בבא קמא י ע"ב

אִי דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אָזְלָא פְּשִׁיטָא אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ אָזְלָא מַאי קָא עָבֵיד
מַתְקֵיף לָהּ רַב פָּפָּא וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא חֲמִשָּׁה שֶׁיָּשְׁבוּ עַל סַפְסָל אֶחָד וְלֹא שְׁבָרוּהוּ וּבָא אֶחָד וְיָשַׁב עָלָיו וּשְׁבָרוֹ הָאַחֲרוֹן חַיָּיב וְאָמַר רַב פָּפָּא כְּגוֹן פָּפָּא בַּר אַבָּא
הֵיכִי דָמֵי אִילֵימָא דִּבְלָאו אִיהוּ לָא אִיתְּבַר פְּשִׁיטָא אֶלָּא דִּבְלָאו אִיהוּ נָמֵי אִיתְּבַר מַאי קָעָבֵיד
סוֹף סוֹף מַתְנִיתָא הֵיכָא מִתָּרְצָא
לָא צְרִיכָא דִּבְלָאו אִיהוּ הָוֵי מִיתְּבַר בִּתְרֵי שָׁעֵי וְהַשְׁתָּא אִיתְּבַר בַּחֲדָא שָׁעָה דְּאָמְרִי לֵיהּ אִי לָאו אַתְּ הָוֵי יָתְבִינַן טְפֵי פּוּרְתָּא וְקָיְימִין
וְלֵימָא לְהוּ אִי לָאו אַתּוּן בְּדִידִי לָא הֲוָה מִיתְּבַר
לָא צְרִיכָא דְּבַהֲדֵי דְּסָמֵיךְ בְּהוּ תְּבַר
פְּשִׁיטָא
מַהוּ דְּתֵימָא כֹּחוֹ לָאו כְּגוּפוֹ דָּמֵי קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹחוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי דְּכֹל הֵיכָא דְּגוּפוֹ תָּבַר כֹּחוֹ נָמֵי תָּבַר
וְתוּ לֵיכָּא וְהָא אִיכָּא הָא דְּתַנְיָא הִכּוּהוּ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם בְּעֶשֶׂר מַקְלוֹת בֵּין בְּבַת אַחַת בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה וָמֵת כּוּלָּן פְּטוּרִין רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא אוֹמֵר בְּזֶה אַחַר זֶה הָאַחֲרוֹן חַיָּיב מִפְּנֵי שֶׁקֵּירַב אֶת מִיתָתוֹ
בִּקְטָלָא לָא קָמַיְירֵי
וְאִיבָּעֵית אֵימָא בִּפְלוּגְתָּא לָא קָמַיְירֵי וְלָא וְהָא אוֹקֵימְנַן דְּלָא כְּרַבִּי דְּלָא כְּרַבִּי וּכְרַבָּנַן מוֹקְמִינַן כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא וְלָא כְּרַבָּנַן לָא מוֹקְמִינַן
חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ חַבְתִּי בְּנִזְקוֹ לָא קָתָנֵי אֶלָּא בְּתַשְׁלוּמֵי נִזְקוֹ
תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק מְלַמֵּד שֶׁהַבְּעָלִים מִטַּפְּלִין בַּנְּבֵילָה
מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי אַמֵּי דְּאָמַר קְרָא מַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה אַל תִּקְרֵי יְשַׁלְּמֶנָּה אֶלָּא יַשְׁלִימֶנָּה
רַב כָּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם עַד טְרֵפָה יְשַׁלֵּם טְרֵפָה עַצְמָהּ לֹא יְשַׁלֵּם
חִזְקִיָּה אָמַר מֵהָכָא וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ לַנִּיזָּק
וְכֵן תָּנָא דְּבֵי חִזְקִיָּה וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ לַנִּיזָּק אַתָּה אוֹמֵר לַנִּיזָּק אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לַמַּזִּיק אָמַרְתָּ לֹא כָּךְ הָיָה
מַאי לֹא כָּךְ הָיָה
אָמַר אַבָּיֵי אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ נְבֵילָה דְּמַזִּיק הָוְיָא לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְלִישְׁתּוֹק וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ לְמָה לִי שְׁמַע מִינַּהּ לַנִּיזָּק
וּצְרִיכָא דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מַכֵּה בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחָא אֲבָל טְרֵפָה דִּשְׁכִיחָא אֵימָא לָא צְרִיכָא
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן טְרֵפָה מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא אֲבָל מַכֵּה בְּהֵמָה דִּבְיָדַיִם אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי הָא מִשּׁוּם דְּלָא שְׁכִיחָא וְהָא מִשּׁוּם דְּמִמֵּילָא אֲבָל וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ דִּשְׁכִיחָא וּבְיָדַיִם אֵימָא לָא
וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן הַמֵּת יִהְיֶה לוֹ מִשּׁוּם דְּמָמוֹנָא קָא מַזֵּיק אֲבָל הָכָא דִּבְגוּפָא מַזֵּיק אֵימָא לָא צְרִיכָא
אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא לְרַב אֶלָּא טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא וְהַמֵּת יִהְיֶה לוֹ הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא נְבֵילָה דְּמַזִּיק הָוְיָא
הַשְׁתָּא אִי אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ כְּמָה טְרֵיפוֹת יָהֵיב לֵיהּ דְּאָמַר מָר יָשִׁיב לְרַבּוֹת שָׁוֶה כֶּסֶף וַאֲפִילּוּ סוּבִּין דִּידֵיהּ מִבַּעְיָא
לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לִפְחַת נְבֵילָה
לֵימָא פְּחַת נְבֵילָה תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִיאֵהוּ עֵד

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף י - ב

אי דבלאו איהו, אם בלעדי השני שהרבה בחבילות לא אזלא, האש לא היתה מגיעה אל הגדיש, אם כן, פשיטא שחייב האחרון, שהרי הוא הכשיר כל הנזק, כי בלעדיו היתה האש הולכת ונכבית. ^[25]

ואלא, אם נאמר, דבלאו איהו אזלא, גם בלעדי הזמורות שהניח, גם היתה האש מגיעה ושורפת את הגדיש, אם כן, מאי קא עביד? מה עשה בכך שהוסיף את החבילות, והרי הגדיש היה נשרף גם בלעדיו, וצריך להיות פטור. ^[26] ולכן אין אפשרות להעמיד את המשנה באופן כזה.

מתקיף לה רב פפא: והא איכא, והרי יש אופן נוסף שמכשיר מקצת נזק חייב בכל הנזק, כגון הא דתניא בברייתא: חמישה שישבו על ספסל אחד, ולא שברוהו, ובא אחד נוסף, והצטרף לחמישה, וישב עליו, ושברו. האחרון חייב.

ואמר רב פפא: הברייתא מדברת באופן שישבו על הספסל אנשים בעלי בשר, כגון פפא בר אבא, שהיה בעל בשר. אבל אנשים בעלי גוף רגיל שישבו על ספסל אינם חייבים אם הוא נשבר, כי סתם ספסל מושאל הוא לישיבה עליו, והשבירה היא כדין "מתה מחמת מלאכה", שהשואל פטור עליה. ^[27]

ומבואר בברייתא, שהאחרון חייב למרות שלא נגמרה השבירה מישיבתו לבד, אלא רק מצרוף החמישה שישבו אף הם, הרי לנו אופן נוסף שהמכשיר מקצת נזק מתחייב בכל הנזק.

ודוחה הגמרא שאי אפשר להעמיד כן:

היכי דמי? כיצד מדובר, אילימא דבלאו איהו לא איתבר, אם נאמר שלולי ישיבת האחרון לא היה הספסל נשבר, הרי פשיטא שהאחרון לבדו חייב, כי נחשב שהוא לבדו עשה את כל הנזק. ^[28]

ואלא אם נאמר דבלאו איהו נמי איתבר, שגם בלעדי ישיבתו הספסל היה נשבר, אם כן, מאי קעביד, מה עשה האחרון בכך שישב על הספסל, והרי גם בלעדיו הספסל היה נשבר, וצריך להיות פטור. ולכן אין אפשרות להעמיד את המשנה באופן כזה.

אך שואלת הגמרא: סוף סוף, גם אם לא נעמיד בכך את המשנה, עדיין קשה: מתניתא, היכא מתרצא!? כיצד ניישב את הברייתא ששנתה דין זה, הרי קשה ממה נפשך, או שזה פשיטא שחייב, או שעליו להיות פטור. ^[29]

ומתרצת הגמרא: לא צריכא, הברייתא לא הוצרכה להשמיענו אלא באופן דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי, שבלעדי ישיבת האחרון היה הספסל נשבר לאחר שעתיים, והשתא, עתה שבא האחרון וישב, איתבר בחדא שעה. נשבר הספסל בתוך שעה אחת. והברייתא באה להשמיענו, כי למרות שהיה נשבר גם בלעדיו, בכל זאת האחרון חייב, משום דאמרי ליה [אומרים לו הראשונים]: אי לאו את, הוי יתבינן טפי פורתא, וקיימין. אילולי באת וישבת עמנו, היינו יושבים עוד זמן מועט, ונעמדים לפני שהספסל ישבר. אך עתה, מחמת שישבת עמנו, נשבר הספסל קודם. ^[30]

אך שואלת הגמרא: ולימא להו, יאמר להם האחרון: אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר! אילו לא הייתם יושבים על הספסל, לא היה הספסל נשבר על ידי ישיבתי עליו. ולכן, בעת שהתיישבתי, היה עליכם לעמוד כדי למנוע שבירת הספסל. וכיון שלא עמדתם, הרי אתם שותפים כמוני לשבירה, ועליכם להתחייב כמוני!

ומדוע רק האחרון חייב?

ולכן, מתרצת הגמרא את הברייתא באופן אחר:

לא צריכא, דברי הברייתא לא נצרכו אלא לאופן דבהדי דסמיך בהו, תבר. כלומר, לעולם מדובר שבלי האחרון הספסל לא היה נשבר, ובכל זאת אין זה פשיטא שהאחרון חייב [כפי שהקשנו], כי מדובר שהאחרון לא התיישב על הספסל, אלא עמד על רגליו, ונסמך בגופו על היושבים, ^[31] ואז הספסל נשבר, ולכן היושבים פטורים, כיון שלא יכלו לעמוד מחמת שנסמך בגופו עליהם, ואילו האחרון חייב כיון שבכוחו נשבר הספסל. ^[32]

ושואלת הגמרא: הרי אף זה פשיטא שהאחרון חייב, כיון שבסמיכתו נשבר הספסל, ומה באה הברייתא להשמיענו? ומבארת הגמרא: מהו דתימא, כחו לאו כגופו דמי, אילולי דברי הברייתא הייתי אומר שהנזק הנגרם על ידי כוחו אינו כהיזק הנגרם על ידי גופו, וכיון שהוא רק נסמך, וההיזק נעשה רק מכוחו, יהיה פטור, קא משמע לן הברייתא, דכחו כגופו דמי, דכל היכא דגופו תבר, כחו נמי תבר, כששובר בכוחו הרי זה כשובר בגופו, ומתחייב. ^[33]

הגמרא חוזרת ומקשה שניתן היה להעמיד את המשנה באופן אחר:

ותו ליכא!? והא איכא, והרי יש אופן נוסף שמכשיר מקצת הנזק מתחייב בכל הנזק, הא דתניא בברייתא: הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות. בין שהכוהו כולם בבת אחת בין שהכוהו בזה אחר זה ומת - כולן פטורין. ^[34] רבי יהודה בן בתירא חולק, ואומר: רק בהכוהו בבת אחת כולן פטורין, אבל בהכוהו בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. ^[35]

ונתבאר במסכת סנהדרין [עח א] שנחלקו בדרשת הפסוק "איש כי יכה כל נפש". לדעת רבי יהודה, "כל נפש" משמעותו, אפילו מקצת נפש. לכן אף שמחמת הכאת הראשונים נעשה גוסס, ואין עתה אלא "מקצת נפש", בכל זאת האחרון חייב. ^[36] ולדעת חכמים, דוקא ההורג "כל נפש" חייב, ולא ההורג מקצתה, ואם כן, לדעת רבי יהודה, המחייב אף ההורג "מקצת נפש", יש אופן של "הכשרתי מקצת נזקו" שחייב על כל הנזק. ^[37] ומתרצת הגמרא: בקטלא לא קמיירי. המשנה אינה מדברת בדיני נפשות אלא רק בדין תשלומי נזיקין, ולכן לא העמדנו באופן זה.

ומביאה הגמרא תירוץ נוסף, ואיבעית אימא, אם תרצה, אפשר לומר תירוץ נוסף: בפלוגתא לא קמיירי. כיון שבדין זה של הכוהו עשרה בני אדם נחלקו חכמים עם רבי יהודה, לפיכך לא העמדנו באופן הזה.

ותמהה הגמרא: וכי לא העמדנו כן מפני המחלוקת!? והא אוקימנן דלא כרבי! הרי האופן שהעמדנו את המשנה בחפר בור תשע ובא אחר והשלימו לעשרה, אף הוא במחלוקת שנוי, כי לרבי שניהם חייבים ולא רק האחרון, והעמדנו את המשנה דלא כרבי.

ומתרצת הגמרא: דלא כרבי, וכרבנן מוקמינן. אנו מעמידים את המשנה באופן שאינו לא כשיטת רבי אלא כחכמים, כיון שהלכה כמותם. אך להעמיד את המשנה שהיא כשיטת רבי יהודה בן בתירא ולא כשיטת רבנן שהלכה כמותם, זאת לא מוקמינן, אין אנו מעמידים כך. ולכן העמדנו את המשנה בחופר בור, ולא בהכוהו עשרה בני אדם.

ועתה הגמרא חוזרת לדברי המשנה, ומדייקת ממנה:

שנינו במשנתנו: הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו.

ומדייקת הגמרא: "חבתי בנזקו" לא קתני, התנא במשנה לא שנה בלשון "חבתי בנזקו" שמשמעו שעליו לשלם כל הנזק, אלא ב"תשלומי נזקו" קתני, שמשמעו, צריך להשלים את שיעור הנזק.

כלומר, לשון "חבתי בנזקו" משמעותו היא, שאם שורו נגח שור, עליו לשלם לו כמחיר שור חי, והמזיק יקח לעצמו את הנבלה. ואולם הלשון "תשלומי נזקו" שנקטה המשנה משמעותו היא שעליו רק להשלים את שיעור הנזק, והיינו שהניזק הוא זה שלוקח את הנבלה, ורק את הסכום שהפחיתה המיתה ישלם המזיק. ^[38]

ומוכיחה הגמרא מדברי המשנה לדברי הברייתא:

תנינא להא דתנו רבנן, שנינו איפוא במשנה, את מה ששנו חכמים בברייתא: ^[39] "תשלומי נזק" ^[40] שנקטה המשנה, ^[41] מלמד, שהבעלים מטפלין בנבלה. כלומר, הניזק נוטל את הנבלה, והמזיק משלם רק את הפרש הפחת.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי, מנין למדנו דין זה שהבעלים נוטלים את הנבלה?

אמר רבי אמי: דאמר קרא "מכה נפש בהמה ישלמנה" [ויקרא כב], ודרשינן: אל תקרי "ישלמנה" מלשון תשלום, כי ישלמנה משמע שמשלם עם הבהמה עצמה, וזה לא יתכן, שהרי כבר מתה הבהמה, ^[42] אלא תקרא "ישלימנה", מלשון השלמה, שישלים את ההפרש שנפחת שוויה של הבהמה שניזוקה.

ומביאה הגמרא מקור נוסף לדין זה:

רב כהנא אמר, מהכא: נאמר לגבי שומר שכר שפשע בשמירתו, ונטרפה הבהמה: "אם טרף יטרף, יביאהו עד. הטרפה לא ישלם" [שמות כב]. והמילה "טריפה" מיותרת, והיא נדרשת הן לפניה והן לאחריה. ^[43] וכך אנו דורשים:

עד טריפה ישלם. כל דמי ההיזק עד דמי שוויה של הטריפה, ישלם השומר. אבל הטריפה עצמה לא ישלם. את שווי הטריפה עצמה, לא ישלם, כי הבעלים, הניזק, הוא שנוטל את הנבילה. ^[44] ומביאה הגמרא מקור נוסף לדין זה:

חזקיה אמר, מהכא, גבי שור המזיק נאמר "שלם ישלם שור תחת שור, והמת יהיה לו" [שמות כא]. ופירוש הפסוק: המזיק ישלם שור תחת השור, ואולם המת יהיה לו, לניזק.

וכן תנא דבי חזקיה, וכן שנו בברייתא שנשנית בבית מדרשו של חזקיה: "והמת יהיה לו", לניזק!

אתה אומר, ש"יהיה לו" הכוונה לניזק? מנין לך לומר כן? או אינו, שמא אין הכוונה אלא למזיק?

אמרת, לא כך היה [והגמרא מיד מפרשת].

ומבארת הגמרא: מאי, מה הפירוש של "לא כך היה"?

אמר אביי: אי סלקא דעתך, אם תעלה בדעתך לומר ש"המת יהיה לו" הכוונה היא שהנבילה דמזיק הויא, שהמזיק נוטל את הנבילה ומשלם גם את דמיה לניזק, אם כן, ליכתוב רחמנא, היה מספיק לכתוב לומר "שלם ישלם שור תחת שור", ולישתוק, ללא צורך בתוספת, והיינו מבינים שהנבילה למזיק. כי היות ששילם המזיק את כל דמי שור הניזק, מובן שהנבילה שלו. ואם כן, "והמת יהיה לו", למה לי? לשם מה המשיכה התורה לפרש ש"המת יהיה לו"? אלא ודאי, שמע מינה, ש"המת יהיה לו" הכוונה היא שיהיה המת לניזק, והמזיק ישלם רק את ההפרש.

ולפי זה, "לא כך היה" שאמרה הברייתא, הוא בלשון תמיהה. כלומר, וכי ללא "והמת יהיה לו" לא כך היה הדין שהולך למזיק. ומזה נלמד שהכוונה ש"יהיה לו" - לניזק. ^[45]

ועתה הגמרא מבארת את הצורך בשלושת הלימודים:

וצריכא, יש צורך בכל שלושת הלימודים.

דאי כתב רחמנא, אילו כתבה התורה רק "מכה בהמה ישלמנה", והיינו אומרים שדין זה, שהבעלים מטפלין בנבילה, אמרה התורה דוקא באדם המזיק בהמה של חברו, משום דלא שכיחא, כי לא שכיח שאדם יזיק בהמת חברו, לכן לא החמירה עליו התורה לטרוח עם הנבילה. אבל טריפה, בהמה שניזוקה על ידי שנטרפה אצל השומר, כיון דשכיחא, מצוי הדבר הזה שיקרה, אימא לא, היינו אומרים שבזה אין על הבעלים לטפל בנבילה, לכן צריכא, צריך גם את הפסוק "אם טרף יטרף", ללמדינו שאף בהיזק שכיח, על הבעלים לטפל בנבילה.

ואי אשמועינן טרפה, אם היה כתוב רק "אם טרף יטרף", היינו אומרים, דוקא שם הבעלים מטפלים בנבילה, משום דממילא, כי השומר רק פשע בשמירתו, והזאב טרף את הבהמה, וכיון שהשומר לא נתכוון לכך, הקילה התורה שלא יטפל בנבילה. אבל אדם המכה בהמה, דבידים מזיק, אימא לא, יש לומר שבזה לא הקילה התורה, ועל המזיק מוטל לטפל בנבילה. קא משמע לן הפסוק "מכה בהמה ישלמנה", שאף בהיזק בידים אין המזיק מטפל בנבילה אלא הבעלים.

ואי אשמועינן הני תרתי, אם היה הכתוב אומר רק שני פסוקים אלו ["אם טרף יטרף" ו"מכה בהמה ישלמנה"], היינו אומרים שדוקא בשני אופנים אלו, לא החמירה התורה שהמזיק יטפל בנבילה. הא, משום דלא שכיחא, באדם המזיק לא החמירה התורה כיון שאין זה מצוי שאדם יזיק בהמת חבירו, והא, משום דממילא. ובשומרים לא החמירה משום שההיזק נעשה ממילא, והוא לא נתכוון לכך. אבל בשור המזיק, שבו נאמר הלימוד השלישי, "והמת יהיה לו", שהוא היזק דשכיחא, כי מצוי ששור יזיק אדם, וכן הוא בידים, שהשור נתכוון להזיק, אימא לא, יש לומר שלא הקילה התורה, ובזה על המזיק לטפל בנבילה. לכן נצרך גם לימוד זה מה"והמת יהיה לו", ללמדנו שאף בשור המזיק הבעלים מטפלים בנבילה.

ואי אשמועינן אם היה הכתוב אומר רק את הפסוק "והמת יהיה לו", היינו אומרים, שרק בשור המזיק הקילה התורה משום דממונא קא מזיק, כיון שהנזק נעשה רק על ידי ממונו שהזיק. אבל הכא, דבגופא מזיק, באדם המזיק ["מכה בהמה"] שהאדם הזיק בגופו, וכן לגבי שומרים שחייב על פשיעתו בשמירה ונחשב לנזקי גופו, ^[46] אימא לא, יש לומר שלא הקילה התורה, ובהם על המזיק לטפל בנבילה. לכך צריכא [יש צורך] לכל שלשת הלימודים.

ועתה הגמרא מקשה, לשם מה נדרש לימוד שהמזיק משלם רק את ההפרש:

אמר ליה רב כהנא לרב: אלא, טעמא דכתב רחמנא "והמת יהיה לו", אמנם טעם הדין שהנבילה של הניזק והמזיק משלם רק את ההפרש הוא מפני שכך נלמד מהפסוק "והמת יהיה לו" [או משני הלימודים האחרים], ^[47] הא לאו הכי, הוה אמינא נבילה דמזיק הויא, ואילולי דרש זה היינו אומרים שהנבילה של המזיק, ועליו לשלם לניזק כפי ששוה שור חי? והרי אין זה נכון!

שכן השתא, אי אית ליה לדידיה כמה טריפות, יהיב ליה, אם יש ברשות המזיק כמה פגרי בהמות יכול הוא ליתנם לניזק כתשלום הנזק, דאמר מר בברייתא [לעיל ז א]: נאמר "כסף ישיב לבעליו", ודורשים "ישיב", לרבות שוה כסף ואפילו סובין, שניתן לשלם בכל שוה כסף, אף עם סובין, וממילא גם עם פגרי בהמות, ואם כן, אם יכול לתת את פגרי בהמותיו, דידיה מיבעיא!? נבילה שהיתה של הניזק, האם יש ספק בדבר שמשאירו ביד הניזק, ומשלם לו רק את ההפרש!? ולשם מה נדרש לימוד מיוחד לכך? ^[48]

ומתרצת הגמרא: לא נצרכא, אכן, ודאי גם לולי הלימוד היה המזיק יכול להשאיר את הנבילה לניזק ולשלם רק את ההפרש. ולא נצרך הלימוד אלא לעניין פחת נבילה, ללמד כי הפחת שנפחתה הבהמה משווי דמי הנבילה משעת המיתה ועד שעת ההעמדה בדין, הוא הפסדו של הניזק, כי הנבילה נשארת ברשותו. ולולי הלימוד הזה, אף שהיה יכול המזיק לשלם עם הנבילה, מכל מקום, היה משלם כפי שוויה הפחות בעת התשלום. וזה חידשה תורה, שמשלם המזיק את ההפרש לפי שווי הנבילה בשעת מיתה. ^[49]

הגמרא דנה אם דין זה הוא מוסכם:

לימא פחת נבילה, תנאי היא, האם נאמר שדין זה, שפחת שפחתה הנבילה עד שעת העמדה בדין זה הפסדו של הניזק, אינו מוסכם לפי כולם, אלא נחלקו בו תנאים:

דתניא בברייתא: זה שאמר הכתוב גבי שומר שכר "אם טרף יטרף, יביאהו עד", פירושו הוא, שאם נטרפה הבהמה שניתנה לו לשמירה,

הערות

^[25] ולכן נחשב שהראשון לא סייע כלום, אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה. רש"י.

^[26] ראה לעיל הערה 22. וראה עוד בחזון איש סימן יא ס"ק ה'. ובביאור הפטור של השני יש שפירשו שהוא כדין "מנא תבירא תבר" [ראה לקמן יז ב]. ולפי זה הקשה הקצוה"ח סימן ש"צ סק"א מסוגיין על התוס' [שם] שמחלק בין זרק כלי מראש הגג ואחר שברו, שפטור, דאזלינן בתר מעיקרא, ונחשב שהכלי שבור על ידי הראשון, אבל זרק חץ על הכלי, ולפני שפגע החץ בכלי שבר אדם שני את הכלי, שהשני חייב, אף שהיה הכלי עומד להישבר. וכאן האש של הראשון דומה לחץ, ומדוע יפטר השני. ואולם בברכת שמואל סימן יא ביאר, ש"מאי קעביד" ו"מנא תבירא תבר" הן שתי הגדרות שונות. והיינו, שאם החסרון הוא בכלי עצמו, כגון שכבר נזרק הכלי מראש הגג, וודאי שבמצב שכזה הכלי ישבר, אז נחשב הכלי כבר כמנא תבירא. אך כשהחסרון הוא מחוץ לכלי, כזורק חץ לכוון הכלי, אין הכלי נחשב שבור, משום שלא נעשה דבר חסרון בכלי עצמו, וגם אין השבירה ודאית.

^[27] כך מביאים התוס' בשם רשב"ם. וכתבו שצריך לומר שכולם היו בעלי בשר, כי מלשון הגמרא בהמשך שהראשונים אומרים לאחרון "אי לאו את הוה יתבינן פורתא וקיימין" משמע דאם היה נשבר היו חייבים, ולפי הרשב"ם בהכרח שכולם היו בעלי בשר אחרת היו פטורים. ואולם לפי המסקנא אפשר להעמיד שרק האחרון היה בעל בשר. וכ"כ ברבנו פרץ. ורבנו תם פירש, שדברי רב פפא "כגון פפא בר רבא" הם כבר התשובה לשאלתו "ותו ליכא", שכוונתו למה שמיישבת הגמרא בסוף, שמיירי שהאחרון סמך עליהם, וחייב משום כוחו כגופו ולכן נקט שמדובר שהאחרון היה בעל בשר וממילא לא יכלו הראשונים לקום. ומה שאין כן אם לא היה בעל בשר ויכלו לקום אף הם חייבים. וראה בהערות בחברותא על התוס' מש"כ בזה. וראה עוד בפני יהושע מה שביאר לפי הרשב"ם, לשם מה רב פפא הוסיף זאת בקושייתו.

^[28] ולא דומה לבור תשעה שהשלימו לעשרה שנחשב שהשני עשה רק מקצת הנזק, כי שם הראשון גרם נזיקין ונחשב שהרג חציו או רובו של השור שנפל ומת, אבל כאן הראשונים לא שברו כלום עד שהגיע זה האחרון.

^[29] לעיל לעניין מסר שורו לחמישה ומרבה בחבילה, לא הקשתה הגמרא מהם, לפי שאינם מברייתא אלא סברא בעלמא הם, ולכן לא שאלה הגמרא כן. רש"י.

^[30] אלא, דמכל מקום, לא מקרי הכשר מקצת נזקו כיון שהראשונים לא התחילו לשבור את הספסל אלא האחרון עשה את כל נזקו, מה שאין כן בבור שהאחרון עשה רק מקצת שהרי הבור של תשעה גם הוא מזיק, אלא שההוספה של הטפח העשירי גרמה לו למיתה. רש"י.

^[31] פירוש שני פירש רש"י שישב ונסמך עליהם שלא יוכלו לעמוד, וכך פירש הטור.

^[32] כך פירש רש"י. וכתב המהר"ם, שרש"י מוסיף שסמך עליהם ולא יוכלו לעמוד, כדי ליישב את השאלה "ולימא, אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר". ולפי זה, שלא יכלו לעמוד, לא צריך ליישב שבלאו איהו לא היה נשבר, ואפשר להישאר בתירוץ שאצלם היה נשבר לאחר תרי שעי, אלא שניחא ליה לרש"י לפרש כפשוטו, וכסברת המקשה בתחילה, שלולי האחרון לא היה נשבר כלל. וכך כתב הטור בסימן שפ"א, שאם בלי האחרון לא היה נשבר הספסל, חייב רק האחרון. ואולם הגר"א בסימן שפ"א ובהגהות, מבאר בדעת רש"י שקושיית הגמרא "ולימא להו" מוסבת גם על האופן שבלעדיו לא היה נשבר לעולם. וההכרח לזה, כי אם הקושיא היא על האופן שהיה נשבר על ידם לאחר שעתיים, למה הוצרכה הגמרא לתרץ "דבהדי דסמך תבר", והרי אפילו לא נשבר מכחו אלא מכחם בלבד, ועל ידי שלא נתן להם לעמוד עד שהספסל נשבר לאחר שעתיים - גם יש לחייבו. וכיון שמבואר בגמרא שנשבר הספסל מכחו, מוכח שבעינן ליישב אף באופן שבלעדיו לא היה נשבר, והאחרון חייב כיון שנשבר מכוחו ולא נתן להם לעמוד. ואולם החזון איש סימן ג' מבאר שבאופן שמונע מהם לעמוד והספסל נשבר מכוחם, אין האחרון חייב, דהוי גרמא בעלמא. [והאחרונים דנו אם יש לדמותו ל"מצמצם" במסכת סנהדרין עו ב]. וראה עוד בשיעורי ר' שמואל.

^[33] דברי הגמרא טעונים ביאור: מה באה הברייתא להשמיענו שכחו כגופו? וכי לא ידענו שהדין כן? ועוד צריך ביאור, שאין זה "כחו", אלא גופו ממש, דומיא דאוחז מקל ושובר בו הכלי, דלא חשיב כחו אלא גופו [וכלשון החזון איש "דהא כל מזיק, בכחו הוא, וכי איצטריך להשמיענו דשובר כלי של חברו בכח ידיו חייב, ואף בזורק חץ, פשיטא דחייב"]. ובתוס' תלמיד ר"ת כתב שהמציאות היא, שהמכביד על ספסל באמצעות כוחו, הוא פחות מכביד מכאשר הוא עושה זאת בגופו. והחזון איש כתב ליישב, שאילו היו שניים אחרונים, אחד המונע את היושבים מלעמוד, והשני התיישב ונשבר, אפשר שהאחרון שישב לא חייב בכל הספסל, כי אותו שעיכבם מלעמוד, אף שהוא גרמא, הוא שותף לנזק [ואף דפטור מצד גרמא, ודלא כגר"א, לא מתחייב השני בכל, כיון שהוא חייב לצאת יד"ש ראה שם]. ואם כן יש מקום גם כאן, שהוא עשה את שני הדברים יחד, גם שעיכבם מלעמוד, וגם שהכביד בכוחו על הספסל עד שנשבר, יחשב שעל מה שמנעם מלעמוד הוי גרמא ופטור, ויתחייב רק על חלק שהוא הכביד ולא יתחייב הכל, קמ"ל דמצטרפין הדברים והכל מקרי מעשה אחד וכל השבירה חשיב כחו. אלא שקשה ביאור לשון הגמרא "קמ"ל דכל היכא דגופו תבר" וכו', וכך מסיים החזון איש "ולשון הגמרא קשה ליישבו". ובחידושי ר' אריה לייב [ס ב] כתב ליישב, שיש "מעשה של אדם" ויש "כוחו של אדם", כי יתכן מעשה שלו שנעשה ללא כוחו, וכמו שמבאר הגר"ח לעניין שחיטה, שאם נפלה סכין מידו ושחטה בהמה, שחיטתו פסולה, וזאת, על אף שלגבי "אשו משום חציו" מצינו שאופן כזה נחשב כמעשה דידיה. כי מכל מקום, לגבי שחיטה על ידי אדם לא די בכך, כי בעינן שתעשה השחיטה ב"כח גברא", וזה לא מצינו באשו משום חציו, שאין זה נחשב שחיטה בכח גברא. ועל פי זה אפשר לומר, כי על אף שבאדם המזיק לא בעינן שייעשה המעשה דוקא מכוחו, ודי אם יחשב שהוא עשה את המעשה, ולכן האחרון שישב על הספסל חייב משום שהוא עשה את מעשה ההיזק, אע"פ שנעשה בהצטרפות ישיבת האחרים, מכל מקום, הוא "בעל המעשה". וכל זה במעשה שעושה האדם בגופ ממש. אבל לעניין "כוחו כגופו", וכגון שנסמך בגופו, היה מקום לומר שאע"פ שכוחו כגופו, מכל מקום, צריך שתהא השבירה רק בכוחו בלבד, ואילו כאן הרי אף כח הראשונים היושבים משתתף בשבירה, ואולי לא מספיק המעשה שלו באופן זה להיחשב שהוא עושה לבדו את מעשה ההיזק. ועל זה קמ"ל הש"ס שכוחו כגופו, והיינו שכמו לעניין גופו, מספיק שדי בכך שהוא נחשב "עושה מעשה ההיזק", כדי להתחייב, כן גם לעניין כוחו, לא בעינן אלא רק "מעשה היזק" בלבד, ולא בעינן שתיעשה השבירה על ידי כוחו בלבד. וזהו מה דאמרה הגמרא "כל היכא דגופו תבר, כוחו נמי תבר" היינו מה שנחשב שבירה ומעשה היזק אצל גופו, נחשב גם מעשה היזק ושבירה אצל כוחו, שכוחו כגופו הוא ממש, ודין אחד הוא לשניהם. וראה עוד באילת השחר שכתב לבאר, כי חידוש הגמרא הוא שהאחרים פטורים. ראה שם.

^[34] רש"י כתב, שטעם הדבר הוא, מפני שאין ידוע על ידי מי נהרג. ובדיבור הבא כתב רש"י [על פי המבואר בסנהדרין] שפלוגתת רבנן עם רבי יהודה בן בתירא היא לגבי הכתוב "ואיש כי יכה כל נפש אדם". רבנן סברו "כל נפש", עד דאיכא כל נפש. ורבי יהודה בן בתירא דורש "כל נפש ", כל דהו נפש. ולפי זה, הטעם של רבנן הוא כיוון דלא הוי כל נפש. וצריך ביאור למה כתב רש"י את הטעם שאין ידוע על ידי מי נהרג? הרי גם אם ידוע, פטורים, דלא הוי "כל נפש". וצריך לומר, שכוונת רש"י היא, כי הרי רבי יהודה בן בתירא מודה שבהכוהו בבת אחת כולן פטורין, ואם כן בהכרח אין הטעם מפאת דלא הוי כל נפש, לכן הטעים רש"י מפני שאין ידוע מי הכהו ולכן מודה רבי יהודה בן בתירה. [על פי רבנו פרץ] ובדבר אברהם ח"א סימן כב הקשה, שרש"י בסנהדרין פירש שהטעם לפטור בבת אחת הוא "דאיש כי יכה אמר רחמנא ולא שנים שהכוהו". וכתב שהנפקא מינה בין הטעמים היא כאשר שנים החזיקו במקל אחד והכוהו יחד, דלטעם ד"איש אמר רחמנא" יש לפטור, אך לטעם שלא יודעים מי הכהו, הרי כאן הם יודעים. ונחלקו בדין זה ראשונים [ראה הערה 37] ראה שם באורך. ואפשר לומר, שאת הטעם שלא יודעים מי הכהו אמר רש"י כדי לפטור את הראשון שהכה מכה שיש בה כדי להמית ועשאו גוסס, ומכל מקום, פטור, כיון שיתכן שלא מת, כי יש מיעוט גוססים שחיים [ראה בתוס' בסנהדרין שם]. אבל אם ודאי שהיה מת, היה הראשון חייב. וזו היא כוונת רש"י שלא יודעים מי הכהו.

^[35] בסנהדרין שם מבואר דבטריפה לכולי עלמא פטור, ובגוסס בידי שמים לכולי עלמא חייב, והמחלוקת היא בגוסס בידי אדם, האם הוא דומה לטריפה או לגוסס. ראה שם בגמרא ובתוס'.

^[36] והטעם שהראשונים פטורים, ראה בדבר אברהם שם, המביא בשם הרשב"א לקמן שהטעם הוא מפאת שלא ברור שימות מכח הראשונים, וכן יש להם פטור של "שנים שעשו", ראה שם.

^[37] בברכת שמואל סימן יא הקשה, אמאי מקרי מקצת נזקו, הא החיוב הוא על הרציחה, וכיון שמקרי רציחה, חייב. ומתרץ, שדעת הרמב"ם היא שאפילו הכוהו עשר במקל אחד בבת אחת פטורין [ודלא כרשב"א להלן נג א], ואע"פ שהרגו נפש, כך היא גזה"כ דבעינן שיעשה כל המעשה, ואם כן, גם בהכוהו בה אחר זה, אמאי חייב האחרון, הרי גם הראשונים סייעו בקירוב המיתה, והיה לאחרון להיפטר מדין שהכהו בבת אחת. אלא בהכרח שגם בזה צריכים לדין זה שהכשיר מקצת נזקו חייב כאילו הכשיר כל נזקו.

^[38] דייקו המפרשים למה לא דייקה כן הגמרא מהלשון הנאמר במשנה הראשונה "וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק". ראה בשיטמ"ק בשם הרא"ש ובפנ"י. וראה בנמו"י ובחידושי אנשי שם שהלימוד הוא גם מהרישא, ממה שהתנא פעמיים נקט כן ראה שם. ובעיקר הדבר שהניזק נוטל הנבילה, הגמרא בהמשך שואלת מהו החידוש, הרי יכול לשלם לניזק עם נבילות כמו עם סובין וכו', ראה בהמשך.

^[39] כך פירש רש"י לקמן יד ב, ומוסיף "ושמע מינה דהא ברייתא עיקר היא". וכעין זה כתב כאן בשיטמ"ק בשם רבינו יונתן: כלומר, שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא, וכיון שמצינו כמותה, שוב אין לנו לדחותה". ואולם הדבר צ"ב שהרי הברייתא [שהיא תוספתא פ"א] לא באה לומר דין מעצמה אלא לפרש את לשון המשנה [כמבואר להלן הערה 41], ומה שייך ראיה ממשנה לברייתא כשהברייתא מפרשת את המשנה. וראה בתורת חיים שלכן מוחק את המילים "תנינא להא".

^[40] הרש"ש כתב שיש לגרוס "תשלומי נזקו" ראה שם באורך.

^[41] "תנא דברייתא דריש לישנא דמתניתין וכו' דהאי דנקט תנא דמתני' "תשלומי נזק" ולא תנא "משלם את הנזק", לאשמועינן אתא שהניזק נוטל את נבילתו וכו"'. רש"י ב"מ צז א.

^[42] על פי התוס' והרשב"א.

^[43] על פי התורת חיים.

^[44] כך פירש רש"י. ובתוס' הקשו שהפסוק מדבר באונס, ושומר שכר פטור באונסין. [וראה ברש"י על התורה וכאן בגמרא בהמשך בפלוגתת תנא קמא ואבא שאול], וכתבו התוס', שהראיה היא מכך שכאשר נאמר בתורה פטור האונס אמר הכתוב "עד הטריפה לא ישלם", ומשמע שעל הטריפה עצמה לא צריך פסוק לפטור, כיון שעליה הוא פטור גם בפשיעה.

^[45] על פי התורת חיים.

^[46] רש"י. ומכאן מוכח לכאורה שהחיוב על ממונו שהזיק אינו משום שפשע בשמירה אלא משום שממונו הזיק.

^[47] המפרשים הקשו, מדוע הקשה רב כהנא רק מהפסוק "והמת יהיה לו" הא הוא עצמו הביא את הלימוד מ"אם טרף יטרף", ויש שתירצו שניחא ליה להקשות מנזיקין על נזיקין ש"ישיב" ו"והמת יהיה לו" נאמרו בנזיקין [ראה בפנ"י]. ויש שגורסים אמר ליה רב כהנא לרבא, והכוונה לרב כהנא בתראה מתלמידי רבא, ולא רב כהנא שאמר מ"אם טרף יטרף", ובתוס' תלמיד ר"ת גורס שבשאלתו הביא אכן את הלימוד מ"אם טרף יטרף" ראה שם. ובעיקר שאלת רב כהנא, ראה בגרע"א מה שהעיר באיסור סחורה ותשלום בטריפות.

^[48] האחרונים חקרו בדין זה שהנבילה לניזק, האם הוא גדר "תשלומין", והיינו שמ"שור תחת השור" למדנו שחייב להעמיד לו שור אחר, אלא שהתורה הוסיפה "והמת יהיה לו", לומר שהמת יהיה חלק מהתשלום. או שמא כוונת התורה לומר ששווי הנבילה לא נכלל בכלל הנזק. והאריכו האחרונים בראיות לכאן ולכאן. יש שהוכיחו מהמבואר לקמן [לד] שאם שור שווה מאתיים נגח שור שווה מאתיים, והנבילה יפה חמישים זוז, שמשלם המזיק שבעים וחמש. ואם נאמר שהנבילה בכלל התשלום, הרי הנזק הוא מאתיים, ועליו לשלם מאה. וכיון שחמישים של הנבילה כבר שולם, נותר רק חמישים, ולא שבעים וחמש. ומאידך, יש שהוכיחו מלשון הרמב"ן על התורה [פרשת משפטים כב טו] שכתב "ויתכן לפרש, על דרך הפשט, "והמת יהיה לו", למזיק, המשלם בתשלומין הללו, שיכניסהו לניזק בחשבון. וראה עוד בהערה הבאה. ובזה יש שביארו את שאלת רב כהנא [ראה בהערה קודמת] מדוע לא שאל על הפסוק שהוא הביא. כי רק לפי הפסוק שהביא, שדורשים "הטריפה לא ישלם", משמע שאין הטריפה בכלל התשלומין כלל, אבל למאן דיליף מה"והמת יהיה לו", סובר רב כהנא דקמ"ל קרא שהנבילה תהיה בתורת תשלומין לניזק, שכך משמע פשטות הקרא "ישלם שור תחת השור, והמת יהיה לו", דהיינו, שגם המת ישלם לו, ומעיקר החיוב עליו לשלם לו שור שלם תחת שורו. ולזה פריך מאי קמ"ל. ראה באורך באפיקי ים סימן כ"א ובדברי יחזקאל סימן מ"ז, בחזון איש סימן ז' סק"ה ובחידושי ר' שמואל, ובחידושי ר' ראובן סימן ט' ובדרישת ציון.

^[49] הראב"ד מובא בשיטמ"ק מבאר שמדובר בפחת שהוזלו מחירי הנבילות לאחר מיתה, והמזיק פטור על הפסד זה כי אין זה הוזלה בנבילה מחמת עצמה. אבל אם מחמת עצמה נפחת דמיה, חייב המזיק לשלם, מדין "קרנא דתורך קבירא ביה". ואולם התוס' חולקים, וסוברים שאף אם הוזלה מחמת עצמה פטור המזיק, כי על הניזק למוכרה מיד. והרא"ש כתב, שזה רק מעת שנודע לניזק, אבל קודם לכן כיון שלא ידע - הפחת על המזיק. ולדעת הראב"ד צריך ביאור, למה צריך קרא לפטור את המזיק, הרי היתה הוזלה שלא מחמת המכה, והוא רק גרמא בעלמא שבגינו נגרם שיוזל. וביארו אחרונים שדעת הראב"ד שהנבילה היא חלק מהתשלום, כי על המזיק לתת שור אחד בתמורה, ממילא אם הנבילה הוזלה אף דהוא רק גרמא בעלמא מכל מקום חסר בתשלום לכן צריך הפסוק להשמיענו שההפסד על הניזק. [ראה ב"דברי יחזקאל" וב"חידושי ר' שמואל"].

אי דבלאו איהו [אם שבלעדיו], בלי החבילה שהוסיף לא אזלא [היתה הולכת] האש ושורפת שדה אחר — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהוא חייב, שהרי הוא שגרם לנזק. אלא דבלאו איהו אזלא [שבלעדיו היתה הולכת] — אם כן מאי קא עביד [מה הוא עשה] בכך שהוסיף חבילה?

וכן מתקיף לה [מקשה על כך] על הברייתא רב פפא מדין אחר: והא איכא הא [והרי יש דבר זה] דתניא [שכן שנינו בברייתא]: חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד נוסף וישב עליו ושברו — האחרון חייב. ואמר על כך רב פפא: כאן מדובר שאותו אדם נוסף היה כגון פפא בר אבא שהיה שמן ביותר.

ואף קושיה זו דוחים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא דבלאו איהו [אם תאמר שבלעדיו] לא איתבר [היה הספסל נשבר] — פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהוא החייב. אלא דבלאו איהו נמי איתבר [שבלעדיו גם כן היה נשבר] — מאי קעביד [מה כבר עשה] אותו אדם? ואם כן לא ניתן להכניס דבר זה כדוגמא לכלל "הכשרתי מקצת נזקו חבתי בתשלומי נזקו" של המשנה.

ושואלים: מכל מקום, סוף סוף מתניתא [ברייתא] זו שהביא רב פפא היכא מתרצא כיצד היא מיושבת]? שהרי קושי זה הוא גם לעצם פסק ההלכה שבברייתא!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה], לא נאמרה הלכה זו אלא במקרה דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי, והשתא איתבר בחדא שעה [שבלעדיו היה הספסל נשבר בשתי שעות, ועכשיו נשבר בשעה אחת], דאמרי ליה [שיכולים לומר לו] חמשת הראשונים לאחרון: אי לאו את [אם לא אתה] — הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין [היינו יושבים קצת יותר משעה אחת וקמים] ולא היה קורה דבר, וכיון שבאת אתה נשבר הספסל.

ושואלים: ומדוע יתחייב רק האחרון? ולימא להו [ושיאמר להם] אותו אחרון: אי לאו אתון [אם לא אתם] — בדידי [בשלי], על ידי בלבד לא הוי מיתבר [היה נשבר כלל]!

ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה דבהדי דסמיך בהו תבר [שבשעה שנשען עליהם, על אותם אנשים, נשבר] מיד.

ושואלים: אם כן, פשיטא [פשוט] הוא שהוא חייב, שהרי כוחו הוא שגרם!

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כחו לאו [לא] כגופו דמי [נחשב], וכיון שלא גרם נזק לספסל בגופו, אלא בעקיפין, שנשען על האנשים — אינו חייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכחו כגופו דמי [נחשב], שכל היכא [מקום] שגופו, משקל עצמו, תבר [שובר] — כחו נמי תבר [גם כן נחשב שובר].

ושואלים על הברייתא שהובאה למעלה: ותו ליכא [ואין עוד] מקרים שאדם חייב אף שעשה רק מקצת נזק? והא איכא הא דתניא [והרי יש את זו ששנינו בברייתא]: מי שהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות, בין שהיכוהו כולם בבת אחת, בין שהיכוהו בזה אחר זה, ומת — כולן פטורין, משום שאי אפשר לחייב את אף אחד מהם בעונש מוות, שהרי לא הוא בלבד הרגו. ר' יהודה בן בתירא אומר: אם היכוהו בזה אחר זה — האחרון חייב, מפני שהוא קירב את מיתתו ביותר!

ודוחים: בקטלא לא קמיירי [במיתה אינו עוסק] בברייתא אלא בנזקים.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: בדבר ששנוי בפלוגתא לא קמיירי [במחלוקת אינו עוסק בברייתא]. ושואלים: ולא? וכי אין מפרשים על ידי דבר השנוי במחלוקת? והא אוקימנן [והרי העמדנו] ברייתא זו שהיא שלא כשיטת רבי ואם כן כבר הסברנו את הברייתא על פי דבר שיש בו מחלוקת! ומשיבים: שלא כרבי וכרבנן [וכשיטת רוב החכמים] החלוקים עליו מוקמינן [מעמידים מפרשים אנו], לפי שנוח לפרש שהברייתא לפי השיטה המוסכמת. אבל כדעת ר' יהודה בן בתירא שהוא יחיד ולא כרבנן [כשיטת חכמים] לא מוקמינן [אין אנו מעמידים] את הברייתא, ונוח לנו לפרשה לא כדברי יחיד.

א שנינו במשנה: חבתי בתשלומי נזקו. ומדייקים: "חבתי בנזקו" לא קתני [שנה] אלא "חבתי בתשלומי נזקו".

ומעירים: תנינא להא [שנינו את הדיוק הזה] בברייתא, דתנו רבנן [ששנו חכמים], מה ששנינו במשנה תשלומי נזק שמשמעו: השלמת הנזק, ולא כל הנזק כולו, מלמד שהבעלים של שור שנגחוהו ומת הם מטפלין (מתעסקים) בנבילה למוכרה, ואת יתרת הנזק משלם להם המזיק, ואין משאירים אותה ביד המזיק שישלם עבור הנזק כולו.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין דברים אלה] שהבעלים עצמם צריכים לטפל בנבילה? אמר ר' אמי, שאמר קרא [הכתוב]: "ו מכה נפש בהמה ישלמנה" (ויקרא כד, יח), אל תקרי [תקרא] "ישלמנה" אלא "ישלימנה". כלומר, הוא ישלים את ההפסד שגרם, אבל אין המזיק משלם את כל הערך של הבהמה בחוב.

רב כהנא אמר מהכא [מכאן] הוא הלימוד לדין זה, שנאמר בפרשת שומר שכר: "אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם" (שמות כב, יב), ודייק כאילו נאמר "עד טרפה ישלם" כלומר, את הפרש המחיר שיש בין הבהמה החיה והטרפה ישלם המזיק, אבל טרפה עצמה לא ישלם.

חזקיה אמר: המקור לדין זה הוא מהכא [מכאן], שנאמר בשור שנגח שור "והמת יהיה לו" (שמות כא, לו) — לניזק.

וכן תנא דבי [שנה חכם מבית מדרשו] של חזקיה בברייתא: מה שנאמר בכתוב "שלם ישלם שור תחת השור והמת יהיה לו" — לניזק. וממשיכה הברייתא: אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק? אמרת: לא כך היה.

ושואלים: מאי [מה] פירוש הביטוי "לא כך היה"?

אמר אביי, כך יש להבין: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לפרש כי נבילה של מזיק הויא [היא], אם כן ליכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] "שלם ישלם שור תחת השור" ולישתוק [ותשתוק] ולא תוסיף דבר, "והמת יהיה לו" למה לי לומר? שמע מינה [למד מכאן] שאין זה ממש שור תחת השור, אלא שהמת יהיה לניזק.

ומעירים: וצריכא [ונצרך] שייאמרו בתורה כמה כתובים המלמדים דין זה, דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "ומכה נפש בהמה ישלמנה" הייתי אומר שלא חייבה תורה את המזיק לטפל בנבילה משום שדבר זה הוא לא שכיחא [מצוי] שיכה אדם בהמה עד שיהרגנה, אבל טרפה דשכיחא [שהיא מצויה] — אימא [אמור] שלא ישלם, ויצטרך המזיק (השומר) לטפל בנבילה, על כן צריכא [נצרכה לומר].

ומצד שני, אי אשמועינן [אם היה משמיע לנו] רק בענין טרפה הייתי אומר שאין מחייבים את השומר לטפל בנבילה משום דממילא [שנזקה נעשה מעצמו] שהרי שומר הבהמה לא הוא שהזיק, אלא נטרף השור על ידי חיה, אבל מכה בהמה שבידים הוא הזיקה — אימא [אמור] שלא ייפטר המזיק מן הטיפול בנבילה, על כן הוצרכו שני הדברים.

ועוד, ואי אשמועינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו את שני אלה] בלבד, הייתי אומר: בשני אלה הדין כן, שהבעלים מטפלים בנבילה, הא [זו] במכה בהמה משום שלא שכיחא [מצויה] והא [וזו] משום דממילא [שהיא באה מעצמה] ולא על ידי השומר, אבל ענין זה של "והמת יהיה לו" האמור בשור שנגח שור, דשכיחא [שהיא מצויה] וכאילו עשה אותו בידים, שהרי השור שלו, המצוי ברשותו ובאחריותו, הוא שהזיק — אימא [אמור] שלא, על כן השמיע לנו שגם כאן הבעלים מטפלים בנבילה.

ואי אשמועינן [ואילו היה משמיע לנו] "ו המת יהיה לו" בלבד, הייתי אומר שאין בעל השור הנוגח מטפל בנבילה משום דממונא קא מזיק [שממונו, השור שלו, הוא שהזיק], אבל הכא [כאן] ("מכה בהמה") דבגופא [שבגופו] מזיק — אימא [אמור] שלא נחייב אותו בדבר, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שלושת הפסוקים.

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב: אלא לפי מה שאמרנו טעמא דכתב רחמנא [הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה] "והמת יהיה לו" למדנו כי הנבילה של הניזק, הא לאו הכי [הרי בלא כך] הוה אמינא [הייתי אומר] שהנבילה של המזיק הויא [היא] והוא צריך לשלם לניזק את מלוא הערך של הבהמה, ואולם דבר זה תמוה, שכן

השתא [עכשיו, הרי] אי אית ליה לדידיה [אם יש לו למזיק עצמו] כמה טריפות יהיב ליה [נותן לו] לניזק לתשלום, שאמר מר [החכם] "ישיב" — לרבות שוה כסף, ואפילו סובין. וכיון שיכול המזיק לשלם לניזק בכל דבר ששווה כסף ואפילו בנבילה, אם כן נבילה דידיה מבעיא [שלו נצרכה] לומר שיכול לשלם? שוודאי, כשם שמשלם לו את נזקו בשאר דברים — יכול לפרוע לו מקצת חובו גם בנבילה זו!

ומשיבים: לא נצרכא [הוצרכה] הלכה זו לעצם דרך התשלום אלא לפחת נבילה, ירידת ערך הנבילה משעה שמת השור עד שעה שנמכר, שפחת זה הוא על חשבון הניזק ואין המזיק משלם על כך.

ושואלים: לימא [האם לומר] כי הלכה זו לגבי פחת נבילה תנאי [מחלוקת תנאים] היא? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "אם טרף יטרף יביאהו עד" (שמות כב, יב), פירושו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If the fire would not have spread to another person’s field without him adding bundles the fire, it is obvious that he alone is liable for the damage because he alone did everything that led to the damage. Rather, the case must be one where the fire would have spread even without him. The Gemara asks: But if that is the case, what did he do by adding bundles of wood? The fire would have spread without him, so he did not cause even part of the damage. It is apparent, then, that the mishna is not referring to this case.

Rav Pappa objects to the claim of the baraita that the mishna refers only to one specific case: But isn’t there also that which is taught in a baraita: With regard to a case in which five people were sitting on one bench [safsal] and it did not break, and then one additional person came and sat upon it and broke it with his added weight, the latter individual is liable for all the damage. And Rav Pappa said by way of clarification that this applies in a case where the last individual to sit down was as heavy as Pappa bar Abba. Since he could have potentially broken it even on his own, he had no right to use it. In this case, even though the weight of the first five individuals was presumably a contributing factor in causing the damage, since the damage was ultimately caused by the additional weight of the last individual, he is liable for all of the damage. Seemingly, this is an additional example of the mishna’s principle, and the baraita should have mentioned it.

The Gemara rejects this suggestion: What are the circumstances? If we say that without him the bench would never have broken under the weight of the first five people, then it is obvious that the last individual is liable for all the damage, as ultimately it was his action alone that caused the damage. Rather, it must be that even without him the bench would have broken under the weight of the first five people, and the last individual sat down just as it was about to break. The Gemara asks: But if that is the case, what did he do, i.e., why should he be liable at all? It is apparent, then, that the mishna is not referring to this case.

The Gemara asks: Ultimately, how is the baraita cited by Rav Pappa to be explained? As the Gemara explained, the ruling of the baraita is understandable only if it is referring to a case where the bench would not have broken without him. But if that is the case, as the Gemara noted, it is obvious and therefore unnecessary to state it.

The Gemara explains: No, it is necessary in a case where without him it would have broken in two hours, and now it broke in one hour. The baraita teaches that the last individual alone is liable and not the first five, as they can say to the last individual: Were it not for you, we would have sat a little bit more and then stood up; consequently, the bench would never have broken. Therefore, it was ultimately you who caused the bench to break, and therefore only you are liable.

The Gemara rejects this suggestion, because in that situation the last individual would have a valid counterclaim: But let him say to them: Were it not for you continuing to sit on the bench after I sat down, the bench would not have broken, as under my weight alone it would not have broken. Accordingly, we should share the liability for damaging it.

The Gemara offers a different suggestion: No, it is necessary in a case where instantaneously, as he was leaning upon the other five people, the bench broke.

The Gemara asks: If so, it is obvious that he alone is liable, as his action alone caused the damage, and the other five could not have done anything to prevent it as he was leaning upon them.

The Gemara explains: The ruling is necessary lest you say that when one causes damage with one’s direct force it is not equivalent to a situation where one causes damage with one’s body. If he broke the bench by actually sitting down upon it, his action would be considered a direct act of damage completed with his body and he alone would be liable even though the other peoples’ weight was a contributing factor. In this case, since he broke the bench by merely leaning upon the others sitting there, it is his force that led to the damage, not his body, and one might have thought that since the weight of the others certainly contributed to the breakage they should share liability. Therefore, the baraita teaches us that causing damage with one’s direct force is equivalent to causing damage with one’s body. And it teaches that the halakha is that anywhere that one would be liable if his body broke something, one is also liable if his force broke something.

The Gemara continues to consider the possibility that there are additional cases covered by the mishna’s ruling aside from the one listed in the baraita: And are there not more cases? But isn’t there also the case of that which is taught in a baraita: If one was beaten by ten people with ten sticks, whether they beat him simultaneously or one after the other, and he died, they are all exempt from liability for killing him. Rabbi Yehuda ben Beteira says: Where they beat him sequentially, the last individual to beat him alone is liable, because he hastened his death. In this case, the other individuals contributed to the man’s death, but the last one alone is liable. Why didn’t the baraita also mention this case?

The Gemara explains: The baraita is not speaking of one’s liability to receive the death penalty, only of one’s liability to pay damages.

And if you wish, say instead that the baraita is not speaking of an issue that is the subject of a dispute. The Gemara asks: But isn’t it? But didn’t we uphold that the case stated in the baraita concerning a pit is subject to a dispute, and it is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but of the Rabbis? The Gemara explains: We will interpret the baraita to be in accordance with the opinion of the Rabbis and not to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, but we will not interpret it to be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda ben Beteira and not in accordance with the opinion of the Rabbis. In other words, although we will interpret the baraita as referring to a case that is subject to a dispute, that applies only if it is in accordance with the majority opinion in that dispute.

§ The mishna teaches: In any case in which I facilitated part of the damage it caused, I am liable for payments of restitution for damage it caused, as if I were the one who facilitated the entire damage. The Gemara notes that the mishna does not teach: I am liable for the damage it caused, rather: I am liable for payments of restitution for damage it caused. The Hebrew terms: Payments of restitution [tashlumim], and: To complete [lehashlim], share the same Hebrew root. This alludes to the halakha that the payment of damages is required only in order to complete the injured party’s compensation, which is already partially accounted for, as the injured party is able to recover his dead animal’s current value by selling its carcass. Accordingly, the one liable for the damage is not required to pay the animal’s prior value; rather, he must pay only the difference in its value from before it was damaged and its current state.

The Gemara notes: We already learned this, as the Sages taught in a baraita: The mishna uses the term: Payments of restitution for damage, as opposed to simply stating: One is liable for the damage caused, to allude to the halakha that the one who is liable must pay only for the decrease in the value of the animal. This assumes that the injured party is able to recover his animal’s current value by selling the carcass. Therefore, the mishna teaches that the owner of the injured animal attends to, i.e., retains ownership of, the animal carcass so that, if he wishes to, he may sell it and keep the proceeds.

The Gemara asks: From where are these matters derived? Rabbi Ami said: As the verse states: “One who strikes an animal shall pay for it [yeshallemenna]” (Leviticus 24:18). Do not read the final word yeshallemenna, meaning he shall pay for it; rather, read it as though it were vocalized as yashlimenna, meaning he shall complete it, to teach that he shall complete the injured party’s compensation, which is already partially accounted for by the injured party’s right to sell his animal’s carcass.

Rav Kahana said that this halakha is derived from here: The verse states with regard to a case where an animal was entrusted with a paid bailee who did not fulfill his duty to safeguard it, and the animal was attacked by a wild beast: “If it be torn in pieces, let him bring a witness, the torn animal he shall not pay” (Exodus 22:12). Rav Kahana expounds the verse to mean that he shall pay only up until the value of the torn animal; but he shall not pay for the torn animal itself. In other words, he pays only the difference in value between the animal before it was injured and its current torn state. If the owner of the injured animal wishes to fully recover his loss he must sell the animal’s carcass and keep the proceeds.

Ḥizkiyya said that this halakha is derived from here: The verse states with regard to a person’s ox that fatally gored another ox: “He shall pay an ox for the ox, and the carcass shall be his” (Exodus 21:36), meaning the carcass belongs to the injured party, the owner of the gored animal.

And similarly, the school of Ḥizkiyya taught in a baraita: The verse states: “And the carcass shall be his” (Exodus 21:36). The verse means the carcass belongs to the injured party. Do you say it belongs to the injured party? Or perhaps it belongs only to the one liable for the damage? To this suggestion, you should say: It could not have been that.

The Gemara asks: What does the baraita mean by: It could not have been that?

Abaye said: If it enters your mind to say that the animal carcass is the property of the one liable for the damage, let the Merciful One write: “He shall pay an ox for the ox,” and then be silent and state no more. Why do I need the verse to continue: “And the carcass shall be his”? Conclude from it that the carcass belongs to the injured party.

The Gemara notes: And it is necessary to have multiple sources for this halakha, as if the Merciful One wrote only: “One who strikes an animal shall pay for it,” I could claim that only in that case does one have to pay for only part of the damage because it is an uncommon occurrence. But in the case of a torn animal, which is a common occurrence, I will say that his liability should not be limited to the difference in value between what the animal had been worth and the carcass, but he should pay for the entire value of the injured animal. Therefore, it is necessary to explicitly state the halakha also in that case.

And if the Torah had taught us only the case of a torn animal, I could claim that only in that case does one have to pay for only part of the damage because the damage occurred by itself, i.e., it was not directly caused by the one liable for it. But in the case of one who strikes an animal, who does so by direct action, I will say that his liability should not be limited. Therefore, it is necessary to explicitly state the halakha also in that case.

And if the Torah had taught us only these two cases, I could claim that only in those cases does one have to pay for only part of the damage, this one because it is an uncommon occurrence, and that one because the damage occurred by itself. But in a case where one’s ox gores another’s ox, of which the Torah states: “And the carcass shall be his,” which is a common occurrence, and the damage is considered to have been inflicted by its owner’s direct action, since it was under his guard, I will say his liability should not be limited.

And if the Torah had taught us only the case in the verse “And the carcass shall be his,” I could claim that only in that case does one have to pay for only part of the damage because it is one’s property that causes damage. But here, in the case of one who strikes another’s animal, where one causes damage with one’s own body, I will say his liability should not be limited. Therefore, it is necessary to explicitly state the halakha in each case.

Rav Kahana said to Rav: But according to the statement of Ḥizkiyya, as explained by Abaye, the only reason the injured party retains ownership of the carcass is that the Merciful One wrote: “And the carcass shall be his,” but were it not for that I would say that the carcass is the property of the one liable for the damage.

Rav Kahana questions the need for the Torah to teach this: Now, if the one liable for the damage had in his possession the carcasses of several torn animals, he could give the injured party a carcass as payment, as the Master said above (7a): The verse states: “He shall recompense” (Exodus 21:34), to include items worth money, and even bran, a relatively inferior commodity, as valid items with which to pay restitution. Is it necessary for the Torah to teach that he can pay restitution with his, i.e., the injured party’s, animal carcass? Granting ownership of the carcass to the injured party seems pointless, because even had the Torah granted it to the one liable for the damage, he could give it to the injured party as payment.

The Gemara explains: It is necessary only for the issue of who sustains the loss due to the diminishing value of the carcass between its death and when the case is brought before the court. By granting ownership of the carcass to the injured party from the moment of the animal’s death, the Torah limits the damages to the difference between the value of the animal when it was alive and its value immediately after it is killed, irrespective of what happens to the carcass afterward.

The Gemara asks: Shall we say that the issue of the diminishing value of the carcass is a dispute between tanna’im? As it is taught in a baraita: The verse states with regard to a case where an animal was entrusted with a paid bailee and was attacked by a wild beast: “If it be torn in pieces, let him bring a witness [ed]” (Exodus 22:12).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' מרבה בחבילות מרבה חבילי עצים לחזק הדליקה ואקשי' וכי אין מכשיר מקצת נזק וחייב בכל אלא זה והתניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עמהן ושברו אחרון חייב. ואתינן לדחויה כדדחינן מסר שורו לה' בני אדם ומרבה בחבילות ואוקימנא דזגא מיזגא ובלא איהו לא מיתבר מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל.

אוקימנא להא דת"ר הכשרתי מקצת נזקו כו' כרבנן ודלא כרבי ואקשי' והתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה [ומת] פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר אחרון שקירב מיתתו [חייב] הנה ר"י בן בתירא סבר המכשיר במקצת נזק חייב בכולו נוקמיה לדידיה ומפרקינן דחינן לה מיחידאה ומוקמינן לה כרבים שפיר אבל לדחויה מרבנן ולוקמה כר' יהודה בן בתירא דהוא יחיד לא:

פיס' חבתי בתשלומי נזקו. דייקינן ממתני' שאינו חייב בכל הנזק אלא בתשלומו כגון הא דתניא תשלומי נזק מלמד שהבעלין מטפלין בנבילה ואפקה ר' אמי ממכה [נפש] בהמה ישלמנה דריש ביה ישלימנה.

רב כהנא מפיק לה מהא הטרפה לא ישלם כלומר מה שהיתה שוה עד שנעשית טרפה לא ישלם רב חזקיה אמר והמת יהיה לו לניזק.

וכן תנא דבי חזקיה. ואסיקנא אי סלקא דעתך נבילה דמזיק הוי ליכתוב רחמנא שלם ישלם שור תחת השור ולישתוק והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק.

ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. כלומר שהיה עב ביותר פי' רשב"ם ז"ל דמש"ה נקט פפא בר אבא לפי שהספסלין מושאלין הן מן הסתם לישיבה לסתם בני אדם אבל לא לעבים ביותר כמו פפא בר אבא ולפיכך אם ישבו עליו שאר בני אדם ושברוהו פטורין כמתה מחמת מלאכה וכן מעשה בא לידו ופטרם אבל אם ישב עליו פפא בר אבא ודכותיה חייב ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבי' פורתא וקיימי' למה להו למימר הכי דמשמע שאלו נשבר מחמת ישיבתם היו חייבים והא אינהו ברשות יתבי ביה ולית להו למיקם מיניה ואם נשבר פטורין ולפיכך נצטרך לומר לפי פירושו של הרב ז"ל דבכלהו אינך נמי כפפא בר אבא, אבל ר"ת אחיו ז"ל פירש דכולן ישבו בו שלא ברשות, דאינו מושאל מן הסתם אפילו לשאר אנשים, ולא נקט פפא בר אבא אלא לאשמועינן דטעמא דברייתא משום דכחו כגופו כדמפרשינן בתרצתא דברייתא. ולפי פירושו נצטרך לומר דרב פפא דנקט פפא בר אבא איהו הוא דקא מקשה ומתרץ לה.

ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחודי לא מיתבר כלל לא צריכא דזגא מיזגא עלייהו. ומתוך כבדו לא היו יכולין לקום וא"ת א"כ בחופר בו תשעה נמי ובא אחר והשלימו לעשרה אמאי חייב לימא ליה לראשון אי לאו אתה טפח דידי מאי קא עביד לא היא דהכא הוה להו למיקם דהא אפשר אבל התם לא הוה להו למיעבד מידי.

אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה. פירוש אל תפרש ישלמנה כולה כלומר חיה תחת זו דהא בדידה קא משתעי כלומר ישלם אותה עצמה ואי אפשר דהא מתה, אלא פירוש ישלימנה ומחמת כינוי שבישלמנה קא דריש הכי אבל בכל מקום שנאמר ישלם או משלם לא מצינן למידק מינ' כלום.

מי שיצא אשו ובא אחר והרבה סמוך לו בחבילות ונתלכד האש בחבילות ויצא לשדה אחר והזיק אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא אותן חבילות היה האש יוצא ומזיק כמה שהזיק בעל האש חייב ובעל חבילות פטור ואם לא היה האש יוצא אלא שהחבילות גרמו בעל חבילות חייב ובעל האש פטור:

חמשה בני אדם שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עליו ונשתבר אם הדבר ניכר לבית דין שאף בלא ישיבתו של זה היה נשבר פטור זה לגמרי והאחרים חייבים ואם נכר להם שלא היה נשבר אלא מצד ישיבתו של זה הוא חייב והאחרים פטורים נכר להם שבישיבתו של זה נשבר לשעתו ולולא ישיבתו לא היה נשבר עד שעה או שתים כלם חייבים וכן יראה לי בשור ואש שהזכרנו שאפשר שעמדו הם או נסתלק ההיזק קודם שיגיעו לאותה שעה וגדולי המחברים מחייבים בכאן זה את האחרון לבד ולא יראה כן מסוגיא זו:

וכן חדשו בשמועת חבילות פירוש אחר והוא שכתבו חמשה שהניחו חמש חבילות על הבהמה ולא מתה ובא אחר והניח חבילתו ומתה אם היתה מהלכת באותן חבילות ומשהניח חבילתו זה עליה עמדה ולא הלכה האחרון חייב ואם מתחלה לא היתה מהלכת האחרון פטור ואם אין ידוע כלם משלמין בשוה:

חכמי הצרפתים הורו שסתם ספסל עשוי הוא לכך ולעולם פטור ושאול הוא לישיבה לכל והרי מחמת מלאכתו נשבר אלא אם כן בבעל בשר מרובה שמן הסתם אינו שאול אצלו והוציאו דין זה ממה שאמרו בגמרא בכאן כגון פפא בר אבא וכו' ומ"מ לדעתנו לא נאמר כן אלא דרך צחות ומלי דבדיחותא:

לא ישב זה האחרון על הספסל אלא שנסמך על היושבים הרי סמיכה זו נדונת כישיבה לכל עניניה אין הפרש בין שבר בכחו בין שבר בגופו:

מי שהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת מכחם כלם פטורים מדיני אדם ולא סוף דבר בבת אחת שאין הדבר מוכיח אי זה קרב מיתתו אלא אף בזה אחר זה פטור אף האחרון אע"פ שקרב את מיתתו שנאמר כל נפש אדם עד שיהרוג אחד כל הנפש ויראה לי שאם לא היה בכלן כדי להמית והכהו אחרון מכה שיש בה כדי להמית נהרג עליו ממה שהתבאר במקומו שאם זרקו עשרה אבן זה אחר זה ולא היתה באחת מהן כדי להמית ואחרון זרק אבן שיש בה כדי להמית האחרון נהרג עליו:

כגון פפא בר אבא. לא נאמר כן אלא דרך צחות ומילי דבדיחותא. מאירי ז"ל.

פירש רשב"ם דלכך נקט רב פפא בר אבא וכו'. ומאי דקאמר ואי דבלאו איהו מיתבר מאי קא עביד פירוש וחייבין כלם מיירי נמי דהוו כלהו כפפא בר אבא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל וכן צריך לומר דכלם אבות הוו כגון פפא בר אבא דאי לאו אכלהו קאמר אמאי אחרון חייב אפילו היה פפא בר אבא ראשון היה חייב. ע"כ.

כתבו בתוספות מדקאמר בסמוך דאמר ליה אי לאו את וכו'. וקשה נימא שלעולם פטורין ונקט הכי לחייבו. וי"ל אם כן יאמר דאמר להו פירוש דאותו בעל הספסל יאמר להם. לוקמה שאינם כולם כן כפפא בר אבא ויעמיד הברייתא כן. וי"ל דאם כן למה נקט האחרון חייב הראשון נמי חייב. ע"כ. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.

כגון פפא בר אבא. פירש בתוספות כגון פפא בר אבא אכלהו קאי מדקאמר בסמוך דאמר לית אי לאו את וכו'. תימא למה צריכין התוספות להביא ראייה מזה שכלם היו כבדים יביאו ראיה דעל כרחך היו כלם כבדים דאי לאו הכי יאמר שכלם היו קלים וראשון היה כבד וראשון היה ראוי להיות חייב ולא אחרון ולמה אמרה הברייתא שאחרון חייב אלא מדאמרי הברייתא שאחרון חייב שמע מינה שכלם היו כבדים. וי"ל שאין להביא ראייה מזה שאם כן כשאמר התלמוד ולימא להו אי לאו אתון לדידי לחודיה לא מיתבר למה לא תירץ לו התלמוד ויעשה ממנו מסקנא כגון שכלם היו קלים וישבו ברשות ואף על פי שלא עמדו היו פטורים וממה שלא עשה מסקנא מזה ועשה מסקנא ממזגא שמע מינה שאין לומר כמו שאמרנו. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ושמא בשביל דאמסקנא דבהדי דסמך בהו תבר אז הוי דוקא האחרון חייב משום הכי לא הביאו ראיה מדאמרה הברייתא שאחרון חייב דאיכא למימר דעדיפא מינה פריך תלמודא ולמסקנא לא קשיא מידי. ע"כ כתוב בתוספות. ומיהו לפי המסקנא וכו'. וא"ת מאי שנא מעיקרא דסלקא דעתיה דקאי אכלהו. יש לומר דהיינו משום שלא היה יודע לתרץ הברייתא בענין אחר. ועוד דכיון דהוה מוקי לה דהוה מיתבר בתרתי שעי על ידי אחרים אם כן אינם כסתם בני אדם וכן מעיקרא דקאמר ואלא דבלאו איהו נמי מיתבר אם כן אינם כסתם בני אדם. ע"כ. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

ותו ליכא והאיכא הכוהו עשרה בני אדם וכו'. וצריך עיון אמאי לא מוקי לה בשלא היה בראשון כדי להמית דבהא אפילו רבנן סברי דאחרון חייב דדמי לבור אף על פי שלא היה בו כדי להמית מכל מקום קירב מיתתו ורוב ההיזק עשה. הרא"ש ז"ל. וי"ל דאינו קרוי זה מקצת נזקו. גליון.
וזה לשון הרב מאירי ז"ל לענין פסק הלכה הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות אף בזה אחר זה פטור אף האחרון אף על פי שקירב את מיתתו שנאמר כל נפש אדם עד שיהרוג אחד כל הנפש. ויראה לי שאם לא היה בכולן כדי להמית והכהו אחרון מכה שיש בה כדי להמית נהרג עליו ממה שהתבאר במקומו שאם זרקו עשרה אבן זה אחר זה ולא היתה באחת מהן כדי להמית ואחרון זרק אבן שיש בה כדי להמית האחרון נהרג עליו. עד כאן לשונו.

בין בבת אחת וכו'. בין בבת אחת פטורין משום דאין ידוע על ידי מי נהרג בזה אחר זה פטורין משום דדרשינן כל נפש כוליה נפש משמע. אבל ליכא למימר דמאי דפטרי רבנן בבת אחת היינו משום כל נפש דאם כן רבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן ודריש כל דהו נפש ליחייב נמי בבת אחת. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.

חבתי בנזקו לא קתני וכו'. הקשה ר"מ אמאי לא דקדק מרישא דקתני חב המזיק לשלם תשלומי נזק וכו' ולא קתני לשלם נזק. ותירץ דמרישא ליכא למידק דאיכא לאוקמה שיחזיר לו הנבלה ויוסיף עליה לשלם כל תשלומי נזקו אבל פחת נבלה אימא לך דמזיק הוא ומייתורא דסיפא שמעינן דפחת נבלה דניזק הוי וברייתא דמייתי תלמודא בתוספות מתניי' בהדיא חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה אלא שדרך התלמוד לקצר הברייתא שמביא. תוספי הרא"ש.

תנינא להא דתנו רבנן. כלומר שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא וכיון שמצינו במשנה כמותה שוב אין לנו לדחותה כדאמרינן בעלמא כל ברייתא דמתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא שהם עיקר כל הברייתות ולא פשיטנא לה ממתניתין טבענה בימא נמצא אותן שאינן מתפרשות מן המשנה יש לדחותן. רבינו יהונתן ז"ל.

עד הטרפה וכו'. פירש הקונטרס דמשמע ליה טרף יטרף בפשיעה קאמר. ולא נהירא דהא פשטיה דקרא משמע דבאונסין קאמר דהא בשומר שכר מיירי דפטורא באונסין. לכך נראה דלעולם פטור באונסין ומכל מקום דריש מעד הטרפה דאיכא דמשלם ולא משלם טרפה עצמה. הרב רבינו פרץ ז"ל.
והקשה הר"מ מנלן גבי בור דבעלים מטפלים בנבלה דמכלהו לא אתו שכן אין תחילת עשייתן לנזק ושן היכי אתיא שיש הנאה להיזקה ורגל היכי אתיא שהיזקה מצוי. וליכא לשנויי דמתחת נתינה ישלם כסף אתו כלהו דאם כן אמאי איצטריכו הני תלת קראי כלהו מחד הוה מצי למילף בגזרה שוה. ותירץ דאיכא חד מהני קראי דלא צריך כדפרישנא דמצי למילף חד מביניא ולמאי כתביה א"א ענין לגופו תנהו ענין לשאר נזיקין דשקולין הן ויבאו כלן דבכל חד יש חומרא מה שאין בחבירו. הרא"ש ז"ל.

הא משום דממילא וכו'. כתוב בתוספות כלומר מחד מינייהו לא אתיא וכו'. התוספות רוצים לפרש שדעת רש"י ז"ל שהיה לומר מביניא היינו מש"ש ומהמת יהיה לו שהיינו לומדים מכה בהמה ישלמנה דכי פרכת מה לש"ש דין הוא שיטפל הניזק בנבלה ולא המזיק משום דהוי ממילא תאמר במכה בהמה דלא הוי ממילא והמת יהיה לו יוכיח דלא הוי ממילא ואפילו הכי על הניזק ליטפל אף אני אביא מכה בהמה אף על פי דלאו ממילא אפילו הכי על הניזק ליטפל בנבלה. אבל קשה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן מזיקין בידים ממש תאמר במכה בהמה שהוא מזיק בידים ממש. הילכך נראה שדעת התוספות שאינם רוצים ללמוד מביניא משום דאיכא למיפרך כפירוש רש"י על כן אמרו שהיה צריך להאריך לפרש בענין אחר. גליון.

וממכה בהמה ומוהמת יהיה לו לא נפקא טרפה שמא היא שכיחא מתרווייהו. רבינו ישעיה ז"ל.

אמר ליה רב כהנא לרבא וכו'. האי רב כהנא מאמוראי בתראי הוה מתלמידי דרבא ורב כהנא דלעיל קדמון היה שהרי רב אשי כתב דבריו קודם דברי חזקיה. הרא"ש ז"ל.

השתא אי אית ליה לדידיה וכו'. קשה נימא דלרב הונא דאמר או כסף או מיטב ואי אית ליה כסף לא יתן לו סובין דהיינו נבלה וכיוצא בה אתא קרא דוהמת יהיה לו לאשמועינן דאף על פי שאינו יכול ליתן לו נבלות אחרות אם יש לו כסף מכל מקום הנבלה עצמה יתן לו מכח הפסוק דוהמת יהיה לו. ועוד קשה מאי קאמר דאמר מר ישיב לרבות אפילו סובין והא האי קרא לא כתיב אלא גבי בור אם כן שאר נזקים מנלן לענין סובין. ומכח קושיא זו מיתרצת קושיא ראשונה דעל כרחך צריך לומר דילפי שאר נזקין לענין סובין מגזרה שוה דתחת נתינה וכו' ואם כן לכתוב חד ומה צריך תלתא פסוקי הילכך בקושיא ראשונה נמי איכא למימר הכי דקרא דוהמת יהיה לו דאתא לאשמועינן דנבלה במקום כסף זה לא נאמר אלא בשור ואם כן שאר נזקין שהנבלה במקום כסף מנלן אלא על כרחך אתה צריך לומר דילפינן מגזרה שוה דתחת נתינה ואם כן תלתא קראי למה לי דנבלה במקום כסף אלא ודאי ליכא למימר הכי. ומה שאמרנו לענין סובין דהיינו שהבעלים מטפלים בנבלה למה לי תלתא קראי זהו שמתרץ התלמוד לא נצרכא אלא לפחת נבלה כלומר תלתא לא איצטריך אלא לפחת נבלה אבל סובין ילפינן לחד קרא מגזרה שוה דתחת וכו'. וכי תימא גם לענין פחת נבלה מה צריך תלתא קראי נילף מגזרה שוה דתחת מחד קרא. ויש לומר דגזרה שוה דתחת וכו' לא נתקבלה לענין לגרע כחו של ניזק שיהיה פחת נבלה שלו אלא לענין מיטב כמו שאמרו התוספות. גליון.
וזה לשון הר"ש ז"ל מה שפירש רבינו שמחה דלרב פפא פריך דלרב הונא דאמר או כסף או מיטב ניחא אין להקשות אם כן לרב הונא לית ליה פחת נבלה דניזק הוי. דיש לומר דחד מהנך קראי מייתר דהא מבינייא אתי ושן ורגל אתו נמי מבינייא אלא לא נצרכא אלא לפחת נבלה ולענין פחת נבלה ידעינן כלהו מחדא דגלוי מילתא בעלמא הוא. ע"כ.
וזה לשון מהר"י כ"ץ תימה דהאי קרא דישיב בבור כתיב ושור לא יליף מבור מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכוונתו לילך ולהזיק ובגזרה שוה דתחת ונתינה לא ילפינן דעל כרחך לא ילפינן אלא לענין מיטב להחמיר על המזיק ותדע מדאצרכינן תלתא קראי בשמעתין לפחת נבלה. ונראה דודאי לענין שוה כסף שהוא תלוי בתשלומין ממש גמרינן גזרה שוה דתחת ונתינה אבל לפחת נבלה שאין זה גוף התשלומין אלא לפטור את המזיק מלשלם הפחת לא גמרינן מידי דהוה אטמון ושאר פיטורי אבות נזיקין דלא גמרי מהדדי בגזרה שוה דתחת ונתינה הואיל ובאין לפטור את המזיק. ומיהו אכתי קשה לרב הונא דאמר לעיל או כסף או מיטב מאי פריך איתא לנבלה מיבעיא דילמא אתא קרא לאשמועינן דיכול לסלקו באותה נבלה עצמה אף על גב דאית ליה כסף או מיטב. וצריך לומר דסבירא ליה לתנא כאמוראי דלעיל דאית להו כל מילי מיטב הוא. ורב הונא מוקי חד קרא לטיפול נבלה וילפי כלהו מהדדי בגזרה שוה דתחת נתינה דתלוי בגוף התשלומין כדפרישית לעיל ותרי קראי לפחת נבלה וילפי כלהו בצד השוה ואף על גב דאיכא למיפרך לא פרכינן דהכי נמי צריך לפרש לתנא קמא דאבא שאול דלא אשכחן לדידיה אלא תרי קראי לפחת נבלה. ע"כ.

לא נצרכא אלא לפחת נבלה. אף על גב דבפרק המניח אמרינן כיחשה וכו' כמו שכתבו בתוספות האי משום דלא מתה ויש לו להמתין וכו' כמו שכתבו התוספות. דדרך הניזקין להמתין שמא יתרפאו וישביחו אבל על הנבלה אין צריך להמתין. הרשב"א ז"ל פרק המניח.

אבל הראב"ד ז"ל תירץ דהכא ליכא למימר קרנא דתורא וכו'. דיוקרא וזילא ממילא הויא אבל התם כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזולא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב דאמר ליה קרנא דתורא וכו' עיין שם פרק המניח.

תוס' בד"ה כולן פטורין כו' אפי' לרבנן אחרון חייב כו' עכ"ל להאי שנויא בפלוגתא לא קמיירי ליכא לאוקומי מתני' בכה"ג ואפי' כרבנן דכיון דאין בראשון כדי להמית אין זה הכשרתי במקצת נזקו אלא דאחרון עשה כל המיתה לחייב עלה קטלא ואין כאן שום חיוב על הראשון משא"כ בבור תשעה דהראשון נמי חייב מיהת בתשלומי נזק ודו"ק:

גמרא לא צריכא דבהדי דסמך בהו תבר וכו'. ופירש רש"י סמך בהו נסמך עליהם ולא יוכלו לעמוד וכו' נראה דרש"י פי' כן כדי לתרץ הקושיא דפרכא הגמרא לעיל מזה ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מתבר ר"ל והוה להו לעמוד והואיל ולא עמדו כולן חייבין וכן משמע בתוס' לכך פירש דסמך בהו ולא היו יכולים לעמוד וכ"ת א"כ למה ליה לרש"י לפרש לא צריכא וכו' לעולם דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל וכו' ולמה ליה למהדר משינויא קמא דמשני לא צריכא דבלאו איהו הוה מתבר בתרי שעי וכו' דאמר ליה אי לאו אתון וכו' ומה דהוה פריך עליה ולימא להו אי לאו אתון וכו' לשני לא צריכי דסמך בהו ולא היו יכולין לעמוד י"ל דהשתא דאתית להכי ניחא ליה לשנויי כפשוטו כפום ריהטא וכסברת המקשה דלעיל דאיירי דבלאו איהו לא הוה מתבר כלל וק"ל:

אמר ליה בב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו וכו'. יש להקשות תקשה ליה לרב כהנא בעצמו דאמר לעיל מזה רב כהנא אמר מהכא אם טרף יטרף וכו' ובאשר"י מצאתי א"ל רב כהנא לרבא וא"כ י"ל דלאו היינו רב כהנא דלעיל אלא תלמידו דרבא הוה וק"ל:

תוס' ד"ה כגון פפא בר אבא וכו' פירש רשב"ם דנקט פפא בר אבא וכו'. משום דקשיא ליה למה ליה למנקט פפא בר אבא לימא דאיירי בסתם בני אדם אלא שהספסל היה סובל וחזק לישב עליה ה' בני אדם ולא היה חזק כל כך בכדי שישבו עליו ששה בני אדם:

בא"ד ולפירושו צ"ל כגון פפא בר אבא אכולהו ר"ל גם החמשה הראשונים שישבו כבר על הספסל היו כפפא בר אבא מדקאמר בסמוך דאמרי ליה אי לאו את וכו' ואין לומר דלא קאמר זה אלא שלא יפטר האחרון אבל הראשונים היו פטורים בלא זה דא"כ אמאי נקטא הגמרא האי לישנא דאמרי ליה דמשמע דהחמשה הראשונים היו טוענין עמו לא הל"ל אלא דאמר ליה ר"ל בעל הספסל דאיהו ה"ל למטען בהדיה וק"ל:

בא"ד והר"ר עזריאל חייב לשלם. משום דאיהו מפרש כפירושו של ר"ת שכתבו התוס' סמוך לזה:

רש"י בד"ה מרבה כו' אחרים שהוא דין שיהא כו' כצ"ל:

בד"ה יביאהו עד כו' אבל דמי הטריפה כו' כצ"ל:

בד"ה ולישתוק שלו היא כצ"ל והס"ד:

בד"ה ובידים הוא ממש שהוא נתכוון להזיק כצ"ל:

בד"ה השתא אי ה"ל טרפות למזיק כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה לא נצרכה כו' עד שתתרפא אבל הכא מיד כו' כצ"ל:

גמרא א"ל רב כהנא לרבא אלא טעמא כו'. כצ"ל. ואין זה רב כהנא דבסמוך שסידר תלמודא קודם חזקי' רבו דר"י וזה בתראה תלמידי' דרבא כמו שדייק הרא"ש הלכתא מניה לעיל גבי ר"ה אמר או כסף או מיטב ע"ש ולכך לא מקשה מקרא דידיה [אי הוי הך ר"כ דלעיל] ועיין:

בתוס' בד"ה כולן פטורין כו' אפילו לרבנן האחרון חייב כו' ולא מוקי למתני' בהכי דא"ל דזה לא הוי מקצת נזקו כיון שיש באחרון כדי להמית ל"ד לבור שהטפח שחפר בו האחרון אין בו לבדו שיעור מיתה אי לאו ט' טפחים הראשונים. דהיו אמדינן אם יש בו כדי להמית אחר הכאות הראשונים אך י"ל כיון דאינו מפורש בברייתא לא מרויחינן ביה מידי דגם בבור מוקים למיתה וד"ה א"כ אטו כי רוכלא כו' [כמ"ש התוס' לעיל בד"ה ותו ליכא ע"ש] ועוד דזה לא הוי הכשרתי במקצת נזקו שעל הראשונים אין דין מיתה כלל רק תשלומי נזקין והאחרון המיתו וחייב מיתה משא"כ בבור הראשון קטלו רובו והאחרון קטלו כולו יתחייבו יחד תשלומי בהמה [והוי שפיר הכשרתי מקצת נזקו כו' ועיין במהרש"א] וק"ל:

גמרא חבתי בנזקו לק"ת אלא בתשלומי נזקו תנינא כו' תשלומי נזק כו'. גי' זאת תמוה דהגמרא דייקא מתשלומי נזקו והברייתא דייקא מתשלומי נזק דסיפא עתוי"ט מ"ג והנה ברש"י הגי' גם בהבריי' תשלומי נזקו וכן ראיתי בתוספתא דלפני רפ"א דדריש זה מחבתי בתשלומי נזקו ולכן צריך להגיה ג"כ (לקמן טו) הא תנא ליה רישא תשלומי נזקו מלמד כו' וכן ברש"י שם וזה דלא כתוי"ט הנ"ל אמנם גם גירסא זו אינה מחוורת דכיון שהברייתא עצמה דייקא מזה אינו נופל יפה ע"ז גופיה תנינא להא דת"ר כמובן גם ברש"י (כתובות מא) משמע כהתוי"ט וע"ש במהרש"ל ומדברי הנ"י יש לקיים קצת הגי' שלפנינו בגמרא והוא דהברייתא באמת דייקא מתשלומי נזק דסיפא אלא משום דאינו מוכרח כ"כ הדיוק דסיפא (ע"ש בחדושי אנ"ש) לכן אמר הש"ס אדיוקא דהכא דמוכרח טפי תנינא להא דת"ר כו':

גמרא קמ"ל דכחו כגופו. לקמן דף יז ע"ב:

בגמרא וא"ר פפא כגון פפא בר אבא וכו' הוצרך להביא הא דר"פ בל' הקושיא דאי לאו הא דר"פ היינו מוכרחים לפ' הברייתא הא דאחרון לבד חייב היינו שהוא לבדו עשה השבירה וא"כ לא שייך להקשות ותו ליכא דהא בכה"ג לא שייך לומר הכשרתי במקצת נזקו שהרי כל הנזק נעשה מכחו לכך מייתי הא דר"פ דאמר כגון פפא בר אבא וא"כ שפיר יש לפרש דבדידיה לחודא לא הוי מיתבר וכולם שיברוהו אלא שהם פטורים לפי שלא פשעו כלום שאינם משונים משאר בני אדם כמוהו ומקשי שפיר ועי' בתוספות וק"ל:

שם בגמרא ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחוד לא הוי מיתבר וכו' נראה דאגופיה דברייתא לא שייך להקשות כן לפי מה שפרש"י דעיקר הקושיא הוא שהיה לכם לעמוד כשישבתי והיינו לפי מאי דמשני דאי לאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי וא"כ דאסקו אדעתייהו שהספסל קרוב לשבור היה להם להרגיש כשישב זה שיתקרב השבירה אבל בגופיה דברייתא לא שייך להקשות כן כיון דס"ד דאיירי בספסל חזק דלא מסקי אדעתייהו כלל שתשבר מהיכא תיתי נתחייבו כיון שלא היה להם לעמוד ועי בת"ח שפי' דאגופ' דברייתא פריך ומחמת זה הקשה על הטור ורמ"א ופסק לדינא דלא כוותייהו ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

בפרש"י בד"ה פשיטא דלא דמי לבור וכו' דאמר ליה אי לאו את הוי מיתזק ולא הוי מיית עכ"ל. פי' כן אליבא דר"פ דאוקמיה למיתה ח"ה אבל לפי מה דאוקמינן לנזקין ורבנן לא שייך בבור כלל לומר אי לאו איהו לא הוי מיתזק דט' ודאי עבדי נזקין אלא דחייב מגזירת הכתוב וק"ל:

בא"ד סמיך עלייהו ולא יכלו לעמוד עכ"ל. לפמ"ש בסמוך דאי לא מסקי אדעתייהו כלל ענין שבירה לא שייך לומר היה לכם לעמוד לא הוצרך רש"י לפר' ולא יכלו לעמוד דהא פרש"י בסמוך דאיירי כשלא היה נשבר כלל בלאו איהו אלא דיש ליישב דמה שפרש"י דאיירי דאי לא הוי איהו לא הוי מתבר כלל אין הפירוש דדוקא בהכי מיתוקמא הברייתא דהא לא קאמר בגמרא אלא לא צריכא וכו' ומדלא קאמר אלא משמע שלא חזר בו לגמרי מתי' הראשון אלא דעתה מיתוקמ' הברייתא בכל גווני בין שלא היה נשבר כלל אי לאו איהו ובין שהיה נשבר בתרי שעי אי לאו איהו ועכשיו בחדא לכך הוצרך רש"י לפ' שלא יכלו לעמוד דאל"ה לא הוי מיתוקמא באיתבר בתרי שעי אלא בלא איתבר כלל אבל לפרש"י מיתוקמא בכל גווני שפיר ועיין במהר"ם ודו"ק:

בגמרא חבתי בנזקו לא קתני וכו' תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין הא דלא דקדק כן בתשלומי נזק דריש מכילתין היינו משום דלשון חכמים כך הוא כמו תשלומי כפל וד' וה' אבל כאן דקדק לשון המשנה שאמרה בל' בני אדם הקובל על חומר חיוב נזקין דאף על גב שהכשיר מקצת נזק מחויב בכולו וא"כ שייך טפי לומר חבתי בנזקו דמשתמע החומר שמחייב לטפל עצמו בנבילה כפרש"י דלישנא דחבתי בנזקו משמע הכי ומדלא נקט הכי משמע דהאמת הוא שהניזק מחויב לטפל לכך נקט לשון תשלומי נזק וק"ל:

בתוספות בד"ה הא משום דממילא כו' אבל מתרווייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך כו'. ויש לתמוה דאכתי קראי קשיין ולענ"ד נ"ל דלא מצו למילף במה הצד כיון דקראי חד בנזקי אדם המזיק וחד בנזקי ממונו וחד בשומרין וא"כ מה הצד השוה יש כאן אם לא שנאמר דבכל הכ"ד נזיקין הניזק מטפל בפחת נבילה והא ודאי ליתא דהא איכא למיפרך גנב וגזלן יוכיח דפחת דמזיק הוה כדלקמן וכיון דליכא צד השוה פרכינן מה להנך שיש בהן צד תמות כמו שהארכתי בפ' אלו נערות דף ל"ג ע"ש ובחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל ודוק היטב:

שם בגמרא א"ל רב כהנא לרב טעמא דכ' רחמנא והמת יהיה לו וכו' וכ' מהר"ם והת"ח דגרסינן א"ל רב כהנא לרבא וא"כ אין זה רב כהנא דלעיל וכן נראה מלשון הרא"ש ע"ש. וכ"כ דלא תקשי אמאי לא מקשי רב כהנא אדנפשיה דהא איהו דריש בסמוך לבעלים מטפלין מיביאהו עד הטריפה וכו' אמנם נ"ל דאף אי גרסינן רב כהנא לרב לק"מ לפי מ"ש בסמוך דהני תלת קראי צריכי וא"כ כל הני אמוראי לא פליגי לכך ניחא ליה לרב כהנא להקשות מנזקין אנזקין דקרא והמת יהיה לו וקרא דישיב לבעליו דדרשינן מיניה אפילו סובין תרווייהו בנזקין כתיבי אבל עד הטרפה כתיב גבי שומרים ואפשר לומר עוד דר"כ הקשה כן דוקא לרב לפי מה דאמר בסמוך דף י"א דרב ס"ל דלשואל אין שמין וא"ל ר"כ דינא הכי נמצא נוכל לומר שהבין ר"כ דרב ס"ל דלאו דוקא בשואל אלא בכל השומרים אין שמין אלא דוקא בנזקין (והטעם דבשומרים אין שמין מדאיצטריך למכתב יביאהו עד הטריפה לבעלים מטפלין משמע דנבילות דידיה) לכך לא היה יכול להקשות לו מעד הטריפה והקשה לו מוהמת יהיה לו דכתיב גבי נזקין ובנזקין כ"ע מודים דשמין ודו"ק:

בפרש"י בד"ה אלא לפחת נבילה דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק וכו' כתבו כן ליישב דלא תיקשי א"כ דלפחת נבילה אתי אכתי מנ"ל דוהמת יהיה לו לניזק דלמא למזיק ולפחת נבילה ולכך כ' דעיקר הילפותא אתי לפחת נבילה דזו סברא בעלמא הוא כיון דאוקמי ברשותיה אלא עיקר קרא לגופיה שהניזק יטפל וממילא דפחת נבילה דידיה הוא כמ"ש התוספות שהיה לו למכרה אבל אי הוי ילפינן לה מישיב בע"כ דפחת נבילה היא של מזיק כמו בכל שוה כסף שנותן לו כדהשתא וא"כ לא נוכל לומר דקרא אתי לפחת נבילה דמזיק דא"כ לישתוק מיניה וק"ל:

אי דבלאו איהו לא מינטר. כגון שהיו עסקיו רעים: פשיטא. אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע''ג דקי''ל בור ט' דלא עבדי מיתה נזקין מיהא עבדי וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב: מאי קעביד. ואינו חייב כלום: מרבה בחבילות. שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו וקירבה ע''י החבילות לגדיש אחרים שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון: פשיטא. ולמה הוה לן למיתנייה הרי הראשון לא סייע כלום דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה: כגון פפא בר אבא. שהיה בעל בשר: פשיטא. דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו אלא משום הכי הוא דמפטר דאמר ליה אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית אבל אלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה: מתניתא. דספסל: היכא מיתרצא. הואיל ומותבת הכי אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות לא מתנייתא נינהו אלא מסברא הוו מקשי להו: דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי. ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפי' הכי חייב ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתני' דהאי לא מקצת נזק הוא אלא כל נזק שהראשונים לא התחילו לשברן כי היכי דחופר בור ט' הזיקתו הבל חום של ט' והבל חום של י' הרגו: ולימא להו אי לאו אתון בדידי. לחוד לא הוה מיתבר ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה לקמא למיעבד: לא צריכא דבהדי דסמיך עלייהו. לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי: סמך בהו. נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד לישנא אחרינא דזגא מזגא גרסינן כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.): פטורין. שאין ידוע על ידי מי נהרג: שקירב מיתתו. ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפ' בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין (דף עח.) ר' יהודה סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולה נפש משמע והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג: דלא כרבי וכרבנן מוקמינן. דהלכה כרבים: בנזקו לא קתני. דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה: אלא בתשלומי נזקו. דמשמע השלמה שיטול ניזק את הנבילה וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה: תשלומי נזקו מלמד כו'. לשון השלמה משלים לו לניזק: הבעלים מטפלין בנבילה. כלומר נוטלין את הנבילה: ישלימנה. משמע שישלם המותר: יביאהו עד. דריש השתא הכי אם טרוף יטרף השור בפשיעתו של שומר שכר דהאי קרא בשומר שכר כתיב כדאמרינן בהשואל (ב''מ דף צד:) פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר יביאהו עד הטרפה ישלם כל ההיזק עד דמי הטרפה אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה: אי ס''ד נבילה דמזיק. והאי המת יהיה לו למזיק קאמר: ולשתוק. קרא מיניה דלא אצטריך להכי דפשיטא לן כיון דשלם שור תחת השור נבילה שלו היא: לניזק. שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק: מכה בהמה לא שכיחא. שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו לפיכך לא החמיר עליו הכתוב לטרוח במכירת הנבילה: טריפה דממילא. שהזאב טרפה והשומר לא נתכוון אמטו להכי חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה: דבידים. קא מזיק אימא על המזיק לטרוח בנבילה ומשלם הדמים קמ''ל: והמת יהיה לו. משתעי בשור נגח דשכיח ובידים הוא ממש (שהשור) שהוא (ממונו של מזיק) נתכוין להזיק: שומר שכר. שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה: השתא אי הוו ליה טריפות. למזיק כשיעור כל דמי נזקו הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק דאמר מר ישיב לרבות כו' דידיה מיבעיא: לא נצרכא. הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה: אלא לפחת נבילה. דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה:

מאי קעביד. בכולה שמעתין צ''ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר דתניא פרק הפרה (לקמן נא.) אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע''ג דבלאו איהו הוה מתה מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי''א: כולן פטורין. וביש לראשון כדי להמית דבשאין בו כדי להמית אפילו לרבנן אחרון חייב כדמוכח בפ' כל הנשרפין (סנהדרין דף עח.): ישלימנה. בעל הבור ישלם אין לדרוש ישלם ישלים אבל ישלמנה משמע שהבהמה עצמה ישלם וזה אי אפשר שכבר מתה לפיכך יש לדרוש ישלימנה: לא ישלם. אע''ג דקרא בשומר שכר כתיב דפטור מאונסין מ''מ מדכתיב עד הטרפה לא ישלם יש ללמוד דהיכא דישלם לא ישלם כלום בשביל הטרפה עצמה: הא משום דממילא כו'. כלומר מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך ולדקדק בזה: לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע''ג דבפ' המניח (לקמן לד.) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא בי' התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה:

בבא קמא י ע"ב - טקסט הדף מנוקד

דף י - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד