בבא קמא טו ע"א

בְּנֵי חוֹרִין וּבְנֵי בְרִית בְּנֵי חוֹרִין לְמַעוֹטֵי עֲבָדִים בְּנֵי בְרִית לְמַעוֹטֵי גּוֹיִם
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן עֶבֶד מִשּׁוּם דְּאֵין לוֹ חַיִיס אֲבָל גּוֹי דְּיֵשׁ לוֹ חַיִיס אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן גּוֹי מִשּׁוּם דְּלָא שָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת אֲבָל עֶבֶד דְּשָׁיֵיךְ בְּמִצְוֹת אֵימָא לָא צְרִיכָא
וְהַנָּשִׁים בִּכְלַל הַנֶּזֶק מְנָהָנֵי מִילֵּי
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר קְרָא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכׇּל חַטֹּאת הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל עֳונָשִׁין שֶׁבַּתּוֹרָה
דְּבֵי רַבִּי אֶלְעָזָר תָּנָא וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל דִּינִין שֶׁבַּתּוֹרָה
דְּבֵי חִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי תָּנָא אָמַר קְרָא וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הִשְׁוָה הַכָּתוּב אִשָּׁה לְאִישׁ לְכׇל מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה
וּצְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא הָתָם הוּא דְּחָס רַחֲמָנָא עֲלַהּ כִּי הֵיכִי דְּתֶהְוֵי לַהּ כַּפָּרָה אֲבָל דִּינִין אִישׁ דְּבַר מַשָּׂא וּמַתָּן אִין אִשָּׁה לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן דִּינִין כִּי הֵיכִי דְּתִיהְוֵי לַהּ חַיּוּתָא אֲבָל כַּפָּרָה אִישׁ דְּבַר מִצְוָה אִין אִשָּׁה דְּלָאו בַּת מִצְוָה לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי הָכָא מִשּׁוּם כַּפָּרָה וְהָכָא מִשּׁוּם חַיּוּתָא אֲבָל לְעִנְיַן קְטָלָא אִישׁ דְּבַר מִצְוָה לְשַׁלֵּם כּוֹפֶר אִשָּׁה לָא
וְאִי אַשְׁמְעִינַן כּוֹפֶר מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה אֲבָל הָנֵי תַּרְתֵּי דְּלֵיכָּא אִיבּוּד נְשָׁמָה אֵימָא לָא צְרִיכָא
הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין
אִתְּמַר פַּלְגָא נִזְקָא רַב פָּפָּא אָמַר מָמוֹנָא רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְנָסָא
רַב פָּפָּא אָמַר מָמוֹנָא קָסָבַר סְתָם שְׁוָורִים לָאו בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי וּבְדִין הוּא דְּבָעֵי לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ וְרַחֲמָנָא הוּא דְּחָס עֲלֵיהּ דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד תּוֹרֵיהּ
רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר קְנָסָא קָסָבַר סְתָם שְׁוָורִים בְּחֶזְקַת שִׁימּוּר קָיְימִי וּבְדִין הוּא דְּלָא לְשַׁלֵּם כְּלָל וְרַחֲמָנָא הוּא דְּקַנְסֵיהּ כִּי הֵיכִי דְּלִנְטְרֵיהּ לְתוֹרֵיהּ
תְּנַן הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא מָמוֹנָא הַיְינוּ דְּשָׁיֵיךְ נִיזָּק בְּתַשְׁלוּמִין אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר פַּלְגָא נִזְקָא קְנָסָא הַשְׁתָּא דְּלָאו דִּידֵיהּ שָׁקֵיל בְּתַשְׁלוּמִין אִיתֵיהּ
לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה
פְּחַת נְבֵילָה הָא תְּנָא לֵיהּ רֵישָׁא תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בִּנְבֵילָה
חֲדָא בְּתָם וַחֲדָא בְּמוּעָד
וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן תָּם מִשּׁוּם דְּאַכַּתִּי לָא אִיַּיעַד אֲבָל מוּעָד אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן מוּעָד מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁלֵּם כּוּלֵּיהּ אֲבָל תָּם אֵימָא לָא צְרִיכָא
תָּא שְׁמַע מָה בֵּין תָּם לְמוּעָד שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה
וְאִם אִיתָא לִיתְנֵי נָמֵי הָא תָּם אֵינוֹ מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ מוּעָד מְשַׁלֵּם עַל פִּי עַצְמוֹ
תְּנָא וְשַׁיַּיר מַאי שַׁיַּיר דְּהַאי שַׁיַּיר
שַׁיַּיר חֲצִי כוֹפֶר
אִי מִשּׁוּם חֲצִי כוֹפֶר לָאו שִׁיּוּרָא הוּא הָא מַנִּי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא דְּאָמַר תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי כוֹפֶר
תָּא שְׁמַע

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף טו - א

משיבה הגמרא: סיפא איצטריך ליה. מה שכתבה המשנה "על פי עדים", לא הוצרכה זאת אלא כדי להשמיענו את ההמשך, "על פי עדים שהם בני חורין, ובני ברית", ובאה המשנה להשמיענו באומרה "בני חורין" כי רק על פי עדים בני חורין תתקבל עדות לחיוב נזקין, למעוטי עבדים כנענים. ובאומרה "בני ברית" כונתה למעוטי עובדי כוכבים. שעבדים ועכו"ם פסולים לעדות. ^[1]

והגמרא מפרשת למה הוצרכה המשנה למעט את שניהם:

וצריכא, הוצרכה המשנה להשמיענו גם פסול העבדים וגם פסול העכו"ם.

דאי אשמעינן, אם היתה משמיעה רק את דין עבד, שפסול לעדות נזיקין, היינו אומרים, שרק עבד פסול משום דאין לו יחס, שאין ילדיו מתייחסים אחריו. אבל נכרי, דיש לו יחס, שילדיו מתייחסים אחריו, אימא לא. היינו אומרים שאינו פסול לעדות, ^[2] לכן השמיעתנו המשנה שאף העכו"ם פסול לעדות.

ואי אשמעינן, ואם היתה המשנה משמיעה רק לגבי נכרי שפסול לעדות, היינו אומרים, שרק נכרי פסול, משום דלא שייך [אינו מחוייב] במצוות. אבל עבד כנעני, דשייך במצוות, שמחוייב במצוות שהנשים חייבות, אימא לא, היינו אומרים שאינו פסול לעדות. צריכא, לכך הוצרכה המשנה למעט את שניהם.

שנינו במשנה: והנשים בכלל הנזק, שאם הזיקו אף הן חייבות לשלם.

שואלת הגמרא: מנא הני מילי, מנין לומדים כן שאף הנשים בכלל הנזק? והגמרא מביאה שלש ברייתות המלמדות על כך שדיני האשה שוים לדיני האיש, והברייתא האמצעית מלמדת זאת לגבי דיני ממון:

א. אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל, וכך גם שנינו בברייתא שנשנית בבית מדרשו של רבי ישמעאל: אמר קרא [במדבר ה ו] בעניין הנשבע לשקר על כפירת ממון, שחייב להביא קרבן אשם: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם ... ואשמה הנפש ההיא". התורה כללה את כל חטאות האדם, וכתבה "איש או אשה", ובכך השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. שהאשה חייבת בעונש כאיש, ואנו למדים מכאן שמוזהרת האשה אף על מצוות לא תעשה שיש בהן עונש מלקות או כרת. ^[3]

ב. דבי רבי אלעזר תנא, בברייתא שנשנית בבית מדרשו של רבי אלעזר שנינו: נאמר בתחילת פרשת משפטים, העוסקת בדיני ממונות: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", "לפניהם", היינו לפני כלל ישראל, אנשים ונשים, השווה הכתוב אשה לאיש לכל דינין, דיני הממון שבתורה, ^[4] ובתוכן דיני נזקין שהאשה חייבת כאיש.

ג. דבי חזקיה ורבי יוסי הגלילי תנא, בברייתא שנשנית בבית מדרשם של חזקיה ורבי יוסי הגלילי שנינו: אמר קרא [שמות כא כט] לגבי חיוב כופר בשור מועד [שהרג אדם שלוש פעמים], "והמית איש או אשה, השור יסקל, וגם בעליו יומת", השווה כאן הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, דהיינו, השווה הכתוב את דין האשה שהומתה לדין האיש שהומת לכל סוגי המיתות שבתורה. דהיינו, בין הומתה האשה על ידי שור שהרג את האשה, שחייב בעליו כופר כמו שחייב כופר אם המית שורו איש, ובין אם אדם הרג את האשה, שחייב עליה מיתה, כשם שחייב על הריגת האיש. ^[5] הגמרא מבארת למה היה צורך להשוות את האשה לאיש בשלושה מקומות:

וצריכי, צריכים אנו את שלושת הדרשות, ואין אפשרות ללמוד מאחת מהן לגבי השאר.

דאי אשמעינן קמייתא, אם התורה היתה מלמדת רק את הלימוד הראשון, שהשווה הכתוב אשה לאיש לענין עונשין, היינו אומרים: התם, שם, שמדובר לעניין הנשבע לשקר על כפירת ממון שעליו להביא קרבן לכפרה, הוא דחס רחמנא עלה, חסה עליה התורה להשוותה לאיש, ותתחייב בקרבן כי היכי דתהוי לה כפרה, כדי שתהיה לה כפרה. ^[6] אבל לגבי דינין [דיני ממון] היינו אומרים: רק איש, דהוא בר משא ומתן, שדרכו לעסוק במשא ומתן, אין, אכן, נאמרו דינים אלו לגביו. אבל אשה, שאין דרכה להתעסק במשא ומתן לא, אין דינים אלו נוהגים בה.

ואי אשמעינן דינין, ואם היתה התורה מלמדת רק את הלימוד השני לענין דיני ממון שנוהגים אף בנשים, היינו אומרים שרק לגבי זה השוותה התורה את האשה לאיש, כי היכי דתיהוי לה חיותא, כדי שיהיו לה חיים. כלומר, שאם לא היו הדינים נוהגים לגביה, לא היו חייה חיים, כי הכל היו גוזלים ממנה, והיא היתה גוזלת אחרים והכל היו פורשים ממנה. אבל לעניין כפרה, שאם נשבע לשקר על כפירת ממון עליו להביא קרבן לכפרה וכן לשאר עונשין, היינו אומרים כי דוקא איש דבר מצווה, איש שחייב בכל המצוות, אין, כן חייבתו התורה שיביא כפרה. ^[7] אבל אשה, דלאו בת מצוה, שאינה חייבת בכל המצוות כאנשים, ^[8] לא חייבתה התורה שתביא כפרה.

ואי אשמעינן הני תרתי, ואם היתה התורה מלמדת רק לגבי כפרה ולגבי דינין, ^[9] היינו אומרים שדוקא באלה השוותה התורה אשה לאיש, הכא משום כפרה, כאן משום שתהיה לאשה כפרה, והכא משום חיותא, וכאן משום שהוא צורך חייה. אבל לענין קטלא, לעניין שור ההורג את האשה שבעליו משלם כופר, היינו אומרים איש דבר מצוה הוא, דוקא על הריגת איש שחייב בכל המצוות, ובהריגתו ביטלו מקיום מצוות אמרה תורה שמשלם בעל השור כופר על הריגתו. אבל על הריגת אשה שאינה מחויבת במצוות כאיש, לא, אין חייב בעל השור לשלם את הכופר.

ואי אשמעינן כופר, אם היתה התורה מלמדת רק שחייבים על הריגת אשה כאיש, היינו אומרים משום דאיכא איבוד נשמה, כיון שיש כאן איבוד נשמה החמירה התורה. אבל הני תרתי. אבל לעניין שני הדינים האחרים דליכא איבוד נשמה שאין בהם איבוד נשמה, אימא לא, הייתי אומר שהנשים לא הושוו לאיש. צריכא, לפיכך הוצרכה התורה ללמדנו שהאשה כאיש בכל שלושת דינים אלו.

שנינו במשנה: הניזק והמזיק בתשלומין, הניזק והמזיק שניהם משתתפין בתשלום [כפי שיבואר בהמשך].

והגמרא מביאה מחלוקת אמוראים, שמשנתנו ראיה לכאורה לדעת אחד מהם:

איתמר: פלגא ניזקא, חצי נזק שמשלם שור תם שנגח

רב פפא אמר, ממונא. תשלום זה הינו חיוב ממון ואינו קנס, ואף אם יודה מעצמו יתחייב.

רב הונא בריה דרב יהושע אמר, קנסא. חיוב חצי נזק שמשלם שור תם הינו קנס, ואם יודה מעצמו יפטר, כדין מודה בקנס. ^[10]

והגמרא מבארת במה נחלקו:

רב פפא אמר ממונא, חיוב התם בחצי נזק הינו חיוב ממון, קסבר, סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימן, שאפילו שוורים תמים אינם שמורים אף לגבי נזקי הקרן, ויש חשש שיזיקו, ועל בעליהם לשומרם, ולכן אם לא שמרם ונגחו, בדין הוא דבעי לשלומי כוליה, לפי שורת הדין היה על בעל השור לשלם נזק שלם כיון שלא שמר את שורו העלול לנגוח, ורחמנא הוא דחס עליה, אלא שהתורה חסה עליו והפחיתה את חיובו לחצי נזק, דאכתי לא אייעד תוריה, כי עדיין לא הועד השור בשלש פעמים. ^[11] ואולם רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא, חיוב התם בחצי נזק הינו קנס, קסבר, סתם שוורים בחזקת שימור קיימי, שוורים תמים נחשבים שמורים לגבי נזקי קרן, ואין לבעל השור לחשוש שמא יזיק שור. ^[12] ולכן, אם שור תם נגח, בדין הוא דלא לשלם כלל, שורת הדין היא שבעל השור יהיה פטור, כי הוא לא היה צריך לחשוש ששורו התם יזיק, ולא היה עליו לשומרו, ורחמנא הוא דקנסיה, אלא שהתורה קנסה אותו שישלם חצי נזק, כי היכי דלנטריה לתוריה, כדי שיוסיף שמירה על שמירתו הרגילה. ^[13]

ועתה הגמרא מנסה להוכיח ממשנתנו שחצי נזק הוא חיוב ממון:

תנן במשנה: הניזק והמזיק שניהם משתתפים בתשלומין.

בשלמא למאן דאמר פלגא נזקא ממונא, דברי המשנה מובנים לפי רב פפא הסובר שחצי נזק הוא חיוב ממון, ומעיקר הדין כיון שלא שמר היה עליו לשלם נזק שלם, היינו דשייך ניזק בתשלומין, בזה נחשב שהניזק "משתתף" בתשלומין, בכך שהוא מפסיד תשלום חצי נזק שהיה ראוי לו לקבל, והמזיק משתתף בזה שמשלם חצי נזק. אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא, לדעת רב הונא הסובר שחצי נזק הוא חיוב קנס, במה משתתף הניזק בתשלומין? והרי השתא, דלאו דידיה שקיל, הרי אפילו חצי הנזק שהוא מקבל זה "אינו שלו", כלומר, שלא היה מגיע לו מעיקר הדין, אלא קנס הוא שקנסה תורה את המזיק, ואם כן, וכי בתשלומין איתיה!? האם יתכן לומר שהוא "משתתף" בתשלומים?!

ואם כן, ממשנתנו האומרת שהניזק משתתף בתשלומין, יש הוכחה שחצי הנזק הינו חיוב ממון.

ודוחה הגמרא את הראיה:

לא נצרכא, זה שהמשנה אמרה שהניזק משתתף בתשלום הנזק, לא הוצרכה המשנה לומר שהוא מפסיד את חצי הנזק, אלא כונת המשנה היא לפחת נבילה, שגם בחצי נזק של קנס שהתורה זיכתה לו, יש לפעמים שהוא מפסיד, ואינו מקבל את כל החצי נזק, שאם נפחתו דמי הנבילה משעת מיתה ועד שעת התשלום, ההפסד הזה כולו הוא של הניזק בלבד.

כי בתשלום הנזק אנו שמים כמה היה שווה השור לפני הנזק וכמה היתה שווה הנבילה בשעת המיתה, ומשלם המזיק לניזק את המחצית מהסכום הזה. אבל אם נפחתו דמי הנבילה לאחר שעת המיתה ועד שעת התשלום, ההפסד הזה כולו הוא על חשבון הניזק, וזו היא השתתפותו של הניזק בתשלום. ^[14]

אך הגמרא מקשה על הדחיה:

וכי אפשר לומר שהמשנה באה ללמדנו דין פחת נבילה?! הא הרי כבר תנא ליה רישא, שנינו זאת כבר במשנה הקודמת, שדייקה לומר "חבתי בתשלומי נזקו", ונתפרש בברייתא [לעיל ו ב]: "תשלומי נזק" שאמרה המשנה, הרי זה מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה. שהנבילה נשארת ברשות הניזק, ועליו מוטל לטפל במכירתה. ולכן המזיק אינו משלם על מה שנפחת שוויה לאחר שעת מיתה. ואם כן, איך אפשר לומר שמשנתנו באה לומר את הדין שכבר נלמד במשנה הקודמת?

ומתרצת הגמרא: אכן, הן משנתנו והן המשנה הקודמת משמיעות את אותה הלכה, אלא, חדא בתם, וחדא במועד. משנה אחת באה ללמד שכך הוא הדין בשור תם, והמשנה השניה באה ללמד שאף בשור מועד הדין כן.

וצריכא, ויש צורך בשתי המשניות ללמד גם לתם וגם למועד.

דאי אשמעינן תם, אילו השמיעה המשנה דין זה רק לגבי שור תם, היינו אומרים שדוקא בתם הקלה התורה שהמזיק לא ישלם את פחת הנבילה, משום דאכתי לא אייעד, כיון שעדיין לא נודע שור זה לשור נגחן, ולא התרו בבעליו שישמרנו. אבל מועד, שכבר נודע כשור נגחן, והתרו בבעליו שישמרנו, אימא לא, הייתי אומר שלא הקלה התורה על המזיק, ועליו לשלם את פחת הנבילה.

ואי אשמועינן מועד, אילו השמיעה המשנה דין זה רק לגבי שור מועד, היינו אומרים שדוקא בשור מועד הקילה התורה שלא ישלם המזיק את פחת הנבילה, משום דקא משלם כוליה, לפי שהמזיק משלם נזק שלם, ודי לו בהפסד זה, ^[15] אבל תם, שהקילה התורה על המזיק שמשלם רק חצי נזק, אימא לא, הייתי אומר שלא הקילה עליו התורה בנוסף שלא ישלם את פחת הנבילה, ^[16] צריכא, לכן נצרכו שתי המשניות, להשמיענו שכך הוא הדין, הן בתם והן במועד.

והגמרא מנסה להביא ראיה נוספת מהמשנה לקמן:

תא שמע ראיה מהמשנה [לקמן טז ב]:

דתנן, מה הוא החילוק בין שור תם שנגח למועד שנגח?

שבעליו של התם משלם לניזק רק חצי נזק, ורק מגופו של השור המזיק. ובעליו של המועד משלם לניזק נזק שלם, ומשלם מן העליה, מן המעולה שבנכסיו.

ומדייקת הגמרא: ואם איתא, אם נכון הדבר שחצי נזק שמשלם תם הוא מטעם קנס, אם כן, ליתני נמי הא, תאמר המשנה גם חילוק זה, שתם, כיון שחיובו הוא מטעם קנס, אינו משלם על פי הודאת עצמו, כי מודה בקנס פטור, ואילו מועד, משלם על פי עצמו.

וכיון שהמשנה לא מזכירה חילוק זה, משמע שאף בתם הוא חיוב ממון, ומתחייב על פי עצמו.

אך הגמרא דוחה את הראיה, כי אפשר לומר: תנא, ושייר. התנא מזכיר חלק מהחילוקים שיש בין תם למועד, וחלק מהם הוא שייר ולא הזכיר, ולכן אין ראיה מזה שלא הזכיר התנא חילוק זה.

אלא שתמהה הגמרא על הדחיה הזאת:

מאי שייר, דהאי שייר? מה שייר עוד התנא, עד שנאמר ששייר גם חילוק זה? ^[17]

עונה הגמרא: שייר חצי כופר, התנא שייר את החילוק לעניין תשלום כופר, ^[18] שהרי מועד שהמית אדם משלמים בעליו כופר, ואילו תם שהרג אדם אין בעליו משלמים אפילו חצי כופר. וכיון ששייר חילוק זה, אפשר לומר ששייר גם את החילוק לעניין "משלם על פי עצמו".

אלא, שאם כן יקשה למאן דאמר "פלגא נזקא ממונא". כי לשיטתו אין את החילוק לעניין "משלם על פי עצמו", ונשאר אם כן רק החילוק לעניין כופר, ויקשה "מאי שייר דהאי שייר".

ווהגמרא באה ליישב זאת: אי משום חצי כופר, אם רצונך להוכיח שודאי שייר עוד חילוק משום שהתנא השמיט את החילוק בין תם למועד לעניין כופר, הרי אין זו הוכחה, דלאו שיורא הוא.

כי מה שלא הזכיר התנא את החילוק לעניין כופר, אין זה נחשב שיור, לפי שאפשר לומר, הא מני, משנתנו כדעת מי? כדעת רבי יוסי הגלילי היא, דאמר ^[19] תם משלם חצי כופר.

רבי יוסי הגלילי סובר ששור תם שהרג אדם בעליו משלמים חצי כופר, ולכן חילוק זה שתם משלם חצי כופר ומועד כופר שלם נכלל הוא כבר בחילוק שאמרה המשנה שתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם, ואין זה נחשב לשיור. ^[20]

ווהגמרא מנסה להביא ראיה נוספת ממשנה:

תא שמע ראיה מהמשנה בכתובות [מא א]:

הערות

^[1] וכתב הרא"ש, הטעם שהיה צורך להשמיענו שהם פסולים לעדות נזיקין משום דסלקא דעתך אמינא שלעניין נזיקין ראוי להאמין לכל אדם, כדי שישתלם לניזק דמי נזקו. והרמב"ם פ"ח מהל' נזקי ממון הי"ג כתב: שלא תאמר, הואיל ואין מצוין באורוות הסוסים וברפת הבקר וגדרות צאן אלא העבדים והרועים וכיוצא בהן, אם העידו שבהמה זו הזיקה את זו, שומעין להם, ואם העידו קטנים או נשים שאדם זה חבל את זה סומכין עליהן, אין הדבר כן, אלא אין מחייבים לעולם ממון על פי עדים, עד שיהיה עדים הכשרים להעיד שאר עדיות. וראה עוד בפירוש המשניות לרמב"ם: שהוצרך למעטם, לפי שיעלה על הדעת שנוותר ונקל בעדות הנזיקין לרוב מאורעיהם ולמיעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים, לפי שההכאות בין האנשים ובין הבהמות גם כן רוב היותם במעמד עמי הארץ ועבדים ועכו"ם, לכן הודיענו שלא יקבלו הבי"ד אלא עדים כשרים. והרא"ש הביא לפרש עוד שבא להשמיענו שאף אם שור של נכרי נגח שור של ישראל אין דנין אותו אלא בעדים כשרים.

^[2] ראה בחזון יחזקאל פ"א ה"ב: למעוטי עכו"ם - דאילו עבד, אין לו יחס, וזרעו אינו מיוחס אחריו, דכתיב 'שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור', וכל קניניו וחילו וזרעו אינו מתייחס אחריו כמו בחמור, אדם כזה לא חש לעצמו ואינו מקפיד על בושתו, לכן אינו נאמן. אבל עכו"ם, שזרעו מתייחס אחריו, חס הוא על כבוד משפחתו ואינו משקר, לכן קא משמע לן שעכו"ם נמי פסול.

^[3] ב"תורת חיים" כתב, שהלימוד הוא מהיתור של "מכל חטאת האדם", כי אם לא באה התורה אלא ללמדנו שאשה חייבת גם בחומש ואשם, היה מספיק לומר "איש או אשה כי ימעלו מעל", ואם כן, "מכל חטאת האדם" למה לי, אלא הוא בא להקיש אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ו"עונשין" כולל עונש מיתה, מלקות, וקרבן. וראה בהערה 6 בשם ה"תורת חיים".

^[4] מרש"י משמע שהלימוד הוא ממשמעות המילה "לפניהם", שכולל את כולם. ובתורת חיים ביאר שהכתוב "ואלה המשפטים" כולו מיותר, שהיה יכול לומר "וכי תקנה עבד עברי", ' שהרי בתחילת הפרשה לעיל נאמר "ויאמר ה' אל משה, כה תאמר אל בני ישראל". אלא ודאי להקישא הוא בא, להשמיענו שאיש ואשה שוין לכל המשפטים, ולכן כתיב "לפניהם", ולא "לפני בני ישראל".

^[5] בתורת חיים פירש אף בזאת, שהדרשה היא מיתורא דקרא. כי אם בא הכתוב ללמדנו לחייב גם על נגיחת האשה, הרי כתיב אף ברישא "כי יגח שור את איש או את אשה", ועליה קאי ההמשך "ואם שור נגח הוא והמית". אלא ודאי, להקישא אתא, לאקושי אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, שחייבין גם עליה מיתה או גלות כמו על האיש. וכתב הרשב"א דלא שמעינן מכאן את דין האשה שהרגה אנשים אחרים, שחייבת מיתה כמו איש ההורג, דהא קרא הכי כתיב "והמית איש או אשה", וממשמעות הפסוק אין אנו שומעים אלא רק את דין האשה שהומתה. אלא, ממקום אחר שמעינן לה, ואיני יודע מהיכא! ? ואפשר, מדכתיב לגבי איש שהרג אדם "מות יומת הרוצח", דכל היכא דלא כתיב "איש", אחד האיש ואחד האשה במשמע, אלמא אשה שהמיתה חייב כאיש. עד כאן לשון הרשב"א וראה עוד בתוס' שאנץ.

^[6] וכתב התורת חיים: הא דקאמר "חס רחמנא עליה דתיהוי לה כפרה", לאו בקרבן לחודה איירי, אלא בכל עונש איירי, מיתה או מלקות וקרבן, דכל עונש שבתורה כפרת עוון הוא, וכיון דהאשה בת עונשין כמו האיש, ממילא שמעינן מינה דאשה מוזהרת נמי על כל העבירות כמו האיש. וראה שם עוד מה שמפרש בדברי הגמרא.

^[7] הנחלת משה פירש את ההוה אמינא, שאשה, כיון שאינה עוסקת בתורה ובמצות היא אינה יודעת את חומר העבירה, ולכן די לה בתשובה.

^[8] שהרי פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא [ראה תוס' בקידושין לה ב].

^[9] בתורת חיים כתב, שהפירוש אילו היה כתוב אחד מהם, ד"מחד מינייהו לא אתיא, אבל מתרווייהו אתיא במה הצד, ולא חש להאריך ולדקדק בזה". ובתוס' תלמיד ר"ת כתב, "וא"ת ליתי מתרוייהו במה הצד, וי"ל דלא רצה תלמודא לדקדק בהא, ומדקדק יכול למצוא פירכא אכולהו".

^[10] על פי הגמרא בהמשך. ורש"י הזכיר אם מודה לפני שבאו עדים, והמפרשים תמהו למה הזכיר אופן של מודה ואח"כ באו עדים שהוא מחלוקת ולא נקט סתם שמודה בקנס. וראה עוד ב"מאירי" שהביא בשם הראב"ד שקרן שונה משאר קנסות ואם הודה והניזק תפס לא מפקינן מיניה ראה שם.

^[11] התוס' בע"ב כתבו דלפי מאן דאמר דהוי ממונא הוי קרן אורחיה. ומה שחסה התורה עליו דוקא בקרן ולא בשן ורגל, דמכל מקום אין הזיקו מצוי כל כך כמו שן ורגל [שיטמ"ק בשם רבי ישראל]. ויש שכתבו ליישב דגם בשן ורגל הקילו שפטור ברה"ר [ראה בתוס' הרא"ש כתובות מא ב].

^[12] ומשמע דמעיקר הדין לא צריכים שמירה כלל, וכ"כ רש"י בסנהדרין ג א "ולא היה לבעלים לשומרו", וכן כתב רבנו חננאל "כלומר כשמורין הן, אינם צריכים שומר לשמרן כי [הן בני] תרבות ולא הזהירה התורה לשמור אלא המועד שנאמר 'ולא ישמרנו בעליו"'.

^[13] רש"י בכתובות. וראה בהערה קודמת. וצריך לומר, שהכוונה היא, שהתורה רצתה לזרזו להוסיף שמירה על מה שהשור שמור מטבעו. ובעיקר הפלוגתא נתקשו המפרשים, האם נחלקו במציאות, וכתב החיד"א [בפני דוד] שאין מחלוקתם במציאות, כי לפי שניהם תם אינו נוגח כמו מועד, אלא שעל אותם פעמים מועטות שהוא נוגח, נחלקו אם השור נקרא שהוא בחזקת שימור, כיון שאינו רגיל לנגוח הרבה, או שהיות ומכל מקום הוא נוגח איזה פעמים, הוא אינו נחשב בחזקת שימור.

^[14] כן משמע מרש"י ותוס' שמדובר בשור תם, וכתבו התוס' שאע"ג שמעיקר הדין לא מגיעו גם חצי נזק, מכל מקום לאחר שזיכתה לו התורה חצי נזק, אם קיבל פחות נחשב שמשתתף בנזק, וראה עוד ברשב"א. ולפי זה בהמשך שהגמרא מעמידה שמשנה אחת בתם ואחת במועד, הכוונה ש משנתנו בתם והמשנה הקודמת במועד, ואולם יש ראשונים שפירשו שמשנתנו מדברת במועד, כי אחרת לא נחשב שהניזק משתתף בנזק, והמשנה הקודמת בשור תם.

^[15] על פי רש"י בכתובות.

^[16] יש להקשות שאם כן, לפי סברא זו יש להחמיר בקל ולהקל בחמור, ואין כן כל ק"ו שבתורה, ותירץ בשיטמ"ק דצריכותא עושין אף לסברא מעוטה ראה שם.

^[17] כי אין דרך התנא לשייר חילוק אחד. ראה לעיל י ב הערה 8 ו- 14.

^[18] שור מועד שהמית אדם בעליו משלמים כופר, וראה להלן מ א אם משלם דמי מזיק או דמי ניזק.

^[19] הראשונים נתקשו, היכן מצאנו שרבי יוסי הגלילי סובר כן, וכתב רש"י בכתובות, שלקמן ב א מצאנו שרבי אליעזר פוטר תם מכופר ודורש זאת מהפסוק "ובעל השור נקי", ואילו רבי יוסי דורש את הפסוק לדבר אחר, מזה הניחה הגמרא שסובר כך. והתוס' כתבו, שדברי הגמרא אינם בודאות אלא הכוונה שרק לשיטת רבי יוסי אפשר שמחייב בכופר, ואולם יתכן שפוטר מדרשה אחרת ופוטר גם בתם וגם במועד, ולכן בין אם מחייב אין זה שיור ובין אם פוטר. וראה עוד בחברותא על התוס'.

^[20] פירשנו על פי התוס', כי לפרש כפשוטו, שזה שאמרה הגמרא "אי משום כופר" וכו' בא לדחות את התירוץ ששייר נמי כופר, קשה, "וכי מוקים לה כרבי יוסי הגלילי כדי להקשות?" לכן פירשו, שהגמרא באה לתרץ למאן דאמר ממונא. וכן מובא בשיטמ"ק בשם תוס' הרא"ש והראב " ד. ובתוס' הרא"ש מביא דרך אחרת בביאור הגמרא ; "ורבנו שמחה פירש, דקושיא היא, והכי פירושו: אי משום חצי כופר, לאו שיורא הוא, דלא קחשיב אלא מידי דקא שייך בתם כמו במועד, אלא שחלוקים בדיניהם, כגון נזק וחצי נזק ומגופו ומעליה, האי חייב על פי עצמו, והאי חייב על פי עדים, אבל כופר - לאו שיורא הוא, כיון דלא שייך בתם כלל, לא חשיב ליה. ומשנה, הא מני רבי יוסי הגלילי, דשייך נמי בתם דמשלם חצי כופר. ואם כן, הוה לי למיתני שור משלם כופר שלם ותם חצי כופר". וראה בשיטמ"ק מה שמביא הראב"ד בשם אחד מרבותא לתרץ.

שיהיו העדים בני חורין ובני ברית, בני חורין — למעוטי [למעט] עבדים, בני ברית — למעוטי [למעט] גוים.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שני המיעוטים הללו; דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] במשנה רק את מיעוטו של עבד הייתי אומר: דווקא עבד אינו כשר לעדות נזיקין משום שאין לו יחס, שעבד אינו מתייחס אחר משפחתו, ואין לו קשרי משפחה מוכרים בהלכה, והרי הוא לענין זה כבהמה, אבל גוי שיש לו יחס — אימא [אמור] שדינו לא כעבד, ויהיה הגוי רשאי להעיד בעדות נזיקין. ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק את המיעוט של גוי שפסול להעיד, היינו אומרים: דווקא גוי פסול משום שלא שייך במצו‍ת כלל, אבל עבד ששייך במצו‍ת, שהרי הוא חייב בכל המצוות שאשה חייבת בהן, אימא [אמור] שדינו לא כגוי, ויהיה כשר לעדות, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שניהם.

א עוד שנינו במשנה: והנשים בכלל הנזק. ומבררים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]?

אמר רב יהודה אמר רב, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, אמר קרא [הכתוב] המחייב להשיב גזילה וחומשה ולהביא קרבן אשם לכפרה: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ה, ו), למדנו מכאן שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, שהרי גם האשה צריכה כפרה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' אלעזר תנא [שנה] דרשה אחרת מניין נלמדה הלכה זו: נאמר בפתיחה לפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א) שנאמר בלשון רבים, לכלול גברים ונשים, הרי השוה הכתוב בפסוק זה אשה לאיש לכל דינין (של ממונות) שבתורה שהם המפורשים באותה פרשה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של חזקיה וכן החכם מבית מדרשו של ר' יוסי הגלילי תנא [שנה] דרשה אחרת, אמר קרא [הכתוב] בדין שור הנוגח: "והמית איש או אשה" (שמות, כט) — השוה הכתוב אשה לאיש לכל מיתות שבתורה, שהדין החל על ההורג איש חל גם על הורג אשה, ואם נהרגה בידי שור, בעליו משלמים כופר ליורשיה.

מעירים: וצריכי [וצריכים] את כל שלושת הכתובים הללו ללמוד מהם להשוות דיני נשים לאנשים. דאי אשמעינן קמייתא [שאם היה משמיע לנו רק את הלימוד הראשון] שאף האשה מביאה קרבן על חטאתה, הייתי אומר: דווקא התם [שם] כך הוא הדין, משום שחס רחמנא עלה [הכתוב עליה], כי היכי דתהוי [כדי שתהיה] לה כפרה על עוונה, אבל בענייני דינין של ממונות הייתי אומר: איש דבר [שבן] משא ומתן הוא, שהוא כרגיל הנושא והנותן — אין [כן] שייך בזה, ואולם אשה — לא.

ולהיפך, ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק את הלימוד בדינין שבהם שווה אשה לאיש, הייתי אומר: דווקא שם כך הוא הדין, כי היכי דתיהוי [כדי שתהיה] לה חיותא [חיות] שתוכל להתעסק בפרנסה למחייתה. שאם אינה בכלל הדינים — לא יעסקו איתה בכל עסק. אבל לענין כפרה על חטאיה, איש דבר [שבן] מצוה, כלומר, שחייב בכל המצוות — אין [כן], אבל אשה דלאו [שלא] בת מצוה היא, שאינה חייבת בכל המצוות — לא.

ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו רק את שני אלה], הייתי אומר: הכא [כאן] בקרבנות שווה אשה לאיש משום כפרה, והכא [וכאן] בדינים שווה אשה לאיש משום חיותא [חיים], אבל לענין קטלא [מיתה] לחייב תשלום כופר ליורשי מי שנהרג על ידי שור, איש דבר [שבן] מצוה הוא בכלל, חייב בעל השור לשלם עבורו כופר, אבל אשה — לא.

ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] רק בדין כופר, הייתי אומר שבזה שווה דין אשה לדין איש — משום דאיכא [שיש] כאן איבוד נשמה ודבר חמור הוא ביותר ולכן חייב לשלם גם עבור אשה. אבל הני תרתי דליכא [אלה השניים, עונשים ודינים, שאין בהם] איבוד נשמה — אימא [אמור] שלא יהיה הדין כן, ואין האשה שווה לאיש, לכן צריכא [צריך] שייאמרו כל שלושת הכתובים.

ב שנינו במשנה: הניזק והמזיק בתשלומין.

אתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: פלגא נזקא [תשלום חצי נזק] שנגבה משור תם שנגח, מהי הגדרתו מבחינה משפטית? רב פפא אמר: הרי זה כשאר תשלום וחיוב ממונא [ממון] הוא, כלומר, שנחשב תשלום פיצוי לניזק עבור הנזק שנגרם לו. ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: תשלום זה קנסא [קנס] הוא, שקנסה התורה את המזיק, ולא מן הדין, ואינו תשלום פיצוי לניזק עבור הנזק.

ומבארים את השיטות: רב פפא שאמר תשלום חצי נזק שמשלם התם חיוב ממונא [ממון] הוא, קסבר [סבור הוא] סתם שוורים לאו [לא] בחזקת שימור קיימן [עומדים], וכל שור נחשב כעומד להזיק, ומשום כך בדין הוא דבעי לשלומי כוליה [שהיה צריך המזיק לשלם את הנזק כולו] שהזיק שורו, ורחמנא [והכתוב] הוא שחס עליה [עליו] שישלם רק מחצית, וזאת משום דאכתי [שעדיין] לא אייעד תוריה [הועד שורו] בבית דין, שלא היתה הוכחה ואזהרה על ידי עדים לכך, אבל בעצם מה שמשלם הוא תשלום שחייב היה לשלם.

ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שאמר שתשלום חצי נזק קנסא [קנס] הוא, קסבר [סבור הוא]: סתם שוורים בחזקת שימור קיימי [עומדים] ואין להניח בסתם כי שור ילך ויזיק, ובדין הוא שלא לשלם [ישלם] המזיק כלל עבור שור תם שלו שהזיק, שהרי לא היה צריך להביא בחשבון שיזיק השור, ורחמנא הוא דקנסיה, כי היכי דלנטריה לתוריה [והתורה היא שקנסתו, כדי שישמור את שורו] מכאן ולהבא, ותשלום זה הוא איפוא קנס ולא ממון. ומעתה מנסים להביא ראיות מן המקורות לכל אחת מן השיטות הללו.

תנן [שנינו במשנתנו]: הניזק והמזיק בתשלומין. ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] כי פלגא נזקא ממונא [חצי נזק ממון הוא] — היינו [הרי זה] מסביר כיצד שייך ניזק בתשלומין, שהרי לשיטה זו מן הדין היה הניזק צריך לקבל את כל הנזק, ואילו בפועל הוא מקבל רק מחצית, ונמצא שגם הניזק משתתף בתשלומין. אלא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא [לשיטת מי שאומר כי חצי נזק קנס הוא] ומן הדין לא היה צריך המזיק לשלם לניזק כלל, השתא דלאו דידיה שקיל [עכשיו הרי אפילו את מה שאינו שלו מקבל הניזק] וכי אפשר לומר שבתשלומין איתיה [ישנו]?!

ודוחים: דברי המשנה הללו אינם מתייחסים לחצי נזק, לא נצרכא [נצרכה] פיסקה זו במשנה אלא לפחת נבילה מה שפוחת ערכה של נבלת השור שהומת עד זמן התשלום. ונמצא שאף הניזק משתתף בתשלום, שהרי הוא מפסיד פחת זה מממונו.

ומקשים: פחת נבילה, הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בראשה של המשנה], ששנינו שם: תשלומי נזק, ודייקו בברייתא: מלמד שהבעלים מטפלין (מתעסקים) בנבילה, ופירוש הדברים שם הוא לפחת נבילה!

ומשיבים: חדא [במקום אחד] מדובר בשור תם, וחדא [ובמקום אחד] מדובר בשור מועד.

וצריכא [ונצרכה] הלכה זו להיאמר פעמיים, ומדוע — דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] בשור תם בלבד הייתי אומר: דווקא כאן נוהגת הלכה זו משום דאכתי [שעדיין] לא אייעד [הועד] לכן אין המזיק צריך לשלם את פחת הנבילה, אבל בשור מועד אימא [אמור] שלא כך הוא הדין, ויצטרך המזיק לשלמו, על כן השמיע לנו במועד. ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק במועד שהבעלים מטפלים בנבילה, הייתי אומר: דווקא כאן משום דקא משלם כוליה [שהוא משלם את הנזק כולו] אין מחייבים אותו לשלם דבר מועט של פחת נבילה, אבל תם שמשלם רק חצי נזק אימא [אמור] שלא כך הוא הדין, ויצטרך לשלם את פחת הנבילה, על כן צריכא [נצרכה] להיאמר גם במקרה זה.

מכאן לא הוכחנו איפוא לענין המחלוקת, ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממקום אחר, ששנינו במשנה להלן: מה בין תם למועד? שהתם משלם חצי נזק שהזיק מגופו שגובים את התשלום מגופו של השור המזיק, ומועד משלם נזק שלם מן העלייה כלומר, מהמעולה שבנכסי המזיק.

ואם איתא [יש] מקום לומר שחצי נזק הוא קנס, ליתני נמי הא [שישנה גם כן חלוקה זו] שתם אינו משלם חצי נזק על פי עצמו שיהא דינו ככל הקנסות שאין החייב בהם משלם על פי הודאתו בלבד, ומועד משלם על פי עצמו ככל המודה בממון שחייב בו!

ומשיבים: אכן, כן הוא באמת הדין, אלא תנא [שנה] ושייר ולא מנה את כל ההבדלים. ושואלים: מאי [מה] עוד שייר שאתה אומר דהאי [שגם את זה] שייר?

ומשיבים: שייר חצי כופר, שהתם אינו משלם אפילו חצי כופר אם הרג אדם, והמועד משלם הכל.

תשובה זו דוחים: אי [אם] משום חצי כופר, דבר זה לאו שיורא [לא שיור] הוא, כי יכול אתה לומר: הא מני [משנתנו זו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: תם משלם חצי כופר, ולשיטה זו הרי זה בכלל האמור שתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. ואם כן, אין להוכיח מכאן למחלוקת האמוראים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו במקור אחר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

free men and members of the covenant. The mishna states: Free men, to exclude Canaanite slaves from being valid witnesses, and it states: Members of the covenant, to exclude gentiles.

The Gemara notes: And it is necessary to teach both exceptions, as had the Torah taught us only about a slave, I might have presumed that he is disqualified from serving as a witness because he has no lineage, i.e., the child of a Canaanite slave is not legally considered to be his child in any sense; but a free gentile, who has lineage, I might say no, he is qualified. And similarly, had the Torah taught us only about a gentile, I might have presumed that he is disqualified from serving as a witness because he has no connection to the mitzvot of the Torah; but with regard to a Canaanite slave, who does have a connection to the mitzvot, as he is obligated to keep the mitzvot that a woman is obligated to keep, I might say no, he is qualified. Therefore, it is necessary to teach both exceptions.

§ The mishna continues: And women are included in the halakhot of damages in the same way as men. The Gemara asks: From where is this matter derived?

The Gemara presents three sources for this halakha. Rav Yehuda says that Rav says, and similarly, the school of Rabbi Yishmael taught: The verse states with regard to the liability of one who takes a false oath that he had not stolen: “When a man or woman shall commit any of the sins of a person” (Numbers 5:6). The verse equates a woman with a man with regard to all punishments in the Torah.

The school of Rabbi Elazar taught: The verse states with regard to the civil laws given following the revelation at Sinai: “And these are the civil laws that you shall set before them” (Exodus 21:1). The reference to “them” in the verse is referring to all those who stood at the revelation, both men and women. The verse thereby equates a woman with a man with regard to all civil laws in the Torah.

The school of Ḥizkiyya and Rabbi Yosei HaGelili taught: The verse states with regard to liability in a case where one’s ox kills a person: “And it killed a man or a woman” (Exodus 21:29). The verse thereby equates a woman with a man with regard to all killings in the Torah, i.e., the liability incurred is the same whether the person killed was a man or a woman.

The Gemara notes: And all three sources are necessary, as had the Torah taught us only the first source, one might have said that it is there that men and women are equated, as the Merciful One had pity upon a woman and made her liable in order that she should achieve atonement through paying restitution. But with regard to civil law, one might say that for a man, who is involved in business dealings, yes, the civil laws apply to him, but to a woman, who generally is not involved in business dealings, the laws do not apply.

And had the Torah taught us only that men and women are equated in civil law, one might have said that this is in order that she should be able to sustain herself by engaging in business dealings. If civil laws did not apply to a woman, one would be wary about conducting business with her. But with regard to obligating a woman to achieve atonement, one might have said that a man, who is obligated in mitzvot, yes, he is similarly obligated to achieve atonement; but a woman, who is not obligated in all the mitzvot to the same extent as a man, no, the obligation does not apply to her.

And had the Torah taught us only these first two sources, one might have limited the fact that a woman and man are equated to these two cases, here due to the fact that she also needs atonement, and there due to the fact that she needs to be able to sustain herself. But with regard to one’s liability for his ox killing a person, one might have said that only for killing a man, who is obligated in all mitzvot, yes, the owner of the ox is liable to pay a ransom; but for killing a woman, who is not obligated in all mitzvot, one might say he is not liable.

And had the Torah taught us only the equivalence of a man and woman with regard to a ransom, one might have thought that this is because it is a very serious matter as there is a loss of life, but in these first two sources, where there is not a loss of life, I would say no, a woman is not included. Accordingly, it is necessary to have all three sources.

§ The mishna continues: And both the injured party and the one liable for the damage are involved in the payment.

An amoraic dispute was stated with regard to the payment of half the cost of the damage made when one’s innocuous ox gores another’s animal. Rav Pappa says: It is monetary restitution for the injured party’s loss. Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is a fine.

The Gemara elucidates: Rav Pappa says: The payment is monetary restitution, as he holds that even ordinary oxen, which have not been forewarned with regard to Goring, are not presumed to be safeguarded, as their nature does not prevent them from acting in a belligerent manner. Therefore, the owner is responsible to safeguard them, to prevent them from doing so. Accordingly, if an ox causes damage by goring, by right it should have been that the owner needs to pay the full cost of the damage. Nevertheless, the Merciful One had pity upon him, as his ox had not yet been forewarned and he was not fully aware of the possibility that it might gore, and accordingly, the Torah reduced the extent of his liability.

Rav Huna, son of Rav Yehoshua, says: It is a fine, as he holds that ordinary oxen are presumed to be safeguarded, as their nature prevents them from acting in a belligerent manner. Therefore, the owner is not responsible for safeguarding them to prevent them from doing so. Accordingly, if an ox causes damage by goring, by right it should have been that the owner does not pay at all. Nevertheless, the Merciful One penalized him in order that he will safeguard his ox, even before it is forewarned, and decreed that the fine should be given to the injured party even though he is not really entitled to be compensated for his loss.

We learned in the mishna: Both the injured party and the one liable for the damage are involved in the payment. Granted, according to the one who says that the payment of half the cost of the damage is monetary restitution, this assumes that the injured party is theoretically entitled to receive the full value of his damaged animal but in practice receives only half. This is what the mishna means by saying that the injured party is also involved in the payment, because it is as though he is compelled to forgo half of the cost of the damage that by right he should be paid. But according to the one who says that the payment of half the cost of the damage is a fine, which assumes that the injured party is not really entitled to be compensated for his loss, now that even the money that he takes is not his by right, is it accurate to describe him as being involved in the payment?

The Gemara explains: The mishna’s statement is necessary only with regard to the fact that the injured party is the one who absorbs the loss due to the diminishing value of the carcass between the animal’s death and the time that the case is brought before the court. Since he must absorb this financial loss, it may be said that he is involved in the payment.

The Gemara asks: How can one claim that the mishna is referring to the diminishing value of the carcass? Isn’t it already taught in the first clause of the mishna, which by using the term: Payments of restitution for damage, teaches that the owner of the injured animal attends to, i.e., retains ownership of, the animal carcass? And therefore it follows that he bears any depreciation in its value, as the Gemara (10b) explained above.

The Gemara explains why the mishna needs to teach this principle twice: One mention is made with regard to an innocuous ox and the other one is made with regard to a forewarned ox.

And it is necessary to state both cases, because if it would teach us the principle only with regard to an innocuous ox, I might say that only there does the Torah limit the liability of the owner of the ox, because it has not yet been forewarned. But with regard to a forewarned ox, I would say the Torah does not limit the owner’s liability at all and the owner must also bear the loss due to the diminishing value of the carcass. And similarly, if it would teach us the principle only with regard to a forewarned ox, I might say that only there does the Torah limit the owner’s liability because he is paying the full cost of the damage, so the Torah does not overly burden him. But with regard to an innocuous ox, where he is liable for only half of the damage, I would say the Torah does not limit his liability any further, so he must bear the loss of the diminishing value of the carcass. Therefore, it is necessary to state the principle in both cases.

The Gemara attempts to prove whether the payment of half the cost of the damage is considered to be monetary restitution or a fine: Come and hear a proof from a mishna (16b): What is the difference between the liability incurred for damage caused by an innocuous ox and that caused by a forewarned ox? The difference is that the owner of an innocuous ox pays half the cost of the damage exclusively from proceeds of the sale of its body, and the owner of a forewarned ox pays the full cost of the damage from his superior-quality property.

The Gemara explains the challenge posed by the mishna: And if it is so, that payment for damage caused by an innocuous ox is considered a fine, let the mishna also teach this additional distinction: The owner of an innocuous ox does not pay based on his own admission, in accordance with the halakha that one does not pay a fine based on one’s own admission, whereas the owner of a forewarned ox pays based on his own admission.

The Gemara answers: The tanna could have taught this distinction; however, he taught only certain distinctions and omitted others, including this one. The Gemara asks: What else did he omit that he omitted this? A tanna would never omit just a single case, perforce there must be another halakha he omitted.

The Gemara answers: He omitted the halakha that if an innocuous ox kills someone, its owner does not pay even half of the ransom payment, whereas if the ox is forewarned, he pays the full ransom.

The Gemara rejects this: If one claims that the mishna omits the halakha of one who admits his liability due to the fact that it also omits the halakha that the owner of an innocuous ox does not pay even half of the ransom, that is a flawed claim, as this is not an omission, because one could say: In accordance with whose opinion is this mishna? It is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei HaGelili, who says that when an innocuous ox kills a person, one pays half the ransom, and therefore the distinction between an innocuous and forewarned ox is included in the mishna’s ruling that the owner of an innocuous ox pays half the cost of the damage. Accordingly, no proof can be adduced from the mishna.

The Gemara suggests another proof: Come and hear a proof from a mishna (Ketubot 41a):

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

על פי עדים פרט למודה בקנס ואח"כ באו עדים דפטור ולמאן דאמר חייב משני סיפא איצטריכא ותני רישא אטו סיפא.

בני חורין למעוטי עבדים. בני ברית למעוטי נכרים. וצריכא כו'. והנשים בכלל הנזק. מנהני מילי ופשטינן דמאוריי' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ולכל דינין שבתורה ולכל מיתות שבתורה וצריכין כו'.

והניזק והמזיק בתשלומין. איתמר רב פפא אמר פלגי ניזקא ממונא סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי פי' לאו בחזקת שמורין אלא צריכין שומר לשומרם וכיון שלא שמרם יש מן הדין לשלם מה שהזיק ורחמנא חס עליה דאכתי לא אייעד תוריה. רב הונא בריה דרב יהושע אמר פלגי נזקא קנסא סתם שוורים בחזקת שימור קיימי כלומר כשמורין הן אינם צריכים שומר לשמרם כי כי [הן בני] תרבות ולא הזהירה התורה לשמור אלא המועד שנאמר בו ולא ישמרנו בעליו ובדין דלא לישלם כלל ורחמנא קנסיה כי היכי דנינטריה לתוריה.

תנן הניזק והמזיק בתשלומין קשיא למ"ד קנסא הלא הוא אמר קנסא קנס רחמנא המזיק למיהב פלגי ניזקא לניזק דמדינא לא מיחייב מידי והיאך תנן כי המזיק גם הניזק משלם השתא דלאו דידיה שקיל בתשלומין איתא. ופריק כי קתני דניזק איתיה בתשלומין בפחת נבילה. פי' כגון שנגח שור ששוה מאתים לשור שוה מאתים והנבילה יפה ק' זוז נמצא הנזק ק' זוז שחייב המזיק לשלם לניזק נ' זוז וזהו האמור ומכרו את השור החי וחצו את כספו של מת כלומר הנזק החי במת. ואם היתה הנבילה שוה בשעת נגיחתו (לה) ק' זוז ועכשיו בשעת התשלומין שוה פ' זוז הנה פחתה הנבילה כ' זוז זו הפחיתה על הניזק היא וזהו ששנינו הניזק איתיה בתשלומין.

ואקשי' פחת נבילה תנינא תשלומי נזק מלמד שבעלים מטפלין בנבילה. ופרק' חדא בתם וחדא במועד וצריכא כו'.

ת"ש מה בין תם למועד אלא שתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה ואם איתא דפלגי נזקא קנסא ליתני נמי הא.

תם אינו משלם על פי עצמו דהא לדברי הכל היכא דליכא סהדי מודה בקנס פטור. ופרקי' תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר. שייר חצי כופר דתנן שור שנגח את האדם ומת מועד משלם כופר ותם פטור מן הכופר.

אי משום הא לאו שיורא היא הא דתנינן לקמן מה בין תם למועד כו' ר' יוסי הגלילי היא דסבר תם משלם חצי כופר.

השוה הכתוב וכו'. ודוקא בכ"מ שלא נאמר בו איש דאדרבה בכ"מ שנאמר בו איש דרשינן פרט לאשה עד שירבה אותה הכתוב ממקום אחר וכדאיתא בסנהדרין בכמה מקומות גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מנין.

אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ואיכא למידק דהא האי קרא לא מיירי אלא בכשרים לדון וכדדרשינן מיניה בפרק בתרא דגטין לפניהם ולא לפני גוים לפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה פסולה לדון דתנן בנדה בפרק בא סימן ( ) כל הכשר לדון כשר להעיד כדאיתא לקמן פרק החובל ( ) ופרק שבועת העדות ( ) וי"ל דמתניתין דנדה באנשים מיירי ולא בנשים ואפשר שהאשה כשרה לדון שנאמר והיא שפטה את ישראל ומיהו אין ראיה משם דשמא לא שהיא בעצמה דנה אלא מלמדת להם ודנין על פיהן וא"נ בשקבלוה עליהם ובירושלמי גרסינן בפרק שבועות העדות נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף כאן לא נשים ולא קטנים למדת שאין האשה דנה מעתה אין האשה מעידה ע"כ ותהדר קושיא לדוכתא לרבות נשים מכאן מנין וי"ל דמלפנ' מרבים אפילו נשים שישנן בכלל דינין ומדכתיב תשים לפניהם דרשינן דיינים מומחין שיכולין לעשות ולחב' וכדדרשינן בפ"ק דסנהדרין מכאן למקל ורצועה ולפניהם נמי קאי אאלקים דכתיב' טובא בפרשה דהיינו מומחין.

לכל מיתות שבתורה. כלומר לחייב הממית אשה כממית את האיש ולא שמעינן מיהא להשוותה לחייבה בכל המיתות כאיש דהא קרא הכי כתיב והמית איש או אשה והיינו דאמרינן אבל לענין כופר אימא איש דבר מצוה לישלם כופר אשה לא צריכה.

ואשה שהמיתה. לא מהכא נפקא אלא ממקום אחר הוא בא ואיני יודע מהיכא ואפשר מדכתיב מות יומת הרוצח דכל היכא דלא כתיב איש אחד האיש ואחד האשה.

משום כפרה חס רחמנא עליה. וא"ת אדרבה אם פטרה התורה מן הכל ואפילו מקרבן כמו בכל מצות שהזמן גרמא כ"ש שהיתה לה זכות יתירה וי"ל דאצטריך לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כעריות וכיוצא בהן.

לא נצרכא אלא לפחת נבלה. דכיון שזכתה לו תורה תשלומי המחצית הרי זה כאלו זכה משעת המיתה בחצי הנזק וכל שפתחה לו לאחר כן בפחת הנבלה הרי הוא כאלו הוא בתשלומין.

אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. וא"ת מ"מ שיורא הוא דהול"ל שמועד משלם כפר שלם והכא משלם חצי כפר לא היא דכיון דתנא שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם כל הנזקין בכלל ואפילו כפר.

הא דאמרינן: הא מני ר' יוסי הגלילי היא. לא אשכחן בשום מקום דאמר ר' יוסי הגלילי כן בפירוש אלא שיש לומר דכיון דבשור שנגח ארבעה וחמשה פליגי איהו ור' אליעזר ור"ע בדרשא דבעל השור נקי דר' אלעזר אמר בעל השור נקי מחצי כופר ור' יוסי אמר פטור מדמי ולדות אפשר דמשום הכי לא דרש ר' יוסי לפטור מחצי כופר כדדריש ר' אלעזר משום דס"ל דתם משלם חצי כופר. אלא מיהו לא שמעינן מינה הכי בהדיא דאפשר דאף הוא נמי פטר ליה מחצי כופר והא דלא מוקי לה לבעל השור נקי להכין דלמא משום דס"ל דלהכי לא אצטריך קרא דממילא שמעינן לה דכיון שהתם אינו משלם אלא מגופו ע"כ לא משלם את הכופר דכל שהוא נסקל הביאהו לב"ד וישלם לך וכל שאין השור בסקילה כגון שהמית ע"פ הבעלים או ע"פ עד אחד דלמא ר' יוסי פטר ליה מדרב' דאמר התם שור שנגח בן חורין שלא בכונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.

ור' אלעזר דדריש ליה ונקי מחצי כופר אצטריך ליה לכשהמית ע"פ עד אחד דלא הוי בסקילה אפי' הכי אי לאו דכתיב ובעל השור נקי הו"א דחייב בחצי כופר וקסבר כופרה כפרה ומשלם ע"פ עצמו כדאמר התם בפרק שור שנגח ד' וה' ובעל השור נקי רבי אלעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך א"ל עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים. ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרה כפרה ומ"מ מוקי לה כר' יוסי משום דר' אלעזר ור"ע תרוייהו פטרי תם מחצי כופר אבל אפשר דר' יוסי ס"ל דחייב.

וא"ת ומנ"ל דאיכא שום תנא דמחייב בכופר וי"ל דאשכחן ר' טרפון בשלהי כיצד הרגל דמחייב תם כופר שלם בחצי הניזק והיינו משום דס"ל דתם משלם חצי כופר כדאיתא התם וא"ת א"כ אמאי שבקיה הכא לר' טרפון דשמעינה ליה בהדיא ומוקי לה כר"י הגלילי דלא שמעינ' ליה בהדיא וי"ל משום דמתניתין לא מתוקמא כרבי טרפון מדקתני שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם ולא מפליג בין הזיק תם ברשות הרבים בין הזיק ברשות הניזק ואלו ר' טרפון אפילו תם משלם נזק שלם בחצר הניזק ונ"ל שהנכון מה שפירש ר"ח ז"ל בס"פ כיצד הרגל וז"ל דברי ר' יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר לא אשכחן בהדיא ודייקינן מדבריו בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים בעל השור נקי מדמי ולדות מכלל דאם נגח והמית זולתי ולדות חייב כופר וא"א לחייבו כופר שלם דא"כ היינו מועד ובודאי בעל השור נקי בתם הוא דכתיב ע"כ.

אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. וא"ת מי דחקו לומר כן ולאוקמי מתניתין כר' יוסי ולאפוקי מדרבנן וי"ל דכל דאמרי תנא ושייר נראה לו דוחק א"נ יש לומר דאצטריך למימר הכי כי היכי דלא ליקשי ליה מ"ד קנסא בשלמא לדידי תנא ושייר הא כי היכי דשייר כופר אלא לדידך ליתני כופר דמאי שייר דהאי שייר ולפיכך בעא לאוקימה כר' יוסי וכופר לאו שיורא הוא.

חצי נזק האמור בקרן מן הדין לא היה חייב תשלומיו שהשורים בחזקת שמור הם אלא קנס הוא שקנסה תורה כדי שירבה בשמירת שורו ואינו משתלם אלא מגופו אבל נזק שלם שבמועד דין גמור הוא ולא קנס ומשתלם מן העליה ואם המית שור זה את האדם אם מועד הוא נסקל ומשלם בעליו כפר שלם ואם תם הוא נסקל ואין הבעלים בדין כפר כלל אפילו בחצי כפר:

בני חורין למעוטי עבדים. כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות נזקי ממון דאיצטריך לאשמועינן הכא הך דינא שלא תאמר הואיל ואין מצויין באורוות הסוסים וכו' עד ויחייבו בית דין למזיק לשלם. וכן הדין בכל עדות ממון שבעולם אף על פי שהוא דבר שאין דרכם של בני אדם כשרים ליכנס באותם מקומות כגון מקומות שהם מושב מיוחד לנשים לבד בעזרותיהן אין מקבלין עדותן כלל לא לענין חזקה ולא לענין שום טענת ממון לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

השוה הכתוב אשה לאיש וכו'. כתבו בתוספות ואומר רבינו תם דדרשינן התם נגיחה למיתה וכו' והוה ילפינן מנזיקין דכתיב בהו איש וכו' ולבתר דרבי קרא לענין מיתה נזיקין נמי דכתיב בהו איש ילפינן נגיחה נגיחה ממיתה לרבויי. הרא"ש ז"ל.
ואין להקשות לפי זה מה צריך הגזרה שוה מדאיצטריך הריבוי אז על כרחך אתקשו לנזיקין דשמא הייתי אומר להיפך דוקא אשה ולהכי יליף ליה שם דכתיב איש ומעתה בא הריבוי לאשה. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
ובתוספות שאנץ תירצו עיקר קושיין דשמא יש בו שום ייתור שהייתי ממעט ממנו אשה אי לאו דרבי ליה רחמנא. ע"כ.

ח"מ ז' אשר תשים לפניהם השוה הכתוב וכו'. תימה דהא האי לפניהם לא קאי אאשה דדרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות וכל שכן ולא לפני אשה. ואין לומר דמיירי באשה מומחה דאפילו מומחה אינה דנה כדתנן כל הכשר לדון וכו'. דאין לפרש דכל הכשר לדון כשר להעיד לא קאי אלא אפסול יוהסין דבירושלמי איתא ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר אנשים ולא נשים מעתה אשה אינה דנה כדתנן כל הכשר לדון וכו'. וי"ל דהאי קרא איירי בדנים ובנידונים ומן הדנים הוא דדרשינן אשר תשים לפניהם ולא לפני הדיוטות וגבי הנידונים דרשינן לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ה"ר ישעיה ז"ל. וכן תירצו בתוספות בפרקא בתרא דגיטין.

לכל דינים שבתורה. למה לי קרא לרבויינהו לדמים תיפוק ליה מדאיצטריך למעוטינהו מעדות אלמא שייכי בדינים דאם לא כן למה לי קרא אנשים ולא נשים למעוטינהו מעדות תיפוק ליה משום דהויא עדות שאין אתה יכול להזימה. וי"ל דסלקא דעתך אמינא דמיעוט דעדות איצטריך לעדות בן גרושה ובן חלוצה שאינה בתורת כאשר זמם ואיצטריך למעוטי מעדות. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

והמית איש או אשה. תימה תיפוק ליה מכי יגח שור איש או אשה ומת דקאי אכולה פרשה. וי"ל דאין הכי נמי דהאי והמית דריש ליה לקמן בפרק ארבעה וחמשה לדרשא אחרינא והאי דלא מייתי קרא דכי יגח הכא משום דהאי והמית שייך אקרא דכופר והויא צריכותא פשיטא יותר ועיקר דרשא מכי יגח. ה"ר ישעיה ז"ל.

לכל מיתות שבתורה. הלשון משמע דלענין חיוב מיתה קאמר. ואי אפשר לומר כן מדקאמר בסמוך ואי אשמועינן כפר משום דאיכא איבוד נשמה וכו' משמע דלענין הורג את האשה קאמר ועל כרחך היקשא דקרא אהכי כתיב כמו שכתבו בתוספות אבל באשה שהמיתה שמתחייבה כמו איש שהמית לאו מהכא נפקא דהא אפילו שור האשה שחייב כמו שור האיש לאו מהכא נפקא אלא מקרא אחרינא משור שור שבעה. תוספות שאנץ.
וכן כתב הרשב"א ז"ל דלא שמעינן מהא להשוותה לחייב בכל המיתות כאיש דהא קרא הכי כתיב והמית איש או אשה אלא ממקום אחר שמעינן לה ואיני יודע מהיכא. ואפשר מדכתיב מות יומת הרוצח דכל היכא דלא כתיב איש אחד האיש ואחד האשה אלמא אשה שהמיתה חייבת כאיש. ע"כ.

כיון דאיכא איבוד נשמה חס רחמנא עלה. ואם תאמר אי לאו לאגמורי לענין אונסים ודינין אתא לחייב הכא על האשה כאיש לא איצטריך דוהמית איש או אשה דמקרא קמא נפקא דכי יגח שור איש או את אשה ומת אף על גב דבתם כתיב מאי דמחייב בתם סקילה מחייב במועד סקילה וכופר. יש לומר אכתי איצטריך היקשא לכדדריש רבי עקיבא פרק ארבעה וחמשה מה איש נזקיו ליורשיו וכו'. וקצת קשה דטפי הוי ליה לאיתויי הכא קרא דכי יגח וכו' וכמו שהקשו בתוספות לעיל. תוספות שאנץ.

פלגא נזקא ממונא. צריכין ליישב לדידיה למה יש חילוק בין קרן לרגל לפירוש התוספות דפירשו לקמן דקרן אורחיה דמכל מקום אין היזקו מצוי כל כך כמו אחרים. אבל אין לומר בשביל דחס רחמנא דגם באחרים אני מוצא פיטור דמכל מקום בזה לא אשכחן דאחרים פטור לגמרי וזה משלם חצי אם לא הועד וחייב כולו בהועד. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

תנן הניזק והמזיק בתשלומין. לא בעי לאוקמי בחצי נזק צרורות ושייך ניזק בתשלומין דנימא בדין הוא דלשלם כוליה כדין רגל נזק שלם ואתאי הלכתא ואמרה דלא משלם אלא חצי נזק כי היכי דאמרינן לענין שור למאן דאמר ממונא בדין הוא דבעי שלומי כוליה ורחמנא אמר וכו' דלא דמי דבשלמא גבי שור שייך לומר דבדין הוא דלישלם כוליה. תדע שהרי אם הועד בו הוה משלם כוליה אבל גבי חצי נזק צרורות אם הועד מאה פעמים אינו משלם אלא חצי. גליון תוספות ותלמידי הר"י ז"ל וגליון.
אבל הר"ש ז"ל כתב וז"ל דבצרורות לא ניחא ליה לאוקומי דאכתי לא איירי בה. ואין לומר אף על גב דאכתי לא איירי בה נימא דתנא לה כדאמר תלמודא לעיל פרט למודה בקנס ואף על גב דאכתי לא איירי בקנס. וי"ל דלא דמי דהתם אדיוקא קאי דקיימא לן דמודה בקנס פטור אף על גב דאכתי לא איירי בה משמיענו התנא מדיוקא אבל הכא מיירי בפשטה דמתניתין הניזק והמזיק בתשלומין ואין לומר דאצרורות קאי ואכתי לא מיירי בה. ע"כ.

ויש מקשים דנוקי לטורח נבלה. ולאו קושיא היא דאין רוצה לומר אלא דבר שהוא בגוף התשלומין. וכן אין לאוקמה בהפקיר והקדיש השור דאז ההיזק כלו לניזק. וא"ת הקדיש חצי אז קשה יאמר רבותא הניזק בתשלומין וכן ניישב אם הוזק במקצת. עוד מקשים אדמשני חד בתם ולא משני חד בבור וחד בקרן. וי"ל דנראה לספר שקאי על כל היזק דבמשנה כלומר על כל מועד דשור שן ורגל נמי. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
כתב הרי"ף ז"ל ירושלמי מלמד שזה משלם חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק. הירושלמי הזה סבירא ליה דפלגא נזקא ממונא ומן הדין הכל היה לו לשלם אלא שחס רחמנא עליה. ולא הביאו הרי"ף ז"ל לפסוק כמוהו אלא לפרושי מתניתין דאמרה ששניהם בכלל הניזק ובגמרא מפרש לא נצרכה אלא לפחת נבלה. ה"ר יהונתן ז"ל.

לא נצרכה אלא לפחת נבלה. כתבו בתוספות אף על גב דשקל דלאו דידיה וכו'. והרא"ש ז"ל תירץ אי נמי לפחת נבלה דמועד. ע"כ.

אבל מועד אימא לא. תימה דהא עיקר קרא דמינה מפקינן פחת נבלה גבי מועד כתיב דהיינו והמת יהיה לו. ויש לומר דהוה אמינא דוהמת יחצון דכתיב בתם דרשינן לקמן פחת שפחתו מיתה מחצין בחי אבל פחת נבלה על הניזק והוה מוקמינן והמת יהיה לו לדרשא אחרינא וכן כי אמר אבל בתם אימא לא נפדה דהוה מוקמינן וגם את המת יחצון לדרשא אחרינא. ה"ר ישעיה ז"ל.

אבל תם אימא לא. ואם תאמר אם כן לפי סברא זו יש להחמיר בקל ולהקל בחמור ואין כן כל קל וחומר שבתורה. ויש לומר דסברא מיעוטה מסתלק לעשות צריכות וחרע דפחת נבלה לא אשכחן דוכתא אלא בהנך דמשלמי נזק שלם כדאמרינן לעיל ומהיכא תיתי בתם אי הוה שייך למיפרך הכי. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. תימא וכי מוקים לה כרבי יוסי הגלילי כדי לאקשויי. וי"ל וכו' כמו שפירשו התוספות. ורבינו שמחה פירש דקושיא היא והכי פירושו אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דלא קחשיב אלא מידי דקא שייך בתם כמו במועד אלא שחלוקים בדיניהם כגון נזק וחצי נזק ומגופו ומעלייה האי חייב על פי עצמו והאי חייב על פי עדים אבל כופר לאו שיורא הוא כיון דלא שייך בתם כלל לא חשיב ליה ומשני הא מני רבי יוסי הגלילי דשייך נמי בתם דמשלם חצי כופר ואם כן הוה ליה למיתני שור משלם כופר שלם ותם חצי כופר. הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הראב"ד ז"ל ואחד מרבותי היה מתרץ משום דכל מקום דאמרינן תנא ושייר שינוייא דחיקא הוא ומוטב לאוקמה כיחידאה ולא לשבשה ולא לאוקמה כרבים ותנא ושייר דמדנחית תנא למניינא אמאי משייר ואנו רגילים לתרץ משום דאיכא קושיא לאידך דאי רבנן ושייר חצי כופר קשיא ליה לאידך מאי שייר דהאי שייר ואיהו דקא מתרץ לה כרבי יוסי הגלילי ולא שייר מידי ואי קשיא לך לאידך נמי הא שייר דמי ולדות הא לאו קושיא היא דמועד נמי לא משלם ליה כדאיתא בפירקין דלקמן אלא הא קשיא דשייר נמי דמי עבד ולא הוה צריך לאוקמה כרבי יוסי הגלילי ברם נראה דברי המתרץ הראשון ורבי יוסי הגלילי דסבירא ליה תם משלם חצי כופר סבירא ליה תם משלם נמי דמי ולדות ואם כן לא שייר ולא כלום. ע"כ לשונו.
ותלמידי הר"י ז"ל כתבו וזה לשונם למאן דאמר קנסא קשה למה לא תירץ שייר דמי עבד. ושמא בשביל שצריך לומר אי משום חצי כופר וכו' והוצרך לומר כרבי יוסי כי היכי דלא תקשי למאן דאמר ממונא להכי תירץ הכי דאי הוה מתרץ הכי הוה קשה מאי שייר דשייר דמי עבד למאן דאמר ממונא. ע"כ.

הא מני רבי יוסי הגלילי וכו'. אמאי שבקיה לרבי טרפון דשמעינן ליה בהדיא ומוקי לה כרבי יוסי הגלילי דלא שמעינן ליה בהדיא. וי"ל משום דמתניתין לא מתוקמא כרבי טרפון מדקתני שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם ולא מפליג בין הזיק תם ברשות הרבים בין הזיק ברשות הניזק ואלו רבי טרפון אפילו תם משלם נזק שלם בחצר הניזק. ונראה לי שהנכון מה שפירש רבינו חננאל ז"ל בסוף פרק כיצד הרגל וז"ל דברי רבי יוסי הגלילי דבתם משלם חצי כופר ולא אשכחו בהדיא ודייקינן מדבריו בפרק ארבעה וחמשה בעל השור נקי מדמי ולדות מכלל דאם נגח והמית זולתי ולדות חייב כופר ואי אפשר לחייבו כופר שלם דאם כן היינו מועד ובודאי בעל השור נקי בתם הוא דכתיב. ע"כ. הרשב"א ז"ל.

וזה לשון תוספות שאנץ ואומר רבי דהא דנקט רבי יוסי הגלילי לאו משום דשמעינן ליה בהדיא אלא כלומר דמצי סבר תם משלם חצי כופר ורבי אליעזר ורבי עקיבא פשיטא דלא מצו סברי דמשלם, רבי אליעזר דריש התם בהדיא נקי מחצי כופר ורבי עקיבא שהרי השיב לו והלא הוא עצמו אינו משתלם אלא מגופו ומה שהשיב לו רבי אליעזר אין דינו אלא כשהמית על פי עד אחד וכו'. פשיטא שגם רבי עקיבא היה יודע זה אלא לא חש להשיב משום דסבירא ליה כרבה. עוד תניא התם בהדיא בעל השור נקי מדמי עבד וכו' אבל רבי יוסי הגלילי מצי סבר דחייב חצי כופר דשמא לית ליה דרשא דרבה. וא"ת ומניין לי שיחייב שום תנא בתם חצי כופר. יש לומר דאשכחן רבי טרפון דשמעינן בהדיא סוף פרק כיצד הרגל וכו'. ומיהו הא ודאי תימה אמאי לא נקט רבי טרפון בכל דוכתא. ובדוחק יש לתרץ דלא נקט הכא רבי טרפון משום דקתני שהתם משלם חצי נזק מגופו וכו' וכמו שתירץ הרשב"א ז"ל לעיל. ומיהו לקמן פרק הפרה קשה טפי גבי היה אביו או בנו בתוכו משלם כופר ופריך עלה בגמרא אמאי והא תם הוא ומשני אמר שמואל רבי יוסי הגלילי היא וכו' והשתא הוה ליה לשמואל למינקט רבי טרפון היא. ועוד דבתר הכי קאמר עולא רבי יוסי הגלילי היא וסבר לה כרבי טרפון דאמר משונה קרן בחצר הניזק וכו' וכיון שהיה זקוק להעמידה כרבי טרפון בחנם הזכיר כרבי יוסי הגלילי דמדרבי טרפון שמעינן לתרווייהו בפרק כיצד. ומיהו עולא מצי למימר דנקט רבי יוסי הגלילי משום דקאי עליה דשמואל. ושמא לא שמיעא ליה ברייתא דכיצד הרגל. ועוד יש לומר ניחא ליה למינקט רבי יוסי הגלילי לפי שנזכר באותם דרשות ובעל השור נקי גבי פלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דנקי מחצי כופר. ע"כ.
וזה לשון ה"ר ישעיה ז"ל הא מני רבי יוסי הגלילי היא. תימא מנא ליה לתלמדא דסבר רבי יוסי תם משלם חצי כופר אי משום דמוקי בעל השור נקי נקי מדמי ולדות ולא מוקי לה לנקי מחצי כופר כרבי אליעזר והלא רבי עקיבא דדריש נקי מדמי עבד וקאמר בפרק ארבעה וחמשה דתם אינו משלם חצי כופר דיכול למימר הביאהו לבית דין ואשלם שאינו משלם אלא מגופו ובר סקילה הוא ובשלא בכוונה משום דסבר לה כרבה דדריש השור יסקל וגם בעליו וגו'. ולמאי דאיתותב רבה לקמן מהך דרשא יש לומר דטעמא דרבי עקיבא בשור בכוונה דפטר דלא משתמע ליה להחמיר בשלא בכוונה יותר מבכוונה דודאי במועד כיון דבכוונה משלם כופר עשו שלא בכוונה כמו בכוונה ואם כן לרבי יוסי הגלילי נימא הכי דאף על גב דדריש נקי מדמי ולדות סבר דתם פטור בין בכוונה בין שלא בכוונה כמו רבי עקיבא. וי"ל דהא דקאמר הכא הא מני רבי יוסי הגלילי הכי קאמר יכולני לומר דכרבי יוסי הגלילי אתא ולא כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא דפטר ליה לקמן מטעם הביאהו לבית דין וכו'. ואף על גב אהדר ליה רבי אליעזר אין דיני אלא במי שהמית על פי עד אחד או על פי בעלים יש לומר דאף רבי עקיבא היה יודע תשובתו אבל לא חש לדבריו דסבירא ליה דרשא דרבה. אי נמי דלא סבירא ליה לחייב יותר על פי עד אחד מעל פי שנים. ולאידך לישנא דאהדר ליה רבי אליעזר אין דיני אלא במתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. יש לומר דלא חש רבי עקיבא לתשובתו דסבר אין לחייב בשאין מתכוין יותר מבמתכוין. ועוד דשמעינן ליה לרבי עקיבא התם בהדיא דתם פטור לגמרי דקאמר הכי בעל השור נקי נקי מדמי עבד והלא דין הוא הואיל וחייב בעבד וחייב בבן חורין וכו' עד חלקת בין תם למועד פירוש דתם פטור מכופר ומועד חייב אבל רבי יוסי לא שמענו דפטור בתם ויכולני לומר דמחייב בשלא בכוונה דלית ליה דרשא דרבה ולא סברא דרבי עקיבא. עוד יש לומר דמשום הבי פשיטא ליה דסבר רבי יוסי הגלילי דתם משלם חצי כופר דאמרינן לקמן בפרק ארבעה והמשה דמוקי רבי יוסי הגלילי קרא דנקי נקי מדמי ולדות. ופירש תלמודא דסלקא דעתך אמינא אנשים ולא שוורים דשוורים אפילו יהיה אסון יענשו כתב רחמנא נקי לומר דפטירי. וקשיא לה אם כן אנשים למה לי ומתרצינן דאי לאו אנשים הוה דרשינן נמי מחצי כופר. מכל מקום משמע דסבירא ליה דהוה צריך קרא למעטו מחצי כופר ואם כן כי מוקי קרא לדמי ולדות לא אימעיט תם מחצי כופר. אמאי לא קאמר הא מני רבי טרפון היא וכו'. וי"ל דסבירא ליה דאף רבי טרפון אמר תם משלם חצי כופר היינו משום דסבירא ליה כחד מהני תנאי דלא דרשי נקי מחצי כופר ומשום הכי מחייב בהם והיינו דמוקי רבי טרפון כרבי יוסי הגלילי ומשום הכי לא קאמר הכא הא מני רבי טרפון דעיקר טעמיה דרבי טרפון משום דסבר כרבי יוסי הגלילי ונקט אותו שהוא עיקר. והא דלא קאמר הא מני שמעון בן זומא היא משום דבן זומא לא נסמך אלא תלמיד היה לרבי עקיבא וחבריו כדאמרינן בסנהדרין שהיה יושב ודן לפניהם בקרקע משום הכי ניחא ליה לאוקמי כרבי יוסי הגלילי שהיה מן הנסמכים. ואי קשיא אמאי לא קאמר הא מני רבי עקיבא היא דאמר תם פטור מכופר ואיכא תרי שיורי דתם פטור מדמי כופר ומדמי עבד ומועד חייב. יש לומר דניחא ליה לאוקמי כרבי יוסי הגלילי וליכא שום שיור ולא הוה התנא שיירן מלאוקמי כרבי עקיבא דאיכא תרי שיורי. אי נמי יש לומר דכופר לרבי עקיבא לא הוי שיור דאי בכוונה דמיפטר בתם מטעם דהביאהו לבית דין וישלם אם כן היינו מטעם שהוא משלם מגופו וזה אינו שיור דהא תנא ליה שהתם משלם מגופו ומועד מן העלייה ואי שלא בכוונה גם זה אינו שיור דכל עיקרו שפטר בשלא בכוונה כדפרישנא משום דאין להחמיר בו יותר מבכוונה ואם כן דהא בהא תליא הא תנא שהתם משלם מגופו ולא שיורא הוא. ע"כ.

תוס' בד"ה הא מני ר' יוסי כו' ואי רבי עקיבא ליתני שהתם פטור מדמי עבד ומאי שייר כו' עכ"ל וק"ק למאן דמפרש בפ' ד' וה' לר"י הגלילי נקי מדמי ולדות תם פטור ומועד חייב ליתני הכא שהתם פטור מדמי ולדות ומאי שייר דהאי שייר למ"ד פלגא ניזקא ממונא דחצי כופר לאו שיורא הוא כיון דלא דריש נקי מחצי כופר אי ס"ל דחייב בחצי כופר הוה בכלל חצי נזק ואי ס"ל דפטור מדרבה בין תם ובין מועד פטור וכשהשור בסקילה דפטור הוה בכלל משלם ח"נ מגופו דהביאוהו לב"ד כו' וי"ל דסוגיא דהכא אזלא כמאן דמפרש התם לר"י הגלילי אנשים ולא שוורים מועדים הא תם סלקא דעתך אמינא דחייב כתב רחמנא בעל השור נקי דתם נמי פטור ודו"ק:

בא"ד כרבי טרפון דאית ליה כו' דתם משלם כופר כו' עכ"ל מיהו בשמעתין לא בעי למימר הא מני ר' טרפון משום דלא שמעי' בהדיא דתם משלם חצי כופר ברה"ר אלא דתם משלם כופר שלם ברשות הניזק ומר' יוסי מייתי התם אר' טרפון דסבר כר"י הגלילי דתם משלם חצי כופר ברה"ר ומייתי לה מק"ו מרגל והתוס' שהביאו מר' טרפון אר"י הגלילי היינו דע"כ ר' טרפון לא יסבור הא דרבה ודו"ק:

תוס' ד"ה השוה הכתוב אשה לאיש היינו דוקא היכי דהפרשה נאמרה בלשון זכר וכו'. ר"ל אותו ענין ילפינן מהאי קרא דתנא דרבי ישמעאל שיהא אשה שוה בו כאיש אבל היכי דכתיב איש בהדיא באותו ענין לא ילפינן מהאי קרא אלא צריך יתור:

בא"ד ואמר ר"ת דדרשינן התם נגיחה למיתה וכו'. והוא ילפינן מנזקין דכתיב בהו איש כי יגוף שור וכו' כצ"ל:

ד"ה אשר תשים לפניהם וכו' וי"ל דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלהים דכתיב בפרשה וכו'. ויש לדקדק מה תירצו התוס' בזה מ"מ יש להקשות ואימא כולה קרא דלפניהם למומחים הוא דאתא ומנ"ל לרבויי אשה וי"ל דא"כ ה"ל לקרא למכתביה גבי אלהים ש"מ תרתי כן נ"ל לתרץ לפי פי' ר"ת דהכא ועיין בפרק בתרא דגיטין בר"ן דתירץ קושית התוס' דהכא בע"א:

ד"ה משום חצי כופר וכו' דליקשי למ"ד פלגא נזקא ממונא וכו'. ד"ל דליקשי ליה אמאי לא תני שהמועד משלם כופר והתם אינו משלם כופר:

ד"ה הא מני רבי יוסי וכו' וי"ל דאה"נ דלר"ע נמי כופר לא הוי שיור וכו' ואי ר"ע ליתני שהתם פטור מדמי עבד וכו'. ואין להקשות השתא נמי דמוקי לה כרבי יוסי הגלילי הא רבי יוסי דריש נקי מדמי ולדות וא"כ תקשה נמי ליתני שהתם פטור מדמי ולדות דשם פרק שור שנגח ד' וה' מבואר דלפי האמת גם מועד פטור מדמי ולדות ודרשינן כי ינצו אנשים אנשים ולא שוורים:

בא"ד אלא כלומר דמצי סבר דמשלם חצי כופר ולא יסבור דרבה כרבי טרפון וכו'. ויש לדקדק אמאי לא קאמרה הגמרא הא מני ר"ט דאית ליה בהדיא חצי כופר ויש לתרץ משום דר"ט דריש נקי נקי מדמי עבד כר"ע וא"כ תקשי לך ליתני שהתם פטור מדמי עבד לכך ניחא טפי לאוקמא כרבי יוסי הגלילי:

תוס' בד"ה אשר תשים כו' דההיא דפרק בא סימן כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה הא מני כו' ואי ר"ע ליתני תם פטור מדמי עבד. אבל לריה"ג מועד נמי פטור מדמי ולדות כדמסיק לקמן. ולולי דבריהם לא היה נראה זה קושיא למעיין שם בסוגיא. דאביי וכן שמואל דתניא כוותיה מפרשים לר"ע דס"ל מועד חייב כופר שלא בכוונה ורבה דמפרש אליבא דר"ע דס"ל מועד שלא בכוונה פטור איתותב מברייתא דשמעינן לר"ע מועד חייב כופר בשלא בכוונה ואדרבה לפי תי' התוס' טפי הול"ל ר"ע הוא ושייר חצי כופר ודמי עבד וצ"ל דגמרא רוצה לתרץ לכ"ע אף למ"ד בשלא בכוונה בין תם בין מועד פטור [אליבא דר"ע] ואי ר"ע מאי שייר דשייר דמי עבד ודו"ק:
תירוצם דחוק דאין זה שיור דמהאי טעמא גופיה דלא הוי חצי כופר שיור נמי י"ל דכשאין השור בסקילה מועד נמי פטור [מדמי עבד] וכשהשור בסקילה [הא] דתם פטור מדמי עבד י"ל שהוא בכלל שהתם משלם מגופיה דכיון דמשתלם מגופיה הביאהו לב"ד ואשלם לך [ואפ"ה בעי קרא דנקי מדמי עבד דה"א דמשתלם דמי עבד מעליה כדאיתא בגמרא שם ע"ש] וי"ל כיון שהיה ה"א לר"ע שיהיה התם משלם דמי עבד מעליה אינו בכלל שהתם משלם חצי נזק מגופיה כו' [מן תירוצם דחוק היה בדפוסים ישנים שלא במקומו ושורה התחתונה היה מעורב מקודם לפני הדבור הקודם ונרשם בו עה"ג]:

בתוס' בד"ה לפלוג כו' דע"פ עדים משלם כו' דלמא לא סבר כריה"ג כו'. ר"ל ע"פ עדים וכגון שהמית שור שלא בכוונה שאין השור בסקילה דאל"כ אף לריה"ג הביאהו לב"ד ואשלם לך. ולא הבינותי דלמאי דמפרשים לפלוג וליתני אף אהמית שורי את פלוני [דלא כרש"י] עדיפא הו"ל לאקשויי היכי מצי למימר אבל תם מאי כו' דאינו משלם ע"פ עצמו דלמא ס"ל תם אה"נ דמשלם כופר ע"פ עצמו דכופרא כפרה ולא קנס ועיין לקמן פרק שור שנגח ד' וה' [בבא קמא דף מא ע"ב] ור"פ גופיה דס"ל פלגא נזקא ממונא אמר לקמן (בבא קמא דף מ') דכ"ע כופרא כפרה [וא"כ דלמא אף ר"ה בריה דר"י ס"ל הכי] ואפשר ליישב בדוחק דאלו ס"ל משלם ע"פ עצמו א"כ הא דהמית שורי את פלוני מצי איירי בין בתם בין במועד ודומיא דהכי איירי או שורו של פלוני [וא"כ לא משני מידי לא במועד אע"כ דהמית שורי את פלוני נמי לא איירי אלא במועד א"כ לפלוג וליתני כו'] ועיין:

בתוס' בד"ה ואי תפיס כו' דאי בכל דבר שיתפוס כו' עיין ברא"ש [דאף דבר אחר מצי תפיס כנגד היזיקו ואם יתפוס יותר מוציאין ממנו דאין זה בכלל דיני קנסות] ואפשר לכוין פי' ר"ת ג"כ כפירושו [וה"פ] דוקא בתפס המזיק עצמו אמרינן לא מפקינן מניה דמשמע אף היתרון משיעור הנזק מטעם דבמזיק הקילו שיכול להחזיק בו בשעת הנזק אבל לא משום דהוי דיני קנסות אם יוציא המותר ובכל דבר שיתפוס לא מפקינן מניה המותר דא"כ היום או למחר יגזול כל אשר לו כו'. והאי דחייביה ר"י חצי נזק כו' דאיירי [בתפס] א"ש השתא בתפס מידי אחרינא [דאי הפי' בר"ת כפשוטו ע"כ בתפס המזיק עצמו א"כ אמאי קאמר דחייבי' חצי נזק הא בתפס מזיק עצמו אין מוציאין ממנו כל מה שתפס] ודו"ק: סליק פרק ראשון ביצד הרגל פרק שני

רש"י ד"ה ממונא ונ"מ דאי מודה מקמי דאתו סהדי ל"מ. לשונו בכאן תמוה דאפילו לא אתו סהדי כלל נמי ועי' לשונו בכתובות:

תד"ה אשר וי"ל דההיא דפ' ב"ס באיש איירי כו'. ור"ל דלעולם אשה כשרה לדון ונפלאתי (דבגיטין ה ב) אמרי' זמנין דמייתא ליה איתתא וסמכי עלה ר"ל דתצטרף להשנים להיותם ב"ד ע"ש הרי להדיא דפסולה לדין שוב מצאתי בחדושי רשב"א דהיה לפניו הגי' שם כיון דאשה כשרה להביא את גיטה זמנין כו'. וכן ברי"ף שם הגי' דלמא מייתא היא גיטה וע"ש בר"ן וזהו כוונת התוס' שם במש"כ ה"ג ר"ת כו' ור"ל לאפוקי מגי' הנ"ל ומעתה לפי גי' הלזו אין משם קושיא:

גמ' וצריכי. עי' תשובת מהריב"ל ח"א סימן כג די"ד:

שם סתם שוורים לאו בחזקת שימור. עי' לקמן דף מה ע"ב תוד"ה בחזקת שימור:

שם קנסא קסבר סתם. עי' לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה השתא:

תוס' ד"ה אי וכו' ובפרק החליל. וע"ש ובתוס' ד"ה אי משום וצ"ע:

תוספות בד"ה אשר תשים לפניהם תימא הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון וכו' ואשה פסולה לדין וכו' עכ"ל. לשון התוס' קשה ליישב לפי פשוטו דהא בסוגיא דשמעתין לא איירי כלל שתהא האשה כשירה לדון כמו האיש אלא שיש להזדקק לדינה כמו לדין איש מדקאמר איש דבר משא ומתן וכו' וכן קאמר כי היכי דתיהוי לה חיותא משמע דלא קאי אדיינים אלא אבע"ד ואם נאמר שזה בעצמו קושי' תוספות דבגיטין משמע דקאי אדיינים וכאן קאמר דאבע"ד קאי דא"כ למה מייתי כאן דאשה פסולה לדין שזהו לאו מענין הקושיא ועוד דע"ז לא תירצו כלום וא"ל דקושית התוספות היא למאי דמפרשי לפניהם קאי בין אדיינים ובין אבע"ד שכן כתב ר"י בסוף מס' גיטין שם וא"כ מקשו כאן מדמצינו שאשה פסולה לדון אין לרבותה ג"כ לענין בע"ד דהא ודאי ליתא דא"כ תקשי להו מהדיוטות גופיה דפסילי לדין ואפ"ה הם בכלל בע"ד וכן דברי התוספות בכל זה הדיבור אינם מתיישבות היטב זה אחר זה. ונ"ל ליישב דכך פירושו דהתוספות מקשה מדמצינו דלפניהם לא קאי אלא אדיינים איך מייתי התלמוד כאן דשוותה אשה לאיש לענין ב"ד אלא צ"ל דאתיא במכ"ש דכיון דיתורא דלפניהם אתי לרבויי אשה שכשירה לדין א"כ כ"ש דאתרבי בע"ד ע"ז כתבו דהא ליתא דאשה פסולה לדון מדתנן בפרק בא סימן כל הכשר וכו' וע"ז תירצו דלא איירי התם אלא באיש ואם כן י"ל שפיר דאשה אתרבי לדון מלפניהם וא"כ יליף הש"ס במכ"ש דאתרבי לבע"ד. ע"ז כתבו שפיר ומדכתיב והיא שופטת וכו' פירוש כיון דאמרינן דמאי דמייתי הש"ס כאן לפניהם היינו דאתרבי לדין ומיניה ילפינן ממילא לבע"ד אם כן קשה דאמאי לא מייתי כאן קרא דדבורה דמעשה רב ולפניהם לא הוי אלא רמז בעלמא וכתבו שאין משם ראיה ודו"ק:

בא"ד וא"ת בגיטין דרשינן לפניהם למעוטי הדיוטות והכא דרשינן לרבות אשה עכ"ל. נראה כוונת הקושיא היא מדממעטי התם הדיוטות מלפניהם היינו ע"כ כפרש"י דלפניהם קאי על ע' זקנים דכתיבי לעיל מיניה וא"כ איך מרבינן כאן אשה כיון דלא שייכא בסנהדרין ותירצו הא דממעטי' התם הדיוטות לאו משום דקאי על הזקנים אלא משום דאלקים כתיבא בפרשה וכן כתבו להדיא במסכת גיטין דלא כפירוש רש"י ובזה נתיישב מה שהקשה מהר"ם ע"ש:

בא"ד וא"ת בלא לפניהם תיפוק ליה מאלהים דבעינן מומחים עכ"ל. קושיא זו אין מקומה כאן אבל לפי מ"ש א"ש דאגופיה דגמ' דגיטין דיליף מלפניהם ליכא להקשות דלפרש"י לאו מיתורא דקרא ילפינן אלא מפשטא דקרא דלפניהם קאי אזקנים אבל לפמ"ש התוספות כאן בהכרח דלא כפרש"י כמ"ש בסמוך אלא הא דדרשינן מלפניהם היינו משום דכתיב אלהים בתרא וא"כ מקשה שפיר בלא לפניהם תיפוק ליה וק"ל:

בתוספות בד"ה והמית איש או אשה תימא דקרא קמא כי יגח ה"ל לאתויי וכו' דמקרא דוהמית דרשינן בפרק שור שנגח וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דלק"מ דהא עיקר הילפותא כאן דשוותה אשה לאיש לכל מיתות שבתורה והיינו שחייבים על ידיהם וא"כ איך שייך ללמוד מקרא דכי יגח דלא איירי אלא ממיתת השור ואפילו חיוב דכופר לא שייך בתם כדאיתא בפ' שור שנגח לכך מייתי מקרא והמית דכתיב במועד וכתיב ביה וגם בעליו יומת דהיינו מיתה בידי שמים ואין להקשות נמי דא"כ איך יליף מקרא דוהמית מה איש נזקיו ליורשיו כיון דקרא לא מייתר ובאמת לק"מ דקרא ודאי מייתר דכיון דכתיב ואם שור נגח הוא משמע שפיר דקאי אדלעיל מיניה שכבר כתיב איש או אשה ואם כן איש או אשה ל"ל א"ו דאתי ללמוד לנזקיו ליורשיו וק"ל:

בפרש"י בד"ה ממונא הוא ונ"מ דאי מודה מקמי דליתי סהדא לא מפטר עכ"ל. משמע דלמ"ד קנסא פטור בכה"ג והיינו כמ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ותימא גדולה מי דחקו לרש"י לפ' כן ולהכניס עצמו בפלוגתא דהא בלא"ה מפרשא שפיר דנ"מ למודה מפי עצמו לגמרי ונראה דאפשר דכוונת רש"י בזה דלא תקשי למ"ד פלגא נזקא ממונא מלישנא דמתני' דקתני ע"פ עדים משמע דדוקא ע"י עדים חייב בשלמא למ"ד פ"נ קנסא י"ל דאף ע"ג דבכל נזקין חייב אף במודה מפי עצמו כיון דבקרן דתם לא שייכא ניחא ליה למנקט ע"פ עדים דשייך בכולה. אבל למ"ד פ"נ ממונא קשיא ואע"ג דבפני עדים אוקמינא לעיל דמשום סיפא איצטריכ' ליה היינו לתרץ יתורא דבפני עדים דנקט אבל פשטא דלישנא נראה דמשמע שהחיוב תלוי בעדים אבל לפירוש רש"י א"ש דבפני עדים לאו לדיוקא אלא אדרבא היא גופא קמ"ל כמ"ד פלגא נזקא ממונא והכי פירושו דכללא נקט שכל זמן שהזיק בפני עדים בני חורין לעולם חייב לשלם הנזק ואינו מפטר בשום ענין דאע"ג שהודה תחילה חייב בכל הנזקין אפילו בקרן למ"ד פ"נ ממונא אבל למ"ד פ"נ קנסא אפשר דפטור בכה"ג ודו"ק:

בגמרא מאי שייר דהאי שייר שייר חצי כופר. יש לדקדק דלכאורה מתני' דמה בין תם למועד שייכא אמשנה דחמשה תמים וה' מועדין וא"כ אין שייך למתני כופר דהא לא שייך בכל ה' מועדין ואף למ"ד דאיכא כופר ברגל מ"מ באדם לא שייכי כופר ואדם נחשב בין ה' מועדין וכן בשן דבהמה לא שייכי ואף אם נאמר דקחשיב ליה שיורא כי היכי דלא תקשי מאי שייר וכו' מ"מ למ"ד פ"נ ממונא מה מקשי הש"ס דשייר כופר לחודיה ואיצטריך לאוקמי מתניתין כיחידאי כר"י הגלילי אמאי לא משני דכופר לא שייך למתני כיון דליתא בכל מועדים ויש ליישב ודו"ק דנראה דלא איירי אלא בקרן וה"ה דהמ"ל שייר דמי ולדות אליבא דר"ע:

בני חורין. שיהו העדים בני חורין ובני ברית: עבד אין לו יחס. דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) הכל מודים בעבד שאין לו יחס כדכתיב עם החמור עם הדומין לחמור: נכרי יש לו יחס. כדמפרש התם דכתיב הדרימון בן טברימון בן חזאל: עבד כנעני שייך במצות שהנשים חייבות בהן דגמר לה לה מאשה: לפניהם כולן בכלל: קמייתא. איש או אשה כי יעשו דמשתעי בקרבן: התם הוא דחס רחמנא עלה. דתיהוי כאיש לענין כפרה: כי היכי דתיהוי לה חיותא. דאי לא הואי בכלל דינין הוי פרשי תגרי מינה: איש דבר מצות. משלם בעל השור כופר ליורשים משום דבטליה ממצות: ממונא. דין הוא שישלמנו ואינו קנס ונפקא מינה דאי מודה מקמי דאתו סהדי לא מיפטר: לאו בחזקת שימור קיימי. שרגילין בנגיחה וצריכין שמירה: בתשלומין. משמע דשניהן מפסדי ממון בתשלומין שזה משלם מחצה וזה מפסיד מחצה: דשייך ניזק בתשלומין. כלומר מפסיד ממה שהיה ראוי לו דבעי למשקל כוליה שזה פשע בשורו שלא שמרו: בתשלומין איתיה. בתמיה דמשמע שמפסיד מדינו: לפחת נבילה. דכל פחת נבילה דניזק הוא והיינו דשייך ניזק בתשלומין שאפילו אותו קנס שזיכתה לו תורה אינו נוטל כולו: הא תנא ליה רישא. חבתי בתשלומי נזקו וקתני עלה תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלים בנבילה ואמרינן לא נצרכא אלא לפחת נבילה: מגופו. ואם אינו שוה חצי נזק מפסיד הניזק כדכתיב (שמות כא) וחצו את כספו: מן העלייה. אם אינו שוה כנגד כל הנזק נוטל נכסים מביתו: ואם איתא. דקנסא: ליתני נמי הא. שחצי נזקו של תם קנס ואינו משלם ע''פ עצמו ומועד הוי ממון ומשלם ע''פ עצמו: חצי כופר. מועד שהמית את האדם משלם כופר ליורשים ותם אפילו חצי כופר לא משלם: רבי יוסי הגלילי היא דאמר. בפרק שור שנגח את הפרה (לקמן דף מב.) תם משלם חצי כופר וליכא שיורא דאי משום דהאי משלם כופר שלם והאי לא משלם אלא פלגא כופר לאו שיורא הוא דהא תני לה תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם וכופר בכלל:

השוה הכתוב אשה לאיש. היינו דוקא היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר כי ההיא דריש תמורה (דף ב:) דפריך אמאי איצטריך רבוי לענין תמורה לפי שהפרשה נאמרה בלשון זכר והא השוה הכתוב אשה לאיש אבל היכא דכתיב איש בהדיא ודאי התם צריך רבוי כההיא דפרק ארבע מיתות (סנהדרין סו.) איש כי יקלל אין לי אלא איש אשה מניין וא''ת לקמן בשור שנגח ארבעה וחמשה (דף מד: ושם ד''ה שור האשה) דאמר שור שור שבעה להביא שור האשה גבי שור שהמית אמאי איצטריך רבוי הא התם לא כתיב איש ואע''ג דכתיב גם בעליו יומת אינו אלא לשון זכר בעלמא ואומר ר''ת [דמקשינן] התם נגיחה למיתה ונגיחה לנזקין והוה ילפינן מנזקין דכתיב בהו (שמות כא) איש כי יגוף שור איש למעוטי אשה אי לאו רבוי דקרא: אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש. תימה הא לפניהם לא איירי אלא בכשרים לדון דכן דרשינן בפרק בתרא דגיטין (דף פח: ושם) לפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה פסולה לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה דף מט: ושם) כל הכשר לדון כשר להעיד ואשה פסולה להעיד כדאמרינן בהחובל (לקמן דף פח.) ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל.) וי''ל דההיא דפרק בא סימן (נדה ד' מט:) באיש איירי כלומר כל איש הכשר לדון כשר להעיד ומדכתיב (שופטים ד) והיא שפטה את ישראל בדבורה אין להביא ראיה דאשה כשירה לדון דשמא היו מקבלין אותה עליהם משום שכינה וא''ת בגיטין (ד' פח:) דרשינן לפניהם למעוטי הדיוטות והכא דרשינן לרבות אשה וי''ל דהתם ממעט משום דלפניהם קאי אאלהים דכתיב בפרשה וא''ת בלא לפניהם תיפוק ליה דבעינן מומחים מאלהים ויש לומר דלפניהם איצטריך לכל דבר עישוי וכפייה אף על פי שאינו דין דבעי מומחין וכן מוכח בפ''ק דסנהדרין (דף ז:) דדריש מאשר תשים אלו כלי הדיינין: והמית איש או אשה. תימה דקרא קמא כי יגח שור את איש או את אשה ה''ל הכא לאתויי דמקרא דוהמית איש דרשינן בשור שנגח ארבעה וחמשה (לקמן דף מב:) מה איש נזקיו ליורשיו כו' והכי איתא התם והמית איש או אשה אמר ר' עקיבא וכי מה בא זה ללמדנו לחייב על אשה כאיש הרי הוא אומר כי יגח שור וכו' אלא להקיש אשה לאיש מה איש נזקיו ליורשיו כו': לכל מיתות. כלומר שחייבין עליהם מיתה או כופר כמו על האיש דבהכי איירי קרא דוהמית איש או אשה ובסמוך נמי קאמר משום איבוד נשמה חס רחמנא עלה ולא איירי באשה שהמיתה שתתחייב כמו איש: משום כפרה חס רחמנא עלה. וא''ת אם לא הוקשו לענין עונשין כלל כ''ש דהוה חס עלה טפי שלא היה בה עונש ולא היתה צריכה כפרה כלל וי''ל דאצטריך קרא לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כגון עריות שיש להן כפרה: לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע''ג דשקיל דלאו דידיה מ''מ כיון דזכייה ליה רחמנא חצי נזק חשבינן ליה דאיתיה בתשלומין מה שפחת נבילה עליו ולא מצי א''ל למזיק קרנא דתורך קבירא ביה כדפי' לעיל [י: ד''ה לא נצרכא]: אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. פי' דליקשי למ''ד פלגא נזקא ממונא מאי שייר דהאי שייר דלא שייר אלא חצי כופר דהא מני ר' יוסי הגלילי היא ולא שייר כלום דכה''ג איכא פרק שלשה מינין (נזיר דף לח:) ובפרק החליל (סוכה דף נד:): הא מני רבי יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. והא דמועד משלם כופר שלם ותם חצי כופר לאו שיורא הוא דהא תנא תם משלם חצי נזק ומועד משלם נ''ש וכופר בכלל וא''ת אכתי ליתני דמועד משלם כופר אף כשהשור בסקילה ותם כשהוא בסקילה פטור אפילו לרבי יוסי הגלילי דהביאהו לבית דין וישלם

בבא קמא טו ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף טו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד