בבא קמא יד ע"א

וְלֹא קִבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת נְזָקָיו
אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר הָא בַּיּוֹם חַיָּיב הָא לֹא קִבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת נְזָקָיו
הָכִי קָאָמַר אִם קִבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת נְזָקָיו חַיָּיב נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר
אִינִי וְהָא תָּנֵי רַב יוֹסֵף חֲצַר הַשּׁוּתָּפִים וְהַפּוּנְדָּק חַיָּיב בָּהֶן עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר
אָמַר לָךְ רַבִּי אֶלְעָזָר {ותסברא} <וְתִסְבְּרַהּ> מַתְנְיָתָא מִי לָא פְּלִיגִי וְהָתַנְיָא אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בְּנִזָּקִין כֹּל שֶׁהוּא רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלֹא לַמַּזִּיק חַיָּיב בַּכֹּל דְּמַזִּיק וְלֹא לַנִּיזָּק פָּטוּר מִכֹּל
לָזֶה וְלָזֶה כְּגוֹן חֲצַר הַשּׁוּתָּפִים וְהַבִּקְעָה פָּטוּר בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל עַל הַנְּגִיחָה וְעַל הַנְּגִיפָה וְעַל הַנְּשִׁיכָה וְעַל הָרְבִיצָה וְעַל הַבְּעִיטָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה כְּגוֹן חָצֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם חַיָּיב בּוֹ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל עַל הַנְּגִיחָה וְעַל הַנְּשִׁיכָה וְעַל הַנְּגִיפָה וְעַל הָרְבִיצָה וְעַל הַבְּעִיטָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
קָתָנֵי מִיהַת חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין וְהַבִּקְעָה פָּטוּר בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל
קַשְׁיָא אַהֲדָדֵי
כִּי תַּנְיָא הָהִיא בְּחָצֵר מְיוּחֶדֶת לָזֶה וְלָזֶה בֵּין לְפֵירוֹת בֵּין לִשְׁוָורִים הָהִיא דְּרַב יוֹסֵף בְּחָצֵר מְיוּחֶדֶת לְפֵירוֹת וְאֵינָהּ מְיוּחֶדֶת לִשְׁוָורִים דִּלְגַבֵּי שֵׁן הָוְיָא לַהּ חֲצַר הַנִּיזָּק
דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי הָכָא דּוּמְיָא דְפוּנְדָּק וְקָתָנֵי הָתָם דּוּמְיָא דְבִקְעָה שְׁמַע מִינַּהּ
מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא כֵּיוָן דִּמְיוּחֶדֶת לְפֵירוֹת הָא בָּעֵינַן וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר וְלֵיכָּא
אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי כֵּיוָן דְּאֵינָהּ מְיוּחֶדֶת לִשְׁוָורִים שְׂדֵה אַחֵר קָרֵינָא בֵּיהּ
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא לֵימָא מִדְּמַתְנְיָתָא לָא פְּלִיגִי אָמוֹרָאֵי נָמֵי לָא פְּלִיגִי
אֲמַר לֵיהּ אִין וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי בְּקוּשְׁיָא דְּרַבִּי זֵירָא וּבְפֵירוּקָא דְאַבָּיֵי פְּלִיגִי
גּוּפָא אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בְּנִזָּקִין כֹּל שֶׁהוּא רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלֹא לַמַּזִּיק חַיָּיב בַּכֹּל
עַל הַכֹּל לָא קָתָנֵי אֶלָּא חַיָּיב בַּכֹּל בְּכוּלֵּי[הּ] נֶזֶק
מַנִּי רַבִּי טַרְפוֹן הִיא דְּאָמַר מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם
אֵימָא סֵיפָא לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה כְּגוֹן חָצֵר שֶׁאֵינוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם חַיָּיב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל
מַאי לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה אִילֵימָא לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה כְּלָל אֶלָּא דְּאַחֵר וְהָא בָּעֵינָא וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר וְלֵיכָּא
אֶלָּא פְּשִׁיטָא לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה אֶלָּא דְּחַד וְקָתָנֵי סֵיפָא תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם
אֲתָאן לְרַבָּנַן דְּאָמְרִי מְשׁוּנֶּה קֶרֶן בַּחֲצַר הַנִּיזָּק חֲצִי נֶזֶק הוּא דִּמְשַׁלֵּם
רֵישָׁא רַבִּי טַרְפוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן
אִין דְּהָא אֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל לְרַב יְהוּדָה שִׁינָּנָא שְׁבוֹק מַתְנִיתִין וְתָא אַבַּתְרַאי רֵישָׁא רַבִּי טַרְפוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן
רָבִינָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר כּוּלַּהּ רַבִּי טַרְפוֹן הִיא וּמַאי לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה לְפֵירוֹת אֶלָּא דְּחַד לָזֶה וְלָזֶה לִשְׁוָורִים
דִּלְגַבֵּי שֵׁן הָוְיָא לַהּ חֲצַר הַנִּיזָּק לְגַבֵּי קֶרֶן הָוְיָא לַהּ רְשׁוּת הָרַבִּים
אִי הָכִי אַרְבָּעָה שְׁלֹשָׁה הָווּ
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יד - א

ולא קיבל עליו שמירת נזקיו, לא התחייב לשמור על השור שלא יזיק לאחרים. ^[1] ולכן, אם שורו של המשאיל הזיק, חיוב התשלום הוא על המשאיל, אף אם הזיק לשורו של השואל.

אך מקשה הגמרא על התירוץ: אי הכי, אם כך הוא, שהברייתא מדברת כשלא קיבל עליו השומר שמירת נזקיו, אם כן, אימא סיפא, אמור [פרש] את סוף הברייתא: רפת אשר נפרצה בלילה, או שפרצוה ליסטים, ויצתה הבהמה והזיקה פטור.

ומשמע, דוקא כיון שנפרצה בלילה, פטור, כי אנוס הוא. הא אם נפרצה ביום, יהיה השומר חייב.

ומדוע? הא, הרי העמדנו שלא קיבל עליו השומר שמירת נזקיו של השור? ^[2]

מיישבת הגמרא את הקושיא: אכן ברישא מדובר כשלא קיבל עליו השואל את שמירת נזקיו. אלא שבהמשך הברייתא, הכי קאמר התנא: ^[3] אבל, אם קיבל עליו השואל שמירת נזקיו של השור, והזיק שור זה שור של אחד מהעולם חייב השואל. ואם נעל השואל כראוי, ונפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים ויצתה והזיקה פטור השואל. ^[4]

ועתה הגמרא חוזרת לדין שן ורגל בחצר השותפין, ומקשה לשיטת רבי אלעזר, הפוטר:

איני!? האמנם כך הוא הדין שחצר השותפין פטור בה מנזקי שן ורגל? והרי אין זה כך!

והא תני רב יוסף [רב יוסף שנה ברייתא, האומרת]: חצר השותפין וכן הפונדק [בית הארחה שרגילין אורחים ואכסנאין לשכור בו מקום לשהיה ולינה, והשוכרים הריהם כשותפים], אם הזיקה בהמת אחד השותפים או בהמת אחד מהדרים בפונדק, חייב בהן על השן ועל הרגל. כי היות ואין לבני רשות הרבים רשות בה אלא רק לדרים בה, נחשב מקום זה ל"שדה אחר". הרי מפורש בברייתא שלא כדעת רבי אלעזר. ואם כן, תיובתא דרבי אלעזר! דבריו נדחו והופרכו מהברייתא.

משיבה הגמרא: אמר לך, יכול לומר לך רבי אלעזר: ותסברא, מתניתא מי לא פליגי!? וכי סבור אתה שאין ברייתא החולקת וסבורה כמוני!?

והתניא בברייתא: ארבעה כללות [כללים] היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בחיובי נזקין, לגבי המקום בו התבצע הנזק:

א. כל נזק שנעשה במקום שהוא רשות השייכת לניזק ולא למזיק חייב המזיק בתשלום כל הנזק. ^[5]

ב. אם נעשה הנזק במקום שהוא רשות דמזיק לחוד, ולא שייך לניזק פטור המזיק מכל תשלום. ^[6] ג. אם נעשה הנזק במקום שיש רשות גם לזה [לניזק] וגם לזה [למזיק], כגון חצר השותפים והבקעה [שיש רשות לשניהם להשתמש בה] פטור בה על השן ועל הרגל. שהיות ואין שדה זו מיוחדת רק לניזק, אין היא נחשבת ל"ביער בשדה אחר" שאמרה התורה.

אבל על הנגיחה, ועל הנגיפה [שדחפה בגופה] ועל הרביצה, ועל הבעיטה אם הזיקה באחד האופנים האלו, כיון שהן תולדות ה"קרן", הרי ^[7] תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם. ^[8]

ד. מקום שאין שם רשות לא לזה ולא לזה [לא למזיק ולא לניזק], כגון חצר שאינו של שניהם ^[9] חייב בו על השן ועל הרגל נזק שלם. וכן על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, שהן תולדות של קרן תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

הרי מתבאר שברייתא זו סוברת שחצר השותפין פטור בה על השן והרגל, וחולקת על הברייתא של רב יוסף, ואם כן, רבי אלעזר סובר כדעת ברייתא זו.

ועתה הגמרא דנה האם יש צורך לומר גם לשיטת רב חסדא שהברייתות חלוקות: קתני מיהת, שנינו בכל אופן בברייתא זו: חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל.

ואם כן, קשיא אהדדי הברייתות סותרות זו את זו! והאם נאמר אף לרב חסדא שהברייתות חלוקות?

ומתרצת הגמרא: כי תניא ההיא, מה ששנינו בברייתא של "ארבעה כללות" שחצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל, מדובר בחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות ובין לשוורים. בחצר ששניהם רשאים גם להניח בה את פירותיהם וכן רשאים הם להכניס בה את שווריהם. וכיון שלשוורים יש רשות להיכנס שם, אין זה נחשב ל"בער בשדה אחר", כי יש רשות גם למזיק להכנס שם, והרי זה כרשות הרבים, שפטור בה על השן והרגל.

ואולם ההיא הברייתא דרב יוסף, המחייבת בחצר השותפין, מדברת בחצר המיוחדת אמנם לזה ולזה, אך הם רשאים להניח שם רק פירות, ואינה מיוחדת להם להכניס שם שוורים. דכיון שלניזק יש רשות להכניס את הפירות, ולמזיק אין רשות להכניס שם שוורים הרי לגבי שן, הויא לה חצר הניזק, כחצרו של הניזק לגבי אכילת הפירות, כי נחשב שהשור "בער בשדה אחר". ^[10] והגמרא מחזקת את התירוץ: דיקא נמי, ניתן לדייק את החילוק הזה מלשון הברייתות עצמן: דקתני הכא, הברייתא דרב יוסף מזכירה יחדיו "חצר השותפין והפונדק", הרי שהיא מדברת בחצר שותפין שהיא דומיא דפונדק, הדומה לפונדק, ופונדק אינו מיועד להילוך שוורים כיון שיש שם סחורות ורכוש, והשוורים יכולים להזיק ולטנף, ובכזה אופן אף בחצר השותפין חייב. ואילו בברייתא ד"ארבעה כללות" קתני התם דומיא דבקעה. שהברייתא אומרת "חצר השותפין והבקעה", הרי שהיא מדברת בחצר שותפין הדומה לבקעה, ובבקעה יש רשות בה גם לשוורים, ובאופן כזה בחצר השותפין פטור.

ומסיקה הגמרא: שמע מינה, אכן ניתן להוכיח מדקדוק לשון הברייתות כפי תירוץ הגמרא.

מתקיף לה רבי זירא: מדוע חילק התרצן ואמר שחצר המיוחדת רק לפירות ולא לשוורים חייב בה על השן והרגל? הרי כיון דמיוחדת היא לשניהם לפירות, למזיק כמו לניזק, לא ניתן להחשיבה כחצר הניזק יותר מאשר חצר המזיק, ולמה יתחייב בשן ורגל? הא בעינן "ובער בשדה אחר", וליכא! בשן ורגל חייבים רק כשהנזק נעשה בחצר הניזק, הנקראת "שדה אחר", וזה אינו שדה אחר. ^[11]

אמר ליה אביי לרבי זירא: אמנם מיוחדת היא לשניהם לפירות, אך כיון דאינה מיוחדת להם לשוורים, ושורו של המזיק נכנס שלא ברשות, "שדה אחר" קרינא ביה. נחשב שהשור נכנס והזיק ב"שדה אחר". ^[12]

ובעקבות ישוב הברייתות, שמדברות באופנים שונים, מעלה הגמרא אפשרות שאף רב חסדא ורבי אלעזר לא חולקים אלא דיברו באופנים שונים: אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא: לימא, מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי!? כשם שיישבנו שאין הברייתות חלוקות, נאמר שגם האמוראים רב חסדא ורבי אלעזר לא חולקים, אלא שרב חסדא המחייב בחצר השותפים מדבר בחצר המיוחדת רק לפירות ולא לשוורים, לכן חייב דהוי כחצר הניזק. ורבי אלעזר הפוטר בחצר השותפים מדבר בחצר המיוחדת גם לפירות וגם לשוורים, ולכן פטור שאין זה "שדה אחר".

אמר ליה רבינא לרב אחא מדיפתי: אין, אכן אפשר לומר שלא נחלקו.

ואם תמצא לומר פליגי, ואם תכריע לומר שנחלקו, אין לפרש את מחלוקתם בחצר המיוחדת גם לפירות וגם לשוורים, כי בה לפי כולם פטור, שאין זה "שדה אחר", ולא נחלקו אלא בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים, ובקושיא דרבי זירא, ובפירוקא דאביי פליגי. נחלקו בקושיית רבי זירא ובתירוצו של אביי.

רבי אלעזר סבר, חצר המיוחדת לפירות, כיון שמיוחדת גם למזיק לפירות, אינה נחשבת כ"שדה אחר", וכפי שהקשה רבי זירא. ואילו רב חסדא, המחייב, סובר כפי שתירץ אביי, שכיון שאין לשור המזיק רשות להיכנס לחצר, נחשב שנכנס והזיק "בשדה אחר".

ועתה הגמרא חוזרת לבאר את הברייתא של "ארבעה כללות":

גופא, גוף הברייתא: ארבעה כללות היה רבי שמעון בן אלעזר אומר בנזקין: כל נזק שנעשה במקום שהוא רשות השייכת לניזק ולא למזיק חייב בכל.

ומדייקת הגמרא: חייב "על" הכל, לא קתני הברייתא לא אמרה חייב "על" הכל, שמשמעו כי הוא מתחייב בכל צורות הנזק שנעשו ברשות זו, כולל השן והרגל והקרן. אלא אמרה הברייתא "חייב בכל", שמשמעו בכולי נזק, שכל נזק שנעשה ברשות זו [כולל קרן], מתחייב לשלם את כל הנזק [נזק שלם].

ודנה הגמרא: מני? - הברייתא הסוברת שברשות הניזק משלם קרן נזק שלם, בשיטת מי היא אמורה? - בשיטת רבי טרפון היא, דאמר: משונה קרן, נזקי קרן ותולדותיה, משונים הם, שאין דרכה של בהמה בכך, ^[13] ואם הזיקו בחצר הניזק נזק שלם משלם. ^[14]

אך שואלת הגמרא: אם הברייתא בשיטת רבי טרפון, אימא סיפא, אמור את סוף הברייתא: רשות שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם, חייב בה על השן ועל הרגל.

והרי יש לדון: מאי, מה הכוונה שהרשות היא לא לזה ולא לזה?

אילימא, אם נאמר, לא לזה ולא לזה כלל, אלא דאחר, שהרשות אינה לא של הניזק ולא של המזיק אלא של אדם אחר, אם כן, יקשה: והא בעינא "ובער בשדה אחר", וליכא! שהרי על נזקי שן ורגל חייבים רק כשהנזק נעשה בשדה של הניזק, ולא בשדה של אדם אחר. ^[15] אלא פשיטא, פשוט הוא שיש לפרש כך את דברי הברייתא: לא לזה ולא לזה. כלומר, חצר שאינה שייכת לשניהם, אלא דחד, שייכת רק לאחד מהם, דהיינו לניזק. וכוונת הברייתא היא לחצר הניזק.

וקתני סיפא, ושנינו בסיפא של הברייתא, תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

וכיון שנתפרש שמדובר בחצר הניזק, ובה אמרה הברייתא שהתם משלם רק חצי נזק, אתאן לרבנן, הרי זה כשיטת רבנן, דאמרי, משונה קרן, אף בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם.

ואם כן קשה, הרי הברייתא סותרת את עצמה, כי ברישא אמרה כשיטת רבי טרפון, ואילו בסיפא כרבנן.

מתרצת הגמרא: אין. אכן אפשר לומר שהברייתא ברישא אמרה כשיטת רבי טרפון, ובהמשך אמרה כשיטת רבנן.

ומוכיחה הגמרא שניתן לומר כן: דהא לקמן [טו ב] שאלה הגמרא על המשנה שם, שברישא היא נקטה כשיטת רבי טרפון ובסיפא כרבנן, ואמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא [שנון, ^[16] חריף], שבוק מתניתין, עזוב את המשנה, כלומר, אל תטרח ליישבה לשיטת תנא אחד, ותא אבתראי, בוא אחרי ואמור כמותי, שהעמדתי שהמשנה אכן היא ברישא כרבי טרפון, וסיפא כרבנן.

וכך גם בברייתא זו, מה שאמרה ברישא שבחצר הניזק משלם נזק שלם, הרי זה לשיטת רבי טרפון. ובסיפא שאמרה שבחצר הניזק תם משלם חצי נזק, הרי זה לשיטת רבנן.

והגמרא מביאה תירוץ נוסף:

רבינא משמיה דרבא אמר: הברייתא כולה, בשיטת רבי טרפון היא. ומאי "לא לזה ולא לזה" שאמרה הברייתא בכלל הרביע, והכרחנו שהפירוש הוא שאינו של שניהם אלא של הניזק לחוד, כוונת הברייתא היא: לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד. לענין להכניס פירות לחצר אין רשות לשניהם, אלא לניזק לחוד. אבל לזה ולזה, למזיק ולניזק, יש רשות להכניס שוורים. דלכן, לגבי היזק שן הויא לה חצר הניזק, כיון שלעניין הכנסת פירות אין רשות להכניס בה אלא לניזק. ^[17]

אבל לגבי היזק דקרן, הויא לה רשות הרבים, כיון שלשניהם יש רשות להכניס שם שוורים. ולכן אין התם משלם אלא חצי נזק אף לרבי טרפון.

אך שואלת הגמרא: אי הכי, אם זו היא כוונת הברייתא בכלל הרביעי, למה אמרה הברייתא שיש ארבעה כללים? והרי רק שלשה כללים הוו. כי הכלל הרביעי נתבאר כבר בכללים הקודמים, שדין זה, שאם יש רשות רק לניזק להכניס שם פירות הוי חצר הניזק וחייב בשן ורגל, הרי כבר שמענו אותו בכלל הראשון "כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק". ומה שחייב בקרן במקום שיש לשניהם רשות להכניס שם שוורים, גם זה נתבאר כבר בכלל השלישי, שאם יש רשות לזה ולזה, תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.

משיבה הגמרא: אמר רב נחמן בר יצחק:

הערות

^[1] החזון איש [סימן ז' סק"ו] העיר, שחיוב השומר לשלם את הנזקים שהזיק השור אינם משום שהתחייב השומר לשלם את הנזקים שיזיק השור, ואף אפשר שלא תועיל התחייבות שכזו, כי כיצד ישתעבד לכל העולם לשלם להם נזקי שור שאינו שלו? ולכן כתב החזו"א, שכל שומר המקבל דבר לשמור, הרי לענין חיוב נזיקין משום "ממונו שהזיק", השומר הוא הנקרא הבעלים, כי מי שבידו לשמור את השור, הוא הנקרא בעל הממון לגבי חיוב נזקיו שיזיק. אך אם בזמן שנעשה שומר לרצונו הוא הודיע במפורש שאינו מקבל עליו את שמירת נזקיו, הוא אינו מתחייב על כך בעל כרחו, ולכן נשאר בעל השור אחראי על נזקי ממונו כלפי העולם. ואם כן מקבל עליו שמירת נזקים, והבעלים מסתלקים משמירת ממונם על סמך זה שמקבל עליו השומר לשמור, נעשה השומר "בעלים" כלפי העולם. וכיון שחייבה תורה בתשלומי הנזק את כל אלו שמוטל עליהם חובת השמירה מנזק, נעשית חלות הדין של חיוב נזקים על השומר בדיבור בעלמא. וכיון שמשכו הבעלים את ידם משמירת נזקי השור על פי קבלתו של השומר הזה, הרי הם נפטרים מחיובי נזקיו לפי שכבר אינם נחשבים בעלים לגבי נזקים שיזיק השור. ועוד, כיון שמסרוהו הבעלים לשומר, נחשב הדבר ששמרו אותו כראוי, לפי שאינם צריכים לחוש שיפשעו השומרים בשמירתם. וראה גם בחידושי הגרש"ש סימן א. וראה עוד בדין שומר, האם צריך שיקבל על עצמו שמירת נזקיו כדי שיתחייב בהם, מה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מנז"מ ה"י, ומה שכתב בחידושי הגר"ח, ובאהא"ז ריש הל' נז"מ.

^[2] הראשונים נחלקו בטעם הדבר שלא פירשה הגמרא את הסיפא דקאי על חיוב המשאיל כמו ברישא, ולא קשה למה ביום חייב ובלילה פטור. הרא"ש כתב משום שהמשאיל אף ביום פטור, כיון שהיתה עומדת במקום שמור ואין עליו לידע שנפרצה ולחזור אחריה. אבל השואל שבא ברשותו, אף שאנוס הוא בפריצת הכותל, מכל מקום היה לו להיזהר לרדוף אחר הבהמה כשיצאה, ולחזור ולהכניסה ולנעול בפניה כיון דיום הוא. וכו כתבו הרשב"א ורבינו פרץ. ואולם הראב"ד כתב להיפך, שהמשאיל אף בלילה חייב, דכיון שהשומר לא קיבל עליו שמירה, הוי כאילו הניחה ללא שמירה, שאם היתה אצלו כשנפרצה בלילה היה יודע מזה, והיה שומרה שלא תזיק, והוי לה תחילתו בפשיעה וסופו נמי בפשיעה. וראה עוד תירוצים נוספים בשיטמ"ק ובמהדו"ב. וראה בברכת שמואל מה שכתב לבאר פלוגתת הראב"ד והרא "ש.

^[3] כלומר, כאילו נחסרו דברים בברייתא.

^[4] ומדובר דאזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא וחייב השואל. ראה פנ"י.

^[5] הכוונה אף לקרן, כפי שהגמרא תבאר בהמשך.

^[6] כי יכול לומר לניזק "תורך ברשותי מאי בעי". רשפי.

^[7] כמבואר לעיל ב ב.

^[8] וכיון דלשניהם רשות בה הוי לה כרשות הרבים שבה התם משלם חצי נזק וכדלקמן, רשפי.

^[9] הגמרא מפרשת בהמשך שהכוונה שאינה של שניהם אלא של אחד, והיינו של הניזק.

^[10] פירשנו את מהלך הסוגיא כפי הגירסא שלפנינו, וכפי שנתבאר לעיל [יג ב] בתוס' ד"ה חצר. והתוס' שם הביאו גירסא נוספת "ותסברא מתניתין מי פליגי", ובסוף גורסים "אלא כי תניא ההיא וכו"'. לפי גירסא זו פירוש התירוץ הוא, שמצאנו ברייתא הסותרת והאם נאמר שהן חלוקות, אלא ודאי צריך לחלק שמדברים באופנים שונים. ולפי זה כל מהלך הגמרא הם המשך הדברים לפי רבי אלעזר. ויוצא שרבי אלעזר סובר שחצר המיוחדת רק לפירות חייב בשן ורגל, ורבי חסדא החולק סובר שאף במיוחדת גם לשוורים חייב על השן. אך למסקנא מבאר רבינא שהם נחלקו במיוחדת רק לפירות, ולפי זה במיוחדת גם לשוורים לפי כולם פטור. ואולם לפי הגירסא שלפנינו יוצא שגם במהלך הגמרא סברנו שהם חולקים רק במיוחדת לפירות, וכפי שאמר רבינא למסקנא. כי לפי הגירסא שלפנינו הגמרא חילקה לפי רב חסדא בין מיוחדת גם לשוורים או רק לפירות, ויוצא שגם לרב חסדא חייב רק במיוחדת רק לפירות, ואם כן רבי אלעזר החולק גם בזה פוטר. וראה בדברי התוס' הנ"ל. וראה עוד בתוס' רבנו פרץ וברשב"א ובראב "ד.

^[11] הפני יהושע מבאר שקושית רבי זירא היא על החילוק בין מיוחדת לשוורים למיוחדת רק לפירות, כי היות וכבר אמרת שבמיוחדת לשוורים מודו כולי עלמא שלאו שדה אחר הוא, אם כן, מאי שנא מיוחדת לפירות ממיוחדת לשוורים? דהא עיקר קרא "בשדה אחר" קאי על הפירות. וראה עוד בשיטמ"ק בשם הרב ר' משה.

^[12] מצאנו כמה דרכים באחרונים בביאור נקודת המחלוקת בין רבי זירא לאביי: בקובץ ביאורים [אות יא] ביאר, שמחלוקתם היא בביאור המילה "ובער", האם היא מתייחסת למזיק, או לדבר הניזוק. רבי זירא סבר שהיא מתייחסת לדבר הניזוק, וכיון שהחצר מיוחדת לשניהם לפירות, אין אני קורא בה "ובער בשדה אחר", כיון שהדבר הניזוק אינו נמצא ב"שדה אחר", לפי שגם המזיק רשאי להניח שם פירות. אבל אביי סובר שהיא מתייחסת לדבר המזיק, וכיון שלגבי השור היא נחשבת חצר הניזק, שאין לו רשות להכניס את שורו לשם, לכן אני קורא בה "ובער בשדה אחר". ואילו בספר חידושי ר' אריה לייב סימן ס"ה ביאר, שלדברי הכל "שדה אחר" משמעותו היא שדה אשר מיוחדת לניזק, ושלא תהיה מיוחדת למזיק, אלא שנחלקו האם הרשות שיש למזיק להכניס פירות, שהם דבר הניזק, מבטלת את דין "חצר הניזק". רבי זירא סובר שכאשר יש רשות למזיק להכניס פירות, שהיא זכות לגבי הדבר הניזק, הרי זה מגרע בדין חצר הניזק. ואילו אביי סובר, שרשות המזיק מגרע דין חצר הניזק רק אם יש לו רשות להכניס שם את שורו, היינו את המזיק בעצמו, ומה שיש לו רשות להכניס פירות כמו לניזק, אין זה מגרע כח חצר הניזק, לכן נחשב השותף כאחר, דלכולי עלמא הוי חצר הניזק. וראה עוד בדרכי דוד.

^[13] קרן תמה וכל תולדותיה קרי "משונה", הואיל ושינו את וסתן שלא היה דרכן בכך. רש "י.

^[14] "מדקאמר כל שהוא רשות לניזק חייב בכל, משמע טעמא דרשות הניזק, הא לאו הכי, אינו חייב בכל אלא במקצת, ומאי היא? אי שן ורגל, לא מחייב כלל אלא ברשות הניזק, אש ובור אפילו ברה"ר חייב בכל, אלא לא משכחת לה אלא קרן ואליבא דרבי טרפון, דאמר ברה"ר חצי נזק וברשות הניזק, כיון שהוא כ"כ משונה שהזיק שם, נשתנה דינו וחייב נזק שלם". נימוקי יוסף.

^[15] ד"שדה אחר" משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער [ראב"ד]. וראה ברא"ש סימן יז מה שכתב. ויש שהקשו מכאן למה שכתב הרי"ף לעיל בריש פרקין דפטור שן ורגל ברה"ר משום דאורחיה הוא, ראה בפ"ח [אות ל"ב]. ובאהא"ז פ"א מנז"מ הל"ח, ובחידושי ר' אריה לייב מה שכתב ליישב.

^[16] על פי הערוך, ומביא שיש מפרשים "גדול שיניים". [ראה מסורת הש"ס חגיגה טו ב]

^[17] גירסת רש"י ר"ח והרי"ף היא כגירסא שלפנינו, "לזה ולזה לשוורים". ומתבאר לשיטתם, שחצר המיוחדת לשניהם לשוורים, ולאחד לפירות, נחשב לחצר הניזק, וחייב. והקשו התוס', שבגמרא משמע שאם יש לשניהם רשות להכניס אין זה נחשב לחצר הניזק, כפי שהעמדנו את הברייתא דרב יוסף שמדובר שאינה מיוחדת לשוורים, וכן אביי אומר "כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה" משמע דוקא שאינה מיוחדת לשוורים וראה לעיל הערה 12. ובתוס' תמה ר"ת מטעם נוסף, שאם יש לשוורים רשות להיכנס, יכול לומר לו למה לא סילקת פירותיך וכו'. לכן גורס רבינו תם "ולא לזה ולא לזה לשוורים", שלשניהם אין רשות להכניס שוורים. ולכן לגבי שן הוי חצר הניזק, כיון שרק לניזק יש רשות להכניס פירות. ולגבי קרן הוי רה"ר, כיון שלעניין שוורים אין לניזק רשות יותר מאשר למזיק, לכן אין זה כחצר הניזק. והנימוקי יוסף מפרש את גירסת רש"י והרי"ף, דלעניין פירות אין רשות אלא לאחד, ובעוד שפירותיו בתוכה אין רשאים להכניס שם שוורים "והדעת מכרעת כן שלא יאכלו שוורים של זה פירותיו של חברו", ורק כשהוציא זה את פירותיו יכול כל אחד לתת שם שוורים שלו, וזה הפירוש "לזה ולזה לשוורים". ומבאר בחידושי אנשי שם, שכוונת הנמו"י ליישב בזה את קושית התוס'. וראה בחזון איש סימן יא סק"ב שלפי זה לא נחלקו לדינא רש"י והרי"ף עם התוס'. ואולם האחרונים פירשו את גירסת רש"י והרי"ף, כיון שיש רשות להכניס פירות רק לאחד ולא לשני, אם כן הוי כאילו התנה עם השני שישמור בהמתו שלא תאכל את הפירות [ראה ים של שלמה סימן לו]. והחזו"א שם מבאר, כיון שלאחד נתנו רשות לפירות ולא לשני, נכלל בזה גם כן שהניזק לא יצטרך לשמור פירותיו שלא ינזקו משורו של השותף, והוי כאילו נתן לו זכות דלעניין פירותיו הוי חצר הניזק. וראה עוד בחידושי ר' אריה לייב סימן ס"ה מה שכתב לבאר בזה.

ולא קבל עליו שמירת נזקיו, שהתנה שלא יהא אחראי לנזקים שיזיק השור, ולפיכך חייב המשאיל לשלם לשואל, ואם היה השור תם — משלם חצי נזק.

ושואלים: אי הכי אימא סיפא [אם כך אתה מפרש, אמור את סוף הברייתא]: נפרצה הגדר בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה — פטור, נדייק מכאן: דווקא בלילה הוא פטור, הא [הרי] אם היה הדבר ביום — יהא חייב, ואולם כיצד אפשר לומר זאת? הא [הרי] לשיטתך מדובר במשנתנו במי שלא קבל עליו שמירת נזקיו!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך צריך לפרש את סוף הברייתא, שהוא דן במקרה אחר: אם קבל עליו שמירת נזקיו — חייב, ואולם אם נפרצה בלילה, או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה — פטור.

על עצם שיטתו של ר' אלעזר, שחצר השותפים פטורים בה השותפים על נזקי השן והרגל, שואלים: איני [וכי כן הוא] וכי אפשר לומר כדברי ר' אלעזר? והא תני [והרי שנה] רב יוסף ברייתא זו: חצר השותפים והפונדק — חייב בהן על השן ועל הרגל. הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על ר' אלעזר!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך ר' אלעזר: ותסברא מתניתא מי לא פליגי [וכי סבור אתה שהברייתות עצמן אינן חלוקות] בנושא זה? אפשר להראות שיש גם ברייתא החולקת על דעה זו, והתניא [והרי שנויה ברייתא]: ארבעה כללות (כללים) היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בענין המקומות שבהם היו הנזקין וחיוב המזיק עליהם: כל מקום שהוא רשות לניזק ולא למזיק — חייב המזיק בכל. מקום שהוא רשות של המזיק ולא לניזק — פטור המזיק מכל.

מקום שהוא רשות לזה ולזה, כגון חצר השותפים או הבקעה (שטח רחב השייך לציבור) — פטור בה על השן ועל הרגל, ואילו על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה שכולן הן קרן ותולדותיה — תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

מקום שאינו שייך לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם — חייב בו על השן ועל הרגל, ואילו על הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה שהן תולדות קרן — תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים]: חצר השותפין והבקעה — פטור בה על השן ועל הרגל וכדעת ר' אלעזר. ואם כן אין להקשות עליו מברייתא אחרת.

ושואלים: מכל מקום קשיא אהדדי [קשות הן הברייתות זו על זו]!

ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה ההלכה] ההיא בדברי ר' שמעון בן אלעזר, הרי זה בחצר המיוחדת לזה ולזה, כלומר, שבחצר זו מותר לשני השותפים להשתמש בין לפירות בין לשוורים, ולכן אין המזיק חייב על נזק שן ורגל שגרם שורו לפירות חבירו. ואילו ההיא [אותה ברייתא] ששנה רב יוסף שחייב בה בחצר השותפים על נזקי שן ורגל — בחצר מיוחדת לשותפות רק לפירות, ואינה מיוחדת לשוורים שאין רשות להכניס בה שוורים. דלגבי [שאצל] נזקי שן, כיון שאסור להכניס בה שוורים, הויא לה [הרי היא] כמו חצר הניזק וחייב בעל השור.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן] פירוש זה מלשון הברייתות, דקתני הכא [ששנה כאן] בברייתא ששנה רב יוסף, חצר השותפים דומיא [בדומה] לפונדק שנשנה יחד עמה, שאינו מקום מיוחד להכניס שם שוורים אלא רק פירות, וקתני התם [ושנה שם] בברייתא של ר' שמעון בן אלעזר, חצר השותפין דומיא [בדומה] לבקעה שהיא מקום הפתוח לכל וגם לשוורים, ואם כן שמע מינה [למד מכאן] שתירוץ זה שתירצנו נכון הוא.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: כיון שבברייתא של רב יוסף מדובר שהחצר מיוחדת לפירות עבור שני השותפים, מדוע חייב בעל השור בשן ורגל? הא [הרי] כדי לחייבו בעינן [צריכים אנו] שיתקיים הפסוק "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד) וליכא [ואין כאן], שהרי אין זה שדה של אחר, אלא שדה השייך לשניהם!

אמר ליה [לו] אביי: כיון שאינה מיוחדת לשוורים ואסור להכניס בה שור, "שדה אחר" קרינא ביה [קוראים אנו בו] לענין נזקים.

בעקבות דיון זה אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: לימא [האם לומר] מדמתניתא לא פליגי, אמוראי נמי לא פליגי [מכיון שהברייתות אינן חלוקות, גם האמוראים ר' אלעזר ורב חסדא אינם חלוקים] ונאמר שר' אלעזר אמר דבריו במקרה אחד, ורב חסדא אמר במקרה אחר, ואינם חלוקים כלל?

אמר ליה [לו]: אין [כן] הוא הדבר. ואם תמצא לומר בכל זאת כי פליגי [חלוקים הם] הרי בקושיא שהקשה ר' זירא ובפירוקא [ובתירוץ] של אביי פליגי [חלוקים הם], האם שדה שותפים שאין רשות להכניס לתוכה שוורים אף שמותר להניח שם פירות — הריהי בכלל "שדה אחר", או לא.

א כיון שהוזכרה התוספתא שבה הובאו הכללים שקבע ר' שמעון בן אלעזר, דנים בה. גופא [לעצמה]: ארבעה כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין, והכלל הראשון: כל מקום שהוא רשות לניזק ולא למזיק — חייב בכל.

ומדייקים: "על הכל" לא קתני [שנה], כלומר, לא היתה כוונה לומר שחייב על כל מיני אבות הנזיקין, אלא "חייב בכל" — לומר שחייב לשלם בכולי [בכל] הנזק, כלומר, תשלום מלא.

מני [כשיטת מי היא] הלכה זו — כשיטת ר' טרפון היא, שאמר כלל: משונה דין קרן בחצר הניזק, שנזק שלם משלם ואפילו היה זה שור תם. שכיון שנכנס לחצר הניזק שלא ברשות אין אנו מקילים בתם יותר מבמועד, כפי שהוא ברשות הרבים.

ואולם אימא סיפא [אמור את סוף הברייתא] ונראה אם אמנם אפשר לפרש כן, שהרי שנינו שם: חצר שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינו של שניהם — חייב בה על השן ועל הרגל.

ויש לברר: מאי [מה פירוש] "לא לזה ולא לזה"? אילימא [אם תאמר] שאינה רשות לא לזה ולא לזה כלל, אלא של אדם אחר — והא בעינא [והרי צריכים אנו] שיתקיים "ובער בשדה אחר" כדי לחייבו, וליכא [ואין כאן], שהרי אין זה שדהו של הניזק!

אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שיש לפרש: לא לזה ולא לזה אלא דחד [של אחד מהם], של הניזק, וקתני סיפא [ושנינו בסופה של הברייתא] שבמקרה כזה תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.

אם כן אתאן [באנו] לשיטת רבנן דאמרי [חכמים, שאומרים]: משונה דין קרן שמזיק בחצר הניזק, שכיון שהוא משונה ובלתי רגיל, תם חצי נזק הוא שמשלם.

וכי רישא [ראשה] של הברייתא כדעת ר' טרפון וסיפא רבנן [וסופה כדעת חכמים]?

ומשיבים: אין [כן] כך הוא. דהא [שהרי] אמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], שבוק מתניתין ותא אבתראי [עזוב את משנתנו ובוא אחרי], כלומר, אל תתקשה בלשון הברייתא ובמשנה ותנסה להביאן לידי אחדות פנימית, אלא לך לפי הכרעה שאומר לך, שהיא מסקנת ההלכה, כי ברייתא זו אינה אחידה, אלא רישא [ראשה] ר' טרפון, וסיפא רבנן [וסופה חכמים].

רבינא משמיה [משמו] של רבא אמר: כל הברייתא כולה כשיטת ר' טרפון היא, ומאי [ומה פירוש] חצר שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה, כוונתו — אינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לפירות, אלא דחד [של אחד מהם] הניזק, ולזה ולזה מיוחדת היא לשוורים.

דלגבי [שאצל] שן הויא לה [הרי היא] חצר הניזק, ולגבי [ואצל] קרן הויא לה [הרי היא] רשות הרבים.

ואומרים: אי הכי [אם כך] מדוע ארבעה כללים הם? הרי שלשה הוו [הם], שיש כאן רק שלוש הלכות עקרוניות: רשות הניזק — שחייב בה על הכל, רשות המזיק — שפטור בה על הכל, ורשות משותפת — שחייב בה על הקרן ולא על השן. ואין המקרה הרביעי אלא צירוף של העקרונות הקודמים — חיוב שן בחצר הניזק, וחיוב קרן ברשות משותפת!

אמר רב נחמן בר יצחק:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

but he did not undertake the responsibility of safeguarding the lender’s ox to prevent it from causing damage. Accordingly, the lender remains responsible for his ox, and if it caused damage to the borrower’s ox the lender is liable, as in any other case in which his ox caused damage.

The Gemara asks: If that is so, say, and try to explain accordingly, the latter clause of the baraita: If the ox was safely enclosed and a wall broke open at night, or if bandits broke it open and the ox went out and caused damage, the bailee is exempt from liability. The Gemara infers: If it broke open during the day and then caused damage, he is liable. The Gemara asks: According to the interpretation offered in explanation of the previous clause, the baraita concerns a case in which one borrowed an ox but did not undertake the responsibility to prevent it from causing damage. If so, how can the latter clause imply that there are cases in which he is liable? If he did not undertake the responsibility of safeguarding the lender’s ox to prevent it from causing damage, he should never be liable for the damage that it caused.

The Gemara answers that the latter clause of the baraita concerns a different case than that of the previous clause. This is what the latter clause of the baraita is saying: If, by contrast, the borrower did undertake the responsibility of safeguarding the lender’s ox to prevent it from causing damage, if it causes damage, the borrower is liable. But if the ox was safely enclosed and the wall enclosing it broke open at night, or if bandits broke it open and the ox went out and caused damage, he is exempt.

The Gemara returns to its prior discussion of the mishna’s statement concerning property designated for the joint use of the injured party and the one liable for the damage. The Gemara cited Rabbi Elazar’s opinion that each partner is exempt from liability for any damage that falls within the categories of Trampling or Eating that their ox caused to the other partner’s property. The Gemara challenges his opinion: Is that so? But didn’t Rav Yosef teach in a baraita: In a courtyard designated for the joint use of partners, or in an inn [pundak], one is liable for Eating and for Trampling caused by an ox of one partner to the property of the other. It would appear that this baraita is a conclusive refutation of the opinion of Rabbi Elazar.

The Gemara answers: Rabbi Elazar could have said to you: But how can you understand that this baraita provides a refutation of my opinion? Are there not baraitot that disagree with regard to this issue? And it is taught in accordance with my opinion in a baraita in the Tosefta (1:9): Rabbi Shimon ben Elazar would state four principles with regard to the liability incurred based on where the damage occurs. With regard to any location that is the property of the injured party and is not the property of the one liable for the damage, the owner of an animal that causes damage is liable for all the damage caused there. If a place is the property of the one liable for the damage and is not the property of the injured party, the owner of an animal that causes damage is exempt for all the damage caused there.

If a place is the property of both this one and that one, e.g., a courtyard designated for the joint use of partners or a field in the valley that is used by the public, the owner of an animal that causes damage is exempt for Eating and for Trampling performed by his animal in that place. But for goring, and for pushing, and for biting, and for crouching upon items in order to damage them, and for kicking, which are all subcategories of the primary category of Goring, if the ox is innocuous, the owner pays half the value of the damage, and if it is forewarned, he pays the full cost of the damage.

If a place where the damage occurs is the property of neither this one nor that one, e.g., a courtyard that is not owned by either of the two of them, the owner of an animal that causes damage is liable for Eating and for Trampling performed by his animal in that place. But for goring, and for pushing, and for biting, and for crouching upon items in order to damage them, and for kicking, which are all subcategories of the primary category of Goring, if the ox is innocuous, the owner pays half the value of the damage, and if it is forewarned, he pays the full cost of the damage.

The Gemara notes that in any event the baraita teaches that in a courtyard designated for the joint use of partners or a field in the valley that is jointly owned, the owner of an animal that causes damage is exempt for Eating and for Trampling performed by his animal in that place. This baraita supports Rabbi Elazar’s opinion.

The Gemara comments: These baraitot are difficult, as they seem to contradict one another.

The Gemara explains: When that baraita is taught, it is with regard to a jointly owned courtyard, which under the terms of their partnership is designated for the use of both this one and that one, i.e., as partners, for bringing both produce and oxen there. Since both partners have a right to keep their oxen there, they are not liable for any damage their oxen cause in the jointly owned space. That baraita of Rav Yosef is taught with regard to a jointly owned courtyard, which under the terms of their partnership is designated for the purpose of bringing their produce there, but it is not designated for bringing oxen there. Accordingly, with regard to damage of the category of Eating caused by one partner’s ox to the other’s produce, it is equivalent to a courtyard owned exclusively by the injured party, and therefore he is liable.

The Gemara notes: In accordance with this explanation, the language of each of these baraitot is also precise, as it teaches here, in the baraita of Rav Yosef, the case of a courtyard that is similar to an inn, where oxen are usually not allowed to be brought, and it teaches there, in the second baraita, the case of a courtyard that is similar to a field in the valley, where oxen are usually allowed to enter. Conclude from it that the Gemara’s distinction between the two baraitot is correct.

Rabbi Zeira objects to this interpretation of Rav Yosef’s baraita: Since the courtyard is designated for both of them to keep their produce there, they should not be liable for damage caused by their oxen there, as in order for one to be liable don’t we need a case that fits the depiction of the verse: “And it consumed in a field of another” (Exodus 22:4), and since they both have the right to use the courtyard it does not fulfill this condition.

Abaye said to him: Since it is not designated for them to keep oxen there, that is sufficient for it to be termed “a field of another.”

Given the distinction between the cases discussed in the baraitot, the Gemara reconsiders the dispute between Rav Ḥisda and Rabbi Elazar concerning the mishna’s statement about property whose use is designated for both the injured party and the one liable for the damage. Rav Aḥa of Difti said to Ravina: Let us say that from the fact that the baraitot do not disagree, as they are referring to different cases, so too, the amora’im, i.e., Rav Ḥisda and Rabbi Elazar, also do not disagree, as they are similarly referring to these different cases.

Ravina said to him: Yes, that is correct. And even if you say that they disagree, their dispute does not concern every case of a jointly owned courtyard, as the Gemara had assumed; rather, their dispute concerns specifically a courtyard designated for the use of their produce, but not the use of their oxen. And they disagree whether to accept the difficulty raised by Rabbi Zeira, that such a courtyard cannot be considered “a field of another,” or whether to accept the resolution of Abaye, that it can be considered “a field of another.”

§ The Gemara returns to the matter itself and analyzes the baraita in the Tosefta cited above. It states: Rabbi Shimon ben Elazar would state four principles with regard to the liability incurred based on where the damage was caused. With regard to any location that is the property of the injured party and is not the property of the one liable for the damage, the owner of an animal that causes damage is liable for all the damage caused there.

The Gemara infers: The baraita does not teach: One is liable for any [al hakkol] damage caused there, which would suggest that one is liable for all types of damage. Rather, it teaches: One is liable for all [bakkol] the damage caused, which can be translated as: For the full cost of the damage. This indicates that even were one’s ox considered to be innocuous and caused damage of the category of Goring, which would generally incur liability for half the value of the damage, in this case the owner is liable for the full cost of the damage.

Whose opinion is this? It is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, who says: The halakha of cases of Goring performed by an innocuous animal, which is atypical, done in the courtyard of the injured party, is that the owner of the ox pays the full cost of the damage even if the ox is innocuous.

If this is so, say, and try to explain accordingly, the latter clause of the baraita: If a place where the damage occurs is the property of neither this one nor that one, e.g., a courtyard that is not owned by either of the two of them, the owner of an animal that causes damage is liable for Eating and for Trampling performed by his animal in that place.

The Gemara asks: What does the baraita mean by saying the property is of neither this one nor that one? If we say the intention of the baraita is that the property is of neither this one nor that one at all, but rather it belongs to another person, why should either partner be liable? But don’t I need a case that fits the depiction of the verse: “And it consumed in a field of another” (Exodus 22:4), which is understood to mean that the consumed produce belongs to the owner of the field in which the act of consumption occurred; and since the injured party does not have any rights to this place it does not fulfill this condition?

Rather, it is obvious that the intention of the baraita is that the property is of neither this one nor that one together; rather, it belongs to only one of them, i.e., the injured party, and the latter clause teaches: If the ox is innocuous, the owner pays half the value of the damage, and if it is forewarned, he pays the full cost of the damage.

If so, in the latter clause we arrive at the opinion of the Rabbis, who say: The halakha of cases of Goring performed by an innocuous animal, which is atypical, occurring in the courtyard of the injured party, is that the owner of the ox pays half the value of the damage.

The Gemara asks: Could it be that the first clause of the baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon and the last clause is in accordance with the opinion of the Rabbis?

The Gemara answers: Yes, that is as Shmuel said to Rav Yehuda with regard to another mishna (15b): Shinnana, leave the mishna and follow after me and my interpretation that the first clause of the mishna is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon and the last clause is in accordance with the opinion of the Rabbis. In this baraita as well, the different clauses are taught in accordance with different Sages’ opinions.

The Gemara presents a different interpretation of the baraita: Ravina said in the name of Rava: The entire baraita is in accordance with the opinion of Rabbi Tarfon, and what does it mean by saying that the property is of neither this one nor that one? The property does not belong both to this one and that one; rather, it is designated for the use of only one of them, for him to keep his produce there. Only the injured party has the right to keep his produce there. But it is designated both for this one and for that one, for them to keep their oxen there, as both have this right.

Accordingly, with regard to damage of the category of Eating, the property is considered to be the courtyard of the injured party; therefore, the one responsible for the damage is liable to pay for the damage. By contrast, with regard to damage of the category of Goring, since they both have the right to keep their oxen there, the property is considered to be like a public domain, and therefore even Rabbi Tarfon agrees that if one’s innocuous ox causes damage there one is liable for only half the value of the damage.

The Gemara asks: If that is so, does the baraita list four principles? There are only three. In other words, according to the way Ravina explains the latter clause, i.e., the fourth principle, it does not teach anything that is not already known from the first three principles, as the fact that one is liable for Eating and Trampling in property designated for the use of the injured party is explicitly stated in the first principle, and the fact that one is liable for only half the cost of the damage in a case of Goring in a jointly owned courtyard is expressed in the third principle.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וכיון שקיבלו השומרים שמירת ניזקין נפרץ ביום ויצתה חייבין השומרים נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצתה והזיקה פטור. ואקשינן על ר' אלעזר הא דתני ר' יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל ופריק במיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים דאי לא תימא הכי הא דתניא ד' כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בנזקין כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל. למזיק ולא לניזק פטור בכל. לזה ולזה כגון חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. קתני מיהא פטור בה על השן ועל הרגל קשיין אהדדי. אלא הא דתני ר' שמעון בחצר המיוחדת לשניהן בין לפירות בין לשוורים והא דתני ר' יוסף בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים ופשוטה היא. ואמרינן כיון דשנית להו למתניתא שני נמי לאמוראי ואימא ר' חסדא דחייב על השן ועל הרגל בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אלעזר דפטר בחצר המיוחדת לשתיהן לפירות ולשוורים.

ואם תמצא לומר פליגי בקשיא דר' זירא דאמר כיון דמיוחדת לפירות הא בעינא ובער בשדה אחר וליכא. ופריק אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה. ר' אלעזר כר' זירא ורב חסדא כאביי. גופא ד' כללות היה ר"ש בן ר' אלעזר אומר כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל דייקינן מדלא קתני חייב על הכל דמשמע על קרן ועל השן ועל הרגל אלא קתני חייב (על) בכל דמשמע בכל הנזק שמעינן מינה דלר' טרפון היא דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם והא דר' טרפון בפרק כיצד. ודייקינן תוב מסיפא דקתני לא לזה ולא לזה אלא דחד מינייהו והוא דניזק וקתני תם משלם חצי נזק רישא ר' טרפון וסיפא רבנן אין האמר ליה שמואל לר' יהודה שבוק מתני' ותא בתראי פירושו בשמועה שאחרי זאת כו' ובא רבינא ותירצה הכי כגון חצר המיוחדת לפירות לאחד ולשניהן לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק לבדו ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. ואקשי' עליה אי הכי ד' כללות ג' הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל.

לזה לפירות חייב בכל ולשניהן לשוורים תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם הנה ג' דינים. ופריק ג' כללות בד' מקומות כלומר לזה לפירות ולזה לשוורים שני מקומות הן:

אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור הא ביום חייב והא לא קבל עליו שמירת נזקיו. קשיא לי לימא מאי פטור ומאי חייב בעל השור דבדידיה איירינן דהא אוקימנא דשומר לא קבל עליו שמירת נזקיו וניחא לי דסיפא ע"כ בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי.

איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרב אלעזר אמר לך ר' אלעזר מסתברא מתני' לא פליגי וכו'. קשיא לן למה לן לשוני פלוגתא ביני מתנייאתה לימא אמר לך ר' אלעזר הב"ע בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורין דבהכין ודאי מודה ר' אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפרקין גבי הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישך ועוד דכי אוקימנא האי מתנייאתא במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורין מתקיף ליה ר' זירא כיון דמיוחדות לפירות בעיני' ובער בשדה אחר וליכא ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרי' ביה אמאי דחקו עצמן לכך לוקמוה במיוחדת לפירות לחד מינייהו ואפילו ת"ל דאה"נ אלא דאביי לא בעי לאוקמיה בהכין אלא אוקמה במיוחדות לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפ"ה שדה אחר קרי' ביה ובעלי הגמרא נמי דפריקי הדין תרתין מתנייתא דאוקמיה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן האי רבותא הא ליתא דא"כ הו"ל לר' זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר ר' זירא ההיא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותביה מינה לר"א שפיר הו"ל טפי לפרוק' במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקים ככ"ע בין כרב חסדא בין כר' אלעזר ותו לא אצטריכי למעבדה שאלתא לומר מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ונ"ל דע"כ לא אפשר לאוקמה לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא ע"כ במיוחדת לזה ולזה לפירות הוא וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה ר' זירא לומר דמשבשתא היא ומסמינן לדרב יוסף מקמי ברייתא דר' שמעון והוא דעתיה דמ"ד אמר לך ר' אלעזר ותסברא מנתייאתא לא פליגי כלומר אחריתא פליגא אהא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא דלא קריא ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמיסמכ' לתרוייהו כהלכתא הכין סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים בער בשדה אחר קרי' ביה ואכתי קשיא לי דכי אתי לתרוצי תרתי מתניית' דרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא לדחוי' מאי דקא מתרצי' אליבא דר"א דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותבא לדר' אליעזר כדמעיקרא מההיא דר' יוסף וא"כ היכי מבעיא להו בתר האי אוקמתא לומר כי היכי דמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דר' יוסף אדר' אלעזר ולומר דלא מודה בה ר' אלעזר ואמרינן נמי אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגין דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל דמיוחדת לשניהם לאו שדה אחר הוא וי"ל דמאי דמתרצי' כי תניא ההיא בחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למיהדר ולאקשויי לר"א קא אמרינן אלא כלפי שאמרו אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגא ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דר' שמעון אמרינן דלא דחינן חדא מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אליעזר דפטר במיוחדת בין לפירות בין לשוורים בכלל דר' שמעון ומעיקרא כי אותביה מההיא דרב יוסף לדרב אלעזר וכי אתי' נמי לדחוייה הוה סלקא דעתך כדתני רב יוסף דרב אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליגי בכלל דר"ש ולא מסקינן אדעתיה דדומיא דפונדק קאמר ומשום דאיסתפק לן הכי איבעי' לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהא דאוקי' ותריצנא דמתניתין או לא וגי' אחרת יש במקצת הספרים מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך ר"א ותסברא מתנייתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ור"א הוא דמתרץ להו למתניית' ואינה מחוורת דכיון דלפרוקא לדר"א מתרצי' הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי ר"א הכין ס"ל ומאי קמבעיא ליה למימר מדמתני' לא פליגן אמוראי נמי לא פליגי וי"ל דר"א פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דלמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהן קא מחייב מדאקשינן עליה ממתניתין דקא תני ורשות הניזק והמזיק ופריק דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חייב המזיק דאלמא לא מיפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דא"ל פירותיך ברשותי מאי בעו אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב אלא דאכתי קשיא לאותה גי' דהיכי פשטוה דר"א מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמלתא דר"א לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך והגי' הראשון נ"ל עיקר דגמ' הוא דמתרץ להו למתני' ומוקי להו בהכין ולא ר"א ולא לפירוקא לדר"א כנ"ל.

קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. ק"ל אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וההיא ע"כ לא לזה ולא לזה אלא לחד מנייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשוי ליה בדיוקא ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושי שאינה של שניהם אלא דחד כנ"ל.

לימא אמוראי נמי לא פליגי. תימא היאך נסתפק' בדבר זה והא ר"א גופיה הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כר"ט היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם דאלמא עד שתהא מיוחדת לא' מהן לפירות לא מחייב ר' אלעזר ונראה דההיא מימרא דר"א לא שמיע להו.

אלא לא לזה ולא לזה. ליתנו לל"ז ולזה ומדוחק יש לי לומר דה"ק לא לזה ולא לזה בשוורים אלא דחד מינייהו לפירות.

הכי גרסינן: לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד ולא לזה לשוורים. והיא גי' של ר' יעקב ולולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק הוא דא"ל בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים הי' לך לשמור פירותיך.

אי הכי ד' כללות ג' הוו. גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דע"כ ליכא אלא ג' כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת וכן א"א להחליף את השן והרגל ולפטור את הקרן אבל רש"י ותוס' ז"ל מקיימין אותה ופירוש בשלמא לשמואל דמוקי רישא ר"ט וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדר"ט אלא לרבינא לא צריכא כלל דאי משום דלגבי שן חצר הניזק הא שמעי' מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברשות הרבים שמעינן מחצר השותפין והבקעה ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והוא הנכונה שבגירסאות ולענין פסק הלכה הריא"ף ז"ל פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב ואני תמה שהרי מסוגיא דשמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשי' בכלליה דר' שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אלימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מיפרשא להו כלל דר' שמעון אלא בהכין ור' אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהוא סוגיא דגמרא וי"ל דההיא פירוקא דפריקו בעלי הגמרא ואמרי מתנייאתא לא פליגן ואוקמ' ההיא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים וכללא דר"ש במיוחדת בין לשוורים בין לפירות חשבינן לה אוקמתא דקושטא מדאמר בה דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה וש"מ הא דוקא ואף על גב דאקשי בה ר' זירא לאביי קי"ל כאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה ש"מ והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דלמא משום דבעי לאוקמוה לחיובא כד"ה ואפילו לר' אלעזר דס"ל דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דר' זירא כי היכא דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לר' זירא אמאי חייב ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה כנ"ל וחצר השותפין דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפין על חברו אבל אחר דעלמא ודאי חייב בה דשדה אחר קרינן ביה וכדאיתא בהדיא בפרק שור שנגח את הפרה גבי הכניס פירותיו לחצר חברו דתני יהודה בין סביון דנזיקין דבר קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור אחר ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב ואוקימנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור ואקשי' אי בעל השור מה לי ברשות ומה לי שלא ברשות ופרקי' אמרי ברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת אלמא אף על פי שהיא בחצר השותפין לבעל הבית ולבעל הפירות שור ממקום אחר חייב בה וכן פי' שם רש"י.

כבר ביארנו במשנה שכל שנכנס ברשות המזיק והוזק שם אינו משתלם בכלום כלל הדברים בענין זה שהרשויות חלוקים ודיניהם משתנים לפי שנויים וכן הנזקים חלוקים שהקרן חייב בו ברשות הרבים ובחצר של שניהם ושאינה של שניהם ובחצר הניזק ושן ורגל אינו חייב בהם אלא בחצר הניזק:

וכיצד הם דינים אלו כל שנכנס שור של פלוני ברשות המיוחד לניזק והזיק חייב בכל ענין הן בשן הן ברגל הן בקרן תם כדינו ומועד כדינו:

כל שנכנס שור פלוני או פירותיו ברשות המיוחד למזיק והוזק פטור בעל הרשות בכל ענין שהרי הוא אומר לו תורך ברשותי מאי בעי:

כל שרשות זה משותף בין שניהם לגמרי והוזק אחד מן השותפין מצד בהמתו של חברו פטור בה על השן ועל הרגל וחייב בה על הקרן תם כדינו ומועד כדינו ואם הוזקו השותפין בשל אחרים חייבים אף על השן והרגל שכל לגבי אחרים רשות ניזק הוא שהרי לא היתה רשות לבהמתו של זה ליכנס לשם:

היתה חצר זו שאינה של שניהם אלא של אחרים והזיקה לשם בהמתו של אחד מהם את של חברו פטור על השן והרגל וחייב על הקרן תם כדינו ומועד כדינו:

חצר שהיתה משותפת לשניהם לענין הכנסת פירות אבל לא לאחד מהם להכנסת שוורים ובא שור של זה ונכנס לשם והזיק פירות של חברו חייב אף על השן ועל הרגל שהרי לא היתה לה רשות ליכנס לשם ואם הוזקו שורים פטור לגבי שורים אינו שדה ניזק ואי אתה יכול לפרשה אלא בנזק הבא על ידי רגל או תולדותיו כגון דרך הלוכה שאם דרך נשיכה או בעיטה הרי תולדות קרן הוא וחייב:

היתה משותפת לשניהם לפירות ולניזק לשוורים חייב בה אף על שן ורגל ואם מיוחדת על השן והרגל וחייב על הקרן:

היתה משותפת לשניהם לשוורים ולניזק לפירות חייב על שן ורגל אע"פ שיש לה רשות ליכנס מכל מקום לגבי פירות חצר הניזק הוא:

כתבו חכמי הצרפתים שחצר שכורה או שאולה חצר הניזק הוא ואע"פ שאין השאלה והשכירות קונין:

היתה משותפת לשניהם לפירות ולניזק לשוורים חייב בה אף על שן ורגל ואם מיוחדת למזיק לשוורים פטור:

כל שאנו מזכירין בכל מקום חיוב מצד קרן הרי קרן וכל תולדותיו בכלל וכל דבר שהוא משונה אפילו דרך אכילה הרי הוא בכלל תולדות הקרן כמו שיתבאר וכל דבר שאתה מחייבו משום קרן ביאורו תם חצי נזק ומועד נזק שלם ואתה מחייבו ברשות הרבים:

יש חולקין בקצת דברים אלו שכתבנו ופוסקין שהקרן ברשות הניזק משלם נזק שלם כר' טרפון ואין הדברים נראין ובפרק שני יתבאר עיקרו של דבר:

מי שמסר שורו לאחד מארבעה שומרים והם שומר חנם ושומר שכר והשוכר והשואל כלם נכנסו תחת הבעלים לחיוב שמירתם ואם הזיק שור זה שור אחד של אחרים השומר עומד במקום הבעלים לתשלומין ודוקא בשלא שמרוהו כראוי הא שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק שומר פטור ובעלים לדעת גדולי המחברים חייבין ולא יראה כן ואם בשמירה פחותה שומר חנם פטור והשאר חייבים כמו שיתבאר במסכתא זו הוזק שור זה של בעלים ביד השומר מצד שור של אחרים אם מצד פשיעת השומר חייב השומר לבעלים בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק אם הוא תם ואם שלא בפשיעה השומר הרי הוא אונס ובשואל חייב בכל ובאחרים פטור אלא שהבעלים גובים מן המזיק כדינם הוזק שורו של שומר מצד שורו של בעלים פטורים הבעלים מכולם הוזק שורו של בעלים מצד שורו של שומר אם בפשיעתו חייב בכל ואם באונס בשואל חייב בכל ובאחרים יראה לי שחייב חצי נזק בתם ושלם במועד:

קבל עליו שומר זה שמירת גופו אבל לא שמירת נזקין הרי הבעלים חייבים בנזקיהם אם הזיקו והשומרים חייבים אם הוזקו על הדרך שהתבאר מכל מקום נפרצה הכותל בלילה או שפרצוה לסטים ויצאה והזיקה פטור בין השומר בין הבעלים ודוקא שהיה הכותל בריא כמו שיתבאר וביום חייב ודוקא אם היה שם אבל אם לא היה שם פטור עד כדי שיעור שיודיעוהו קבל השומר עליו שמירת נזקין אבל לא שמירת גופו כל שהזיקה השומר חייב וכל שהוזקה השומר פטור ובעלים חוזרין על המזיק:

הא ביום חייב. תימה ולימא חייב המשאיל דהא רישא נמי בחיובא דמשאיל איירי. וי"ל דפשיטא דמשאיל פטור ביום כמו בלילה כיון דהיתה עומדת במקום שמירה ואין עליו לידע אבל שואל שהוא בביתו יש לו לידע ביום מתי נפרצה. הרא"ש ז"ל.
וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל ונראה לי דסיפא על כרחך בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי. ע"כ.
וזה לשון תלמיד ה"ר פרץ ז"ל הא ביום חייב. וא"ת לישני לה דחייב המשאיל קאמר. ועוד קשה היכי דמי אי בכותל רעוע אפילו כי נפרצה נמי בלילה ליחייב ואי בשאינו רעוע ביום אמאי אינו חייב. יש לומר דמיירי בכותל רעוע ומכל מקום ביום חייב דנהי דאנוס הוא בפרצת הכותל מכל מקום היה לו ליזהר לרדוף אחר הבהמה כשיצתה ולחזור ולהכניסה ולנעול בפניה כיון דיום הוא. והשתא ניחא דלא מצי למימר דקאי אמשאיל דמשאיל אפילו ביום פטור דהא אינו יודע מתי יצתה שהרי אינה בביתו שהבהמה שם ולא רמי עליו לחזור אחר הבהמה אבל שואל שבביתו היא וידע בה כשיצאה רמי עליה לחזור אחריה ביום כדפירשתי. ע"כ.
ותלמידי הר"י תירצו בשם גליון תוספות דאם איתא דחייב קאי אמשאיל לא הוי ליה למתני תו בסיפא חב לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ משום חיובא דמשאיל דמרישא דמתניתין שמעינן לה דהוי כשאר מזיקין דמשלמי ממיטב כדקתני ברישא ולא איצטריך סיפא לאתויי הא אבל לגבי שואל הוי חדוש לשלם ממיטב. ע"כ.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וז"ל הא ביום חייב. וליכא למימר על המשאיל קאמר דאם כן אפילו נפרצה בלילה ופרצוה ליסטים נמי ליחייב דכיון דשואל לא קבל עליו שמירת נזקיו הוה ליה כאילו הניחו בלא שומר בלילה ואי הוה גביה כשפרצוה ליסטים הוה קאי איהו באפה ועד שלא תזיק הוה שומר ומינטר לה ואם כן הוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו נמי בפשיעה אלא ודאי על שואל קאמר ואם לא קבל עליו שמירת נזקיו אפילו ביום נמי ליפטר. ושני ליה הכי קאמר ואם קבל עליו שמירת נזקיו ויצתה והזיקה ביום חייב ונפרצה בלילה וכו'. ותמיהא לי טובא תנא אמאי שבקיה לדינא דמשאיל ונקט דינא דשואל ומאי טעמא לא אסיק למימר דינא דמשאיל וליתני נפרצה בלילה או שפרצוה ליסטים חייב דשמעינן נמי דינא דשואל מינה והשתא סתים סתמיה דליכא למילף דינא דמשאיל מאי הוי. ע"כ.
ח"מ שצ"ו ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל מי שמסר שורו לאחד מארבעה שומרים כלם נכנסו תחת הבעלים לחיוב שמירתן ודוקא בשלא שמרוהו כראוי הא שמרוהו שמירה מעולה ויצא והזיק שומר פטור ובעלים לדעת גדולי המחברים חייבין ולא יראה כן ואם בשמירה פחותה שומר חנם פטור והשאר חייבין כמו שיתבאר במסכתא זו. הוזק שור זה של בעלים ביד השומר מצד שור של אחרים אם מצד פשיעת השומר חייב השומר לבעלים בכל הנזק והוא גובה מן המזיק חצי נזק אם הוא תם ואם שלא בפשיעת השומר הרי הוא אונס. ובשואל חייב בכל ובאחרים פטור אלא שהבעלים גובין מן המזיק כדינם. הוזק שורו של שומר מצד שורו של בעלים פטורין הבעלים מכלום. הוזק שורו של בעלים מצד שורו של שומר אם בפשיעתו חייב בכל ואם באונס בשואל חייב בכל ובאחרים יראה לי שחייב חצי נזק בתם ושלם במועד. קבל עליו שומר זה שמירת גופו אבל לא שמירת נזקיו הרי הבעלים חייבים בנזקיהם אם הזיקו והשומרים חייבין אם הוזקו על דרך שהתבאר. מכל מקום נפרצה כותל בלילה או שפרצוה ליסטים ויצאה והזיקה פטור בין השומר בין הבעלים ודוקא שהיה כותל בריא כמו שיתבאר וביום חייב ודוקא אם היה שם אבל אם לא היה שם פטור עד כדי שיעור שיודיעוהו. קבל השומר עליו שמירת נזקיו אבל לא שמירת גופו כל שהזיק השומר חייב וכל שהוזק השומר פטור ובעלים חוזרים על המזיק. ע"כ.

מי לא פליגי. כתוב בתוספות הוה מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה וכו' גם לפירוש הקונטרס דלקמן הוי מצי לאוקמוה לפירות דחד ולשניהם לשוורים. וגליון תוספות כתבו דלא מצי לאוקמי כמו שכתבו בתוספות דלשון חצר השותפין אינו מיושב. ואומר הר"י דלהכי קרי שותפין דלעולם רשות לשניהם ליתן פירות אך מי שמקדים אז לחבירו אין עוד רשות ואם יבואו שניהם יחד לשניהם רשות מיהו סתם שותפות אינו כן. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

וההיא דרב יוסף בחצר מיוחדת לפירות. ואם תאמר ולימא איפכא דמיוחדת לשוורים ואינה מיוחדת לפירות ודוחק לומר משום דדייק נמי דקתני התם דומיא דפונדק ופונדק אינו מיוחד לשוורים אלא לפירות. וי"ל דסבירא ליה לתלמודא דאם היתה מיוחדת לשוורים מי לא חשיב חצר הניזק כלל אפילו לענין שן דהא ברשות נכנסה. מהר"י כהן צדק ז"ל.

מתקיף לה רבי זירא. כאן מצינו למימר דאגופה דברייתא פריך. ויש לפרש דפריך אשנוייה והכי פריך הא בעינן בשדה אחר אלא על כרחך משמע לן דאפילו הכי חשוב שדה אחר אם כן אפילו מיוחדת לשניהם והדרא קושיא לדוכתה קשיין אהדדי. מהרב ר' משה ז"ל.

וזה לשון הרשב"א ז"ל איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק וכו'. תיובתא דרבי אלעזר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגי וכו'. קשה לי למה לן לשוויי פלוגתא ביני מתנייתא לימא אמר לך רבי אלעזר הכא במאי עסקינן בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורים דבהכין מודה ודאי רבי אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפירקין בגמרא דבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך. ועוד דכי אוקימנא האי מתניתין במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים מתקיף לה רבי זירא כיון דמיוחדת וכו' ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת וכו' שדה אחר וכו' אמאי דחקו עצמן לכך לאוקמה במיוחדת לפירות לאחד מינייהו ואפילו תרצה לומר דאין הכי נמי אלא דאביי לא בעי לאוקמה הכין אלא אוקמה במיוחדת לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפילו הכי שדה אחר קרינא ביה. ובעלי הגמרא נמי דפריקו אלין תרתין מתנייתא ואוקמוה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן הא לרבותא. הא ליתא דאם כן הוה ליה לרבי זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר רבי זירא ההוא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותבוה מינה לרבי אלעזר שפיר הוה מצי טפי לפרוקי במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקום ככולי עלמא בין כרב חסדא בין כרבי אלעזר ותו לא איצטריכינן למעבד שאילתא לימא מדמתניתין לא פליגן וכו'. וצריך לומר דעל כרחך לא אפשר לאוקמי לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא על כרחך במיוחדת לזה ולזה לפירות הוי וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה רבי זירא לומר דמשבשתא היא ומסמכינן לרב יוסף מקמי ברייתא דרבי שמעון והוא דעתיה דמאן דאמר אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן כלומר אחריתי פליגא אההיא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא ולא קרינן ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמסמכינהו לתרווייהו כהלכתא הכי סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים שדה אחר קרינן ביה. ואכתי קשיא לן דכי אתיא לתרוצי תרתי מתניתין דרב יוסף במיוחדת לפירות וכו' ודרבי שמעון לפירות ולשוורים דומיא דבקעה משמע דאתא לדחויי מאי דקא מתרצינן אליבא דרבי אלעזר דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותובי לדרבי אלעזר כדמעיקרא מההיא דרב יוסף ואם כן היכי מיבעיא לן בתר האי אוקמתא לימא כי היכי דמתנייתא לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דרב יוסף אמר רבי אלעזר ולומר דלא מודה בה רבי אלעזר ואמרינן נמי אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגן דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל המיוחדת לשניהם לאו שדה אחר קרינן ביה. וי"ל דמאי דמתרצינן כי תניא ההיא בחצר המיוחד לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למהדר ולאקשויי לרבי אלעזר קא אמרינן אלא שלפי שאמרו אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגי ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דרבי שמעון אמרינן דלא דחו חדא מינייהו ותרווייהו איתנהו. ואפשר דרבי אלעזר ורב חסדא תרווייהו נמי לא פליגי ותרווייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר דפטר במיוחדת לזה ולזה בכללי דרבי שמעון ומעיקרא כי אותבינן מההוא דרב יוסף לדרבי אלעזר וכי אתינן נמי לדחויי הוה ס"ד כדתני רב יוסף לדרבי אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליג בכללי דרבי שמעון ולא מסקינן אדעתא דומיא דפונדק קאמר ומשום דאסתפק לן הכין איבעיא לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהאי דאוקימנא ותריצנא במתנייתא או לא. וגירסא אחרת יש מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתנייתא מי פליגי והתניא וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ורבי אלעזר הוא דמתרץ לה למתניתין. ואינה מחוורת בעיני דכיון דלפרוקה לדרבי אלעזר מתרצינן הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי רבי אלעזר הכין סבירא ליה ומאי קא מיבעיא ליה למימר מדמתניתין לא פליגן אמוראי נמי לא פליגן. וי"ל דרבי אלעזר פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דילמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהם בין לשוורים בין לפירות קא מחייב מדאקשי עלה ממתניתין דקתני ורשות הניזק והמזיק ופריק דהכי קאמר חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חב המזיק אלמא לא מפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דאמר ליה פירותיך ברשותי מאי בעי אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב. אלא דאכתי קשיא לאותה גירסא דהיכי פשטינן דרבי אלעזר מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמילתא דרבי אלעזר לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך וכו'. והגירסא הראשונה נראה לי עיקר דגמרא הוא דמתרץ להו למתנייתא ומוקי להו בהכין ולא רבי אלעזר ולא לפרוקה לדרבי אלעזר כנ"ל. קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן וכו'. קשה לי אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וכו' וההיא על כרחך לא לזה ולא לזה אלא לחד מינייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין. וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשויי ליה מדיוקא. ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושה שאינה של שניהם אלא דחד כן נראה לי. ע"כ.

וזה לשון הראב"ד ז"ל אמר לך רבי אלעזר ותסברא דמתנייתא לא פליגי והא תניא ד' כללות וכו'. אלא ודאי תנאי היא ואנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר הדר אמר לעולם לאו תנאי היא ולא קשיין אהדדי וכו' והא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים דהוי ליה כרשות הרבים והא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת כלל לשוורים דכיון דאין להם רשות להכניס שם שוורים שדה אחר קרינן ביה ולגבי שן הויא לה חצר הניזק. מתקיף לה רבי זירא וכיון דמיוחדת לשניהם לפירות לאו שדה אחר הוא וכו'. וקשה לי מאי טעמא לא אמר בחצר המיוחדת לאחד מהן לפירות ולזה ולזה לשוורים כדאמר לקמן. וי"ל משום דקתני לה דומיא דפונדק דאין דרכו להעמיד בו שוורים ועל זה שאל רב אחא לרבינא לימא מדמתנייתא לא פליגן וכו' אמר ליה אין ואם תמצא לומר פליגי מדאצטריכינן לדחוקי מתניתין ולפרושי מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ואי לא פליגי אהדדי לא איצטריך להכי דהא משכחי לה בפיטורא וחיובא בקושיא דאביי ובפירוקא דרבי זירא פליגי כלומר בחצר המיוחדת לשניהם בין לפירות בין לשוורים ודאי לא פליגי דההיא לגבי שן הויא לה רשות הרבים אלא כי פליגי בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים כלל דרב חסדא מוקים לה להא דרבי שמעון בן אלעזר בחצר המיוחדת לפירות ולשוורים ולרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ורבי אלעזר מוקים לה לדרבי שמעון בן אלעזר במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים והוא דאמר כרבי שמעון בן אלעזר ואף על גב דקתני לה דומיא דבקעה קשיא לן ולמאן דפטור והא צדי הרחבה דכהאי גוונא הוי ומשתלמת מה שהזיקה ואיכא למימר דבכי הא ליכא שתוף דכל חד וחד מנח פירי להדי ביתיה. ע"כ לשונו.

לימא וכולי אמוראי נמי לא פליגן. תימה היאך נסתפקו בדבר זה והא רבי אלעזר גופא הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כרבי טרפון היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם אלמא עד שתהא מיוחדת לאחד מהם לפירות לא מחייב רבי אלעזר. ונראה דההיא מימרא דרבי אלעזר לא שמיע להו. אלא לאו לא לזה ולא לזה אלא דחד. תימה לי דאם כן מאי לא לזה ולא לזה ליתני לא לזה ולזה. ומדוחק יש לו לומר דהכי קאמר לא לזה ולא לזה לשוורים אלא דחד מינייהו לפירות. הרשב"א ז"ל.

אימא סיפא. הכי גרסינן לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן ועל הרגל וכו' מאי לא לזה ולא לזה וכו' והא בעינן ובער בשדה אחר דשדה אחר משמע בשדה שהוא של אחר שזה מבער אלא פשיטא לא לזה ולא לזה אלא דחד ומנו דניזק וקתני על הקרן חצי נזק אתאן לרבנן רישא רבי טרפון וסיפא רבנן. רבינא אמר כולה רבי טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ומנו דניזק ולזה ולזה לשוורים. גירסא אחרת ולא לזה ולא לזה לשוורים דלגבי שן הויא לה חצר הניזק דשדה אחר הוא לפירות ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים. חשבתי עוד כי יש להעמיד נוסחת הספרים שכתוב בהם ולא לזה ולא לזה ואף על פי שאמרו אלא דחד לא לזה מיוחדת לכל דבר וגם לא לזה לפי שיש לשניהם תשמיש בחצר לגופן ולכליהן חוץ מפירות ולשוורים שהיא מיוחדת לניזק. וכך הצעתו של דבר לפי שאמר לא לזה ולא לזה משמע שאין להם שום זכות בחצר ופירש כגון חצר שאינה של שניהם כלומר שאינה משותפת אלא היא לאחד ואם היא לאחד האיך אמר בתחילה שאינה לא לזה ולא לזה. אבל כך רצה לומר שאינה לא לזה כולה ולא לזה כולה אלא לשניהם ולא לשניהם לכל דבר אלא לשניהם לדירה ולתשמיש אחד אבל אינה לפירות ולשוורים אלא לניזק וזה שאמר כגון חצר שאינה של שניהם ועל זה הדרך נופלים שתי הלשונות הללו בחצר. עד כאן לשון הראב"ד ז"ל.

כתבו בתוספות בדיבור לא לזה ולא לזה ולא גרסינן כמו שכתוב בספרים וכו'. כדמוכח לעיל. קשה והרי אינו דומה לעיל דהתם דוקא במיוחד לשניהם לפירות ולשוורים הוי כרשות הרבים אבל הוי מיוחד לפירות דחד ולשניהם לשוורים הוי חצר. ויש לומר אם כן כשאמר התלמוד הא דתני רב יוסף דאוקמה בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים יעמיד אותה כשאינה מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים ואז הייתי יודע דאם היא מיוחדת לחד לפירות ולשניהם לשוורים אכתי הויא חצר הניזק ומדלא קאמר הכי שמע מינה דוקא מיוחדת לשניהם לפירות הויא חצר הניזק אבל אם היא מיוחדת לפירות לחד ולשניהם לשוורים הויא רשות הרבים. גליון.
וזה לשון הרא"ש ז"ל ומיהו יש לחלק דלעיל מיוחדת לשניהם לפירות ולשוורים אבל הכא דמיוחדת לחד מינייהו לפירות אף על פי דמיוחדת לשניהם לשוורים חשיבי חצר הניזק. ע"כ לשונו.
וזה לשון תלמידי ה"ר ישראל ז"ל התוספות מוחקין הגירסא. וקשה לי נקיים הגירסא ונאמר כן מתי שיש לו פירות לחד אז אין לו רשות לשוורים וכשאין שם פירות אז לשניהם רשות לשוורים. וכתבו בתוספות כדמוכח לעיל. ונראה דמוכיח מדקאמר לעיל כיון דאינה מיוחדת לשוורים. וא"ת הטעם אינו אלא שמיוחדת נמי לפירות אבל אם לא היתה מיוחדת לפירות ייחוד שוורים אינו מזיק אם כן לא יאמר כיון שאינה מיוחדת לשוורים יאמר כיון שאינה מיוחדת לשניהם כיון דבשניהם תולה אלא ייחוד שוורים גרע טפי. עוד כתבו בתוספות ועוד לישנא לא משמע הכי כלומר דברייתא קתני לא לזה ולא לזה דהוה ליה למימר לא לזה ולזה. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דניחא ליה למימר הכי דאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה אלא דחד דהוי רבותא לגבי קרן שאפילו הכי הויא רשות הרבים. ודוחק דאם היו שניהם לפירות הוי רבותא לאידך גירסא דאפילו הכי הוי חצר הניזק ומה ראה לאשמועינן האי רבותא מהאי רבותא. ע"כ לשונו.

רבינא משמיה דרבא אמר כולה רבי טרפון וכו'. תימה דלעיל אמר רבינא דלא פליגי אמוראי דמודי רבי אלעזר במיוחד לפירות ולא לשוורים דחייב ואם כן אמאי איצטריך רבינא הכא לאוקמי בשאינה מיוחדת לשניהם לפירות אלא לחד אפילו מיוחדת לשניהם נמי. ושמא הכא משמיה דרבא קאמר וליה לא סבירא ליה. אי נמי אוקמה הכי משום דסבירא ליה דפליגי בקושיא דרבי זירא ופירוקא דאביי. אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא קתני לא לזה ולא לזה משום הכי ניחא ליה לאוקמי דאף בפירות לא לזה ולא לזה אלא דחד. ע"כ גליון תוספות.

הגליון תירץ אי נמי מוקי לה הכי משום דבברייתא וכו'. וקשה על הברייתא עצמה דלימא רבותא בשניהם לפירות. וי"ל דהכי הוי רבותא לגבי קרן דאף על גב דלגבי פירות הוי דחד הוי לגבי שוורים רשות הרבים. ודוחק דאפילו היה לשניהם לפירות הוי נמי רבותא כיון דלשניהם לפירות הוי חצר הניזק. ע"כ תלמידי הר"י ז"ל.
הכי גרסינן לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד ולא לזה ולא לזה לשוורים והיא גירסתו של רבי יעקב ז"ל. ולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק היא דאמר ליה בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים היה לך לשמור פירותיך. הרשב"א ז"ל.

אי הכי ארבעה כללות שלשה הוו. כך גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דעל כרחך ליכא אלא שלושה כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת. וכן אי אפשר להחליף לחייב את השן ואת הרגל ולפטור את הקרן. אבל רש"י ז"ל והתוספות מקיימין אותה ופירשו וכו'. ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והיא הנכונה שבגירסאות. הרשב"א ז"ל.
והראב"ד ז"ל קיים הגירסא כפירוש רש"י ותוספות וז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו בשלמא אי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן היינו ארבעה כללות דינים שנים שהן שווין בהן והשלישי יש בו שתי דעות ונחשבו לשני דינים והיינו ארבעה כללות ואותן שהן שווין דין רשות המזיק ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה והשלישי שיש בו שתי דעות הוא רשות הניזק לגמרי דפליגי ביה בקרן אלא השתא ארבעה דינים תלתא הוו דשן ברשות הניזק תנא ליה וקרן ברשות הרבים דהיינו חצר המיוחדת לשניהם לשוורים או שאינה מיוחדת לשניהם כלל הא תנא ליה שלושה כללות בארבעה מקומות והן רשות הניזק לגמרי ורשות המזיק לגמרי ורשות המשותף לגמרי כגון בקעה וכדומה לה ורשות הניזק לשן ורגל אבל לקרן מיוחד לשניהם. וקשה לי אי מקומות קא חשיב ליתני ששה מקומות דהא איכא חצר שאינה של שניהם כלל ורשות הרבים. ואם תאמר אלו בכלל בקעה הם שהרי שניהם שווין בהן הא איכא אחריתי והיא חצר שהיא מיוחדת לניזק לפירות ולמזיק לשוורים דלגבי שן הויא חצר הניזק ולגבי קרן הויא ליה חצר המזיק. ואיכא למימר האי אף על פי שהיא מיוחדת למזיק לשוורים לא הוה ליה חצר המזיק דנהי דלגבי נזיקין דשור בשור הויא ליה חצר המזיק אבל גבי נזיקין דשור באדם הויא לה רשות הרבים לנגיחה ונגיפה ובעיטה וכן לרבינא על כלים משום הכי לא תנא ליה. ע"כ.
וזה לשון רבינו חננאל ז"ל אי הכי ארבעה כללות שלושה הוו לניזק ולא למזיק חייב בכל למזיק ולא לניזק פטור בכל לזה לפירות ולשניהם לשוורים תם משלם חצי נזק מועד נזק שלם הנה שלושה דינים ופרקינן שלושה כללות בארבעה מקומות כלומר לזה לפירות ולזה ולזה לשוורים שני מקומות הם. ע"כ ולא הבנתי דעתו.

ח"מ שפ"ט ולענין פסק הלכה הרי"ף פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב. ואני תמה שהרי סוגיין שמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשיה בכלליה לרבי שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אילימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מפרשינן להו כלל דרבי שמעון אלא בהכין ורבי אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהיא סוגיא דגמרא. וי"ל דההיא פירוקא דפירקו בעלי הגמרא ואמרו מתניתין לא פליגא וכו' ואוקימו הא דרב יוסף במיוחדת לשניהם וכו' וכלליה דרבי טרפון וכו' חשבינן ליה קושטא מדקאמר דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וכו'. ואף על גב דאקשי בה רבי זירא לאביי קים לן דאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה שמע מינה והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דילמא משום דבעי לאוקמה לחיובא כדברי הכל ואפילו לרבי אלעזר דסבירא ליה דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דרבי זירא כי היכי דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לרבי זירא אמאי חייב. ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה. כן נראה לי. וחצר השותפים דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפים על חבירו אבל אחר דעלמא ודאי חייב. הרשב"א ז"ל.

כתבו חכמי הצרפתים שחצר שאולה או שכורה חצר הניזק היא ואף על פי שאין השאלה והשכירות קונין. מאירי ז"ל.

תוס' בד"ה מי לא פליגי כו' לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד עכ"ל וקרי ליה חצר השותפין להניח בהן דברים אחרים או שיש לכל אחד ואחד בית בחצר זה ויש בו דריסת רגל לשניהם והוא כגרסת ר"ת לקמן דמוקי סיפא דברייתא בכה"ג וק"ק לפי גרסתו לקמן מאי פריך אי הכי ארבעה שלשה הוו דהא לא שמעי' ליה מרישא דכגון חצר השותפין דאיירי במיוחדת לזה ולזה לשוורים דומיא דבקעה ויש ליישב דתלמודא מדמה חצר שאינה מיוחדת לשוורים לשניהם לחצר המיוחדת לשוורים לשניהם דבין כך ובין כך דמיא לרה"ר וכן משמע לעיל דקאמר בההיא דרב יוסף ואינה מיוחדת לשוורים דלגבי שן הויא ליה חצר הניזק משמע דלגבי קרן מקרי רה"ר כמו במיוחדת לשניהם לשוורים ודו"ק:

בתוס' ד"ה מי לא פליגי הוה מצי לאוקמה ההיא לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד. ד"ל לניזק דהוי רשות הניזק גמור ומודה ביה רבי אלעזר דחייב בה אשן ודגל ועיין בדבור שאחר זה אלא שיש לדקדק דאי מוקי לה בלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד א"כ למה הוי חצר השותפים וצריך לפרש דמשותפים לחצר בדברים אחרים:

ד"ה לא לזה ולא לזה לפירות וכו' ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים ודלא כר' זירא. ר"ל אבל בלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות לחד גם לר' זירא מודה בה דחייב בה אשן ורגל והשתא לפי' התוס' הוי שלשה חילוקי דינים במיוחדת לזה ולזה לשוורים ולפירות דחד לכולי עלמא פטר בה אשן ודגל ובלא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד לכולי עלמא חייב ובמיוחדת לזה ולזה לפירות ולא לשוורים פליגי בה רבי זירא ואביי וק"ל:

רש"י בד"ה והא אבתראי כו' רבנן וד' כללות כו' כצ"ל והד"א:

רש"י ד"ה בחצר המיוחדת לזה ולזה (בסופו). ובק"ת ח"נ כבר"ה משלם. כצ"ל:

גמ' ובפירוקא דאביי פליגי. עי' לקמן דף טז ע"א תוס' ד"ה כולה ר"ט:

אין דהא א"ל שמואל כו'. לקמן דף טו ע"ב ודף לו ע"ב:

בגמרא ה"ק אם קבל עליו שמירת נזקיו חייב. אין זה מענין שלפניו דאזיק תורא דמשאיל לתורא דשואל דא"כ מאן חייב אלא כגון דאזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא וחייב השואל ואין להקשות דא"כ מעיקרא אמאי לא מוקי הברייתא בהכי היינו משום דבברייתא אמרו בהדיא והזיקו ברשותן משמע דלא קאי אתורא דעלמא דאם כן הוי ברשות הניזק ופטורין ועוד דא"כ מאי קמ"ל דמרבי לה כשהזיק חב המזיק דמלתא דפשיטא היא ומתני' היא בפ' שור שנגח ד' וה':

שם נפרצה בלילה וכו' מה שיש לדקדק כאן דמאי קמ"ל דין זה בשומרים טפי מבעלים דתנן לה בפ' הכונס יתבאר בפ' שור שנגח אי"ה:

בתוספות בד"ה מי לא פליגי ה"מ לאוקמי וכו' נראה לפמ"ש התוספות לעיל דגרסינן מי לא פליגי ולא גרס אלא כי תניא ההיא א"כ משמע דאליבא דר"א לא מצינו לתרץ הברייתא אלא לומר דפליגי וא"כ מפרשי שפיר אבל אי גרסינן אלא כי תניא ההיא לק"מ דהא בכה"ג דקאמר ר"א מתרצי הברייתא טפי שפיר וק"ל ועיין במהר"ם:

בגמרא מתקיף לה ר' זירא כיון דמיוחדת לפירות הא בעינן ובער בשדה אחר. ק"ק דא"כ לר' זירא ברייתא דרב יוסף היכי מתרצי' דממ"נ קשה וא"ל דמקשה באמת אגופיה דברייתא דלישנא דאתקפתא לא שייכא אבריית' וכן בסמוך קאמר ואת"ל פליגי בקושיא דר"ז ופירוקא דאביי פליגי משמע דר' זירא עדיין עומד בסברתו וכן ר"א סבר לה כוותיה וא"כ קשיא ברייתא דר"י ומה שפירש בת"ח דברייתא דר"י איירי לדידהו בחצר שאינו לא לזה ולא לזה לשוורין ולפירות דחד והיינו כמ"ש תוספות בד"ה מי לא פליגי והוא דוחק דלשון הש"ס לא משמע הכי. ועוד קשה למה לא מקשה ר' זירא לעיל תיכף אמימר' דאבימי דאמר חצר השותפין חייב אמאי הא בעינן ובער בשדה אחר. ונ"ל ליישב דר"ז לא מקשה מגופיה דברייתא דר"י דקתני חצר השותפין חייב אמאי הא בעינן ובער בשדה אחר וליכא דאפשר לומר דבשדה אחר לא אתי למעט אלא ר"ה אבל כה"ג כיון שהוא ג"כ רשות הניזק שדה אחר קרינן ביה כמו שפרש"י לעיל במימרא דאבימי אבל נראה דעיקר קושיית רבי זירא היא על מה דמשני לחלק בין חצר המיוחדת לשוורים ובין חצר המיוחדת לפירות זה החילוק אינו נראה לר"ז דכיון דכבר אמרת דבמיוחדת לשוורים מודו כ"ע דלאו שדה אחר הוא א"כ מ"ש מיוחד לפירות ממיוחד לשוורים דהא עיקר קרא בשדה אחר קאי על הפירות וא"כ שאין נראה זה החילוק לר"ז מסיק הש"ס שפיר ואת"ל פליגי אבימי ור"א בקושיא דר"ז ופירוקא דאביי פליגי פי' דר"א ס"ל כר"ז שאין נראה כלל לחלק בין מיוחד לשוורים ולפירות למיוחד לפירות לחוד כיון דעיקר קרא בשדה אחר קאי על הפירות וא"כ לפ"ז צ"ל דמתניתין דרב יוסף פליגי אמתניתין דרשב"א וס"ל להברייתא דרב יוסף אפילו במיוחדת לפירות ולשוורים לא ממעטינן לה משדה אחר דבכה"ג שדה אחר מיקרי דאי הוי ס"ל לברייתא דר"י דבמיוחדת לתרווייהו לא מיקרי שדה אחר א"כ אפי' מיוחדת לפירות לחודי' הוי ממעטינן ג"כ כדפרישית וברייתא דרשב"א ס"ל דאפילו מיוחדת לפירות לחוד באמת ממעטינן משדה אחר וא"כ דע"כ מתני' פליגי ר"א סביר' ליה כברייתא דרשב"א דפטור בחצר השותפים אפי' לפירות לחוד זה סברת ר"א כר"ז שאין לחלק כלל אבל ר"ח בשם אבימי ס"ל כתירוצא דאביי ושפיר יש לחלק בין מיוחדת לפירות ובין מיוחדת ג"כ לשוורים וא"כ מתניית' לא פליגי אלא ברייתא דר"י איירי במיוחדת לפירות וברייתא דרשב"א איירי במיוחדת ג"כ לשוורים ואם כן ר"ח אמר למילתיה אליבא דכ"ע דהא איהו דאמר חייב היינו במיוחדת לפירות לחוד ואף שלכאורה לא משמע כן מלשון רש"י המעיין היטב יראה שיש לפרש דבריהם על דרך זה והוא נכון אלא דמלשון התוס' לא משמע כן בסמוך ודו"ק. ועוד נ"ל דלר"ז מיתוקמא ברייתא דר"י במיוחדת לשוורים ולא לפירות דלר"ז עיקר הקפידא בשן הוא לענין פירות ולא איכפת לן אם מיוחדת לשוורים וכן לר"א וכן מוכח להדיא בדף י"ו גבי ר' אלעזר אמר כולה ר"ט היא ע"ש:

בתוספות בד"ה לא לזה ולא לזה רבינו תם גריס וכו' ולא גרסינן כמ"ש בספרים לזה וזה לשוורים דאם כן גבי שן לא הוי חצר הניזק לפי שיטתם. אבל לפי מה שכתבתי בסמוך דאתקפתא דרבי זירא אינו אלא דעכ"פ עיקר הדבר תלוי במיוחד לפירות כמו במיוחד לתרווייהו אבל האמת די"ל דאף במיוחד לפירות ולשוורים קרינן ביה שפיר שדה אחר כיון דהוי מ"מ ג"כ רשות הניזק א"כ מכ"ש כאן דהוי מיוחד לשוורים לחוד ולא לפירות דהוי שפיר רשות הניזק וקרינן ביה שדה אחר דעיקר שדה אחר קאי על הפירות וא"כ לפ"ז יש לקיים גירסת ספרים ישנים וכן משמע מלשון רש"י שכתב בד"ה דלגבי שן וכו' שהרי גבי פירות אינה אלא דניזק זה הלשון משמע דאף ע"ג דלשוורים הוי לתרוייהו לא איכפת לן ודו"ק ומכ"ש לדרך השני שכתבתי בסמוך יתיישב טפי שפיר:

שם א"ה ארבעה שלשה הוי. אף על גב דלשמואל כ"ש דתקשי דממ"נ בין לר"ט בין לרבנן לא הוי אלא ג' מ"מ יש ליישב בדוחק דה"ק דכיון דבשני בבות הדין פשוט לכ"ע ובשלישי שהוא חצר הניזק יש בו שני חילוקי דינים והיינו דלר"ט חייב נ"ש ולרבנן ח"נ לכך מונה השלישי לשניהם ונקט ארבעה וק"ל:

ולא קבל עליו שמירת נזקיו. אם יזיק הוא את אחרים: איני והא תני רב יוסף. אדרבי אלעזר פריך: והפונדק. בית גדול שרגילין אורחים ואכסנאין ללון בו ואם הזיק זה את זה חייב אשן ורגל ולא הוי כרה''ר דהואיל ואינו מיוחד לבני רשות הרבים אלא לאותן הדרין בו כשדה אחר קרינן ביה שהרי ע''י שכירות הם דרים שם: ותסברא דמתניתא לא פליגי. דליכא ברייתא דקאי כוותי והתניא ד' כללות כו': חייב בכל. לקמן מפרש שאפילו קרן תמה משלם נזק שלם הואיל ונכנס לרשותו והזיקה: פטור מכל. דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי: על השן ורגל. דלא קרינן ביה בשדה אחר דמשמע שיהא מיוחד לניזק אבל על הנגיחה ועל הנגיפה והנשיכה והרביצה והבעיטה שהן תולדותיו של קרן תם משלם חצי נזק דכרה''ר הוא שהרי לשניהן רשות בו: לא לזה ולא לזה. מפרש לקמיה דאינו של שניהן אלא של אחד מהן של ניזק: חייב בה על השן ועל הרגל. נ''ש: ועל הנגיחה כו'. ולקמן פריך הא תנא רישא דבחצר הניזק אפילו קרן תמה משלם נ''ש: פטור בה על השן ועל הרגל. והיינו כר' אלעזר: וקפריך גמרא. קשיא אהדדי: כי תניא ההיא. דפטור: בחצר המיוחדת לזה ולזה. לפירות ולשוורים דהויא ליה חצר השותפים לגבי שן ולגבי קרן הלכך בשן פטור ברה''ר ובקרן תמה ח''נ ברה''ר משלם: ודרב יוסף בחצר המיוחדת כו'. דהויא חצר הניזק שלא היה לו להכניס שם שוורים ולא דמי לרה''ר: פונדק אינו מיוחד לשוורים לפי ששם מונחת פרגמטיא של סוחרים ואינן מניחין ליכנס שם שוורים שלא ידחפו ויטנפו כליהם: סתם בקעה רועים שם שוורים: בעינן שדה אחר וליכא. שהרי יש למזיק רשות בה להכניס פירותיו: שדה אחר קרינן ביה. שהרי נכנס שלא ברשות שלא היה לו רשות לשוורים: אמוראי נמי לא פליגי. דהא דרב חסדא בשאינה מיוחדת לשוורים ודרבי אלעזר במיוחדת אף לשוורים: בקושיא דר' זירא ופירוקא דאביי. ובחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים רב חסדא כאביי דכיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרינא ביה ורבי אלעזר כרבי זירא כיון דיש למזיק רשות בה לפירות לא קרינא ביה שדה אחר: חייב על הכל לא קתני. דליהוי משמע על השן והרגל ועל הקרן אלא חייב בכל דמשמע על הקרן אע''ג שהוא תם אתא לאשמועינן דחייב נ''ש: רבי טרפון היא דאמר. לקמן בפרק כיצד (דף כד:): משונה קרן בחצר הניזק נ''ש משלם. קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתן שלא היו דרכן לכך: אלא דאחר. שאינו לא ניזק ולא מזיק וקתני חייב על השן והא בעינן שדה אחר: אלא דחד מינייהו. כלומר דניזק: הא א''ל שמואל לרב יהודה כו'. לקמן גבי חמשה תמין: שבוק מתניתין. לא תטרח לשנויי כחד תנא: ותא אבתראי. ואימא כוותי דאוקי אנא רישא רבי טרפון וסיפא רבנן וד' כללות דקאמר ר''ש תרי מינייהו בחד דוכתא חד כר' טרפון וחד כרבנן: אלא דחד. דניזק: דלגבי שן הויא חצר הניזק. וחייב המזיק בנזקי שן שהרי לגבי פירות אינה אלא דניזק: ולגבי קרן הויא רה''ר. שהרי ברשות הכניס שם שורו ומשום הכי הוא משלם חצי נזק ותו לא: ג' כללות הוו. דהאי כללא בתרא שמעינן ליה מקמאי דכיון דלגבי שן הויא חצר הניזק למה ליה למתני חייב על השן הא תנא ליה רישא כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק חייב בכל וקרן בחצר השותפין הא תנא ליה רישא כגון חצר השותפין והבקעה על הנגיחה ועל הנגיפה תם משלם חצי נזק:

ולא קבל עליה שמירת נזקיו. ואם תאמר כיון דלא קביל עליה פשיטא דתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם ויש לומר דסלקא דעתך דשמירת נזקין דעלמא לא קביל אבל אנזקין לתורא דשואל גופיה סלקא דעתך שקבל וליפטר משאיל: מי לא פליגי. הוי מצי לאוקמי ההיא דרב יוסף לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד: לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד. ר''ת גריס לא לזה ולא לזה לשוורים דגבי שן הויא חצר הניזק שהזיק פירות אבל גבי שוורים ה''ל קרן ברה''ר כיון שלא היה להם רשות ליכנס ול''ג כמו שכתוב בספרים ולזה ולזה לשוורים דא''כ גבי שן לא היה לו ליחשב חצר הניזק כיון שיש רשות לכל חד וחד להכניס שם שורו כדמוכח לעיל ולא בעי לאוקמא לזה ולזה לפירות ולא לשוורים דלא כר' זירא ועוד דלישנא לא משמע הכי.: אי הכי ארבעה שלשה הוו. בשלמא לשמואל דמוקי רישא רבי טרפון וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדרבי טרפון אלא לרבינא לא צריכא כלל דלגבי שן הוי חצר הניזק שמעינן מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברה''ר שמעינן מחצר השותפין והבקעה:

בבא קמא יד ע"א - טקסט הדף מנוקד

דף יד - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד