בבא קמא טז ע"ב

רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הַנָּחָשׁ וְהָא אֲנַן תְּנַן רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת אֵינָן מוּעָדִים וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם
תְּנִי נָחָשׁ
אָמַר שְׁמוּאֵל אֲרִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּרַס וְאָכַל פָּטוּר טָרַף וְאָכַל חַיָּיב
דָּרַס וְאָכַל פָּטוּר כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמִידְרַס הָוֵה לֵיהּ כְּמוֹ שֶׁאָכְלָה פֵּירוֹת וִירָקוֹת דְּהָוֵי לֵיהּ שֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָטוּר טָרַף לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא
לְמֵימְרָא דִּטְרֵיפָה לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא וְהָכְתִיב אַרְיֵה טֹרֵף בְּדֵי גֹרוֹתָיו בִּשְׁבִיל גּוֹרוֹתָיו וּמְחַנֵּק לְלִבְאֹתָיו בִּשְׁבִיל לִבְאוֹתָיו וַיְמַלֵּא טֶרֶף חֹרָיו בִּשְׁבִיל חוֹרָיו וּמְעֹנֹתָיו טְרֵפָה בִּשְׁבִיל מְעוֹנוֹתָיו
וְהָתַנְיָא וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק טָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ הָא אָכְלָה קָתָנֵי בְּשֶׁנִּמְלְכָה וְאָכְלָה
מְנָא יָדְעִינַן וְעוֹד דִּשְׁמוּאֵל נָמֵי דִּלְמָא הָכִי הוּא
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לִצְדָדִין קָתָנֵי שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ אוֹ דָרְסָה וְאָכְלָה מְשַׁלֶּמֶת נֶזֶק שָׁלֵם
רָבִינָא אָמַר כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל בַּאֲרִי תַּרְבּוּת וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר לָאו אוֹרְחֵיהּ
אִי הָכִי אֲפִילּוּ דָּרְסָה נָמֵי לִיחַיַּיב
אֶלָּא דְּרָבִינָא לָאו אַשְּׁמוּאֵל אִתְּמַר אֶלָּא אַמַּתְנִיתָא כִּי תָּנֵי מַתְנִיתָא בַּאֲרִי תַּרְבּוּת וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר לָאו אוֹרְחֵיהּ
אִי הָכִי חֲצִי נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי דְּאִיַּיעַד
אִי הָכִי מַאי הַאי דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְשֵׁן גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְקֶרֶן בָּעֵי לְמִיתְנְיַיהּ קַשְׁיָא
מַתְנִי' מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד
אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה
גְּמָ' מַאי עֲלִיָּיה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְעוּלֶּה שֶׁבִּנְכָסָיו
וְכֵן הוּא אוֹמֵר וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִיד וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַעֲלֵה אֵצֶל מְעוּלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה וּמַאן נִינְהוּ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה
וַיִּקְבְּרֻהוּ בְקִבְרֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִיד וַיַּשְׁכִּיבֻהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מַאי בְּשָׂמִים וּזְנִים רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר זְ(י)נֵי זְ(י)נֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר בְּשָׂמִים שֶׁכׇּל הַמֵּרִיחַ בָּהֶן בָּא לִידֵי זִימָּה
כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלׇכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה הַיְינוּ דִּכְתִיב כִּי שׁוּחָה עֲמֻקָּה זוֹנָה אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ מַאי שׁוּחָה אַטּוּ אֵשֶׁת אִישׁ מִי נָפְקָא מִכְּלַל זוֹנָה
בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ הַיְינוּ דִּכְתִיב וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה מַאי לַמָּוֶת שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לִבְאֵר טִיט
דָּרֵשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב יִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר
וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ מְלַמֵּד שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ
פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן חַד אָמַר שְׁלֹשָׁה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - ב

דברי הברייתא מתייחסים לנאמר במשנה "הזאב והארי והדוב" וכו', שהם מועדים מתחילתן. ואם מדברי רבי אלעזר, שאמר "אף הנחש", משמע שבא להוסיף שלא רק המוזכרים במשנה הינם מועדים מתחילתן אלא אף הנחש, ^[17] קשה: והא אנן תנן, שנינו במשנתנו: רבי אלעזר אומר אף הזאב והארי והדוב וכו' בזמן שהן בני תרבות [שגידלום בבית] אינן מועדים. ורק הנחש מועד לעולם. הרי שלדעת רבי אלעזר רק הנחש הוא מועד, אבל שאר החיות, לא. ^[18]

מתרצת הגמרא:

תני, תשנה בברייתא "רבי אלעזר אומר נחש", [ללא המילה "אף"] והיינו שרק הנחש מועד תמיד, אף כשהוא בן תרבות, ולא שאר החיות שהוזכרו במשנה.

הגמרא מביאה דברי שמואל בדיני ארי שהזיק: אמר שמואל: ארי שברשות הרבים דרס ^[19] בהמה ואכל, כלומר, שלא הרגה תחילה, אלא אכלה חיים, פטור. אבל אם טרף ואכל, כלומר, שקדם והרגה ואחר כך אכלה, חייב.

והגמרא מבארת את דברי שמואל:

מה שאמר שמואל שארי שדרס ואכל פטור, אם זה היה ברשות הרבים, הרי כיון דאורחיה למידרס, רגילות הארי היא לדרוס ולאכול הוה ליה כמו שאכלה פירות וירקות, הרי זה כמו בהמה האוכלת פירות וירקות, דהוה ליה "שן" ^[20] ברשות הרבים, ופטור. אבל אם הארי טרף את הבהמה לפני אכילתו, לאו אורחיה הוא, אין דרכו לעשות כן, וכיון שהוא משונה, הוה ליה תולדה דקרן, ולכן יהיה חייב גם ברשות הרבים כמו קרן, אלא שאינו חייב אלא חצי נזק כקרן.

שואלת הגמרא: למימרא, דטריפה לאו אורחיה הוא, האם כוונתך לומר שאין דרך הארי לטרוף לפני אכילתו? והכתיב [נחום ב] "אריה טורף בדי גורותיו" [אריה טורף כדי שיהיה די מאכל לגורותיו ^[21]]. הרי שארי דרכו לטרוף.

משיבה הגמרא: אכן בשביל להביא לגורותיו דרכו לטרוף, אבל לצורך אכילת עצמו אין דרכו אלא לדרוס ולאכול.

שואלת הגמרא: והרי הפסוק ממשיך "ומחנק ללבאותיו", ^[22] הרי שדרכו של ארי לחנוק ולהרוג.

משיבה הגמרא: אכן בשביל לבאותיו [נקבת הארי], דרכו לחנוק ולהרוג.

שואלת הגמרא: והרי הפסוק ממשיך "וימלא טרף חוריו", הרי שדרכו של ארי לטרוף.

משיבה הגמרא: אכן בשביל להביא ולהצניע בחוריו דרכו לטרוף. אבל בשביל לאכול מיד אין דרכו לטרוף.

שואלת הגמרא: והרי הפסוק ממשיך "ומעונתיו טריפה", הרי שדרכו לטרוף. ^[23]

משיבה הגמרא: אכן בשביל להביא למעונתיו [מלשון מעון ומדור] דרכו לטרוף. אבל אין דרכו לטרוף ולאכול מיד.

הגמרא מקשה על שמואל מברייתא:

והתניא בברייתא: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, וטרפה והרגה את הבהמה של בעל החצר ואכלה את בשרה משלם בעל החיה המזיקה לבעל הבהמה נזק שלם.

ומכך שמשלם ברשות הניזק נזק שלם משמע שזו היא דרכו, והוי תולדה דשן, המשלם נזק שלם. ואם הברייתא נקטה בלשון כולל "חיה" הרי זה כולל גם את הארי, ^[24] מבואר אם כן שאף ארי שטרף ברשות הניזק משלם נזק שלם מדין שן כי זהו דרכו, ולפי זה אם יטרוף ברשות הרבים יהיה פטור כדין שן הפטורה ברשות הרבים, וקשה לשמואל שאמר שארי הטורף ברה"ר חייב כיון שזה משונה והוי קרן. ^[25]

מתרצת הגמרא:

הכא במאי עסקינן, בברייתא מדובר שטרפה להניח, בחיה שטרפה על מנת להניח ולהצניע, באופן כזה אף הארי דרכו לטרוף כפי שנתבאר, ואולם שמואל מדבר באופן שטורף על מנת לאכול מיד שלזה אין דרכו של הארי.

שואלת הגמרא על התירוץ: הא אכלה קתני, והרי מבואר בברייתא שהחיה טרפה ואכלה, וכיצד אפשר לומר שטרפה על מנת להניח?

משיבה הגמרא:

בשנמלכה - מדובר בברייתא כפי שתירצנו שהחיה טרפה על מנת להניח, וזה אף דרכו של הארי. אלא שלאחר מכן נמלכה בדעתה ואכלה את טרפה מיד, ושמואל מדבר כשטרף על מנת לאוכלה מיד.

הגמרא דוחה תירוץ זה:

מנא ידעינן, מנין אנו יודעים את מחשבתה עד שנאמר כי חשבה תחילה להניח ונמלכה ואכלה? ^[26] ועוד אם אפשר לומר שהבהמה טרפה על מנת להניח ונמלכה בה, דשמואל נמי, גם מה שאמר שמואל שארי שטרף חייב ברשות הרבים כיון דאין זה דרכו, וביארנו שמדובר שטרף על מנת לאוכלה מיד, קשה, מנין לנו כן? דלמא הכי הוא, שמא כך היה גם שם, שהארי טרף על מנת להניח ונמלך ואכלו, ואם כן זהו דרכו והוי שן הפטור ברשות הרבים, ומנין לנו לומר שהיה בדעתו מיד לאכול ולחייבו מטעם קרן? ^[27]

מתרצת הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק: "טרפה" שאמרה הברייתא מדובר שטרפה להניח, ואין לדחות ולומר שהרי כתוב בברייתא "טרפה בהמה ואכלה בשר", כי הברייתא, לצדדין קתני, דברי הברייתא מחולקים לצדדים, כלומר, לשני מקרים שונים. וכך כוונת הברייתא לומר: חיה שנכנסה לחצר הניזק, שטרפה בהמה על מנת להניח, ומדובר שהניחה ולא אכלה, או דרסה ואכלה, משלמת נזק שלם. ^[28]

רבינא מפרש אחרת את דברי שמואל ובזה מתיישבת הקושיא מהברייתא:

רבינא אמר, באמת גם דרכו של ארי הוא לטרוף ולאכול וכפי ששנינו בברייתא, וכי קאמר שמואל, ומה שאמר שמואל שארי הטורף ברשות הרבים חייב כיון שאין דרכו בכך, מדובר בארי בן תרבות, ואליבא דרבי אלעזר, ולפי שיטת רבי אלעזר במשנתנו דאמר שאריה בזמן שהוא בן תרבות אינו מועד מתחילתו כי לאו אורחיה להזיק. ולכן כשאריה בן תרבות טורף הוי קרן, וחייב אז אף ברשות הרבים חצי נזק.

ומקשה הגמרא על דברי רבינא: אי הכי, אם כך שמדובר בארי בן תרבות שאין דרכו להזיק, אם כן אפילו דרסה ואכלה נמי ליחייב, יתחייב גם ברשות הרבים חצי נזק כדין קרן, כיון שבן תרבות אין דרכו להזיק גם בדריסה ולמה פטרו שמואל?

והגמרא מפרשת שדברי רבינא נסובים על הברייתא:

אלא, הא דאמר רבינא שמדובר בארי בן תרבות, לאו אשמואל אתמר, לא על דברי שמואל אמרם, אלא אמתניתא, על הברייתא ששנינו בה: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, טרפה בהמה ואכלה בשר, משלם נזק שלם. ועל כך אמר: כי תני מתניתא, מה ששנינו בברייתא שטרפה ואכלה משלמת נזק שלם, אין זה מפאת שדרכו של ארי לטרוף, והחיוב הוא מדין שן. כי באמת אין דרכו של ארי לטרוף, והחיוב הוא מדין קרן. והברייתא מדברת אפילו בארי בן תרבות ואליבא דרבי אלעזר, דאמר לאו אורחיה הוא להזיק, והחיוב הוא מדין קרן. ^[29] וממילא לא קשה על שמואל מהברייתא, כי הברייתא מחייבת מדין קרן ולא מדין שן כי באמת אין דרכו לטרוף.

והגמרא מקשה גם על פירוש זה: אי הכי, אם כך, שהחיוב שאמרה הברייתא הוא מדין קרן, אם כן, חצי נזק בעי לשלומי, היה על בעל החיה לשלם חצי נזק כדין תשלומי קרן, ומדוע אמרה הברייתא שמשלם נזק שלם?

משיבה הגמרא: דאייעד, אמנם אין דרכו של ארי לטרוף, והברייתא מדברת שטרף שלושה פעמים ונעשה למועד, לכן אף בן תרבות משלם נזק שלם, כדין קרן מועדת. ^[30]

אך הגמרא מקשה עוד על תירוץ זה: אי הכי, אם כך שהחיוב הוא מטעם קרן, מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן, מדוע שנוי דין זה בברייתא בין חיובי השן ותולדותיו, גבי תולדה דקרן בעי למיתנייה, הברייתא היתה צריכה לשנות דין זה בין תולדות הקרן, כשמפרשת חיובי הקרן ותולדותיו.

והגמרא מסיקה: קשיא, אכן קשה על דברי רבינא. ^[31]

מתניתין:

לאחר שנתבאר במשנה הקודמת שיש תמין ומועדים, מבארת המשנה את חילוקי הדינים בינם:

מה הבדל בין דין תם שהזיק למועד שהזיק?

אלא ^[32] שהתם משלם רק חצי נזק, והתשלום נעשה מגופו של שור המזיק. שמוכרים את השור המזיק, ואם יש בדמיו כדי מחצית הנזק משלם, ואם לאו אין הבעלים מוסיפים מנכסיהם. ^[33] ומועד משלם נזק שלם, ומשלם מן העליה [ובגמרא יפורש מיד] ^[34].

גמרא:

שנינו במשנה: והמועד משלם מן העליה.

מאי, מה פירוש מן העלייה?

אמר רבי אלעזר: במעולה שבנכסיו, ש"עליה" היא מלשון מעולה. והמזיק צריך לשלם מהמעולה [מהמיטב] שבנכסיו. ^[35]

הגמרא מביאה מה שפירש רבי אלעזר בדומה לזה:

וכן הוא אומר [דה"י ב לב]: "וישכב חזקיהו עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בני דוד", ואמר רבי אלעזר: "במעלה", מלשון מעולה, כלומר, קברוהו אצל המעולים שבמשפחה של דוד, ומאן נינהו, מי הם המעולים? דוד ושלמה!

אגב ביאור הפסוק בקבורת חזקיהו מביאה הגמרא מה שפירש רבי אלעזר גבי קבורתו של אסא מלך יהודה: נאמר [דה"י ט"ז]: "ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים".

מאי [מה פירוש] "בשמים וזנים" ^[36]?

רבי אלעזר אמר: זיני זיני - בשמים למיניהם, כלומר, בשמים ממינים רבים. רבי שמואל בר נחמני אמר "בשמים וזנים" פירושו: בשמים שכל המריח בהן בא לידי זימה [ניאוף]. ^[37]

הגמרא מביאה מחלוקת נוספת שלהם בביאור המקראות:

נאמר בספר ירמיהו [פרק יח] שהיה ירמיהו הנביא קובל, ואמר "כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי".

מהו ה"שוחה" שכרו ללוכדה בה?

רבי אלעזר אמר: שחשדוהו מזונה, שחשדוהו שנשא אשה זונה, וירמיהו שהיה כהן, אסור בזונה.

רבי שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש! ^[38]

הגמרא דנה בשני הפירושים הללו:

בשלמא למאן דאמר שחשדוהו מזונה, לפי רבי אלעזר המפרש שכרו "שוחה" הכוונה שחשדוהו מזונה, מובן הדבר, שכן היינו, לפי שמצאנו כתוב לשון "שוחה" לגבי זונה, דכתיב "כי שוחה עמוקה זונה" [משלי כג]. אלא למאן דאמר, לפי רבי שמואל, המפרש שחשדוהו מאשת איש, מאי שוחה? מנלן שאשת איש קרויה שוחה? ^[39]

משיבה הגמרא: אטו אשת איש מי נפקא מכלל זונה? וכי "אשת איש" אינה נחשבת בכלל "זונה", וממילא אף היא בכלל "כי שוחה עמוקה זונה".

הגמרא מקשה לרבי אלעזר:

בשלמא למאן דאמר [רבי שמואל] שחשדוהו לירמיה מאשת איש, היינו דכתיב, מובן המשך הדברים שאמר ירמיה "ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות", שיועצים עליו להמיתו, כי חשדוהו באיסור אשת איש שיש בה עונש מות. אלא למאן דאמר, אבל לפי רבי אלעזר שחשדוהו מזונה, מאי "למות"? מה יעצו עליו להמיתו, הרי על אף שהיה כהן, אין חיוב מיתה על שנושא זונה פנויה.

משיבה הגמרא:

שהשליכוהו לבאר טיט, מלבד שחשדוהו מזונה, רצו להמיתו והשליכוהו לבאר טיט, ועל זה אמר "עצתם עלי למות". ^[40]

הגמרא דורשת את המשך דברי ירמיהו:

דרש רבא: מאי דכתיב, מה פירוש הדברים שאמר ירמיהו לפני ה' על אנשי ענתות: [ירמיהו שם] "ויהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם"? כך אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, שיהיו המקבלים בני אדם שאינם הגונים שאינם ראויים לקבל צדקה, ^[41] כדי שלא יקבלו עליהן שכר. ^[42]

וכיוון שפירשה הגמרא את תחילת הפסוק העוסק בקבורת חזקיה, דורשת הגמרא את המשכו:

פוכבוד עשו לו במותו", מלמד הכתוב שהושיבו ישיבה על קברו. הושיבו תלמידים שיעסקו בתורה ^[43] סמוך לקברו. ^[44] וזהו הכבוד שעשו לו.

וכמה זמן התקיימה הישיבה על קברו? פליגי בה [נחלקו בזאת] רבי נתן ורבנן, חד אמר שלשה ימים.

הערות

^[17] צריך ביאור מה באה הברייתא להוסיף בשם רבי אלעזר? הרי המשנה כבר מביאה נחש.

^[18] הקשו האחרונים, שיש לומר שהברייתא לא מדברת כשהם בני תרבות וממילא לא קשה מידי, כי בכאי גונא כולם מועדים.

^[19] בהמה "דרוסה" לעניין טריפות, היינו שנעץ בה הדורס את צפורניו, ראה חולין מב. ונג. ונחלקו שם רש"י ותוס' לגבי המבואר שם במשנה שעוף הדורס טמא, רש"י פירש שהכוונה שאחזו בצפרניו, ומגביה מן הקרקע מה שאוכל. והתוס' [סא א] פליג ומבאר שהכוונה שאוכל מחיים ואינו ממתין עד שימות. ואולם כאן גם רש"י מודה שהכוונה שתפסו ואוכלו מחיים. ובתוס' שאנץ מביא מהערוך שפירש בפירוש שני שדרס היינו שהרג במכה בארס שנכנס מידו וטרף היינו שהרג בשיניו, אך תוס' שאנץ דוחה זאת ומסכים עם רש"י ותוס' שהכוונה שאוכלו מחיים. וכן פירש שם הערוך בפירושו הראשון. וראה נמי ברמב"ן על התורה [ויקרא יא יג] "ועניין הדריסה הוא הצד הציד, שירדוף העופות ויתפסם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם".

^[20] היינו שזה דרכה כמבואר במשנה לקמן יט ב "הבהמה מועדת לאכול פירות וירקות".

^[21] גורותיו, ילדיו.

^[22] בפסוק נאמר: "אריה טורף בדי גורותיו ומחנק ללבאתיו, וימלא טרף חריו ומעונתיו טרפה" והכל מדבר באריה.

^[23] צריך ביאור, לאחר שתירצה הגמרא בשביל חוריו מה שאלה עוד ממעונותיו טרפה? והיה אפשר לומר, שהשאלה כבר בתחילה היתה מהפסוק כולו והגמרא מסבירה לכן את כל הפסוק. אך ברש"י מבואר כמו שכתבנו שזו שאלה חדשה.

^[24] תוס'. וראה שם מנין לן שהוא שן, ולא קרן ואליבא דר"ט.

^[25] בטרפה ואכלה יש שני מעשים לחייב: א. על הטריפה וההריגה. ב. על אכילת הנבילה. והנה נתבאר לעיל [ראה טו ב בהערה 62] בשם הרא"ש לגבי כלבא דאכל אימרי שרק לגבי פחת המיתה הוי משונה ומשלם חצי נזק, אבל מה שאכלה את הנבילה הוי אורחיה ומשלם נזק שלם, ומקשה היש"ש [פ"ב סימן ט] אם כן י"ל שבברייתא משלם נזק שלם היינו על אכילת הנבילה דהוי שן ברשות הניזק דזה אורחיה, אבל שמואל מדבר ברה"ר ולכן אין לחייב על אכילת הנבילה אלא רק על פחת המיתה שטרפה וזה משונה ומשלם חצי נזק. ולכן חולק היש"ש וסובר שאם ההתחלה היא שינוי, אזי גם האכילה שבאה בסיבתה נחשבת לשינוי ומשלם חצי נזק גם על האכילה. ובאמרי משה סימן ל"א כתב ליישב דברי הרא"ש, שהרי מבואר להלן כד א שהמציל מן הארי הרי אלו שלו כי הבעלים מתיאשים מהם, ולכן אי אפשר לחייב כאן את בעל הארי על אכילת הנבילה מדין שן, כי מיד כשטרף נתייאשו הבעלים מן הנבילה, והחיוב הוא רק על פחת המיתה, דהוי משונה, ומשלם חצי נזק. וראה שם עוד במה שכתב בדעת הרא"ש.

^[26] צריך ביאור מה היה ההוה אמינא לומר שיועיל לחייב מדין שן על ידי שנאמר שנמלכה ואכלה. ומפרש במנחת יהודה, שסברת התרצן היתה, כיון שדרך של אריה כשרוצה לאכול הוא לדרוס ולא לטרוף, ולכן אם אנו רואים שהאריה שינה מדרכו יש לנו לתלות שלא היה בשביל לאכול אלא להניח ולזה דרכו לטרוף, ומה שאנו רואים שאוכל ע"כ נמלך ואכל. ואפילו הכי המקשן מקשה מנא ידעינן, דזה עדיין לא סגי לחייב נזק שלם להוציא ממון ע"פ הוכחה זו.

^[27] כך הביאור בפשטות. ואולם על פי הנתבאר בהערה קודמת בסברת התרצן, קושית הגמרא היא לא רק משום ספק אין לחייב ברה"ר, אלא דיש לנו הוכחה דטרף להניח, דאם היה דעתו לאכול היה דורס ואוכל. [מנחת יהודה].

^[28] צריך ביאור, הרי דרסה ואכלה משלם נזק שלם זה רק ב"ארי" ואילו בברייתא קתני "חיה" הכולל אף את הזאב ושאר חיות שאין דרכם לדרוס. והקשה כן בתורת חיים. והפני יהושע העיר דזה דוחק שהרי בברייתא לא נזכר כלל להניח, וכתב הפני יהושע שבאמת טרפה פירושו בין לאכול בין להניח, ובההוא גופא לצדדין קטני, והיינו, שטרפה ואכלה מיד בזאב, או שטרפה להניח בארי. אלא, כיון שמלשון הברייתא משמע ד"ואכלה" קאי על כל החיות, לכך מפרש דגבי ארי שייך נמי לשון "ואכלה" כגון שדרסה, אלא שהברייתא לא האריכה, ונקטה בקיצור.

^[29] ביאור הדברים: הנידון אם דרכו של ארי לטרוף או לא הוא רק לרבנן, או לרבי אלעזר בארי שאינו בן תרבות, אבל בארי בן תרבות לפי רבי אלעזר לכו"ע אין דרכו לטרוף, לכן נקט רבינא "ארי בן תרבות ואליבא דרבי אלעזר" כלומר אפילו לשיטתו אפשר להעמיד דהוי מטעם קרן, כך גם אפשר לומר לפי רבנן שבאמת אין דרכו של אריה לטרוף וכשמואל והחיוב הוא מטעם קרן. [על פי רש"י והתוס' בפירושם הראשון].

^[30] כלומר, רבינא שהעמיד בבן תרבות מלכתחילה העמיד זאת בדאייעד [על פי תוס']. והנה פירשנו את דברי רבינא כפירוש רש"י ותוס' בפירושו הראשון [כמבואר בהערה קודמת]. ואולם התוס' פירשו פירוש נוסף שרבינא העמיד בדוקא בבני תרבות ולפי רב אלעזר, כיון שהברייתא מדברת גם באריה וגם בזאב ואם הם בני תרבות אזי אף הזאב אין דרכו לטרוף, ואם יטרוף ישלם רק חצי נזק ומה שנאמר בברייתא שמשלם נזק שלם צריכים להעמיד בדאייעד גם באריה וגם בזאב, אבל לרבנן שזאב אינו בן תרבות ודרכו לטרוף, אף בפעם הראשונה ישלם נזק שלם מדין שן, ולפי זה נצטרך להעמיד את הברייתא לצדדין שבאריה מדובר כשטרף שלשה פעמים ונעשה מועד ובזאב מדובר אף בפעם הראשונה. וראה עוד בחברותא על התוס' ובהערות שם.

^[31] בחידושי רבי מאיר שמחה לקמן יט א דן בחיה שאכלה דבר שאין דרכה לאכול דהוי קרן, אם לאחר שלש פעמים נעשית מועד, ונחשב שדרכה לאכול כן, והוי שן, ופטורה ברה"ר. או דהוי כקרן מועדת. ורצה לפשוט זה ממה שהגמרא אומרת דהוי קרן מועדת, אף על גב דאייעד, ועשתה כן עבור אכילה. וכתב, שאולי לא ברור לגמרא סברא זו, ולכן סיים רק בקושיא ולא בתיובתא. [וראה עוד בתוס' ומה שכתבנו בהערות בחברותא על התוס' בשם החזו"א].

^[32] הלשון "אלא" אין לו מובן, כי בפשטות משמע שהמשנה שאלה מה בין תם למועד, והשיבה שאין הבדל אלא אלו. אלא שלעיל טו ב מסקינן דשייר התנא שאינו משלם ע"פ עצמו וכן חצי כופר, אם כן אין לפרש שהכוונה שאין הבדלים אלא אלו. לכן צריך לפרש שהוא כמו "אין בין תם למועד אלא" וכו'. תוס' יו"ט. ובשיטמ"ק פירש בשם רבינו יונתן "מה בין תם למועד, כלומר אי זה מעלה יש בין תשלומי תם שהוא חצי נזק לתשלומי מועד שהוא נזק שלם".

^[33] וראה עוד בדין גביית התם מגופו לקמן לג א ולד א.

^[34] ואף אם אין השור המזיק שוה כשיעור הנזק משלם נזק שלם, שכן בתם נאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" מכאן שאין התם משלם אלא מגופו, אבל במועד נאמר "שלם ישלם שור תחת השור" ולא נאמר שישלם מגוף הנוגח [רש"י].

^[35] היינו מעידית שבקרקעותיו. או כסף ומטלטלין שאף הם מיטב, ראה לעיל ז ב.

^[36] הגמרא ידעה מהו "בשמים", השאלה היתה על "וזנים".

^[37] כתב היעב"ץ שעשו כן כדי ללמדנו, כי כמו שאין יצר הרע בעולם האמת, כך לא שלט בו יצר הרע של חום זימה בהיותו בעולם הזה. והמהר"ל בחידושי אגדות כתב, שמחלוקתם היא, שרבי אלעזר סבר שהחשיבות היתה בזה שהניחו כל מיני הסוגים שיכלו לקבץ. ושמואל סבר שהשבח הוא באיכות הבשמים, שהיו משובחים בתכלית הטוב והריח.

^[38] בבן יהוידע תמה, איך יפטירו בשפה על נביא ה' כדבר זה, ומבאר שהוציאו לעז על אשתו שאביה קיבל קידושין בה מאחר בהיותה קטנה ואח"כ מת אביה ונתקדשה לו. וראה במהר"ל בחידושי אגדות שמפרש, שהרשעים היו חושדים שאינו באמת מתנבא אלא שיש לו דביקות בכח חיצוני, ולמאן דאמר שחשדוהו מזונה, רצה לומר, שחשדוהו שהיה דבק במדרגה שאינה מיוחדת לו, כמו זונה שאינה מיוחדת לו, ולמאן דאמר חשדוהו מאשת איש, היינו שחשדוהו שיש לו דביקות במדרגה שאינה ראויה לו לגמרי. ראה שם.

^[39] כלומר, היכן נרמזה אשת איש במילה שוחה? [על פי פי' הרי"ף על עין יעקב].

^[40] ומבאר בבן יהוידע שלא רצו להמיתו בידים אלא השליכוהו לבאר טיט שמוכרח שימות אם ישאר שם, וזו היא העצה לסבב לו מיתה ולא ימיתוהו בידים. והמהרש"א בח"א הקשה, אם השליכוהו לבאר טיט, למה לא נפרש ש"כי כרו שוחה" הכוונה שהשליכוהו לשוחה, שהיא בור ומנא לן שחשדוהו מזונה? ומתרץ, כיון דכתיב "שוחה ללכדני, ופחים", שאינו אלא כצד דבר מחיים במצודה, משמע ליה דלא קאי אבור טיט שהיה בו כדי להמית כדכתיב "עלי למות", אבל לעניין זונה ואשת איש שפיר קאמר "ללכדני ופחים", כדכתיב "אשר הם מצודים וחרמים" [ולפי המהרש"א משמע לא כבן יהוידע אלא שהבור ממית].

^[41] בכתובות ס"ח מביאה הגמרא: בוא נחזיק טובה "לרמאין" וכו' והכוונה היא לשאינם עניים המתחזים לעניים, ויש להסתפק אם גם כאן הכוונה לרמאין המתחזים לעניים או שהכוונה לעניים שלא הולכים בדרך התורה. וראה ברבנו יונה [אבות פ"א מ"ב] שכתב: "ומענין גמילות חסדים הוא להשגיח לעניים ולבחור בין טוב לרע ולהקדים הצנוע וירא שמים על אחרים שאינם כמותו, וכמו שאמר ירמיה ע"ה 'ויהי מוכשלים לפניך", אפילו בשעה שיעשו צדקה, הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים", הרי שמפרש שהכוונה באמת לעניים אלא שאינם מהוגנים. וראה נמי ביד רמה [ב"ב שותפין אות קי"ט] שכתב על דברי רבא "ושמעינן מיניה לדברי הכל דהאי מאן דיהיב צדקה לבני אדם שאינן מהוגנין לאו צדקה הוא", ומשמע שמדובר בעניים דאי בעשירים פשוט הוא דלא מקיים צדקה. וכן מבואר בקיקיון דיונה דמדובר בעניים שאינם מהוגנין. וראה בספר חסידים סימן ס"א דכתב "ממלא חפניים לעניים שאינם מהוגנים אשר בהם עמל ורעות רוח, ולא עוד אלא שנחשב לו עוון כשהוא נותן לפריצים וכו' ולפיכך יתפלל אדם לקב"ה לעולם שיזמין לו בנ"א מהוגנין". וראה בגליוני הש"ס שהביא מהיראים שהמעכב מלתת צדקה משום שרוצה לתת לעני הגון, אינו עובר בבל תאחר, ומסתפק הגליוני הש"ס האם סובר שאין מצווה או שרק יש יתרון לעני הגון. ואולם בגליוני הש"ס מביא שמרבינו יונה בברכות פ' אלו דברים משמע שגם לעני שאינו הגון מקיימים מצות צדקה. [וראה בנמו"י שכתב, כי זה שאינו מקבל שכר, היינו דוקא במי שיודע בו שאינו הגון, אבל אם אינו יודע ואפשר שהוא הגון, יש לו שכר, שהרי לשם מצווה מכוון]. וראה בשו"ע יו"ד סימן רנ"א סעיף ב ברמ"א, שעבריין לתאבון אינם מחויבים להחיותו. ולגבי עבריין במזיד כתב השו"ע שיש איסור בדבר. ראה שם בש"ך וט"ז.

^[42] "ויהיו מוכשלים לפניך" רמז הוא לצדקה, לפי שנאמר על צדקה "והלך לפניך צדקך". תוס'. והמהרש"א ביאר, שנאמר "מתן בסתר יכפה אף", וזה הכוונה בעת "אפך" עשה בהם, כלומר שלא יקבלו שכר צדקה ולא יכפה הצדקה את "האף" מהם. מהרש"א ח"א.

^[43] "משום דכתיב כבוד סתם, משמע ליה כבוד התורה כמה שאחז"ל אין כבוד אלא תורה וכו"' [עץ יוסף].

^[44] התוס' כתבו שהכוונה חוץ לד' אמות של קברו, שבתוך ארבע אמות יש איסור לועג לרש [כמבואר ברכות יח א]. ואולם יש ראשונים שפירשו שמדובר אף בתוך ארבע אמות דכיון דהוא לכבודו מותר. וראה בשיטמ"ק בשם ר"י מגאש שהכבוד לחכם שהושיבו ישיבה על קברו הוא, כיון שהיתה לו ישיבה בחייו ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו בד"ת שלמדו ממנו, שכבוד גדול יש לו בכך. וראה עוד שם. וראה עוד במהר"ל שמבאר נמי שהישיבה על קברו הוא כאילו המת גם כן בישיבה עמהם, ובזה מבאר את השיטות. שהמאן דאמר הסובר שהושיבו ישיבה עד ג' ימים, סובר שעד שלשה ימים גופו קיים, אבל אחר כך, אין גופו קיים, וכיצד יחשב שיושב עמהם ואין גופו קיים, ולמ"ד עד שבעה כי אף שאין גופו קיים מ"מ נפשו שם, ולמ"ד שלושים כי עד שלושים כאילו היה עדיין נמצא כי צורת צלמו הוא לפני האדם ראה שם באורך. והמהרש"א כתב שאפשר שהושיבו ישיבה שם לספר בכבודו ולהספידו. ממילא אין איסור אף בתוך ד"א.

ר' אלעזר אומר: אף הנחש, ומשמע שגם הוא מסכים ששאר החיות מועדות הן, אלא שמוסיף עליהן את הנחש. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו: ר' אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדים, והנחש מועד לעולם, הרי שלדעת ר' אלעזר שאר החיות אינן מועדות!

ומתרצים: תני [שנה] כך, ר' אלעזר אומר: נחש, כלומר, רק הנחש, הוא המועד לעולם.

א ובקשר לאמור במשנתנו כי הארי הריהו מועד מתחילתו, אמר שמואל: ארי השייך לאדם מסויים, שהזיק בהיותו ברשות הרבים, אם היה זה באופן שדרס ואכל, כלומר, שהמם תחילה את הבהמה במכה, ואחר כך נשך ממנה ואכלה — פטור הבעלים. אולם אם תחילה טרף אותה בשיניו והרגה ואחר כך אכל אותה — חייב.

ומסבירים: אם דרס ואכל — פטור, כיון דאורחיה למידרס [שדרכו לדרוס] הוה ליה [הרי הוא] כמו בהמה שאכלה פירות וירקות, דהוה ליה [שהרי הוא] נזק שן ברשות הרבים, ופטור. ואילו טרף — לאו אורחיה [לא דרכו] הוא זה, ונזק בלתי רגיל שעושה בעל חיים מדעתו — קרן הוא וברשות הרבים חייב.

ושואלים: למימרא [האם ניתן לומר] מכאן שטריפה לאו אורחיה הוא [אין זה דרכו]? והכתיב [והרי נאמר] "אריה טרף בדי גרותיו" (נחום ב, יג), משמע שארי טורף! ומשיבים: הכוונה היא בשביל גורותיו, ובשבילם הוא הורג תחילה ומביא את הטרף. ומקשים: והלא נאמר "ומחנק ללבאתיו" (נחום ב, יג)! ומסבירים: הכוונה היא גם כן בשביל לבאותיו הוא עושה כן, שחונק את טרפו, אבל אין זה דרכו לעצמו. ומקשים: והלא נאמר שם "וימלא טרף חריו"! ומשמע שמביא טריפה שהרג עבור עצמו! ומשיבים: הכוונה היא — בשביל חוריו, כלומר, בשביל גוריו הנמצאים שם. ומקשים: והרי נאמר שם "ומענתיו טרפה", כלומר, שמביאו למעונו טריפה, שהרגה קודם! ומסבירים: אף כאן כוונת הכתוב היא שטורף רק בשביל מעונותיו להביא לגוריו.

ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בקשר לנזקי שן: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, אם טרפה בהמה ואכלה בשר — משלם נזק שלם, ומשמע אם כן שדרכה לטרוף ולאכול, ולכן חייב בתשלום נזק שלם, ככל שן!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן שטרפה והרגה כדי להניח את הטרף לאחר מכן, ודבר זה הוא דרכה של חיה, ולכן דינו כדין שן. ומקשים: הא [הרי] "אכלה" קתני [שנה] ולא שהניחה! ומשיבים: בשנמלכה ואכלה, שמתחילה טרפה כדי להניח, ואחר כך נמלכה ואכלה ממנו.

ושואלים: מנא ידעינן [מניין אנו יודעים] שאכן נמלכה החיה ומשום כך אנו מחייבין את בעליה בתשלום הנזק? ועוד, בהלכה זו של שמואל נמי [גם כן], דלמא הכי [שמא כך] הוא שהארי טרף על מנת להניח ונמלך לאחר מכן ואכל, ואם כן מדוע נחייבו ברשות הרבים כדין קרן?

אמר רב נחמן בר יצחק: לצדדין קתני [שנה]. כלומר, את הברייתא יש להבין לא כהמשך אחד, אלא כפסק הלכה הנחלק לשני צדדים שונים, וכך יש לשנות: בהמה שטרפה להניח, או דרסה ואכלה — משלמת נזק שלם.

רבינא אמר: כי קא אמר [כאשר אומר] שמואל שארי שטרף אין זו דרכו, הרי זה בארי תרבות שגודל בין בני אדם, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' אלעזר, שאמר שארי כזה לאו אורחיה [אין זה דרכו] לטרוף.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בארי תרבות שאינו מועד כלל לתקוף, אם כן אפילו אם דרסה נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] עליה ברשות הרבים, שהרי אין זו דרכו, ואין לכך דין שן אלא דין קרן!

אלא הסברו של רבינא לאו [לא] על דברי שמואל אתמר [נאמר], אלא אמתניתא [על הברייתא]. וכך יש להבין: כי תני מתניתא [כאשר שנה את הברייתא] בחיה שנכנסה לחצר הניזק שמשלם נזק שלם, אין זה משום שדרכה לטרוף, אלא מדובר בארי תרבות, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' אלעזר שאמר: לאו אורחיה [אין זה דרכו].

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאין זה דרכו, רק חצי נזק בעי לשלומי [יצטרך לשלם] כדין קרן, ולא נזק שלם! ומשיבים: מדובר כאן בבעל חיים דאייעד [שנעשה מועד] לכך.

ושואלים: אי הכי, מאי האי דקתני לה [אם כך, מה זה ששנה אותה, את ההלכה הזו] גבי [אצל] תולדה של שן שהיא מועדת לעולם? שהרי לפי הסבר זה גבי [אצל] תולדה של קרן בעי למיתנייה [צריך היה לשנות אותה]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר לפי פירוש זה.

ב משנה מה בין תשלומי נזקי שור תם לתשלום נזקי מועד?

— אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו של השור, ואילו המועד משלם נזק שלם מן העלייה, מנכסיו של בעל השור.

ג גמרא ומבררים את המשנה: מאי [מה פירוש] "עלייה"? אמר ר' אלעזר: הכוונה היא במעולה שבנכסיו, כלומר, משלם מן העידית שבנכסיו.

וכן הוא אומר: "וישכב יחזקיהו עם אבתיו ויקברהו במעלה קברי בני דויד" (דברי הימים ב לב, לג), ואמר ר' אלעזר: מה פירוש "במעלה" — אצל מעולים שבמשפחה, ומאן נינהו [ומי הם] — דוד ושלמה.

כיון שהזכרנו דברים אלה ביחס לקברי בני דוד, מביאים פסוק דומה לו, שנאמר בקבורת המלך אסא: "ויקברהו בקברתיו אשר כרה לו בעיר דויד וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים" (דברי הימים ב טז, יד), מאי [מה פירוש] "בשמים וזנים"? ר' אלעזר אמר: כוונתו זיני זיני [מינים מינים], סוגים שונים של בשמים, ר' שמואל בר נחמני אמר: כוונתו בשמים כאלה שכל המריח בהן בא לידי זימה (זנות), ולכן נקראים "זנים". כיון שהוזכרה מחלוקת בין ר' אלעזר ור' שמואל בר נחמני בפירוש המקראות, מביאים עוד מחלוקת דומה ביניהם.

נאמר בדברי ירמיה הנביא, כאשר ביקש מה' לענוש את רודפיו "כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי" (ירמיה יח, כב), ונחלקו מהו עניינה של מלכודת זו, ר' אלעזר אמר: כוונתו שחשדוהו מזונה, ר' שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש.

ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שחשדוהו מזונה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "כי שוחה עמקה זונה" (משלי כג, כז) שכן "שוחה" הוא כינוי לזונה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחשדוהו מאשת איש, מאי [מה לשון] "שוחה" שנאמרה כאן? ומשיבים: אטו [וכי] אשת איש המזנה עם זר מי נפקא [האם היא יוצאת] מכלל זונה?

ושואלים מצד אחר: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שחשדוהו מאשת איש — היינו דכתיב [זהו שנאמר] "ואתה ה' ידעת את כל עצתם עלי למות" (ירמיה יח, כג), כלומר, שזממו עליו דברים שחייבים עליהם מיתה, שהחשידוהו שבא על אשת איש, ועונשו של זה מיתה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחשדוהו מזונה — מאי [מה פירוש] "למות"? הלא על זונה אין חייבים עונש מיתה! ומשיבים: הכוונה היא כפשוטו שהשליכוהו לבאר טיט.

דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] באותו ענין "ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם" (ירמיה יח, כג)? — כוונתו: אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה — הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים שהם רמאים ואינם צריכים לצדקה, כדי שלא יקבלו עליהן שכר על הצדקה שעשו, שיתברר שאף מצוות צדקה לא היתה בכך. ושוב לענין קבורתו של המלך חזקיהו.

נאמר בענין זה "וכבוד עשו לו במותו" (דברי הימים ב לב, לג) — מלמד שהושיבו ישיבה על קברו שיעסקו שם בתורה לכבודו.

פליגי בה [נחלקו בכך] ר' נתן ורבנן [חכמים] כיצד היה הדבר, חד [אחד מהם] אמר: שלשה ימים ישבו,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabbi Elazar says: Also the snake. By using the term also, Rabbi Elazar suggests he considers a snake to be forewarned to the same extent as the other animals in the mishna’s list, which, according to his opinion, are not considered to be forewarned if they are domesticated. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Elazar says: When these animals are domesticated they are not considered to be forewarned, but the snake is always considered forewarned?

The Gemara answers: Emend and teach the baraita as saying that Rabbi Elazar says: A snake, instead of saying: Also a snake. Accordingly, the baraita is teaching that he holds that only a snake is considered to be forewarned under all circumstances because he holds that even if it is domesticated it is still prone to cause damage.

§ The Gemara considers cases of damage caused by a lion: Shmuel says: With regard to a lion that kills an animal in the public domain, if it clawed its prey and ate it, the lion’s owner is exempt from liability. But if it first tore apart its prey with its teeth in order to kill it, and only then ate it, the owner is liable for the damage.

The Gemara elucidates: If it clawed its prey and ate it, the owner is exempt, since it is its typical manner to claw its prey and eat it, and it is therefore equivalent to the case of an animal that eats fruit and vegetables belonging to someone else. Therefore, it is classified as Eating done in a public domain, and the owner of the lion is exempt. But if the lion first tore apart its prey to kill it, since this is not its typical manner, the act is classified as Goring, for which an owner is liable even in a public thoroughfare.

The Gemara asks: Is this to say that tearing apart its prey is not the typical manner of a lion? But isn’t it written: “The lion tears apart for its young, and it strangles for its lionesses, and it fills its caves with prey, and its den with that which was torn apart” (Nahum 2:13). The description in the verse clearly indicates that it is the typical manner of a lion to tear apart its prey. The Gemara answers that each phrase of this verse is referring not to a situation where the lion catches prey for its own immediate use, but to one where it provides food for its young, as it says: “The lion tears apart for its young”; to provide food for its lionesses: “And it strangles for its lionesses”; to provide food for the young cubs in its lair: “And it filled its lair with prey”; and to provide food for the young cubs in its den: “And its den with that which was torn apart.” Therefore, we cannot learn from this verse that it is the typical manner of a lion to tear apart prey for its own immediate use.

The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita concerning acts classified as Eating: And similarly, in the case of a wild animal, including a lion, that entered the courtyard of the injured party and tore apart the courtyard owner’s animal and ate its meat, the owner of the wild animal pays the full cost of the damage.

The Gemara answers: With what are we dealing here? This is a case where it tore apart the animal in order to leave it for later consumption. Since this is typical behavior for a lion, the lion is considered forewarned with regard to it. The Gemara asks: Doesn’t the baraita teach: And ate its meat? The Gemara answers: This is a case where the lion initially killed the animal to leave it for later consumption but then reconsidered and ate it.

The Gemara questions this understanding: How can we know what the animal’s initial intentions were? And furthermore, if one accepts this claim, then the ruling of Shmuel is also called into question, as perhaps the case he ruled on is a case like this, where the lion initially intended to leave the prey he killed for later consumption, and therefore the owner should be exempt. The Gemara therefore rejects this understanding.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The baraita teaches two cases disjunctively and should be understood as teaching two halakhot: With regard to a lion that tore apart an animal in order to leave it for later consumption, or a lion that clawed its prey and ate it, since each acted in the typical manner of a lion, the owner pays the full cost of the damage.

Ravina said: It is the typical manner of a wild lion to kill its prey and then eat it, and therefore such damage is classified as Eating. Accordingly, if the damage was done in the public domain, the lion’s owner is exempt from any liability. When Shmuel says that an owner is liable if his lion does so, that was with regard to a domesticated lion and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says it is not the typical manner of a domesticated wild animal to attack. Accordingly, the act is classified as being of the category of Goring, for which one is liable even in a public thoroughfare.

The Gemara asks: If so, then even when the lion clawed its prey and ate it, the owner should be liable for any damage it causes in a public domain, since according to Rabbi Elazar such behavior is atypical for a domesticated lion. Why then does Shmuel rule that in such a case the owner is exempt?

The Gemara concedes that its presentation of Ravina’s opinion is untenable: Rather, Ravina’s explanation was not stated in reference to Shmuel’s ruling, but rather in reference to the baraita, cited above, that discusses a case where a lion causes damage in the courtyard of the injured party. Accordingly, Ravina’s statement should be understood as follows: When the baraita teaches that one is liable if one’s lion tore apart an animal and ate it, that was with regard to a domesticated lion and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says it is not the typical manner of a domesticated wild animal to attack.

The Gemara asks: If that is so, since the act is atypical behavior for a lion, it should be classified as Goring, and the owner should be required to pay for only half the cost of the damage. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the lion was forewarned.

The Gemara questions further: If that is so, what is the reason that the baraita teaches this among the subcategories of Eating? It should have taught it among the subcategories of Goring. The Gemara concedes: This is a difficulty with this explanation.

MISHNA: What is the difference between the liability incurred for damage caused by an ox that is considered innocuous and the liability incurred for damage caused by an ox that is forewarned?

The only differences are that for damage caused by an innocuous ox, the owner pays half the cost of the damage exclusively from proceeds of the sale of the body of the ox, and for a forewarned ox he pays the full cost of the damage from his higher property.

GEMARA: What does the mishna mean by saying he pays from his higher [aliyya] property? Rabbi Elazar says: It means that he pays with the superior-quality [bame’ulla] items of his property.

And similarly, the fact that the word aliyya is referring to superior-quality property is indicated by the verse that states: “And Hezekiah lay with his ancestors, and they buried him in the best [bema’ale] of the sepulchers of the descendants of David” (II Chronicles 32:33), and Rabbi Elazar says: The term bema’ale means beside the best of the family. And who are they? David and Solomon.

The Gemara offers an interpretation of another verse about the burial of a king of Judea, King Asa: “And they buried him in his own sepulchers, which he had hewn out for himself in the city of David, and laid him in the resting place, which was filled with perfumes and spices [zenim] prepared by the perfumers’ art” (II Chronicles 16:14). What is meant by “perfumes and spices”? Rabbi Elazar says: It means many different types [zinei] of perfumes. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: The word zenim sounds similar to the word zenut, licentiousness, and should therefore be understood about types of perfumes that anyone who smells them is led to licentiousness.

The Gemara cites another dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Shmuel bar Naḥmani: Jeremiah requested of God to punish those who hounded him: “For they have dug a pit to trap me and they have set snares for my feet” (Jeremiah 18:22). In what way did they dig a pit to trap him? Rabbi Elazar says: They cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a woman who had engaged in sexual intercourse with a man forbidden to her by the Torah [zona]. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: They cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a zona, this is because the word “pit” is used as a metaphor for a zona, as it is written: “For a zona is a deep pit” (Proverbs 23:27). But according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman, for what reason did Jeremiah use the word “pit”? The Gemara answers: Due to the fact that she is a married woman, should she be excluded from the category of a zona? If she commits adultery she is also termed a zona, and the term “pit” can justifiably be applied to her.

The Gemara asks: Granted, according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman, this is consistent with that which is written: “You, Lord, know all their plans to kill me” (Jeremiah 18:23). By claiming he engaged in intercourse with a married woman, they implicated him in a prohibition punishable by the death penalty. But according to the one who says that they suspected him of engaging in intercourse with a zona, what did he mean by saying “to kill me” when there is no court-imposed capital punishment for doing so? The Gemara answers: Jeremiah was referring to the fact that they cast him into a pit of mire.

Rava interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Let them be made to stumble before You; deal with them in the time of Your anger” (Jeremiah 18:23)? It means that Jeremiah said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even at a time when they try to perform acts of charity, make them stumble by ensuring that they do so with people who are unworthy of charity in order that they should not receive the reward for helping them.

The Gemara, above, cited a verse concerning King Hezekiah’s burial. The Gemara cites the continuation of that verse: “And they afforded him honor in his death” (II Chronicles 32:33). This teaches that they established a yeshiva at his grave to study Torah there.

Rabbi Natan and the Rabbis disagree with regard to this yeshiva: One said: They studied there for three days.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר מר רבי אלעזר אומר אף הנחש ומקשי' קיימא לן דלא קתני אף אלא דהוא מודה על קמייתא. והתנן ר' אלעזר אומר בזמן שהן תרבות אין מועדין הא אם אינן תרבות מועדין הן. ופרקי' תני הנחש כדתנן והנחש מועד לעולם.

אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור. טרף ואכל חייב. פי' אם הכה זה הארי הבהמה בידיו ומתה באירוס שלו אכלה פטור שכן דרכו בעת שרוצה לאכול וקיימא לן שן ברשות הרבים פטור. אבל אם טרף בפיו ובשיניו והמית הבהמה חייב ואע"פ שאחרי כן אוכל ויושב ששינה ודינו כדין הקרן ברשות הרבים דבהדיא תנינן דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף. דתניא (בבא מציעא צג ע"ב) רועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס כו' ואקשינן על שמואל והכתי' אריה טורף בדי גורותיו ופירק בשביל גורותיו כלומר אין רצונו לאכול אלא להמית ולהאכיל לבניו. וכן שאר הפסוק.

והתניא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה ואכלה משלם נזק שלם.

ופירק ר' נחמן בר יצחק טרפה והניחה ונמלכה ודרסה ואכלה משלם נזק שלם.

רבינא אמר כי אמר שמואל בארי תרבות ונדחת ואמר אלא מתניתא בארי תרבות ואליבא דר' אלעזר דאמר לאו אורחיה הוא ומשונה הוא. ואקשינן והא קיימא לן משונה בחצר הניזק לרבנן חצי נזק. ופריק דאייעד. ותוב אקשינן עליה אי הכי הא דקתני לה גבי תולדה דשן ותנינן בכיצד השן מועדת ת"ר כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה כו' גבי תולדה דקרן בעי למיתניה קשיא.

(פיס') [מתני'] מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם ומן העלייה. מה עלייה אמר רבי אלעזר מעולה שבנכסיו.

במעלה קברי בית דוד אמר ר' אלעזר אצל המעולין שבמשפחה ומאי נינהו דוד ושלמה.

אמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור. כלומר שאורחי' הוא ושן שלא ברשות הניזק פטור טרף ואכל חייב כלומר חצי נזק כדין קרן דמשונה הוא דלאו אורחיה הוא ופירוש דרס ואכל שדורס ואוכל חי וטרף ואכל שממי' ואח"כ אוכל והזאב בהפך וזהו ששנינו ובא ארי ודרס זאב וטרף. ומהא דשמואל שמעינן דכי קתני במתניתין בכל הני שהן מועדין לאו מועדין לכל מילי נינהו אלא כל חד וחד כי אורחי' דאי לא הארי פטור ברה"ר בין בדרס בין בטרף וברשות הניזק חייב בין דרס בין טרף ואם איתא מאי קא מקשה מדקתני בברייתא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם אלא אינן מועדין אלא לדאורחייהו.

וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דלמא בזאב שדרכו לטרוף ולאכול וליתא דמדקתני חיה סתם משמע דכן הדין בכל מה שהיא חיה דאי לא ה"ל למיתני וכן זאב וא"ת עוד דלמא ר' טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם לא היא דהא לקמן בפרק כיצד קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה ושתה משקין הראוין לה משלמת נזק שלם והדר תני וכן חיה שנכנס לחצר ומדקתני רישא הכי והדר תני וכן משמע ככ"ע היא וכן מדקתני לה גבי שן ולא קתני ליה גבי קרן כדקדייק במסקנא.

ארי דרכו לדרוס ולאכול את טרפו בעודו חי אבל אין דרכו לטרוף ר"ל להרוג תחלה ולאכול אח"כ אלא שלפעמים דרכו לטרוף ולהצניע לבניו מעתה כל שדרס ואכל דרכו הוא והרי זה שן ופטור ברשות הרבים ואם טרף ואכל הרי זה קרן וחייב ברשות הרבים ודינו בחצי נזק הואיל ואין דרכו בכך ואם טרף והניח פטור ברשות הרבים כל שהניח דרכו בכך וזאב מ"מ דרכו לטרוף והוא שאמרו בבבא מציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס ומעתה טרף ברשות הרבים פטור:

רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות. כתבו בתוספות דאומר ר"י דלא גרסינן רבי אליעזר הכא אלא ר"א וכו' אבל אין לתרץ דשפיר גרסינן ר"א הכא והתם והכא שיש להם תרבות כגון שגדלו אותם מקטנותם והתם דאין להם תרבות בקשורין בשלשלאות כמו שמחלקין התוספות בסמוך דאם כן אז תהיה הסברא הפוכה מרבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי אלעזר דגבי נחש קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא קסבר יש להם תרבות ומוקמינן ליה בשלשלאות אלמא דעל ידי שלשלאות יש להם תרבות וכשגידלם מקטנותם אין להם תרבות וגבי ארי וזאב אמרינן לרבי יוחנן להיפך דכשגידלן יש להם תרבות וכשקשורין בשלשלאות אין להם תרבות ותהיה סברא הפוכה מרבי יוחנן לריש לקיש אליבא דרבי אלעזר. גליון.

אבל רבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל ואומר רבנו תם דהכא גרסינן רבי אלעזר וכו'. אי נמי יש לומר דהכא בארי תרבות שגדלו מנעוריו והתם בסתם אריות שלא גדלו אצל בני אדם דבסתם אין לו תרבות. אבל קשה לריש לקיש דאמר לרבי אלעזר והוא שהמיתו וכו'. ויש לומר דהתם באסורים בשלשלאות. וריב"א תירץ דודאי יש לו תרבות לענין שיכול לשמרו ואין אדם רשאי להרגו אבל אין לו תרבות כל כך שלא יהא מועד מתחילתו וחייב בעליו נזק שלם כדין שאר מועדין. ע"כ.

והא אנן תנן רבי אלעזר אומר וכו'. משמע ליה למקשה דלכך אמר רבי אלעזר אף הנחש דרצה לומר דנחש הוא בכלל שאר חיות ומדנחש מועד שאר חיות נמי מועדות ולכך פריך והא אנן וכו' ורבי אלעזר אומר אינם מועדים ומשני תני נחש הוא דמועד אבל הני לא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

דרס ואכל. בלשון אחר פירוש הערוך אם הכה הארי זה הבהמה בידיו ומתה ואכלה פטור שכן דרכו לכשרוצה לאכול ושן ברשות הרבים פטור אבל אם טרף בפיו ובשניו והמית הבהמה חייב אף על פי שאחרי כן יושב ואוכל ששינה וחייב כמו קרן ברשות הרבים דבהדיא תניא דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף דתניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס ומתוך לשונו משמע הכי דבפיו ובשיניו אין דרכו לטרוף לא לאכול ולא להניח מדמפרש אף על פי שאחרי כן יושב ואוכל חייב משמע דכל שכן אם לא אכל. וכולה שמעתתא לא משמע הכי ואפילו יפרש דטרף ואכל דוקא קאמר אבל טרף בפיו ובשניו והניח פטור דהיינו אורחיה אכתי קשיא דהוה ליה לשמואל לפלוגי בטרף גופיה בין טרף ואכל לטרף והניח. ולשון אחר שפירש נראה עיקר שאוכל מחיים לאלתר שלא המיתה בתחילה וטרף ואכל נראה קורא כשהורג תחילה ואחר כך אוכל. וכן פירש בקונטרס. וכעין זה מפרש רבנו תם כל עוף הדורס טמא בפרק אלו טרפות. תוספות שאנץ.

והא כתיב ארי טורף בדי גורותיו ומשני בשביל גורותיו. וקשה דמה מקשה כיון דכתיב בדי גורותיו וכן בהנך כולהו. ועל כן פירש הר"ש בן הר"ש דהמקשה פריך מרישיה דקרא והא כתיב טורף ומשני בדי גורותיו וכן כולהו. ומיהו כי מסיק בתר הבי ומעונותיו סבירא ליה דמדברי המתרץ הם. מהר"י כ"ץ ז"ל.

והא תניא וכן חיה. כתבו בתוספות ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא וכו' דהא לקמן בפרק כיצד הרגל קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין וכו' משלמת נזק שלם וכן חיה וכו' ומדקתני וכן משמע דאתיא ככולי עלמא כמו רישא וגם מדקתני לה גבי תולדה דשן קדייק כדמסקינן. תוספות שאנץ.
וקשה והרי כשהעמיד אותה במסקנא כרבי אלעזר בהדי תרבות קשה נמי זו הקושיא עצמה אמאי קתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן הוה ליה למתנייה. וי"ל דהשתא אי הוה מוקמינן לברייתא דקתני טרפה ואכלה משלם נזק שלם בחצר הניזק כרבי טרפון הוה קשי טפי ליתנייה גבי תולדה דקרן לפי שדומה לקרן בשני צדדים כיון דאיירי בדלא אייעד אם כן דומה לקרן דמשלם חצי נזק ברשות הרבים ומשלם מגופו ואפילו כשמשלם נזק שלם בחצר הניזק לרבי טרפון מגופו משלם ולא מן העלייה אבל לקמן דמוקמינן ברייתא כרבי אלעזר ובארי תרבות וכשטרף ואכל הוי לאו אורחיה ונזק שלם משלם משום דאייעד אם כן אינו דומה לקרן אלא בצד אחד שמשלם נזק שלם אפילו ברשות הרבים אבל לעולם מן העלייה משלם ומשום הכי לא היה קשה כלל כך אם שנה אותו גבי שן אף על פי כן מקשה תלמודא וליתנייה גבי קרן. קשיא. גליון.
והראב"ד ז"ל תירץ דלהכי לא אוקמוה כרבי טרפון משום דקתני רישא כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. ע"כ.

כי תניא מתניתין בארי תרבות ואליבא דרבי אלעזר. כתבו בתוספות דלא נקט רבי אלעזר לאפוקי רבנן וכו' עד כדמפריש ואזיל וכו'. ועיקר התירוץ אינו אלא מהא דמוקי לה בדאייעד. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון רבינו ישעיה ז"ל כי תניא בארי תרבות. תימא לימא רבנן היא. יש לומר דלא קאמר ואליבא דרבי אלעזר לאפוקי מדרבנן וכו' ככתוב בתוספות. אי נמי להכי לא אוקמה כרבנן דברייתא איירי בכל חיה בין בארי בין בזאב הואיל ולא תרבות הוא בלא אייעד נמי משלם נזק שלם דאורחיה להזיק ולטרוף וגם ארי צריך לאוקמי בדאייעד דלאו אורחיה לטרוף להכי אוקמה כרבי אלעזר דבין זאב בין ארי לא משלם נזק שלם אלא באייעד כיון דבני תרבות הן. ואי קשיא כיון דצריך לאוקמי בדאייעד למה לי למיתני בחצר הניזק. וי"ל דמשום זאב ושאר חיות נקטיה דודאי משום ארי לא צריך דכיון דארי תרבות הוא ומעולם לאו אורחיה בטרף ומיום הולדו הוה ליה קרן כי אייעד חזר לקדמותו הוה ליה כקרן ברשות הרבים ומחייב אבל זאב ושאר חיות דקודם שהיה להם תרבות הוו להו שן דאורחייהו לטרוף וכי הוו בני תרבות הוו להו קרן וכי הדר אייעד חזרו לקדמותם להיות שן ולהכי מוקמה ברשות הניזק דאי ברשות הרבים הוו פטירי. והא דפריך בתר הכי בהדי קרן הוי ליה למתנייה לאו משום דלא איירי ברייתא בשן אלא התלמוד פריך אמאי תנייה גבי שן ולא גבי קרן. ע"כ.

וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל כתוב בתוספות וי"ל משום זאב נקט וכו'. וקשה אם כן מאי פריך הספר ליתני גבי קרן נימא להבי נקט אותו גבי שן בשביל זאב. וי"ל דהכי פריך עדיין ליתני גבי קרן ולא גבי שן פן תטעה דפטור ברשות הרבים. גם עתה אם ישנה גבי קרן תטעה שזאב חייב ברשות הרבים. וי"ל בזה לא מצי למטעי מדנקט ברשות הניזק. ע"כ.
וזה לשון הראב"ד ז"ל רבינא אמר כי קאמר שמואל טרף ברשות הרבים חייב בארי תרבות דלאו אורחיה אבל ארי דלאו תרבות כולהו אורחיה. אי הכי אפילו דרסה ברשות הרבים יהא חייב אלא כי תניא מתניתין בארי תרבות ואייעד. וקשיא לן כיון דבהעדאה מיירי למה לי לאוקמה כרבי אלעזר לוקמה כרבנן ולעולם לאו אורחה ומשום דאייעד משלם נזק שלם. ומתרצינן דאי רבנן אדתני טרפה ואייעד ליתני דרסה ולא אייעד דהויא שן גמורה ומשום הכי אוקמה כרבי אלעזר דתרווייהו כי הדדי נינהו וחד מינייהו נקט. ע"כ.

מתניתין מה בין תם למועד. כלומר אי זה מעלה יש בין תשלומי תם שהוא חצי נזק לתשלומי מועד שהוא נזק שלם. ה"ר יהונתן ז"ל.

גמרא בעת אפך עשה בהם. כלומר בשעה שירצו לכפות אפך דכתיב מתן בסתר יכפה אף. ה"ר ישעיה ז'"ל.

י"ד שמ"ד שהושיבו ישיבה על קברו. ואם תאמר והא הוה לועג לרש. יש לומר כיון שהוא הרבה תורה ליכא משום לועג לרש כדאמרינן שבדקו מדן עד באר שבע וכו'. אי נמי בריחוק ארבע אמות איירי וכו'. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
ובתשובות ה"ר יוסף הלוי ז"ל אבן מיגש וששאלת הא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת דאוקימנא הני מילי לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא אלמא אסור לדבר בפני המת בדברי תורה. וקשיא לן אהא דאמרינן וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו הכי חזינא דהא דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו הני מילי בחכם שהיתה לו ישיבה בחייו ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו בדברי תורה שלמדו ממנו וכיון שהדבר ידוע שכבוד גדול יש לו בכך אין בזה משום לועג לרש וגו'. וההיא דאמרינן אין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת ואוקימנא בדברי תורה דשמעת מינה דאסור לדבר לפני המת בדברי תורה וכן הא דתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין וכו' ויקרא ויתפלל, במת שלא היה חכם ולא בעל ישיבה עסקינן. אי נמי שהיה חכם אלא שאותם העוסקים בדברי תורה בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד אלא לעסוק בדברי תורה להנאת עצמן הוא שמתכוונים. אי נמי איכא לאוקמה באחד או שנים שמתעסקים בפניו שהכבוד אינו אלא בהושבת ישיבה על קברו דמשמע ישיבה ישיבת תלמידי חכמים מרובין אבל אחד או שנים אין קורין להם ישיבה ואין בעסיקתן בדברי תורה בפניו דרך כבוד אלא בזיון הוא לו דכיון דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות נמצא האוחז תפילין בפני המת והמתעסק בפניו בדברי תורה שהוא מצוה כאלו לועג על המת לפי שמראה שהוא חייב במצות והמת אינו חייב במצות דנעשה רש מהן ועובר משום לועג לרש חרף עושהו. ע"כ.

תוס' בד"ה ר"א אומר בזמן כו' ואר"ת כו' אא"כ המיתו אבל כו' עכ"ל חסר בכאן בתוס' וכמו שהגיה מהרש"ל וע"ש בתוס':

בד"ה כי תניא מתניתא כו' וי"ל משום זאב כו' והוה שן דפטור בר"ה עכ"ל יש לדקדק דא"כ מאי פריך מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן בעי למתני הא משום זאב דחזר לקדמותו שפיר נקט לה גבי שן וי"ל דהכי פריך דלא הוה ליה למתני הכא סתם חיה דמשמע נמי ארי אלא הוה ליה למתני הכא גבי תולדה דשן זאב בהדי' וארי ה"ל למתני גבי תולדה דקרן וק"ל:

ויקברוהו במעלה קברי בני דוד כו' אצל המעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה. לא נעשה כן לא' משאר מלכי בית דוד כלפי מה שאמרו פ"ק דסנהדרין שבא שבנא להסירו מכבוד המלוכה וחצב לעצמו קבר במקום שהיה ראוי להיות קבור חזקיהו כי היה מבקש להיות מלך במקומו וע"כ נהרג שבנא בקלון גדול ולא בא לידי קבורה בירושלים כלל כמפורש שם וע"כ שוב כשמת חזקיהו בכבודו לא רצו להניחו באותו קבר שנחצב לשם הרשע ומשום כבודו העלוהו לקברו אצל המעולים דהיינו דוד ושלמה וזה שדקדק בקברי בני דוד ולא בקבר ההוא שנחצב לשם שבנא שלא היה מתייחס לבני דוד וק"ל:

ויקברוהו במעלה כו' וישכבוהו כו'. גם בזה סיפר הכתוב בדבר שלא נזכר בשארי מלכי יהודה ואפשר מפני שחלה ברגליו כמעט שנתיים קודם מיתתו והכין לו קבר בחייו והוצרך למרקחות ולמיני בשמים כמפורש בקרא וק"ל:

כי כרו שוחה כו' רשב"ן אומר מלמד שחשדוהו מא"א כו'. וכן אמרו בפרק חלק גבי מרע"ה וישמע משה וגו' ששמע שחשדוהו מא"א כו' יש לפרש בזה שמשה וירמיה שניהם שוים היו מוכנים לנבואה לזמן רב כמ"ש מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך זה הוכיחם מ' שנה וזה הוכיחם מ' שנה והוצרכו לפרוש מנשותיהם כמ"ש במשה ואתה פה עמוד וגו' ומזה היו נחשדים בעיני ליצני הדור שאמרו א"א לילוד אשה לפרוש מן האשה זמן רב כ"כ וק"ל:

ומ"ש מאי למות שהשליכוהו לבאר טיט. ויש לדקדק דאימא דקרא דלעיל מיניה כי כרו שוחה נמי בהכי קמיירי שהשליכוהו לבור שהיא שוחה ומנליה למימר שחשדוהו מזונה וי"ל כיון דכתיב שוחה ללכדני ופחים כו' שאינו אלא כצד דבר מחיים במצודה משמע ליה דלא קאי אבור טיט שהיה בו כדי להמית כדכתיב עלי להמית אבל לענין זונה וא"א שפיר קאמר ללכדני ופחים כדכתיב אשר היא מצודים וחרמים גו' ודו"ק:

מוכשלים לפניך בעת אפך כו' אפי' בשעה שעושין צדקה כו'. עיין פי' התוס' ונראה לפרש עוד כמ"ש בפ"ק דבבא בתרא דבעושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף וע"כ בקש ירמיה שיהיו מוכשלים בעת האף בנתינתן הצדקה לבני אדם שאינן מהוגנים שלא יקבלו עליה שכר ולא יכפה צדקה שלהן את האף ואהא מייתי ליה נמי התם בפ"ק דב"ב ע"ש:

שהושיבו ישיבה כו' ח"א ג' וח"א ז' כו'. כל הני שיעורא אבלות הן כדאמרינן ג' לבכי ז' לאבילות כו' ואפשר דהושיבו ישיבה שם לספר בכבודו ולהספידו שם והשתא ניחא דהושיבו ממש על קברו משמע וק"ל:

תוס' ד"ה ר"א אומר וכו' ואומר ר"ת דהתם בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו ועוד י"ל דלענין זה קאמר התם דיש להם תרבות שאין להם להורגם וכו'. כנ"ל להגיה דתרי תירוצים הם (ועיין שם בתוס' דסנהדרין):

רש"י בד"ה א"ה כו' במתניתא הוא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ר' אליעזר כו' וקסבר יש להם כו' כצ"ל:

בד"ה והוא דלא כו' והוא עונשו. נ"ב גליון ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא:

תד"ה והתניא ולא ה"מ לשנויי דכר"ט אתיא כו' מדקתני כו'. ק"ק דמ"מ אליבא דרבינא ל"ל לאוקמא בדאייעד לוקי בדלא אייעד וכר"ט ולא יצטרך לאוקמי בארי תרבות וכר"א להועי"ל שבדבור הסמוך. ולולי דבריהם י"ל דלהכי לא מוקי כר"ט משום דזאב משלם מן העליה וארי מגופו והוה כמו לצדדין שכתבו בדבור הסמוך לקמן ול"ד לר"פ דלקמן במשנה דכייל בהדדי ביעוט וצרורות אע"ג דביעוט משלם מגופו וצרורות מה"ע דהתם עכ"פ פלגינהו מהדדי אבל הכא כוללם יחד בשם חיה [וכה"ג כתבו התוס' בע"ז (יד ב) בד"ה ובן בתירא] :

אֵצֶל מְעֻלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה (דברי הימים ב לב, לג). נראה דאף על גב דאיכא עוד צדיקים גמורים במלכי בית דין כגון יותם ויאשיהו וכדומה עם כל זה שלשה אלה שהם דוד ושלמה וחזקיהו לימדו תורה בישראל הרבה ולכך נקברו זה אצל זה וסופי תיבות שמותם הוד וראשי תיבות שלהם חדש [דוד שלמה חזקיהו] שחדשו ריבוץ תורה בישראל הרבה.

"כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי, וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי" (ירמיה יח, כב). רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה. נראה לי בס"ד דדריש 'לְרַגְלָי' על התשמיש שמכונה בשם רגל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ (שמואל ב יא, ח) שאמר דוד המלך ע"ה לאוריה והם היו אומרים שהוא משמש עם הזונה.
גם נרמזה הזונה ב'פַחִים' כי אותיות זונה במלואם כזה זי־ן וי־ו נו־ן ה־ה עולה קל"ז [137] ועם הכולל גימטריא פחים [138] אך הדבר יפלא איך יפטירו בשפה על נביא ה' כדבר זה וכל שכן לרב שמואל בר נחמני שאמר 'שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת־אִישׁ'!
ונראה לי בס"ד שהם היו מוציאים לעז על אשתו בזנות באונס וידוע אף על פי שהיא באונס אסורה לכהן ולכן היו מרננים שמשמש עם אשתו שזינתה באונס דאסורה לו ולמאן דאמר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת־אִישׁ הם היו מוציאין לעז דאשתו קבל אביה בה קדושין מאחר בהיותה קטנה ואחר כך מת אביה ונתקדשה לו ונמצא משמש עם אשת איש ח"ו.
ומה שאמר שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לִבְאֵר טִיט לא רצו להמיתו בידים אלא השליכו אותו לבאר טיט דמוכרח שימות אם ישאר שם וזו היא העיצה לסבב לו מיתה ולא ימיתוהו בידים.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶם שָׂכָר . קשא היכא רמיזה צדקה כאן? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הכתוב אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ (תהלים יז, טו) כלומר כשאני נותן צדקה נחשב לי כאלו 'אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ' ולכן כאן שאמר וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ (ירמיה יח, כג) מפרש באותה מצוה שהמקיימה כאלו 'רוֹאֶה פָּנֶיךָ'.
ועוד נראה לי צדק הוא צדקה ורמוז באותיות שלפני שם הוי־ה שהם כ־ו ז־ו אשר במילואם כזה כ־ף וא־ו זי־ן וא־ו [193] מספר צֶדֶק [194] שהוא הצדקה ולכן כאן שאמר 'מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ' רמזה על הצדקה שהיא צדק הרמוז באותיות שלפני שם הוי־ה.

בפרש"י בד"ה דרסה ואכלה פטור דאורחא הוא ושן בר"ה פטור עכ"ל. פי' כיון דאורחא הוא הוי תולדה דשן ולא קרן וא"כ ממילא פטור בר"ה מגזירת הכתוב מכאן יש לדקדק קצת על מה שפי' הרא"ש בריש פירקין בשם הרי"ף דהא דפטרה תורה שן ורגל ברה"ר משא"כ בקרן אין זה מגזירת הכתוב אלא טעמא רבה אית בהו דכיון דאורחיה דבהמה לילך בר"ה אין הבעלים צריכים לילך אחריהם תמיד משא"כ בקרן כיון שהכיר בו שהוא נגחן הוא מחוייב לשמרו עכ"ל ותורף כוונתו בקיצור דבשן ורגל המזיק לא שינה כלום שברשות מהלך א"כ על הניזק להרחיק שלא להניח פירותיו וכליו בר"ה משא"כ בקרן שעל המזיק להרחיק עצמו וא"כ לפ"ז תקשי אמאי פטרינן כאן גבי ארי בר"ה הא לא שייך הכא האי טעמא שיהיה על הניזק להרחיק עצמו שהרי אדרבא הבהמות של הניזק אורחייהו לילך תמיד בר"ה משא"כ בעל הארי כיון שיודע בו שאינו בן תרבות עליו לשמרו משא"כ למפרשים דשן פטור מגזירת הכתוב לא קשיא מידי וק"ל:

בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח וכו' לכאורה נראה דוחק דהא בברייתא לא נזכר כלל להניח ונ"ל דבאמת טרפה פירושו בין לאכול בין להניח ובההיא גופא לצדדין קתני והיינו שטרפה בזאב או להניח בארי אלא כיון דמלשון הברייתא משמע דואכלה קאי אכל החיות לכך מפרש דגבי ארי שייך נמי ל' ואכלה כגון שדרסה אלא שהברייתא לא שייך להאריך כי רוכלא ונקט בקיצור והיינו ע"כ לכל חדא כדאיתא ובזה נתיישב מה שהקשה הת"ח:

בתוספות בד"ה והתניא וכן חיה ותימא ולוקמי בזאב וי"ל וכו' ולא הוי מצי לשנויי ר"ט היא וכו' מדקתני לה גבי שן עכ"ל. קצת קשה דאכתי אמאי לא מוקי לה כר"ט ואי משום דתני לה גבי שן היינו משום זאב דאורחיה לטרוף והוי תולדה דשן ומה שהביאו ראיה מדמסיק הש"ס בעצמו בסמוך מאי האי דקתני לה גבי שן וכו' אין זו ראיה דהתם מקשי שפיר דלא שייך למימר דנקט לה גבי שן משום זאב והיינו שנאמר דזאב אף על גב שהוא בן תרבות כיון דאייעד ביטל התרבות שלו וחוזר להיות אורחיה בכך והוי תולדה דשן ולכך נקט לה גבי שן וכן הקשה מהרש"א באמת בסמוך בתוספות אבל האמת דהתם לא שייך לומר כן כיון דבארי חייב נ"ש בדאייעד משום קרן ואפי בר"ה לא שייך למינקט בחצר הניזק ולשנותו נמי גבי שן משום זאב דכיון שאינו דומה חיוב דארי לחיוב דזאב שזה קרן וזה שן וגם אין הרשויות שוין שזה בר"ה וזה בחצר הניזק דוקא לא שייך לערבינהו כמ"ש מהרש"א אבל כאן אי מוקמינן לה כר' טרפון דאידי ואידי דוקא בחצר הניזק איירי א"כ מאי חזית לשנותו גבי קרן משום ארי ליתני נמי גבי שן משום זאב. וע"כ נמי שהתוספות בעצמם הרגישו בזו הסברא דאל"כ קשה מאי חידשו תוספות בזה דאי לאו דקתני לה גבי שן הוי מוקמינן לה כר"ט ותיפוק ליה דאי לאו דתני לה גבי שן הוי מוקמינן אפילו כרבנן ובדאייעד כמו שאמר הש"ס בסמוך א"ו דסברת התוספות דניחא לן טפי לאוקמי כר"ט משום דאי מוקמינן בדאייעד קשיא אמאי נקט חצר הניזק וצ"ל דנקט לה משום זאב וזהו דוחק קצת אבל אי מוקמינן כר"ט הוי חצר הניזק דוקא וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה. ולפי מאי דמרגלא בפומייהו דאינשי בשם גדולי קדמונים שכל היכא שכ' תוספות תימא וי"ל כוונתו לדחות הי"ל ולהחזיק התימא היה נראה לכאורה כוונתם כאן לדחות הסברא שכתבו דסתם חיה משמע בין ארי בין זאב דא"כ תקשי אמאי לא מוקמינן כר"ט ונקט לה גבי שן משום זאב והבן. אבל לפי האמת ליתא דבלא"ה א"א לאוקמי הברייתא כר"ט דהא ברישא דברייתא אמרו השן מועדת וכו' בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה משלמת נ"ש ועלה קתני וכן חיה משמע להדיא דבשאין ראוין לה לא משלמת אלא ח"נ וזהו דלא כר"ט וכן דקדק הש"ס גופיה לעיל וא"כ צ"ל דהתוספות כתבו כן לרווחא דמילתא ודו"ק:

בד"ה כי תניא וכו' וי"ל משום זאב נקיט לה וכו' עד סוף הדיבור. עיין במהרש"א ועיין מה שכתבתי בסמוך בזה:

דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם וכו' אפילו בשעה שעושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים. אפשר דמי שאין לו שלום עם חבירו מגביר הסט"א שהיא אות ק' משקר שמספרה כ"ף ונותן כ"ף בשלום ונעשה מכשול ודבק עם היצה"ר שנקרא מכשול. וז"ש ויהיו מוכשלים ר"ל שיהיו עם היצה"ר שנקרא מכשול והם קראו בשמותם מוכשלים על שמו ולא יזכו לעשות צדקה כהוגן אלא עם בני אדם שאינם מהוגנים ואינה צדקה:
ובפשטיה דקרא אפשר לומר במ"ש רז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה מכלל דמדת הדין פוגעת בנפשות תחילה וז"ש בעת אפך עשה בהם דייקא בנפשות תחלה. וכן ראיתי לרבינו אפרים ז"ל בפירושו כ"י שכתב כן בפירוש:

וה"מ דלא כרע במודים. כתבו התוס' (בע"ב) די"מ דיש עצם בשדרו של אדם חזק וכו' ואין סברא לומר וכו' אמנם הסבא קדישא בזהר פרשת משפטים נראה דמסכים לפירוש זה דמאן דלא כרע במודים אינו קם לעת"ל. ועיין בירושלמי פ"ק דשבת גבי לא יפלה את כליו:

דרש רבא מאי דכתיב ויהיו מוכשלים וכו' רבש"ע אפילו בשעה שעושין צדקה וכו'. אפשר דק"ל אחר כל הקללות שקללם כמבואר בכתובים שם ואמר אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי מה חסר עוד שהוצרך לומר ויהיו מוכשלים והא אסתגרו בקדמייתא וקים להו בדרבא אשר זו הקללה ויהיו מוכשלים אינה כל כך לפי ערך הפחותה שבקללות שקלל. אי לזאת אתא רבא דרש"ה ארי כמין חומר והוא בהקדים מ"ש רז"ל ע"פ השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך וכו' בא וראה כח מתנות עניים דכל השקפה לרעה וזו לטובה שהצדקה מהפכת מדת הדין לרחמים. א"כ איפוא בכל הקללות שקלל ירמיה הע"ה לא נתקררה דעתו כי אם אנשים הללו יעשו צדקה כהוגן כל כלי יוצר עליהם לא יצלח שהרי ע"י הצדקה נהפך דין לרחמים ואם יתמידו בצדקה מרום משפטים מנגדם. לזה התחכם ירמיה להתפלל שאם יעשו צדקה יעשוה עם בני אדם שאינם מהוגנים ואינה צדקה ונשאר הדין כמות שהוא ועל ראש רשעים תחול כל שהוא מין קללה ונמצא דבהצרף קללה זו ויהיו מוכשלים מתקיימין כל הקללות ובלעדה אין מקום לקללות וז"ש ויהיו מוכשלים בצדקה הרמוזה בתיבת לפניך כמ"ש התוס' ואז בעת אפך עשה שהדין בתוקפו ולא תועיל צדקתם:
אחר זמן ראיתי בשיטה מקובצת שכתוב משם רבינו ישעיה ז"ל בעת אפך עשה בהם כלומר בשעה שירצו לכפות אפך דכתיב מתן בסתר יכפה אף עכ"ל. ואח"כ ראיתי שכן כתב הרב תורת חיים בשיטתו ע"ש וכן ראיתי שכתבו משם מהרש"א והן הן הדברים בסגנון אחר. וראיתי בספר רגל ישרה שכתב בשעה שעושים צדקה ומ"ש בעת אפך עשה בהם נ"ל עפמ"ש בירושלמי ספ"ח דפאה רחב"פ הוה פליג מצוה בלילה חד זמן פגע ביה רבהון דרוחיא א"ל לא כך למדתני רבי אל תסיג גבול רעך א"ל ולא כן כתיב מתן בסתר יכפה אף והוו מתכפי וערק מן קומוי לפ"ז נ"ל דה"ק דלא יזדמן להם עניים אלא בעת אפך ר"ל בלילה דהוי דינא קשיא וכשיתנו אז צדקה יהיה מצוה הבאה בעבירה שיעברו אלאו דלא תסיג גבול וכ"כ העידו על האר"י שלא נתן צדקה בלילה מה"ט עכ"ל. ויש להשיב על דבריו חדא דנראה מתוך דבריו כי הן בעודנו ישר הולך בדרשת רבא ויהיו מוכשלים הכשילם וכו' הוסיף לבאר בעת אפך בלילה. ומצד עצם הדבר לא יתיישב הטב דאם הם בני אדם שאינם מהוגנים סגי הגם שיעשו צדקה בבקר ומה צורך שיהיה בלילה ואי משום שיעברו אל תסג לדעתו הרי בלא"ה יש אתם עונות גדולים ועצומים. ותו אעיקרא דדינא פרכא דיש הפרש בין זמן דין לעת האף ורב המרחק ביניהם דהגם דלילה זמן דין לא כל הלילות הם עת האף וא"כ בעת אפך לא יתכן לפרשו על הלילה וזה פשוט אין צורך להאריך. ותו דמייתי מעשה לסתור דהרי ר' חב"פ משי"ב הרו"ח לא כן כתיב מתן בסתר יכפה אף אלמא גם בלילה מועלת הצדקה לכפות אף והכי הוה דאתכפי רוחא ויעש בר"יחים כמ"ש הוא עצמו. ומהר"י צמח המקובל הגדול על דברי רבינו האר"י זצ"ל שלא נהג לתת צדקה בלילה כתב דגם בלילה הצדקה מועלת אלא שאין הכונות והתקונים שוים. ואנכי עפר דל הבאתי ראיה לדבריו ז"ל מהירושלמי הנזכר כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן רל"ה בס"ד. ואין בנתינת הצדקה בלילה עבירה ולאו כמו שכתב רק לא נכון לעשות כן. אבל העושה הנה שכרו אתו:
ורבינו האר"י זצ"ל פירש בפשטיה דקרא בעת אפך עשה בהם במ"ש פרק התכלת בעידן רתחא ענשינן אעשה וז"ש בעת אפך עידן רתחא עש"ה בהם שיענשו גם על עש"ה ונאים הדברים למי שאמרן:

וכבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו. פירש הרב עיר בנימין דק"ל במותו שלא הניח בן הגון וא"כ מאי כבוד הלא לא נתפרסמה מיתת רבקה כדי שלא יאמרו ליט ביזיא לז"א שהושיבו ישיבה שהניח תלמידים זהו תורף דבריו בקצור ע"ש באורך. ועמו הסליחה דרבקה לא מפקדא משא"כ חזקיה וכבר נגזרה עליו מיתה על שלא רצה לישא דחזי דזרעיה לא מעלי וא"ל ישעיה מאי דמפקדת איבעי לך למעבד וכו' ובודאי דאין להסתיר מיתתו רק בריש גלי וכבוד גדול דקיים מצותו בדבר ה' ופשוט:

(טז רע"ב) ארי ברה"ר דרס ואכל פטור וכו'.—ענין זה נפלא מאד: איך אפשר לפטור את זה שמשלח ארי - הידוע למזיק - ברה"ר, כשדרס את בהמת חבירו, והרי חזקה שיטרוף וידרוס את כל מה שיבא כנגדו ואין מציל מידו? ואינו דומה לשן ורגל דפטור נמי ברה"ר, דהתם שינה הניזק ולא שינה המזיק, דהרי רשות לאדם לשלוח בהמתו לרה"ר, אבל אין לו רשות להניח כליו ופירותיו ברה"ר (עי' לקמן כז ב ול' ע"ב); אבל ענין זה הוא להיפך בארי המזיק^*ועי' ביש"ש סי' מז ושלטי הגבורים סוף פרק זה ובפני יהושע כאן.. והנה הרי"ף העתיק משנתנו "חמשה מועדין מתחלתן", אבל השמיט מימרא זו דשמואל ומאי דשקלינן וטרינן עלה הכא. ומזה משמע שדחה הא דשמואל מהלכה. ומה שהביא בפ"ב "דחיה שנכנסה בחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם", דמשמע שברה"ר פטור, היינו בחיה כזאת שאין דרכה לילך ולהזיק. וכ"ה דעת הרמב"ם, שבהל' נזקי ממון (פ"א ה"ו) העתיק גם הוא משנתנו כצורתה, ולהלן (פ"ג ה"ז) העתיק הא דחיה שנכנסה בחצר הניזק. וכתב במ"מ שם שדחה לדשמואל. והנה הרב סתם ולא כתב שום טעם לדחייה זו. ונראה בטעמן ע"פ מה שנתבאר למעלה (טו א) דאי סתם שמרים לאו בחזקת שימור קיימי בדין הוא דבעי לשלומי נזק שלם אף בקרן תמה ברה"ר.

וענין "לאו בחזקת שימור קיימי" הוא שדרכן לילך ולהזיק בקרניהם (עי' לעיל ה ב תוס' ד"ה שכן). וכ"כ הרשב"א שם, שמתחלתן הן מועדין לילך ולהזיק, ומ"מ חס רחמנא עליה משום דאכתי לא אייעד לתוריה, פי' שיש גם כמה שוורים שהולכים לדרכם ואינם מזיקים לשום דבר. ומאחר שידוע בארי וחביריו שאם יניחו אותם לילך ברה"ר שיזיקו כולם את כל הפוגע בהם בלי ספק כלל, וכבר אמרו שהן מועדין מתחלתן, אין לך בחזקת שלא בשימור גדול מזה, ואף במידי דאורחייהו בכך, דלא יהא אלא קרן מועדת, שהרי מועדין מתחלתן הן, וכמו שנתבאר, ועליהן לא חס רחמנא וחייבין בכל אופן. ומוכח דסוגיא זאת פליגא אדשמואל, ופסקו כסתם התלמוד שם, דסוגיא דעלמא הכי וכשקול הדעת.

אף הנחש. מדקתני אף מכלל דלר' אלעזר הוו אינך מועדין: והא אנן תנן ר' אלעזר אומר. נחש הוא מועד אבל הני לא: דרס. שלא הרגה אלא מחיים אכלה פטור דאורחיה הוא ושן ברה''ר פטור: טרף. שהרגה ואכלה: חייב. דלאו אורחיה היא ותולדה דקרן הוא ומשלם חצי נזק ברה''ר: בדי גורותיו. די מאכל גורותיו ילדיו אלמא טורף הוא: ומשני בשביל גורותיו. אורחיה להרוג ולהביא ולהצניע אבל לטרוף ולאכול הוא עצמו כי האי לאו אורחיה: וקפריך והכתיב ומחנק ללבאותיו. אלמא אורחיה להרוג ומשני בשביל לבאותיו: והכתיב וימלא טרף חוריו ומשני בשביל חוריו. אורחיה להרוג ולהביא לחוריו ולהצניע אבל לאכול מיד לאחר הריגה כי הא דשמואל לאו אורחיה הוא: טרפה בהמה. והרגתה ואכלה הבשר: משלם נזק שלם. מדמשלמת בחצר הניזק נזק שלם מכלל דאורחיה הוא ותולדה דשן היא וברה''ר ליפטר: להניח. להצניע אורחיה להרוג: ועוד דשמואל נמי. דאמר טרף ואכל חייב אמאי חייב דלמא הכי הוא דטרף על מנת להצניע ונמלך ואכל וליפטר: ה''ג אמר רב נחמן לצדדין קתני טרפה והניחה או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם. כלומר הא דקתני ברייתא טרפה בהמה ואכלה בשר תרי מילי נינהו טרפה בהמה והניחה או אכלה בשר על ידי דריסה משלם נזק שלם: רבינא אמר. לעולם אורחיה הוא לטרוף ולאכול ושמואל דמחייב ליה ברה''ר בארי תרבות כו' ואליבא דר' אלעזר: אי הכי. אפי' דרס נמי לחייב אלא ודאי דרבינא לא אדשמואל אתמר אלא אי איכא לאוקמא לדרבינא אמתניתא הוא דמוקמת ליה והכי קאמר רבינא הא דקתני מתניתא נזק שלם לאו משום דאורחיה לטרוף דאפי' בארי תרבות נמי מתוקמה: ופרכינן מתניתא נמי היכי איתא לדרבינא חצי נזק בעי לשלומי: אי הכי. דתולדה דקרן היא אדתני להא מתניתא (לקמן דף יט:) גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן ליתני: מתני' מן העלייה. ואפי' אין הנוגח שוה שיעור הנזק דבמועד כתיב ישלם שור תחת השור ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע: גמ' ויקברוהו במעלה וגו'. בחזקיה כתיב בספר דברי הימים: וישכיבוהו במשכב. באסא מלך יהודה: זני זני. מיני מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א): כי כרו שוחה ללכדני. בירמיה הנביא כתיב: עצתם עלי למות. דאשת איש אית ביה חיוב מיתה אבל בזונה פנויה ליכא מיתה: וכבוד עשו לו במותו. בחזקיה כתיב: ישיבה. תלמידים לעסוק שם בתורה: שלשה. ימים הושיבו שם ישיבה:

רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדים. תימה דבריש פ''ק דסנהדרין (דף ב. ושם) תנן הארי והזאב והדוב כו' ר''א אומר כל הקודם להורגו זכה ומפרש ר' יוחנן בגמ' (שם טו:) אע''פ שלא המיתו דאין להם תרבות ואין להם בעלים ואור''י דהכא גרסינן ר' אלעזר שהוא אחר ר' מאיר והתם גרסינן ר' אליעזר שהוא קודם ר' עקיבא דקתני בתריה ר' עקיבא אומר מיהו אכתי קשה דהתנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ''ע והתם מפרש ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא קסבר יש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' אנחש ואומר ר''ת דהתם בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דבענין זה יש להם תרבות [ואין להם להרגם אא''כ המיתו ותרבות דהכא היינו שגידלם בביתו] ועוד יש לחלק דוקא לענין זה יש להם תרבות שאין להם להרגם כל הקודם אא''כ המיתו אבל לענין אם הזיקו לשלם נזק שלם או לא בהא לא איירי מידי אם חשיב תרבות שלהם תרבות: והוא דלא כרע במודים. לפי שמצוה לכרוע וכי זקיף זקיף כחויא כדאשכחן ברב ששת במסכת ברכות (דף יב: ושם) מדה כנגד מדה ונעשה נחש זהו עונשו שגנאי הוא לו במה שנעשה נחש: גליון. ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש. שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך. בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא: דרס ואכל. פירוש שאוכל מחיים כדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מט: ושם) מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שימות אף עם הארץ כו': והתניא וכן חיה. תימה ולוקמה בזאב דאורחיה לטרוף וי''ל דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא דאמר (לעיל יד.) משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם מדקתני לה גבי תולדה דשן כדמסיק: כי תניא מתניתא בארי תרבות ואליבא דר' אלעזר. לא נקט ר'. אלעזר לאפוקי רבנן אלא לרבותא נקטיה וה''ק דלא תימא משום דאורחיה לטרוף משלמת נ''ש דאפילו בארי תרבות אליבא דר' אלעזר דודאי לאו אורחיה הוא איכא לאוקמי דהיינו בדאייעד כדמפרש ואזיל ומאותו הטעם שיתחייב לר' אלעזר יתחייב לרבנן ועוד י''ל דדוקא מוקי לה כרבי אלעזר משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולר' אלעזר כיון דהוו בני תרבות לאו אורחייהו לטרוף ומיירי תרוייהו בדאייעד אבל לרבנן דלאו בני תרבות נינהו ואורחיה דזאב לטרוף כי לא אייעד נמי משלם נ''ש וזהו דוחק להעמיד הברייתא לצדדים זאב בלא אייעד וארי באייעד וא''ת ולמאי דס''ד השתא דהוי תולדה דקרן אמאי נקט בברייתא שנכנסו בחצר הניזק וי''ל משום זאב נקט דכיון דאייעד חוזר לקדמותו והוי שן דפטור ברה''ר: שחשדוהו בזונה. דירמיה כהן הוה וזונה אסורה לכהן: אפילו בשעה שעושין צדקה. ול''ג ישראל דאאנשי ענתות קאי: לפניך זו צדקה. שנאמר והלך לפניך צדקך (ישעיה נח): שהושיבו ישיבה על קברו. לפי שהרבה תורה בישראל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד: ע''ש) שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש: