בבא קמא טז ע"א

כּוּלַּהּ רַבִּי טַרְפוֹן הִיא רֵישָׁא בְּחָצֵר הַמְיוּחֶדֶת לְפֵירוֹת לְאֶחָד מֵהֶן וְלָזֶה וְלָזֶה לִשְׁוָרִים דִּלְגַבֵּי שֵׁן הָוְיָא לַהּ חֲצַר הַנִּיזָּק וּלְגַבֵּי קֶרֶן הָוְיָא רְשׁוּת הָרַבִּים
אָמַר רַב כָּהֲנָא אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב זְבִיד מִנְּהַרְדְּעָא וַאֲמַר לִי מִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ כּוּלַּהּ כְּרַבִּי טַרְפוֹן הָקָתָנֵי הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ רָאוּי לָהּ אִין שֶׁאֵין רָאוּי לָהּ לָא
וְאִי רַבִּי טַרְפוֹן הָאָמַר מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם
אֶלָּא לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא וְחַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי חֲמִשָּׁה תַּמִּים הֵן וְאִם הוּעֲדוּ חֲמִשְׁתָּן מוּעָדִין
וְשֵׁן וָרֶגֶל מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן וְהֵיכָן הֶעָדָתָן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא הָא קָתָנֵי לְקַמַּן שׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק כֵּיצַד אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא אַיְירִי בַּהּ מִשּׁוּם הָכִי קָתָנֵי כֵּיצַד אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לָא אַיְירִי בַּהּ מַאי כֵּיצַד
אֶלָּא אָמַר רָבִינָא חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי חֲמִשָּׁה תַּמִּים הֵן וְאִם הוּעֲדוּ חֲמִשְׁתָּן מוּעָדִין
וְשֵׁן וָרֶגֶל מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן וְזֶהוּ שׁוֹר הַמּוּעָד וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מַחְלוֹקֶת רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבָּנַן וְיֵשׁ מוּעָדִים אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּמֵר וְהַנָּחָשׁ
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי חֲמִשָּׁה תַּמִּים הֵן וְאִם הוּעֲדוּ חֲמִשְׁתָּן מוּעָדִין וְשֵׁן וָרֶגֶל מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן וְזֶהוּ שׁוֹר הַמּוּעָד וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מַחְלוֹקֶת רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבָּנַן וְיֵשׁ מוּעָדִין אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַזְּאֵב וְהָאֲרִי הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ
אִיכָּא דְּרָמוּ לַהּ מִירְמָא תְּנַן חֲמִשָּׁה תַּמִּים וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִים וְתוּ לֵיכָּא וְהָאִיכָּא הַזְּאֵב הָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ
וּמְשַׁנֵּי אָמַר רָבִינָא חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי חֲמִשָּׁה תַּמִּים הֵן וְאִם הוּעֲדוּ חֲמִשְׁתָּן מוּעָדִין וְשֵׁן וָרֶגֶל מוּעָדִין מִתְּחִילָּתָן וְזֶהוּ שׁוֹר הַמּוּעָד וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מַחְלוֹקֶת רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבָּנַן וְיֵשׁ מוּעָדִין אֲחֵרִים כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַזְּאֵב וְהָאֲרִי הַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ
וְלֹא לִרְבּוֹץ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּכִּין גְּדוֹלִים אֲבָל פַּכִּין קְטַנִּים אוֹרְחֵיהּ הוּא
לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ הַבְּהֵמָה מוּעֶדֶת לְהַלֵּךְ כְּדַרְכָּהּ וּלְשַׁבֵּר וּלְמַעֵךְ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַכֵּלִים
דִּלְמָא מִן הַצַּד
אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לָא תֵּימָא פַּכִּין גְּדוֹלִים הוּא דְּלָאו אוֹרְחֵיהּ אֲבָל פַּכִּין קְטַנִּים אוֹרְחֵיהּ הוּא אֶלָּא אֲפִילּוּ פַּכִּין קְטַנִּים נָמֵי לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא
מֵיתִיבִי וּלְמַעֵךְ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַכֵּלִים
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר דִּלְמָא מִן הַצַּד
אִיכָּא דְּרָמֵי לַהּ מִירְמָא תְּנַן וְלֹא לִרְבּוֹץ וְהָתַנְיָא וּלְמַעֵךְ אֶת הָאָדָם וְאֶת הַבְּהֵמָה וְאֶת הַכֵּלִים אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּפַכִּין גְּדוֹלִים כָּאן בְּפַכִּין קְטַנִּים
הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְכוּ' מַאי בַּרְדְּלָס אָמַר רַב יְהוּדָה נַפְרְזָא מַאי נַפְרְזָא אָמַר רַב יוֹסֵף אַפָּא
מֵיתִיבִי רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַצָּבוֹעַ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הַנָּחָשׁ וְאָמַר רַב יוֹסֵף צָבוֹעַ זוֹ אַפָּא
לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּצָבוֹעַ זָכָר כָּאן בְּצָבוֹעַ נְקִיבָה
דְּתַנְיָא צָבוֹעַ זָכָר לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה עֲטַלֵּף עֲטַלֵּף לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה עַרְפָּד עַרְפָּד לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה קִימּוֹשׂ קִימּוֹשׂ לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה חוֹחַ חוֹחַ לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה שֵׁד שִׁדְרוֹ שֶׁל אָדָם לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה נָחָשׁ וְהָנֵי מִילֵּי דְּלָא כָּרַע בְּמוֹדִים
אָמַר מָר רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אַף הַצָּבוֹעַ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טז - א

הגמרא מביאה תירוץ אחר: רבי אלעזר משמיה דרב אמר: לעולם משנתנו כולה, כשיטת רבי טרפון היא, ולכן "שור המזיק ברשות הניזק", שמוזכר בסיפא של המשנה, משלם מתחילה נזק שלם. ואולם מה ששנינו ברישא "הבהמה אינה מועדת ליגח", שמשלמת רק חצי נזק, והוכחנו שמדובר בחצר הניזק, אין מדובר ברשות גמורה של הניזק, אלא בחצר המיוחדת להניח בה פירות לאחד מהן בלבד, והיינו לניזק, ולזה ולזה, הן למזיק והן לניזק, יש רשות להכניס שם שוורים.

דלגבי שן, הויא לה חצר הניזק, כיון שמיוחדת רק לו לפירות נחשבת לגבי הפירות כחצר הניזק, ששן חייבת בו. ואולם לגבי קרן, הויא רשות הרבים, כיון שלשניהם יש רשות בה, הרי היא לגביהם כרשות הרבים, לכן משלם רק חצי נזק.

אך הגמרא שואלת על תירוץ זה:

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא, אמרתי שמועה זו [תירוץ זה] קמיה דרב זביד מנהרדעא, לפני רב זביד, ואמר לי: מי מצית מוקמת לה, כיצד יכול אתה להעמיד שהמשנה כולה, כרבי טרפון היא!? והקתני, הרי שנינו במשנתנו: השן מועדת לאכול את הראוי לה. ומשמע, ראוי לה, אין ^[1], דין זה שהשן מועדת לשלם נזק שלם נאמר רק אם אכלה דבר הראוי לה כגון פירות וירקות, אבל אם אכלה דבר שאין ראוי לה, ככסות וכלים, לא משלם נזק שלם, שהיות ומשונה הוא, הוי קרן, ומשלם רק חצי נזק, למרות שמשנתנו מדברת בחצר הניזק, שהרי לגבי שן ודאי מדובר בחצר הניזק, וכפי שהעמדנו שמיוחדת רק לו לפירות, ובאותו מצב, באין ראוי לה, משלם רק חצי נזק. ^[2] ואי משנתנו כשיטת רבי טרפון היא, יקשה: הא אמר רבי טרפון "משונה קרן בחצר הניזק, נזק שלם משלם".

ולכן, הגמרא מתרצת אחרת את המשנה:

אלא, לעולם משנתנו כולה כשיטת רבנן היא, וחסורי מחסרא, והכי קתני, משנתנו שנויה בלשון חסרה, וכך רצונה לומר ^[3]: חמשה תמין, בהמה שנגחה, נגפה, נשכה, רבצה ובעטה, בפעמים ראשונות הן תמין, ומשלמים חצי נזק. ואם הועדו, לאחר שעשו כן שלש פעמים, והועדו בפני בית דין והבעלים, נעשו חמשתן מועדין, ומשלמים נזק שלם. ומה שנקטה המשנה "חמשה מועדין", הכוונה לאלו החמשה תמין שהועדו. ועתה ממשיכה המשנה ללמד דיני נזיקין: ושן ורגל מועדין מתחילתן, ומשלמים מתחילה נזק שלם. ומה שממשיכה המשנה "ושור המועד, ושור המזיק ברשות הניזק", אין הכוונה לקרן שמשלם ברשות הניזק נזק שלם, אלא כך פירוש המשנה: והיכן העדאתן ^[4], היכן שן ורגל משלמים נזק שלם? כאשר השור מזיק בחצר הניזק. ^[5]

הגמרא מקשה על תירוץ זה:

מתקיף לה [הקשה] רבינא: כיצד אפשר לפרש ש"שור המזיק ברשות הניזק" הכוונה לשן ורגל? הא קתני לקמן, הרי בפרק שני מפרשת שם המשנה את המועדין שבמשנתנו, וממשיכה, "שור המזיק ברשות הניזק, כיצד"? ומביאה המשנה את פלוגתת רבנן ורבי טרפון אם קרן בחצר הניזק משלם נזק שלם או רק חצי נזק.

אי אמרת בשלמא איירי בה, אם תאמר ש"שור המזיק בחצר הניזק" האמור במשנתנו מדבר לעניין קרן, מובן משום הכי קתני "כיצד", מתאים לכן שהמשנה בפרק שני בבואה לפרש את משנתנו, תשאל כיצד הוא הדין שנשנה במשנתנו, ותפרש את פלוגתת רבי טרפון ורבנן. אלא [אבל], אי אמרת לא איירי בה, אם תאמר ש"שור המזיק בחצר הניזק" לא מדובר בקרן, מאי כיצד? מהי שאלת המשנה כיצד? כלומר, על מה תיסוב השאלה, עד שהמשנה הוצרכה לפרש את הדין?

ולכן הגמרא מתרצת אחרת את המשנה:

אלא, אמר רבינא: אכן יש להעמיד המשנה כולה כרבנן, וחסורי מחסרא, והכי קתני: חמשה תמין הן, בהמה שנגחה נגפה נשכה רבצה ובעטה, שמשלמת תחילה חצי נזק, ואם הועדו ולאחר שעשו כן שלש פעמים חמשתן מועדין. ואולם שן ורגל מועדין מתחילתן, ומה שממשיכה המשנה "ושור המועד" נסוב על אלה שנאמר תחילה "ואם הועדן חמשתן מועדין" והמשנה אומרת שזהו הוא שור המועד הכתוב בפרשה. ^[6]

ועתה משמיעה המשנה דין נוסף והוא שור המזיק בקרן ברשות הניזק שהוא מחלוקת רבי טרפון ורבנן כפי שיתבאר בפרק שני.

עוד מוסיפה המשנה ללמד: ויש מועדים אחרים כיוצא באלו, שמשלמים מתחילה נזק שלם: הזאב והארי והדוב והברדלס והנמר והנחש. ^[7]

הגמרא מביאה סיוע לפירוש זה במשנה:

תניא נמי הכי, שנינו בברייתא כפי שרבינא מפרש: חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק, מחלוקת רבי טרפון ורבנן. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו: הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש.

יש שאמרו שדברי רבינא נסובו על קושיא אחרת:

איכא דרמו ליה מירמא, יש שאמרו שרבינא בא ליישב קושיא אחרת שהקשו על משנתנו: תנן במשנתנו: חמשה תמין וחמשה מועדים, וקשה: ותו ליכא, וכי אין מועדין יותר מאשר חמשה, והאיכא, והרי יש את הזאב, הארי, והדוב והנמר והברדלס והנחש, שמועדים מתחילתם? ^[8]

ומשני, ומביאים ליישב קושיא זו: אמר רבינא, חסורי מחסרא והכי קתני משנתנו שנויה בלשון חסרה ורצונה לומר: חמשה תמין הן, ואם הועדו חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו, החמשה שהועדו, שור המועד הכתוב בתורה. ושור המזיק ברשות הניזק הוא מחלוקת רבי טרפון ורבנן. ויש מועדים אחרים כיוצא באלו והם: הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש.

והיינו שהמשנה לא באה למנות חמשה מועדין, אלא רק אמרה שחמשה תמין אלו, אם הועדו הוו מועדין.

שנינו במשנתנו:

ולא לרבוץ, אין דרך בהמה לרבוץ על כלים ולשוברם, לכן משלמת חצי נזק כדין קרן תמה.

הגמרא מבארת שלא בכל הכלים נאמר דין זה:

אמר רבי אלעזר: לא שנו שרביצת בהמה על כלים זה דבר משונה והוי תולדה דקרן, אלא כשרבצה הבהמה על פכין [כלים] גדולים. אבל אם רבצה על פכין קטנים אין זה שינוי, דאורחיה הוא, דרכה לרבוץ על כלים קטנים, לכן תולדה דרגל היא, וממילא ברשות הרבים פטורה, וברשות הניזק משלמת נזק שלם, כרגל.

הגמרא מנסה להביא ראיה לדברי רבי אלעזר:

לימא מסייע ליה, יש להביא ראיה לדבריו מן הברייתא ששנינו: "הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, וכן למעך בגופה את האדם, וכן את הבהמה ואת הכלים". הרי נתבאר שהבהמה מועדת למעך בגופה דהיינו לרבץ על הכלים, וקשה, הא במשנתנו שנינו שאין בהמה מועדת לרבוץ על הכלים? אלא ודאי צריך לחלק כדברי רבי אלעזר בין רביצה על כלים גדולים, לרביצה על כלים קטנים, שרביצת בהמה על כלים גדולים הוא משונה, ובאופן כזה מדובר במשנתנו, ואילו רביצת בהמה על כלים קטנים הוי אורחיה ובזה האופן מדובר בברייתא.

אך הגמרא דוחה את הראיה:

דלמא, אולי מה שאמרה הברייתא שבהמה מועדת למעך בגופה את הכלים, לא מדובר שממעכת על ידי רביצה אלא מן הצד, כלומר, כשהיא מהלכת וממעכת את הכלים הנמצאים בינה לבין הכותל, ^[9] וזהו תולדה דרגל, ^[10] אבל ברביצה תמיד הוא משונה והוי קרן.

והגמרא מביאה גירסא אחרת בדברי רבי אלעזר:

איכא דאמרי, יש שאמרו שכך אמר רבי אלעזר: לא תימא, אל תאמר כי מה ששנינו במשנתנו שהרביצה על כלים הוא דבר משונה והוי קרן נאמר רק אם רבצה על פכין גדולים דלאו אורחיה, אבל לרבוץ על פכין קטנים אורחיה הוא, דרכה היא לרבוץ עליהם והוי תולדה דרגל, כי אין זה נכון.

אלא, אפילו לרבוץ על פכין קטנים, נמי לאו אורחיה הוא, גם זה אינו דרכה של בהמה, והוי משונה ולכן הוא תולדה דקרן.

מיתיבי ממה ששנינו בברייתא: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר, ולמעך בגופה את האדם וכן את הבהמה ואת הכלים. הרי שמועדת היא למעך בגופה, דהיינו ברביצה, את הכלים, וקשה, הא במשנתנו נתבאר שאין זה דרכה לרבוץ והוי משונה, ועל כרחך צריך לחלק שבמשנתנו מדובר כשרבצה על כלים גדולים ולזה אין דרכה, אבל בברייתא מדובר שרבצה על כלים קטנים, וזה דרכה והוי תולדה דרגל, ודלא כדברי רבי אלעזר שאף רביצה על פכין קטנים הוא משונה ותולדה דקרן.

מתרצת הגמרא:

אמר רבי אלעזר: אין להוכיח כן מהברייתא, כי דלמא אולי הברייתא אינה מדברת כשהבהמה מעכה את הכלים על ידי רביצה אלא מן הצד, כלומר כשהיתה מהלכת מעכה את הכלים שהיו בינה לבין הכותל, וזה דרכה והוי תולדה דרגל, אבל לרבוץ על כלים אין דרכה ואף לא על כלים קטנים.

היו שאמרו שרבי אליעזר בא ליישב את הסתירה:

איכא דרמי לה מירמא, יש שהקשו את הסתירה: תנן במשנתנו: "ולא לרבוץ", שאין הבהמה מיועדת לרבוץ על כלים, והתניא, ובברייתא שנינו "ולמעך, שבהמה מועדת למעך בגופה דהיינו על ידי רביצה, את האדם ואת הבהמה ואת הכלים", וקשה שזה סותר לדברי משנתנו.

רבי אלעזר בא לתרץ את הסתירה:

אמר רבי אלעזר לא קשיא, כאן במשנתנו מדובר בפכין גדולים, ועליהן אין דרכה של בהמה לרבוץ, וכאן בברייתא מדובר בפכין קטנים ועליהן דרכה של בהמה לרבוץ.

שנינו במשנתנו: הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס וכו' הרי אלו מועדין.

מאי, מהו ברדלס? אמר רב יהודה: ברדלס הוא נפרזא.

מאי, מהו נפרזא? אמר רב יוסף נפרזא הוא אפא [ובהמשך יתבאר שהכוונה לצבוע].

מיתיבי, הקשו על רב יוסף מברייתא, המוסיפה על מה שאמרה משנתנו כי הארי והזאב והדוב וכו' הינם מועדין מתחילתן, דתניא: רבי מאיר אומר, אף הצבוע הוא בכלל המועדין מתחילתן. רבי אלעזר אומר, אף הנחש.

ואמר רב יוסף: צבוע זו חיה הקרויה אפא.

וכיון ששנינו בברייתא שרבי מאיר מוסיף על הנאמר במשנתנו את הצבוע, דהיינו "אפא", כיצד אפשר לפרש שברדלס זהו אפא, דהיינו צבוע, והרי רבי מאיר בא להוסיף את הצבוע, ומוכח שברדלס אינו צבוע!

מתרצת הגמרא:

לא קשיא, אין זו קושיא, כי כאן במשנתנו שנאמר ברדלס, מדובר בצבוע זכר, ורק הוא הקרוי אפא. וכאן, רבי מאיר בברייתא המוסיף את הצבוע, מדבר בצבוע נקיבה, והיא אינה קרויה אפא.

ומה שאמר רב יוסף "צבוע זה אפא", לא אמר זאת על דברי רבי מאיר אלא על צבוע זכר. והטעם שצבוע זכר נקרא אפא וכן ברדלס ונפרזא, כיון שמשתנה לכמה מינים, ^[11] וכמבואר בברייתא: דתניא, בברייתא: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף. ^[12] עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד. ^[13] ערפד לאחר שבע שנים נעשה קימוש. קימוש, לאחר שבע שנים נעשה חוח. ^[14] חוח, לאחר שבע שנים נעשה שד. ^[15] שדרו של אדם, לאחר שבע שנים שמת נעשה נחש. והני מילי, ודברים אלו שנעשה לנחש, נאמרו רק באדם דלא כרע במודים, שבעומדו בתפילת העמידה [שמונה עשרה] לא כרע כשהגיע ל"מודים אנחנו לך" כפי שתקנו חז"ל. ^[16] הגמרא מקשה על דברי רבי אלעזר בברייתא":

אמר מר בברייתא: רבי מאיר אומר אף הצבוע. רבי אלעזר אומר אף הנחש.

הערות

^[1] התוס' מפרשים שאין זה דיוק בלבד מלשון המשנה, אלא שהמשנה לקמן יט ב מפרשת להדיא כך את משנתנו. ראה בתוס'.

^[2] ואע"ג דלגבי שוורים כרה"ר דמיא שהוא רשות לשניהם, מ"מ לגבי אין ראוי לה דהיינו לכסות וכלים מיוחדת לניזק לחוד והוה קרן ברשות הניזק דומיא דראוי דמיוחדת לניזק לחוד לפירות [מהרש"א].

^[3] יש פעמים ש"חסורי מחסרא" פירושו שיש להגיה במשנה, ויש פעמים שניתן לפרשו בלי להגיה והכוונה שכאילו חסר מילים. [ראה תוס' שבת קב ב ד"ה רב אשי. וראה עוד בעין זוכר לחיד"א מערכת ח אות יא. ובפתח עינים ב"מ ל"ג מה שכתבו בשם ספר "הקנה" לבאר ענין "חסורי מחסרא"].

^[4] מה שאמרה המשנה "שור המועד" פירושו כאילו אמר "והיכן העדאתן". כך משמע בשיטמ"ק בשם רש"י.

^[5] כיון ש"שור המזיק ברשות הניזק" הכוונה לשן ורגל ממילא חסר אחד לחמשה מועדין, לכן צריך לפרש שה"חמשה מועדין" הכוונה לחמשה תמין שהועדו. רבנו פרץ.

^[6] כך פירש רש"י. וצריך ביאור אם זה נסוב על לעיל, למה הפסיקה המשנה באמצע עם שן ורגל. ועוד צריך ביאור, למה לא מזכירה המשנה את תולדות השן כפי שהזכירה את תולדות הקרן. ועוד צריך ביאור מה באה המשנה לומר בזה שזהו שור המועד הכתוב בפרשה, ומתרץ התורת חיים, כי יש לומר, משום דלכאורה משמע דהנך ארבעה דקחשיב לאו כולהו תולדה דקרן נינהו, אלא נגיפה לחוד, אבל נשיכה תולדה דשן הוא, ורביצה ובעיטה תולדה דרגל נינהו, הלכך השתא דקתני דשן ורגל מועדין מתחילתן, איצטריך לפרושי דהנך כולהו שור המועד הכתוב בפרשה נינהו, דהיינו קרן דשור המועד הכתוב בפרשה בקרן כתוב. והראב"ד פירש ש"וזהו שור המועד" נסוב על שן ורגל "כלומר אלו הן מועדין מתחילתן לדברי הכל".

^[7] דקדקו המפרשים, לשם מה מוסיף רבינא שיש מועדים כיוצא באלו? ומפרש הפני יהושע, שלפי הסלקא דעתך שמנין החמשה מועדין זה הנאמר במשנה עד הזאב, אין להקשות אמאי לא חשיב הזאב במנינא, דפשיטא ליה דלא חשיב במנינא דחמשה מועדין אלא אותן בעלי חיים השנויין כבר במשנתנו בכל הפרק, והן אותם אבות דכתיבי בהדיא, אבל הזאב ואינך לא כתיבי, ולכן לא ערבינהו, אבל עכשיו, לפירוש רבינא, דחמשה מועדין לא קאי אשן ורגל, ואם כן כבר סליק התנא ממניינא, קשיא עליה שפיר אמאי שונה לאלו בפני עצמם, והיינו מדנקט הזאב בלא וא"ו, דמשמע דבבא אחרת היא. ופירש דחסורי מחסרא. ובתורת חיים פירש, דהשתא דחמשה מועדין דקתני לאו מנין מועדין אתי לאשמועינן אלא וחמשתן מועדין קאמר אתי שפיר הא דקתני סיפא הזאב וכו', דהכי קאמר שיש מועדין אחרים כיוצא באלו, אבל לשמואל דמוקי רישא רבנן וסיפא רבי טרפון ואתי למנות חמשה מועדין, אם כן קשיא רישא אסיפא דאיכא עוד מועדין אחרים הזאב והארי וכו' והיינו דקאמר הש"ס להלן איכא דרמי להו מירמא וכו' דהיינו משום הך קושיא גופא הוצרך רבינא למימר חסורי מחסרא.

^[8] ראה בהערה קודמת בשם התורת חיים שהקושיא היא לפי שמואל, שהמשנה באה למנות חמשה מועדין. וראה בהערה לעיל מש"כ הפני יהושע.

^[9] "וכן מועדת למעך את האדם בכלים שעליה או בהמה אחרת בצדה בלחיצה אצל הקיר דרך הילוכה בדרכים הצרים" [מאירי].

^[10] כמבואר בברייתא לקמן יז ב שבהמה מועדת להזיק בגופה דרך הילוכה.

^[11] כך פירש רש"י בלשון ראשון. ופירש לשון אחר שהמשנה מדברת בצבוע נקבה, ורבי מאיר בברייתא מדבר בצבוע זכר, ושניהם קרויים אפא, ומשום שמשתנה לבריה אחרת לכן הוצרך רבי מאיר להוסיפו. וראה ברבנו חננאל שכתב "מפירוקה דרב יוסף שמעינן דנפרזא וצבוע תרוייהו אפא נינהו, מיהו נפרזא שם הנקבה, וצבוע שם הזכר" וראה שם בהגהה שמבאר שזה כלישנא אחרינא של רש"י. ובעיקר הדבר מהו ברדלס וצבוע ואפא, הנה בשמואל [א יג] נאמר "על גי הצבועים", וכתב שם רש"י "גי הצבועים שמצויין בו הצבועים, הוא ששנינו רבי מאיר אומר אף הצבוע ותרגם יונתן אפעיא", וכן פירשו רבותינו "צבוע זה אפעה מין שרץ רע ומזיק". וראה שם גם ברד"ק "צבוע זה אפא ופירושו אפא, אפעה, כי כן מנהגם להסתיר אותיות הגרון, ונקרא האפעה צבוע לפי שעשוי בגוונים ובמיני הצבעים". ובישעיה [ל] נאמר "אפעה ושרץ מעופף" וכתב רש"י שם: "אפעה מין נחש רע הוא ואין בעולם כי אם שנים זכר ונקבה והם יולדים לשבעים שנה". וראה נמי בתוס' בבכורות ובסנהדרין טו ב שצבוע היינו אפעה, והוא מין נחש. וצריך ביאור, אם המשנה מזכירה את הנחש, לשם מה מזכירה בנפרד את הברדלס שהרי אף הוא נחש רע, ואפשר לומר, כיון שמשתנה לכמה מינים לכן מנו אותו בנפרד, וכמו שפירש רש"י בלישנא אחרינא. ואולם צריך ביאור, כי אם הוא מין רע בנחשים, כיצד יתכן שהנחש לא יכול להיות בן תרבות, והאפעה כן? והמהרש"א בחידושי אגדות הקשה, שכאן מבואר שצבוע משתנה לאחר שבע שנים ובבכורות מבואר שלא יולדים עד שבעים שנה וכיצד אפשר שמשתנה, וכתב שאפשר שאפעה דקרא לאו היינו אפעה דתלמוד. ואולם בראשונים הנ"ל מבואר שהוא מין נחש. ולעניין "ברדלס" כאן נתפרש שהוא ה"אפעה" וקשה מבכורות שם שמבואר שברדלס יולד לשלש שנים והאפעה לשבעים שנה, וכתבו שם התוס' שיש שני מיני ברדלס דבבכורות שם הכוונה ל"פוטיי"ש" [כמין חולדה] וזה גם מה שמוזכר בפסחים ט א ובע"ז מב א החולדה והברדלס. וכן רש"י בסנהדרין פירש שם "ברדלס חיה היא ובלע"ז קורן אותה פוטויו"ש". ואולם אצלנו מדובר ב"אפעה". אך רש"י בעבודה זרה מב א לעניין חולדה וברדלס כתב ברדלס בלשון ארמי אפא. משמע שהיינו אפעה. ואילו בפסחים באותו עניין של חולדה וברדלס פירש "ברדלס אלמנס" פוטויו"ש". משמע שפוטויו"ש זה אפא. וכן ביומא פד א מוזכר בגמרא "אפא", ופירש רש"י "אפא הוא הצבוע ובלע"ז פוטוייש" ודלא כתוס'. וביותר צ"ע שרש"י בבכורות פירש שם "ברדלס, אפא", ויוצא שאפא אינו אפעה כי הרי אפעה יולד רק לשבעים שנה. ובערוך ערך "אפא" פירש שהוא נחש אפעה, וצבוע שם זכר ונפרזא שם הנקבה, וכדברי הר"ח הנ"ל. ובערך "ברדלס" כתב "פירש בגמרא ברדלס זו אפא וז' שנים הראשונים שהוא זכר נקרא צבוע וכשמתהפך לנקבה נקרא נפרזא ורעה היא יותר מן הזכר וכבר פי' בערך אפא". [ומקורו בירושלמי המובא בגליון הש"ס] וראה מה שמעיר ב"מוסף הערוך": "פירוש ברדלס בלשון יווני ורומי נקבה של מין חיה אורבת וטורפת כמו נמר. ולא יכלתי להבין מאמר ברדלא זו אפא כי אפא אפעה ונחש".

^[12] קלב"א שורי"ץ דומה לעכבר ויש לו כנפיים. רש"י בכורות ז ב. והאבן עזרא [ויקרא יא יט] כתב "עוף קטן יעוף בלילה".

^[13] בערוך בערך "ערפד" מביא שבתרגום יונתן [דברים יד יח] מתרגם את "והעטלף", "והערפדא". [וראה בערוך על הש"ס שהמו"ל מפרש שהוא סוג של עטלף קטן]. ואולם בתו"י שלפנינו מופיע "וערפדא". ובתרגום ירושלמי מתרגם "חרפתא". ובויקרא [יא יט] מתרגם יונתן "טרפידא ".

^[14] בהושע [ט ו] נאמר: "קמוש יירשם חוח באהליהם". ופירשו המפרשים שם ש"קמוש וחוח" הם מיני קוצים. ואולם רש"י שם מביא מתרגום יונתן שהם מיני חיות. [התרגום שם מתרגם קמוש, "קרסולין" וחוח, "חתולין". וראה שם ברד"ק המביא את שני הפירושים]. ולפי המפרשים שהם מיני קוצים יוצא שמתחלפים למין קוץ, אך אינם מחוברים לאדמה. ואולם ראה בהערה הבאה בשם בן יהוידע, ולשיטתו אולי אפשר שהם גדלים באדמה כמין קוץ.

^[15] יש לעיין במה שאמרה המשנה שברדלס הוא מועד [או הצבוע לפי רבי מאיר], ופירשנו שמשתנה לכמה מינים, האם גם כשנשתנה לעטלף הוי מועד מתחילה. ובפשטות צריך לומר כן, כי אחרת מה היא הרבותא בכך שמשתנה למינים שונים, ולכן היה צריך להשמיענו רבי מאיר [לפי הלשון השני של רש"י], אלא משמע שגם כשמשתנה הוא מועד. והנה מהמהרש"א שהובא לעיל משמע שלאחר שחי שבע שנים הוא מתהפך [וראה לעיל מה שכתבנו בשם הערוך] וראה בעיון יעקב שדחה דברי המהרש"א שכאן מדובר בשינוי שנעשה לאחר מיתה, דומיא דשדרו של אדם המוזכר. וראה כן נמי בבן יהוידע שכתב, שהכוונה אחר שימות בשבע שנים מתהוה מן העפר שלו תולע כצורת עטלף, וכן העניין בכל אלו שהזכיר כאן, "וכן נמי מ"ש על שדרו של אדם גם כן הכוונה כך, דאחר שנעשה עפר יתהוה מאותו עפר תולע דומה לנחש". ואם כוונתו לתולע, מסתבר שאין הכוונה שהוא מועד בכל הצורות שמשתנה, דהרי הוי תולע. ואם כן צריך ביאור, לשם מה הוצרך רבי מאיר להשמיענו.

^[16] התוס' [בע"ב] מבארים, לפי שהמצווה לכרוע בבת אחת, ולהתרומם בנחת, שקודם זוקף את ראשו ואחר כך את גופו, כמו נחש הזוקף קודם את ראשו ואחר כך את גופו. ואדם זה שלא עשה כן, נענש מידה כנגד מידה בכך שנעשה לנחש. ואף שכבר מת שייך לומר שנענש בזה, שגנאי הוא לנשמתו שנעשית שדרתו לנחש. ועוד הביאו ראשונים לתרץ, שמן השדרה מצמיח האדם לתחית המתים וכיון שנעשה לנחש אינו קם לעתיד לבא. אך התוס' דחו דלא מסתבר דבגלל עוון כזה לא יקום לתחיה. וראה עוד בהערות בחברותא על התוס' מש"כ. והמהרש"א בח"א ביאר את המידה כנגד מידה שבזה, לפי שהכריעה לפני השי"ת היא הכנעה והשפלה היפך מעשה הנחש הראשון שהלך זקוף ולכן נענש "ועל גרונך תלך". והשתא מי שאינו כורע אלא עומד בזקיפה כדרכו, הרי שדרו עושה מעשה נחש הראשון שהיה מהלך זקוף, וראוי להיות נענש כנחש, וע"כ נעשה נחש לאחר ז' שנים כתולדתו של נחש שהוא לז' שנים. ובתורת חיים הקשה, מדוע נאמר כן רק על הכריעה במודים ולא בשאר כריעות? ומבאר, שמן הראוי היה שיודה אדם להשי"ת בכל רגע, ולפי שהוא מן הנמנע, לכן תקנו חכמים שיודה שלש פעמים בהיותו בתפילה, והמודה כורע כמנהג בשר ודם המודה לחברו, שהוא כורע ומנענע לו בראשו. ומי שאינו כורע, מראה שכופר בדבר, ואין הודאתו הודאה, והרי הוא כמו הנחש שבא לפתות את חוה, שבא בקומה זקופה לפי שבא לכפור בו יתברך. ולכן, מי שאינו כורע במודים שדרו נעשה נחש, דכיון שאינו מתכוון להודות, הרי הוא כמודה לדעת הנחש הקדמוני שכל הכפירות נמשכין ממנו. ראה שם באורך. ובספרים שלפנינו הגירסא "לאחר שבע שנים". ואולם בטור סי' קכא כתב "שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשה נחש והוא דלא כרע במודים. מידה כנגד מידה שהיה לו לכרוע ולזקוף כנחש והוא לא עשה כן לכן נעשה שדרו נחש".

כל משנתנו זו כולה כדעת ר' טרפון היא, רישא [תחילת המשנה] מדברת בחצר השייכת לשני שותפים, המיוחדת לפירות רק לאחד מהן מן השותפים, שרק הוא רשאי להכניס שם פירות, ולזה ולזה, לשני השותפים, היא מיוחדת להכניס שורים שלהם, דלגבי [שאצל] נזקי שן הויא לה [הרי היא] נחשבת חצר הניזק, שהרי לענין הפירות החצר מיוחדת רק לו, ולכן המזיק חייב בכל נזקי שן בחצר הניזק. ולגבי [ואצל] נזקי קרן הויא [הרי היא] נחשבת רשות הרבים, ולכן דינו כדין קרן ברשות הרבים (שאף לדעת ר' טרפון יש בה הבדל בין תם למועד).

אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, הדיון, הזו לפני] רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מי מצית מוקמת לה [האם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה] את המשנה כולה כשיטת ר' טרפון? הקתני [הרי שנה במשנה]: השן מועדת לאכול את הראוי לה, ונדייק: דווקא ראוי לה — אין [כן] דינה כמועד לשלם נזק שלם, אבל אכלה את שאין ראוי לה — לא, אינה מועדת, ואינו משלם נזק שלם כמועד, אלא חצי נזק כתם.

ואי [ואם] סבור אתה כי משנתנו כולה כשיטת ר' טרפון היא — קשה הדבר, שכן האמר [הרי אמר] ר' טרפון: משונה קרן בחצר הניזק שנזק שלם הוא משלם. ולפי שיטה זו, כל מה שמזיקה הבהמה בחצר הניזק גם אם הוא נזק משונה כגון שבהמה אוכלת את שאינו ראוי לה — אף על פי כן חייב לשלם הכל!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, ואם רצוננו לפרש את המשנה כולה לפי שיטה אחת צריך לומר כי לעולם כשיטת רבנן [חכמים] היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה היא המשנה וכך יש לשנותה]: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין והם דיני הנגיחה והנגיפה וכו' שהם הקרן ותולדותיה, ואלו חייבים חצי נזק אם הזיקו ברשות הרבים.

עד כאן הלכה אחת, ומכאן מתחילה הלכה נוספת: שן ורגל מועדין מתחילתן. והיכן העדתן, כלומר, באיזה מקום אומרים אנו שהם מועדים ומשלמים נזק שלם — הרי זה בחצר הניזק. שאין להבין את עניין "ושור המזיק ברשות הניזק" כענין לעצמו, אלא כהשלמת התיאור של השן והרגל.

מתקיף לה [מקשה עליה] על הסבר זה רבינא: הא קתני לקמן [הרי שנה לפנינו] במשנה להלן: שור המזיק ברשות הניזק כיצד, ושם מדובר בקרן ברשות הניזק. ומעתה אי אמרת בשלמא איירי [נניח אם אתה אומר שכבר מדובר] בה, בהלכה זו, בקיצור במשנה שלנו, משום הכי קתני [כך שנה] "כיצד", שלשון "כיצד" משמעה שבא עתה לבאר דברים שנאמרו קודם בקיצור, ועתה הוא בא לפרטם. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שלא איירי [דובר] בה, בהלכה זו, כלל, אם כן מאי [מה פירוש] הלשון "כיצד"? הלא לא הזכיר הלכה זו כלל במשנה קודמת!

אלא, יש לדחות את מה שאמרנו, אמר רבינא: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה היא המשנה וכך יש לשנותה]: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין.

ושן ורגל מועדין הן מתחילתן. וזהו שור המועד לדעת הכל. ואילו לגבי שור המזיק ברשות הניזק — מחלוקת ר' טרפון ורבנן היא אם נחשב כמועד. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו שהם מועדים מתחילתם, והם: הזאב, והארי, והדוב, והברדלס, והנמר, והנחש, שגם בהם יש מחלוקת ר' אלעזר וחכמים.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כפי שהסביר רבינא את הדברים: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק — מחלוקת ר' טרפון ורבנן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש.

איכא דרמו לה מירמא [יש שהיו משליכים זאת, מראים סתירה], שהגיעו לאותה מסקנה פרשנית על ידי תירוץ של סתירה שבדברים, ובאופן זה: תנן [שנינו במשנה] בתחילתה: חמשה תמים וחמשה מועדים. ויש לשאול: ותו ליכא [ועוד מועדים אין]? והאיכא [והרי יש] הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש שהוזכרו במשנתנו!

ומשני [ומתרץ] קושיה זו, אמר רבינא: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה היא המשנה וכך יש לשנותה]: חמשה תמים הן, ואם הועדו — חמשתן מועדין. ושן ורגל מועדין מתחילתן. וזהו שור המועד. ושור המזיק ברשות הניזק — מחלוקת ר' טרפון ורבנן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו: הזאב, והארי, הדוב, והנמר, והברדלס, והנחש.

א ועוד שנינו במשנה שהבהמה לא מועדת לרבוץ. אמר ר' אלעזר: לא שנו אלא לרבוץ על גבי פכין (כלים) גדולים, אבל לרבוץ על פכין קטנים — אורחיה [דרכו] הוא.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] מן הברייתא ששנינו בה: הבהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים, משמע שהיא מועדת למעך כלים ברביצתה. ואם כן נדייק מכאן שבסוג מיוחד של כלים — כלים קטנים, דרכה בכך.

ומשיבים: זו אינה הוכחה, דלמא [שמא] היתה הכוונה שדרכה לשבר כלים מן הצד, ששוברת כלים הנמצאים בצדה בדרך הליכתה, אבל אין זה מדרכה לרבוץ עליהם.

איכא דאמרי [יש שאומרים] דיון זה בגירסה אחרת, אמר ר' אלעזר: לא תימא [אל תאמר] דווקא פכין גדולים הוא שאינה מועדת להם, משום דלאו אורחיה [שאין דרכו] של השור לרבוץ עליהם, אבל פכין קטנים אורחיה [דרכו] הוא ויהא מועד עליהם. אלא אפילו פכין קטנים נמי לאו אורחיה הוא [גם כן אין זה דרכו].

מיתיבי [מקשים על כך]: והרי שנינו שהבהמה מועדת למעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים!

אמר ר' אלעזר: דלמא [שמא] מדובר שם מן הצד.

איכא דרמי לה מירמא [יש שהיו משליכים זאת, מראים סתירה], שהגיעו למסקנה להלכה שאמר ר' אלעזר על ידי שהביאו סתירה ותירצוה. תנן [שנינו] במשנתנו שאין הבהמה מועדת לרבוץ, ויש לשאול שכן והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים! על כך אמר ר' אלעזר: לא קשיא [אין זה קשה], כאן במשנתנו מדובר בפכין גדולים שאין זה דרכה לרבוץ עליה, כאן בברייתא מדובר בפכין קטנים שדרכה לרבוץ עליהם.

ב במשנתנו שנינו רשימה של חיות שהן מועדות מתחילתן, הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס. ושואלים: מאי [מה טיבה] של חיה זו ששמה ברדלס? אמר רב יהודה: זו החיה הקרויה נפרזא. ושואלים: מאי [מה היא] נפרזא זו? אמר רב יוסף: אפא [צבוע].

מיתיבי [מקשים]: והלא מצאנו בברייתא כתוספת לרשימה שבמשנתנו, ר' מאיר אומר: אף הצבוע, ר' אלעזר אומר: אף הנחש. ואמר רב יוסף: צבוע זו אפא. וכיצד הוא אומר כאן שאפא הוא ברדלס!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], גם במשנה וגם בברייתא מדובר על אפא = צבוע, כאן — בצבוע זכר, כאן — בצבוע נקיבה.

ומנין לנו שצבוע זכר הוא דבר לעצמו — דתניא [ששנוייה ברייתא]: צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר שבע שנים נעשה קימוש (עשב רע), קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח (קוץ), חוח לאחר שבע שנים נעשה שד. ושדרו של אדם שמת — לאחר שבע שנים נעשה נחש. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים באדם שלא כרע ב"מודים" שבתפילת עמידה, שאז הופכת שדרתו להיות נחש. ואם כן, מכיון שיש הבדל בין צבוע זכר לצבוע נקבה אפשר לומר שמשנתנו מדברת בצבוע נקבה, ובא ר' מאיר להוסיף אף את הזכר.

אמר מר [החכם] בברייתא, ר' מאיר אומר: אף הצבוע

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon; the first part of the latter clause is stated with regard to a jointly owned courtyard, which under the terms of their partnership is designated for the use of one of them, i.e., the injured party, to keep his produce there, and for this one and for that one to keep their oxen there. Accordingly, with regard to damage of the category of Eating caused by one partner’s ox to the injured party’s produce in that courtyard, it is equivalent to the case of a courtyard owned exclusively by the injured party, and the ox’s owner is liable for all the damage. But with regard to damage of the category of Goring, since they are both allowed to keep oxen there, the courtyard is equivalent to a public domain, and if one’s innocuous ox causes damage there, one is liable for only half the cost of the damage.

Rav Kahana said: I stated this teaching of Rabbi Elazar before Rav Zevid of Neharde’a, and he said to me: Are you really able to interpret that the entire mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon? But doesn’t the mishna teach: Concerning acts of damage performed with the tooth, the animal is considered forewarned with regard to eating that which is fitting for it to eat. This indicates that only if what it eats is fitting for it, then yes, one is liable for the full cost of the damage, but if it eats something that is not fitting for it, the owner would not be liable for the full cost of the damage, but only for half the cost of the damage.

Rav Kahana explains his difficulty: And if the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, the owner should be liable to pay the full cost of the damage even if his animal ate something not fitting for it, as doesn’t Rabbi Tarfon say: The halakha of cases of Goring performed by an innocuous animal, which is atypical, done in the courtyard of the injured party, is that the owner of the ox pays the full cost of the damage even if the ox is innocuous.

Rather, Rav Kahana said: Actually it must be that the entire mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis and the mishna is incomplete and this is what it is teaching: The opening clause should be understood as saying: There are five damage-causing acts that animals can perform twice and remain innocuous, but if they were warned for performing those acts three times, with regard to the five acts they are considered forewarned, i.e., the mishna is not referring to two different sets of damages, five acts for which the animal is considered innocuous and five for which it is considered forewarned. Rather, both statements in the initial clause of the mishna are referring to the same five acts of Goring, and they teach that although the animal is initially considered innocuous with regard to these five acts, it can become forewarned.

The next part of the mishna then provides another halakha: But for damage of the categories of Eating and Trampling, an animal is considered forewarned from the outset. The next two items in the mishna: A forewarned ox and an ox that causes damage on the property of the injured party, should be understood as a question and an answer: And where does their forewarned status with regard to these acts apply? It applies in the courtyard of the injured party. According to Rav Kahana’s explanation, the statement: In the courtyard of the injured party, refers only to cases of Eating or Trampling, not to acts classified as Goring, and therefore it is true even according to the opinion of the Rabbis.

Ravina objects to this explanation: Doesn’t the mishna below (24b) teach: With regard to the case of an ox that causes damage to the property of the injured party on the property of the injured party, stated in the mishna here (15b), how so, i.e., what are the circumstances in which one is liable to pay the full cost of the damage? The mishna below (24b) proceeds to list acts of damage classified as Goring. Ravina states his objection: Granted, if you say that the mishna here (15b) discusses that case, i.e., that it is referring to Goring, it is due to that ruling that the mishna below teaches: How so, and proceeds to discuss one’s liability for Goring, as it is elucidating the case mentioned in the mishna here. But if you say, as Rav Zevid suggests, that the mishna here (15b) does not discuss Goring, what is the meaning of the mishna below when it asks: How so, and then proceeds to discuss one’s liability for Goring?

Rather, Ravina said: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: There are five damage-causing acts that animals can perform twice and remain innocuous, but if they were warned for performing those acts three times with regard to the five acts, they are considered forewarned.

The next part of the mishna then provides another halakha: But for damage of the categories of Eating and Trampling, an animal is considered forewarned from the outset, and this is a case in which all agree that the animal is classified as a forewarned ox. And there is the case of an ox that causes damage to the property of the injured party, on the property of the injured party, which is subject to a dispute between Rabbi Tarfon and the Rabbis. And there are other cases similar to these in which animals are considered forewarned from the outset, namely: The wolf, the lion, the bear, the leopard, the bardelas, and the snake.

The Gemara notes: This interpretation of the mishna is also taught in a baraita: There are five damage-causing acts that animals can perform twice and remain innocuous, but if they were warned for performing those acts three times with regard to the five acts, they are considered forewarned. The next part of the mishna then provides another halakha: But for damage of the categories of Eating and Trampling, an animal is considered forewarned from the outset, and this is a case in which all agree that the animal is classified as a forewarned ox. And there is the case of an ox that causes damage to the property of the injured party, on the property of the injured party, which is subject to a dispute between Rabbi Tarfon and the Rabbis. And there are other cases similar to these in which animals are considered forewarned from the outset, namely: The wolf, the lion, the bear, the leopard, the bardelas, and the snake.

There are those who raise this issue as a contradiction and through doing so arrived at the same conclusions, as follows: We learned in the opening clause of the mishna: There are five damage-causing acts that animals can perform twice and remain innocuous, and there are five damage-causing acts for which an animal is considered forewarned. With regard to this, one can ask: But is there nothing else? But aren’t there the cases mentioned in the continuation of the mishna: The wolf, the lion, the bear, the leopard, the bardelas, and the snake? These are considered to be forewarned even if they had never caused damage before.

And they resolve the contradiction through that which Ravina said: The mishna is incomplete and this is what it is teaching: There are five damage-causing acts that animals can perform twice and remain innocuous, but if they were warned for performing those acts three times with regard to the five acts, they are considered forewarned. The next part of the mishna then provides another halakha: But for damage of the categories of Eating and Trampling, an animal is considered forewarned from the outset, and this is a case in which all agree that the animal is classified as a forewarned ox. And there is the case of an ox that causes damage to the property of the injured party, on the property of the injured party, which is subject to a dispute between Rabbi Tarfon and the Rabbis. And there are other cases similar to these in which animals are considered forewarned from the outset, namely: The wolf, the lion, the bear, the leopard, the bardelas, and the snake.

§ The mishna teaches: An animal is not considered forewarned with regard to Goring, i.e., not for goring with its horns, nor for pushing with its body, nor for biting, nor for crouching upon items in order to damage them. Rabbi Elazar says: They taught this only with regard to large vessels, as it is atypical for an animal to crouch upon them, and therefore the act is classified as a subcategory of Goring. But if the animal crouched upon small vessels, since that is its typical manner of behavior, it is classified as a subcategory of Trampling, for which the animal is considered forewarned from the outset.

The Gemara suggests: Let us say that the following baraita supports the opinion of Rabbi Elazar: An animal is considered forewarned, from the outset, to walk in its typical manner and to break or crush a person, or an animal, or vessels. The baraita indicates that an animal’s typical manner is to crush vessels, presumably by crouching down upon them. This would seem to contradict the mishna that states that such behavior is atypical. It would appear the only resolution to this contradiction is if one accepts the distinction made by Rabbi Elazar that the mishna concerns large vessels and the baraita concerns small vessels.

The Gemara rejects this: Perhaps the baraita concerns a case where the animal pushed against the utensils from the side and crushed them against a wall, but it does not concern a case where it crouched upon them.

There are those who say a different version of this discussion, as follows: Rabbi Elazar says: Do not say that the mishna’s ruling refers only to large vessels, as it is atypical for an animal to crouch upon them, but if the animal crouched upon small vessels, that is its typical manner and for that type of damage the animal is considered forewarned. Rather, the mishna refers even to small vessels, as it is atypical for an animal to crouch upon them.

The Gemara raises an objection from a baraita: An animal is considered forewarned, from the outset, to walk in its typical manner and to break or crush a person, or an animal, or vessels.

Rabbi Elazar said: Perhaps the baraita concerns only a case where the animal pushed against the utensils from the side and crushed them against a wall.

There are those who raise this issue as a contradiction: We learned in the mishna: An animal is not considered forewarned with regard to Goring, i.e., not for goring with its horns, nor for pushing with its body, nor for biting, nor for crouching upon items in order to damage them. But isn’t it taught in a baraita: An animal is considered forewarned, from the outset, to walk in its typical manner and to break or crush a person, or an animal, or vessels? In order to resolve this contradiction, Rabbi Elazar said: It is not difficult; here, in the mishna, the reference is to large vessels, while there, in the baraita, the reference is to small vessels.

§ The mishna teaches: The wolf, the lion, the bear, the leopard, the bardelas, and the snake; these are considered to be forewarned even if they had never caused damage before. The Gemara asks: What is a bardelas? Rav Yehuda said: It is a nafreza. The Gemara asks: What is a nafreza? Rav Yosef said: It is an appa.

The Gemara raises an objection from a baraita: In addition to the list of animals that are considered forewarned, Rabbi Meir says: Also the hyena [tzavo’a]. Rabbi Elazar says: Also the snake. And Rav Yosef said in explanation of the baraita: The hyena mentioned by Rabbi Meir, this is the animal called an appa. If Rav Yosef understands a hyena to be an appa, how could he also claim, above, that it is a bardelas?

The Gemara explains: It is not difficult: Here, in the baraita, Rabbi Meir is referring to a male hyena, and there, in the mishna, the reference is to a female hyena.

And it is apparent that a male hyena is distinct from a female one, as it is taught in a baraita: A male hyena after seven years metamorphoses into an insectivorous bat [atalef ]; an insectivorous bat after seven years metamorphoses into a herbivorous bat [arpad]; a herbivorous bat after seven years metamorphoses into a thistle [kimosh]; a thistle after seven years metamorphoses into a briar [ḥo’aḥ]; and a briar after seven years metamorphoses into a demon. Similarly, a person’s spine, seven years after his death, metamorphoses into a snake. The Gemara qualifies the last statement: And this matter applies only to a case where that person did not bow during the blessing of thanksgiving, the eighteenth blessing of the Amida prayer.

The Gemara analyzes the baraita: The Master says above: In addition to the list of animals that are considered forewarned, Rabbi Meir says: Also the hyena.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' ה' תמים וחמשה כו' ושקלינן וטרינן בהא מתני' ולא מתוקמא שפיר ותירצה רבינא הכי חסורי מיחסרא והכי קתני ה' תמים הן ואין משלמין אלא חצי נזק ואלו הן נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה.

ואם הועדו חמשתן מועדין לשלם נזק שלם מן העליה ושן ורגל מתחילתן מועדין הן השן בראוי לה והרגל לשבר בדרך הילוכה ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן והאדם המזיק ויש מועדין כיוצא באלו הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס. תניא נמי הכי חמשה תמים הן כו'.

ולא לרבוץ אמר ר' אלעזר אינו מועד לרבוץ על פכין גדולים ומשונה הוא ומשלם חצי נזק אבל על פכים קטנים אורחיה הוא ונזק שלם משלם. ואמרינן נימא מסייעא ליה בהמה מועדת להלך כדרכה ולשבר ולמעך את האדם ואת הבהמה ואת הכלים.

ודחי' דלמא מן הצד היא אורחיה דהוא חיכוך מתהפכת כעין חיכוך שדרך הבהמה להתחכך בצדדיה אבל לרבוץ על הכלים לא.

ואסיק' איכא דרמי להו מירמא ופריק ר' אלעזר מתני' דתני תם בפכין גדולים מתניתא דתני מועדת בפכין קטנים:

מפירוקיה דרב יוסף שמעינן דנפרזא וצבוע תרווייהו אפא נינהו מיהו נפרזא שם הנקבה וצבוע שם הזכר. ירושלמי בשבת פ"א (הל"ג) ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' זביד אחת לשבע הקב"ה מחליף עולמו ממוחו דרישא מתעבד עקרב ודמעיא סממא תולעתא דסוסיא מתעבדא אורעי. ודתורתא מתעבדא דברי עכברא דטורא מתעביד חזיר בר. שיזרתא דנונא מתעבדא נדל.

דתניא צבוע זכר לאחר ז' שנים נעשה ערפד ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש. קימוש לאחר ז' שנים נעשה חיה ויש אומרים חוח חוח לאחר ז' שנים נעשה שד שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש והני מילי בההוא דלא כרע במודים.

גירסת הספרים: מתקיף ליה רבינא הא קתני לקמן ושור המזיק ברשות הניזק כיצד. ול"ג חדא דאנן ה' תנן והני ד' הוא דהוו דהשתא למה דתריץ רב כהנא הני חמשה מועדין דקתני במתניתין לאו אשן ורגל והנך דבסיפא קאי אלא אה' תמין וה"ק אלו ה' תמין אם הועדו חמשתן נעשו מועדין ורש"י ז"ל גריס לזה ומפורש בפירושיו.

אמר ר' אלעזר ל"ק כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים. ומשמע דכן הלכה חדא דר' אלעזר בלישנא קמא הכין אמר ומסייעי מדתני הבהמה מועדת למעך ולא דחי' ליה אלא בדלמא להאי לישנא בתרא ר' אלעזר הכי אסקה.

ר"מ אומר אף הצבוע. ירוש' תני רב מאיר אף הצבוע אמר רב יוסי בר בון לא היה ר"מ אומר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי.

רביצה זו שאמרנו במשנה שאין הבהמה מועדת בה מתחלתה דוקא על כלים גדולים הא בקטנים כך דרכה והרי היא מועדת להם מתחלתה וכן מועדת למעך את האדם בכלים שעליה או בהמה אחרת בצדה בלחיצה אצל הקיר דרך הלוכה בדרכים הצרים ומתוך כך משלם על כל אלו נזק שלם ויש חולקין ברביצה לומר שאף על הקטנים אין דרכה בכך מפני שהם פוסקים כאיכא דאמרי ולא יראה לי כן דלא נאמר לפסוק כאיכא דאמרי אלא מפני שהוא לשון אחרון והרי יש אחריו לשון אחר כשיטת מה שכתבנו:

כולה רבי טרפון. כתבו בתוספות תימא דמשמע הא לשניהם לפירות פטור וכו'. קשה מניין יש להם לדקדק כך נימא דרבותא קמשמע לן ואף על גב דאינו מיוחד לפירות אלא לחד ואינו מיוחד לשניהם לשוורים אפילו הכי חשיב רשות הרבים. וי"ל דמלשון המשנה אינו משמע דמנא לן דהויא רשות הרבים וכרבי טרפון וחייב חצי נזק דילמא היכא דהוי כהאי גוונא דאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות לחד הויא חצר הניזק וחייבת חצי נזק כרבנן. גליון.
עוד כתבו התוספות ולספרים דגרסי לזה ולזה לשוורים קשה איפכא. וקשה נימא שהפירוש כן לזה ולזה לשוורים כגון שאין לזה פירות לשם אז להם רשות לשוורים אבל כשהניח פירותיו אין רשות לשום אחד לשוורים. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל. ותלמידי הר"פ ז"ל תירצו לשתי הגירסאות דשמא משום דהכא משמיה דרבא קאמר לא פשיט מהכא. ע"כ.

ראוי לה אין. וא"ת אמאי לא אוקמוה כשאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לכסות ולא לכלים או במיוחדת לשניהם לכסות ולכלים ולחד לפירות. ויש מי שתירץ דלהכי לא אוקמוה בהכין דאם כן אמאי נקט מתניתין השן מועדת לאכול את הראוי לה יאמר מועדת לשאינו ראוי לה דהיינו שמיוחדת לאחד לכלים והוי רשות הניזק וחייבת נזק שלם ואינה מועדת לראוי לה דהיינו שמיוחדת לשניהם לפירות דהויא לה רשות הרבים ופטר בה השן. ויש דוחין תירוץ זה דאיכא למימר דלהכי לא קתני מתניתין השן מועדת לאכול שאינו ראוי לה משום דמשמע השן מועדת היינו לשלם נזק שלם דסתם מועד הכי משמע אבל אינה מועדת משמע דחייבת קצת דהיינו חצי נזק ואי מיוחדת לשניהם לפירות פטור לגמרי להכי קאמר התנא השן מועדת לאכול את הראוי לה דהיינו מיוחדת לחד לפירות כי היכי דנדייק מינה הא לשאינו ראוי לה אינו מועד דהיינו מיוחדת לשניהם לכסות דמשלם חצי נזק ואינו פטור לגמרי. ותירץ מהר"ם דאין דרך שתהא מיוחדת לפירות טפי מכסות וכלים או איפכא אבל דרך הוא דאינה מיוחדת לשניהם לשוורים לפי שדרכן בטינוף ודריסה. גליון ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
עוד כתבו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דליכא לאוקמה הכי דהא רבי אלעזר בעצמו מוקי לה כרבי טרפון ורבי אלעזר בעצמו אמר בסמוך לא שנו אלא פכין גדולים אם כן מיוחד לאחד לפכין. ע"כ.

וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל ראוי לה אין וכו'. והשתא ליכא לפרש כדלעיל דהכא מיירי במידי דאכילה לא בקרן. ע"כ.

ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. כתבו בתוספות אין להקשות דילמא הא דקתני מועדת היינו לשלם מן העלייה וכו' עד כדאמרינן הידוס אינו מועד וכו'. הקשה מורי הרב מה ראיה הם מביאים מהידוס דהתם איירי בשני צדדין דמה שקורא התם אינו מועד משום דמגופו משלם ומשום דמשלם חצי נזק אבל אין לקרות אינו מועד היכא דמשלם נזק שלם ומגופו דהוי בצד אחד. ויש לומר דעל כרחך התם נמי בצד אחד קורא אותו אינו מועד שהרי כשדחה התלמוד לשם ואמר לא בפלוגתא דרבנן וסומכוס פירש דלמאן דאמר מועד היינו כסומכוס ראמר צרורות נזק שלם משלם והא דאמר אינו מועד כרבנן דאמרי חצי נזק משלם דאם אינו קורא אינו מועד אלא אם כן יש בו שני צדדין דהיינו מגופו וחצי נזק אם כן נפשוט אליבא דרבנן דחצי נזק צרורות מגופו משלם ומדלא פשיט אלא העמיד בפלוגתא דרבנן וסומכוס שמע מינה דקרי אינו מועד אפילו היכא דליכא אלא צד אחד דהיינו מן העלייה וחצי נזק כך נמי דעת התוספות דאף על גב דמשלם נזק שלם כיון דאינו משלם מגופו קרי ליה אינו מועד. גליון.
והרא"ש ז"ל תירץ לקושיות התוספות דעל כרחך העדאה דהכא לענין נזק שלם דהא שור המזיק בדשות הניזק קרי ליה מועד ואינו משלם אלא מגופו. ע"כ.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל יש לומר דלקמן פרק ב' מפרש מתניתין דהכא דהשן מועדת לאכול הראוי לה כיצד אכלה אוכלים הראויין לה ושתתה משקין הראויין לה משלמת נזק שלם אלמא לענין נזק שלם קאמר ודכוותה דייקינן שאינו ראוי לא משלם נזק שלם. ע"כ.

אלא לעולם דרבנן וחסורי מחסרא והכי קתני. מצאתי כתוב שרש"י ז"ל במהדורא קמא פידש כן חסורי מיחסרא וכו' חמשה תמין הן נגיפה נשיכה נגיחה בעיטה רביצה, ואם הועדו חמשתן מועדין וזה אחד מן החמשה מועדין, שן ורגל מועדין מתחילתן הרי שלושה ושור המועד לא תני במתניתין בחד דהא מנייה שהרי תנא אם הועדו חמשתן מועדין אלא הא דקתני שור המועד שור המזיק ברשות הניזק פירושו קא מפרש והכי קתני שור המועד שור המזיק וכו' כלומר היכן העדתם דשן ורגל ברשות הניזק והאדם היינו ארבעה והיינו דקא פריך רבינא דחמשה מועדין תנן והני ארבעה הוו דקאמר שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק אשן ורגל קאי ולא טעי תנא בין ארבעה לחמשה. ועוד הא תני לקמן בפרק כיצד דקא מפרש לכלהו מועדין דפרק קמא כיצד הן וקא מפרש נמי שור המזיק ברשות הניזק כיצד אי אמרת בשלמא איירי בקרן תמה ברשות הניזק בנזק שלם בפרק קמא היינו דקתני פירושא בפרק כיצד ומפרש פלוגתא דרבי טרפון אלא אי אמרת לא איירי בהאי פירקא מאי כיצד ואהיכא קאי. וזהו שור המועד הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדין זהו שור המועד הכתוב בתורה והוא חד מן המועדין, ושור המזיק וכו' מחלוקת רבי טרפון ורבנן בפרק ב' והאדם וחמשה מועדין דמתניתין ארבעה וחמשה מחלוקת ויש מועדין וכו' סיפא דמתניתין קא מפרש אחרים שאינה בהמה אלא חיה כיוצא באלו דשן ורגל והיינו שן דחיה דמפרש בפרק ב' מדרשא דחיה בכלל בהמה ונחש נמי יש לו הנאה בהיזקא ששותה את הדם והא דלא מנא להו במנינא דמועדין ברישא משום דלא דמו אהדדי. אחר כך כתב רש"י במהדורא בתרא ככתוב בספרי הדפוס ומחק מה שכתב במהדורא קמא. ובהאי לישנא בתרא דפירש רש"י אני יצחק מגמגם דהא מתניתין דחמשה תמין אוקימנא בחצר הניזק כדסברנא למימר אלא לאו רבנן היא ושינויין דחצר השותפין שבקנא ליה ואי אהכי נמי קאי מניינא דחמשה מועדין לאו תני תנא כהאי גוונא ברישא סתם שאין נזק שלם להם בחצר הניזק אלא על ידי העדאה והדר אמר בשור המזיק ברשות הניזק שאין סתמא דרישא עיקר אלא מחלוקת היא רבי טרפון וחכמים מרישא נמי הוה ליה למימר הכי דבשלמא ללישנא קמא כולה חדא בבא היא מחדא מניינא דתמין ומועדין דנקיט ברישא עד האדם אלא ללישנא בתרא מדקאי אשן וארגל שבקיה דמניינא קמא ונקט ליה בבא אחרי. ומ"ש דעד השתא לא אשמועינן מחלוקת רבי טרפון וחכמים. ותו מתניתין דפרק ב' יוכיח דקא מפרש בגווה ותני לה כגון בור ואש דלא תני מכלל דחמשה דהתם היינו חמשה דהכא ומשום הכי לא תנא בור ואש דלא איירי אלא בבעלי חיים. עוד קשה על פירוש אחרון דקאמר תלמודא איכא דרמי לה מירמא הנך חמשה תמין וחמשה מועדין ותו ליכא דהא איכא הארי והדוב והנמר וכו' בשלמא אי שן ורגל ושור המועד ואדם ממנינא היינו דרמי האיכא נמי הני אבל אי הני לאו ממנינא אלא חמשה תמין שהועדו מאי פריך מארי ודוב ונמר לפרוך נמי משן ורגל ואדם. ע"כ.

כל זה מצאתי כתוב ברש"י כתיבת יד. והרשב"א ז"ל היתה לפניו מהדורא קמא דרש"י ז"ל דכתב וז"ל גירסת הספרים מתקיף לה רבינא הא קתני לקמן וכו' ולא גרסינן חדא דאנן חמשה תנן ורש"י ז"ל גריס לה ומפורשת בפירושיו. ע"כ.

וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל חסורי מחסרא והכי קתני חמשה תמין הן ואותן עצמן אם הועדו הרי אלו מועדין ושן ורגל מועדין מתחילתן והיכן העדאתן ברשות הניזק כלומר שור המזיק לא מיירי בקרן אלא אשן ורגל קאי ולכך הוצרך לומר חמשה תמין וכו'. ואם הועדו חמשתן מועדין דהא כיון דשור המזיק קאי אשן ורגל לא הוי ממניינא וחמשה לא משכחנא בסיפא אלא ארבעה שן ורגל ושור מועד והאדם ולכך פירש הקונטרס דהמועדין קאי אהנך תמין ולא אמנינא דסיפא וסיפא לא הוי אלא מוסיף ולא נחת למעבד מניינא בההוא סיפא. ומיהו קשה להר"מ להאי לישנא אמאי נקט בסיפא שור המועד דבאיזה מועד איירי אי קרן תנינא אם הועדו חמשתן מועדין ואי שן ורגל הא תנא ליה. הכי גרסינן מתקיף לה רבינא הא קתני לקמן וכו' אלא אמר רבינא חמשה מועדין וכו' וזהו שור המועד עכשיו אגב שיטפיה שהוצרך להניח מאי דאמרינן שור המזיק קאי אשן ורגל מיישב בשור המועד מאי דהוה קשה להר"מ לעיל למאי הלכתא תנו והשתא מיישב דקאי אשן ורגל וזהו שור המועד מתחילתן. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל ורבי אלעזר משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון היא ורישא דקתני השן מועדת וכו'. בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשוורים. נ"א ולא לזה ולא לזה לשוורים ולגבי שן הויא לה שדה ניזק להיכן הדעה בחצר הניזק זהו פירוש של שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק ואשן ורגל קאי. אלא אמר רבינא וכו' והוא השור המועד מתחילתו והם השן ורגל ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת רבי טרפון ורבנן כלומר שור המזיק ברשות הניזק גם הוא מועד לדעת רבי טרפון. ואם תקשה מה הועלנו בחיסור המשנה ובתוספתא והלא סיפא דמתניתין לרבי טרפון היא דקא חשיב לה בהדי מועדין מתחילתן שהרי במשנתנו לא הזכיר בה מחלוקת. עתה בין ותדע כי בתחילה כשהיינו סבורין כי החמשה מועדין ששנה בתחילה הן אותן שמפרש בסוף כמו שמפרש המועדין מתחילתן והיה שור המזיק ברשות הניזק אחד מהן היה קשה לנו רישא סתם לנו כרבנן וסיפא כרבי טרפון ועכשיו שאמרנו כי החמשה מועדין לא בא לפרש המועדין מתחילתן אלא על התמין עצמן שאם הועדו יהיו מועדין לאו סתמא היא כרבי טרפון כלל. ועוד אמרנו כי שור המועד ששנינו בתוך המועדין אשן ורגל קאי וממעט הקרן דהא אמרינן וזהו שור המועד כלומר אלו הן מועדין מתחילתן לדברי הכל מכלל דשור המזיק ברשות הניזק דקתני בסמוך לאו דברי הכל היא והוא הקרן. ויש מועדין אחרים כיוצא באלו פירוש כמו הרגל והשן והאדם. ע"כ.

ח"מ שפ"ט אמר רבי אלעזר לא קשיא כאן בפכין גדולים וכו'. ומשמע דכן הלכה חדא דרבי אלעזר בלישנא קמא הכין אמר ומסייעיה ליה מדתניא הבהמה מועדת למעך ולא דחינן לה אלא בדילמא ולהאי לישנא בתרא רבי אלעזר הכין אסקה. הרשב"א ז"ל.
וכן פסק הרב המאירי ז"ל וז"ל דוקא על כלים גדולים הא קטנים דרכה לרבוץ. וכן מועדת למעך את האדם בכלים שעליה או בהמה אחרת בצדה בלחיצה אצל הקיר דרך הילוכה בדרכים הצרים ומתוך כך משלם על כל אלו נזק שלם. ויש חולקים ברביצה לומר שאף על הקטנים אין דרכה בכך מפני שהן פוסקים כאיכא דאמרי. ולא יראה לי כן לא נאמר לפסוק כאיכא דאמרי אלא מפני שהוא לשון אחרון והרי יש אחריו לשון אחר כשיטת מה שכתבנו. ע"כ.

הזאב והארי. נראה דכל הני איירי כשהזיקו בלא אכילה והוי להו קרן ואייעד אתשלומין נזק שלם בתחילה אבל היכא דאכלי בהא פירש לן שמואל לקמן. ר"ש ז"ל.

והנחש הרי אלו מועדין. כתבו בתוספות דלאו בכל עניני היזק חשיבי מועדין אלא כל חד במידי דאורחיה וכו' ובעניני היזקות אחרים שהזיקו כל הני דחשבינן הכא כגון אם שברו כלים ברביצתן ובעיטתן אי חשבינן ליה אורחייהו בחצר הניזק משלמת נזק שלם וברשות הרבים פטור ואי לא חשיב אורחייהו בין ברשות הרבים בין בחצר הניזק משלם חצי נזק. ותימה לי אם כן מה חילוק יש ביניהם לשאר בהמות במידי דאורחייהו הוי שן ורגל במידי דלאו אורחייהו הוי קרן ואם כן מאי קמשמע לן מתניתין. ועוד קשה מאי פריך בגמרא חמשה מועדין ותו ליכא והאיכא הזאב והארי וכו' מה חילוק יש בין ארי לשור. ויש לומר דאשמועינן שהן מועדין להרוג כל בהמות ואפילו גדולות מהם ולא הכלב דאכל אמרי רברבי. הרא"ש ז"ל.
עוד כתבו בתוספות הוי כמו רגל ופטור ברשות הרבים ולא כמו קרן. וקשה ונימא כמו קרן ויתחייב ברשות הרבים ומה קרן דלאו אורחיה חייב ברשות הרבים נחש דאורחיה לא כל שכן שיתחייב ברשות הרבים. ועוד דאם נחש דינו כקרן ויתחייב ברשות הרבים אם כן נימא שיתחייב נזק שלם ברשות הניזק אף על פי שהוא קרן תמה מקל וחומר דשן ורגל ומה שן ורגל שאין כוונתם להזיק חייבין נזק שלם ברשות הניזק נחש שכוונתו להזיק לא כל שכן שיתחייב נזק שלם ברשות הניזק. ויש לתרץ דאיך עשית הקל וחומר ומה קרן דלאו אורחיה חייב ברשות הרבים וכו' אדרבה היא הנותנת דמשום דנחש אורחיה ובני אדם יכולין ליזהר ממנו יש לפוטרו ברשות הרבים. מעתה כיון דנחש פטור ברשות הרבים אינו קשה הקושיא שניה דאין לו דין קרן כלל הילכך יש לו דין רגל וחייב נזק שלם ברשות הניזק וברשות הרבים פטור. גליון.

צבוע זו אפא. פירש רש"י ז"ל בעלמא איתמר הא דרב יוסף וזה פירוש לפירוש ראשון דאוקימנא מתניתין בצבוע זכר דיש לו כמה שמות ברדלס צבוע ואפא ומשתנה לכמה גוונים דאם כן משמע דצבוע דמוסיף ר"מ אין לו שם דאפא ואם כן על כרחך בעלמא איתמר ואיצטריך לאוסופי דשמא הואיל דאינה משתנה שייך בה תרבות ולא תהא מועדת קמשמע לן דאפילו הכי מועדת. ר"ש ז"ל.
והראב"א ז"ל כתב וז"ל רבי מאיר אומר אף הצבוע. ירושלמי תני רבי מאיר אומר אף הצבוע א"ר בר בון לא היה רבי מאיר אומר אלא בצבוע זכר שיש לו ספק שהוא קשה כארי ע"כ. וכן כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל רבי מאיר הוסיף הצבוע ופירשו בגמרא שהוא מין בדדלס אלא שאין רבי מאיר מחייב אלא בזכר וכמו שאמרו בירושלמי. ע"כ.

א"ח קנ"א והני מילי דלא כרע במודים. יש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבוא ואותו עצם קשה וחזק כל כך שאין האש יכול לשרפו והשתא כשנעשה העצם נחש אין חי לעתיד לבוא והיינו עונשיה דלא כרע במודים. ואין סברא לומר כן שיהא עונש גדול כל כך בשביל עוון זה דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. תוספות שאנץ.

בפרש"י בד"ה ואי ר"ט כו' הא ודאי לגבי שן רשות הניזק כו' עכ"ל ואע"ג דלגבי שוורים כרה"ר דמיא שהוא רשות לשניהם מ"מ לגבי אין ראוי לה דהיינו לכסות וכלים מיוחדת לניזק לחוד והוה קרן ברשות הניזק דומיא דראוי דמיוחדת לניזק לחוד לפירות וק"ל:

תוס' בד"ה כולה ר"ט כו' ואע"פ שמיוחדת לשניהם לפירות עכ"ל ר"ל אע"פ דהתם מיוחדת לשניהם לפירות והכא מיוחד לפירות לחד מ"מ טפי מסתבר למחשב התם רשות הניזק כיון דאין מיוחדת כלל לשוורים מדהכא דמיוחדת לשניהם לשוורים וכמו שהקשו לעיל דלא היה לו ליחשב רשות הניזק לגבי שן כיון שיש רשות לכל אחד להכניס שם שורו וק"ל:

דתניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה וכו'. והיינו דוקא צבוע זכר הוא משתנה לכמה מינין בכל ז' שנין כדמסיק אבל צבוע נקבה אינה משתנה למין אחר עד ע' שנין כדמוכח פרק קמא דבכורות אפעה לע' שנים אחר שנולד הוא מתעבר ואפעה הוא תרגומו של צבוע כמ"ש הערוך ובספר ישעיה פרש"י אפעה ושרף מעופף וגו' מין נחש רע ואין בעולם כ"א שנים זכר ונקבה והם יולדים לשבעים כו' ע"ש אבל מתוך שמעתין אינו מוכח כן אלא דהזכר משתנה לשבע שנים ואפשר דאפעה דקרא לאו היינו אפעה דתלמודא ואיך שיהיה הוא מבואר כל המוליד מוליד בדומה לו וכמו שהאפעה הוא רע שבנחשים והוא מין חיה משתנה הוא ומוליד בדומה לו דבר רע בעופות לעטלף וערפד ואח"כ לאילנות הגרועים ורעים לקימוש וחוח עד שאח"כ נעשה שד המזיק ומייתי דומיא דהכי שדרו של אדם הרע שאינו כורע במודים מוליד בדומה לו נחש לאחר שבעה דכן הוא עיבורו של נחש לז' שנין כדאמרינן פ"ק דבכורות וענינו כמ"ש התוס' לפי שמצוה לכרוע וכי זקיף זקיף כחויא כו' ע"ש דענין הכריעה לשם ה' היא הכנעה והשפלה היפך מעשה הנחש כדאיתא פ"ק דסוטה אמרתי יהלך בקומה זקופה ולא יתגאה ועתה על גחונך תלך ולזה אמרו שיהיה אדם נכנע בכריעה דכי כרע כרע כחיזרא דהיינו היפך טבעו שדרכו של חיזרא להיות זקוף וכי זקיף זקיף כחויא דהיינו נמי היפך טבעו אחר שנאמר בו על גחונך תלך ודרכו בכריעה ולקחו לסימן ה' זוקף כפופים שגם בזקיפה יהא נזהר שלא תהיה דרך גאוה כדרכו אלא היפך טבעו והשתא מי שאינו כורע ועומד בזקיפה כדרכו הרי שדרו עושה מעשה נחש הראשון כשהיה מהלך זקוף וראוי להיות נענש כנחש וע"כ נעשה נחש לאחר ז' שנים כתולדתו כמ"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה כולה רבי טרפון וכו' תימה דמשמע הא לשניהם לפירות פטור וא"כ תפשוט מהכא וכו'. ר"ל דלעיל פליגי רב חסדא ור' אלעזר ומספקא לה לגמרא אי פליגי במיוחדת לשניהם לפירות כקושיא דרבי זירא וכו' ואית לה לר"א דגם במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים פטור או נימא מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ומודה ר"א דבמיוחדת לפירות ולא לשוורים חייב ולא איירי ר"א אלא במיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ומאי מספקא ליה הא ר"א גופיה קאמר הכא כולה רבי טרפון היא וכו' ומוקי לה לפי גירסא זו דוקא במיוחדת לפירות לחד ולא לזה ולא לזה לשוורים מכלל דבמיוחדת לשניהם לפירות פטר ר"א ולגירסת הספרים קשיא איפכא דמדקחשיב הכא הצד הניזק אפילו במיוחדת לשניהם לשוורים וחייב כ"ש דמחייב במיוחדת לשניהם לפירות א"כ ודאי לא פליגי:

ד"ה ראוי לה אין וכו' אין להקשות דלמא הא דקאמר מועד היינו לשלם מן העלייה וכו'. ויש לדקדק אמאי לא הקשו התוס' קושיא זו אמקשה דלעיל דפריך מדקתני השן מועדת וכו' וי"ל דלעיל דייק מרישא דקתני תמים וכו' הבהמה אינה מועדת לא ליגח וכו'. ולשון תמים לא שייך למיתני כי אם לענין חצי גזק ולא לענין לשלם מן העלייה וק"ל:

רש"י בד"ה לא קשיא כו' אתמר כדתניא כו' הד"א:

תוס' בד"ה והנחש כו' אצל הנחש ואומרים לו כו' כצ"ל:

גמרא כולה ר"ט היא רישא כו'. התוי"ט ל"ד בכאן בהביאו להוכיח דרישא רבנן מהא דהשן מועדת כו' ע"כ בחצר הניזק כו' ותנן הבהמה אינה מועדת כו' דהנך רואה דמזה אין הכרע רק מהא דקתני את הראוי לה כדמסקינן:

תד"ה ראוי אין להקשות כו' מועדת היינו לשלם מה"ע כו'. לכאורה אין זה קושיא דהא וחמשה מועדין דקתני דא' מהן שור המזיק ברשות הניזק ע"כ הכוונה אינה רק לשלם נ"ש:

גמרא צבוע זכר לאחר שבע כו'. נ״ב ומי שראה וידע גידול תולעת המשי והשתנותו מזמן לזמן לא יפלא בעיניו:

צָבוּעַ [זָכָר] לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים נַעֲשֶׂה עֲטַלֵּף. נראה הכונה אחר שימות בשבע שנים מתהוה מן העפר שלו תולע כצורת עטלף וכן הענין בכל אלו דזכר כאן וכן נמי מה שאמר על שדרו של אדם גם כן הכונה כך דאחר שנעשה עפר יתהווה מאותו עפר תולע דומה לנחש.

וְהוּא דְּלָא כָּרַע בְּמוֹדִים. ראה לי בס"ד הטעם שבעבור דלא כרע במודים יהיה שדרו נחש דאיתא בשער הכונות לרבינו האר"י ז"ל בכריעת מודים מוריד טיפת החסדים דרך חוט השדרה יעוין שם וידוע כי החסדים נרמזו באותיות המים והיינו ה' מים כי החסדים שרשם חמשה וכל חסד נקרא מים.
ואמרתי רמז נכון בס"ד דאותיות המים במילואם כזה מ"ם יו"ד מ"ם תמצא אותיות המילוי הם אותיות מודים בדקדוק כי במודים מוריד טיפת החסדים.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב שַׁלַּח לַחְמְךָ עַל פְּנֵי הַמָּיִם (קהלת יא, א) והיינו 'שַׁלַּח לַחְמְךָ' החסדים כי לחם הוא סוד החסדים כנודע 'עַל פְּנֵי הַמָּיִם' כלומר במודים הרמוז בתוך ופנימיות של אותיות 'מים'.
וידוע כי הפך המים שהם חסדים יש האש שהוא גבורה ודין וידוע דהנחש הוא מיסוד האש ולכך אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז:) מי שנתחייב שריפה מכישו נחש שבארס שלו עושה שריפה. ועל כן זה דלא כרע במודים להוריד טיפת החסדים שהם בסוד המים דרך חוט השדרה לכך שדרו נעשה נחש שהוא מצד האש שהוא הפך החסדים.

גמ' צבוע זו אפא. היינו אפעה תוס' סנהדרין טו ע"ב ד"ה והברדלס וכ"כ הרד"ק שמואל א יג יח:

שם דתניא צבוע. עיין ירושלמי פ"ק דשבת הלכה ג עלה דמתני' דלא יצא החייט:

בגמרא רבי אליעזר משמיה דרב אמר כולה ר"ט היא ובחצר מיוחדת לפירות לאחד ולזה ולזה לשוורים כן נראה שהוא גירסת רש"י והוצרך ר"א לפרש במיוחדת לפירות לא' לפי שיטתו דלעיל דפטר בחצר השותפים בשן ורגל לכך מוקי לה במיוחדת לפירות לא' דבכה"ג לא הוי חצר השותפים לענין שן ואף לפי מאי דקאמר הש"ס לעיל דפליגי באתקפתא דר"ז ור"א ס"ל כר"ז דאף במיוחדת לשניהם לפירות לחוד לא מיקרי שדה אחר מ"מ לק"מ והיינו לפי מ"ש לעיל דלר' זירא דעיקר שדה אחר קאי על הפירות לכך מקשה דכשמיוחדת לפירות יש לפוטרה משן אבל אם אינם שותפים לפירות לא איכפת לן לענין שן ורגל במה שמשותפים לשוורים דכיון שאינה מיוחדת לפירות שדה אחר קרינן בה ואף לפי' ראשון שכתבתי שם בדף י"ד גבי אתקפת' דר"ז יש לפרש הסוגיא כאן אלא שלא רציתי להאריך כיון שנראה לי עיקר כפי' השני שכן מוכח מלשון הש"ס לעיל וכאן ותן לחכם ויחכם עוד:

שם בתוספות בד"ה כולה ר"ט היא וכו' ולספרים דגרסינן לזה ולזה לשוורים קשיא איפכא וכו' כ"ש היכא דאין מיוחדת וכו' עכ"ל. זה לפי שיטתם לעיל בדף י"ד בד"ה לא לזה ולא לזה אבל לפמ"ש כאן בגמרא וכן לעיל באריכות אין כאן מקום תימא כלל דלר"ז עיקר הענין תלוי במיוחדת לפירות לענין שן וא"כ מה שכתבו כ"ש היכא דאין מיוחדת לשוורים ואע"פ שמיוחדת לפירות ליתא לפי זו הסברא ולזה הסכימו רוב הפוסקים ועיין ברא"ש ודו"ק:

בגמ' אלא אמר רבינא חסורי מיחסרא וכו' ויש לך מועדים אחרים כיוצא באלו הזאב וכו' עכ"ל. יש לדקדק כאן דאמאי הוצרך לפרש רבינא ולהוסיף דוקא ויש מועדים אחרים כיוצא באלו. דלכאורה אדרבא דלפי מאי דס"ד עד השתא דשן ורגל ואדם עד הזאב כל אלו מחמשה מועדים הם א"כ ביותר ראוי להקשות אמאי חילק התנא הזאב והארי בפני עצמם ולא מנאם במנין המועדים אבל לפי מה דמשני רבינא דמניינא דמועדים לא קאי אלא אקרן דשור ותולדותיו ואם כן משן ורגל ואילך לאו אמניינא קאי וא"כ מאי קשיא ליה עד שהוצרך לומר ויש אחרים כיוצא באלו. ונ"ל דאדרבה לפי מאי דס"ד מעיקרא דמניינא דה' מועדים אכולהו קאי עד הזאב אין להקשות כלל אמאי לא חשיב נמי הזאב וכו' במניינא דפשיטא ליה דלא קא חשיב במניינא דה' מועדין אלא אותן בעלי חיים השנוין כבר במשנתינו בכל הפרק והן אותן אבות דכתיבי בהדיא אבל הזאב ואינך לא כתיבי כמו הנך כדפרישית וכ"ש שלא שנו עדיין כלל במשנה ולכך לא ערבינהו אבל עכשיו לפי' רבינא דחמשה מועדין לא קאי אשן ורגל וא"כ כבר סילק התנא ממניינא וקשיא עליה שפיר אמאי שונה לאלו בפ"ע והיינו מדנקט הזאב בלא וא"ו משמע דבבא אחרת היא ועי"ל דלמאי דס"ד מעיקרא דר"ט תני לרישא דמתניתין א"כ יש לומר דר"ט ס"ל כר"א דחילק בין בני תרבות וא"כ לערבינהו אבל עכשיו דאמרת דמלתא דתליא בפלוגתא אפ"ה קתני קשיא שפיר. וא"ל דהא דנקט להו בפ"ע בלא וא"ו היינו משום דר"א פליג בהו דא"כ תקשי נחש אמאי לא תני בהדי אינך לכך הוסיף לפ' ויש מועדים אחרים ופירושו דמשום דלא כתיבי כמו הנך לא ערבינהו אפי' בסיפא ושונה אותם בפ"ע כפרש"י וק"ל:

כולה רבי טרפון היא. ורישא לאו בחצר הניזק גמורה עסקינן משום הכי קתני אינה מועדת ודקא מחייב ליה אשן ורגל בחצר המיוחדת לניזק לפירות ובקרן חצי נזק ותו לא משום דלשוורים הוא רשות לשניהם וכרה''ר דמיא: ראוי לה אין. כגון פירות וירקות: שאין ראוי לה. כסות וכלים: לא. דמשונה הוא וחצי נזק הוא דמשלם: ואי רבי טרפון כו'. הא ודאי לגבי שן רשות הניזק הוא דהא במיוחדת לניזק לפירות אוקימתה: חמשה תמין הן. נגיחה נגיפה נשיכה רביצה בעיטה: ואם הועדו חמשתן מועדין. והיינו דקתני חמשה מועדין והא דקתני השן מועדת לאכול כו' לאו אמניינא קאי אלא הכי קאמר ושן ורגל מועדין מתחילתן והא דקתני ושור המועד ושור המזיק ברשות הניזק הכי קאמר והיכן העדאתן דשן ורגל ברשות הניזק: ה''ג מתקיף לה רבינא הא קתני לקמן שור המזיק ברשות הניזק כיצד. ולא גרס חדא דחמשה תנן: הא קתני לקמן. בפרק כיצד דקמפרש לכולהו מועדין דפ''ק וקמפרש נמי שור המזיק ברשות הניזק כיצד: אי אמרת בשלמא איירי. בקרן תמה ברשות הניזק בנזק שלם בפ''ק היינו דתני פירושא בפ''ב כיצד ומפרש פלוגתא דרבי טרפון ורבנן: אלא אי אמרת לא איירי בה. בהאי פירקא: מאי כיצד. אהיכא קאי: ואם הועדו חמשתן מועדין. היינו פירושא דחמשה מועדים דתנן במתניתין: ושן ורגל מועדין מתחילתן. לאו אמניינא קאי אלא מועדין קתני ואזיל: וזהו שור המועד. הא דאמרן ואם הועדו חמשתן מועדים זהו שור המועד הכתוב בפרשה: ושור המזיק כו' מחלוקת רבי טרפון ורבנן. בפרק שני והאדם: ויש מועדים כו'. סיפא דמתניתין קא מפרש (והא דלא מנו להו בהדי הני משום דלא כתיבן כי הנך): אבל פכים קטנים אורחיה. לרבוץ ואם רבצה עליהן ברה''ר פטור וברשות הניזק חייבת נזק שלם דתולדה דרגל הוא: לימא מסייע ליה הבהמה מועדת למעך כו'. ומתניתין קתני דאינה מועדת לרבוץ אלא ודאי דמתניתין בגדולים וברייתא בכלים קטנים ובילדים קטנים ובבהמה קטנה: דלמא מן הצד. האי דקתני מועדת למעך לאו ברביצה אלא מן הצד כשהיא מהלכת ויש בצידה כלים ממעכתן בינה לכותל וזו היא שאמרנו הזיקה בגופה דרך הלוכה דהויא תולדה דרגל: נפרזא. אפא: אף הצבוע. אהני דמתניתין מוסיף: ואמר רב יוסף. בדוכתא אחריתי: צבוע זו אפא. ומדמוסיף ר''מ אפא מכלל דברדלס לאו אפא הוא: לא קשיא כו'. דברדלס דמתניתין הוא צבוע זכר ועליו קאמר רב יוסף צבוע זו אפא ור''מ מוסיף אף צבוע נקבה דלא שמיה אפא ודרב יוסף לאו אדר''מ איתמר אלא בעלמא איתמר כדתניא צבוע זכר נעשה כו' אלמא צבוע זכר משתנה לכמה מינין הלכך קרי לה ברדלס ונפרזא ואפא כך מצאתי: לישנא אחרינא ועיקר הוא מתני' בצבוע נקבה. ור''מ מוסיף צבוע זכר ותרוייהו מיקרו אפא דתניא צבוע זכר וכו' ומשום דמשתנה לבריה אחרת אצטריך לאוסופי בהדיא מפי מורי ולא שמעתי:

כולה רבי טרפון היא. הכא נמי גרסינן במיוחדת לאחד מהן לפירות ולא לזה ולזה לשוורים תימה דמשמע הא לשניהם לפירות פטור וא''כ תיפשוט מהכא דפליגי בקושיא דר' זירא ובפירוקא דאביי ולעיל (דף יד.) הש''ס מסופק ולהספרים דגרסי לזה ולזה לשוורים קשיא איפכא דתיפשוט דלא פליגי במיוחדת לשניהם לפירות דחשיב ליה חצר הניזק אע''פ שיש רשות למזיק להניח שם שורו כ''ש. היכא דאין מיוחדת לשוורים כלל חשיב חצר הניזק ואע''פ שמיוחדת לשניהם לפירות: ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. אין להקשות דלמא הא דקאמר מועדת היינו לשלם מן העלייה ושאין ראוי לה אע''פ שמשלם נ''ש כר' טרפון אינו מועד לשלם מן העלייה כדאמרינן בפ''ב (דף יח:) ולשון מועד שייך על זה כדאמרינן הידוס אינו מועד ויש אומרים מועד ובהא קמיפלגי דמר סבר מגופו ומר סבר מן העלייה דע''כ שאין ראוי לה לא משלם כי אם חצי נזק דלקמן בפ''ב (דף יט:) בהדיא קתני גבי השן מועדת אכלה כסות או כלים משלמת חצי נזק: והנחש הרי אלו מועדים. לאו בכל עניני היזק חשיבי מועדים אלא כל אחד במידי דאורחיה כגון שבא זאב וטרף ארי ודרס או טרף להניח אבל במידי דלאו אורחיה כגון ארי שטרף ואכל וכן שאר הזיקות דלאו אורחייהו לא הוו מועדים אלא משלמי' ח''נ ובמידי דאורחייהו דמשלם נ''ש היינו דוקא בחצר הניזק אבל ברה''ר פטור דהוי שן ברה''ר כדאמר שמואל בגמ' ארי ברה''ר דרס ואכל פטור ואפי' נחש שאין נהנה מנשיכתו כדאמרינן בפ''ק דתענית (דף ח.) שנתקבצו כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך מ''מ כיון דאורחיה בהכי הוי כמו רגל ופטור ברה''ר ולא הוי כמו קרן בתר דאייעד אע''פ דמתכוין להזיק מדחשיב ליה גבי אחריני:

בבא קמא טז ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף טז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד