בבא קמא יד ע"ב

שְׁלֹשָׁה כְּלָלוֹת בְּאַרְבָּעָ[ה] מְקוֹמוֹת
מַתְנִי' שׁוּם כֶּסֶף שָׁוֶה כֶּסֶף בִּפְנֵי בֵּית דִּין וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חוֹרִין בְּנֵי בְרִית וְהַנָּשִׁים בִּכְלַל הַנֶּזֶק וְהַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין
גְּמָ' מַאי שׁוּם כֶּסֶף
אָמַר רַב יְהוּדָה שׁוּם זֶה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּכֶסֶף
תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן פָּרָה שֶׁהִזִּיקָה טַלִּית וְטַלִּית שֶׁהִזִּיקָה פָּרָה אֵין אוֹמְרִים תֵּצֵא פָּרָה בְּטַלִּית וְטַלִּית בְּפָרָה אֶלָּא שָׁמִין אוֹתָהּ בְּדָמִים
שָׁוֶה כֶּסֶף
דְּתָנוּ רַבָּנַן שָׁוֶה כֶּסֶף מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין אֶלָּא לִנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת אֲבָל אִם קָדַם נִיזָּק וְתָפַס מִטַּלְטְלִין בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן
אָמַר מָר שָׁוֶה כֶּסֶף מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין אֶלָּא לִנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת מַאי מַשְׁמַע
אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא דָּבָר הַשָּׁוֶה כֹּל כֶּסֶף מַאי נִיהוּ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ אוֹנָאָה עֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת נָמֵי אֵין לָהֶן אוֹנָאָה
אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא דָּבָר הַנִּקְנֶה בְּכֶסֶף עֲבָדִים וּשְׁטָרוֹת נָמֵי נִקְנִין בְּכֶסֶף
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי שָׁוֶה כֶּסֶף וְלֹא כֶּסֶף וְהָנֵי כּוּלְּהוּ כֶּסֶף נִינְהוּ
רָמֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה בַּר חִינָּנָא לְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ תָּנָא שָׁוֶה כֶּסֶף מְלַמֵּד שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִזְקָקִין אֶלָּא לִנְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת וְהָתַנְיָא יָשִׁיב לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף וַאֲפִילּוּ סוּבִּין
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בְּיַתְמֵי
אִי בְּיַתְמֵי אֵימָא סֵיפָא אִם קָדַם נִיזָּק וְתָפַס מִטַּלְטְלִין בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן אִי בְּיַתְמֵי אַמַּאי בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן
כִּדְאָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן שֶׁתָּפַס מֵחַיִּים הָכָא נָמֵי שֶׁתָּפַס מֵחַיִּים
בִּפְנֵי בֵּית דִּין
פְּרָט לְמוֹכֵר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ לְבֵית דִּין
שְׁמַע מִינַּהּ לָוָה וּמָכַר נְכָסָיו וְאַחַר כָּךְ בָּא לְבֵית דִּין אֵין בֵּית דִּין גּוֹבִין לוֹ מֵהֶן
אֶלָּא פְּרָט לְבֵית דִּין הֶדְיוֹטוֹת
עַל פִּי עֵדִים
פְּרָט לְמוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים שֶׁהוּא פָּטוּר
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים פָּטוּר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מוֹדֶה בִּקְנָס וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים חַיָּיב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
סֵיפָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - ב

אמנם שלשה כללות הם, כלומר לעניין דינם יש שלשה כללים:

א. ברשות הניזק - חייב נזק שלם אף בקרן תמה.

ב. ברשות המזיק - פטור מכל.

ג. בחצר השותפים - פטור משן ורגל, ובקרן משלם התם חצי נזק ומועד נזק שלם.

אולם בארבעה מקומות הן. כי יש חצר שותפים שפטור בה על שן ורגל, ויש חצר השותפין שחייב בה על שן ורגל, כגון במיוחדת לניזק לפירות ולשניהם לשוורים. לכן שנינו ארבעה כללות.

מתניתין:

משנה זו מוסיפה כללים בדיני נזקים, ובגמרא יתבאר מה היא כוונת המשנה בכל כלל וכלל, ומה היא באה למעט:

א. שום שומת הנזקין לא תהא אלא בכסף. ומיתומים אין גובים אלא שווה כסף, קרקעות ולא מטלטלין.

ב. והשומה והחיוב, נעשים בפני בית דין מומחין, ועל פי עדים שהם בני חורין, ובני ברית, ולא עבדים כנענים או גויים.

ג. והנשים אף הם בכלל הנזק, בכלל דיני הנזיקין כאנשים.

ד. ופעמים שהניזק והמזיק משתתפין בתשלומין. וכפי שיבואר בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו "שום כסף".

ודנה הגמרא: מאי מה הפירוש "שום כסף"?

אמר רב יהודה, כך הוא פירושו: שום זה, שומת הנזק, לא יהא אלא בכסף, שבית דין יעריכו את הנזק בשווי כספי, והמזיק ישלם לניזק סכום זה. ^[18] והגמרא מוכיחה מזה לדברי הברייתא:

תנינא להא שנינו במשנה הזאת את מה ששנו חכמים בברייתא. דתנו רבנן: ^[19] פרה שנכנסה לחצר של אחר, והזיקה בדריסה את הטלית של בעל הבית. וטלית שהזיקה פרה ואחר כך כשטלית זו הייתה מונחת ברשות הרבים, ^[20] נתקלה בה הפרה והוזקה, ^[21] אין אומרים: תצא פרה בטלית, וטלית בפרה! שבעל הטלית יטול ללא שומא את הפרה שהזיקה את טליתו, ובעל הפרה יקח ללא שומא את הטלית שהיא הזיקה את פרתו. אלא, שמין אותה בדמים. שמים את הנזקין לפי ערך הדמים, ומי שהזיק יותר ישלם את ההפרש. ^[22]

הרי דברי ברייתא אלו הם כפי ששנינו במשנתנו.

שנינו במשנה: שווה כסף.

והגמרא מביאה ברייתא המפרשת את דברי המשנה:

דתנו רבנן: "שוה כסף" שאמרה המשנה, מלמד, שאין בית דין נזקקין לתביעת נזיקין, לגבות מהמזיק את תשלומי הנזק, אלא אם כן יש למזיק נכסים שיש להן אחריות [קרקעות], ^[23] שניתן ליפרע מהם. אבל, אם קדם ניזק ותפס מטלטלין של המזיק, בית דין גובין לו מהן את תשלום הנזק. ^[24]

הגמרא מפרשת מדוע נקראים קרקעות "שוה כסף":

אמר מר בברייתא: "שוה כסף", מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות.

מאי משמע? כיצד "שוה כסף" מתפרש לקרקעות? אמר רבה בר עולא: "שוה כסף" פירושו דבר השוה כל כסף שישלמו עבורו. מאי ניהו, מהו הדבר שניתן לומר עליו ששוה כל מחיר? הוי אומר: דבר שאין לו אונאה. כלומר, קרקעות, שלא נאמר בהם דין "אונאה", שאם מכר אדם קרקע במחיר גבוה מערכה האמיתי או נמוך ממנו, אף אם היה ההפרש ביותר משישית, המקח קיים, ואין המוכר או הלוקח יכולים לחזור בהם מהמקח, וכמו כן אין הם צריכים להחזיר את הדמים היתרים. וזה הפירוש ש"שווים כל כסף", שכל מחיר שנותנים עבורן, זהו שווין, ואין מחזיר לו את היתרה. ^[25]

שואלת הגמרא: עדיין כיצד משמע שהכוונה דוקא לקרקעות? הרי "עבדים" ו"שטרות" נמי, ^[26] גם הם, אין להם דין אונאה, ואם כן, אף העבדים ושטרות "שוים כל כסף" שישלמו עבורם? ולכן מבארת הגמרא פירוש אחר: אלא, אמר רבה בר עולא: "שוה כסף", משמעו דבר הנקנה בקנין כסף, והיינו קרקעות. ^[27]

אך עדיין קשה, כיצד משמע שהכוונה דוקא לקרקעות? הרי עבדים ושטרות ^[28] נמי, גם הם נקנין בקנין כסף. ^[29]

אלא, אמר רב אשי: "שוה כסף" משמעו, דבר שהינו רק בגדר "שוה כסף", בו בלבד ישלם המזיק, ולא כסף עצמו. והני כולהו, כסף נינהו. העבדים והשטרות וכן כל המטלטלים הם בגדר "כסף" ולא "שוה כסף". כי דבר המיטלטל ממקום למקום קל להמירו לכסף, שיכול להביאו למקום שיש לו ביקוש, ולמוכרו שם, ולקבל עבורו כסף. מה שאין כן קרקע, הקבועה במקומה. לכן הקרקע נחשבת רק כ"שווה כסף", ואילו כל המטלטלין, כיון שקל להמירם, הרי הם נחשבים כ"כסף".

אך מקשה הגמרא סתירה מברייתא אחרת לברייתא זו:

רמי ליה [הקשה סתירה בין שתי ברייתות], רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע: תנא, שנינו בברייתא זו: "שוה כסף", מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. אין בית דין נזקקין לגביית תשלום נזיקין אלא מקרקעות בלבד.

והתניא, ומאידך, בברייתא אחרת שנינו: נאמר "כסף ישיב לבעליו", ודורשים "ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין, שניתן לפרוע תשלומי נזיקין מכל דבר המיטלטל, ואפילו מן ה"סובין". הרי שתשלום הנזיקין נעשה אף ממטלטלין. ^[30]

ומתרצת הגמרא: הכא, במאי עסקינן, בברייתא המפרשת את משנתנו שלא גובים אלא מקרקעות, מדובר בה ביתמי, כשהמזיק מת, ובאים לגבות את תשלום הנזק מהיתומים, באופן כזה אין גובים אלא רק מקרקעות שהניח להם אביהם, ולא ממטלטלין, על אף שהיו של אביהם. ^[31] ואולם הברייתא המרבה אפילו סובין, מדובר בה כשהמזיק קיים, שאז ניתן לגבות אף מן המטלטלין.

שואלת הגמרא: אי ברייתא זו מדברת ביתמי, אם כן, אימא סיפא, האומרת: אם קדם ניזק ותפס מטלטלין, בית דין גובין לו מהן.

אי מדובר ביתמי, אמאי [למה] בית דין גובין לו מהן? הרי הדין הוא שאין המטלטלין של היתומים משועבדים לתשלומי חובות אביהם?

ומתרצת הגמרא: כדאמר רבא אמר רב נחמן [בכתובות פד ב] שאף על פי שלא מועילה תפיסה של בעלי חוב ממטלטלין של יתומים, ^[32] מכל מקום, תועיל התפיסה כשתפס מחיים, כשתפסו הבעל חוב עוד בחיי האב. והכא נמי, כאן גם, בברייתא האומרת שאם קדם ניזק ותפס, בית דין גובה לו מהם, נפרש שמדובר כשתפס הניזק מחיים של אביהם.

שנינו במשנה: שווה כסף בפני בית דין.

הגמרא מבארת מה כוונת המשנה, ומה היא באה להשמיענו:

"שוה כסף בפני בי דין", פירושו, שקרקעותיו של המזיק יהיו [ברשותו] בפני בית הדין. ובא למעט, פרט למזיק, המוכר נכסיו לאחרים, וכילה את המעות שקיבל תמורתם, ואחר כך הולך לבית דין לדון בתשלום הנזק, שאין הבית דין גובין מן הקרקעות שבידי הלקוחות.

ותמהה הגמרא: שמע מינה, האם נשמע מכאן שאם לוה אדם כסף מחברו, ומכר את נכסיו [קרקעותיו] לאחר ההלואה, בטרם פרע את חובו, ואחר כך בא המלוה לבית דין לדון עם הלוה על גביית החוב, אין בית דין גובין לו, למלוה מהלוה, מהן, מהקרקעות שמכר הלווה?! והרי הדין הוא שבא המלוה וגובה מן הלקוחות, ואם כן, גם במזיק שמכר את נכסיו, יגבה הניזק מן הלקוחות! ^[33]

ולכן, הגמרא מפרשת אחרת את המשנה: אלא, כוונת המשנה שאמרה "ובפני בית דין", היא לומר, שדיני נזיקין שחיובם הוא מטעם קנס, צריך שידונו דוקא "בפני בית דין מומחין", ^[34] ובאה למעט פרט לבית דין הדיוטות, שלא דנים דיני קנסות. ^[35]

שנינו במשנה: "על פי עדים בני חורין", שיעידו לפני בית דין על הנזק שהמזיק הזיק.

והגמרא מפרשת מה באה המשנה להשמיענו:

"על פי עדים" פירושו, שנודע לבית הדין רק מפי עדים, פרט למודה בקנס, ואחר כך באו עדים, שהוא פטור. שאם הודה המזיק לפני בית דין על חיובו בתשלום שחייבה התורה מטעם "קנס", ^[36] הרי גם אם יבואו לאחר מכן עדים ויעידו אף הם על חיובו, הוא פטור כ"מודה בקנס". ^[37]

שואלת הגמרא: הניחא, פירוש זה עולה יפה, למאן דאמר, לשיטת רב, הסובר ^[38] שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, אכן פטור. אלא [אבל] למאן דאמר, לשיטת שמואל הסובר שמודה בקנס ואחר כך באו עדים, חייב, מאי איכא למימר? מה יש לומר שהמשנה באה להשמיענו, הרי אי אפשר לפרש שהמשנה באה למעט את המודה בקנס ואחר כך באו עדים, שהוא פטור? ^[39]

הערות

^[18] ומה שבאה המשנה לחדש בזה, ראה להלן הערה 22.

^[19] ושמע מינה דברייתא עיקר היא. רשפי. וראה לעיל י ב.

^[20] כלומר, לא ברשות בעל הטלית, שאז אמר לו "תורך ברשותי מאי בעי".

^[21] כך פירשו התוס' את שיטת רש"י, שהזיקו זה את זה. וכן כתבו, "פירש רש"י, שהזיקו שניהם זה את זה, כגון שנתקלה הפרה בטלית, ונקרעה הטלית, ונשברה רגלה של הפרה". ומשמע שמפרש שהיה זה באותה הזדמנות. והתוס' הקשו, שלא שייך שיהא באותה הזדמנות, כי לענין הטלית שהוזקה, מדובר דוקא בחצר הניזק, ולעניין הפרה שהוזקה מדובר ברשות הרבים. וצריך לומר, שהיה בזה אחר זה, וכפי שמשמע ברש"י. [וראה עוד בתוס', שאף שהיא משנה לקמן בהמניח, צריך לומר שתנא והדר מפרש]. והתוס' פירשו ששני דינים נפרדים הם: האחד, "פרה שהזיקה טלית, אין אומרים תצא פרה בטלית", מדובר שכוונתה היתה להזיק, והוי קרן, וקמ"ל שאין השור מוחלט לניזק כדעת רבי עקיבא, אלא אמרינן "יושם השור", כדעת רבי ישמעאל. והדין השני, "טלית שהזיקה פרה, אין אומרים תצא טלית בפרה", מדובר שמת בעל הטלית ובא לגבות מיתומים, שלא נאמר, אף שאין גובין ממטלטלין ביתומים, בכל זאת, מגוף המזיק ניתן לגבות מהם, לכן קמ"ל שלא. וראה בביאורי התוס' בחברותא על התוס' מה שכתבנו בביאור הדברים. וראה שם בשם רבינו פרץ שזו היא כוונת המשנה "שום כסף", לעניין זה שלא יגבה ביתומים מגוף המזיק, אלא רק ישומו בדמים. ראה שם.

^[22] צריך ביאור, מה היה הסלקא דעתך שיטול גוף המזיק יותר ממה שהזיק? וכתב הנמו"י "דלא בא אלא לומר, שאף על פי שכ"א שוה דמי מה שהזיק בדקדוק, אין הניזק יכול ליטלו בלא שומת בי"ד, שהמזיק יכול לעכב שלא יטול אלא בשומת בי"ד". וראה שם, שזו היא הכוונה במה שאמרה המשנה "שום כסף", שאף אם נראה שהנזקין שוין, לא אמרינן יצא זה בזה בלא שומא. ובתוס' רי"ד פירש, שמדובר באופן שבאותו מעשה הוזקו הפרה והטלית זה בזה, "ואתא לאשמועינן, דאף על גב דבשעה שהזיק, הוזק כל חד וחד, לא אמרינן יצא נזק בנזק. מה דליכא למשמע משני שוורים שחבלו זה בזה". והיינו, כיון שבמעשה אחד הוזקו שניהם, לכן היינו אומרים שבי"ד לא יזדקקו לדין זה, קמ"ל. [וראה כן נמי במאירי].

^[23] "נכסים שיש להם אחריות היינו קרקעות, שאחריות כל אדם הלווה והנושה בחברו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן" [רש"י קידושין כו א]. הגמרא תפרש מיד למה קרקע נקרא "שוה כסף".

^[24] כך פירש רש"י. ומשמע שאם לא תפס ואין לו קרקעות, לא יזדקקו לתביעת הנזיקין. והקשה הש"ך סימן תי"ט סק"ב, שאמנם למסקנא הגמרא מעמידה שמדובר ביתומים, אך קשה על הסלקא דעתך כיצד אפשר היה לפרש דבגלל שאין לו קרקע יפטר מלשלם. ועוד, שאם כן, לא שבקת חיי לכל בריה, שכל מי שלא יהיה לו קרקע יזיק לבריות ויפטר מלשלם. ועוד, דלעיל [ט א] הגמרא שואלת בפשיטות שאם אין לו, ודאי יתן לו סובין, ומשמע שלא עולה על הדעת לומר שלא יצטרך המזיק לשלם כלל [האחרונים כתבו ליישב קושיא זו, שלעיל מדובר לפי המסקנא כאן]. לכן מפרש הש"ך, שכוונת הברייתא בסלקא דעתך היא, שאין נזקקין לגבות מהמזיק אלא קרקעות אף על פי שהמזיק רוצה לשלם מטלטלין. ואולם פשוט, שאם אין קרקעות, שחייב לשלם ממטלטלין.

^[25] יש ראשונים הסוברים שבקרקע אין כלל אונאה, אולם התוס' סוברים שביותר ממחצה יש אונאה גם בקרקעות, ופירשו ש"שוה כל כסף" הוא לאו דוקא אלא הכוונה יותר ממטלטלין.

^[26] מוכר שטרי חוב לחברו, כדי שהקונה יוכל לגבות לעצמו את החובות הכתובים בהם. וראה בהערות על התוס' הערה 28 מה שכתבנו בשם בית הלוי. ומכאן מוכח שהשטרות הן בדין גוביינא, ונחלקו בזה הפוסקים ראה בשו"ע סימן ק"א סעיף ה' ובש"ך שם וב"תומים".

^[27] דמטלטלין אין נקנין בכסף אלא במשיכה [ראה ב"מ מז ב].

^[28] רש"י כתב דשטרות דנקנות בכסף לא אתפרש היכא. ובתוס' כתבו שלא גורסים "שטרות" והרשב"א כתב שאם גורסים כן יש לפרש שנקטו "שטרות", אגב אונאה שהוזכר בו עבדים ושטרות.

^[29] בתוס' תלמיד ר"ת הקשה: אמאי לא ידע רבא דמצי תלמודא למפרך ליה הכי כדפריך לעיל גבי אונאה וכו"'. ומתרץ, איכא למימר, דגבי אונאה חשיב ליב פירכא דהא גבי קנין קרקע כתיב בהדיא "שדות בכסף יקנו" ולהכי קרי ליה מתניתין "שוה כסף", אבל עבדים דאתו מדרשא, לא.

^[30] ממה שכתוב בהדיא בתורה שמשלם "כסף" לא נתקשה, כי הבין שמדובר רק כשאין כסף [ע"פ תוס']. והקשה הפנ"י, למה לא פירש ש"ישיב אפילו סובין" היינו כשיש לו קרקעות אך המזיק רוצה דוקא לתת מטלטלין. ומתרץ, כי אי סלקא דעתך שאין שעבוד הניזק על מטלטלין דמזיק, לא היתה הסברא נותנת שיכול לדחותו ממקרקעי למטלטלי, כשם שאין יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית, שאם כן הורע כוחם.

^[31] רש"י בב"מ פירש כיון שמעיקרא לא עליהם סמך וכו'. ואולם כאן כתב רש"י "דאיכא למימר לאחר מיתת אביהם קנאום". וראה במאירי שכתב "אף באותם שהיו מאביהם בודאי. ואף על פי שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים, דרך שיטפה כתבוה, שאפילו נתברר שהיו של אביהם, אינם משועבדים". ובאמרי בינה דיני הלואה סימן ב' כתב שרש"י רק בא לפרש למה הבעל חוב לא סומך על מטלטלין, משום שיכולים לומר, לאחר מיתת אביהם קנאום. ומה שאין כן בקרקעות, שאין יכולים לומר, דמחזקינן להו בחזקת אביהן.

^[32] רבא אמר לדברי רבי עקיבא שם, וראה שם ברש"י ותוס' מה שנחלקו בביאור קושית הגמרא.

^[33] כך פירש רש"י. והתוס' הקשו, לשם מה אמרה הגמרא "שמע מינה". והרי ממה נפשך, אם סובר המקשן שנזקין, שהם מלווה הכתובה בתורה הוי ככתובה בשטר, אם כן, היה לו להקשות ממתניתין [ב"ב קעה ב] שמלוה בשטר גובה ממשועבדים. ואם סובר שלא הוי ככתובה בשטר, אם כן, באמת אין גובין ממשועבדים. ובפני יהושע כתב לפרש דהוה אמינא כי מה שגובה ממשועבדים זה רק כשהניזק או המלוה הקדימו והיתרו בלוקח שלא יקנה את שעבודם, אבל אם שתקו עד שהלה כבר כילה את מעותיו [דייק כן מלשון רש"י], בזה לא יגבו, שלא יפסידו הלקוחות. וזה מקשה הגמרא "שמע מינה", כי פשיטא לן שאף בכה"ג גובה. והתוס' פירשו דהוכחת הגמרא היא שדעת משנתינו ש"שעבודא לאו דאורייתא" יקשה על הסוברים ששעבודא דאוריתא. ראה בביאורים על התוס'.

^[34] כלומר "סמוכין", שקיבלו "סמיכה", רשות לדון מדיינים אחרים שאף הם נסמכו על ידי "סמוכים", סמוך מפי סמוך, עד משה רבנו [ראה ברמב"ם סנהדרין ס"ד]. ושאינם סמוכים נקראים "הדיוטות".

^[35] והרא"ש כתב לפרש עוד, שמן התורה בדיני ממונות בעינא מומחים אפילו בנזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור, אלא מפני התקנה, שלא ירבו גזלנים וחמסנים, אפילו הדיוטות דנים, בגדר "עבדינן שליחותייהו", שהדיינים ההדיוטות כאילו דנים בשליחותם של הסמוכים. וראה כן נמי ברבנו פרץ שכתב "דמיירי לעניין ד' אבות דבמתניתין, כדאמרינן לקמן פרק החובל [פד א], כל ששמין אותו כעבד, אין גובין אותו בבבל".

^[36] ראה לעיל ה א הערה 1 בהגדרת קנס וממון.

^[37] דין מודה בקנס לומדים מהפסוק "אשר ירשיעון אלהים" [בית דין], פרט למרשיע עצמו. ובגמרא לקמן עה א מובא, שהמודה בקנס ואחר כך באו עדים, שהוא פטור, לומדים זאת מפסוק אחר "אם המצא תמצא בידו", ודורשים: "המצא" בעדים, "תמצא" בדיינים, פרט למרשיע את עצמו.

^[38] לקמן עד ב עה.

^[39] אף על גב דשמואל סובר שם שנחלקו בזה תנאים מכל מקום לא מסתבר שהיא כנגד סתם משנה [שיטמ"ק].

שלשה כללות שלושה דינים נבדלים בארבע מקומות השונים זה מזה בהגדרתם. שאף שאין כאן ארבעה דינים שונים, מכל מקום כיון שמדובר בארבעה מקומות שונים בדינם, מחשיבים אותם כארבעה כללות.

א משנה כיצד נגבים הנזקים? — שום (הערכת) כסף, בשוה כסף, בפני בית דין. ונזקין גובים על פי עדים שהם בני חורין ולא עבדים, בני ברית (יהודים) ולא גוים. והנשים בכלל הנזק, הן בשעה שהן מזיקות והן כשהן ניזוקות, שאין דין שונה לגברים ולנשים בזה. והניזק והמזיק לעתים משתתפים בתשלומין.

ב גמרא משנה זו שלשונה קצרה ביותר צריכה תחילה לפירוש עצם המילים והמושגים שבה. ומבררים: מאי [מה פירוש] "שום כסף" השנוי במשנה?

אמר רב יהודה: שום (הערכה) זה לא יהא אלא בכסף, שצריך לקבוע ערך כספי מדוייק לנזק, שלא יעשוהו בקירוב ובהשוואה לדברים אחרים.

ומעירים: אם כן תנינא להא דתנו רבנן [שנינו במשנה את ההלכה הזו ששנו חכמים בברייתא הבאה]: פרה שהזיקה טלית, וכגון שדרסה עליה וקרעתה, וטלית שהזיקה פרה שהסתבכה רגל הפרה בטלית זו ונשברה, אין אומרים: תצא פרה בטלית וטלית בפרה, מתוך הנחה שהנזק הוא שווה בערכו, אלא שמין אותה בדמים גם את הטלית וגם את הנזק שנגרם לפרה, ואם יש עודף משלם החייב את ההפרש הזה.

ג וממשיכים בפירוש המשנה: "שוה כסף" מהו?

דתנו רבנן [ששנו חכמים בפירוש הדברים]: "שוה כסף" — הרי זה מלמד שאין בית דין עצמם נזקקין לגבות מן המזיק אלא לנכסים שיש להן אחריות, כלומר, קרקעות. אבל אם קדם ניזק ותפס מטלטלין של המזיק לפרעון נזקו — בית דין גובין לו מהן.

ומבררים את הדברים: אמר מר [החכם]: "שוה כסף" — מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות. ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד נשמע מובן דבר זה מהלשון "שווה כסף", שנפרעים בית דין דווקא מקרקעות?

אמר רבה בר עולא, משמעות הדברים היא: דבר השוה כל כסף, מאי ניהו [ומה הוא] — דבר שאין לו אונאה, כי אין דין אונאה בקרקעות, והמשלם יותר מערכה של הקרקע לא נחשב כמי שרימוהו במיקח. ומקשים: הלא עבדים ושטרות נמי [גם כן] אין להן אונאה, ומהם אין נפרעים בית דין לנזקים! ונמצא שאין הסבר זה מתאים.

אלא אמר רבה בר עולא: "שווה כסף" כוונתו: דבר הנקנה בכסף, והרי זה דווקא קרקעות, כי מיטלטלים אינם נקנים אלא במשיכה. וגם על הסבר זה מקשים כמקודם: עבדים ושטרות נמי [גם כן] נקנין בכסף!

אלא אמר רב אשי: יש להבין את המשנה כמתייחסת לקרקעות במובן: "שוה כסף" — ולא כסף, והני כולהו [ואלו כולם] מיטלטלים, ואף עבדים ושטרות — כסף נינהו [הם], שכל הדברים המיטלטלים שיש להם ערך, כיון שאפשר להעבירם מיד ליד אפשר לקרוא להם "כסף", מה שאין כן קרקעות, שאינן כסף.

ובענין זה רמי ליה [השליך לו, הראה לו סתירה] רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: תנא [שנה] החכם בברייתא זו: "שוה כסף" — מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות, כלומר, דווקא קרקעות. והתניא [והרי שנויה ברייתא אחרת] על האמור בתשלום נזקים: "כסף ישיב לבעליו" (שמות כא, לד) — לרבות שוה כסף, שניתן לשלם לנזקים מכל דבר ואפילו סובין. משמע שגובים ממזיק אפילו ממיטלטלים!

ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] בברייתא לפיה אין גובים אלא מקרקעות — ביתמי [ביתומים], שאביהם (או ממונו) הזיק ומת האב ונשארו יתומים, שמהם אין בית דין גובה אלא קרקעות, ולא מיטלטלים.

ושואלים: אי [אם] אתה מפרש שכאן עוסקים ביתמי [ביתומים], אימא סיפא [אמור את סופה] של הברייתא: אם קדם ניזק ותפס מטלטלין — בית דין גובין לו מהן. אי ביתמי [אם ביתומים] מדובר, אמאי [מדוע] בית דין גובין לו מהן? והרי מיטלטלים של יתומים אין משתעבדים לחוב של אביהם!

ומשיבים: יש להסביר דבר זה כדאמר [כפי שאמר] רבא אמר רב נחמן שמועילה תפיסה של בעל חוב בנכסי אדם שמת, במקרה שתפס בעל החוב מחיים (בחיי האב). הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש שתפס מחיים את המיטלטלים, ובינתיים מת המזיק, שגובה מן המיטלטלים שתפס, אף שכעת אין המזיק בחיים, אלא יתומיו.

ד עוד שנינו במשנה: בפני בית דין.

ומסבירים, הדגשה זו באה ללמדנו: פרט למקרה שהמזיק מוכר נכסיו ואחר כך הולך לבית דין, ואין להם עתה ממה לגבות ממנו, שאין בית דין גובה מן הנכסים שנמכרו.

ותוהים: שמע מינה [האם תלמד מכאן] שאם אדם לוה כסף ומכר נכסיו ואחר כך בא המלוה לבית דין, אין בית דין גובין לו מהן? הרי כמה וכמה הלכות יש בענין זה, שכל הקרקעות השייכות ללווה משתעבדות לחוב בעליהן וגובים מהן בעלי החוב את חובם!

אלא יש לחזור מהסבר זה ולומר: "בפני בית דין" באה ללמד: פרט לבית דין הדיוטות, שדיני קנסות שבנזקין ניתן לגבות רק בבית דין של מומחים, שלמדו וקיבלו רשות להורות, ולא בבית דין של הדיוטות.

ה עוד שנינו במשנה: על פי עדים.

ומסבירים, הדגשה זו באה ללמדנו: פרט למי שהיה מודה בקנס, כלומר, מודה מעצמו בעבירה שחייב עליה קנס קצוב מן התורה ואחר כך באו עדים והעידו שעשה דבר זה, שהוא פטור.

ושואלים: הניחא [דבר זה נוח] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: מודה בקנס ואחר כך באו עדים — פטור. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר]: מודה בקנס ואחר כך באו עדים — חייב, מאי איכא למימר [מה יש לומר] בהסבר הדגשה זו של המשנה?

ומשיבים: לפי שיטה זו "על פי עדים" באמת לא נצרך להיאמר לעצמו, אלא סיפא אצטריך ליה [סופו המשכו של המשפט הוצרך לו] כדי להגדיר מי הם העדים הכשרים לחייב על פיהם בדיני נזיקין:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

There are only three distinct principles, but they are listed as four cases because they apply in four different places.

MISHNA: The determination of payment of damages is made by monetary appraisal. One pays with items worth money. This halakha applies before a court. And it is based upon the testimony of witnesses who are free men, i.e., men who are not Canaanite slaves, and who are members of the covenant, i.e., Jews. And women are included in the halakhot of damages in the same way as men. And both the injured party and the one liable for the damage are involved in the payment. The Gemara will explicate each of these principles.

GEMARA: What is the meaning of: The determination of payment of damages is made by monetary appraisal?

Rav Yehuda says: This appraisal of the damage caused should be made only in terms of the monetary value of the damage.

The Gemara notes: We learn, in this mishna, this halakha that the Sages taught explicitly: In a case in which a cow damaged a cloak, and the cloak injured the cow, e.g., the cow tread on it, thereby damaging it, and it became entangled in the cow’s legs, causing the cow to trip, one does not say that it may be presumed that the damage to the cow is offset by the damage to the cloak and the damage to the cloak is offset by the damage to the cow, and therefore the owners of both are exempt from any payment. Rather, the court appraises separately the damage caused to each side in terms of its monetary value and only then calculates to what extent the liabilities offset each other.

§ The mishna continues: With items worth money; to what does this refer?

This is as the Sages taught in a baraita: Payment is made with items worth money. This teaches that the court attends to the collection of damages only in order to collect from property that serves as a guarantee, i.e., land. But if the injured party proceeded, of his own accord, to seize movable property from the one liable for the damage, the court collects damages for him from those items he seized. According to the baraita, the phrase: Items worth money, is referring to land.

The Gemara analyzes this: The Master said in the baraita: Payment is made with items worth money. This teaches that the court attends to the collection of damages only in order to collect from property that serves as a guarantee, i.e., land. The phrase: Items worth money, therefore, is used as a term for land. The Gemara asks: From where is this inferred?

Rabba bar Ulla says that the phrase: Items worth money, is referring to something that is worth any amount of money, and what is that? It is something that is not subject to price fraud, which is the halakha with regard to land. Unlike the sale of movable property, the sale of land is valid irrespective of the sum for which the land is sold. The Gemara challenges this explanation: But slaves and documents are also not subject to price fraud, and yet these are not included in the phrase: Items worth money, as the court does not collect payments of damages from them.

Rather, Rabba bar Ulla said: The phrase is referring to something that is acquired with money, which is the halakha with regard to land but not with regard to movable property (see Kiddushin 26a). The Gemara rejects this explanation: But slaves and documents are also acquired with money.

Rather, Rav Ashi said: The phrase is referring to something that is worth money, but is not actually money, and all these things, i.e., movable property, slaves, and documents, are considered like actual money because they have the defining characteristics of money in that they are valuable and portable.

Rav Yehuda bar Ḥinnana raises a contradiction to the opinion of Rav Huna, son of Rav Yehoshua: In the baraita cited earlier it is taught: The mishna’s statement that payment is made with items worth money teaches that the court attends to the collection of damages only in order to collect from property that serves as a guarantee, i.e., land. But it is taught also in another baraita: The verse states the superfluous phrase: “He shall recompense” (Exodus 21:34), to include items worth money, and even bran, a relatively inferior commodity, is accepted as a valid form of payment. The first baraita teaches that only land is a valid form of payment, whereas the second baraita teaches that one may pay even with movable property.

The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita that teaches that the court collects damages only from land? We are dealing with a case where damages are collected from orphans whose father was liable to pay damages. The baraita teaches that the liability inherited by the orphans applies only to the land they inherited from their father as it is liened to their father’s debts.

The Gemara asks: If the baraita is referring to collection from orphans, say, and try to explain accordingly, the latter clause of the baraita: But if the injured party proceeded, of his own accord, to seize movable property from the one liable for the damage, the court collects damages for him from those items he seized. The Gemara asks: If, as suggested, the baraita is referring to collection from orphans, why does the court collect damages for him from those items he seized, as the father’s movable property is not liened to his debts?

The Gemara answers: The case is like that which Rava says that Rav Naḥman says with regard to a mishna (Ketubot 84a), which teaches that creditors who seize movable property as payment for a debt may keep those items: That is referring to a case in which he seized the property while the debtor was still alive. Here also, the baraita is referring to a case in which he seized the property while the one liable for the damage was still alive.

§ The mishna continues: Before a court. What does this phrase mean?

This phrase should be understood as a qualification of the previous phrase in the mishna that teaches, as the Gemara explained, that a court collects damages only from land. The mishna then teaches that the court collects only from land that is still in the possession of the one liable for the damage when he appears in court. This excludes a case where the one liable for the damage sells his landed property and afterward goes to court. Since at the time of the hearing he no longer owns land, the court does not collect damages from it.

The Gemara challenges this: Should we conclude from the mishna that if one borrows money and then sells his landed property, and afterward he goes to the court, the court does not collect the loan from those landed properties that he sold? This is certainly incorrect, as the creditor has a lien on the debtor’s property from the time that he borrows the money.

Rather, the phrase: Before a court, should be understood as an independent clause that excludes a court of non-ordained judges [hedyotot] from judging all types of damages, as the payment for certain types of damage is considered to be a fine, and only expert judges who have been ordained are able to impose fines.

§ The mishna continues: Payment is made based upon the testimony of witnesses.

The Gemara explains: This clause is stated to exclude from liability one who admits he is liable to pay a fine, even if witnesses come afterward and testify that he is liable to pay it. The mishna teaches that he is nevertheless exempt, due to his admission.

The Gemara asks: This works out well according to the one who says: One who admits he is liable to pay a fine is exempt, even if witnesses come afterward and testify to his liability. But according to the one who says: With regard to one who admits he is liable to pay a fine and then witnesses come afterward and testify that he is guilty, he is liable to pay the fine, what is there to say in explanation of this clause of the mishna?

The Gemara answers: This clause does not serve to exclude some other case; rather, it is needed to preface the latter clause that teaches that the only people who are accepted as witnesses in cases of damages are both

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' שום כסף כו' אמר ר' יהודה שום כסף זה לא יהא אלא בכסף תנינא להא דתנו רבנן פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותן בדמים ש"מ דכל בלא שומא לא גמר ומקני וכן הדין המחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם עשאן דמים. שוה כסף כדתניא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם ותפס מטלטלין ב"ד גובין לו מהן. אוקימ' ביתמי ואם קדם ותפס מטלטלי מחיים ב"ד גובין לו מהן והא דרב אשי דאמר שוה כסף ולא כסף פירוש איזהו דבר שהוא שוה כסף והוא עצמו אינו כסף זה קרקע אבל עבדים ושפחות וכיוצא בהן כולן כסף הן ולא מיתוקמא בפני ב"ד [אלא] פרט לב"ד הדיוטות.

פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה. אלא שמין אותן בדמים פרש"י שמין את הניזקין בכסף ומי שהזיק את חברו יותר ישלם ומתוך פי' נראה שבא להשמיענו שאם הזיקו זה את זה שאין אומרים יצא נזק זה כנגד זה וזה כפירושו שפירש שהפרה והטלית הזיקו זה את זה וכבר כתבנו שא"א לפרשה כן ועוד שאפילו נפרש שהפרה הזיקה טלית ברשות הניזק וטלית זו הזיקה פרה זו ברשות הרבים מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא שנויה כן בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה אם הם תמים משלמין במותר נזק שלם וכן אין לפרש שבא להשמיענו שלא יקח הניזק את המזיק כלו מחמת הזיקו שאף הא שמעינן לה מההוא מתניתין דפרק המניח את הכד כך הקשו בתוס' וקושיא זו אינו מכיר וכי אומר לברייתא פשיטא מתניתין היא והלא כל הברייתות כן והדא גופא אמרינן תנינא להא דתנן ואפילו מה שמפורש במשנתינו שונין אותו בברייתא בכמה מקומות אין להם מספר ועל כן אלו היינו מפרשים שהזיקו זה את זה בזה אחר זה במקומות חלוקים איני רואה קושיא מכאן אלא ודאי זה א"א מצד אחר לפי שהבור אינו משלם מגופו אלא מן העליה וכן הפרה אם הזיקה בשן או ברגל ואף בתוס' כן הקשו ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין אומרים תצא פרה בטלית אתא לאשמועינן לאפוקי מדרב יעקב דאמר בפרק המניח יוחלט השור אלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן בדמית בעל התקלה ונפלו נכסיה קמי יתמי וקמ"ל דלא תימא אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכן לנזיקין אפ"ה משתלם מן הטלית משום דמה שאמרה תורה שהנזקין משתלמין מן העליה ליפות כחו של ניזק דאי אין המזיק שוה כדי נזקו שמשלם מן העידית שבנכסיו אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כי הכא אמרינן מגופו הוא משתלם וכאלו תפס מחיים דאב ולא הוי מטלטלי דיתמי קמ"ל לעולם אינו משתלם מגופו ומטלטלי דיתמי הוא וגם זה אינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הנזקין ובע"ח דבר תורה גובין אף מטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינן נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העליה אא"כ תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים בזה שלא יהו הנזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידם על דינם במקום זה.

דבר השוה כל כסף. מכאן נראה שאין שומא כלל בקרקעות דשוין הם כל כסף לומר דיש אנשים מחשיבין קרקע יותר מכל כסף וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל סבור דלא אמרו אלא שאין להם אונאה כמטלטלין לשתות וליתר משתות אבל בפלגא יש להם שומא ונסמוך על הירושלמי שאמרו שיש להן שומא בדבר מופלג פי' מופלג מלשון פלגא ואינו נראה חדא דאנן סמכינן ושוה כל כסף אין לו שיעור ועוד שהרי שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות ובכל הני י"ל יגיד עליו ריעו והקדשות יגידו על כלן שהרי הקדשות אין להם שום אונאה דאיש את עמיתו כתיב ומהן אתה למד לכל השאר ועוד דכל מה ששנו באותה משנה דוקא דהא קתני בה ( ) אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכבר הארכתי בה יותר מזה בפרק הזהב.

אלא אמר רבא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנים בכסף. אית ספרים דלא גרסי בהו שטרות דשטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה כדאיתא בפרק הספינה וא"נ באגב ואף לספרים דגרסי ליה נראה דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו דאין להם אונאה עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה ואתא רבא ופירש דבר הנקנה ככסף הדר ואקשי כקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא כנ"ל להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י שטרות לא איתפרש היכא.

שמעת מינה לוה ומכר נכסים ואח"כ באו לב"ד אין ב"ד גובין לו. פרש"י ז"ל דה"ק ש"מ אין ב"ד גובין לו מהן ואנן קי"ל דאתי מלוה וטריף וזה תימא ה"ד אי נזקין כמלוה ע"פ פשיטא דאין גובין ואי כמלוה בשטר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכי ה"ל לאקשויי המלוה את חברו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדין ואי היא גופא קמ"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אף היא הול"ל בהדיא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור"ת פי' דה"ק ש"מ לוה אפילו בשטר ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן דבר תורה דשעבודה לאו דאורייתא וכיון שכן אף הנזקין אין גובין מן הלקוחות דאע"ג דאית ליה קלא טפי ממלוה ע"פ מ"מ אין להם קול גדול אפילו במוכר שדהו בעדים ולפיכך העמידום על דינם ואין גובין שאלו כמ"ד שעבודא דאורייתא אטו כיון דגובין דבר תורה למלוה מן הלקוחות בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר אלא דמן התקנה אין גובין מהן אע"פ דלית ליה קלא ודאי היה מן הדין לגבות הנזקין מן הלקוחות דקול יוצא לנזקין טפי ממע"פ אלא ודאי מדקאמר דאין ב"ד גובין לניזקין מן הלקוחות ש"מ דשעבודא לאו דאורייתא ולימא תהוי תיובתא דמ"ד שעבודא דאורייתא אלא פרט לב"ד הדיוטות ולומר שאין הקנסות נגבין אלא במומחין ואע"ג דנזקין דמתניתין לאו בדיני קנסות קמיירי וכדאמרינן לעיל באבות דר' אושעיא מכל מקום דרך התנא להיות שונה ורומז בעלמא ותדע דהא אמרינן נמי על פי עדים פרט למודה בקנס.

אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. וליכא למימר פרט למודה בקנס ולא באו עדים דהא מתניתין היא בהדיא בפרק מרובה דעל פי עצמו פטור.

המשנה הרביעית והכונה לבאר בה ענין החלק השלישי לבאר בעניני התשלומין על איזה צד נעשין ולאיזה דבר אנו צריכים עד שלא נחייבהו ואמר על זה שום כסף ושוה כסף בפני בית דין על פי עדים בני חורין ובני ברית והנשים בכלל הנזק והניזק והמזיק בתשלומין אמר הר"ם לפי שזכר מה הם הנזקין ובאי זה תנאים יתחייב האדם לשלם על ההזק המגיע מנכסיו התחיל לבאר איך ישלם ואמר ששמין הניזק בדמים לא שיצא דבר בדבר כגון אם אכל שור פירות לא נאמר לבעל הפירות טול השור חלף מה שאכל משלך אלא נשום מה שאכל לו בדמים וכופין לבעל השור לשלם ומה שאמר שוה כסף ר"ל כי לא ישלמו הניזקין מיתמי אלא מן הקרקע לא מן המטלטלין הם עצמן כסף ואמר שהם לא ירדו במה ששוה כסף והוא הקרקע ודין זה מיוחד ביתומים בלבד אמנם המזיק עצמו כשישלם שיעור מה שהזיק מן המטלטלין נסתלקו בית דין מקרקעותיו ואותה שומא והתשלומין לא יהיו אלא בבית דין מומחין ולא הדיוטות ובעדות עדים בני חורין ובני ברית אבל לא בעדות עדים גוים והוצרך למעטם לפי שיעלה על הדעת שיותר נקל בעדות הנזקין מאורעיהם ולמיעוט מה שיזדמן שיהיה עליהם עדים כשרים לפי שההראות בין האנשים ובין הבהמות גם כן רוב היותם במעמד עמי הארץ והעבדים והגרים לכן הודיענו שלא יקבלו בזה אלא עדים כשרים כמו בשאר העדיות ואין הפרש בין האנשים והנשים בנזקין כלם בין שהיא מזקת או נזוקת ומה שאמר והנזק והמזיק בתשלומין רמז אלו הדברים שחייבים עליהם חצי נזק כמו שיתבאר שישלם המזיק חצי נזק ויפסיד הנזק החצי וזה החצי נזק גם הוא לא יתקיים אלא במה שיתקיים הנזק שלם ר"ל בעדים ובבית דין מומחין ונכסי בני ברית ושאר התנאים מלבד מה שאמר במיטב הארץ כי זה אינו ראוי בחצי נזק כמו שיתבאר:

אמר המאירי שום כסף וכו' כלומר שהנזקים צריכין שומת דין ר"ל שאם יש בכאן שני דברים שהוזקו אחד בחברו אין אומרין תצא אחת בחברתה אע"פ שאין נזקן שוה אלא שמין את הנזקין בשויין וזהו שום כסף והמותר משתלם:

בשוה כסף פרשו בגמרא קרקע ופירושו שאין בית דין נזקקין לפרעון הניזק אלא מן הקרקע ומה שקראו שוה כסף לפי שאינו כסף הא כל דבר המטלטל כסף הוא ודבר זה העמידוהו בגמ' ביתומים שאלו מן המזיק ודאי נזקקין לו לגבות הנזק מאיזה דבר כמו שביארנו דישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין ולא סוף דבר בשרצון המזיק או הלוה לפרוע מן המטלטלין אלא אף בשבית דין באים להגבות מגבין תחלה מן המטלטלין אלא שאם מתו הבעלים שנתחייבו בנזקים אלו אין נזקקין להגבות לניזק מן היתומים אלא א"כ הניח להם אביהם קרקע שמטלטלין של יתומים אינם משועבדים לבעל חוב ולא לניזק ולא סוף דבר באותם שבאו להם לאחר מיתת אביהם אלא אף באותם שהיו מאביהם בודאי ואע"פ שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים דרך שיטפא כתבוה שאפילו נתברר שהיו של אביהם אינם משועבדים ואפילו תפשום הואיל ולא תפשום בחיי האב אין הפרש בין אותם שקנו הם לאותם שהניח להם אביהם אלא שבאותם שהניח להם אביהם מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ובאותם שקנו הם אפילו מצוה ליכא אבל שיעבוד אין בהם כלל ואפילו גוף השור אינו משועבד שהרי כשמת זכו בו יורשים ונעשה כאלו מכרו להם או הקדישו קודם העמדה בדין:

בפני בית דין ר"ל בית דין מומחין וסמוכין ופירשו בגמ' למעט בית דין הדיוטות ר"ל שאין מומחין שאין דנין דיני קנסות אלא במקום מומחין וסמוכין והוא בארץ ישראל ומ"מ יראה בפרק החובל דוקא נזקי אדם באדם ואדם בשור אבל שור בשור ושור באדם דבר מצוי הוא וגובין אותו בבבל ושם יתבאר על פי עדים ולא על פי עצמו שהרי מודה בקנס פטור ואפילו באו עדים אחר כן בני חורין ובני ברית הא עבדים כנעניים וגוים אין נאמנין ואע"פ שאין הדבר רגיל להיות במקומות אלו ישראלים מכל מקום כל שאין שם ישראלים הפסיד והנשים כאנשים בכל דיני הנזקים ולכל שאר הדינין והעונשים שנאמר אשר תשים לפניהם ולא נאמר לפני בני ישראל:

הניזק והמזיק בתשלומין כלומר בקצת תשלומין והוא התמות שאין התמות נפרע אלא בחצי נזק ונמצא שכל אחד מפסיד חצי נזק ואע"פ שחצי נזק של קרן אינו אלא קנס ומן הדין אין בו חיוב תשלומין ואין ראוי לקרות דבר זה הפסד אצל הניזק מ"מ ממה שזכו לו מן השמים והוא חצי הנזק וההפסד מפסיד קצתו בפחת נבלה שמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין שמקבל על עצמו על הדרך שהתבאר:

זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שבארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ממה שפירשנו במשנה בשום כסף אתה אומר שפרה שנסתבכה בטלית ונשתברה רגלה של פרה ונקרע הטלית אין אומרין הואיל והוזקו אחד בחבירו יצא אחד בחבירו ולא יהא בית דין נזקק עוד לדין זה אלא שמין את הנזקים והמותר משתלם ולא סוף דבר פרה וטלית שבעל הטלית חייב לשלם מן העליה ובעל הפרה אינו משלם אלא מגופו אלא אף בששניהם משתלמין מגופם או שניהם מן העליה וכמו שאמרו בפרק המניח שני שורים שחבלו זה בזה משלמין במותר כדינם תם לחצי נזק ומועד לנזק שלם זהו פירוש השמועה לדעת גדולי הרבנים ושמא תאמר מה הוצרכה והרי למדנוה מזו של שני שוורים שחבלו זה בזה אפשר שהייתי אומר התם הוא שהזיקו בזה אחר זה אבל הזיקו בבת אחת יצא אחד בחברו קא משמע לן דלא:

ומ"מ צריך לעיין היזק זה באיזה רשות היה אם ברשות הרבים הרי בעל הטלית חייב ובעל הפרה פטור שנזקי רגל ברשות הרבים פטורים הם ואם ברשות בעל הטלית הרי טלית פטור מדין תורך ברשותי מאי בעי ופרה חייבת ואם ברשות בעל הפרה הרי פרה פטורה דהא ליכא שדה אחר וטלית חייבת כברשות הרבים וקצת רבנים העמידוה בחצר של שניהם שהוא רשות ניזק אצל כל אחד וחייב בעל הפרה משום רשות ניזק ובעל הטלית שאף ברשות הרבים היה חייב ומ"מ יש אומרים בזו ששניהם פטורים פרה מדין רשות הרבים וטלית משום דברשות הניח ויש מפרשים אותה ברשות הרבים ולא ברגל אלא בקרן כגון שבעטה וקרעה הטלית בביעוטה שהיא תולדת הקרן וחייב ברשות הרבים ולא דרך הלוכה שהוא נזקי רגל ואין זה כלום שאם כן טלית אמאי חייב והרי הואיל ומצד ביעוטה הוזקה היא היא שהזיקה בעצמה:

ומתוך כך פרשו קצת חכמי הצרפתים שמועה זו בדרך אחרת והעמידוה ביתומים והם גורסים טלית שהזיקה פרה או פרה שהזיקה טלית כלומר שלא הוזקו שניהם אלא אחד מהם ומת בעל ההיזק שאין היתומים חייבין לפרוע מן המטלטלין והייתי סבור לומר מטלטלין אלו שהזיקו מיהא יהיו נגבין מן היתומים ובא להשמיענו שאף בזה אין אומרין כן אלא שמין את הנזק ומשלמין מן הקרקע כמו שהתבאר במשנה ואם אין להם קרקע מפסיד ואף מהם פרשוה בדרך אחרת שאין היתומים יכולין לומר הרי ממון שלנו לא הזיקך אלא ממון אבינו שהיה קיים מאי אמרת פרה זו או טלית זה הזיקני טול אותה בנזקך והמותר אתה מפסיד ובא ללמד שאין יכולין לומר כן אלא שמין אותה ומשלם המותר בקרקע ואף בזו אם אין להם קרקע מפסיד ויש מפרשים כפירוש הראשון אלא שאין ההיזק בבת אחת ופירושה טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים ופרה שהזיקה טלית בחצר הניזק:

ויראה לי לפרש שמועה זו בדרך אחרת והוא שהוזקו שניהם זה בזה והיה נזק הפרה בכונת היזק שהוא תולדת קרן והפרה תמה ואין דינה אלא בחצי נזק ובעל הטלית דינו בנזק שלם והייתי סבור לומר שאם הוזקו שניהם לא יהא כל הנזק נשום אלא שאם היזק הטלית עשרה והיזק הפרה עשרים יצאו עשרה כנגד עשרה ויהא בעל הטלית משלם לנזק הפרה עשרה ובא והשמיענו שכל הנזק נשום בדמים ונמצא בעל הפרה חייב לבעל הטלית חמשה שהוא חצי נזקו ובעל הטלית משלם לבעל הפרה עשרים ונמצא בעל הפרה משתלם חמשה עשר וזהו שום כסף שלא יהא נישום תחלה נזק בנזק אלא מעקרו נשום בכסף:

עבדים ושטרות וקרקעות אינן בדין אונאה אפילו נתנו בהם כמה והוא שאמרו כאן שוה כל כסף וכן כתבוה גדולי הפוסקים אבל אחרוני הרבנים פרשו אין להם אונאת שתות אבל אונאת מחצה יש להם והוא שאמרו בתלמוד המערב יש להם אונאה בדבר המפולג ופרשו בו מלשון פלגא ואין נראה כן שהרי סתם אמרו אין להם אונאה ולדבריהם לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה ודין אונאה בכללו יתברר עיקרו במסכת בבא מציעא:

עבדים כנעניים נקנין בכסף וכן הקרקעות עם שאר קניות שבהם הנזכרות במסכת קדושין אבל שטר אינו נקנה בכסף עד שיכתוב וימסור כמו שיתבאר בבבא בתרא ומתוך כך אין לגרוס כאן עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף ויש ספרים שגורסין בהם כך ומפרשים אותה מפני שטר שהוא נקנה בכסף והוא המוכר שדה לחברו וכתב לו שטר שמכיון שנתן לו כסף הקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא:

מה שבארנו שמטלטלין של יתומים אינם משועבדים לבעל חוב ולניזק אם קדם ותפש מהם מחיים בית דין גובין לו מהם אפילו חזר היתום ואנסם הימנו אחר מיתת האב שכבר זכה בהם בתפישתו:

גדולי הפוסקים כתבו הואיל ועכשו תקנו הגאונים להגבות לבעל חוב מטלטלין של יתומים וסומכין בה שמאחר שהרבה בני אדם אין להם קרקע סומכים הם על המטלטלין על הדרך האמור בגמלים שבערבייא בכתובות אף לניזק כן וקצת תלמידיהם חולקין עליהם לומר שאין אומרין כן אלא בבעל חוב וכתבת אשה לבעל חוב משום נעילת דלת ולכתבת אשה משום חינא אבל לניזק אין כאן תקנה ואין דבריהם נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בנזקין:

יש שואלין לעיקר הדין נזקים מן היתומים היאך נגבין אף מן הקרקעות והלא מלוה על פה אינה נגבית מן היורשים אלא משום נעילת דלת כמו שיתבאר בבבא בתרא קע"ו א' ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיהם כתובים בתורה וכן שיש להם קול והרי הם נגבים אף מן הלקוחות כמו שבארנו ואף לדעת האומר שאף במלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתוב בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה:

דברים אלו מעורבבים מצד עצמם יש מי שאומר בכל הלואות שעבודא דאוריתא ומ"מ מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות מפני שאין לה קול ויש מי שאומר בכלם שאינה מן התורה ומ"מ אף מלוה על פה נגבית מן היורשים משום נעילה דלת וכן בשטר מן הלקוחות הואיל ויש לה קול שהדברים צריכים לתקנת בית דין שהרי כיוצא בזו מן הדין בהודאות והלואות צריכין למומחין כמו שיתבאר בסנהדרין והפקענו דין זה משום נעילת דלת ויש מי שאומר שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא בשעמד בדין ואין הדברים נראין:

הגזלה אם נגבית מן היתומים אם לאו גדולי הפוסקים פסקו בפרק הגוזל זוטא שהוא גובה כדין הלואות וחכמי הצרפתים כתבו בפרק הגוזל קמא שאין בגזילה דין נעילת דלת ודברים אלו כלם יתבארו במקומם בע"ה:

כל שלוה בשטר אפילו לא שעבד נכסיו בפירוש הרי כל נכסיו שיש לו באותה שעה אחראין לאותו חוב ואם מכרן בית דין גובין לו מהן אם לא מצאו בני חורין על הדרכים שיתבארו במקומן:

פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה כו' הנכון בעיני לפרש שנכשלה הפרה בטלית ונקרעה הטלית ונשברה רגל הפרה ואתי לאשמעינן דאע"ג דבשעה שהזיק הוזק כל חד וחד לא אמרינן יצא נזק בנזק מה דליכא למשמע משני שוורים שחבלו זה בזה כדכתיב במה"ק. וכך משמע פשט הלשון. ומאי דקשיא לי היכי דמי שיתחייב משום רגל אוקמה כדאוקימנה לברייתא דלעיל כגון שמיוחדת לאחד לכלים. ולזה ולזה לשוורים דלגבי כלים הויא חצר הניזק וכיון דמיוחדת לשניהם לשוורים חייב בעל הכלים בנזקי בור שיש לו לשוורים שלא תכשל שם בהמת חבירו שהוא מכניסה ברשות:

והתלמודא שלא דקדק בזה מפני שאינו צריך אלא לפרש שו' כסף אבל חיוב הרגל תעמידנה בכל היכי דמשתכא:

פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש הקונטרס שהזיקו וכו'. וקשה דעל כרחך וכו' כמו שכתבו בתוספות. ועוד דהוה ליה למימר שמין אותן בדמים. הרא"ש ז"ל. ועוד קשה דהוי ליה למימר וטלית שהזיקה פרה או פרה וטלית שהזיקו זה את זה ומדקאמר שהזיקה משמע דמילתא אחריתי היא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

כתוב בתוספות וקשה דעל כרחך פרה שהזיקה טלית וכו'. תימה אמאי לא אוקמוה כגון בחצר השואל ששאל שור מחבירו והזיק טלית של שואל וטלית הזיק לשור וכגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו ואז לא היה קשה מה שמקשים התוספות. ויש לומר שאם היה מעמיד כך פשיטא דמשאיל פטור בהיזק דטלית דנהי דלא קבל עליו נזקיו של עלמא מכל מקום היה לו לשמור אותו שלא יזיק לטלית שלו. גליון.
ותלמידי ה"ר ישראל ז"ל תירצו דלהכי לא מוקמינן הכי דאם כן פשיטא שלא נאמר תצא טלית כי למה לא יפרע כל היזק הפרה דאפילו באונס חייב על הפרה. עוד הקשו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל דנוקמה בחצר מיוחד לחד לטלית ולשניהם לשוורים. ותירצו דכיון דמיוחד לחד לטלית שוב אינו חייב מטעם בור. ואין לומר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דאז הוי במקום אחר דלמאן דאמר הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו אינו חייב מטעם בור ליכא לאוקמה הכי. עכ"ל.

עוד כתבו בתוספות ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח וכו'. וכתב הרשב"א ז"ל ואיני מכיר קושיא זו וכי אומרים לברייתא פשיטא מתניתין היא הלא כל הברייתות כן והדא גופה אמרינן תנינא להא דתנו רבנן וכו' ע"כ. עוד כתבו בתוספות לאשמועינן דלא כרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. וקשה לפי זה סתם מתניתין דידן דלא כרבי עקיבא ולקמיה סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט השור לניזק. וי"ל דהאי דמוקמינן השתא דלא כרבי עקיבא היא ברייתא. וכי תימא מכל מקום מתניתין דשום כסף מוקמינן דאתא לאשמועינן דלא כרבי עקיבא. וי"ל דמצי למימר דמתניתין דשום כסף אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי כמו שמפרשים התוספות. גליון.

עוד כתבו בתוספות וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. פירוש כגון אחר שהזיקה הטלית מת בעל הטלית ותפס הניזק הטלית לאחר מיתה. הרא"ש ז"ל.

וטעמא משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. וקשה אם כן מאי אתא לאשמועינן בסיפא דאמר שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין וכו' והיינו משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אם כן היינו רישא. וי"ל דלפי זה יוכל לומר דרישא דשום אתא לאשמועינן הצד האחר לאפוקי מרבי עקיבא דאמר לקמן בהמניח יוחלט השור לניזק. גליון.

אבל תלמיד הרב ר' פרץ ז"ל כתב וז"ל ונראה למורנו רבי שיחיה דשום כסף דקתני במתניתין דאשמועינן שום זה לא יהיה אלא בכסף כלומר ואינו על דבר שעשה ההיזק יותר מעל שאר מטלטלין לא איירי אלא לענין דינא דטלית שהזיק פרה דלענין יתמי קאמר ולא לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן חדא דמסתמא קאי אניזקין איירי בהו לעיל ברישא דמתניתין השור והבור וכו'. וכל הני משתלמי מן העליה דאפילו לרב דאמר תנא שור וכל מילי דשור דמיירי נמי בנזקי קרן מכל מקום הא אוקימנא לעיל בקרן מועדת מדקתני ודרכו להזיק אלמא לא איירי מתניתין בקרן תמה דמגופו משלם דהיינו פרה שהזיקה טלית דקתני בברייתא. ועוד אי שום כסף דקתני במתניתין איירי לענין פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן אם כן הא דקתני בתר הכי שוה כסף לומר דלא משתלם מיתמי רק מקרקעות ולא מגוף המטלטלין שהזיקו לא קאי אכולה מילתא דשום כסף דודאי פרה שהזיקה טלית דהיינו קרן משתלם מגוף הפרה גם מיתמי כדקאמר לקמן גבי שור שמכרו אינו מכור והוא הדין מיתמי. לכך נראה דלא מיירי שום כסף אלא בניזקין דמשתלמי מן העלייה ולא בקרן. ועתה לפירוש רבינו תם לא ניחא מה שמקשים מאי קמשמע לן שום כסף שלא יגבה מן היתומים וכי עד השתא לא אשמועינן דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב והוא הדין לניזקין אלא ודאי לענין גוף המזיק קאמר דסלקא דעתך אמינא דהוי כאלו תפס מחיים וחדא קאמר במתניתין שום כסף שוה כסף כלומר שום ההיזק לא יהא אלא בכסף ואינו על המזיק יותר מעל שאר מטלטלים ואותו שום שהוא בכסף יהיה גבוי משוה כסף מן הקרקעות ואי ליכא מן הקרקעות לא יטול מטלטלים של יתמי. ע"כ לשונו.
וכן פירש רבינו יהונתן ז"ל וז"ל אין אומרים תצא פרה בטלית לחלוטין ותהא נחלטת לניזק או טלית המזיק זה לחצי נזק זה וזה לכולו נזק לפי שכיון של יתומים הם המזיקין עכשיו וקיימא לן מטלטי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי אין בית דין רשאין לגבות חובם מהם כדאמרינן בסמוך בפירוש שוה כסף שאין בית דין נזקקין לגבות מהיתומים נזיקין דהזיקו בהמתן בחיי אביהם אלא אם כן ירשו נכסים שיש להם אחריות מאביהם והכי קאמר שום כסף לא יהא אלא בשוה כסף דהיינו קרקעות שלא נאמר כסף ישיב לבעליו אלא בבני אדם שאינם יתומים או ביתומים עצמן אם הזיק שורם ברשות אפוטרופוס אבל אם הזיק השור בחיי אביהם אין על בית דין לגבות מהיתומים אלא אם כן ירשו קרקעות הנקראים שוה כסף מאביהן. ע"כ.

וזה לשון ה"ר שמשון ז"ל אין לומר תצא פרה בטלית פי' רבינו תם וכו'. ואף על גב דלקמן בהמניח סתם לן כרבי עקיבא נימא דמתניתין לא קמשמע לן אלא דאין אומרים תצא טלית בפרה. אך קשה הא נמי על כרחך לא אתי לאשמועינן דאם כן תיקשי מאי איצטריך האי דלקמן שוה כסף והא הכא קמשמע לן דאפילו מגופה דמזיק לא גבי מיתמי כל שכן שאר מטלטלין. ויש לומר דאיצטריך לההיא דלקמן דלא נימא דהכא לא קמשמע לן אלא דיושם השור ואי לא תנא אלא סיפא הוה אמינא משום דמזיק גבי אפילו מיתמי קמשמע לן רישא. ע"כ. וזהו כפירוש גליון.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל פרה שהזיקה טלית. לאו דוקא פרה וטלית שבעל הטלית חייב לשלם מן העלייה ובעל הפרה אינו משלם אלא מגופו אלא אף אם בששניהם אינם משתלמין אלא מגופו או שניהם מן העלייה וכמו שאמרו בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה וכו'. ושמא תאמר מה הוצרכה והרי למדנוה מזו של שני שוורים שחבלו זה בזה אפשר שהייתי אומר התם הוא שהזיקו בזה אחר זה אבל בבת אחת יצא אחד בחבירו קמשמע לן דלא. ומכל מקום צריך לעיין היזק זה באיזה רשות היה אם ברשות הרבים הרי בעל הטלית חייב ובעל הפרה פטור ואם ברשות בעל הטלית וכו' ואם ברשות בעל הפרה וכו'. וקצת רבנים העמידוה בחצר של שניהם שהיא רשות ניזק אצל כל אחד וחייב בעל הפרה מדין רשות ניזק ובעל הטלית שאף ברשות הרבים היה חייב. ומכל מקום יש אומרים בזו ששניהם פטורין פרה מדין רשות הרבים וטלית משום דברשות הניח. ויש מפרשים אותה ברשות הרבים ולא ברגל אלא בקרן כגון שבעטה וקרעה הטלית בבעיטה שהיא תולדת קרן וחייב ברשות הרבים ולא דרך הילוכה שהוא נזקי רגל. ואין זה כלום שאם כן טלית אמאי חייב והרי הואיל ומצד בעיטה הוזקה היא היא שהזיקה בעצמו. ומתוך כך פירשו קצת חכמי הצרפתים שמועה זו בדרך אחרת והעמידוה ביתומים והם גורסים או פרה שהזיקה טלית וכו' והייתי סבור לומר מטלטלים אלה שהזיקו מיהו יהיו נגבין מן היתומים קא משמע לן דלא אלא שמין את הנזק ומשלמין מן הקרקע כמו שהתבאר במשנה ואם אין להם קרקע מפסיד. ואף מהם פירשוה בדרך אחרת שאין היתומים יכולים לומר הרי ממון שלנו לא הזיקך אלא ממון אבינו שהיה קיים מאי אמרת פרה זו או טלית זה הזיקני טול אותו בנזקך והמותר אתה מפסיד ובא ללמד שאין יכולין לומר כן אלא שמין אותה ומשלם המותר בקרקע ואף בזו אם אין להם קרקע מפסיד. ויש מפרשים כפירוש הראשון אלא שאין ההיזק בבת אחת ופירושה טלית שהזיקה פרה ברשות הרבים ופרה שהזיקה טלית בחצר הניזק. ויראה לי לפרש שמועה זו בדרך אחרת והוא שהוזקו שניהם זה בזה והיה נזק הפרה בכוונת היזק שהיא תולדה דקרן והפרה תמה ואין דינה אלא בחצי נזק ובעל הטלית דינו בנזק שלם והייתי אומר שאם הוזקו שניהם לא יהא כל הנזק נישום אלא שאם היזק הטלית עשרה והיזק הפרה עשרים יצאו עשרה כנגד עשרה ויהא בעל הטלית משלם לנזק הפרה עשרה ובא והשמיענו שכל הנזק נישום בדמים ונמצא בעל הפרה חייב לבעל הטלית חמשה שהוא חצי נזקו ובעל הטלית משלם לבעל הפרה עשרים ונמצא בעל הפרה משתלם ט"ו וזהו שום כסף שלא יהא נישום תחילה נזק בנזק אלא מעיקרו נישום בכסף. ע"כ לשונו.

כתב הרשב"א ז"ל וז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש רבינו תם דטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי וכו'. ואינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה דבר תורה ולמאן דאמר דאורייתא אף הניזקין ובעל חוב דבר תורה גובין אף ממטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אין נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העלייה אלא אם כן תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים כזה שלא יהו הניזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידום על דינם במקום זה. ע"כ.

וזה לשון הר"ר ישעיה ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. פירש ר"י בשתי רשויות. והכי פירושו פרה שהזיקה בחצר בעל הטלית ונגרר הטלית ברשות הרבים ובפני בעל הטלית ולא סלקו והוזקה פרה. דאין לפרש ברשות אחד דאי ברשות הרבים טלית חייב ופרה פטור דהוי ליה טלית משנה ובא אחר ושינה בו שפטור ואי ברשות בעל הפרה איהו פטור ואי ברשות בעל הטלית בעל הטלית פטור. וריב"א ז"ל פירש בחצר המיוחדת לטליתות לזה ולזה ולזה ולזה לשוורים דלגבי קרן הויא לה ברשות הרבים ולגבי בור נמי הויא רשות הרבים ואי נמי חשבת ליה גבי בור רשות הניזק מחייב משום בור דלא מיעטה תורה אלא בור ברשות המזיק דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי אבל חופר בור ברשות הניזק מחייב יותר מברשות הרבים. ועל כל אלה הפירושים יש להקשות מאי קמשמע לן רב יהודה מתניתין היא לקמן שני שוורים שחבלו וכו'. ואומר ה"ר יעקב דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר תני והדר מפרש. והא דלא אקשי ליה ושני ליה כמו למעלה משום דכבר אקשי ליה לעיל על מילתיה דרב יהודה ושני תני והדר מפרש. אבל תימה דלא הוה ליה למימר תנינא להא דתנו רבנן הואיל ומתנייא האי דינא בהדיא במתניתין דלקמן. ואומר רבינו תם דהכי פירושו פרה שהזיקה טלית או טלית שהזיקה הפרה אין אומרים בפרה שהזיקה טלית תצא פרה בטלית כלומר שיקח גוף הפרה בעל כרחיה של מזיק וכמאן דאמר יוחלט השור אלא שמין אותה בדמים דסביר לן יושם השור והיינו דקאמר שום כסף כלומר אין לו עליו אלא שומת כסף או טלית שהזיקה פרה אין אומרים יצא טלית בפרה שגוף הטלית משועבד לפרה דמה שחייבה תורה מן העלייה היינו לייפות כח הניזק ונפקא מינה דאם מת בעל הטלית ואין לו קרקע יקח היזקו מן הטלית ולא יאמרו יתומים מטלטלין נינהו ולא משתעבדי לך אלא שמין אותן בדמים כלומר אין לו על הטלית אלא דמים ולא יקח מן היתומים. ועל פירוש זה הקשה ריב"א דאם כן סתמינן הכא כמאן דאמר יושם השור ובפרק המניח מוקי תלמודא סתם מתניתין כרבי עקיבא דאמר יוחלט. על כן פירש ר"י דמיירי ששניהם הזיקו זה את זה ברשות הרבים והכי פירושו אין אומרים תצא פרה וכו' כלומר אין אומרים שיהו שניהם פטורין הפרה מטעם דהוי ליה משנה ובא אחר ושינה וכו'. והטלית מטעם דלא הוה לה לפרה לבעט ואיהי אזקה נפשה אלא שמין אחד מהן בדמים כלומר אחד מהם חייב. ובהא תליא פלוגתא דרב ושמואל מי הוא דחייב לרב מחייב בעל הטלית ששינה והוה ליה בור ובעל שור פטור משום דהוה ליה משנה ובא אחר ושינה בו פטור וקרי ליה שום כסף לשלם מן עלייה ויהיב ליה כל שוה כספו ואפילו אין הטלית שוה ההיזק ולשמואל בעל הפרה חייב שלא היה לה לבעט והטלית לא שינה כדאמר רבי יוחנן לקמן עביד איניש דמנח גלימיה ומתפח ואפילו שינה בעל הטלית אית ליה לשמואל דמחייב בעל הפרה והיינו שום כסף שיקח גוף הפרה ואינו יכול לדחותו אצל קרקעותיו. ע"כ. לא גרסינן פרה שהזיקה טלה וכו' דאם כן ליתני שני שוורים וכו' ככתוב בתוספות. ועוד דלא הוה ליה למימר וטלה שהזיקה פרה אלא שהזיק דטלה לשון זכר. תוספות שאנץ.

כתב רבינו חננאל ז"ל פרה שהזיקה טלית וכו'. אין אומרים תצא זו בזו אלא שמין אותם בדמים. שמעינן מינה דכל בלא שומת הדמים לא גמר ומקנה וכן הדין במחליף פרה בחמור וכיוצא בו וכן הדין במקח וממכר לא קנה אלא אם כן עשאן דמים. ע"כ.

דבר הנקנה בכסף עבדים וכו'. אית ספרים דגרסי שטרות. ונראה לזאת הגירסא דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו וכו' ושטרות נמי אין להם אונאה אתא רבא ופירש דבר הנקנה בכסף הדר ואקשי בקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא. כן נראה לי להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י ז"ל שטרות לא אתפרש היכא. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל עבדים ושטרות נמי נקנין בכסף. יש ספרים שגורסים בהם כך ומפרשים אותה מפני שטר שהוא נקנה בכסף והוא המוכר שדה לחבירו וכתב לו שטר שמכיון שנתן לו כסף הקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא. ע"כ לשונו.

והא תניא ישיב וכו'. וקשה נימא ישיב דוקא היכא דלית ליה אחריות אבל אם יש לו אחריות שצריך ליתן אחריות או כסף. וי"ל אם כן יאמר אין בית דין נזקקין אלא בנכסים שיש להם אחריות. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.

קרקע שאין לו אונאה. אחרוני הרבנים פירשו אין לו אונאת שתות אבל אונאת מחצה יש להם. והוא שאמרו בירושלמי יש להם אונאה בדבר מופלג ופירשו בו מלשון פלג. ואין נראה כן שהרי סתם אמרו אין להם אונאה ולדבריהם לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה. הרב המאירי ז"ל.

הכא במאי עסקינן ביתמי. כלומר אם מתו הבעלים שנתחייבו בנזקין אין נזקקין להגבות מן היתומים אלא אם כן הניח להם אביהם קרקע דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לא לבעל חוב ולא לניזק ולא סוף דבר באותם שבאו להם לאחר מיתת אביהם אלא אף באותם שהיו מאביהן בודאי. ואף על פי שמדברי גדולי הרבנים אתה למד הפך הדברים דרך שיטפא כתבוה שאפילו נתברר שהיו של אביהם אינם משועבדים ואפילו תפסום הואיל ולא תפסום בחיי האב אין הפרש בין אותם שקנו הם לאותם שהניח להם אביהן אלא שבאותם שהניח להן אביהם מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם ובאותם שקנו הם אפילו מצוה ליכא. הרב המאירי ז"ל.

ביתמי. הקשו בתוספות לרב ושמואל דאית להו דשעבודא לאו דאורייתא וכו'. ותירצו דאיירי כשעמד וכו'. אי נמי סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. הרא"ש ז"ל.

אימא סיפא אם קדם ותפס וכו'. הקשה ר"מ וליקשי איהו לנפשיה כיון דאין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות אם כן שלא כדין תפס ומפקינן מידיה דתפיסה שלא כדין הוא. ותירץ דפריך לרב הונא בריה דרב יהושע דבשלמא לדידי סבירא לי כרב הונא דאמר או כסף או מיטב ולית ליה למזיק כסף אלא קרקע ומטלטלין ורוצה לשלם מטלטלין אין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות ואם קדם הניזק ותפס מטלטלין ועכשיו הוא חוזר ורוצה שיגבוהו מקרקעי אין שומעין לו שהרי גילה בדעתו שהוא חפץ במטלטלי ושוב אינו יכול לחזור בו אלא לדידך לית לך לפרושי הכי דכל מילי מיטב הוא. הרא"ש ז"ל.
והרא"ש ז"ל פירש וז"ל אי מיתמי אימא סיפא אלא אם כן דלאו ביתמי עסקינן אלא רישא קאמר אין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות דישלם על כרחו משמע כדבעי למימר וגלי לן קרא דלגבותו בעל כרחו בית דין מגבין ממיטב שדהו אבל לכופו לגבות ממטלטלים על כרחו לא. מיהו היכא דקדם ותפס מטלטלין אין בית דין טורחים להוציאם אלא אי אמרת ביתמי תיקשי סיפא וכו'. ע"כ.
ח"מ קי"ט ולענין פסק כתב המאירי ז"ל מת המזיק קודם שישלם אין בית דין נזקקין למטלטלין של יתומים. והאידנא דתקון גאונים ז"ל לגבות ממטלטלי דיתמי גובה אף ממטלטלי דיתמי להרי"ף ולרמב"ם ז"ל. ורבינו אפרים תלמיד הרי"ף ז"ל חולק לומר שאין אומרים כן אלא בבעל חוב משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינה אבל לניזק אין כאן תקנה. ואין דבריו נראין דאף לזה יש תקנה שלא להרבות בנזקין. ויש שואלים לעיקר הדין נזקין מן היתומים היאך נגבין אף מן הקרקעות והלא מלוה על פה אינה נגבית מן היורשין אלא משום נעילת דלת ונזקין אין להם מקום לנעילת דלת. ואינה קושיא שהנזקין כמלוה בשטר הם ותשלומיהן כתובים בתורה וכן שיש להם קול והרי הם נגבין אף מן הלקוחות. ואף לדעת האומר שאף במלוה בשטר אין השעבוד מן התורה מאחר שכתוב בהדיא ישלם הרי הוא כמפרש שעבוד נכסים בשטר ובמפרש מיהא לא נחלק שום אדם שהשעבוד מן התורה. דברים אלה מעורבבים מצד עצמן. יש מי שאומר בכל הלואות שעבודא דאורייתא ומכל מקום מלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות מפני שאין לה קול. ויש אומרים בכולן שאינם מן התורה ומכל מקום אף מלוה על פה ניגבית מן היורשים משום נעילת דלת וכן בשטר מן הלקוחות הואיל ויש לה קול. ויש אומרים שאין הניזק נפרע מן היתומים אלא כשעמד בדין ואין הדברים נראין. ע"כ לשונו.

כתב הרמב"ם ז"ל פרק ח' מהלכות נזקי ממון מת המזיק קודם שישלם וכו'. וגובה הניזק מן הזיבורית מפני שנעשה כבעל חוב עד כאן. ואיכא לדמוייה לשטר שכתוב בו שבח דאיכא מאן דפסק דאינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית אף על פי שהתנה האב בכך למלוה הכא נמי אף על גב דאיחייב אבוהון לשלומי ממיטב אינו גובה מן היתומים אלא מן הזיבורית. תורא דיתמי זוטרי דאזיק לא משתלמי מינייהו מידי עד דגדלי ואי אית להו אפוטרופוס משלם משלו וכי גדלי יתמי ליפרע מינייהו מאי דפרע ואי אזיק נזקי שן שנהנה משתלמים מהם לאלתר כדי מה שנהנית בהמתן באכילתן. הר"מ מסרקסטה ז"ל.

שמע מינה לוה ומכר נכסיו וכו'. כתבו בתוספות ואי היא גופה קדייק וכו' וקשה למאן דאמר בפרק קמא דערכין דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכו'. וקשה דעל כרחך לפירוש רבינו תם צריך לומר מלוה על פה היא ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ואם כן תיקשי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא ואם כן מה תיקן רבינו תם בפירוש שעשה היינו הפירוש הראשון. וי"ל דלפירוש רבינו תם ז"ל ניחא דכשיקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא ממילא קשה נמי למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אבל לפירוש הראשון אם היה מקשה למאן דאמר ככתובה בשטר דמיא אז לא הוה קשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא כי כן אנו יודעים דקשה למאן דאמר שעבודא דאורייתא אלא מכח הפירושים שמפרש רבינו תם דנזקין אית ליה קלא ומחלק בין נזיקין ובין מלוה על פה דמלוח על פה מאן דיזיף בצנעה יזיף. ונראה דהשתא לפירוש רבינו תם אנו צריכין לומר דנזקין הוי כמלוה הכתובה בשטר אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא דלאו הא בהא תליא. גליון.
וכן כתבו תלמידי ה"ר ישראל ז"ל וזה לשונם ונראה דה"פ התוספות דאי שעבודא דאורייתא ולעולם היא ככתובה בשטר דמיא מטעם שעבודא דאורייתא ולהכי תלה הטעם שמע מינה לוה ומכר מנכסיו אינו גובה מדאורייתא כדי להקשות למאן דאמר שעבודא דאורייתא ואף למאן דאמר לאו דאורייתא אם ככתובה בשטר דמיא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות ומפרש רבינו תם שמע מינה לוה וכו'. עד ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר וכו' אף על גב דנזקין כמלוה בשטר דמיא. ותימה לפירוש זה שאנו אומרים שעבודא לאו דאורייתא אמאי קאמר פרט למכר נכסיו ורצה לומר פרט שלא יגבו מן הלקוחות ולמה לא אמר פרט למת מזיק שלא יגבה הניזק מן היתומים אפילו מקרקעי דשעבודא לאו דאורייתא. וי"ל דהשתא אנו אומרים דנזקין כמלוה בשטר דמיא אף על גב דשעבודא לאו דאורייתא גבי מיתמי אף על גב דלא עמד בדין. ומה שהוצרכו התוספות להעמיד לעיל כשעמד בדין זהו לפי מה שהיינו רוצים לומר דנזקים כמלוה על פה הוצרך להעמיד כשעמד בדין. גליון.
והראב"ד ז"ל פירש וז"ל שמעת מינה לוה ומכר נכסיו אין בית דין גובין לו מהם אפילו מלוה הכתובה בתורה כגון זו אף על גב דאית ליה קלא. ע"כ.

עוד כתבו בתוספות אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וכו'. ומיהו לית ליה קלא כמו מוכר שדהו בעדים דגובה מנכסים משועבדים לכולי עלמא. הרא"ש ז"ל.

פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות ואף על גב דמתניתין לא איירי בקנסות למאן דאמר תנא שור לרגלו ומבעה לשונו וכו' כמו שכתבו התוספות. תימה משמע דלמאן דאמר שור לקרנו ניחא והא קאי אסיפא וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב וכל דבר שמשלם ממיטב הוי ממונא דהיינו מן העלייה דהוי נזק שלם. ויש לומר שלדעת התוספות דלרב ניחא דאמר תנא שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם ובאדם איכא קנסא כגון אונס ומפתה והרבה קנסות דשייכי באדם. גליון.
וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל ואומר הר"י ז"ל מדקאמר מבעה זה אדם אז נוכל לומר כל מילי דאדם אפילו קנסות. ולי נראה כיון דאיירי כל מילי דשור איירי אפילו בקרן תם. ע"כ.
כתבו בתוספות שאנץ פרט לבית דין הדיוטות. פירש הקונטרס לענין דיני קנסות. וקשה קצת דמתניתין לא איירי בדיני קנסות וכו' ויש ענינים הרבה שהיה יכול לומר דנפקא מינה לכולהו ארבעה אבות כדאמרינן לקמן בפרק החובל דכל ששמין אותו כעבד אין דנין אותו בבבל. ומיהו אין להקפיד בכך דהכי נמי מפרש בסמוך וכו' ככתוב בתוספות. ע"כ.

מיהו איכא למימר דבסמוך מסלק ליה שפיר בפירכא אחריתי כדקאמר הניחא למאן דאמר וכו'. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.

ורבינו ישעיה ז"ל כתב וזה לשונו דיפה פירש רש"י ז"ל דאפילו אי אמרינן פלגא נזקא ממונא דלא איירי מתניתין כלל בקנס מכל מקום יש לומר דאף על גב דרישא דמתניתין לא איירי בקנסות מכל מקום הני כללי בתראי בכל עשרים וארבעה אבות מיירי וקאי בפני בית דין אאונס והמפתה ובשאר דיני קנסות וכן צריך לומר בסמוך דמסיק על פי עדים פרט למודה בקנס וכו'. אלמא דאדיני קנסות קאי. ע"כ.

אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. ואין לומר דהיא גופה קמ"ל על פי עדים חייב אף על פי שהודה תחילה דהא כולה מתניתין למעוטי אתיא ולא לרבות. הר"ש ז"ל.

מאי איכא למימר. אף על גב דפלוגתא דתנאי במרובה מכל מקום מקשה למאן דאמר חייב וכי יהא דלא כסתם מתניתין. וה"ר יהודה הכהן השיב למהר"ם זצ"ל דרבי יוחנן אית ליה התם דחייב ולכך פריך הכא דהא רבי יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה. גליון תוספות.

תוס' בד"ה פרה שהזיקה כו' דא"א לאוקמה פרה שהזיקה טלית נמי ברה"ר כו' עכ"ל כל זה לגירסת ר"ת לעיל דגרס לפירות לחד ולא לזה ולא לזה לשוורים אבל לגרסת הספרים דלעיל איכא לאוקמה נמי הכא בחצר מיוחדת לזה ולזה לשוורים ולטלית לחד ועיין ברא"ש ובר"ן:

בא"ד ולא בא לאשמועינן כו' דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו כו' עכ"ל ומזה אין לדחות פי' הקונט' דאיכא למימר כיון שהזיקו זה את זה כמו שמשתלם בעל הטלית מגוף הפרה כך ישתלם בעל הפרה מגוף הטלית וק"ל:

בא"ד ול"ג פרה שהזיקה טלה דא"כ כו' עכ"ל לפי אותה גרסא יתיישב לפרש"י שפיר דאיירי שהזיקו זה את זה במקום אחד וק"ל:

רש"י ד"ה פרה שהזיקה טלית וכו' וטלית שהזיקה פרה ברשות הרבים כצ"ל. ובספרים שכתוב בהן או טלית שהזיקה פרה נראה דטעות סופר הוא שהרי מפרש שהזיקו זה את זה ועיין בתוס' וכן משמע מפירוש רש"י עצמו שכתב בד"ה אלא שאין וכו' ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם מבואר בהדיא שרש"י מפרש שהזיקו זה את זה והא דכתב אין אומרין תצא פרה בטלית יטול את הפרה וכו' רוצה לומר ובעל הפרה יטול את הטלית ותצא זה בזה ורש"י חדא מינייהו נקט וק"ל:

תוס' ד"ה פרה שהזיקה וכו' דכל המשנה וכו'. ר"ל והכא נמי שינה בעל הטלית דאין דרך להניח טלית ברשות הרבים:

בא"ד אלא אמר ר"ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן לא כרבי עקיבא דאמר יוחלט וכו'. ר"ל והכא נמי איירי שהפרה הזיקה טלית בקרן שמשלם חצי נזק מגופו ומיירי שאין כל הפרה שוה כי אם החצי נזק של טלית אין אומרים שיוחלט הפרה בנזק הטלית לבעל הטלית:

ד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו וכו' ומפרש ר"ת וכו' וקשה למאן דאמר שיעבודא דאורייתא וכו'. יש לדקדק לפירוש ר"ת מאי טעם פריך המקשה אמאן דאמר שיעבודא דאורייתא עדיפא מיניה ה"ל למפרך נמי למאן דאמר מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי ואין לתרץ דהשתא ס"ל הגמרא דנזקין לא מקרי מלוה הכתובה בתורה משום דלית לה קצבה ולא מקרי מלוה הכתובה אלא באומר ערכי עלי שדמיו קצובים בתורה דבהדיא איתא בערכין דף ו' דמאן דאמר מלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי קאי אנזקין דדין מלוה הכתובה בתורה מוקי לה התם דהוי פלוגתא דתנאי וסתמא דהתם ס"ל דלאו ככתובה בשטר דמי וא"כ כי הוה פריך נמי אמתני' דהכא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי לא הוי קושיא כל כך אבל דין שיעבודא דאורייתא הוי פלוגתא דאמוראי פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע"ה) ולכך פריך שפיר אמתני' דהכא אהנהו אמוראי דאמרי התם שיעבודא דאורייתא. אך תמיה לי דלא פריך בפרק גט פשוט למ"ד דשיעבודא דאורייתא ממתני' דערכין דס"ל דאפילו נזקין דהוי מלוה הכתובה בתורה לא גבי מיורשים וכ"ש מלוה על פה וא"כ ע"כ ס"ל דשיעבודא לאו דאורייתא וצריך עיון שלא מצאתי בשום מקום שום מפורש שהתעורר לזה ודו"ק:

רש"י בד"ה פרה כו' כגון שנתקלה הבהמה בטלית ונשבר רגל פרה כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה ופרה שהזיקה כו' טלית שהזיקה פרה היינו ברה"ר כו' דא"א לאוקמי כו'. ואף לגירסת הקונטרס לעיל לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד [דחייב בשן ורגל ומ"מ לא מיחשב כרשות הניזק מדאינו חייב בקרן אף לר"ט אלא חצי נזק] היינו לענין שוורים שהזיקו זה את זה הוי רה"ר כיון שיש רשות לשניהם להלוך בו כרה"ר [ואינו משלם לעולם רק חצי נזק אף לר"ט] אבל אם הוזקה הפרה בטלית פטור בעל הטלית דהוי בור ברשותו כיון דלענין פירות הו"ל רשות הניזק (ד) אבל הרא"ש לא כתב כן:

בא"ד דהא טלית בור הוא כו'. אבל לפירש"י שהזיקו זה את זה נוכל לפרש אין אומרין תצא זה בזה וכל אחד יעמוד בשלו [ודלא כמ"ש רש"י יטול את הפרה כו'] וק"ל:

בתוס' בד"ה ש"מ לוה ומכר נכסיו כו' ומפרש ר"ת כו'. לפי"ז מ"ש התוס' לעיל (בבא קמא דף ח' ע"א) בד"ה כולן נכנסו תחת הבעלים אי נמי מלוה הכתובה כו' אינו מכוון דלמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא נזקין אינו גובה ממשעבדי אם לא בעמד בדין דבמלוה בשטר דוקא תיקון משום נעילת דלת ולמ"ד דאורייתא אף אם אינו ככתובה בשטר גובה ממשעבדי וק"ל (ה):
בתוס' בד"ה פרט לב"ד כו' למ"ד תני שור לרגלו ומבעה לשינו כו'. אין כוונתן דלאידך מ"ד איירי בקנסות משום ח"נ דקרן דהאי בקרן מועדת איירי כדקתני ממיטב הארץ ולמ"ד תני שור לרגלו נמי כשהזיק חב כו' לאתויי קרן ועוד למ"ד חצי נזק ממונא מאי איכא למימר אך כוונתם למ"ד תני שור וכל מילי דשור ומבעה זה אדם וכל מילי דאדם אית ביה קנסות כתשלומי כפל ד' וה' ואונס כו' וקצת היה נראה לומר *) כיון דהתוס' קרן איירי בקנס כגון ל' של עבד (ו) וק"ל:

במשנה והנשים בכלל הנזק. לכאורה זה ה"ל לשנות במשנה הקדומה המדברת בתנאי הניזוקים והמזיקים שאין בהם מעילה שהן של ב"ב ונ"ל משום דהכא דקאמר וע"פ עדים כו' בני ברית אתיא למעוטי נשים נמי דפסולות לעדות אבל במשנה דלעיל דאמרה נמי תנאי דב"ב גם נשים בכלל להכי קאמר הכא והנשים בכלל הנזק ור"ל דשם הויין בכלל ונכון בעז"ה:

תד"ה פרה דע"כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק כו'. וכן פי' הרע"ב ותמה עליו הגרע"א ז"ל דהא לפי מאי דקי"ל כר"י ושמואל (לקמן כ) אפי' בר"ה ובמתכוין להזיק נמי חייב ע"ש. ולנ"פ דכוונת הרע"ב דזה פשיטא דא"א תעלה זה בזה דהא בעל הפרה א"ח אלא חצי נזק ואפי' הרא"ש דלקמן בהמניח (סי' יג) יודה בכאן כמבואר להמעיין:

רש"י ד"ה שטרות כו' לא איתפרש. עי' ברכות דף כה ע"ב ברש"י ד"ה מאן שמעת ליה ושם נסמן:

בפרש"י בד"ה פרה שהזיקה טלית שדרסה עליה בחצר הניזק וכו' הא דלא מפרש שהזיקו בקרן י"ל דכיון דקרן אינו משלם אלא מגופו א"כ הנזק שהוזקה הפרה אח"כ בטלית היא ג"כ פסידא דניזק ראשון ולישנא דשמין אותו בדמים משמע סתמא דשמין כל הנזק לכך ניחא ליה לפרש דאיירי בנזקי רגל:

בא"ד או פרה שהזיקה טלית וכו' ט"ס הוא וצ"ל וטלית שהזיקה פרה וכן הוא במהר"ם וכן משמע מלשון התוס' ומלשון רש"י:

בתוספות בד"ה פרה שהזיקה טלית וכו' וקשה דע"כ היינו בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה היינו בר"ה וכו' עכ"ל. עיין בר"ן שפי' דמיתוקמא שפיר בחצר המיוחדת לשוורים לשניהם ולמטלטלין לחד והיינו לבעל הטלית ולא לבעל הפרה וא"כ לגבי בור חייב דלא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי כיון שהוא לשוורים לשניהם ולגבי רגל הוי חצר הניזק עכ"ל. ובפשיטות הוי מצי לפרש דאיירי בנזקי קרן ובחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין למטלטלים אבל לפי מ"ש הוא לא מיתוקמא אלא אליבא דאביי ולא אליבא דר"ז לעיל וצ"ע וי"ל גם כן דלא ניחא ליה לפרש בנזקי קרן כדפרישית לרש"י:

בגמרא והתניא ישיב לרבות שוה כסף אפילו סובין. קצת קשה דמאי קושיא דלמא לעולם אין בית דין נזקקין אלא לקרקעות דוקא והא דכתיב ישיב אפילו סובין היינו דבניזק תליא מלתא דאף אם יש למזיק קרקעות ורוצה הניזק לגבותן יכול לדחותו אצל מטלטלין אפילו סובין ונראה דס"ל דאי ס"ד שאין שעבוד הניזק על מטלטלין דמזיק לא היתה הסברא נותנת שיכול לדחותו ממקרקעי למטלטלי כמו שאין יכול לדחותו אצל בינונית וזיבורית דא"כ הורע כוחו וק"ל:

שם בגמרא בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד ש"מ לוה ומכר וכו' לשון הש"ס בכאן אין מדוקדק כמ"ש התוס' ועוד דלישנא ואח"כ הולך לב"ד הוא לגמרי מיותר. ונראה דעיקר הקושיא הוא מזה דס"ד דהא דקי"ל בכ"מ גובה מנכסים משועבדים היינו כל שבא המלוה או הניזק לב"ד תיכף קודם המכירה והתרה בלוקח אל תקני שיעבודי ובכה"ג גובה אבל כל ששתק בשעת המכירה ואח"כ בא לב"ד י"ל דאינו גובה כיון דאיכא פסידא דלוקח וע"ז מקשה ש"מ לוה ומכר וכו' פי' דפשיטא ליה דקי"ל דאפי' בכה"ג גובה וזה שדקדק רש"י בד"ה פרט למוכר נכסיו וכילה המעות וכו' וכוונתו דה"א דבכה"ג אינו גובה כיון דאיכא פסידא דלוקח במה ששתק זה עד שכילה הלה המעות א"כ י"ל דקס"ד דהא דקי"ל גובה ממשועבדים היינו כשעמד בדין ואפ"ה במע"פ אינו גובה דחיישינן לפרעון וע"ז מקשה ש"מ לוה ומכר וכו' וכ"כ הת"ח וק"ל:

הניחא למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רס"ז אות ח"י בס"ד:

(יד ב) ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין וכו' ביתמי וכו'.—דע שבירושלמי דפרקין ה"ג יש שיטה אחרת בענין זה, אבל היא פשוטה מאד, והיא דמה שמרבין אפי' סובין היינו כשהמזיק רוצה לשלם ממטלטלין, אבל אם אינו רוצה לשלם ממטלטלין אלא מקרקעות, או שמסרב לשלם כל עיקר, אז ב"ד מגבין מקרקעות וממיטב אבל לא ממטלטלין, ואם תפס הניזק מטלטלין מן המזיק ה"ז גובה מהם אף אם רוצה המזיק ליתן לו קרקע.

שלשה כללות בד' מקומות. דאין כאן אלא ג' דינין ברשות הניזק חייב בכל ברשות המזיק פטור מכל בחצר השותפים חייב בח''נ בקרן ופטור על השן והרגל אבל ארבעה מקומות הן שאינן דינן שוה דיש חצר השותפין שהוא חייב בה על השן כגון דמיוחדת לחד לפירות ולשניהן לשוורין: מתני' שום כסף. כולה מתניתין מפרש בגמרא: גמ' שום זה. של נזקין: לא יהא אלא בכסף. שיהו ב''ד שמין כמה שוה הנזק מנה או מאתים וכך ישלם לו: תנינא. במתניתין להא דת''ר בברייתא וש''מ דהא ברייתא עיקר היא: פרה שהזיקה טלית. שדרסה עליה בחצר הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה''ר כגון שנתקלה בהמה בטלית ונשבר רגל פרה: אין אומרין תצא פרה בטלית. יטול את הפרה שהזיקה טליתו ולא תהא נשומית אלא הן חסר והן יותר יטלנה: אלא שמין אותה בדמים. שמין הניזקין בכסף ולפי מה שהזיק את חבירו יותר ישלם (ומי שהזיק את חבירו יותר ישלם): שוה כסף. כלומר שוה כסף יפרע לו: מלמד שאין ב''ד נזקקין. ליפרע מן המזיק אא''כ יש לו קרקע דהיינו שוה כסף דמתניתין ולקמן מפרש מאי משמע: דבר השוה כל כסף. שנותנין עליו וקפריך מאי ניהו דאין להן אונאה מאי כל כסף דקאמרת דאין להן אונאה שאפילו קנאן ביותר מדמיהן שתות אין מוכר חייב להחזיר לו כדקאמרינן בפרק הזהב (ב''מ דף נו.) העבדים והשטרות והקרקעות אין להן אונאה אפילו קנאן ביותר מדמיהן: שטרות. אם מכר שטרות לחבירו אין יכול לוקח לתבוע ממנו אונאה: דבר הנקנה בכסף. בלא משיכה דקרקע נקנה בכסף בפ''ק דקדושין (דף כו.): עבד נמי נקנה בכסף. כדקתני בקדושין (דף יד.): שטרות דנקנות בכסף. לא איתפרש היכא: אלא אמר רב אשי שוה כסף. דהיינו קרקעות והכי משמע שוה כסף ישלם ולא כסף עצמו והני כולהו מטלטלים ועבדים ושטרות כסף נינהו דמצי לאמטויינהו ממתא למתא ומזדבני: שוה כסף אפי' סובין. אלמא דמטלטלין נמי גבינן לניזקין: ביתמי. קאמרינן דאי שבק להו אבוהון המזיק מקרקעי גבי מינייהו אבל ממטלטלי לא דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב דאיכא למימר לאחר מיתת אביהן קנאום: כדאמר רבא אמר רב נחמן. במסכתא כתובות בפרק הכותב: שתפס מחיים. דאבוהון: בפני ב''ד. הכי משמע מתניתין שוה כסף בפני ב''ד שיהו קרקעותיו בפני ב''ד: פרט למוכר נכסיו. וכילה המעות ובא לבית דין שאין בית דין נפרעין מן הלקוחות: ש''מ. בתמיה והא קי''ל דאתי מלוה וטריף: אלא. להכי אתא מתניתין דב''ד מומחין דנין דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות: ע''פ עדים. שיעידו על הנזק בב''ד שזה הזיקו: הניחא למ''ד כו'. פלוגתא הוא לקמן בפרק מרובה (דף עה.):

פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה. פי' הקונטרס שהזיקו זה את זה ושמין הנזק בכסף ומי שהזיק חבירו יותר ישלם העודף וקשה דע''כ פרה שהזיקה טלית היינו בחצר הניזק או בכוונתו להזיק והוי קרן או דרך. הלוכו והוי רגל וטלית שהזיקה פרה היינו ברה''ר דהוי מטעם בור דאי אפשר לאוקמי פרה שהזיקה . טלית נמי ברה''ר ומטעם קרן דאם כן היה פטור בעל פרה כדאמר לקמן בפרק ב' (דף כ.) דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור ואפילו אם נפרש שכן אירע שפרה הזיקה טלית בחצר ברשות הניזק וטלית שהזיקה פרה ברה''ר אכתי מתניתין היא לקמן בפרק המניח (דף לג.) ב' שוורין תמים שחבלו זה בזה משלמים במותר ח''נ מועדים משלמים במותר נ''ש וי''ל דקתני והדר מפרש ור''ת מפרש דאו או קתני כמו חלץ ועשה מאמר ונתן גט ביבמות (דף נ.) ולא בא לאשמועינן שאין אומרים שיקח כל הטלית בשביל מה שהזיקו דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו ועוד נמי שמעינן הא ממתניתין דהמניח אלא אומר ר''ת דאין אומרין תצא פרה בטלית בא לאשמועינן דלא כר''ע דאמר לקמן בהמניח (שם) יוחלט שור לניזק אלא יושם כרבי ישמעאל ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן דלא גבי מיתמי דלא ס''ד דליגבי אף ע''ג דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי דמה שאמרה תורה מן העלייה זהו ליפות כחו של ניזק דאם אין המזיק שוה נזקו ישלם מן העלייה אבל ביתמי דאי משתלמי מן העלייה הוה פסידא דניזק דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי ואי משתלם מגופו יגבה אפי' מיתמי דהוי כאלו תפס מחיים וה''א דמשלם מגופו ול''ג פרה שהזיקה טלה דא''כ ליתני שוורים שחבלו זה בזה כדלקמן בהמניח (שם) ודרך הש''ס להזכיר פרה וטלית כדאמרינן (לקמן דף צד:) הניח להם אביהם פרה וטלית: דבר השוה כל כסף. לאו דוקא דיתר מפלגא. יש להם אונאה כדמשמע בפרק הזהב (ב''מ דף נז:) אלא שוה כל כסף יותר ממטלטלי: עבדים ושטרות נמי ניקנין בכסף. ול''ג שטרות דאין נקנין בכסף אלא במסירה ובשטר ואפילו בחליפין נמי צ''ע ובקונטרס פירש דלא אתפרש היכא ששטרות נקנין בכסף: ביתמי. וא''ת לרב ושמואל דאית להו בפרק גט פשוט (ב''ב דף קעה.) דשיעבודא לאו דאורייתא ומלוה על פה לא גבי מיורשין אפי' נכסים שיש להן אחריות אין נזקקין ויש לומר דאיירי בשעמד בדין.: שמע מינה לוה ומכר נכסיו כו'. פי' הקונטרס והא קיימא לן דאתי מלוה וטריף ותימה אי נזקין כמלוה בשטר הוא לא הוה ליה למימר ש''מ כו' אלא ה''ל למיפרך והתנן. המלוה חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים ואי חשיב מלוה ע''פ א''כ מאי קאמר ש''מ אין ב''ד גובין לו מהן הא פשיטא דאין גובין דהתנן המלוה חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין ואי היא גופה קדייק ש''מ דאין גובין לו מהן והוי כמלוה על פה ואע''ג דנזקין מלוה הכתובה בתורה היא וקשה למ''ד בפ''ק דערכין (דף ו:) דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא א''כ אמאי אמר לוה ומכר נכסיו. הוה ליה למימר ש''מ מלוה הכתובה בתורה לאו כשטר דמיא ומפרש ר''ת ש''מ לוה ומכר נכסיו אין ב''ד גובין לו מהם מן התורה דשיעבודא לאו דאורייתא ולהכי בנזקין נמי לא גבי דבמלוה בשטר דוקא תקון רבנן דליגבי ממשעבדי משום נעילת דלת דאי שיעבודא דאורייתא ובמלוה ע''פ מדרבנן הוא דלא גבי משום תקנת לקוחות א''כ תיקשי הכא אמאי לא גבי בנזקין דהכא ליכא תקנה דלקוחות ולא דמי למלוה על פה דהתם מאן דיזיף בצנעא יזיף אבל מזיק לא דייק ואית ליה קלא וקשה למ''ד שיעבודא דאורייתא פרק גט פשוט (ב''ב דף קעה:): פרט לבית דין הדיוטות. פ''ה לענין דיני קנסות ואע''ג דמתניתין לא איירי בקנסות למ''ד תנא שור לרגלו ומבעה לשינו מ''מ מרמז לנו התנא במתני' אפי' במילי דלא איירי ברישא דה''נ מפרש בסמוך ע''פ עדים פרט למודה בקנס ואח''כ באו עדים: אלא למ''ד מודה בקנס ואח''כ באו עדים דחייב מאי איכא למימר. למודה בקנס ולא באו עדים כלל לא אצטריך דמתניתין היא במרובה (לקמן דף עד:) דע''פ עצמו פטור דלא שייך תני והדר מפרש דאין מאריך שם יותר מבכאן: