בבא קמא יג ע"ב

אֲבָל הָכָא מִי מָצֵי אָמַר בָּשָׂר אַזֵּיק אֵימוּרִין לָא אַזִּיק
אָמַר רָבָא תּוֹדָה שֶׁהִזִּיקָה גּוֹבֶה מִבְּשָׂרָהּ וְאֵינוֹ גּוֹבֶה מִלַּחְמָהּ
לֶחֶם פְּשִׁיטָא
סֵיפָא אִצְטְרִיךְ לֵיהּ נִיזָּק אוֹכֵל בָּשָׂר וּמִתְכַּפֵּר מֵבִיא לֶחֶם
הָא נָמֵי פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּלֶחֶם הֶכְשֵׁירָא דְזֶבַח הוּא לֵימָא לֵיהּ אַתְּ אָכְלַתְּ בְּשַׂר וַאֲנָא אַיְיתֵי לֶחֶם קָא מַשְׁמַע לַן דְּלֶחֶם חִיּוּבָא דִּבְעָלִים הוּא
נְכָסִים שֶׁהֵן שֶׁל בְּנֵי בְרִית
לְמַעוֹטֵי מַאי אִי לְמַעוֹטֵי דְּנׇכְרִי הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן שׁוֹר שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל נׇכְרִי פָּטוּר תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ
נְכָסִים הַמְיוּחָדִין לְמַעוֹטֵי מַאי אָמַר רַב יְהוּדָה לְמַעוֹטֵי זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק וְזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק
הָא תָּנֵי לְקַמַּן הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִין אַחַר אֶחָד זֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק וְזֶה אוֹמֵר שׁוֹרְךָ הִזִּיק שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא פְּרָט לְנִכְסֵי הֶפְקֵר הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דִּנְגַח תּוֹרָא דִידַן לְתוֹרָא דְהֶפְקֵר מַאן תָּבַע לֵיהּ אֶלָּא דִּנְגַח תּוֹרָא דְהֶפְקֵר לְתוֹרָא דִידַן
לֵיזִיל וְלַיְתֵיהּ בְּשֶׁקָּדַם וְזָכָה בּוֹ אַחֵר
רָבִינָא אָמַר לְמַעוֹטֵי נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי יָתֵר עַל כֵּן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲפִילּוּ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ נָגַח וְאַחַר כָּךְ הִפְקִיר פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְהֵמִית אִישׁ וְגוֹ' עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בַּדִּין שָׁוִין כְּאֶחָד
וּגְמַר הַדִּין לָא בָּעֵינַן הָא הַשּׁוֹר יִסָּקֵל בִּגְמַר דִּין הוּא דִּכְתִיב
אֶלָּא אֵימָא עַד שֶׁתְּהֵא מִיתָה וְהַעֲמָדָה בְּדִין וּגְמַר דִּין שָׁוִין כְּאֶחָד
חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק דְּאָמַר לֵיהּ תּוֹרָךְ בִּרְשׁוּתִי מַאי בָּעֵי
וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק
אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר אֲבִימִי חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין חַיָּיב בָּהּ עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל וְהָכִי קָאָמַר חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק דְּפָטוּר וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק
וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר פָּטוּר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל וְהָכִי קָאָמַר חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיוּחֶדֶת לַמַּזִּיק וּרְשׁוּת הַנִּיזָּק וְהַמַּזִּיק נָמֵי פָּטוּר וּכְשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְאֵתוֹיֵי קֶרֶן
הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל אֶלָּא לְרַב דְּאָמַר תְּנָא שׁוֹר וְכֹל מִילֵּי דְשׁוֹר חָב הַמַּזִּיק לְאֵתוֹיֵי מַאי
לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתָנוּ רַבָּנַן כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר שֶׁהִזִּיקָה בְּהֵמָה בִּרְשׁוּתָן תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִין וְיָצְתָה וְהִזִּיקָה פָּטוּר
אָמַר מָר כְּשֶׁהִזִּיק חָב הַמַּזִּיק לְהָבִיא שׁוֹמֵר חִנָּם וְהַשּׁוֹאֵל נוֹשֵׂא שָׂכָר וְהַשּׂוֹכֵר הֵיכִי דָּמֵי
אִילֵימָא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל לֵימָא לֵיהּ אִילּוּ אַזֵּיק בְּעָלְמָא בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי אַתְּ הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ לְתוֹרָא דִידָךְ בָּעֵינָא לְשַׁלּוֹמֵי
אֶלָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְשׁוֹאֵל לְתוֹרָא דְמַשְׁאִיל לֵימָא לֵיהּ אִילּוּ אִיתַּזַּק מֵעָלְמָא בָּעֵית לְשַׁלּוֹמֵי כּוּלֵּיהּ תּוֹרָא הַשְׁתָּא דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דִידָךְ פַּלְגָא נִיזְקָא הוּא דִּמְשַׁלְּמַתְּ לִי
לְעוֹלָם דְּאַזְּקֵיהּ תּוֹרָא דְמַשְׁאִיל לְתוֹרָא דְשׁוֹאֵל וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שְׁמִירַת גּוּפוֹ

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף יג - ב

אבל הכא, כאן בבהמת שלמים שהזיקה, מי מצי אמר "רק בשר אזיק, ואילו אימורין לא אזיק"!? וכי יכול הניזק לומר שרק הבשר הוא שהזיק ולא האימורים? כלומר, האם יתכן לייחס את הנזק יותר אל הבשר מאשר אל האימורין? וכיון שאין לייחס את הנזק לאימורים יותר מאשר אל הבשר, סובר רבי אבא שבזה מודה רבי נתן שלא משתלם מהבשר את מה שלא ניתן להשתלם מהאימורין. ^[29]

ועתה הגמרא מביאה מימרא נוספת בדין קדשים שהזיקו:

אמר רבא, בהמה שהופרשה לקרבן תודה, שהזיקה בעודה תמה, גובה הניזק את תשלום נזקו רק מבשרה. ואם אין בשרה שוה כדי חצי הנזק, אינו גובה מלחמה, אין הניזק גובה אותו מארבעים הלחמים הבאים עם קרבן התודה. ^[30]

ותמהה הגמרא: זה שאין הניזק גובה לחם מלחמי התודה, הרי פשיטא הוא! שהרי הלחם לא השתתף בנגיחה, ואת הנזק שהזיק שור תם אין גובין אלא מגופו של המזיק, ומה איפוא בא רבא להשמיענו? משיבה הגמרא: סיפא איצטריך ליה, רבא השמיענו דין זה בגלל סיום דבריו, שאותם הוא בא להשמיענו, ^[31] שאמנם ניזק אוכל את בשר קרבן התודה לאחר הקרבת האימורין, כי יכול לגבותו מהבעלים בגלל הנזק, ואולם המתכפר, הבעלים שהפרישו את הקרבן, דהיינו המזיק, הוא המביא את הלחם [ארבעים לחמי התודה], למרות שהוא אינו אוכל את הבשר. ^[32]

אך שואלת הגמרא: הא נמי, פשיטא! אף דין זה דבר פשוט הוא, שאין הניזק צריך להביא את לחמי התודה.

ומשיבה הגמרא: מהו דתימא, שמא תאמר, כיון דלחם הכשירא דזבח הוא, שהלחמים הם המכשירים את הקרבת התודה, לימא ליה, יכול המזיק לומר לניזק: את אכלת בשר, ואנא אייתי לחם?! וכי אתה תאכל את הבשר, ואני אצטרך להביא את הלחם?! כלומר, כיון שהלחמים מכשירים את הבאת הקרבן, הייתי אומר שעל הניזק, המקבל את הבשר לאכילה, להביא את הלחמים, לכן קא משמע לן רבא, דלחם חיובא דבעלים הוא. הבאת הלחם הוא חיוב המוטל על המביא את קרבן התודה, ולכן על המזיק להביאם. ^[33]

שנינו במשנה: נכסים שהן של בני ברית. חיוב נזיקין הוא רק כשהזיק נכסים של ישראלים, שהם בני ברית.

ודנה הגמרא: למעוטי מאי, מה באה המשנה למעט? אי למעוטי דעובד כוכבים, אם נפרש שבאה למעט ולומר שדוקא המזיק נכסים של ישראלים חייב לשלם, אבל המזיק נכסי גוי פטור, יקשה: הא קתני לה לקמן, הרי דין זה שנוי הוא בפירוש במשנה לקמן [לז ב]: שור של ישראל שנגח שור של עובד כוכבים פטור. ^[34]

ומתרצת הגמרא: תנא, התנא במשנה שונה כאן דין זה רק ברמז, והדר מפרש, ואחר כך חוזר ומפרש את הדין במשנה לקמן.

שנינו במשנה: נכסים המיוחדין. חיוב נזיקין הוא בנכסים ה"מיוחדים" לאדם מסוים.

ודנה הגמרא: למעוטי מאי? מה באה המשנה למעט?

אמר רב יהודה: המשנה באה למעוטי אופן שבמקום הנזק היו כמה שוורים, ואין הניזק יודע איזה מהם הזיק את שורו. שאז, זה בעליו של שור אחד, אומר לבעל השור השני: שורך הוא זה שהזיק! ואתה החייב בתשלום הנזק. וזה בעל השור השני, אומר לבעליו של שור הראשון: לא שורי הזיק, אלא שורך הזיק! ^[35] וזו היא כוונת המשנה "נכסים מיוחדין", שיהיו השוורים המזיקים מיוחדין לאדם אחד, שלא יהיה ספק מי הוא המזיק המתחייב. אבל באופן מסופק כמו זה, שניהם פטורים.

אך תמהה הגמרא: הא הרי דין זה תני, שנוי הוא במפורש במשנה לקמן [לה ב], דתנן: היו שנים, שני שוורים של שני אנשים רודפין אחר שור של אדם אחד אחר, והוזק השור, ולא ידוע על ידי מי הוזק זה בעל שור אחד אומר לבעל השור השני: "שורך הזיק". וזה, בעל השור השני, אומר לראשון: לא כי, אלא "שורך הזיק" שניהם פטורים.

ומתרצת הגמרא כדלעיל:

תני, התנא במשנה שונה כאן דין זה רק ברמז, והדר מפרש. ואחר כך חוזר ומפרש את הדין במשנה לקמן.

ומביאה הגמרא דרך נוספת לביאור דברי המשנה:

במתניתא תנא, בברייתא ^[36] שנה התנא לפרש את מה שאמרה המשנה "נכסים מיוחדין", שהם נכסים שיש להם בעלים, פרט לנכסי הפקר.

אך דנה הגמרא: היכי דמי, באיזה אופן מדובר בנכסי הפקר שהמשנה ממעטת אותם, האם כשהם היו המזיקים הפקר או הניזקים?

והגמרא מפרשת כי איך שנפרש, יקשה:

אילימא דנגח תורא דידן לתורא דהפקר, אם נאמר שהכוונה היא לשור של ישראל שנגח שור של הפקר, הרי תמוה: מאן תבע ליה!? וכי יש מי שיתבע את המזיק, עד שהמשנה צריכה להשמיענו שהוא פטור?! ואלא, אם נאמר שכוונת המשנה לפטור במקרה הפוך, דנגח תורא דהפקר לתורא דידן, שור של הפקר נגח שור של ישראל, אף זה תמוה, כי מי תובע ממנו לגבות מהשור? ליזיל, וליתיה! ילך הניזק, ויזכה בשור המזיק לעצמו, ואין מי שיעכב בעדו כי הרי השור הפקר. ^[37]

ומשיבה הגמרא: אכן כוונת המשנה לפטור את השור המזיקו במקרה שנגח שור הפקר לשור של ישראל. ומה ששאלת, מדוע לא ילך הניזק ויזכה בו? יש ליישב, שמדובר בשקדם וזכה בו אחר.

דהיינו, לאחר ששור ההפקר נגח את שורו, זכה בו אדם אחר עוד לפני שהספיק הניזק לזכות בו. ומשמיעה המשנה כי למרות שבשור תם שהזיק יש זכות לניזק לגבות את נזקו מגופו של השור, בכל זאת, אם היה השור הנוגח הפקר בשעת הנגיחה, וזכה בו אדם אחר, אין הניזק יכול לגבות נזקו מגוף השור. ^[38]

ועוד דרך לביאור דברי המשנה:

רבינא אמר, "נכסים מיוחדין" שאמרה המשנה, בא למעוטי כשנגח השור, ואחר כך, לפני שהספיק הניזק להעמידו לדין, הקדיש הבעלים את השור.

וכן, אם נגח השור, ואחר כך הפקיר הבעלים את השור לפני שהעמידו הניזק לדין בשני האופנים האלה אין גובין מגוף השור. ^[39] ו"נכסים מיוחדים" שאמרה המשנה, פירושו, שיהיו מיוחדים לאדם אחד משעת הנגיחה ועד שעת העמדה בדין. ^[40]

ומביאה הגמרא שדין זה מפורש גם בברייתא:

תניא נמי הכי, שנינו כך בברייתא: יתר על כן, ^[41] אמר רבי יהודה: אפילו נגח השור אדם והרגו, ואחר כך הקדיש בעל השור את שורו, וכן אם נגח השור והרג אדם, ואחר כך הפקיר בעליו את השור פטור השור ממיתה, לפי שנאמר לגבי שור שנגח אדם [שמות כא] "והועד בבעליו, והמית איש, השור יסקל וגם בעליו יומת". סמכה התורה "והמית איש, והשור יסקל" ל"בעליו יומת", ללמדנו, שאין החיוב אלא עד שתהא מיתה של הניזק, דהיינו "והמית איש", והעמדה בדין, דהיינו "השור יסקל", שוין כאחד, ^[42] בבעלות אחת, ^[43] שעל שניהם יחד נאמר "בעליו ".

שואלת הגמרא: וגמר הדין לא בעינן!? וכי אין צורך שיהא השור גם בבעלות אחת עד שעת פסיקת הדין, ודי בבעלות אחת עד שעת ההעמדה בדין? והא, והרי מה שאמר הכתוב "השור יסקל", בגמר דין הוא דכתיב! שהרי זה ש"השור יסקל", זה לאחר פסיקת הדין, ואם כן, יש לומר שעד גמר הדין צריכה להיות בעלות אחת. ^[44]

אלא, אכן יש ללמוד שגם עד גמר הדין צריך להיות בעלות אחת על השור כדי לחייבו, ובאמת אימא, כך יש לומר ולשנות בברייתא: עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד. ^[45]

שנינו במשנה: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם מעשה הנזק נעשה בתוך רשותו של בעל השור המזיק, פטור.

ומבארת הגמרא את טעם הדין, משום דאמר ליה המזיק לניזק: תורך ברשותי מאי בעי!? מה מעשה שורך בתוך רשותי. כלומר, המזיק אומר לניזק: אילו לא היה נכנס שורך לרשותי, הוא לא היה ניזוק. ^[46]

שנינו במשנה: ובכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק [חצר השותפים], כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

והגמרא, בבואה לפרש את דברי המשנה "ורשות הניזק והמזיק" דהיינו חצר השותפים, מקדימה להביא את דעת האמוראים בדין חצר השותפים, וכיצד יתפרשו דברי המשנה לפי שיטתם: אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין - חייב בה על השן ועל הרגל. אם בהמת אחד השותפין אכלה פירותיו של השותף השני המונחים בחצר, או דרסה על כליו שבתוך החצר המשותפת, חייב בעל הבהמה המזיקה בתשלומי הנזק, כי חצר השותפין אינה כרשות הרבים שפטורים בה על שן ורגל, אלא כיון שאין לבני רשות הרבים רשות לילך בה, אף היא נחשבת ל"שדה אחר", שחייבה בה התורה בשן ורגל. ^[47]

והגמרא מבארת לפי דבריו את דברי המשנה: ^[48]

והכי קאמר, ולפי זה, כך הם פירוש דברי המשנה: בעל הבהמה חייב על נזקיה בכל מקום, חוץ מרשות המיוחדת למזיק. דאם הזיקה בתוכה, פטור. ואולם, אם הזיקה ברשות משותפת של הניזק והמזיק, בזה, כשהזיק, חב המזיק ^[49] לשלם את תשלומי הנזק. ^[50]

ומביאה הגמרא דעה אחרת בדין חצר השותפין:

ורבי אליעזר אמר: חצר השותפין פטור בה על השן ועל הרגל. כי היות ולניזק יש רשות בחצר, אין היא נחשבת ל"שדה אחר", והרי היא כרשות הרבים, שפטור בה על שן ורגל. ^[51]

והגמרא מבארת לפיו את דברי המשנה:

והכי קאמר, כך הם פירוש דברי המשנה: בעל הבהמה חייב על נזקיה בכל מקום, ^[52] חוץ מרשות המיוחדת למזיק, וכן רשות הניזק והמזיק נמי, גם בה פטור.

עוד שנינו במשנה: וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק.

ומבארת הגמרא: לאתויי, להביא ולרבות, את חיוב דין קרן, שור הנוגח בקרנו, שלא נכלל בין ארבע האבות שהוזכרו במשנה.

ודנה הגמרא: הניחא לשמואל, פירוש זה עולה יפה לשיטת שמואל, המפרש לעיל [ג ב, ד א] שארבעת הנזיקין שהוזכרו במשנה הם: רגל, בור, שן ואש, ולפי זה אכן לא הוזכר דין קרן במשנה, ולכן צריכה המשנה לרבות את הקרן.

אלא לרב, דאמר: תנא שור וכל מילי דשור, לשיטת רב המפרש ש"השור" האמור בין אבות הנזיקין הכוונה היא לכל האבות שיש בשור: קרן, שן ורגל, אם כן, קרן כבר נשנית במשנה, ולדבריו קשה, "כשהזיק חב המזיק", לאתויי מאי? מדוע הוסיפה ואמרה המשנה זאת, ומה הוא בא לרבות?

והגמרא מיישבת, בהביאה ברייתא המפרשת מה באה המשנה לרבות:

לאתוי, הא דתנו רבנן, לרבות את מה שפירשו חכמים בברייתא, וכך פירשו: מה ששנה התנא במשנה "כשהזיק חד המזיק", בא להביא [לרבות] את שומר חנם והשואל, נושא [שומר] שכר והשוכר שקבלו בהמה לשמירה, שאם הזיקה הבהמה ברשותן, תם משלם חצי נזק, ומועד משלם נזק שלם. ^[53] וכל זה, אם לא נעל השומר כראוי.

אבל, אם נעל כראוי בפני הבהמה, והגדר נפרצה בלילה מאליה, או שפרצוה לסטין, ויצאה הבהמה והזיקה, פטור. כיון ששמר כראוי הרי הוא אנוס.

והגמרא דנה עתה בביאור דברי הברייתא:

אמר מר בברייתא: "כשהזיק חב המזיק", להביא שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר.

היכי דמי? באיזה אופן מדובר, מי הזיק את מי?

אילימא דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל ^[54] אם תאמר שמדובר באופן ששורו של המשאיל, השאול בידי השואל, הזיק את שורו של השואל, ועל זה נאמר "תם משלם חצי נזק", שהמשאיל חייב לשלם לשואל על הנזק, יקשה: לימא ליה, הרי יכול המשאיל לומר לשואל: אילו אזיק בעלמא, אילו שורי היה מזיק שור של אדם אחד מהעולם, הלא בעית לשלומי את, הרי אתה היית צריך לשלם לו, כיון ששמירתו מוטלת עליך, ואם כן, השתא, דאזקיה לתורא דידך, בעינא לשלומי?! עתה, ששורי הזיק את שורך, וכי אני צריך לשלם לך?!

אלא, שמא תאמר שמדובר באופן דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל, ששורו של השואל הזיק את השור של המשאיל, ועל זה נאמר שאם השור המזיק הוא תם, משלם השואל למשאיל רק חצי נזק.

גם זה קשה: כי לימא ליה, יכול המשאיל לומר לשואל: אילו איתזק מעלמא, בעית לשלומי כוליה תורא, אילו היה שורי ניזוק על ידי שור של אדם אחר מהעולם, הרי היה עליך לשלם לי את הדמים של כל השור, כי היתה עליך חובת השמירה שהוא לא ינזק, ואם כן, השתא, דאזקיה תורא דידך פלגא ניזקא הוא דמשלמת לי?! עתה, ששורך הוא זה שהזיק את שורי, היתכן שתשלם לי רק חצי מהנזק?! ^[55]

והגמרא מבארת את הברייתא:

לעולם, דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל. באמת מדובר בברייתא כשהזיק שור המשאיל את שורו של השואל, והשמיענו התנא שהמשאיל חייב לשלם את ההיזק. ומה שהקשית שיש לפוטרו משום שעל השואל מוטלת חובת השמירה שלא יזיק, ובכלל זה את שור המשאיל והכא במאי עסקינן, מדובר כאן באופן שקיבל עליו השואל רק את שמירת גופו של השור, שהוא לא יוזק על ידי אחרים.

הערות

^[29] וביארו התוס' שסברא זו אפשר לאומרה גם אם נסבור שכל אחד עושה את כל הנזק, כי היות ונמצא השור הניזוק בבור, יש לניזק טענה יתרה על בעל הבור, ולכן יכול לגבות את היתרה ממנו. ועוד כתבו, שאפשר כי לפי תירוץ הזה סובר רבי נתן שכל אחד עושה רק מחצית הנזק [וכמבואר לקמן נג א], ובכל זאת, בבור, משום שגמר את ההיזק, דומה הוא כאילו עשאו כולו [כמבואר בתוס' לקמן שם]. וראה בהערות על התוס' מה שכתבנו. כל מה שביארנו במהלך הסוגיא הוא לפי הלשון הראשון ברש"י. ואילו בלשון השני פירש רש"י, שרבי אבא סובר שגובין מהבשר כנגד האימורין. וקושיית הגמרא היא להיפך, שלרבי נתן פשיטא, ולרבנן אין זה הדין. אך רש"י דוחה פירוש זה ראה שם.

^[30] קרבן תודה הוא קרבן שלמים, שמביא אותו האדם כהודאה על ניסים שנעשו לו, כגון חולה, או יורדי הים וכולי. וחייב להביא עימה ארבעים לחמים [חלות, רקיקין, ורבוכה, שהם סוגי מצות, וכן לחם חמץ עשרה מכל מין] והתוס' כתבו, שאף על פי שלעיל פירש רבא את המשנה שהכוונה היא "נכסים שאין בהם דין מעילה", והיינו למעוטי אף קדשים קלים, ולא פירש את המשנה כרבי יוסי הגלילי, מכל מקום, מימרא זו אמר בשיטת רבי יוסי הגלילי. וראה בהערות על התוס' מה שכתבו האחרונים בדעת הרמב"ם, שדין זה מתפרש גם לדעת הרמב"ם. כי יש לחלק בין שלמים שהזיקו לשלמים שהוזקו. לפי שלענין מזיק, נחשב בעלים כל מי שבידו לשמור. ראה שם. ורבנו חננאל מביא את דברי רבא, שנסתפק מי מביא את הלחם, האם המתכפר או הניזק, ומסיק שהמתכפר מביא. ומביא עוד גירסא אחרת בשם אחד הגאונים: אמר רבא, תודה שהזיקה, לרבי יוסי הגלילי משתלם חצי נזק מבשרה, אבל לא מאימוריה. והניזק אוכל בשר, ומתכפר מביא לחמה, היינו קמייתא דרבא [כי גם לענין שלמים לעיל גורסים "רבא"]. סיפא איצטריכא ליה, מהו דתימא, לימא ליה מזיק: את אכלתא בישרא, אנא אייתי לחמא! ? קא משמע לן דאמר ליה הניזק: לחם, למאי אתי? לכפרה! אני, מי אית לי כפרה בגווה! ?

^[31] בתשובות רב האי גאון הקשה על לשון הגמרא "סיפא איצטריכא ליה", היכי איתמר סיפא? אבל לגירסה שמביא רבנו חננאל [מובא בהערה קודמת] ניחא.

^[32] ראה לעיל יב ב הערה 32 בשם הקצוה"ח שלא הוי ממון בעלים לענין שהקונה מתכפר. ומוכיח כן מהדין כאן, שאם כן, תודה שהזיקה, כיון שהוחלט השור לניזק, ישחט ויזרק על שם הניזק, ולא יעלו לבעלים לשם חובה, ויצטרך תודה אחרת, וממילא יביא לחמה, ומה מחדשת כאן הגמרא שהמתכפר מביא לחמה. ראה שם.

^[33] הקשה החזו"א [ג טו], הרי גם זה פשיטא הוא, כיון שאין הניזק גובה מחיים אלא רק את הבשר לאחר שחיטה, ולמה יש להזקיקו שיביא לחמה? וכתב, "ואפשר, דיש מקום לומר, שאין כאן גוף המזיק בעולם לגבות הימנו, שהרי בלא לחם אין לו תקנה, ואין המזיק שוה כלום. והלכך, אף אם מביא לחם ומקריבו, הוי פנים חדשות, ובשעת הנזק כבר נפטרו הבעלים, שהרי תם אינו משלם אלא מגופו, והרי אין כאן גוף, אלא שאפילו אם יהיה הדין כן, יש לו לניזק הזכות להביא לחם ולתקן שיהיה ראוי לגבות הימנו, ומשעה ראשונה יש כאן גוף לגבות כיון שביד הניזק לתקנו, ומכל מקום, בלא הבאת לחם, יש לומר שאין כאן מקום לגבות הימנו, ולזה קא משמע לן, כיון שהבעלים חייבים בלחמה, מקרי למפרע הבשר נכסי הבעלים לגבות הימנו. וראה עוד באבן האזל פ"ח מהלכות נזק"מ ה"ב.

^[34] וראה לקמן לח א מנין לומדים זאת.

^[35] הרשב"א העיר על לשון זו כי הרי אין הויכוח בין המזיקים אלא בינם לניזק.

^[36] תוספתא פ"א.

^[37] ראה בסוף ההערה הבאה בשם מרומי שדה שזהו מדין גביה.

^[38] ובתוס' רבנו פרץ הקשה לפי רבי עקיבא [לקמן לג א] הסובר יוחלט השור לניזק, איך יוכל אחר לזכות בו, והרי הוא כבר הוחלט לניזק משעת עשיית הנזק? ומתרץ, דלא זכי ליה רחמנא לניזק אלא בשור שיש לו בעלים בשעת הנזק, שבו דיבר הכתוב, דכתיב [שמות כא לה] "כי יגוף שור איש את שור רעהו". והרמב"ם הלכות נז"מ פ"ח ה"ד כתב דנפקא ליה מדכתיב "שור רעהו". וראה בשיטמ"ק שנלמד מהדין המוזכר לקמן, דבעינן שיהא בבעלים. ומתבאר, שלולי מיעוט התורה, היה גובה הניזק מהשור, למרות שלא היו לו בעלים בשעת הנגיחה. והיינו, שחל על השור עצמו דין גביה, ולא מחמת הבעלים. וכתב הגר"ח [בחי' על הש"ס] שגם לאחר גילוי התורה ששור הפקר פטור, נשאר כך גדר החיוב, שחל על השור עצמו דין גביה, ומה ששור הפקר פטור, גזירת הכתוב היא שהוא פטור. והיינו, שלא נתחדש בתורה שהחיוב הוא על הבעלים ולא חיובא דשור, אלא באמת הוא חיובא דשור, רק שיש גזירת הכתוב לפטור בהפקר. וכן הוכיח האור שמח פ"ב מגניבה ה"א. ובמרומי שדה כתב, שבית דין מגבין שור הפקר לניזק, ודוקא בדיעבד, אם קדם וזכה בו אחר, פטור. אבל על פי דין, לכתחילה, אסור לאדם אחר לזכות בו ולהפסיד את שעבודו של הניזק, לפי שהניזק זוכה בו בתורת תשלומין. וזהו שאמרו בגמרא "ליזול, ליתיה". [ובעיקר תירוץ הגמרא יש להעיר, שנכסים שאין בהם מעילה ונכסים של בני ברית מדובר בנזקין, ואילו נכסים מיוחדין מדובר במזיקין, וראה ברש"י וברע"ב המפרשים במשנה כפי ההוה אמינא, שמדובר בניזקין. וראה שם בתוי"ט.

^[39] הקשו האחרונים, באופן שהפקיר, נימא "ליזיל וליתיה". וכתב המהדו"ב כי צריך לומר שמדובר באופן שקדם וזכה בו אחר, והחידוש הוא שפטור למרות שהיה לו בעלים בשעת נגיחה. והתורת חיים כתב, שמדובר במועד, והשור המזיק אינו שוה כמו הניזק, ולכן אם יתפסו עדיין נשאר חוב לשלם, וקמ"ל שפטורים הבעלים, כיון שהפקירו אותו קודם העמדה בדין.

^[40] נחלקו הראשונים בפטור זה של נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש, באיזה שור מדובר? בשיטמ"ק מביא בשם המאירי ומהר"י כץ שהקשו לר"ע הסובר יוחלט השור ואינו יכול למוכרו, אם כן ה"ה לענין הפקר והקדש הוי מוחלט, ואין בידו להפקירו. ומתרצים, שרבינא איירי במועד [וראה לעיל בהערה 38 בשם רבנו פרץ שאין אומרים יוחלט השור אלא אם כן היו בעלים בשעת נגיחה. אבל בנגח ואח"כ הפקיר זה לא מתרץ] ואולם מהראב"ד [המובא בהערה 43] משמע שלמד שמדובר בתם, וכן כתב בשיטמ"ק בשם רבינו יונתן שמדובר בתם. וראה בחת"ס סימן קסה המבאר מדוע דין זה נאמר דוקא בתם. וראה עוד באבנ"מ סימן צג ס"ק כג. ומסתימת לשון הרמב"ם והשו"ע משמע שמדובר בין בתם ובין במועד. והאריך בזה באחיעזר אהע"ז סימן מא סק"ב. ומה שהקשו לפי ר"ע דיוחלט השור, מביא בשיטמ"ק בשם רבינו יונתן, לחלק בין הפקר למכר. שבמכר, אע"פ שנתן דמים, עדיין שם בעלים ראשונים עליו, והוי כאילו לא מכרו. אבל כשהפקיר, פקע שם בעליו ממנו, וכדי לחייב צריך שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין [וראה בהערה 43]. וראה בלח"מ פ"ח מהלכות נזק"מ שאין נפקא מינה לדינא בין תירוצו של רבינא לתירוץ הקודם.

^[41] דהיינו, לא רק אם היה השור הפקר בעת נגיחה, אלא אף אם הופקר רק אחר כך. מהדו" ב.

^[42] רש"י מביא לשון הפסוק כפי שהבאנו, ואפשר לפרש בכוונת רש"י שמוזכר בתחילה 'בעליו' וכן בסוף מוזכר 'בעליו', ומשמע מזה שיהא הכל באותם בעלים. ובסוכת דוד [אות מב] כתב שמרש"י משמע שהוא דורש מסיפא דקרא "וגם בעליו יומת". אבל התוס' כתבו ש"והועד בבעליו" מדבר כשבאים לייעד את השור, ולכן אין לפרש שלומדים ממילים אלו, אלא הלימוד הוא מסמיכות 'והשור יסקל' ל'הועד בבעליו'. וכן כתבו תוס' שאנץ ותוס' הרא "ש.

^[43] א. כך כתב רש"י כמה פעמים "שיהא לו בעל אחד", "שוין כאחד בבעל אחד", ולפי זה לא רק אם הפקיר והקדיש, אלא אף כשמכר לאחר, לכאורה, יהיה פטור. וראה ברשב"א שכתב, שאי אפשר לפרש דבעינן שיהא של איש אחד, דאם כן, אפילו נגח ומת ונפל קמי יורשין צריך להיות הדין שלא יהרג השור. לכן הוא מפרש, שכדי לחייב בתשלומי נזק של השור, צריך שיהיה השור ברשות בעלים שהם ברי חיוב תשלומים בנזקים, אפילו יהיו לו כמה בעלים ודלא כרש"י, הסובר שצריך בעלים אחד בלבד]. אבל כשהפקיר או הקדיש, אין השור ברשות בר חיובא. והאחרונים האריכו להקשות על שיטת רש"י הסובר שבעינן בעלים אחד, והביאו ראיות דלא כן [וראה באחיעזר ח"ג סימן מ"א שכתב ליישב שלפי רש"י אם ימכור, יתחייב מטעם "משתרשי ליה". ואולם החזון איש סימן ג' ס"ק ט"ז כתב בפשיטות שמה שכתב רש"י "בעל אחד" היינו בעלות ממין אחד, לאפוקי הקדש והפקר. וראה בשיעורי ר' שמואל שביאר סברת המחלוקת]. ב. הראשונים הקשו, היאך העמיד רבינא את המשנה כרבי יהודה, הרי ההלכה היא כרבנן החולקים עליו שם [לקמן מד ב]. ותירץ הרא"ש שרבנן נחלקו רק לענין שור שהמית אדם, אבל בשור שהמית שור מודים לרבי יהודה. אלא שעדיין הדברים צריכים ביאור, כי הפסוק שממנו לומד רבי יהודה "והועד בבעליו" מדבר בשור שהמית אדם. והקשה כן בתוי"ט. ותירץ, שהלימוד הוא ב"אם אינו ענין" ראה שם. והראב"ד תירץ, שאף על פי שלענין קטלא הלכה כרבנן, בכל זאת, לענין תשלומין הלכה כרבי יהודה, דכתיב "ומכרו את השור החי, וחצו את כספו", אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי.

^[44] בטור ושו"ע סימן ת"ו ס"ג פסקו שאם נגח שורו של אדם, והפקירו בעליו קודם שעמד בדין, וחזר וזכה בו, חייב. והיינו, שאין צורך שיהיו לו בעלים במשך כל הזמן מהמיתה ועד גמר דין, אלא רק שיהיו לו בעלים בשעת מיתה, ובשעת העמדה בדין, ובשעת גמר דין. והגר"א בביאורו שם הוכיח כן מלשון הגמרא, כי אם יסוד הדין הוא שצריך שיהיו לו בעלים מתחילה ועד סוף, לא היה לגמרא להזכיר כלל העמדה בדין, אלא רק ממיתה ועד גמר דין, ובהכרח שרק באלו שלשה זמנים יש צורך שיהא לו בעלים. ואולם ברש"י מבואר דבעינן שיהיו לו בעלים מתחילה ועד סוף. ואף לדעת השו"ע, אם הפקירו, ואחר זכה בו, פטור. וצריך ביאור מה נפקא מינה אם מכר לאחר, שאנו פוסקים דחייב [ודלא כרש"י], לבין חזר אחר וזכה, דפטור. וראה ב"אילת השחר" בענין זה.

^[45] והקשה הגר"ח מטלז, למה לא נילף מהשור יסקל שגם מעשה הסקילה צריכה להיות בבעלים. וראה בברכת אברהם מה שכתב ליישב.

^[46] על פי לשון הרמב"ם [פ"א מהלכות נזקי ממון ה"ז]. ובברכת שמואל סימן טו מבאר שאין הפטור בזה רק מפאת שאין עליו חיוב שמירה בתוך חצרו, דלקמן כג ב מבואר שהיה סלקא דעתך לומר שאף אם שור הרג אדם ברשות המזיק יהא פטור מסקילה, וחיוב סקילה הרי הוא חיובא דשור, שהרי אף שור הפקר ההורג אדם חייב סקילה, וכן אף בשמר שמירה מעולה, ויצא השור והרג אדם, יסקל השור על אף שבעליו שמרו כראוי, ואם כן, מדוע יפטר ברשות המיוחדת למזיק? ומבאר, שהפטור הוא משום שנחשב הדבר שהניזק גרם לעצמו את הנזק, ובעל השור לא נחשב למזיק כלל [ואין זה כמו שן, שפטורה ברשות הרבים, כי התם הוי מזיק, אלא שפטרה אותו התורה מתשלום, אך כאן, שנכנס הניזק לרשות המזיק, אין הוא נחשב למזיק כלל].

^[47] ראה רש"י לקמן [יד א ד"ה והפונדק]. וכל שכן שחייב בחצר השותפין על הקרן שאף ברשות הרבים חייב. רש"י. וראה הערה 51 באיזה חצר מדובר.

^[48] על פי ה"פני יהושע". וראה עוד ב"לחם אבירים" מהדו"ב. ואולם בראב"ד לקמן יד א משמע שרב חסדא ורבי אלעזר נחלקו בפירוש המשנה, משמע שהם עצמם אמרו את הביאור במשנה.

^[49] כלומר, המילים "ורשות הניזק והמזיק" הם תחילת המשפט הבא, ולא הסיום של המשפט הקודם.

^[50] והיינו אף בשן ורגל, דבקרן פשיטא, דאפילו ברשות הרבים חייב, וכל שכן הכא [רש"י]. אלא שיש להקשות, שמא מדובר בקרן, ובא להשמיענו שלא נחשב כרשות המזיק, שפטור. וכתב הפנ"י, שאף זה מילתא דפשיטא היא, כי היות ויש רשות לניזק להכניס את שורו, לא יתכן לומר "תורך ברשותי מאי בעי".

^[51] התוס' ביארו שלמסקנת הגמרא נחלקו רב חסדא ורבי אלעזר רק בחצר משותפת שרשאים להשתמש בה רק לפירות ולא לשוורים. אבל בחצר שרשאים להשתמש גם לשוורים, לפי כולם פטור כי זה הוי כרשות הרבים. וכתבו התוס', שבתחילת הסוגיא אפשר לפרש שני דרכים, או כפי המסקנא, או שעתה סברנו שנחלקו בחצר המיוחדת גם לשוורים וגם לפירות. ורק למסקנא נתבאר אחרת. ובשני הדרכים הללו תלוי כיצד לגרוס בהמשך הסוגיא [יד א] ראה שם.

^[52] יש להעיר מה הפירוש "ובכל מקום"? הרי ברשות הרבים פטור בשן ורגל, וחוץ מרשות הניזק אין עוד מקום ששן חייבת עליו. ובאמת בהרבה נוסחאות לא גורסים מילים אלו במשנה. ראה בשינויי נוסחאות.

^[53] ופירשו התוס' שאין ברייתא זו קושיא לרב חסדא, שאמר כי "רשות הניזק והמזיק, ושהזיק חב המזיק" זה המשך אחד. כי לשיטתו היה די שתאמר המשנה "ורשות הניזק והמזיק חייב", ומה שהוסיפה המשנה, בא לרבות.

^[54] "לכך נקט משאיל ושואל טפי מאינך שומרין, משום דפריך שפיר טפי מהני, דאפילו בהזיק באונס מחייב השואל". תוס' רבנו פרץ. וראה עוד ב"תורת חיים" מה שכתב בזה.

^[55] הקשה רבנו פרץ: תימה, אמאי לא מוקי לה כגון דאזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא, ושואל מחייב בנזיקין, כגון שקיבל עליו שמירת נזקו. וכן כולהו. ויש לומר, דהא קתני לה בהדיא לקמן [מד ב], דקאמר בד' שומרים שנכנסו תחת הבעלים, ואם כן, לא הוה איצטריך למתני כשהזיק חב המזיק לאיתויי כה"ג, אף על גב דמצי לשנויי תני והדר מפרש כדלעיל, מכל מקום, עדיפא דמיניה קא מתרץ. ועוד יש לומר, דאם כן, הוי ליה למימר בהדיא בברייתא "לאתויי שומר חינם והשואל שנכנסו תחת הבעלים" כדקתני לקמן. אבל מדקתני שהזיק ברשותם, משמע ברשות השומרים דהיינו שהזיק שורו של שומר את שורו של בעל הבית או איפכא. וראה כן בשיטמ"ק בשם תוס' הרא "ש.

אבל הכא מי מצי אמר [כאן האם יכול הניזק לומר] לבעל שור השלמים שהזיק: בשר אזיק [הזיק], אימורין לא אזיק [הזיקו]?! שהרי הבהמה הזיקה בכל כח גופה, ולכן הפסיד הניזק את חלק האימורים שהזיק!

אמר רבא: בהמה שהוקדשה לקרבן תודה, שהזיקה — גובה הניזק אם היה זה תם מבשרה, שהוא בשר שלמים, ואינו גובה מלחמה מארבעים חלות שמביאים עם התודה.

ותוהים: לחם פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא, וכי למה יגבה ממנו, שהרי וודאי הוא אינו חלק מן הבהמה שהזיקה!

ומשיבים: סיפא אצטריך ליה [סוף ההלכה הוא שהוצרך לו לומר], שכך אמר רבא בהמשך הדברים: כיצד מגיע תשלום זה בפועל? כאשר מקריבים את התודה אז הניזק אוכל בשר (מקצתו או כולו, לפי שיעור הנזק) והמתכפר בקרבן התודה, שהוא בעל הבהמה מביא את לחם התודה יחד עם הקרבן.

ומקשים: הא נמי פשיטא [זה גם כן פשוט] ומדוע לא יביא? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כיון שלחם הכשירא [הכשירו תיקונו] של הזבח הוא, לימא ליה [שיאמר לו] המזיק לניזק: את אכלת [אתה אוכל] את הבשר, ואנא אייתי ואני אביא] את הלחם?!, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלחם חיובא [חובת] הבעלים הוא והוא חלק מן הקרבן, ואין זה קשור למי שאוכל את הבשר בפועל.

א שנינו במשנה שמשלמים על נזקים רק כאשר היו אלה נכסים שהן של בני ברית.

ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] בא ביטוי זה? אי למעוטי [אם למעט] נכסים של גוי — הא קתני לה לקמן [הרי שנה אותה לפנינו] במפורש: שור של ישראל שנגח שור של גוי — פטור! ומשיבים: תנא והדר ומפרש [שנה דין כללי וחוזר ומפרש בפרטות].

ב וכן שנינו במשנתנו שמשלמים הבעלים נזקי ממונם רק אם היו אלה נכסים המיוחדין. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] בא ביטוי זה? אמר רב יהודה: למעוטי [למעט] מקרה כאשר הזיק שור, ואין ידוע איזה, זה אומר "שורך הזיק", וזה אומר "שורך הזיק", שאין כאן נכסים מיוחדים — לפי שאין המזיק מוגדר ומיוחד.

ושואלים: הא תני לקמן [הרי שנוי דבר זה לפנינו], ששנינו: היו שנים (שני שוורים) רודפין אחר שור אחד, וניזוק השור הנרדף ולא ברור על ידי מי, זה אומר: שורך הזיק, וזה אומר: שורך הזיק — שניהם פטורין, לפי שאי אפשר להוכיח במי האשמה! ומשיבים: תני והדר [שונה וחוזר] ומפרש את הדברים בפרטות.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] הסבר אחר ל"נכסים המיוחדין" — פרט לנכסי הפקר. ומבררים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דנגח תורא דידן לתורא [אם תאמר שנגח שור שלנו, של אדם מישראל, לשור] של הפקר — מאן תבע ליה [מי תובע אותו] את נזקו של שור ההפקר? אלא, שנגח תורא [שור] של הפקר לתורא דידן [שור שלנו] —

ליזיל וליתיה [שילך הניזק ויקח] את השור כולו, שהרי של הפקר הוא! ומשיבים: מדובר במקרה שקדם וזכה בו אחר באותו שור, ואז אינו יכול הניזק לקחת את השור, וגם אינו יכול לתבוע את נזקו מן המחזיק עתה בשור, שהרי כשנגח לא היה שייך לאיש.

רבינא אמר הסבר אחר ל"נכסים המיוחדין": למעוטי [למעט] שור שנגח ואחר כך הקדיש אותו בעליו, או נגח ואחר כך הפקיר אותו — שבמקרה זה פטור, שאין השור מיוחד לבעליו מתחילה ועד הסוף.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואחר כך הפקיר — פטור, שכן נאמר "והועד בבעליו... והמית איש או אשה" (שמות כא, כט), לומר: עד שתהא מיתה והעמדה בדין (שאז מעידים בבעל השור המזיק — "והועד בבעליו") שוין כאחד, שתהא עליו בעלות כל אותו זמן, ואם אין לו בעלים — אינו חייב עליו.

ושואלים: ורק העמדה בדין אנו צריכים שתהא בבעלים, ואילו גמר דין לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה בבעלים? הא [הרי] "השור יסקל וגם בעליו יומת "שנאמר בהמשך הפסוק — בגמר דין הוא דכתיב [שנאמר]!

אלא אימא [אמור] ותקן כך: עד שתהא מיתה שגרם השור, והעמדה של השור בדין, וגמר הדין שלו, שוין כאחד שיש לו בעלים, ואם לאו — אי אפשר לדונו או לגבות ממנו.

ג שנינו במשנה שהמזיק חייב על נזקי שורו חוץ מנזקים שהיו ברשות המיוחדת למזיק. ומסבירים: דאמר ליה [שיכול לומר לו] המזיק לניזק: תורך [שורך] שניזוק על ידי שורי ברשותי מאי בעי [מה הוא רוצה], מדוע בכלל נמצא הוא ברשותי? ולכן איני אחראי על נזקיו.

ד עוד שנינו במשנה: ורשות הניזק והמזיק. ובענין זה מביאים מחלוקת אמוראים.

אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין — חייב בה המזיק על נזקי השן ועל נזקי הרגל שגרמה בהמתו לרכוש שותפו, והכי קאמר [וכך הוא אומר], כך יש להבין את המשנה: חוץ מרשות המיוחדת למזיק שפטור המזיק, ואולם ברשות הניזק והמזיק — כשהזיק חב המזיק.

ור' אלעזר אמר: בחצר השותפים פטור על השן ועל הרגל, והכי קאמר [וכך הוא אומר], כך יש להבין את המשנה: כשהזיק חייב המזיק לשלם, חוץ מרשות המיוחדת למזיק, ורשות הניזק והמזיק נמי [גם כן] פטור. והמשך הדברים "וכשהזיק חב המזיק" — לאתויי [להביא, לרבות] קרן.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת שמואל המסביר ש"שור" האמור בתחילת המשנה כוונתו לנזקי רגל או שן, ולשיטתו יש טעם בהוספה זו, ללמד על קרן. אלא לשיטת רב שאמר: תנא [שנה] שור וכל מילי [הדברים] שבשור ובכללם גם נזקי קרן, אם כן "חב המזיק" לאתויי מאי [להביא את מה]? שהרי קרן כבר נשנתה!

ומשיבים: לאתויי הא דתנו רבנן [להביא דבר זה ששנו חכמים] בברייתא, בפירוש המשנה: כשהזיק חב המזיק — להביא (לרבות) שומר חנם והשואל, נושא שכר והשוכר, שהזיקה בהמה ברשותן, שתם — משלם חצי נזק, ומועד — משלם נזק שלם. נפרצה הגדר במקום שהיתה בו הבהמה בלילה, או שפרצוה לסטין ויצתה הבהמה והזיקה — פטור.

ומבארים את הברייתא: אמר מר [החכם]: כשהזיק חב המזיק — להביא שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?

אילימא [אם תאמר] דאזקיה תורא [שהזיק השור] של המשאיל לתורא [את השור] של השואל ועל כך אומרת הברייתא שצריך המשאיל לשלם לשואל — לימא ליה [שיאמר לו] המשאיל: אילו אזיק בעלמא, בעית לשלומי את [אם היה שורי מזיק בכלל, שורו של אדם אחר, הרי אתה היית צריך לשלם] עבור הנזקים, שהרי עליך מוטלת חובת שמירתו, השתא דאזקיה לתורא דידך, בעינא לשלומי [עכשיו שהזיק את השור שלך, צריך אני לשלם עבורו]?!

אלא תאמר שמדובר במקרה הפוך: דאזקיה תורא [שהזיק השור] של השואל לתורא [את השור] של המשאיל, ואומרת הברייתא שעל השואל לשלם למשאיל חצי נזק (בשור תם) — לימא ליה [שיאמר לו] המשאיל: אילו שורי שבידך איתזק מעלמא, בעית לשלומי כוליה תורא [היה ניזוק מבחוץ על ידי שור אחר, היית צריך לשלם לי את כל דמי השור], שהרי שואל חייב לשלם עבור כל נזק שאירע לבהמה ששאל, השתא דאזקיה תורא דידך, פלגא ניזקא [עכשיו שהזיק אותו השור שלך, רק חצי נזק] הוא דמשלמת [שאתה משלם] לי בגלל ששורך שהזיקו היה שור תם?!

ומסבירים: לעולם תפרש שמדובר כאן דאזקיה תורא [שהזיק אותו השור] של המשאיל לתורא [את השור] של השואל, ואף שלכאורה יכול לטעון המשאיל: הרי קיבלת על עצמך לשמור על שור זה — הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן שקבל עליו השואל רק שמירת גופו של השור שלא יינזק,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

But here, in the case of damage caused by an animal consecrated as a peace-offering, is the injured party actually able to say: Only the meat of the animal caused damage but the sacrificial portions did not cause damage? Since the entire animal caused the damage, he does not collect the full cost of the damage from the meat portions of the one who brought the offering.

Rava says: In the case of an innocuous animal consecrated as a thanks-offering that caused damage, the injured party collects damages from its meat, i.e., from the portion of the offerings that would have been eaten by the one who brought the offering, but he does not collect from its bread, i.e., from the offering of forty loaves of bread that accompanies the sacrifice of the animal.

The Gemara asks: Isn’t it obvious that he does not collect from the bread? The bread is not part of the animal that caused damage.

The Gemara answers: It was necessary for Rava to state this because of the latter clause of his ruling, which states: The injured party eats the meat portions of the offering according to the value of the damages owed to him, but the one achieving atonement, i.e., the one bringing the offering, brings the bread.

The Gemara asks: Isn’t this also obvious? Why should anyone else bring the bread? The Gemara explains: Lest you say, since the bread is a necessary qualifying factor for the thanks-offering, as without it one does not fulfill one’s obligation, let the owner of the offering say to the one eating it, why should you eat the meat and I bring the bread? If you wish to eat, you should bring the bread. Therefore, Rava teaches us that the offering of the loaves of bread is the obligation of the owners of the offering.

§ The mishna teaches: One is liable only for damage caused to property that belongs to members of the covenant.

The Gemara asks: This clause serves to exclude what? If it serves to exclude the property of a gentile, isn’t that already explicitly taught in the mishna below (37b): In the case of an ox of a Jew that gored an ox of a gentile, the Jew is exempt. The Gemara answers: The tanna teaches this as a principle in the mishna here and then explains it in greater detail in the mishna below.

The mishna continues: One is liable only for assigned property. The Gemara asks: This clause serves to exclude what? Rav Yehuda said: This clause serves to exclude a case in which an animal is injured but it is unclear which of two oxen, owned by different people, caused the damage. The owner of this ox says to the owner of the other: Your ox caused the damage. And the owner of that ox says to the owner of the other: Your ox caused the damage. Since it cannot be proven which ox actually caused the damage, neither owner is liable. The intention of the mishna is that one is liable only where the belligerent ox is assigned to, i.e., is known to be the property of, a specific individual.

The Gemara asks: Isn’t that explicitly taught in the mishna below (35a): If two oxen were seen pursuing a single ox, and then the single ox is found to be injured, and the owner of this ox says to the owner of the other: Your ox caused the damage. And the owner of that ox says to the owner of the other: Your ox caused the damage. In such a case, both of them are exempt since it is uncertain which one is guilty. The Gemara answers: The tanna teaches this as a principle in the mishna here and then explains it in greater detail in the mishna below.

It was taught in a baraita in explanation of the mishna that the term assigned property serves to exclude ownerless property. The Gemara clarifies: What are the circumstances in which the mishna teaches that one is exempt? If we say it is referring to a case where an ox belonging to us, i.e., to a Jew, gored an ownerless ox, it is obvious that the owner bears no liability, as who is claiming damages from him? Rather, it must be referring to a case where an ownerless ox gored an ox belonging to us, and it teaches that the injured party does not have a right to damages.

The Gemara asks: What is the point of this halakha? If the injured party wishes to recover his losses, let him go and take the belligerent ox for himself, since it is currently ownerless. The Gemara explains: The mishna teaches that the injured party does not have any right to the ox, in order to teach that in a case where another person preceded him and acquired it, the injured party has no claim to it.

Ravina said an alternative interpretation of the mishna: The term assigned property serves to exclude a case in which an ox gored and subsequently its owner consecrated it, or where it gored and subsequently its owner declared it ownerless. Since the owners did not own the ox at the time the case was brought before the court, they are exempt from paying. Ravina explains that this is the intention of the mishna: That one is liable only when the property that caused the damage was owned by a responsible party both when it caused the damage and when it was tried. In this case, at the time of the court hearing it was not owned by a responsible party, as it was either consecrated or ownerless.

It is also taught in a baraita: The halakha is that an ox that kills a person is stoned to death. The mishna states (44b) that this does not apply to an ox consecrated to the Temple or an ownerless ox. Moreover, Rabbi Yehuda said: Even if an ox gored and its owner subsequently consecrated it to the Temple, or if an ox gored and its owner subsequently declared it ownerless, the owner is exempt from liability, as it is stated: “And if the ox was wont to gore in time past, and had been forewarned with its owner, and he had not guarded it in, and it killed a man or a woman; the ox shall be stoned, and also its owner shall be put to death” (Exodus 21:29). The repetition of the reference to the owner at the beginning and end of the verse indicates that the ox is not stoned unless the ox’s status as the owner’s property at the time of the death of the victim and at the time of the owner’s standing trial is the same, i.e., the ox is owned by a responsible party for both events.

The Gemara asks: But do we not also require that the ox’s status be the same at the time of the verdict? Isn’t the phrase: “The ox shall be stoned” written with regard to the time of the verdict?

Rather, say that the owner of the ox is exempt unless the ox’s status as the owner’s property at the time of the death of the victim and at the time of the owner’s standing trial and at the verdict is the same, i.e., the ox is owned by a responsible party for all three events.

§ The mishna teaches: One is liable for damage caused in any place except for a domain designated exclusively for the use of the one responsible for the damage. The Gemara explains the reason for this: This is because the one liable for the damage can say to the injured party: What did your ox want in my domain? One does not have to guard his ox from causing damage within his own property, since another person’s animal has no right to be there.

The mishna continues: And one is liable for damage caused in a domain designated for the joint use of the injured party and the one liable for the damage.

The Gemara cites a dispute concerning this case that results in two different ways of interpreting the mishna: Rav Ḥisda says that Avimi says: With regard to a courtyard designated for the joint use of two partners, either one of them is liable for damage caused by the ox of one partner to the property of the other partner while in it, both for the category of Eating and for the category of Trampling. And accordingly, this is what the mishna is saying: One is liable for damage caused in any place except for a domain designated exclusively for the use of the one responsible for the damage, as he is exempt there; but in a domain designated for the joint use of the injured party and the one responsible for the damage, when he causes damage, the one who is responsible for the damage is obligated to pay damages. The statement in the mishna concerning a domain designated for joint use is the beginning of the following clause and introduces a case in which one is liable for damage.

And Rabbi Elazar says: In a courtyard designated for joint use, one is exempt for one’s ox causing damage to the property of his partner in the category of Eating, and for one’s ox causing damage to the property of his partner in the category of Trampling. And accordingly, this is what the mishna is saying: One is liable for damage caused in any place except for a domain designated exclusively for the use of the one responsible for the damage, and one is also exempt for damage done in a domain designated for the joint use of the injured party and the one liable for the damage. The statement in the mishna about a domain designated for joint use is a continuation of the previous clause and adds an additional case in which one is exempt. And the following clause: When one causes damage, the one liable for the damage is obligated to pay damages, serves to add the fact that one is liable for damage in the framework of the category of Goring, which was not previously mentioned in the mishna.

This interpretation of the concluding clause of the mishna, as a reference to Goring, works out well according to Shmuel, in his dispute with Rav (3b) concerning the meaning of Ox and Maveh in the first mishna of this chapter. According to Shmuel they mean Trampling and Eating, respectively, and Goring has yet to be addressed. But according to Rav, who says: The term ox in the mishna includes damage caused by the ox and all matters involving damaging actions that are completed by an ox, including Goring, Eating, and Trampling, Goring is already addressed in the mishna. What is added by the clause: The one liable for the damage is obligated to pay damages?

The Gemara answers: It serves to add that which the Sages taught in a baraita that elucidates the mishna’s statement. The mishna states: When an animal or item one is responsible to safeguard causes damage, the one liable for the damage caused by insufficiently safeguarding it is obligated to pay payments of restitution for damage. This serves to include the cases of an unpaid bailee, a borrower, a paid bailee, and a renter, in which an animal, e.g., an ox, caused damage while in their possession. If the ox was innocuous, he pays half of the damages, and if it was forewarned, he pays the full damages. If the ox was safely enclosed and a wall broke open at night, or if bandits [listin] broke it open and the ox went out and caused damage, he is exempt from liability.

The Gemara analyzes the baraita: The Master said that the mishna states: When an animal or item one is responsible to safeguard causes damage, the one liable for the damage caused by insufficiently safeguarding it is obligated to pay payments of restitution for damage. This serves to include the cases of an unpaid bailee, a borrower, a paid bailee, and a renter. The Gemara asks: What are the circumstances?

If we say that the lender’s ox, which was under the watch of the borrower, injured the borrower’s ox, and the baraita is teaching that the lender is liable to pay the borrower, why is this so? Let the lender say to the borrower: If my ox had injured an ox in the world at large, i.e., someone else’s ox, you, the borrower, would be required to pay, as you were entrusted with safeguarding it. Now that my ox has injured your ox, should I be required to pay?

Rather, the case must be that the borrower’s ox injured the lender’s ox, and the baraita is teaching that the borrower is liable to pay. The Gemara asks: According to this interpretation, the baraita teaches that if the belligerent ox was innocuous, the borrower is liable to pay only half of the damages. But why? Let the lender say to the borrower: By borrowing my ox, you undertook full responsibility for it such that if my ox had been injured by an ox from the world at large, you would be required to pay me for the entire value of my ox, irrespective of whether the belligerent ox was considered innocuous or forewarned. Now that it is your ox that injured my ox, should you have to pay only half of the damages? This interpretation of the baraita is also difficult.

The Gemara explains: Actually, the case is where the lender’s ox injured the borrower’s ox, and with what are we dealing here? This is a case where the borrower undertook the responsibility of safeguarding the body of the lender’s ox from being injured,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רבא תודה שהזיקה ובא הניזק להשתלם מבשרה מי יביא הלחם המתנדב חייב להביא לחמה דחיובא עליה רמיא או דלמא לחמה הכשירה דזיבחא הוא והרוצה להכשיר הזבח לאכול הבשר והוא הניזק עליו להביא לחמה ואסיקנא המתנדב חייב דלחם חיוב בעלים הוא. כתב גאון זצ"ל אשכחן נוסחא עתיקתא בהאי לישנא אמר רבא תודה שהזיקה לר' יוסי הגלילי משתלם חצי נזק מבשרה אבל לא מאימוריה והניזק אוכל בשר ומתכפר מביא לחמה היינו קמייתא דרבא סיפא איצטריכא ליה מאי דתימא לימא ליה מזיק את אכלתא בישרא אנא אייתי לחמא קמ"ל דאמר ליה הניזק לחם למאי אתי ליה לכפרה אני מי אית לי כפרה בגווה.

נכסין של בני ברית למעוטי דעובד כוכבים כו' נכסים המיוחדין למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק.

במתניתא תנא למעוטי דהפקר וכגון שקדם אחד וזכה בו. רבינא אמר למעוטי נגח ואחר כך הקדיש או הפקיר. ואסיקנא בעינן עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד.

חוץ מרשות המיוחדת למזיק דיכיל למימר ליה תורך ברשותי מאי בעי.

ורשות הניזק והמזיק. אמר רב חסדא אמר אבימי חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל והכי קאמר כו' ר' אלעזר אמר פטור בה על השן ועל הרגל והכי קאמר כו' כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן אלא לרב לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר כשהזיק חב המזיק להביא שומר חנם והשואל שומר שכר והשוכר דאזיק תורא דמשאיל לתורא דהני וכגון דקבילו עלייהו נטירותא דגופיה ולא קבילו עלייהו נטירותא דנזקין דמרי תורא משלם לשומרין תם חצי נזק ומועד נזק שלם ואם קיבלו עליהן גם שמירת ניזקין בעל השור פטור דיכול למימר להו אילו אזיק לאחריני אתון בעיתו לשלומי השתא דאזיק לתורא דידכו בעינא לשלומי לכו.

הא דאמר רב יהודה למעוטי א' אומר שורך הזיק וא' אומר שורך הזיק. לא ידעתי למה תפס לשון זה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והו"ל למימר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה ועוד קשיא לי למה ליה לתנא לאשמועינן הכי פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה.

אפילו נגח ואחר כך הפקיר נגח ואח"כ הקדיש פטור שנאמר והועד וכו'. עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שא"כ אפילו נגח ומת ונפל השור לפני יורשין ועוד היה לו לומר אח"כ הקדיש או מכר אלא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים קרי' ביה מתחלתו ועד גמר דין שור איש כנ"ל.

שנאמר והועד בבעליו. ואע"ג דהאי והועד לא מיירי בעדות שמעידין לסוקלו אלא ליעדו כדי שישמרנו דמסיפא דקרא קא דריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע מדפריך השור יסקל כתיב.

כגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו. וה"ה דה"מ למינקט איפכא כגון דאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו.

בהמת שלמי תודה שהזיקה גובה מבשרה ולא מלחמה שאין הלחם מכלל גופה ודבר זה לא היה צריך לאמרו אלא שמ"מ צריכין אנו לידע בדין זה שהניזק אוכל הבשר והבעלים מביאין לחם ואינו אומר היאך אני מביא לחם ואתה אוכל בשר שהלחם כפרת הבעלים היא ואחר שהוא נתכפר בו שהרי לשמו הוא קרב אף הוא מביא לחם:

שני שוורים שהיו רודפים אחר אחד והזיק אחד מהם ולא נודע איזהו שניהם פטורין ומ"מ אם היו שניהם של איש אחד משלם מגוף הפחות שבשניהם ואם היו מועדין משלם נזק שלם מנכסיו וכן אפילו היו של שנים אם הזיקו שניהם כאחד אין ספק ששניהם חייבים:

שור של זה שנגח שור של הפקר ובא אחר וזכה בו אין ספק שזה פטור שהרי לא היה שלו בשעה שהוזק הזיק זה של הפקר וקדם אחר וזכה בו קודם שיתפשנו זה שהוזק את שלו פטור מלשלם בשעה שהזיק לא היו לו בעלים גדולה מזו שורו של ראובן שהזיק את שורו של שמעון ובא ראובן והקדישו או הפקירו קודם שעמד בדין או אף לאחר שעמד בדין קודם שנגמר דינו וזכה בו אחר פטור שאין חיוב עד שיהיו לו בעלים בשעת ההזק ובשעה גמר דין וגדולי המחברים פרשו דוקא בשעת ההזק ובשעת עמידה בדין וצריך שתדע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אע"פ שהקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר וכמו שאמר ר' עקיבא בפרק המניח תורא דשותפי נינהו ושם יתבאר וכן יתבאר שם שאם מכרו הניזק טורפו שלא הופקעו מטלטלין מטירפא אלא משום דלית להו קלא והאי כיון דאזיק קלא אית ליה:

למעוטי מאי למעוטי דנכרי הא קתני לה לקמן וכו'. גבי נכסים שאין בהם מעילה. לא שייך למיפרך הכי דחידוש אשמועינן לחייב קדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי. אך קצת קשה אמאי בעי למיתני התם בפרק ארבעה וחמשה שור ישראל שנגח שור של הקדש פטור הא שמעינן לה הכא במתניתין נכסים שאין בהם מעילה הוא דחייב הא יש בהם מעילה פטור. ויש לומר משום דרשות הפסוק תני לה התם שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. מהר"י כ"ץ ז"ל.

אמר רב יהודה למעוטי זה אומר שורך הזיק וכו'. לא ידעתי למה תפס לזה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והוה ליה למימר זה אומר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה. ועוד קשה לי למה ליה לאשמועינן פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה. הרשב"א ז"ל.

רבינא אמר למעוטי נגח וכו'. דאף על גב דלענין קטלא דשור הלכה כרבי יהודה לענין תשלומין מיהא אם הפקירו או הקדישו קודם העמדה בדין פטור דכתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו אלמא בדאית ליה בעלים בשעת תשלומין מיירי. הראב"ד ז"ל.
ותימה לרבי ישמעאל דאמר יוחלט השור בבית דין ואם מכרו אינו מכור דאינו יכול להפקיעו אם כן הוא הדין לענין הפקר והקדש הוי מוחלט ואין בידו להפקירו בכך. ויש לומר דרבינא איירי הכא במועד דכיון דנסקל לא שייך ביה החלטה בבית דין. ותדע דמיירי במועד מדקתני עלה והועד בבעליו דבעינן מיתה והעמדה בדין וכו' ופריך והא שור יסקל בגמר דין הוא דכתיב אלא אימא עד שתהא מיתה והעמדה וכו'. מהר"י כ"ץ ז"ל.
ולענין פסק כתב הרב המאירי ז"ל וזה לשונו שורו של ראובן שהזיק שורו של שמעון ובא ראובן והקדישו או הפקירו קודם שעמד בדין או אף לאחר שעמד בדין קודם שנגמר דינו וזכה בו אחר פטור שאין חייב עד שיהיו לו בעלים בשעת ההיזק ובשעת גמר דין. וגדולי המחברים פירשו דוקא בשעת ההיזק ובשעת העמדה בדין.
ודע שלא נאמר כן אלא במועד אבל בתם אף על פי שאם הקדישו מוקדש אם הפקירו אינו מופקר כמו שאמר רבי עקיבא בפרק המניח. ע"כ לשונו.
וזה לשון ה"ר יהונתן ז"ל כשקדם וזכה בו. ולהכי מיפטר דבעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דאי לאו הכי מיפטר. ואף על גב דאמרינן מכרו מזיק אינו מכור אליבא דדברי הכל לא דמי הפקר למכר לפי שהלוקח הוא דאפסיד אנפשיה כשקנה אותו ונתן לו דמים שאף על פי שנתן לו הדמים עדיין שם בעלים הראשונים עליו והוי כאלו לא מכרו אבל כשהפקיר פקע שם בעליו ממנו ואנן בעינן שיהיו לו בעלים משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין דילפינן שור תם שהזיק את השור משור תם שנגח את האדם דהא רבי יהודה גמר שור שנגח את השור מקראי והועד וכו' וזהו שהביא הרא"ש ז"ל הפסוק שנאמר והועד בבעליו והמית עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד משום דילפינן להו מהדדי. ע"כ לשונו.

שנאמר והועד בבעליו והמית. ואף על גב דהועד לא איירי בעדות שמעידים אלא כדי לייעדו מכל מקום מדאסמכינהו קא דריש דלאשמועינן שיהא לו בעלים בנגיחות הראשונות לא אצטריך הקישא דבהדיא כתיב בעליו. תוספות שאנץ ותוספי הרא"ש ז"ל.

יתר על כן אמר רב יהודה אפילו נגח וכו'. שנאמר והועד בבעליו וכו' עד שתהא מיתה וכו'. מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שאם כן אפילו נגח ומת ונפל לפני יורשים. ועוד לימא אחר כך הקדיש או מכר אלמא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים מתחילתו ועד סופו שור איש. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.

חצר השותפין חייבין בה על השן וכו'. במיוחדת לפירות וכו' כמו שכתבו בתוספות עד ולפירוש זה היה יכול רב חסדא לפרש המשנה וכו' כמו שכתבו בתוספות. אלא דמשמע ליה דפשטא דמתניתין דרשות הניזק והמזיק קאי אסיפא. הרא"ש ז"ל.
ורבי אלעזר לא מצי לאוקמי מתניתין שאינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לפירות אלא דחד וגם אינה מיוחדת לא לזה ולא לזה לשוורים ואז הוי חצר הניזק אפילו לרבי זירא כמו שכתבו התוספות לקמן בדיבור המתחיל מי לא פליגי משום דלא שייך למיקרייה רשות הניזק והמזיק כיון שאין רשות ליכנס לשם לא פירות ולא שוורים דבשלמא שותפין תוכל לקרותו דכיון שאין רשות לשניהם להכניס לשם שוורים הם שותפים בזה לאפוקי ממאן דאמר שאין נקראים שותפים כהאי גוונא אבל רשות המזיק והניזק לא שייך לקרותו. גליון.

לאיתויי קרן. וניחא ליה לאוקמי הכי משום דנראה לו דוחק כשהזיק חב המזיק יהיה דבר חדש. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לאיתויי קרן. אף על גב שכבר הובאו במשנה ראשונה ממה שאמר גם כן וכשהזיק וכו' החזירו בכאן לרבות חיובו בחצר השותפים. הרב המאירי ז"ל.

והתוספות כתבו בענין אחר לעיל בדיבור המתחיל כשהזיק חב המזיק וכו'. כתוב בתוספות אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא. וי"ל דלשמואל נמי איכא ייתורא דהוי ליה למימר כשהזיק חייב ולא יותר. ויש מתרצים מכח מיטב דהוא מיותר. תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.

לאיתויי הא דתנו רבנן כשהזיק חב המזיק וכו'. תימה דלעיל אמרינן לרב תנא אדם וכל מילי דאדם אם כן מה צריך לתנא דברייתא כשהזיק חב המזיק לשומר חנם וכו' דהיינו בכלל אדם. וי"ל דתנא דברייתא סבר אליבא דרב תנא אדם וכל מילי דאדם. גליון.

אילימא דאזקיה תורא דמשאיל וכו'. לכך נקט דמשאיל ושואל טפי מאינך שומרים משום דפריך שפיר טפי מהני דאפילו כשהוזק באונס מחייב השואל. לעולם דאזקיה תורא דמשאיל וכו'. תימא אמאי לא מוקי לה כגון שהזיק תורא דמשאיל לתורא דעלמא ושואל חייב בניזקין כגון שקבל עליו שמירת נזקיו וכן בכולהו. ויש לומר דהא קתני לה בהדיא לקמן פרק ארבעה וחמשה דקאמר ארבעה שומרים שנכנסו תחת הבעלים ואם כן לא איצטריך כשהזיק חב המזיק לאתויי כהאי גוונא אף על גב דמצי לשנויי תני והדר מפרש כדלעיל מכל מקום דעדיפא מינה קא מתרץ. ועוד יש לומר דאם כן הוי ליה למימר בברייתא בהדיא לאתויי שומר חנם והשואל שנכנסו תחת הבעלים כדקתני לקמן אבל מדקתני שהזיקה בהמה ברשותו משמע ברשות השומרים דהיינו שהזיק שורו של שומר את שורו של בעלים או איפכא. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.

וכן תירץ מהר"ר משה דמדקתני הזיקה הבהמה ברשותם משמע דבביתו הזיקה. ע"כ לשון תוספי הרא"ש ז"ל.

לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל והכא במאי עסקינן שקבל עליו שמירת גופו וכו'. והוא הדין דהוה מצי למימר איפכא כגון דאזיק תורא דשואל וכו' וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו. הרשב"א ז"ל.
ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ דלהכי לא מוקי לה איפכא משום דמילתא דלא שכיחא היא דלא שייך אלא כשהכיר בו כשהוא נגחן כדאיתא לקמן. ע"כ. וכן תירצו בתוספות.

בתוס' בד"ה כגון שקיבל עליו כו' איפכא לא מצי למימר כגון דאזקיה תורא דשואל כו' עכ"ל דהוה ניחא טפי למימר איפכא דהשתא לא תיקשי כלל אימא סיפא נפרצה בלילה כו' ודו"ק:

תוס' ד"ה שנאמר והועד בבעליו והמית. נראה דלאו מן והועד קא דריש פירוש להעמדה בדין אלא מסיפא דקרא מהשור יסקל דריש העמדה בדין וק"ל:

ד"ה הצד השותפין וכו' במיוחדת לפירות ולא לשוורים פליגי ר"ל אבל במיוחדת לפירות ולשוורים אפילו רב חסדא מודה דפטור וכו':

בא"ד וגרסינן לקמן ותסברא מתני' מי לא פליגי וכו'. דלפי גירסא זו ס"ל לר"א דמתני' פליגי ולא ס"ל דההיא דפטר איירי במיוחדת לזה ולזה בין לפירות ולשוורים אלא בכל ענין ס"ל דפטור בה על השן ועל הרגל ולכך י"ל דרב חסדא לא מחייב אלא במיוחדת לפירות ולא לשוורים אבל לפי הגירסא דגריס ותסברא מי פליגי וכו' וס"ל לרבי אליעזר דלא פליגי אלא ההיא דרב יוסף איירי במיוחדת לפירות ולא לשוורים וההיא דקתני פטור איירי במיוחדת לפירות ולשוורים וא"כ גם רבי אליעזר מודה דחייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים והא דפליג ארב חסדא היינו במיוחדת לפירות ולשוורים מכלל דרב חסדא מחייב אפילו במיוחדת לפירות ולשוורים וא"כ לפי גירסא זו לא יהיה התחלת הסוגיא כמו במסקנא וכו' וק"ל:

ד"ה כשהזיק חב המזיק כו' ועוד ברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק וכו' קשיא לרב חסדא ד"ל ועוד אפילו את"ל דיש לדב חסדא שום יתור אחר דאתי מיניה קרן לשמואל וכל הני לרב מ"מ הברייתא דקתני דכשהזיק אתי לאתויי כל הני קשיא ליה לרב חסדא דהא לדידיה כשהזיק חב המזיק ארשות הניזק והמזיק דלעיל מיניה קאי אך קשה דלשמואל תקשי הברייתא דהא לשמואל אתי וכשהזיק חב המזיק לאתויי קרן וברייתא מייתי ליה לאתויי כל הני:

רש"י בד"ה לעולם כו' יזיק כשקבל כו' והד"א:

בתוס' בד"ה כשהזיק חב המזיק כו' ולא ליתני כשהזיק חב המזיק. ר"ל וכל הבבא מייתרא ולא הול"ל רק חייב אבל לא כשהזיק חב המזיק לחודיה מייתרא דאם כן לשמואל נימא דאייתרא ליה כשהזיק חב המזיק דבמשנה קמייתא לאתויי קרן דחב לשלם ממיטב הו"ל [ול"ק קושייתם לשמואל תקשי ברייתא אברייתא דכשהזיק חב המזיק בתרייתא אע"כ עיקר הילפותא מכולה בבא דהשתא לא משתמע רק מבבא בתרייתא מכיון דכבר אשמעינן מיטב בבבא דרישא וכמ"ש רש"י כאן בד"ה כשהזיק כו' דאי משום מיטב כו'. וכ"כ התוס' לעיל (בבא קמא דף ד') בד"ה כשהזיק חב המזיק]:

בתוס' בד"ה כגון שקיבל כו' ולא קיבל עליו שמירת גופו כו'. וקמ"ל דתם איכו משלם אלא חצי נזק דס"ד שמירת גופו מהזיקות דעלמא לא קיבל עליו אבל אם יוזק משור דיליה ס"ד דקיבל. ולולי דבריהם היה נראה דמש"ה לא קאמר איפכא דלפ"ז אין קמ"ל אלא דתם אינו משלם אלא חצי נזק דמה שמועד משלם נזק שלם הוא פשיטא דלא עדיף מאינש דעלמא ומכשהזיק חב המזיק לשלם ממיטב דמרבינן הך איירי במועד וק"ל:

גמרא אי למעוטי נכרי הא קתני לה לקמן כו'. והא דלא מקשה כן על הא דנכסים שאין בהם מעילה דג"כ תני לה לקמן שור ש"י שנגח שור של הקדש כו' פטור הוא משום דלריו"ח לעיל אדרבה סתרן אהדדי כמש"כ בסמוך ורבא בלא"ה נשאר בקושיא לעיל:

שם רבינא אמר למעוטי כו' תנ"ה יתר ע"כ אר"י כו'. עי' בתוי"ט ול"נ דגם במיתה דרשי ליה רבנן לענין כופר ובזה לא יסתיר את הירושלמי שהביאו התוס' (בגיטין ל ב) ד"ה וכי דכהת"כ למידה ומלמדה חוץ כו' ועמש"כ שם:

רש"י ד"ה והועד שיהיה לו בעל אחד כו' ובד"ה שוין כאחד בבעל אחד הן. לפי פירושו אפי' מכרו לאחר ליפטר וכ"מ להדיא בפירושו (לקמן ס"ד מד) ויותר מבואר בפי' (לקמן צח ב) ד"ה מכור ועמש"כ שם ולשון הנ"י שוין כאחד בבעלים החייבין ונכון:

בפרש"י בד"ה חצר השותפין וכו' וכ"ש על הקרן דהא אפי בר"ה נמי חייב כו'. לא שייך לומר דאת' לאשמעינן דלא הוי רשות למזיק דמילתא דפשיטא היא דכיון שהם גם כן רשות הניזק לא שייך לומר תורך ברשותי מאי בעי ולכך פרש"י נמי בסמוך בד"ה ורשות הניזק בקרן פטור וק"ל:

בגמרא וה"ק חוץ מרשות המיוחדת וכו' לאו רב חסדא קאמר ליה אלא סתמ' דהש"ס הוא דמפרש לה הכי לפי מאי דס"ד השתא וכן לר"א בסמוך וק"ל ועיין בק"א:

בתוספות בד"ה חצר השותפין וכו' וגרסינן לקמן א"ל רבי אליעזר ותסברא מתנית' מי לא פליגי וכו'. פי' דלפ"ז דפלוגתא ר"ח ור"א לפי מאי דס"ד השתא הוא בחצר המיוחדת לפירות ולא לשוורים א"כ כי קאמר א"ל ר"א מתניתא וכו' פירושו דבעי ר"א לאוקמי מלתא כתנאי דס"ל דתרווייהו בריית' איירי באינה מיוחדת לשוורים וא"כ איהו דאמר כרשב"א ודחי לה סתמא דתלמודא דלא הוי כתנאי דמצינו לאוקמי בריית' דרשב"א במיוחדת לזה ולזה וא"כ הוי מילתא דר"ח אליבא דכ"ע אך לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתנית' מי פליגי וגרסי בסוף אלא כי תניא ההיא משמע מזה דר"א מייתי סייעתיה דלא תקשי ליה ברייתא דר' יוסף דעל כרחך דר' יוסף איירי באינה מיוחדת לשוורים דאל"כ תקשי אידך מתניתא וא"כ שכל עיקר של ר"א להוכיח דברייתא דר"י איירי באינה מיוחדת לשוורים כי היכי דלא תקשי ליה מוכח דאיהו ור' חסדא איירי במיוחדת אף לשוורים ועל זה כתבו דלפ"ז לא יהיה תחילת הסוגיא כמו המסקנא דהא במסקנא משמע דפליגי באינו מיוחדת לשוורים והשתא ס"ד דפליגי במיוחדת וק"ל ועיין מ"ש בסמוך בגמ' שם:

בתוספות כשמזיק חב המזיק וכו' אך קשה דלשמואל תקשה הבריית' עכ"ל. ואע"ג דמגופא דברייתא לא קשה על שמואל במאי דקאמר דאתיא לאתויי קרן דהא בברייתא נמי הכי משמע דקאמר תם משלם ח"נ וכו' אלא דלשמואל תקשי מנ"ל בריית' דאתי לאתויי קרן דשומרים דלדידיה משמע דאתי לאתויי קרן גרידא:

(יג ב) נגח ואח"כ הפקיר פטור.—וכתב בטור ח"מ סי' תו, שאם חזר וזכה בו חייב. ועי' בפלפולא חריפתא על הרא"ש כאן שהתפלא, דא"כ לא משכחת לה דמועד ישלם מן העליה, דודאי יפקיר אותו ולא יזכה בו. ואין זה צריך לפנים, דמשכחת לה כשאין הבעלים יודעים דין זה. ועוד משכחת לה בשור שוה מאתים דנגח שור שוה מנה, שזה לא יפקיר מאתים בשביל מנה.

(שם) עד שתהא מיתה וגמר דין והעמדה בדין שוין כאחד.—עי' לקמן מד סע"ב רש"י ד"ה אם עד, דמשם מוכח דמכר דינו כמקדיש ומפקיר, ומה דאיתא לקמן (לג ב) "מכרן מכור לרדייא" צ"ל דאתא כרבנן ודלא כר' יהודה. אבל דעת הרשב"א בחדושיו כאן דאין דין מכר ומתנה כמקדיש ומפקיר וחייב אף לר' יהודה. והנה הרא"ש בפרקין סי' ט"ז כתב בשם הר"מ, דבממון אף רבנן מודים, ומזה מוכח כדעת הרשב"א. וראה בהגהות רעק"א (לקמן צ ע"ב), שהקשה להר"מ מזה שאמרו (לג ב) "הקדישו מוקדש משום דר' אבהו". ונראה לומר, שהר"מ חולק בין קדשים שיש בהם מעילה לקדשים שאין בהם מעילה, והמקדיש הקדש שאין בו מעילה הכל מודים דחייב. ועי' בל"מ הל' נזקי ממון פ"ה ה"ד.

(יג סע"ב) להביא ש"ח והשואל נושא שכר וכו'.—בביאור ברייתא זו נדחקו בתלמוד כאן. ובשמ"ק כאן בשם תלמידי הר"פ הקשה: מפני מה לא העמידו ברייתא זו כפשטה בשהזיקו של אחרים, שהשומרים נכנסו תחת הבעלים, וכדתנן לקמן (מד ב)? ונדהקו שם ליישב זה. אבל מצינו בירושלמי דפרקין ה"ב שאמרו שם על לשון המשנה "ורשות הניזק והמזיק בתשלומין" (כפי נוסח סדר המשנה שבירושלמי, ע"ש): "זה ש"ח והשואל נושא שכר והשוכר". ולפי הנוסח ההוא מוכרח כביאור הבבלי כאן, ואינו ענין למה ששנינו לקמן מד ב.

אבל הכא מי מצי א''ל. על הבשר נמצא הנזק יותר מן האימורין הלכך שוה חצי האימורין יפסיד: לשון אחר לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אימוריהן. דודאי גובה מבשרן כנגד אימוריהן דהאי גובה מבשרן דקאמר רבי אבא אפי' חלק האימורין קאמר וקא פריך אי אליבא דרבנן אמאי הא אמרינן כו' אי אליבא דר' נתן פשיטא ולא שמעתיה וראשון עיקר דמסתברא דהאי דאותביה קא משני ליה דהא גמרא מסיפא דמילתיה דקאמר אינו גובה מאימוריהן פריך פשיטא אימורין לגבוה סלקי ועלה בעי לשנויי מה אינו גובה מאימוריהן דקאמר אינו גובה מבשרן כנגד אימוריהן: לחם פשיטא. הא לא אזיק: ניזק אוכל בשר. לאחר הקרבת אימורין: למעוטי זה אומר שורך היזק. שאינו יודע שור של מי הזיקו שהיו עמו שוורים של אנשים הרבה ומיוחדין דמתניתין הכי משמע שיהו כל נכסים שהזיקו מיוחדים לאדם אחד שאין בהם ספק: שנים שהיו רודפין. שני שוורים של שני בני אדם שהיו רודפין אחר שור של אדם אחד: בשקדם וזכה בו אחר. לאחר שהזיק: למעוטי נגח ואח''כ הקדיש. דהכי משמע שיהיו מיוחדים לאדם אחד לעולם משעת נגיחה עד שעת העמדה בדין: והועד בבעליו והמית איש השור יסקל וגם בעליו יומת. דמשמע שיהא לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין: שוין כאחד. בבעל אחד: חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק בחצר המזיק והזיקו שור המזיק פטור: חצר השותפין חייב בה. הכתוב על השן ועל הרגל אם אכלה בהמתו של זה פירותיו של זה או דרסה על כליו חייב דבשדה אחר קרינן ביה ולא הוי כרשות הרבים וכ''ש על הקרן ותולדותיו דהא אפי' ברה''ר נמי חייב ודקתני מתניתין רשות הניזק והמזיק אדלבתריה קאי וה''ק רשות הניזק והמזיק כגון חצר השותפין כשהזיק חב המזיק ובשן וברגל קאמר דבקרן לא אצטריך למימר דהא ברה''ר דיש לשניהם רשות בה נמי חייב אלא בשן ורגל קאמר וקמ''ל דלאו כרה''ר דמיא: ורשות הניזק והמזיק נמי פטור. בשן וברגל קאמר דבעינן ובער בשדה אחר אבל קרן חייב דלא גרע מרה''ר: כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. לר' אלעזר דאי משום מיטב הא תנא ליה רישא אלא לאתויי קרן דחייב עליו דלא תנייה לעיל בהדי ארבעה אבות: הניחא לשמואל. דאמר בריש פירקין מבעה זה השן ותנא שור לרגלו ומבעה לשינו אצטריך הא לאתויי קרן: אלא לרב דאמר. מבעה זה אדם ושור דתנא בהדי ארבעה אבות לכל מילי תנייה לאתויי מאי: תם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם. מפרש לקמיה: נפרצה. כותל בלילה מאיליה ובכותל שאינו רעוע קאמר דהוה ליה אונס: לימא ליה. משאיל לשואל: אילו אזיק. שורו שור של אדם אחר: בעית לשלומי ליה. שהרי שמירתו עליך השתא כו': אלא דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל. וקתני חצי נזק: לימא ליה. בעלים: אילו איתזק מעלמא. אם הזיקו שור של אדם אחר: בעית לשלומי לי כולא ניזקא. דהא שואל חייב באונסין השתא דאזקיה כו': לעולם דאזקיה תורא דמשאיל לתורא דשואל. וקאמר חייב משאיל לשלם ודקשיא לך הרי השואל מוטל לשומרו שלא יזיק: כשקבל עליו. השואל: שמירת גופו. שלא יזיקנו אחר:

אמר רבא תודה שהזיקה. אע''ג דרבא מפרש מתניתין דין מעילה ולא אוקי מתניתין כרבי יוסי הגלילי על כרחך הכא איירי לר' יוסי הגלילי: שנאמר והועד בבעליו והמית. נראה דלאו מוהועד קדריש דהאי והועד לא איירי בעדות שעושין לסקלו כ''א לייעדו אלא מסיפא דקרא קדריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע לישנא דפריך והא השור יסקל בגמר דין הוא דכתיב: חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל. במיוחד לפירות ולא לשוורים פליגי כדמוכח בסוף הסוגיא דפליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי ולפי זה היה יכול רב חסדא לפרש המשנה כמו שמפרש ר' אלעזר ויפרש רשות הניזק והמזיק במיוחדת לפירות ולשוורים דמודה רב חסדא דפטור וגרסינן לקמן אמר לך רבי אלעזר ותסברא מתניתין מי לא פליגי ומיהו לספרים דגרסי לקמן ותסברא מתניתין מי פליגי ובסוף גרסי אלא כי תניא ההיא וכל זה מדברי רבי אלעזר וצ''ל דפליגי במיוחדת לפירות ולשוורים וה''פ ותסברא מי פליגי והתניא כו' אלא ודאי לא פליגי וכי קתני כו' ולפי גירסא זו לא יהיה תחילת הסוגיא כמו במסקנא דפליגי בקושיא דרבי זירא ובפירוקא דאביי: כשהזיק חב המזיק לאתויי קרן. וא''ת ולרב חסדא מנא ליה לאתויי קרן לשמואל וכל הני לרב ועוד דברייתא דקתני כשהזיק חב המזיק מייתר לאתויי כל הני קשיא לרב חסדא וי''ל דלדידיה נמי איכא יתורא דהוי מצי למיתני ורשות הניזק והמזיק חייב ולא ליתני כשהזיק חב המזיק אך קשה דלשמואל תיקשי הברייתא: כגון שקבל עליו שמירת גופו כו'. איפכא לא מצי למימר כגון דאזקיה תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו דמילתא דלא שכיח הוא ואע''ג דבהכיר בו שהוא נגחן אמרינן סוף [פרק שור] שנגח ד' וה' (לקמן מה:) סתמא דמילתא דלא אזיל איהו ומזיק אחריני קביל עליה דאתו אחרים ומזקי ליה לדידיה לא קביל עליה בשואל לא שייך למימר הכי דמסתמא שואל קבל עליה שמירה מעולה:

בבא קמא יג ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף יג - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד