לפרש את סדר הדברים במשנה שלנו: איידי דסליק [מתוך שעלה, יצא] מרגל בסוף הפרק הקודם ("הרגל מועדת לשבור"), פתח ברגל במשנתנו זו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה בדרך הלוכה, וכן בשערה בדרך הלוכה, או באוכף שעליה, וכן בשליף (בצרור המשא) שעליה, ובפרומביא (רסן) שבפיה, וכן בזוג (פעמון) שבצוארה, וכן חמור במשאו — משלם נזק שלם. סומכוס אומר: צרורות שהתיזה בהמה והזיקו, וחזיר שהיה נובר (מחטט) באשפה והזיק תוך כדי כך — משלם נזק שלם.

תחילה דנים בפרט האחרון, העוסק בחזיר, לגופו, ותוהים: הזיק פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שמשלם נזק שלם! אלא אימא [אמור ותקן כך]: התיז צרורות והזיק — משלם נזק שלם.

ולעצם דברי סומכוס שואלים: צרורות שהזכיר סומכוס מאן דכר שמיהו [מי הזכיר את שמם], כלומר, הרי לא נדונו כלל קודם, ומדוע לפתע מזכירם סומכוס? ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה היא הברייתא וכך יש לשנותה]: צרורות שנתזו כי אורחייהו [כדרכם] — משלם חצי נזק, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק — משלם חצי נזק. סומכוס אומר: בין צרורות, ובין חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק — משלם נזק שלם. שאינו מקבל את ההלכה בענין צרורות שמשלם רק חצי נזק, וסבור כי כיון שזו היא דרכה של הבהמה — משלם נזק שלם.

וכיוצא בזה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: תרנגולין שהיו מפריחין (מתעופפים) ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן — משלם נזק שלם עליהם, והוא נזקי רגל. אם שברו ברוח שבכנפיהן — משלמין חצי נזק, כדין צרורות. סומכוס אומר: אף כאן משלם נזק שלם. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] שאף בה נחלקו חכמים וסומכוס במחלוקת כעין זו: תרנגולין שהיו מהדסין (מקפצים) על גבי עיסה של בצק וכן על גבי פירות, וטינפו ברגליהם את המאכל, או ניקרו בו — משלם נזק שלם על מה שעשו. העלו עפר או צרורות תוך כדי קפיצתם והזיקו — משלמין חצי נזק, סומכוס אומר: נזק שלם.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים — משלם חצי נזק. ומעירים: סתמא כרבנן [סתם ברייתא זו כשיטת חכמים] החולקים על סומכוס, שנזקי רוח של כנפים הריהם כצרורות, ומשלם חצי נזק.

בבירור השיטות אמר רבא: בשלמא [נניח] סומכוס, שיטתו מובנת, כי קסבר [סבור הוא] שכחו כגופו דמי [נחשב] ואינו מחלק בין מה שמזיק בעל חיים בגופו ובין נזק שנגרם כתוצאה מכוחו בלבד, ועל שניהם משלם נזק שלם. אלא על שיטת רבנן [חכמים] יש לתהות: אי [אם] סבורים הם שכוחו כגופו דמי [נחשב] — כוליה [כל] הנזק הוא בעי [צריך] לשלם כסומכוס, ואי [ואם] כוחו לאו [לא] כגופו דמי [נחשב] אלא כדבר חיצוני שאינו קשור למזיק, אם כן חצי נזק נמי [גם כן] לא לשלם!

הדר [חזר] ואמר רבא וסיכם: לעולם כוחו כגופו דמי [נחשב], וזה שמשלם רק חצי נזק בצרורות ולא נזק שלם — הלכתא גמירי לה [הלכה מיוחדת לעצמה לומדים אותה] שהיא יוצאת מן הכלל, שאינו משלם על כך נזק שלם.

ועוד בענין זה אמר רבא כלל: כל שבזב טמא, כלומר, כל סוג של מגע והזזה, שאם הזב נוגע בדבר או מזיז אותו הריהו מטמא אותו — כיוצא בזה בפעולה שגרמה נזקין משלם עליו נזק שלם, כל שבזב טהור שאין זה נחשב למגע ישיר — בנזקין משלם חצי נזק.

ושואלים: ורבא, וכי דין צרורות אתא לאשמועינן [בא להשמיענו]?! שלכאורה כלל זה שקבע רבא משמעו בפועל שעל דברים שגרם בעל חיים בגופו — משלם נזק שלם, ועל מה שנעשה מכוחו בלבד ("צרורות") משלם חצי נזק, והרי זה דין צרורות הידוע. ומשיבים: לא, רבא בענין עגלה מושכת בקרון קא משמע לן [השמיע לנו], שכיון שמזיזה אותו בעצמה נחשב הדבר כמו מגע ישיר בגופה, וכשם שהסטה כזו מטמאה בזב, שאם ישב הזב בקרון ועלה הקרון על כלים, הריהם טמאים משום מדרס הזב — כך היא נחשבת לפעולה ישירה לענין נזיקין, ולא כדין צרורות, ואם עלה הקרון על גבי כלים ושברם הרי זה כנזק שנעשה בגופה ולא כצרורות.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה. כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו ועגלה מושכת בקרון — הרי זה משלם נזק שלם. הרי מפורש שבעל החיים המזיז בעצמו את העגלה נחשב כעושה דברים בגופו, ומשלם נזק שלם ולא חצי נזק.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: תרנגולים שהיו מחטטין ומנקרים בחבל דלי, ונפסק (נקרע) על ידי כך החבל, ונשבר הדלי — משלמין נזק שלם.

בעי [שאל] רבא שאלה זו: בהמה שדרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר, מהו הדין? האם בתר מעיקרא אזלינא וגופיה [אחר ההתחלה אנו הולכים בקביעת חיוב התשלומים וגופו] הוא, שכיון שהבהמה עצמה היא שדחפה את הכלי, ויהא דינו כשאר נזקי רגל, וישלם נזק שלם, או דלמא בתר תבר מנא אזלינא [שמא אחר שבירת הכלי הולכים אנו], וצרורות נינהו [הם], שהרי השבירה לא נעשתה במישרין על ידי הבהמה גופה אלא מכוחה, וישלם רק חצי נזק?

ומציעים: תפשוט ליה [תפתור לו] את השאלה ממה שאמר רבה במקום אחר. שאמר רבה: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו — פטור אותו אדם ששבר, משום דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: מנא תבירא תבר [כלי שבור שבר], שכיון שהכלי היה עשוי לשבירה משעת הפלתו, לכן מה ששברו אותו באמצע נפילתו — אינו מעלה ואינו מוריד. משמע שהגורם הראשון שהשליך את הכלי הוא האחראי לשבירתו. ואם כן לענין בהמה שדחפה כלי נאמר גם כן שאחר ההתחלה אנו הולכים. ודוחים: לרבה פשיטא ליה [פשוט לו] פתרון השאלה, ואילו לרבא מבעיא ליה [היה מסופק בעיניו], ואין מוכיחים מדברי אמורא אחד על שיטתו של אמורא אחר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: הידוס (קיפוץ) של תרנגולים אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד.

ושואלים: הידוס סלקא דעתך [יעלה על דעתך]?! כיצד אפשר להגיד שהידוס לא ייחשב כמועד? הרי זה דרכם של התרנגולים! אלא לאו [האם לא] הכוונה הידוס והתיז, ובהא קמפלגי [ובעיקרון זה נחלקו]: דמר סבר [שחכם זה, "יש אומרים", סבור]: בתר מעיקרא אזלינן [אחר ההתחלה אנו הולכים], וכיון שדרכו של תרנגול להדס, אף הנזקים שגרם בהתזה באחריותו הם. ומר סבר [וחכם זה, שאמר שאינו מועד, סבור]: בתר תבר מנא אזלינן [אחר שבירת הכלי אנו הולכים] וכיון ששבירת הכלי נעשתה על ידי גורם נוסף אינו חייב על כך?

ודוחים: לא, אפשר את לפרש המחלוקת שבברייתא בדרך אחרת.