בבא קמא יז ע"ב

גְּמָ' אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא הַיְינוּ רֶגֶל הַיְינוּ בְּהֵמָה אֲמַר לֵיהּ תְּנָא אָבוֹת וְקָתָנֵי תּוֹלָדוֹת
אֶלָּא מֵעַתָּה סֵיפָא דְּקָתָנֵי הַשֵּׁן מוּעֶדֶת הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת מַאי אָבוֹת וּמַאי תּוֹלָדוֹת אִיכָּא הֲוָה קָמַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא וַאֲמַר לֵיהּ אֲנָא שַׁנַּאי חֲדָא וְאַתְּ שַׁנִּי חֲדָא
וְטַעְמָא מַאי אָמַר רַב אָשֵׁי תַּנָּא שֵׁן דְּחַיָּה וְקָתָנֵי שֵׁן דִּבְהֵמָה סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא וְשִׁלַּח אֶת בְּעִירֹה כְּתִיב בְּהֵמָה אִין חַיָּה לָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּחַיָּה בִּכְלַל בְּהֵמָה
אִי הָכִי הָא מִבְּעֵי לֵיהּ לְמִיתְנֵי בְּרֵישָׁא הַאי דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא חֲבִיבָא לֵיהּ
אִי הָכִי רֵישָׁא נָמֵי לִיתְנֵי הָהִיא דְּלָא כְּתִיבָא בְּרֵישָׁא הָכִי הַשְׁתָּא הָתָם אִידֵּי וְאִידֵּי אָבוֹת נִינְהוּ הָךְ דְּאָתְיָא לֵיהּ מִדְּרָשָׁא חֲבִיבָא לֵיהּ הָכָא שָׁבֵיק אָב וְתָנֵי תּוֹלָדָה
אִיבָּעֵית אֵימָא אַיְּידֵי דְּסָלֵיק מֵרֶגֶל פָּתַח בָּרֶגֶל
תָּנוּ רַבָּנַן בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר כֵּיצַד בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם סוֹמְכוֹס אוֹמֵר צְרוֹרוֹת וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִזִּיק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
הִזִּיק פְּשִׁיטָא אֶלָּא אֵימָא הִתִּיז וְהִזִּיק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
צְרוֹרוֹת מַאן דְּכַר שְׁמַיְהוּ חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי צְרוֹרוֹת כִּי אוֹרְחַיְיהוּ חֲצִי נֶזֶק וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז וְהִזִּיק מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק סוֹמְכוֹס אוֹמֵר צְרוֹרוֹת וַחֲזִיר שֶׁהָיָה נוֹבֵר בָּאַשְׁפָּה וְהִתִּיז וְהִזִּיק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
תָּנוּ רַבָּנַן תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מַפְרִיחִין מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְשָׁבְרוּ כֵּלִים בְּכַנְפֵיהֶן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם בְּרוּחַ שֶׁבְּכַנְפֵיהֶן מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק סוֹמְכוֹס אוֹמֵר נֶזֶק שָׁלֵם תַּנְיָא אִידַּךְ תַּרְנְגוֹלִין שֶׁהָיוּ מְהַדְּסִין עַל גַּבֵּי עִיסָּה וְעַל גַּבֵּי פֵּירוֹת וְטִינְּפוּ אוֹ נִיקְּרוּ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם הֶעֱלוּ עָפָר אוֹ צְרוֹרוֹת מְשַׁלְּמִין חֲצִי נֶזֶק סוֹמְכוֹס אוֹמֵר נֶזֶק שָׁלֵם
תַּנְיָא אִידַּךְ תַּרְנְגוֹל שֶׁהָיָה מַפְרִיחַ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְיָצְתָה רוּחַ מִתַּחַת כְּנָפָיו וְשִׁיבְּרָה אֶת הַכֵּלִים מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק סְתָמָא כְּרַבָּנַן
אָמַר רָבָא בִּשְׁלָמָא סוֹמְכוֹס קָסָבַר כֹּחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי אֶלָּא רַבָּנַן אִי כְּגוּפוֹ דָּמֵי כּוּלֵּיהּ נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלֵּם וְאִי לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי חֲצִי נֶזֶק נָמֵי לָא לְשַׁלֵּם
הֲדַר אָמַר רָבָא לְעוֹלָם כְּגוּפוֹ דָּמֵי וַחֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת הִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ
אָמַר רָבָא כֹּל שֶׁבַּזָּב טָמֵא בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם כֹּל שֶׁבַּזָּב טָהוֹר בְּנִזָּקִין מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק
וְרָבָא צְרוֹרוֹת אֲתָא לְאַשְׁמוֹעִינַן לָא רָבָא עֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בַּקָּרוֹן קָא מַשְׁמַע לַן
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרָבָא בְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ כֵּיצַד בְּהֵמָה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק וְהִזִּיקָה בְּגוּפָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ וּבִשְׂעָרָהּ דֶּרֶךְ הִלּוּכָהּ בָּאוּכָּף שֶׁעָלֶיהָ וּבִשְׁלִיף שֶׁעָלֶיהָ וּבִפְרוּמְבְּיָא שֶׁבְּפִיהָ וּבְזוֹג שֶׁבְּצַוָּארָהּ וַחֲמוֹר בְּמַשָּׂאוֹ וְעֶגְלָה מוֹשֶׁכֶת בְּקָרוֹן מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
תָּנוּ רַבָּנַן תַּרְנְגוֹלִים שֶׁהָיוּ מְחַטְּטִין בְּחֶבֶל דְּלִי וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנִשְׁבַּר הַדְּלִי מְשַׁלְּמִין נֶזֶק שָׁלֵם
בָּעֵי רָבָא דָּרְסָה עַל כְּלִי וְלֹא שְׁבָרַתּוּ וְנִתְגַּלְגֵּל לְמָקוֹם אַחֵר וְנִשְׁבַּר מַהוּ בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן וְגוּפֵיהּ הוּא אוֹ דִלְמָא בָּתַר תְּבַר מָנָא אָזְלִינָא וּצְרוֹרוֹת נִינְהוּ
תִּפְשׁוֹט לֵיהּ מִדְּרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה זָרַק כְּלִי מֵרֹאשׁ הַגָּג וּבָא אַחֵר וּשְׁבָרוֹ בְּמַקֵּל פָּטוּר דְּאָמְרִינַן לֵיהּ מָנָא תְּבִירָא תְּבַר לְרַבָּה פְּשִׁיטָא לֵיהּ לְרָבָא מִבַּעְיָא לֵיהּ
תָּא שְׁמַע הִידּוּס אֵינוֹ מוּעָד וְיֵשׁ אוֹמְרִים הֲרֵי זֶה מוּעָד
הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ אֶלָּא לָאו הִידּוּס וְהִתִּיז וּבְהָא קָמִפַּלְגִי דְּמָר סָבַר בָּתַר מֵעִיקָּרָא אָזְלִינַן וּמָר סָבַר בָּתַר תְּבַר מְנָא אָזְלִינַן
לָא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יז - ב

גמרא:

שנינו במשנה: כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר.

אמר ליה רבינא לרבא: היינו רגל, היינו בהמה! הרי "הרגל מועדת", זו אותה המשמעות כמו "הבהמה מועדת", ולשם מה חזרה המשנה לשנות "הבהמה מועדת"?

אמר ליה רבא: תנא אבות, וקתני תולדות. התנא במשנה שנה תחילה את דין "הרגל מועדת" כדי לפרש דין אב המזיק של רגל, שעליו מדברת התורה, דהיינו, בהמה הדורסת ברגלה בדרך הילוכה. וחזר התנא ושנה את דין ה"בהמה מועדת", כדי לפרש את תולדות ה"רגל", ^[11] שהבהמה מועדת להלך כדרכה, ולשבר חפצים באמצעות גופה, שערה, ובשליף שעליה. ^[12]

וחזר רבינא ושאל לרבא:

אלא מעתה, לפי פירושך, סיפא [דברי המשנה בהמשך, בדף יט ב], דקתני, ששנינו בה, "השן מועדת לאכול את הראוי לה. הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות", יש לשאול, הרי "שן מועדת" ו"בהמה מועדת" המשמעות אחת היא, ולשם מה חזרה המשנה וכפלה שוב "הבהמה מועדת"? וכאן הרי לא תוכל לפרש שהמשנה שנתה תחילה את האבות, וכפלה כדי לפרש את התולדות, שכן, מאי אבות, ומאי תולדות איכא? כיצד ניתן לפרש אבות ותולדות בדברי המשנה, והרי מה שכפלה המשנה "בהמה מועדת לאכול פירות וירקות", זה אב המזיק של שן, ולא תולדה, ^[13] ואם כן, הרי חזרה המשנה וכפלה את אותו אב המזיק עצמו, ותיקשי, לשם מה עשתה זאת!?

הוה קמהדר ליה בבדיחותא, רבא השיב לרבינא בשחוק, ואמר ליה: אנא שנאי חדא, ואת שני חדא, אני יישבתי משנה אחת, ואתה תיישב משנה אחת [כלומר, אני יישבתי את המשנה הראשונה, ואתה תיישב את המשנה השניה]. ^[14]

ועתה מבארת הגמרא: וטעמא מאי, מהו באמת הטעם שהמשנה בהמשך כפלה ואמרה "השן מועדת" ו"הבהמה מועדת"?

אמר רב אשי: תנא שן דחיה, וקתני שן דבהמה. המשנה באה להשמיענו שגם חיה האוכלת היא בכלל אב המזיק של שן, ולפיכך חזרה וכפלה, ואמרה "השן מועדת", כשהכוונה היא לחיה האוכלת. ואילו מה שאמר התנא "הבהמה מועדת", הכוונה היא לבהמה האוכלת.

והטעם שהמשנה הוצרכה להשמיענו זאת, על אף שחיה בכלל בהמה היא:

שכן, סלקא דעתך אמינא, שמא היה עולה בדעתנו לומר, כיון שלגבי שן המזיק "ושלח את בעירה ובער בשדה אחר" כתיב [שמות כב ד], שנאמר החיוב לגבי "בעירה", שהיא בהמה ^[15] שאכלה. ולכן, היינו אומרים כי רק בהמה האוכלת פירות של אדם אחר, אין, עליה חייבה התורה בתשלומי נזק, אבל חיה שאכלה, לא חייבה התורה את בעליה לשלם. ^[16] לכן קא משמע לן, חזר התנא במשנה וכפל, להשמיענו דחיה אף היא בכלל בהמה, ^[17] ואף חיה האוכלת, חייבת משום שן המזיק.

שואלת הגמרא: אי הכי, אם כך, שהמשנה אמרה "השן מועדת" כדי ללמדנו על "שן דחיה", וכתבה "בהמה מועדת" ללמדנו על "שן דבהמה", הא, הרי כיון שעיקר דין שן מבואר בתורה לעניין בהמה, הרי שן דבהמה מבעי ליה למיתני ברישא, היה לתנא לשנות זאת תחילה, ורק אחר כך לשנות את דין השן של חיה, כיון שהוא נתרבה בכלל בהמה, ומדוע הקדימה המשנה לפרש את "שן דחיה"?

משיבה הגמרא: האי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה. דבר זה, שן של חיה, כיון שחיובו אינו מפורש בתורה אלא נלמד מדרשה, חביב הוא לפני התנא, ולכן קבעו ראשונה במשנה.

אך הגמרא שואלת על התירוץ: אי הכי, אם זה כך, שהמשנה שונה ראשונה דבר שאינו מפורש בתורה מחמת חביבות, אם כן, ברישא נמי, ליתני ההיא דלא כתיבה, ברישא!? גם במשנתנו, שחזרה וכפלה "הרגל מועדת" ו"בהמה מועדת", ונתבאר שתחילה פירשה המשנה את דין אב המזיק, וחזרה וכפלה כדי לפרש את דין התולדות, שבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה וכו', והרי שאין התולדות מפורש בתורה אלא נלמד מהאב המפורש, ואם כן, מדוע לא שונה המשנה בראשונה את התולדות?

משיבה הגמרא: הכי השתא!? כיצד אתה משווה בין המשנה הבאה של שן, למשנתנו?

התם, אידי ואידי - אבות נינהו. שם במשנה הבאה, גם שן דחיה וגם שן דבהמה, שתיהן בכלל אב נזיקין של שן הן, וכיון ששתיהן אבות, לכן הך דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה, לכן חביב לפני התנא מה שלא מפורש, לשנותו ראשונה.

אבל הכא, במשנתנו, שבאה לפרש את אב המזיק, ואת התולדות, וכי ניתן לומר כי שביק אב, ותני תולדה!? וכי יעזוב התנא את אב המזיק, וישנה תחילה את התולדה?!

ותירוץ נוסף: איבעית אימא, אם תרצה, אמור ליישב: איידי דסליק מרגל, פתח ברגל. כיון שהתנא במשנה בסיום הפרק הקודם [ט ב] הזכיר את ה"רגל" ["הרגל מועדת"] ולא אמר "הבהמה מועדת", לכן פתח התנא את המשנה ב"רגל מועדת".

ועתה הגמרא מביאה ברייתא המפרשת את דברי המשנה:

תנו רבנן, שנו חכמים בברייתא: "בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר", כיצד?

בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הילוכה, וכן אם הזקיה בשערה דרך הילוכה, שנדבקו כלים לשערה וגררתם ונשברו, ^[18] או אם הזיקו בהליכתה באוכף שעליה, ^[19] ובשליף שעליה [במשא שבאמתחתה], ובפרומביא [ברסן] שבפיה, ובזוג [פעמון] שבצוארה, וכן חמור שהזיק במשאו דרך הילוכו, משלם הבעלים נזק שלם.

סומכוס אומר, אם התיזה הבהמה צרורות, והזיקו, משלם נזק שלם. לפי שסומכוס חולק על משנתנו וסובר שעל נזקי צרורות משלם נזק שלם.

וכן חזיר שהיה נובר בחוטמו באשפה, והזיק ^[20], משלם בעליו נזק שלם.

אך תמהה הגמרא בדברי סומכוס:

אם החזיר הזיק, פשיטא!? הרי פשוט הדבר שמשלמים בעליו נזק שלם, ככל בהמה שהזיקה כדרכה, ולשם מה מביאה זאת הברייתא בשם סומכוס?

משיבה הגמרא:

אלא אימא [אמור ושנה] בדברי סומכוס: חזיר שהיה נובר באשפה, ותוך כדי נבירה התיז נתזים מן האשפה, והזיק על ידם, משלם נזק שלם.

אך דוחה הגמרא:

צרורות, מאן דכר שמייהו, מי הזכירן בברייתא? ומדוע מביאה כאן הברייתא את דעת סומכוס, החולק וסובר שצרורות משלם נזק שלם?

משיבה הגמרא:

חסורי מחסרא, הברייתא שנויה בלשון חסרה, והכי קתני, וכך יש לשנות בה: צרורות כי אורחייהו, בהמה שבהליכתה התיזה צרורות והזיקו, למרות שדרכה בכך [ואין זה משונה כקרן], משלם הבעלים רק חצי נזק. וכן חזיר שהיה נובר באשפה, והתיז צרורות בחטמו, והזיק, משלם הבעלים חצי נזק. ^[21]

סומכוס אומר, צרורות, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק, משלם נזק שלם.

ועתה מביאה הגמרא ברייתות נוספות העוסקות בדין צרורות:

תנו רבנן: תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום, ושברו כלים, אם שברו אותם בכנפיהן, על ידי שנגעו כנפיהם בכלים, משלם בעל התרנגולין נזק שלם. כי היות ודרכן בכך, הרי זה תולדה דרגל. אבל אם שברו את הכלים ברוח שבכנפיהן, על ידי רוח שנשבה מכנפיהן, הרי כיון שהנזק לא נעשה על ידי גופו של התרנגול אלא רק בכוחו, אין זה אלא צרורות, ומשלמין הבעלים רק חצי נזק.

סומכוס אומר: אף אם הזיקו ברוח שבכנפיהן, משלם נזק שלם. כי לדעתו, אף על נזק הצרורות, משלם נזק שלם.

תניא אידך, בברייתא אחרת שנינו: תרנגולין שהיו מהדסין [מרקדין] על גבי עיסה, ועל [או על] גבי פירות, וטינפו את העיסה והפירות, או שניקרו בהם במקורם, משלם הבעלים נזק שלם. ^[22] אבל אם העלו התרנגולין עפר או צרורות ברגליהן או בכנפיהן, ואלו הזיקו את העיסה והפירות, משלמין הבעלים נזק שלם.

תניא אידך, בברייתא אחרת שנינו: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו, ושיברה את הכלים, כיון שהנזק לא נעשה באמצעות גופו אלא בכוחו, משלם הבעלים חצי נזק, כדין צרורות.

ומעמידה הגמרא: סתמא כרבנן. התנא ששנה את הברייתא האחרונה, לא הזכיר את דעת סומכוס החולק אלא סתם כדעת חכמים, וניתן להסיק מכך שכך היא ההלכה. ^[23]

ומבררת הגמרא מדוע לרבנן משלם צרורות רק חצי נזק:

אמר רבא; בשלמא סומכוס, קסבר כוחו כגופו דמי. שיטת סומכוס מובנת, שכן הוא סובר שהיזק אשר נעשה על ידי כוחו [כצרורות] הרי הוא כמו נזק הנעשה על ידי גופו, כי דין כוחו הוא כדין גופו, ולכן אף כשנעשה בכוחו, משלם נזק שלם.

אלא רבנן, הסוברים שעל נזק הנעשה מכוחו [צרורות] משלם רק חצי נזק, לא מובן מה הם סוברים.

כי אי, אם סוברים הם שדין כוחו, כגופו דמי, אם כן, כוליה נזק בעי לשלם, היה צריך לשלם על "צרורות" נזק שלם.

ואי, ואם סוברים הם שכוחו לאו כגופו דמי, ולכן אינו משלם אלא חצי נזק, יקשה, חצי נזק נמי לא לשלם!? שלא ישלם גם מחצית הנזק, כי לא מצאנו תשלום "חצי נזק" אלא בדבר משונה [קרן], אבל נזק שדרכו בכך, כמו צרורות, לא מצאנו בתורה דין חצי נזק, ואם אין הצרורות כנזק שעושה בגופו כדי לחייבו נזק שלם, יש לפטרו לגמרי!? ^[24]

ומביאה הגמרא שרבא מיישב:

הדר, אמר רבא, רבא חזר ואמר: לעולם סוברים רבנן שכוחו כגופו דמי. וחצי נזק צרורות, מה שסוברים שמשלם בצרורת רק חצי נזק, למרות שהוי כנזק שנעשה בגופו, הלכתא גמירי לה, כך נתקבלה ההלכה ממשה ^[25] רבנו מסיני.

ומביאה עתה הגמרא כלל שאמר רבא לעניין נזיקין:

אמר רבא, כל שבזב טמא, באופן שזב מטמא אחר, דהיינו כשנגע הזב באחר, ^[27] באופן כזה, בנזיקין, דהיינו שהזיק בגופו, דינו שמשלם נזק שלם.

כל שבזב טהור, באופן שזב אינו מטמא אחר, כגון שזרק הזב חפץ על אחר, אופן כזה בנזיקין, כגון שזרקה הבהמה דבר על כלים, והזיקום, אינו משלם אלא רק חצי נזק.

שואלת הגמרא: וכי רבא, צרורות אתא לאשמועינן!? האם רבא בא להשמיענו את הדין ש"צרורות" משלם חצי נזק? והרי שנינו זאת כבר במשנה ובברייתא?!

משיבה הגמרא: לא, רבא את דין עגלה מושכת בקרון קא משמע לן. להשמיענו, שאם היתה בהמה מושכת בקרון, שלגבי זה, אם עלה קרון שהזב יושב עליו על גבי כלים, נטמאו הכלים מדין "מדרס הזב", כך גם לגבי נזיקין, אם בהמה משכה קרון על גבי כלים, וניזוקו, הרי דינו כהיזק שנעשה בגופה, ומשלם נזק שלם. ^[28]

ואולם, אם הקרון התיז צרורות מתחתיו, שבאופן זה הזב אינו מטמא, גם בנזיקין דינו כצרורות, ואינו משלם אלא חצי נזק.

הגמרא מביאה המשך הברייתא דלעיל: ^[29]

תנו רבנן: תרנגולים שהיו מחטטין [מנקרים בחרטומיהם] בחבל המחובר לדלי, ונפסק החבל ונשבר הדלי, משלם בעל התרנגולין נזק שלם על הדלי, כיון שעל ידי פסיקת החבל נשבר הדלי, אין זה נחשב כהיזק של צרורות. ^[30]

הגמרא מביאה ספק בדין צרורות:

בעי [נסתפק] רבא: דין צרורות שלמדנו שמשלם חצי נזק מדובר כשהתיזה הבהמה צרורות שהם פגעו בכלי ושברוהו, כיצד יהיה הדין אם דרסה הבהמה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל מחמת הדריסה למקום אחר ונשבר, כלומר, אם התיזה את הכלי עצמו ומכח פגיעתו במקום אחר נשבר, מעשה זה תחילתו נעשה על ידי גופה, שדרסה והתיזה את הכלי, וסופו נעשה על ידי כוחה, כי נתגלגל למקום אחר, ושם נשבר, מהו? האם דינו כצרורות ומשלם רק חצי נזק, או שמא משלם נזק שלם.

וצדדי הספק הם:

האם בתר מעיקרא אזלינא, האם הולכים אחר תחילת המעשה, כשדרסה את הכלי, וגופיה הוא, והרי זה נעשה בגופה, וחייב נזק שלם. ^[31]

או דלמא, בתר תבר מנא אזלינא, או שמא הולכים אחר השבירה עצמה, שנעשית במקום אחר, וצרורות נינהו, והרי השבירה נעשתה מכוחה, ודינו כצרורות המשלם חצי נזק. ^[32]

והוינן בה: מדוע לא תפשוט ליה מדרבה,

דאמר רבה: זרק אדם אחד ^[33] כלי מראש הגג, ובא אחר ושברו במקל כשהיה באויר קודם שהגיע לקרקע - פטור ^[34] זה ששברו במקל קודם שבירתה. משום דאמרינן ליה [שאומרים לו] לבעל הכלי: מנא תבירא תבר [כלי שבור שבר] במקלו ^[35], שהרי סופה לישבר לכשיגיע לקרקע. ^[36]

אם כן רואים מדברי רבה, שהולכים אחרי הגורם הראשון שגרם לשבירת החפץ, ולא אחרי הגורם ששבר את החפץ בפועל, והואיל וסופו לישבר לכשיגיע הכלי לארץ, נחשב הדבר כמי ששברו זה שזרקו מהגג, ולא זה ששברו במקל. ^[37] ונפשוט משם לדרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר, שנחשב כנשבר מחמת הדריסה בגופה שהוא הגורם הראשון, וצריך לשלם נזק שלם.

ודוחה הגמרא: אין לפשוט מדברי רבה את האיבעיא של רבא, כיון שאמנם לרבה פשיטא ליה, שהולכים בתר מעיקרא, אבל לרבא מבעיא ליה.

מנסה הגמרא לפשוט מברייתא: תא שמע שנינו בברייתא: הידוס [רקידת התרנגולים], אינו נחשב מועד להזיק באופן זה.

ויש אומרים: הרי זה נחשב מועד להזיק באופן זה.

והוינן בה: וכי הידוס, סלקא דעתך [יעלה בדעתך] לפרש את הברייתא כפשוטו, שאינו מועד להזיק בכך? והרי דרך התרנגולים לרקוד, ומדוע לא יחשב מועד להזיק באופן זה.

אלא לאו, כך צריך לפרש, שהברייתא מדברת על הידוס והתיז, שהתרנגול רקד על הכלי והתיזו למקום אחר, ונשבר שם, כמו האופן שנסתפק בו רבא. ובהא קמפלגי [ובזה נחלקו] תנא קמא והיש אומרים, דמר [היש אומרים] סבר בתר מעיקרא אזלינן, והגורם הראשון [ההידוס] נחשב כשובר הכלי, דהיינו גופה, וחייב בעל התרנגול לשלם נזק שלם כדין מועד, ומר [תנא קמא] סבר, בתר תבר מנא אזלינן [אחרי הגורם ששבר את הכלי בפועל הולכים], ומה שניתז הכלי ונחבט בקרקע מחייב את תשלום הנזק, וכיון שנעשה רק על ידי כוחה, בעל התרנגול אינו חייב נזק שלם כדין מועד, אלא רק חצי נזק כדין צרורות.

ואם כן, יש לפשוט ממחלוקת תנא קמא והיש אומרים את האיבעיא של רבא.

ודוחה הגמרא: לא תפשוט מכאן, כי בברייתא שם אפשר לפרש שלא נחלקו במה שרבא נסתפק, אלא נחלקו בדבר אחר.

הערות

^[11] תולדה של אב נזיקין נקבעת לפי הדמיון המיוחד שיש בין התולדה ובין אב הנזיקין. ואף תולדות אלה, שאין הנאה להזיקם, ואין כוונתן להזיק, והזיקן מצוי, הרי הם תולדה דרגל.

^[12] ולכך שינתה המשנה בלשונה, וכתבה: הבהמה מועדת "להלך כדרכה ולשבר", דהוי כאילו אמר: ולשבר בדבר אחר, כגון בגופה, ובשליף שעליה, ולא בהילוכה. תורת חיים.

^[13] ותולדת השן היא נזק שנעשה לשם הנאה, כגון נתחככה בכותל להנאתה, והוזק הכותל.

^[14] יש מפרשים, שרבא השיב לו בשחוק, כיון שסבר רבא שאין הכרח לומר ששתי המשניות שוות בפירושם. ויש שפירשו, שהכוונה לרבינא, שהשיב בשחוק, ודחה מכח הסיפא את דברי רבא.

^[15] "בעירה" הוא תרגום של "בהמה". רש"י.

^[16] כך פירש רש"י. אולם בשיטמ"ק הביא בשם גליון התוס' ורבינו ישעיה כי מה שאמרה הגמרא "בהמה אין, חיה לא", אין הכוונה לפטור את החיה, כי הרי כבר שנינו לגבי רגל שעופות חייבים, ומשמע שלאו דוקא בהמה חייבת, אלא לאשמועינן שחיה ועוף פטורים אף הם ברשות הרבים כמו בהמה. ובחידושי הגרי"ז הקשה, כיצד היה עולה בדעתינו לומר שחיה ועוף יתחייבו ברה"ר? והרי כל חיובם נלמד מבהמה! וכתב להוכיח מכך את שיטתו, שהמחייב בכל ארבעה אבות הנזקים, הוא חיוב כללי, שכל דבר אשר "דרכו להזיק, ושמירתו עליך", חייבים על הזיקו, ולא אמרה תורה שיש ארבעה "מחייבים" שונים, של ארבעה אבות נזקים, אשר כל אחד מהם, האב ותולדותיו, הוא גורם מחייב. אלא, כל דיני האבות והשתייכות התולדות אל האבות, נאמרו רק לעניין דיני הפטור המיוחדים שיש לכל אב בפני עצמו. ולכן, היה מקום להעלות על הדעת ולומר, שדין הפטור המיוחד שנאמר בתורה לגבי רגל של בהמה המזיקה ברשות הרבים, נאמר רק לגבי רגל של בהמה, ולא של חיה ועוף.

^[17] א. למרות שבמשנתנו מבואר לגבי רגל שתרנגולין שהזיקו הבעלים חייב, ורגל ושן הרי נלמדים מאותו פסוק, מכל מקום, ראה התנא לנכון להשמיענו זאת גם לעניין שן. תוס'. וראה בשיטמ"ק מה שמביא בשם ראשונים, למה אין ללמוד שן ורגל דחיה מהמשנה לעיל טו ב הזאב והארי וכו'. ויש ששאלו, למה לגבי רגל לא תירצה הגמרא שהמשנה כפלה להשמיענו רגל דחיה, ותירצו, שאין ליישב כן משום שכבר שנה תרנגולים. שיטמ"ק. וראה שם תירוצים נוספים, וכן ראה שם מדוע לגבי רגל תנא תולדות ולגבי שן לא. וראה נמי במהר"ם. ב. רש"י מפרש שהלימוד לעניין שן ורגל שאף החיה בכלל, ממה שדרשו חכמים חולין עא. שחיה בכלל בהמה ממה שהתורה פתחה ואמרה [בדברים יד]: "זאת הבהמה אשר תאכלו", ומפרשת "איל צבי וחמור", מכאן שחיה בכלל בהמה. התוס' הקשו, כי כאן אנו לומדים שאף העוף בכלל, כפי שנתבאר במשנה "התרנגולין מועדין", ולא ניתן ללמוד מ"זאת הבהמה". וכתבו, שהלימוד הוא משביתת בהמה בשבת, שנאמר "שורך וחמורך וכל בהמתך", ומ"כל" מרבים שאף החיה והעוף, ודרשינן [לקמן נד ב]: והלא שור וחמור בכלל בהמה היו, ולמה יצאו? לומר לך, מה שור וחמור האמור לגבי שבת, חיה ועוף כיוצא בהן, אף כל מקום שמוזכר שור, חמור או בהמה, חיה ועוף כיוצא בהן. וכאן, מוזכר "בעירה", שהוא תרגום של "בהמה". וראה בהערות שבחברותא על התוס' בישוב דעת רש"י בשם בית הלוי [ח"ג סי' מ"ט], שחיה בכלל בהמה, והוי אב המזיק, ועופות אמנם גם חייבים, וכמבואר במשנה, אך הוו תולדות.

^[18] רש"י לעיל ג א

^[19] בתוס' תלמיד ר"ת נתקשה, למה רק בגופה ובשערה הוסיפה המשנה "דרך הילוכה", ולא ביתר הדברים? ובבית יוסף סי' ש"כ פירש בשם הרשב"א, שבגופה ובשערה יתכן שתעשה בכוונה, ולכן מצאה הברייתא לנכון לפרש שלא היה בכוונה אלא היה דרך הילוכה, אבל בשאר התולדות, שאינן מגופה, הרי מובן מאליו דאורחא דמילתא שבדרך הילוכה נעשית.

^[20] כך פירש רש"י. ותוס' פירשו, ש"נובר" הוא "מכרסם", והיינו בפיו.

^[21] צריך ביאור לשם מה הוסיפה זאת הברייתא, הרי כבר שנינו דין צרורות. וכתבו התוס', שחזיר הנובר באשפה להנאתו הוא תולדה דשן, והברייתא באה להשמיע שצרורות דשן משלם חצי נזק. ואולם רש"י כתב, דהוי צרורות דרגל. ואפשר, שזה לשיטתו של רש"י, שנובר בחוטמו אין לו בזה הנאה [ואולם ראה נמי לקמן יח ב, ברש"י ד"ה דדתקיף לה עלמא, שכתב שעל אף דהוי להנאתה, אין זה תולדה דשן, כי שן הוא הזיק שמזיקה הבהמה בגופה, והני צרורות נינהו. ולדבריו, יתפרש שהברייתא באה להשמיענו שעל אף שהתיז צרורות על ידי נבירה להנאתו, הוי צרורות דרגל, ומשלם חצי נזק]. ובתוס' תלמיד ר"ת כתב, שבאה להשמיענו לפי סומכוס, דהוי אורחיה ומשלם נזק שלם. וראה עוד ב"מנחת יהודה" מה שמבאר בפלוגתת רש"י ותוס'.

^[22] טנפו ברגליהן קאמר, דהיינו רגל. אי נמי, שטנפו - שנתגלגלו בהן להנאתן, דהיינו שן. רשב" א.

^[23] כתב רבנו חננאל: וליתא לדסומכוס. דתניא, תרנגולין וכו', וסתמא כרבנן. ואולם בתוס' תלמיד ר"ת כתב: תימא, מאי נפקא מינה הא סתמא, [הרי] אין הלכה כסתם ברייתא".

^[24] הקשה הנחלת דוד, מה מקום לספק יש כאן? והרי בכל התורה הוי כוחו כגופו, כגון באדם המזיק וכן ברוצח, כדכתיב "ונשל הברזל מן העץ". וראה בברכת שמואל סימן י"ט סק"ב בביאור דברי רבא, שבשור המזיק יש מקום להסתפק אף אם כוחו כגופו או לא, ראה שם. ובעיקר דברי רבא, יש שהקשו, למה לא הקשה כן על המשנה? וכתב התורת חיים, שלא הקשה על משנתנו, כי איכא למימר שכוחו כגופו דמי, אבל צרורות לאו אורחיה הוא להתיז, ולכן תולדה דקרן הוא. וגם אם נאמר שסתם צרורות אורחיה הוא, כאן מדובר בצרורות על ידי ביעוט, דלאו אורחיה הוא. אבל בברייתא בהכרח שבצרורות כי אורחייהו קאמר, דאי לאו הכי, מאי טעמא דסומכוס שאמר נזק שלם. [ואפשר שמהאי טעמא קאמר נמי דוקא על הברייתא "סתמא כרבנן", ולא דייק כך מהמשנה].

^[25] מכאן הקשה החוות יאיר [סי' קצ"ב] על הרמב"ם בפ"א מהל' ממרים ה"ג שכתב: דברי קבלה, אין בהם מחלוקת לעולם. וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו. שהרי צרורות פליגי בה סומכוס ורבנן. וראה מה שכתב על כך החזון איש, הובאו דבריו בספר "אמונה והשקפה לפי החזון איש" [בעריכת עורך החברותא], ומה שכתב בחידושי הגרי"ז יומא [כו ב מדפי בספר].

^[27] הזב הוא אב מאבות הטומאה, ומטמא כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא. וראה ברמב"ם הל' מטמאי משכב ומושב פ"א ה"א.

^[28] כך פירש רש"י. ולפי זה קשה, שאין המקרים דומים, כי בזב מדובר שיושב על הקרון, ואילו לגבי נזיקין מדובר שבהמה מושכת את הקרון. והרי אם זב ימשוך קרון על כלים, יהיו הכלים טהורים, והקשה כן בתוס' הרא"ש. וכתב הדרכי דוד ליישב שיטת רש"י, שהזב לא ישב בעגלה כנגד הכלים שנדרסו על ידה, וזה דומה לעגלה המושכת בקרון, שההיזק נעשה על ידי גרירת העגלה את הקרון, שנדרסו הכלים שלא כנגד הגוף של העגלה המושכת את הקרון. ואולם בשיטמ"ק הביא בשם הראב"ד, וכעין זה בנימוקי יוסף, שפירשו, שהכוונה היא, שאם זב מושך את הקרון, נטמא היושב בקרון כאילו הסיטו הזב. וכך בבהמה המושכת קרון על גבי כלים. וראה עוד בנימוקי יוסף. הראב"ד הקשה, מאי שנא עגלה מושכת בקרון מדליל קשור ברגלי התרנגול, שמשלם רק חצי נזק? ומתרץ, שדליל, כיון שהוא משונה, חיובו הוא משום קרן. ואולם, יש שביארו שהוא מטעם צרורות, ומדובר שזרקו את הדלי על הכלי, ראה לעיל. וראה גם בחזון איש מה שכתב, שלהלכה אין נפקא מינה בין השיטות.

^[29] יש לעיין, לשם מה מביאה כאן הגמרא ברייתא זו? ואפשר, מפני שהברייתא דלעיל היא מהתוספתא, וזו היא המשך דברי התוספתא. ולכן כך כתבנו. ואפשר, שמביאה כן מפני שהגמרא מוכיחה בהמשך מברייתא זו לספקו של רבא דלהלן.

^[30] הגמרא בהמשך תדון מדוע אין זה צרורות.

^[31] כתב השיטה מקובצת [ד"ה בעי רבא]: הקשה ריב"ק בר מאיר ז"ל, מדוע לא פשט רבא את ספיקו ממה שאמרו בגיטין פרק הזורק [עט א] שאם זרק גט לחצרה, ונפל הגט לתוך דליקה שהיתה שם ונשרפה, אם קדמה הדליקה לזריקת הגט, אינה מגורשת כיון שהגט מעיקרא עומד להישרף. משמע שהולכים בתר מעיקרא. מתבאר מדברי השיטה מקובצת, שאם בתר מעיקרא אזלינן, נחשב הגט כשרוף והכלי כשבור משעת זריקה, ולכן אינה מגורשת בקדמה דליקה לזריקת הגט, לפי שהגט נחשב כבר כשרוף. אולם הר' שמעון שקאפ בחידושיו [סימן כד] והאבן האזל [הלכות נזקי ממון פרק ב הלכה יד] כתבו, שגם אם בתר מעיקרא אזלינן אין הכוונה שהכלי נחשב כבר כשבור לגמרי משעת זריקה. וביאר הגר"ש שקאפ [שם], כי ענין בתר מעיקרא הוא: שנחשב כאילו ניטל כבר מעכשיו חיותו מזמן שלאחר שעה, היינו שאין כבר בחפץ חיות אלא רק זמן זה שעד שעת שבירה, ועיקר החידוש בכלל זה דבתר מעיקרא, הוא, שלא נחשיב את השבירה של אחר כך כענין מחודש אלא כאילו כבר היה. ואת קושית השיטה מקובצת מיישב הגר"ש שקאפ, כי הטעם שאינו גט, אינו משום שנחשב כשרוף, אלא משום שאויר החצר קונה רק אם עומד החפץ לנוח ברשות הבעלים ומשתמר שם, אבל באופן זה שנופל לתוך הדליקה, נחשב כאינו משתמר, ואף שבמתנה מסתפקת הגמרא בבא מציעא [יב א], לגבי אויר שאין סופו לנוח. ספק זה קיים רק משום שהחצר קונה אף אם אינו משומר, משום שמשומר הוא לדעת הנותן, אבל באופן שאינו משומר לשום אדם, שעומד לישרף, החצר אינו קונה אף במתנה, וכל שכן בגט, שצריך דווקא חצר המשתמרת.

^[32] כתב הגר"ש שקאפ [בחידושיו סימן יח]: אם גררה בהמה כלי אל הבור ונפל ונשבר, אינו נחשב צרורות אף אם נאמר שבתר תבר מנא אזלינן, כיון שכח הנפילה לא נתחדש בכלי עד שנאמר שכח הבהמה הזיק, אלא על ידי מעשה בגוף הכלי נופל הכלי מכח כובדו ולא על ידי כח מחודש, ונחשב כאילו שבר את הכלי בגופו.

^[33] ברש"י לקמן [כו ב] פירש: שבעל הכלי עצמו זרקו, וראה שם ברא"ש מה שהקשה עליו מסוגין, ובים התלמוד הקשה שרש"י סותר את עצמו, ועיין מה שכתב בחידושי הגר"ש שקאפ [סימן כד]. אבל בדברי הרמב"ן מבואר שזרקו אדם אחר ולא בעל הכלי, והנדון, מי חייב על השבירה.

^[34] מדברי השיטה מקובצת בשם ה"ר ישעיה נראה, שגם באדם יש דין צרורות לשלם חצי נזק, וביתרון האור על המשניות כתב, שכן הוא דעת התוספות בסנהדרין [עז א ד"ה סוף]. אבל רש"י לקמן [כב א ד"ה חציו דכלב] כתב "שאין דין צרורות באדם", וכן כתב המאירי [לקמן יח א] וזה לשונו: ומכל מקום כל שלא קדם אחר ושברו חייב הראשון [נזק שלם], אף אם אתה אומר בתר השתא אזלינן, שאין דין צרורות באדם.

^[35] כתבו התוספות, אם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו, פשוט שחייב, ולא שייך כאן מנא תבירא תבר, ומסיים תוספות, כי סברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו. ובביאור החילוק, בין זורק כלי על האבן לבין זורק אבן על הכלי, כתב בחידושי העילוי ממיצ'ט [סימן מח], שבזורק כלי הרי אינו יכול להשתמש בכלי בשעה שהוא באויר, רק אחרי שיגיע לארץ ואז הלא ישבר, ונמצא שהוא כבר כלי שאינו ראוי לשימוש, אבל בזורק חץ, הרי עד שיגיע החץ יכול הוא להשתמש בכלי, לפיכך הוא נחשב עדיין לכלי שלם ואם בא אחר וקדם ושברו חייב, ששבר כלי שלם. והב"ח [בסוף סימן שפב] כתב, שבזורק כלי, עשה הזורק מעשה בגוף הכלי שזרקו לארץ לכן נחשב כבר כלי שבור ואם קדם אחר ושברו פטור המשבר, אבל בזורק אבן או חץ לא עשה מעשה בגוף הכלי, ולכן אם קדם אחר ושברו חייב המשבר. החזון איש [ב"ק סימן יא ס"ק ט] הקשה על דברי התוספות, אם זרק הראשון חץ על הכלי מדוע יהא חייב השוברו במקל, הלא הכלי אבוד ממנו ומכל אדם, והרי זה כשטפה נהר, וכמציל מן הארי, וכתרנגולת שמרדה, וכנשברה חבית של יין ואינו יכול להציל שהיין הפקר, ולענין הפקר אין סברא לחלק בין זרק כלי לזורק חץ, ועוד, לקמן [קטו ב] אמרו, שאם בא אנס נעשה הפקר. ותירץ שאין דברי התוספות אלא בזרק בר חיובא ובא לפנינו הנידון את מי לחייב, והנה הכלי עדיין שלו כדי לתבוע את נזקיו מן הזורק, ואם נייחס את השבירה לשני ששברו במקל בטל מעשה הראשון, וכיון שעד השבירה עדיין הכלי שלו ויש לו לכלי את כל שוויו, נחשב השני שובר כלי שלם, ויש מקום לומר שהראשון חייב שהרי כלי שבור שבר השני וממילא לא הזיק כלום, אבל אם זרק חרש שוטה וקטן כלי מראש הגג נחשב כאבידה ששטפה נהר. הקצות החושן [סימן שצ ס"ק א] הוכיח מדברי הרא"ש שחולק על התוספות וסובר שגם בזורק חץ הולכים בתר מעיקרא, מכך שהקשה על הדין של התיזה הבהמה צרור ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד שלא הולכים בתר מעיקרא אלא בתר מקום הנזק, מהדין של דרסה על הכלי ונתגלגל למקום אחר ונשבר שלמסקנא הולכים בתר מעיקרא. אבל הנחלת דוד כתב שהרא"ש מודה לדברי תוספות ומחלק בין זורק אבן לזורק כלי, אלא כאשר אנו דנים על גוף נזק הצרורות היכן נעשה, בזה שוה דין הצרורות לדין הזורק כלי, וכשם שבזורק כלי הולכים בתר מעיקרא ונחשב כמנא תבירא, כמו כן בצרורות שהותזו ברשות הרבים יש לנו ללכת בתר מעיקרא לענין מקום הנזק, כיון שכבר נעשה מעשה בגוף הצרורות שכבר הותזו ברשות הרבים. וכעין זה חילק הגר"ש שקאפ [בסימן יח], שתלוי אם דנים על המעשה המזיק או שדנים על הנזק, שאם דנים על המעשה, גם בזורק חץ הולכים בתר מעיקרא, ומה שנעשה על ידי החץ אחר כך נחשב כאילו כבר נעשה הכל מעיקרא. אבל כשדנים על מקבל הפעולה, כלומר על הכלי, כיון שבזריקת החץ לא נעשה עדיין דבר בכלי, אף שאנו יודעים שעתיד לבא נזק, מכל מקום לא נחשב כאילו כבר נעשה, כיון שעדיין לא נשתנה שום דבר בכלי, ולכן דן הרא"ש לענין התיזה ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד, שיש מקום לדון כיון שמעשה הזריקה נחשב כאילו כבר עשה מעיקרא משעת עקירה, ועקירה זו היתה ברשות הרבים, היה ראוי להיחשב כאילו עשתה הכל ברשות הרבים. ועל זה תירץ הרא"ש שאף שכבר מעיקרא נעשה כל המעשה אבל הביעור היה ברשות היחיד ובזה הולכים אחר הנזק ולא אחר המעשה.

^[36] במה שפוטר רבה את השני מהטעם שמנא תבירא תבר, הקשה הגר"ח [בסטנסיל], למה צריך לטעם זה, הרי הכלי הולך לאיבוד, והיא אבודה ממנו ומכל אדם ואין לה בעלים ובודאי שפטור. ותירץ, שמדובר ביכול להציל את הכלי ואינה אבודה ממנו ומכל אדם, ומכל מקום נחשב הכלי כמנא תבירא כיון שנעשה בה מעשה שבירה ואם לא בהצלה היתה נשברת. [וכן כתב בנתיבות סימן רסא, עיי"ש]. ובחידושי הרי"ז הלוי [הלכות נזקי ממון] תירץ, שיסוד ההיתר של אבודה ממנו ומכל אדם הוא מדין הפקעה, שהופקע החפץ מרשות בעליו או מדין יאוש או מחמת גזירת הכתוב שהאבידה בעצמה מפקיעה את רשות הבעלים, ולפי זה כתב, כי נראה, שלא שייך ההיתר של אבודה ממנו ומכל אדם אלא רק במקום שחל הפקעה מהבעלים על גוף החפץ עצמו, אבל על שיווי בעלמא לא שייך כלל חלות דין הפקעה, ואם גם לאחר האבידה נשאר בחפץ קצת שיווי שראוי לחול על זה דין זכות לבעלים, אם כן לא שייך להפקיע מהבעלים את גוף החפץ עצמו, כיון שנשאר לו עדיין בחפץ מקצת שיווי, ושוב לא שייך ההיתר של אבודה כלל אף על שיווי העודף. כי אין על מה שיחול דין הפקעה. ולפי זה בזרק כלי, אם יש בשברים קצת שווי, הרי הם של בעלים, שהרי לא היו אבודים ממנו מעולם, ונמצא שעצם הכלי בעצמותו לא נפקע מעולם מרשות הבעלים, ולכן אין כאן את ההיתר של אבודה ממנו ומכל אדם, על אף שיתרון השווי מכלי שלם לכלי שבור אבוד ממנו.

^[37] כך פירש רש"י, כי מדברי רבה מוכח שהולכים בתר מעיקרא, והואיל וסופו לישבר לכשינוח, נחשב הדבר כמי ששברו הזורק. וכן פירשו רבים מהמפרשים. אבל הרמב"ן במלחמות [בסוף פירקין] פירש באופן אחר: שהגמרא פשטה מדברי רבה שהולכים בתר סוף, מכך שאמר רבה שהשני פטור, ולא אמר שהראשון חייב, ואם רבה סובר שהולכים בתר מעיקרא, אם כן היה לו לומר שהראשון חייב, ולא לומר שהשני פטור, כי השני פטור גם אם הולכים בתר סוף, כיון שסופו לישבר ואין לכלי שוויות, אלא מוכח מכך שהוצרך רבה לפטור את השני, שגם הראשון פטור, כיון שבתר סוף אזלינן. וביאר הרמב"ן שהשני אינו חייב מטעם דינא דגרמי, שגרם לבעל הכלי נזק שאינו יכול לתבוע תשלום מהזורק, כיון שזה דומה לטומן את התבואה לפני שנשרף מדליקתו של המזיק הראשון, שפטור, וכמו שביאר הרמב"ן לקמן בפרק הכונס [נו א], שהוא פטור כיון שהוא לא גרם את הנזק, שהנזק בא על ידי הראשון, ואף על פי שהוא פוטר את הראשון מלשלם, כיון שעדיין לא נתחייב המזיק לניזק כלום אינו חייב על כך. הקשה הר' חיים מטעלז על דברי הרמב"ן, כי גם אם הולכים בתר סוף, מדוע לא יתחייב הזורק על מה שהפסיד את שוויות הכלי, שעשאו כלי שאין לו שוויות, שהרי מטעם זה פטור השני. ותירץ, שזה נחשב היזק שאינו ניכר, כי כל זמן שלא נשבר הכלי בפועל, הוא היזק שאינו ניכר, ואף על פי שבהיזק שאינו ניכר חייב מדרבנן, היינו רק כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו, אבל כאן לא שייך טעם זה, שהרי בשעה שזרק את הכלי לא ידע שיבוא אחר וישברנו ויפטרנו משבירתו. עוד הקשה הר' חיים מטעלז לדעת הרמב"ן, מדוע לא יתחייב השני מטעם דינא דגרמי, שהרי הכלי לאחר שנזרק דומה לשור שנתחייב סקילה בבית השומר, שהשור גורם ממון לשומר לענין שיכול לקיים בו השבה לבעלים, ואם לא יהיה לו שור זה יצטרך להביא לבעלים שור אחר ששוה דמים, וגם לדעת רבנן החולקים על רבי שמעון שדבר הגורם לממון אינו נחשב ממון היינו רק לענין חיוב ד' וה', כי כיון שעצם השור אינו שלו, אינו כממונו ממש וחשוב כמפסידו ממון אחר ולא שור ושה, אבל לגבי חיוב קרן מודים רבנן שחייב המזיק לשלם לו מדינא דגרמי, ואף כאן נאמר כן, שהרי שלמות הכלי שוה לבעלים לענין שיתחייב הזורק לשלם לו. ותירץ, ששור הנסקל אף על פי שאין עיקר השור שלו, מכל מקום יש לו בחפץ זה תשמיש אחד, ויכול בכל שעה להשתמש בתשמיש זה [להשיב את השור לבעלים], לכן נחשב לו הדבר כזכות בעצם החפץ, וכשמזיקו מפסיד הוא לו זכות זו שבחפץ, מה שאין כן כאן, כיון שעומד הכלי להשבר ושוב אינו יכול להשתמש בו שום תשמיש, בזה אין לומר שיחשב לו זכות בעצם הכלי מה שעתיד הזורק להתחייב לו, כיון שכבר נאבד מהכלי עצם מהותו בתור חפץ, ולכן כשקדם השני ושברו לא הפסידו כלום בעצם הכלי, אלא רק מנע שלא יתחייב הזורק, וכיון שעדיין לא נתחייב לו הזורק אינו אלא גרמא ופטור. ומה שהקשה הרמב"ן על רש"י, שאפילו אם הולכים בתר סוף, מדוע יתחייב השני, הרי כיון שעומד להשבר אינו שוה ממון. תירץ החזו"א [ב"ק סימן יא אות יג], כיון שהראשון חייב בנזקי כלי עדיין שם כלי עליה ושם בעלים עליה. והגר"ש שקאפ [בחידושיו סימן כד] כתב, שרש"י סובר כי אם הולכים בתר תבר מנא לא שייך לפוטרו משום שאינו שוה דמים, כיון שהשבירה של אחר כך היא מחודשת, שעדיין לא נעשה בכלי, נמצא מה שאין משלמים על זה ממון הוא רק מפני פחד העתידות, וכל שהעדר שיווי הממון אינו אלא מפני פחד העתידות לא ינוכה מן המזיק עכשיו.

א גמרא ומבררים את האמור במשנה. אמר ליה [לו] רבינא לרבא: היינו [זוהי] רגל היינו [זוהי] בהמה, ומדוע נשנה במשנה אותו דין פעמיים, גם בלשון רגל ("הרגל מועדת" וכו') גם בלשון בהמה ("הבהמה מועדת" וכו')? אמר ליה [לו] רבא בתשובה: תנא [שנה] תחילה אבות נזיקין, את אב הנזיקין של רגל שמפורש בתורה, וקתני [ושנה] אחר כך את התולדות שיש בדין זה, שבהמה מועדת לשבר כדרכה לא רק ברגל.

המשיך רבינא והקשה: אלא מעתה, סיפא [בסוף], כלומר, במשנה הבאה, דקתני [ששנה בה] בדומה למשנתנו "השן מועדת... הבהמה מועדת", שם מאי [מה] אבות ומאי [ומה] תולדות איכא [יש בדבר]? שהרי שם אינו מונה כל תולדות של שן! הוה קמהדר ליה בבדיחותא [החזיר לו רבא לרבינא בבדיחות הדעת] ואמר ליה [לו]: אנא שנאי חדא, ואת שני חדא [אני תירצתי משנה אחת, ואתה תרץ משנה אחת].

ושואלים: ובאמת טעמא מאי [מה הטעם] באותה משנה לחזרה פעמיים על אותה הלכה? אמר רב אשי: תחילה תנא [שנה החכם] שן שהוא כולל גם חיה, וחזר וקתני [ושנה] שן של בהמה. ומדוע צריך היה לשנות את שניהם, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] "ושלח את בעירה" (שמות כב, ד) כתיב [נאמר], ו"בעירה" משמע בהמה דווקא, ונלמד: בהמה — אין [כן], חיה — לא, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחיה בכלל בהמה היא ואף על שן של כל חיה חייב.

ומקשים: אי הכי, הא מבעי ליה למיתני ברישא [אם כך, דבר זה היה לו לשנות בתחילה] קודם בהמה, ואחר כך שן של חיה שהוא פרט ותוספת לכך! ומשיבים: להיפך, האי דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה [הלכה זו שבאה לו מן הדרשה חביבה לו] להקדימה, ולכן מזכיר הלכה מחודשת זו לפני שדן בדברים פשוטים.

ושואלים: אי הכי רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיבא ברישא [אם כך, בתחילה, במשנתנו, גם כן שישנה אותה שאינה כתובה במפורש בתחילה] מתוך חביבות! ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בשן, אידי ואידי [זו וזו], שן חיה ושן בהמה, אבות נזיקין נינהו [הן], ולכן הך דאתיא ליה מדרשא חביבא ליה [זו שן החיה שבאה, נלמדת, לו בדרך דרשה חביבה לו] והקדימה. ואולם הכא [כאן] בדין רגל, וכי שביק [יעזוב, יניח] מלשנות תחילה אב שהוא רגל, ותני [וישנה] תחילה תולדה?!

איבעית אימא [אם תרצה אמור] באופן אחר לפרש את סדר הדברים במשנה שלנו: איידי דסליק [מתוך שעלה, יצא] מרגל בסוף הפרק הקודם ("הרגל מועדת לשבור"), פתח ברגל במשנתנו זו.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה בדרך הלוכה, וכן בשערה בדרך הלוכה, או באוכף שעליה, וכן בשליף (בצרור המשא) שעליה, ובפרומביא (רסן) שבפיה, וכן בזוג (פעמון) שבצוארה, וכן חמור במשאו — משלם נזק שלם. סומכוס אומר: צרורות שהתיזה בהמה והזיקו, וחזיר שהיה נובר (מחטט) באשפה והזיק תוך כדי כך — משלם נזק שלם.

תחילה דנים בפרט האחרון, העוסק בחזיר, לגופו, ותוהים: הזיק פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, שמשלם נזק שלם! אלא אימא [אמור ותקן כך]: התיז צרורות והזיק — משלם נזק שלם.

ולעצם דברי סומכוס שואלים: צרורות שהזכיר סומכוס מאן דכר שמיהו [מי הזכיר את שמם], כלומר, הרי לא נדונו כלל קודם, ומדוע לפתע מזכירם סומכוס? ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה היא הברייתא וכך יש לשנותה]: צרורות שנתזו כי אורחייהו [כדרכם] — משלם חצי נזק, וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק — משלם חצי נזק. סומכוס אומר: בין צרורות, ובין חזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק — משלם נזק שלם. שאינו מקבל את ההלכה בענין צרורות שמשלם רק חצי נזק, וסבור כי כיון שזו היא דרכה של הבהמה — משלם נזק שלם.

וכיוצא בזה תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: תרנגולין שהיו מפריחין (מתעופפים) ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהן — משלם נזק שלם עליהם, והוא נזקי רגל. אם שברו ברוח שבכנפיהן — משלמין חצי נזק, כדין צרורות. סומכוס אומר: אף כאן משלם נזק שלם. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] שאף בה נחלקו חכמים וסומכוס במחלוקת כעין זו: תרנגולין שהיו מהדסין (מקפצים) על גבי עיסה של בצק וכן על גבי פירות, וטינפו ברגליהם את המאכל, או ניקרו בו — משלם נזק שלם על מה שעשו. העלו עפר או צרורות תוך כדי קפיצתם והזיקו — משלמין חצי נזק, סומכוס אומר: נזק שלם.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום, ויצתה רוח מתחת כנפיו ושיברה את הכלים — משלם חצי נזק. ומעירים: סתמא כרבנן [סתם ברייתא זו כשיטת חכמים] החולקים על סומכוס, שנזקי רוח של כנפים הריהם כצרורות, ומשלם חצי נזק.

בבירור השיטות אמר רבא: בשלמא [נניח] סומכוס, שיטתו מובנת, כי קסבר [סבור הוא] שכחו כגופו דמי [נחשב] ואינו מחלק בין מה שמזיק בעל חיים בגופו ובין נזק שנגרם כתוצאה מכוחו בלבד, ועל שניהם משלם נזק שלם. אלא על שיטת רבנן [חכמים] יש לתהות: אי [אם] סבורים הם שכוחו כגופו דמי [נחשב] — כוליה [כל] הנזק הוא בעי [צריך] לשלם כסומכוס, ואי [ואם] כוחו לאו [לא] כגופו דמי [נחשב] אלא כדבר חיצוני שאינו קשור למזיק, אם כן חצי נזק נמי [גם כן] לא לשלם!

הדר [חזר] ואמר רבא וסיכם: לעולם כוחו כגופו דמי [נחשב], וזה שמשלם רק חצי נזק בצרורות ולא נזק שלם — הלכתא גמירי לה [הלכה מיוחדת לעצמה לומדים אותה] שהיא יוצאת מן הכלל, שאינו משלם על כך נזק שלם.

ועוד בענין זה אמר רבא כלל: כל שבזב טמא, כלומר, כל סוג של מגע והזזה, שאם הזב נוגע בדבר או מזיז אותו הריהו מטמא אותו — כיוצא בזה בפעולה שגרמה נזקין משלם עליו נזק שלם, כל שבזב טהור שאין זה נחשב למגע ישיר — בנזקין משלם חצי נזק.

ושואלים: ורבא, וכי דין צרורות אתא לאשמועינן [בא להשמיענו]?! שלכאורה כלל זה שקבע רבא משמעו בפועל שעל דברים שגרם בעל חיים בגופו — משלם נזק שלם, ועל מה שנעשה מכוחו בלבד ("צרורות") משלם חצי נזק, והרי זה דין צרורות הידוע. ומשיבים: לא, רבא בענין עגלה מושכת בקרון קא משמע לן [השמיע לנו], שכיון שמזיזה אותו בעצמה נחשב הדבר כמו מגע ישיר בגופה, וכשם שהסטה כזו מטמאה בזב, שאם ישב הזב בקרון ועלה הקרון על כלים, הריהם טמאים משום מדרס הזב — כך היא נחשבת לפעולה ישירה לענין נזיקין, ולא כדין צרורות, ואם עלה הקרון על גבי כלים ושברם הרי זה כנזק שנעשה בגופה ולא כצרורות.

ומעירים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא: בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה. כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו ועגלה מושכת בקרון — הרי זה משלם נזק שלם. הרי מפורש שבעל החיים המזיז בעצמו את העגלה נחשב כעושה דברים בגופו, ומשלם נזק שלם ולא חצי נזק.

ג תנו רבנן [שנו חכמים]: תרנגולים שהיו מחטטין ומנקרים בחבל דלי, ונפסק (נקרע) על ידי כך החבל, ונשבר הדלי — משלמין נזק שלם.

בעי [שאל] רבא שאלה זו: בהמה שדרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר, מהו הדין? האם בתר מעיקרא אזלינא וגופיה [אחר ההתחלה אנו הולכים בקביעת חיוב התשלומים וגופו] הוא, שכיון שהבהמה עצמה היא שדחפה את הכלי, ויהא דינו כשאר נזקי רגל, וישלם נזק שלם, או דלמא בתר תבר מנא אזלינא [שמא אחר שבירת הכלי הולכים אנו], וצרורות נינהו [הם], שהרי השבירה לא נעשתה במישרין על ידי הבהמה גופה אלא מכוחה, וישלם רק חצי נזק?

ומציעים: תפשוט ליה [תפתור לו] את השאלה ממה שאמר רבה במקום אחר. שאמר רבה: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו — פטור אותו אדם ששבר, משום דאמרינן ליה [שאומרים אנו לו]: מנא תבירא תבר [כלי שבור שבר], שכיון שהכלי היה עשוי לשבירה משעת הפלתו, לכן מה ששברו אותו באמצע נפילתו — אינו מעלה ואינו מוריד. משמע שהגורם הראשון שהשליך את הכלי הוא האחראי לשבירתו. ואם כן לענין בהמה שדחפה כלי נאמר גם כן שאחר ההתחלה אנו הולכים. ודוחים: לרבה פשיטא ליה [פשוט לו] פתרון השאלה, ואילו לרבא מבעיא ליה [היה מסופק בעיניו], ואין מוכיחים מדברי אמורא אחד על שיטתו של אמורא אחר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא: הידוס (קיפוץ) של תרנגולים אינו מועד, ויש אומרים: הרי זה מועד.

ושואלים: הידוס סלקא דעתך [יעלה על דעתך]?! כיצד אפשר להגיד שהידוס לא ייחשב כמועד? הרי זה דרכם של התרנגולים! אלא לאו [האם לא] הכוונה הידוס והתיז, ובהא קמפלגי [ובעיקרון זה נחלקו]: דמר סבר [שחכם זה, "יש אומרים", סבור]: בתר מעיקרא אזלינן [אחר ההתחלה אנו הולכים], וכיון שדרכו של תרנגול להדס, אף הנזקים שגרם בהתזה באחריותו הם. ומר סבר [וחכם זה, שאמר שאינו מועד, סבור]: בתר תבר מנא אזלינן [אחר שבירת הכלי אנו הולכים] וכיון ששבירת הכלי נעשתה על ידי גורם נוסף אינו חייב על כך?

ודוחים: לא, אפשר את לפרש המחלוקת שבברייתא בדרך אחרת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

GEMARA: The Gemara analyzes the mishna: Ravina said to Rava: In the context of the category of Trampling, damage caused by an animal trampling an object with its foot is the same as damage caused by an animal breaking an object with its body. Why does the mishna repeat the same halakha twice? Rava said to him: First, the tanna teaches the primary categories of damage, namely the category of Trampling with an animal’s foot, which is mentioned explicitly in the Torah, and then he teaches the subcategories of those primary categories, i.e., the animal is deemed forewarned with regard to causing damage with other parts of its body in the course of its walking.

Ravina challenges this explanation: If that is so, the latter clause of the mishna (19b), which teaches, concerning the primary category of Eating: For what damage caused by Eating is the animal deemed forewarned? It is deemed forewarned with regard to eating food items fit for its consumption, i.e., the animal is deemed forewarned with regard to eating fruits and vegetables. Ravina asks: What primary categories and what subcategories are there in that context? No subcategories of Eating are enumerated there, and nevertheless, the phrase: The animal is deemed forewarned, is repeated. Rava responded to Ravina with a humorous response and said to him: I resolved the difficulty in one mishna, now you resolve the difficulty in one mishna.

And what is the reason for the apparent redundancy in the mishna with regard to Eating? Rav Ashi said: First the tanna teaches the halakha of Eating by an undomesticated animal and then he teaches the halakha of Eating by a domesticated animal. And it was necessary to state both, as it enters your mind to say that since it is written: “And he set his animal loose” (Exodus 22:4), with regard to domesticated animals, yes, the primary category of Eating applies, but with regard to undomesticated animals, no, the primary category of Eating does not apply. Therefore, the tanna teaches us that undomesticated animals are included in the category of domesticated animals in this regard and the owner of an undomesticated animal is liable for damage caused by his animal eating another person’s produce.

The Gemara asks: If so, the tanna should have taught the halakha with regard to a domesticated animal first and only afterward taught the halakha with regard to an undomesticated animal, as the latter is included in the category of the former. The Gemara answers: On the contrary, that halakha, which is derived from an interpretation, is dear to him, and therefore the tanna preferred to begin with the derived halakha and only then proceed to the explicit halakha.

The Gemara asks: If so, then with regard to the first clause, in this mishna too, let the tanna teach that which is not explicitly written first, as that which is derived from an interpretation is dear to him. The Gemara distinguishes between the cases: How can they be compared? There, with regard to Eating, this damage caused by a domesticated animal and that damage caused by an undomesticated animal are primary categories of damage; therefore, the tanna taught first that halakha, which is derived from an interpretation, is dear to him. But here, with regard to Trampling, would he leave aside the primary category of Trampling, done with the animal’s foot, and teach a subcategory first?

If you wish, say instead that the reason that in this mishna the tanna begins with that which is written explicitly in the Torah and only then proceeds to teach that which is derived through an interpretation is as follows: Since the tanna concluded the discussion in the final mishna in the previous chapter (15b) with the primary category of Trampling by teaching the clause: The foot of an animal is deemed forewarned with regard to trampling objects and breaking them in the course of its walking, therefore, he began the first mishna in the second chapter with the primary category of Trampling.

§ The Sages taught: An animal is deemed forewarned with regard to walking in its typical manner and, while doing so, breaking objects in the course of its walking. How so? If an animal entered into the courtyard of the injured party and it damaged an object with its body in the course of its walking; or if it caused damage with its hair in the course of its walking; or with the saddle that is on it; or with the packed saddlebag [shalif ] that is on it; or with the halter in its mouth; or with the bell [zog] around its neck; or if it was a donkey that caused damage with its burden; in all these cases the owner pays the full cost of the damage. Sumakhos says: In the case of pebbles propelled by an animal in the course of its walking, or in the case of a pig that was burrowing in the garbage heap and caused damage, the owner of the animal pays the full cost of the damage.

The Gemara asks: If a pig caused damage, it is obvious that its owner must pay the full cost of the damage. What novel element is Sumakhos introducing? The Gemara answers: Rather, say: If it propelled pebbles and thereby caused damage, the owner pays the full cost of the damage.

The Gemara asks: Pebbles, who mentioned anything about it? The Gemara answers: The baraita is incomplete and this is what it is teaching: For damage caused by pebbles that were propelled by animals walking in their typical manner, the owner pays half the cost of the damage, and for damage caused by a pig that was burrowing in the garbage heap and propelled pebbles and that damaged an object, its owner pays half the cost of the damage. Sumakhos says: Both in the case of pebbles that were propelled and in the case of a pig that was burrowing in the garbage heap and propelled pebbles and damaged an object, the owner pays the full cost of the damage. Sumakhos does not accept the halakha that the owner pays only half the cost of the damage caused by pebbles inadvertently propelled by the foot of an animal in the course of its walking, i.e., in its typical manner. He holds that since the damage results from the animal’s typical behavior, the owner pays the full cost of the damage.

The Sages taught (Tosefta 2:1): If chickens were flying from place to place and broke vessels with their wings, their owner pays the full cost of the damage as this is a subcategory of Trampling. By contrast, if the damage was caused by the wind generated by their wings, the owner pays half the cost of the damage, in accordance with the halakha in the case of pebbles. Sumakhos says: The owner pays the full cost of the damage. It is taught in another baraita: If chickens were hopping upon dough or upon produce and they sullied it with their feet, or if they pecked at it and caused damage, their owner pays the full cost of the damage. If in the course of their hopping they stirred up dust or propelled pebbles, the owner pays half the cost of the damage. Sumakhos says: He pays the full cost of the damage.

It is taught in another baraita: If a chicken was flying from place to place and wind emerged from beneath its wings and the wind caused vessels to break, the owner pays half the cost of the damage. The Gemara notes: This unattributed baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Sumakhos and hold that the owner pays half the cost of the damage in these cases, just as he does in the case of pebbles propelled by the feet of an animal.

Rava analyzed the baraita and said: Granted, the opinion of Sumakhos is understood, as he holds that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is like that of damage directly caused by the animal itself, and therefore the owner pays the full cost of the damage in both cases. But the opinion of the Rabbis is difficult, as if they hold that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is like that of damage directly caused by the animal itself, the owner should be required to pay the full cost of the damage. And if they hold that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is not like that of damage directly caused by the animal itself, and is not attributed to the animal, then the owner should not be required to pay even half the cost of the damage.

Then Rava said: Actually, the Rabbis hold that the status of damage resulting from a force generated by the animal’s action is like that of damage directly caused by the animal itself, and in principle the owner should be required to pay the full cost of the damage. And the liability to pay for half the cost of the damage caused by pebbles is because the Rabbis learned this halakha through tradition, and it does not correspond to the standard halakhot of damages.

§ Rava says: With regard to any type of action which, when a zav interacts with a vessel in that manner, he renders it ritually impure, if the same type of action was done by an animal, resulting in damage, the owner of the animal is liable to pay the full cost of the damage. Conversely, with regard to any type of action which, when a zav interacts with a vessel in that manner, he leaves it ritually pure, e.g., where the contact is indirect, if the same type of action was done by an animal, resulting in damage, the owner of the animal is liable to pay only half the cost of the damage.

The Gemara asks: And Rava, did he come to teach us the halakha of pebbles? The substance of Rava’s statement is that for damage caused by the indirect action of an animal, its owner pays half the cost of the damage. That is identical to the halakha of pebbles articulated in the baraitot cited earlier. The Gemara answers: No, Rava teaches us the halakha in the case of a calf pulling a cart [karon]. Just as with regard to a zav, the status of a vessel that a zav moves is like that of a vessel with which he came into contact, so too, the status of damage caused by the cart pulled by the animal is like that of damage caused by the animal’s body, and it is not considered indirect damage like in the case of pebbles.

It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: An animal is deemed forewarned with regard to breaking objects in the course of its walking. How so? If an animal entered into the courtyard of the injured party, and it damaged an object with its body in the course of its walking; or with its hair in the course of its walking; or with the saddle that is on it; or with the packed saddlebag that is on it; or with the halter that is in its mouth; or with the bell that is around its neck; or if a donkey caused damage with its burden; or if a calf caused damage while pulling a cart; in all these cases the owner pays the full cost of the damage.

§ The Sages taught: In a case where chickens were pecking at the rope tied to a bucket and the rope was severed and the bucket fell and broke, their owner pays the full cost of the damage.

Rava raises a dilemma: If an animal trod upon a vessel but did not break it and the vessel then rolled to another place and broke there, what is the halakha? Rava elaborates: In determining one’s liability for causing damage, do we follow the initial action that ultimately led to the damage and this case is regarded as damage caused by the animal itself? Accordingly, the owner would pay the full cost of the damage as he would in any case classified under the primary category of Trampling. Or perhaps do we follow the breaking of the vessel and therefore this case is regarded as similar to the case of pebbles propelled by the foot of an animal in the course of its walking, since the vessel was not broken by a direct action of the animal, but rather, as an indirect result of the animal’s action?

The Gemara suggests: Resolve Rava’s dilemma from the statement of Rabba, as Rabba says: If one threw a vessel from a roof and another came and broke it with a stick as it was falling, the one who hit it with the stick is exempt from all liability as we say to him that he broke a broken vessel. From the moment the vessel was tossed from the roof it was inevitable that it would break. Consequently, breaking it with a stick as it was falling had no real effect. Apparently, the initial action is the decisive factor in determining liability for damages. The same should be the halakha in a case where a vessel was trod upon by an animal but it did not break, and the vessel then rolled to another place and broke there. The liability should be determined based on the initial action that caused the damage. The Gemara rejects this proof: The halakha in this case is clear to Rabba, who ruled as he did, but it remains a dilemma to Rava. One cannot prove the opinion of one amora from the opinion of another.

The Gemara suggests: Come and hear the resolution of this dilemma from a baraita: With regard to hopping, a chicken is not deemed forewarned. And some say that it is forewarned.

The Gemara questions the formulation of the baraita: Does it enter your mind to raise the possibility that a chicken is not forewarned with regard to hopping? Hopping is the typical manner of movement for chickens. Rather, is it not that the reference in the baraita is to a case where the chicken was hopping and the hopping propelled the vessel to roll to another place, and the vessel was broken there? And they disagree with regard to this: One Sage holds that we follow the initial action that ultimately led to the damage, and since hopping is typical manner of movement for a chicken, its owner is responsible for any damage that resulted from its hopping. And one Sage holds: We follow the breaking of the vessel, and since there was an additional factor that broke the vessel, the owner of the chicken is not liable.

The Gemara rejects the parallel between the dispute and the dilemma: No, the dispute in the baraita can be explained differently.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלא מעתה סיפא דקתני השן מועדת והבהמה מועדת כו' פי' בשלמא גבי רגל מפרש בעיטה והיא תולדה וקתני לה הכי גבי בהמה ש"מ דמשום תולדות קתני בהמה אלא לגבי שן מאי מן התולדות דשן דקתני בהמה לאתויי תולדה דשן.

ופריק רב אשי רישא שן דחיה סיפא שן דבהמה וכולהו אבות נינהו ושאר השמועה פשוטה היא.

ת"ר הבהמה מועדת להלך לדרכה ולשבר כיצד בהמה שנכנסה לחצר הניזק והזיקה בגופה דרך הלוכה או בשערה דרך הלוכה באיכוף שעליה או בשליף שעליה בפרומביא שבפיה בזוג שבצוארה וחמור במשאו משלמין נזק שלם.

וצרורות כי אורחייהו כגון שהיה פרה מהלכת וצרורות מנתזין מתחת פרסותיה וחזיר נובר באשפה והתיז והזיק משלמין חצי נזק. סומכוס אומר צרורות וחזיר שהיה נובר באשפה והתיז והזיק משלם נזק שלם.

ת"ר תרנגולין שהיו מהדסין בעיסה או על גבי פירות וטינפו או ניקרו משלם נזק שלם. העלו עפר או צרורות חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם.

תניא אידך תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו כלים בכנפיהם נזק שלם. ברוח שבכנפיהם חצי נזק סומכוס אומר נזק שלם. וליתא לסומכוס דתניא תרנגול שהיה מפריח ממקום למקום ויצאתה רוח מתחת כנפיו ושברה כלים משלם חצי נזק וסתמא כרבנן.

אמר רבא במסקנא לעולם כחו כגופו דמי חצי נזק דצרורות הלכתא גמירי לה.

אמר רבא כל שבזב טמא בנזקים משלם נזק שלם. וכל שבזב טהור בנזקין חצי נזק. ואמר רב אשי הא שמעתא דרבא בע"ז פרק ר' ישמעאל בסופו בהאי לישנא אמר רב אשי כל שבזב טמא בנכרי עושה יין נסך. כל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך מכאן אר"ש בן לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור וזהו ששנינו במשנתינו [זבים ספ"ג] טהור מכה את הטמא טהור. אבל קנה בקומטו של טהור והסיט בו את הזב טמא כדתנן וטמא שמכה את הטהור טמא וכן אם זרק זב חפץ ונגע בטהור טהור דתנן [שם פ"ד] זב שהקיש על כסוסטרא ונפל ככר של תרומה טהור. ורבא קיימא ליה דכחו כגופו דמי. ומדחזינן דמותיב רב חייא בר אשי לרב אשי נטל החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירו ודייקינן מדקתני בחמתו בחמתו דשרי הא שלא בחמתו אסור וכי האי גונא בזב טהור. ופריק כגון דאזיל מיניה מיניה. אחר"י שפת"חנו ד"רך למבי"נים נחזו"ר לפר"ש שמו"עתנו אקשינן על רבא וכי צרורות אתא לאשמועינן כל שבזב טמא דבר ידוע הוא כל נגיעה כל נגיעה של זב טמא תנינא בהדיא כיוצא בו בנזקין בין הזיקה בגופה בין בשערה בין בשליף שעליה כל שהוא מכוחה נזק שלם. לא נשאר אלא כגון ההקשה שמקיש הזב ונפל ככר של תרומה שהוא טהור וכו' תניא [תוספתא דזבים פ"ד ובעירובין דף לה] זה הכלל הבאין מכח רעדה טהורין מכח הסטה טמאין כך בנזקין צרורות הניתזין מכח הליכת הבהמה חצי נזק גם שנינו זה.

ופרקי' לא עגלה מושכת אתא לאשמועינן כלומר כשם שהזב היושב בספינה כדתנן [זבים פ"ג] הזב והטהור שישבו בספינה או באסדה או שרכבו על גבי בהמה אע"פ שאין בגדיהן נוגעים הרי אלו טמאין כיוצא בו היושב בעגלה המושכת עם הזב טמא כך אם היו בעגלה מושכת כלים ונשברו חייב היושב בעגלה לשלם נזק שלם. ד"א עגלה מושכת בבהמה בשליף שעליה כשם שזה נזק שלם כך זה נזק שלם.

תניא כותיה דרבא הרגל מועדת לשבר עד ועגלה מושכת משלמין נזק שלם.

תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם.

בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופו הוא או דילמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו.

תפשוט ליה מדרבה דאמר זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור מאי טעמא מנא תבירא תבר. ואמרינן לרבה פשיטא ליה ולרבא מבעיא ליה ואמרי' ת"ש הידוס אינו מועד כו'. ופשוטה היא.

סד"א ושלח את בעירה כתיב וכו'. ואע"ג דהא שמעינן לה מרישא דקתני בהדיא התרנגולים מועדין להלך אפ"ה ניחא ליה לאשמועינן בתרוייהו בשן וברגל קמ"ל דחיה בכלל בהמה ופירש"י ז"ל דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וכתיב בתרי' איל וצבי ויחמור ואיכא למידק אם כן תרנגולין מאין אלא בין חיה בין עופות בכלל בהמה דילפינן בהמתך מבהמתך דשבת כדדרשינן בשלהי פרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נד, ב) דבעירה היינו בהמתו כדמתרגמינ' בהמה בעירא.

בגופה דרך הלוכה ובשערה דרך הלוכה באוכף שעליה. בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הלוכה באינך לא איצטריך ותנא הני וה"ה בקרנא דרך הלוכה וכן תני לה בתוספתא (ב"ק פ"א מ"ד).

וחמור במשאו. אע"ג דהיינו כשליף דתנא ליה אצטריך לפי שאין משאו של חמור מהודק עליו כשליף שעל הבהמה וסד"א דכל כי האי לאו כגופו דמי קמ"ל.

וחזיר נובר באשפה. (יכרסימנה) [יכרסמנה] חזיר מיער (תהילים פ׳:י״ד) מתרגמינן (טבריבה) [ינובריניה].

וטנפו או נקרו. טנפו ברגליהן קאמר דהיינו רגל א"נ שטנפו שנתגלגלו בהן להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפ"ק.

הא דאמר רבא כל שבזב טמא בנזקין משלם נזק שלם וכל שבזב טהור בנזקין משלמין חצי נזק. כתוב בתוס' דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכה"ג אמר רב אשי בע"ז בשלהי פרק ר' ישמעאל (עבודה זרה ס, ב) דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור (נדה מג, א) ולענין נזקין אין חילוק ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חלוק דשנוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק.

ירושלמי (פ"ב שלהי ה"א) היתה טבלא מונחת וזכוכית עליה דרסה ע"ג טבלא ונשברה הזכוכית על הטבלא משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה טבלא מונחת זו ע"ג זו דרסה על העליונ' [ונשתברה השניה על העליונה] משלם נזק שלם ועל התחתונה משלם חצי נזק.

ועגלה המושכת משלם נזק שלם. הקשה הראב"ד ז"ל ומ"ש מדלי הקשור ברגלי התרנגולין דאינו משלם אלא חצי נזק והוא מפרק לה דהתם אורחי' והכא לאו אורחי' ופי' דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו.

ובא אחר ושברו במקל פטור. דאמר ליה מנא תבירא תברי ודוקא בזורק בעצמו אבל בזורק אבן על הכלי לשברו וקדם אחר ושברו השני חייב שהראשון לא עשה כלום בכלי בעצמו ותדע לך דאל"כ אין לך צרורות כי אורחייהו דמכיון שהתחילו הצרורות להודס מתחת הרגל הרי הוא כאלו שבר את הכלי דבתר מעיקרא אזלינן כן כתבו בתוס'.

כל מה שהתבאר בנזק בעלי חיים אע"פ שהכתוב תופש בו לשון בהמה אין בו הפרש בין בהמה לחיה ועוף אלא הכל בכלל כמו שיתבאר בפרקים הבאים חזיר שהיה נובר בחטמו לאשפה דרך הלוכו והזיק משלם נזק שלם שכך דרכו ותולדת רגל הוא ואם התיז צרור על ידי שהוא נובר הרי זה בחצי נזק וכן תרנגולין שהיו מפריחין ונגעו דרך הלוכם בכנפיהם בכלי אחד ושברוהו הרי זה בנזק שלם מדין רגל ואם נפל הכלי ברוח שבכנפיהם ולא בנגיעה ונשבר הכלי הרי זה בדין צרורות שהרוח אינו כגופו אלא ככחו וכן אם היו מהדסין על העיסה וטנפו או נקרו הרי זה בנזק שלם שההדוס דרכו הוא ונעשה בו מועד ואם העלו עפר או צרורות ברוח שבכנפיהם הרי הם בחצי נזק:

כל שבזב טמא אף בלא מגע גמור כגון היסט בנזקים משלם נזק שלם שאם הלכה הבהמה כדרכה על גבי דף אחד ויש בראש האחר של דף כלים ונפלו הכלים שבראש האחר בסבת הלוכה על הראש שבצד זה חייבת נזק שלם וכן עגלה או בהמה אחרת שהיתה מושכת בקרון ונתגלגל הקרון על הכלים ושברם חייב בעל הבהמה נזק שלם כאלו הלכה דרך הלוכה על הקרון ודחקה את הקרון על הכלים עד ששברן ואין זה דומה לדליל הקשור ברגלי התרנגולים שזה דרכו ודליל אין דרכו וטעם חצי נזק שבדליל כבר פרשו גדולי המפרשים שאינו משום צרורות שמאחר שהדליל קשור בגופו אינו קרוי צרורות שהרי כגופו הוא אלא שמצד שנוי הוא נכלל בדין קרן וקרון מיהא שדרכו בכך דינו בנזק שלם וכן כיוצא בה זב שמשך בקרון וטהור על גבי הקרון הרי הטהור טמא כאלו הסיט הזב בגופה של קרון אע"פ שלא הסיט בו אלא על ידי משיכה וכל שכן אם הזב על הקרון שנטמאו הכלים שנדרסה הקרון עליהם:

וכל שבזב טהור בלא מגע בנזקין של בהמה משלם חצי נזק וכשם שהזב שזרק אבן לטהור אין טהור טמא כך נזקי בהמה שיצאו צרורות מתחת רגליה אינו אלא בחצי נזק כמו שביארנו ואי אתה מפרשה במגע שהרי מגע על ידי דבר אחר בזב טהור ובנזקים משלם נזק שלם שאלו נגע הזב באוכלין על ידי דבר אחר אינם אלא שניים ולא שיהו ראשונים כאלו נגע בהם בגופו ואלו בנזקים משלם נזק שלם היה הזב על הקרון והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור ולא נטמא וכן בנזקים אינו אלא בחצי נזק רכב הזב על בהמה ונגעה בכלים נטמאו וכן בנזקים חייב לפי ששמירתה עליו אם בנזק שלם וברגל אם בחצי נזק ובצרורות:

ומ"מ אע"פ שהארכנו בדין הקש זה שבזב אצל נזקים לא הועלנו אלא למה שהזכרנו בו והרבה דברים טמאים בזב שאין מחייבין בכיוצא בהם בנזק שלם וכן יש כלים שאין מטמאין במדרס הזב שכיוצא בהם מחייבין בנזקים נזק שלם עד שאם באנו להשוות את המדות ביניהם הוצרכנו לדחקים גדולים שאין להם שיעור אלא שאין למדין מן הכללות לגמרי למה שלא הוזכר בהם ואף כיוצא בזו אמרו ע"ז ס' ב' כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך וכו' שלא נאמרה אלא לדברים מועטין כמו שהתבאר במקומו:

יש קורין בשמועה זו עגלה המושכת בחטף פתח תחת העי"ן ואין גורסין בה בקרון אלא עגלה המושכת לבד מלשון וירא את העגלות ופירושו עגלה המושכת כלים או אנשים ואמר כל שבזב טמא והוא הטמא והטהור שהיו שניהם בעגלה שאם היתה יכולה להתנדנד באדם אחד בגדי הטהור טמאים מדרס כמו שבארנו בזב וטהור שישבו בספינה קטנה אע"פ שאין בגדיהם נוגעים זה בזה כך בנזקים אם היה זה בעגלה מושכת כלים ונשברו מחמת נדנודו חייב:

היינו רגל היינו בהמה. קשה יתרץ תנא רגל דחיה וקתני רגל דבהמה כמו שתירץ גבי שן. וי"ל דמכח קושיא זו מתרצא קושיא של נחש דאם איתא דקאי אנחש הוי ליה לתרוצי הכא תנא רגל דחיה דהיינו נחש וקתני רגל דבהמה והאי דלא תנא רגל דחיה היינו משום דכיון דתנא שן דחיה אף על גב דסמוך וביער דנפקא לן מיניה שן אצל בעירה דהיינו בהמה אפילו הכי קתני שן דחיה דחייב כל שכן רגל חיה דנפקא לן מושלח שהרי מפסיק את ביניהם. אי נמי לא תוכל לומר דקתני רגל חיה ורגל בהמה דמדקאמר מאי אבות ומאי תולדות איכא משמע דבהמה דמתניתין היינו תולדות דרגל. וכן נמי במתניתין קתני הבהמה מועדת להלך כדרכה וכו' משמע דבהמה היינו תולדה. גליון.

וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל להכי לא תירץ תנא רגל דחיה וכו'. משום דכבר שנה תרנגולים. וא"ת לא זו אף זו קתני. ליתא דכיון שמרבינן מבהמתך אז הכל שוה. ועוד נראה לפרש דבא לפרש כיצד אפרק קמא ורגל דסליק מיניה היינו רגל בהמה ולהכי לא נתרץ כן. ועוד יש לומר אם רצה לומר התנא רגל חיה ואמר בשניהם אבות אמאי אמר ברישא כיצד הרגל דהיינו אב וסיפא קתני הבהמה מועדת להלך דהיינו תולדה. וזה הבל דרצה לומר אפילו ולדה בהמה. והר"י יישב שלא קשה שלא תנא תולדות גבי שן כי כיון שכבר השמיענו גבי רגל תו לא צריך גבי שן ואם כן כיון שהשמיענו שן חיה אם כן ליכא חידוש רגל חיה אבל אם יאמר רגל חיה עדיין לא הייתי יודע שן חיה כי הייתי אומר כיון דכתיב בעירה ובער והפסיק באת בין ושלח ובעירה הייתי טועה שמיעוט בעירה קאי דוקא אבער אבל כשהשמיענו שן חיה מכל שכן ברגל. ע"כ.
ובגליון כתב וז"ל וקשה נוקי ברגל חיה אף על גב דנקט תרנגולים נימא דלא זו אף זו קתני. וי"ל אם התנא נחת לאשמועינן אף עוף לגבי רגל אם כן לימא נמי גבי שן. ואין להקשות יתחיל בתרנגול כי לשון רגל רוצה להתחיל לפרש כיצד אבל שם עוף לא הזכיר בפרק קמא. ע"כ.
ותלמיד הר"פ ז"ל כתב דמשום הכי לא תנא רגל בחיה כמו דקתני שן דחיה משום דבעירה משמע טפי שן מרגל דומיא דכאשר יבער הגלל להכי עדיפא ליה למיתני יתורא גבי שן לאשמועינן דחיה דמינה שמעינן לגבי רגל נמי לא שנא דחיה ולא שנא דבהמה. ע"כ.

ואם תאמר כיון דקתני השן מועדת דהיינו שן דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנו לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. גליון.

תנא שן דחיה וכו'. וקשה לי דשן ורגל דחיה כבר שמעינן ממתניתין דזאב וארי כדפרישנא לעיל דמיירי במידי דאורחיה זאב בטריפה וארי בדריסה דהיינו שן ונחש שאין הנאה להיזקו והיזקו מצוי היינו רגל. ונוכל לתרץ דהא דמוקי לה שמואל לעיל במידי דאורחיה ממתניתין דהכא ידע לה וכיון דאשכחן שן ורגל בחיה ואי לאו מתניתין דהכא הוה אמינא בעירה כתיב והעדאתן דזאב וארי היינו כמו קרן דאייעד שהן מועדין מתחילתן להשחית ולחבל והוי כמו שור דאייעד. הרא"ש ז"ל.
או שמא הוה אמינא דהרי אלו מועדים מטעם רגל דהיזקן מצוי כמו רגל אבל הכא אשמועינן אפילו שן דחיה שאין היזקה מצוי. ע"כ גליון תוספות.

אפילו שן דחיה וכו'. פירוש כגון שאין רגילות כמו צבי. תלמידי הר"י ז"ל.
ורבנו ישעיה ז"ל כתב וז"ל סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה בהמה אין חיה לא קמשמע לן. ומכל מקום אכתי לא שמעינן מהכא עופות אלא סמיך אגזרה שוה דלקמן דגמר בהמה בהמה משבת בהמה אין חיה לא. תימה הא כבר אשמועינן ברישא גבי רגל דבעירה לאו דוקא דחייב בעופות. יש לומר דהא לא קשיא דניחא ליה לאשמועינן בתרווייהו. אבל הקשה ה"ר יעקב בר"ש הא תנא ליה בפרק קמא שן חיה דקאמר הזאב והארי וכו' ומפרש לה תלמודא בשן דאמרינן ארי ברשות הרבים דרס ואכל חייב ומשמע דלפרושי מתניתין אתי. וי"ל דהוה מפרישנא ליה ברגל ושמואל דפירש בשן לבתר דשמיעא ליה למתניתין דהכא הוא דפירש. ולר' נראה דהא דאמרינן הכא בהמה אין חיה לא לאו אחיובא דשן קאי דהא תנא ליה חיובא דעופות גבי רגל והוא הדין גבי שן דבעירה לאו דוקא וכיון דממונא הוא פשיטא דמחייב אבל אכתי לא אשמועינן פטורא ברשות הרבים בחיה ועופות לא ברגל ולא בשן להכי תנא הכא שן דחיה וקתני במה דברים אמורים ברשות הניזק אבל ברשות הרבים פטורה דאף לענין פטורא בעירה לאו דוקא ומשן שמעינן ברגל. ע"כ. ועוד יש לומר דהאי כיצד השן מועדת מפרש פרקין קמא ואם כן בלא פרקא קמא לא איירי אלא בשן דחיה והכא הוא דקתני שן דבהמה דקתני הבהמה מועדת וכו' והשתא לא קשה מידי. ע"כ גליון תוספות.

ואם כן כוליה פרקא קמא וכו'. ולפי זה קשה אם כן מאי פריך אי הכי שן דבהמה מיבעי ליה למיתני ברישא והא כל שן דפרק קמא היינו שן דחיה ואין שם שן דבהמה. ויש לומר דהאי ליתנייה ברישא קאי ארישא דפרק קמא שיאמר שן דבהמה ברישא קודם שן דחיה. והקשה מורי הרב לפירוש זה אחרון של גליון תוספות דמפרש דכל שן דפרק קמא היינו שן דחיה אם כן מאי קאמר סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב בהמה אין חיה לא קמשמע לן משמע דהאי קמשמע לן קאי אפרק ב' דקמשמע לן שן דחיה והרי בפרק קמא שנה שן דחיה ומאי קמשמע לן הכא בפרק ב'. וי"ל דהכי פירושו סלקא דעתך אמינא וכו' כלומר דאם תקשה אמאי איצטריך למיתני בפרק קמא שן דחיה כלל נלמוד אותו משן דבהמה על כן מתרץ סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה ואי לאו דאשמועינן בפרק קמא שן דחיה לא היינו יודעים כלל שן דחיה. וא"ת כיון דתנא בפרק קמא שן דחיה אמאי איצטריך למיתני זאב וארי ואמרינן בגמרא דהכי קאמר ויש מועדים אחרים וכו' והלא הם בעצמם השן שהזכיר דאיירי בחיה. וי"ל דמצינו למימר דזאב וארי וכו' היינו רגל דהיזקם מצוי. אי נמי דיש מועדים אחרים וכו' אנחש קאי דהוי רגל ורגל חיה עדיין לא השמיענו. ואם תאמר הכא בפרק ב' קתני השן מועדת והבהמה מועדת כיון דקתני השן מועדת דהיינו דחיה כל שכן דבהמה שהיא עיקר וממנה לומדת חיה. וי"ל דאי לאו דאמר הבהמה מועדת לאכול דהיינו שן דבהמה הוה אמינא דשן דחיה יהיה מועד לאכול אף שאינו ראוי לה משום הכי קאמר הבהמה מועדת לגלות על שן דחיה דכי היכי דבהמה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה הכי נמי חיה אינה מועדת לאכול אלא הראוי לה. ע"כ. תלמידי הר"י וגליון.
ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל אף על גב דהא שמעינן מרגל דלאו דוקא בהמה דהא תנא תרנגולים נראה לרבי אברהם בן אברהם דצריכי תרווייהו דאי אשמועינן ברגל התם הוא דכתיב ושלח מקמי בעירה דמשמע כל מידי דבר שלוח לא שנא בהמה לא שנא חיה אבל וביער כתיב אחרי בעירה אימא בהמה אין חיה לא ולפי זה ניחא נמי הא דלא משני תנא רגל חיה. ועוד בלאו הכי נמי לא הוה מצי לשנויי הכי דהא תני תרנגולים ולמאי איצטריך תו לאשמועינן רגל חיה. ע"כ.

סלקא דעתך אמינא ושלח את בעירה כתיב. יש מקשים דהא אמרינן למעלה ואימא מבעה זה מים וכו' ופירשו בתוספות אף על גב דבעירה משמע בהמה מכל מקום מרבינן מושלח מים אפילו דבעירה משמע בהמה מכל מקום ושלח משמע נמי שן חיות כדמשמע שן בהמות אשלח בם. וי"ל דהייתי אומר דשן בהמות אשלח בם איירי בחיות הממיתות ואיירי בקרן. ועוד יש לומר כיון דאת מפסיק בין ושלח לבעירה להכי לא הוי בעירה מיעוט על דבר שמרבינן מושלח אבל בין בעירה לוביער דליכא הפסק לא מרבינן מושלח דליהוי בכלל וביער אלא מאי דמשמע מבעירה וגם דשאני שן כי ביער ובעירה גורמין לו למעט כלשון אחר. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

בהמה אין חיה לא. ומכל מקום הייתי מחייב שן דחיה משום תולדות מידי דהוה בנתחככה בכותל להנאתה דמחייבינן לה משום תולדות דשן והאי נמי יש הנאה להיזקה ובכאן איצטריך לאשמועינן דשן דחיה נמי הוי אב ואם כן ליכא למשמע מידי ממשנתנו דקתני התרנגולים דחיה בכלל בהמה דאיכא למימר דמחייבינן משום תולדה ומשום הכי לא תני תולדות גבי שן כדקתני גבי רגל משום דכבר אשמועינן ברישא אבל שן אף על גב דאשמועינן ברישא בתרנגולים הוצרך לאשמועינן בשן גופיה דחשיב אב כדפירש מורי. מהר"י כ"ץ ז"ל.
וזה לשון הר"ש ז"ל קמשמע לן חיה בכלל בהמה. יש מפרשים דלמשוייה אב קאמר וכדפירש רש"י ז"ל מקרא דזאת הבהמה אשר תאכלו דאלו מגזרה שוה דשור שור משבת או מבהמתך ליכא למילף דבעירה וליכא למילף משבת והא דתנן תרנגולים היינו משום תולדה דרגל. וקשה לי אם כן בנפילת הבור נמי מאי איצטריך גזרה שוה נימא דשאר מילי תולדות נינהו אלא על כרחך משום דסלקא דעתך שור וחמור דוקא הכא נמי סלקא דעתך אמינא בעירה דוקא ולהכי איצטריך גזרה שוה. ואף על גב דבשבת לא כתיב בלשון בעירה מכל מקום אמת הוא דבהמה הויא וכיון דילפינן משבת שור דנזקי בור לאו דוקא הכי נמי בעירה דשן ורגל לאו דוקא מהשתא אמרינן כל מילי דמזיק אבנו וסכינו הוו תולדה. ע"כ.

וקמשמע לן דחיה בכלל בהמה. כתבו בתוספות לא מהאי דרשא דבהמה המקשה קאמר וכו'. וקשה נימא מההיא דרשא ודוקא לגבי רגל התרנגולים מועדים בשביל שבעירה בא למעט דוקא אשן. ומיהו גבי חבל דלי מטווסא בעיסה משמע שאף שן הדין כן. תלמידי הר"י ז"ל.

בגופה דרך הילוכה ובשערה דרך הילוכה באוכף שעליה בהנך שהן גופה ובגופה תני בהו דרך הילוכה באינך לא איצטריך. ותנא הני והוא הדין בקרנה דרך הילוכה וכן תני לה בתוספתא. הרשב"א ז"ל.

וטנפו או נקרו. טנפו ברגליהם קאמר דהיינו רגל. אי נמי שטנפו שנתגלגלו להנאתן דהיינו שן כדאיתא בפרק קמא. הרשב"א ז"ל.

אמר רבא לעולם כגופו דמי. לא מצי אמר לאו כגופו דמי דאיכא חצי נזק צרורות ליהוי קנסא. ר"ש ז"ל.

כל שבזב טהור וכו'. כתבו בתוספות דעיקרו לא בא אלא למעט הזורק וכהאי גוונא אמר רב אשי בעבורה זרה בשלהי רבי ישמעאל דהא קנה בקומטו של זב והסיט דבזב טהור דטומאת בית הסתרים היא ובנזקים משלם נזק שלם. ומיהו אפשר דלגבי בהמה יש חילוק דשנוי הוא ואינו משלם. ירושלמי היתה טבלה מונחת וזכוכית עליה דדם על גבי טבלה ונשברה הזכוכית על הטבלה משלם נזק שלם ועל הזכוכית משלם חצי נזק היתה הטבלה מונחת זו על גב זו דרסה על העליונה ונשברה התחתונה על העליונה משלם נזק שלם ועל התחתונה חצי נזק. רשב"א ז"ל.

ורבא צרורות אתא לאשמועינן דכל שבזב טמא דקא סלקא דעתך נגיעה ממש היא לא איצטריך לאשמועינן דתנינא בהדיא כיוצא בו בנזקין בין בהזיקה בגופה בין בשערה וכו'. אלא עיקר מה שהודיענו במילתיה דשבזב טהור הוא דכהאי גוונא בנזקין דהיינו צרורות דמשלם חצי נזק וקמשמע לן דהלכתא כרבנן והא נמי פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ומתרץ לא עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן כלומר לאו כדקא סלקא דעתך מעיקרא דכל שבזב טמא ממגע קאמר אלא ממדרס קאמר שאף על פי שיש הפסק גדול בין הזב והכלי נטמאו הכלים במדרס וכו'. ה"ר יהונתן ז"ל.

וכתב הר"מ מסרקסטה ז"ל וזה לשונו כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ב' מהלכות נזקי ממון לענין תולדות רגל היה חוט או רצועה קשור ברגליהם ונסתבך כלי באותו חוט ונתגלגל ונשבר משלם חצי נזק והוא שקשרו אדם ואם נקשר מאליו פטור בעל התרנגולים ואם היה לחוט בעלים ולא הפקירו בעל החוט חייב ככל בור המתגלגל וכו'. עד פטור שאנוס הוא. נראה שדעתו לפרש עגלה מושכת קמשמע לן אסיפא דקאמר כל שבזב טהור בנזיקין משלם חצי נזק והיינו חוט שהוא נמשך ברגליהם שמשלם על היזקו חצי נזק אם קשרו בו. וצריך עיון דהא בברייתא תניא כוותיה דרבא בעגלה המושכת דנזק שלם משלם וזה מושך עגלה העגלה טמאה אם יש בה בית קיבול שאינה פשוטי כלי עץ והוא הדין שכל מה שעליה טמא דזב מטמא בהיסט כדילפינן מוכל אשר יגע בו הזב והוא הדין בניזקין אם היה שורו מושך עגלה ונכנסה בחצר הניזק והזיקה שדרסה כלים או פירות משלם נזק שלם. עד כאן.

עגלה מושכת בקרון. הקשה הראב"ד ז"ל דמאי שנא מדליל הקשור ברגלי התרנגולים דאינו משלם אלא חצי נזק. והוא מפרק לה דהתם אורחיה והכא לאו אורחיה. ופירש דהתם לאו משום צרורות אלא משום דלאו אורחייהו. הרשב"א ז"ל.
והקשה הרא"ש ז"ל דמה ענין עגלה מושכת בקרון לזב שיושב על הקרון ואם היה זב מושך עגלה על הכלים הכלים טהורים. עד כאן.
והראב"ד פירש בזה טמא היושב על הקרון שמושכו הזב כאלו מסיטו ובנזקין עגלה שמושכת בקרון ודרסה על הכלים משלמת נזק שלם הואיל והקרון קשורה בבהמה דומיא דחמור במשאו ובזה מתורץ קושית הרא"ש ז"ל.
ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל פירש כפירוש רש"י ז"ל וז"ל עגלה מושכת בקרון אתא לאשמועינן. פירוש דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על כלים טמאים הכלים משום מדרס הזב ובניזקין נמי עגלה מושכת בקרון והלכה על גבי כלים כגופה הוי ולא צרורות ואם התיזו צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בניזקין נמי צרורות נינהו וזה היינו עיקר החידוש. ואף על גב דאמרינן לעיל בשליף שעליה דוקא דהוה המעשה בגופה אבל בכאן רחוק מינה הרבה ואפילו הכי חייב. ע"כ.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל כל שבזב טמא אף בלא מגע גמור כגון היסט בניזקין משלם נזק שלם שאם הלכה הבהמה כדרכה על גבי דף אחד ויש בראש האחר של דף כלים ונפלו כלים שבראש האחד בסיבת הילוכה על הראש שבצד זה חייבת נזק שלם וכן עגלה או בהמה אחרת שהיתה מושכת בקרון ונתגלגל הקרון על הכלים ושברן חייב בעל הבהמה נזק שלם כאלו הלכה דרך הילוכה על הקרון ודחקה את הקרון על הכלים עד ששברן. ואין זה דומה לדליל הקשור ברגלי התרנגולים שזה דרכו ודליל אין דרכו. וטעם חצי נזק שבדליל כבר פירשו גדולי המפרשים שאינו משום צרורות שמאחר שהדליל קשור בגופו אינו קרוי צרורות שהרי בגופו הוא אלא שמצד שינוי הוא נכלל בדין קרן וקרון מיהא שדרכו בכך דינו בנזק שלם וכן כיוצא בהזב שמשך בקרון וטהור על גבי הקרון הרי הטהור טמא כאלו הסיט הזב בגופו של קרון אף על פי שלא הסיט בו אלא על ידי משיכה וכל שכן אם הזב על הקרון שנטמאו הכלים שנדרסה הקרון עליהם וכל שבזב טהור בלא מגע בניזקין של בהמה משלם חצי נזק וכשם שהזב שזרק אבן לטהור אין טהור טמא כך נזקי בהמה שיצאו צרורות מתחת רגליה אינו אלא בחצי נזק כמו שביארנו. ואי אתה מפרשה במגע שהרי מגע על ידי דבר אחר בזב טהור ובניזקין משלם נזק שלם שאלו נגע הזב באוכלים על ידי דבר אחר אינם אלא שניים ולא שיהיו ראשונים כאלו נגע בהם הזב בגופו ואלו בניזקין משלם נזק שלם. היה הזב על הקרון והותז צרור מתחת הקרון ונגע בטהור לא נטמא וכן בניזקין חייב לפי ששמירתה עליו אם בנזק שלם וברגל אם בחצי נזק ובצרורות. ומכל מקום אף על פי שהארכנו בדין היקש זה שבזב אצל נזיקין לא הועלנו אלא למה שהזכרנו בו והרבה דברים טמאים בזב שאין מחייבין בכיוצא בהן נזק שלם. וכן יש כלים שאין מטמאין במדרס הזב שכיוצא בהן מחייבין בניזקין נזק שלם. מה שאם באנו להשוות את המדות ביניהן הוצרכנו לדוחקים גדולים שאין להם שיעור אלא שאין למדין מן הכללות לגמרי למה שלא הוזכר בהן. ואף כיוצא בזו אמרו כל שבזב טהור אינו עושה יין נסך וכו' שלא נאמרה אלא לדברים מועטים כמו שיתבאר במקומו.

עגלה המושכת בקרון קמשמע לן. יש קורין בשמועה זו עגלה המושכת בחטף פתח תחת העין ואין גורסין בה בקרון אלא עגלה המושכת לבד מלשון וירא את העגלות ופירושו עגלה המושכת כלים או אנשים ואומר כל שבזב טמא הוא. והוא הטמא והטהור שהיו שניהם בעגלה שאם היתה יכולה להתנדנד באדם אחר בצדי הטהור טמאים מדרס כמו שביארנו בזב וטהור שישבו בספינה קטנה אף על פי שאין בגדיהם נוגעים זה בזה כך בניזקין אם היה זה בעגלה מושכת כלים ונשברו מחמת נדנודו חייב. ע"כ.

בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו וכו'. הקשה ריב"ק בר מאיר ז"ל אמאי לא פשיטא ליה מהאי אמרינן בפרק הזורק לא שנו אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא מאי טעמא מעיקרא לשריפה קאזיל אלמא בתר מעיקרא אזלינן. וליכא למימר שאני התם דאכתי לאו ברשותיה דאם כן מה היה צריך לומר התם מעיקרא לשריפה אזלי. וכן קשה דבפרק הכונס אמרינן אינו משלם את הצער מפני שסופה להצטער תחת בעלה אלמא משמע דלאו בתר מעיקרא אזלינן. וי"ל דפלוגתא היא ודוחק דכיון דפלוגתא היא מאי בעי. ותו האי דפרק הכונס ברייתא היא. ורבנו העזרי הקשה מפרק שור שנגח גבי הניח אבן על פי בור ובא שור ונתקל בה וכו' עד דאי לאו בירא דידי תורא דידך הוה קטיל ליה אלמא בתר מעיקרא אזלינן. ויש לגרוס תורא דידך נמי הוה קטול ליה. ורבי יהודה הקשה על פירוש רש"י ז"ל שפירש בפרק הפרה בפלוגתא דרבי נתן ורבנן גבי שור שדחף את חבירו לבור ופירש דרבנן סברי בתר מעיקרא אזלינן וסברי דבעל השור כוליה היזקא עבד וכו' אלמא דאיכא פלוגתא דרבנן ורבי נתן בהא והכא בעי רבא אי בתר מעיקרא אזלינן אי לא. ותירץ ה"ר מאיר דרבא מצי סבר דפלוגתא בפירוש דבריהן דליכא למיפשט מינה. מהר"י כ"ץ ז"ל.

ובא אחר ושברו במקל פטור. אלמא בתר מעיקרא אזלינן דאי בתר תבר מנא אזלינן דנהי דמקרי צרורות דראשון לחייב ליה חצי נזק הכא הוה לן לפטור הראשון לגמרי הואיל ושברו זה בידים דאף גבי צרורות אם התיזה בהמה צרורות ובא אחר ושבר הכלי במקל קודם שיגיעו הצרורות אל הכלי פטור בעל הבהמה. ה"ר ישעיה ז"ל.

אלא לאו הידס והתיז. פירוש הכלי עצמו ובהא פליגי וכו'. אבל ממתניתין לא בעי למיפשט דקתני הידוס חצי נזק ועל כרחך בהתיז דלי עצמו וקתני חצי נזק אלמא בתר תבר מנא אזלינן דמנא ליה להעמיד בהתיז כלי ולא בהתיז צרורות אבל הכא לא הוה בעי לאוקמה בהתיז צרורות כי היכי דלא ליתי מאן דאמר מועד כסומכוס. ועוד דמתניתין מסתמא איירי בהתיז צרורות דומיא דדליל. ע"כ. גליון תוספות.

גמ' תנא שן דהיה וקתני שן דבהמה וכו'. גבי רגל לא מצי לשנוי הכי דקתני רגל דחיה וקתני רגל דבהמה משום דהא קתני בהדיא דאפילו תרנגולין מועדים כמו שכתבו התוס' והא דפריך הגמרא א"ה הא מיבעי ליה למתני ברישא וכן הא דפריך א"ה רישא נמי ליתני ההיא דלא כתיב ברישא וכו' דפריך המקשה דלתני הבהמה מועדת להלך וכו' וכן הבהמה מועדת לאכול וכו' ברישא צ"ל דהכי פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לשבר וכו' הרגל מועדת להלך כדרכה ולשבר וכן בסיפא גבי שן פריך דלתני כיצד הבהמה מועדת לאכול הראוי לה השן מועדת לאכול פירות וירקות וכו' ואע"ג דבפ"ק לא קתני הבהמה מועדת לשבר אלא הרגל מועדת לשבר וא"כ היאך לתני כיצד הבהמה מועדת וכו' דהא אפרק דלעיל קאי ולעיל לא קתני בהמה נ"ל דהיינו הא דמשני איבעית אימא איידי דסליק מרגל פתח ברגל דר"ל דלעיל בפ"ק לא קתני בהמה אלא הרגל מועדת וכו' וכמו שפירש רש"י ואין ר"ל במאי דסליק פתח דהא לא סליק לעיל ברגל אלא בשור המזיק ברשות הניזק ועיין בתוס' בדבור ראשון בריש פרקין וכן גבי שן ולפי זה הא דמשני הגמרא איבעית אימא איידי דסליק מרגל וכו' ד"ה מסיפא דקתני כיצד השן מועדת נמי מצי לשנויי הכי איידי דלעיל לא קתני הבהמת מועדת לאכול אלא השן מועדת לאכול פתח נמי בשן ותני כיצד השן מועדת וכו' ולא נצטרך השתא לשינויא דלעיל דמשני גבי שן האי דאתיא מדרשה חביבא וכו' וק"ל:

תוס' ד"ה בתר מעיקרא אזלינן וכו' דאדרבה מדמפליג בין ראשון ושני וכו'. ר"ל דלא מפליג בראשון גופיה בין שוברתו ובין נתגלגל ויש להקשות הא כתבו התוס' לעיל במתני' בשם ר"י דאיצטריך לאשמועינן מתני' דרסה על הכלים ושברתן וכו' לאשמועינן דס"ד דמשונה הוא כיון דדרסה כ"כ כחוזק עד שניתז השבר על הכלי אחר ושברתו וכו' וא"כ לפי זה (לא) מצטריך למתני הכי ולא היה יכול למתני במתני' נתגלגל לא בראשון ולא בשני ונראה דתירוצו של ר"י הוא לפי האמת דמסקי התוס' הכא דליכא למשמע מיניה נתגלגל הלכך על כרחך נצטרך לתרץ בדוחק כמו שתירץ ר"י אבל אם היה אפשר למידק מיניה נתגלגל הוה ניחא לן למימר טפי דמתני' נתגלגל אתא לאשמועינן וק"ל:

בתוס' בד"ה זרק כו' לא משכחת בצרורות חצי נזק כו'. דאי משום דהלכתא גמירי לה בזורק כלי נמי שמא הלכתא גמירי לה ואפילו הכי פשיטא ליה מדמחייב הזורק ופטור המשברו וק"ל:

תד"ה קמ"ל אלא ילפינן בהמה משבת כו' דבעירה ובהמה הכל אחד. ולשון הנ"י מבהמתך דכלאים או דשבת כדתנא דבר"י ושב הכהן כו' והנה כלאים גופייהו לא ידעינן אלא משבת לקמן בס"פ הפרה ולכן לכאורה לשון התוס' מדוקדק יותר אולם ק"ל הא בכ"ד אמרי' הנ"מ היכא דליכא דד"ל כו' והכא בהמתך דכלאים דמי ליה ולפמש"כ התוס' (במנחות ד) בד"ה מנ"מ ע"ש הוה א"ש אכן הם עצמם סתרו שם תירוצם וכן נ"ל סתירה לדבריהם מריש יומא ע"ש אבל אי ילפינן מכלאים א"ש דכה"ג פריך (במכות יג ב) ועוד ליגמור מעיני מלעיני דהא גמר לעיני מלעיניך אולם גם זה נסתר מהא דיומא וקשיין אהדדי הא דיומא והא דמכות ודע דלפי' התוס' ע"כ מוכח דילפינן שני דברים מבהמה דשבת ועי' לקמן ספ"ה בתוי"ט ומש"כ עליו:

תד"ה זרק נראה כו' דהשני חייב. מכאן השבתי לאשר נדרשתי מחכם א' אם שבר איש אחד כלי של חבירו ואח"כ נפלה דליקה ר"ל באותו בית אשר בו היה הכלי ונשרף כל אשר בתוכו באין מציל אם חייב המזיק לשלם או דמ"ל סוף סוף אם לא שברתי' היה נשרף ומדברי התוס' שלפנינו מוכח שחייב מק"ו דהא נידון דהתוס' כבר ברי היזקא שהרי האבן או החץ היה מוכנים לשברו חייב המשבר ק"ו בנפלה דליקה אח"כ דבשעה ששברו לא היה עדיין מוכן המזיק דחייב ועוד ראיה מהנ"י לקמן בפ' המניח במשנת שני שוורין תמין שחבלו זב"ז שכ' דסיפא דאבד האחד שא"י לומר בעליו שלם אתה לי כי שלי אבד כו' וכ"כ התוס' שם ועוד יש לי ראיות בזה ואכ"מ אמנם אם כבר נפלה דליקה באותו חצר אולי דומה למ"ש (בגיטין עט) אבל קדמה דליקה לגט לא ע"ש. ועי' במלחמות בהא דרבה בסוף פרקין. ועי' לקמן (קטו ב) כיוצא בדינים אלו:

גמ' דאתיא ליה מדרשא חביבה ליה. ב"ב קח ע"ב:

גמרא א"ר אשי תנא שן דחיה ותנא שן דבהמה סד"א וכו' והא דלא נקט ג"כ למשנה רגל דחיה לפי שאינו צריך דאתי במכ"ש מתרנגול דקתני בסיפא:

בתוספות בד"ה סד"א ושילח את בעירה אע"ג דכבר אשמעינן וכו' וקצת קשה אמאי לא תני נמי תולדה בשן כמו ברגל עכ"ל. הקושיא נמשך דוקא על מה שכ' תחילה דאפשט' דגמ' לא שייך להקשות כן דמ"ל דיגיד עליו ריעו כיון דשן ורגל מחד קרא נפקי וגילה בשן דחי' בכלל בהמה ה"ה לרגל ומדגלי ברגל אבות ותולדות ה"ה לזו אבל כיון שכ' תחילה דאע"ג דנקיט תרנגול ברגל הדר ותני גבי שן א"כ אמאי לא נקיט נמי בשן דאית ליה תולדה. ומ"ש לשון קצת קשה לפי דבאמת יש ליישב דהא דהדר ותני בשן דנוהג בחי' לפי שאינה דומה לבהמה שדברים שאינן ראוים לבהמה ולא מחייבי בעלים משום שן ראויים הם לחי' כדאיתא לעיל ספ"ק וכן הא דתני אבות ותולדה ברגל היינו משום צרורות דנקט בסיפא והוצרך לפרש דנוהג אפילו בתולדה משא"כ בתולדות השן אין בהם שום חידוש הדין וגם לשון המשנה דלאכול הראוי לה לא שייך בהו כלל לכך לא חש התנא להאריך ולשנותם בפני עצמם:

בגמרא וחזיר שהיה נובר באשפה. היינו באשפה דחצר הניזק:

שם בגמרא תניא אידך תרנגולים וכו' סומכוס אומר נ"ש ותניא אידך וכו' לא שייך כאן להקשות כל הני ל"ל כיון דברייתות הם לאו גבי הדדי מיתני וסומכוס נמי לאו בכולהו איירי אלא מי ששונה הברייתא מפרש דבריו דהא דקתני משלם ח"נ לאו דברי הכל היא אלא סומכוס פליג עליה וכן היא סוגיית הש"ס:

בתוספות בד"ה כל שבזב וכו' וכל האי כללא לא בא אלא למעט זורק עכ"ל. אין הכוונה דעיקר החידוש הוא בזורק דהא בגמרא מקשי בפשיטות צרורות אתי לאשמעינן משמע שאין כאן חידוש אלא עיקר החידוש הוא ברישא שבא לרבות עגלה וכו' אלא כוונת התוספות דפשטא דמלתא דסיפא עיקרו למעט זורק איירי וק"ל:

(יז ב רש"י) ד"ה עגלה וכו' קרון שהזב עליה ע"ג כלים וכו'.—פי' בכלים שראויים למדרס דוקא. וה"ה כשהזב מושך בקרון והעבירו ע"ג כלים אף שאינם ראויים למדרס דטמאים משום היסטו של זב.

גמ' היינו רגל היינו בהמה. מאי רגל ומאי בהמה דתני תרתי במתני' הא חדא היא ואמאי הדר תני הבהמה מועדת: תנא אבות. רגל ממש שדרסה ברגליה וסיפא קתני תולדות הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר בגופה ובשערה ובשליף שעליה דרך הלוכה דתולדות דרגל הן דהזיקה מצוי ואין כוונתה להזיק: מאי אבות ומאי תולדות איכא. (והא) ליכא למימר דהאי דתנא בהמה מועדת לאכול פירות וירקות הוי להו תולדה דהיינו שן ממש ותולדה דשן היינו נתחככה בכותל להנאתה: הוה קמהדר ליה. רבא לרבינא: בבדיחותא. בשחוק: וא''ל אנא שנאי חדא. רישא ואת שני סיפא: וטעמא מאי. אסיפא קאי: בעירה. היינו תרגום של בהמה: קמ''ל. מתני' דאשן דחיה נמי מיחייב: דחיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים יד) זאת הבהמה אשר תאכלו ומפרש בתריה איל צבי ויחמור: אי הכי הא. שן בהמה מבעי ליה למיתני ברישא והדר שן חיה: רישא נמי ליתני. בהמה דהוי תולדה ברישא דלא כתיבא: אידי ואידי. שן דחיה ושן דבהמה: הכא. גבי רגל: שביק אב ותני תולדה. בתמיה: דסליק מרגל. בפ''ק (דף טו:) תנן הרגל מועדת ולא תנן הבהמה: אוכף. שול''א בלע''ז: שליף. משאוי שבאמתחת ובמרצופין: התיז. דהוה צרורות: סומכוס. לית ליה הלכתא דחצי נזק צרורות אלא נזק שלם ס''ל: נובר. בחוטמו ובלע''ז פורי''ר: צרורות כי אורחייהו. כלומר אע''ג דאורחייהו להתיז צרורות משלם חצי נזק כדמפרש לקמיה דהלכתא גמירי לה וכן חזיר הנובר ומתיז צרורות בחוטמו הוי נמי כצרורות דרגל דכל מה שהוא כחו ולא גופו קרי צרורות: בכנפיהם. שנגעו בכנפיהם בכלי: רוח שבכנפיהם. היינו צרורות דכחו הוא: מהדסין. מרקדין: ונקרו. בחרטום שלהם שקורין בי''ק: העלו עפר. מן הארץ לעיסה: חצי נזק נמי לא. דלא אשכחן חצי נזק אלא במשונה אבל במידי דאורחיה לא: שבזב טמא. משמע נגיעה ממש: שבזב טהור. כגון שזרק חפץ על אדם הוי טהור ובנזקין כעין צרורות חצי נזק: צרורות אתא לאשמועינן. בתמיה: עגלה מושכת בקרון. אתא לאשמועינן דבזב טמא אם הלכה קרון שהזב עליה על גבי כלים טמאים משום מדרס הזב ובנזקין נמי עגלה שמשכה בקרון ע''ג כלים כגופה הוי ולא כצרורות ואם התיז צרורות מתחת הקרון דבזב טהור בנזקין נמי צרורות נינהו: בפרומביא. רסן: זוג. אישקליטא: מחטטין. מנקרין בחרטומיהן: בתר מעיקרא. שדחפתו ובגופה תבר מנא: ושברו במקל. קודם שנח: פטור. המשברו וחייב הזורק אלמא בתר מעיקרא אזלינן והואיל וסופו לישבר לכשינוח כמי ששברו הוא דמי: הידוס. רקידת התרנגולים: הידוס ס''ד. אמאי לא ליהוו מועד הא אורחיה הוא: הידוס והתיז. שגלגל הכלי ברקידתו למקום אחר ונשבר מ''ד מועד לנזק שלם סבר בתר מעיקרו אזלינן:

סד''א ושלח את בעירה כתיב. אע''ג דכבר אשמועינן ברישא דאפי' תרנגולין מועדין מ''מ ניחא ליה לאשמועינן גבי שן וקשה קצת אמאי לא תנא נמי תולדה בשן כמו ברגל: קמ''ל דחיה בכלל בהמה. לא מההיא דרשה דבהמה המקשה (חולין דף עא.) קאמר הכא דחיה בכלל בהמה דהא הכא אפילו עוף נמי הוי בכלל בהמה כדקתני התרנגולת מועדת אלא ילפינן בהמה משבת כדאמרינן בס''פ הפרה (לקמן דף נד:) דבעירה ובהמה הכל אחד דמתרגמינן בהמה בעירה: וחמור במשאו. אע''ג דכבר שנה בשליף שעליה אצטריך לאשמועינן לפי שאין משאוי . של חמור מהודק ומחובר בו כבשאר בהמה וס''ד דלא הוי כגופו: נובר באשפה. יכרסמנה חזיר מיער (תהלים פ) מתרגמינן ינובריניה ואע''ג דתנא צרורות דרגל אשמועינן צרורות דשן דלהנאתו קעביד: כל שבזב טהור. אין זה הכלל דוקא דהא קנה בקומטו של זב והסיט בו הטהור טהור ולענין נזקין אין חילוק וכל עיקר האי כללא לא בא אלא למעט זורק: בתר מעיקרא אזלינן כו'. ומדתנן דרסה על הכלי ושברתו דמשמע הא נתגלגל למקום אחר ונשבר שם חייב ח''נ ליכא למידק דאדרבה מדמפליג בין ראשון לשני ולא מפליג בראשון גופיה איכא למידק איפכא: זרק כלי מראש הגג כו'. נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח''נ וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו: