בבא קמא טו ע"ב

הֵמִית שׁוֹרִי אֶת פְּלוֹנִי אוֹ שׁוֹרוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ
מַאי לָאו בְּתָם
לָא בְּמוּעָד אֲבָל תָּם מַאי הָכִי נָמֵי דְּאֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ אִי הָכִי אַדְּתָנֵי סֵיפָא הֵמִית שׁוֹרִי אֶת עַבְדּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי אֵין מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ לִפְלוֹג וְלִיתְנֵי בְּדִידֵיהּ
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמוּעָד אֲבָל בְּתָם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ
כּוּלָּהּ בְּמוּעָד קָמַיְירֵי
תָּא שֵׁמַע זֶה הַכְּלָל כׇּל הַמְשַׁלֵּם יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ מַאי לָאו הָא פָּחוֹת מִמַּה שֶׁהִזִּיק מְשַׁלֵּם
לָא הָא כְּמָה שֶׁהִזִּיק מְשַׁלֵּם
אֲבָל פָּחוֹת מַאי הָכִי נָמֵי דְּלָא מְשַׁלֵּם אִי הָכִי אַדְּתָנֵי זֶה הַכְּלָל כׇּל הַמְשַׁלֵּם יוֹתֵר עַל מַה שֶּׁהִזִּיק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ לִיתְנֵי זֶה הַכְּלָל כֹּל שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּמָה שֶׁהִזִּיק דְּמַשְׁמַע פָּחוֹת וּמַשְׁמַע יוֹתֵר תְּיוּבְתָּא
וְהִלְכְתָא פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא
תְּיוּבְתָּא וְהִלְכְתָא
אִין טַעְמָא מַאי הָוְיָא תְּיוּבְתָּא מִשּׁוּם דְּלָא קָתָנֵי כְּמוֹ שֶׁהִזִּיק
לָא פְּסִיקָא לֵיהּ כֵּיוָן דְּאִיכָּא חֲצִי נֶזֶק צְרוֹרוֹת דְּהִלְכְתָא גְּמִירִי לַהּ דְּמָמוֹנָא הוּא מִשּׁוּם הָכִי לָא קָתָנֵי
וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא הַאי כַּלְבָּא דַּאֲכַל אִימְּרֵי וְשׁוּנָרָא דַּאֲכַל(ה) תַּרְנְגוֹלָא מְשׁוּנֶּה הוּא וְלָא מַגְבֵּינַן בְּבָבֶל
וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַבְרְבֵי אֲבָל בְּזוּטְרֵי אוֹרְחֵיהּ הוּא
וְאִי תְּפַס לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ
וְאִי אָמַר קִבְעוּ לִי זִימְנָא דְּאָזֵילְנָא לְאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל קָבְעִינַן לֵיהּ וְאִי לָא אָזֵיל מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ
וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מְשַׁמְּתִינַן לֵיהּ עַד דִּמְסַלֵּק הֶזֵּיקָא
מִדְּרַבִּי נָתָן דְּתַנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִנַּיִין שֶׁלֹּא יְגַדֵּל אָדָם כֶּלֶב רַע בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְאַל יַעֲמִיד סוּלָּם רָעוּעַ בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ
מַתְנִי' חֲמִשָּׁה תַּמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין
הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לֹא לִיגַּח וְלֹא לִיגּוֹף וְלֹא לִשּׁוֹךְ וְלֹא לִרְבּוֹץ וְלֹא לִבְעוֹט
הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לִשְׁבּוֹר בְּדֶרֶךְ הִילּוּכָהּ וְשׁוֹר הַמּוּעָד וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהָאָדָם
הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדּוֹב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת אֵינָן מוּעָדִין וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם
גְּמָ' מִדְּקָתָנֵי הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל מִכְּלָל דְּבַחֲצַר הַנִּיזָּק עָסְקִינַן וְקָתָנֵי בְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת לְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ אֲבָל חֲצִי נֶזֶק מְשַׁלֶּמֶת
מַנִּי רַבָּנַן הִיא דְּאָמְרִי מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק חֲצִי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם
אֵימָא סֵיפָא שׁוֹר הַמּוּעָד וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהָאָדָם אֲתָאן לְרַבִּי טַרְפוֹן דְּאָמַר מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם הוּא דִּמְשַׁלֵּם
רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי טַרְפוֹן
אִין דְּהָאָמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא שְׁבוֹק מַתְנִיתִין וְתָא אַבַּתְרַאי רֵישָׁא רַבָּנַן וְסֵיפָא רַבִּי טַרְפוֹן
רַבִּי אֶלְעָזָר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - ב

מי שאומר: המית שורי את פלוני. או שאומר: המית שורי את שורו של פלוני! - הרי זה משלם על פי הודאת עצמו, כופר ליורשי הנהרג, ותשלומי נזק לבעלי השור שנהרג.

מאי לאו, בתם, וכי המשנה לא מדברת בתם? ואם כן מוכח, שחצי נזק שמשלם התם הוא חיוב ממון, ומשלם על פי הודאתו. ^[21] דוחה והגמרא: לא. המשנה לא מדברת בתם, אלא במועד המשלם נזק שלם וחיובו ממון.

והגמרא מקשה על הדחיה: אבל בתם מאי, מהו הדין? הכא נמי דאין משלם על פי עצמו, האם אכן לא ישלם על פי הודאתו כי חיובו הוא קנס?

אי הכי, אדתני סיפא, אם כך במקום שהמשנה בסופה בבואה להביא אופן של קנס תשמיע את דין האומר: המית שורי את עבדו של פלוני, שכיון שחיוב שלשים שקלים הוא קנס אין משלם על פי עצמו, לפלוג וליתני בדידיה, יכלה המשנה לחלק בדין של שור המזיק עצמו: במה דברים אמורים שהאומר המית שורי את שורו של פלוני חייב, דוקא בשור מועד. אבל בשור תם המשלם חצי נזק הוי קנס ואינו משלם על פי עצמו. ואם לא אמרה המשנה חילוק זה אלא הביאה ראיה לעניין עבד משמע שבין תם ובין מועד משלם על פי עצמו.

מתרצת הגמרא: כולה במועד קמיירי, המשנה מדברת בשור מועד, ומשמיע את החילוקים שיש בשור מועד. לכן לא חילקה בין תם למועד, אלא חיפשה לחלק במועד עצמו בין ממון לקנס.

והגמרא מביאה ראיה נוספת מסופה של המשנה הקודמת:

תא שמע: זה הכלל: כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו, כל חיוב תשלום שחייבה התורה לשלם יותר ממה שהזיק, ^[22] הרי זה קנס ואינו משלם על פי הודאתו. מאי לאו, האם אין כוונת המשנה להשמיענו: הא, אבל אם משלם פחות ממה שהזיק משלם על פי עצמו. הרי לנו שחצי נזק הוא חיוב ממון.

דוחה הגמרא: לא. המשנה לא באה להשמיענו זאת. אלא, הא, אם חיוב התשלום הוא כמה שהזיק, משלם על פי עצמו, כי אין זה קנס.

והגמרא מקשה על הדחיה: אבל המשלם פחות ממה שהזיק, מאי, מה דינו? הכי נמי דלא משלם, וכי דינו הוא שאינו משלם על פי עצמו?

אי הכי, אדתני, הרי במקום שתאמר המשנה "זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק אינו משלם על פי עצמו", ליתני, היה ראוי שתאמר המשנה "זה הכלל, כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו", דמשמע פחות ומשמע יותר, כי כך היה משמע שבין כשמשלם פחות ובין כשמשלם יותר הוי קנס ואינו משלם על פי עצמו. וכיון שלא נקטה המשנה בלשון הזו, משמע שדוקא המשלם יותר ממה שהזיק הוי קנס. אבל המשלם פחות ממה שהזיק, הוי חיוב ממון. ומכאן ראיה למאן דאמר "פלגא נזקא ממונא".

והגמרא מסכימה עם הקושיא: תיובתא! אכן משנה זו היא תשובה ופירכא לשיטת האומר שחצי נזק הוא חיוב קנס.

אך להלכה מכריעה הגמרא: והלכתא, פלגא נזקא קנסא. ההלכה היא שחיוב חצי נזק הוא מדין קנס.

ותמהה הגמרא: תיובתא והלכתא?! הרי שיטה זו הופרכה מהמשנה, וכיצד יתכן שהלכה כמותה?!

ומשיבה הגמרא: אין, אכן כך היא ההלכה, על אף הפירכא מהמשנה, כי טעמא מאי הוי תיובתא, מהו הטעם שנפרכה שיטה זו, הרי זה משום דלא קתני, שלא אמרה המשנה "כל שאינו משלם כמו שהזיק אינו משלם על פי עצמו", אולם אין זו פירכא גמורה, כי יש לומר, שהתנא לא אמר בלשון זו, כיון דלא פסיקא ליה, שלא יכול לומר כן בצורה מוחלטת, כיון דאיכא, שיש חיוב חצי נזק של צרורות [בהמה שהלכה והתיזה ברגליה צרורות, ושברו כלים], דהלכתא גמירי ליה דממונא הוא, שלמדנו מהלכה למשה מסיני שהוא חיוב ממון. ^[23] ועל נזק שאירע באופן הזה ישלם המזיק על פי הודאתו, ומשום הכי לא קתני, לכן לא אמרה המשנה "כל שאינו משלם כמו שהזיק". ^[24]

והגמרא מבארת את ההלכות היוצאות מכך שחצי נזק הוא קנס:

והשתא, דאמרת פלגא נזקא קנסא, עתה שאמרת שחצי נזק של קרן הוא חיוב קנס ולא ממון, האי כלבא דאכל אימרי, כלב שחנק טלאים חיים, ואכלם, ^[25] ושונרא דאכלא תרנגולא, חתול שטרף תרנגול, נזק משונה הוא, ולכן הוא נחשב ל"קרן", ומשלם חצי נזק שהוא קנס, ולא מגבינן בבבל, ואין בית דין גובה תשלום זה בארץ בבל, כי אין דנים דיני קנסות אלא דיינים סמוכים, ^[26] ושם אין דיינים סמוכים. ^[27]

והני מילי, דבר זה שאמרנו שהוא משונה ונחשב לקרן, היינו ברברבי, כשהכלב והחתול טרפו טלאים או תרנגולים גדולים. ^[28] אבל בזוטרי, אם טרפו קטנים, אורחיה הוא, זהו דרכם, ונחשב כ"שן", המשלם נזק שלם, וגובים תשלום זה גם בבבל. ^[29]

ואף שאין גובין חצי נזק בבבל, אי תפס הניזק את ממון המזיק, לא מפקינן מיניה, אין מוציאין זאת ממנו. ^[30] ואי לא תפס, רק אמר לבית דין: קבעו לי זימנא דאזילא לארעא דישראל, קבעו זמן שילך עמי המזיק לארץ ישראל לדון לפני דיינים סמוכים, קבעינן ליה, קובעים לו זמן, ומחייבים את המזיק ללכת לדון עמו. ואי לא אזיל, ואם המזיק אינו הולך עמו, משמתינן ליה, מנדים אותו. ^[31]

מוסיפה הגמרא: ובין כך ובין כך, בין שרוצה הניזק, בעל הטלאים והתרנגול, ללכת לדון בארץ ישראל, בין אם לא תבע זאת, ^[32] משמתינן ליה מנדים אותו את בעל הכלב והחתול שהזיקו עד דמסלק הזיקא עד שיהרגם. ^[33] ודין זה שאסור להשאיר ברשותו חיה מזיקה נלמד מדינו של רבי נתן.

דתניא בברייתא: רבי נתן אומר, מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? תלמוד לומר [דברים כב ח]: "ולא תשים דמים בביתך". ולכן מנדים אותו עד שיהרגם. ^[34]

מתניתין:

המשנה הזו מוסיפה ללמד דיני נזקים, תמות ומועדות:

חמשה תמין, חמשה סוגי נזק הם שאין דרך בהמה לעשותם, ^[35] ואם הזיקו משלם הבעלים רק חצי נזק [כדלהלן במשנה הבאה].

וחמשה מועדין, שדרכם להזיק, וכשהזיקו משלמים נזק שלם:

המשנה מפרטת את חמשת אופני התמות:

הבהמה אינה מועדת מתחילתה: א. לא ליגח בקרנה. ב. ולא לגוף, לדחוף בגופה. ג. ולא לשוך, לנשוך בשינייה. ד. ולא לרבוץ על כלים ולהזיקם. ה. ולא לבעוט ברגליה.

כל אלו הן תולדות הקרן, כיון שאין דרך בהמה לעשותם. ^[36]

והמשנה מפרטת את חמשת המועדים:

א. ה"שן" מועדת לאכול את הראוי לה, בהמה מועדת מתחילתה לאכול פירות וירקות. ^[37]

ב. ה"רגל" מועדת, הבהמה מועדת מתחילתה לשבור כלים בדרך הילוכה.

ג. ושור המועד, שור לאחר שנגח, או נגף, או נשך, או רבץ, או בעט שלשה פעמים. ^[38]

ד. ושור המזיק ברשות הניזק. שור שנכנס לחצר הניזק, והזיק בנגיחה או נגיפה, וכדומה, אפילו הוא שור תם דינו כמועד, המשלם נזק שלם.

ה. והאדם, שהוא מועד לעולם. ^[39]

והמשנה מוסיפה חיות שמועדות מתחילתן:

הזאב, והארי, והדוב, והנמר, והברדלס, והנחש, הרי אלו מועדין מתחילתם, ^[40] ואף אם הזיקו בנשיכה וכדומה משלמים נזק שלם. ^[41]

רבי אלעזר אומר, בזמן שהן בני תרבות, שאדם גידלם בתוך ביתו ומלומדות לחיות בחברת בני אדם אינן מועדין מתחילתם. והנחש מועד לעולם גם אם הוא בן תרבות. ^[42]

גמרא:

הגמרא דנה כיצד סוברת משנתנו בדין קרן בחצר הניזק:

מדקתני, מתוך ששנינו במשנתנו: "השן מועדת לאכול" וחייבת נזק שלם, מכלל זה אתה למד, דבחצר הניזק עסקינן, שמשנתנו מדברת כשהנזק נעשה בתוך חצר הניזק ולא ברשות הרבים. שכן, השן חייבת רק בחצר הניזק, ופטורה ברשות הרבים.

וקתני, ושנינו בתחילת המשנה: בהמה אינה מועדת לשלם על הנגיחה נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה את כוליה הנזק. אבל [אלא] חצי נזק משלמת. ואם דייקנו שמשנתנו מדברת כשהנזק נעשה בחצר הניזק, מתבאר שהקרן אף בחצר הניזק משלם בתם רק חצי נזק.

מני? משנתנו הסוברת כן, בשיטת מי היא אמורה? בהכרח, בשיטת רבנן היא, דאמרי "משונה קרן ^[43] בחצר הניזק, חצי נזק הוא דמש לם".

ומקשה הגמרא: אם כך, אימא סיפא, אמור [למד] את הסיפא של המשנה: שור המועד, ושור המזיק [כלומר, קרן] ברשות הניזק, והאדם, מועדין הם מתחילתם ומשלמים נזק שלם. הרי מפורש שקרן בחצר הניזק משלם מתחילה נזק שלם, ולפי זה, אתאן, המשנה הולכת בזה לפי שיטת רבי טרפון, דאמר "משונה קרן בחצר הניזק, נזק שלם הוא דמשלם". ונמצא שהמשנה סותרת את עצמה, כי ברישא היא הולכת לפי שיטת רבנן, וסיפא היא כרבי טרפון?

ומתרצת הגמרא: אין, אכן ניתן להעמיד כך את משנתנו, דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [שנון, ומחודד אתה ^[44]], שבוק מתניתין, עזוב את המשנה, כלומר אל תטרח ליישבה כשיטת תנא אחד, ותא אבתראי, בוא אחרי ואמור כמוני, שהעמדתי את המשנה באופן שרישא כרבנן, וסיפא כרבי טרפון. ^[45]

הערות

^[21] ועל הריגת האדם משלם חצי כופר, והמשנה היא כרבי יוסי הגלילי.

^[22] כגון תשלום כפל, ד' וה', מאה שקל של מוציא שם רע, וכיוצא בזה.

^[23] נחלקו הראשונים מה באה ההלכה למשה מסיני ללמד, ראה לעיל ג ב הערה 34.

^[24] ומה שהגמרא הסכימה מקודם עם הקושיא, "דלא עיונא הוא". רבנו חננאל.

^[25] רש"י כתובות מא ב.

^[26] א. ראה לעיל יד ב ובהערה 34. ב. מרש"י לקמן [כג א] מוכח, שחייב לשלם על אכילת האימרי חצי נזק. אבל הרא"ש [בדף יט ב] תמה על זה, וסבר שאמנם על הריגת הכבש הוא חייב רק חצי נזק, כי זה משונה, אבל על האכילה של הנבילה חייב נזק שלם כדין שן, אם היתה האכילה ברשות הניזק, ואם ברה"ר, משלם מה שנהנית, לפי שהאכילה אינה שינוי, ואף שההתחלה היתה בשינוי, אבל עתה משנתנבלה ואכלה, אין זה שינוי. ואת שיטת רש"י תירצו האחרונים, שסבר כי מדובר כאן שלא הרג הכבש ואחר כך אכלו, אלא אכלו בבת אחת מחיים, שגם האכילה היא שינוי. והיש"ש חולק וסובר, כיון שההתחלה היתה בשינוי, הרי גם האכילה שלאחריו נחשבת כשינוי, וגם עליה משלם רק חצי נזק.

^[27] התוס' מבארים, שדין זה הוא רק למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, אבל למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, קרן נחשב לאורחיה, וממילא אין מהיכן לחייב הכלב שאכל אימרי ועשה נזק משונה, ראה שם.

^[28] כך פירש רש"י לפי הגירסא שלפנינו. ואמנם לפי הגירסא בכתובות משמע שרק לגבי התרנגול נאמר שהיה גדול [וראה בשו"ע סימן שצ"א].

^[29] אף שמעיקר הדין בכל דיני ממונות צריך שיהיו הדיינים סמוכים, תקנו חכמים שהדיינים ידונו בזה בשליחות הסמוכים [ראה לקמן פד ב].

^[30] א. התוס' הביאו בשם ר"ת שהתפיסה מהני רק אם תופס את המזיק עצמו. ובטעם הדבר כתב, כי אחרת יתפוס כל אשר למזיק, ולא ידונו אותו כי אין דנים דיני קנס. והרא"ש נחלק, כי ודאי ידונו על יתר סכום הנזק שעליו להחזיר. וראה מה שכתבנו בהערות על התוס' שלפי המבואר בתוס' הרא"ש מודה כאן הרא"ש שמהני רק תפיסת המזיק, כי תם גובה מגופו. ב. כתב הרא"ש בשם הרמ"ה, דהא דתפס לא מפקינן מיניה, היינו דוקא אם תפס כשיעור נזקו, אבל אם תפס יותר משיעור נזקו, כגון שתפס עבור תשלומי כפל ודו"ה, מפקינן מיניה. כי עשו חכמים תקנה לניזק רק לגבי הקרן, שלא יפסיד ממון, אבל שירוויח ממון של אחרים, לא תקנו לו. והרא"ש נחלק עליו, וכתב שלא תקנתא היא, אלא דינא הוא, כי מדאורייתא הוא חייב לו לשלם את נזקו, אלא שאין לו דיין בבבל שיכפנו ליתן לו, ובכל כהאי גונא עביד איניש דינא לנפשיה, ואין מוציאין מידי התופס עד שישלם לו המזיק את כל מה שהוא מחויב לו מדאורייתא. וביארו האחרונים את דעת הרמ"ה, שהוא סובר שאין אדם חייב בקנס עד שבית דין יחייבוהו, ואפילו לצאת ידי שמים אינו חייב לפני שחייבוהו בית דין. כי רק בדיני ממונות אנו אומרים "לא איברו סהדי אלא לשיקרא", שאין צורך בעדות העדים ובפסק דין על פיהם אלא רק כדי לברר את האמת, אבל בחיובי קנס, אין החיוב מתחיל אלא משעה שבית דין יחייבוהו, ולכן גם לא תועיל תפיסה בקנס מעיקר הדין, כיון שאין עדיין חיוב, ורק תקנה הוא שתקנו חכמים שתועיל תפיסה בקנס. וכן משמע בתוס' שהוא תקנה. ובדעת הרא"ש, יש שכתבו, שהוא סובר שהחיוב חל בשעת עשיית הנזק [ראה בשו"ת נחלת דוד סימן טו]. ויש שכתבו, שגם הרא"ש סובר שבקנס לא מתחייב קודם שיפסקו בית דין, אך יסודו הוא משום שיכול להודות בקנס ולהיפטר, וחוב שיכול להיפטר ממנו בהודאתו הרי הוא כמי שאינו. ולכן, בזמן הזה, שאין בי"ד סמוכים שיכול להודות בפניהם ולהיפטר, וכמו שכתב הרא"ש שלא מועילה הודאה אלא בפני בי"ד סמוכים [ונחלקו בדין זה הרמב"ן והראב"ד], לכן זוכה מיד בחיוב הקנס [ראה קהילות יעקב סימן טו]. וראה עוד בקובץ שיעורים ח"ב סימן יג.

^[31] המנודה יש עליו דיני הרחקות רבים, ראה במסכת מועד קטן. וכתבו הראשונים [כאן ובכתובות] דהיום דאין סמוכים גם בא"י, תקנו הגאונים שמנדים את המזיק אם לא יפייס את הניזק בסכום הגון כראות עיני הדיינים.

^[32] על פי רש"י כתובות שם.

^[33] רש"י. ואם קשור בשרשראות של ברזל ראה לקמן טז ב תד"ה רבי אלעזר, ולקמן פ ב ד"ה מותר, ובשו"ע סימן ת"ט.

^[34] משמע בגמרא, שאפילו כלב שאכל טלה פעם אחת, יש להורגו. שהרי כיון שהוא משלם חצי נזק, משמע שמדובר בתם. ומקשה הרא"ש, אם כן, היאך משכחת שור מועד, ומתרץ שהיות ועשה הכלב שינוי גדול שנלחם עם מי שגדול ממנו, אבל שור בעודו תם לא משמתינן ליה, אבל הועד ודאי משמתינן ליה. ועוד כתב שמועד לבהמה כיון שמשלם נ"ש מעלייה לא משמתינן ליה. וביש"ש כתב, שמדובר רק בדבר שהוא סכנה לאדם, ולכן שור מועד באופן שמועד רק לבהמה ולא לאדם א"צ להורגו ולסלק היזקא, וכמו"כ שור תם שנגח אפילו אדם א"צ להורגו דסתם שוורים בחזקת שימור וליכא סכנה. אבל כלב שאכל אימרי, שעשה שינוי גדול, נעשה כמזיק גמור כזאב וארי, והוא סכנה לאדם, ואסור לקיימו. וראה בשיטמ"ק בשם מהר"י כץ, שרבי נתן מיירי בסכנת נפשות. וברמב"ם פ"ז מחובל ומזיק ה' י"ג וכן בפ"ה נזקי ממון הל' א' משמע שגם בשור המזיק איכא מצווה להורגו. והריטב"א בכתובות כתב, שדוקא בכלב משמתינן, אבל בשור, דכל מלאכה עביד, ורוב תבואות בכח שור, לא עבדינן הכי, אלא אמרינן ליה דלינטריה נטירותה מעלייתא. וזה דלא כרא"ש ודלא כרמב"ם.

^[35] ראה ברמב"ם בפי' משנתנו "תם נקרא הדבר המזיק בלא הרגל, ואין דרכו שיבוא ממנו אותו ההיזק אלא שיארע בדרך מקרה. ומועד נקרא הדבר אשר הורגל שיבוא ממנו אותו המעשה תמיד או על הרוב" וראה עוד ברמב"ם [נזקי ממון א ד] "העושה מעשה שדרכו לעשותו תמיד כמנהג ברייתו הוא הנקרא מועד, והמשנה ועשה מעשה שאין דרך כל מינו לעשות כן תמיד, כגון שור שנגח או נשך הוא הנקרא תם".

^[36] ראה לעיל ב ב ברש"י, שבכל אלו מדובר שכוונתם להזיק, ולכן הוי תולדה דקרן. וראה לעיל ב ב הערה 37.

^[37] כמבואר במשנה לקמן יט ב והקשו המפרשים, למה לא מנו ששה תמין, שבהמה אינה מועדת לאכול מה שאין ראוי לה ככסות וכלים, ותירצו, שהוא בכלל נשיכה. וראה עוד ברא"ש פ"ב סימן ג.

^[38] לאחר שהעידו בו בפני בי"ד ובפני בעלים [ראה לקמן כד א]. ולעניין מועדים לא נמנו אלו [לפי הס"ד] כחמשה מועדין בפני עצמם, לפי שכולם הצד שווה שבהם שנעשו מועדים לאחר שהעידו עליהם בבי"ד. רשפי.

^[39] ולא נקט בור ואש, כי מיירי רק בבע"ח. רשפי.

^[40] והא דלא חשיב להו בכלל חמשה מועדים דלעיל וליהוו אחד עשר מועדים. לפי שמציאותן ביישוב מעט, וכ"ש שאינן נראים במדינות". הרמב"ם בפירוש המשניות, וכן במאירי וברע"ב. וצ"ב שהגמרא להלן טז א שואלת חמשה מועדים, "ותו ליכא". וראה שם בהערה 7 מה שכתבנו בשם הפני יהושע.

^[41] רש"י. וכן כתב הרמב"ם [נז"מ פ"א ה"ו]: "חמשה מיני בהמה מועדין מתחילת ברייתן להזיק ואפילו הן בני תרבות, לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן חייב נזק שלם". וראה במגיד משנה שדינם כקרן מועדת. ואולם התוס' לקמן טז א ד"ה והנחש חולקים דאינו מועד אלא כל אחד דמידי דאורחיה. וראה מה שכתבנו בהערות שם.

^[42] משמע שהנחש מועד להזיק יותר משאר חיות. והעירו אחרונים שלעניין תפילה נפסק שנחש כרוך על עקביו לא יפסיק, ואילו בראה שוורים פוסק. וראה באוצר מפה"ת שמביא ליישב דנחש מועד להזיק בעלי חיים אבל מאדם חושש לכן לא יפסיק, וראה שם תירוצים נוספים.

^[43] קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו וסתן, שלא היה דרכן בכך [רש"י לעיל יד ב].

^[44] ראה לעיל יד א הערה 16.

^[45] הקשו האחרונים, האם לא עדיף להעמיד את המשנה בשני אופנים שקרן מדבר ברה"ר ושן בחצר הניזק, מאשר להעמיד לפי שני תנאים. ומתרץ הפנ"י שעיקר ראיית הגמרא דרישא מיירי ברשות הניזק ולא ברה"ר, מדמתחיל בתם ונקט לישנא דאינה מועדת וכו' ולא הבהמה תמה ליגח, משמע דעיקר כוונת התנא לאשמועינן דלא נימא דאף בקרן ותולדותיו שייך מועד בתחילתו בחצר הניזק לכך קאמר אינה מועדת, דלא משכחת לה בקרן מועד מתחילתו. ואף שברישא לא נזכר כלל חצר הניזק, משמע ליה הכי משום דדומיא דשן ממעט לקרן. וראה עוד שם.

מי שאמר "המית שורי את פלוני", או "המית שורי את שורו של פלוני" — הרי זה משלם את תשלומי שורו שהזיק על פי הודאת עצמו.

מאי לאו [האם לא] מדובר בכל שור אפילו בשור תם? ואם משלם על פי עצמו — משמע שאין תשלום חצי נזק קנס אלא ממון, שהרי קנס משלמים על פי עדים והמודה בקנס פטור!

ומשיבים: לא, מדובר כאן דווקא במועד. ושואלים: אם כן, אבל תם מאי [מה יהא דינו] — הכי נמי [כך גם כן] תאמר שאין משלם על פי עצמו? אי הכי [אם כך] שיש לחלק בזה, אדתני סיפא [עד שהוא שונה בסופה של אותה הלכה] שמי שאמר "המית שורי את עבדו של פלוני" — אין משלם על פי עצמו, כיון שהתשלום עבור העבד קנס הוא, והמודה בקנס פטור — מדוע הרחיקו לאותה דוגמה? לפלוג וליתני בדידיה [שיחלק וישנה באותו ענין עצמו], בשור שהרג שור, חלוקה אחרת:

במה דברים אמורים שמשלם על פי עצמו — במועד, אבל בתם — אינו משלם על פי עצמו. ומתוך שלא שנה כך משמע שלדעתו אין חילוק זה קיים, שכן חצי נזק ממון הוא!

ודוחים: אין מקום לשאלה זו משום שכולה, כל אותה משנה, במועד קמיירי [היא עוסקת] ולכן היא מפרטת את חילוקי הדינים שיש במועד, ואינה דנה כלל בשור תם. ואם כן אף מכאן אין להוכיח.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקור אחר: זה הכלל, כל המשלם יותר על מה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, כי כל תשלום כזה הוא קנס, ומודה בקנס פטור. מאי לאו [האם לא] נוכל לדייק כי דווקא נקט "יותר על מה שהזיק" ללמדנו: הא [הרי] אם משלם פחות ממה שהזיק — משלם על פי עצמו, שאין זה קנס? ומכאן משמע שתשלום חצי נזק ממון הוא, ולא קנס!

ודוחים: לא, לא כך יש לדייק, אלא כך: הא [הרי] אם משלם בדיוק כמה שהזיק — משלם על פי עצמו, שזהו תשלום ממון.

ותוהים: אבל פחות ממה שהזיק, מאי [מה יהיה דינו] — הכי נמי [כך גם כן] שלא משלם על פי עצמו? אי הכי [אם כך] אדתני [עד שהוא שונה]: זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, ליתני [שישנה]: זה הכלל כל שאינו משלם כמה שהזיק — אינו משלם על פי עצמו, שמשמע פחות ומשמע יותר. ואם אינו אומר כך משמע שכוונתו שרק המשלם יותר הרי זה קנס, ואילו המשלם פחות — אינו קנס, ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] היא לדעת האומר שחצי נזק קנס הוא!

ואומרים: והלכתא [וההלכה היא] פלגא נזקא [חצי נזק] — קנסא [קנס הוא].

ותוהים: תיובתא והלכתא [גם קושיה חמורה כנגדו שלא היה לה תירוץ וגם הלכה כמותו]?!

ומשיבים: אין [כן], שיש לקושיה חמורה זו תירוץ; טעמא מאי הויא תיובתא [מה טעם הריהי קושיה] משום שלא קתני [שנה] "כל שאינו משלם כמו שהזיק — אינו משלם על פי עצמו".

אבל יש טעם שלא שנה בלשון זו כאן, שכן לא פסיקא ליה [פסוקה, מוחלטת, לו], ואין כלל זה נכון בכל מקרה. כי כיון דאיכא [שיש] מקרה של תשלום חצי נזק שמשלם עבור צרורות שנתזו מרגלי בהמתו והזיקו, דהלכתא גמירא לה [שהלכה למודה במסורת היא] בענין זה דממונא [שממון] הוא ואינו קנס, משום הכי [כך] לא קתני [שנה] הלכה זו בלשון "משלם כמה שהזיק", אלא שנה לשון "יותר על מה שהזיק" שכלל זה הינו מוחלט.

ומעירים: והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא [ועכשיו שאומר אתה שחצי נזק קנס הוא], על כן האי כלבא דאכל אימרי [כלב זה שאכל טלאים] ושונרא דאכלה תרנגולא [וחתול שאכל תרנגול] — משונה הוא, שכיון שאין דרכם לאכול בעלי חיים גדולים כאלה — אין זה נחשב נזק רגיל של אכילה, כתולדה של אב הנזיקין שן, אלא כעין נזק של קרן, שמשלמים עליו חצי נזק בתם, ולכן לא מגבינן [אין אנו גובים] אותו בבבל, לפי שאין דנים דיני קנסות בבבל.

והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בשאכלו אלה תרנגולים או כבשים רברבי [גדולים], אבל בזוטרי [בקטנים] — אורחיה [דרכו] הוא לטרוף, ואינו משונה, והרי זה ככל נזקי שן שמשלם נזק שלם וגובים אותו אף בבבל, כיון שהוא תשלום ממון.

ואף שאכלו בעלי חיים גדולים, שהוא קנס ואין גובים בבבל — אי [אם] תפס הניזק מנכסיו של המזיק כדי הנזק — לא מפקינן מיניה [אין אנו מוציאים ממנו], שהרי לעצם הענין צודק הוא.

וכן אי [אם] אמר הניזק בבית הדין: קבעו לי זימנא [זמן] דאזלינא לארעא דישראל [כי הולך אני לארץ ישראל] ושם דנים דיני קנסות, ואתבענו שם — קבעינן ליה [קובעים אנו לו] זמן, ויתחייב הנתבע ללכת לשם. ואי [ואם] לא אזיל [ילך] לארץ ישראל — משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] על שאיננו מציית לבית הדין.

ובין כך ובין כך, בין שתבעו או שתפס ממנו, ובין שלא עשה כן, משמתינן ליה [מנדים אנו אותו] עד דמסלק הזיקא [שיסלק את ההיזק המזיק שברשותו].

ודבר זה נעשה משום דברי ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע הנושך אחרים בתוך ביתו, ואל יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו — תלמוד לומר: "ולא תשים דמים בביתך" (דברים כב, ח), שאסור לאדם להניח בביתו דבר שיש בו סכנה, וכל מי שיש ברשותו דבר המזיק לאחרים חובתו היא לסלק אותו, ולפיכך אם אינו עושה כן בית הדין כופה אותו על ידי נידוי לעשות כן.

א משנה חמשה תמין וחמשה מועדין הם. כיצד?

הבהמה אינה מועדת לא ליגח בקרניה, ולא ליגוף (לדחוף בגופה), ולא לשוך, ולא לרבוץ על חפצים ולשוברם, ולא לבעוט בכוונה בהם. אלה הן חמש פעולות שאם עשתה אותן הבהמה והזיקה — הבעלים משלמים רק מחצית הנזק עד שינהגו בכך שלוש פעמים. ואלה הם חמישה תמים.

חמישה מועדים: השן מועדת לעולם לאכול את הראוי לה. וכן הרגל מועדת לשבור בדרך הילוכה. ושור המועד שכבר העידו בו שנגח כמה פעמים הרי זה מועד. וכן שור המזיק ברשות הניזק דינו כמועד. והאדם שהזיק דינו תמיד כמועד. הרי אלה חמישה מועדים, שדינם אף בפעם הראשונה שהזיקו לשלם את מלוא תשלום הנזק.

ואף הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש שהם חיות פרא הרי אלו מועדין מתחילה, ואם הזיקו לבעלי חיים או לבני אדם אף בפעם הראשונה משלם הכל. ר' אלעזר אומר: בזמן שהן בני תרבות שגידלם אדם בביתו — אינן מועדין מתחילתם, אלא אם כן כבר הועדו שהם מזיקים. והכל מודים שהנחש מועד לעולם.

ב גמרא ומבררים את משנתנו, מדקתני [ממה ששנה] במשנתנו: השן מועדת לאכול — מכלל הדברים נלמד שבחצר הניזק עסקינן [עוסקים אנו], שהרי ברשות הרבים פטורים על נזקי שן. וקתני [ושנה] בנזקי קרן: בהמה אינה מועדת ליגח וכיוצא בו, משמע שאף שאין המזיק חייב לשלם את הנזק כוליה [כולו], אבל חצי נזק משלמת כדין התם, ואם כן משנתנו

מני [כדעת מי היא]? כדעת רבנן [חכמים] היא, דאמרי [שהם אומרים] משונה קרן שאפילו בחצר הניזק, חצי נזק הוא שמשלם ולא יותר.

ואולם אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה] שנאמר בה: שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק, והאדם, דינם כמועדים ומשלמים נזק שלם. משמע ששור ברשות הניזק משלם את הכל, אתאן [הגענו] איפוא לדעת ר' טרפון, שאמר: משונה קרן בחצר הניזק, נזק שלם הוא שמשלם.

ואם כן האם נאמר שמשנתנו אינה אחידה, רישא [תחילתה] כדעת רבנן [חכמים], וסיפא [וסופה] ר' טרפון?

ומשיבים: אף שתמוה הדבר אין [כן הוא], דהאמר ליה [שהרי אמר לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], שבוק מתניתין ותא אבתראי [עזוב את משנתנו לתרץ אותה כשיטת חכם אחד, ולך אחרי] לפי מה שאני מפרש לך אותה, כי רישא רבנן וסיפא [תחילתה כדעת חכמים וסופה] כדעת ר' טרפון, ומשום כך אין הלכה כמשנה זו בשלמותה. זו היתה שיטת שמואל.

ואילו ר' אלעזר משמיה [משמו] של רב אמר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If one admits: My ox killed so-and-so, or my ox killed so-and-so’s ox, then this person pays based on his own admission.

The Gemara analyzes the mishna: What, is the halakha of the mishna not stated with regard to an innocuous ox? If so, this mishna proves that one is required to pay for half the cost of the damage even based on one’s own admission, which demonstrates that the payment is monetary restitution and not a fine.

The Gemara rejects the proof: No, the halakha of the mishna is stated with regard to a forewarned ox. The Gemara asks: But according to this explanation, if it had been an innocuous ox that gored, what would be the halakha? Would one say that indeed, he does not pay based on his own admission? But if so, rather than teaching in the latter clause of the mishna in Ketubot: If one admits: My ox killed so-and-so’s Canaanite slave, he does not pay based on his own admission, let the mishna differentiate and teach the distinction with regard to the case raised in the first clause itself. The reason for the distinction between the cases when one’s ox kills a Jew or a Canaanite slave is that in the first one pays monetary restitution, while in the second one pays a fine. If the mishna wishes to demonstrate the difference between a fine and monetary restitution with regard to admission, then instead of introducing a new case, the mishna would have modified the case of the previous clause.

The mishna would have continued: In what case is this statement in the first clause said? It is said with regard to a forewarned ox, but with regard to an admission that one’s innocuous ox gored, he does not pay based on his own admission. The fact that the mishna does not do so suggests that in fact one is required to pay for half the cost of the damage based on one’s own admission that his innocuous ox gored. Evidently, the payment is considered to be monetary restitution.

The Gemara rejects this: The reason the mishna did not raise the distinction between an innocuous and a forewarned ox is not because that distinction is not a valid one, but because the entire mishna speaks only of cases of a forewarned ox. Accordingly, no proof can be adduced from the mishna.

The Gemara suggests further: Come and hear a proof from the concluding clause of the mishna just cited: This is the principle: Anyone who pays more than the cost of that which he damaged does not pay based on his own admission. The Gemara infers: What, is it not that were he liable to pay less than the cost of that which he damaged, he would pay based on his own admission? Since when an innocuous ox gores, its owner is liable to pay more than the cost of the damage, the payment is clearly not monetary restitution, and this is why it is not payable based on one’s own admission.

The Gemara rejects the inference: No, one should infer only that were he liable to pay as much as the cost of that which he damaged, he pays based on his own admission. If the sum to be paid is more or less than the cost of that which he damaged, he would not pay based on his own admission.

The Gemara asks. But according to that opinion, where one is liable to pay less than the cost of the damage, what would be the halakha? Would one say that, indeed, he does not pay based on his own admission? If so, instead of teaching: This is the principle: Anyone who pays more than the cost of that which he damaged does not pay based on his own admission, let the mishna teach instead: This is the principle: Anyone who does not pay as much as the cost of that which he damaged does not pay based on his own admission. As that statement indicates cases where one is liable to pay more than the cost of that which he damaged and it also indicates cases where one is liable to pay less than the cost of that which he damaged. Evidently, the mishna holds that where one’s liability is for less than the cost of the damage, it is payable based on one’s own admission. This therefore provides a conclusive refutation of the opinion that the payment for half the cost of the damage is a fine.

The Gemara adds: And the halakha is that the payment for half the cost of the damage is a fine.

The Gemara notes the obvious inconsistency: How can it be that the Gemara offers a conclusive refutation of the opinion that the payment for half the cost of the damage is a fine and then state that the halakha is in accordance with that opinion?

The Gemara explains: Yes, the halakha may be in accordance with that opinion because of the following resolution of the refutation. What is the reason that the Gemara held that there is a conclusive refutation of the opinion that the payment for half the cost of the damage is a fine? Because the mishna does not teach: Anyone who does not pay as much as the cost of that which he damaged does not pay based on his own admission. This is not, in fact, a conclusive refutation, as even if one holds that the payment of half the cost of the damage for an innocuous ox is considered monetary restitution, one can still explain why the mishna doesn’t discuss cases where one is liable for less than the cost of the damage.

This is because the tanna cannot make an absolute statement about such cases, that one never pays based on one’s own admission. Since there is an obligation for one to pay for half the cost of the damage resulting from pebbles inadvertently propelled by the foot of a walking animal, which, through tradition it is learned that this payment is monetary restitution, and it is due to that reason that the mishna does not teach cases where one’s liability is valued at less than the cost of the damage.

The Gemara considers the ramifications of this halakha: And now that you have said that the halakha is that the payment of half the cost of the damage is a fine, with regard to this innocuous dog that ate lambs or this innocuous cat that ate a chicken, which is atypical behavior for dogs and cats, we do not collect the payment for these acts in the courts in Babylonia. Since it is not common for these animals to eat those animals, these acts are classified as Goring, irrespective of the fact that the animal gained pleasure from the damage, for which it would normally be classified in the category of Eating. Therefore, in cases where these animals had not performed this act of damaging before, and were therefore considered innocuous, the owner is liable for only half the cost of the damage, which is a fine. Since the collection of fines may be imposed only by judges who have been ordained, and ordination is given only in Eretz Yisrael, these payments are not collected in Babylonia.

The Gemara adds: And this matter applies only where they attacked large animals, as it is atypical behavior for them; but where they attacked small animals, since that is their typical manner of behavior, it is classified as Eating, for which the owner pays the full cost of the damage, which is certainly considered monetary restitution. Accordingly, the payment is collected by the courts in Babylonia.

And even in a case where the payment is considered a fine, if the injured party seized the property of the owner of the belligerent animal in order to cover his loss, we do not reclaim it from him since he is entitled to it.

And also, if the injured party said to the court: Fix a time for me to go to Eretz Yisrael to present the case before ordained judges, we fix a time for him and require the owner of the belligerent animal to go to the court in Eretz Yisrael at that time. And if he does not go, we excommunicate him for disobeying the orders of the court.

And either way, we excommunicate the owner of the belligerent animal until he removes the danger, e.g., by killing the animal or otherwise neutralizing the danger.

The justification for this is from the ruling of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: From where is it derived that one may not raise a vicious dog in his house, and one may not set up an unstable ladder in his house? The verse states: “You shall not bring blood into your house” (Deuteronomy 22:8), i.e., one may not allow a hazardous situation or item to remain in one’s house. As long as the hazard remains, the owner is in violation of this verse and therefore the court may excommunicate him for failing to remove the danger.

MISHNA: There are five damage-causing acts that an animal can perform twice and remain innocuous even when its owner was warned each time to prevent it from doing so. After the third time, the animal is rendered forewarned. In such cases, the owner is liable to pay only half of the damages. And there are five damage-causing acts for which an animal is considered forewarned, at times even if it had never caused damage in that manner. In such cases the owner is liable to pay the full cost of the damage.

An animal is not considered forewarned with regard to Goring, i.e., not for goring with its horns, nor for pushing with its body, nor for biting, nor for crouching upon items in order to damage them, nor for kicking. In these cases the animal is considered to be innocuous and its owner is liable for only half of the damages.

Concerning acts of damage performed with the tooth, the animal is considered forewarned with regard to eating that which is fitting for it to eat. Concerning acts of damage performed with the foot, the animal is considered forewarned with regard to breaking items while walking. And there is a forewarned ox, which gored three times and each time his owner was warned to safeguard his ox from doing so. And there is an ox that causes damage to the property of the injured party while on the property of the injured party. And there is the person, i.e., any damage done by a person. In all of these cases the one who caused the damage is considered to be forewarned, resulting in the obligation to pay the full cost of the damage.

The mishna presents the halakha for wild animals: The wolf; the lion; the bear; the leopard; the bardelas, the meaning of which the Gemara will discuss; and the snake. These are considered forewarned even if they had never previously caused damage. Rabbi Elazar says: When these animals are domesticated they are not considered forewarned. But the snake is always considered forewarned.

GEMARA: From the fact that the mishna teaches in its latter clause: Concerning acts of damage performed with the tooth, the animal is considered forewarned with regard to eating that which is fitting for it to eat, we learn, by inference, that we are dealing throughout the mishna with cases of damage done in the courtyard of the injured party, as one is exempt from liability for acts of damage classified as Eating if they occur in the public domain. And yet the first clause teaches: An animal is not considered forewarned with regard to Goring. Stating that it is not forewarned indicates that the liability of its owner is limited only with regard to paying the full cost of the damage, but the owner pays half the cost of the damage.

The Gemara asks: Who is it that holds that when damage classified as Goring is done within the property of the injured party the owner of the belligerent animal is liable for only half of the damages? It is the Rabbis, who say: The halakha of cases of Goring performed by an innocuous animal, which is atypical behavior, done in the courtyard of the injured party, is that the owner of the ox pays half the cost of the damage.

But then say, and try to explain accordingly, the next part of the latter clause of the mishna: And there is a forewarned ox that gored three times, and each time his owner was warned to safeguard his ox from doing so. And there is an ox that causes damage to the property of the injured party while on the property of the injured party. And there is the person. In these cases, the responsible party pays full damages. With this clause we arrive at the opinion of Rabbi Tarfon, who says: The halakha of cases of Goring performed by an innocuous animal, which is atypical, done in the courtyard of the injured party, is that the owner of the ox pays the full cost of the damage even if the ox is innocuous.

The Gemara asks: Could it be that the first part of the latter clause of the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis and the next part of the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon?

The Gemara answers: Yes, as Shmuel said to Rav Yehuda: Large-toothed one, leave the mishna and follow after me and my interpretation that the first part of the latter clause of the mishna is in accordance with the opinion of the Rabbis and the next part of the latter clause is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon.

The Gemara presents a different interpretation of the mishna: Rabbi Elazar said in the name of Rav:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ת"ש זה הכלל כל המשלם יותר על מה שהזיק אין משלם על פי עצמו. פי' כגון תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' שהן קנס אינו משלם על פי עצמו מאי לאו הא פחות ממה שהזיק משלם מפי עצמו וש"מ חצי נזק ממון הוא.

ופריק לא כמה שהזיק כגון המועד שמשלם נזק שלם ודאי זה ממון הוא ומשלם על פי עצמו אבל פחות לא.

ואקשי' אי הכי היה לו לתנא לשנות כל שאינו משלם כמה שהזיק אינו משלם על פי עצמו דמשמע יתר כעין כפל וכיוצא בו ומשמע פחות והוא חצי נזק וכיון דלא קתני הכי שמעינן מינה דפחות ממה שהזיק ממונא הוא ומשלם על פי עצמו. ועלתה בתיובתא לרב הונא והלכתא פלגי נזקא קנסא.

ומתמהינן תיובתא והלכתא כלומר מאן דאיתותב הלכתא כוותיה. ופרק בלא עיונא הוא דכיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא ומשלם על פי עצמו לפיכך לא מיתני בה כמה שהזיק. השתא דאמר פלגי נזקא קנסא כלבא דאכל אימרא ושונרא דאכל תרנגולא משונה היא ולא מגבינן בבבל דקיימא לן אין גובין קנס בבבל ואם תפס ניזק לא מפקינן ואם אמר אזמנוה לדינא בארעא דישראל מזמנין ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה ובין כך ובין כך משמתינן ליה לסלוקי הזיקא מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב בתוך ביתו וכו':

לפלוג וליתני בדידיה בד"א במועד אבל בתם אינו משלם על פי עצמו. איכא למידק מאי קושיא דאי אמר הכין הו"א ע"פ עצמו הוא דאינו משלם הא ע"פ עדים משלם אפילו כפר ומנא ליה דר' יוסי הגלילי היא דלמא רבנן וי"ל דמהמית שור שורו של פלוני קא מקשה דהול"ל ליה בד"א במועד אבל בתם אפילו המית שור שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו.

הא דאמרינן: כיון דאיכא צרורות והלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיקא ליה. איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי ליה דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק.

ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק דגמרי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ומיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון.

הכי גרסינן: השתא דאמרת פלגא נזקי קנסא כלבא דאכיל אימרי ושונרא דאכיל תרנגול משונה הוא ולא מגבינן בבבל. ולא גרסינן לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינה דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן ליה מקרן תמה דמשונה היא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמים חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטירי.

לא מגבינן בבבל. מ"מ משלמין במה שנהנה כשן ברשות הרבים דפטור ומשלם מה שנהנית. הא מלתא דשונרא דאכיל תרנגולי כתבתיה בסוף פרק אלו נערות עם מה שתקנו הגאונים ז"ל בדיני הקנסות בבבל בס"ד.

כל שהוא מדין קנס אינו משלם על פי עצמו מעתה המית שורי את שורו של פלוני אם הוא תם אינו משלם וכן המית שורי את עבדו של פלוני אם הוא מועד וכל שאינו משלם שוה בשוה כמה שהזיק אלא או פחות או יותר הרי זה קנס חוץ מחצי נזק צרורות שהוא ממון והוא משתלם על פי עצמו:

הרבה כתבו בשם גדולי המפרשים בסוף פרק שלישי שחצי נזק של תם משתלם על פי הודאתו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות ותמהו עליהם שהרי בסוגיא זו הקשו למי שאמר שהוא קנס ממה שאמרו המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו וכן אמרו בפרק שור שנגח מ' ב' אם תם הוה מודינא ומפטרנא ומ"מ לא כתבו דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריהם ומה שכתבו הוא שחצי נזק בבית דין אומרין לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו מה שאין כן בשאר קנסות שאין אומרין לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתבוה בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקין לומר שאין אומרין לו שלם כלל ולענין המית שורי את פלוני אם משלם כופר אם לאו יתבאר בפרק רביעי:

כלב שאכל את הכבשים וחתול שאכל את התרנגולים בגדולים משונה הוא והרי היא תולדה של קרן אע"פ שיש הנאה להיזקן ואינו אלא בחצי נזק והרי הוא קנס ואינו נגבה בבבל ובחוצה לארץ ואע"פ שאמרו בפרק שני אכילה על ידי הדחק שמה אכילה ההיא בדבר שאינו בעל חיים כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביעתא אבל כל שבבעלי חיים ודאי משונה הוא ובקטנים דרכו הוא והרי הוא היזק של שן והוא ממון הגמור ואינו חייב אלא בחצר הניזק ויש אומרים שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים:

אף בבבל הואיל ונתברר שכך הדין אלא שאין כח ביד בית דין זה להגבותו אם תפש הניזק מן המזיק אין מוציאין מידו ומ"מ פירשו אחרוני הרבנים דוקא שתפש גופו של מזיק והוא הכלב והחתול שהרי הואיל ותולדה של קרן הוא הרי הוא בדין תמות ואינו משתלם אלא מגופו ומ"מ אחר ההעדאה אף אנו מגבין אותו ואין צריך לומר שאם תפש שאין מוציאין ויש מפרשים שאף אם תפש שאר נכסים אין מוציאין ממנו עד שיגבהו מגופו של מזיק ובקנס של תשלומי כפל אם תפש יש אומרים שאין מוציאין מידו דוקא כשיעור הקרן אבל אם תפש שיעור הכפל מוציאין ויש חולקים לומר שאף שיעור הכפל אין מוציאין אחר שהתורה זכתהו:

כל שיש בית דין הגדול בארץ ישראל ובאו לידי דייני בבל דינין שאי אפשר להם להגבותם כגון דיני קנסות אלו שהזכרנו ודומיהם כל שאמר הניזק הזמינוהו לדין לפני בית דין הגדול עושין כן ואם לא הלך ליום הנועד לו משמתין אותו ופרשו גדולי המחברים דוקא בשנתבררו דבריו לבית דין שבכאן ואינו מפסיד אלא מצד שאין בידם להגבות כמו שבארנו:

כל שמניח בביתו דברים המזיקים יש רשות לבית דין להחרימו ולשמתו עד שיסלק את הזקו שנאמר לא תשים דמים:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין החלק הרביעי איזה בדין חצי נזק ואיזה בדין נזק שלם חמשה תמין וחמשה מועדין הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא ליגוף ולא לשוך ולא לרבוץ ולא לבעוט השן מועדת לאכול את הראוי לה הרגל מועדת לשבר דרך הלוכה שור המועד ושור המזיק ברשות הנזק והאדם הזאב והארי והדוב והנמר והברדליס והנחש הרי אלו מועדין ר' אליעזר אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדין והנחש מועד לעולם מה בין תם למועד שהתם משלם חצי נזק מגופו והמועד משלם נזק שלם מן העליה אמר הר"ם תם נקרא הדבר המזיק בלא הרגל ואין דרכו שיבא ממנו אותו ההיזק אלא שיארע בדרך מקרה ומועד נקרא הדבר אשר הורגל שיבא ממנו אותו המעשה תמיד או על הרוב ונגיחה לא תהיה אלא בקרן ונגיחה תהיה באיזה אבר שיזדמן מאברי הגוף ושור המועד הוא שאמר עליו והועד בבעליו והוא שנגיחתו על הרוב ומה שאמר ושור המזיק ברשות הניזק הוא דעת מי שסובר כי אפי' התם ברשות הנזק ישלם נזק שלם והדין אצלו כדין המועד ועוד יתבאר שאין הדין כן ומשנה זו חסרה ויש להשלים לשונה ולומר כן חמשה תמים הם מתחלתן ואם הועדו מועדין ושן ורגל מועדין מתחלתן ויש מועדים אחרים כיוצא בהם והם הזאב וכו' ומה שלא הוצרך למנותן כלם ויאמר אחד עשר מועדין הם לפי שמציאותם ביישוב מעט וכל שכן שאינן נראין במדינות וברדלס הוא החיה הנקראת בלשון ערבי אלצבע ומה שאמר מן העליה ר"ל ממיטב נכסיו והמובחר שבהם כמו שאמרנו הנזקין שמין להם בעדית ואין הלכה כר' אליעזר:

אמר המאירי חמשה תמים וחמשה מועדים פירוש בבעלי חיים וחמשה שהם תמים עד שיועדו ושלא לגבות מהם אלא חצי נזק הם הנגיחה והנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה וכלם תולדה של קרן הם כמו שהתבאר ובכלל אלו כל שהוא משונה וכונתו לכך כלם שוין לדין חצי נזק ולחייבו ברשות הרבים:

וחמישה שהם מועדים מתחלתם לשלם נזק שלם אף בפעם ראשונה הם השן הראוי לה ר"ל כל דבר שדרכו בה לאכלה כגון פירות וירקות ודומיהם ולמעך את הכלים וכיוצא בהם והרגל בדרך הלוכה שלא בכונה אחרת ושני אלו דוקא בחצר הנזק ושור המועד הוא שנגח שלשה פעמים ושור המזיק ברשות הניזק וזו באה לדעת ר' טרפון שאמר שאף הקרן בחצר הניזק משלם נזק שלם והאדם שהוא מועד לעולם בין ער בין ישן:

ואע"פ שמצינו מועדים אחרים והם אלו הנזכרים במשנה שאחר זאת הואיל ואינם מצויים לא כללם באלו החמשה ומ"מ בגמרא פירשו שכלה משנה אחת היא כלומר ויש מועדין כיוצא באלו שהם מועדין מתחלתם בכל נזקיהם אפילו בנשיכה ורביצה שכל נזק הבא מהם דרכן בכך ומ"מ כל שאין דרכן הוא תמות אצלם כמו שיתבאר בגמרא בארי שטרף ואכל וכן הם מועדים בכל מקום ואפילו בני תרבות ר"ל שגדלו עם האדם שמן הסתם אינן בני תרבות והם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והוא מין אפעה ואף הנקבה שאינה קשה כזכר ור' מאיר הוסיף בגמרא הצבוע ופרשו בגמ' שהוא מין ברדליס אלא שאין ר' מאיר מחייב אלא בזכר וכמו שאמרו בתלמוד המערב לא אמרה ר' מאיר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי ור' אליעזר חלק בבני תרבות ואין הלכה כמותו שהרי אף ר' אליעזר אומר בראשון של סנהדרין שהקודם להרגן זכה ואינו צריך עשרים ושלשה כשור הנסקל ר"ל אם המיתו את האדם ואף כשלא המיתו כל שאין הנאה להזקה כמו שאמרו בראשון של תענית על פסוק מה יתרון לבעל הלשון הקודם להרגו זכה והנחש מועד לעולם אפילו בן תרבות ומה בין תם למועד שהמועד משלם נזק שלם מן העליה והתם אינו משלם אלא חצי נזק מגופו כמו שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה היא חוץ משור המזיק ברשות הניזק לדעת רוב מפרשים כמו שהתבאר ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מאי לאו בתם. ותם משלם כגון שלא בכוונה או על פי אחד ולית ליה דרבה. ולרבה אין להקשות מברייתא זו כי הוא יסבור דליכא כופר כמאן דאמר נקי מדמי עבד. ואין להקשות דילמא איירי ברגל או בצרורות דממונא הוא דפשיטא דמשלם על פי עצמו ולא תם. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

ליפלוג וליתני בדידיה במה דברים אמורים במועד וכו'. הקשו בתוספות דהיכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם וכו'. ותירץ רבי מאיר דהכי פריך דברישא קתני תרתי המית שורי את פלוני או שורו של פלוני דהיינו מיתה ונזקין ובסיפא לא איירי אלא בחדא דהנך תרתי דרישא במיתה. ועוד דרישא איירי בבן חורין וסיפא בעבד ועל כן סיפא לא איירי מעין רישא כלל וניפלוג בדידיה דידיה חדא מהנך דרישא והכי ליתני המית שורי תם שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל ליפלוג וליתני בדידיה. תימא היכי הוה מצי למיתני אבל בתם אינו משלם על פי עצמו הא הוה מצי למידק הא בעדים משלם ואף בהמית שורי את פלוני משלם כופר ואנן אמרינן לעיל דמאן דאמר פלגא נזקא קנסא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דמסיק לדידיה שייר חצי כופר. וי"ל דהכי פירושו ליפלוג בהמית שורי שורו של פלוני דבההוא על פי עדים משלם. ע"כ.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל כתבו דלהכי לא תירצו התוספות כן דאם היה כדעת הספר ליתני דרוצה לחלק בעל הברייתא הכל אם המית אדם ולא היה לו להזכיר הספר מועד. ע"כ. ולקמן דקא פריך תלמודא ליתני זה הכלל כל שאינו משלם במה שהזיק ליכא לאקשויי דלהכי לא תנא הכי משום דמשתמע מינה דהא על פי עדים משלם כשהמית שורו של פלוני דיש לומר דזה אינו קרוי היזק אלא מיתה. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לא פסיקא ליה. משום הכי פסיק ליה כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא דאדרבא השתא קשה למאן דאמר פלגא נזקא ממונא אמאי לא תני כל שאינו משלם יותר ממה שהזיק משלם על פי עצמו. ה"ר ישעיה ז"ל.

הא דאמרינן כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה וכו'. איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי לה אכולה מילתא הדר כלומר דהלכתא גמירי לה ואינו חייב אלא חצי נזק. ועוד דממונא הוא ולא קנסא אף על גב דלא משלם אלא חצי נזק. ויש לי לפרש עוד הילכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק דגמירי לה הילכתא היא דלא משלם במה שהזיק ואיהו ודאי לכולי עלמא ממונא דהא כי אורחיה הוא. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. כתוב בתוספות אבל למאן דאמר פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן. וקשה דהא איכא הנאה להיזקה ואדרבה ניתן לו דין שן וליפטר ברשות הרבים. ונראה דכיון דהוא משונה יש לנו לדמותו לקרן ולא לשן ולהכי סיימו התוספות אף על גב דקרן כוונתו להזיק מכל מקום נדמה ויתחייב ברשות הרבים. תלמידי הר"י ז"ל.
וריב"א אומר דאפילו למאן דאמר פלגא נזקא ממונא מיקרי קרן משונה אבל אינו משונה כל כך שיהא נחשבין תשלומין לקנס ואם כן אף לדבריו מצינו משונה שמשלם. וצריך עיון ליישב לשון התלמוד הא דנקט כלבא ושונרא יותר מקרן דעלמא. ה"ר ישעיה ז"ל.

הכי גרסינן השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא האי כלבא וכו'. ולא גרסינן לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהא לישנא הוה משמע דלמאן דאמר קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן ליה מקרן תמה דמשונה הוא ומשלם חצי נזק אף שלא משונין משלמין חצי נזק אבל למאן דאמר ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מיפטר פטירי. הרשב"א ז"ל.

כתוב בתוספות דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא וכו'. נראה דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא נמי קרן לא הוי אורחיה מדקרי ליה רבי טרפון משונה ותנן נמי אכלה כסות או כלים משלם חצי נזק אלא דפליגי דלמאן דאמר קנסא לא הוי כלל אורחיה כמו שונרא דאכל תרנגולי רברבי אבל למאן דאמר ממונא הוי אורחיה קצת אבל לא לגמרי דאי אורחיה לגמרי אכסות וכלים ליפטר ומשום דקצת לאו אורחיה חס רחמנא עליה טפי משן ורגל ולדידיה היכא דלאו אורחיה כלל כמו שונרא דאכל תרנגולי רברבי פטור כדפירש בתוספות. ע"כ גליון תוספות.

אבל למאן דאמר ממונא הוי אורחיה קצת וכו'. אם כן לעיל היכי קאמר קרן עדיפא שכן דרכו להזיק דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובכאן אומר הגליון דלמאן דאמר פלגא נזקא ממונא הוי לאו אורחיה קצת. וי"ל דהאי דקרי ליה אורחיה לעיל לאו משום דהוי אורחיה לאכול כלים דלעולם אין דרכו לאכול כלים כמו שאומר הגליון כאן אלא קרי אורחיה משום שמגעת כוונתו להזיק כלים ולאכול אותם ולפיכך חייב חצי נזק ומשום הכי הוי קרן עדיפא לפי שמגעת כוונתו להזיק כלים אבל כלב שאכל אמרי רברבי פטור לפי שאין מגעת כוונתו להזיק ולאכול אותם ואם אכל אותם לאו אורחיה כלל ופטור לגמרי בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק. ע"כ גליון.
ותלמידי הר"י כתבו דלאו אורחיה שאומר הגליון אין פירוש שאין אורחיה לעשותו אלא הכי פירושו משום דכוונתו להזיק ויצרו תקיף עושה דברי היזק שלאו אורחיה. ע"כ.

והני מילי ברברבי וכו'. יש אומרים שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים ז"ל. הרב המאירי ז"ל. ורש"י ז"ל חולק.

ואי תפס לא מפקינן מיניה. פי' רבינו תם דוקא אי תפס המזיק וכו' עד דהיום או למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו וכו' ככתוב בתוספות. ומורי הרב היה אומר דאפילו אי תפס מידי אחרינא לא מפקינן דדוחק הוא להעמיד שתפס כלב או תרנגול. והא לא קשיא שמא יגזול כל אשר לו ולכי גזל יותר ממה שהוזק אין מוציאין מידו דהא ודאי ליתא דמה שאנו אומרים אין דנין דיני קנסות בבבל הני מילי אי לא תפס אבל אי תפס יותר מחובו בהכי הוי גזלן ודיני גזילות דנין בבבל כדמוכח בריש המניח דשלח רב חסדא לרב נחמן וכו' עד קנסא קא מגבית בבבל משמע דוקא קנסא לא מגבינן אבל דיני גזילות דנין כדמוכח התם. מהר"י כהן כ"ץ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וז"ל קיימא לן כמאן דאמר פלגא נזקא קנסא ואינו משלם על פי עצמו. והרבה כתבו בשם הראב"ד ז"ל שחצי נזק של תם משלם על פי עצמו הואיל וקרן הוא ואינו דומה לשאר קנסות. ותמהו עליו מסוגיא זו דהקשו למאן דאמר קנסא ממה שאמרו המית שורו וכו'. וכן אמרו בפרק ארבעה וחמשה אי תם הוה והוה מודינא ומפטרנא. ומכל מקום לא כתב דבר זה מעולם והם טעו בנוסח דבריו. ומה שכתב הוא שחצי נזק בית דין אומרים לו לך ושלם אם הודה אלא שאין כופין אותו מה שאין כן בקצת קנסות שאין אומרים לו שלם כלל ואי תפס לא מפקינן מיניה אבל שאר קנסות כל שהודה מוציאין מידו אף בתפס כך כתב בתשובת שאלה ואף בזו יש חולקין לומר שאין אומרים לו שלם כלל.

כלב שאכל את הכבשים וחתול שאכל התרנגולים משונה הוא. והרי הוא תולדה של קרן. ואף על פי שאמרו בפרק ב' אכילה על ידי הדחק שמה אכילה ההיא בדבר שאינו בעלי חיים כגון שונרא דאכל תמרי וחמרא דאכל ביעתא אבל כל שבעלי חיים ודאי משונה הוא.

אין דנין דיני קנסות בבבל ואם תפס אין מוציאין מידו. ולרבנו תם דוקא שתפס גופו של מזיק שהרי הואיל ותולדה של קרן הוא הרי הוא בדין תמות ואינו משתלם אלא מגופו ואחר ההעדאה אף אנו מגבין אותו ואין צריך לומר שאם תפס שאין מוציאין. ויש מפרשים שאף אם תפס שאר נכסים אין מוציאין עד שיגבהו מגופו של מזיק ובקנס של תשלומי כפל אם תפס יש אומרים שאין מוציאין מידו דוקא כשיעור הקרן אבל אם תפס שיעור הכפל מוציאין. ויש חולקין לומר שאף שיעור הכפל אין מוציאין אחר שהתורה זכתה לו. עד כאן לשון המאירי ז"ל.

מדרבי נתן דתני רבי נתן וכו'. אף על גב דהך דרבי נתן לא מיירי בהיזק כי הך דשמעתין אלא בסכנת נפשות כדמוכח קרא דלא תשים דמים בביתך ובשבת ניחא דמייתי אהך איתתא דנבח בה כלבא והפילה עוברה התם סכנת נפשות הוי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

מדקתני השן מועדת וכו'. וקשה נימא כולה רבי טרפון ואינה מועדת לשלם מן העלייה כמו שמקשים התוספות לקמן. ואם תשיב דוקא בסמוך דהוי דיוקא שאין ראוי לה ואינה מועדת מכח דיוקא אמרינן הכי אבל כשנכתב בפירוש אינה מועדת אז משמע לגמרי זה אינו כדמייתי התוספות ראיה לקמן. ונראה דכאן אי אפשר ליישב כך משום דקאי אתמין דקתני ברישא חמשה תמין וכו' ומשמע דאומר כל דין תמות שבו ואם תרצה לומר ברשות הניזק אם כן מה הוצרך לומר ושור המזיק ברשות הניזק. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

תוס' בד"ה לפלוג ולתני כו' דמשמע דע"פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דאהמית שורי שורו של פלוני לחוד פריך הכי דמצי לפלוגי משום דכל קושיית לפלוג ולתני בדידיה היינו דלא הוה ליה להאריך ולמנקט מלתא אחריתא אלא בהך מלתא דנקט כבר ה"ל לפלוגי וא"כ אי הוה מפליג בהמית שורי שורו של פלוני בלחוד ע"כ דהוה מאריך טפי דהוה הוצרך למנקט במלתיה המית שורי שורו של פלוני דביה דוקא איכא לפלוגי בין תם ובין מועד ולא בהמית שורי את פלוני דקתני נמי לעיל והשתא דנקט בסיפא המית שורי עבדו של פלוני אינו מאריך כ"כ דלא מפליג ביה בין תם ובין מועד ודו"ק:

מנין שלא יגדל כלב רע וכו' ושלא יעמיד סולם רעוע וכו'. הוסיף בזה אף שכבר הזהיר הכתוב על המעקה הוא מפני דרי בני ביתו שלא יפלו מן הגג אבל לגדל כלב רע דודאי לא יגיע ההיזק לבני ביתו שהורגל כלב הרע עמהם אבל הוא מגדלו לשמירתו מן הגנבים בלילה וכן בסולם רעוע ידעו בו בני ביתו ואעפ"כ קאמר לא תשים וגו' וק"ל:

רש"י בד"ה משונה הוא כו' ח"נ הס"ד:

בד"ה לא ליגח בקרן הס"ד:

תוס' בד"ה הא מני כו' דכשהשור בסקילה לאו כו' כצ"ל:

בא"ד דתם משלם חצי כופר נ"ב פירוש ברה"ר:

בד"ה והשתא כו' דמקרן לא אתיא. נ"ב ואין להקשות א"כ לפ"ז מתני' דקתני לקמן בפ"ב אכלה כסות או כלים משלם ח"נ תקשה להך מ"ד מהי אתיא מקרן לא אתיא כו' ונראה דל"ק מידי דבודאי מה שאכלה שאינה ראויה לה א"כ כוונתה להזיק וא"כ הוא קרן ממש דאורחייהו להזיק אבל כלב שאכל אימרי רברבי שיש הנאה להזיקו ואינו בכלל שן משום דמשונה הוא ונפק מתורת שן כאשר כתב הרא"ש וא"כ מאיזה צד באתה לחייבו אלא משום דמשונה הוא ולאו אורחי' ויהא בכלל קרן וזה אינו להך מ"ד שהרי קרן אורחיה בהכי ודו"ק:

תד"ה ואי תפס דבמזיק הקילו חכמים כו'. לקמן בפ"ב על הא דפלסי' לסלא (שמביאים התוס' בסה"ד) כ' הנ"י בשם הרמ"ה טעם אחר נכון על הא דדוקא בתפס את המזיק:

מתני' השן מועדת לאכול. עיין לעיל דף ד ע"א תוס' ד"ה למחשביה:

גמ' אין דהא א"ל שמואל. לעיל יד ע"א לקמן לו ע"ב:

תוס' ד"ה ואי כו' תפס המזיק עצמו. עי' לקמן דף לו ע"ב ברש"י ד"ה ההוא דתקע:

בתוספות בד"ה הא מני ר"י הגלילי וכו' נ"ל דאה"נ דלר"ע כופר לא הוי שיור והא דל"ק ר"ע היא דא"כ ליתני שהתם פטור מדמי עבד עכ"ל. ואין לומר שהטעם דפטור מדמי עבד היינו נמי משום דהביאהו לב"ד וישלם לך וא"כ לא הוי שיור שהוא בכלל מגופו דהא ליתא דע"כ לר"ע ס"ל דאי לאו קרא דבעל השור נקי ה"א דחייב לשלם דמי עבד מן העלי' דאל"כ קרא ל"ל וכן איתא להדיא בפ' שור שנגח. ומה שהקשה מהרש"א דלר"י נמי קשה ליתני שהתם פטור מדמי ולדות ותירץ דאתיא כמ"ד התם דעיקר קרא איצטריך לפטור תם ומכ"ש מועד דפטור אף אם לא נאמר קרא ובחנם נדחק לפרש כן שזו הסברא נידחת לגמרי ממה שהקשו יציבא וכו' אלא דבאמת לפי המסקנא ג"כ לק"מ דקרא אתי לפטור בין תם בין מועד ע"ש וק"ל:

בא"ד וא"ת ומנ"ל דלר"י תם משלם חצי כופר וכו' דלמא לעולם ס"ל דפטור דכשהשור בסקילה וכו' עכ"ל. פי' וכיון דידעינן מסברא דלא שייך חצי כופר בתם א"כ אייתר ובעל השור נקי לדמי וולדות ותירצו על זה וי"ל דהא דקאמר וכו' פי' דהש"ס משני שפיר דלר"י דלא דריש נקי מחצי כופר וא"כ מספקא לן אי סבר כרבה וא"כ ידעינן מסברא דלא שייכי כופר בתם או ס"ל באמת דתם חייב בחצי כופר כשאין השור בסקילה דלא ס"ל דרבה אלא כר"ט דס"ל הכי וא"כ ממ"נ לא הוי כופר שיורא או ס"ל דרבה הוי בכלל שמשלם מגופו ואי ס"ל דחייב הוי בכלל ח"נ ולא בא הש"ס לומר אלא דלא אתיא כר"א בפ' שור שנגח דלית ליה דרבה אלא ס"ל דאף שאין השור בסקילה חייב בכופר בעלמא אלא דבתם פטור מבעל השור נקי א"כ למה שיירי' אלא דקשה אמאי לא קאמר הש"ס דר"ט הוא דאית ליה בהדי' תם משלם כופר ונראה דלא מצי לאוקמי כר"ט משום דקתני שהתם מגופו ומועד מעלי' ולר"ט ליתא להאי כללא דהא שור המזיק ברשות הניזק דהוי מועד לר"ט ומשלם נזק שלם אפ"ה אינו משלם אלא מגופו כדאית' בתוספות בדף הסמוך ודו"ק ועיין מ"ש מזה בפ' שור שנגח דף מ"ב בדברי ר"י שם:

בתוספות בד"ה לפלוג וליתני בדידיה עיין במהרש"א. ובד"ה השתא דאמרת פלגא נזקא קנסא נראה דדוקא וכו' אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו' דקרן אורחיה הוא וכו' עכ"ל. נראה שכתבו כן לשיטת ר"ת שפי' לעיל דף ה' ע"ב בד"ה שכן מועדים מתחילתן דנשמע שם דלמ"ד פ"נ ממונא הוי קרן לגמרי אורחיה וכ"כ גם כן בדף ב' בד"ה במחוברת אבל לפמ"ש שם ובדף ג' ע"ב גבי ח"נ צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא הוא והוכחתי בראיות ברורות דאף למ"ד פ"נ ממונא דס"ל דקרן לאו אורחיה מקרי קצת ואי משום דממונא הוא חצי נזק צרורות כ"ע מודו דממונא הוא אפ"ה קרי לה בש"ס בכמה דוכתי לאו אורחיה א"כ לא שייכי סברת תוס' כאן אלא דלמ"ד פ"נ ממונא האי שונרא וכלבא מגבינן אפי' בבבל אע"ג דלאו אורחיה דהא קרן וח"נ צרורות ג"כ לאו אורחיה בהכי אפ"ה הוי ממונא וכן נראה להדיא מל' הש"ס ועיין בת"ח שהאריך מאד להקשות על דברי תוס' בזה עיין שם וק"ל:

בפרש"י במשנה בד"ה ושור המועד וכו' ולגבי מועד חשיב להו חד וכו' עכ"ל. והיינו ע"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא בש"ס אבל למסקנא דשמעתין כרבינא דאתמר כוותיה ליתא להאי פירושא אלא אדרבא עיקר מניינא דחמשה מועדין לא נאמרו אלא עלייהו דהיינו קרן וד' תולדותיו:

בגמרא מדקתני השן מועד וכו' אבל ח"נ משלמת וכו' עכ"ל. לכאורה קשה דמאי מקשה הש"ס בפשיטות ולא ניחא ליה לשנויי הא כדאיתא והא כדאיתא שהמשנה שונה ה' תמין וה' מועדין והיינו כ"א במקום חיובו ואין זה דוחק שכן אומר הש"ס בכל דוכתא ועוד ניחא לן לאוקמי הכי ממה שמוקמינן בתרי תנאי ועוד הלשון אבל ח"נ משלמת מיותר ונ"ל דסוגי' הש"ס מעיקרא סמיך אמאי דתנן השן מועדת לאכול הראוי לה וע"כ דאיירי בחצר הניזק אפילו הכי נקט דוקא ראוי לה משמע דבשאינו ראוי לה אינו משלם נ"ש. וא"ל דבראוי לה הוי שן ובשאינו ראוי לה הוי תולדה דקרן דא"כ הוי ליה למתני הכי בהדיא דהא מאי דנקט ברישא דנשיכה הוי תולדה דקרן היינו בר"ה דווקא ואם כן לא שייך הלשון דשן מועד להראוי לה אלא ודאי דמתוקמי כרבנן וא"כ כל הני דקרן ותולדותיו איירי בין בר"ה ובין בחצר הניזק אפ"ה קתני דאינה מועדת אלא חצי נזק משלמת וא"כ כבר שנה לנו התנא דבשן שאכלה דבר שאינו ראוי לה הוי תולדה דקרן דהיא בכלל נשיכה שאינה משלמת אלא ח"נ אפילו ברשות הניזק וע"ז קאמר שפיר דכשאכלה דבר הראוי לה הוי שן בחצר הניזק דמשלם נזק שלם ואם כן מוכח דרישא רבנן היא ולא ר"י ומקשה שפיר כן נראה לי בישוב לשון הש"ס אף שקיצר בלשונו ודו"ק ובדרך אחר נ"ל דדקדק הש"ס מדמתחיל בתם ונקט לישנא דאינה מועדת משמע דעיקר כוונה להורות דלא תימא דאף בקרן ותולדותיו שייך מועד בתחילתו בחצר הניזק לכך אמר אינה מועדת ואף שחצר הניזק לא נזכר כלל משמע ליה הכי משום דדומיא דשן ממעט לקרן גם זה נכון מראשון ועיין בלשון רש"י:

המית שורי כו' מאי לאו בתם. וה''ק המית שורי את פלוני משלם חצי כופר ע''פ עצמו ורבי יוסי הגלילי היא או שורו של פלוני המית משלם ע''פ עצמו חצי נזק אלמא ממונא הוא: עבדו של פלוני. הא קנסא הוא דמשלם ל' סלעים ואפילו אינו שוה אלא דינר: לפלוג וליתני בדידיה. בקמייתא גופיה דהמית שורי שורו של פלוני מצי לפלוגי: כולה במועד קמיירי. וחילוקים דמועד בעי לאשמועינן: יותר על מה שהזיק. כגון ל' של עבד: הא פחות. כגון חצי נזק דתם משלם ע''פ עצמו: כמה שהזיק. נזק שלם דמועד: משום דלא קתני כמה שהזיק. הא לאו תיובתא היא דלא פסיקא ליה למיתני כמה שהזיק דליהוי משמע דפחות אינו משלם ע''פ עצמו כיון דאיכא חצי נזק צרורות דאינו משלם כמה שהזיק ואפילו הכי משלם ע''פ עצמו דהלכתא גמירי לה דממונא הוא: אימרי. כבשים: משונה הוא. דאין דרכן בכך והוי תולדה דקרן לשלם חצי נזק: ולא מגבינן לה בבבל. דאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין ובבבל אין סמיכה: ברברבי. תרנגולים וכבשים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן: ואי תפיס. ניזק בבבל לא מפקינן מיניה: ואי לא תפיס ניזק ואמר קבעו לי זמן דליתי בהדי לארעא דישראל קבעינן ליה: ובין כך ובין כך משמתינן ליה. להרוג את הכלב ואת החתול: עד דמסלק הזיקא. שיהרגם: מתני' לא ליגח. בקרן: ולא ליגוף. דחיפת גוף וכולהו הוי תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק הרי חמשה תמין: ושור המועד. ג' פעמים ליגח או לגוף או לרבוץ או לבעוט או לשוך הרי הן חמשה מועדין לשלם נזק שלם ולגבי מועד חשיב להו חד דע''י העדאה דעדים אתי בהו חיוב נ''ש הלכך חדא מילתא הוא: ושור המזיק ברשות הניזק. ואפי' קרן תמה הוי כמועד לשלם נזק שלם: והאדם. הרי חמשה ובבעלי חיים קמיירי להכי לא חשיב בור ואש ולקמן פריך אמאי לא חשיב הארי והדוב כו': הרי אלו מועדים. אפילו בנשיכה ובכל נזקין ומשלמין בעלים שלהן נזק שלם: שהן בני תרבות. שגידלן אדם בביתו: גמ' וקתני הבהמה אינה מועדת. לא ליגח ולא לגוף אלמא קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם:

לך וי''ל שהוא בכלל שהתם משלם חצי נזק מגופו וא''ת א''כ מהאי טעמא אמאי לא מוקי אפילו כר''ע דפוטר בתם מחצי כופר דכשהשור בסקילה לא איצטריך למיתני שפטור מחצי כופר דהתנן שהתם משלם מגופו וכיון דמשלם מגופו הביאהו לב''ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה כגון ע''פ עד אחד וע''פ בעלים בין תם בין מועד שניהם פטורין מכופר מדרבה דאמר פרק שור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן דף מג.) שור שהמית בן חורין שלא בכוונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמים כופר וי''ל דאין ה''נ דלר''ע נמי כופר לא הוי שיור והא דלא קאמר הא מני רבי עקיבא היא משום דדריש בשור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן מב.) נקי מדמי עבד ואי ר''ע ליתני שהתם פטור מדמי עבד ומאי שייר דהאי שייר למ''ד פלגא נזקא ממונא דאי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהתנן שהתם משלם ח''נ מגופו וא''ת ומנא ליה דאית ליה לרבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר אי משום דדריש לקמן נקי מדמי ולדות ולא דריש נקי מחצי כופר דלמא לעולם ס''ל דפטור דכשהשור בסקילה הביאהו לב''ד וישלם לך וכשאין השור בסקילה פטור מדרבה וי''ל דהא דקאמר דתם משלם חצי כופר לאו משום דשמעינן ליה הכי אלא כלומר דמצי סבר דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה כר' טרפון דאית ליה נמי לקמן שלהי כיצד הרגל (דף כו.) דתם משלם כופר ואי נמי ס''ל רבי יוסי הגלילי דתם לא משלם חצי כופר משום דרבה לאו שיורא היא כדפרישית וה''ה דהוה מצי למימר הא מני ר''ש בן זומא היא דדריש התם נקי מדמי עורו ולדידיה נמי כופר לאו שיורא הוא: לפלוג וליתני בדידיה בד''א במועד אבל בתם כו'. תימה היכי הוה מצי למימר הכי אבל בתם אין משלם ע''פ עצמו דמשמע דע''פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני. דלמא לא סבר כרבי יוסי הגלילי דאמר תם משלם חצי כופר: והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא. נראה דדוקא למ''ד פלגא דנזקא קנסא אבל למ''ד פלגא דנזקא ממונא לא מיחייב כלל דמהי תיתי דמקרן לא אתיא דקרן אורחיה הוא דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי והאי משונה הוא דלאו אורחיה דכלבא למיכל אימרי רברבי אבל למ''ד פלגא נזקא קנסא הוי תולדה דקרן דתרוייהו משונים הם אע''ג דקרן כוונתו להזיק: ואי תפס לא מפקינן מיניה. אור''ת דוקא אי תפס [המזיק עצמו כגון] כלב או השונרא קאמר דלא מפקינן דבמזיק הקילו חכמים שיוכל להחזיק בו אם לקחו בשעת ההיזק אבל מידי אחרינא לא דאי בכל דבר שיתפוס לא מפקינן יבא לידי תקלה דהיום או למחר יגזול כל אשר לו ולא נוציא ממנו דאין אנו דנין דיני קנסות וזה יפסיד יותר ממה שהזיק והא דאמר בכיצד הרגל (לקמן דף יט:) ההוא חמרא דאכל נהמא ופלסיה לסלא וחייביה רב יהודה אנהמא נזק שלם ואסלא חצי נזק מיירי בתפס או היה דוחקו ע''י שמתא דקבעיה זימנא לא''י: