אי דבלאו איהו [אם שבלעדיו], בלי החבילה שהוסיף לא אזלא [היתה הולכת] האש ושורפת שדה אחר — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהוא חייב, שהרי הוא שגרם לנזק. אלא דבלאו איהו אזלא [שבלעדיו היתה הולכת] — אם כן מאי קא עביד [מה הוא עשה] בכך שהוסיף חבילה?

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] על הברייתא רב פפא מדין אחר: והא איכא הא [והרי יש דבר זה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד נוסף וישב עליו ושברו — האחרון חייב. ואמר על כך רב פפא: כאן מדובר שאותו אדם נוסף היה כגון פפא בר אבא שהיה שמן ביותר.

ואף קושיה זו דוחים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דבלאו איהו [אם תאמר שבלעדיו] לא איתבר [היה הספסל נשבר] — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהוא החייב. אלא דבלאו איהו נמי איתבר [שבלעדיו גם כן היה נשבר] — מאי קעביד [מה כבר עשה] אותו אדם? ואם כן לא ניתן להכניס דבר זה כדוגמא לכלל "הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו" של המשנה.

ושואלים: מכל מקום, סוף סוף מתניתא [ברייתא] זו שהביא רב פפא היכא מתרצא כיצד היא מיושבת]? שהרי קושי זה הוא גם לעצם פסק ההלכה שבברייתא!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], לא נאמרה הלכה זו אלא במקרה דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי, והשתא איתבר בחדא שעה [שבלעדיו היה הספסל נשבר בשתי שעות, ועכשיו נשבר בשעה אחת], דאמרי ליה [שיכולים לומר לו] חמשת הראשונים לאחרון: אי לאו את [אם לא אתה] — הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין [היינו יושבים קצת יותר משעה אחת וקמים] ולא היה קורה דבר, וכיון שבאת אתה נשבר הספסל.

ושואלים: ומדוע יתחייב רק האחרון? ולימא להו [ושיאמר להם] אותו אחרון: אי לאו אתון [אם לא אתם] — בדידי [בשלי], על ידי בלבד לא הוי מיתבר [היה נשבר כלל]!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דבהדי דסמיך בהו תבר [שבשעה שנשען עליהם, על אותם אנשים, נשבר] מיד.

ושואלים: אם כן, פשיטא [פשוט] הוא שהוא חייב, שהרי כוחו הוא שגרם!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כחו לאו [לא] כגופו דמי [נחשב], וכיון שלא גרם נזק לספסל בגופו, אלא בעקיפין, שנשען על האנשים — אינו חייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכחו כגופו דמי [נחשב], שכל היכא [מקום] שגופו, משקל עצמו, תבר [שובר] — כחו נמי תבר [גם כן נחשב שובר].

ושואלים על הברייתא שהובאה למעלה: ותו ליכא [ואין עוד] מקרים שאדם חייב אף שעשה רק מקצת נזק? והא איכא הא דתניא [והרי יש את זו ששנינו בברייתא]: מי שהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין שהיכוהו כולם בבת אחת, בין שהיכוהו בזה אחר זה, ומת — כולן פטורין, משום שאי אפשר לחייב את אף אחד מהם בעונש מוות, שהרי לא הוא בלבד הרגו. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם היכוהו בזה אחר זה — האחרון חייב, מפני שהוא קירב את מיתתו ביותר!

ודוחים: בקטלא לא קמיירי [במיתה אינו עוסק] בברייתא אלא בנזקים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: בדבר ששנוי בפלוגתא לא קמיירי [במחלוקת אינו עוסק בברייתא]. ושואלים: ולא? וכי אין מפרשים על ידי דבר השנוי במחלוקת? והא אוקימנן [והרי העמדנו] ברייתא זו שהיא שלא כשיטת רבי ואם כן כבר הסברנו את הברייתא על פי דבר שיש בו מחלוקת! ומשיבים: שלא כרבי וכרבנן [וכשיטת רוב החכמים] החלוקים עליו מוקמינן [מעמידים מפרשים אנו], לפי שנוח לפרש שהברייתא לפי השיטה המוסכמת. אבל כדעת ר' יהודה בן בתירא שהוא יחיד ולא כרבנן [כשיטת חכמים] לא מוקמינן [אין אנו מעמידים] את הברייתא, ונוח לנו לפרשה לא כדברי יחיד.

א שנינו במשנה: חבתי בתשלומי נזקו. ומדייקים: "חבתי בנזקו" לא קתני [שנה] אלא "חבתי בתשלומי נזקו".

ומעירים: תנינא להא [שנינו את הדיוק הזה] בברייתא, דתנו רבנן [ששנו חכמים], מה ששנינו במשנה תשלומי נזק שמשמעו: השלמת הנזק, ולא כל הנזק כולו, מלמד שהבעלים של שור שנגחוהו ומת הם מטפלין (מתעסקים) בנבילה למוכרה, ואת יתרת הנזק משלם להם המזיק, ואין משאירים אותה ביד המזיק שישלם עבור הנזק כולו.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שהבעלים עצמם צריכים לטפל בנבילה? אמר ר' אמי, שאמר קרא [הכתוב]: "ו מכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, יח), אל תקרי [תקרא] "ישלמנה" אלא "ישלימנה". כלומר, הוא ישלים את ההפסד שגרם, אבל אין המזיק משלם את כל הערך של הבהמה בחוב.

רב כהנא אמר מהכא [מכאן] הוא הלימוד לדין זה, שנאמר בפרשת שומר שכר: "אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם" (שמות כב, יב), ודייק כאילו נאמר "עד טרפה ישלם" כלומר, את הפרש המחיר שיש בין הבהמה החיה והטרפה ישלם המזיק, אבל טרפה עצמה לא ישלם.

חזקיה אמר: המקור לדין זה הוא מהכא [מכאן], שנאמר בשור שנגח שור "והמת יהיה לו" (שמות כא, לו) — לניזק.

וכן תנא דבי [שנה חכם מבית מדרשו] של חזקיה בברייתא: מה שנאמר בכתוב "שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו" — לניזק. וממשיכה הברייתא: אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק? אמרת: לא כך היה.

ושואלים: מאי [מה] פירוש הביטוי "לא כך היה"?

אמר אביי, כך יש להבין: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לפרש כי נבילה של מזיק הויא [היא], אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "שלם ישלם שור תחת השור" ולישתוק [ותשתוק] ולא תוסיף דבר, "והמת יהיה לו" למה לי לומר? שמע מינה [למד מכאן] שאין זה ממש שור תחת השור, אלא שהמת יהיה לניזק.

ומעירים: וצריכא [ונצרך] שייאמרו בתורה כמה כתובים המלמדים דין זה, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "ומכה נפש בהמה ישלמנה" הייתי אומר שלא חייבה תורה את המזיק לטפל בנבילה משום שדבר זה הוא לא שכיחא [מצוי] שיכה אדם בהמה עד שיהרגנה, אבל טרפה דשכיחא [שהיא מצויה] — אימא [אמור] שלא ישלם, ויצטרך המזיק (השומר) לטפל בנבילה, על כן צריכא [נצרכה לומר].

ומצד שני, אי אשמועינן [אם היה משמיע לנו] רק בענין טרפה הייתי אומר שאין מחייבים את השומר לטפל בנבילה משום דממילא [שנזקה נעשה מעצמו] שהרי שומר הבהמה לא הוא שהזיק, אלא נטרף השור על ידי חיה, אבל מכה בהמה שבידים הוא הזיקה — אימא [אמור] שלא ייפטר המזיק מן הטיפול בנבילה, על כן הוצרכו שני הדברים.

ועוד, ואי אשמועינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו את שני אלה] בלבד, הייתי אומר: בשני אלה הדין כן, שהבעלים מטפלים בנבילה, הא [זו] במכה בהמה משום שלא שכיחא [מצויה] והא [וזו] משום דממילא [שהיא באה מעצמה] ולא על ידי השומר, אבל ענין זה של "והמת יהיה לו" האמור בשור שנגח שור, דשכיחא [שהיא מצויה] וכאילו עשה אותו בידים, שהרי השור שלו, המצוי ברשותו ובאחריותו, הוא שהזיק — אימא [אמור] שלא, על כן השמיע לנו שגם כאן הבעלים מטפלים בנבילה.

ואי אשמועינן [ואילו היה משמיע לנו] "ו המת יהיה לו" בלבד, הייתי אומר שאין בעל השור הנוגח מטפל בנבילה משום דממונא קא מזיק [שממונו, השור שלו, הוא שהזיק], אבל הכא [כאן] ("מכה בהמה") דבגופא [שבגופו] מזיק — אימא [אמור] שלא נחייב אותו בדבר, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שלושת הפסוקים.

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב: אלא לפי מה שאמרנו טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] "והמת יהיה לו" למדנו כי הנבילה של הניזק, הא לאו הכי [הרי בלא כך] הוה אמינא [הייתי אומר] שהנבילה של המזיק הויא [היא] והוא צריך לשלם לניזק את מלוא הערך של הבהמה, ואולם דבר זה תמוה, שכן

השתא [עכשיו, הרי] אי אית ליה לדידיה [אם יש לו למזיק עצמו] כמה טריפות יהיב ליה [נותן לו] לניזק לתשלום, שאמר מר [החכם] "ישיב" — לרבות שוה כסף, ואפילו סובין. וכיון שיכול המזיק לשלם לניזק בכל דבר ששווה כסף ואפילו בנבילה, אם כן נבילה דידיה מבעיא [שלו נצרכה] לומר שיכול לשלם? שוודאי, כשם שמשלם לו את נזקו בשאר דברים — יכול לפרוע לו מקצת חובו גם בנבילה זו!

ומשיבים: לא נצרכא [הוצרכה] הלכה זו לעצם דרך התשלום אלא לפחת נבילה, ירידת ערך הנבילה משעה שמת השור עד שעה שנמכר, שפחת זה הוא על חשבון הניזק ואין המזיק משלם על כך.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי הלכה זו לגבי פחת נבילה תנאי [מחלוקת תנאים] היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "אם טרף יטרף יביאהו עד" (שמות כב, יב), פירושו: